– א –    🔗

"מרד הסטודנטים׳׳ הולך ומקיף את דעת הקהל, לא רק באותם המקומות שבהם התלקח. רק איזורים השקועים בעצם מלחמת הקיום הבסיסית, או בימי־חירום לקיום עצמאותם, אינם מדווחים היום על רצף אירועים כאלה, או, איזורים שיודעים איך להחניק התרחשויות כאלה או להעלימם. בדרך כלל הפתיעו המרידות את הכל, לרבות שני הצדדים המעורבים ישירות בדבר. הפתיעו לא רק בגלל עצמן ובגלל ייתכנותן המרעישה, או בגלל תוצאותיהן הקרובות (ויותר מתוצאות קרובות עוד אין) – אלא בגלל התערערותו של מגע־קשר שהיה קיים כמובן־מאליו טבעי, ובגלל מבוכה כללית שירשה מקום בהירות, מדומה כנראה. כל אותם שעד אתמול חשו עצמם חברים בקהילה אקדמאית אחת, פתאום יש שם 'הם׳ ו’אנחנו׳ משני עברי המיתרס: ולא עוד אלא שבלי לדעת להשיב בוודאות מה פתאום, מה מבוקש, מה מניע את מי, ולאן כל זה הולך.

– האם צף כאן רק גל בן אופנה פוחז, צף וחלף ושייר אחריו פחות ממה שניראה היה בשיא איומו? האם היה הזעם ביטוי ליותר־מדי טוב או ליותר־מדי רע? האם חוק הוא כי כשטוב אחד מתמלא – הכלכלי־קיומי – נחשף מייד הלא־טוב הטמון תחתיו – החברתי־אנושי? כלום היתה כאן סיבה אחת מסויימת שהקדיחה את התבשיל, או שהכל היה כבר מוכן לגלוש ולהישפך, על כל סיבה שהיא? ומה הם קולות הזעם האלה – רק דיבורם של קבוצות קטנות יוצאות דופן ובנות השוליים, או שהם אות־קריאה המאיים מן האמצע הבריא ומצביע על לב העולם? האמנם רק מפני שהסטודנטים הם בעלי־דיבור וכושר התבטאות משוכלל, השליט בכל אמצעי הפירסומת – הצליחו להעסיק בשאונם את הרבים? או, אם יש בזה עדות לתהליך עמוק יותר בחיי החברה התעשייתית על כל מסגרותיה, מן הלאומית ועד הבינלאומית? ומה באמת הקשר באירועים אלה בארצות השונות, עד שנראים כמין קונספירציה מחתרתית – האמנם יש מישהו מושך בחוטים, או רק רקע דומה מוליד גילויים דומים? מהו הרקע הזה? ובכלל, מי חטא כאן למי ובמה: האם זו מחאה, האם זו מהפכה, האם רק קצף על פני המים, או זרם מעמקים הנה זה הולד ומגיח?

שאלות מתרבות עדות לבלבול. לפתע חשה החברה עצמה לא די בטוחה, לא מוגנה למדי, ובעיקר חשופה לתהליך שאין לה די ידיעה בו ואלה מזה ואלה מזה פתאום אין שפה אחת ביניהם.

מרד זה, אם הוא באמת מרד, אם אינו גל עובר של “שובבות אלימה” של “בני הטובים׳׳, אם אינו רק “ראוות מישחק” רבת־משתתפים, שיש בה יותר עליצות ממרירות, והעמדת פנים יותר ממציאות של ממש, מעין Happening או Spectacle – כפי שכינו זאת מסתכלים מן הצד – מרד זה, נילוו לו, אם על דרך ההזדמנות ואם על דרך זהות העניינים, גם ביטויים אחרים של גלי מחאה אחרים. כאן עולה גל המחאה השחור־אדום של המתקראים ה”שמאל־החדש׳׳ ששמאלם פליאה וחדשם עוד לא הוכח, או גל מחאה אחר שכולו תכלת, של אוהבי השלום ומתעבי כל המלחמות, וזו של וייטנאם בראש כולם, או צדקנים שליבם ניכמר אל כל כלב מוכה שהוא; הנה גל המחאה הוורוד של בני הבורגנים המטופחים יפה, יוצאים כנגד כל סמלי השפע שלהם שפינקו את ילדותם, וקוראים לעשות משהו לדמוקרטיה הזקנה וכאילו כבר מסתאבת; הנה גל המחאה החלומית של נוטלי הסמים, או גלי המחאה הבהירים של ה"היפיס׳׳ למיניהם ולשמותיהם, או הנוצרי־רומנטי, ודיגלי סין וצפון־וויטנאם, עם השאגה המרחיבה ריאות הו־הו הו־צ’י־מין, ניסי פיראטים, תלבושות, באריקדות, לקוחים מציורי ספרי ההיסטוריה, ומתפאורות הסינימה, גיבורי מהפכות, זנבות אידיאולוגיה של שלשום, וקצה זקנן של אוטופיות, עם כתבי שיטנה ממדפים מאובקים וכל מיני פילוסופים שהם, סוציולוגים, זן־בודהיזם, אמרות כנף, כפתורי סיסמאות וכל שילטי הגיבורים – הציפו את חצרות האוניברסיטאות, את כתבי העת ואת כל כלי־־התקשורת למיניהם, והממו את הציבור שבתוכו אירע הדבר, הפתיעו את ההורים, את המורים ואת אישי הציבור, השאירו אותם בלתי יודעים להגיב, ספק נזעמים ספק נחרדים, ספק מנסים לפטור עצמם מטירדה זו בביטול, ובאמת בלתי יודעים אם להכות או לבכות, אם לקרוא לשוטרים או לצאת עמם במחולות – ולא עוד אלא שהתחילו גם בודקים את עצמם, את חברתם ואת הליכותיהם מתמול־שלשום, אם אמנם יש בהם דברים כגון אלה שמטיחים בהם, וכמתעוררים מתרדמה פונים אנה ואנה: מה קורה כאן?

– ב –    🔗

תהליכים אחדים מכל מקום, ידועים למדי. אחד מהם הוא ה“דימוקרטיזציה של החינוך”, או, כמתואר בדרך ציורית יותר “התפוצצות האוכלוסיה־בביה”ס". כמחצית כל האוכלוסיה של כל ארץ וארץ כבר על ספסלי הלימוד. הכפלה עד השלשה של משך שהות הצעיר במוסדות החינוך (שלא להזכיר את “התפוצצות הידע” המבטלת דברים ותובעת פי כמה אחרים מכל הנוכחים במעשה החינוך), עם האיום שמי שלא ילמד כעת יימצא עצמו מהרה מפסיד עולמו. ההיסטוריה לא ידעה עוד הרחבה כזאת. כלל כל ילדי האומה שעד גיל ההתבגרות בבית־ספר היסודי, שיעור גדל והולך של אוכלוסיית הנעורים בתיכון, ואחוז מתגבר ועולה כבר החל ממלא את בתי־הספר הגבוהים. הנער הממוצע שהיה ניפטר מבית ספרו בדרך־כלל, עם סיום שלב “חינוך היסוד”, לא יפרוש עתה אלא כעבור עוד ארבע שנים. ומי שנכנס כבן שלוש או ארבע למסגרת החינוך לא ייצא ממערכותיו אלא כשהוא בן עשרים וארבע או חמש. שהות מתמשכת זו של האדם הצעיר יוצרת לא רק בעיות תקציביות, חברתיות או פדגוגיות, אלא גורמת שהדור הצעיר ישׁתהה במסגרות חסויות מן המציאות כפי שהיא. וכי קודם שיהיה יוצא לעמידה עצמית הוא צריך לתת כרבע־מאה שנים, כשליש שנות חייו, עד שיהיה מוכן לצאת מן החצר הסגורה החוצה אל החיים הפתוחים, הבלתי מוגנים, בכל עצמתם ותביעותיהם, הפעם לא דרך מישחק. ואם יבקש אדם להקדים לצאת – כולנו מתרים בו שהוא מסכן עצמו למצוא עצמו בתחתית החברה ובפרבריה המסכנים.

