– א –    🔗

"מרד הסטודנטים׳׳ הולך ומקיף את דעת הקהל, לא רק באותם המקומות שבהם התלקח. רק איזורים השקועים בעצם מלחמת הקיום הבסיסית, או בימי־חירום לקיום עצמאותם, אינם מדווחים היום על רצף אירוﬠים כאלה, או, איזורים שיודﬠים איך להחניק התרחשויות כאלה או להﬠלימם. בדרך כלל הפתיﬠו המרידות את הכל, לרבות שני הצדדים המﬠורבים ישירות בדבר. הפתיﬠו לא רק בגלל ﬠצמן ובגלל ייתכנותן המרﬠישה, או בגלל תוצאותיהן הקרובות (ויותר מתוצאות קרובות ﬠוד אין) – אלא בגלל התﬠרﬠרותו של מגﬠ־קשר שהיה קיים כמובן־מאליו טבﬠי, ובגלל מבוכה כללית שירשה מקום בהירות, מדומה כנראה. כל אותם שﬠד אתמול חשו ﬠצמם חברים בקהילה אקדמאית אחת, פתאום יש שם 'הם׳ ו’אנחנו׳ משני עברי המיתרס: ולא עוד אלא שבלי לדﬠת להשיב בוודאות מה פתאום, מה מבוקש, מה מניﬠ את מי, ולאן כל זה הולך.

– האם צף כאן רק גל בן אופנה פוחז, צף וחלף ושייר אחריו פחות ממה שניראה היה בשיא איומו? האם היה הזﬠם ביטוי ליותר־מדי טוב או ליותר־מדי רﬠ? האם חוק הוא כי כשטוב אחד מתמלא – הכלכלי־קיומי – נחשף מייד הלא־טוב הטמון תחתיו – החברתי־אנושי? כלום היתה כאן סיבה אחת מסויימת שהקדיחה את התבשיל, או שהכל היה כבר מוכן לגלוש ולהישפך, ﬠל כל סיבה שהיא? ומה הם קולות הזﬠם האלה – רק דיבורם של קבוצות קטנות יוצאות דופן ובנות השוליים, או שהם אות־קריאה המאיים מן האמצﬠ הבריא ומצביﬠ ﬠל לב הﬠולם? האמנם רק מפני שהסטודנטים הם בﬠלי־דיבור וכושר התבטאות משוכלל, השליט בכל אמצﬠי הפירסומת – הצליחו להﬠסיק בשאונם את הרבים? או, אם יש בזה ﬠדות לתהליך ﬠמוק יותר בחיי החברה התﬠשייתית ﬠל כל מסגרותיה, מן הלאומית וﬠד הבינלאומית? ומה באמת הקשר באירוﬠים אלה בארצות השונות, ﬠד שנראים כמין קונספירציה מחתרתית – האמנם יש מישהו מושך בחוטים, או רק רקﬠ דומה מוליד גילויים דומים? מהו הרקﬠ הזה? ובכלל, מי חטא כאן למי ובמה: האם זו מחאה, האם זו מהפכה, האם רק קצף ﬠל פני המים, או זרם מﬠמקים הנה זה הולד ומגיח?

שאלות מתרבות ﬠדות לבלבול. לפתﬠ חשה החברה ﬠצמה לא די בטוחה, לא מוגנה למדי, ובﬠיקר חשופה לתהליך שאין לה די ידיﬠה בו ואלה מזה ואלה מזה פתאום אין שפה אחת ביניהם.

מרד זה, אם הוא באמת מרד, אם אינו גל ﬠובר של “שובבות אלימה” של “בני הטובים׳׳, אם אינו רק “ראוות מישחק” רבת־משתתפים, שיש בה יותר ﬠליצות ממרירות, והﬠמדת פנים יותר ממציאות של ממש, מﬠין Happening או Spectacle – כפי שכינו זאת מסתכלים מן הצד – מרד זה, נילוו לו, אם ﬠל דרך ההזדמנות ואם ﬠל דרך זהות הﬠניינים, גם ביטויים אחרים של גלי מחאה אחרים. כאן ﬠולה גל המחאה השחור־אדום של המתקראים ה”שמאל־החדש׳׳ ששמאלם פליאה וחדשם ﬠוד לא הוכח, או גל מחאה אחר שכולו תכלת, של אוהבי השלום ומתﬠבי כל המלחמות, וזו של וייטנאם בראש כולם, או צדקנים שליבם ניכמר אל כל כלב מוכה שהוא; הנה גל המחאה הוורוד של בני הבורגנים המטופחים יפה, יוצאים כנגד כל סמלי השפﬠ שלהם שפינקו את ילדותם, וקוראים לﬠשות משהו לדמוקרטיה הזקנה וכאילו כבר מסתאבת; הנה גל המחאה החלומית של נוטלי הסמים, או גלי המחאה הבהירים של ה"היפיס׳׳ למיניהם ולשמותיהם, או הנוצרי־רומנטי, ודיגלי סין וצפון־וויטנאם, ﬠם השאגה המרחיבה ריאות הו־הו הו־צ’י־מין, ניסי פיראטים, תלבושות, באריקדות, לקוחים מציורי ספרי ההיסטוריה, ומתפאורות הסינימה, גיבורי מהפכות, זנבות אידיאולוגיה של שלשום, וקצה זקנן של אוטופיות, ﬠם כתבי שיטנה ממדפים מאובקים וכל מיני פילוסופים שהם, סוציולוגים, זן־בודהיזם, אמרות כנף, כפתורי סיסמאות וכל שילטי הגיבורים – הציפו את חצרות האוניברסיטאות, את כתבי הﬠת ואת כל כלי־־התקשורת למיניהם, והממו את הציבור שבתוכו אירﬠ הדבר, הפתיﬠו את ההורים, את המורים ואת אישי הציבור, השאירו אותם בלתי יודﬠים להגיב, ספק נזﬠמים ספק נחרדים, ספק מנסים לפטור ﬠצמם מטירדה זו בביטול, ובאמת בלתי יודﬠים אם להכות או לבכות, אם לקרוא לשוטרים או לצאת ﬠמם במחולות – ולא ﬠוד אלא שהתחילו גם בודקים את ﬠצמם, את חברתם ואת הליכותיהם מתמול־שלשום, אם אמנם יש בהם דברים כגון אלה שמטיחים בהם, וכמתﬠוררים מתרדמה פונים אנה ואנה: מה קורה כאן?

– ב –    🔗

תהליכים אחדים מכל מקום, ידוﬠים למדי. אחד מהם הוא ה“דימוקרטיזציה של החינוך”, או, כמתואר בדרך ציורית יותר “התפוצצות האוכלוסיה־בביה”ס". כמחצית כל האוכלוסיה של כל ארץ וארץ כבר ﬠל ספסלי הלימוד. הכפלה ﬠד השלשה של משך שהות הצﬠיר במוסדות החינוך (שלא להזכיר את “התפוצצות הידﬠ” המבטלת דברים ותובﬠת פי כמה אחרים מכל הנוכחים במﬠשה החינוך), ﬠם האיום שמי שלא ילמד כﬠת יימצא ﬠצמו מהרה מפסיד ﬠולמו. ההיסטוריה לא ידﬠה ﬠוד הרחבה כזאת. כלל כל ילדי האומה שﬠד גיל ההתבגרות בבית־ספר היסודי, שיﬠור גדל והולך של אוכלוסיית הנﬠורים בתיכון, ואחוז מתגבר וﬠולה כבר החל ממלא את בתי־הספר הגבוהים. הנﬠר הממוצﬠ שהיה ניפטר מבית ספרו בדרך־כלל, ﬠם סיום שלב “חינוך היסוד”, לא יפרוש ﬠתה אלא כﬠבור ﬠוד ארבﬠ שנים. ומי שנכנס כבן שלוש או ארבﬠ למסגרת החינוך לא ייצא ממﬠרכותיו אלא כשהוא בן ﬠשרים וארבﬠ או חמש. שהות מתמשכת זו של האדם הצﬠיר יוצרת לא רק בﬠיות תקציביות, חברתיות או פדגוגיות, אלא גורמת שהדור הצﬠיר ישׁתהה במסגרות חסויות מן המציאות כפי שהיא. וכי קודם שיהיה יוצא לﬠמידה ﬠצמית הוא צריך לתת כרבﬠ־מאה שנים, כשליש שנות חייו, ﬠד שיהיה מוכן לצאת מן החצר הסגורה החוצה אל החיים הפתוחים, הבלתי מוגנים, בכל ﬠצמתם ותביﬠותיהם, הפﬠם לא דרך מישחק. ואם יבקש אדם להקדים לצאת – כולנו מתרים בו שהוא מסכן ﬠצמו למצוא ﬠצמו בתחתית החברה ובפרבריה המסכנים.

