לוגו
ספר אחיקר החכם
תרגום: אבינעם ילין
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בְּעֵזֶר אֱלֹהִים אֶכְתֹּב אֶת־מִשְׁלֵי אֲחִיקָר,

הֲלֹא הֵם קוֹרוֹת אֲחִיקָר הֶחָכָם וְסוֹפֵר סַנְחֵרִיב

מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְנִינְוֵה1.


 

א.    🔗

בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים לְסַנְחֵרִיב בֶּן־סַרְחַדּוֹם2 מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְנִינְוֵה, הָיִיתִי, אֲנִי אֲחִיקָר, סוֹפֵר לַמֶּלֶךְ. וּבְעוֹדֶנִּי נַעַר הֻגֵּד הֻגַּד לִי: “בֵּן לֹא יִהְיֶה לָךְ”. וְהָעֹשֶׁר אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לִי גָדוֹל הָיָה מִסְּפֹר. וָאֶקַּח לִי שִׁשִּׁים נָשִׁים וָאֶבְנֶה לָהֶן אַרְמְנוֹת שִׁשִּׁים, אַךְ בֵּן לֹא הָיָה לִי.

וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וָאֶבְנֶה לִי מִזְבֵּחַ רָם, כֻּלּוֹ עֵץ, וָאָשִׂים עָלָיו אֵשׁ וָאֶתֵּן בְּשָׂמִים עָלֶיהָ3. וָאֹמַר: “אֲהָהּ יְיָ אֱלֹהִים! מַה־יֹאמְרוּ הָאֲנָשִׁים בִּרְאוֹתָם כִּי מַתִּי וּבֵן אֵין לִי! “הִנֵּה אֲחִיקָר, אִישׁ צַדִּיק וָטוֹב וְעוֹבֵד אֱלֹהָיו, מֵת וּבֵן אֵין לוֹ אֲשֶׁר יִקְבְּרֵהוּ, וְאַף בַּת אֵין לוֹ, וְלִרְכוּשׁוֹ אֵין יוֹרֵשׁ כָּרְכוּשׁ אֲשֶּׁר קְלָלָה רוֹבֶצֶת עָלָיו”. אָנָא אֱלֹהִים! תְּנָה לִי בֵן זָכָר, וְהָיָה בְּמוֹתִי וְשָׂם עָפָר עַל עֵינָי”.

וָאֶשְׁמַע בַּת־קוֹל קוֹרֵאת: “אֲחִיקָר הַסּוֹפֵר הֶחָכָם! כָּל־אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מִמֶּנִּי נָתַתִּי לָךְ. וְאִם בָּנִים לֹא נָתַתִּי לְךָ, רַב לְךָ תֵּעָצֵב! הִנֶּה נָדָן בֶּן־אֲחוֹתְךָ הוּא יִהְיֶה לְךָ לְבֵן. וְהָיָה כְּכָל־אֲשֶׁר תִּגְדַּל קוֹמָתוֹ כֵּן תּוֹסִיף לְלַמְּדֵהוּ כָל־דָּבָר”.

וַיְהִי כְּשָׁמְעִי אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּשָׁב אֵלַי יְגוֹנִי וָאֹמַר: “אֲהָהּ יְיָ אֱלֹהִים! הֲתִתֵּן אֶת־נָדָן בֶּן־אֲחוֹתִי לְבֵן לִי לְמַעַן יָשִׂים עָפָר עַל עֵינַי בְּמוֹתִי?” אַךְ דָּבָר לֹא הוּשַׁב לִי, וָאַעַשׂ כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי4.

וָאֶקַּח אֶת־נָדָן בֶּן־אֲחוֹתִי לְבֵן לִי. וָאֶתֵּן לוֹ שְׁמֹנֶה מֵינִיקוֹת, כִּי רַךְ הָיָה. וָאֲכַלְכֵּל אֶת־בְּנִי בִדְבָשׁ וָאוֹשִׁיבֵהוּ עַל כָּרֵי מֶשִׁי וָאַלְבִּישֵׁהוּ בוּץ וְאַרְגָּמָן5. וַיִּגְדַּל בְּנִי וַיִּגְבַּהּ כָּאָרֶז6. וַיְהִי כַאֲשֶׁר גָּדַל בְּנִי וָאֲלַמְּדֵהוּ סֵפֶר וְחָכְמָה. וַיְהִי כְּשׁוּב הַמֶּלֶךְ מִדַּרְכּוֹ וַיִּקְרָא וַיֹּאמֶר לִי: “אֲחִיקָר הַסּוֹפֵר הֶחָכָם וְאִישׁ עֲצָתִי! כִּי תִזְקַן וָמַתָּ, מִי זֶה יְשָׁרְתֵנִי כַאֲשֶׁר שֵׁרַתַּנִי אָתָּה?” וָאַעַן וָאֹמַר לוֹ: “אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה! 7 לִי בֵן וְחָכָם הוּא וְיוֹדֵעַ סֵפֶר הוּא כָמוֹנִי וְלָמוּד הוּא”. וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ: “הֲבִיאֵהוּ וּרְאִיתִיו. וְהָיָה אִם יוּכַל לַעֲמֹד לְפָנַי וְשִׁלַּחְתִּיךָ בְשָׁלוֹם וְכִלִּיתָ יְמֵי זְקוּנֶיךָ בְכָבוֹד, עַד יוֹם מוֹתֶךָ”.

וָאֶקַּח אֶת־נָדָן בְּנִי וָאַעֲמִידֵהוּ לִפְנֵי בָּרוּךְ הַיּוֹם הַזְּה לַיְיָ. כִּי כַאֲשֶׁר רָץ אֲחִיקָר לִפְנֵי סַרְחַדּוֹם אָבִי וּלְפָנַי8, כֵּן נָשָׂא שְׂכָרוֹ. אֶת־בְּנוֹ הֵקִים בְּשַׁעַר [בֵּיתִי] בְחַיָּיו וְהוּא יְכַלֶּה יָמָיו9, וָאֶקֹּד, אַנִי אֲחִיקָר, וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַמֶּלֶךְ וָאֹמַר: “אֲדוֹנִי הַמֶּלֶך לְעוֹלָם יִחְיֶה! כַּאֲשֶׁר רַצְתִּי לִפְנֵי אָבִיךָ וּלְפָנֶיךָ עַד עָתָּה, כֵּן גַם אַתָּה אֲדוֹנִי הַאֲרֵךְ נָא אַפְּךָ עִם בְּנִי הָרַךְ הַזֶּה, לְמַעַן יִגְדַּל טוּבְךָ עִמִּי פִּי שְׁנָיִם”. וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ דְּבָרַי וַיּוֹשֶׁט לִי אֶת־יַד יְמִינוֹ10 וְאָנֹכִי אֲחִיקָר הִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַמֶּלֶךְ. וְלֹא חָדַלְתִּי מִלַּמֵּד אֶת־בְּנִי, כִּי הִשְׂבַּעְתִּיו תּוֹרָה כַלֶּחֶם וְ[הִרְוֵיתִיו חָכְמָה] כַמָּיִם; וְכֹה הָיוּ דְבָרַי אֵלָיו:

 

ב    🔗

א שְׁמַע, נָדָן בְּנִי, וּבִינָה לִי וּדְבָרַי זְכֹר כְּדִבְרֵי אֱלֹהִים11.

ב נָדָן בְּנִי! כִּי תִשְׁמַע דָּבָר וָמֵת בִּלְבָבְךָ וּלְאִישׁ אַל תְּגַלֶּנּוּ12, פֶּן יִהְיֶה כְגַחֶלֶת בְּפִיךָ וְנִכְוֵיתָ בָהּ וְחִבַּלְתָּ לְנַפְשֶׁךָ, וְעַל הָאֱלֹהִים תְּלוּנָתֶךָ.

ג בְּנִי, אַל תַּגֵּד כָּל־אֲשֶׁר תִּשְׁמַע וַאֲשֶׁר תִּרְאֶה אַל תְּגַלֶּה.

ד בְּנִי חֶבֶל קָשׁוּר אַל תַּתִּיר, וְחֶבֶל מֻתָּר אַל תִּקְשֹׁר13.

ה בְּנִי, אַל תִּשָּׂא עֵינֶיךָ לְהַבִּיט אֶל אִשָּׁה אֲשֶׁר כָּחֲלָה עֵינֶיהָ וַתְּשִׂימֵן בַּפּוּךְ14. בִּלְבָבְךָ אַל תַּחְמְדֶנָּה. כִּי בְּתִתְּךָ לָהּ כָּל־אֲשֶׁר בְּיָדֶיךָ לֹא תִמְצָא בָּהּ יִתְרוֹן וְרַק לֵאלֹהִים תֶּחְטָא.

ו בְּנִי, אַל תִּנְאַף אֶת־אֵשֶׁת רֵעֶךָ, פֶּן יְנַאֲפוּ אֲחֵרִים אֶת־אִשְׁתֶּךָ15.

ז בְּנִי, אַל תָּאֵץ כַּשָּׁקֵד הַשּׁוֹקֵד לְהָנֵץ וּפִרְיוֹ יֵאָכֵל לָאַחֲרוֹנָה. אַךְ הַשְׂכֵּל כַּתּוּת הַמְּאַחֵר לְהָנֵץ וּפִרְיוֹ יֵאָכֵל לָרִאשׁוֹנָה.

ח בְּנִי, הוֹרֵד עֵינֶיךָ וְהַשְׁפֵּל קוֹלְךָ וְהַבֵּט מִתַּחַת לְעֵינֶיךָ, כִּי לֹא בְקוֹל רָם יִבָּנֶה בָיִת. כִּי לוּ בְקוֹל רָם יִבָּנֶה בַיִת, כִּי עַתָּה בָנָה הַחֲמוֹר שְׁנֵי בָתִּים בְּיוֹם אֶחָד16, וְלוּ בְרָב־כֹּחַ תִּנָּהֵג הַמַּחֲרֵשָׁה כִּי עַתָּה יִנָּתֵק אֵתָהּ מִכֶּתֶף הַגָּמָל17.

ט בְּנִי, טוֹב הַסֵּעַ אֲבָנִים עִם חָכָם מִשְּׁתוֹת יַיִן עִם סָכָל.

י בְּנִי, נְסֹךְ יֵינְךָ עַל קִבְרֵי צַדִּיקִים וְאַל תִּשְׁתֵּהוּ עִם בְּנֵי עַוְלָה18.

יא בְּנִי, עִם חָכָם לֹא תַשְׁחִית, וְעִם אֱוִיל לֹא תֶחְכָּם19.

יב בְּנִי, הִלָּוֵה עַל אִישׁ חָכָם וְחָכַמְתָּ

כָמוֹהוּ, וְאַל תִּלָּוֶה עַל אִישׁ מַרְבֶּה דְבָרִים, פֶּן תֵּחָשֵׁב כָּמוֹהוּ20.

יג בְּנִי, כָּל־עוֹד נְעָלִים בְּרַגְלֶיךָ דּוֹשׁ קוֹצִים, וּפַנֵּה דֶרֶךְ לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ [אַחֲרֶיךָ]21.

יד בְּנִי, בֶּן־עֲשִׁירִים אָכַל נָחָשׁ וַיֹּאמְרוּ: אַךְ לְצָרִי לוֹ יֹאכְלֵהוּ; וּבֶן־עֲנִיִּים אָכַל נָחָשׁ וַיֹּאמְרוּ: אַךְ כִּי רָעֵב הוּא
יֹאכְלֶנּוּ22.

טו בְּנִי, אֱכֹל אֲשֶׁר לְךָ וְאַל תּוֹשֵׁט יָדְךָ [לָקַחַת אֶת־אֲשֶׁר] לְרֵעֶךָ23.

טז בְּנִי, עִם נִקְלֶה גַם לֶחֶם אַל תֹּאכֵל.

יז בְּנִי, אַל־יִחַר לְךָ בְטוֹב לְשׂוֹנַאֲךָ, וּבְרָע לוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ24.

יח בְּנִי, אַל־תִּקְרַב לְאֵשֶׁת־אֲמָרִים וּלְאִשָּׁה אֲשֶׁר קוֹלָהּ רָם.

יט בְּנִי, אַל־יֵשְׂט לִבְּךָ אֶל יְפִי אִשָּׁה וּבִלְבָבְךָ אַל־תַּחְמְדֶנָּה25. כִּי יְפִי אִשָּׁה [טוּב] טַעֲמָהּ, וַהֲדָרָהּ דְּבַר־פִּיהָ.

כ בְּנִי, אִם יִפְגָּשְׁךָ שׂוֹנַאֲךָ [וּמַחֲשַׁבְתּוֹ עָלֶיךָ] רָעָה, פְּגָעֵהוּ אַתָּה בְחָכְמָה26.

כא בְּנִי, רָשָׁע נָפַל וְלֹא קָם, וְצַדִּיק לֹא יִמּוֹט, כִּי־הָאֱלֹהִים עִמּוֹ27.

כב בְּנִי, אַל תַּחֲשׂךְ מַהֲלֻמּוֹת מִבְּנֶךָ28. כִּי כַדֹּמֶן לַגָּן וְכָרֶסֶן לַחֲמוֹר וּלְכָל־הַחַיָּה וְכַחֶבֶל בְּרֶגֶל הַחֲמוֹר – כֵּן מַהֲלֻמּוֹת לְ[גֵו] נָעַר29.

כג בְּנִי, הַכְנַע אֶת־בְנְךָ30 בְּעוֹדֶנּוּ נַעַר, בְּטֶרֶם יֶחֱזַק מִמְּךָ וְקָם עָלֶיךָ וּבוֹשְׁתָּ בְכָל־רֹעַ מַעֲלָלָיו31.

כד בְּנִי, קְנֵה שׁוֹר בָּרִיא (?) וַחֲמוֹר מַפְרִיס; וְאַל תִּקְנֶה עֶבֶד בּוֹרֵחַ וְשִׁפְחָה גוֹנֶבֶת, וְלֹא יַאֲבִידוּ כָּל־אֲשֶׁר לָךְ32.

כה בְּנִי, דִּבְרֵי אִישׁ כָּזָב כַּצִּפֳּרִים הַשְּׁמֵנוֹת, אֲשֶׁר רַק אִישׁ חֲסַר־לֵב יֹאכְלֵן33.

כו בְּנִי, אַל־תָּבֵא עָלֶיךָ קִלְלַת אָבִיךָ וְאִמֶּךָ, פֶּן לֹא תִשְׂמַח בְּטוּב בָּנֶיךָ34.

כז בְּנִי, אַל־תֵּלֵךְ בַּדֶּרֶךְ וְנִשְׁקְךָ בַּל עִמָּךְ, כִּי לֹא יָדַעְתָּ מָתַי יִפְגָּעֲךָ אוֹיְבֶךָ.

כח בְּנִי, כְּתִפְאֶרֶת הָעֵץ בַּעֲנָפָיו וּבְפִרְיוֹ וּכְתִפְאֶרֶת הָהָר בְּעֵצָיו, כֵּן תִּפְאֶרֶת גֶּבֶר בְּאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו35. וְהַגֶּבֶר, אֲשֶׁר אַחִים אֵין לוֹ וְגַם אִשָּׁה וּבָנִים אֵין לוֹ – וְנָקֵל בְּעֵינֵי שׂוֹנְאוֹ. כְּעֵץ עַל אֵם הַדֶּרֶךְ הוּא, אֲשֶׁר כָּל עוֹבֵר עָלָיו יִקְטֹף מִמֶּנּוּ, וְכָל חַיּוֹת־הַשָּׂדֶה תַּשֵּׁלְנָה עָלָיו.

כט בְּנִי, אַל־תֹּאמַר: אֲדוֹנִי כְסִיל וְאָנֹכִי חָכַמְתִּי, אַךְ מְנָעֵהוּ מִמְּשׁוּגוֹתָיו וְאָז יֶאֱהָבֶךָּ.

ל בְּנִי, אַל־תֹּאמַר: “חָכָם אֲנִי”, וַאֲחֵרִים לֹא כֵן יַחְשְׁבוּךָ36.

לא בְּנִי, אַל־תְּשַׁקֵּר לַאֲדוֹנֶיךָ, פֶּן יִמְאָסְךָ וְאָמַר לְךָ: “סוּר לְךָ מִנֶּגֶד עֵינָי”.

לב בְּנִי, יִהְיוּ דְבָרֶיךָ אֱמֶת, לְמַעַן יֹאמַר לְךָ אֲדוֹנֶיךָ: “קְרַב אֵלַי וֶחְיֵה”37.

לג בְּנִי, אֱלֹהִים בְּיוֹם אֵידְךָ אַל־תְּקַלֵּל, פֶּן יִשְׁמַע וְקָצַף עָלֶיךָ.