דחייה זו מניחה לצעירים, בין השאר, שהות לעיון בקורתי בחברה שממנה באו. ולא הכל בה, כידוע, ללא פגם, כליל שלמות ורק מרנין לבבות. לא רק דברים שדוגלים בהם ואין מקיימים, ואשר בעיני הצעיר הם גרועים מבלתי־מוסברים, אלא חברה שעלתה מעל לקו המחסור החומרי, וכבר ניראה להם "מעל־קו׳׳ זה כמובן־מאליו וכך היה מעולם, גורמת שהציפיה לטוב־יותר נראית כמינימום, שממנו והלאה צריך רק להוסיף, ושאם לא כן תיחשף איזו צביעות מבישה ושקר נורא. המוסדות, האישים, הנוהלים, הסמלים וההישגיס של החברה הסוככת עליהם עומדים אז במיבחן אמינות קשה.

ריבוי כמותי זה, שהתחיל עם הגיאות שלאחר מלחמת העולם השנייה ועם שיחרור העוצמה הטכנולוגית הדוהרת, חנק בשעתו כמעט את בית־הספר היסודי עד שנתפקקו חוליותיו, סדריו ותכנו וגרם לזעקת הושיעו כללית – ריבוי זה הגיע בדרך הטבע אל פתחי החינוך התיכון וניפחו בבת־אחת, והחינוך התיכון התחיל זועק; עתה הגיע עיצומו של הגל הזה אל האוניברסיטה. בן־ראש נצטרכו לספק תקציב ומורים, חדרים ומתקנים, שיטות ונוהלים שלא היו מקובלים עליהם. החינוך, בדרך כלל, אין כמוהו שמרני ומפגר, ואינו משתנה אלא לאחר בעיטות שסופגת החברה או הוא גופו, כגון הספוטניק הרוסי שזיעזע את ארצות־הברית, או מהומות, או התקוממות שכונות העוני, או גל פשיעה גואה להחריד, או כל כיוצא באלה. מאז מאות שנים של חינוך אוניּברסיטאי שלא נשתנה כמעט בהליכותיו ונתעסק תמיד בעילית ניבחרת, אם על־פי מעמדה או על־פי כשרונותיה – לא ניזדעזעה כך האוניברסיטה, כשהציפוה שלושת הגלים: של המון אדם, של ידע מתרבה בגעשיות, ושל צפיות החברה המידיות ממנה. לא עוד כמקום מצודד לעיון שלוו אלא כצומת עצבים הנתבע להשיב למצוקות של עתה־כעת, ולהתערב במרוצת החיים ולפתור להם בדהרה. פתאום כולם כאן, בלי להרשות לבחור מי כן ומי לא, או מה כן ומה לא. עקרון הסלקציה, הבחירה, מת, וחי עקרון “הכל לכל׳׳. שמנת הצעירים הבאים וחוזרים, פחות או יותר, מן המעמד הבינוני, או הקונים כרטיס־כניסה בתעודה האקדימאית, נימהלה בהמון שנולד ל”הזדמנות שווה לכל". חצרות האוניברסיטה צרו מהכיל את הכמות הזאת, את האיכות הזאת, את שינוי המצפן לקורס לא ידוע, הקרקע מטה מפני העדפות חדשות, כגון בכורת מדעי הטבע על הרוח, או הדחיקה שדחקו המקצועות השימושיים את המחקר העיוני "הטהור׳׳ – והכל נימלא תנועה לא מרוסנת, לא אצילה, לא משתהית לעײן בשיקול מתון ובמתודות זהירות – הכל נתמלא פקידי חינוך וטכנאי חינוך במקום אישים מחנכים מזה, וחוסר סבלנות ותביעות קולניות וכושר למידה מפותח למחצה מזה – איש לא היה מוכן ולא צפה מראש ברצינות, ולא היה במה לקדם פני הדברים, אלא אם בבהלה או באבדן עצות, אם במחאה או בכניעה, או רק בהשתדלות להרויח זמן עך שידעו לשית עיצה. אבל כאן לא נעצר התהליך.

אותה כמות גואה עומדת לצאת מן האוניברסיטה מחר, אם לא יצאה כבר הבוקר. מן החצרות החסויות אל העולם כפי שהוא. בבת־אחת, ובסדר גודל של הצפה. מדי שנה בשנה ייפלטו החוצה רבדי גיל גדלים והולכים. וכולם יתדפקו אז, כפשוטו, על דלתות החברה: מאומנים יותר, מתורגלים יותר, תקיפים יותר, בקיאים יותר בנקודות התורפה של המבוגרים מהם, ובשימוש הכלים החדשים. בעוד שנים אחדות תציף האוניברסיטה בבוגריה, טובים וטובים פחות, מלומדים ומלומדים למחצית ולרביע, או אפילו מלומדים מדומים – צעירים בשנות העשרים הרעננות שלהם, במלוא כוחם ובמיטב ההצטיידות – את כל מה שיש בחברה: רוצים את שלנו, את חלקנו, ועתה מייד. החברה כולה, ולא חצרות בית־הספר לבדם, תעמוד אז בזעזוע עצום מכל שנודע אי־פעם. מה יחכה אז לבוגרים ההם? החסר יהיה מרובה מכל השפע המוכן. ומפני שכולם יהיו שם לא יהיה מנוס מסלקציה. וכנגדה יקום אז מרד.

הפעם לא מרד היתולים. לתת לכולם, ולא על פי שום ברירה, או הצטיינות אישית, או לפי נורמות של תפוקה. מתחילה חיפש הגל הגואה מקומות לימוד לכולם בלי לברור, עתה יבקש מקומות חיות לכל, בלי להציג תנאים. איך ייפתרו את הבעייה?

או, האם אפשר יהיה להמשיך את המצב החסוי גם מחוץ לחצרות ומעבר למוסדות החינוך – ולדחות את ההתנגשות הזו? או, אולי רק לנסות ליטול צפורניה הקשות של המציאות ולהקהות שינייה החדות, כדי שלא תהייה דורסנית יתר על המידה כשיתנגשו? האם נכון לכסות מעיניהם, ככל־האפשר, את המראות הקשים של המציאות – במקום להניח להם להתמודד עמה ולנסות לשנותה לפי כוחם ועל־פי שיטתם? זו השיטה הנקוטה במדיניות הסעד לספק את המינימום ההכרחי, בלי לבדוק תמיד אם יש הצדקה לתמיכת הציבור הזו – והיא כנראה, עשויה להיות אב־דוגמא לעתיד, ולאחר שתשתכלל – להקיף בכל את הכל.

– ג –    🔗

כשמנסים להבחין בקו מלודי אחד בין כל הקולות השונים של הצעירים הקולניים האלה, אי־אפשר שלא לשמוע שם ביקוש לומר הרגשה אחת משותפת לרבים. הרגשה אחת, ואולי השקפה אחת, השונה מקצת מזו המקובלת היום. מתחילה נאמרה בהיסוס־מה ומהר נתנערה וביטלה את הסייגים, ואומרת עתה בקול רם ובלשון ברורה, אם לא בפשוטה מדי, מה שעד לפני זמן־מה לא היה נילחש אלא בצנעה.