דחייה זו מניחה לצﬠירים, בין השאר, שהות לﬠיון בקורתי בחברה שממנה באו. ולא הכל בה, כידוﬠ, ללא פגם, כליל שלמות ורק מרנין לבבות. לא רק דברים שדוגלים בהם ואין מקיימים, ואשר בﬠיני הצﬠיר הם גרוﬠים מבלתי־מוסברים, אלא חברה שﬠלתה מﬠל לקו המחסור החומרי, וכבר ניראה להם "מﬠל־קו׳׳ זה כמובן־מאליו וכך היה מﬠולם, גורמת שהציפיה לטוב־יותר נראית כמינימום, שממנו והלאה צריך רק להוסיף, ושאם לא כן תיחשף איזו צביﬠות מבישה ושקר נורא. המוסדות, האישים, הנוהלים, הסמלים וההישגיס של החברה הסוככת ﬠליהם ﬠומדים אז במיבחן אמינות קשה.

ריבוי כמותי זה, שהתחיל ﬠם הגיאות שלאחר מלחמת הﬠולם השנייה וﬠם שיחרור הﬠוצמה הטכנולוגית הדוהרת, חנק בשﬠתו כמﬠט את בית־הספר היסודי ﬠד שנתפקקו חוליותיו, סדריו ותכנו וגרם לזﬠקת הושיﬠו כללית – ריבוי זה הגיע בדרך הטבע אל פתחי החינוך התיכון וניפחו בבת־אחת, והחינוך התיכון התחיל זוﬠק; ﬠתה הגיﬠ ﬠיצומו של הגל הזה אל האוניברסיטה. בן־ראש נצטרכו לספק תקציב ומורים, חדרים ומתקנים, שיטות ונוהלים שלא היו מקובלים ﬠליהם. החינוך, בדרך כלל, אין כמוהו שמרני ומפגר, ואינו משתנה אלא לאחר בﬠיטות שסופגת החברה או הוא גופו, כגון הספוטניק הרוסי שזיﬠזﬠ את ארצות־הברית, או מהומות, או התקוממות שכונות הﬠוני, או גל פשיעה גואה להחריד, או כל כיוצא באלה. מאז מאות שנים של חינוך אוניּברסיטאי שלא נשתנה כמעט בהליכותיו ונתעסק תמיד בﬠילית ניבחרת, אם ﬠל־פי מﬠמדה או ﬠל־פי כשרונותיה – לא ניזדﬠזﬠה כך האוניברסיטה, כשהציפוה שלושת הגלים: של המון אדם, של ידﬠ מתרבה בגﬠשיות, ושל צפיות החברה המידיות ממנה. לא ﬠוד כמקום מצודד לﬠיון שלוו אלא כצומת ﬠצבים הנתבﬠ להשיב למצוקות של ﬠתה־כﬠת, ולהתﬠרב במרוצת החיים ולפתור להם בדהרה. פתאום כולם כאן, בלי להרשות לבחור מי כן ומי לא, או מה כן ומה לא. ﬠקרון הסלקציה, הבחירה, מת, וחי ﬠקרון “הכל לכל׳׳. שמנת הצﬠירים הבאים וחוזרים, פחות או יותר, מן המﬠמד הבינוני, או הקונים כרטיס־כניסה בתﬠודה האקדימאית, נימהלה בהמון שנולד ל”הזדמנות שווה לכל". חצרות האוניברסיטה צרו מהכיל את הכמות הזאת, את האיכות הזאת, את שינוי המצפן לקורס לא ידוﬠ, הקרקﬠ מטה מפני הﬠדפות חדשות, כגון בכורת מדﬠי הטבﬠ על הרוח, או הדחיקה שדחקו המקצוﬠות השימושיים את המחקר הﬠיוני "הטהור׳׳ – והכל נימלא תנוﬠה לא מרוסנת, לא אצילה, לא משתהית לﬠײן בשיקול מתון ובמתודות זהירות – הכל נתמלא פקידי חינוך וטכנאי חינוך במקום אישים מחנכים מזה, וחוסר סבלנות ותביﬠות קולניות וכושר למידה מפותח למחצה מזה – איש לא היה מוכן ולא צפה מראש ברצינות, ולא היה במה לקדם פני הדברים, אלא אם בבהלה או באבדן ﬠצות, אם במחאה או בכניﬠה, או רק בהשתדלות להרויח זמן ﬠך שידﬠו לשית ﬠיצה. אבל כאן לא נﬠצר התהליך.

אותה כמות גואה ﬠומדת לצאת מן האוניברסיטה מחר, אם לא יצאה כבר הבוקר. מן החצרות החסויות אל הﬠולם כפי שהוא. בבת־אחת, ובסדר גודל של הצפה. מדי שנה בשנה ייפלטו החוצה רבדי גיל גדלים והולכים. וכולם יתדפקו אז, כפשוטו, ﬠל דלתות החברה: מאומנים יותר, מתורגלים יותר, תקיפים יותר, בקיאים יותר בנקודות התורפה של המבוגרים מהם, ובשימוש הכלים החדשים. בﬠוד שנים אחדות תציף האוניברסיטה בבוגריה, טובים וטובים פחות, מלומדים ומלומדים למחצית ולרביﬠ, או אפילו מלומדים מדומים – צﬠירים בשנות הﬠשרים הרﬠננות שלהם, במלוא כוחם ובמיטב ההצטיידות – את כל מה שיש בחברה: רוצים את שלנו, את חלקנו, וﬠתה מייד. החברה כולה, ולא חצרות בית־הספר לבדם, תﬠמוד אז בזﬠזוﬠ ﬠצום מכל שנודﬠ אי־פﬠם. מה יחכה אז לבוגרים ההם? החסר יהיה מרובה מכל השפﬠ המוכן. ומפני שכולם יהיו שם לא יהיה מנוס מסלקציה. וכנגדה יקום אז מרד.

הפﬠם לא מרד היתולים. לתת לכולם, ולא ﬠל פי שום ברירה, או הצטיינות אישית, או לפי נורמות של תפוקה. מתחילה חיפש הגל הגואה מקומות לימוד לכולם בלי לברור, ﬠתה יבקש מקומות חיות לכל, בלי להציג תנאים. איך ייפתרו את הבﬠייה?

או, האם אפשר יהיה להמשיך את המצב החסוי גם מחוץ לחצרות ומﬠבר למוסדות החינוך – ולדחות את ההתנגשות הזו? או, אולי רק לנסות ליטול צפורניה הקשות של המציאות ולהקהות שינייה החדות, כדי שלא תהייה דורסנית יתר ﬠל המידה כשיתנגשו? האם נכון לכסות מﬠיניהם, ככל־האפשר, את המראות הקשים של המציאות – במקום להניח להם להתמודד עמה ולנסות לשנותה לפי כוחם וﬠל־פי שיטתם? זו השיטה הנקוטה במדיניות הסﬠד לספק את המינימום ההכרחי, בלי לבדוק תמיד אם יש הצדקה לתמיכת הציבור הזו – והיא כנראה, ﬠשויה להיות אב־דוגמא לﬠתיד, ולאחר שתשתכלל – להקיף בכל את הכל.

– ג –    🔗

כשמנסים להבחין בקו מלודי אחד בין כל הקולות השונים של הצﬠירים הקולניים האלה, אי־אפשר שלא לשמוﬠ שם ביקוש לומר הרגשה אחת משותפת לרבים. הרגשה אחת, ואולי השקפה אחת, השונה מקצת מזו המקובלת היום. מתחילה נאמרה בהיסוס־מה ומהר נתנﬠרה וביטלה את הסייגים, ואומרת עתה בקול רם ובלשון ברורה, אם לא בפשוטה מדי, מה שﬠד לפני זמן־מה לא היה נילחש אלא בצנﬠה.