לד בְּנִי, אַל־תֵּיטִיב לְרֵעֲךָ הָאֶחָד מֵרֵעֵהוּ, כִּי לֹא יָדַעְתָּ מִי יִדָּרֵשׁ לְחֶפְצְךָ בָּאַחֲרוֹנָה38.

לה בְּנִי, רְגֹם בָּאֲבָנִים אֶת־הַכֶּלֶב אֲשֶׁר עָזַב אֶת־אֲדוֹנָיו לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ39.

לו בְּנִי, הַצֹּאן אֲשֶׁר רַבּוֹת דְּרָכֶיהָ, טֶרֶף הִיא לַזְּאֵב.

לז בְּנִי שְׁפֹט מִשְׁפָּט צֶדֶק בִּנְעוּרֶיךָ, לְמַעַן יְכַבְּדוּךָ בִּזְקוּנֶיךָ.

לח בְּנִי, הַמְתֵּק לְשׁוֹנְךָ וְהַנְעֵם מִפְתַּח שְׂפָתֶיךָ, כִּי זְנַב הַכֶּלֶב יַאֲכִילֵהוּ לֶחֶם, וּפִיו – מַהֲלֻמּוֹת40.

לט בְּנִי, אַל־תִּתֵּן לְרֵעֲךָ לִדְרֹךְ עַל רַגְלְךָ, פֶּן יִדְרֹךְ גַם עַל צַוָּארֶךָ41.

מ בְּנִי, הַכֵּה אִישׁ בִּדְבַר חָכְמָה, לְמַעַן יִהְיֶה בְלִבּוֹ כְקַדַּחַת בְּ[יוֹם] קַיִץ, וּכְסִיל – אִם גַם תַּרְבֶּה לְהַכּוֹתוֹ בַשֵּׁבֶט הָבֵן לֹא יָבִין42.

מא בְּנִי, שְׁלַח דְּבָרֶיךָ עִם חָכָם וְאַל תּוֹרֵהוּ [אֵיךְ יְכַלְכְּלֵם]. אַךְ אִם כְּסִיל מַלְאָכְךָ, לֵךְ אַתָּה וְאוֹתוֹ אַל־תִּשְׁלָח43.

מבּ בְּנִי, נַסֵּה אֶת־בִּנְךָ בַלֶּחֶם וּבַמַּיִם וְאַחֵרי כֵן תַּנִּיחַ בְּיָדוֹ כַּסְפְּךָ וּרְכוּשֶׁךָ44.

מג בְּנִי, הֱיֵה אַתָּה הָרִאשׁוֹן לַעֲזֹב אֶת־הַמִּשְׁתֶּה וְאַל תּוֹחֵל לְשַׁמְנֵי בֹשֶׂם, פֶּן יִהְיוּ לִפְצָעִים לְרֹאשֶׁךָ45.

מד בְּנִי, הָאִישׁ אֲשֶׁר יָדוֹ מְלֵאָה, חָכָם וְנִכְבָּד יִקָּרֵא. אַךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר יָדוֹ רֵיקָה אֱוִיל וְשָׁפָל יִקָּרֵא46.

מה בְּנִי, נָשָׂאתִי מֶלַח וְהִסַּעְתִּי עֹפֶרֶת, אַךְ לֹא רָאִיתִי כָבֵד מִשַּׁלֵּם אִישׁ חוֹב אֲשֶׁר לֹא לָוָה47.

מו בְּנִי, נָשָׂאתִי בַרְזֶל וְהִסַּעְתִּי אֲבָנִים וְלֹא כָבְדוּ עָלַי כְּכֹבֶד אִישׁ הַיּוֹשֵׁב בֵּית חָמִיו48.

מז בְּנִי, חַנֵּךְ בִּנְךָ לִרְעֹב וְלִצְמֹא, לְמַעַן יֵיטִיב לְנַהֵל בֵּיתוֹ49.

מח בְּנִי, טוֹב עִוֵּר־עֵינַיִם מֵעִוֵּר־לֵב. כִּי הָעִוֵּר בְּעֵינָיו חִישׁ יִלְמַד הַדֶּרֶךְ וְהָלַךְ בָהּ. אַךְ הָעִוֵּר בְּלִבּוֹ יָסּוּר מִן הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה, וְהָלַךְ עֲקַלְקַלּוֹת50.

מט בְּנִי, טוֹב אוֹהֵב קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק51. וְטוֹב שֵׁם מֵהָדָר רָב52, כִּי שֵׁם טוֹב לְעוֹלָם יִכּוֹן53 וְהָדָר יִבֹּל וְחָלָף.

נ בְּנִי, טוֹב מָוֶת מֵחַיִּים לְאִישׁ אֲשֶׁר54 לֹא יִמְצָא מָנוֹחַ55. וְטוֹב קוֹל מִסְפֵּד בְּאָזְנֵי הַכְּסִיל מִקּוֹל זִמְרָה וְשָׂשׂוֹן56.

נא בְּנִי, טוֹב עֶצֶם בְּיָדְךָ מֵאֲוָז בְּסִיר רֵעֶךָ. וְטוֹב כִּבְשָׂה קְרוֹבָה מֵעֵגֶל רָחוֹק מִמֶּךָּ. וְטוֹב צִפּוֹר אַחַת בְּיָדְךָ מֵאֶלֶף צִפֳּרִים מְעוֹפְפוֹת57. וְטוֹב רָש קוֹבֵץ עַל יָד מֵעָשִׁיר מְפַזֵּר כַּסְפּוֹ. וְטוֹב בֶּגֶד צֶמֶר אֲשֶׁר עָלֶיךָ מִבִּגְדֵי בּוּץ וּמֶשִׁי אֲשֶׁר לַאֲחֵרִים58.

נב בְּנִי, שְׁמֹר דָּבָר בִּלְבָבְךָ וְיִיטַב לְךָ, כִּי בְצֵאת דְּבָרְךָ [מִפִּיךָ] וְאָבַד לְךָ רֵעֶךָ.

נג בְּנִי, אַל־תּוֹצֵא דָבָר מִפִּיךָ בְּטֶרֶם הִוָּעֶצְךָ בְּלִבֶּךָ. כִּי טוֹב הִכָּשֵׁל בְּלִבְּךָ מֵהִכָּשֵׁל בִּלְשׁוֹנֶךָ.

נד בְּנִי, כִּי תִשְׁמַע דָּבָר רָע וְהִסְתַּרְתּוֹ שֶׁבַע אַמּוֹת בָּאֲדָמָה.

נה בְּנִי, בְּקֶרֶב אֲנָשִׁים נִצִּים אַל־תֵּשֵׁב, כִּי אַחֲרִית מַצָּה קָטֶל.

נו בְּנִי, מְעַוֵּת מִשְפָּט מַרְגִּיז אֱלֹהִים.

נז בְּנִי, מֵרֵעַ אָבִיךָ [אַל־] תִּרְחַק59, פֶּן לֹא יָבוֹא רֵעֲךָ אֵלֶיךָ.

נח בְּנִי, אַל־תֵּרֵד לְגַן־שָׂרִים, וְלִבְנוֹת אַלּוּפִים אַל־תִּקְרָב.

נט בְּנִי, הֱיֵה עֵזֶר לְרֵעֲךָ לִפְנֵי הַשַּׁלִּיט, וְהִצַּלְּתּוֹ מִשִּׁנֵּי אַרְיֵה.

ס בְּנִי, בְּמוֹת אוֹיִבְךָ אַל־תִּשְׂמָח60.

סא בְּנִי, כִּי תִרְאֶה זָקֵן מִמְּךָ וְקַמְתָּ מִפָּנָיו61.

סב בְּנִי, אִם יִקָּוּו מַיִם בְּאֵין אֲדָמָה, אוֹ אִם

תָּעוּף צִפּוֹר מִבְּלִי כְנָפַיִם, וְאִם יַלְבִּין עוֹרֵב כַּשֶּׁלֶג וּמַר כִּדְבַשׁ יִמְתַּק – גַם כְּסִיל יֶחְכָּם62.

סג בְּנִי, אִם כֹּהֵן הִנְּךָ לֵאלֹהִים, הִשָּׁמֵר לְךָ מִפָּנָיו, בּוֹא לְפָנָיו בְּטָהֳרָה וְאַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ.

סד בְּנִי, כַּבֵּד גַּם אַתָּה אֶת־הָאִישׁ אֲשֶׁר הֵיטִיב אֱלֹהִים עִמּוֹ63.

סה בְּנִי, אַל תָּרִיב עִם אִישׁ בְּיוֹמוֹ, וְאַל תִּתְיַצֵּב לִפְנֵי נָהָר וְהוּא מָלֵא64.

סו בְּנִי, עֵין אִישׁ כְּעֵין מַיִם, לֹא תִּשְׂבַּע עֹשֶׁר עַד־תִּמָּלֵא עָפָר65.

סז בְּנִי, אִם אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ: “אֵיךְ אֶחְכָּם?”, הַרְחֵק פִּיךָ מִדְּבַר שֶׁקֶר וְיָדְךָ מִגְּנֵבָה – וְחָכָמְתָּ.

סח בְּנִי, אַל־תָּבוֹא לִכְלוּלוֹת אִשָּׁה, כִּי בָרָע לָהּ תְּקַלֶּלְךָ וּבְטוֹב לָהּ לֹא תִּזְכְּרֶךָּ66.

סט בְּנִי, הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ, הָדוּר בִּדְבָרָיו, וְנִמְאָס בִּלְבוּשׁוֹ גַּם דְּבָרָיו נִמְאָסִים.

ע בְּנִי, כִּי תִמְצָא דָבָר לִפְנֵי פֶסֶל וְנָתַתָּ לוֹ חֶלְקוֹ67.

עא בְּנִי, הַיָּד אֲשֶׁר שָׂבְעָה וְאַחַר רָאֲתָה רָעָב [לֹא] תִתֵּן, וְהַיָּד אֲשֶׁר רָעֲבָה וְאַחַר רָאֲתָה שׂבַע גַּם הִיא לֹא תִתֵּן68.

עב בְנִי, אַל־תִּשָּׂא עֵינֶיךָ לְהַבִּיט אֶל אִשָּׁה יָפָה וְאַל תִּתְבּוֹנֵן בִּיפִי אֲשֶׁר לֹא לְךָ הוּא. רַבִּים אָבְדוּ בִיפִי אִשָּׁה, כִּי אַהֲבָתָהּ כְּאֵשׁ יוֹקָדֶת69.

עג בְּנִי, יֶהֱלָמְךָ חָכָם מֵאָה, וּכְסִיל אַל־יָסוּךְ רֹאשְׁךָ בְשֶׁמֶן בֹּשֶׂם70.

עד בְּנִי, אַל־תַּרְבֶּה לָבוֹא לְבֵית רֵעֶךָ, פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ71.

עה בְּנִי, אַל־תָּשִׂים טַבַּעַת זָהָב עַל יָדְךָ וְאֵין לְךָ, פֶּן יִלְעֲגוּ לְךָ כְסִילִים72. זֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם אֲחִיקָר לִפְנֵי נָדָן בֶּן־אֲחוֹתוֹ73.

 

ג    🔗

וַאֲנִי אֲחִיקָר אָמַרְתִּי בְלִבִּי: שָׁמוֹר יִשְמֹר נָדָן אֶת־כָּל־אֲשֶׁר לִמַּדְתִּיו וְקָם תַּחְתַּי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ. אַךְ לֹא יָדַעְתִּי כִי לֹא שָׁמַע נָדָן בְּנִי לִדְבָרַי, וַיְהִי כְזוֹרֶה אוֹתָם לָרוּחַ. וְגַם הוֹסִיף [נָדָן] לֵאמֹר: “אָבִי אֲחִיקָר, זָקֵן וְהִנֵּה הוּא עוֹמֵד עַל־פִּי קִבְרוֹ, וְשִׂכְלוֹ סָר מֵעָלָיו וּבִינָתוֹ נִסְתָּמָה”. וַיָּחֶל נָדָן בְּנִי לְהָרַע לַעֲבָדַי וַיַּכֵּם וַיַּהַרְגֵּם וְלֹא חָמַל עַל עֲבָדַי וְאַמְהוֹתַי הֶחָרוּצִים, הָאֲהוּבִים וְהַטּוֹבִים, וַיַּהֲרֹג אֶת־סוּסַי וְאֶת־פִּרְדוֹתַי הַטּוֹבוֹת עִקֵּר.

וַיְהִי כִרְאוֹתִי כִּי הֵרַע נָדָן בְּנִי מַעֲשָׂיו, וָאַעַן וָאֹמַר לוֹ: “נָדָן בְּנִי, לִרְכוּשִׁי אַל־תִּקְרָב. כֵּן יאֹמְרוּ הַמּוֹשְׁלִים: הַיָּד אֲשֶׁר לֹא עָשְׂתָה אֶת־הָעשֶׁר, עֵינָהּ לֹא תָחוּס”74. וָאֹמַר לַאֲדוֹנִי לְסַנְחֵרִיב אֶת־כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיְהִי דְבַר־אֲדוֹנִי: “לֹא תִמְשֹׁל יַד־אֲחֵרִים בִּרְכוּשׁ אֲחִיקָר כָּל־יְמֵי־חַיָּיו”.

וְכִרְאוֹת נָדָן בְּנִי כִּי קָם נְבוּזַרְאֲדָן אָחִי [תַחְתָּיו] בְּבֵיתִי וַיִּקְצֹף מְאֹד וַיֹּאמַר: “אֲחִיקָר אָבִי זָקֵן וּבִינָתוֹ חֻבָּלָה, וְדִבְרֵי חָכְמָתוֹ נוֹאָלוּ. וְעַתָּה אוּלַי יַנְחִיל אֶת־נְבוּזַרְאֲדָן אָחִי גַם אֶת־רְכוּשִׁי וְאוֹתִי יַרְחִיק מִבֵּיתוֹ”.

וַיְהִי כְשָׁמְעִי אֶת־הַדְבָרִים הָאֵלֶּה וָאֹמַר: “אוֹיָה לְבִינָתִי אֲשֶׁר הִבְאִישׁ נָדָן בְּנִי רֵיחָהּ, וְאוֹיָה לְדִבְרֵי חָכְמָתִי אֲשֶׁר הִמְאִיס בְּנִי”. וַיְהִי כִשְׁמֹעַ נָדָן זֹאת וַיִּקְצֹף וַיַּעַל אֶל־שַׁעַר הַמֶּלֶךְ וַיַּחֲרשׁ [עָלַי] רָעָה בְלִבּוֹ. וַיֵּשֶׁב וַיִּכְתֹּב שְׁתֵּי אִגְּרוֹת לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים אוֹיְבֵי סַנְחֵרִיב אֲדוֹנִי. הַאִגֶּרֶת הָאַחַת: “לְאָכִי בֶּן־חַמְסֵלִים75 מֶלֶךְ פָּרַס וְעֵילָם מִן אֲחִיקָר סוֹפֵר סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְ[נוֹשֵׂא] טַבַּעְתּוֹ, שָׁלוֹם! כְּהַגִיעַ הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת אֵלֶיךָ קוּם בּוֹא לִקְרָאתִי אַשּׁוּרָה,76 וְאָנֹכִי אָבִיא אוֹתְךָ אֶל־אַשּׁוּר וּמָשַׁלְתָּ עָלֶיהָ בְלִי מִלְחָמָה”. וְהָאִגֶּרֶת הַשְּׁנִיָּה: “לְפַרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם מִן אֲחִיקָר, סוֹפֵר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְנִינְוֵה וְ[נוֹשֵׂא] טַבַּעְתּוֹ, שָׁלוֹם! כְּהַגִּיעַ הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת אֵלֶיךָ קוּם בּוֹא לִקְרָאתִי לְבִקְעַת־הַנְּשָׁרִים אֲשֶׁר בַּדָּרוֹם בְּיוֹם הָעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לְחֹדֶשׁ אָב, וְאָנֹכִי אֲבִיאֲךָ אֶל־נִינְוֵה בְלִי מִלְחָמָה וּמָשַׁלְתָּ עָלֶיהָ”. וַיְדַמֶּה נָדָן אֶת־[כְּתָב] הָאִגְּרוֹת הָאֵלֶּה לִכְתַב־יָדִי וַיַּחְתֹּם אֶת־הָאִגְּרוֹת בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ וַיֵלַךְ. וְגַם אִגֶּרֶת אַחֶרֶת כָּתַב אֵלַי כִּבְשֵׁם סַנְחֵרִיב הַמֶּלֶךְ אֲדוֹנִי לֵאמֹר: “מִן סַנְחֵרִיב הַמֶּלֶךְ לַאֲחִיקָר הַסּוֹפֵר וְ[נוֹשֵׂא] טַבַּעְתִּי, שָׁלוֹם! בְּהַגִיעַ אִגַּרְתִּי זֹאת אֵלֶיךָ וְאָסַפְתָּ אֶת־כָּל־אַנְשֵׁי צְבָאִי אֶל הָהָר הַנִּקְרָא צִיץ, וְיָצָאתָ מִשָּׁם וּבָאתָ לִקְרָאתִי בְיוֹם הָעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לְחֹדֶשׁ אָב, וּבִרְאוֹתְךָ אוֹתִי קָרֵב אֵלֶיךָ וְעָרַכְתָּ אֶת־אַנְשֵׁי הַחַיִל לְנֶגְדִּי כְאִישׁ הַיּוֹצֵא לַמִּלְחָמָה77, כִּי מַלְאֲכֵי פַרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם בָּאוּ אֵלַי לִרְאוֹת מָה הַחַיִל אֲשֶׁר עִמִּי”. וַיִּשְׁלַח נָדָן בְּנִי אֶת־הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת אֵלַי בִּידֵי שְׁנַיִם מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ.

