עלים מדפתרי הקונסוליה בירושלים משנת 1853 עד 1856

נערך ונאסף בידי אלמנתו

עם מבוא מאת הרוזנת סטרנגפורד

לב סוער בעתות סופה    🔗

על הספר ומחברו

רבים בקרו בארץ, במאתיים השנים האחרונות ומהם היו גם שכתבו יומנים וספרי מסע. בדרך כלל היו אלה אורחים לרגע שחלפו כשביט בשמי הארץ. אמת, ידיעות הרבה אפשר לדלות לעתים מכתבים אלה, אבל לרוב הם שטחיים כי כותביהם לא חיו את חיי הארץ וחוויותיהם והתרשמויותיהם הם כשל אורחים ומבקרים, כשל עדי־ראיה פסיביים. הם לא יכלו – וגם לא חשבו – לשנות את המציאות וקִבלו את העובר עליהם בהכנעה או במרירות ולעתים אף מתוך התקוממות, אבל פנימית בלבד.

ספרים מעטים נכתבו על המתרחש אז בארץ, בידי אנשים שישבו בה זמן רב, כגון יהוסף שוורץ בעל “תבואות הארץ” או ד"ר ניימן שניהל בית חולים בירושלים וכתב ספר על ירושלים ותושביה היהודים. אבל גם אלה היו צמודים בדרך כלל לתחום התענינותו המיוחד או לעולמו הרוחני של הכותב.

שונה לגמרי הוא “עיתות סופה”, ספרו של ג’ימס פין, שאינו ספרו היחידי וגם לא ספרו הייחודי על ארץ־ישראל, ועם זאת הוא חיבורו העיקרי. הספר נכתב במקורו בצורת יומן פעולות ואלמנתו של פין ערכה את הרשימות והשלימה אותן ופרסמה את הספר שש שנים לאחר פטירתו. החיבור שלפנינו אינו כולל רשמים, פעולות וחוויות של אדם פרטי על רקע האירועים בארץ, אלא יש לו יותר אופי של “יומן מבצעים”; רשימות של אדם שהיה פעיל מאד בהתרחשויות המתוארות ולא במעט קבע את מהלכן, ובעיקר מנע תופעות שליליות מתוך אמונה מלאה והרגשת עליונות מסויימת שיש בכוחו לקבוע עובדות בשטח ושהוא, קונסול של בריטניה, הינו כל־יכול בפינה נידחת – ועם זאת ממקדת את תשומת ליבם של עמים, ממשלות ושל הקיסרות התורכית. הוא תבע פעולות ותגובה מיידית מהשליטים הרשמיים – פחות ירושלים, הוא זרז אותם וקָבל בפני הממונים עליו על חוסר מעש מצדם או על נקיטת אמצעים בלתי חוקיים. הוא שניצח על “מלחמה ושלום” (והדגש על המילה השנייה!) בין שיח’ים תקיפים ועריצים שהפחות ופקידיהם לא יכלו להם או שהיו מעוניינים במריבותיהם מתוך דבקות ב“הפרד ומשול” – הכלל עתיק הימים.

אם כי הספר מכוון ל“סופה” של מלחמת קרים (1853–1856) יש בו הקדמת רקע גדולה שבה מתאר המחבר את מה שהתהווה לנגד עיניו שבע שנים לפני פרוץ המלחמה ומה שהתרחש אחריה. וכאן, כבר מורגשת ידה של “בעלת התוספות” היא העורכת, אלמנתו של המחבר.

ג’ימס פין היה איש בעל לב חם ונפש סוערת שהאמת והצדק היו נר לרגליו ואשר ליישומן עלי אדמות היה ערך עליון בעיניו.

הוא נולד ב־1806, והגיע ארצה כקונסול בריטי לירושלים, בראשית 1846, כלומר בגיל ארבעים. כמעט שבע־עשרה שנה כיהן בתפקידו זה בירושלים, הוא לא שהה כל הזמן בעיר, אלא סייר כמה פעמים בתחום שיפוטו לשם היכרות, מדי פעם יצא ל“כיבוי שריפות” ולהסדרת עניינים ולקח חלק במסעות “מינהליים”: לדיכוי שיח’ים עריצים משתוללים או ליישוב סכסוכים בינם לבין אנשי השלטון התורכי. בנוסף על “עתות סופה” הוריש לנו ג’ימס פין עוד ספר על ארץ־ישראל: Byeways in Palestine (נתיבים צדדיים בא"י) וספרים על שבטי ישראל (ספרדים, יהודי סין).

על גישתו ויחסו ליהודים עוד נדבר להלן. כאן נציין רק שלפי טיבו וטבעו היה ג’ימס פין לא רק איש בשרות משרד החוץ הבריטי שחייב לדאוג לאינטרסים מעצמתיים של מדינתו והממלא את הוראות הממונים עליו, אלא גם בעל יזמה, דבקות במטרה, אופי סוער וחיבה לאדם באשר הוא אדם ורצון עז לבער את הרע בכל הדרכים הנראות לו. תכונה אחרונה זו גרמה בסופו של דבר לסילוקו מירושלים ולהעברתו למקום אחר.

פחות מכל נמצא ב“עתות סופה” נתונים ישירים על חיי מרבית התושבים של הארץ – הפלאחים. הם מופיעים אמנם ב“רקע” כסובלים מן השלטונות, מבדווים, מבעלי אחוזות, משיח’ים ואפנדים עירוניים וכמופעלים על־ידי אותם עריצים לתועלתם הם; וכלוחמים, בהשראתם והסתתם ולמעשה בפקודתם, למען מטרות שבטיות־כיתתיות “מפלגתיות” (קייס וימן) בקטטות דמים עם שכניהם.

היטב מתוארים כאן אנשי השלטון וקודם כל הפחות, הקונים עדיין את משרותיהם בכסף ובאים לארץ ומירצם מופנה לכך שבתוך שרותם הקצוב בה יוכלו לכסות את הוצאותיהם לקבלת המשרה ועוד להרוויח כהנה וכהנה ולחסוך כספים “לפעולות ריכוך” עתידות כדי להשיג משרה מכניסה יותר. אנו רואים את השחיתות של אנשי הממשל המוכנים לבוא בברית עם תקיפים מקומיים ולהקל על מעשיהם הפליליים של שיח’ים ואפנדים בתנאי שיהיו שותפים לטובות ההנאה שהם מפיקים מעסקותיהם. והדברים מגיעים לשיא בתאור מפקד המשטרה שהוא גם שותפם של פושעים שעל ביעורם הוא מצוּוה.

לעינינו נפרשות “עלילות גבורה” של שליטים מקומיים, שיח’ים בדווים ותקיפי הכפרים העושים “בתחומיהם” (ואף מחוצה להם!) לפי תאוותם, שרירות־לבם ועריצותם. מעלליו של “הרב השחור” (כפי שהיה מכונה בפנקסי החלוקה של כולל חב"ד בחברון) הוא עבד אל־רחמאן עמאר, ויחסיו עם אנשי מינהל וצבא תורכיים הם דוגמה אופיינית, אבל לא יחידה, למה שהיה קורה לא רק ב־Stirring¹ Times (שמו המקורי, האנגלי של הספר) אלא גם לפני ואחרי זמני חירום. וזה הוא למעשה נושאו העיקרי של הספר.

לפנינו גם אוצר, ממש תעודי, על מה שהתרחש בכנסיות הנוצריות המסורתיות על כיתותיהן שמילאו למעשה שליחויות של אותן המדינות שבצילן חסו על הרשויות השונות בקרבן (וביניהן) המלוות עויינות, קטנוּת ורדיפות בצע. והמאפיין את כולן – הימנעות (וחשש) מכל קִדמה. בצדן מתוארת גם פעולת המיסיונרים הפרוטסטנטים המוכנים “לצוד” נפולת של נתיני הכנסיות המסורתיות הרשמיות, כשעיקר מטרתם היא “לגאול” את העם העברי ולהחזירו לחיק “האמונה המקורית”. לצורך זה השקיעו סכומי עתק, הפעילו אנשים רבים, הקימו מוסדות כגון בית חולים ליהודים בלבד, היו מלמדים מקצוע למבוגרים במסגרת “בית תעשיה”; ונערות ונשים בוגרות בבית ספר שיוחד לכך. פתיונות כלכליים שונים הוצעו כדי לצוד יהודים כושלים ונחשלים לחיקה של אותה האמונה “העברית האמיתית” והכל נעשה כדי להקל על המעבר הפסיכולוגי (“בכנסיית המשיח” הפרוטסטנטית לא היה צלב, כי אם לוח שיש ועליו עשרת הדברות; צלב הוכנס לכנסייה זו, כדי לציין שאין זה בית־כנסת, רק לאחר שהלגיון הערבי־הירדני השתלט על העיר העתיקה, במאי 1948).

לעינינו מתגלים יחסים “ידידותיים” של נציגי מדינות אירופיות שונות, ביחוד של המעצמות הגדולות המתחרות ביניהן על עמדות מדיניות וכלכליות במסווים של דת, הומניות ודאגה לקיסרות העות’מנית. והם הנציגים־הקונסולים מתגלים באפסותם המגוחכת ובתככיהם הקטנוניים. החלק המענין ביותר לקורא העברי ב“עתות סופה” הוא במקומות שבהם ג’ימס פין מתאר את מצבם של היהודים. פין היה נוצרי פרוטסטנטי מאמין שאינו שולל פעולה מיסיונרית אבל אינו מרשה “ויכוחים” דתיים ופיתויים כלכליים במפעלים שהם בתחום פעולתו. כיוון ששלט בעברית הרי מטבע הדברים יכול היה להיות קרוב יותר ליהודים ומצוי בעניניהם. ליבו דואב למראה המצוקה שבה הם נתונים יותר מכל עדה אחרת אז בירושלים. והוא מחפש דרכים להשיג אמצעים כדי לעזור להם בלי להדיחם, אפילו ברמז קל מן הקלים, לנצרות. הוא מקים מפעל כלכלי רב ממדים המכונה בפיו “מושבת חרושת” (למעשה מטעים תעשיתיים), רוכש כרם עזוב ונוטעו מחדש בגפנים וזיתים, משפץ בורות וחוצב חדשים, בונה בית בד לשמן ומביא אליו מכבש ברזל אחד מן השניים שהובאו לראשונה לארץ; עוד הוא מקים יקב, בית מלאכה לעשיית מטאטאים, מסבנה ועוד. וכל זה בידי יהודים שמוזמנים לעבוד “במושבה” זו (הרחק מהעיר העתיקה) – שכונת כרם אברהם כיום – ובאים מדי יום לעבודה ומקבלים את השכר שהיה מקובל אז בעיר 3 גרושים (12 סנט של ארה"ב שהם 6 פנסים אנגלים). בנוסף לשכר זה קיבלו מיד עם בואם לעבודה גם מזון: פיתות וביצים. היה זה מקרה ראשון של עבודה יזומה או “עבודת דחק” לפי המושגים של ימינו. והיו ימים (כשהיה כסף בקופה) שמספר העובדים הגיע ל־160, מספר עצום ביחס לגודלה של האוכלוסיה היהודית בעיר באמצע המאה הקודמת. ובאותו כרם אל חליל – הוא כרם אברהם, שבסופו של דבר נמכר זמן רב אחרי פטירתו של פין ע"י אלמנתו ובמקומו הוקמה שכונת מגורים בשם זה – נבנה גם בית, בית ראשון שהוקם בידים יהודיות בירושלים עם כתובות עבריות חרותות על קירותיו. הבית קיים עד היום באותה שכונה (כרם אברהם) ברחוב עובדיה 24.

פין היה הראשון, וזמן רב גם היחיד, שמינה במסגרת סגל הקונסוליה מתורגמנים יהודים לעברית וכן גם ליידיש ולדינו, והוא שמח בתחייתה של הלשון העברית והדגיש בכל הזדמנות כי העברית היא השפה המשותפת המלכדת יהודים מכל קצווי העולם הבאים לירושלים, ויש לזכור, כפי שצויין כבר, כי הוא עצמו שמע וקרא עברית ויכול היה לקלוט דברים בכתב ובעל־פה ממקור ראשון בלי להזדקק למתורגמנים.

ב־15.9.1857 הגיש פין תזכיר לשר החוץ הבריטי ובו הציע ליישב יהודים בארץ בתור חקלאים שיפריחו את שממותיה. היה זה מסמך בריטי ראשון לטובת “בית לאומי” ליהודים בארץ שחובר בידי ממלא תפקיד רשמי ועוד בירושלים. ולכן מכאיב מאד, שדווקא בשל תקרית הקשורה ביהודים הועבר פין מתפקידו.

מבלי משים הסתבך ב“מלחמות היהודים” וכשרצה לעזור ליהודי חברוני, נתין בריטי, שהוטל עליו חרם בשל פנייתו בענין סכסוך פעוט עם שכנו לקונסול פין ולא לדין תורה. פין הטיל עונש מאסר על שני חכמים ממחרימיו של אותו יהודי כיוון שחשב שהם נתינים בריטיים. אחר־כך התברר שאחד מהם נתין הולנדי. ואם כי האסורים שהו רוב זמן מעצרם, מחוץ לחדר המעצר של הקונסול, קמה מהומה גדולה. הקונסול האוסטרי שייצג את ענייני הולנד ואף מוסדות יהודיים באנגליה נזעקו ופנו אליו ואל הממונים עליו ותבעו לבטל את המאסר “הבלתי חוקי” (שנעשה בתוקף התקנות של הקפיטוליציות לנתינים זרים בתורכיה). במשרד החוץ הבריטי תמהו על “האיש המוזר” שאינו מתפשר עם המציאות והחליטו להעבירו מירושלים. לאחר החלטה זו כבר לא הועילו עצומות שהגישו רבנים וראשי הכוללים בעיר לממונים עליו ובהן בקשו רחמים עליהם, היינו על תושביה היהודים של העיר, כי כאמור ג‘. פין היה היחידי שרב את ריבם והגן עליהם פעמים הרבה מפני עריצות השלטונות ומהתעללות אנשי העדות האחרות. כל זה לא הועיל. ב־־1863 כבר בא לירושלים קונסול בריטי אחר. ואילו ג’. פין נשלח לכהן כקונסול במקום אחר בקיסרות התורכית. הדבר שבר את ליבו הסוער. הוא לא החזיק זמן רב במשרתו החדשה הבלתי רצוייה, ונפטר ב־1872 בגיל ששים ושש.

אף רעייתו לא פִּגרה אחריו בחיבה ליהודים. גם היא שלטה בעברית (שלמדה בהיות משפחתה בורשה) ועליה התהלכו שמועות (לא נכונות!) כאילו היא בתו של יהודי מומר שלפני מותו חזר ליהדות. היא האריכה ימים ונפטרה מופלגת בשנים (91) לאחר מלחמת העולם הראשונה (ב־1921), ולאחר מכירת “כרם אברהם” לידיים יהודיות. היא היתה שותפה פעילה ביוזמות רבות של בעלה ואף כתבה ספר על חייהם בארץ, והיא שריכזה את היומנים ועִצבה את הספר בתוספת הערות וכן השלמות בפרק האחרון.

מעֵטה יצאו המילים, ממש נבואיות, בפיסקה האחרונה, בסיפא של הספר, המסכמת את מצב הדברים בזמן התקנתו לדפוס שהם מעין תחזית לעתיד:

“עדיין אל המקומות הקדושים בירושלים תשוקתן של הכנסיה המזרחית והמערבית כאחת, דת האיסלאם עודה שוררת בארץ הקודש, מוסלמים אדוקים עודם מצפים למאבק סופי על הכופרים ולעם ישראל היא עדיין ארץ ההבטחה”.

בינתיים חלו שינויים כבירים בארץ במשך מאה שנים האחרונות. לא הדת ומלחמותיה בלבד מרתיחים את דמם הסוער של בני אירופה שמשני חופיו של האוקיאנוס האטלנטי. ה“דם השחור” המופק ממעמקי האדמה הוא שקובע היום יותר מדתות ואמונות בחיי עמים וארצות, ועל עם ישראל להיאבק על כך שארץ ההבטחה תהיה לו, בתקומתו, גם ארצו הבטוחה. וראוי שאזרחי ישראל וכל קוראי עברית ידעו לא רק על החיים בארץ ב“עתות סופה” במאה הקודמת כי אם גם יכירו, את פעלם הברוך של חסידי אומות העולם – ג’ימס פין ורעייתו.

מן הראוי להציב יד לזכרם של הזוג פין בתוככי ירושלים ואולי דוקא בבית הראשון שנבנה ביזמתם ע"י יהודים מחוץ לחומותיה.

שמואל אביצור

מבוא    🔗

אל המוציאים לאור

בשמחה הייתי נענית היענוּת שלמה יותר לבּקשה לכתוב מבוא לספרו רב־הערך של מר פין, אילו היה לאֵל־ידי לעיין בו עיין היטב; אך כידוע לכם לא הגיעוני עלי־ההגהה של החיבּור, לפי ששבועות כה רבים הייתי מסוּגרת בסוֹפיה; ומאז הגיע לכאן לא היה כלל באפשרותי להקדיש לו את תשומת־הלב שהוא תובע לו בדין, שהרי, כפי שייקל עליכם להאמין, עבודתי כאן קשה ובולענית היא מאד. על כן יהיה כל נסיון לכתיבת מבוא ממַצה בגדר חציפוּת מצדי: לא אוּכל אלא לומר לכם מה הדבר המפליאֵני ביותר מתוך הצצָתי החפוזה בדפיו, אף כי איני יכולה להאמין כי יש איזו חשיבות לדעתי או למחשבותי. מובן שהתרשמתי מן הספר פי־כמה הואיל ונסיונן של שנים הרבה העמידני על כוחם העצום של קונסולים להשבּיח או לקלקל, בצורה שקטה, את הבּריות שבּארצם הם מצויים – כוח שכמעט אין מעריכים אותו במולדת. אילו העריכוהו כי אז אולי היו שוקדים יותר על בחירתם, משכּוֹרותיהם היו מותאמות ביתר־קפידה לצרכיהם, ובמקרים רבים היו פניותיהם זוכות ליתר שׂימת־לב.

בדפים האלה לפנינו תמונה נאמנה שצוירה מיום ליום של מאורעות שבזמנו נראו לעתים קרובות פחותי־ערך למדי ובעצם היו רק עניינים של יום־יום בארץ כגון סוריה; וזָר ששהה שבועות אחדים במחוז היה עשוי לכנותם “רוב מהומה על לא־מאומה”. אולם בכללוּתם – כשהם מוּארים באור ההשקפה־לאחור – הם הופכים להיות סיפור־מעשה מעניין עד מאד. אלה הם המעשים הקטנים, החוטים הדקים הטוֹוים את מסכת ההיסטוריה; אלה הם זרעיהם של אותם מאורעות שכעבור זמן ייכּתבו בדפים בני־אלמוות.

אין להכחיש שהספר מעיד על אָזלת־ידה וחלישוּתה של הממשלה התורכית בהרבה מקומות ובהרבה בחינות; אף־על־פי־כן אפשר גם להפיק מדפּיו בטחון לרוב בשפע הטוּב ובעוצם יכולת ההשבּחה כמעט אצל כל הילידים שלא מאנשי־הרשות, ואצל רבים, או לפחות אחדים, ממושליהם, שלעתים קרובות ביותר – אבוי! – אין הממשלה המרכזית משגיחה בהם.

אכן, באיזו קלוּת אפשר להנהיג את האנשים התמימים האלה! אין ערוך להתקדמות שאפשר היה להשיגה בתוך ארבעים או חמשים שנה בתרבות אילו הורשו הקונסולים להתערב לטובתם ולהשבּחתם של הבריות ככל שהתערבו למטרות מדיניות לנזקם ולרעתם².

אילו קיבלו הקונסולים האנגליים רשות מאת ממשלתם להרבּוֹת טוֹבה ככל שהורו לקונסולים אחרים להרבות רעה כי אז היה מצבה של הארץ שונה עכשיו במאד; וכמה שפיכוּת־דמים, מצוקה וחורבן רכוש היו נחסכים בכך!

לעזור לנדכאים, בלי הבדל דת ולאום; לחקור במקרים של עוול; לשׂים מחסום למעשים רעים; לתת דוגמה של צדק לאמיתו ושוויון־זכויות; למנוע סבלות אנוש ולהושיע לנַענים; ולעשות כל זאת “בשקט, עד שמעטים הם שידעו כי נעשה דבר כלשהו” – כל אלה אינם אלא מחובתו הפשוטה של קונסול.³ ואף־על־פי־כן מה־מעטים הם שעשו זאת! מה־נדירות הפעמים שבַּהן הורו להם או הרשו להם לעשות זאת – לא כי, מה־תכופות זכו הללו שניסו לפעול כך לנזיפה בשל “התערבות” ו“גרימת טירדה במולדת!” כלום לא היתה אותה מדיניות קצרת־ראות שהניחה למעצמה התוקפנית, החמסנית וחסרת־הסובלנות ביותר עלי אדמות כל תואנה להתערבות אדירה והרת־אסון־על־מנת “להגן על הנוצרים שבמזרח”? מימי הצלבנים חרשו צרפת ואיטליה מזימות ושילמו שוחד ונלחמו להגנה הלא־מחולקת על כל הנוצרים במזרח, באיזה חליפות של הצלחה, בכמה חוזים, פירמאנים והאטי־שֵריפים, זאת מספרים לנו ספרים אחרים מחוץ לציור המעניין שמוסר מר פין. אבל טענתה של רוסיה לזכות כזאת של הגנה, ולוּ אף על האורתודוקסיה שלהם עצמם, צעירה היא מאד לימים. עם זאת, הריהי נשק חד ורצחני בהיותו נתון בידים כידיהם. אך לבטח רשאים אחדים מאתנו להרשות לעצמם להצטער על כך שבתמידות כה רבה סירבה אנגליה לקבל עליה את השליחוּת הנעלה, לא של “הגנה” רברבנית ורועשת, שפירושה היה הרבה יותר מכך, אלא של המלאכה השקטה⁴ והמיטיבה של שומר המחזק ידי צדיק, המנחם רפי־לב, מגן על העזובים והנדכאים, עושה משפט ותומך באמת, בלי לחשוב כלל על בצעוֹ או על טובת עצמו. מר פין אומר: “עד שפרצה מלחמת־קרים כבר הניבו ערוּתם וחריצוּתם של השלטונות הבריטיים תוצאה נראית־לעין… עוד שנים אחדות והלא־מוסלמים שבמזרח היו נעשים מאושרים ואמידים, ולא היו נזקקים לא למגן ולא למי שיילחם למענם, שכּן היה כוחם מספיק להם לעמוד על רגליהם. אבל מה היה קורה אז למי שנלחם למענם?” גם העובדה שאיזו מעצמה נוצרית מאוחדת בגלוי עם השולטן היתה מונעת מלחמה מסוכנת באמת, שכּן אז לא היו מכריזים מלחמת־מצוָה של מוסלמים נגד נוצרים, לרבּות הטֶבח החסוּד בכל מי שאינו דוגל באסלאם.

חיים אנו במהירות כה גדולה בימים אלה עד שאורך־הרוח נעשה מידה טובה שאבד עליה כלח, סימנו של עם מושפל ורפה־אונים. אין מניחים שהות לצמיחה; יש לזרז את ההתפתחות כמו בחממה; ודבר שהצריך שנה לשעבר, כיום יש לבצעו בשבוע אחד. אין איש שוהה לתת דעתו עתה על מה שהיתה תורכיה לפני שנים אחדות – יש לתפוס את הארץ בגרגרתה ולחנקה, מפני שאין היא מתקדמת באותה מידה כארצות מערביות שמאחריהן מאות־שנים של צמיחה. “הכוח התורכי באירופה”, שב־1829 הכריז עליו הדוכס ולינגטון כי “איננו עוד”, אכן לָקה כל־כך מחמת מרידות מבּית, שהופחו אך־ורק על ידי תככי זרים, עד שנתלוו למאבקו על קיומו כל קלקלותיו של ייאוש.

מכאן באו הרבה מאהבת־הבצע והשחיתות של בני המעמד העליון, ששקדו לעשות לביתם כל כמה שיספיקו, מדעתם כי אינם מסוגלים לעמוד בפני התככים שהתנהלו בלי הפוגות ובלי קץ ופלשו לרוב גלילותיהם. מדיניות אמיצה ונבונה היתה מסלקת כל אמתלה להתערבות מבחוץ; אבל התורכי לא היה רגיל לשים מבטחו במדיניות, והוא ידע היטב את כוחה של חרבּו־משכּבר. הנה כך, בעוד הוא מפקפק, הצעידתו ידו הרעה של הנכרי אל בור־השחת שאותו כבר כרתה לו בקרב עמו שלו. לולא נסתייעו בתככים כי אז מעטים היו המתקוממים על ממשלת ארצם, שרבים עודם שומרים לה אמונים: הם התקוממו רק על מימשלם הכושל של הפחות; הם ביקשו את קיום החוק שכבר ניתן, ובשום־פנים לא חוק חדש או עול אחר. כבקרב הנבונים שבּבּולגרים ברוּמֶליה מאז הפורענויות של מאי 1876 כך גם, אומר לנו מר פין, בקרב הערבים בשנים האלו האחרונות: “לא היה שום דבר שיעמיד בסכנה את בטחון השליטה התורכית בארץ־ישראל. כאשר נעזבו לנפשן היו סיעות האיכרים של שבטי הבדווים, הדרוזים והמארונים עשויות להילחם זו בזו אף גם נלחמו; אך לא היתה סכנה קלה־שבקלות להתמרדות כלשהי נגד אדוניהם, השולטן. אפשר היה להפיח פלוגתות ומעשי־איבה מבית בכוח תככים מבחוץ… אך לא היה אף צל של מחשבה על מרד נגד השולטן וממשלתו”, כי חוקי־הכפר טובים היו, מותאמים לארץ ולאמונה, ובסוריה אף קוּימו היטב על־הרוב.

בלי הבדל מה היו מידותיהם הטובות והרגליהם הרעים בשאר מובנים, ובלי הבדל מה היתה מידת התקדמותם בתרבות, ובלי כל ספק מתקדמים היו, מכל־מקום כבר הקדימו התורכים היטב הרבה אומות מערביות במידה אחת טובה ונכבדה, הלא היא הסובלנות הדתית. עם כל דבקותם הקנאית בדתם שלהם הריהם שומרים אותה לעצמם, והם מניחים חופש־פולחן לזולתם; רדיפות־דת במזרח הן נחלת הנוצרים בלבד, שלעתים קרובות קראו לעזרת המוסלמים זה כנגד זה, כדי לבלום את ההתקדמות או להשיג יתרון זמני לעצמם. אולם איך נוכל לגנות את החריגה הזאת שלמראית־עין שעה שכאן באנגליה אנו מוצאים כי אותם אנשים עצמם הפעילים ביותר בשיגור מיסיונים לרוסיה, “להסב את לב הרוסים לנצרות האמיתית”, הם עתה הנלהבים ביותר בשבחיהם ל“גואל הנוצרים המזרחיים”, והם המעוניינים ביותר בנצחונם על האומה האחת שהרשתה להטיף לנצרות בארצה בסובלנות שאין למעלה ממנה! האנשים הטובים האלה אין בפיהם מלים קשות די־הצורך לביטוי התמרמרותם על קנאות המוסלמים, על הפצת האִסלאם בכוח החרב, ועל השחיטות של ארבעת־אלפי הבולגרים שנכרתו לפני שנתיים באכזריותם של הפּוֹמאקים והּבּאשי־בוֹזוּקים; אך אם⁵ אז זעק לשמים דמם של עלובים אלה שנשפך בידי המוסלמים, מה־נוראה הזעקה שצריכים לשאת עתה מאות־האלפים שנהרגו ועוּנו עד מוות בידי הנוצרים? יפה שואל מר פין, “מי פתח בשחיטות בלבנון ב־1860? מי עודד והחיה את קנאוּתם הדועכת במהירוּת של המוסלמים?” ואנו שראינו את התוצאות הנוראות שהניבה חמדנותה של רוסיה רשאים אנו גם לשאול מה נצרות היא זו שאותה מלמדים מעשי הפולשים של היום?

הרבה קווים מעניינים של הקבּלה יימתחו מן הדפים האלה על מצב השנים שבהן עוסק הספר הזה עם המצב בשנה זו – על מקורה של אותה מלחמה, שהחלה בלבּה של ירושלים, בקבר הקדוש עצמו, אף שלאחר זמן התגלגלה במלחמת־קרים ובמלחמת 1877. שתי המלחמות מקורן בתוקפנותם ובשקרנותם של הרוסים, שכן ב־1853 טעו הרוסים, כמנהגם הרגיל, ועירבּבו את היוצרות בין הגנה לקנין; בעזוּת־מצח עמדו על “זכותם להגן” – כלומר, להיות הממונים – על המקומות הקדושים, שלאמיתו של דבר לא היתה להם זכות קלה שבקלות לכך; ואילו עתה, ב־1877, לאחר שביססו את “זכותם להגן” על הבולגרים, הרי, שוב כרגיל, בשעה שנוח היה הדבר, התחלף הרצון להגן בזכות החזקה עליהם.

תורכיה סבלה יותר מכל ארץ אחרת בעולם ממבקריה; אין לך ארץ שכה הירבו נוסעים לבקר בה, ואין לך ארץ שהבנתה היתה לקויה כל־כך. מבול התיירים וספרי התיירים כה קירבו הכּל לעין ולאוזן עד שהתעוררו הבריות לחשוב כי מה שראו בקלוּת כה רבה ודאי גם הבינוהו באותה מידה של קלוּת; ואילו קרוב לוודאי הוא ששני־שלישים מן הסיפורים שקראו היו רק דמיונותיו של הכותב, לא עובדות המציאוּת של הארץ. מי ששהוּתו בארצות האלו היתה הקצרה ביותר הוא הסבור כי היטיב ביותר להבינן; אלה הדרים שם תקופה ארוכה ביותר מיטיבים ללמוד מה־מעט הם יודעים. תייר נבון יכול “לראות במו־עיניו”, בלי ספק; אך לא תצמח לו מכך ברכה מרובה אם אין הוא יודע את ה“טעם” לאשר ראו עיניו: מסתבר שמקור הדבר ושרשו הוא המכיל את המשמעות כולה. מכאן ערכּו של ספר המספר בפרטוּת על נסיונו של מי שדר במקום עשרים שנה, והבקיא בלשונות שהגיעו לאזניו יום־יום ושעה־שעה. בדין מטעים מר פין כי הבל הוא לצרור בצרור אחד את כל הגזעים השונים בתורכיה ולחשוב כי אותם חוקים ואותו שלטון יִסכּנו לכּל באותה מידה; הבל מופרך עוד יותר הוא הרעיון שלאחר שהתוודעת אל גזע אחד יכול אתה להבין את השאר, והללו ידועים פשוט מפני שהם מחזיקים באותה דת. אפשרות זו פחותה היא פי־כמה מאחר שהאִסלאם יש בו גונים כמעט לא פחות מאשר בנצרות. אף־על־פי־כן אין ספק שלאחר המלחמה הנוכחית יהיו לא מעטים מן המנתחים שחבשו את פצעיו של בוֹסני, או של ערבי, או של פוֹמאק, או של אַרנאוּט, מאמינים בתוקף שיודעים הם את האופי הלאומי של כל ה“תורכים”.

באותה מידה הרי זה מבחיל ממש לשמוע אנשים, שאך לא מכבר הוסבה תשומת־לבם זו פעם ראשונה לתורכיה, כשהם מדברים על “המצב הכללי של תורכיה האירופית במשך ארבע־מאות (!) השנים האחרונות” כאילו הוא דומה למה שנעשה חלק אחד ממנה משך חודש אומלל אחד עקב תככים ואלימות; ולשמוע אותם קובעים כי מצבה הרגיל של הארץ מקצה ועד קצה הוא מצב של הרג וחמס בלי הפוגות. רגע אחד של מחשבה מצד המבקשים לדבּר אמת־לשמה ישכנע אותם שאילו כך היה הדבר לא היו שום יצורי־אנוש יכולים לעשות חיִל כערבים וכבולגרים. בדיוק כך יוכל זר לקבוע כי המצב בכל חוצות לונדון, ובכל הערים בגלילות ארצנו, הוא שרשרת אחת עצומה של מעשי רצח, גניבה, פריצוּת ואכזריות יום־יום ולילה־לילה, לאחר שיעיין בדין־וחשבון חדשי של משטרת הבירה, וּבכרך שנתי של “אגודת ההצלה” – שהרי באמת אפשר לומר כי בספר הזה האחרון מעשי־האימים המעציבים, שהתרחשותם מפורטת בלב בירתנו התרבותית בשנה אחת, מרובים ממספרם בעשר שנים של תולדות המחוזות התורכיים. אך מה־מעטים מן הפוליטיקאים שלנו, שבחרו ב“צד” שלהם, טורחים ללמוד את העובדות לאמיתן, את מציאוּתו של הנושא לאמיתה!

אם אמנם יש להם ענין בכך, הרי כאן לפניהם באמת ספר שילַמדם הרבה; כאן ילמדו לא רק את המאורעות אלא גם את המניעים שמהם נבעו; הם יראו הרצאה נאמנה של עובדות הנמסרת בלי דעה קדומה ובלי סילוף; הם ימצאו מכרה לכרות ממנו עפרות הרבה. משום כך שמחה אני שהחלטתם להוציא לאור את כתביו של מר פין.

והנני, שלכם בנאמנות רבה,

א. סטרנגפורד

קושטא

אפריל, 1878

מבוא מאת המחבר    🔗

אין בחיבור זה עלילות כבירות או הישגים נעלים שעליהם יסופר, ואין לאל־ידינו להשמיע את הצליל המוביל הנועז של

שכּן אם גם הנושא שלי יש לו נגיעה למאורעות גדולים, הרי ירושלים עצמה חוֹללה אך מעט, למראית־עין, מן המעשים שנעשו בימי המלחמה הרוסית מ־1853 עד 1856. תפקידה סביל היה יותר משהיה תוקפני.

גם אין מצענו כולל את הפוליטיקה הגבוהה של אירופה שהניעה ופירנסה את המלחמה, שהרי מצטמצמים אנו בעניינים מקומיים, המתוארים לאחר פרק־זמן של שנים אחדות על־פי רשימות שנרשמו בזמנו.

עם זאת אין הנושאים שלנו מוגבלים בתיאור יחסיהם של התורכים עם נתיניהם שלהם ועם פקידיהן של ארצות זרות שישבו בארץ־ישראל. תכניתנו היא, בעצם, לספר על כל המאורעות שהתרחשו בגבולות הזמן המותווים לנו, אף שרבים מהם עשויים להכיל פרקים המתיחסים אל הכותב עצמו, ולהעלות הערות על מצבם⁶ הכללי של הארץ ויושביה, וכל אלה מצטרפים לכמין מיגוון קאלידוסקופי.