חובה, כמובן, להיזהר מהכללות נחפזות. אך כבר ﬠתה ברור כי רבים מכלל המוחים והמתמרדים – שהם ﬠצמם רק מיﬠוט מכלל הציבור האוניברסיטאי, אלא אם כן שולהבו לשﬠה ﬠל־ידי ניפנופי המשטרה או ﬠל־ידי אווילות מקומית של השלטונות – הם מורדים בני שﬠתם, ומקובל שלא ירחיקו לכת במירדם, וﬠוד מﬠט־קל יסתפחו אף הם לצד שכנגדו צﬠקו כﬠת, בין אם תתקן החברה את מידותיה הרﬠות ובין אם לא תתקן כל־כך. מחאתם תיראה אז אם לא כ"חטאת־נﬠורים׳׳, אולי כמין נסיון דווקא לקצר דרך בבואם לרשת את חלקם – ואך יסיימו חוק לימודיהם כבר יהיו איבר מאיברי “הממסד” שהבוקר צﬠקו כנגדו.

ואולי לא רחוק לשﬠר כי הללו הם רוב מניין ורוב בנײן של הנוﬠר המתקומם, ובהסתגלות כפולה שלהם אל החברה ושל החברה אליהם – יצטרפו אל הגוף הגדול ללא הבדל ניכר ביניהם. די להם איפוא כעת בכמה תיקונים בסדר הלימודים כל ﬠוד הם לומדים, בשיפור היחסים בין מורים ולומדים, בנוהלים מתקדמים יותר וליברליים יותר בחצרות המוסד, בפחות החמרה והתﬠרבות בפנימיות וב“מוסר החיים” שבהן, ביותר העלמת עין מריגושי הפרט שלהם וכו׳ וכו׳ – והכל יהיה מוכן להסתיים בשלום, ﬠד הגל הבא. לתביﬠותיהם ולמחאתם יש צורה מוגדרת ולכן גם יש תשובה, אבל בﬠיקר, לשני הצדדים יש שפה משותפת במשא ומתן.

אבל אם זה כל־כך קל למה ניראה הכל חמור כל־כך? מפני שאלה שכנגדם, אותו מיעוט תוסס – היא השׂאור הבלתי נירגﬠ, והיותם לא קונפרומיים אינו מתפרש רק במחלות ילדות מתאחרות, התנגדותם אינה תלוייה בגורל המחאה, ואי־אפשר להרגיﬠם על־ידי סיפוק תואנת השביתה האחרונה. את סימני ייחודם של הללו לא רק שקשה לטשטש אלא שאסור להתכוון לﬠשות כן. מה שהם מבטאים במיﬠוט, חי מסתבר בלב רבים, אף־ﬠל־פי שהרבים קלים יותר להתיישר ולחזור לדרך המלך. זרמים אלה חיים וראויים לﬠיון מיוחד וקשוב. שפתם אחרת, מניﬠיהם מוזרים, סיבת מחאתם אינה מוסברת כולה, והיﬠנות לתביﬠה זו רק מקפיצה תביﬠה אחרת, ﬠד שניראה שהמחאה מחלחלת בהם כאילו בלי קשר למצב הנתון, והתנגדותם בלתי תלוייה בתוצאות מירדם או מחאתם. הסיבה בהם ולא מחוץ להם.

ההשקפה הנרמזת ממﬠשיהם וממנהגיהם – נוגﬠת לדרך האחרת לקיומו של האדם ושל החברה. לא חברה הﬠומדת ﬠל הﬠבודה, ﬠל ההיאבקות וﬠל התחרות, ולא ﬠל המאמצים לאגור ﬠוד ויותר ליום יבוא. א׳׳ד גורדון, אצלנו, לימד כי הﬠבודה באה לברוא את החיים בריאה חדשה, וכי אינה רק לפרנסה כי אם לחיים חדשים. או הפרוטסטנט, למשל, ששינן לבניו, דורות רבים, כי אין כﬠבודה לאדם, הן בזכות ﬠצמה ולגופה, והן בזכות הﬠתיד המובטח ממנה, וכי מי שאינו ﬠובד וﬠובד וחוסך וחוסך לפתחו חטאת, כשם שהﬠונג כולו הוא חטא, וכי האדם, שהוא רﬠ ביסודו ומוטב לחשוד בו תמיד – ייתפש לבסוף בקלקלתו ויילקה, אם לא כאן הרי בﬠולם הבא ולא יימלט. ﬠד שתפישה זו נחשבה באמריקה כתפיסת המייסדים.

זה ממש נושא הﬠרﬠור הראשי. מרי כנגד עקרון התחרות השולט בכל. שהרי התחרות אפילו אינה כה פרועה וכה נצלנית – עדיין היא תחרות, עם שמפוקחת ומאוזנת יותר, העולם כולו במת תחרות, ולﬠתים אכזרית למדי. קל וחומר שעצם הקיום הוא מלחמת־הקיום.

הקונפליקט אינו מצב זמני, רק מפני שעוד לא מלאה כל הארץ דעת. אלא מצב מהותי מגוף החיים. מיליון זרﬠים מופצים ברוח כדי שרק אחדים יתקיימו ויעשו פרי. הכל במתח, בין יש ואין, בין אפשר ואי־אפשר, בין רצוי ומצוי, בין מותר ואסור, וכו' וכו'. לחברה עצמה, כמו לטבﬠ, אין די לכל. במהותה היא קיום בצל המחסור. אחדים יינצלו ויצליחו והשאר יסופו ייתמו. ומי שלא יילמד להילחם, לבדו או בקבוצות, לא רק יפול בברירה של מלחמת הקיום, ולא רק שייהנה פחות אם יישאר, אלא ימﬠיט את הסך הכל שממנו פורסים בכל דרך חלוקה שהיא.

ואילו כאן, נשמע כעת הקול, כי אין הכרח בכל זה. ושטעות יסוד לקבל זאת ולחיות בדרך זאת. כבר הוכח כי ניתן להציל אנשים מן הברירה הטבעית הפרועה, והכל זוכים כעת ביותר מכל דבר. ואין לקבל שהעולם בנוי על הקונפליקט. העולם גם אינו עומד על מחסור ואינו נדון לספק את החיות החטפניות יותר על חשבון כולם. כעת יש בעולם די. נצטבר בו ﬠושר ﬠצום. בתואנה שאגרוהו למﬠן הﬠתיד. טוב, הנה, כﬠת הﬠתיד. לא מחר כי אם היום. כﬠת בדיוק כשאנחנו כאן. אין צורך ﬠוד לאגור. ולא להילחם ﬠל כוח ולא להשתדל להצליח. רק ﬠולם חיות פרימיטיבי הוא הבנוי ﬠל החסר. ואילו לנו יש שפﬠ. לא לדחוק ולא להידחק, לא לצבור למחר ולא לחסר את נפשך. שלווה, שוויון, הנאה מﬠודנת, כולם כאן – ורק קח לך. אם רק תדﬠ לחדול מהצטרך דברים מדומים שﬠליהם מבזבזים כﬠת את החיים החד־פﬠמיים שלנו, ונופלים משבץ־לב באמצﬠ הריצה להשיג דבר של הבל. כﬠת נשב לנו בנחת וניקח ממה שיש. הﬠבודה בכללה היא ﬠונש. היא הקרבת טﬠם החיים שלא יוחזר לך תמורת ﬠתיד שלא תיהנה ממנו. הטירחה היא צﬠר של ﬠתה למﬠן המחר. היא חשבון חיסכון. מלבד שהיא שיﬠמום נורא וביזבוז ימיך ﬠל ﬠבדות מונוטונית להבטחות שווא. לﬠזאזל החיסכון וההתנזרות. ההתנזרות מִִחְיוֹת כﬠת – היא התכחשות לישותך, לפיכך היא בגידה, כיﬠור וחטא. ההתאפקות היא אם כל מוסר, והמוסר הוא אבי כל ﬠיוות אנושי.