וְאַחֲרֵי־כֵן לָקַח נָדָן בְּנִי אֶת־הָאִגְּרוֹת אֲשֶׁר־כָּתַב [לְמַלְכֵי פָּרָס וּמִצְרַיִם] כְּמוֹ מָצוֹא מְצָאָן, וִיִּקְרָאֵן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת־דִּבְרֵי הָאִגְּרוֹת וַיֵּבְךְ וַיֹּאמַר: “אֲהָהּ אֱלֹהִים! מַה־פִּשְׁעִי לַאֲחִיקָר כִּי כָּכָה הוּא עוֹשֶׂה־לִּי?” וַיַּעַן נָדָן בְּנִי וַיֹּאמֶר לַמֶּלֶךְ: “אֲדוֹנִי אַל־תִּקְצֹף וְאַל־יִחַר לָךְ, קוּם וְהָלַכְנוּ אֶל־בִּקְעַת הַנְּשָׁרִים בַּיּוֹם הַנּוֹעָד בָּאִגֶּרֶת, וְאִם אֶמֶת [הַדָּבָר] וְהָיָה כָל־אֲשֶׁר תְּצַוֶּה הָיֹה יִהְיֶה”.

וַיַּנְחֶה נָדָן בְּנִי אֶת־הַמֶּלֶך אֲדוֹנִי וַיָבוֹאוּ אֵלַי אֶל־בִּקְעַת הַנְּשָׁרִים וַיִּמְצָאוּנִי וְעִמִּי צָבָא רָב אֲשֶׁר נֶאֶסְפוּ שָׁמָּה. וַיְהִי כִרְאוֹתִי אֶת־הַמֶּלֶךְ וָאֶעֱרֹךְ אֶת־הַחַיִל בְּמַעֲרָכָה נֶגְדוֹ, כְּדִבְרֵי הָאִגֶּרֶת. וַיְהִי כִּרְאוֹת הַמֶּלֶךְ זֹאת וַיֶּחֱרַד חֲרָדָה גְדוֹלָה. וַיַּעַן נָדָן בְּנִי וַיֹּאמֶר לוֹ “אַל תִּרְגַּז, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ. שׁוּב וְלֵךְ בְּשָׁלוֹם אֶל בֵּית־הַקַּיִץ וְאָנֹכִי אָבִיא אֶת־אֲחִיקָר לְפָנֶיךָ”. וַיָּשָׁב אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ לְבֵיתוֹ וְנָדָן בְּנִי בָא אֵלַי וַיֹּאמֶר לִי: “הֵיטַבְתָּ לַעֲשׂוֹת בְּכָל־מַעֲשֶׂיךָ, וְהַמֶּלֶךְ הִלֶּלְךָ מְאֹד וְכֵן צִוְּךָ לֵאמֹר: שַׁלַּח אֶת־אַנְשֵי הַצָּבָא וְיֵלְכוּ אִישׁ אִישׁ אֶל־מְקוֹמוֹ וְאַרְצוֹ, וְרַק אַתָּה לְבַדְּךָ בוֹא אֵלָי”.

אָבוֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אוֹתִי וַיֹּאמֶר לִי: “הֲבוֹא בָאתָ אֵלַי אֲחִיקָר, סוֹפְרִי וּבֶן־טִפּוּחֵי אַשּׁוּר וְנִינְוֵה? אָנֹכִי שִׁלַּחְתִּיךָ בְכָבוֹד, וְאַתָּה בָגַדְתָּ בִי וַתְּהִי אַחַד אוֹיְבָי”. וַיִּתֵּן לִי אֶת־הָאִגְּרוֹת אֲשֶׁר נִכְתְּבוּ בִשְׁמִי וּבְחוֹתַם־טַבַּעְתִּי נֶחְתָּמוּ. וַיְהִי כְקָרְאִי אוֹתָן וַתִּכְבַּד לְשׁוֹנִי וַאֲבָרַי כָּשְׁלוּ וָאֲבַקֵּשׁ אֶחָד מִדִּבְרֵי חָכְמָתִי, אַךְ לֹא־מָצָאתִי. וַיַּעַן נָדָן בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלַי: “סוּר לְךָ, זָקֵן וּכְסִיל, מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְתֵן יָדֶיךָ לַכְּבָלִים וְרַגְלֶיךָ לָאזִיקִּים”.

וַיָּסֶב סַנְחֵרִיב הַמֶּלֶךְ פָּנָיו מִמֶּנִי וַיְדַבֵּר עִם נְבוּסְמָךְ מִסְכֵּן רֵעִי78 לֵאמֹר: “קוּם, לֵךְ ָגַעְתָּ בַאֲחִיקָר וְהִרְחַקְתָּ רֹאשׁוֹ מִגְּוִיָּתוֹ מֶרְחַק מֵאָה אַמָּה”. אָז נָפַלְתִּי עַל־פָּנַי אָרְצָה וָאֶשְתַּחַוֶה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וָאֹמַר: “אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה! דְבָרְךָ יָקוּם, בַּאֲשֶׁר זֶה חֶפְצְךָ אֲדוֹנִי לַהֲמִיתֵנִי. וְאוּלָם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא־חָטָאתִי לָךְ. אַךְ בִּי, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, צַוֵּה נָא וַהֲרָגוּנִי בְשַׁעַר בֵּיתִי וּקְבָרוּנִי בְקָבֶר”. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְנְבוּסְמָךְ מִסְכֵּן רֵעִי: “לֵךְ הֲרֹג אֶת־אֲחִיקָר בְּשַׁעַר בֵּיתוֹ וְקָבְרֵהוּ בְקָבֶר”.

וָאֶשְׁלַח אֶל־אֶשְׁפַּגְנִי אִשְׁתִּי לֵאמֹר: “הוֹצִיאִי אֶלֶף עֲלָמוֹת מִבְּנוֹת שִׁבְטִי וְלָבְשׁוּ שַׂק וָאֵפֶר וְהֵילִילוּ וְסָפְדוּ וּבָכוּ לִי וְיָצְאוּ לִקְרָאתִי וְקוֹנְנוּ עָלַי בְּטֶרֶם אָמוּת. וְאַתּ אֱפִי לֶחֶם וְעָרַכְתְּ אֶת־הַשֻּׁלְחָן וְעָשִׂית מִשְׁתֶּה לִנְבוּסְמָך מִסְכֵּן רֵעִי וְלַפַּרְתִּים אֲשֶׁר עִמּוֹ79 וְיָצָאת לִקְרָאתָם וְהֵבֵאת אוֹתָם לְבֵיתִי, וְגַם אָנֹכִי אָבוֹא לְבֵיתִי כְאוֹרֵחַ”.

וַתָּבֶן אֶשְׁפַּגְנִי אִשְׁתִּי כָל־דְּבָרַי, כִּי רַבָּה חָכְמָתָהּ, וַתַּעַשׂ כְּכָל־אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי מִמֶּנָהּ, וַתֵּצֵא לִקְרָאתָם וַתְּבִיאֵם אֶל־בֵּיתִי וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וְהִיא עוֹמֶדֶת עֲלֵיהֶם לְשָׁרֲתָם. וַיְהִי כְהֵרָדֵם הָאֲנָשִׁים עַל מְקוֹמוֹתֵיהֶם מֵרֹב־הַיַּיִן אֲשֶׁר שָׁתוּ, וָאָבוֹא, אָנֹכִי אֲחִיקָר, אֶל נְבוּסְמָךְ וָאֹמַר לוֹ80: “שָׂא עֵינֶיךָ לַמָּרוֹם, וּזְכֹר אָחִי אֶת־הָאַהֲבָה אֲשֶׁר הָיְתָה בֵינוֹתֵינוּ. וּבְמוֹתִי אַל תֵּעָצֵב, וּזְכֹר כִּי כַאֲשֶׁר הִסְגִּירְךָ סַרְחַדּוֹם, אֲבִי־סַנְחֵרִיב, בְּיָדִי לַהֲמִיתְךָ, לֹא הֲרַגְתִּיךָ, כִּי יָדַעְתִּי כִי לֹא נִמְצָא בְךָ אָשָׁם, וָאֲחַיֶּךָ עַד אֲשֶׁר בִּקֶּשְׁךָ הַמֶּלֶךְ. וּבַהֲבִיאִי אוֹתְךָ לְפָנָיו נָתַן לִי מַתָּנוֹת לָרֹב וּתְשׁוּרוֹת רַבּוֹת נָשָׂאתִי מִלְּפָנָיו.81 וְעַתָּה חַיֵּינִי גַם אַתָּה וְגָמְלֵנִי טוֹבָה כַאֲשֶׁר גְּמַלְתִּיךָ אֲנִי. וּלְמַעַן לֹא יֹאמְרוּ: “לֹא הוּמַת אֲחִיקָר” וְהֵרַע לְךָ הַמֶּלֶךְ, הִנֵּה לִי בְּבֵית־הָאֲסוּרִים אֲשֶׁר לִי עֶבֶד אֶחָד, מַנְזִיפָר שְׁמוֹ, אֲשֶׁר מִשְׁפָּטוֹ לָמוּת. שִׂים נָא אֶת־בְּגָדַי עָלָיו וְאָנֹכִי לֹא אָמוּת, כּי לֹא חָטָאתִי”.82

וַיְהִי כְדַבְּרִי אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּצַר גַּם לִנְבוּסְמָךְ מִסְכֵּן רֵעִי מְאֹד עָלָי83, וַיִּקַּח אֶת־בְּגָדַי וַיַּלְבִּישֵׁם אֶת־הָעֶבֶד אֲשֶׁר בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וַיָּעַר אֶת־הַפַּרְתִּים, וַיָּקוּמוּ בְשִׁכְרוֹנָם84 וַיַּהַרְגוּהוּ וַיַּרְחִיקוּ אֶת־רֹאשׁוֹ מִגְּוִיָתוֹ מֶרְחַק מֵאָה אַמָּה וַיִקְבְּרוּהוּ85.

וְהַקּוֹל נִשְׁמַע בְּאַשּׁוּר וּבְנִינְוֵה לֵאמֹר: הוּמַת אֲחִיקָר הַסּוֹפֵר86. וַיָּקָם נְבוּסְמָךְ מִסְכֵּן רֵעִי וְאֶשְׁפַּנְגִי אִשְׁתִּי וַיַּעֲשׂוּ לִי מְקוֹם סֵתֶר – שָׁלשׁ אַמּוֹת רָחְבּוֹ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת גָּבְהוֹ – מִתַּחַת לָאֲדָמָה, תַּחַת סַף־שַׁעַר בֵּיתִי, וַיִּתְּנוּ לִי לֶחֶם וָמָיִם87. וַיֵּלְכוּ אֶל־סַנְחֵרִיב הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ: “הִנֵּה מֵת אֲחִיקָר הַסּוֹפֵר”88. וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָאֲנָשִׁים זֹאת וַיִּבְכּוּ וְהַנָּשִׁים שָׂרְטוּ פְנֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה: "צַר־לָנוּ עָלֶיךָ, אֲחִיקָר הֶחָכָם, גֹּדֵר פִּרְצֵי אַרְצֵנוּ89; כִּי אִישׁ כָּמוֹךָ לֹא יִהְיֶה עוֹד לָנוּ לְעוֹלָם90.

וְהַמֶּלֶךְ סַנְחֵרִיב קָרָא לְנָדָן בְּנִי וַיֹּאמֶר לוֹ: “לֵךְ וְקָרָאתָ מִסְפֵּד עַל אֲחִיקָר אָבִיךָ, וְאַחַר בּוֹא אֵלָי”. וַיְהִי כְבוֹא נָדָן בְּנִי לֹא קָרָא עָלַי מִסְפֵּד וְאַף לֹא זְכָרָנִי, וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו אֲנָשִׁים רֵיקִים וּפוֹחֲזִים 91 וַיּוֹשִׁיבֵם סָבִיב לְשֻׁלְחָנִי בְשִׁירָה וּבְזִמְרָה, וּמֵעַל שִׁפְחוֹתַי וַעֲבָדַי הָאֲהוּבִים הִפְשִׁיט

אֶת־בִּגְדֵיהֶם וַיַּכֵּם וְלֹא חָמָל; וְגַם מֵאִשְׁתִּי אֶשְׁפַּגְנִי לֹא בוֹשׁ, וַיְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת בָּהּ מַעֲשֵׂה גֶבֶר בְּאִשָּׁה. וַאֲנִי אֲחִיקָר מֻשְׁלָךְ בַּאֲפֵלָה בְּבוֹר תַּחְתִּית, שָׁמַעְתִּי קוֹל אוֹפַי וְטַבָּחַי וְשָׂרֵי הַמַּשְׁקִים אֲשֶׁר לִי בּוֹכִים וְנֶאֱנָחִים בְּתוֹךְ בֵּיתִי. וְכַעֲבֹר יָמִים אֲחָדִים בָּא אֵלַי נְבוּסְמָךְ מִסְכֵּן רֵעִי וַיִּפְתַּח אֶת־הַדֶּלֶת וַיָּשֶׂם לְפָנַי לֶחֶם וָמָיִם. וָאֹמַר לוֹ: "בְּצֵאתְךָ מִלְּפָנַי וְהִזְכַּרְתַּנִי לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וְאָמַרְתָּ: "אֱלֹהִים, אֵל אֱמֶת וָצֶדֶק וּפוֹעֵל חֶסֶד בָּאָרֶץ! שְׁמַע־נָא לְקוֹל אֲחִיקָר עַבְדְּךָ וְזָכְרָה זָבְחוֹ לְפָנֶיךָ מְרִיאִים כִּכְבָשִׂים. וְעַתָּה הִנֵּה הָשְלַךְ לְבוֹר צַלְמָוֶת בִּמְקוֹם לֹא־יִרְאֶה אוֹר. וְאַתָּה הֲלֹא תַצִּיל אֶת־הַקּוֹרֵא אֵלֶיךָ? שְׁמַע־נָא יְיָ לְקוֹל רֵעִי92.

 

ד    🔗

וַיְהִי כִשְׁמֹעַ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי אֲחִיקָר הוּמַתִּי, וַיִּשְׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה, וַיִּכְתֹּב לְסַנְחֵרִיב כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה: “מִפַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְסַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְנִינְוֵה, שָׁלוֹם! אָמַרְתִּי לִבְנוֹת לִי אַרְמוֹן בֵּין־הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ. וְעַתָּה בַּקֵּשׁ וּשְׁלַח אֵלַי מִמַּמְלַכְתְּךָ בּוֹנֶה חָכָם, אֲשֶׁר יְשִׁיבֵנִי דָבָר עַל כָּל־אֲשֶׁר אֶשְׁאָלֵהוּ. וּבִשְׁלָחֲךָ אֵלַי אֶת־הָאִישׁ הַזֶּה וְאָסַפְתִּי מִסֵּי מִצְרַיִם, מַס־שָׁלשׁ שָׁנִים, וּשְׁלַחְתִּים אֵלֶיךָ. וְאִם לֹא־תִשְׁלַח אֵלַי אִישׁ אֲשֶׁר יַגִּיד לִי כָּל־אֲשֶׁר אֶשְׁאָלֵהוּ, וְאָסַפְתָּ אַתָּה מִסֵּי אַשּׁוּר וְנִינְוֵה, מַס־שָׁלשׁ שָׁנִים, וּשְׁלַחְתָּם אֵלַי בִּידֵי הַמַּלְאָכִים הָאֵלֶּה הַבָּאִים אֵלֶיךָ”.