חובה, כמובן, להיזהר מהכללות נחפזות. אך כבר עתה ברור כי רבים מכלל המוחים והמתמרדים – שהם עצמם רק מיעוט מכלל הציבור האוניברסיטאי, אלא אם כן שולהבו לשעה על־ידי ניפנופי המשטרה או על־ידי אווילות מקומית של השלטונות – הם מורדים בני שעתם, ומקובל שלא ירחיקו לכת במירדם, ועוד מעט־קל יסתפחו אף הם לצד שכנגדו צעקו כעת, בין אם תתקן החברה את מידותיה הרעות ובין אם לא תתקן כל־כך. מחאתם תיראה אז אם לא כ"חטאת־נעורים׳׳, אולי כמין נסיון דווקא לקצר דרך בבואם לרשת את חלקם – ואך יסיימו חוק לימודיהם כבר יהיו איבר מאיברי “הממסד” שהבוקר צעקו כנגדו.

ואולי לא רחוק לשער כי הללו הם רוב מניין ורוב בנײן של הנוער המתקומם, ובהסתגלות כפולה שלהם אל החברה ושל החברה אליהם – יצטרפו אל הגוף הגדול ללא הבדל ניכר ביניהם. די להם איפוא כעת בכמה תיקונים בסדר הלימודים כל עוד הם לומדים, בשיפור היחסים בין מורים ולומדים, בנוהלים מתקדמים יותר וליברליים יותר בחצרות המוסד, בפחות החמרה והתערבות בפנימיות וב“מוסר החיים” שבהן, ביותר העלמת עין מריגושי הפרט שלהם וכו׳ וכו׳ – והכל יהיה מוכן להסתיים בשלום, עד הגל הבא. לתביעותיהם ולמחאתם יש צורה מוגדרת ולכן גם יש תשובה, אבל בעיקר, לשני הצדדים יש שפה משותפת במשא ומתן.

אבל אם זה כל־כך קל למה ניראה הכל חמור כל־כך? מפני שאלה שכנגדם, אותו מיעוט תוסס – היא השׂאור הבלתי נירגע, והיותם לא קונפרומיים אינו מתפרש רק במחלות ילדות מתאחרות, התנגדותם אינה תלוייה בגורל המחאה, ואי־אפשר להרגיעם על־ידי סיפוק תואנת השביתה האחרונה. את סימני ייחודם של הללו לא רק שקשה לטשטש אלא שאסור להתכוון לעשות כן. מה שהם מבטאים במיעוט, חי מסתבר בלב רבים, אף־על־פי שהרבים קלים יותר להתיישר ולחזור לדרך המלך. זרמים אלה חיים וראויים לעיון מיוחד וקשוב. שפתם אחרת, מניעיהם מוזרים, סיבת מחאתם אינה מוסברת כולה, והיענות לתביעה זו רק מקפיצה תביעה אחרת, עד שניראה שהמחאה מחלחלת בהם כאילו בלי קשר למצב הנתון, והתנגדותם בלתי תלוייה בתוצאות מירדם או מחאתם. הסיבה בהם ולא מחוץ להם.

ההשקפה הנרמזת ממעשיהם וממנהגיהם – נוגעת לדרך האחרת לקיומו של האדם ושל החברה. לא חברה העומדת על העבודה, על ההיאבקות ועל התחרות, ולא על המאמצים לאגור עוד ויותר ליום יבוא. א׳׳ד גורדון, אצלנו, לימד כי העבודה באה לברוא את החיים בריאה חדשה, וכי אינה רק לפרנסה כי אם לחיים חדשים. או הפרוטסטנט, למשל, ששינן לבניו, דורות רבים, כי אין כעבודה לאדם, הן בזכות עצמה ולגופה, והן בזכות העתיד המובטח ממנה, וכי מי שאינו עובד ועובד וחוסך וחוסך לפתחו חטאת, כשם שהעונג כולו הוא חטא, וכי האדם, שהוא רע ביסודו ומוטב לחשוד בו תמיד – ייתפש לבסוף בקלקלתו ויילקה, אם לא כאן הרי בעולם הבא ולא יימלט. עד שתפישה זו נחשבה באמריקה כתפיסת המייסדים.

זה ממש נושא הערעור הראשי. מרי כנגד עקרון התחרות השולט בכל. שהרי התחרות אפילו אינה כה פרועה וכה נצלנית – עדיין היא תחרות, עם שמפוקחת ומאוזנת יותר, העולם כולו במת תחרות, ולעתים אכזרית למדי. קל וחומר שעצם הקיום הוא מלחמת־הקיום.

הקונפליקט אינו מצב זמני, רק מפני שעוד לא מלאה כל הארץ דעת. אלא מצב מהותי מגוף החיים. מיליון זרעים מופצים ברוח כדי שרק אחדים יתקיימו ויעשו פרי. הכל במתח, בין יש ואין, בין אפשר ואי־אפשר, בין רצוי ומצוי, בין מותר ואסור, וכו' וכו'. לחברה עצמה, כמו לטבע, אין די לכל. במהותה היא קיום בצל המחסור. אחדים יינצלו ויצליחו והשאר יסופו ייתמו. ומי שלא יילמד להילחם, לבדו או בקבוצות, לא רק יפול בברירה של מלחמת הקיום, ולא רק שייהנה פחות אם יישאר, אלא ימעיט את הסך הכל שממנו פורסים בכל דרך חלוקה שהיא.

ואילו כאן, נשמע כעת הקול, כי אין הכרח בכל זה. ושטעות יסוד לקבל זאת ולחיות בדרך זאת. כבר הוכח כי ניתן להציל אנשים מן הברירה הטבעית הפרועה, והכל זוכים כעת ביותר מכל דבר. ואין לקבל שהעולם בנוי על הקונפליקט. העולם גם אינו עומד על מחסור ואינו נדון לספק את החיות החטפניות יותר על חשבון כולם. כעת יש בעולם די. נצטבר בו עושר עצום. בתואנה שאגרוהו למען העתיד. טוב, הנה, כעת העתיד. לא מחר כי אם היום. כעת בדיוק כשאנחנו כאן. אין צורך עוד לאגור. ולא להילחם על כוח ולא להשתדל להצליח. רק עולם חיות פרימיטיבי הוא הבנוי על החסר. ואילו לנו יש שפע. לא לדחוק ולא להידחק, לא לצבור למחר ולא לחסר את נפשך. שלווה, שוויון, הנאה מעודנת, כולם כאן – ורק קח לך. אם רק תדע לחדול מהצטרך דברים מדומים שעליהם מבזבזים כעת את החיים החד־פעמיים שלנו, ונופלים משבץ־לב באמצע הריצה להשיג דבר של הבל. כעת נשב לנו בנחת וניקח ממה שיש. העבודה בכללה היא עונש. היא הקרבת טעם החיים שלא יוחזר לך תמורת עתיד שלא תיהנה ממנו. הטירחה היא צער של עתה למען המחר. היא חשבון חיסכון. מלבד שהיא שיעמום נורא וביזבוז ימיך על עבדות מונוטונית להבטחות שווא. לעזאזל החיסכון וההתנזרות. ההתנזרות מִִחְיוֹת כעת – היא התכחשות לישותך, לפיכך היא בגידה, כיעור וחטא. ההתאפקות היא אם כל מוסר, והמוסר הוא אבי כל עיוות אנושי.