כל ההרחקה הפחדנית, כל הויתור הניקלה, כל המתוסבכות המיסכנה של הﬠמלים הללו, הﬠוקצת לבסוף את ﬠצמה כאותו ﬠקרב שניכלא במﬠגל אש. ואם תאמר הזדהות האדם ﬠם ﬠבודתו ﬠד שנﬠשה חלק ממנה, כביטוי האנושי שבו, ראשית, כמה כאלה יש בﬠולמנו הצרכני, ואיזה גיהנום של תחרות צריך לﬠבור לשם כך ומכאובים, ושנית, הזדהות כזו יש בה גם משום אבדן חירותו הלבדית של האדם, החי בלי שום לשם־מה. בבטלה לשמה. בהרגשת חיים לﬠומק ולא לאורך.

לחיות כﬠת. הרﬠיון בודאי ישן. אפיקורוס דיבר כך וﬠומר כיאם שר כך. אבל ﬠד ﬠתה היה ביטוי של יחידים בחברות־מחסור. ואילו ﬠתה הוא של רבים בני חברת השפﬠ. החברה צברה לה במרוצת הזמן הצבר ﬠושר כביר המבוזבז ﬠל ניכסי־סרק או חפצי־יוקרה, בלהיטות מטופשת, לא־אנושית. המלחמות משחיתות ובולﬠות את מיטב התוצר הבינלאומי. ואת הנותר מבזבזים ﬠל ריצות תחרות ﬠקרות אחרות. ﬠל נוחיות מנוונת, ﬠל השמנה רכרוכית, ﬠל התפרסמות וﬠל פירסומת, המון מבוזבז ﬠל אריזות ושאר קליפות ריקות שלא לדבר ﬠל כלים מקודשים קדושת נכסים, ﬠל ﬠמדה ועל כוח וכו' וכו' – ﬠד שלא נשאר לאדם הכסיל הזה אלא לחלות ולמות, במקום להתחיל לחיות ﬠכשיו. וﬠכשיו, למﬠן הﬠכשיו. לא ﬠכשיו למﬠן משהו אחר־כך מתי־שהוא, לא מות ﬠכשיו חייה אחר־כך. בין כה וכה כבר כך ﬠושים, אלא שבהכרת אשמה. לﬠזאזל האשמה, בואו נחייה ﬠכשיו בלי שום אשמה. במקום ההתנזרות הפרוטסטנטית ההיא, כבר ממלאים את הﬠולם סמלים הפוכים: כרטיס האשראי, קח ﬠכשיו ושלם מתי שהוא, והצריכה בהמון ﬠם הייצור בהמון, שאומר כי כﬠת כולם יכולים לקבל הכל, ומותר כך וגם ראוי. ﬠוד צﬠד נוסף נידרש, המשחרר ממחשבה או מדאגה לתשלום אי־פﬠם.

לא אנחנו. אנחנו נחייה ﬠכשיו. וזה הכל. ולחיות פירושו כבן־חורין. במינימום איסורים. שום דבר אינו מוגבל לך אלא בגבולות שאדם מקבל מרצון ובהסכמתו. ﬠקרונות שמﬠל האדם אינם תופשים ﬠוד, ושלום לﬠפרם. ואדם יהיה מוכן אפילו לוותר ﬠל משהו כדי לקיים משהו אחר. הוא יוכל, למשל, לוותר ﬠל רמת חיים ﬠד למינימום ההכרחי, מתוך שינוי מוקד קיצוני בﬠרכים הﬠושים את החיים לחיים. ואם אינו רודף צבירה – יוכל להתקיים ולקיים הנאות חשובות לו יותר: וקודם כל יהיה פטור ממאמץ התחרות. אינך חייב לטרוח כלום כדי להיות מה שאתה. אינך חייב להוכיח כלום. נקבל אותך כפי שאתה. מותר לך, ואפילו חובתך היא, להיות רק מה שאתה. אינך צריך למלא שום תפקיד, ולא להספיק שום ﬠבודה, או להוכיח את יכולתך, או לגמור למוﬠד, ולא להצטיין בכלום. לכל איש תהיה אשה אם לא יקפידו לקיים קשרים לבדיים בין אנשים לנשים, וישאירו כל אחד פתוח לכל אחת. לכל אדם תהיה מנת חיים אם לא יחטוף לו יותר, אם יקח לפי צרכיו האמיתיים, ואם ידﬠ להתפשר ﬠם האחרים כמוהו. וזה אפשר. כולכם תהיו מה שתהיו בזכות ﬠצם היותכם בלתי תובﬠים דבר מאיש ובלתי פוגﬠים באיש. יש די לכולם. שבו במנוחה. אי התביעה, אי הבקשה להיות בעלים לבדײם למשהו והקיום רק מפני שאתה קײם ולא מפני שנועדת להספיק לעשות משהו מיוחד דווקא, נותן שהות הנאה בעולם, חסרת מאמץ, שכולה מופנה אליך, כשחיית אפרקדן בטלה – ישאו המים בכבדך ואתה רק תצוף אין־מאמץ:

תאר לך את עצמך בסירה (שרים ה“ביטלס”)¹

ﬠל גבי נהר

ﬠם עצי מנדרינות

ושמי מרמלדה

מישהו קורא לך ואתה ﬠונה

מתוך האיטיות – – –

הכל יהיה פונה אליך, לא אל צרכיך כי אם אל קיומך. ולנוכחותך המבקשת חיבה, הכרה, תמיכה, שﬠשוﬠ והרגשת־ﬠצמך בלי שתצטרך להוכיח כלום, ולא לשלם כלום מﬠבר לﬠצם נוכחותך, בלי להצטיין בכלום ובלי לצאת מגדרך ﬠל כלום.

ﬠולם בלי תחרות, משמﬠו היפטרות מ“מלחמת הקיום” שנﬠשתה מושכל ראשון בתרבות ובהליכות החברה ובפירוש של הטבﬠ. השותפות והשוויונות אינה דווקא קומוניזם אף־ﬠל־פי שמשהו מזה נישמﬠ בו. וגם אין זו מלחמת מלחמה־לביטול־המﬠמדות ולא להט למהפכה־מﬠמדית. וויתור יש כאן ﬠל יסוד ההתנגחות, ופנייה ליסודות הﬠושים קירבה, רצון טוב, ומין ליאות־מסכימה המקבלת ﬠליה ומשלימה ﬠם מה שכבר יש. מתוך הכרה בסיסית שכבר אספו הרבה למדי. פתחו כﬠת את המחסנים ובואו נתחיל לאכול, ובﬠצלתיים ולא בתאווה, לאט כי כלום לא חשוב יותר מﬠצם השימחה של הרגﬠ הזה, לא פﬠלתנות שמחפשת משהו שמחוץ לרגﬠ הזה, ולא יצרנות הﬠושה אותך מכשיר להשגת משהו מחוץ לך ולרגﬠ הזה. וגם לא שום צריכה המﬠמידה את הניצרך למﬠלה ממך ומיתראה חשובה יותר מﬠצם הווייתך הﬠרומה.

אין דבר שאתה יכול לﬠשות

שאינו יכול להיﬠשות

אין דבר שאתה יכול לחסוך

ואינו יכול להיחסך

אין שום דבר שאתה יכול לﬠשות, אינך

יכול אלא רק ללמוד איך להיות

אתה ﬠצמך בזמן

וזה קל –

כל מה שאתה צריך זו אהבה

כל מה שאתה צריך זו אהבה

אהבה זו כל מה שאתה צריך

בצריכה המינימלית מגבילים גם את החשש להתנגש עם מישהו על משהו, שהרי אין יותר ממה שכל אחד הוא – הוא עצמו. רעיון השוויון משמש גם כמין מגן מפני הצטרכות פעילה. לוקחים רק מה שניתן, ולא מה שצריך לרדוף אחריו. פשיטת־יד אינה חרפה. ואם התארגנות הרי רופפת, רק ﬠד מינימום השירותים או המﬠשים הנחוצים ביותר, או כלשהו פיקוח שלא ייצטרכו להתנגש, כמין רמזורי תנוﬠה בלי תקיפים; שממשיך, אם תרצו, את חדר הילדים המוגן, הﬠונה ונותן גם לילדים הגדולים, וכמﬠט בלי איסורים. שלא יהיה צריך לﬠמוד בתחרות אגרסיבית כלשהי. אפילו לא דרך ספורט המﬠדן את התחרות הﬠסקית, ונוקט ﬠילוי דרך מישחק, ושיש בו ﬠל־כן כמין הודאה באיזו מטרה מבחוץ חשובה יותר, שצריך להתאמץ למﬠנה או להשיגה, כשבאמת אין שום דבר כזה. מדיניות הסﬠד מתמלכת כאן. מינימום בסיסי לכל. קצת אורז כדי לשבת כל היום ולהשתאות אל שמיים ואל ארץ, ולהשתﬠות בכל, מחוץ לﬠבודה מוﬠילה למשהו, או ממושכת ושיטתית. במקום לפנות החוצה אל הﬠשייה שבﬠולם, פונים פנימה אל ההתבוננות הבלתי משנה. אל נוכחות רוויה הווה. במקום לתקן את הﬠולם – להניח לו. הﬠולם כבר ﬠשיר דיו וכבר ﬠשוי יותר מדי. כﬠת נוציא את הצבור בו. אבותינו חסכו ואנחנו נוציא. כדרך הכוכבים השורפים את תוכנם ונﬠשים מאירים שבﬠתיים. לא להיבחן. לא להתכונן. לא להתאמץ. לא להתנגש, לא להילחם.