ואף־על־פי־כן לא סתם ערבוביה קאלידוסקופית לשם שעשוע, שכן יציגו דפים אלה את חומרת הסוגיות שהיו כרוכות במלחמה, את מצבה האנוש של ארץ־ישראל כולה בעת ההיא, את האנארכיה במחוזות, את רפיפות השליטה שיכלה הממשלה התורכית לקיים, ואת הקלוּת בה יכלו זרים לחרוש מזימותיהם. עיונים שערך־מה נודע להם בימינו, ולאור החוזר־של־גורצ’אקוב⁷ מאוקטובר 1870, יועלו לפנינו על־ידי הנושאים שלמעלה.

הטיוטה הכללית הראשונה לתיאור זה של ארץ־הקודש בימי מלחמת־קרים נכתבה ב־1870. לכאורה היה העולם שרוי אז בשלום. הפרוסים עם בעלי־בריתם ישבו בביתם; הקיסרות הצרפתית היתה קיימת, וכך גם ריבונוּתו החילונית של האפיפיור; וחוזה־פאריז שמר על הנייטראליוּת של הים השחור. שינויים גדולים התחוללו בכל העניינים האלה, והשיבוש ביחסים ההדדיים בין המעצמות המעורבות בשינויים הללו בהכרח ישפיע על בטחונה של תורכיה, לרבות ארץ־ישראל.

תוך שנימנע מלהעלות השערות לגבי העתיד, נוכל לומר כי בעקבות המלחמה הרוסית של 6 – 1853 התבסס מעמדו של השלטון התורכי לעומת מה שהיה קודם־לכן, ובוודאי כך היה הדבר בארץ־ישראל. אולם בכללו של דבר נמשכה השיגרה הנושנה של המימשל אגב שיפורים זעומים מאד בלבד.

עוד הערה אחת, וזאת ביחס לצדדים הלוחמים המרוחקים.

הקריאה “זה רצון האל”, שהמריצה את מסע־הצלב הראשון, כוּונה נגד המוסלמים שהחזיקו בקבר הקדוש; אך על קריאות המלחמה שבה אנו מעיינים עתה, ניצחו נציגיהן של אותן אומות שנלחמו באותו מסע־צלב ראשון; אלא שעכשיו נלחמים היו להגנת המוסלמים המחזיקים באותו אוצר־חמדה, כנגד מעצמה שרק לאחר מסעי־הצלב נעשתה נוצרית במלוא מובן המלה, והנושאת נפשה באותה מידה לבעלוּת על הקבר הקדוש.

אלה הם השינוים שמחולל הזמן.

כך היתה חזוּתם החיצונית של המאורעות בהחל המאבק ב־1853, אך ככל שהתגלגלו המאורעות התרחבו המסיבות, המלחמה קיפחה את האופי הדתי שהיה לה בראשיתה, וההתגוששות באותה “זירה” קטנה של חצי־האי קרים נסבה על השליטה בחבלים רחבי־ידיים של יבשת וים.

אי־אפשר שלא תחזורנה שעות־כושר כל עוד אותם פיתוים עומדים בעינם.

נכתב ב־1872.

___________________________

כבר נאמר בקשר לתחרות הנטושה כיום בין כל אומות אירופה על ההשפעה בירושלים, ובקשר לשקיעתו של הכוח העותומאני באותה עת עצמה, שכל הקונסוליות (פרט לבריטית) מתעטרות בנשר על שלטיהן – הרוסית, האוסטרית, הצרפתית, הפרוסית.

“כי במקום שם הפגר שם יתקהלו הנשרים”.

הערה מאת המחבר

ירושלים

פתח־דבר מאת העורכת    🔗

השאלה המזרחית, שמעייניהם של הבּריות נתונים לה, היתה עילתה של מלחמת־קרים, כפי שהמלחמה הרוסית של 1853־6 קרויה בפינו כיום. לא היתה זו שאלה מדינית בלבד, שאינה כרוכה בשום דבר מחוץ לשליטה בקושטא. מהחל ועד כלָה היתה שאלת המקומות הקדושים בארץ־ישראל מעורבת לבלי הפריד בעסקי־הפוליטיקה של השאלה המזרחית. רק מעטים ראו בשלום של 1856 הסדר סופי לפולמוס, אף כי איש לא היה יכול לומר מתי יוכל להתפרץ שוב ולסבֵּך מזרח ומערב במאבק־דמים.

השאלה המזרחית (ויהיו אשר יאמרו, “מהי השאלה המזרחית?”) שוב שיקעה את אומות אירופה במבוכה, ושוב הובאה להכרעת החרב.

אם אמנם יש קשר אינטימי בל־ינוּתק בין ירושלים וארץ־הקודש לבין השאלה המזרחית, אולי כדאי יהיה להעלות, בנקודה זו, את כל הידיעות הנוגעות לנושא; כל אלו עשויות לשפוך אור על מקורם של הפולמוסים שהוליכו למלחמה האחרונה; בזכות כל אלו אולי ניטיב להבין את מצבה הממשי של ארץ־הקודש כפי שהיה אז – כי באין לפנינו העובדות האלו ספק אם נוכל להעריך נכונה את המאורעות שלאחר־מכן בהשפעתם על הסיבוכים של ההווה. כתרומה לידע מועיל זה מוגשים הכרכים האלה של “דפתרי הקונסוליה בירושלים”.

כוונתה של היסטוריה זו להראות על המצב בו היו ירושלים וארץ־הקודש, העילה הראשונה והמטרה למלחמה, שרויות במהלכה, ואיך הושפעו מכך.

ירושלים לא לקחה חלק במלחמה – חלקה היה סביל, לא תוקפני – ואף־על־פי־כן מכּל הבחינות היתה ירושלים עילת המלחמה – המלקוֹח אשר אליו חתרו שנים מן הצדדים הלוחמים – האחד (רוסיה) בהתקפה על תורכיה, השני (צרפת) בהגנה, עם תורכיה.

מלחמת־קרים היתה בבחינת מסע־צלב נוסף שנערך להצלת המקומות הקדושים, רק שהפעם נוהל מסע־הצלב על־ידי נושא־דגלה של הכנסיה המזרחית, והיה מקום לספק באשר לטוהר המניעים שפיעמו את נושא־הדגל ההוא בלהטו.

כדי להבין אל־נכון את משמעותם של מסעי־הצלב הראשונים היה אדם צריך לחיות בירושלים.

המונחים כנסיה מזרחית וכנסיה מערבית אין בהם אלא מעט מן המציאוּת החיה, עד אם חזית בהמונים המצטופפים וגועשים מסביב לנקודה המרכזית הנשגבה שאליה נמשכים כל ענפיהן של אותן כנסיות ממזרח וממערב; עד אם חזית במקום המעשה במאבק שאינו פוסק, ביריבוּת ובתחרות שאין־להן־סוף בין שתי המחלקות הגדולות של העולם הרומאי המנוּצר. אף שרוסיה לא נכללה בעולם הרומאי העתיק, עכשיו היא מופיעה כנושאת־דגלה של אותה כנסיה מזרחית או יוונית – הידועה במזרח לא ככנסיית היוונים אלא בכינוי בו אותה כנסיה קרויה תמיד במקום־המעשה, כנסיית ה“רוּמים” (ז.א. הרומאים).

אל עצם לבּה וגרעינה של השאלה המזרחית יכול אתה להגיע רק בעיר־הקודש, ירושלים, מקום שהכנסיות של מזרח ומערב עודן נאבקות כבשכּבר־הימים על השליטה, בכל הכוחות, הדתיים והחילוניים, שיכולה כל אחת מהן להפעיל.

עתה כבעבר, כל כמה שתַסווינה את המטרה, חותרות כנסיות אילו למלקוח שההשגחה האלוהית לא הועידתו אף לאחת משתיהן; ומלקוח זה אינו אלא שליטה למעשה על העולם הנוצרי, מכּס־שלטון בתוך כנסיות עיר־הקודש, והחזקת אותו כס תהיה כרוכה בהחזקת המפתח לשלטון־עולם.

יפה אמר קינגלייך בקשר לזיקתה של מלחמת־קרים למקומות הקדושים בירושלים: “המסתורין של מקומות קדושים טמון במעמקי הטבע האנושי… אנשים שהאמונה הנוצרית השפיעה עליהם השפעה עזה, טבעי היה להם שיערגו אל מקומות־החזיון של המסוּפר באוונגליון”. (“הפלישה לקרים”, כרך א, 41 – 40).

ונזיר לאטיני אחד ביטא בפשטות ובנאמנות את הרגשתם של רוב אלה שהצטרפו, או שמוכנים להצטרף, למסעי־הצלב החדשים האלה, כאשר גערו בו בשל קטטה שנפלה בכנסיית־הלידה בבית־לחם גופא, וכאשר שאלו אותו, “מה צריכים מוסלמים שאינם מאמינים לחשוב על מעשים כאלה?” השיב לאמור, “רואים הם כמה אנו אוהבים את דתנו, ושאנו מוכנים להילחם ולמות למענה”.

מר פין, בעל הציור הזה, היו לו הזדמנויות למכבּיר לצפּות במצבן של ירושלים וארץ־ישראל הן לפני מלחמת־קרים והן במהלכה. הוא היה קונסול לירושלים ולארץ־ישראל מ־1845 עד 1863, ויותר משבע־עשרה שנה ישב בארץ. הודות ללימוד ממושך קודם־לכן ולהתעניינות מעשית עזה בארץ־הקודש הוכשר והוכן להיכּנס בתבונה למילוי תפקידיו הרשמיים. מהיותו מצוּי בעניינים מדיניים, וכמי שקנה לו ידיעה אישית של ארצות אירופה, מוכן היה גם כחוקר וכבלשן להיכּנס מיד בעבי השאלות והנושאים המעניינים והמגוּונים הצפים ועולים בארץ הקודש

 

 

 

חלק ראשון קודם להכרזת המלחמה    🔗

פרק ראשון השאלה המזרחית – התקרבות המלחמה    🔗

ב־19 בספטמבר 1853 נאסף חלק גדול מתושבי ירושלים במיידאן,⁸ הוא הככר הציבורית, שבּעת ההיא היתה קיימת ממערב לעיר, וסמוך לחומות, כדי לחזות במתן הבּרכה לגדוד על דגליו, שעמד לעזוב אותנו ולצאת אל מקומות המלחמה להגנה על דאר אל־אסלאם, הוא השטח שבּבעלוּת המוחמדנים.

מאורע שכזה לא אירע שם מאז ימי מסעי־הצלב, כי בתקופת הפלישה הצרפתית למצרים והמשלחת הצבאית לארץ־ישראל ב־1799 לא היה לה לירושלים שום כוח לשגרו: היא היתה אז עיר דלה ומושפלת, אף כי כאז כן עתה מוקפת היתה חומות משוננות אשר להן שערים ומגדלי־חוֹסן למשׂגב, ומאנשי־הצבא לא היו בה כי אם קומץ באשי־בוֹזוּקים; ולכן צדק המצביא הצרפתי בהחלט כאשר שׂם לו למטרתו האסטרטגית את עכו ועליה עלה הישר, ומבלי לחשוש לתוצאות השאיר את ירושלים מאחריו. הבניינים החזקים ביותר בעיר בעת ההיא היו המנזרים הנוצריים המועטים, שחזקים היו כבניינים אך לא ישבו בהם כי אם נזירים עשוּקים ורכּי־לב. אכן, אופי מיוחד של קדוּשה היה נסוך על המקום, כפי מספר הדתות של אוכלוסיו, בין אם נבע מהחזקת הקבר הקדוש בידי הדוגלים באמונה אחת ובין אם נבע מהחזקת החרם אל־שריף בידי מחזיקיה של זולתה, או מכּוח חרדת־הקודש שהגתה עדה שלישית, שחיתה מוצנעת לפי היחס, לקטע מן החומה המערבית של בית־המקדש הישן של בני־ישראל. אבל תרדמת־דורות הכחידה בעת ההיא מירושלים כל רוח ציבורית, או אף אמצעים להגנה־עצמית, ומכל־שכּן אפשרות כלשהי לתרום למלחמה מחוצה לה.

לאחר שקיבלנו את המיסדר, ולאחר תפילותינו בציבור, באו תרועות מפי ההמון; ועם שעקר לו הטור, בעוד השמש הסורית מבהיקה על הפלדה בתנועתה – שכּן ברובים מכודנים צעדו – ועם שנמוגו אחרוני צליליהן של החצוצרות במרחקים, נשארנו אנחנו מאחור ועתותינו בידינו להרהר במצב העניינים החדש ולגלגל בהשערות באשר לצפוּן בחוּבּו של עתיד נעלם.

עתה שעברו תשע־עשרה שנים⁹ מאז המועד ההוא יש סיפק בידינו לסקור, לאורם של מעשים אחרים, את המניעים והעלילות אשר זה זמן־מה קודם־לכן מכשירים היו את הקרקע למשבר של הזמן ההוא; ובכך אנו נעזרים בעובדה שהעילות קשורות היו בירושלים עצמה, כי העולם כולו יודע שהמלחמה הרוסית, שנמשכה מ־1853 עד 1856, נבעה מפולמוס על זכויות האפוטרופסות על הכנסיות הנוצריות של ירושלים ובית־לחם, שאותן תבעו להם מנזרי הלאטינים והיוונים.

הקשר ההדוק בו עדוֹת הלאטינים והיוונים עומדות כשומרות משותפות או חלקיות על הכנסיות השייכות לתולדות ישוע הנוצרי – עניין שחשיבותו נעלה כל־כך לשתיהן – עד־מהרה הפך איבה ומריבה, לא על דוֹגמה או אמוּנה, כגון אלו שחזה בהן העולם הנוצרי תכופות כל־כך במקומות אחרים, כי־אם על הבּעלוּת או השמירה על אתר כלשהו, שעל אחר שעל; ומצב־הדברים הזה הונצח משך כמה וכמה מאות־שנים. השנאה הבשילה מעשי־אלימוּת אישיים, שעוררו פּלצוּת בשאר נוצרים ששמעו ממרחק על מעשים מעין אלה ועוררו לעג או בוז בשאינם־מאמינים.

כלי־הנשק ששימשו במלחמה מעין זו אכן כלי־בשר היו, אפילו אגרופים בפועל־ממש, בצד צלבים ונרות־שעוָה ענקיים שלוּקחו מן המזבחות ממש. ב־1846 היה בידי המחבּר, סמוך לאחר קרב אחד מעין זה, קרש צר של עץ ארז שכיסה את אחד הסדקים בסלע גולגלתא המסורתית, ועליו היו מלים ביוונית שהעידו על כך באותיות של כסף משובץ; קרש זה נעקר ממקומו, ונבקע בשעת הקטטה.

אולם התכתשויות מעין אלו לא היו נחלתם של יוונים ולאטינים בלבד, אף שהם היו היריבים בשאלות של בעלוּת על מוּשׂאי־ההערצה העיקריים. נודע לי על שני מקרים כאלה בין יוונים לארמנים – אחד בבית־לחם, כאשר פרשׂו הראשונים שטיח כמעט על כל נתיב־הגישה אל מזבחם של הארמנים ואחר־כך התגרו באחרונים שדרכו עליו. דבר זה הביא, כמובן, לריב־שפתיים ולמעשי־אלימות, שבהם נפצעו אנשים פצעים קשים, ולשמע הדברים האלה הסתערו בני העיר לתוך הכנסיה, פרצו את הדרך הסגורה על מסגר ובריח, ולקחו חלק בנעשה איש כפי סיעתו. המקרה השני נפל בירושלים בין אותם צדדים על הזכות לקבל ראשונים את אש־הקודש מן הקבר הקדוש בערב חג־הפסחא ב־1853.

חזיונות דומים תוֹארו כפעם־בפעם ביומנים שפירסמו תיירים, אך כאן אנו מגבילים עצמנו בדברים שחזו בהם בפועל ממש בתוך פרק־זמן נתון אנשים מתושבי הארץ, במעשים שכמעט אין להזכירם בלשון מאוּפקת וסבלנית, בשׂים לב לאָפיים של המקומות ולתפקידיהם המקצועיים של האישים הנוגעים בדבר.

טעות היא, ואם גם שכיחה עד מאד, לדבּר בלשון “זכויות־קנין” על דבר שראוי יותר לכנותו “השגחה” על המקומות הקדושים; כי לדיוקו של דבר הקנין הוא זה של שולטן תורכיה, באשר הוא ריבונו הטריטוריאלי. בעל־הקנין הזה העניק בתקופות שונות וקודמות, בפירמאנים או בתעודות אחרות, את ההשגחה על המקומות הנערצים על עדה נוצרית זו או אחרת, ואכן זה הדבר המשתמע מעצם העובדה של ההסתמכות על אותן תעודות בעת המחלוקת. חשוב לזכור את ההבחנה הזאת, לפי שנובע מזה בהכרח שרשאי הריבון הטריטוריאלי, לכשתיראה לו סיבה מספקת לכך, להעביר את חסדו כטוב בעיניו מצד אחד למשנהו. אולם זו אינה אלא עמדה מופשטת: הסתירות שעליהן נשמעו תלונות באחרונה בין התעודות שיצאו מן השער העליון בעניינים אלה מעולם לא התבססו, ככל הנראה לעין, על החישוב מי ראוי ומי אינו ראוי.

בדורות־עברו רגילים היו התורכים בבּירה להעניק חסדים מעין אלה או ליטול אותם לסירוגים בצורה משעשעת, וכך נשאו פעם פנים לכנסיה היוונית באשר אנשיה בעיקרם נתיניהם שלהם ופעם מנעו חסדם ושללו מהם את אשר להם, ובכך החניפו למלכי צרפת כנציגי הנצרות הלאטינית; ובשני המקרים כאחד קיבלו מתנות ותשלומים גדולים בממון, עם שבתוך כך הטעימו בגאוָה את זכותם המיוחדת לשליטה, שאותה מעולם לא ביזבזו בעבור ממון.

לעתים קרובות נפלו מריבות מקומיות בירושלים בין הצדדים המעוניינים כשהיו סתירות בין האיגרות הווזיריות, או הפירמאנים, בנוגע לכנסיות, עד שב־1757 החמירו כדי־כך שעל־פי האטי־שריף ניטלו מן הלאטינים הכנסיה בבית־לחם, קבר הבתולה ליד גת־שמנא, וההשגחה על הקבר הקדוש, וחרף כל הזכיונות הקודמים התירו להם רק לעבוד את האלוהים בכל אחד מן המקומות האלה. 

אחרי הדליקה ב־1808, בה נשרפו חלקים גדולים של הבניינים הסמוכים לקבר הקדוש, מחוץ לקאפּילה עצמה, קיבלו הנוצרים היוונים, בתוקף ההאטי־שריף הנזכר, ובתוקף היותם נתינים של השער העליון, רשות (זכות הולמת מאין כמוה!) לתקן את הנזקים על חשבונם שלהם. לפיכך רואים אנו עד עצם היום הזה כתבות יווניות, בכתב אמנותי משונה, מסביב לקבר הקדוש ולאבן־המלאך, ותמונות יווניות מן הצד החיצון של הקאפילה.

לאחר שבוצעו התיקונים על־ידי היוונים בא ריב־שפתיים חדש, שכה חריף היה עד שב־1819 נקראו ממשלות צרפת ורוסיה לפעולה למען לקוֹחוֹתיהן שם. המלך לואי הי"ח, והצאר אלקסנדר, אף כי לא מכבר נקשרו ביניהם קשרים מדיניים קרובים ביותר, נגררו אפוא למחלוקת על ירושלים, לא לשם מסע־צלב נגד שאינם־מאמינים אלא מתוך התנגדות זה לזה – הראשון כנושא תואר־המורשה “מגן הנצרות במזרח”, במשמע מגן חלקו שלו בעולם הנוצרי; ומשנהו כמלכּם של רוב הנוהים אחר הכנסיה היוונית האורתודוקסית, שאליה השתייכו גם רוב הנוצרים בתורכיה – זאת בשעה שאף אחד משניהם לא היה לו שמץ של זכות מדינית להתערבות מחוץ למשמעויותיהן של מלים שאפשר להפיקן מחסדי־ידידות מטעם מלך הארץ.

כצעד מוקדם ורצוי שוגרו שליחים משני הצדדים לארץ־ישראל לאיסוף ידיעות במקום־המעשה – מר מרסֶלוּס מטעם הצרפתים ומר דאשקוֹב מטעם הרוסים. דומה היה כי הכל קרוב לבוא על מקומו בשלום כאשר פרצה מלחמת־העצמאות היוונית (1821), והתלהבותם של הצרפתים לסייע למרד חוללה סיבוך חדש. התורכים לא אָבו אז לשמוע לפניות משום צד אלא ראו באורתודוקסים היוונים ובקאתולים הצרפתים אויבים לשלטון העותומאני, ולכן הוצרכו שני המנזרים, על הנוהים אחריהם בירושלים, לעמוד על רגליהם שלהם, תוך שהם סובלים פגיעות אישיות והיטלי־ממון, שעלולים היו להסתיים בשחיטות אילו היו יושביהם הדיוטות ולא כוהנים ונזירים.

פרק שליטתם של המצרים על סוריה, מ–1832 עד 1840, שׂם עוד מכשולים על דרך השׂגתה של הבנה ביחס לכנסיות. אילו נטה מוחמד־עלי לאחד מן הצדדים מסתבר שהיה נושא פנים ללאטינים, בהתחשב במספר הפראנקים שהעסיק בשירותו הצבאי והאזרחי; אך הואיל ואדיש היה לאמונה מעיקרה, נקט דווקה מדיניות שלפיה דיכא כל ריב מעין זה ביד־ברזל, ברוח שפיעמה את כל השלטון שלו – שכּן תחת ממשלתו חשו הילידים כי המימשל המתנשא הולם את המשל השגור על פיהם –

אל־ט’וַּלמֶה כסאוויֶה

עדאלֶה לִרעִיֶהּ

(עריצות ששוויון בצדה היא צדק לנתינים), והם העדיפו אותו סגנון של מימשל על חליפוֹת ההזנחה המרושלת והאכזריות המרושעת של התקופה התורכית הישנה. לכן לא היה קיום למחלוקות מעין אלו בתקופה המצרית.

התורכים חזרו לסוריה בסוף 1840, כשהם ליבראליים בדיבור־פה הרבה יותר מאשר לפני צאתם את הארץ, ובשנה שלאחר־כך פירסמו את ההאטי־שריף של גֻלחאנֶה,¹⁰ שהכיר בשוויון להלכה (רחוק משוויון למעשה) בין כל שכבות הנתינים.

ב־1846 מינו איש נמרץ להיות מושל על ירושלים ובנותיה, הוא מוחמד קוּבּרוּסלי פחה, שחיש־מהר שם קץ לפלוגתות בין הנזירים בזמנו.¹¹ הואיל ובמקרה חלו בשנה ההיא שני חגי־הפסחא, האירופי והמזרחי, יחדיו, הרי משהחל הטכס על מזבח־גולגלתא בערב יום־הששי הטוב נעשו בעלי־המחלוקת לוחמים; רבים פצעו ונפצעו בכלי־קודש. לבסוף הזעיק הוד־מעלתו כוח צבאי, ובעצם ידיו הסיר את מכסה־המזבח היווני, העשוי משי־צבעונים וזהב, שהושם בחוזק־יד מעל לכיסוי המזבח הלאטיני, העשוי בד לבן. תלונה הוגשה נגדו בקושטא על משוא־הפנים בו חילל את הקודש, אך ללא הועיל.

אולם בשנה שלאחר־כך (1847), בה שימש מושל אחר פחוּת במעלתו הרוחנית, נודע לנו בוקר אחד בנובמבר כי ענין מוזר התרחש בבית־לחם. בסמוך מאד לאֵבוּס הקדוש יש אתר אחר הנערץ עוד יותר, וסביבו מנורות כסף וזהב הדולקות תדיר, וסימנו כוכב־כסף המשוּקע בלוח־שיִש על הרצפה, וּבכּוכב מלים אלו בלאטינית – “כאן נולד ישוע הנוצרי לבתולה מרים” – כתובת נהדרת בעצם פשטותה. כוכב זה הוּשׂם שם לפני למעלה ממאה שנה על־ידי צליינים אדוקים מעדת הלאטינים, ולבטח ישער כל איש הזר למריבות הרגילות שבמקום כי שם לפחות ידוֹמו כל רגשי־האיבה, שהרי כל הצדדים כאחד מאמינים באמיתוּתן של המלים; אך אהה! המלים כתובות בלאטינית ולא ביוונית – ולכן נחשב הכוכב תג של כיבוש, שקשה היה מנשוא למזרחיים, אף כי מצד שני מעולם לא שמענו שניסו הלאטינים להשחית את הכתובות היווניות בקבר הקדוש בירושלים.

אולם ידיעות הגיעוּנוּ שבּבוא הנזירים הלאטיניים לבית־התפילה לתפילת־השכמה מצאו והנה כוכב־הכסף איננו עוד, וכי ניכּרים היו סימנים של חוזק־יד בעקירתו. התברר שמאורע זה היה נקודת־מפנה לשאלות של הגנה על המקומות הקדושים בחלונות גבוהים יותר, ובענין זה נאחזו אז השלטונות הצרפתיים ברצינות יסודית.

נראה כי לסילוקו של כוכב־הכסף מן הכוּך בבית־לחם קדמה התכתשות גופנית בכנסיה. בלילה אחד הציבו הנזירים היוונים קיר ארעי במצב מסוים שהיה בו כדי למנוע מן התהלוכות הלאטיניות כל גישה לכנסיה לעריכת תפילות של יום־יום ליד ה“אבוס”. הנשיא הלאטיני עם אֶחיו קמו מיד להסיר את המכשול ההוא ואז פרצו האחרים החוצה והתלקחה קטטה, בה השתתפו כמה וכמה כוהנים יוונים, וגם בישוף אחד (כך אומרים), ופצועים היו משני הצדדים.

בלילה שלאחר־כך, או סמוך מאד אחרי־כן, נגנב הכוכב, ומעולם לא הוברר עדיין מה היה עליו. הנזירים הלאטיניים, על הכוהנים וההדיוטות שלהם, מכריזים כי היוונים לקחוהו, וכי העבירוהו למנזר שלהם במר־סבּא במדבר, ושם היתה שמחה גדולה על השלל אשר לקחו מיריביהם. הם גם טוענים כי כוהן יווני מסוים מבית־לחם, שנקבו בשמו, נעדר ממנזרו בעת ההיא דווקה ולא שב שמה.¹² הם טוענים – ובדין, ככל המסתבר – שאין להאשים אותם במעשה זה של חילול־הקודש, שהרי היה הכוכב אות־תמיד לקניינם במקום בו הונח, ועליו היתה כתובת בלשונם שלהם; לכן בהכרח מבקשים היוּ תמיד להשאירו שם, וגם לוּ היה איזה מניע מעוררם למעשה שכזה הרי לא היו עוקרים את הכוכב בחוזק־יד חפוּז, כגון זה שהיה גלוי לעין במקרה הזה, שכּן אחד הברגים עדיין היה במקומו ורסיס מן הכסף אחוז בו, כפי שראיתי אני במו־עיני.

בפולמוס שלאחר־כך היו שטענו כי הלאטינים עשו זאת על־מנת להוציא שם רע ליריביהם הסובלים ולעורר חמלה על עצמם; וכן גם שחמש שנים קודם־לכן התלוננו הלאטינים בשער העליון שהיוונים מתכוונים לגנוב אותו, שעה שאך הם לבדם העלו בחלומם דבר שכזה, וכתוצאה מכך השיגו צו־מניעה נגד סילוקו. עובדה זו מוכיחה כי היה הדבר, משנעשה סוף־סוף, מעשה־ידיהם של הלאטינים, שהרי היוונים, בהיותם נתיני תורכיה, לא היו מרהיבים עוז בנפשם להמרות את צו הווזיר. דומה כי אין זה נימוק בר־תוקף; אדרבה, יכול הוא להעיד על ההיפך, כלומר שחמש שנים לפני 1847 היו טעמים לחשוש כי יש כוונה למעשה זה של חילול־הקודש.

אולם הבּשׂורה פשטה מהר ברחבי הארץ, ומר מאראבּוּטי, סגן־הקונסול הרוסי ביפו (לא היה אז משרד קונסולרי שטיפל ביוונים בירושלים), חש לבוא ולערוך חקירות במקום־המעשׂה.

הקונסול הצרפתי בירושלים, מר אֶלוּאיס־ז’וֹרֶל, דומה כי התיחס באדישות רבה לעניין, עד כדי כך שהפראנציסקנים¹³ במורת־רוחם איימו כי יעמידו עצמם תחת השלטון התורכי (אלא שדבר זה היה מן הנמנעות), וכי ירשמו בקונסוליה הבריטית תעודה המצהירה על נימוקם במעשה הזה.

אז החל הקונסול הסארדיני לטפל בענין בנימוק שנשיא “טרה סאנטה”¹⁴ הוא נתין איטלקי. אולם הנזירים לא החשיבו ביותר את עזרתו האדיבה; אלא שהואיל ונעשה צעד זה החל הקונסול הצרפתי לפעול ונתפס לקיצוניות ההפוכה. הוא פנה אל הפחה, ו“בשם צרפת” דרש להחזיר את הכוכב למקומו, בלי לסמוך על רשלנותה של חקירה כלשהי.

שוֹעֵי המוחמדנים נועדו יחד לטכס עצה, ודינים־וחשבונות נשלחו לרשויות עליונות מכל עבר לביירות ולקושטא. באחד הדינים־וחשבונות האלה לממשלתו הצהיר הפחה: “יכול הייתי למצוא את הכוכב לכתחילה לולא התערב הקונסול הצרפתי בעסק” – ביטוי תורכי מאד, הסובל פירושים שונים ומנוגדים, אלא שעל־כל־פנים העיד כי לא תפס אל־נכון את חומרתו של המקרה: הוא ראה בכך סתם ענין משטרתי של גניבה פעוטה, תוך שדימה בנפשו כי אם יימצא החפץ לא יהיה עוד צורך לומר דבר על־אודותיו, ושום צד לא יהיה צפוי להאשמה של חילול־קודש.

העניין הועבר לקושטא, והדיונים בין השער העליון לשגרירים העלו בהכרח את עניין הזכויות השייכות לשתי הכּנסיות הנוצריות הראשיות בירושלים ובבית־לחם, וּלכך בלי ספק היתה כוונתם של זוממי הגניבה – זכויות שכל זמן שהמלך התורכי נמנע מלהפירן (ובשום־פנים־ואופן אי־ אפשר היה לשער כי יִמלאהוּ לבּוֹ לבטלן לנוכח כל העולם הנוצרי) הסתכמו למעשה בזכויות של קנין בפועל־ממש. דומה כי השליט המוחמדני לא שמר לעצמו אלא את הסמכות להסדיר את תנאֵי ההשגחה.

הצרפתים היו הראשונים שהעלו את נושא התביעות הכלליות האלו בקושטא. דבר זה נעשה ב~1850 כאשר הסתמך הגנרל אוֹפִיק, השגריר, על חוזה משנת 1740 בין צרפת לשער העליון, שסעיפו ה־33 כך לשונו: –

“הנזירים הלאטיניים היושבים עתה כמקודם בירושלים ומחוצה לה, ובכנסיית הקבר הקדוש, המכונה אֶדמאמֶה,¹⁵ יוסיפו להיות בעליהם של מקומות העליה־לרגל שהם עתה ברשותם, כדרך שהיו בעליהם עד כה; ולא יטרידום בדרישות למסים; ואם יתדיינו בעניין כלשהו שאי־אפשר להכריע בו מיד, יובא הדבר לפני השער העליון שלנו”.

אולם ימים רבים לא הוּשׂם לב לחוזה זה, מן־הסתם מחמת המאורעות המדיניים שהתרחשו בצרפת בינתיים, ובתוך כך השיגו להם המנזרים היווניים כמה זכיונות לטובתם; אף־על־פי־כן, אם נעיין במסמך כפי שהוא עתה, ונורה על הסעיף הזה הנזכר, הרי עדיין הנושא נתון לוויכוח, באיזו צורה ובאיזו מידה אמנם החזיקו הלאטינים ב“מקומות העליה־לרגל” קודם־לכן, כלומר לפני 1740.

הגנרל אוֹפּיק הבטיח לסיר ס. קנינג¹⁶ שהפּנייה להכרעה לא היתה בשום־פנים פנייה מדינית; המדוּבּר היה סתם בשאלה של קנין שכבר הוגדרה על־פי חוזה מפורש. אך כאשר מסר על כך שגרירנו במולדת ראה כי יקשה ביותר להפריד אותה שאלה מעסקי־פוליטיקה וקשיים לאומיים מן המדרגה הגבוהה ביותר.

בעת הוויכוח האשימו הצרפתים את אנשי־הדת היווניים, בתוך שאר דברים, שזמן־מה קודם לכן הרסו בזדון את הקברים הנערצים של גוֹדפרוּאָה דה־בּוּיוֹן וגי דה־לוּסיניאן.¹⁷

ההוראות מלונדון אמרו לעקוב אחר הדיונים, אך בשום־פנים לא לקחת בהם חלק.

בירושלים היתה תסיסה עזה בנושא הכּיפּה הגדולה שמעל לקבר הקדוש. נראה היה בעליל כי בפעולות חוזרות־ונשנות הוסרו מן הכיפה במהירות, אחד־לאחד, ריקועי עופרת שעל צדה הדרומי; שני הצדדים, הלאטינים והיוונים, האשימו זה את זה במעשה הלזה; אך זר רשאי היה, כמובן, לשאול מה יכול להיות המניע למעשה זה בכלל? ההסבר טמון בכּלל שבחוק התורכי, שכּל מי שכּיסוי הבית בבעלוּתו הרי הבית בבעלוּתו; ומובן שלבּעלים הזכות או החובה לשקוד על תקנתו. והנה, כל אחד משני הצדדים האלה מאושר היה ביותר להמציא כספים על־מנת להשיג בכך קנין כה מקוּוה, שהרי שיפוץ הכּיפה כמוהו כהוכחה לזכות הבעלוּת. שני הבעלים מוכנים היו להעלות בקושטא את העובדה שבעונת־החורף ניתך הגשם מבעד לחלק שהוּסר על המרצפת מתחת, ולהסב את תשומת־הלב להפרעתן של תפילות־קודש עקב ציפצופיהן של ציפרים המבקרות בקיניהן שבתוך הכיפה והיציעים; וכן גם לעובדה שהקורות הענקיות של הכיפה כה נרקבו בהיותן חשופות לרוח ולגשם ולשמש עד שהיתה סכנת מוות וחבּלה צפויה מנפילתן המשוערת; ושני הצדדים להוטים היו להציע לשער העליון סכומי־כסף גדולים יותר ויותר בעד הרשות לתקן את הצריך תיקון.

נושא זה כמעט אינו מופיע, אם הוא מופיע בכלל, בחליפת־המכתבים שהובאה לפני הפרלמנט.

נראה הדבר כי בצורה רשמית הובאה הפּנייה בעניין הכנסיות לפני השער העליון לראשונה על־ידי מר לאוואלֶט, שבתחילת 1852 ירש את מקומו של הגנרל אוֹפּיק בשגרירות.