וַיְהִי בְּהִקָּרֵא דִבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַיִּקְרָא לְכָל־שָׂרָיו וַאֲצִילֵי מַלְכוּתוֹ וַיֹּאמֶר לָהֶם: “מִי־בָּכֶם הָאִישׁ אֲשֶׁר יֵלֵךְ מִצְרַיְמָה לְהָשִׁיב לַמֶּלֶךְ דָּבָר עַל־כָּל־אֲשֶׁר יִשְׁאָלֵהוּ, וּבָנָה לוֹ אַרְמוֹן כְּחֶפְצוֹ וְהֵבִיא אֵלַי מִסֵּי מִצְרַיִם מַס־שָׁלשׁ שָׁנִים?” וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַשָּׂרִים אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיַּעֲנוּ וַיֹּאמְרוּ לַמֶּלֶךְ: “הֲלֹא יָדַעְתָּ אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, כִּי לֹא בְיָמֶיךָ לְבַדָּם, כִּי גַּם בִּימֵי אֵסַרְחַדּוֹן אָבִיךָ, אֲחִיקָר הַסּוֹפֵר הוּא לְבַדּוֹ פָתַר דְבָרִים כָּאֵלֶּה, וְגַם עַתָּה, הִנֵּה ָדָן בְּנוֹ לִמּוּד־סִפְרוֹ וְחָכְמָתוֹ, [שְׁאַל נָא אוֹתוֹ]”. וְכִשְׁמֹעַ נָדָן בְּנִי זֹאת וַיִּקְרָא בְקוֹל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר: “גַּם הָאֱלֹהִים לֹא־יוּכְלוּ לַעֲשׂוֹת כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אַף כִּי אֱנוֹשׁ!”.93

וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ זֹאת וַיֵּצֶר לוֹ מְאֹד, וַיֵּרֶד מֵעַל כִּסְאוֹ וַיֵּשֶב עַל־הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר: “צַר־לִי עָלֶיךָ, אֲחִיקָר הֶחָכָם, אֲשֶׁר הֶאֱבַדְתִּיךָ בִּגְלַל דִּבְרֵי נַעַר רָךְ. מִי־זֶה יְשִׁיבְךָ אֵלַי עַתָּה? בְּמִשְקָלְךָ אֶשְׁקֹל לוֹ זָהָב”.

וַיְהִי כִשְׁמֹעַ נְבוּסְמָךְ מִסְכֵּן רֵעִי

אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁתַּחוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לוֹ: “אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! כָּל־הַמְּנָאֵץ דְּבַר־אֲדוֹנָיו אַחַת דָּתוֹ לָמוּת. וְאָנֹכִי אֲדוֹנִי נִאַצְתִּי דְבַר־מַלְכוּתֶךָ. צַוֵּה, אֵפוֹא, וְתָלוּנִי עַל־הָעֵץ כִּי אֲחִיקָר אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לְהָרְגוֹ עוֹדֶנּוּ חָי”. וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ זֹאת וַיַּעַן וַיֹּאמֶר: “דַּבֵּר, נְבוּסְמָךְ, דַּבֵּר. דַּבֵּר אִישׁ טוֹב וְיָשָר אֲשֶׁר לֹא־יָדַע עָוֶל. אִם כִּדְבָרְךָ כֵן הוּא וְהֶרְאִיתַנִי אֶת־אֲחִיקָר חַי, וְנָתַתִּי לְךָ מַתְּנוֹת כֶּסֶף מִשְקַל מֵאָה כִכָּר וְאַרְגָּמָן מִשְׁקַל חֲמִשִּׁים כִּכָּר”. וַיֹּאמַר לוֹ נְבוּסְמָךְ: “הִשָּׁבְעָה־לִי אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, כִּי אִם לֹא יִמָּצְאוּ בִי פְשָׁעִים אֲחֵרִים עָלֶיךָ לֹא תִזְכֹּר לִי אֶת־עֲוֹנִי זֶה”. וַיּוֹשֶׁט לוֹ הַמֶּלֶךְ יַד־יְמִינוֹ94 עַל־הַדָּבָר הַזֶּה. וַיְמַהֵר הַמֶּלֶךְ וַיֵּשֶׁב עַל מֶרְכַּבְתּוֹ וַיָּאָץ לָבוֹא אֵלַי, וַיִּפְתַּח דֶּלֶת [בּוֹרִי], וָאַעַל וָאָבוֹא וָאֶפֹּל אַרְצָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וּשְׂעַר רֹאשִׁי יוֹרֵד עַל־כְּתֵפַי, וּשְׂעַר זְקָנִי יוֹרֵד עַד־לְחָזִי, וּבְשָׂרִי מְכֻסֶּה בְעָפָר וְצִפָּרְנַי אֲרֻכּוֹת כְּצִפָּרְנֵי הַנֶּשֶׁר95. וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אוֹתִי וַיֵּבְךְ, וַיֵּבוֹשׁ לְדַבֵּר אֵלַי, וַיֹּאמֶר לִי, וְהוּא נֶעֱצַב מְאֹד: “אֲחִיקָר! לֹא אָנֹכִי חָטָאתִי לָךְ. בִּנְךָ אֲשֶׁר גִּדַּלְתָּ הוּא אֲשֶׁר חָטָא לָךְ”. אָז עָנִיתִי וָאֹמַר לוֹ: ”אַחֲרֵי כִי רָאִיתִי פָנֶיךָ, אֲדוֹנִי, לֹא אֻנָּה לִי כָּל־רָע". וַיֹּאמַר לִי הַמֶּלֶךְ: “לֵךְ לְבֵיתְךָ, אֲחִיקָר, וְגִלַּחְתָּ שְׂעָרְךָ וְרָחַצְתָּ וְשָׁבָה אֵלֶיךָ רוּחֲךָ אַרְבָּעִים יוֹם96 וְאַחֲרֵי כֵן בּוֹא אֵלָי”. וָאָבוֹא אֶל־בֵּיתִי וָאֵשֵׁב בֹּו כִשְׁלשִׁים יוֹם.

וּכְשׁוּב אֵלַי רוּחִי בָאתִי אֶל־הַמֶּלֶךְ, וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לִי: “הֲרָאִיתָ, אֲחִיקָר, אֶת־אֲשֶׁר כָּתַב אֵלַי פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם?” וָאַעַן וָאֹמַר לוֹ: “אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! אַל ־יֵצַר לְךָ בִגְלַלַ־הַדָּבָר הַזֶּה. אָנֹכִי אֵלֵךְ מִצְרַיְמָה וּבָנִיתִי אַרְמוֹן לַמֶּלֶךְ וַהֲשִׁיבוֹתִיו דָּבָר עַל־כָּל־אֲשֶׁר יִשְׁאָלֵנִי97 וְהֵבֵאתִי עִמִּי מַס־מִצְרַיִם, מַס־שָׁלשׁ שָׁנִים”. וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ זֹאת וַיִּשְׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה גָדוֹל, וַיִּזְבַּח זְבָחִים רַבִּים, וַיִתֵּן לִי מַתָּנוֹת, וְאֶת־נְבוּסְמָךְ מִסְכֵּן רֵעִי הוֹשִׁיב בְּרֹאשׁ־כֻּלָּם.

וְאַחֲרֵי כֵן כָּתַבְתִּי לְאִשְׁתִּי אֶשְׁפַּגְנִי לֵאמֹר: "בְּהַגִּיעַ אִגַּרְתִּי זֹאת אֵלַיִךְ וְאָמַרְתְּ לְצַיָּדַי וְצָדוּ לִי שְנֵי גוֹזְלֵי נֶשֶׁר, וּלְאוֹרְגַי תֹּאמְרִי וְעָשׂוּ חֶבְלֵי פִשְׁתִּים. אֹרֶךְ הַחֶבֶל אֶלֶף אַמָּה וְעָבְיוֹ כָּעֳבִי הָאֶצְבַּע הַקְּטַנָּה, וּלְחָרָשֵׁי הָעֵץ תֹּאמְרִי וְעָשׂוּ לִי כְלוּבִים לַגּוֹזָלִים. וְאַתְּ תְּנִי נָא לִנְבוּאֵל 98וְטוֹבְשָׁלוֹם, שְׁנֵי נְעָרִים אֲשֶׁר לֹא יֵדְעוּ דַבֵּר וְלִמְּדוּם לֵאמֹר: “טִיט וְחֹמֶר, אֲבָנִים וּלְבֵנִים, תְּנוּ לַבּוֹנִים, כִּי הֵם בְּטֵלִים”. וַתַּעַשׂ אִשְתִּי כְכָל־אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי מִמֶּנָּה. וְאַחַר אָמַרְתִּי לַמֶּלֶךְ: “יְצַו אֲדוֹנִי וְהָלַכְתִּי מִצְרַיְמָה”.

וַיְהִי כְצַוּוֹתוֹ אוֹתִי לָלֶכֶת וָאֶקַּח עִמִּי אַנְשֵי־חַיִל [וָאֵלַךְ]. וַיְהִי כְהַגִּיעֵנוּ אֶל־הַתַּחֲנָה הָרִאשׁוֹנָה, וָאוֹצִיא אֶת־גוֹזְלֵי הַנֶּשֶׁר וָאֶקְשֹׁר אֶת־הַחֲבָלִים לְרַגְלֵיהֶם, וְאֶת הַנְּעָרִים הִרְכַּבְתִּי עֲלֵיהֶם וַיִּשָּׂאוּם וַיַעֲלוּ מַעְלָה מָעְלָה. וְהַנְּעָרִים קוֹרְאִים כַּאֲשֶר לִמְדוּם: “טִיט וְחֹמֶר, אֲבָנִים וּלְבֵנִים, תְּנּוּ לַבּוֹנִים, כִּי הֵם בְּטֵלִים”. וְאַחֲרֵי כֵן הֲשִׁיבוֹתִים אֶל־כְּלוּבֵיהֶם.

 

ה    🔗

וַיְהִי כְהַגִּיעֵנוּ מִצְרַימָה וָאָבוֹא אֶל־שַׁעַר הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ אֵלָיו: “בָּא הָאִישׁ אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ מֶלֶךְ אַשּׁוּר”. וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיִּתְּנוּ לִי מָקוֹם לָלוּן. וַיְהִי מִמָּחֳרָת וָאָבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וָאֶשְׁאַל לִשְׁלוֹמוֹ. וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לִי: “מַה־שְּׁמֶךָ?” וָאֹמַר לוֹ: “אֲבִיקָם שְׁמִי; וַאֲנִי אַחַת הַנְּמָלִים הַנִּמְאָסוֹת בַּמַּמְלָכָה”. וַיַּעַן וַיֹּאמֶר לִי: “הֲכֹה נְקַלּוֹתִי בְעֵינֵי אֲדוֹנֶיךָ, כִּי שָׁלַח אֵלַי נְמָלָה נִמְאָסָה בְּמַמְלַכְתּוֹ? לֵךְ, אֲבִיקָם, לִמְלוֹנְךָ וְהִשְׁכַּמְתָּ בַּבֹּקֶר וּבָאתָ אֵלָי”.

וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת־שָׂרָיו לֵאמֹר: “מָחָר לִבְשׁוּ תוֹלָע”. וְהַמֶּלֶךְ לָבַשׁ בּוּץ וַיֵּשֶׁב עַל־כִּסְאוֹ וַיְצַו לַהֲבִיאֵנִי לְפָנָיו וַיּאֹמֶר לִי: “לְמִי דָמִיתִי אֲנִי אֲבִיקָם וּלְמִי יִדְמוּ שָׂרָי?” וָאַעַן וָאֹמַר לוֹ: “דָּמִיתָ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, לְבֵל וְשָׂרֶיךָ לְכֹהֲנָיו”. וַיּוֹסֶף וַיֹּאמֶר לִי: לֵךְ לִמְלוֹנְךָ וּמָחָר בּוֹא אֵלָי".

וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת־שָׂרָיו לֵאמֹר: “מָחָר לִבְשׁוּ בִגְדֵי פִּשְׁתִּים לְבָנִים”. וְגַם הַמֶּלֶךְ לָבַשׁ לְבָנִים וַיֵּשֶב עַל־כִּסְאוֹ וַיְצַו וָאָבֹא לְפָנָיו וַיֹּאמֶר לִי: “לְמִי דָמִיתִי אֲנִי, אֲבִיקָם, וּלְמִי יִדְמוּ שָׂרָי?”. וָאֹמַר לוֹ: “דָמִיתָ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ לַשֶּׁמֶשׁ וְשָׂרֶיךָ לְקַרְנֶיהָ”. וַיּוֹסֶף וַיֹּאמֶר לִי: “לֵךְ לִמְלוֹנְךָ וּבָאתָ אֵלַי מָחָר”.

וַיּוֹסֶף הַמֶּלֶךְ וַיְצַו אֶת־שָׂרָיו: “מָחָר לִבְשׁוּ שְׁחוֹרִים”. וְהַמֶּלֶךְ לָבַשׁ תּוֹלָע. וַיְצַו וָאָבוֹא לְפָנָיו וַיֹּאמֶר לִי: “לְמִי דָמִיתִי אֲנִי, אֲבִיקָם, וּלְמִי יִדְמוּ שָׂרָי?” וָאֹמַר לוֹ: דָּמִיתָ אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ לַיָּרֵחַ וְשָׂרֶיךָ ַכּוֹכָבִים"99. וַיּוֹסֶף הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לִי: “לֵךְ לְבֵיתְךָ וּבוֹא אֵלַי מָחָר”.

וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת־שָׂרָיו לֵאמֹר: “מָחָר לִבְשׁוּ בִגְדֵּי פַּסִּים שׁוֹנִים וְשַׁעֲרֵי הָאַרְמוֹן יְכֻסּוּ תוֹלָע”. וְהַמֶּלֶךְ לָבַש מֶשִׁי וַיְצַו וָאָבֹא לְפָנָיו וַיֹּאמֶר לִי: “לְמִי דָמִיתִי אֲנִי אֲבִיקָם, וְשָׂרַי לְמִי יִדְמוּ?” וָאֹמַר לוֹ: “דָּמִיתָ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, לְחֹדֶשׁ הָאָבִיב [נִיסָן] וְשָׂרֶיךָ לִפְרָחָיו”100.

וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ: “בַּרִאשׁוֹנָה דִמִּיתָנִי לְבֵל וְאֶת־שָׂרַי לְכֹהֲנָיו; בַּשְּׁנִיָּה דִמִּיתָנִי לַשֶׁמֶשׁ וְאֶת־שָׂרַי דִמִּיתָ לְקַרְנֶיהָ; בַּשְּׁלִישִׁית דִמִּיתָנִי לַיָּרֵחַ וְאֶת־שָׂרַי לַכּוֹכָבִים וּבָרְבִיעִית דִמִּיתָנִי לְחֹדֶשׁ הָאָבִיב ְאֶת־שָׂרַי לִפְרָחָיו. וְעַתָּה אֱמֹר נָא־לִי אֲבִיקָם: אֲדוֹנֶיךָ לְמִי יִדְמֶה”? וָאַעַן וָאֹמַר לוֹ: “חָלִילָה לְךָ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ מֵהַזְכִּיר שֵׁם־סַנְחֵרִיב אֲדוֹנִי בְּשִׁבְתֶּךָ. דָּמָה סַנְחֵרִיב אֲדוֹנִי לְ…בֵל 101וְשָׂרָיו לַבְּרָקִים אֲשֶׁר בָּעֲנָנִים. וְהָיָה אִם־יַחְפֹּץ וְהוֹרִיד טַל וּמָטָר וְאִם יַחְפֹּץ וְהוֹרִיד בָּרָד, וּבְהַרְעִימוֹ וְכָלָא אֶת־הַשֶּׁמֶשׁ מִזְּרֹחַ וְקַרְנֶיהָ מֵהֵרָאוֹת. וְכָלָא אֶת־בֵּל מִצֵּאת וּבוֹא בַחוּץ וְאֶת שָׂרָיו מֵהֵרָאוֹת, וְכָלָא אֶת־הַיָּרֵחַ מֵעֲלוֹת וְאֶת־כּוֹכָבָיו מֵהִלָּם”.

וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּקְצֹף מְאֹד וַיֹּאמֶר לִי: “הִשְׁבַּעְתִּיךָ בְחַיֵּי אֲדוֹנֶיךָ, הַגִּידָה לִי שְׁמֶךָ”. וָאַעַן וָאֹמַר לוֹ: “אֲנִי הוּא אֲחִיקָר הַסּוֹפֵר וְ[נוֹשֵׂא] טַבַּעַת סַנְחֵרִיב, מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְנִינְוֵה”. וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ: “הֲלֹא שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי כִי הֲרָגְךָ אֲדוֹנֶיךָ?” וָאֹמַר לוֹ: “עוֹדֶנִי חַי, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ. וְהָאֱלֹהִים הִצִּילַנִי מֵאֲשֶׁר לֹא פָעֲלוּ יָדָי”. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֵלָי: “לֵךְ, אֲחִיקָר, לְבֵיתְךָ וּמָחָר בּוֹא אֵלַי וְהִגַּדְתָּ לִי דָבָר אֲשֶׁר עוֹד טֶרֶם שָׁמַעְתִּי כָמוֹהוּ וַאֲשֶׁר גַּם שָׂרַי טֶרֶם שָׁמְעוּ כָמוֹהוּ וַאֲשֶׁר טֶרֶם נִשְׁמַע בִּמְדִינַת מַלְכוּתִי”.