כולם יקבלו וכולם יהיו כﬠת.

– ד –    🔗

ה“היפיס׳׳ הם רק דוגמא אחת ל”פילוסופית חיים" בלתי שיטתית זו. ואל תאמר שהם רק מיﬠוט מבוטל שאין ללמוד ממנו. הם סימפטום מובהק לתהליך ﬠמוק, שגילוייו בﬠליות ובירידות חליפות, אבל שמקשיבים אליו רב קשב, הרבה יותר ממה שמוכנים הבריות להודות, והרבה מﬠל ליחס שיﬠור גודלם הכמותי, הם הם אלה שמתוך וויתור ﬠל צריכה ﬠד מינימום נמוך, שﬠל גבול הרﬠב והבלואים, ובהיפטרות מהיצטרכות מרובה ל“דמי צריכה”, הם נﬠשים פנויים לשיר, לאהוב, לשוחח, לראות, להגיב ﬠל הנוכח, ולהתבונן, כפי כוחם. מאמץ ההתקיימות כאן אינו של יחידים אובדים, אלא של כלל שבחר לו כך דרך חירות ומרצון מודﬠ. מלבד אותם שנספחו אליהם דרך היגררות, כמו אל כל אופנה, או מתוך שניפלטו ממקום שהיו בו.

אין שם ﬠוד יחיד כנגד הרבים, ולא יחיד כנגד יחיד, בתוך ה"תת־תרבות׳׳ שלהם. כל זה־כנגד־זה הוא מתח וקונפליקט, ולפיכך בבחינת חטא. הכל פתוחים אל הכל. איש אל איש ואיש אל אישה, בלי מתח תחרות ובלי צורך לנצח או להצטיין. משוחררים מאכפת כל אחריות. ﬠולם פטור מﬠקרון התחרות וחי בשלווה: קח לך ממה שיש כﬠת. לא ﬠתיד אלא הווה. להוות כאן בנוחיות. פטור מכל צורך לשום מאמץ. אפילו האהבה אינה תכלית להקמת דור־המשך. היא לשמה. ולשﬠה זו. בתוך סוגריים של כﬠת וכאן. מוגנים בכל אמצﬠי המניﬠה ומותרים לכל מה שﬠשוי להביא נחת, ﬠד שמוסר החברה המקובל, "המרובﬠ׳׳, נﬠשה נבוב, חסר משמﬠות, אם לא מגוחך.

איך אפשר לקיים כך ﬠולם?

לא ﬠליהם החובה לדאוג לקיום הﬠולם. ﬠליהם יש רק ﬠצמם וכﬠת. ומﬠילה בﬠצמם־כﬠת, רק זו תיחשב חטא. כל קיום לשם קיום־ﬠולם הוא הﬠדפת הﬠולם ﬠליהם והﬠדפת הﬠתיד ﬠל ההווה, שדוחף להתחיל לרוץ כדי לחפש ולﬠשות דברים, במקום לשבת בלי, כראוי. אם לחפש – רק הגבה למﬠלה ורק הﬠמק למטה. ואם סמים מסייﬠים לכך, יבורכו הסמים. המוסיקה תוכל להיות אפריקאית, או הודית, או כלשהי, הלבוש יהיה מכל בלואי שימוש שנגמר שיבוא ליד, תפארת שהיתה ונתבלאה, השיחה תהיה מתובלת בחכמת הניסתר, האסטרולוגיה, הקבלה, או הבודהיזם: השלשלות והתכשיטים הם בני כל הﬠולם, גבולות הﬠמים יהיו מושג מת, וכל השתייכות גזﬠית או כיתית ﬠלבון: אין כאלה, בני־אומות, הגוררים ﬠימם ﬠבר ולחש לﬠתיד מיוחד, יש רק בני האדם הנוכחים, ורק במה שיש בהם כﬠת. משוחררים מכל “לשם” שהוא, או "מפני׳׳ שהוא, ופתוחים לפי דרכם אל הﬠולם שהם בו: לא משנים בו דבר, לא מקדמים בו דבר, לא למﬠן דבר – הפﬠם הרי שלך לפניך: קח.

שתי דרכים הן ליהנות מן היש שבﬠולם מבלי לﬠשות בו דברים. האחת פﬠלתנית יותר, והאחת סבילה כולה. שתיהן מניחות כי הﬠולם כבר נתﬠשר למדי, ואפשר לחיות בו מﬠתה בלי לטרוח כדי לקדמו ﬠוד. הדרך הסבילה – זו של ה"היפים׳׳ שתוארה למﬠלה – "לתפוש שלווה׳׳, להיסוג מן הפﬠילות הכלכלית הפרודוקטיבית, לחדול מן התחרות, ודי להם שיירי הכלכלה כדי להזין את האנושי ביותר, את המתבונן־הרוחני שבהם. וכנגדה הדרך הפﬠילה, הנקראת אפילו 'אלימה׳ ו’תוקפנית׳, היא דרך הלקיחה ﬠל־ידי איומים ﬠל החברה, ומזכירה אולי את ימי הפיראטים ששדדו מן הקיים בלי ליצור אותו – וזכו בﬠושר מרכולת האניות שלא הם ﬠשוהו. מאחר שיש ﬠושר, ומאחר שכדרך הﬠולם אין סיכוי רב ליהנות ממנו – יחטפו להם, אם אך ישכילו ליצור מצב מאיים כזה שיישלמו להם ﬠל נסיגתם. אם יש בזה קונפליקט – הריהו טכני ולא מהותי: ניצול מצב שבא לטובתם כל ﬠוד לא מצא הﬠולם הﬠשיר דרך להיפטר מהם, או לסכל את כוחם הסחטני. ﬠד כה וﬠד כה, ניתנת לקבוצת בני־אדם יכולת קיום כאן וכﬠת, מבלי שיהיו כפויים לצאת לדרך הארוכה והמוגיﬠה של יצירה מתחילתה והוספה ﬠל ההצבר הקיים. הליכותיהם, לבושם וגינוניהם ﬠשויים לפיכך לראוות־משחק זו של חורגים מן החברה וכבﬠלי תביﬠות ﬠליה. ובכוח החסימה, או בכוח ההפגנה המפרידה, או אפילו גם בכוח היותם, לדﬠתם, מקופחים ונכי החברה שפגﬠה בהם, הם נוהגים כפי מיטב תרבות סרטי השוד שתקופתנו משופﬠת בהם. הסיגנון האופייני לדרך זו מﬠוצב בידי ההוכחה החוזרת כי רק האלימות משיגה ומשכנﬠת להיﬠתר לתביﬠות, במקום שﬠבודת שיכנוﬠ של נמלים שקדניות וצדקניות לﬠולם לא שינתה ולא הזיזה דבר. הצת איפוא אש, התפרﬠ בראש חוצות, גרה את המשטרה להתﬠרב בהפﬠלת כוח מוגזם, חסוֹם את דרכי החיים השיגרתיות – וכל זמן שמפחדים מפניך, כל זמן שאתה משבש להם את ﬠולמם, כל זמן שלא מצאו דרך לפסוח ﬠליך וﬠל נוכחותך הקנטרנית – תנסה החברה בﬠלת ההצבר הגדול למצוא דרכים אליך, לפייס, לשלם לך, אם לא הכל הרי קצת, לפני שתתﬠשת ותמצא איך להיפטר ממך ולהשיב לך בסנוקרת נוקמנית. ﬠד אז הרי זו דרך להשיג דברים. לא יותר רשﬠה אולי מהרבה מו הדרכים שבהן ﬠשו ההם את חילם. מלבד שאתה ניצל אז ממאמץ הﬠבודה השיגרתית, מימי החולין השוממים, מהרגשת צורך הנקמה שלא היה מותר לפרקו, החיים אינם אז סתם ביזבוז לריק: צבﬠוניים, לוהטים, וכל כולם בכﬠת־כאן.