כל ההרחקה הפחדנית, כל הויתור הניקלה, כל המתוסבכות המיסכנה של העמלים הללו, העוקצת לבסוף את עצמה כאותו עקרב שניכלא במעגל אש. ואם תאמר הזדהות האדם עם עבודתו עד שנעשה חלק ממנה, כביטוי האנושי שבו, ראשית, כמה כאלה יש בעולמנו הצרכני, ואיזה גיהנום של תחרות צריך לעבור לשם כך ומכאובים, ושנית, הזדהות כזו יש בה גם משום אבדן חירותו הלבדית של האדם, החי בלי שום לשם־מה. בבטלה לשמה. בהרגשת חיים לעומק ולא לאורך.

לחיות כעת. הרעיון בודאי ישן. אפיקורוס דיבר כך ועומר כיאם שר כך. אבל עד עתה היה ביטוי של יחידים בחברות־מחסור. ואילו עתה הוא של רבים בני חברת השפע. החברה צברה לה במרוצת הזמן הצבר עושר כביר המבוזבז על ניכסי־סרק או חפצי־יוקרה, בלהיטות מטופשת, לא־אנושית. המלחמות משחיתות ובולעות את מיטב התוצר הבינלאומי. ואת הנותר מבזבזים על ריצות תחרות עקרות אחרות. על נוחיות מנוונת, על השמנה רכרוכית, על התפרסמות ועל פירסומת, המון מבוזבז על אריזות ושאר קליפות ריקות שלא לדבר על כלים מקודשים קדושת נכסים, על עמדה ועל כוח וכו' וכו' – עד שלא נשאר לאדם הכסיל הזה אלא לחלות ולמות, במקום להתחיל לחיות עכשיו. ועכשיו, למען העכשיו. לא עכשיו למען משהו אחר־כך מתי־שהוא, לא מות עכשיו חייה אחר־כך. בין כה וכה כבר כך עושים, אלא שבהכרת אשמה. לעזאזל האשמה, בואו נחייה עכשיו בלי שום אשמה. במקום ההתנזרות הפרוטסטנטית ההיא, כבר ממלאים את העולם סמלים הפוכים: כרטיס האשראי, קח עכשיו ושלם מתי שהוא, והצריכה בהמון עם הייצור בהמון, שאומר כי כעת כולם יכולים לקבל הכל, ומותר כך וגם ראוי. עוד צעד נוסף נידרש, המשחרר ממחשבה או מדאגה לתשלום אי־פעם.

לא אנחנו. אנחנו נחייה עכשיו. וזה הכל. ולחיות פירושו כבן־חורין. במינימום איסורים. שום דבר אינו מוגבל לך אלא בגבולות שאדם מקבל מרצון ובהסכמתו. עקרונות שמעל האדם אינם תופשים עוד, ושלום לעפרם. ואדם יהיה מוכן אפילו לוותר על משהו כדי לקיים משהו אחר. הוא יוכל, למשל, לוותר על רמת חיים עד למינימום ההכרחי, מתוך שינוי מוקד קיצוני בערכים העושים את החיים לחיים. ואם אינו רודף צבירה – יוכל להתקיים ולקיים הנאות חשובות לו יותר: וקודם כל יהיה פטור ממאמץ התחרות. אינך חייב לטרוח כלום כדי להיות מה שאתה. אינך חייב להוכיח כלום. נקבל אותך כפי שאתה. מותר לך, ואפילו חובתך היא, להיות רק מה שאתה. אינך צריך למלא שום תפקיד, ולא להספיק שום עבודה, או להוכיח את יכולתך, או לגמור למועד, ולא להצטיין בכלום. לכל איש תהיה אשה אם לא יקפידו לקיים קשרים לבדיים בין אנשים לנשים, וישאירו כל אחד פתוח לכל אחת. לכל אדם תהיה מנת חיים אם לא יחטוף לו יותר, אם יקח לפי צרכיו האמיתיים, ואם ידע להתפשר עם האחרים כמוהו. וזה אפשר. כולכם תהיו מה שתהיו בזכות עצם היותכם בלתי תובעים דבר מאיש ובלתי פוגעים באיש. יש די לכולם. שבו במנוחה. אי התביעה, אי הבקשה להיות בעלים לבדײם למשהו והקיום רק מפני שאתה קײם ולא מפני שנועדת להספיק לעשות משהו מיוחד דווקא, נותן שהות הנאה בעולם, חסרת מאמץ, שכולה מופנה אליך, כשחיית אפרקדן בטלה – ישאו המים בכבדך ואתה רק תצוף אין־מאמץ:

תאר לך את עצמך בסירה (שרים ה“ביטלס”)¹

על גבי נהר

עם עצי מנדרינות

ושמי מרמלדה

מישהו קורא לך ואתה עונה

מתוך האיטיות – – –

הכל יהיה פונה אליך, לא אל צרכיך כי אם אל קיומך. ולנוכחותך המבקשת חיבה, הכרה, תמיכה, שעשוע והרגשת־עצמך בלי שתצטרך להוכיח כלום, ולא לשלם כלום מעבר לעצם נוכחותך, בלי להצטיין בכלום ובלי לצאת מגדרך על כלום.

עולם בלי תחרות, משמעו היפטרות מ“מלחמת הקיום” שנעשתה מושכל ראשון בתרבות ובהליכות החברה ובפירוש של הטבע. השותפות והשוויונות אינה דווקא קומוניזם אף־על־פי שמשהו מזה נישמע בו. וגם אין זו מלחמת מלחמה־לביטול־המעמדות ולא להט למהפכה־מעמדית. וויתור יש כאן על יסוד ההתנגחות, ופנייה ליסודות העושים קירבה, רצון טוב, ומין ליאות־מסכימה המקבלת עליה ומשלימה עם מה שכבר יש. מתוך הכרה בסיסית שכבר אספו הרבה למדי. פתחו כעת את המחסנים ובואו נתחיל לאכול, ובעצלתיים ולא בתאווה, לאט כי כלום לא חשוב יותר מעצם השימחה של הרגע הזה, לא פעלתנות שמחפשת משהו שמחוץ לרגע הזה, ולא יצרנות העושה אותך מכשיר להשגת משהו מחוץ לך ולרגע הזה. וגם לא שום צריכה המעמידה את הניצרך למעלה ממך ומיתראה חשובה יותר מעצם הווייתך הערומה.

אין דבר שאתה יכול לעשות

שאינו יכול להיעשות

אין דבר שאתה יכול לחסוך

ואינו יכול להיחסך

אין שום דבר שאתה יכול לעשות, אינך

יכול אלא רק ללמוד איך להיות

אתה עצמך בזמן

וזה קל –

כל מה שאתה צריך זו אהבה

כל מה שאתה צריך זו אהבה

אהבה זו כל מה שאתה צריך

בצריכה המינימלית מגבילים גם את החשש להתנגש עם מישהו על משהו, שהרי אין יותר ממה שכל אחד הוא – הוא עצמו. רעיון השוויון משמש גם כמין מגן מפני הצטרכות פעילה. לוקחים רק מה שניתן, ולא מה שצריך לרדוף אחריו. פשיטת־יד אינה חרפה. ואם התארגנות הרי רופפת, רק עד מינימום השירותים או המעשים הנחוצים ביותר, או כלשהו פיקוח שלא ייצטרכו להתנגש, כמין רמזורי תנועה בלי תקיפים; שממשיך, אם תרצו, את חדר הילדים המוגן, העונה ונותן גם לילדים הגדולים, וכמעט בלי איסורים. שלא יהיה צריך לעמוד בתחרות אגרסיבית כלשהי. אפילו לא דרך ספורט המעדן את התחרות העסקית, ונוקט עילוי דרך מישחק, ושיש בו על־כן כמין הודאה באיזו מטרה מבחוץ חשובה יותר, שצריך להתאמץ למענה או להשיגה, כשבאמת אין שום דבר כזה. מדיניות הסעד מתמלכת כאן. מינימום בסיסי לכל. קצת אורז כדי לשבת כל היום ולהשתאות אל שמיים ואל ארץ, ולהשתעות בכל, מחוץ לעבודה מועילה למשהו, או ממושכת ושיטתית. במקום לפנות החוצה אל העשייה שבעולם, פונים פנימה אל ההתבוננות הבלתי משנה. אל נוכחות רוויה הווה. במקום לתקן את העולם – להניח לו. העולם כבר עשיר דיו וכבר עשוי יותר מדי. כעת נוציא את הצבור בו. אבותינו חסכו ואנחנו נוציא. כדרך הכוכבים השורפים את תוכנם ונעשים מאירים שבעתיים. לא להיבחן. לא להתכונן. לא להתאמץ. לא להתנגש, לא להילחם.