ב־־9 בפברואר כבר התקדם הענין עד כדי כך שהתורכים הבטיחו, בצורת “איגרת”, להעניק לצרפתים את הזכות לערוך טכסים דתיים בקבר הבתולה מרים ליד גת־שמנא, ולהשאיר את כל יתר הנקודות במצב של סטאטוס־קוו. הללו לא נתקררה דעתם; אך כעבור זמן הסכימו להסדר על־תנאי שתכריז הממשלה העותומאנית כי החוזה הישן משנת 1740 עודנו בתקפו.

הרוסים, שפרשׂו חסותם על תביעות היוונים האורתודוקסים במחלוקת, כעסו על שיריביהם זכו בהרבה כל־כך, ולא התפייסו אלא משהוצא “פירמאן” שלמעשה ביטל את ה“איגרת” שניתנה לצרפתים. הללו מצדם נעלבו מן ההתחמקות שהתבטאה ב“פירמאן”; והתורכים, שהתיסרו בין שני הצדדים, ששניהם הגבירו את יומרותיהם באיומים מופלגים, סופם שהבטיחו לצרפתים שהפירמאן לאורתודוקסים לא יושמע בפומבי בירושלים. לרוסים הבטיחו כי יימנעו ממסירת המפתחות של כנסיית בית־לחם ושל קבר הבתולה לידי הלאטינים; ומובן שכל תחבולה נשמרה בסוד מן הצד שצפוי היה לצאת ממנה בהפסד. התמיהה היא איך יכול היה הדיוואן התורכי לקוות לבלום בהוראות־שעה קצרות־רוֹאי מעין אלו את הצדדים האדירים שלפניו; שהרי כה קצרה תהיה התקופה עד שתבוא התפוצצות הכרחית, ואז יישארו הם חשודים ומבוזים בעיני שני הצדדים המערערים; אך בעצם לא יכלה הממשלה העותומאנית לקדם את פני הסכנה של מצב־החירום, אם אמנם יבוא: היא יכלה רק לקוות להתערבות ההשגחה בדרך־נס שתסייעם בדו־פרצופיותם.

הממשלה הטילה אפוא על עפיף ביי לבצע בירושלים את ההחלטות הסותרות של המועצה.

בחדוות הנצחון שהושג באמצעות הפירמאן יצא הפטריארך היווני של ירושלים (שברגיל הוא יושב בקושטא) לביקור במחוז־הבישופות שלו, ושם הקביל את פניו מר באזילי, הקונסול־הכללי של רוסיה בסוריה, עם הנסיך גאראן (הלז התכבד לצורך המאורע במשׂרה הנומינאלית של סגן־קונסול) ופמליה מתאימה של פקידים זוטרים; יחד נכנסו לירושלים בהוד ובהדר ונתקבלו על־ידי העדה המקומית.

היה הדבר בשבוע הראשון בספטמבר, וב־15 בו בא אחריהם הנציב החשוב, עפיף ביי. משקרב הלז לבוא יצאו שוֹעי העיר רכובים לקראתו, ובכללם שני הפטריארכים המקומיים (היווני והארמני) והפחה בגופו ובעצמו, לערוך לו קבלת־פנים מכובדת.

למחרת היום באתי לבקרו, ומצאתי שהוא אדון שדיבורו מלוטש, שההרגל והשׂררה מיתנוהו. בנעימוּת רבה אמר כי יקדיש תשׂומת־לב מיוחדת לכל ידיעה או עצה שאֶהיה מוכן לתת לו; אך היתה זו חובתי־אני להבטיחו שמנוּע אני מלהתערב בעניינים שהיו אז על הפרק. ובאמת, כל עת שהותו הצטמצמתי בשׂיחי־ובשׂיגי אתו בנושאים שתשומת־הלב נתונה להם ברגיל ובפומבי. צורך היה בדבר, לא בשל איזה הוראות מיוחדות שנתקבלו מאנשי־רשות עליונים, כי הללו נדירות היו עד מאד בדרך־כלל, ובשלב זה לא באו כלל; אלא גם מחמת הקושי להשיג ידיעות מדויקות על עניינים אלה מן הצדדים הנוגעים בדבר; וגלוי־וברור היה, כפי שהוכיחה עד מהרה דו־פרצופיותם של התורכים, כי זה היה קו־ההתנהגות הטוב ביותר.

קונסולים אחרים, אף הללו שלא היו ראשי המדבּרים בנושא שעל הפרק, לא נהגו עדינות כה רבה בנדון, ובין הנפשות הפועלות על הבימה והנוהים אחריהן מה־רבו המזימות, דפיקות־הלב, ההסתייגויות, ניחושי המניעים, הפישפוש במלים, אחת־לאחת, כצאתן מפי הנציב – מה־רבו כל אלה בשלושת החדשים האחרונים של שנת 1852!

ב־26 באוקטובר הזמין עפיף ביי את הפטריארכים ואת אותם הקונסולים שנעשו מעורבים בענין להיפגש עמו ב“קיאמֶה”, כלומר בצל הכיפה הגדולה ונוכח הקבר הקדוש. שם השמיע נאום בו הפליג בשבחי דאגתו הנודעת של הוד־מעלתו הקיסרית, השולטן, להרעיף נחת על נתיניו לכל מעמדותיהם ודרגותיהם, ואשר סימנים כה מרובים לה העתיר על בעלי־בריתו המפוארים וכו' וכו', וכה האריך בנאום חוצב־להבות זה עד שקצרה רוחם של הפטריארך היווני והארכימאנדריט הרוסי מלחכות לקריאתו של הפירמאן שאמור היה להנחיל להם את הנצחון המצוּפה מכּבר.

או־אז פנה הביי אל כל הצדדים בהזמנה להיפגש עמו שוב בקבר הבתולה, וכאשר נאספו שם קרא באזניהם אט־אט צו מאת השולטן המעניק ללאטינים את הזכות לשאת את תפילת־המיסה על הקבר ההוא ביום־הזכרון הרגיל, פעולה שנמנעה מהם שנים רבות; אולם כמשקל־נגד לחסד הזה באה תקנה שאין להזיז דבר מקישוטי המזבח ואבזריו האורתודוקסיים לצורך אותו טכס. כאן קמה סערה ממש מצד הלאטינים נוכח סייג זה שהוּשׂם לזכותם, שכּן הצהירו כי אי־אפשר להם לערוך טכס דתי בכליהם של פורשים ובצלב שאינו הולם בחומר ובצורה את חוקת הכנסיה.

הנציב נחפז לצאת את מקום ההמולה ופנה למעונו, אך שמה דלקו אחריו הרוסים שעתה נפקחו עיניהם לראות את העובדה הרת־המשמעות שאחרי הכל לא הושמע הפירמאן. “איזה פירמאן?” “מה פירוש! אותו פירמאן שאתה עצמך ניסחת במעמדי בקושטא”, אמר הנסיך, סגן־הקונסול. “הה! הפירמאן ההוא; אם כן, חייב אני לומר כי איננו אתי.” באזילי רקע ברגלו בחמת־זעם, ולבסוף הודה עפיף ביי והתוודה כי לא קיבל הוראות להביאו, או להודיע על תכנו.

או־אז דרשו הרוסים לזַמן לישיבה את שוֹעי המוסלמים בעיר, בנוכחותם ובנוכחות הפטריארך היווני, ישיבה בה תינתן ותירשם תשובה רשמית באשר לפירמאן. חפיז פחה הזקן והמסכן (שבּעת ההיא היה מושל ירושלים) זימן לאותה מועצה את האֶפנדים ואת המפקד הצבאי; אך כאשר נועדו יחד לא היה כל נציב במקום, והפחה יכול היה רק לומר כי אין בסמכותו לכוֹף את נוכחותו של נציב הבא בתפקיד מיוחד היישר מן השער העליון – שאין הוא יודע מאומה על הענין אשר לשמו ביקשם מר באזילי להיפגש; יודע הוא רק כי השולטן רוחש טוב לנתיניו על כל מעמדותיהם ודרגותיהם, וכו' וכו'. וכך נגמרה לפי־שעה אותה מהתלה חגיגית, שעל פרטיה שמעתי מיד לאחר־מכן מפי אחד האישים שנכחו רשמית מן הצד הלאטיני, שצחק בהתפעלות מאחיזת־העיניים של התורכים שבילבלו את דעתם של שני הצדדים.

מר באזילי שיגר מיד את סגן־הקונסול שלו הנסיך ליפו, לתפוס בכלי־שיט ערבי (שַח’תוּר) כלשהו שיוכל להשיגו, על־מנת להביא את החדשות לקושטא.

ביום המחרת ביקרתי אצל הקונסול הצרפתי, מר בוֹטא, ומצאתיו שקוע ראשו־ורובּו בכתיבה, מוקף שפע ניירות בגודל־פרטיכל; רוחו היתה טובה עליו עד מאד והוא אמר כי ההתדיינות על הכנסיות לא די שהיא רחוקה מסיומה אלא אין היא כי אם בעצם תחילתה, ואכן נראֶה היה כי דעה זו של מי שעמל כל־כך בהסערת הרוחות מיוסדת היא היטב.

במהלכים שלמעלה טבעי היה הדבר שהרוסים ייחסו חשיבות כה גדולה לפירמאן, שהרי בעניינים מעין אלה לא היה להם דבר להישען עליו מחוץ לפירמאנים, ולא יכלו להיות להם שום תעודות אחרות, לפי שהיוונים שבירושלים הלא הם “רַאיה” (נתיני השולטן) ואילו טיעונם של הלאטינים מבוסס על עדיפוּת חובותיו של חוזה; ההבדל הוא בכך שפירמאן הוא מתן זמני מן השולטן לנתיניו, שכעבור זמן אפשר לבטלו או לשנותו; ואילו חוזה הוא ברית הדדית בין שווים, שאין להפירה אלא בהסכמת שני הצדדים.

אז השלימו התורכים בעורמה את הדיפלומטיה שלהם בשלחם כוכב־כסף חדש לבית־לחם, שַי מן השולטן, ובזאת סילקו עילה מסוכנת זו למחלוקת; הכּתובת היא שוב בלאטינית.¹⁸ ההחלפה נערכה ברוב טכס על־ידי הפטריארך הלאטיני, למרבה שמחתם של נתיניו הרוחניים, שלושה ימים לפני חג־המולד, למען יהיה מוכן לתפילת־המיסה של חצות. בתוך כך נמסרו מפתחות הכנסיה הגדולה שם והכוּך של האבוס הקדוש ללאטינים על־ידי הנציב, שבכך הסתיימו יגיעותיו.

מופלגים היו כעסה ומפח־נפשה של הכנסיה האורתודוקסית הן בסוריה והן ברוסיה. הספרים־הכחולים הפרלמנטריים שלנו מתארים את מצב־נפשו של הצאר הגדול נוכח הפרה זו של זכויותיו, כפי שנראו לו; ולאחר האיגרת בה הוכרז על רגשותיו של הצאר לבּארון בּרוּנוֹב בא מסעו של הקורפוס החמישי אל גבול הדאנובה, שאחריו שוב בא הרביעי – 144,000 איש בסך־הכל – וכעבור זמן קצר, בעוד האוסטרים מוחים נגד התורכים שדיכּאו בחוזק־יד את מרידת מונטנגרו (או קארא־דאג בתורכית), ניצלו הרוסים את שעת־הכושר והוסיפו על אותה מחאה (הגם שלא היתה מעניינם, הואיל והיתה זו שאלה אוסטרית בלבד) מחאה ואיוּם משלהם; אך אלה עניינים שמקומם בהיסטוריה האירופית ולא בזו שלנו, וכך היו נשארים, לולא הוסיף הצאר להוראות שניתנו למשלחתם המיוחדת בקושטא את נושא המקומות הקדושים בארץ־ישראל.

החוליה המקשרת בין מונטנגרו לירושלים היתה חוט דק מאין כמוהו שכמעט אין להבחין בו בלי הסבּר, והוא שבּשני המקומות כאחד היו התורכים כביכול מדכּאי הנצרות באותה צורה של אמונה אורתודוקסית המקובּלת על רוסיה.

עסקי־הפוליטיקה האירופיים של המאבק הלאטיני קיבלו באותו ומן דחיפה נוספת מעלייתו של לואי־נפוליאון לדרגת קיסר־הצרפתים, מעשה שבלי ספק הטיל משקל עצום על כף־המאזנים ההיא.

הנסיך מנשיקוב הגיע לקושטא בשליחות מיוחדת עם התחדש שנת 1853, בשעה שנעדרו משם ראשיהן של שגרירויות צרפת ואנגליה כאחת. התנהגותו של הנסיך היא בגדר פרשה בהיסטוריה שלא בנקל ישכּחוּה חוקרי הספרים־הכחולים, או המעיינים בדפי־התמונות של קינגלייק.

השגריר האנגלי, שעתה הוענק לו תואר אצולה, הספיק לחזור מלונדון על־מנת לתווך בין המתנצחים על המקומות הקדושים, לבקשתם־הם, בפולמוס שבו כבר הוכרעו שני סעיפים גדולים: – 1. כוכב־הכסף והמפתחות של בית־לחם; 2. התפילה השנתית על קבר הבתולה. אך עדיין לא הוסדרו כמה פרטים עדינים אם גם פחוּתים. היו אלה עניינים שעיקרם בשיגרה או קדימות שבעיני זר ייראו קלי־ערך אלא שלא כך נחשבו בעיני הצדדים המשולהבים המתאבקים בגללם. בתוך פחות משבועיים הסתיים הכל על בסיס שעודנו עומד בעינו, וקרוב־לוודאי שכך יישאר עד שתבוא איזו תהפוכה לאומית, כגון כיבוש אירופי של סוריה, ותצריך הסדר חדש.

חלקו של השולטן בסיום המוצלח הסתכּם בזה שצריך היה לראות בכוכב־הכסף תשורה ממנו, בלי להעניק שום זכות־יחיד ללאטינים למרות לשון הכּתוֹבת שעליו, ואילו הכיפה הגדולה של ה“קיאמה” תשוּפץ על חשבונו, בלי שיחול שינוי בצורתה.¹⁹ וכך תם הפולמוס על זכויות המנזרים בירושלים ובבית־לחם ב־22 באפריל 1853.

ואולם ענין ההגנה על הנוצרים בתורכיה על ידי אירופים, שצף ועלה על הפרק, נגלָה עתה כאותו צפע היוצא משורש הנחש (ישע' יד, 29). משַל עוף־החול הקם מאֶפרו של קודמו לא יִצלח כאן, שהרי ההופעה החדשה לא היתה יצור של יופי אלא מפלצת־אימים שקמה כשהיא מבשׂרת צער וחורבן להמוני־אדם.

בשׂירטוט זה של ארץ־ישראל בימי המלחמה הרוסית אין הכּוונה לדון בעסקי־הפוליטיקה של לונדון, פאריז, סנט־פטרסבורג, קושטא או וינה; הללו אפשר ללמוד אותם די־הצורך במקומות אחרים, ובאמת גם לא הובנו בבירור בזמנו בירושלים, להוציא מקרים כגון השׂיחות שלא תישכחנה לעולם של הצאר עם סיר ה. סימוֹר בנוגע ל“אדם החולה” וחלוקת רכושו – מעלליו של הנסיך מנשיקוב בשער העליון, והגורל שפקד את האולטימאטום שלו. בתוך הבילבול אשר ציפינו לו בענייני המזרח מסתבר ששום מאורע בלתי־רגיל לא היה מפתיענו, ואך בדוחק אולי היינו מופתעים מפלישה צרפתית או רוסית, שבקרב אנשי־השׂררה מכל־מקום היתה נושא שאין מסיחים בו; שמועות היו לנו למכביר. אצלנו לא היו אלה ימים לשיגור טלגרמות בכל יום, אבל מחשבתו המוטרדת של הציבור תבעה מזון להשערות. מזון זה סיפקו הקונסולים הזרים ונספחיהם, תיירים, המנזרים, וכן הפקידים התורכים או מפריחי־השמועות בשווקים. היתה זו תערובת מוזרה; והתוצאה שנתקבלה היתה אי־שקט קדחתני.

לפעמים הפיצו אנשי הקונסוליה הגרמנית (לעתים קרובות בטרם עת) ידיעות סותרות על רוסיה ואוסטריה בקושטא; שכּן מדיניותן של המעצמות הגרמניות לא היתה מוגדרת במדויק בעת ההיא. אז בא נוסע מארצות־הברית וסיפר מה שראה מן הצי הצרפתי בטולון, מקום שם היו שלושים־ושבע אניות־מערכה, ארבע מהן בנות למעלה מ־120 תותח כל אחת, והן מוכנות להפליג למתן פקודה בתוך שלושים דקות.

שוב באמצע אפריל נגלה, ביפו, נסיונו של איש בית־לחם בן הכת היוונית להבריח עשרים־ושלש חביות אבק־שריפה; אבק־השריפה נתפס והוחרם והושם במצודה שם; הסַוור נאסר. במשבר מעין זה לא היה המקרה נטול משמעות משלו. כלום היוונים ילידי־הארץ מתכוננים לעזור לרוסים במישרים, או רק בעקיפים, על־ידי מכירת אבק־שריפה לאיכרים, וללבּות בכך את הקטטות בין סיעותיהם, דבר שאולי ישַקע את הארץ במצב של אנארכיה? באותה עת לערך התרגלו התיירים האנגלים שלנו במלון, כפי שסוּפּר לי, לדבּר דברים ברורים בנושא המרגלים הרוסים. יום אחד נעשה הדבר בהטעמה בלתי רגילה, אגב הבּעת תקוה שאם אמנם יש לא־יוצלחים כאלה בקרב הזרים שבּמקום כדאי שישמעו דבר שיוּכל להצמיח להם טובה; וברגע ההוא יושב היה אדון אחד, לא אנגלי, בפינת הספּה הארוכה, וקורא בעתון “בריטניה” שלי, שנשלח למַטה לשימושם של התיירים. המדבּרים המשיכו בשלהם, וכל אחד מהם סיפר מעשיות שהגיעו לידיעתו בעת חצוֹתוֹ את יבּשת אירופה, על מרגלים המבקרים בבתי “רבּי־המלצרים”. כך היה הנושא החודר־בכּל פושׂה ועולה בשיחת־חולין של סתם.

בהמשך אותו חודש אפריל נודע לנו מ“המקורות הרגילים של ידיעות פומביות” כי השלטונות בטריאֶסטה מטילים בתוקף מצב צבאי נגד האנגלים, כמו גם נגד יושבי המקום, אלא שדבר זה אולי אין לו קשר בלתי־אמצעי לשאלה המזרחית הגדולה שכל מעיינינו נתונים לה. פיטפוטי מלחמה מילאו את האוויר.

ואחר־כך, בסוף מאי, הובטח לנו כי עם שוב הוד־רוממותו רשיד פחה לשׂררה כווזיר־הגדול הכריזה תורכיה מלחמה על רוסיה. הקונסולים הצרפתי והפרוסי דיברו על כך בבטחון, אך האוסטרי אמר דיפלומטית שאין הדבר ודאי כל־כך. אדרבה, הרוזן נוֹסטיץ, מפקדה של אניית־מערכה רוסית, אמר לנו עם בואו ב־3 ביוני כי עזב את אלקסנדריה ב־21 בחודש שעבר, ובתאריך ההוא לא שמע על יציאת הנסיך מנשיקוב מקושטא.

ב־7 בחודש נודע לנו כי השגרירות הרוסית אכן עזבה את הבירה; אך נאמר כי דבר זה כשלעצמו אין בו משום הכרזת־מלחמה.

עתה ברי היה לקונסול האוסטרי כי פעולות־האיבה עתידות להתחיל ב־3 בחודש בייראם (מן־הסתם היתה הכּוונה לחודש שוואל), לאמור כעבור חודש, שכּן קרוב היה לוודאי כי העוּלמא²⁰ עושים חשבון שיהיה זה יום מוצלח לפתוח בו בקיבּולת כבדת־משקל כל־כך. ב־13 בחודש נתקבלה לבסוף ידיעה בעלת חשיבות, שכּן נודע לנו שב־27 בחודש שעבר נכנסו המוסקובים לנסיכוּיות הדאנובּה, וכי הואיל וצעד זה הדאיג במידה רצינית הן את תורכיה והן את אוסטריה ראתה זו האחרונה צורך לנקוט פעולה מקבילה והודיעה שהיא עומדת בברית עם אנגליה וצרפת. אמרו כי פרוסיה עשתה זאת שבועיים קודם־לכן, אלא ששום מעצמה עדיין לא הכריזה מלחמה כדת. אולם למעשה נמשכו הישיבות המשמימות בווינה עוד שלושה חדשים, במטרה למנוע במידת האפשר את פגעיה של מלחמה רחבת־ממדים שהיתה ממשמשת־ובאה עלינו.

בהתקבל הידיעות שאכן פלשה רוסיה לנסיכויוֹת שלחתי אל הארכימאנדריט הרוסי פורפיריוֹס לשאול אם אפשר לסמוך על הידיעה. הוא השיב שצבאָם אכן נכנס לוואלאכיה (כך היו נוהגים אז לקרוא לשני הגלילות בכל רחבי תורכיה), ובהורותו על צרורות המוּטלים מוּכנים להובלה על גבי פרדים וגמלים אמר, “עיניך הרואות שאני מתכון לצאת בתוך דקה אחת”.

ביום ההוא יצאו הקונסולים הצרפתי והפרוסי לביירות ולקושטא לתור אחר ידיעות והוראות איך לנהוג; כשלושה שבועות נעדרו מן המקום.

 

פרק שני: הצדדים במחלוקת – יוונים ולאטינים – הכנסיה המזרחית והמערבית – תולדותיהן    🔗

בטרם נמשיך בסיפור המאורעות אולי כדאי שנזכּיר בבהירוּת מיוחדת מי היו הצדדים שבמחלוקת על המקומות הקדושים, ומה היה מעמדם.

על־פי המקובל הריהם מכוּנים הלאטינים והיוונים – ז.א. הכנסיות ה“קאתולית” וה“אורתודוקסית” – ואין זה מענייננו אם כך הם קרויים כהלכה מצד התיאולוגיה; אך אלה הם הכינויים המקובלים עליהם עצמם. בכּנסיה היוונית ראתה הממשלה התורכית את כנסיית הארץ, שקמה לפני הכיבוש המוסלמי של עומר.

בירושלים העדה היוונית מונה הדיוטות מן הילידים (ילודי ארץ־ישראל) וכוהני הקהילות שלהם, ועמהם ארכימאנדריטים זרים, רוצה לומר יוונים אמיתיים, הממוּנים עליהם. האנשים האלה, ככנסיה, מיצגים את הנוצרים העבריים והסוריים הקדומים של הארץ, כמו גם את הקיסרות היוונית־הנוצרית, ברצף של גזע, כנסיה, לשון ומקום־מושב. זוהי אותה עדה שהחזיקה בירושלים כנגד הכליף עומר, ואשר עמה כרת, לאחר כניעתה, את חוזה־הכּניעה שלו בשנת 636. את התיאור השלם ביותר של ארגונם הכנסייתי אפשר למצוא במהדורה השניה של “העיר הקדושה” לוויליאמס.

לגביהם היתה תקופת מסעי־הצלב, שתחילתם במאה האחת־עשרה, תקופה שכּולה פורענות. היתה זו תקופה של “תוקפנות אפיפיורית”, שכּן אז נעשתה הכנסיה הלאטינית מושלת בכיפה בראשותו של פטריארך לאטיני, ואילו אנשי־הכהונה ה“אורתודוקסים” שלהם, כיון שנעקרו ממקומם, תרו להם מקלט תחילה בפֶטרה, ואחר־כך במקומות אחרים שבּהם יכלו למצוא מחסה – אך עם חידוש השלטון המוסלמי על־ידי צלאח אל־דין שוב קיבלו הנוצרים הילידים את כוהניהם שלהם, ורשאים אנו להניח שחייכו למראה מדכּאיהם המסתלקים המתקראים “קאתולים”.

במאה השש־עשרה הוציא הוועד האורתודוקסי בקושטא, הקרוי “אחֵי הקבר הקדוש”, בראשות הפטריארך שלהם גרמאנוּס, תקנות האוסרות לעולם־ועד על ילידי ארץ־ישראל להסתופף במנזריהם, ומאחר שבּכּנסיה הזאת, כבכל הכנסיות המזרחיות, הבישופים ושאר כלי־קודש נבחרים אך ורק מקרב הנזירים, הרי בכך נבצר מן הילידים להגיע לכהונה או למעלת־כבוד כנסייתית; יכולים הם רק להיעשות כוהנים הדיוטות, רוצה לומר כוהני־קהילות, שבדרך־כלל הם אנשים נשואים השרויים בעניות מרודה.

הנה כך מקובל לחשוב שכל הניהול של הכנסיה העתיקה הזאת ברחבי ארץ־ישראל נתון בידי “דיר אל־רוּם”, ז.א. המנזר היווני, שהוא הכּינוי הממשי המקובל בעם לכולם.

הפטריארך של ירושלים, החולש על שטחי ארץ־ישראל, פניקיה, אדוֹם ועראבּיה פטריאָה, הוא תמיד איש זר, וכמעט תמיד הוא נמצא בקושטא, שם הוא עוסק בפוליטיקה ובתככים עם השער העליון.

ב־1853 היה הפטריארך היווני קיריל, אדון קשיש ונאה המופלג בנימוסים – מושל ברוחו ואומר־כבוד – שלא על־נקלה ישכחהו אדם שנתקבל אצלו בחדרים המרווחים של המנזר היווני, מקום בו התגורר בעת היותו בירושלים. ספּת הארגמן הגדולה, שעליה פרושׂ היה עור־ברדלס, הלמה יפה את דמותו הכבוּדה של הפטריארך, העוטה משי־אטלס שחור ונהדר, ויהלומים ואזמרגדים עצומים עוטרים את ציור־האֶמייל של הגוֹאל על חזהו.

בעיני המוסלמים והתורכים המנזר היווני הוא הגוף המיצג את העדה הזאת, הראשית בין העדות הנוצריות, שהרי מדרך־הטבע כך נראית להם הכנסיה היוונית, שהיתה היחידה במקום כאשר כבש עומר את ירושלים, ואשר עמה הוסכם על תנאי הכּניעה. גם לשאר הכנסיות מנזרים משלהן.

כל המנזרים – היווני, הלאטיני והארמני – יש להם אוצרות־עתק באבני־חן ובמלבושי־פאֵר, מתנות מלכים זרים או שאר נדיבים גדולים – והמלבושים מרובים כל־כך עד שאין להציגם לראוָה בחגיגה יחידה כל כמה שיִרבו חילופי העטרות, גלימות־הטכס או גלימות־הכּהונה. הללו של המנזר הלאטיני באו בעת החדשה ברובּם מספרד ואוסטריה. מנזרי היוונים והארמנים מקבלים תשורות־יקר מרוסיה, ומחסידים עשירים בקושטא. אלה האחרונים יש להם תומכים גם בקרב עשירי הסוחרים הארמנים בהודו.

המנזרים המזרחיים האלה אוגרים בכל שנה כמויות עצומות של מזון ועצי־הסקה שכספם והשפעתם מאפשרים להם לרכשם מן הכפרים במחיר זול במיוחד. כמעט אין צורך להוסיף כי למוסדות האלה מעלת־כבוד מכרעת בקרב ההדיוטות של עדותיהם השונות, והרבה יותר מכך היתה בימים־עברו כאשר לא היו להם להללו שום מגינים אחרים מפני עריצותם וחמסנותם של המוסלמים השליטים.

אפילו כיום, אם גם לעתים קרובות פחות, האפנדים של מועצת־העיר, יחד עם אלה המחזיקים במשרות ממשלתיות במשטרה וכו', מקבלים הטבות ניכרות בזכות הפילוגים בין המוסדות האלה, שכּה רב הכסף העומד לרשותם ואשר תמיד הם משתדלים להשיג את קולותיהם ותמיכתם במועצה.

המנזרים היווניים בירושלים מרובים הם, בעיקר למגורי אנשים, וראש־וראשון בהם הוא זה של “קונסטאנטין”; הנזירים חיים יפה, והתוצאות ניכרות בחזוּתם הכרסתנית; גם כשהם יוצאים רכובים על סוסים, ודבר זה אינו בלתי־שכיח, מתהדרים הם במבחר הסוסים שאפשר לקנותם, להוציא את הגזע האציל של המדבר; ואם על פרדים הם רוכבים, כפי שייראו לפעמים הזקנים שבהם, הכרח שיהיו להם עדיי־סוס מרהיבי־עין.

למותר הוא לתאר בפרטוּת את הכנסיות ושאר הנכסים השייכים לאגודה הזאת בתוך החומות, ודי לנו שנאמר כי, פרט לזה שרכושה משכּבר לא פחת במאומה, הרי זה כמה שנים היא שוקדת על תכנית לרכישת בתים, או חנויות, או אדמה פנויה, או אפילו פירורים (“קיראטים” או חלקי־עשרים־וארבעה) של נכסים כאלה בכל רחבי העיר בלי הבחנה, עד כי יש סוברים שלמעלה מרבע מן השטח כולו מצוי כבר בידיהם בחכירה.

יתר על כן, מחוץ לחומות רכש “המנזר היווני” בשנים האחרונות שטחים גדולים של קרקע, שזוּבּלו וניטעו בקפידה, בעיקר עצי־תות לגידול תולעי־משי, וזו קיבּולת ראויה־לשבח עד מאד. סוג זה של נכסים, יחד עם העסקת האיכרים שמחייב העיבּוד בהכרח, מַקנה להם השפעה בקרב האוכלוסיה הכפרית שגורמים אחרים היו שמחים להשיגה; ואילו רכישותיהם בעיר ועשרם בממון, שבו הם עושים שימוש ברוחב־יד בבתי־הדין השונים של השלטון המקומי, נותנים אותותיהם גם בּכּיוון הזה האחרון, עד שעצם השם “דיר אל־רוּם” הופך להיות קמיע של כוח־שלטון הרחק מחוץ למעגל ענייניהם הכנסיתיים.

אפשר לציין כי אחד הכללים של אגודה זו הוא שנזיריה מלכתחילה אינם קשורים בנדר של עניוּת. לפיכך מוסיפים הם להחזיק בימי־חייהם בנכסיהם הקודמים; אולם במותם הרכוש עובר לקרן הכּללית. כך קורה שכאשר הארכימאנדריט ניקיפוֹרוֹס, או הכוהן בנימין, קונה קרקעות ומשבּיחן (כי אנשים מעין אלה, הואיל והם ילידי איי תורכיה, הרי בדומה לשאר נתינים של השער העליון הרשות בידם לרכוש ולהחזיק קרקעות או בתים), יש להם כל ימי־חייהם הכנסה מן הקרקעות ההן, ובהשבּיחם אותן מכינים הם למנזר נכסים שיהיו במצב טוב יותר בפטירתם.

הכּנסיה היוונית הגדולה והמקושטת־לתפארה, העומדת בין שאר מקומות התפילה שסביב הקבר הקדוש, יחד עם הצליינים המתאספים בהמונם מהרבה מקומות בעולם, ועם תהלוכותיהם הנהדרות, אף הם מקנים לעדה ה“אורתודוקסית” מעמד רם ומעורר־קנאה בעיר־הקודש, פרט לכך שבכל עת תמיד היה לה חלק בולט כל־כך באפוטרופסוּת על הכנסיות בירושלים, בית־לחם ונצרת. כשפרצה המלחמה היו השלטונות היווניים להוטים להזכיר לכל הבא עמהם במגע כי בשלב זה הריהם נתינים נאמנים לשער העליון ושוב אינם תלויים ברוסיה. אף־על־פי־כן נראה היה כי ודאי מתחשבים הם במידה ידועה באומה ההיא, הקרובה להם קירבת־אמונה, שמדי שנה תרמה להחזקתם של בתי־התפילה סכום של לא פחות מ־3,000 ל.²¹

מטבעות־זהב רוסיוֹת של חמישה רובלים ידועות היו היטב ושכיחות היו מאד בירושלים שלש שנים לפני מלחמת־קרים. אכן, היו זמנים שבהם לא היתה שום מטבע אחרת בת אותו שוֹוי לערך מצויה בשווקים. מ־1848 והלאה עבר חלק גדול מן הזהב הזה בידי הארכימאנדריט ניקיפוֹרוֹס, שבעבוּר זאת כינוהו האיכרים “אבּו־דהבּ” – “בעל הזהב”.

לאמיתו של דבר, לא היו היוונים מוכנים להיות נתונים אך ורק תחת עוּלה ושלטונה של רוסיה, ואילו מצד שני ראה חלק לפחות מן העם הרוסי בפלישה זו לתורכיה כניסה לקיסרוּת “הביזנטית הישנה”, “הרומית החדשה”, ובצאר ראו את מלכּה השושלתי והטבעי אף בלי שים לב להיותו ראש הכנסיה. הם גם ראו בפראנקים “פלגנים”.

לא מגדר נושא זה של הוויכוח העולמי משנות 6­ֹ–1853 הוא לגעת כאן בשאר הכנסיות הנוצריות המזרחיות, ודי לנו שנציין כי יש מקום לחשוב שהמנזר הארמני רב־הכוח, על הפטריארך־התושב שלו, הקאתוליקוס, היושב באשמיאזין, בגבולותיה של רוסיה החדשה, כי נטה קצת לטובת האינטרסים של הצאר; אולם בירושלים הבּיעו הללו נאמנות מופלגת לשולטן התורכי.

הכּנסיה השלטת ברוסיה היא בת לעדה האַפּוֹסטוֹלית האורתודוקסית הקדושה, לאמור בת הכּנסיה היוונית הנדונה כאן, שהרי ממנה קיבלה את נצרותה בשכבר־הימים; משום כך הקיסר־של־כל־רוסיה, על עצמתו המדינית האדירה, חולק כבוד מיוחד לכנסיה בירושלים, וזה ימים רבים רגיל הוא להעתיר עליה תשורות לא רק בכסף אלא גם בכלי קודש ובתמונות־קודש, פרט לכך שהוא משתדל למענה במידה שאין למעלה ממנה אצל ממשלת תורכיה, שרוב־רובּה של הכנסיה האורתודוקסית כפופה לה בגלילות האירופיים והאחרים, כמו גם בירושלים עיר־הקודש. ראינו תמונת־קודש ועליה כתובת ברוסית על מסגרתה בעיר הנידחת אל־סַלט, במדבר שמעֵבר לירדן.

בעיר־הקודש מיוצגות היו עוד כנסיות שלא היה להן חלק בפולמוס הגדול. ביניהן היתה הכנסיה הסורית העתיקה, שלפי טענתה היא כנסיית־הגויים העתיקה שנוסדה באנטיוכיה על־ידי השליחים, ובעיניה הכנסיה היוונית היא במידה רבה חמסנית, שלאחר שנתקסר קונסטאנטינוס גזלה ממנה אותן כנסיות עצמן השנויות עתה במחלוקת. היו גם הכנסיות האפריקאיות – הקופטית והחבשית – אף הן קדומות מאד, וגם הן סבלו הרבה בעבר משני היריבים הגדולים. כל אלו צפו עתה במתרחש, ותמהו להיכן יתגלגלו הדברים האלה.