– ה –    🔗

האימרה הבאה הפכה כמﬠט קלאסית: האם ניצלנו מﬠולם שמתים בו מרﬠב, כדי לזכות בﬠולם שמתים בו משיﬠמום? – ומה אינו משﬠמם: החברה, מוסדותיה, הליכותיה, חגיה, יסוריה, ריגשתה, אישיה המפורסמים, יום־יומה, חופשותיה, חיי המשפחה וחיי הקהילה – בכל צביﬠות וזיוף, הכל מרוח בשמן אוטומאטיות מחליקה מאליה, והכל, למרות ה"צבﬠים החיים׳׳, שחוח לו תחת אפור מדכא, דומה, שווה – ולכל הרוחות, איזה שיﬠמום חונק כל מה שאדם חייב לﬠסוק בו. אולי בכל זאת מהפכה תפיח חיים ולוּ־רק כתרגיל במישחקי מהפכה?

לפנים היו סיפרי האינדיאנים מספקים את הרקﬠ למישחקים, את קלסתרי הגיבורים ואת חוט הﬠלילה – כﬠת סיפרי מהפכות סוציאליות, שביתות ו“תרבות של מחאה”, מרידות ומרי, לוֹחמת מחתרת ופארטיזאניות, וכו׳ וכו׳ – שנלקחו משימושם שהיה פﬠם למימוש צרכים ראשוניים להתקיימות אנושית, והופנו הפﬠם למימוש סמלים של מﬠמד בינוני שהגיﬠ ﬠד גבולו, פוסח ﬠל פרשת דרכים, ולﬠתים דומה כאילו קם כנגד ﬠצמו. וכדרך הפסל של ימינו היוצא לשוק לבקש לו חפצים שיצאו משימושם ולﬠשות מהם ביטוי לחוויותיו, ולא מחומרי הגלם הראשוניים שבטבﬠ, כדרך שﬠשו מﬠולם – כך אף הם. (לא כאן המקום לﬠיין בקירבה שבין ביטויי האמנות המודרנית וההתﬠוררויות החברתיות הללו, תפישות כגון ה"פופ־ארט׳׳ ואחרות, כצורות ביטוי להרגשה דומה). יותר משיש כאן אידיאולוגיה חדשה, יש כאן אולי סיגנון־חדש, הפיכה בצורות ובטקס, מתוך התקלסות קלה בסמלים המקובלים ובגינונים הנהוגים, ובשיבור להכﬠיס של צﬠצוﬠי חדר הילדים, אף־כי בלי לקום ולצאת ממנו לגמרי.

לא רבים מבﬠלי המכוניות – אם אך לא פרשו לשכב ﬠל מדרכות הכרך בשלוות ה“היפיס” – אצים לזרוק אותן במחאה ﬠל החברה הטכנולוגית, וללכת ברגל או לנוﬠ לאט, ואיש מבﬠלי כל שאר ההנאות המקלות ﬠל החיים דרך שירותיה האוטומאטיים, או היתרונות שמקנה הממון, אינו מוכן לוותר ﬠליהן – אם לא רק בסיגנון ובהליכות. המחאה הקולנית, מספר פול גודמן מנסיונו, נראית כדוגמת מה שראה פﬠם בזמר אחד ארך־שיﬠר, שהלך לשיר כנגד כל הטכנולוגיה הזאת המשתלטת ﬠל הכל, בתקﬠו את חוט הגיטרה החשמלית שלו בשקﬠ שבקיר. גם הרישול המכוון והזלזול בשום הקפדה ﬠל ההופﬠה החיצונית – בין אם הוא גנדרנות מצידה השני ובין אם היא אותה נטייה זכורה מכל הדורות “לחזור אל הטבﬠ” – בשניהם חמיקה מעמידה בתביﬠות שﬠקרון התחרות וההצלחה גזר ﬠל החברה, לרבות הופעות רשמיות בﬠסקים מכובדים המכבדים את ﬠושיהן. מלבד מה, שטﬠם חירות נילווה ללבישת קרעים, למי שיש לו הכל, ולצאת כך לרחוב: לא מאונס אלא מקלות; לא בהתחפשות ל“אף אחד”, אלא כלא־מחוייב לכלום; פשוט קל ונﬠ, ואדם לﬠצמו. חן הנﬠורים שר אז כפלײם. וﬠם זה, בכל רגﬠ הוא יכול לפשוט וללבוש כמיטב האופנה המתגנדרת.

גם האגרסיביות הלוחשת ומודחקת מימי הילדות גדלה, ומבקשת ﬠתה סדן של ממש, ומתﬠודדת כשרואים את הפחד שהם מﬠוררים בלב הﬠולם המבוגר, וקל אז לﬠבור ממﬠשי משובה של קלות־דעת למﬠשי השתלטות ﬠניינית. וﬠם זה, כשחיין מתחיל, הם חוששים ﬠדיין להפליג למלוא המשמﬠות ולמרחקי התוצאות המתבקשות, ונפלא לראות איך הם תובﬠים כי ישמרו גם כאן חוקי המישחק של ימי הילדות החסויים, וכי גם להבא ימשיכו לרוץ סביב הבית בכאילו, ובנניח ש־, ובנאמר ש־, אתה השוטר ואני השודד, הוא האינדיאני וזה השריף, ונירה באקדחי הסרק, ונרעים בקולנו בום־בום, ונקים מהומה ניפלאה ומלחמה קולנית סוחפת, ואחר־כך, ישובו כל הניצים מנומשי החוטם וישבו יפה וכולם יקבלו גלידה ﬠם קצפת.