אָז יָשַׁבְתִּי וָאֶהְגֶּה בְלִבִּי וָאֶכְתֹב אִגֶּרֶת אַחַת לֵאמֹר: “מִפַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְסַנְחֵרִיב מֶלְך אַשּׁוּר וְנִינְוֵה, שָׁלוֹם! מְלָכִים יִדָּרְשׁוּ לִמְלָכִים 102וְאַחִים לְאַחִים. וְעַתָּה הִנֵּה מָעַט מַס־אַרְצִי וְהַכֶּסֶף אֲשֶׁר בְּבֵית אוֹצָרִי. צַו וְשָלְחוּ אֵלַי מִבֵּית אוֹצָרְךָ תְשַׁע מֵאוֹת כִּכַּר־כֶּסֶף וְאַחֲרֵי חֳדָשִׁים מִסְפָּר הָשֵׁב אֲשִׁיבֵם לִמְקוֹמָם”. וְאֶת־הָאִגֶּרֶת הַזֹאת צָרַרְתִּי וָאֶקַּח בְּיָדִי. וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וָאָבוֹא לְפָנָיו וָאֹמַר לוֹ: “אוּלַי תִּמְצָא בָּאִגֶּרֶת הַזֹּאת דָבָר אֲשֶׁר עוֹד טֶרֶם שָׁמָעְתָּ”. וְכַאֲשֶׁר קָרָאתִי אֶת־הָאִגֶּרֶת לְפָנָיו וְלִפְנֵי שָׂרָיו וַיִּקְרְאוּ בְקוֹל כַּאֲשֶׁר צִוָּם הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ: “שָׁמוֹעַ שָׁמַעְנוּ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וְכֵן הוּא”. וָאֹמַר לָהֶם: “הַתְשַׁע מֵאוֹת כִּכָּר תָּחוּב מִצְרַיִם לְאַשּׁוּר?” וַיִּשְׁתּוֹמֵם הַמֶּלֶךְ בְּשָׁמְעוֹ זֹאת103.

וְאַחַר אָמַר הַמֶּלֶךְ אֵלַי: “חָפַצְתִּי לִבְנוֹת אַרְמוֹן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ וְגָבְהוֹ מֵעַל לָאָרֶץ אֶלֶף אַמָּה”. וָאוֹצִיא אֶת־הַגּוֹזָלִים וָאֶקְשֹׁר אֶת־הַחֲבָלִים לְרַגְלֵיהֶם וָאַרְכִּיב עֲלֵיהֶם אֶת־הַנְּעָרִים וְהֵם קוֹרְאִים: “טִיט וָחֹמֶר, אֲבָנִים וּלְבֵנִים, תְּנוּ לַבּוֹנִים, כִּי הֵם בְּטֵלִים, וְאַתָּה הָאָמָן בֹּל”104. וְכִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ זֹאת נָמֵס לִבּוֹ. אָז לָקַחְתִּי, אָנֹכִי אֲחִיקָר, רְצוּעַת עוֹר וָאַךְ אֶת־שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ עַד כִּי נָסוּ כֻּלָּם. וַיִּחַר אַף הַמֶּלֶךְ בִּי וַיֹּאמֶר אֵלָי: “אָכֵן מְשֻגָּע הִנְּךָ, אֲחִיקָר! מִי־הוּא הָאִישׁ אֲשֶׁר יוּכַל לְהַעֲלוֹת אֲלֵיהֶם דְּבַר־מָה?” וָאֹמַר לוֹ: “אַל־תֹּאמְרוּ, אֵפוֹא, דָּבָר עַל־אֲדוֹנִי סַנְחֵרִיב. כּי לוּ הָיָה הוּא פֹּה, כּי עַתָּה בָנָה שְׁנֵי אַרְמְנוֹת בְּיוֹם אֶחָד”. וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ: “חֲדַל, אֲחִיקָר, מִדְּבַר־הָאַרְמוֹן וְלֵךְ לִמְלוֹנְךָ וּבַבֹּקֶר בּוֹא אֵלָי”.

וַיְהִי בָּבֹּקֶר וָאָבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לִי: “הַגִּידָה לִּי, אֲחִיקָר, פֵּשֶׁר הַדָּבָר הַזֶּה: סוּס אֲדוֹנֶיךָ צָהַל בְּאַשּׁוּר וְסוּסוֹתֵינוּ פֹה שָׁמְעוּ קוֹלוֹ וַתַּפֵּלְנָה עוּלֵיהֶן”. וָאֵצֵא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וָאֲצַו אֶת־עֲבָדַי לָצוּד לִי חָתוּל105, וָאֲיַסְּרֵהוּ בַשּׁוֹטִים בְּחוּצוֹת הָעִיר. וַיְהִי כִרְאוֹת הַמִּצְרִים זֹאת וַיֵּלְכוּ וַיֹּאמְרוּ לַמֶּלֶךְ: “גָּבַהּ לֵב אֲחִיקָר עַל־עַמֵּנוּ וְגַם הֵתֵל בָּנוּ, כִּי לָקַח חָתוּל וַיְיַסְּרֵהוּ בַשּׁוֹטִים בְּחוּצוֹת עִירֵנוּ”. וַיִשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרָא לִי וָאָבֹא לְפָנָיו וַיֹּאמֶר לִי: “לָמָּה זֶּה בִזִּיתָנוּ?” וָאַעַן וָאֹמַר לוֹ: “אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה! הָרֵעַ הֵרַע לִי הֶחָתוּל הַזֶּה מְאֹד. כִּי אֲדוֹנִי (סַנְחֵרִיב) נָתַן לִי תַרְנְגֹל וְקוֹלוֹ עָרֵב מְאֹד, וְהָיָה כְקָרְאוֹ וְיָדַעְתִּי כִּי חֵפֶץ לַמֶּלֶךְ (סַנְחֵרִיב) בִּי וְהָלַכְתִּי לְשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, וְהִנֵּה אֶמֶשׁ הָלַךְ הֶחָתוּל הַזֶּה אַשּׁוּרָה וַיִּמְלֹק אֶת־רֹאשׁ הַתַּרְנְגֹל הַהוּא וַיָּשָׁב”. וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לִי: “רוֹאֶה אָנֹכִי, אֲחִיקָר, כִּי מֵאָז זָקַנְתָּ הִשְׁתַּגֵּעַ הִשְׁתַּגַּעְתָּ. הֵן מִפֹּה עַד־אַשּׁוּר מֶרְחַק שְׁלשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים פַּרְסָה! וְאֵיכָכָה זֶה־אָמַרְתָּ כִּי הֶחָתוּל הַזֶּה הָלַךְ בְּלַיְלָה אֶחָד וַיִּמְלֹק אֶת־רֹאשׁ הַתַּרְנְגוֹל וַיָּשָׁב?” וָאַעַן וָאֹמַר: “וְאֵיכָכָה זֶה שָׁמְעוּ סוּסוֹתֵיכֶם פֹּה קוֹל צַהֲלַת סוּס אֲדוֹנִי וַתַּפֵּלְנָה עוּלֵיהֶן, וְהַמֶּרְחָק בֵּין מִצְרַיִם וְאַשּׁוּר שְלשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים פַּרְסָה?”.

וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת־דְּבָרַי וַיִּקְצֹף מְאֹד וַיֹּאמֶר לִי: “הַגֶּד־נָא לִי, אֲחִיקָר, פֵּשֶׁר הַחִידָה הַזֹּאת: עַל עַמּוּד אֶחָד שְׁנֵים עָשָׂר אֲרָזִים, וּלְכָל־אֶרֶז שְׁלשִׁים גַּלְגַּלִּים וּלְכָל־גַּלְגַּל שְׁנֵי חֲבָלִים: הָאֶחָד לָבָן וְהַשֵּׁנִי שָׁחוֹר”. וָאַעַן וָאֹמַר לוֹ: “אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! רוֹעֵי הַשְּׁוָרִים בְּאַרְצֵנוּ, גַּם הֵם יוֹדְעִים פִּתְרוֹן הַחִידָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמָרְתָּ. הָעַמּוּד אֲשֶׁר אָמַרְתָּ הוּא הַשָּׁנָה; שְׁנֵים עָשָׂר הָאֲרָזִים שְׁנֵים עָשָׂר חָדְשֵׁי־הַשָּׁנָה הֵם; שְׁלשִׁים הַגַּלְגַּלִּים שְׁלשִׁים יְמֵי הַחֹדֶשׁ הֵם; וּשְׁנֵי הַחֲבָלִים, הַאֶחָד לָבָן וְהַשֵּׁנִי שָׁחוֹר, הֵם הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה”.

וַיּוֹסֶף הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לִי: “אֲחִיקָר, פְּתֹל לִי חֲמִשָׁה חֲבָלִים מֵחוֹל הַנָּהָר”. וָאֹמַר לוֹ: “צַו־נָא אֲדוֹנִי וְהוֹצִיאוּ לִי חֶבֶל־חוֹל מִבֵּית אוֹצָרְךָ וְעָשִׂיתִי כְתַבְנִיתוֹ”. וַיֹּאמֶר לִי: “אִם זֹאת לֹא תַעֲשֶׂה לֹא אֶתֵּן לְךָ מַס־מִצְרָיִם”. וָאֵשֵב וָאֶהְגֶּה בְלִבִּי מַה־לַּעֲשׂוֹת. וָאֵצֵא מֵאַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ הַחוּצָה וָאֶקֹּב חֲמִשָּׁה חֹרִים בְּקִיר הַמִּזְרָח אֲשֶׁר לַהֵיכָל. וַיְהִי כְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בַּחוֹרִים וָאֲפַזֵּר בָּהֶם חוֹל וַיֵּרָאוּ קַוֵּי הַשֶּׁמֶשׁ מָשְׁזָרִים (כִּדְמוּת חֲבָלִים) בְּתוֹךְ הַנְּקָבִים. וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ: “יְצַו אֲדוֹנִי וְלָקְחוּ אֶת־אֵלֶּה וּפָתַלְתִּי לָכֶם [חֲבָלִים] אֲחֵרִים תַּחְתָּם”. וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו זֹאת וַיִּשְׁתּוֹמָמוּ.

וַיְצַו הַמֶּלֶךְ עוֹד וַיָּבִיאוּ אֵלַי רֶכֶב רֵחַיִם שָׁבוּר וַיֹּאמֶר אֵלָי: “תַּקֵּן לָנוּ, אֲחִיקָר, אֶת־הָרֵחַיִם הַשְּׁבוּרוֹת הָאֵלֶּה”. וָאֵלֶךְ וָאָבִיא פֶלַח־תַּחְתִּית וָאֲשִׂימֵהוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וָאֹמַר לוֹ: “אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, גֵּר אָנֹכִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְכֵלַי אֵין עִמִּי, צַו אֶת־תּוֹפְרֵי הַנְּעָלַיִם וְגָזְרוּ לִי רְצוּעוֹת מִן הַתַּחְתִּית הַזֹּאת, אֲחוֹת־הָרֶכֶב, וְתִקַּנְתִּי אֶת־הָרֶכֶב מְהֵרָה”106. וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ זֹאת וַיִּצְחַק וַיֹּאמַר: “בָּרוּךְ יוֹם נוֹלַד בּוֹ אֲחִיקָר לֵאלֹהֵי מִצְרָיִם! וְעַתָּה אֶקְרָא יוֹם שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה גָדוֹל עַל אֲשֶׁר רְאִיתִיךָ חָי”. וַיִתֵּן לִי מַס־מִצְרַיִם, מַס־שָׁלשׁ שָׁנִים.

וְאָנֹכִי מִהַרְתִּי לָשׁוּב אֶל־סַנְחֵרִיב הַמֶּלֶךְ אֲדוֹנִי. וְהוּא יָצָא לִקְרָאתִי וַיִּשְׂמַח בִּי שִׂמְחָה גְדוֹלָה וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה גָדוֹל וַיוֹשִׁיבֵנִי בְרֹאשׁ בְּנֵי בֵיתוֹ וַיַעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי: “אֲחִיקָר, כָּל־אֲשֶׁר חָפַצְתָּ שְׁאַל מִמֶּנִּי”. וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וָאֹמַר: “אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! כָּל־אֲשֶׁר אָמַרְתָּ לָתֵת לִי תֵּן לִנְבוּסְמָך מִסְכֵּן רֵעִי, כִּי הוּא הָאִישׁ אֲשֶׁר הִצִּילַנִי מִמָּוֶת107. וְלִי אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, צַו וְנָתְנוּ לִי אֶת־נָדָן בְּנִי לְמַעַן אֲלַמְּדֵהוּ תוֹרָה אַחֶרֶת, כִּי אֶת־הַתּוֹרָה הָרִאשׁוֹנָה שָׁכָח”. וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיִתְּנוּ לִי אֶת־נָדָן בְּנִי. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֵלָי: “לֵךְ אֲחִיקָר, וְעָשִׂיתָ בְנָדָן בִּנְךָ כְחֶפְצְךָ וְאִישׁ לֹא־יַצִּילֵהוּ מִיָּדֶךָ”.

וָאֶקַּח אֶת נָדָן בְּנִי וָאֲבִיאֵהוּ אֶל־בֵּיתִי וָאֶאֶסְרֵהוּ בְכַבְלֵי בַּרְזֶל מִשְׁקָלָם עֶשְׂרִים כִּכָּר, וָאֶקְשְׁרֵם לְטַבָּעוֹת; וְעַל צַוָּארוֹ שַׂמְתִּי כַבְלֵי בַרְזֶל וָאַכֵּהוּ אֶלֶף מַכּוֹת עַל־כְּתֵפָיו וְאֶלֶף וְאַחַת עַל־מָתְנָיו. וָאֲשִׂימֵהוּ בִּמְבוֹא שַׁעַר חֲצֵרִי וָאֶתֵּן לוֹ לֶחֶם בְּמִשְׁקָל וּמַיִם בִּמְשׂוֹרָה. וָאַסְּגִירֵהוּ לִנְבוּאֵל108 נַעֲרִי לְמַעַן יָשִׂים עָלָיו מִשְׁמָר וָאֹמַר לְנַעֲרִי: “כְּתֹב בַּסֵּפֶר אֶת־כָּל־אֲשֶׁר אֹמַר לְנָדָן בְּנִי בְצֵאתִי וּבְבוֹאִי”.

 

ו    🔗

וָאַעַן וָאֹמַר לְנָדָן בְּנִי: בְּנִי, הַמְּמָאֵן לִשְׁמֹעַ בְּאָזְנָיו, מֵאֲחוֹרֵי צַוָּארוֹ יַשְׁמִיעוּהוּ". וַיַּעַן נָדָן בְּנִי וַיֹּאמֶר לִי: “לָמָּה־זֶה חָרָה אַפְּךָ בִּבְנֶךָ?” וָאַעַן וָאֹמַר לוֹ: “בְּנִי, אָנֹכִי הוֹשַׁבְתִּיךָ עַל־כִּסֵּא כָבוֹד וְאַתָּה סְחַבְתַּנִי מִכִּסְאִי, וְאוּלָם צִדְקָתִי, הִיא הִצִּילָתְנִי”.

א הָיִיתָ לִי, בְּנִי, כְּעַקְרָב אֲשֶׁר עָקַץ אֶת־הַסֶּלַע, וַיֹּאמֶר לוֹ הַסֶּלַע: “לֵב אֲשֶׁר לֹא יַרְגִּישׁ עָקָצְתָּ”109. וַיַּעֲקֹץ [הָעַקְרָב] אֶת־הַמַּחַט וַיֹּאמְרוּ לוֹ: “עֹקֶץ חַד מֵעֻקְצְךָ עָקָצְתָּ”.

ב הָיִיתָ לִי, בְּנִי, כְּעֵז אֲשֶׁר עָמְדָה עַל הָאוֹג 110וַתֹּאכַל מִמֶּנּוּ. וַיֹּאמֶר לָהּ הָאוֹג: “מַדּוּעַ זֶה תֹאכְלִי אוֹתִי? הֲלֹא יָדַעַת כִּי־אֶת עוֹרֵךְ יִמְשְׁחוּ בְשָׁרָשָׁי”. וַתֹּאמֶר לוֹ הָעֵז: “אָנֹכִי אֹכַל אוֹתְךָ בְּחַיַּי, וּבְמוֹתִי יְשָׁרְשׁוּךָ”111.