כולם יקבלו וכולם יהיו כעת.

– ד –    🔗

ה“היפיס׳׳ הם רק דוגמא אחת ל”פילוסופית חיים" בלתי שיטתית זו. ואל תאמר שהם רק מיעוט מבוטל שאין ללמוד ממנו. הם סימפטום מובהק לתהליך עמוק, שגילוייו בעליות ובירידות חליפות, אבל שמקשיבים אליו רב קשב, הרבה יותר ממה שמוכנים הבריות להודות, והרבה מעל ליחס שיעור גודלם הכמותי, הם הם אלה שמתוך וויתור על צריכה עד מינימום נמוך, שעל גבול הרעב והבלואים, ובהיפטרות מהיצטרכות מרובה ל“דמי צריכה”, הם נעשים פנויים לשיר, לאהוב, לשוחח, לראות, להגיב על הנוכח, ולהתבונן, כפי כוחם. מאמץ ההתקיימות כאן אינו של יחידים אובדים, אלא של כלל שבחר לו כך דרך חירות ומרצון מודע. מלבד אותם שנספחו אליהם דרך היגררות, כמו אל כל אופנה, או מתוך שניפלטו ממקום שהיו בו.

אין שם עוד יחיד כנגד הרבים, ולא יחיד כנגד יחיד, בתוך ה"תת־תרבות׳׳ שלהם. כל זה־כנגד־זה הוא מתח וקונפליקט, ולפיכך בבחינת חטא. הכל פתוחים אל הכל. איש אל איש ואיש אל אישה, בלי מתח תחרות ובלי צורך לנצח או להצטיין. משוחררים מאכפת כל אחריות. עולם פטור מעקרון התחרות וחי בשלווה: קח לך ממה שיש כעת. לא עתיד אלא הווה. להוות כאן בנוחיות. פטור מכל צורך לשום מאמץ. אפילו האהבה אינה תכלית להקמת דור־המשך. היא לשמה. ולשעה זו. בתוך סוגריים של כעת וכאן. מוגנים בכל אמצעי המניעה ומותרים לכל מה שעשוי להביא נחת, עד שמוסר החברה המקובל, "המרובע׳׳, נעשה נבוב, חסר משמעות, אם לא מגוחך.

איך אפשר לקיים כך עולם?

לא עליהם החובה לדאוג לקיום העולם. עליהם יש רק עצמם וכעת. ומעילה בעצמם־כעת, רק זו תיחשב חטא. כל קיום לשם קיום־עולם הוא העדפת העולם עליהם והעדפת העתיד על ההווה, שדוחף להתחיל לרוץ כדי לחפש ולעשות דברים, במקום לשבת בלי, כראוי. אם לחפש – רק הגבה למעלה ורק העמק למטה. ואם סמים מסייעים לכך, יבורכו הסמים. המוסיקה תוכל להיות אפריקאית, או הודית, או כלשהי, הלבוש יהיה מכל בלואי שימוש שנגמר שיבוא ליד, תפארת שהיתה ונתבלאה, השיחה תהיה מתובלת בחכמת הניסתר, האסטרולוגיה, הקבלה, או הבודהיזם: השלשלות והתכשיטים הם בני כל העולם, גבולות העמים יהיו מושג מת, וכל השתייכות גזעית או כיתית עלבון: אין כאלה, בני־אומות, הגוררים עימם עבר ולחש לעתיד מיוחד, יש רק בני האדם הנוכחים, ורק במה שיש בהם כעת. משוחררים מכל “לשם” שהוא, או "מפני׳׳ שהוא, ופתוחים לפי דרכם אל העולם שהם בו: לא משנים בו דבר, לא מקדמים בו דבר, לא למען דבר – הפעם הרי שלך לפניך: קח.

שתי דרכים הן ליהנות מן היש שבעולם מבלי לעשות בו דברים. האחת פעלתנית יותר, והאחת סבילה כולה. שתיהן מניחות כי העולם כבר נתעשר למדי, ואפשר לחיות בו מעתה בלי לטרוח כדי לקדמו עוד. הדרך הסבילה – זו של ה"היפים׳׳ שתוארה למעלה – "לתפוש שלווה׳׳, להיסוג מן הפעילות הכלכלית הפרודוקטיבית, לחדול מן התחרות, ודי להם שיירי הכלכלה כדי להזין את האנושי ביותר, את המתבונן־הרוחני שבהם. וכנגדה הדרך הפעילה, הנקראת אפילו 'אלימה׳ ו’תוקפנית׳, היא דרך הלקיחה על־ידי איומים על החברה, ומזכירה אולי את ימי הפיראטים ששדדו מן הקיים בלי ליצור אותו – וזכו בעושר מרכולת האניות שלא הם עשוהו. מאחר שיש עושר, ומאחר שכדרך העולם אין סיכוי רב ליהנות ממנו – יחטפו להם, אם אך ישכילו ליצור מצב מאיים כזה שיישלמו להם על נסיגתם. אם יש בזה קונפליקט – הריהו טכני ולא מהותי: ניצול מצב שבא לטובתם כל עוד לא מצא העולם העשיר דרך להיפטר מהם, או לסכל את כוחם הסחטני. עד כה ועד כה, ניתנת לקבוצת בני־אדם יכולת קיום כאן וכעת, מבלי שיהיו כפויים לצאת לדרך הארוכה והמוגיעה של יצירה מתחילתה והוספה על ההצבר הקיים. הליכותיהם, לבושם וגינוניהם עשויים לפיכך לראוות־משחק זו של חורגים מן החברה וכבעלי תביעות עליה. ובכוח החסימה, או בכוח ההפגנה המפרידה, או אפילו גם בכוח היותם, לדעתם, מקופחים ונכי החברה שפגעה בהם, הם נוהגים כפי מיטב תרבות סרטי השוד שתקופתנו משופעת בהם. הסיגנון האופייני לדרך זו מעוצב בידי ההוכחה החוזרת כי רק האלימות משיגה ומשכנעת להיעתר לתביעות, במקום שעבודת שיכנוע של נמלים שקדניות וצדקניות לעולם לא שינתה ולא הזיזה דבר. הצת איפוא אש, התפרע בראש חוצות, גרה את המשטרה להתערב בהפעלת כוח מוגזם, חסוֹם את דרכי החיים השיגרתיות – וכל זמן שמפחדים מפניך, כל זמן שאתה משבש להם את עולמם, כל זמן שלא מצאו דרך לפסוח עליך ועל נוכחותך הקנטרנית – תנסה החברה בעלת ההצבר הגדול למצוא דרכים אליך, לפייס, לשלם לך, אם לא הכל הרי קצת, לפני שתתעשת ותמצא איך להיפטר ממך ולהשיב לך בסנוקרת נוקמנית. עד אז הרי זו דרך להשיג דברים. לא יותר רשעה אולי מהרבה מו הדרכים שבהן עשו ההם את חילם. מלבד שאתה ניצל אז ממאמץ העבודה השיגרתית, מימי החולין השוממים, מהרגשת צורך הנקמה שלא היה מותר לפרקו, החיים אינם אז סתם ביזבוז לריק: צבעוניים, לוהטים, וכל כולם בכעת־כאן.