אי־אפשר שלא להתרשם מן האידיאליזם היפה והאמונה התמימה בסיסמאות שלהם. ניראה כאילו קבל קיבלו הצﬠירים הללו בתום־לבב את האווירה הליברלית־פרוגרסיבית ששררה בביתם בן המﬠמד הבינוני המשכיל – ﬠד שחדר הילדים המטופח שלהם, שמﬠולם לא גﬠר בהם ולא מנﬠ מהם כמﬠט בקשה, הומשך אצלם ﬠל המציאות שבחוץ בלי להבחין בגבולות. כאילו נתגשם חלום חברתי, והחוץ והבית הם ספירה טובה וחביבה אחת. באופן שמה שנתגלה להם באמת בצאתם מביתם אל הקולג׳ וממנו והלאה – ניראה להם והתפרש לא כגילוי המציאות הממשית, אלא כגילוי זיופה הנורא והנפשﬠ, כאילו ﬠיוותו להם שם בזדון את המציאות האמיתית, היפה, ﬠד שאין ﬠוד לשאת ﬠוול זה. חובה איפוא ﬠליהם לﬠשות משהו ולקרוא אחרים לﬠשות, כנגד מלכות הזדון שמקלקלת את המציאות הנכונה, וליידות בה כל מה שיש בידיהם, לרבות כלי המישחק שלהם, וכך למחות נגד וויטנאם, וכנגד דיכוי הכושים, ולהציﬠ להם בהתﬠוררות את שותפותם (ולהתבלבל משהו כשזו לא תמיד רצוייה לאלה או מבוקשת), וכנגד כל הﬠולם הממוסד כולו – שהוריהם, מוריהם, ספריהם ומחזותיהם דיברו כנגדו, אלה בלי להתכוון למשהו רציני מדי, אבל אלה בתום־לב ובלי להבחין ﬠוד בין רעיונות של שיחה־נאה ובין כוחם להתממש; ונפגﬠו ﬠמוק, ﬠד חווית חולי, למצוא את התהום שבין המדובר החנון ובין המצוי הקשוח. כל זה כאין, ﬠד שנתקלו בתשובת הצד שכנגדו יצאו למחות – וזה הדף אותם בחזרה, לא ברוֹך־קול ולא דרך מישחק, אלא שוטרים של ממשׁ חבטו בהם, בלי שום כללי מישחק, מתחת לחגורה ובלהכאיב, כאשר מﬠולם לא כאבו כך, ועד ריסוק ﬠצמות וﬠד איום לפקק את המישחק האבירי ולגלות את המציאות הריאלית – לולא שאפילו ברוטאליות זאת לא היה בה כדי לפקח, וכדון־קישׂוט שהוטח אבל נשאר בשגיונו, אף הם, ורק שהדמיון נתﬠווה לסיוט, והמציאות לבדייה שטנית בתחומיה – ﬠדיין בלי להתﬠורר ולהתפקח. כל אותם סרטי הבדות שחזוּ בהם כל ימי ילדותם, ומדי־יום א' בבוקר, כשכל החיות המצוײרות רצות בתרדפה ניצחית, ביריות ובכל מיני מיני מיתות משונות, קוטלים וניקטלים ואין איש ניזוק, קמים לוקטים ﬠצמותיהם הפזורות וממשיכים לרוץ – ולכל אחת ואחת מן ההצגות לﬠולם היה רק “הפי־אנד” תמיד – לא התממשו כﬠת בשעת המבחן. מישהו נמצא פתאום בדאי ונתפס בשקר יסוד: לא בסרטים השקר ולא בקומיקס אלא במציאות שלא נהגה לפיהם. המציאות בגדה. המציאות הפרה הסכם, אינה משחקת בהגינות. אין בה צדק. אין בה גמול ישרים ולא סוף גנב לתלייה. ונורא שבסוף המהומות האלה – לא מתאספים כולם, יושבים יפה, והאמהות, המבינות תמיד, במקצת עצב אבל במאור לא יילאה, תהיינה באות ומכבדות את הכל בגלידה. לא הסרטים בגדו. המציאות המתכחשת היא האשמה. השוטרים כלל אינם אנשים כמוני, הם שדי־שחת, כשהכו עד ריסוק ﬠצמות את המורדים בהם, לאחר שאלה נתגרו בהם בכל זילזול אפשרי, במקום שעל־פי דין היה ﬠליהם רק לשרבב לשון גם הם, או להתווכח במלים ﬠזות, או אם להכות – להכות כצללים את צללים. כל הילדות המטופחת קמה לשווﬠ. איפה הﬠולם היפה שהבטחתם לנו: רק שבו בבקשה יפה ותקבלו בלי קושי כל דבר? או, אולי הכל הפקר, הכל מותר ואין בעולם לא יותר ולא פחות? מהו באמת הגבול בין מציאות ובין מציאות מדומה, ואיך כופים את האחרונה ﬠל הראשונה?

דומה, שגם לא ﬠולה ﬠל דﬠתם כי כל מי שיוצא למרוד כנגד המציאות צריך להיות מוכן ללקות, ולכאוב, בלי ליילל, ובלי רחם ﬠל ﬠצמו, ולחזור מייד למﬠרכה – אם אמנם זו מﬠרכה רצינית ﬠל החיים ממש. אבל הם יודﬠים שהם מבוטחים, אם יכשלו ואם ינצחו. שהם חסויים גם כשמבﬠטים. כילד סורר הבוטש ברגליו ﬠל סף בית הוריו, כשאלה ﬠומדים נדהמים, ספק נﬠלבים ספק ﬠלובים, ספק מאשימים וﬠוד יותר חשים ﬠצמם כנאשמים. ﬠד ﬠתה, רוב המהומות וההתלקחויות (להוציא כמובן התפרצויות סטודנטים במקומות כצ׳כוסלובקיה שאין ממשיות מהן) יותר משהיו נסיון של ממש להביא תמורה של ממש בחברה ובדרכיה, בהתחילם באוניברסיטה ובסדריה קודם־כל מפני שהם שם, וכן גם מפני שהאוניברסיטה היא "אובייקט׳׳ קומפקטי ובלתי מוכן – היו בבחינת “ביטוי”, “דיבור”, "קריאה׳׳, "סימול׳׳ או "איתות׳׳ משהו מﬠין – הנה ימים באים…

יש גם מקום לסברה שדﬠות חנוקות מתמול מבקשות להן היום גאולת מבﬠ. כל אותם בﬠלי דיעות ואמונות שנרדפו ﬠל דﬠותיהם וﬠל אמונותיהם, קומוניסטים, טרוצקיסטים, מרכּסיסטים ואוטופיסטים כאלה או אחרים, שנרדפו ﬠל צוואר לפני דור בארצות הרכושניות – דﬠותיהם וחלומותיהם לא נחנקו ב“סליק”, והדיבור שניכבש נשתחרר ﬠתה, אפילו אם לﬠתים נשמﬠים הדברים כדברי חוני המﬠגל שלאחר זמנו. לפיכך קמים היום בני קומוניסטים לומר בקול ממקום שנחסם קול אבותיהם. אבותיהם לחמו ﬠל השגת דברים וﬠל שינוים במציאות הקשה – הבנים נלחמים ﬠל כבוד הזכות לומר אותם הדברים, אף כי מימושם כבר אינו צורך דוקר. ולפיכך הם נשמﬠים אידיאליסטים, "נקיים׳׳ מצורך ממשי במﬠשים.

ומסתבר שמה שנראה מושתק ונאלם ואבוד – רק המתין לו דחוי לשﬠתו שתבוא, ולבסוף – נאמר והיתה הרווחה. ﬠל דרך שחוק אפשר להיזכר בחצוצרתו של מינכהוזן: היה חורף קר ביותר, וכל נﬠימות החצוצרה קפאו בה ולא נשמﬠו; משבא לפונדק והיסב אצל התנור, פתחה כﬠבור זמן החצוצרה והתחילה תוקﬠת בחלל הבית החמים את התרוﬠות הקפואות של המסﬠ בחוץ.

– ו –    🔗

הﬠרות מדלגות אלה חוזרות שוב אל הקבוצות שאינו גדולות במשקלן המספרי, אבל שיש בהן ייחוד המבשר אולי נטייה שיש ליתן את הדﬠת ﬠליה. למרות מיעוטן הן קובﬠות להן מקום, וטובﬠות חותם הרחק ממקום שיבתם המוגבל. מושגים, סיגנונים שירים ניגונים, לבושים, גינונים – כﬠיגולים במים סביב אבן קטנה מתפשׂטים מהם ומרחיקים לכת. ואפשר שסוד השפﬠתם שהם אומרים דברים הגנוזים בלב רבים ואינם נאמרים. שהם פתחון פה לרבים. וכן גם פנייתם האידיאליסטית, הבלתי חמרנית בﬠולם רודף חומר, בזיק האמונה שלהם בדברים שלמעלה מקניינים, נכסים והוצאה פרטית, וכן בהיותם מעין ראש־חוד לשאיפה לנעלה יותר, ניידים יותר, קלים לזוז, בלי בית, בלתי מסתפקים בפיתויי הקיים, אולי גם היותם תמיד בצוותות, בחבורות, בנות סגנון דומה, כוחו של היחיד לעולם אינו גדול, בנקל יימחק ויידחה, ואילו כוחן של חבורות גדול מﬠצם כמותן הסטאטית. גם בלי לעשות כלום. הנה, אנו כאן, אנו בניכם, מה תשיבו לנו? קל וחומר גדל כוחן כשהן יודעות לתחוב מקלות בין הגלגלים הרגישים של מכונת הייצור הכלכלי, או במהלך החברה התקין, או במוסרה או בסמליה. ומי כמותם ילדי הבית יודﬠ את מקומות התורפה שבו. לכך הם סטודנטים למדי.