הכנסיה הלאטינית או המערבית

הכנסיה המערבית – עתה כאז, היריבה הגדולה לכנסיה היוונית – רק בעת מסעי־הצלב באה במגע עם שליטי הארץ המוסלמיים. בעת הפילוג הגדול בין הנצרות המזרחית והמערבית במאה התשיעית הצטמצמה זו האחרונה, בכללו של דבר, בתחומי אירופה בלבד: לשונה היתה לאטינית ולא יוונית, והעיר רומא הישנה היתה לה מטרופולין.

מתוך העדויות ההיסטוריות המטושטשות המגיעות אלינו לפרקים על הזמנים שסמוך לאחר הכיבוש המוחמדני של ירושלים נראה הדבר כי במאות השביעית והשמינית כה נתערערה המשמעת בכּנסיה הילידה של ארץ־ישראל (ואני פוסח על שיקולים של דוקטרינה) עד שלעתים קרובות פנתה אל האפיפיור ברומא למען ימַנה לה את הפטריארכים שלה, ולפיכך נכנסו כמה וכמה מהם לכהונתם על־פי מינוי מרומא. היה זה מצב מסוכן, אך לאחר־מכּן השיבה לה הכּנסיה את חופש־הפעולה שלה ואותו קיימה בידה עד לתקופת מסעי־הצלב. כל ימי הממלכה הלאטינית (פחות ממאה שנה) יכלה מסגרתה הרשמית להישמר רק ממרחק, כפי שנאמר קודם.

בימי המלכים ונוסעי־הצלב הלאטיניים הקימו הנזירים הפראנציסקאניים בתי־תפילה בירושלים ובבית־לחם, בשנת 1234, שש שנים לאחר שאך נוסד המיסדר הפראנציסקני. מאז היו אותם מקומות בחזקתם החלקית, והם שמרו ליד האבוס הקדוש והקבר הקדוש על־ידי שיגור חבורות קטנות של נזירים מאירופה, שידעו רדיפות וקצתם מתו מות־קדושים, ולפרקים זכו במענקים או בחסדים שקיבלו מן השלטון המוסלמי בהשתדלותם של השגרירים הצרפתים.

אבל תלאות מעין אלו אך משותפות היו להם עם הנזירים היוונים.

כשאנו משקיפים לאחור על “חשכת ימי־הביניים” אין אנו מוצאים סימן לכך שבזמן מן הזמנים היו הלאטינים השומרים היחידים על בתי־התפילה הנוצריים – פרט לכך שהם עצמם התקראו “טרה־סאנטה”. מדרך־הטבע תהיה המסקנה נוטה לצד השני, לטובת נתיניו של השלטון המקומי, ודומה כי דעה זו מתאשרת בקטע שהובא מתוך “מסעות הארכיבישוף דוד מאֵפסוּס”, משנת 1470, בו הוא מוסיף, לאחר פרטים הנוגעים לכנסיות וטכסים בבית־לחם, את המלים האלו, “ההֶטֶרודוקסים אף הם נכנסים הנה ועובדים את האלוהים במקום הקדוש גופו;”²² ברור שבּכך כוונתו ללאטינים, משל כאילו הוּתרו תפילותיהם הנפרדות לפנים־משורת־הדין. ברור היה כי לפי דעתו נמצאו הפראנקים שם רק בחסד ולא בזכות.

בתקופות שלאחר־כך כל ספר־מסעות של אירופים מודיענו על קיומם של נזירי טרה־סאנטה; ובאמת היו האכסניות שלהם המקומות היחידים שבהם יכלו המחבּרים למצוא לינה, ועל אזניהם רגילים היו חבריהם האומללים למגורים “לשפוך את הסיפור הנוּגה של כל דאגותיהם”, בתארם את מעשי־ההתעללות מצד עריציהם המוחמדנים בעיר ובכפר וכן מצד יריביהם הנוצרים המזרחיים. באשר לראשונים מוצאים אנו את ניבּוּר (Niebuhr) אומר כך ב־1761: – “הנזירים האירופים, שהם עתה הצליינים היחידים הפוקדים את ארץ־הקודש, מתארים את הערבים הללו (בין רמלה לירושלים) כבכוֹרי־שׂטן, והם נושאים תלונתם בעגמת־נפש על התעמרוּתם בנוצרים המסכנים. קינות אלו, והאדיקוּת השטופה באמונות־הבל של נשמות טובות באירופה, מביאות נדבות גדולות למנזר הפראנציסקנים בירושלים. לכן סיפורים מופרזים אלה על סבלותיהם של הצליינים מידי אותם בדווים אכזריים עתידים להימשך כל עוד יוכלו לשרת את המטרה אשר לשמה נועדו”.

ובאשר לאחרונים, מוצאים אנו ב־“Prospetto generale de Francescani, da 1768 sino 1856” את הזעקה הנוקבת כי

il santissimo sepolcro sta in commune con i Greci ed Armeni scismatici. Ahi dolore! – gli scismatici semper parati ad praedam“.”

ב־1570 גירשו השליטים התורכים את הפראנציסקנים מבּיתם בנבּי־דאוּד על הר־ציון, מקום שהיה הקינאקוּלוּם (הוא המעון בו נערכה סעודת־האדון המקורית) חלק מבּיתם; הם היו שם מאז 1365, ועברו אל הבּנין המרוּוח בו הם מחזיקים עתה סמוך לחומת העיר, מצפון־מערב פנימה; אולם תמיד הם מציגים העברה זו כמקרה של רדיפות, כי בעיניהם הקינאקוּלוּם הוא הבית הנושן ביותר שבגדר האפשר לעבודת־אלוהים נוצרית מובהקת, המקום בו נישאה תפילת־המיסה לראשונה, ומפי ישוע עצמו, אולם הם רכשו להם זכות לערוך כפעם־בפעם תפילה בחדר ההוא, ורשות להוליך לשם צליינים.

ברמלה נספח מנזר ספרדי של אותו מיסדר לאכסניה בתחילת המאה השמונה־עשרה.

בימי המהפכה הצרפתית סבלו הנזירים משום שקודם־לכן תלויים היו בעזרה מבחוץ מן האומה הצרפתית, שבימים ההם היתה ביחסי־איבה עם השער העליון העותומאני; רוב אכסניותיהם וכמה מכּנסיותיהם נהרסו, כגון כנסיית־ההלקאה בירושלים, כנסיית פטרוס הקדוש בטבריה, והאכסניה בעכּו. מובן שהיו בני העדה כפופים, כמו שהיו ימים רבים לפני כן, ל־avanias, כלומר תרומות־כסף כפויות, הנגבּות באקראי, ולעתים קרובות בלי מתן שום טעם אחר מחוץ לזה של sic volo, sic judeo.²³

אחרי אותה תקופה, משנעשה המסע מזרחה חזיון שכיח יותר ורבּו הקוראים, מוצאים אנו בספרי־מסעות תלונות על בערוּתם של אותם נזירים עצמם, על קנאוּתם החשוּכה, ועל התמכרותם להנאות. הנה כך לאמארטין מתאר אותם, לערך ב־1830 (כרך ב, ע' 59), בחינת האיכרים הנחותים ביותר של ספרד או איטליה, פעמים כמגויסים שנמלטו מעבודת־הצבא, או כפליטים מדיניים, המוציאים ימיהם לבטלה, באין להם כל עיסוק מחוץ לשמירה על שיגרת התפילה בקאפילה, טיולים על המרפסות או הגגות, או קשירת קנוניות, ספרדים נגד איטלקים, או להיפך; אנשים שאין להם כל מושג בגיאוגרפיה, או בהיסטוריה הבּיבּלית, או בכתביהם של אבות הכנסיה – אכולים שיעמום, ועורגים לשוב לאירופה, להוציא, עם זאת, קומץ נכבד של אנשים שטרחו ללמוד ערבית ושימשו כוהני־קהילות. מדי שנתיים או שלוש היתה מגיעה ספינה כדי להחזיר אחדים מהם או להחליפם. “אסמיהם ומרתפיהם מלאים מזן אל זן, בנייניהם מוחזקים כהלכה, והם חיים חיי עושר יחסי”… “לא שמעתי על כל מנהגי־שערוריה… הם תמימים וכנים באמונות־הפתי שלהם (בענייני מסורותיהם המטופשות)”. “בנצרת” לא מצא מחבּר זה “אף אחד המסוגל לנהל שיחה של תבונה אפילו בנושאים המיוחדים להם”; אך היו באותו מנזר אחדים שחיו “חיי־קדושה של אמונה לוהטת ונדבנות פעילה, אנשים צנועים, נוחי־מזג, סבלניים, המשרתים בנפש חפצה את הנזירים ואת הזרים”. אלה היו הרשמים שהעלה לאמארטין.

הנדבות שהגיעו אז מאירופה לתמיכה הכללית במוסדות טרה־סאנטה הסתכמו בסך שלש־מאות או ארבע־מאות אלף פראנק (12,000 ל. עד 15,000 ל.) מדי שנה, ובסכומים הללו השתמש אב־המיסדר בהתאם למסיבות.

יש לקוות כי בתקופה מאוחרת עוד יותר חל שיפור־מה באָפיוֹ של מיסדר זה בארץ־ישראל. בזמני לא שמעתי מעולם על חיים פרועים בקרבּם; רק הקונסולים ואחרים רגילים היו להתלונן על דעותיהם המטופשות ועל עקשנותם. בירושלים ניהלו בתי־ספר של יום שלם לילדים, ובית־דפוס; למען הרושם קיימו גם אותו כלל של המיסדר המצווה להתקיים על פשיטת־יד, וכך היה אחד מהם מחזר לפרקים במקלו ובתרמילו על כמה פתחים ומבקש תרומות מזון, אף כי רשאים אנו לחשוב כי הם עצמם רחוקים מלהצטרך להן, הודות לסכומים המגיעים מאירופה; אבל הכּלל של פראנציסקוֹס הקדוש אינו אוסר עליהם לחלק לעניים בשעריהם את אשר אספו בתרמילים.

השלטונות שואפים תמיד להחזיק ביניהם נתין אנגלי אחד בירושלים, והדבר מועיל לשׂיג־ושׂיח עם הנוסעים משלנו המגיעים לאכסניה שלהם הקרויה קאזה נובה: זה שנותר שם ב־1863 היה אירי, שלא הסתפק בשום־פנים בתפקיד הפשוט ההוא: תמיד מוכן היה לשמש מורה־דרך לבתי־התפילה, ובהתלהבות אפיינית היה חוצב להבות אש למען העניין אשר בו דבק.

השלטון של טרה־סנטה כך הוא בנוי –

1. האב־ממלא־המקום, שבעבר היה תמיד צרפתי, כשהיו שם נזירים צרפתים.

2. הפרוקוּראטור הפיסקאלי, שהוא תמיד פרדי.

3. הקוּסטוּס או הראש, המכונה “רֶוֶרנדיסימוֹ”, שבעצם הוא תמיד איטלקי, אף כי רק צרפתים מנוּעים מכּהונה זו. 

החשבונות מבוּקרים בכל חודש. האוצר, המצוי בתיבת ברזל, יש לו שלושה מפתחות, אחד מוחזק בידי הקוּסטוס, אחד בידי הפרוקוּראטור, והשלישי בידי מזכיר.

המנזרים של יוחנן המטביל (עין־כרם), מהלך כמה פרסות מירושלים, וזה של קפריסין, כל אנשיהם ספרדים, וברמלה רוב הנזירים ספרדים.

מנזר הכּרמליטים, על הר־הכרמל, אינו תלוי בפראנציסקנים האלה של טרה־סאנטה, ויש לו היסטוריה מיוחדת משלו ועניינים משלו, שעליהם נוכל להרחיב כאן את הדיבור אם יהיה בזה צורך.

במהלך שיחה שהתקיימה פעם עם הפטריארך הלאטיני קונן הוד־רוממותו על מיעוט הנתינים הכפופים לשיפוטו; כי לדבריו הרי בכל סוגיהם, וברחבי ארץ־הקודש כולה (מונח שלפי חשבונם הוא כולל את סוריה הצפונית, מצרים וקפריסין), יכול היה בקושי לאמוד את מניינם בחצי מיליון.

בדין־וחשבון הכללי של הפראנציסקנים בארץ־הקודש, שאותו מסר ב־1856 הקוסטוס־לשעבר, ברנארדו די מונטפראנקוֹ,ֹ למרכז ברומא, הובאו הפרטים הבאים, בלי להביא בחשבון את מצרים וסוריה הצפונית.

הקהילות הקיימות בארץ־ישראל שבע הן –

ירושלים,עכו, בית־לחם, יוחנן המטביל, רמלה, יפו, נצרת.

(אך יש לציין כי מסתבר שבטבלה זו מנויים כמה אנשים לא בסוג אחד בלבד. הנזירים־ההדיוטות הם עדיין הרוב).

בכל מנזר מחלקים נדבות לילידים עניים – נדבות מזון, לבוש, ובכמה מקרים תרופות. האכסניות מלינות עולי־רגל או תיירים חינם.

(עד כאן הדין־וחשבון הפראנציסקני).

במוסדות האלה האחרונים, על־פי פקודת הקוֹלגיוּם־של־הפצת־האמונה ברומא, בהסכמת המועצה־הנערצה (דיסקטוֹריוּם) של טרה־סאנטה בירושלים, מלינים עולי־רגל ומאכילים אותם בירושלים חודש תמים חינם, ובכל המקומות האחרים ברחבי הארץ – משך שלושה ימים. אולם תיירים אירופים דרכּם להעניק תרומות בצאתם, בשיעור המשתווה לסכום של חשבון־מלון הגון, ופעמים הרבה יותר מכך.

אשר לתרופות, הנזירים המטפלים באותה מחלקה רובּם בורים גמורים במדע הזה, אך מכוח הנסיון הם קונים להם בהכרח ידיעה מסוימת במחלות הפשוטות של הארץ וברפואות שצריך להשתמש בהן. בירושלים יש בית־חולים ומרפאה של ממש, בלי תלוּת במנזר, שממשלת צרפת תורמת להם ביד רחבה.²⁶

מחוץ לחגים הגדולים של הכנסיה יש בארץ־ישראל חגיגות מקומיות במועדים קבועים, כמו בטבריה ביום פטרוס הקדוש (30 ביוני). הנזירים יוצאים את נצרת ועורכים משתה־קרוּאים בכפר־כּנא; ועוד משתה על הר־האושר המסורתי, ובמקום שבו כביכול הואכלו חמשת־האלפים במעשה־נס בדרך לטבריה; אחר־כך, בדרך שובם, על פסגת התבור, ועל הר־הקפיצה האגדי. הטיול נמשך ארבעה ימים.

בביתניה חוגגים את עלייתו של לאזארוס מן המתים ב־22 ביולי, מחוץ לתפילה הנערכת בבּית המהוּלל, או בעצם על כמה מן היסודות הישנים שלפי סברה הם שייכים לביתו של שמעון המצורע, ביום־הששי לאחר יום־א' הראשון של ימי־לֶנט.²⁷

על הר־הכרמל, ובמר־אליאס, שהוא בחצי הדרך בין ירושלים לבית־לחם, עורכים ביולי את חג־אליהו־הקדוש (אליאס), וממשיכים בו ימים אחדים תוך שהאוכלוסים הנוצרים המגיעים אפילו ממרחק רב מַרבּים בשמחה.

קודם ל־1848 היה ה“רוורנדיסימוֹ של טרה־סאנטה” הרשות הנעלה ביותר בקרב הלאטינים בארץ. הוא מילא לא רק תפקידים של בישוף אלא היה גם סגן־המורה־הגדול של מיסדר הקבר־הקדוש. בשמו ניתנו לעולי־רגל האישורים על קיום נדריהם.²⁸

הרוורנדיסימוֹ של טרה־סאנטה גם העניק לספינות־סוחר בלבאנט רשיונות לשאת את דגל ירושלים, הוא דגל חמשת הצלבים, אשר זיכּה אותם בהנחות מסוימות מצד מושלים מקומיים, בהסתמך על הסברה שמביאות היו צידה מאירופה לכלכּלת המנזרים – תפקיד שבימינו אין בו שום צורך כלל.²⁹

חידוש הפטריארכיה הלאטינית של ירושלים

אולם ב־1848 הוחדרה תחושה חדשה של גמישוּת בעניינים הקאתוליים בארץ־ישראל ובסוריה עקב חידוש כהונתו של פטריארך ירושלים, שמאז תקופת מסעי־הצלב היתה מוטלת כאבן שאין לה הופכים. השימוש במלים “גמישות” ו“חדשה” מרמז שקודם־לכן היה המצב הפוך, שהיה באותה מידה “משקל מת”, ואכן כך היה המצב. בהכרח כך היה בזמן של חוסר־רדיפות, בזמן שהשליטה הרוחנית, ובמידה רבה מאד גם החילונית, על הילידים הדבקים באמונה הזאת נתונה היתה בידי נזירים מגושמים ונבערים. אפילו ענייניהם המנזריים שלהם נוהלו שלא כהלכה; הם לא התאמצו כלל להדביק את מהלך המאורעות סביבם, כל כמה שאִטי היה, שכּן מאז הושב השלטון העותומאני על כנו ב־1840 רבו הנוסעים הנבונים שסיירו בארץ־הקודש – היוונים, כלי־הקודש וההדיוטות, מתעוררים היו, במידה מורגשת בעליל, מתרדמה ממושכה; הוא הדין בארמנים, והפרוטסטאנטים כבר קיבלו את הבישוף השני שלהם. לפיכך הוחלט ברומא לחדש את הפטריארכיה, ולתת בידה סמכות על כל בני עדתה בסוריה וקפריסין, ובכך ליטול את תפקידי הבישופוּת מן הנזיר הממונה על המקומות הקדושים.

איש־הדת שנבחר לאותה משרה היה אדם שכבר יצא לו שם קודם לכן, בן־ג’ינובה ושמו ג’וּזפה ואלירגה, שבצעירותו שימש מזכיר לציר אפיפיורי בסוריה ואחרי־כן מיסיונר בבגדאד, מוצוּל ופרס, ובכהונתו זו האחרונה גילה להט־מזג שהשתווה לזה של הנזירים בירושלים ובית־לחם, כי פעם אחת, בהעלותו דרישות מופלגות לרגל שליחותו, הסתבּך במהומת־רחוב, ועד היום הזה הוא נושא עמו כדור שניחת בערפו, שפגע בו אז.³⁰

כאשר הועלה לכהונתו בירושלים היה אדם במבחר ימיו, כבן ארבעים שנה, ושמו הולך לפניו כבקיא בכמה וכמה מלשונות המזרח. הוא קנה לו מידה מספקת של הכרת־ערך במנהגו, ואנשיו פנו אליו בלשון “הוד־חסדך”.

קודם בואו הגיע אלינו, כשלוּחו של מר גיזוֹ, יוּז’ן בוֹרֶה, לשעבר הקונסול הצרפתי בדמשק, ומי שרדף בצמאון־דמים את היהודים כאשר הואשמו בשקר במיתתו של האב תוֹמא (1840). לעת הזאת היה מר בוֹרה חבר באגודת־הישועים, ונחשב אדם שריח קדושתו הולך למרחוק. בתוך מנזר טרה־סאנטה ישב זמן־מה בהתבודדות.³¹

עצם בואו של הפטריארך היה מאורע חשוב למעלה מכפי הרגיל לכלל הקאתולים – מאורע שעורר חדוה באחדים אך אכזבה ותרעומת במפלגות הנזירים.

כדי שתהיה הכּניסה לעיר־הקודש מתונה ורשמית לא בא הוד־חסדו במישרים מיפו ורמלה אלא עשה את הלילה במנזר יוחנן המטביל, כלומר בעין־כרם, כדי שבבוקר יוצרך לרכוב שעתיים בלבד. פמליה גדולה נלוותה אליו מיפו, ובכללה כמה וכמה סגני־קונסולים מן המקום ההוא, ופקידיהם עמהם.

מחוץ לקונסולים של צרפת וסארדיניה (שהיו אז הקונסולים הקאתוליים היחידים בארץ) הלבושים מדי־שׂרד, איש־איש עם הפמליה היאָה לו, נהרו בבוקר לעין־כרם – כמשמר־ליווי לפטריארך – משלחת מטעם השלטון התורכי, ובאו הדראגומאן של הפחה, גזבר־העיר ומפקד־המשטרה, כל אחד מהם עם הכפופים לו; וכל העירונים בני הדת הרומית, באצטלות־פאֵר, רכובים על סוסים; יחד עם איכרים חמושים, לאטינים מן הכפרים הנוצריים. הרי־הפרא והעמקים השוקטים, שעל־פניהם עברו בהתקרבם לירושלים, מלאו קריאות וצווחות־גיל, ורעמי ירי־רובים (בדרך כלל, באירועים חגיגיים קני־הרובה טעונים קליעים, כדי להגביר את קול הנפץ), וכל אלה עצמוּ כפל־כפליים משנגלתה עיר־הקודש לעין. למותר הוא לציין כי שום נוצרים בני עדה אחרת לא השתתפו בהפגנות האלו.

היה יום־חורף קר אך בהיר בחודש פברואר, והעיר היתה כמרקחה מפני החידוש שבמתרחש. הבית שהותקן לשמש מעון לפטריארך לא היה רחוק משער־יפו, בתוך החומה, אך לא שמה פנה הפטריארך ראשונה. לעבר המנזר הלאטיני המשיך הפטריארך בדרכו, ומול האכסניה של המנזר נתקבל על־ידי הנזירים בתהלוכת־כוהנים באצטלות־כהונה, והם נושאים אפיריון (בַלדאקינוֹ), וכן נזירים המחזיקים בנרות־ענק דולקים. תחת כיפת השמיים לבש הפטריארך את גלימותיו ותפס בשרביטו עדוּי־העדיים, ובעברם על־פני דלתו המשיכו כולם בדרכם ברחוב, בעודם שרים “טה דאוּם לאוּדאמוס”, עד לכנסיית־המנזר סן־סאלוואטוֹרה (הגואל הקדוש), מקום שם נערכה תפילה ארוכה לכניסתו לכהונתו.

לקונסול הצרפתי הבּכורה בכל האירועים הנוגעים לאינטרסים לאטיניים, לפי שהוא הקונסול המיצג את האומה המוכתרת בתואר “מגינת הנצרות במזרח”. אולם הקונסול הסארדיני (אף כי פינה את מקומו לעמיתו הצרפתי) גם הוא הופיע לבוש שׂרד בהזדמנות הזאת – לא רק כקונסול אשר הפטריארך, מונסיניורה ואלירגה (איש פיימוֹנטֶה), הוא עצמו שייך לאומתו על־פי מוצאו. הוא לא לבש את מדי־הקונסול הרגילים שלו, כחול־כהה וזהב, כי אם זו פעם ראשונה נראה בחליפת־מדים חדשה של ארגמן מזהיר. נמסר לנו כי בהזדמנות חשובה זו חשב עצמו לא קונסול דווקה אלא אדם המשתתף בטכסים בחזקת שלוּחו של מלך־ירושלים – אחד התארים אשר להם טען מלך סרדיניה. מה־מוזר היה צילצולו של דבר זה בתוך חומותיה של עיר־הקודש, בתוך כל ההתרגשות וההמולה שבאו עקב חידושה של הפטריארכיה הלאטינית והטכס הפומבי הראשון שערכה הכנסיה הגדולה של המערב מאז נפלה ממלכת הצלבנים! ביום הזה שוב התגלגלו ברחובות הדי זמרתם של נערי־המקהלה לבני־הגלימות עם הכוהנים והנזירים, הנושאים ברמה את סמלי־הקודש בתהלוכה בראש־חוצות, בברק זהב ועדיים, ויָתר על הכל – שעה שברחובות הצרים מוליכים אותם פקידים תורכים והקוואסים המוסלמים, לא רק אלה המסוּפחים לקונסוליות הקאתוליות אלא גם הקוואסים שסובלנותו של השלטון התורכי מרשה לראש כל עדה דתית להחזיק בהם, לאות הכרה בדרגת־מעלתו במדינה. הפטריארכים המזרחיים היו להם קוואסים משלהם, לרב הראשי היה קוואס, והוא הדין בבישוף האנגלי, ולפיכך מובן שגם הפטריארך הלאטיני זכאי היה לקוואס משלו.

לקונסוליה האנגלית לא היו, כמובן, שום יחסים רשמיים בלתי־אמצעיים עם הפטריארכיה הזאת ממש כמו שלא היו לה עם הפטריארכיוֹת של היוונים והארמנים, אך מדי־שנה נערכו ביקורים רשמיים אצל נכבדים מעין אלה, והללו החזירו לנו ביקורים בעונות ראש־השנה וחג־הפסחא, כמו גם ביום־הולדת מלכּתנו.

כאשר חגג הפטריארך ב־1849 את יום־הולדתו של האפיפיור אירע הדבר שאז היה האפיפיור בגלות מאחוזת־שלטונו, ולפי שאי־אפשר היה כמעט לראות בו שליט חילוני לא נערך ביקור אצל הפטריארך, באשר הוא נציגו, מטעם הקונסולים הפרוטסטאנטיים, ומעולם לא הודיעום על ביקור חוזר בעתיד.

אני תמיד עמדתי ביחסי ידידות אישיים עם מונסיניורה ואלירגה, שכּן יכולנו לשוחח על נושאים של הפוליטיקה האירופית או של חכמת־המזרח. פעם אחת השאלתי לו את שני הכרכים הגדולים של הבּיבּליה כפי שתורגמה לא מכבר לכשׂדית מדובּרת על־ידי המיסיונרים הארמניים של אוּרמיה, ובהזדמנות אחרת הצעתי לו את עזרתי בהשגת פירסום של איזה כתבי־יד מיוחדים שאולי ירצה בהם, באמצעות אחת מאגודות־החקר שלנו במולדת. היה הדבר לאחר שהראה לי כמה וכמה כתבי־יד בלשון הסורית, נדירים ויפים ביותר, שאסף הוא עצמו בארץ־הנהריים.

היו לו לפטריארך כשרונות ניכרים לעסקים ולדיפלומטיה מקומית, שחומר בשבילם מצא, או יצר, במסגרת תחום־השיפוט שלו. האופי המיוחד של הקאתוליות, מצד התוקפנות הכנסייתית וההתנשאות בהתנהגוּת, לא הפסיד מאומה על־ידי מינויו של מונסיניורֶה ואלירגה, חרף מנהגו החביב בשיחה חברותית. באותו טרקלין לקבלת פני הרבים עמד בהבלטה כס עטוי־קטיפה, מוגבה על מדרגות, ומעליו סמלי האפיפיור; כס זה שימש אותו באירועים טכסיים של קבלת משלחות – וכלל היה נקוט שם שמיני־התרגימה שהושגו ניתנו תמיד בידו על־ידי המשרתים בטרם יובאו לפני האורחים, כמנהג המקובל באיטליה לגבי רבי־הכנסיה.

על־פי ההגיון נובע מן ההנחה שהכנסיה הקאתולית היא הכנסיה האמיתית היחידה בכל מקום שהוא היה הפטריארך האמיתי היחיד בירושלים, חרף העובדה שבּכּנסיה היוונית האורתודוקסית בירושלים נתקיימה כהונת הפטריארך ברציפות מקדמת־הימים; וגם הוא וגם אנשי פמלייתו חשו עצמם נקיים לגמרי במצפונם מכל האשמה של התערבות פלגנית בענייני המזרחיים.

היוונים והארמנים כעסו על כך שמוסד לאטיני זה זוקף שוב את ראשו בקרבּם, ובהכרח העלה הדבר בזכרון איך נבחר פטריארך לאטיני על ידי צבא נושאי־הצלב במסעו, עוד בטרם יגיע אל שערי ירושלים. אולם עתה לא היה ללאטינים כוח צבאי לחזקם בכהוּנתם, ולא נותר להם אלא הצעד הפתוח והנייטראלי שלפיו יניחו את מונסיניורה ואלירגה לנפשו בעוד האחרים ממלאים איש־איש את חובתו. “העובדה שהאפיפיור ממַנה פטריארכים לירושלים אינה מטרידה את מנוחתנו הרבה. וכי אי פעם נחרדה ממשלתנו (התורכית) מן התארים של ‘מלך ירושלים’?” כך היתה לשונו של קונטרס שהופיע באיזמיר מן הצד היווני בהזדמנות מאוחרת יותר – וכך המשיכו הכּנסיות המזרחיות בדרכּן המשעממת, והניחו ליריבן האירופי להעניק תארים כטוב בעיניו לעושי־דברוֹ.

הבישוף האנגליקאני והפטריארך הלאטיני לא נקפו אצבע להתקרב זה אל זה; אך לפעמים נפגשו בחגיגות פומביות בקונסוליה הבריטית, והצטרפו לשיחה כאשר החלו בה אנשים אחרים.

הצד שחש פגיעה מעשית ביותר מצד המוסד הזה החדש היו המנזרים הפראנציסקניים; שכּן השפעת השם הגדול “טרה־סאנטה” פחתה מיד, ושנים רבות אחרי־כן נמשכו יחסי־איבה עזים בין שתי המעצמות, בעיקר בענייני כספים, שבּהם העלתה הפטריארכיה דרישות עצומות לממון, וכתוצאה מכך נודע לה על מצב הקוּפה. השלטון העליון ברומא עשה מאמצי־סרק לשים קץ לסיכסוכים האלה על ידי ששיגר שוב ושוב ועדות־חקירה; אך אפילו כאשר הופסו הרוחות במידה ידועה עדיין נותר מכאוֹבם של פצעים מן העבר.

מכאן והלאה ניתנו התעודות והרשיונות (פרט לאלה של צליינים שביקרו בכנסיות) בשם הפטריארך ולא בשמו של נשיא טרה־סאנטה,³² והתפקידים הבישופיים הועברו לפטריארכיה.

אך כל הדברים האלה נסבּו סביב נוהל בתחומים מצומצמים. הפטריארך לא היה “מגן” הנוצרים הלאטיניים – הללו, ובכלל זה הוא עצמו ומשׂרתו, נתונים היו להגנתו של בעל־חסות אדיר הרבה יותר, כפי שנראה עוד מעט.

עד כאן באשר לצדדים הכנסיתיים שהתנצחו על הכנסיות בירושלים ובבית־לחם קודם ל־1853, במידה שהיו צדדים אלה מיוּצגים בעיר־הקוד ש עצמה. אך כל אחד מן הצדדים האלה – הכּנסיה המזרחית והכּנסיה המערבית – נשען על תומך מדיני. הצאר של רוסיה נלחם לכנסיה המזרחית, וקיסר הצרפתים היה מנהיג הכוחות שנערכו להגנת הכנסיה המערבית.

על המגינים האלה נדבר בפרק הבא.

רשיון לכוהן למחילת־עוונות בווידויים

(תרגום)

ג’וּזפּה ואלירגה,

ברחמי האל ובחסד הכּס האפּוֹסטוֹלי, פטריארך של ירושלים, המורה הגדול למיסדר־הקבר־הקדוש, וכו' וכו'.

אל אהובנו במשיח –

בהיות וקיבּלנו עדות מספקת על תלמודך, חכמתך, בינתך, בוֹר־לבבך ותוֹם־דרכיך, לקבּלת וידוּי סקראמנטאלי, הן מאנשי־דת והן מהדיוטות משני המינים בתחומי מחוז־הבישופוּת הפטריארכאלי הזה שלנו בירושלים, כמו גם בכל האי קפריסין, הנתון להשגחתנו כּרועים – בתוקף המתנות האלו אנו מנהיגים ומוסרים בידך את הסמכות לתת מחילה מכל חטאים שהם, לבד מאותם מקרים שמחוץ לאיטליה הם שמורים לאפיפיור, ולאלה שהאפיפיור קובע עליהם גזר נידוי: וכן אלה שלפי הנוהג שמורים הם לנו, יחד עם אלה אשר בשם האל גזרנו לשמרם. יתר על כן, במקרה של צורך דחוף, או של סכנת־מוות מיידית, יורשה לך לקבל, על־ידי תורגמן, את וידוייהם של אנשים בכל לשון שהיא. אך אם לא יוּתן להשיג תורגמן, או אם לא ייאותו החוזרים־בתשובה להזדקק לתורגמן; ואף־על־פי־כן יהיו סימנים ברורים של חזרה בתשובה, רצוננו הוא שתעניק להם מחילת־עוונות. רק הישמר לך פן בהעניקךָ מחילה לשאינם־ראויים תפיל בשחיתותיו של השטן את אלה שבארץ־הקודש הזאת פדה אותם מושיענו האלוהי בדמו היקר.

לזאת יוּתן תוקף מעתה ועד –

ניתן בירושלים, בהיכל הפטריארך, ביום __ זה בחודש __ בשנת __

תעודת אניה לארץ־הקודש

(תרגום)

ג’וזפה ואלירגה,

ברחמי האל ובחסד הכס האפּוֹסטוֹלי, פטריארך של ירושלים, המורה הגדול למיסדר־הקבר־הקדוש, וכו' וכו'.

אל אהובנו במשיח –

שלום בשם האל.

כה גדולה היתה תמיד תשוקת האפּוֹסטוֹלי והכנסיה הקאתולית להגן ולשמור על המקומות האלה הקדושים ביותר של גאולת המין האנושי עד כי תמיד הואילה לגמול בנדיבוּת־לב, בכל מיני חסדים רוחניים, כמו גם בטובות־הנאה ארציות מרובות, לאנשים אשר יוכיחו במשהו כי היטיבו לעשות עם כנסיה זו של ירושלים ומצבוֹתיה הנערצוֹת.

בתוך שאר ראָיות לגמילוּת־החסדים האפּוֹסטוֹלית הרשתה לתת לקברניטי אניות אשר, בין אם ביראת־שמיים בעיקר ובין אם בנדבוֹת־ידם, ישקדו על הגבּרת החסידוּת הקאתולית בארץ הקדושה הזאת, את השימוש באותו סמל מפואר ויחיד־במינו, דגל־ירושלים, שרצונה הוא כי יישמר כמנהג ברחבי העולם כולו, על־מנת לספק את צרכיהם של המקומות הקדושים, ובמיוחד של קבר אדוננו ישוע הנוצרי.

השימוש בסמכות זו מסור היה לשעבר באורח זמני לראשי המיסדרים של טרה סאנטה, באשר הם ממשיכים במילוי־המקום מטעם כנסיית ירושלים; אך עתה נגזר על־פי השגחת הוד קדושתו, אדוננו, פיוס הי"א, אב ארצו, שיועבר למחוז־הבישופוּת הפטריארכאלי הזה: בהיות שרוֹעהוּ הוּשב על כנוֹ.

על כן אנחנו שבחסד האל הועלינו לכהונה פטריארכלית זו, הואיל ומתוך עדויות מרובות ידוע לנו על אמונתך הקאתולית, על תום־דרכיך ועל מסירותך למצבות האלו הקדושות ביותר של גאולת נפשנו, כמו גם על עתרת התגמולים שהענקת, בחסד וברחמים נענים אנו לבקשתך, ובתוקף המתנות האלו, ובסמכות מקוּדשת, מסכימים אנו שעל אנייתך הקרויה __ תורשה להניף את הדגל המפואר של טרה סאנטה, אשר בו חמישה צלבים אדומים על שדה לבן (הסמל המלכותי של ארץ־קודש זו, רווּי טל דמו היקר מאין כמוהו של ישוע הנוצרי), ותחת אותו דגל תפליג ותעשה חיל.