ג הָיִיתָ לִי, בְּנִי, כְּאִישׁ אֲשֶׁר הִשְׁלִיךְ אֶבֶן הַשָּׁמַיְמָה. אֶל־הַשָּׁמַיִם לֹא הִגִּיעַה וּמֵאֱלֹהִים קִבֵּל חַטָּאתוֹ112.

ד הָיִיתָ לִי, בְּנִי, כְּאִישׁ אֲשֶׁר רָאָה אֶת־רֵעֵהוּ רוֹעֵד מִקֹּר וַיִּקַּח כַּד־מַיִם וַיִּשְׁפֹּךְ עָלָיו113.

ה בְּנִי, לוּ גַם הֲרַגְתַּנִי לֹא יָכֹלְתָּ לָקוּם תַּחְתָּי. כִּי יָדוֹעַ תֵדַע בְּנִי, כִּי אַף אִם־יִגְדַּל זְנַב־הַחֲזִיר שֶׁבַע אַמּוֹת, תַּחַת הַסּוּס לֹא יֻקַּח. וְאַף אִם־יִהְיֶה שְׂעָרוֹ רַךְ וְתַלְתַּלִּים, עַל־בְּשַׂר נְגִידִים לֹא־יַעֲלֶה הַשֵּׂעָר לְעוֹלָם114. בְּנִי, אָמוֹר אָמַרְתִּי כִּי אַתָּה תָקוּם תַּחְתַּי וְיָרַשְׁתָּ אוֹתִי, אֶת־בֵּיתִי וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר לִי, אַךְ הָאֱלֹהִים לֹא רָצָה זֹאת וּבְקוֹלְךָ לֹא שָׁמָע.

ו בְּנִי, הָיִיתָ לִי כְאַרְיֵה אֲשֶׁר פָּגַשׁ חֲמוֹר הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר לוֹ: “בּוֹא בְשָׁלוֹם, אֲדוֹנִי הַשָּׂר!” וַיֹּאמֶר לוֹ הַחֲמוֹר: “כַּשָּׁלוֹם אֲשֶׁר בֵּרַכְתַּנִי בוֹ יְהִי שְׁלוֹם הָאִישׁ אֲשֶׁר אֲסָרַנִי אֶמֶשׁ וְלֹא חִזֵּק אֲסוּרַי, כִּי עַתָּה לֹא רָאִיתִי אֶת־פָּנֶיךָ”115.

ז בְּנִי, הוּשֵׂם הוּשַׂם פַּח עַל גַּל אַשְׁפָּה וַתָּבוֹא צִפּוֹר וַתִּרְאֶה אוֹתוֹ וַתֹּאמֶר לוֹ: “מַה־תַּעֲשֶׂה בָזֶה?” וַיֹּאמֶר לָהּ הַפַּח: “מִתְפַּלֵּל אָנֹכִי לֵאלֹהִים”116. וַתֹּאמֶר לוֹ הַצִּפּוֹר: “וּמָה־הַדָּבָר אֲשֶׁר בְּפִיךָ?” וַיֹּאמֶר לָהּ הַפַּח: “מַאֲכָל לְאוֹרְחִים”. וַתִּקְרַב הַצִּפּוֹר לְקַחְתּוֹ וְהִנֵּה אֲחָזָהּ בְּצַוָּארָהּ. וַיְהִי בַּצַּר לַצִּפּוֹר וַתֹּאמֶר: “אִם זֶה הוּא הַלֶּחֶם לְאוֹרְחִים, אַל־יִשְׁמַע לְקוֹלְךָ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר אֵלָיו תִּתְפַּלֵּל”.

ח הָיִיתָ לִי, בְּנִי, כְּשׁוֹר אֲשֶׁר אֻסַּר יַחַד עִם־אַרְיֵה וַיִּפֶן הָאֲרִי וַיְמַגְּרֵהוּ.

ט וְהָיִיתָ לִי, בְּנִי, כְּרִמַּת־הַתְּבוּאָה הַמַּחֲרִיבָה אוֹצְרוֹת בָּר אֲשֶׁר לַמְּלָכִים וְהִיא בַּמֶּה נֶחְשָׁבָה117.

י בְּנִי, הָיִיתָ לִי כְסִיר אֲשֶׁר עָשׂוּ לוֹ יְדוֹת זָהָב, בְּטֶרֶם נִקְּתָה תַחְתִּיתוֹ מִשָּׁחְרָהּ118.

יא בְּנִי, הָיִיתָ לִי כָאִכָּר אֲשֶּׁר זָרַע שָׂדֵהוּ עֶשְׂרִים אֵיפָה שְׂעוֹרִים וּבְקָצְרוֹ אֶת־שָׂדֵהוּ וְהִנֵּה עָשָׂה עֶשְׂרִים אֵיפָה. וַיֹּאמֶר הָאִישׁ לְשָׂדֵהוּ: “אֶת־אֲשֶׁר זָרַעְתִּי קָצָרְתִּי; וְאַתָּה, הֲלֹא תֵבוֹשׁ בְּשִׁמְךָ הָרָע. כִּי אֵיפָה עָשְתָה אֵיפָה, וְאָנֹכִי אֵיכָכָה זֶה אֲכַלְכֵּל אֶת־נַפְשִׁי?”

יב בְּנִי, הָיִיתָ לִי כְצִפּוֹר הַצַּפָּר הַמַּפִּילָה אֶת־רֵעוֹתֶיהָ בַּפָּח119. אֶת נַפְשָׁהּ לֹא־תוּכַל לְהַצִּיל מִמָּוֶת. אַךְ בְּקוֹלָהּ הָרְגָה אֶת־רֵעוֹתֶיהָ.

יג בְּנִי, הָיִיתָ לִי כְתַיִשׁ הַמּוֹבִיל אֶת־רֵעַיו לַטֶּבַח 120וְאֶת־נַפְשׁוֹ לֹא יַצִּיל.

יד בְּנִי, הָיִיתָ לִי כְּכֶלֶב אֲשֶׁר בָּא אֶל־תַּנּוּר הַיּוֹצֵר לְהָחֵם אֶת־בְּשָׂרוֹ וְאַחֲרֵי הֵחַמּוֹ קָם וַיִּנְבַּח עֲלֵיהֶם.

טו בְּנִי, הָיִיתָ לִי כַחֲזִיר אֲשֶׁר הַלַךְ אֶל־הָרַחֲצָה, וַיְהִי בִרְאוֹתוֹ בוֹר וּבוֹ מַיִם עֲכוּרִים וַיֵּרֶד אֵלָיו וַיִּרְחַץ בּוֹ וַיִּקְרָא לְרֵעָיו: “בּוֹאוּ, רְחָצוּ!”

טז בְּנִי, אֶצְבָּעִי עַל־פִּיךָ, וְאֶצְבָּעֲךָ עַל עֵינָי. לָמָּה זֶה גִדַּלְתִּיךָ שׁוּעָל, אֶשר עֵינֶיךָ אַךְ בִּמְאוּרוֹתֶיךָ?121.

יז בְּנִי, הַכֶּלֶב הָאוֹכֵל מִצֵּידוֹ 122טֶרֶף הוּא לַזְּאֵבִים; וַיַד־עֲצֵלִים תִּכָּרֵת מִן הַשֶּׁכֶם וְהָעַיִן אֲשֶׁר לֹא תִרְאֶה, הָעוֹרֵב יִקְּרֶהָ123. מַה־הוּא הַטּוֹב אֲשֶׁר גְּמַלְתַּנִי, בְּנִי, כִּי זְכַרְתִּיךָ וְנַפְשִׁיִ הִתְנַחֲמָה בָךְ.

יח בְּנִי, אִם הָאֱלֹהִים יִגְנְבוּ, בְּמִי יַשְׁבִּיעוּם?124 וְאֵיכָכָה זֶה יֵשֵׁב הָאֲרִי 125אֲשֶׁר גָּנַב חֶלְקַת־אֲדָמָה, וְאָכַל מִמִּנָּהּ? בְּנִי, אָנֹכִי הֶרְאִיתִיךָ פְנֵי מְלָכִים וּלְכָבוֹד גָּדוֹל הֶעֱלֵיתִיךָ; אַךְ אַתָּה אָמַרְתָּ לְהָרַע לִי.

יט בְּנִי, הָיִיתָ לִי כְעֵץ אֲשֶׁר אָמַר לְכוֹרְתָיו: “לוּלֵי הָיָה הַדָּבָר אֲשֶׁר בִידֵיכֶם מִמֶּנִּי126, כִּי עַתָּה לֹא־הִתְנַפַּלְתֶּם עָלָי”.

כ בְּנִי, הָיִיתָ לִי כְאֶפְרוֹחֵי הַסְּנוּנִית אֲשֶׁר נָפְלוּ מִקִּנָּם וַיִּשָּׂאֵם הֶחָתוּל וַיֹּאמֶר לָהֶם: “לוּלֵי אֲנִי כִּי עַתָּה קְרָאַתְכֶם רָעָה גְדוֹלָה”. וַיַּעֲנוּ וַיֹּאמְרוּ: “הַעַל־זֹאת שַׂמְתָּ אוֹתָנוּ בְּפִיךָ?”

כא הָיִיתָ לִּי, בְּנִי, כְּחָתוּל אֲשֶׁר אָמְרוּ לוֹ: “חֲדַל מִגְּנֹב, כִּי אָז תָּבוֹא וְתֵצֵא בְּבֵית־הַמֶּלֶךְ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ”. וַיַּעַן וַיֹּאמֶר לָהֶם: “גַּם־אִם תִּהְיֶינָה לִי עֵינֵי כֶסֶף וְאָזְנֵי כֶסֶף לֹא אֶחְדַּל מִגְּנֹב”.

כב בְּנִי, הָיִיתָ לִי כְנָחָשׁ אֲשֶׁר בְּרָכְבוֹ עַל־אָטָד הָשְׁלַךְ אֶל־הַנָּהָר. וַיִּרְאֵם זְאֵב וַיֹּאמֶר לָהֶם: “נָבָל רוֹכֵב עַל רֵעֵהוּ, וְרַע מִשְּׁנֵיהֶם נוֹהֵג בָּם”. וַיֹּאמֶר לוֹ הַנָּחָשׁ: “לוּ בָאתָ הֵנָּה, כִּי עַתָּה נָתַתָּ חֶשְׁבּוֹן עַל־הָעִזִּים וּגְדָיֵיהֶן”127

כג רָאִיתִי, בְּנִי, עֵז מוּבֶלֶת לַטֶּבַח; וַיְהִי כִי עוֹד טֶרֶם הִגִּיעָה עֵת פְקֻדָּתָהּ וַתָּשָּׁב לִמְקוֹמָהּ וַתֵּרֶא בָּנִים וּבְנֵי בָנִים128.

כד רָאִיתִי, בְּנִי, סְיָחִים הוֹרְגֵי אִמּוֹתֵיהֶם129.

כה בְּנִי, אָנֹכִי הֶאֱכַלְתִּיךָ כָל־מַמְתַּקִּים; וְאַתָּה, בְּנִי, הֶאֱכַלְתַּנִי לֶחֶם בְּעָפָר וְלֹא שָׂבָעְתִּי.

כו אָנֹכִי סַכְתִּי אוֹתְךָ, בְּנִי, בְּכָל־שַׁמְנֵי בֹשֶׂם וְאַתָּה הֲשֵׁחֹתָ לְעָפָר גֵּוִי.

כז בְּנִי, אָנֹכִי גִּדַּלְתִּי קוֹמָתְךָ כָאֶרֶז וְאַתָּה הֲשֵׁחֹתַנִי בְחַיַּי וַתַּרְוֶּה אֶת־נַפְשִׁי בְרָעָתֶךָ.

כח בְּנִי, אָנֹכִי רוֹמַמְתִּיךָ כְמִגְדָּל, כִּי אָמַרְתִּי בְלִבִּי: “כִּי יָקוּם אוֹיְבַי עָלַי וְעָלִיתִי וְשָׁכַנְתִּי בָךְ”. אַךְ אַתָּה בִּרְאוֹתְךָ אֶת־אוֹיְבִי כָפַפְתָּ רֹאשְׁךָ לְפָנָיו.

כט בְּנִי, הָיִיתָ בְעֵינַי כְּחֹלֶד אֲשֶׁר עָלָה מִן־הָאָרֶץ לְהִתְיַצֵּב לְמוּל הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי עֵינַיִם אֵין לוֹ. ַיִּרְאֵהוּ נֶשֶׁר וַיַּכֵּהוּ וַיִּשָּׂאֵהוּ130. וַיַעַן נָדָן בְּנִי וַיֹּאמֶר לִי: “חָלִילָה לְךָ מֵאֵלֶּה, אָבִי אֲחִיקָר, עֲשֵׂה עִמָּדִי כְרַחֲמֶיךָ. כִּי גַּם־אִם יֶחֱטָא אִישׁ לֵאלֹהִים וְסָלַח לוֹ, וְגַם אַתָּה כַפֵּר לִי עֲוֹנִי זֶה וְאָנֹכִי אֲשָׁרֵת אֶת־סוּסֶיךָ וְרָעִיתִי אֶת־הַחֲזִירִים אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ131, וְנִקְרֵאתִי אָנֹכִי הָרָשָׁע, וְרַק אַתָּה אַל־נָא תַחֲרשׁ עָלַי רָעָה”. וָאַעַן וָאֹמַר לוֹ:

ל הָיִיתָ לִי, בְּנִי, כְּתֹמֶר אֲשֶׁר עָמַד עַל־שְׂפַת הַנָּהָר וְאֶת־כָּל־פִּרְיוֹ הִפִּיל אֶל־הַנָּהָר. וַיְהִי כַאֲשֶׁר בָּא אֲדוֹנָיו לְכָרְתוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ הַתֹּמֶר: “הַנִּיחָה לִי רַק הַשָּׁנָה הַזֹּאת וְעָשִׂיתִי לְךָ חֲרוּבִים”, וַיֹּאמֶר לוֹ אֲדוֹנָיו: “אִם בְּפִרְיְךָ לֹא־הִצְלַחְתָּ, אֵיכָכָה זֶה תַצְלִיחַ בִּפְרִי אֲשֶׁר לֹא לָךְ?”132

לא בְּנִי, אָמְרוּ לַזְּאֵב: “מַדּוּעַ זֶה תֵלֵךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן?” וַיֹּאמֶר לָהֶם: “אֲבַק הַצֹּאן טוֹב לְעֵינַי מְאֹד”.

לב הֵבִיאוּ זְאֵב לְבֵית־הַסֵּפֶר וַיֹּאמֶר לוֹ מוֹרֵהוּ: “אָלֶף בֵּית”, וַיֹּאמֶר הַזְּאֵב: “גְּדִי, שֶׂה”133.

לג בְּנִי, אָנֹכִי הוֹרֵיתִיךָ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים, וְאַתָּה קַמְתָּ עַל־הָעֲבָדִים הַטּוֹבִים וַתַּכֵּם עַל־לֹא חָמָס בְּכַפָּם. וְכַאֲשֶׁר חִיַּנִי אֱלֹהִים בִּגְלַל צִדְקָתִי, כֵּן יַשְּׁמִידְךָ בִגְלַל מַעֲלָלֶיךָ הָרָעִים.

לד בְּנִי, שָׂמוּ אֶת רֹאשׁ הַחֲמוֹר בִּקְעָרָה עַל־הַשֻּלְחָן, וְהִנֵּה הִתְגַּלְגֵּל וַיִּפֹּל עַל־הָאָרֶץ. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים: עַל־נַפְשׁוֹ רָגַז, כִּי לֹא־כֻבָּד.

לה בְּנִי, בְּךָ צָדְקוּ דִבְרֵי הַמָּשָׁל: “לַאֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ קְרָא בִּנְךָ, אַךְ לַאֲשֶׁר קָנִיתָ 134קְרָא עַבְדֶּךָ”.

לו בְּנִי, נָכוֹנוּ דִבְרֵי הַמָּשָׁל: “שִׂים אֶת־בֶּן־אֲחוֹתְךָ תַחַת אַצִּילֵי יָדֶיךָ וְנַפְּצֵהוּ אֶל־הַסָּלַע”. וְהַאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִצִּילַנִי מִמָּוֶת הוּא יִשְׁפֹּט בֵּינֵינוּ. –

וּפִתְאֹם וְהִנֵּה צָבָה נָדָן כַּנֹּאד וַיָּמָת.

לז עוֹשֶׂה טוֹב, טוֹב יִגְמְלוּהוּ, וּפוֹעֵל רָע, רָע יִגְמְלוּהוּ.

כּוֹרֶה בוֹר לְרֵעֵהוּ בּוֹ יִפֹּל מְלֹא־קוֹמָתוֹ.

וְלֵאלֹהִים נָאוָה תְהִלָּה וְעָלֵינוּ רַחֲמָיו, אָמֵן.