– ה –    🔗

האימרה הבאה הפכה כמעט קלאסית: האם ניצלנו מעולם שמתים בו מרעב, כדי לזכות בעולם שמתים בו משיעמום? – ומה אינו משעמם: החברה, מוסדותיה, הליכותיה, חגיה, יסוריה, ריגשתה, אישיה המפורסמים, יום־יומה, חופשותיה, חיי המשפחה וחיי הקהילה – בכל צביעות וזיוף, הכל מרוח בשמן אוטומאטיות מחליקה מאליה, והכל, למרות ה"צבעים החיים׳׳, שחוח לו תחת אפור מדכא, דומה, שווה – ולכל הרוחות, איזה שיעמום חונק כל מה שאדם חייב לעסוק בו. אולי בכל זאת מהפכה תפיח חיים ולוּ־רק כתרגיל במישחקי מהפכה?

לפנים היו סיפרי האינדיאנים מספקים את הרקע למישחקים, את קלסתרי הגיבורים ואת חוט העלילה – כעת סיפרי מהפכות סוציאליות, שביתות ו“תרבות של מחאה”, מרידות ומרי, לוֹחמת מחתרת ופארטיזאניות, וכו׳ וכו׳ – שנלקחו משימושם שהיה פעם למימוש צרכים ראשוניים להתקיימות אנושית, והופנו הפעם למימוש סמלים של מעמד בינוני שהגיע עד גבולו, פוסח על פרשת דרכים, ולעתים דומה כאילו קם כנגד עצמו. וכדרך הפסל של ימינו היוצא לשוק לבקש לו חפצים שיצאו משימושם ולעשות מהם ביטוי לחוויותיו, ולא מחומרי הגלם הראשוניים שבטבע, כדרך שעשו מעולם – כך אף הם. (לא כאן המקום לעיין בקירבה שבין ביטויי האמנות המודרנית וההתעוררויות החברתיות הללו, תפישות כגון ה"פופ־ארט׳׳ ואחרות, כצורות ביטוי להרגשה דומה). יותר משיש כאן אידיאולוגיה חדשה, יש כאן אולי סיגנון־חדש, הפיכה בצורות ובטקס, מתוך התקלסות קלה בסמלים המקובלים ובגינונים הנהוגים, ובשיבור להכעיס של צעצועי חדר הילדים, אף־כי בלי לקום ולצאת ממנו לגמרי.

לא רבים מבעלי המכוניות – אם אך לא פרשו לשכב על מדרכות הכרך בשלוות ה“היפיס” – אצים לזרוק אותן במחאה על החברה הטכנולוגית, וללכת ברגל או לנוע לאט, ואיש מבעלי כל שאר ההנאות המקלות על החיים דרך שירותיה האוטומאטיים, או היתרונות שמקנה הממון, אינו מוכן לוותר עליהן – אם לא רק בסיגנון ובהליכות. המחאה הקולנית, מספר פול גודמן מנסיונו, נראית כדוגמת מה שראה פעם בזמר אחד ארך־שיער, שהלך לשיר כנגד כל הטכנולוגיה הזאת המשתלטת על הכל, בתקעו את חוט הגיטרה החשמלית שלו בשקע שבקיר. גם הרישול המכוון והזלזול בשום הקפדה על ההופעה החיצונית – בין אם הוא גנדרנות מצידה השני ובין אם היא אותה נטייה זכורה מכל הדורות “לחזור אל הטבע” – בשניהם חמיקה מעמידה בתביעות שעקרון התחרות וההצלחה גזר על החברה, לרבות הופעות רשמיות בעסקים מכובדים המכבדים את עושיהן. מלבד מה, שטעם חירות נילווה ללבישת קרעים, למי שיש לו הכל, ולצאת כך לרחוב: לא מאונס אלא מקלות; לא בהתחפשות ל“אף אחד”, אלא כלא־מחוייב לכלום; פשוט קל ונע, ואדם לעצמו. חן הנעורים שר אז כפלײם. ועם זה, בכל רגע הוא יכול לפשוט וללבוש כמיטב האופנה המתגנדרת.

גם האגרסיביות הלוחשת ומודחקת מימי הילדות גדלה, ומבקשת עתה סדן של ממש, ומתעודדת כשרואים את הפחד שהם מעוררים בלב העולם המבוגר, וקל אז לעבור ממעשי משובה של קלות־דעת למעשי השתלטות עניינית. ועם זה, כשחיין מתחיל, הם חוששים עדיין להפליג למלוא המשמעות ולמרחקי התוצאות המתבקשות, ונפלא לראות איך הם תובעים כי ישמרו גם כאן חוקי המישחק של ימי הילדות החסויים, וכי גם להבא ימשיכו לרוץ סביב הבית בכאילו, ובנניח ש־, ובנאמר ש־, אתה השוטר ואני השודד, הוא האינדיאני וזה השריף, ונירה באקדחי הסרק, ונרעים בקולנו בום־בום, ונקים מהומה ניפלאה ומלחמה קולנית סוחפת, ואחר־כך, ישובו כל הניצים מנומשי החוטם וישבו יפה וכולם יקבלו גלידה עם קצפת.