על־תנאי שכל עוד תשוט תחת הדגל הזה תוביל את כל הנזירים המינוריטיים ממיסדר־פראנציסקוס־הקדוש, או אחרים המכהנים בכנסיית־ירושלים, שיבואו מצוידים באישורינו לנסיעה, חינם אין כסף, מתוך הוקרה למידת צייתנותך וחרדתך למקומות הקדושים האלה.

ואנו מפצירים בכל אדם מכל דרגה ומעמד, בין אם הוד קיסר או מלך לו, ובין אם דגוּל הוא באיזו גדוּלה או מעלת־כבוד מסוג אחר, בשם חסידותם ולחיזוק כוחם, שתהיה למכתבים האלה השפעה דומה בכל מקום.

כמו כן אנו מפגיעים בכל מפקדי ציי־הים והמבצרים, כמו גם במושלי נמלים וערים, לבל יניחו לשום צרה ופגע להשיג אותך, את רכושך או את חבריך; אלא שיואילו לכבּדך ולהגן עליך, באשר הנס המחייה מתנוסס עליך.

למרבּה הבּטחון בהשגת דבר זה מסרנו בידך את המכתבים האלה, חתומים בחתימת־ידנו ושמוּרים בחותמנו הגדול.

ניתן בירושלים, בהיכל הפטריארך, ביום __ זה בחודש __ בשנת __

פרק שלישי: הנציגים החילוניים של הנצרות הלאטינית והיוונית בירושלים    🔗

עכשיו אנו מגיעים לנושא החסות הצרפתית על הנצרות במזרח.

במאה השש־עשרה הביא המלך פראנסואה הראשון על עצמו רוב שימצה ברחבי ממלכות הנצרוּת על שום שעשה חוזה עם התורכים הכופרים; ולא עוד אלא בשעה שהיו אלה מקור של ממש לסכנה על גבולותינו. הוא היה הראשון שעשה מעשה שכזה, והעובדה היתה מפתיעה במיוחד מאחר שתמיד הציגו הצרפתים את עצמם כאומה נושאת־הצלב במיוחד – הראשונה שפתחה במפעלות הללו והאחרונה שחדלה מהם. המלך פראנסואה אפשר שהיה בנה־הבכור של הכנסיה; אך לדעת בעלי־דבבו אדיש היה מאד לדת, בין האישית ובין הלאומית; וסברה היתה שחוזה זה עם השולטן סולימאן היה גולת־הכותרת לגילויי סובלנותו כלפי הפרוטסטאנטים, כל כמה שמעטים היו, שנתחלפו לסירוגים ברדיפות עליהם.

אכן, בתחילה לא חתם אלא על אמנה מסחרית בלבד; אלא שלאחריה באו התחייבויות מדיניות, וחיש־מהר עשו חבריו מלכי אירופה כדוגמתו, תוך שהם פועלים מתוך תבונה לתועלתם שלהם. התורכים אמנם לא היו עם־הכופרים שכנגדם יצאו נוסעי־הצלב משכבר־הימים; רק יורשים היו בהחזקת השטח, בלי הבדל כיצד נרכש, ולכן לא הגו לעולם הנוצרי אותה איבה שהגו הסאראצינים לפניהם. עם זאת, הואיל וחולשים היו על אפשרויות מסחריות בלתי־מוגבלות, כדאי גם כדאי היה לבוא עמהם בשיג־ושיח מסחרי.

אבל החוזה הזה היה גם פתח לשרשרת ארוכה של מאורעות בעתיד. בין תארי־הכבוד המנופחים שהמזרחיים רגילים להשתעשע בהם הכתירו את המלך הצרפתי בתואר “מגן הנצרות”, בכוונה שאולי לא היתה כנה יותר מבשעה שכיום פונה פחה אל קונסול כלשהו בכתב בלשון “תפארת כת הנוצרי, ועמוד־התווך לעדת ישוע”. נראה כי אכן כך הדבר שהרי לפעמים הכתירו בחוֹזיהם באותו תואר את האוסטרים. הואיל והצרפתים היו המעצמה הראשונה שנשאה־ונתנה עם השער העליון, העניק הלז את תואר־החנופה הזה באקראי; חוץ מזה היה הכינוי אישי, לא לאומי. אולם המדינאים הצרפתים עמדו על היתרון שאפשר להפיקו מן השמירה על כינוי שכזה, והתעקשו להכניסו לכל החוזים שנעשו עם השער העליון מאז אותה ראשית. האוסטרים לא הצליחו להשיג להם אותו יתרון או כיוצא בו; ואכן, הדעת נותנת כי תהפוכות איבתם התכופות עם צרפת, מצד אחד, או עם תורכיה, מן הצד השני, כמעט לא הניחו מקום למדיניות שתוסיף על זרעי מריבה אלה מחלוקת מפוקפקת על תביעות דתיות.

צורת הנצרות שבאה תחת חסותה של צרפת היתה, כמובן, הקאתולית: והדרך לתת לה הגנה התבטאה בעיקר בהגנה על אנשיהם ונכסיהם של המנזרים בלבאנט, באמצעות השגרירות בקושטא; מוסדות מאוחרים יותר בעלי אופי דתי, כגון אגודות של נזירות האחיות, בתי־חולים ובתי־ספר, זוכים אף הם באותה חסות מן המוכן, ואילו הקונסוליות הצרפתיות מפקחות על ספינות־החופים הנשכרות תחת דגל טרה־סאנטה.

ארכיוני המנזרים בכל רחבי תורכיה עשירים בפירמאנים ובשאר תעודות שהושגו למענם על־ידי התערבות צרפתית בשער העליון.

בעת החדשה משתתף הקונסול הצרפתי בתפילות המיוחדות בכנסיות ירושלים ובית־לחם במדי־שרד, עם פמליה גדולה של פקידים, ולו כס־כבוד מוזהב, קדימות ששום קונסול אחר אינו זכאי לה; ולתפילת־המיסה של חצות בחג המולד בבית־לחם נותן הפחה לאותו קונסול כוח ניכר של חיל־רגלים סדיר בכנסיה, וההוצאות הכרוכות בזה, כמו גם בהפגנות אחרות העושות רושם כה גדול על מזרחיים, מתכסות ברוחב־יד על־ידי הממשלה המרכזית בפאריז, בלי שים לב למדווי־הקנאָה של יתר הקונסולים הקאתוליים. כך עדיין היה מעמד־הדברים כשעזב כותב השורות האלה את ירושלים ב־1863.

פעילות ויִפעה מסוג זה מפליאות הן עוד יותר בניגודן למעמד אחר שהיה לצרפת בארץ־ישראל, ככל שיכולים עדיין בני־אדם לזכור, כאשר שלט בואוֹנאפארטה על מצרים ופלש לסוריה. בעת ההיא היתה אנגליה מגינתה האמיתית של הנצרות שם, ואילו מִנשרים ומכתבים רשמיים צרפתיים היו מעוטרים בנוסחה, “אין אלוה מבלעדי אללה, ומוחמד שליח אלוה” ובמכתב אל השולטן סלים, אגב דיבור על תקופות שהיו, נאמר כי מאורעות אלה ואלה אירעו “בזמן שהיתה האומה הצרפתית בדת ישוע”.

ב־1801, לאחר שגורשו הצרפתים ממצרים וסוריה, הצעיד הקוֹמוֹדוֹר סיר סידני סמית את אנשי חיל־הים שלו מן החוף לירושלים ובית־לחם, בתופים הולמים ובדגלים מתנוססים, להציב את הדגל ההוא על המנזרים הלאטיניים שבערים הללו, וזאת עשה; ולא מכבר היה שריד של אותו מוט־דגל נראה, ואולי נראה הוא עדיין, על הקיר של מנזר טרה־סאנטה בירושלים. צעד זה נחוץ היה לביצור בטחונם של הנוצרים הלאטיניים, שהואיל וקודם־לכן נחשבו בני־חסות של צרפת עלולים היו ליפול קרבנות לשנאת בני־העם. מי היה אז מגן הנצרות במקומות הקדושים?

יתר על כן, אם נעבור לגיא־חזיון אחר, הרי הנוצרים ילידי־הארץ בצפון שומרים על מסורת של הגבעה הנמוכה, בריחוק חצי פרסה מחומות עכו, על־ידי שהם קוראים לה לב־הארי, לזכרו של מי שהגדיל לעשות, והאריך ישיבתו כיריבם של עובדי־כוכבים, יותר מן המלך הצרפתי פיליפ־אוגוסט.

ושוב, במנזר הלאטיני בנצרת, מתימרים הנזירים להראות אותה דירה ממש בה ישב הנסיך אדווארד מאנגליה, לאחר שבת־זוגו, אליאנור מקסטיליה, מצצה את הרעל מן הפצע שפצעו המתנקש,³³ היא אשר, בצאתה את אנגליה עם המשלחת, אמרה בפומבי, “מסוריה הדרך לשמיים קצרה לא פחות מאשר מאנגליה או מספרד” (וייקס, ע' 88).

והלא שקספיר אומר על בני־ארצנו שהיו:

מהוּללים במעשיהם הרחק מן המולדת

בשרותה של הנצרות ואבּירוּת־אמת,

ממש כרחוֹק ביהדות קשת־העורף

קברו של כוֹפֶר־העולם, הוא בן־מרים.

ריצ’ארד השני, מערכה ב, תמונה 1

גבורתה של אנגליה והקרבנות שהקריבה בארץ־הקודש, לפי ההערכה שניתנה למאבק נוסעי־הצלב בתקופה ההיא – לא רק כפי שנראה הדבר מתוך הנהגתם של מלכינו עם אציליהם הפיאודליים אלא גם מתוך אישור ההגמונים שלנו (שכּן בכיבוש עכו ב~1191 היו הארכיבישוף של קנטרברי והבישוף של סולסברי בנוכחים) – דין הוא שלא יישכחו לא מלב הצרפתים ולא מלבם של האנגלים.

עתה שוּנוּ העתים – דגל שלושת הצבעים של צרפת מתנוסס לעין כל על מנזר־הכרמל; דגל טרה־סאנטה מופיע בחתימות על רשיונותיו ומשלם את מסיו לקונסוליות הצרפתיות, ביפו, ביירות וקפריסין; ואילו בטכסי־דת במקומות הקדושים ביותר, כמו שכבר נאמר, נאלצים הקונסולים הקאתולים האחרים לשאת בפומבי באותות פחיתותם, יען כי ממשלותיהם מַרשות זאת. אפילו הספרדי חייב להחריש, הגם שהוא מיצג את הממלכה “הקאתולית ביותר”. גם האוסטרי, אף שמלכו מתימר להתיחשׂ, באמצעות אחד המתחרים היריבים, על מלכות־ירושלים. וכל זמן שהיתה שם הקונסוליה הסארדינית – שהרי נסתיימה ב־1849 – היה הקונסול ההוא טוען לאותה זכות בייחוס ברור עוד יותר מן המלכים נוסעי־הצלב, ולא בדיבורים בלבד אלא שבכמה אירועים רשמיים לבש, בצד מדיו הלאומיים הרגילים, חליפת־מדים נפרדת כנציגו של מלך־ירושלים.

התורכים אין ספק שהם מכירים בצרפתים בחינת המעצמה הקאתולית הראשית – ועל־כל־פנים אין לאל־ידם לכפור בהגמוניה מן הסוג ששאר ממלכות אירופה הן עצמן אינן מערערות עליו.

שאטוֹבּריאן מצביע על שורה של חוזים ופירמאנים שעליהם צרפת מבססת את החסות שלה, והוא מביע את שמחתו במצאוֹ בארכיוני טרה־סאנטה את הראיות המרובות לפעולתה של צרפת למען מנזרים בארץ־הקודש.

גיזוֹ, שהוא עצמו פרוטסטאנט היה, הרי בעת ששימש במשרד־החוץ תבע מן השער העליון את הסגנון והטכסים של משטר־החסות במלואם. ובין דוגמות קלות־ערך של רגישות פאטריוטית בסעיף זה אפשר להזכיר שכאשר הוקמה הבישופות האנגלית בירושלים, נתן ”Semeur" כתב־עת פרוטסטאנטי מובהק, ביטוי לחלקו בהתמרמרות הלאומית בהכריזו על זכותה היחידה־והמיוחדת של צרפת להיות מגינתה של הנצרות במזרח.³⁴

במהלך המשא־ומתן היגע שהיה מכוון למנוע את המלחמה הרוסית של 1853 לא נדונה תביעה זו בקושטא מעולם על־ידי הצד הרוסי – התורכים פסקו שאין המקרים מקבילים. אולם ביחס לשתי התחרויות האלו ביו שהן דומות ובין שאינן דומות, תוצאתה של אותה מלחמה הבשילה הגדרה חדה יותר משהיתה לזכויות המוחלטות של השולטן על נתיניו שלו, בלי הבדל מה אמונתם הדתית.

בשיחה שהיתה בשנת 1849 בין הפטריארך הלאטיני של ירושלים לכותב השורות האלו היה הראשון מפליג בדברים על מספרם וניוונם של האטי־שריפים, פירמאנים וכו', בניבים ובגינוּני־רשמיוּת מוזרים, על־פני הרבה מאות־שנים, השמורים במנזר טרה־סאנטה (אחד מהם, לדבריו, ניתן על־ידי שוֹלדאן אחד של הסאראצינים), והוא אמר שבאחדים מאלה, שמלפני מסעי־הצלב, האירופים בכללותם מכונים “פראנקים” – עובדה שאם אין בה טעות הרי הצרפתים של ימינו רואים אותה בקורת־רוח יתירה, משל כאילו כלל הנוצרים קרויים על שמם, ומשתמע מכך שהדת הנוצרית היא בפירוש הדת הצרפתית.

במהלכו של חיבור זה נמצא כמה וכמה מקרים שבהם עולה נושא זה על־פני השטח במאורעות השעה, אף שלטוב־המזל אינו קשור בשום דאגה מצד הפרוטסטאנטיוּת, העומדת על רגליה שלה; אך בלי הבדל עד כמה הנצרות הקאתולית בכללותה חייבת אולי תודה לצרפתים בעד ההגנה בתורכיה, הרי אף המנזרים חשים כי חסות זו היא עול מטריד. זכור לי איך התבטא נזיר אחד פראנציסקאני, איטלקי, בחמת־זעם בנושא זה, וכך אמר – “מעולם לא היינו תלויים בהגנתה של צרפת מאז התישבנו כאן בתחילה ב~1226 ועד לחוזה הצרפתי של פראנסואה הראשון. מעולם לא ביקשנו את הצרפתים שיגֵנו עלינו³⁵. אכן, היה מלך ששימש לנו פטרון במאה הארבע־עשרה, אך הוא היה איטלקי, רוברט מלך סיציליה, שעם בת־זוגו רכש את הקרקע בשבילנו, זו שעליה בנינו – שלא להזכיר את מלכי־ירושלים הלאטיניים לפני כן, ואחרים מאירופה, שהיו ידידינו ואפוטרופסינו. ובאשר לקונסוליות שבכאן, הרי לא באו הצרפתים לירושלים אלא בעקבות האנגלים”.

בזמן שהיתה הקונסוליה הסארדינית קיימת נמצא שמדרך־הטבע היו הנזירים מבקרים באותו בית, ולמעשה היו הם רוב אנשי חברתו של סיניור – כדי ליהנות משותפות לאומית ברגש ובטעם, ואותה העדיפו בהרבה על הקונסוליה הצרפתית. לאחר־מכן, משהוקמו הקונסוליות של אוסטריה וספרד, בחרו הנזירים להצטופף סביבן ולא סביב הקונסוליה הצרפתית. אך עדיין ספק אם יש בכך משום תבונה או משום הכרת טובה מצד המנזרים אם שוכחים הם את החסדים הנמשכים מכבר שהעתירו עליהם הצרפתים. בכל המרחב המוגדר כארץ־הקודש היו חבים תודות גדולות ביותר למעצמה ההיא. אין כל ספק שידידות־הגומלים ביניהם היתה מרובּה יותר אילו אפשר היה לסמוך יותר על האופי הנוצרי של האומה הצרפתית.

אך מעטים היו האישים החשובים מן הצד הלאטיני שביקרו בירושלים במשך השנים שסמוך לפני מלחמת־קרים. מובן, תמיד היו לא מעט צליינים לאטיניים בחג־הפסחא, ולכנסיה הלאטינית היתה נציגות חזקה על־ידי המנזרים, על־ידי הפטריארכיה הלאטינית, ועל־ידי הקונסוליות הלאטיניות.

היה היתה משלחת צרפתית אחת, זו של מר דה־סוֹסי וידידיו; ושתים או שלוש אניות־מלחמה צרפתיות שיגרו את קציניהן, אך לא את אנשי־הצוות שלהן, לבקר בירושלים. איטלקים מעטים ביקרו בירושלים, והקונסול האוסטרי פעל לקידום האינטרסים של קאתולים אוסטרים, שלא תמיד זהים היו עם האינטרסים של הקאתולים הצרפתים. זמן־מה קודם־לכן מחפש היה בית שיוּתן לשַפרו כדי שישמש אכסניה לחשמן הארכיבישוף של וינה.

נפוצו שמועות על אפשרות שיבקר האפיפיור בקבר הקדוש. כאשר ב־1848 גלה מרומא שלא־בטובתו הועלה הרעיון שאולי תהיה ירושלים רצויה כמקום־מושבו של השלטון האפיפיורי, ודומה היה כי רעיון זה עודו מקנן בלב אחדים מאלה שביקשו לשוב ולהרים קרנה של הכנסיה המערבית.

יהיו אשר יהיו התכניות והמאוויים שטופחו בנושא זה, לא נעשו שום צעדים של ממש להעברת האפיפיורות או לחידושה של הממלכה הלאטינית מיד.

האומות לא היו תמימות־דעים, וההגנה על הכנסיות מפני כל הסגת־גבול מצד הכנסיה המזרחית ורוסיה היתה הנקודה היחידה שעליה השגיחו עתה במיוחד מגיניה הפראנקיים של האמונה.

הפטריארך היווני־הקאתולי מדמשק עשה זמן־מה בירושלים, מקום שם מצויה מושבה של בני צאן־מרעיתו. אלה, כמובן, עמדו ברוב הנקודות לצד הלאטינים.

אולי מעניין יהיה לקרוא את הקטע הבא מתוך מסעותיו של סיר ג’ון צ’ארדין “לפרס ולאיי־מזרח־הודו, בדרך הים השחור וארץ קוֹלכיס”. בעת שהיה בקושטא תוך כדי איזה משא־ומתן נמרץ שניהלו שם הצרפתים הוא אומר,

* * *

"דרישותיו של השגריר הושגו בשלושים סעיפים. ואלה היו הראשיים שבהם.

"ראשית – שהסיניור הגדול³⁶ לא יתן מושב באחוזות־ממשלתו לשום אומות אירופיות פרט לאלו שכבר נושבו שם, אלא תחת הדגלים הצרפתיים: וכי במיוחד ייאלצו האיטלקים שיבואו לתורכיה, מחוץ לבני־ונציה ובני־ג’ינובה, להעמיד עצמם תחת דגלה של צרפת וחסות שגרירו של המלך ההוא.

(זכות־יתר זו העניקו התורכים לצרפתים בקאפיטולאציות שניתנו בימי מלכותו של פראנסואה הראשון. והצרפתים נהנו מהן עד לראשית התקופה הזאת: כי עתה, מאחר ששודדי־ים מסוימים שטו ליד חוף מצרים תחת דגל צרפתי, הוציא השער העליון את הסעיף ההוא מהסכם חדש שנחתם אז.

לאחר מכן הושב הסעיף על כנו ואותה זכות־יתר ניתנה בשניה באלו המלים: –

“כל אומות אירופה שאינן מחזיקות סוכנים גלויים ליד השער העליון, ואין הן בברית ובאגודה אחת עם הסיניור הגדול, אשר תבואנה אל הלבאנט תחת הדגל הצרפתי, תתקבלנה ותאורחנה שם ותזכּינה באותם יתרונות כצרפתים”.

אבל התורכים מסרבים להכיר בקאפיטולאציות האלו האחרונות, ולכן הם נאחזים בקודמות ונוסף על כך הם טוענים כי המלים [תבואנה] אינן באות להוציא איש מן הכלל: ועל כן הגם שהשער העליון אנוס לקבל את כל הזרים שיבואו תחת דגל צרפת, אף־על־פי־כן אין הן מונעות מן הסיניור הגדול לארח אם כך יאבה, זרים, הבאים תחת דגלים אחרים).

"שנית – שהצרפתים לא ישלמו מכס למעלה משלושה למאה, כלומר לא יותר ממה שמשלמים האנגלים, ההולנדים ובני ג’ינובה.

"שלישית – שהסיניור הגדול יעניק לצרפתים חירות גמורה לעבור לאיי־הודו בדרך אחוזותיו ושטחיו: וביתר־ייחוד בתעלה של הים האדום, בלי לשלם שום מסים פרט למכסי־כניסה.

"רביעית – שהסיניור הגדול יחזיר למיסדרים הדתיים של הקאתולים את ארץ־הקודש, ואת המקומות הקדושים שמהם גורשו על־ידי היוונים, בשנת 1638.

"חמישית – שמלך צרפת יוכר בשער העליון כמגינם היחיד של הנוצרים.

"ששית – שכל הנוצרים הקאתולים היושבים באחוזותיה של הממלכה העותומאנית ייראו וייחשבו כמי שנתונים תחת חסותו של הוד־מלכותו.

"שביעית – שהקאפּוּצינים הצרפתים היושבים בקושטא יורשו לקומם את הכנסיה שלהם בגאלאטה שנשרפה באש לפני כחמש־עשרה שנה.

"שמינית – שכל הכנסיות של הנוצרים הרומיים בתוך הממלכה העותומאנית תשופצנה או תיבּנינה מחדש תכופות ככל שיהיה צורך בדבר, בלא שיהיה עליהן לטרוח ולבקש רשות.

"תשיעית – שכל העבדים הצרפתים ישולחו לחפשי.

“יתר ההצעות היו חשובות פחות, רק מספרן שיוה להן משקל – אך בעיני השער העליון נראו הדרישות האלו כה מוגזמות, לא כי כה מגוחכות, עד שראשי־הממשלות סברו, או העמידו פגים כסוברים, שאין המלך מבקש אלא עילה לריב עם הוד רוממותו”.

אחרי־כן באה פרשת השיחות בין הנזירים הפראנציסקאנים לממשלת צרפת, שהביאו להכללת סעיף 4 שלמעלה – התביעות הנמרצות של הנזירים – השלמונים שניתנו – הבקשות של ונציה, ספרד ורומא שיבצע המלך הצרפתי מתוך “קנאתו לדת” את הצעד הזה; עד שלבסוף הורה המלך לשגרירו בקושטא להכניס אותו בין התנאים של החוזה החדש, והשגריר הבטיח לנזירים שקיבל הוראות שלא לשאת־ולתת כלל עם התורכים בלי אותו סעיף.

לאחר עיכוב ממושך, כיון שמצא השגריר כי הסיניור הגדול והווזיר מוכנים לצאת לפולין וחוזה עדיין לא נכרת, הלך אצל הראִיס־כּתיבּ (שׂר־החצר) ובשלש ישיבות רקחו את החוזה.

הוסכם על הסעיפים, 3,2 ו־7, רק שבאחרון הוסיפו את המלים, “יחד עם הישועים באותו מקום, וכל שאר הנספחים השייכים לצרפתים בתחומי הממלכה העותומאנית, יהיו תחת חסותו של המלך”.

כמו כן הוסיפו לסעיף 9 את התנאי ש“לא נשבּוּ בציים או בצבאות כלשהם, או לפני מקומות העומדים בקשרי־איבה עם השער העליון”.

עניין ההגנה הצרפתית על הנצרות הצטמצם בדברים אלה – “שהשגריר יהיה המגן המוכּר על בית־החולים של הנוצרים האירופים בגאלאטה, ושתהיה להם רשות להתפלל תפילת־מיסה בבית־החולים הנ”ל".

על הסעיף החשוב בנוגע לאומות זרות פסחו מכל־וכל – עתיד היה להישאר כמו שהיה בחוזה הקודם.

בשובו הביתה התחרט השגריר ושלח את הדראגומאן שלו לומר כי, אם לא ינוסח התנאי בנוגע לאומות זרות כפי שביקש, הריהו מסלק ידו לגמרי; לאחר־מכן הלך בעצמו ועמד על כך. הראִיס־כּתיבּ הפנה את העניין לווזיר, והלז החזיר בסירוב מוחלט באלו המלים – “הואיל ולא שמרת דברך עמו, הריהו מבטל את דברו, ואינו מוכן להיענות לך במאומה”.

“תשובה זו”, ממשיך סיר ג’ון, "היתה כמחי־רעם. – מר דה־נוּאַנטל והעומדים במחיצתו היו כנדהמים. הם ביקשו לחדש את הדיון ולאשר את החוזה: אך הדבר היה מן הנמנע, אף כי בו־במקום הביעו נכונותם³⁷ להסתלק ולבטל את הסעיף השנוי במחלוקת. על כך ענה שר־החצר שאין לו פקודות אחרות מאת הווזיר אלא למסור את דברו, וכי אין בסמכותו להמשיך כלל במשא־ומתן.

"השגריר השיב כי קיבל מכתב מאת ראש־הממשלה של צרפת, שרוצה הוא רק למסרו בידיו, ולפרוש בזאת. שׂר־החצר השיב ואמר כי אשר לקבלת־פניו הרי בנקל יותן להשיג זאת, אך באשר למכתב מאת ראש־הממשלה של צרפת, אין הווזיר הגדול מעוניין כלל להביט בו.

"מסייה דה־נוּאַנטל חזר למעונו ברוגז ובפחי־נפש, כפי שאפשר לשער בלי קושי גדול, ואמר לאנשי מועצתו, הלא הם אב־המנזר אחיו, מנהל חברת־הלבאנט, ושני תורגמניו הראשיים, כי הואיל ובאחרונה³⁸ נתנו האנגלים וההולנדים עשרת־אלפים לירות־שטרלינג כל אחד בעד חידוש הקאפיטולאציות האחרונות שלהם, כדאי יהיה לצרפתים לתת אותו סכום כדי לחדש את אלו שלהם. או־אז נצטוו שני התורגמנים להציע את הסכום לראשי־הווזירים: אך בזאת העלו חרס, כי יש בשער העליון חסדים שאפשר להשיגם בכוח הממון ויש אחרים שאין לקנותם בשום הון שבעולם. וכך, למשל, היה העניין שביקשו שני הנציבים מארץ־הקודש, שהציעו מאה־אלף כתר לווזיר הגדול כדי שיתן להם את הבעלות על המקומות הקדושים, ומוכנים היו להוציא כסכום הזה במתנות לסיניור הגדול ולשׂרי השער העליון. אבל כספם נחשב כאשפה, ואת הדיואן אי־אפשר היה לשחד במקרה זהה,

"בתוך ימים ספורים היה הווזיר עתיד לצאת לפולין. מר דה־נוּאנטל יצא השכם בבוקר למחנה, אך הווזיר כבר יצא להביא את אֵם השולטן אל משכּנה הראשון. שבע שעות חיכה השגריר אצל שׂר־החצר. הווזיר בא, אך לא אבה לראותם; הוא רק הבטיח שידבר עם התורגמן.

“וזאת היתה מידת הצלחתו של מר דה־נואנטל במסעו השני אל השער העליון ועל כך היו מחשבות שונות בלב שני הצדדים. כי התורכים מאשימים בביטחה גדולה את הצרפתים בקרע הזה”.

בסיפור המעשה שלמעלה אי־אפשר להפריד את ענין ההגנה הצרפתית בתורכיה מעניין הנזירים במקומות הקדושים בירושלים ובית־לחם; גם אי־אפשר לעשות כן בתקופה הנוכחית, שהרי בלי המנזרים והמספר הזעום של הקאתולים ילודי־הארץ, המלוכדים באמצעות התעמולה שלהם, לא היו נמצאים לצרפתים אלא קומץ נוצרים להגן עליהם. אך ראוי לציין איזו תקיפות יכלו התורכים לגלות בעת ההיא באותו נושא. לדעתו של בעל השורות האלו ראו בכל הנזירים הלאטיניים סתם נכרים, ואילו בנוצרים המזרחיים (כלומר יוונים, ארמנים וכו') ראו את נתיניו של הסיניור הגדול לכל דבר, שהיו משלמים לו “מס שנתי בשיעור 800,000 כתר”, ולפיכך היתה להם הזכות הראשונה לוויתוריו.

הרוסים לא נכנסו לחשבון בעת ההיא.

אין לנו צורך להתחקות אחר מהלכו של שטף ההיסטוריה בכל השלבים בהם עברה ההגנה הצרפתית מאז ימי מלכותו של לואי הי“ד – היה זה ודאי דבר משעמם מאד – אולם משעשע הוא לכאורה להעיף מבט על דרכה ומטרותיה של הדיפלומטיה הצרפתית בקושטא לפני קרוב למאתיים שנה, כי מכאן אנו למדים כמה דרוכים היו, ועודם דרוכים גם כיום, לשמור על הבּכורה שהוענקה להם בימי פראנסואה הראשון, רק מפני שאותו מלך היה היחיד שעשה חוזה מסחרי עם העותומאנים ברגע מסוים בזמן. עובדה היא שבמועד ההוא יצא המלך הצרפתי חוצץ כפרימוס של השם הנוצרי באירופה בעבור שנתן דעתו על הנצרות הלאטינית בממלכה העותומאנית. לכן רשאים אנו לראות בו לא מגן בלבד. לפי־שעה היה הוא המגן בה”א־הידיעה בקרב התורכים.

באשר ליומרות המופלגות של החסות הצרפתית על המארונים, ראה את התעודות של לואי הי“ד והט”ו המובאות בספר “לבנון של צ’רצ’יל”, כרך ג, ע' 94, בתאריכים 1649 ו־1737.

הערה    🔗

סיכום כרונולוגי של ההאטי־שריפים (צווים קיסריים) השונים שנתן השולטן לטובת היוונים, החל משנת 15 להג’רה (636 למנין הנוצרים) ועד הזמן הזה, בנוגע לזכות הקניין ושאר זכויות־יתר שניתנו ליוונים ביחס למקומות הקדושים בירושלים.

1. הג’רה 15. 636 לספה’נ. – חזרת עומר חתאפּ (עומר אל־ח’טאבּ), כובש ירושלים בימי הפטריארך סופרוניוּס, הוציא אַרטנאמֶה שלפיה הועמדו הקבר הקדוש ונספחותיו תחת פיקוחו של הפטריארך היווני, ושאר הפולחנים והדתות נעשו כפופים לו במובן זה, וכך ניתנה חסינות מלאה למנזר הקבר הקדוש.

2. הג’רה 762 1458 לספה"נ. – השולטן מֶחמֶט, אחרי כיבוש קונסטאנטינופול, בימי הפטריארך אתאנאסיוּס, כאשר בא הפטריארך ההוא לתת כבוד לשולטן, הוציא האטי־שריף שאישר את כל זכויות הקניין והחסינויות של היוונים ביחס למקומות הקדושים מלשעבר.

3. הג’רה 933 1527 לספה"נ. – השולטן סולימאן הקאנוּני, בימי הפטריארך גרמאנוס, אף הוא הוציא האטי־שריף לאישור קודמיו.

4. סיפר 1044 1634 לספה“נ. – ג’מיע־אוול 1047. 1637 לספה”נ. – השולטן מוּראד הרביעי, בימי הפטריארך תיאוֹפאנוֹס, הוציא שני האטי־שריפים, אחד נגד הארמנים ומשנהו נגד הקאתולים, כאשר ניסו הללו לגרש את היוונים מאי־אלה מקומות קדושים שהיו בבעלוּתם בעבר, ולאחר מעשה התוקפנות הזה נתבעו לדין בקושטא.

5. סיפר 1054 1644 לספה"נ. – השולטן אבּראהים חידש את ההאטי־שריף של קודמו נגד הקאתולים, וביטל את כל צווי־התיקון שהוצאו קודם־לכן לטובתם.

6. רביע אל־אוול 1067 1658 לספה“נ. מוחארוּם 1068. 1659 לספה”נ. – בעקבות משפט שנערך בקושטא כדת־וכדין, הוציא השולטן מחמט הרביעי שני האטי־שריפים, שדחו את כל תביעות ההבל של הארמנים ואסרו באיסור חמור על הסגות־הגבול שלהם.

7. רג’יב 1086 1677 לספה“נ. זיל חאג’י 1088 1679 לספה”נ. – אותו שולטן עצמו, בימי הפטריארך דוֹסיתיאוֹס, עקב פסק־דין שניתן בין היוונים לקאתולים, הוציא עוד שני האטי־שריפים, שלפיהם קיבלו זכויותיהם של הראשונים הכרה מלאה וניתן אישור מחודש לכל התקנות הקודמות שהוצאו עד הקאתולים.

8. ג’מאדי אל־אח’יר 1099. 1687 לספה"נ. – השולטן סולימאן השני, עקב מחלוקת חדשה שהתעוררה והוכרעה בימי הפטריארך של מילטוס, חידש אותם האטי־שריפים שהוזכרו למעלה.

9. זילקאדי 1171(?) – השולטן מוצטפא חידש את ההאטי־שריפים של קודמו.

10. השולטן סלים, בימי הפטריארך אנתימוֹס, הוציא שני האטי־שריפים נגד תביעותיהם של הארמנים.

11. השולטן מחמוּד בעלוֹתוֹ לכס־המלוכה הוציא שני האטי־שריפים, אחד בנוגע לקאתולים והשני בנוגע לארמנים, ובהם אישר את כל ההאטי־שריפים שנתנו קודמיו לפניו לטובת היוונים.

12. כאשר נשרף הקבר הקדוש, ב־1808, ניתן קימומו של הבנין על־פי האטי־שריף מיוחד, בזכות (על־פי זכות) ליוונים.

13. לימים, משהעלו הארמנים תביעות חדשות, פקד האטי־שריף על עריכת חקירה בתביעות אלו.

14. בימי הפטריארך פּוֹליקארפּוֹס, כאשר גירשו הקאתולים את היוונים בכוח־הזרוע מן הקבר הקדוש, כדי למנוע אותם מלערוך שם תפילה לאלוהים, ולא כמעשה אחד בלבד של תוקפנות חטאו נגדם – העניק השולטן מחמוד שלושה האטי־שריפים בזה אחד זה לטובת היוונים, בנוגע לחירות פולחנם תחת עצם הכיפה של הקבר הקדוש.

15. לבסוף, כאשר הצליחו הארמנים, במזימות ובתככים, להשיג רשות לגשת לשיפוצה של כנסיית התקומה־מן־המתים (הקבר הקדוש), של בית־לחם הקדושה ושל הר־הזיתים, ביטל האטי־שריף את ההיתר הנזכר למעלה והעניק ליוונים לבדם את הזכות לבצע תיקונים כלליים.

16. הוד־מלכותו הקיסרית, עבד אל־מג’יד, הוציא ארבעה האטי־שריפים לחידוש ארבעת ההאטי־שריפים המוזכרים למטה; לאמור,

1. ההאטי־שריף (מס. 11) בנוגע לקאתולים.