כָּלוּ מִשְׁלֵי אֲחִיקָר הֶחָכָם, סוֹפֵר סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְנִינְוֵה135.


  1. מאמר זה נוסף, כנראה ע“י המעתיק. וכנראה, גם ביֵב מ”ט, 1 נקראו דברי אחיקר “משלי אחיקר”, ור' שם.  ↩

  2. סרחדום הוא אסר־חדן אשר היה בן סנחריב ולא אביו. ר‘ מלכים ב’, י"ט, 37; פפירי יֵב וספר טוביה א', 21, אשר בכלם אסר־חדן הוא בן סנחריב. משגה זה נמצא גם במקומות אחרים בספר הזה. הנוסחה הערבית הלכה גם היא בעקבות כתב־היד הסורי הזה.

    לפי טוביה א', 21 אסרחדון הוא המפקיד את אחיקר למשנהו.  ↩

  3. נוסחת כה“י: סברה, (תקוה, בטחון), ויש לפרש: בטחתי באש העולה השמימה כי היא תמלא שאלתי; H.R.קורא:סיברתא=מאכל, ונלדקה ההולך בעקבות הופמן הציע לקרא צברא=עץ נותן ריח Aloe)). וגם בקטע בר‘ מ’: ”אחרי כן בניתי לי מזבח בשמים רם". ולפי זה תרגמתי.  ↩

  4. לפי הנוסחה הערבית, המאוחרת מן הסורית, הקריב אחיקר קרבנות לאלילים ויתפלל אליהם, כי כן יעצונו “יודעי העתים החכמים והמכשפים”, ורק בראותו כי לא שמעו האלילים לקול תפלתו התפלל ליי, ויי בכעסו על אחיקר אשר התפלל אל האלילים בראשונה קצף עליו ויענהו כדברים האלה: “ יען כי קראת אל האלילים בראשונה ותקרב להם קרבנות – ערירי תלך כל ימי חייך. ועתה קח את נדן בן אחותך לבן לך”. כונת הסופר המאוחר הזה להוכיח את אפסות האלילים ולעומתם את כח ה', מבצבצת ועולה מן ההוספה הזאת מאליה.

    לעמת זאת יספר קטע כתב יד בר‘ מ’ את קורות אחיקר טרם שְׂאתו משליו לפני נדן בקצור גדול. ור' הקדמה.  ↩

  5. אסתר א', 6.  ↩

  6. ר' תהלים צ"ב, 12. דרך גִּדּוּל הבן המתואר פה דומה מאד לדרך גדול הבנים המתוארת בספרי העם של טוביה.  ↩

  7. ר‘ דניאל ה’, 6.  ↩

  8. רץ לפני=שרת; כי כן היה דרך המשרתים את המלך לרוץ לפני מרכבתו. ועי‘ כתבת בר־רכב: ורצת בגלגל מראי מלך שור. ש"א ח’, 11, ש“ב ט”ו, 1, מל"א א', 5.  ↩

  9. מורי הח' מקלין העיר אזני למשגה אשר שגה הריס בתרגמו ואקים=ואנכי אקים. ואקים בסורית הוא גוף שלישי עבר או גוף ראשון עתיד; ולפי שגם בארמנית הננו מוצרים “ויקם את בנו”, והוא מתישב יותר גם לפי הענין, על כן עלינו לבכר את הגוף השלישי. וכן תרגמו רוב יתר המתרגמים.  ↩

  10. נשבע לו.  ↩

  11. בכ“י בר‘ מ’”: “ודברי זכר כדברים האלה”.  ↩

  12. משלי כ“ה, 9־10. ב”ס י“ט, 10: שמעת דבר, בלבך ימות. וכן פפירי יֵב נ”ג, 15: אם לא תשמר, וגלית כל אשר תשמע, הנה יקרה לעתים כי תכשל, והבאת עליך שואה. ותחת האשימך את נפשך על משוגתך תתלונן על יי.  ↩

  13. אל תגלה סוד אשר הוא כחבל קשור שאין להתירו.  ↩

  14. יחזקאל כ"ג, 40. את הכחל והפוך שמו הנשים סביב עיניהן בדמותן את אלה ללוית־חן, וכן משפט הנשים הערביות עד היום.  ↩

  15. דומה לו איוב ל"א, 9־10.  ↩

  16. חלק המשל השני מחובר בתכנו אל: השפל קולך. הקול והשאון אפס הם. את מקור המשל הזה אמרתי למצא ביב נ“ג, א: מ[ה] חסין הו מן חמר נער. ב[י]תא=מה חזק מחמור נוער. – בהיות כי החלל אחרי מלת ביתא גדל, אשער כי המלים החסרות אחרי ביתא היו אולי: לו בקל רם מתבני הוא, חמר תרין ביומא חד בנא=בית, לו בקול רם יבנה, כי עתה בנה החמור שנים ביום אחד. ור' הערתי למשל כ”ב. R.H. טעה כנראה בקריאת כה“י. נוסלת כה”י הוא כתרגומו. ונוסחת אחר R.H. אחרי: והבט מתחת לעיניך: כי לו בקול רם יבנה בית כי עתה וגו‘, לאמר: השמיט “כי לא בקול” וכו’.  ↩

  17. הכח המרֻבה אך הוא אפס. המאמר בכה“י הסורי הוא: ”ואלו בחילא תקיפא מתדברא הות פדנא חובה (ו־ R.H. סובר חַרְבָּה): מן שחתא דגמלא לא משתריא“ ופרושו: כי לו בכח חזק תנהג המחרשה כי עתה נותר אֵתָהּ לעלם תחת כתף הגמל (ולא תחת כתף הבקר). אך פרוש זה דחוק הוא. ולפי דעתי מלת ”לא" בין דגמלא ומשרתיא היא אך כפל שתי אותיות האחרונות של מלת גמלא, ואז יהיה פרושו כאשר תרגמתי למעלה. החרישה בגמלים נוהגת גם כיום במזרח. האת מחוברת אל הכתף במושכות ואם תנהג המחרשה בכח גדול תקרענה.  ↩

  18. ב“ס ל', י”ח; כמאכלים אשר ישימו על הקברים. טוביה ד', 17: פרס לחמך על קברות צדיקים  ↩

  19. לאמר: בהתחברך אליהם.  ↩

  20. פרקי אבות ד', א: והוה מתאבק בעפר רגליהם (של חכמים); משלי י“ג, 20 ושם כ”ו, 4.  ↩

  21. עליך לדאג לטוב בניך, ולו גם תהיה עבודתך קשה מאד (עכ"פ עבודה שאין בה נזק). ועי‘ בראשית רבה, פרשה מ“גד, פיסקא י”ב: "אמר ר’ לוי עד סנדלא בריגלך דרוס כובה (בפסיקתא נשתבש המשל ותחת “דרוס כובה” נאמר “כבוס כופה”). מי שנתון למטה מהם (מהקוצים) מתירא מהם, אבל אתה שאתה למעלה מהם, דוּשֵׁם".  ↩

  22. ודומה לו קהלת ט‘, 16. חכמת המסכן וכו’. האנשים יבזו כל מעשי העני, ואת כל מעשי העשיר יצדיקו.  ↩

  23. חצי המשל האחרון לפי כ"י בר‘ מ’.  ↩

  24. משלי כ"ד, 17.  ↩

  25. משלי ו‘, 25. וב"ס ט’, 8. וכן ע"ב ממשלי אחיקר.  ↩

  26. אל תגמלהו גם אתה רע. הראהו משוגתו בחכמתך.  ↩

  27. משלי כ"ד, 16.  ↩

  28. משלי י“ג, 24; שם כ”ג, 13־14: “אל תמנע מנער מוסר כי תכנו בשבט לא ימות. אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל”. ושם י“ט, 18: ”יסר בנך, כי יש תקוה, ואל הֲמִיתו אל תשא נפשך“. ונלדקה (ע' 38, הערה 7) אמר להראות ע”י משל זה, כי חיי הבן העברי ומותו היום כלם בידי אביו (patria potestas שלמה). אךלפי דעתי כונת המליצה “אל תשא נשפך” היא: אל תירא פן ימות, כי לא ימות, ולזה השוה המשל הנזכר לעיל (כ"ג, 13־14). – פפירי נ"ג, 3־4. ואם לא תישר הערת למשל ח' (הער' 6) בעיני הקורא, כי אז נאמר כי תכן שתי השורות הראשונות של פפירוס זה דומה לענין זה: מה חזק מחמור נוער – בן אשר חנכוהו ויסרוהו ואשר שמו אבן (?) על רגליו. אך לפי פרוש זה לא תבאר מלה ביתא.  ↩

  29. ודומה לו מליצת שלמה; משלי כ"ו, 2.  ↩

  30. “אֶת־בְנְךָ” – כך הניקוד במקור (הערת פרויקט בן־יהודה).  ↩

  31. משלי כ“ב, 6. ב”ס ל', 12: כוף ראשו בעודנו נער והך מתניו בעודנו ילד, פן יחזק וקם עליך.  ↩

  32. בנוסחה הערבית: וחמור אשר פרסותיו גדולות. ופרוש המשל: קנה דבר אשר יועיל לך ואל תקנה דבר אשר יגרם לך הפסד.  ↩

  33. כונת המשל ברורה: רק האויל יאמין לדברי השקרן. הוא בולע דבריו כאויל האוכל צפרים שמנות. אך קשה לבאר, מדוע זה יחשב האיש האוכל צפרים שמנות לאויל ר' יב נ"ד, 4.  ↩

  34. שמות כ"א, 17; דברים ה‘, 16; משלי כ’, 20.  ↩

  35. תהלים קכ“ז, 3־5; שם קכ”ח, 3. וביב נ“ד, 12 הפך המשל הזה: אל ישמח לבבך ברב בנים ובמעוטם…; וכן בנוסחה הארמנית (R.H.) משל ל”ד: ברב בנים אל תשמח, ובמעוטם אל תעצב.  ↩

  36. משלי ג', 7.  ↩

  37. ר‘ יב נ"ו, 1, 7: – – – באדניך, כי חן גבר הימנותה – [ס] שנאתה כדבת שפותה. (אולי היו המלים החסרות: “לא תכדב”.): אל תשקר (?) לאדוניך, כי חן גבר דברו אמת, שקר שפתיו ישניאהו. – ור’ יב, נ“ח, 4: קרב עלי ולא יאמר לך ר[חי]ק מני. וכנראה כי המשלים ל”א ול"ב היו בעקרם אחד.  ↩

  38. ע‘ שבת. י’ ע“א: ”ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים“. אף פה מפני סבה אחרת: שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. ובנוסחה הארמנית (R.H.) משל 52: ”בני, אל תיטיב לבנך מעבדך, כי לא ידעת מי משניהם ידרש לחפצך באחרונה".  ↩

  39. שלח מעליך את האיש אשר בגד באדוניו ובא לשרתך, ואל תקבל אותו.  ↩

  40. יב נ“ה, 4: כי מפתח פמה; שם נ”ד, 6: רכיך ממלל; שם נ"ז, II, 6: חכים ממלל כי מפתח פם. ושהריסטני בספרו: כתאב אל מלל ואל נחל (ספר הדתות והכתות), הוצאת קורטון (ראש ע' 306), הביא את חצי המשל הזה השני כדמותו בשם דמוקריט. ור' הקדמה. ופרושו: בכשכש הכלב זנבו הנה והנה יראה כמתחנן ומחניף לאדונהו, ואז יתן לו אדונהו חפצו. (ובשירי יצחק האנטיוכי הוצאת בדג‘אן, סוף ע’ 701, תאור דומה לזה: ויש (חיות) אשר חננת אותן ביכלת לכשכש זנבן ובזה תצלחנה למצא חן [בעיני אדוניהן]). אך בנבֹח הכלב סופו לקבל מהלומות.  ↩

  41. וגם בזה הביא שהריסטני בשם דמוקריט (שם סוף ע' 305): אל תתן לאיש לדרֹך על עקבך היום, פן ישוב לדרך עליו גם מחר.  ↩

  42. דבר חכמה יועיל יותר ממהלומות, כי יבער תמיד בלב האדם וזכרהו. ור' משלי י"ז, 10.  ↩

  43. משלי כ"ו, 6.  ↩

  44. בראשונה נַסהו בדברים אשר ערכם קטן ובראותך כי השכיל בהם, תוכל להפקיד בידו גם דברים יקרי ערך.  ↩

  45. ר‘ עמוס ו’, 6: על דרכם למשח ראשם בשמנים אחרי שתותם יין. והוא מזהיר אותו לבל יתמהמה במשתה כי אחרית יין מדון. ותחת השמנים אשר אמר למשח בהם את ראשו יפצעו פצעים בראשו בעת המדון.  ↩

  46. קהלת ט', 16.  ↩

  47. יב נ“ה, 6. ודומה לו ב”ס כ"ב, 15.  ↩

  48. בבא בתרא. צ“ח ע”ב: קמשמע לן דלא דרכא דחתנא למידר בי חמוה כדכתיב בספר בן־סירא: הכל שקלתי בכף מאזנים ולא מצאתי קל מסובין; וקל (לאמר קל בערך) מסובין חתן הדר בבית חמיו וכו'. – יב נ“ה, 2, המלים החסרות אחרי ”תותב“ כנראה: ”בית חמיוהו“, ואז ידמה למשל התלמודי הנ”ל. – דרך מליצה דומה למשל מ“ו, היא דרך משלי כ”ז, 4.  ↩

  49. בהיות כי חנכוהו לסבל, ואין חכם כבעל הנסיון.  ↩

  50. אולי יב נ“ט, II, 6: ”עויר עינין" הוא שריד ממשל זה.  ↩

  51. משלי כ"ז, 10: טוב שכן קרוב מאח רחוק.  ↩

  52. קהלת ז', 1: טוב שם משמן טוב.  ↩

  53. ב“ס מ”א, 11.  ↩

  54. במקור “אֲשְׁר”, הערת פב"י.  ↩

  55. קהלת ז, 1: ויום המות וכו‘. ושם ד’, 2; ב“ס מ”א, 2. ושם ל', 17: טוב מות מחיים רעים, ורדת שאולה מכאב אנוש.  ↩

  56. הפך זה קהלת ז', 4: ולב כסילים בבית שמחה.  ↩

  57. קהלת רבה, פרק ד‘, פיסקא ו: טוב מלא כף נחת וגו’: מתלא אמר טבא חדא ציפרא כפותא (ובקהלת זוטא: בפח) מן מאה פרחין. ור‘ משלי ערב להח’ יצחק יהודה בלוח א"י, שנה ד': טוב צפור ביד מאלף ינשוף בשמים.  ↩

  58. ורעיון דומה למשלים אלה במשלי ה‘, 15 ופרקי אבוצ: איזהו עשיר וכו’. הנוסחה הערבית מוסיפה (משל 49.R.H.): וטוב השועל החי מן הארי המת; ור‘ קהלת ט’, 4: כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת.  ↩

  59. בכתב־היד חסרה מלת “אל”, אך כבר העיר R.H ויתר המתרגמים כי עלינו להוסיף מילה זו. משלי כ"ז, 10: רעך ורע אביך אל תעזב.  ↩

  60. שם כ"ד, 17: בנפל אויבך אל תשמח.  ↩

  61. ויקרא י"ט, 32: מפני שיבה תקום והדרת פני זקן.  ↩

  62. כאשר לא יוכלו הדברים האלה להיות, כן לא יוכל גם הכסיל להיות חכם. דרך המליצה הזאת כלה עברית. ר' למשל בראשית י“ג, ט”ז: אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה.  ↩

  63. אם יי היטיב עמו – והוא יודע מדוע היטיב עמו – כל שכן שגם אתה צריך לכבדהו.  ↩

  64. ביומו – כאשר טוב ולו וההצלחה תאיר לו פניה – ר‘ פסחים קי“ב ע”א וקי“ג ע”א: והוי משתדל עם אדם שהשעה משחקת לו. ועי’ גם ב"ס ד', 27.  ↩

  65. במקום מלת “מבועא” אשר בנוסחא הסורית היתה בראשינה, כנראה, מלת עין, לאמר היה במשל הזה לנע“ל. משלי כ”ז, 20: שאול ואבדה לא תשבענה ועיני האדם לא תשבענה; ותמיד ל“ב, ע”ב: אמר (אלכסנדר מוקדון) להון לרבנן: מאי האי? אמרי גילגלת דעיינא דבישרא ודמא דלא קא שבע. אמר להון: ממאי דהכי הוא? שקלי קלילי עפרא וכסויה לאלתר תקלא דכתיב שאול ואבדה וגו‘. Nöldeke־Schwalbe, Geschichte des Korans, ח"א, ע’ 235 וכו‘, ע"ד המאמר הערבי הנזכר בשם הנביא: לו היה לאיש בקעה מלאה כסף (אוצרות), כי עתה בקש עוד אחת. ולו היתה לו גם שנית ובקש גם שלישית. לא ימלא את קֶרב האיש בלתי אם העפר; ותחת מלת קרב הובא בנוסחה אחרות: פי האיש, נפש האיש ועין האיש, כאשר באחיקר. ופרוש מלש: כאשר לא ישבע המעין מים עד אשר יסתמוהו בעפר, כןג ם לא תשבע עין האיש עשר ולא תחדל מחמֹד עד אשר תמלא בעפר (כנראה עד מותו. ור’ לעיל בקשת אחיקר את יי לתת לו בן אשר ישים עפר על עיניו במותו.  ↩

  66. בנוסחה הסורית: אל תהיה לכלולות אשה. ולפי נלדקה חסרה מלת מתמצענא (המתוך) אחרי מלת תהוא. לאמר: אל תשדל להשיא אשה לאיש, וכן בנוסחה הערבית.  ↩

  67. ר' דברי על משל זה בהקדמה. המתרגם הערבי, בהכירו את הרוח הזרה במשל הזה, כתב: בני, אם גנבת ונגלה הדבר למושל, תן לו חלק (מן הגנבה), למען תנצל ממנו. אם לא כן תעשה, מרה תהי אחריתך.