אי־אפשר שלא להתרשם מן האידיאליזם היפה והאמונה התמימה בסיסמאות שלהם. ניראה כאילו קבל קיבלו הצעירים הללו בתום־לבב את האווירה הליברלית־פרוגרסיבית ששררה בביתם בן המעמד הבינוני המשכיל – עד שחדר הילדים המטופח שלהם, שמעולם לא גער בהם ולא מנע מהם כמעט בקשה, הומשך אצלם על המציאות שבחוץ בלי להבחין בגבולות. כאילו נתגשם חלום חברתי, והחוץ והבית הם ספירה טובה וחביבה אחת. באופן שמה שנתגלה להם באמת בצאתם מביתם אל הקולג׳ וממנו והלאה – ניראה להם והתפרש לא כגילוי המציאות הממשית, אלא כגילוי זיופה הנורא והנפשע, כאילו עיוותו להם שם בזדון את המציאות האמיתית, היפה, עד שאין עוד לשאת עוול זה. חובה איפוא עליהם לעשות משהו ולקרוא אחרים לעשות, כנגד מלכות הזדון שמקלקלת את המציאות הנכונה, וליידות בה כל מה שיש בידיהם, לרבות כלי המישחק שלהם, וכך למחות נגד וויטנאם, וכנגד דיכוי הכושים, ולהציע להם בהתעוררות את שותפותם (ולהתבלבל משהו כשזו לא תמיד רצוייה לאלה או מבוקשת), וכנגד כל העולם הממוסד כולו – שהוריהם, מוריהם, ספריהם ומחזותיהם דיברו כנגדו, אלה בלי להתכוון למשהו רציני מדי, אבל אלה בתום־לב ובלי להבחין עוד בין רעיונות של שיחה־נאה ובין כוחם להתממש; ונפגעו עמוק, עד חווית חולי, למצוא את התהום שבין המדובר החנון ובין המצוי הקשוח. כל זה כאין, עד שנתקלו בתשובת הצד שכנגדו יצאו למחות – וזה הדף אותם בחזרה, לא ברוֹך־קול ולא דרך מישחק, אלא שוטרים של ממשׁ חבטו בהם, בלי שום כללי מישחק, מתחת לחגורה ובלהכאיב, כאשר מעולם לא כאבו כך, ועד ריסוק עצמות ועד איום לפקק את המישחק האבירי ולגלות את המציאות הריאלית – לולא שאפילו ברוטאליות זאת לא היה בה כדי לפקח, וכדון־קישׂוט שהוטח אבל נשאר בשגיונו, אף הם, ורק שהדמיון נתעווה לסיוט, והמציאות לבדייה שטנית בתחומיה – עדיין בלי להתעורר ולהתפקח. כל אותם סרטי הבדות שחזוּ בהם כל ימי ילדותם, ומדי־יום א' בבוקר, כשכל החיות המצוײרות רצות בתרדפה ניצחית, ביריות ובכל מיני מיני מיתות משונות, קוטלים וניקטלים ואין איש ניזוק, קמים לוקטים עצמותיהם הפזורות וממשיכים לרוץ – ולכל אחת ואחת מן ההצגות לעולם היה רק “הפי־אנד” תמיד – לא התממשו כעת בשעת המבחן. מישהו נמצא פתאום בדאי ונתפס בשקר יסוד: לא בסרטים השקר ולא בקומיקס אלא במציאות שלא נהגה לפיהם. המציאות בגדה. המציאות הפרה הסכם, אינה משחקת בהגינות. אין בה צדק. אין בה גמול ישרים ולא סוף גנב לתלייה. ונורא שבסוף המהומות האלה – לא מתאספים כולם, יושבים יפה, והאמהות, המבינות תמיד, במקצת עצב אבל במאור לא יילאה, תהיינה באות ומכבדות את הכל בגלידה. לא הסרטים בגדו. המציאות המתכחשת היא האשמה. השוטרים כלל אינם אנשים כמוני, הם שדי־שחת, כשהכו עד ריסוק עצמות את המורדים בהם, לאחר שאלה נתגרו בהם בכל זילזול אפשרי, במקום שעל־פי דין היה עליהם רק לשרבב לשון גם הם, או להתווכח במלים עזות, או אם להכות – להכות כצללים את צללים. כל הילדות המטופחת קמה לשווע. איפה העולם היפה שהבטחתם לנו: רק שבו בבקשה יפה ותקבלו בלי קושי כל דבר? או, אולי הכל הפקר, הכל מותר ואין בעולם לא יותר ולא פחות? מהו באמת הגבול בין מציאות ובין מציאות מדומה, ואיך כופים את האחרונה על הראשונה?

דומה, שגם לא עולה על דעתם כי כל מי שיוצא למרוד כנגד המציאות צריך להיות מוכן ללקות, ולכאוב, בלי ליילל, ובלי רחם על עצמו, ולחזור מייד למערכה – אם אמנם זו מערכה רצינית על החיים ממש. אבל הם יודעים שהם מבוטחים, אם יכשלו ואם ינצחו. שהם חסויים גם כשמבעטים. כילד סורר הבוטש ברגליו על סף בית הוריו, כשאלה עומדים נדהמים, ספק נעלבים ספק עלובים, ספק מאשימים ועוד יותר חשים עצמם כנאשמים. עד עתה, רוב המהומות וההתלקחויות (להוציא כמובן התפרצויות סטודנטים במקומות כצ׳כוסלובקיה שאין ממשיות מהן) יותר משהיו נסיון של ממש להביא תמורה של ממש בחברה ובדרכיה, בהתחילם באוניברסיטה ובסדריה קודם־כל מפני שהם שם, וכן גם מפני שהאוניברסיטה היא "אובייקט׳׳ קומפקטי ובלתי מוכן – היו בבחינת “ביטוי”, “דיבור”, "קריאה׳׳, "סימול׳׳ או "איתות׳׳ משהו מעין – הנה ימים באים…

יש גם מקום לסברה שדעות חנוקות מתמול מבקשות להן היום גאולת מבע. כל אותם בעלי דיעות ואמונות שנרדפו על דעותיהם ועל אמונותיהם, קומוניסטים, טרוצקיסטים, מרכּסיסטים ואוטופיסטים כאלה או אחרים, שנרדפו על צוואר לפני דור בארצות הרכושניות – דעותיהם וחלומותיהם לא נחנקו ב“סליק”, והדיבור שניכבש נשתחרר עתה, אפילו אם לעתים נשמעים הדברים כדברי חוני המעגל שלאחר זמנו. לפיכך קמים היום בני קומוניסטים לומר בקול ממקום שנחסם קול אבותיהם. אבותיהם לחמו על השגת דברים ועל שינוים במציאות הקשה – הבנים נלחמים על כבוד הזכות לומר אותם הדברים, אף כי מימושם כבר אינו צורך דוקר. ולפיכך הם נשמעים אידיאליסטים, "נקיים׳׳ מצורך ממשי במעשים.

ומסתבר שמה שנראה מושתק ונאלם ואבוד – רק המתין לו דחוי לשעתו שתבוא, ולבסוף – נאמר והיתה הרווחה. על דרך שחוק אפשר להיזכר בחצוצרתו של מינכהוזן: היה חורף קר ביותר, וכל נעימות החצוצרה קפאו בה ולא נשמעו; משבא לפונדק והיסב אצל התנור, פתחה כעבור זמן החצוצרה והתחילה תוקעת בחלל הבית החמים את התרועות הקפואות של המסע בחוץ.

– ו –    🔗

הערות מדלגות אלה חוזרות שוב אל הקבוצות שאינו גדולות במשקלן המספרי, אבל שיש בהן ייחוד המבשר אולי נטייה שיש ליתן את הדעת עליה. למרות מיעוטן הן קובעות להן מקום, וטובעות חותם הרחק ממקום שיבתם המוגבל. מושגים, סיגנונים שירים ניגונים, לבושים, גינונים – כעיגולים במים סביב אבן קטנה מתפשׂטים מהם ומרחיקים לכת. ואפשר שסוד השפעתם שהם אומרים דברים הגנוזים בלב רבים ואינם נאמרים. שהם פתחון פה לרבים. וכן גם פנייתם האידיאליסטית, הבלתי חמרנית בעולם רודף חומר, בזיק האמונה שלהם בדברים שלמעלה מקניינים, נכסים והוצאה פרטית, וכן בהיותם מעין ראש־חוד לשאיפה לנעלה יותר, ניידים יותר, קלים לזוז, בלי בית, בלתי מסתפקים בפיתויי הקיים, אולי גם היותם תמיד בצוותות, בחבורות, בנות סגנון דומה, כוחו של היחיד לעולם אינו גדול, בנקל יימחק ויידחה, ואילו כוחן של חבורות גדול מעצם כמותן הסטאטית. גם בלי לעשות כלום. הנה, אנו כאן, אנו בניכם, מה תשיבו לנו? קל וחומר גדל כוחן כשהן יודעות לתחוב מקלות בין הגלגלים הרגישים של מכונת הייצור הכלכלי, או במהלך החברה התקין, או במוסרה או בסמליה. ומי כמותם ילדי הבית יודע את מקומות התורפה שבו. לכך הם סטודנטים למדי.