2. (מס. 13) בנוגע לארמנים.

3. (מס. 14) בנוגע לפולחן היוונים.

4. (מס. 15) בנוגע לתיקונים.

מצב הכנסיות שהיו קנין־יחיד ללאטינים ב־1740

בירושלים

1. הקבר הקדוש, כלומר הכיפה הגדולה, הקרויה כיפת־העופרת, והכיפה הקטנה המצויה מתחת לגדולה ממנה, והמכסה את הקבר עצמו. החצר כולה המקיפה את הקבר והמקום העגול בין עמודי הכיפה והכותל, התפוסים עתה בידי היוונים לאחר השריפה (של 1808).

2. הקמרון הגדול המפריד בין הכנסיה היוונית לבין הכיפה, והמשמש למקהלה של הלאטינים כשהם עורכים את טכסיהם לפני הקבר.

3. אבן־המשחה והחצר שמסביבה, עד דלת הכנסיה והחדר התפוס עתה בידי היוונים.

4. המחצית הדרומית של גולגלתא, זו שבּה נצלב גואלנו; ארבעת הקמרונים הפנימיים שהם־הם הקאפילה של אדם הראשון, שלפניה נמצאים הקברים של גוֹדפרוּאָה מבּוּיון ושל בוֹדוּאן, שחרבו ב־1811; וכן עוד חמישה קברים מלכותיים הנמצאים למרגלות הכותל של המקהלה היוונית; החדר שבצד הקאפילה של אדם הראשון.

5. מערת גלוי הצלב הקדוש והמדרגות המוליכות אליה.

6. כל החצר והמזבח של כנסיית מרים המגדלית, שבעת הקמרונים הסמוכים הקרויים קמרוני הבתולה – למעלה כמו גם למטה – והקאפּילה הקרויה קאפּילת בית־הכלא.

7. הכּנסיה הקטנה שנמצאת בצד זו של מרים המגדלית; המנזר של הנזירים הלאטיניים, עם מחצית היציע של הכיפה הגדולה; החדרים הסמוכים, בור־המים, היציע שמעל לשבעת קמרוני הבתולה ומַעבר מקורה המוליך אל הכיפה.

8. הקאפילה הקרויה על שם הבתולה הקדושה, מחוץ לכנסיית הקבר הקדוש, מדרום לגולגלתא, וכל השטח שלפני דלת הכנסיה.

9. מנזר הגואל הקדוש (סן־סלוואדוֹרה) עם המקומות השייכים אליו – הכנסיה, הגנים וכו'.

מחוץ לירושלים

10. בית־הקברות הר־ציון.

11. קבר הבתולה הקדושה עם המזבחות של יוסף הקדוש, יהויכין הקדוש, אנה הקדושה. מפתחותיה של הכּנסיה היו בידי הלאטינים, שהיו שומריהם היחידים. בכל־זאת היו לשאר אומות (כיתות או כנסיות) מזבח לכל אחת בכנסיה, אך הן לא יכלו לערוך תפילות על־ידם בלי רשות מן הלאטינים, וקבר הבתולה הקדושה עצמו שמור היה אך־ורק לאחרונים.

12. מערת גת־שמנא עם עצי־הזיתים והשטחים הסמוכים.

13. הכנסיה הגדולה של בית־לחם בשלמותה, להוציא את בית הטבילה; מערת האבוס ושני גרמי־המדרגות המוליכים אליה. רק ברשות הנזירים הלאטיניים היו שלושת המפתחות, אחד של דלת הכנסיה ושני האחרים לכל אחת מן הדלתות הצדדיות של המערה. מהיותם אדוני הכנסיה יכלו להיכנס שמה באין מפריע ולערוך שם את כל הטכסים של דתם ליד המזבח הנעלה של הכנסיה, כמו גם ליד שני המזבחות הנמצאים במערה – זו של הלידה, וזו של האבוס. כוכב־כסף שעליו כתובת בלאטינית מוצמד היה אל השיש, במקום בו נולד גואלנו. שטיחים שעליהם סמלי הארץ הקדושה, שהיו שייכים ללאטינים, כיסו את כתלי המערה. חוץ מזה היו ברשות הנזירים הלאטיניים בבית־לחם, ברחבה שלפני הכנסיה, בית־הקברות כולו והבניינים הידועים בשם בנייני הטחנה הישנה.

14. המנזר השוכן ליד הכנסיה הגדולה של בית־־לחם, עם הכנסיה הקטנה של קאתרינה הקדושה, וכל השטח המשתרע עד למערת־הלידה, ואשר בו בתי־התפילה של יוסף הקדוש, הנקיים הקדושים, אוֹיסבּיוּס הקדוש, פאולה ויוּסטאציה הקדושות, היירונימוּס הקדוש, הגן הסמוך, ועוד גן השוכן ליד המערה, הקרויה מערת־החלב.

15. מערת־הרועים, והשטח שמסביבה.

16. כנסיית יוחנן המטביל בכפר עין־כרם, עם המנזר והגן.

17. המקום בו ביקרה הבתולה הקדושה אצל אליזבת הקדושה, ליד כפר יוחנן המטביל (עין־כרם), ומערת יוחנן המטביל במדבר.

כנסיות שהיו בבעלות הלאטינים בשיתוף עם אומות אחרות ב־1740

1. מחצית גולגלתא השייכת על־פי דין ליוונים, זו שבה הוצב הצלב. בידי הלאטיניים היתה, ומצויה עדיין, הזכות לקיים שם טכס ביום־החמישי הקדוש.

2. הכנסיה של קבר הבתולה, על־תנאי ששאר האומות (הכנסיות) יהיה להן שם מזבח לכל אחת, ותערוכנה את נכסיהן שם ברשותם של הנזירים הלאטיניים ותחת השגחתם.

בתי־תפילה ונכסים שעתה אין ללאטינים כל חלק בהם בירושלים

1. שבעת הקמרונות של הבתולה והקאפילה של בית־הכלא.

2. שני הקמרונות הפנימיים של גולגלתא, הקאפילה לפנים והחדר שבצד. הקברות של גוֹדפרוּאָה מבּוּיוֹן ושל בוֹדוּאן נהרסו.

3. חלק מן החצר שסביב אבן־המשחה, אותו חלק בו היו שאר הקברים שנהרסו, לאחר שהיוונים הזיזו את הכותל קדימה כדי להרחיב את גבולות הכנסיה שלהם. גם על החדר שמימין השתלטו היוונים.

4. השטח שבין עמודי הכיפה לבין עמודי הכותל שאותו מילאו היוונים על־ידי שבנו שם חדרים. הם גם חמסו כארבעה “פיקים” (אמות) שטח תחת הקמרון הגדול על־ידי שהזיזו קדימה, על־מנת להרחיב את גבולות הכנסיה שלהם, את הקיר שהפריד אותו מן הכיפה (רוֹטוּנדה) 

מחוץ לירושלים

5. כל הכנסיה שבתוכה קבר הבתולה הקדושה והגן שלצדה. הלאטינים שוב אינם יכולים לערוך את טכסיהם שם – אף לא להיכנס בלי רשות מן היוונים, שבידיהם המפתחות.

6. הכנסיה הגדולה של בית־לחם כולה – שני גרמי־המדרגות המוליכים אל המערה – מזבח־הלידה במערה ההיא. כוכב־הכסף נלקח. לא נותרו עוד אלא כמה קרעים מן השטחים השייכים לנזירים הלאטיניים. שלושת המפתחות נמצאים בשעה זו בידי היוונים.

7. מחצית שני הגנים של המנזר בבית־לחם.

8. המקום והאבן הקרויים על שם הטחנה הישנה.

9. מערת־הרועים והגנים שסביבה.

כנסיות שב־1740 היו שייכות אך ורק ללאטינים ועתה יש לאומות (כנסיות) אחרות חלק בהן

1. הקבר הקדוש והחצר שסביבו תחת הכיפה הגדולה.

2. אבן־המשחה.

3. מערת־האבוס בבית־לחם. היוונים והארמנים עורכים את טכסיהם שם ליד מזבח־הלידה, והלאטינים ליד מזבח־האבוס.³⁹

הנציגים החילוניים של האינטרסים הלאטיניים והיווניים בירושלים

עשר שנים לפני פרוץ מלחמת־קרים – ב־1843 – הקימו הצרפתים קונסוליה בירושלים, והקונסול שלהם נעשה הנציג והגילום הגלוי של החסות הצרפתית על הנצרות.

נעשה נסיון להניף את הדגל הצרפתי על הקונסוליה; אך הדבר עורר את קנאתם וקנאותם של התושבים המוסלמים, שקמו וקרעו את הדגל וגררוהו ברחובות.

פרשה זו הביאה לסילוקו של הקונסול ששימש אז בכהונה זו (הראשון שהציבה אומתו בירושלים), ואחריו בא מר אֶלוּאִי־ז’וֹרל. הפרשה של כוכב־הכסף הוכיחה לממשלת צרפת כי יש צורך באיש פעיל, המסוגל בתכלית לבצע את מדיניותה במקום־כהונה כה חשוב.

הקונסול הצרפתי השלישי היה מר בוֹטא.

פוֹל אֶמיל בוטא, ידיד ותיק לפטריארך, הגיע לירושלים זמן קצר אחריו כקונסול של צרפת. הוא היה בנו של קארלוֹ בוֹטא, ההיסטוריון האיטלקי, שנחשב ידיד אישי לנפוליאון הראשון. בצעירותו הועסק הקונסול על ידי ממשלת צרפת במחקרים בוטאניים בשתי יבּשות־אמריקה, בחצי האי ערב ובארצות אחרות; הוא גם שימש רופא בספינת־סוחר אנגלית במסע להודו; אחרי־כן נעשה סגן־קונסול במוצוּל, באותה עת בה ישב שם המיסיונר ואלירגה, כיום פטריארך; ושם יצאו לו בצדק מוניטין בזכות חפירותיו בנינווה היא ח’וֹרסאבּאד, זמן קצר בטרם יתחיל לֵייארד בחפירותיו בקוּינוּג’יק. הוא היה איש בעל טעם ספרותי ומזג חביב, ומעוֹרה היה היטב בלשון ובספרות האנגלית; ועדיין שמורים עמי זכרונות נעימים ביותר איך ראיתיו שקוד על ההגהות של חיבורו הגדול על תגליותיו באשור; או איך טיילתי עמו בגן שלו בין פרחי־החמדה שהשיג מאירופה וממקומות אחרים.

בעניינים דתיים הטיף לעקרונות הקיצוניים ולהגנה קפדנית על אגדות־הישועים – וזאת אפוא בניגוד גמור להרגלי אביו,

במזגו זה כבד־הראש הופיע בוטא פתאום בזירת המחלוקות בין המנזרים על הכנסיות, ולתוך הריתחה ההיא הסתער בלהט משלו, תוך שהוא פועל, בלי ספק, בהתאם לרצונה של הממשלה החדשה בפאריז, כי בשאלת המקומות הקדושים פעלו הפטריארך, בוטא ומשרד־החוץ שלו כולם בעצה אחת, ושמרו על קשר מתמיד מעֵבר לתחום הנושאים הקונסולאריים הרגילים.

יריבו של מר בוטא באומץ ובכשרון מדיני מן הצד האורתודוקסי, ומחונן בכל הסגולות שרגילות אומות המערב ליחס לסוכנים הרשמיים של הצאר, היה מר באזילי, הקונסול־הכללי הרוסי, שהיה מוצב בביירות (שמאז שימש ציר רוסיה ביוון), שרק לפרקים ביקר בירושלים, אך באמצעות מכותביו בתוך המנזר היווני שם יכול היה לפעול בהצלחה ממרחק.

שני אלה נערכו זה כנגד זה במחלוקת המיוחדת לארץ־ישראל. הרוסים גם הם טענו לחסות על הנוצרים המזרחיים, שלפי גירסתם זכתה לכעין הכרה והסכמה מצד הממשלה העותומאנית.

ציר רוסיה ליד השער העליון העיר באזני סיר סטרטפורד קֶנינג שבזמנו התכוונו להיאחז בחוזה־קאינארג’י ב־1774 כאסמכתה לחסותה של רוסיה על הנוצרים האורתודוקסיים בממלכה התורכית.

ככל הידוע לי לא העלה אותה דרישה לגבי הארמנים, שמרוּבּים הם במחוזות המזרחיים – אך למעשה, במגעה־ובמשאה עם פחוות מרוחקים מאד, אכן שופכת רוסיה מעין חסות על הארמנים, הודות לכך שראש־הכנסיה שלהם הוא עכשיו נתין רוסי באשמיאזין.

אם היה לצרפתים נציג מדיני בדמותו של מר בוֹטא, קונסול של צרפת, הנה לרוסים היה נציג משלהם בדמותו של מר באזילי.

היו שאמרו כי מאז סערת־הרוחות סביב כוכב־הכסף ב־1847 ולאחר־מכן גדל מספר הרוסים שביקרו בירושלים. אך טבעי היה הדבר, וזרימתם לא נבלמה כאשר פשטה, ב־1849, שמועת־שווא שרוסיה הכריזה מלחמה על תורכיה וכי צי צרפתי ואנגלי משולב עושה את דרכו לקושטא.

כמה מן האורחים הרוסיים האלה היו אנשים מעניינים, ידועים היטב מחוץ למולדתם. ביניהם היה שר־החצר מוֹראבייב, איש למדן וירא־שמיים בקיא כהלכה בספרות ובהיסטוריה כנסייתית, לרבּות תולדות הכנסיה האנגליקאנית שלנו. הוא הכיר אישית אחדים מאנשי הכהונה האנגליים, שאחד מהם קצין־הדת בקרוֹנשטאט, תירגם את חיבורו, “תולדות הכנסיה הרוסית”. כמה חדשים עשה בירושלים וערך מחקרים בעתיקות הכנסייתיות בסביבה. השם מוראבייב עדיין לא זכה בעת ההיא לפירסום שנתלווה אליו אחרי־כן במקומות אחרים, בקשר לאיש אחר מבני־המשפחה. לא ייתכנו זכרונות נעימים יותר מאלה שהשאיר האדון הזה אחריו. גם הנסיך א. דה־ליוֶן היה אז אתנו. הוא הראה לי בעתון יווני מאיזמיר את הידיעה ששייטת אנגלית הטילה הסגר על פיראוּס של אתונה, ושהציר הבריטי הוחזר מאתונה.

היתה לנו שורה רצופה של אורחים רוסיים אנשי־מעלה – נסיכים, אדמירלים, קציני־צבא, דיפלומטים, שרי־חצר של הקיסר, שזכינו להקביל את פניהם בקונסוליה הבריטית, יחד עם אישים בני הרבה לאומים אחרים. אבל האורחים הזרים הדגולים בתקופה זו היו רובם רוסים – שמדרך־הטבע עתידים היו למסור למשרדי־החוץ של מולדתם כל דבר שיוכל להביא תועלת מתוך הידיעות המגוונות שרכשו בקלות כה רבה הודות לחופש הגישה שלהם אל כל שכבות החברה בכל אשר פנו.

משך שלוש השנים שלפני פרוץ מלחמת־קרים היו לנו גם כחצי תריסר ביקורים של צוותים מאניות־מלחמה רוסיות שהגיעו ליפו. בדרך־כלל עלו לירושלים בקבוצות בנות שלושים או ארבעים איש מדי־פעם, שכּן בעוד האניות עוגנות היו שולחים את הצוותים פלגות־פלגות בזו אחר זו לירושלים. אנשים אלה מתאמנים לא רק לשירות ימי אלא גם לשירות צבאי. הם צעדו במדים לבנים, עם חגורות שחורות ומצוחצחות, וחגרו נשק־צד; הם נכנסו לעיר במיצעד, ובטרם יגיעו אל השער נערכו בשורות במיידאן (הכיכר הציבורית).

מעשה בלתי־צפוי אירע ביחס לאחדים מן האנשים האלה. היטב ידוע שרוסים אמיתיים אינם חובבים חיי־ים; לפיכך חלק גדול מחיל־הים שלהם מונה ילידים מן החופים הצפוניים של הים הבלטי. קבוצה מן הימאים האלה, שהיו פינים ופרוטסטאנטים לותראניים, בקיאים פחות או יותר בלשון הגרמנית, פנו לכּנסיה הפרוטסטאנטית שלנו בבקשה לקבל את לחם הקודש בירושלים. הדבר ניתן להם בשמחה, והאנשים כרעו ברך במדיהם ליד המעקים של שולחן לחם־הקודש, בכנסיית־המשיח, בחסידות רצינית שאין למעלה ממנה. כל אחד מהם קיבל שי בצאתו, ספר הברית החדשה בגרמנית או ברוסית, מבית־העקד של כתבי־הקודש שליַד הכנסיה. ספק בידי אם מצוי היה הספר בפינית בעת ההיא, כי לא ציפו למאורע מעין זה.

דבר אחד אין לשכוח, והוא שלפני הקרע הסופי עם תורכיה ב־1853 השיגה רוסיה מרשיד פחה הבטחה שיותן רשיון לבנות בירושלים כנסיה ובית־חולים רוסיים ואכסניה לנזירים בני אותה אומה. לאחר השלום ב־1856 נדרש מילוי אותה הבטחה. איך השיגוה הרוסים יעיד כל תייר שביקר בעיר־הקודש וראה את הנכסים הרוסיים בשטח שעליו השתרע קודם־לכן המיידאן, הוא הטיילת הציבורית, מקום שם נאספו החיילים התורכים ב־1853 לפני צאתם למלחמה, כמתואר בפרק־הפתיחה, ע' 3.

עד אז לא מינו הרוסים קונסול לירושלים, והקונסול־הכללי הרוסי בביירות דאג לאינטרסים האזרחיים והמדיניים של הרוסים, ותחת פקודתו עמדו רב יהודי בירושלים וסגן־קונסול רוסי ביפו. אבל במרס 1853, כשהלכו הקונסולים האירופיים לברך את עמיתם האוסטרי כאשר ניצל הקיסר מיד מבקשי־נפשו, פגשו שם בארכימאנדריט הרוסי פּורפיריוּס, אדון שנימוסיו נעימים ומלוטשים עד מאד, מתון בדיבורו ומהדר בלבושו. הצלב שהיה תלוי על חזהו בשרשרת־זהב גדולה הכיל שתים־עשרה מאבני־האודם הגדולות ביותר שראיתי מעודי. איש־מעלה זה בא לפקח על העניינים הדתיים של אומתו ולדאוג לעולי־הרגל, ובית הותקן לו למושב. איש־הכנסיה הראשון ששוגר למטרה זו לירושלים בא מרוסיה ב־1848 לערך, למורת־רוחם העזה של אנשי־הכנסיה היוונית המקומיים, הפטריארך, המטרופוליט וחבריו הבישופים. קודם־לכן נהגה הקיסרות הרוסית לשלוח מדי־שנה תמיכה כספית לעיר־הקודש, קצתה תרומה לכבוד הכנסיות וקצתה לכלכלת הצליינים בני רוסיה. היה זמן בו הסתכמה תמיכה זו ב־8,000 ל. בשנה. אחד המקורות לקרן הזאת היה גביית שׂכר יום אחד בשנה מן הצבא והצי. תמורת זאת הרשו אנשי־הכנסיה של ירושלים גישה למקומות הקדושים ולתפילות־הקודש, וכן מגורים במנזר קטן מן הרבים שהיו להם (ליוונים) בין החומות.

במרוצת הזמן עלה בדעת הממשלה הצארית כי הגיעה שעתה לנהל בעצמה את העניינים הרוסיים, במיוחד בענייני הכספים, לבד מזה שיתנו חינוך לענייהם בלשון־האם שלהם. היוונית או הערבית ששימשו בתפילות הכנסייתיות בירושלים לא היו מובנות לרוסים, ולא הניחו כלל את דעתם של אלה שגילו את אדיקותם בצאתם לעליית־רגל מרחק למעלה מאלף פרסה. ידוע היה לי מעשה באציל אחד רוסי (הבארון אוֹלסוֹבייב) שכּה נעלב ממעמד־הדברים הלזה, ולמראה המוני אֶחיו בני־ארצו המשתתפים בתפילות שאינם יכולים להבין בהן דבר וחצי־דבר, עד שהלך לחנות ספרי־התנ"ך האנגלית הפרוטסטאנטית וקנה את הברית החדשה ברוסית. בכוח זה כינס סביבו מדי־בוקר, משך שבועות אחדים, את עולי־הרגל הבוּרים אך יראי־השמיים וקרא באזניהם חלקים מן הספר הקדוש להשׂכּלתם – צעד שעורר תמיהה בכוהנים ובנזירים האורתודוקסיים שבמקום.

השלטונות היווניים זעמו ביותר על בדיקת־החשבונות הרוסית שעליה רמזנו למעלה, שראו בה ביטוי לפיקפוק בנקיון־כפיהם, ודבר הנוטה להוריד את קרן בכוֹרתם המוחלטת בעיני הילידים. אולם הרוסים לא נתנו דעתם הרבה על השגות מעין אלו, ובמרץ ניגשו למלאכתם.

אלא ששלטונות המנזר היווני קמו למלא כל חסרון אפשרי בהכנסות על־ידי רכישת קרקעות בירושלים או בסמוך לה, ובעיבוד האדמה לשם ריוח בכל מקום שם היה הדבר צפוי להכניס. הם יכלו לעשות זאת משום שאחדים מאנשי המנזרים היו ילידי איים בארכיפלג, ולפיכך נתינים תורכיים, שרשאים היו על־פי החוק לרכוש מקרקעים ולהחזיק בהם. נזירים מן הכנסיה היוונית רשאים להחזיק ברכוש בימי־חייהם, אך במותם יורש המנזר שלהם את כל הנכסים שהיו ברשותם.⁴⁰

פרק רביעי: שאר קונסוליות אירופיות בירושלים    🔗

מן הקונסוליות האלו היו ב־1853 ארבע בירושלים. הוותיקה ביותר היתה הבריטית, שהוקמה בימי המשטר המצרי ב־1838. מר ו. יאנג היה הקונסול הבריטי הראשון. צרפת ופרוסיה הופיעו ב־1843, והאחרונה היתה האוסטרית, שהחלה בפעולתה ב־1849. קודם־לכן היתה אחת שנוסדה ב־1843, היא הסארדינית, אך פעולתה הופסקה באותה שנה שבה הוקמה האוסטרית. קונסוליה ספרדית נוסדה ב־1854.

שתי הקונסוליות הפרוטסטאנטיות, של אנגליה ושל פרוסיה, לא היה להן חלק בריבות־הדברים סביב המקומות הקדושים וכוכב־הכסף, והן לא שאפו לפרוש חסות כלשהי על נתינים נוצרים של השולטן, אף שראוי להן לאמץ את כת הפרוטסטאנטים. יחסינו עם המימשל המקומי הצטמצמו בהגנה על בני־ארצותינו ועל רכושם. לקונסוליה הפרוסית היו בעת ההיא רק נתינים מעטים ורק עניינים פעוטים לפקח עליהם; ואילו האנגלית היו לה נתינים משלה, תושבים ותיירים כאחד, מחוץ למַלטזים, הודים, קנדים ושאר קולוניסטים בריטיים, מלבד היוֹניים כעם “מוגן”, וכן מספר יהודים מוגנים, בתוספת הרכוש הניכּר של כנסיה, בית־חולים, כל מיני בתי־ספר ובית־קברות להשגיח עליהם.

נוסף על כך היתה לקונסוליות של אנגליה ופרוסיה המשימה המשותפת לחזק את ידי הבישופות הפרוטסטאנטית (האנגליקאנית) ביחס לשלטון התורכי, אף כי הבישוף עצמו ומשפחתו, הואיל ונתינים אנגלים היו מכוח התאזרחות, ממילא רשאים היו לדרוש את שירותיה של הקונסוליה הבריטית. על־פי תנאֵי כינוּנה היתה הבישופות אנגלית טהורה, אבל בידי מלך פרוסיה היתה הזכות למינוי החילופי, כפוף לוויטו של ארכיבישוף קנטרברי.

הקונסולים האירופיים בירושלים היו כולם אנשים מכובדים וכל אחד מהם יליד הארץ שאותה ייצג.

את הקונסול הצרפתי כבר תיארנו. לעת הזאת נסגרה הקונסוליה הסארדינית. הקונסול האוסטרי היה מר פיצאמאנו, איש ונציה, לשעבר קצין ב“גווארדה נוֹבּילֶה”; אדם רגיל ומנוסה בהוויות העולם, נעים־הליכות בחברה וטוב־מזג. הוא היטיב לשיר וקול מקסים היה לו. מר פיצאמאנו היה בטוח כי אין אומה שתוכל להתחרות עם האוסטרים בדיפלומטיה, מדע שימים רבים לא היו להם מתחרים בו.

מדרך־הטבע רב היה המשותף לשני הקונסולים הגרמניים בדעות מדיניות, וזאת בהיפוך להשקפותיהן של צרפת ואנגליה. אך תמיד מובן היה בבירור שפרוסיה אוהדת את תורכיה בקשייה עם הרוסים פחות מאוסטריה.⁴¹

הקונסול הפרוסי בירושלים שלעת הזאת (1853) אך ירש את מקומו של ידידי, ד“ר גוסטאב א. שולץ, היה ד”ר ג. רוזן, יליד ליפה־דטמוֹלד, ליד האנובר, לשעבר תורגמן ללשונות המזרח בשגרירות שלו בקושטא, שזכה לתהילה ניכרת בבקיאותו בחכמת המזרח. אמרו עליו שהצליח לתת מעין צורה דיקדוקית אפילו ללשון הצ’רקסית.⁴² הוא היה למדן במובן הגרמני היסודי של המלה, קנה לו דעת בשטחים רבים, וצבר חכמה עצומה בלשונות ובנושאים ספרותיים.

בזמן הזה ישבו בירושלים עשרים־ואחד גרמנים בוגרים, פרוטסטאנטים בני אומות שונות, שהשתייכו לקהילה הפרוסית, ואשר להם דאג הקונסול הפרוסי. נוסדה אכסניה לתיירים, וכן בית־־חולים ובית־ספר (לאנשים בני כל הדתות) בחסות אחד ממחוזות־הבישופות הפרוסיים של קייזרוורת.

במוסד הזה האחרון היו עורכים מדי־שנה חגיגה נעימה ביום היובל למוסד, ובה היו כל ידידיו של מחוז־הבישופות ואנשי הקהילות האנגלית והגרמנית כאחת מתכנסים ל“פגישה נעימה שהתנהלה בפשטות”.

דומה כי בהקימן קונסוליות ברחבי העולם כולו מתחו מעצמות אירופה במתכוון קו של הפרדה שהכליל או הוציא את השייכות הלאומית לנצרות מצד אותן אומות שאליהן שוגרו הקונסולים. הנה כך יש לנו קונסולים בעלי תפקידי שיפוט הודות לקאפיטולאציות בארצות המוסלמיות ובסין; ואילו בארצות הנוצריות אין להם תפקידים כאלה, שהרי הכל כאחד כפופים לחוקי הארץ בה הם יושבים במקרה. לפיכך יש לאומות אירופה קונסוליות מדיניות ומסחריות כאחת בתורכיה ובסין כמו גם במארוקו. על־פי החוזים יש לזרים היושבים בארצות אלו הזכות להיות כפופים לחוקיהם שלהם – בניהולם של פקידים משלהם; חוקי הארצות הללו אינם חלים עליהם אלא אם כן התנגשו עם ילידים של הארצות הללו.

לכן בארצות הללו יש לקונסולים סמכויות להפעיל את חוקי האומות שאותן כל אחד מהם מיצג. על כל האירופים חלים רק ספרי־החוקים הלאומיים שלהם, כפי שהם מופעלים על־ידי הקונסולים שלהם; ובמקרה של שיפוט מעורב של צדדים אירופיים ועותומאניים יש לקונסול, או למיופה־הכוח מטעמו, הזכות החשובה להיות נכחים בדיונים, לחקור עדים חקירת שתי־וערב, לעכב את הפעולה אף לפני הכרעה, כשאין דעתם נוחה מן הנוהל, ולבסוף למחות נגד פסק־הדין הניתן על־מנת לערער לפני ערכּה גבוהה יותר.

הנה כך יובא משפט בין שני נתינים בריטיים לפני הקונסול הבריטי ולא לפני רשות תורכית כלשהי, והוא יוכרע על־פי החוק הבריטי. אך אם יש לנתין בריטי איזו תביעה נגד נתין תורכי, או נתין של איזו אומה אחרת, יגיש אותה בבית־הדין התורכי, או בקונסוליה המתאימה באמצעות הקונסול שלו, שיגן על האינטרסים שלו ויתבע בשבילו את מלוא ההנאה מחוקיה של תורכיה, או של אותה ארץ שעליה נמנה הנתבע. ואם עשה נתין בריטי מעשה־פשע חמור, כגון רצח, שבגללו חל עליו החוק של תורכיה, יוכל להישפט בבית־הדין התורכי רק במעמד הקונסול שלו, שהסכמתו תהיה נדרשת בטרם יותן לבצע את פסק־הדין.

קונסולים מדיניים אינם מורשים לעסוק במסחר. קונסול מסוג זה הוא הנציג הרשמי של בני־ארצו, והמגן על כל האינטרסים שלהם. נוסף על כך הוא שופט בבית־הדין הקונסולארי, שבו מתבררים כל המשפטים בין נתינים בריטיים, וכן גם כל התביעות הקטנות שמעלה אדם מאיזו אומה אחרת נגד נתינים בריטיים. בכל המקרים המעורבים הכלל הוא שיתברר משפט בבית־הדין של האומה שעליה נמנה הנתבע, כדי שיוכל ליהנות במלוא המידה מחוקי ארצו שלו; ואילו התביעה מתנהלת בעזרת הקונסול של בעל־התביעה, אשר לו הקונסול חייב לתת ייעוץ וידיעות בכל השאלות הנחוצות לתועלתו. גם מניעת התדיינות וקידום בוררות ידידותית הם מתפקידיו של קונסול בריטי.

הממשלה התורכית הרשתה לתושבים או תיירים אירופים, כשאינם מיוצגים על־ידי קונסולים של אומתם שלהם, להעמיד עצמם למשך תקופת ישיבתם בארץ תחת חסותו של כל קונסול אירופי שבו יבחרו ואשר יקבל עליו את הנטל; בדרך־כלל היו עניינים מעין אלה מתנהלים בערוצים נוחים המשתנים בהתאם למסיבות; הנה כך סופחה לקונסוליה האוסטרית, על פי הרשאה מן המולדת, ההשגחה על ענייני הבלגים, בשל הקשר המשפחתי בין שני הכתרים הללו; ובדומה לזה ייצגו הצרפתים את כל מדינות איטליה לבקשתן של הללו, פרט לכך שנשאו בתפקיד הכללי של הגנה על כל הנוצרים הקאתולים; ואילו הנוצרים של רוסיה, יוון והארצות הפרוטסטאנטיות פשוט סירבו להסתייע בהגנה הצרפתית בכל משטר שהוא – בין אורליאני, בין ריפובליקאי ובין קיסרי – והמדינות הללו נשאו־ונתנו עם השליט העותומאני, כל אחת למען נתיניה.

באשר לגרמניה הרי בניה נחלקו בעיקר בהתאם לשייכות ל“איחוד־המכס”,⁴³ ושייכות זו מצדה חפפה כמעט תמיד את הדת המקובלת במדינותיהם (רק האנובר היתה יוצאת־מן־הכלל); הפרוטסטאנטים נרשמו אצל הפרוסים, והקאתולים אצל האוסטרים. הדנים, השבדים, ההולנדים, וכמה יהודים טוסקאנים, כמו גם האמריקאים, נזקקו בדרך־כלל לקונסוליה הבריטית.

ההיקף הטריטוריאלי של סמכויות־השיפוט הקונסולאריות השונות בירושלים חפף את היקפו של הפּאשאליק – רק זו האנגלית הקיפה את ארץ־ישראל כולה, ממצרים עד לבנון.

ובעוד שהרעיון המקורי להקמת הקונסוליות בתורכיה היה לפתח שגרירויות, במגמה להגן על אינטרסים מסחריים, הרי רק הודות להחזקת סוכנויות־משנה בנמלים היתה כהונת הקונסול יכולה לזכות להכרה הוגנת בירושלים. משעה שהוקמה קל היה הדבר להרכיב על אותה כהונה תפקידים נוספים, כפי שנעשה בפועל למַרבּה התועלת לארץ המיוצגת ולארץ שהסכימה להם.

הקונסולים פועלים על סמך חוזים שנעשו במועדים שונים במאות השבע־עשרה והשמונה־עשרה, שבצירופם הם מכונים “הקאפיטולאציות”.

בימינו אין התורכים נוחים להשלים עם הקאפיטולאציות האלו, שלפי טענתם מתאימות היו לתקופה קודמת ולהיקף־פעולה אחר. הואיל ועתה נתקבלו בקהל האומות האירופיות, דורשים הם שיושווה מעמדם עמהן בכל המובנים. אך אל לנו להעלים עין מן העובדה שמוסרם הרשמי של המושלים התורכיים עדיין לא השתפר כל־כך לעומת מה שהיה בימים־עברו עד שיצדיק את הפקעת נפשותיהם ונכסיהם של בריטים מחסות חוקיהם הלאומיים ומימשלם האחראי ואת הפקרתם לשחיתותם של פחות וקאדים מוחמדניים.⁴⁴

דרגת הקונסולים הועמדה על בסיס שווה עם זו של המושל התורכי, או הפחה – כדי שאפשר יהיה למנוע מחלוקות ביחס לנימוסים הנאותים – וקונסולים בריטיים לא הורשו לצאת רכובים לקדם ולהקביל פני פחה חדש בבואו, לבל יתפרש הדבר כהודאה בכך שהם כפופים באיזה מובן שהוא לפחה או נתונים לשיפוטו. אך משהגיע פחה (או קונסול) חדש היו הקונסוליות נוהגות לשלוח את סגני־הקונסולים, ראשי־הלשכות, הדראגומאנים והקוואסים שלהן מן העיר ולצאת ולקדם את פניו בברכה – ולהצטרף לתהלוכה שליותה אותו בכניסתו לעיר. לכן היו מודיעים תמיד מראש על התקרבותו של הפקיד החדש. הקונסול שתקופת ישיבתו בעיר היתה הארוכה ביותר נחשב בכיר בעיני השאר, שנתנו לו עדיפות בחינת “זקן־הסגל”; האחרים באו אחריו לפי דרגת הוותק שלהם. אשר לעדיפותם של קונסולים בריטיים ביחס לבני־ארצם שלהם, דבר זה הוכרע על־פי תקנה: “קונסולים שווים בדרגתם לרבי־חובלים בצי המלכותי, או קולונלים ולייטנאנט־קולונלים בצבא, אך באים הם אחריהם; אבל לפני מפקדים בצי המלכותי, או מאיורים בצבא”. התקנה גם קבעה שיהיו קונסולים זכאים ליריות־כבוד מאניות־מלחמה בריטיות, במספר שבעה תותחים, וקונסולים־כלליים לתשעה.