נוהגים להאשים רבים מהם בﬠצלות, בפארזיטיות בחלשלשות, בסטיות ובמה לא. התביﬠות שהם מﬠלים ברבים לתיקון פני הלימודים באוניברסיטאות, מדברות ﬠל לימוד בלי צער של לימוד, מﬠין שיחה בנﬠימים, כשהכל משיחין ﬠל הכל ﬠם הכל, ובﬠיקר – כשמתחשק. לא שיעורים התובעים מסירות, שיטתיות או מאמץ, ולא הודאה בפחות שלהם וביותר של מוריהם, שהוא שוב קונפליקט הקורא למאמץ תחרות, ולרדיפה להשיג, ﬠל פי הﬠקרון שאמנם רק מﬠטים מקיימים אותו, אבל יותר ממעטים חשים את אמיתו, אם לדון לפי התבטאויותיהם, וגם לפי שיעור הסכמתם ונכונותם לקלוט. וכך נﬠות חבורות גדולות, זו בצד זו, אך לא בהמון חסר צורה, בהכרה, שחודה שונה, כי בﬠצם הﬠולם כבר הגיﬠ. שזהו הדבר. ושמﬠתה יש רק לקחת. באופן שגם ﬠולם הסמלים חותר למצוא לו כאלה שהם מחייבים פחות למﬠשה, וככל שיהיו קונקרטיים פחות יהיו טהורים יותר ורצויים יותר. הסופרים הרוסים שהושלכו לארץ גזירה במלחמתם לחירות האדם ולכבודו האלמנטרי, אינם פופולאריים, ולא נערי צ’כוסלובקיה – כשיעור ההﬠרצה הפולחנית כמﬠט לצ׳ה־גבארה, למשל. מי יודﬠ אם אין חשבון לוחש כאן, אחרי הכל, כי דמות רומאנטית מאמריקה הלטינית לא תסבך אותם בהתחייבויות כאשר ייתכן שייקרה אם יזדהו יתר ﬠל המידה ﬠם גיבורי צ’כוסלובקיה: כאן בתנאים מסויימים ﬠלולים הם להיקרא למשהו רציני ומחייב אותם; התמוגגות מצ׳ה־גבארה נשארת בתחומי הﬠרצה שלא תקשור אותם לקונפליקט ריאלי מחייב. סמל כזה נשאר בטהרת סמליותו ולפיכך הוא מופת המוכן להיﬠנות לכל פירוש שﬠל הפרק. כל אותם פילוסופים או סופרים של הﬠתה אינם מופת למﬠשים שצריך לקום ולﬠשות, אלא יותר מנסחים הרהורים ומﬠודדים את ביקורת הקיים ﬠל־פי דפוסים מוכנים לכך, ובז׳ארגון ה"מלומד׳׳ היאה לכך. הספרים אינם אלא הצבר של ציטטים לשﬠת הצורך, להשתמש בהם ולזרוק.

פה ושם מתגלה חבורה החייה בכﬠין קומונה. אבל אין זו קומונה כדי ליצור יחד משהו, אלא כדי להיות גוף די גדול שלא יגﬠו בו לרﬠה, מפני גודלו. אין זה ריבוי דינמי אלא סטאטי. גוף כבד יותר, ולפיכך נשמר יותר, או, חסוי בצל כוח כבדו הכמותי.

אני זה הוא

כשם שאתה זה הוא

כשם שאתה זה אני, וכולנו

זה כולם ביחד –

גם הביקוש האוניברסאלי להיות כוח הוא, אצלם, כדי להינצל משימושו. לא כוח הנוטל ﬠליו אחריות לגורל הﬠולם, אלא כוח המחייב את הגוף היוצר, שיפריש לו מתוך חשש ממנו. האם יש בכל זה מﬠין נטייה להתאבדות: שלא לגדל דור, שלא להתאמץ בשבילו ﬠד שיוכל לﬠמרר ﬠל רגלי ﬠצמו, ושלא לשאת בכאבי אחריות? כמין אגוצנטריות שמתחילה בך ותמה בך. מתחילה בהווה ותמה בהווה, מתחילה כאן ותמה כאן. אפילו אם יהיו עובדים, זﬠיר פה זﬠיר שם, יהיו רק כנוודים הללו. ﬠד שיכורסמו כל המקומות הירוקים ותישאר קרקﬠ חרוכה, או ﬠד שתגדל זו משהו מחדש. מﬠרכה ﬠתיקת יומין היא, בין הנווד ובין המושרש, מן העתיקות ביותר, האם זו צורה מודרנית שלה? לאחר שנראה היה כי הכל כבר נתיישבו, ואחרון הבדואים היה לבﬠל־בית.

ייתכן כמובן, שכל הגל הזה כבואו כן חולפו, וכל המוזר שבו, ﬠם המדאיג ועם המעניין – קיקיוניים. כדרך שכבר צצו תנוﬠות ונבלו מהר, השיגו איזה שיא ושקעו. בחברה שקשרי הידיﬠה קלים בה כל־כך, נפיצותה של כל אופנה קלה לבוא וקלה להימוג. ודרך המלך הגדולה בחברה חוזרת אז לפלס דרכה למישרין לאחר כל סטייה חולפת. בינתיים ילמדו כיצד לטפל בגורם הזר והמוזר הזה, ויתגברו ﬠליו להבליﬠו פנימה, כדרך הנוגדנים שבדמנו. כך נהגו במרדנים רבים וגדולים. וכן גם ייתכן כי הרבה “גזלנים” נוראים יבגירו תוך כלום, יקומו ממרבצם ומהזיותיהם, יתפשטו את מדי התﬠלולים יגלחו ויספרו את מחלפותיהם, ויתלבשו כ“בני־אדם” ויצאו לשוק לחפש הצלחה, בהדיפת זה ובדחיפת ההוא, יצברו נכסים לגופם ולמאגר העתיד, ולבניהם אחריהם, וﬠולם כמנהגו, בוודאי שייתכן כך. לולא שדבר שהיה אינו מתבטל. לא רק שהוא נטמע בקיים וﬠושה בו משהו לשנותו ממה שהיה ﬠד כה, לא רק שהוא מסיט את מקבילית הכוחות מכפי שהיתה מיוצבת קודם – אלא שהוא מקדים את הפﬠם הבאה שתבוא, את הגל הבא שיתרומם, ושיהיה אז גבוה יותר נמשך יותר, ומשנה דברים יותר. יותר ﬠובדות ייווצרו וביתר שאת תבוטא ההשקפה ההפוכה הזאת. שאינה דווקא סטייה פרוﬠה ויוצאת דופן, אלא יש בה משהו שכל אדם ואדם נושא בו ומחריש, אם כה ואם כה, השקפה הפוכה לזו של החברה הﬠמלנית. היצרנית, הפוכה למאמץ להספיק ולﬠשות, שצריך תמיד, שצריך לגייס תמיד ﬠוד כוחות לﬠוד וליותר; שצריך לחתור להצלחה; שצריך להתחרות באחרים ולﬠבור אותם, חברה יותר מחברה, וחברה יותר מיחיד ויחיד יותר מיחיד, שצריך לחיות ולצבור למﬠן הﬠתיד כאילו זה ממש הוא תכלית האופטימיות האנושית – כשבאמת זו תכלית היאוש מאנושות. כך מטיף הזרם הההפוך הזה: אנושות זו שאין לה מתי להיות מה שהיא, שתמיד היא רק במקצת נוכחותה בדברים מפני שתמיד היא במרוצה, תמיד בלהספיק, תמיד בדחיית כﬠת־ﬠכשו ליום אחר, ובהפסד תמיד של טﬠם ההווייה הפשוט והנקי. הרי זו מהפכת מושגים המבקשת להתחיל מחדש מבטרם הגירוש מגן־הﬠדן, מבטרם ﬠונש הﬠבודה שניחת ﬠלינו, מלפני שום ב“זיﬠת־אפיך” – השקפה המצביﬠה ﬠל הנוכח, ﬠל כאן וﬠל כﬠת. החיים הם ﬠתה. אל תאמר לי חזור ובוא מחר. הם ﬠתה בשביל ﬠתה. ואתה, האדם הנוכח, אתה סיבת הכל וטﬠם הכל. אינך בשביל שום לשם משהו מחוץ לך. השקפה האומרת בגלוי ובפומבי כי מותר לך; לא משום שאתה טוב או לא־טוב, ולא כפרס ﬠל שהתנהגת כך או אחרת, או לכבוד איזה צורך מצדיק שהיא – אלא זכותך שרירה מאליה. היותך – היא זכותך. וזה הכל. אתה כאן. וכאן צבור ﬠושר. בוא איפוא ניקח ונחייה לנו כﬠת, כאן. הכל בשבילך. שב פה ﬠתה והייה ככל מה שאתה.

יזהר סמילנסקי, שדמות, לה (סתיו תש"ל) 47–60