נוהגים להאשים רבים מהם בעצלות, בפארזיטיות בחלשלשות, בסטיות ובמה לא. התביעות שהם מעלים ברבים לתיקון פני הלימודים באוניברסיטאות, מדברות על לימוד בלי צער של לימוד, מעין שיחה בנעימים, כשהכל משיחין על הכל עם הכל, ובעיקר – כשמתחשק. לא שיעורים התובעים מסירות, שיטתיות או מאמץ, ולא הודאה בפחות שלהם וביותר של מוריהם, שהוא שוב קונפליקט הקורא למאמץ תחרות, ולרדיפה להשיג, על פי העקרון שאמנם רק מעטים מקיימים אותו, אבל יותר ממעטים חשים את אמיתו, אם לדון לפי התבטאויותיהם, וגם לפי שיעור הסכמתם ונכונותם לקלוט. וכך נעות חבורות גדולות, זו בצד זו, אך לא בהמון חסר צורה, בהכרה, שחודה שונה, כי בעצם העולם כבר הגיע. שזהו הדבר. ושמעתה יש רק לקחת. באופן שגם עולם הסמלים חותר למצוא לו כאלה שהם מחייבים פחות למעשה, וככל שיהיו קונקרטיים פחות יהיו טהורים יותר ורצויים יותר. הסופרים הרוסים שהושלכו לארץ גזירה במלחמתם לחירות האדם ולכבודו האלמנטרי, אינם פופולאריים, ולא נערי צ’כוסלובקיה – כשיעור ההערצה הפולחנית כמעט לצ׳ה־גבארה, למשל. מי יודע אם אין חשבון לוחש כאן, אחרי הכל, כי דמות רומאנטית מאמריקה הלטינית לא תסבך אותם בהתחייבויות כאשר ייתכן שייקרה אם יזדהו יתר על המידה עם גיבורי צ’כוסלובקיה: כאן בתנאים מסויימים עלולים הם להיקרא למשהו רציני ומחייב אותם; התמוגגות מצ׳ה־גבארה נשארת בתחומי הערצה שלא תקשור אותם לקונפליקט ריאלי מחייב. סמל כזה נשאר בטהרת סמליותו ולפיכך הוא מופת המוכן להיענות לכל פירוש שעל הפרק. כל אותם פילוסופים או סופרים של העתה אינם מופת למעשים שצריך לקום ולעשות, אלא יותר מנסחים הרהורים ומעודדים את ביקורת הקיים על־פי דפוסים מוכנים לכך, ובז׳ארגון ה"מלומד׳׳ היאה לכך. הספרים אינם אלא הצבר של ציטטים לשעת הצורך, להשתמש בהם ולזרוק.

פה ושם מתגלה חבורה החייה בכעין קומונה. אבל אין זו קומונה כדי ליצור יחד משהו, אלא כדי להיות גוף די גדול שלא יגעו בו לרעה, מפני גודלו. אין זה ריבוי דינמי אלא סטאטי. גוף כבד יותר, ולפיכך נשמר יותר, או, חסוי בצל כוח כבדו הכמותי.

אני זה הוא

כשם שאתה זה הוא

כשם שאתה זה אני, וכולנו

זה כולם ביחד –

גם הביקוש האוניברסאלי להיות כוח הוא, אצלם, כדי להינצל משימושו. לא כוח הנוטל עליו אחריות לגורל העולם, אלא כוח המחייב את הגוף היוצר, שיפריש לו מתוך חשש ממנו. האם יש בכל זה מעין נטייה להתאבדות: שלא לגדל דור, שלא להתאמץ בשבילו עד שיוכל לעמרר על רגלי עצמו, ושלא לשאת בכאבי אחריות? כמין אגוצנטריות שמתחילה בך ותמה בך. מתחילה בהווה ותמה בהווה, מתחילה כאן ותמה כאן. אפילו אם יהיו עובדים, זעיר פה זעיר שם, יהיו רק כנוודים הללו. עד שיכורסמו כל המקומות הירוקים ותישאר קרקע חרוכה, או עד שתגדל זו משהו מחדש. מערכה עתיקת יומין היא, בין הנווד ובין המושרש, מן העתיקות ביותר, האם זו צורה מודרנית שלה? לאחר שנראה היה כי הכל כבר נתיישבו, ואחרון הבדואים היה לבעל־בית.

ייתכן כמובן, שכל הגל הזה כבואו כן חולפו, וכל המוזר שבו, עם המדאיג ועם המעניין – קיקיוניים. כדרך שכבר צצו תנועות ונבלו מהר, השיגו איזה שיא ושקעו. בחברה שקשרי הידיעה קלים בה כל־כך, נפיצותה של כל אופנה קלה לבוא וקלה להימוג. ודרך המלך הגדולה בחברה חוזרת אז לפלס דרכה למישרין לאחר כל סטייה חולפת. בינתיים ילמדו כיצד לטפל בגורם הזר והמוזר הזה, ויתגברו עליו להבליעו פנימה, כדרך הנוגדנים שבדמנו. כך נהגו במרדנים רבים וגדולים. וכן גם ייתכן כי הרבה “גזלנים” נוראים יבגירו תוך כלום, יקומו ממרבצם ומהזיותיהם, יתפשטו את מדי התעלולים יגלחו ויספרו את מחלפותיהם, ויתלבשו כ“בני־אדם” ויצאו לשוק לחפש הצלחה, בהדיפת זה ובדחיפת ההוא, יצברו נכסים לגופם ולמאגר העתיד, ולבניהם אחריהם, ועולם כמנהגו, בוודאי שייתכן כך. לולא שדבר שהיה אינו מתבטל. לא רק שהוא נטמע בקיים ועושה בו משהו לשנותו ממה שהיה עד כה, לא רק שהוא מסיט את מקבילית הכוחות מכפי שהיתה מיוצבת קודם – אלא שהוא מקדים את הפעם הבאה שתבוא, את הגל הבא שיתרומם, ושיהיה אז גבוה יותר נמשך יותר, ומשנה דברים יותר. יותר עובדות ייווצרו וביתר שאת תבוטא ההשקפה ההפוכה הזאת. שאינה דווקא סטייה פרועה ויוצאת דופן, אלא יש בה משהו שכל אדם ואדם נושא בו ומחריש, אם כה ואם כה, השקפה הפוכה לזו של החברה העמלנית. היצרנית, הפוכה למאמץ להספיק ולעשות, שצריך תמיד, שצריך לגייס תמיד עוד כוחות לעוד וליותר; שצריך לחתור להצלחה; שצריך להתחרות באחרים ולעבור אותם, חברה יותר מחברה, וחברה יותר מיחיד ויחיד יותר מיחיד, שצריך לחיות ולצבור למען העתיד כאילו זה ממש הוא תכלית האופטימיות האנושית – כשבאמת זו תכלית היאוש מאנושות. כך מטיף הזרם הההפוך הזה: אנושות זו שאין לה מתי להיות מה שהיא, שתמיד היא רק במקצת נוכחותה בדברים מפני שתמיד היא במרוצה, תמיד בלהספיק, תמיד בדחיית כעת־עכשו ליום אחר, ובהפסד תמיד של טעם ההווייה הפשוט והנקי. הרי זו מהפכת מושגים המבקשת להתחיל מחדש מבטרם הגירוש מגן־העדן, מבטרם עונש העבודה שניחת עלינו, מלפני שום ב“זיעת־אפיך” – השקפה המצביעה על הנוכח, על כאן ועל כעת. החיים הם עתה. אל תאמר לי חזור ובוא מחר. הם עתה בשביל עתה. ואתה, האדם הנוכח, אתה סיבת הכל וטעם הכל. אינך בשביל שום לשם משהו מחוץ לך. השקפה האומרת בגלוי ובפומבי כי מותר לך; לא משום שאתה טוב או לא־טוב, ולא כפרס על שהתנהגת כך או אחרת, או לכבוד איזה צורך מצדיק שהיא – אלא זכותך שרירה מאליה. היותך – היא זכותך. וזה הכל. אתה כאן. וכאן צבור עושר. בוא איפוא ניקח ונחייה לנו כעת, כאן. הכל בשבילך. שב פה עתה והייה ככל מה שאתה.

יזהר סמילנסקי, שדמות, לה (סתיו תש"ל) 47–60