    בקשיש – גם בימי אחיקר!  ↩

  68. לאמר: האיש אשר שבע וראה עשר. וכן גם האיש אשר ראה עני ואח“כ התעשר לא יתנו, כי כן דרך האיש לשכח מהרה ימי עניו. הימים אשר דרש עזרת אחרים. משל 66 בנוסחה הערבית: היה רע לאשר ידו שבעה ומלאה, ואל תהיה רע לאשר ידו קבוצה ורעבה”. רוח המשל בצורה זאת שפלה מאד, אלא אם נאמר כי כונתו: אל תִּלָּוה לכילי. בכתב־היד הסורי חסרה המלה “לא”, אך המפרשים הוסיפוה (אנכי שמתי אותה בסוגרים. נלדקה מציע לקרא: ברי, את לוה לאידא (בי, הלוה ליד אשר שבעה וכו') במקום תתל אידא.  ↩

  69. ב"ס ט‘, 8 כדמותו וכצלמו; ומשלי ז’, 25־27.  ↩

  70. קהלת ז, 5.  ↩

  71. משלי כ"ה,17: הֹקר רגלך מבית רעך פן ישביעך ושנאך.  ↩

  72. אולי כונתו “אף כסילים ילעגו לך”.

    הנוסחה הערבית מוסיפה עוד את המשל הזה: בְּנִי, אַרְבָּעָה אֵלֶּה לּא יִכּוֹן בָּהֶם מֶלֶךְ וּצְבָאוֹ: יוֹעֵץ עוֹשֵׁק, רֹעַ מֶמְשָׁלָה, מְזִמָּה רָעָה וְלַחַץ הָאֻמָּה. וְאַרְבָּעָה אֵלֶּה לֹא יוּכְלוּ לְהִתְנַכֵּר: הֶחָכָם, הַסָּכָל, הֶעָשִׁיר, וְהֶעָנִי.  ↩

  73. כנראה הוספת הסופר המאוחר.  ↩

  74. לאמר: עין האיש אשר ידו לא עשתה וגו'.  ↩

  75. בנוסחה הערבית: אכיש בן שה מלך פרס.  ↩

  76. בנוסחה הערבית: בוא לקראתי לעמק הנשרים.  ↩

  77. תערך את אנשי החיל במערכה נגדי, כאלו הייתי אנכי האויב.  ↩

  78. בנוסחה הסורית: “יבוסמך מסכין”. אך כנראה עלינו לקרא: נבוסמך, ו‘ הקדמה. – ר’ דברי המלך לנבוסמך ביב נ"א.  ↩

  79. ר' יב נ"א, 6.  ↩

  80. ר' יב נ"א, 14 עד סופו.  ↩

  81. יב נ"ב, 1־3.  ↩

  82. יב נ"ב, 3־4.  ↩

  83. יב נ"א, 10.  ↩

  84. בסורית: בטעם חמרהון כבדניאל ה', 2.  ↩

  85. יב נ"ב, 6.  ↩

  86. יב נ"ב, 7־8.  ↩

  87. יב נ"ב, II, 8־9.  ↩

  88. יב נ"ב, 12־15.  ↩

  89. ר' ישעיה נ"ח, 12.  ↩

  90. יב נ“א, 11; ונ”ב ו, 7־8.  ↩

  91. ר‘ שופטים ט’, 4.  ↩

  92. בכתב־היד: רעך, ותקן RH “רעי” – אחיקר בעצמו.  ↩

  93. ר‘ דניאל ב’, 11.  ↩

  94. נשבע לו.  ↩

  95. ר‘ דניאל ד’, 30.  ↩

  96. לאמר: אסף כחך ארבעים יום. ובערבית: התענג ארבעים יום.  ↩

  97. במקור: יִשְׁאָלֵנָי, הערת פב"י.  ↩

  98. בכתב־היד: “עבואיל”, ואולם בחרנו לקרא לו נבואל מטעמים אלה: א) כי בשם הזה יקרא נער אחיקר עוד הפעם (ר' להלן); ב) כי השם נבואל הוא יותר אשורי בצורתו; וג) כי הנון והעין דומות מאד בכתב הסורי. ור' נלדקה.  ↩

  99. כי בהיות הירח במלואו לא ירָאו הכוכבים והיו כחשוכים.  ↩

  100. הקורא יראה את־הדמיון אשר בין תשובות אחיקר למלך ובין הבגדים אשר לבשו המלך ושריו.  ↩

  101. מאחרי מלת “סנחריב” ועד מלת “ברד” יש כתם על המלים בכתב־היד, אך אפשר לקראן, מלבד המלה הבאה אחרי “אדוני”, המחוקה לגמרי, ואשר בה תראה רק את האות “ל”. H..R ונלדקה משערים כי היו פה כנראה המלים: “אלהי השמים” (וכן בנוסחה הערבית). וכי אחד הקוראים המאוחרים מחקן, בהיות כי לא מצא הדמיון הזה חן בעיניו, ויכתב תחתן מלת “בל”. וכבר העיר H.. R כי לא מחכמה עשה המתקן, בהיות כי אחיקר השוה לפני זאת את פרעה (הנופל בערכו מסנחריב) לבל. ואנכי אוסיף, כי גם הבא אחרי זאת לא יתכן, כי בֵּל לא יוכל לכל את בל מצאת ובוא. ובאמרו “וכלא את בל” ר“ל: מלך אשור יוכל לכלא את מלך מצרים אשר דמהו לבל, וע”ז חרה לפרעה.  ↩

  102. =חפץ למלכים במלכים.  ↩

  103. אחיקר חפץ במעשהו זה להביא את פרעה ואת שריו בין המצרים. אחיקר הבין, כי המלך יצוה את שריו לאמר על כל דבר אשר יאמר אחיקר, כי כבר שמעוהו. לכן הערים להגיד דבר אשר אם יאמרו עליו כי כבר שמעוהו, והיה למכשול למצרים.  ↩

  104. בכורות ח‘ ע“ב (הגדת ריב“ח וזקני אתונה אשר לפיה עלה למרום ע”י השם המפורש): ” בני לן ביתא באוירא דעלמא. אמר שם. תלא בין רקיעא לארעא. אמר להו אסיקו לי ליבני וטינא מצעתיה דעלמא וגו’ “. בהגדות הב”ח: אסיקו לי ליבני וטינא מהתם. אמרי ומי איכא דמצא לאסיקי התם, אמר ומי איכא דמצי למיבני ביתא בין שמיא וארעא.  ↩

  105. כתב־יד אחד מוסיף “אלהי מצרים”.  ↩

  106. בכורות ח' ע"ב: אית לן ריחיא דתבירא, חייטיה. אמר כרוכו לי מיניה גרדי ואיחייטיה.  ↩

  107. בכתב־יד: “נָתַן לִי חַיִּים”, לאמר: הֶחֱיָנִי.  ↩

  108. ראה לעיל פרק ד' הערה 5.  ↩

  109. אנכי אבן ולכן מה הועלת בעקצך אותי? והדמיון בין מעשי נדן והמשל הזה הוא זה: גם אתה נסית להרע לי, אך בהיותי איתן לא יכולת. נלדקה משווה רעיון משל זה ליב נ"ז, 20: בבית [נחשא] נפלת ססא.  ↩

  110. בסורית: אוגא; ור‘ משניות פאה א’, ה': האוג והחרובין, ופרש הרמב“ם והאוג נקרא סמא”ק של א"י; והם אילנות עושין אשכולות אדומות ויֵאכלו, והוא צמח שמעבדים בו העורות.  ↩

  111. לאמר: במותי יוכלו האנשים לעשות בי כחפצם, אך גם אותך ישרשו. וגם אתה, נדן, אף אם ידעת כי אך טובתך דרשתי, הנה אמרת להשחיתני.  ↩

  112. לאמר: “שכר חטאתו”. וכן שמושו במקרא. ר' הקדמה. גם אתה, בני, נסית להרע לי, אך לא הצלחת ותקבל ענשך.  ↩

  113. לאמר: הוספת שבר על שבר.  ↩

  114. השפל (נדן) לא יוכל לקום תחת הנכבד (אחיקר), אף אם תהיינה בו מעלות. הנוסח הסורי: “ואן נהוא רכיך שערה (דחזירא) וקוז, ממתום על גושמא דבר חירי לא סלק”. ו־ H. בחשבו, כי החזיר הוא נושא הפעל “סלק”, תרגם: על בשר נגידים לא ירכב (החזיר). אך בראותו, כי אך צחוק הדבר הזה, הוסיף להעיר: “קוינו לקרא: בם נגידים לא ירכב עליו (על החזיר) לעולם”. ופרוש “לא יעלה על בשר” וכו', גם אם יהיה שער החזיר רך, בכ"ז לא ישתמשו בו בני נגידים לכסות בשרם.  ↩

  115. נלדקה מוסיף “לא” לפני “אסרני”. אך, לדעתי, אין צרך בהוספה זאת, כי פרושו: אם כי אסרני – לא אסרני בחזקה. כי לו אסרני בחזקה, כי עתה לא יכולתי לברֹח ולא פגשתיך. וצריך להוסיף מאמר: וְלוּ חִזֵק אֲסוּרַי, שכנראה נשמט מפני ג' המלים שלפניו.  ↩

  116. בסורית הוא לנע"ל: ברי, פחא צלא הוא (הושם) וכו', אמר לה פחא: לאלהא מצלא (מתפלל) אנא.  ↩

  117. אתה הרעות לי מאד ואתה במה נחשבת.  ↩

  118. הרבינו לחנך אותך וללמדך טוב בטרם אשר הרחקנו ממך את הרע.  ↩

  119. בכתב־היד: ארא דצפרא (R.H. סבור כי “ארא ד” בן משגה). המלה ארא נמצאת במלונים הסורים רק במובן “הנח”. מלת “ארא” אשר לפנינו פה היא לפי דעתי “ארא” אשר בסנהדרין כ“ה ע”א: מאי מפריחי יונים? ר‘ חמא בר אושעיא אמר “ארא” (ור' רש"י) ופרש רב האי גאון: מנהג מפריחי יונים שמעמידין שובכין ופתגמין מציבים בהם יונים שבשא, שמשבשין בהן יונים של בני אדם אחרים, כדי שיעמדו עם יוניהם ויצודו אותם, ויהיו כגזלנים וכו’. פרוש זה יתאים מאד לכונת המשל הזה והמשל הבא אחריו.  ↩

  120. דרך התיש ללכת בראש העדר.  ↩

  121. אשר כל מחשבותיך אך לטובתך, אתה. בכתב־היד: אשר עיניך רואות בתפוחים (חזורֵא). ונלדקה הציע לקרא: חרורֵא (חורים), וכן בנוסחה הארמנית.  ↩

  122. לאמר: מן הציד אשר צד (לאדוניו).  ↩

  123. בהיות כי יד העצלים לא תעשה כל מלאכה; וכן גם העין אשר אם לא תמלא פקידה (=לראות) גם היא תענש (ור' הנוסחה הערבית), ור‘ משלי ל’, 17. ולפי דעתי שגו דילון ומזל בתרגמם: והעין אשר לא תראה בה את העורב תנוקר.  ↩

  124. הרב מאיר איש שלום בחפצו להוכיח כי הספר עברי רצה להקל מעט מהרעיון הגס הזה ויתקן בהגיהו: אם את האלהים יחלו לגנב וכו‘. ולמען תת יתר תקף לדבריו השוה את המשל הזה לבראשית רבה פרק כ"ו, ב’ (לויראו בני האלהים): ר‘ עשריה בשם ר’ לוי כומריה גנבין אלהיא במן מומי או למן מקרב. ור' הקדמתי.  ↩

  125. נלדקה מציע לקרא “אינא” (האיש אשר) במקום “אריא”.  ↩

  126. לאמר: יד הגרזן, אשר בלעדו לא יוכלו החוטבים לכרת את־ענפי העץ. בראשית רבה, סוף פ“ה: כיון שנברא הברזל התחיל האילנות מרתתים. אמר להן: מה לכם מרתתים? עץ מכם אל יכנס בי ואין אחד מכם ניזוק. וסדר אליהו רבא בראש פרק ט‘: שאין האילן נעקר אלא בבן מינו. ור’ סנהדרין ל”ט, ע"ב.  ↩

  127. הנחש, החיה הרעה, רוכב על האטד, הצמח העוקץ, והנהר, אשר לפעמים הזקו גדול, נוהג אותם; והנחש עונה לו: “אך אתה הוא הרע בכלנו”. והנוסחה הערבית: ויאמר הנחש לזאב: “התשיב אל אבותיהם והוריהם את הטלאים, הגדיים והכבשים אשר טרפת כל ימי חייך, אם לא?” ויאמר הזאב: “לא”. ויאמר לו הנחש: “ובכן, אחי, הנך הרע מכלנו”.  ↩

  128. אנכי הייתי כעז אשר אתה הובלת לטבח. ויהיה בטרם הגיעו ימי למות, ויצילני יי וגם ראיתי טובה.  ↩

  129. ר' סנהדרין נ“ב, סוף ע”א: וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהו מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן. אמר לו נדב לאביהו: אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הודר? (כמה רב הדמיון בין דבריהם למעשה נדן). אמר להן הקב“ה: ”הנראה מי קובר את מי?“ אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי, נפישו גמלי סבי דטעיני משכי דבוגני (ופרש"י שם: הרבה גמלים זקנים שטעונין עורות גמלים יונקין שמתו). ומדרש תנחומא, אחרי (ויקרא דף ל"ד, יג): הרבה סייחין מתו ונעשו עורותיהן שטיחין על גבי אמותיהן – ונ. ש. ל., ברצותו לדמות משל אחיקר לדברי חז”ל, אומר: כנראה צ“ל ”אשר מתו לפני אמותיהם". אך, לפי דעתי עלינו להשאיר המשל ככתבו. בהיות כי לדעתי חפץ אחיקר לדמות את בן אחותו אשר גדלהו כבן לו לסיח אשר חפץ להוריד את אמו (בנמשל את אחיקר) שאולה.  ↩

  130. החלד, באין לו עינים, העז להתיצב לפני השמש, בחשבו כי אור השמש לא יוכל להזיק לעיניו. אך הרעה באה עליו ממקום אחר. זהו לדעתי דמיון לקורות נדן ואחיקר: נדן העז פנים נגד דודו בחשבו כי לא יוכל להזיק לו, אך השואה באה עליו.  ↩

  131. הר‘ מאיר איש שלום, אשר לפי דעתו היה הספר עברי, אומר להוכיח, כי הספר נכתב קדם הגזרה על גדול חזירים, ונש"ל המיחס את הספר לאומות העולם משתמש בדברי נדן למשען לדבריו. ור’ הקדמתי. בנוסחה הערבית: ורעיתי מקנך.  ↩

  132. דברי הנוסחה הערבית טובים מן הסורית: היית ל כעץ אשר על יד המים ופרות לא עשה. ויחפץ אדוניו לכרתו. ויאמר לו (העץ): “שתלני במקום אחר, ואם לא אעשה פרי וכרת אותי”. ויאמר לו אדוניו: “אם על המים לא עשית פרי, איככה זה תעשה פרי במקום אחר?”  ↩

  133. כי כל מחשבתו רק על טרפו.  ↩

  134. נלדקה, בהשענו על כתב־יד סורי, ברלין, והנוסחה הערבית קורא: גדלת (רבית) תחת: קנית (ובנת). וגם האותיות דומות בכתב הסורי.  ↩

  135. אלה הם כנראה דברי המעתיק.  ↩