אל רוב הקונסוליות צורפו אדונים בדרגת ראש־לשכה, או סגן־קונסול, וכן גם תורגמנים (הקרויים דראגומאנים). הראשונים היו בדרך־כלל ילידי הארץ המיוצגת על־ידי הקונסוליה עצמה; האחרונים היו כמעט בהכרח ילידי תורכיה, לפי שאי־אפשר היה למצוא אדונים אנגלים ושאר אדונים זרים שיידעו לדבר, לקרוא ולכתוב בלשונות המזרח, תורכית וערבית, הנחוצות לניהול העבודה. אולי מוטב לומר שלא עמדו לרשות הקונסולים השונים סכומים שיאפשרו להם לשלם משכורות מניחות־את־הדעת לאדונים המוכשרים למלא את התפקידים הנדרשים מדראגומאנים קונסולאריים. לעתים קרובות היו תפקידים אלה עדינים מאד, והכרח היה להשיג אדונים שאפשר לתת בהם אמון. לפעמים נשׂכּרו ילידים שקיבלו קצת מחינוכם מאירופה. הקונסוליות האירופיות האחרות יכלו להשיג את צירוף התורגמנים שלהם על־ידי מערכת־שכר נדיבה יותר מזו שננקטה לפי השיטה האנגלית.

דראגומאנים ששירתו באמונה את הקונסוליה שאליה היו מצורפים אנוסים היו להינתק מעל ממשלתם שלהם, ועל כך אי־אפשר היה להשיג גמול, אף לא לאחר הרבה שנים של שירות בשׂכר זעום. הדראגומאן לא זכה לא לקיצבּה ולא למעמד, ולכן לאחר ששירת משך מיטב שנות חייו, ולאחר שעורר עליו איבה כשיעור הנאמנות והמסירות שגילה בשירותו, עלול היה לבסוף להישלח על־פני המים, להתחיל בחיים מבּראשית ולהיות צפוי לטינה שלא היה חייב לעוררה כל־עיקר, אלא אם כן ביטל את האינטרסים הפרטיים שלו מפני האינטרסים של האומה אשר בשירותה שימש באורח זמני. כפי שכבר נאמר, היטיבו אומות אירופיות אחרות לכלכל את הדברים האלה מאתנו.

לכל קונסוליה מצורפים היו מספר אנשים הקרויים יאניצ’ארים או קוואסים (קשתים), כלומר רשאים לשאת נשק. הללו מוסלמים היו בהכרח, לפי שנועדו להיות גם שומרי־ראש וגם ז’נדארמים ושוטרים מוכּרים. צורך היה שיהיו רשאים לשאת נשק, אף כי בזמננו שימש הנשק לראוָה ולא למעשה, ושיהיו מוכּרים כמוסלמים, שבעת הצורך יוכלו להועיל בטיפול במוסלמים שאולי יחרשו מזימות רעות. הללו רשאים היו להכות מוסלמי מתפרע או להניח ידיהם עליו, או לאסרוֹ אם גנב היה, דבר שאיש נוצרי לא היה יכול לעשותו בלי להביא לידי התפרעות, אם לא גרוע מזה.

האנשים האלה צוידו במטות־משרה בעלי גולות־כסף, שאותם נשאו בהיותם בתפקיד, או בלווֹתם את הקונסול עצמו בעיר או בכפר. הם צעדו לפני הקונסול. בשווקים היו הבריות קמים בדרך־כלל על רגליהם להצדיע לקונסול בעברוֹ, וזקיפים על משמרתם היו מדגלים את נשקם. בלב־ים היו אניות־קיטור המתקרבות לנמל מניפות את דגל האומה שאליה השתייך כל קונסול שעל סיפונה. לפעמים היו שני קוואסים מספיקים בדוחק לעסקי הקונסוליה; פעמים אחרות היה צורך בארבעה, חמישה, או יותר.

אחד הקוואסים שלי היה בזמנו קפיטן בנציבוּת־הגמלים בצבאו של אִבּראהים פחה. הוא היה כבד־ראש, שתקן, נאמן כפלדה, ואמיץ־לב למעלה מכל ספק, כפי שהיה לי יסוד לדעת בכמה וכמה הזדמנויות. אחר היה עירוני מצפון סוריה, שבזמנו שירת בצבא מצרים תחת פקודתו של מוחמד עלי נגד הווהאבים, שאותם תיעבה נפשו. הוא היה אומר שבקרָב חייב מוסלמי טוב לכוון נשקו אל האויב – ואחר־כך לעצום את עיניו ולירות, והאלהים שולח את הכדור באשר יחפוץ. כך הוא במלחמה, שבּה אין, כמובן, כל איבה אישית. שני האנשים האלה היו חאג’ים, לפי שעלו לרגל למכּה. השני היה קנאי חשוך במידה ידועה; אך שניהם עשו את כל אשר הטלתי עליהם, בלי כל הפליה לרעתם של הנוצרים. שני האנשים האלה מוכנים־ומזומנים היו בכל עת לקום וללכת בן־רגע לכל מקום שהוא – בכל מזג־אוויר, בין בשמש ובין בגשם, בין ברוח ובין בשלג; ולעתים רחוקות, אם בכלל, הוצרכתי להתלונן על סטייה כלשהי, מן הפקודות שנתתי להם לביצוע.

הערת העורכת    🔗

המחבר תיאר את הקונסוליות השונות ואת המנגנון שעל־ידיו התנהלו. יורשה לי אולי להוסיף כמה מלים לתיאורו הוא.

מר קינגלייק, בתארו את הלורד ראגלאן, מצהיר שכדי לאפשר לאנשים להגיע להערכת אָפיוֹ של אדם אין טוב מאשר לתת “דוגמות נאמנות מדברים שאמר ומדברים שכתב, מדרכו בפיקוד על⁴⁵ בני־אדם ובשמירת ברית”… להראות “איך התנהג בעתות מסה כבדה”. הוא טוען כי בדרך זו “יישפך אור על טבעו האמיתי, על כוחו ועל חסרונותיו האנושיים, עד כדי כך שאוכל לפטור עצמי מן הצורך להתאמץ ולציירו; ובהסתפקי בדיבור על אחדים מן הסימנים החיצוניים והנגלים בלבד שצפו על־פני השטח, אוכל להניח לבני־ארצו שיגיעו, מתוך ידיעת מעשיו, לידיעה מה היה טיבו” (“הפלישה לקרים” לקינגלייק).

בבואי לערך ולכנוֹס את החיבור הזה, “תולדות ארץ־הקודש בימי מלחמת־קרים”, שבחלקו נכתב בידי בעלי ובחלקו הותווה על־ידו בשפע רשימות מוכנות לאיסוף, נדמה היה לי כי בספר־הקורות הזה מצוי הרבה מן המדגים את חייו ואת אפיו של בעלי עצמו, משך תקופה חשובה זו של שמונה־עשרה שנות פעולתו כקונסול של הוד־מלכותה לירושלים ולארץ־ישראל. עדיין חיים עמנו אחדים הזוכרים את הזמן בו התרחשו המאורעות, ואשר היו אז בארץ־הקודש. בקראם בדפים האלה יזכרו את האיש שכתב אותם, את כנותו גלוית־הלב – את חסדו תמיד עם כל השרויים בצער או במצוקה – את אומץ־הלב השקט⁴⁶ שלא נרתע מפני כל חובה, ותהיה מסוכנת ככל אשר תהיה, שטיפל בתוקף בפושעים נואשים מאין כמוהם, והשיג אה מאסרם והענשתם בלי שים לב לכל מה שעלולים הם או חבר־מרעיהם לנסות לעשותו. הם יזכרו איך התהלך בלי פחד יומם ולילה בעיר או בכפר – לבדו, אם היה צורך בדבר – איך פעל בזריזות בלי הקים שאון – מעולם לא היסס ולא חזר בו מדברו; ולא נרתע מכל יגיעה אם היה עליו לעשות דבר – איך רכב מנצרת לירושלים ביומיים – מטבריה ביום־וחצי כשהיתה נוכחותו נחוצה – מחברון לירושלים בקצת למעלה משעתיים, כאשר צריך היה לגבות את העדויות מיהודי עני ומסכן שאמרו עליו שהוא גוסס – או לעזה ביום אחד מירושלים כדי לחזק את רוחם של הנוצרים הנפחדים שהתיראו מפני התקוממות מוסלמית – איך נכון היה בכל מזג־אוויר, בגשם שוטף, או בשלג, או בלהט החום של שפלת ים־המלח בסוף אוגוסט, אם נזקק איזה נתין בריטי לעזרתו, או אם היה צורך בחיזוקו של אינטרס בריטי!

מצויים עוד אחדים שישלימו את הדיוקן, שספר־קורות זה אי אפשר לו שלא ירמז עליו בקווים כלליים לגבי אלה שהכירו את המחבר כקונסול הבריטי הסבלן, הרחום והצודק, שתוך כדי אכזבות ותלאות לרוב, שקד למלא את חובתו ולהגשים את מדיניותה של אנגליה כפי שנקבעה בהוראות שניתנו לו, וכפי שפוֹרשה על־ידי מעשיהם של הממונים עליו, הקונלונל רוֹז (הלורד סטראתגֵרן) בלבנון, סיר סטרטפורד קֶנינג (הלורד סטרטפורד דה־רדקליף) בקושטא, והלורד פאמרסטון בלונדון.

בתחומי הקונסוליה הבריטית של ירושלים וארץ־ישראל היו שלושה פֹאשאליקים בלתי־תלויים – של ירושלים, עכו וצידון; הפחה של המחוז האחרון ישב בביירות. שטח פּעולתה השתרע אז מגבולות מצרים עד תחומי הקונסוליה הביירותית בלבנון, ומן הים התיכון מזרחה ככל שיימצאו תיירים בריטים הזקוקים לעזרה או למגן. העממים השונים בתחומי שטח הפעולה של הקונסוליה היו תורכים, ערבים, יהודים, פלאחים (איכרים), שומרונים, דרוזים, מארונים, נוציירים (עלאווים), סורים, כורדים, צוענים, תורכמנים, כולם ילידי הארץ.

מחוץ לאלה היו קהילות ייצוגיות של ארמנים, קופטים, חבּשים, כושים ושאר גזעים אפריקאיים, פרסים, טאטארים, יוונים, הודים, וכל אומות אירופה הגדולות. עולי־רגל באו מכל אלו ומן האומות הקטנות יותר – בולגרים, ואלאכים, צ’רקסים, אפגאנים. לפעמים באו אפילו סינים, ומדי־שנה בא מספר גדל־והולך של תיירים אירופים ואמריקאים.

היו שם העדות הדתיות של כל הכנסיות הנוצריות, ילידות ובנות־חוץ, מזרחיות ומערביות – המוסלמים השיעים בקרב המתוואלים בצפון, יהודים מכל הסוגים, לרבות קראים.

וכמעט מכל אלה מצאו אחדים את דרכם אל הקונסוליה הבריטית, מטעם זה או אחר.

אלה שהיה הקונסול הבריטי בירושלים חייב להגן עליהם היו, קודם־כל, כל הנתינים הבריטיים ילידי־אנגליה, בין מבריטניה־הגדולה, הודו והמושבות ובין ממלטה, בין תושבים ובין תיירים בין גבולות מצרים ללבנון, דרומה עד פטרה, או מזרחה עד מעבר לירדן ככל שבחרו תיירים בריטיים להרחיק לכת. ואחרי־כן בחרו להם בני־החסות, כגון בני האיים היוניים (לפני פרישתם של האיים), יהודים רוסים שהועברו להשגחתם של הבריטים, ואירופים שבאין להם קונסול אחר בחרו בקונסול הבריטי שיְיַצגם לפי־שעה. לקונסול הבריטי היו גם הוראות לפעול מתוך ידידות למען השומרונים, האתיופים, וכל היהודים הנתונים בצרה.

נוכח הצורך לטפל בכל עסקי הקונסוליה המסועפת הזאת לא היתה בכל־זאת אפשרות להיעזר במשך שנים אלו, 1853־6, לא במזכיר, לא במנהל־לשכה ולא בסגן־קונסול. קודם־לכן היה מר א. ת. רוג’רס מנהל־הלשכה של מר פין, אך עתה נתמנה סגן־קונסול בחיפה. הוא היה במקרה בירושלים, ולכן נשלח לבקר אצל הפחה בחברון ב־1853, ושוב להביא את כב' הכוהן ס. לַייד משכם אחרי המהומה. אבל בעבודת הקונסוליה לא היה עוזר מלבד התורגמנים הערבי והיהודי, איש למחלקתו המיוחדת. משכורתו של הקונסול (עד 1861) היתה להלכה 550 ל., בתוספת 150 ל. כהקצבה רשמית. הסכום של 550 ל. הוקטן מחמת מס הכנסה (מלחמתי) כפול, מס־קיצבּה וכו' בשיעור של קרוב ל־100 ל.. וכך נותרו רק 450 ל., ומהן צריך היה להוסיף על ה־150 ל. שלא הספיקו כל־עיקר לשכר התורגמנים והקוואסים. התשלומים הרשמיים בהזדמנויות מפורשות למזרחיים, מחוץ להוצאות החזקתו של סוס, צרכי־כתיבה, ושאר הוצאות שהן חלק בלתי־נפרד מתפקידיו של משרד. אפשר לשער שלאחר ניכוי כל אלה לא נותר הרבה להחזקתה והשכלתה של משפחה, ולא נותר מאומה למשכורתם של מזכיר ומנהל־לשכה. לכן היה הקונסול הבריטי, יחיד בין כל הקונסולים בירושלים, חייב לעשות לבדו את עבודת משרדו. מספר האיגרות ללונדון, ביירות וקושטא 1853־6 היה 761. היו פנקסי־משרד שצריך היה לנהלם בקפידה והיו חשבונות. היו שני המכתבים השבועיים אל הסוכנים ביפו, חיפה, עכו, צור וצידון. היו כל המסמכים והמכתבים הנוגעים למשפטים שהובאו לפני בית־הדין הקונסולארי, או בקונסוליות אחרות, או בפני בתי־הדין התורכיים והפחה, יחד עם בקשות ומכתבים רבים־מספור של תיירים.

עבודת־המשרד הפומבית ביום, וכל שפע הכתיבה הזאת בעיקר בלילה – אֵי אדם שבריאותו או כוחו יוכלו לשאת בעקת כל המלאכה, הדאגה והאחריות האלו משך שבע־עשרה שנים של עמל בלתי־פוסק על משמרת עבודתו?

בית הקונסוליה הבריטית

לאחר שהושבה סוריה לשלטונה של תורכיה ניאותה זו לפניותיהם של צדדים מעוניינים והפסיקה את בניית הכנסיה האנגלית על הר־ציון, בה הוחל בימי כיבושה המצרי של הארץ תחת שלטונו של מוחמד עלי.

חברת־היהודים הלונדונית, שבידיה הופקדו הכספים לבניית הכנסיה, פנתה אז לממשלת בריטניה, וב־1845 השיג סיר סטרטפורד קנינג פירמאן שהרשה להמשיך בבניית הבית בתורת בית־תפילה קונסולארי.

לפיכך עובדו תכניות לקונסוליה הבריטית, שנועדה לקום בכניסה לרחבת הבניינים שצריכים היו לקום מסביב לכנסיה, והקונסול נתבקש להשתכן בהקדם האפשרי בבית שייבּנה ראשון, בסמוך לכנסיה, שנועד לשמש בית־הכוהן, ולקבוע את הקונסוליה הזמנית עד שאפשר יהיה לבנות את הקונסוליה האמיתית. הצעה זו נתקבלה כדי שלא לעכּב עוד את בנייתה של הכנסיה.

אבל הקונסוליה הבריטית לא נבנתה כלל מעולם.

בבית־הכוהן ישב הקונסול עד 1857, ואז פונה על־פי בקשת הוועד של חברת־היהודים, שטען לפני הממשלה שהואיל ומאז פורסמו צווי־הסובלנות של השולטן השתנה מעמד־הדברים הרי שוב לא יהיה צורך לראות בכנסיית־המשיח בית־תפילה קונסולארי.

בית־הכוהן לא היה מותאם כלל לקונסוליה, כי בסך־הכל היו בו רק ששה חדרים מחוץ למטבח שבּבטן האדמה וכו'. בשלושת חדרי־המשכב לא היה מקום לשכּן בו את משרתי הבית. שני חדרי־האורחים העיקריים, שצורפו לאחד, הניחו מקום נסבּל בלבד לענייניו של הקונסול ולקבלות הפנים שלו, ולמשפחה היה רק חדר אחד קטן, חמש אמות על שש, לכל צרכיה. לא היה כל איכסון לפקידים – אם למזכיר ואם למנהל־הלשכה, לדראגומאנים או אף לקוואסים.

שאר התושבים האירופים היו להם משרתים בבתיהם. הבישוף האנגלי והקונסולים הזרים היה להם מקום לקוואסים הרשמיים שלהם. הנה כך נותרו רק הקונסול הבריטי ומשפחתו בלי מקום לשירות הנחוץ ביותר בלילות, ואף בלי חדר־המתנה לקוואסים ולרבּים שפּנו בעניינים מכל הסוגים, למחסה ביום מפני שמש בקיץ ומפני גשם ושלג בחורף.

בחדשים האחרונים שופץ משרד קטן בקירבת־מקום והושכר לקונסול באדיבותו של המזכיר החילוני למיסיון.⁴⁷

כדי להשלים את התמונה של מצב־הדברים בארץ־הקודש בימי מלחמת קרים יש עוד מספר סוגים של בני־אדם – היהודים, ילידים ובני־חוץ, והפרוטסטאנטים, ילידים ובני־חוץ.

ולבסוף יהיה צורך למסור במידת־מה על מושלי הארץ, התורכים, ועל טיב שליטתם במחוז, והמנגנון שבכוחו הוחזקה; וכמו כן על היישוב המוסלמי הכללי בכל רחבי הארץ. לנושאים אלה יוקדשו הפרקים הבאים.

פרק חמישי: מעמד היהודים בארץ־־ישראל – רדיפות – הגנת אנגליה על יהודים – העברת יהודים רוסים    🔗

בימי מלכותו של אדריאנוס התחולל המרד האחרון של היהודים, בהנהגתו של משיח־שקר בר־כוכבא, ואחר־כך גורשה האומה סופית מארץ־ההבטחה. מעטים שבו לירושלים לאחר הכיבוש המוסלמי; אך מעולם לא נסבלו היהודים במלוא המידה עד לאחר שמיגר צלאח אל־דין את ממלכת־הצלבנים וכונן סופית את השלטון המוסלמי. לאחר תקופה זו התגנבו היהודים בהדרגה בחזרה לעיר־הקודש.

בתקופה של ספר־הקורות הזה (1853־6) היו בירושלים כ־10,000 יהודים. היהודים החדשים בארצם העתיקה, בהכרח יש בהם משום שדה מעניין להתבוננות.

ב־1853 היה היישוב העברי מרוכז כמעט כולו, כאז כן עתה, בארבע ערי־הקודש שלו: – ירושלים, המקודשת להם בגלל המקדש וקרבנותיו; חברון, בגלל מערת־המכפלה, בה טמונים שלושת האבות ונשיהם, מחוץ לרחל; טבריה וצפת, כעריסות התלמוד ומעונותיהם של רבנים נערצים בני דורות קדומים.

היישוב יש לחלקו לסוגים הבאים –

1. המזרחיים, הקרויים “ספרדים”, שכמעט כולם נתיני תורכיה והם דוברים ספרדית בחיק המשפחה, הואיל וברובם הם צאצאי הפליטים מספרד ופורטוגל שגורשו במאה החמש־עשרה: אפילו הניב הספרדי שלהם עתיק הוא בייחודו. מעטים הם האנשים האלה בצפת ובטבריה; אך בירושלים ובחברון הם מרובים יותר. בירושלים גדול מספרם כפליים ויותר ממספר שאר היהודים, ובעיני השלטונות התורכיים הריהם היהודים בה"א־הידיעה. נציגם לפני השלטון מכונה “חכם באשי” בתורכית, אך בקרב בני־עמו הוא קרוי בתואר־הכבוד “ראשון לציון”.⁴⁸ מזכירו גם הוא מוכּר כפקיד־ציבור, ויש לו מקום במועצת־העיר. הרב הראשי הזה היה ממונה על החוק האזרחי והדתי ובידו להטיל ענשי קנסות, מאסר ומלקות, ככל שמתירה התורה. הוא מסתייע במועצה של שבעה רבנים, הקרויים “שבעה החותמות” שכל אחד מהם שופט בבית־דין נחות־דרגה משלו. מלבדם יש פקידים מסוגים שונים ומספיקים בינם לבין עצמם, והם מפקחים על מחלקות שונות של מינהל.

הרב הראשי ואנשי מועצתו נוקטים גינוני־מעלה חיצוניים במגעם־ובמשאם עם רבנים או בתי־כנסת של ארצות־נכר, בהסתמך על הכתוב בישעיהו ב, 3: “כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים”; אבל במצב הנוכחי של האומה העברית אין רבני הארצות האחרות מכירים ביתרון מרוּתו. הראש באמסטרדם או בווילנה אינו רואה עצמו חייב לקבל את עולו של הראש בירושלים יותר משיהיה מקבל עליו את עולו של הראש בפאריז או בלונדון, גם אם בכל מקום יְיַחסו מידה ידועה של קדושה והוקרה לשורר על העם בעיר־הקודש – כך, על־כל־פנים, היה המצב עד לשנים האחרונות.

בימים־עברו שבעו יהודים אלה ילידי־המקום מרורים עקב התנהגותם העריצה של המוסלמים בכלל, ומאחר שלא היו להם אמצעים להתקיים בארץ־הקודש התפרנסו, אם גם בדוחק, מתרומות שקיבלו מבתי־כנסת ברחבי העולם כולו. הואיל והמוסלמים הבינו את דרכם זו בסיפוק צרכיהם נתונים היו בשל כך לנגישׂות וביזה מדור לדור (הגם שבודדים מתוכם שימשו לפרקים בתפקידים ששכרם בצדם משך זמן־מה). התברר כי דיכוי זה היה אחת הסיבות שבגללן נשאה העדה במעמסה מחרידה של חובות, שתשלום הריבּית עליהם הוא נטל כבד על ההכנסה המתקבלת מחוץ־לארץ.

בירושלים ארבעה הם בתי־הכנסת שלהם, והם מכונסים תחת קורת־גג אחת, למען יוכלו אנשים לעבור מן האחד אל האחרים, וריהוטם דל עד מאד. ואלה שמותיהם – 1. הגדול; 2. הבינוני; 3. תלמוד תורה; 4. הסטמבּולי. אשר לראשון בהם, סבורים הבריות שלא נגעה בו יד לרעה מאז נפילת בית שני.

כזאת המסגרת החיצונית של חברתם. קומץ היהודים המארוקאים דוברי־הערבית, הדומים להם במוצאם, כפופים לשולטן.

2. יש עדה מובהקת של יהודים המכונים “אשכנזים”, והם קיבוץ של כל מיני כיתות דתיות. רובּם ילידי גרמניה, רוסיה ונסיכויות הדאנובּה; לשונם המשותפת בעיקרה גרמנית, אך נוספו אליה יסודות רוסיים, פולניים או ואלאכיים, בהתאם למקומות־מוצאם. מהיותם נתיני מעצמות אירופיות הרי כפופים הם, כמוהם כנוצרים מאותן ארצות עצמן, לחסותם ולשיפוטם של הקונסולים, על־פי הקאפיטולאציות עם השער העליון. ילדיהם, הגם שנולדו בארץ־ישראל, מחזיקים בלאומיות ההורים. אולם אין הם רבים במספרם, והיישוב האשכנזי מתקיים על חדשים המגיעים מחוץ־לארץ בזיקנתם, שרצונם לזכּות בזכות למות ולהיקבר באדמת־הקודש. כל כּת מכּיתות האשכנזים (פרושים, חב“ד, אנשי הו”ד וכו') חפשית מתלוּת באחרות, ויש לה “בית־דין” ובית־כנסת נפרדים משלה. בית־הכנסת “החורבה” של הפרושים, שלא מכבר הוקם מהריסותיו העתיקות, סבָרה שהוא קיים מימי רבי יהודה הנשיא, מסַדר המשנה.

דברים שאפשר להעיר על ההנהלה הפנימית של שתי מחלקות היהדות בארץ־הקודש, על כל עוולותיה של שליטה רבנית חסרת־אחריות, דומה כי לא יכירם מקומם בחיבור מסוג זה. הדברים מובנים היטב – היטב מדי, לדאבון־הלב! – בארץ גופה; והיהודים שבאירופה, היודעים עליהם, אף שהם נואשים מלמצוא מרפא למצב, אינם חפצים ביותר בגילוי הקלקלות מחשש פן יערערו בכך את עצם יסודותיה של יהדות־ההלכה.

עד שקמה הקונסוליה האנגלית בירושלים לא היתה בעיר, כמובן, שום סמכות שיפוטית אחרת מחוץ לזו של השחיתוּת ושרירוּת־הלב הנושנות של המוחמדנים, ומשך דורות הרבה העזו רק מתי־מספר מיהודי אירופה (ותכופות לא העז אף אחד מהם) לקבוע מושבם בארץ־ישראל. חי עכשיו⁴⁹ אדם שבילדותו הוּבא שמה בידי אביו, ואז לא היתה שום קהילה אשכנזית בירושלים – האב פשוט היה העשירי למנין, הוא המספר הדרוש על פי ההלכה לתפילה־בציבור. לפי מושגינו אין זה שבח מיוחד ל“ספרדים” שערמו מכשולים על דרכם של יהודי אירופה שהקימו יישובים יחד עמהם בארץ־הקודש, ולא עוד אלא שהכריזו לפני השלטונות התורכיים כי קשה להכיר באנשים אלה שהם יהודים אמיתיים, ובמידה רבה הרגשה זו עודה קיימת, ויש לי יסוד לדעת זאת; אכן, על סמך זה ה“ספרדים” מחזיקים במונופול שלהם מטעם הממשלה על השחיטה הכּשרה לכל יהודי ירושלים.

השלטון המצרי, על חומרתו ומשפטו הקשוח, הביא הקלה מרובּה לכל תושבי ירושלים הלא־מוסלמים; והקמתן של קונסוליות בארץ־הקודש אף היא הביאה ברכה לנתינים לא־תורכיים בני כל הדתות, אך במיוחד ליהודים המסכנים והעשוקים.

ב־1839 נתן הלורד פאמרסטון הוראה לקונסול הראשון שלו בירושלים “לתת חסות ליהודים בכלל”. אלו היו המלים בפשטותן, רחבות וליבראליות כפי שהיו צריכות להיות בתנאים הנתונים, כשהן מניחות למאורעות העתידים לבוא לפתח אותן. אולם דומה היה כי לכאורה ההוראה נושאת עמה את ההכרה בכך שהיהודים הם אומה לעצמם, וכי עשויים להתפתח תנאים בהם ישתנו יחסיהם למוחמדנים, אם גם מן הנמנע היה לחזות מראש את הדמות שעלול העתיד ללבוש לאחר גירושם הקרב של המצרים מסוריה.

אחר־כך באו מעשי־הזוועה של חג־הפסח 1840 בדמשק, שבאו על היהודים שם בשל הפשע המדומה של אכילת (או שתיית) דמו של הנזיר הקאפוּציני תומאס – מעשי־אכזריות ורציחות שהמסית להם היה הקונסול הצרפתי יוּז’ן בּוֹרֶה – והדבר היה בימי המשטר המצרי. בקיץ אותה שנה הגיעה לסוריה משלחת יהודית מאירופה, וחבריה מונטיפיורי, כרמיה ולווה, על־מנת לחקור את המאורעות המדאיבים הללו. כעבור חדשים אחדים באה הרעשת עכו והחזרתה של סוריה לתורכים. או־אז העלתה ממשלתנו מיד לפני השער העליון את מצבם של היהודים שכבר ישבו בארץ־ישראל, או אלה העשויים להתישב בה ברבוֹת הימים.

באפריל 1841 העביר הלורד פאמרסטון לסוכניו בלבאנט ובסוריה חוזר שפתח בקביעה שכּכל שתעודות יכולות להועיל כבר נעשה המשפט התורכי לעת ההיא סובלני עד כמה שניתן לדרוש על־פי שורת ההגיון לגבי היהודים, אלא שנותר הקושי באשר לאכיפת ביצועו של אותו חוק ביושר. אולם השער העליון הכריז כי נחושה החלטתו שהחוק יבוצע כדין, והבטיח אפילו לשגריר הוד־מלכותה כי “יטפל בכל פנייה שתבוא אליו מצד השגרירות בנוגע לכל מעשה של דיכוי שנעשה נגד היהודים”.

לכן היה הקונסול צריך לחקור בשקידה בכל המקרים של דיכוי היהודים שיגיעו לידיעתו, ולמסור על כך לשגרירות, ואם גם רשאי היה לפעול רשמית רק למען אנשים הנתונים על־פי דין תחת חסותה של בריטניה (לעת הזאת היה כבר קונסול צרפתי בירושלים), אמור היה הקונסול להודיע בכל הזדמנות נאותה לשלטונות המקומיים כי יש לממשלת בריטניה עניין ברווחתם של היהודים בכלל ועניין לה בכך שיוּגנו מפני דיכּוי. אמוּר היה גם להודיע על הבּעת נכונוּתו של השער העליון לטפל במקרים של רדיפות שיימסר עליהם לשגרירות.

הנה כך נמסר ב־1842 על מקרה ביש שאירע בחברון בעֶטיָם של השייך בדוּ ואחרים.

ב 1847 נראה היה כי קרוב לוודאי שעולי־הרגל הנוצריים, שהוסתו על־ידי כוהני היוונים, עומדים לחזור על האימים שהתרחשו ברוֹדוֹס ובדמשק ב־1840.

נער עולה רגל יווני, יידה אבן בנער יהודי קטן ומסכן ברחוב צדדי, ומוזר הוא לומר שהאחרון אזר עוז להשיב ולגמול ביידוי אבן, שלמרבּה הרעה פגעה במטרתה, והתוצאה היתה קרסול שותת־דם. הואיל והיה הדבר בעונת־השנה שבּה ירושלים הומה תמיד עולי־רגל מפה־לפה (מרס) הרי חיש קמה מהומה, ונקמה נוראה מאין כמוה נדרשה נגד כל היהודים בלי הבדל על שום שדקרו בסכין (כדבריהם) ילד נוצרי תמים כדי להקיז את דמו ולתתו במצות־הפסח שלהם. השוטרים באו ושני הצדדים נלקחו לסֶראיה למשפט; שם בוטל הדיון מיד הואיל והעניין נחשב פחות־ערך מכּדי לשים לב אליו.

אולם כוהני המנזר שבו ובחשו בעניין כעבור שלושה ימים, הפריזו במצב הפצע שנגרם, וקמו להוכיח לפחה על־פי ספריהם העתיקים שהיהודים דבקים במנהג הנ"ל של אוכלי־אדם, בין לצרכי דרישה־אל־המתים ובין מתוך שנאה לנוצרים, ולשמע זאת ניאות הוד־מעלתו שלא־בחכמה להטות את האשמת התקיפה לאפיק האחר הזה, שלא היה נוגע אליו; והוא פקד על היהודים להשיב על הטענות ביום השני שלאחר־כך. בינתיים סובבו היוונים והארמנים כאחד ברחובות והיו עולבים ביהודים ומאיימים עליהם, על הגברים והנשים כאחד – פעמים העבירו ידיהם על צווארם ופעמים הורו על הסכינים שהם נושאים עמהם בדרך־כלל – ואחד המקרים האחרים שהובאו לידיעתי היה מעשה בחבורה של ששה אנשים שתפסו בבנו של הרב הראשי המנוח של לונדון (הרשל) וטילטלו אותו בצווארונו, חרף היותו איש בא־בימים, וקראו לעומתו, “הה! יהודי, האם הכינות את הסכינים לדמנו?”

ביום הבירור בסראיה היתה התמונה במג’ליס מכאיבה ביותר. אנשי־הכנסיה היוונים באו במספר גדול, והם קראו מספרי ההיסטוריונים של הכנסיה ומתוך כתובים שנויים־במחלוקת משכבר הימים את ההאשמות שנטפלו על היהודים במישרים ובתכיפות שהם משתמשים בדם נוצרי בטכסי הפסח. נכבדי המוסלמים שנשאלו לדעתם הודיעו כי בספרי הקודש שלהם אפשר למצוא זכר בעקיפים להאשמות כאלו נגד היהודים, ועל דרך ההיקש אפשר אפוא לומר על הפשע שהוא אמת: עשוי הוא להיות אמת. הרבנים שנשלחו מטעם הרב הראשי, חיורים ורועדים, הביאו נימוקים מן התנ"ך ומכל ספרי הדינים שלהם כי לא ייתכן כל־עיקר שיהיו בני עמם עושים מעשים כאלה, וסיימו בהסתמכות על הפירמאן של השולטן מ־1841, המצהיר כי לאחר שנערכה בדיקה יסודית בעניין הזה, הן באשר להלכה של היהודים והן באשר למנהגם, נמצא כי בני־ישראל נקיים לגמרי מן הפשע שטפלו עליהם.

או־אז דרש מהם הפחה שיביאו את הפירמאן ביום השני שלאחר־כך, שהרי היום שבאמצע היה יום־הששי, שבתם של המוסלמים. אז סידרתי עם הפחה שאהיה נכח בפגישה, ובשבת בבוקר ירדתי לסראיה; אך עוד קודם־לכן היה הוד־מעלתו מאושר (לדבריו) לספר לי כי אכן הובא הפירמאן, וכאשר שאל את המאשימים ואת האפנדים במועצה אם יוכלו להרהיב עוז ולהמרות את המסמך ההוא פסקו ואמרו, בתכלית־הנאמנות, כי לא ייתכן הדבר; אשר על כן סילק ידו מן העניין בפסקו קנס של מה־בכך לריפוי הקרסול שנפצע.

שום קונסול אחר לא לקח חלק בעסק הזה, פרט לכך שהסארדיני הבטיחני בשיחה פרטית כי אין כל מקום לספק שהיהודים משתמשים בדם נוצרים בפולחני הפסח כל־אימת שהם יכולים להשיגו; או שעל־כל־פנים כך עשו בימי־הביניים.

מן הצד השני קמו המיסיונרים הפרוטסטאנטיים השלוחים אל היהודים בעת הפולמוס והציעו את עזרתם לרב הראשי במסירת עדות כי, בהיות וכולם בקיאים בעניינים יהודיים, ואחדים מהם יהודים במוצאם ובחינוכם, הרי ההאשמות ביחס לשימוש בדם הן שקר ברור. אולם דומה כי לא היה צורך להיענות להצעתם הידידותית. לעת הזאת תפס הפחה בלי ספק כי המקרה קרוב לוודאי שיהיה טרחוֹ מרובה מכפי הצפוי.⁵⁰

באותה שנה עצמה הייתי אנוס להתערב למען היהודים. שלמה אגלאי, יהודי, עשה דרכו ליפו בלילה, בלווית נהג־פרדים מוסלמי, ושניהם נגזלו ונרצחו בדרך־המלך; שניהם היו נתינים תורכים, והעניין חולל רעש ניכר. מאיזה מקור מרושע הגיעה שמועה אל הפחה שהרב הראשי יזם את הפשע מטעמים משלו; לפיכך נתפס הדראגומאן הרשמי היהודי והוּשׂם כמה שעות במאסר עד שיתבררו פרטים נוספים. הדבר עורר בהלה גדולה בקרב היהודים, שהפצירו בי לעזור להם, אף עורר התרגשות ניכרת בקרב המוסלמים. לאחר שהוברר לי כי זו ודאי אשמת־שקר, ומדעתי כי מסוכן הדבר שיופץ הרעיון כי היהודים אשמים ברציחת מוסלמי, פניתי אל הוד־מעלתו ומסרתי לו על ההוראות שקיבלתי מן המולדת. אז חדלו מן השטנה נגד הרב הראשי ולא נשמע עוד עליה דבר. סערת הרוחות פגה חיש כלעומת שקמה.

בזמן הזה לערך התנפל קהל של צליינים נוצרים קנאים על יהודי אחד וכמעט הרג אותו על שעבר בקצה הרחבה הפתוחה שלפני כנסיית הקבר הקדוש; הלז, שלא מכבר הגיע מאירופה, לא ידע על מנהג העיר המתיר את המעבר לנוצרים בלבד, הגם שהללו אינם מעיזים למנוע ממוסלמים לעבור שם. הקונסוליה האנגלית נתבקשה להתערב, אף כי נתין רוסי היה האיש או אוסטרי, לפי שלא היה לו קונסול משלו. אני פניתי אל הפחה. אנשי־הכנסיה היוונים טענו לפניו שהמעבר איננו רשות־הרבים אלא חלק ממקום־הקודש של הנצרות ואין הוא משמש למעבר אלא בחסד. הם אף העזו לשלוח אלי לאמור כי יש ברשותם פירמאן עתיק הקובע את ה“דַיֶה”, או כופר־הדמים, שצריכים הם לשלם אם בהכּותם יהודי בסביבה ההיא על שנכנס לרשות שאינה שלו יהרגו אותו במקרה, סכום של עשר פּארות, כמחצית פּני אנגלי. כל כמה שיהיה דבר כזה מגוחך או מרושע, חייב הייתי בכל־זאת למסור על כך לקושטא, בתקוה לקבל הכחשה מוסמכת לדברים האלה. כפי שאפשר היה לשער, נאמר בתשובה הרשמית כי תעודה כזאת לא היתה ולא נבראה. כך הושתק אותו כזב זדוני, אבל המקרה מלמד על נטייתם של רבּי־המנזר כלפי היהודים. אפשר שהם עצמם סברו כי יש פירמאן כזה; אם כך הדבר, מה מידת הרחמים או הסובלנות שאפשר לצפות לה מצד המון הצליינים גסי־הרוח? הפחה אמר כי אינו יודע על פירמאן מעין זה שמדובּר עליו אלא שהיוונים, הלאטינים והארמנים כולם סבורים שאפשר להרוג יהודי במסיבות כאלו ולצאת בלא עונש.

כתוצאה מן המקרה הזה ועוד אחדים שהתרחשו בירושלים יצאה עוד הוראה ממשרד־החוץ לאמור שכל־אימת שיסבול איזה יהודי אוסטרי, צרפתי או אירופי אחר מחמת רדיפות או אי־צדק, והקונסול שלו ינער חצנו ממנו, יהיה הקונסול האנגלי רשאי להידרש לעניינו, אלא אם כן יביא הקונסול המתכחש, לכשיפנו אליו, איזה נימוק חותך ומספיק להתנהגותו לאותה פעולה. הרוח שהתבטאה בכך, אף־על־פי שמאז הוקמו עוד קונסוליות, עלתה בקנה אחד עם הכּלל של שנת 1839 “לתת הגנה ליהודים בדרך כלל”. בזמן האחרון חל גידול ניכר במספר היהודים הרוסים בקרבּנוּ – למרות החוקים המחמירים של אותה קיסרות למניעת יציאתם של אוכלוסיה. אפילו כדי לעזוב את הארץ לפרקי־זמן קצרים היו כל סוגי הנתינים הרוסיים צריכים להשלים עם דיקדוקי־רשמיוּת וקנסות מרגיזים, ונדרשו ערֵבים שיבטיחו כי הנוסעים ישובו ויופיעו למלא את דרישות המס והגיוס לצבא, בתאריך הנקוב בדרכון; וחרף כל התנאים האלה, גם כאשר נתמלאו, מונעין היו את ההיתר לנסוע אל מחוץ לארץ יותר ממה שעודדו אותו.

כל הדברים האלה הורגשו על ידי יהודים ביתר חריפות מאשר על־ידי סוגים אחרים של האוכלוסיה הרוסית, שכּן היה בהם פחד מיוחד מפני הגיוס לצבא הרוסי, שכּרוך היה בעבירות על דיני השבת והכשרות שלהם, לרבות נוכחות־חובה בסגידה לצלמים בכנסיה. אף־על־פי־כן, כאשר שכלו ועוז־החלטתו של יהודי צריכים להתמודד רק עם חמדת־הבצע או קשיחות־הלב של פקידים רוסיים, הרי לעתים קרובות המכשולים מסולקים. יהודים הוברחו אל מעבר לגבול, ומספר הבאים לירושלים כדי לזכּות בזכות שאין־ערוך־לה ולהיקבר שם, לבש ממדים מחרידים. לבסוף החליטה ממשלת הצאר לפעול במשנה־מרץ בתחומי שלטונה, ולהיפטר מן האחריות המרדנית שבהשגחה על אנשים שאין כלל בכוונתם לחזור, ואשר הערֵבים שלהם אין ידם משגת לשלם את פיגורי המס שלהם; טורח זה כפול־ומכופל היה, באין כל קונסול רוסי בירושלים.

לפיכך נתקבלה החלטה לנטוש את כל היהודים הרוסים שנמצאו אז בארץ־ישראל, לספק להם תעודות־שילוּחים, שגם איפשרו להם לפנות בבקשת חסות אל כל הנציגים האירופיים שיראו לנכון לבחור בהם, אך אגב המלצה על הקונסוליה האנגלית. התעודות האלו נכתבו צרפתית וערבית, והוצאו על־ידי סגן־הקונסול הרוסי ביפו. היה הדבר ב־1848, בתקופה של “ברית־לבבות” בין אנגליה לרוסיה, ובשעה שלא נראה בשמיים כל ענן שירמז על סכנה לתורכיה.

רק אלה שידעו אי־פעם את רגשות היהודים בתוך אחוזותיה של רוסיה יוכלו לצייר לעצמם אל־נכון את שמחתם של האנשים המשוחררים האלה – הם “היו כחולמים”, והם נהרו במספר רב אל הקונסוליה האנגלית לבקש חסות, אף שאחדים, מחמת קשרי משפחה או צרכי עסק, קיבלו חסות מאוסטריה או מזולתה. דפתר של שמות, תאריכים וכו' של בני־החסות האלה נוהל כדין בקונסוליה, ולפיכך גם רבּו ענייניה עד מאד.

אחד מאותות התודה המרובים שנתקבלו מן האנשים שיצאו נהנים מכך הוא איגרת בעברית להוד מלכותה המלכה, שנתקבלה בירושלים ביולי 1849, ותרגומה מופיע בנספח.⁵¹ היתה זו דוגמה יפה של מלאכת־כתיבה על־גבי קלף. התרגום, הגם שהוא מדויק, אין בו אלא כדי לתת מושג קלוש בלבד מחן הכּתיבה, על זרויותיה המזרחיות.

בתחילת פברואר 1853 ערכו היהודים הספרדים והאשכנזים כאחד תענית מיוחדת, אם גם מטעמים שונים. הספרדים קיבלו מסאלוניקי מכתב לאמור שכמה נוצרים רצחו שם יהודי אחד, שהיהודים הרגו את הנוצרים הללו וכי זה היה האות להתנפלות כללית על היהודים. זה היה סיפור־המעשה והרב הראשי ראה בכך עילה מספקת להכריז על תענית־ציבור כללית.

האשכנזים נחרדו מידיעה על גזירה שגזר הצאר של רוסיה (ניקולאי) ובה אסר על היהודים בחבלי ממלכתו לשמור את השבת או למול את ילדיהם; כמן־כן אסר על שחיטת בהמות על־פי דיני היהדות, אלא לאחר תשלום מס כבד מאד. זו היתה הידיעה מרוסיה. לא היתה לנו דרך לבחון את מידת דיוקה, אך הכרזת התענית העידה על דעתם של היהודים.

זמן קצר לפני כן אירע מאורע חשוב מאד כאשר ביקר סיר משה מונטיפיורי בירושלים. הוא הגיע בלהט חום הקיץ. היישוב העברי נסער עד למעמקיו לשמע הבשורות על בואו הקרוב – שכרוכה בו הידיעה הוודאית על מתן נדבות ביד רחבה, כמו גם על טובות־הנאה שבעקיפים הן קיימות ועומדות יותר. רבנים בלבוש־חג ועמהם הרב הראשי יצאו רכובים להקביל במרחק־מה את פניו של אחיהם המהולל ביום שלפני כניסתו לעיר־הקודש.

בהשכּמת הבוקר ביום ההוא המו הדרכים והשדות שלא כרגיל עם רב של יהודים, שכן אלה רק לעתים רחוקות תפגוש בהם מחוץ לחומות העיר, אלא אם כן יילכו בחבורות קטנות, ואף זאת רק לפרקים, בכּיוון ההפוך, בדרכם אל קבר־רחל או חברונה. היה זה חזיון מרהיב־עין שלא נראָה כמותו מעולם. אל סיר משה ורעייתו נלווה המנוח הקולונל גוֹלר,⁵² שרכב במדי־ארגמן מזהירים, בנוצות־לוֹבן, והוא עודה את עיטור־ווֹטרלוּ שלו ועוד כמה וכמה עיטורים וכו'. ליד שער העיר נקהל המון כביר, בני כל כת ועדה, וחשובי התהלוכה שמו פניהם מיד אל בית־הכנסת, בעוד האהלים מוצבים במיידאן אצל פינתה הצפונית־המערבית של החומה.

בעת החדשה לא היתה לפני כן מעולם הפגנה יהודית ברשות־הרבים, שהרי בימים הקודמים של דיכוי וצער היה זה מעשה בלתי־נבון ובלתי אפשרי כאחד.

סיר משה ביקר אצל הפחה, ואני הצגתיו בתורת הקונסול שלו, ואחרי כן הלך אל גג הקסרקט להשקיף על המקום מוקף־החומה של בית המקדש בימי־קדם – "חצרות בית ד' ".

שלושה ימים אחרי־כן חלה התענית הגדולה של היהודים, צום תשעה־באב, כאשר הכל נשארים בבתיהם ישובים על הארץ יחפים ומענים את נפשותם, זכר לשני החורבנות של ירושלים ובית־המקדש – הראשון בידי נבוכדנאצר והשני בידי טיטוס.

אחרי ביקור בחברון עזבונו סיר משה ובני פמלייתו בדרכם ליפו. זה היה ביקורו השני בארץ־הקודש,⁵³ והוא הניח אחריו כמה מזכרות כבדות־משקל עד מאד בצורת חלוקת כספים, הן משלו והן מן המגבּיות האירופיות. סופר אז שכל יהודי, גבר, אשה וילד, ללא הבדל, קיבל דולר של כסף; והשערה הילכה כי דרך בלתי־רגילה זו של מתן נדבות ננקטה כדי להשיג מִפקד נכון של האוכלוסיה היהודית, בלי לפגוע בדעה־הקדומה שבהלכה, האוסרת על ספירת העם מפחד פן יבואו הפגעים שנגרמו בזמנו עקב המפקד שערך דוד המלך.

בעל ערך קיים יותר מחלוקת הכספים היה הרושם שנשאר בלב הציבור כי באנגליה לפחות יש להם ליהודים, שעד כה היו מבוּזים כל־כך, נציג אחד עשיר ונכבד, שבאמצעותו יוכלו סבלות אֶחיו בארץ־ישראל להיוָדע באירופה.

בטרם נסיים ציור זה של העניינים היהודיים נוכל לציין שתי זרויות מופלאות של ירושלים – המיוסדות שתיהן על הרעיון שהמקום עודנו שלהם – רעיון שאם גם אך צל הוא כיום לגבי אחרים הרי אצלם אינו נטול־משקל.⁵⁴

המנהגים הם, כמובן, רק נחלת “הספרדים”, הם היהודים בני הארץ.

מנהג אחד הוא טביעת מטבעות, או ביתר־דיוק שווה־ערך לאותה זכוּת מיוחדת של המלכות (מתי כב, 19). המטבעות הן ריבועים קטנים של עלה־פליז, שבו מוטבעות המלים העבריות “ביקור חולים”. דומה כי מקורו של הנוהג בהכנסת מטבע בדוּי, לצורך ארעי, כאמצעי למתן נדבות, עד שיגיע כסף של ממש לידי הנותנים. בשוק היהודי מטבעות אלו הן כסף עובר לסוחר, ולפעמים שאר תושבי העיר מקבלים אותן ומשתמשים בהן בחינת פארוֹת, הגם שבּערכּן הן פחותות אפילו מאותה מטבע קטנה. התורכים אין דעתם נוחה מן המנהג, וכפעם־בפעם הם טורחים לאסור עליו. אולם היהודים גאים בתצוגה זו של מלכות עצמאית, ואפילו מוכנים היו להפסיקה הרי היו מתקשים לכנוֹס את האסימונים האלה, כל עוד חוֹבם הכּבד עומד בעינו, שהרי למעשה מסַמלים הם סכום מסוים של מצלצלים.

המנהג השני הוא זה של קבלת המפתחות הגדולים של שערי העיר כל־אימת שנפטר שולטן בקושטא, ולאחר תפילה דתית, ומשיחתם בתכשיר מסתורי של שמן ותבלים, והחזרתם אחרי־כן לשלטונות האזרחיים בשביל המלך החדש. למען קיים את המנהג המסורתי הזה הם נותנים מתנות גדולות למושלים המקומיים, המתירים מנהג בלתי־מזיק המסתמך על תקדים. בשבילם הרי זה עניין של “בקשיש”, ותמיד אפשר למצוא בארץ־ישראל סוג של מחזיקי אמונות־הבל הסבורים שכדאי לקבל את ברכתם של “בני־ישראל” הקדומים; רגשות היהודים באים על סיפוקם, כי בכך מתחדשת תקוותם לעתיד, ורבני ירושלים יכולים להתפאר בקרב בני־עמם ברחבי העולם כולו בכך שברשותם השולטן של תורכיה מחזיק בעיר־הקודש.

המוסלמים מדמים בנפשם כי הטכס הוא בבחינת מתן ברכה למלכות החדשה, אך אני מצדי רוצה הייתי לדעת מה המלים המושמעות בהקדשתם זו של המפתחות ב“שמן־המשחה”, ולכמה מן המלים האלה יש פירושים קבליים וכפלי־משמעות של “ראשי־תיבות”, כי לשווא יקווה אדם למצוא את הנוסחה בספרים מודפסים. שמעתי שבבית־הכנסת הספרדי שמורות צלוחיות קטנות של “שמן־המשחה”, שנשתייר מטכסים אלה של הרבה שולטנים בעבר; אך בזמן שבו אנו מדברים עתה (1853) עברו כמה שנים מאז ערכו היהודים את הטכס, כי לא היתה להם הזדמנות לעשות זאת.⁵⁵

חרף רגעים חטופים אלה של כבוד־מעלה מושפלים היהודים על־ידי תשלום קצבות לנוגשׂים מוסלמיים מקומיים, באמצעות הרב הראשי, כגון הסכום של 300 ל. בשנה לאפנדי שביתו סמוך ל“מקום הדמעות”, שהוא קטע מן החומה המערבית של חצר המקדש, בעד הרשות להתפלל שם; 100 ל. בשנה לכפריים של כפר־השילוח בעבור שלא יחללו את הקברים שבמורדות הר־הזיתים; 50 ל. בשנה לערביי תעאמרה בעבור שלא יפגעו בקבר־רחל שליד בית־לחם, ולערך 10 ל. בשנה לשייך אבּו־גוש בעבור שלא יתעמר בבני־עמם בדרך־המלך ליפו, אף שקיבל תשלום גדול מן הממשלה התורכית כנוטר הדרך ההיא. כל אלו אינן אלא נגישות על חשבון מורך־לבם המופלג, וחרפה היא לממשלה התורכית שהיא מרשה זאת. המספרים מועתקים מן הפניות שהם שולחים לפעמים בנמיכות־רוח לבתי־הכנסת באירופה. ועוד הטילו עליהם היטלים פעוטים שמתיראים היו לחדול מלשלמם, כגון מה ששילמו לאיש אחד (מוסלמי) בעבור השגחתו על השחיטה שלהם, למען יראה כי השוחט הוא אמנם הרב הספרדי שקנה בכסף את רשיונו לעשות זאת. ובדומה לזה עליהם לתת מדי פעם מתנות של סוכּר וכו' לראשי המוסלמים בחגיהם.

עוד הערה אחת על מצב היהודים בירושלים. בעת ההיא, ומשך הרבה מאות־שנים לפני כן, הוחזקה המזבּלה של העיר (המכונה מֶסלָקו) בתוך הרובע שלהם. האשפה שנצברה בבור עמוק ורחב לא פונתה מעולם, ומובן שבכל עונות השנה, ובמיוחד בחום הקיץ, היתה מזיקה ביותר לבריאות, וכך נשאר הדבר משך שנים אחדות אחרי תום המלחמה הרוסית. המזבּלה היתה שם לפני כיבושם של הערבים, שכן לפי המסורת המקובלת בכל שכבות העם הושארה שם במתכוון לאחר שמסרו על קיומה לכליף עומר; ועל קיומה שם מעיד סופר נורמאני בזמן מסעי־הצלב (ראה “עיר־הקודש” מאת ויליאמס).

יורשה לי להזכיר מאמץ שנעשה להקל מעניותם המופלגת של היהודים על־ידי עיסוק בחקלאות. המצוקה והסבל מורגשים עד מאד ברובע היהודי בכל עת תמיד; במיוחד היה הדבר כך ב־1852. בתנאים מעין אלה הרי היה הרגש האנושי הפשוט ביותר מעורר אותנו לנסות לעשות משהו לעזרת העם המשולל במידה מדאיבה כל־כך אמצעים משלו; ודומה היה כי כדאי שלא להסתפק באספקת לחם יום־יום לאביונים, אפילו היה דבר זה בגדר האפשר, והרעיון הטוב ביותר שהתבקש היה אפוא זה של מתן עיסוק, ולו גם זעום, בעבודת השדה, הן כאמצעי להשתכר למחיית המשפחה והן למען הבריאות, כהכשרה לעיסוק מועיל לעתיד־לבוא; על הכל לטיפוח אופי של עצמאות בקרב הסובלים. בתחילה נעשה הנסיון להעסיק כחמישים איש בעבודה פשוטה מאד באדמתי שלי, הקרויה טלבּיה, מרחק פרסה אחת משער העיר. אחרים נשלחו לעבוד גם בעמק אַרטאס, מהלאה לבית־לחם,⁵⁶ אצל מר משולם, שהעסיק ארבעה אנשים. מספר הבאים אלינו לעבודה גדל, וברבות הימים, כפי שייאמר בהמשך הדברים, קנינו חלקת־אדמה לצורך עבודה מעין זו וקראנו לה “מושבת החרושת”, אבל הרבנים פסלו את העבודה הזאת, כשם שפסלו לאחר זמן את תכניות החרושת והחינוך של מונטיפיורי, רוטשילד, או “כל־ישראל־חברים”. אולם מן הזמן ההוא והלאה השתרשה מעט־מעט הדעה בקרב נוצרים ויהודים כאחד שעל־ידי מוסדות חרושת יוּתן לשפר בצורה המוצלחת ביותר את מצבם של בני־ישראל בירושלים.

בנוסף לטובות ההנאה הרגילות (שבהן זוכים נתינים בריטיים ובני־חסות של בריטניה) שמחו היהודים בדרך־כלל שקיימת קונסוליה שאליה יוכלו לפנות לצורך עדויות רשמיות והחתמת מסמכים, ובקשות שאותן שיגרו לכל פינות תבל.

קונסולים אחרים, אם פנו אליהם, גם הם היו נותנים להם את האישורים וכו' האלה; אך בעניינים הנוגעים בצדקה היו משיגים אותם אצלנו חינם אין כסף.

לא שהיתה דעתי נוחה מן השיטה הקרויה שליחות, אלא שחרף כל קלקלותיה נראֶה היה בעת ההיא כי אין אמצעים אחרים להקל מן הדלות המרודה בקרב היהודים.

שיטה זו של “שליחות” ראויה היא להסבּר. הוועד לאיסוף כספי־צדקה בירושלים, לאמור הרב הראשי (“הראשון לציון”) ומועצתו, מחלקים את העולם למחוזות שאליהם הם משגרים “שליחים” לאסוף כספים מטעמם על־ידי חיזור על הפתחים, על’־ידי השמעת דרשות בבית־הכנסת, על־ידי מכירת חפצים בעלי ערך דתי, ובכל אמצעי אחר שיבקשו השליחים האלה להשתמש בו כפי הבנתם. מספקים להם תעודות נהדרות בכתב־יד יפה בלשון־הקודש, ובנוסח מזרחי נאה, שבהן מוטבעים הרבה והרבה חותמות גדולים המעניקים תוקף וסמכות לתעודות מעין אלו.

כמו־כן כותבים כתב־הסכם בין המוסד (ה“שליח”) לבין ועד הגבאים המשגרים אותו, וכתב זה מעניק לו בנוסף להוצאות־נסיעה אחוז גדול מכל מה שיוכל לאסוף. אחוז זה משתנה בהתאם לארצות שאליהן הוא נשלח, בדרך־כלל על־פי הקשיים או הסכנות הצפויות שאולי ייתקל בהם, או על־פי המרחק שעליו לעבור. הנה כך תהיה הקצבה למסע להודו או לצפון־אפריקה גדולה מן ההקצבה לנסיעה לצרפת או לגרמניה, ואם ינוהל העניין באורח שיטתי הרי השליח חייב להביא עמו פנקס בו כל בית־כנסת הנותן תרומה רושם בפירוט את סך תרומתו ומעיד על סיכום זה בחוֹתמוֹ הרשמי. בכמה מקרים ייעדר השליח משך שנתיים או שלוש, ופעמים יבקר בשטחים חדשים כמו, למשל, קאליפורניה, או אוסטרליה, עם ניו־זילנד.

ברגיל, או לשעבר, היו מארחים את השליח המוסמך, ומעטירים עליו כיבודים שנחשבו ראויים למי שנשם את אווירה של ארץ־הקודש, שהתפלל ליד שריד הכותל המערבי של חצר־המקדש, או שהיה בחברון, עיר קברותיהם של אברהם, יצחק, יעקב, שרה, לאה ורבקה. ברכתו מבוקשת ורצויה והיא באה על שׂכרה בהכנסת־אורחים ובמקום־מעלה בבית־הכנסת. אולם כיבודים אלה פחתו במידה רבה מאז באו אניות־קיטור ומסילות־ברזל והקלו על עוברי־דרכים ושינו את מצב הדברים, ולא די ששׂמו קץ לתלאות הממשיות הנגרמות בדרך אלא גם נטו למעֵט מן הנסים והנפלאות שבימים־עברו נתלוו לעובדות שיכלו השליחים לספרן.

אין אחרים יכולים להעריך אלא כהוא־זה את הקשר העז של יהודי מאמין לארץ־הקודש. כשיעורה של מרירות־הנפש וכשיעור הסבל שנלווה לגלות כך שיעור החיבה והערגה שבלב לארץ־ההבטחה, ארץ־החמדה אשר בה שוכנים אבות העם. “נכסף אני לשוב שמה כשוב ילד אל אמו”, במלים אלו ממש השתמש יהודי אחד שביקר בירושלים. הנסים שנתלוו ליציאת מצרים, למתן התורה, לארבעים שנות הנדודים במדבר, לכניסה אל הארץ ולכיבושה; תפארת מלכותו של דוד, ושיא־תפארתה של השכינה בבית־המקדש – כל אלה חיים־וקיימים תמיד בנפשו של יהודי ירא־שמיים, נשמרים בחיוּתם וברעננוּתם על־ידי השינון המתמיד של התפילות, על־ידי הלימוד בכתבי־הקודש, התורה, הנביאים והתהילים, שאינו פוסק לעולם. מה פלא שבארצות רחוקות ונידחות השליחים החיים הבאים מחורבות עיר־הקודש והמקדש זוכים להערצה, שאנשים מתעוררים בנפש חפצה לתמוך ברוחב־יד באחיהם אלה שלמען אהבת אלוהיהם ועמם מוכנים היו לצאת ולסבול בקרב “עובדי עבודה זרה”, למען ישפכו תחינותיהם במקום היחיד שבו תוכלנה לפעול פעולה שלמה לפי אמונתם – במקום־הקודש גופו – לגמר הייסורים הממושכים, למילוי כל ההבטחות המפוארות לשיבת־ציון אשר בדורות־עברו חיזקו את לבו של עם־ישראל לשאת ולסבול, ולקוות בתוך ייסורי ההווה – בלי לומר נואש, בלי להיכּנע – לתפארת שתבוא, לאושר הסופי שיאפיל על העבר כולו ביפעה שכמעט אין לשערה!

מי האנשים המסתייעים בכספים הנאספים כפי המתואר בזה והמובאים על־ידי השליחים לירושלים? הכסף נתרם בעיקר מתוך הכּוונה לתת תמיכת־תמיד ליישוב של יראי־שמיים ולומדי־תורה בערים הקדושות, והתורמים מאמינים כי מאחר שכל אלה עניים הם, הרי ההכנסות מתחלקות בין כולם בלי משוא־פנים; שהואיל והאנשים ידועים במספרם נערכת החלוקה בהתאם לכך לכל ראש בית־אב. אך כפי שהוגד למעלה, יש תחילה לשלם ריבּית על הלוואות לנושים הציבוריים (לא יהודים). אחרי־כן באים האמרכלים הרשמיים ליטול את החלק הגדול המוקצה להם. תשלומים אלה ידועים בשם קדימה. אחריהם באים הללו שמטעם זה או אחר מן העבר יש להם זכות־בכורה לקצבה או תמיכה שנתית קבועה (אלה האחרונים רובם הפקידו כספים בקופה והם מקבלים את הריבּית). אחרי כל הניכויים האלה היִתרה היא הסכום לחלוקה, שאז הוא מתחלק בין ראשי בתי־אב, לרבות אלה שכבר קיבלו חלק לפי הסוגים הקודמים.

וכך כמה עשירים מקבלים את החלוקה שלהם, בלי שיכָהוּ בהם אחרים ובלי שיבוֹשו הם עצמם. בתקופה שעליה מדובּר כאן היו רק מעט מאד עשירים בקרב אלפי היהודים בירושלים: אך יהודים נאורים מאירופה ראו שערוריה בדבר שאנשים עשירים־ביחס, ואפילו סוחר מצליח אחד או שניִם, קיבלו חלק כלשהו מן הנדבות הנחוצות לסיועם של העניים, בזמן שהיתה המצוקה גדולה כל כך עד שהיהודים והנוצרים כאחד מבקשים היו סיוע מאירופה לעזרתם של המוני הרעבים.

שיטה זו של השגת נדבות לכלכלתם של היהודים בירושלים פותחת פתח לקלקלות, וכמה מאלו הוקעו בחלקן בספרים כגון “ירושלימה” מאת ד“ר פרנקל וב”ג’ואיש כרוניקל" הלונדוני; אך לא עד כדי כך שיטפלו בכל הקלקלות שהגיעו לידיעתי. היו מקרים שרשיון־השליח נמכר על־ידי בעליו לאיש אחר לשם ריוח, בלי שיעזוב הראשון כלל את ירושלים. היו מקרים שה“כולל” (כלומר האגודה לניהול הקופה המשותפת) העניק רשיונות, עם אישורים המעידים על המורשה שהוא ידוע בתלמודו ובחיי־הקדושה שהוא חי, לאנשים בעלי אופי בלתי־מוסרי, לפרקים חברי הכולל (שהוא תמיד אגודה סגורה של מספר רבנים, שלפעמים יש קשרי־חיתון ביניהם), הם עצמם נעשים “שליחים”, הנושאים עמהם אישורים על יראת־שמיים וכו' וכו'. יש ובשובם מחוץ־לארץ מוסרים השליחים רק הכנסות קטנות בכסף ומסרבים למסור דין־וחשבון כלשהו לציבור, בטענה שרבנותם מעמידה אותם מעל לכל חשד.⁵⁷

מעציב הוא לזכור נושנות ולסקור מעשים מעין אלה; אך עצם היסוד שעליו השיטה עומדת הוא משחית, ומן הדין למצוא אמצעים אחרים וטובים יותר להשגת הכנסות.

השיטה של איסוף נדבות למען ארץ־הקודש עתיקה היא מאד – אנו קוראים עליה בהיסטוריה הרומאית, ואני שומע שהיא מוזכרת בתלמוד. לא כי, אפילו הנוצרים הראשונים שלחו, בזמנים של לחץ ארעי, תרומות לקדושים העניים שחיו אז בירושלים, ופאולוס הקדוש עצמו הביא עמו פעם מתנות־חסד כאלו. המנהג נובע מרגשות טובים של מצפון דתי; אך תועלתו המעשית, אפילו כשהוא פועל כהלכה, תלויה בהכרח בכך שיימסר ביושר לנזקקים.

השיטה הנוכחית כרוכה, כפי שהוסבר, ביתרון המפוקפק שבהעסקת ה“שליחים”. בזמן האחרון נאסרה פעילות זו ברוסיה, ושליח הפועל שם צפוי על־פי החוק למאסר או לעונשים אחרים – שהרי מטרתו של החוק להשאיר את רכוש הקיסרות בגבולותיה שלה – ואומות אחרות התנגדו לשעבר להקזת הון מתוכן לתועלתם של זרים, שאינם נותנים דבר בתמורה, אף לא בדרך המסחר.

כשלעצמי, בלי לנסות לשׂים סכר לכספי הצדקה, ניצלתי כל שעת כושר נאותה להמליץ על העברת תרומות לארץ־הקודש באמצעות הבנקאים הרגילים שאוּמנוּתם בכך. דבר זה, אם ייעשה בדרך כלל, ימנע כל ביזבוז של הכספים בין הנותן למקבּל, כשם שימנע אי־יושר.

בשנים האחרונות שולחים בתי־הכנסת של אוסטריה את תרומותיהם, יחד עם הודעה פומבית על הסכום, לקונסוליה שלהם בירושלים. הקונסול מקבל עמלה על הסכום בעבור טרחתו; אך אפילו שיטה זו של העברה יש חסרונות בצדה.

מחוץ לנתינים ובני־החסות הבריטיים היהודיים שכבר דובר בהם, היו אחדים משני הסוגים האלה בחברון ובשאר ערי־הקודש; היו בחברון גם קצת נתינים טוסקאניים והולנדיים, שעל־פי היתר מן השלטונות הקונסולאריים שלהם בביירות העמידו עצמם תחת חסות בריטית.

הנה כך תמיד היתה הקונסוליה הבריטית טרודה בסידור העניינים שהובאו לפניה על־ידי היהודים; לא רק היהודים בירושלים אלא גם אלה שמצפת, טבריה, חיפה, נבּלוּס וחברון.

מצער היה לראות את מורך־הלב שחוללו דורות ארוכים של דיכוי. פעמים הרבה היה יהודי עני בא לבקש הגנה מפני אחד הילידים, וכאשר ביסס את טענתו והוכיחה והקונסוליה היתה מביאה אותה לפני השלטונות התורכיים, הרי פשוט מתוך מורא מפני נקם אפשרי בעתיד היה חוזר בו מן התביעה, ואפילו מכחיש שנגרם לו נזק כלשהו; ואם היתה הפגיעה גלויה מדי הרי היה מכריז שאינו יכול לזהות את הפושע, או שלא יוכל להביא את העדים. ואולם אפילו אז הרי עצם העובדה שהיה מי ששם לב לדבר נודעה לה השפעה מרתיעה על פושעים שעד אז ראו ביהודים חסרי־המגן את טרפם המיוחד.

קורת־רוח לא מעטה היתה לי בכך שלא רק העברית אלא גם ערבוביה מופלאה של לשונות הקרויה אידיש, הן בעל־פה והן בכתב, היו מובנות לבני משפחתי שלי בלי תורגמן. ברכה גדולה היתה זו לבני העם; שכּן, במורך־הלב האָפייני להם, אין הם מוכנים לסמוך בענייניהם על התערבותו של דראגומאן. זה היה יתרון שלא נמצא כמוהו בשום קונסוליה אחרת.

באשר לעברית הטהורה, הרי טעות גדולה טועים המשכילים באירופה כשהם מכנים אותה שפה מתה. בירושלים זוהי לשון חיה בשימוש של יום־יום – וכך הוא בהכרח, שהרי באיזו לשון אחרת יוכלו יהודים זרים מכל קצות הארץ לשׂוחח ביניהם? במשרד הקונסוליה שלנו נשמעה העברית מדובּרת לעתים קרובות – פעם אחת בפי יהודי מקאבּול, שצריך היה להחליף דברי הסבּר עם יהודי מקאליפורניה: בעברית, כמובן. לשון זו היתה כלי לניהול עניינים בקונסוליה האנגלית.⁵⁸

יהודי חברון צפויים היו אף יותר מן היהודים שבירושלים להתעללות מצד הילידים, והם סבלו הרבה ממעשי־העריצות של האכזר עבּד אל־רחמאן אל־עאמר.

אולם יושבי צפת שבגליל היו מסוג אחר, ומסוגלים היו הרבה יותר לעמוד על שלהם. פעם אחת היה מעשה בעיר ההיא בכמה פורעים שפרצו לבוז בז בבתיהם של כמה יהודים שהיו בני־חסות בריטיים, ואנו הבאנו למאסרם של חמישה מן העבריינים. אולם עד־מהרה הניחם המושל לצאת שוב לחפשי, ואנשי־החסות שלי ירדו מיד לתבוע צדק מן הפחה בעכו, אף גם כתבו אלי להודיעני על המתרחש. לא היתה זו הפעם היחידה שבה היה עלי לעמוד על רוחם הגברית של היהודים באותה עיירה הררית, בהשוואה לכל שאר בני אומתם ברחבי ארץ־ישראל. אולם כל־אימת שגילו רוח בלתי־תלויה בעניין שאינו צודק, כפי שאירע לפעמים, צריך היה להתיחס להתנהגותם בהתאם לכך. הגליליים ב“מלחמות” של יוסיפוס היו עם עז וקשה־עורף.

לבסוף רואה אני חובה לעצמי לומר שחרף משוגותיהם וחסרונותיהם המרובים של היהודים בארץ־ישראל, הגלויים למדי לכל אלה הבאים עמהם בקשרים מרובים, הרי המגרעות הללו מצטמצמות בעיקרן בתחום ענייניהם שלהם. מעבר לגבול ההוא אין להם שאיפות רבות, רכי־לב הם בעת דיכּוי, וההתנהגות החיצונית נשארת מותאמת לאותו הלך־רוח זמן רב אחרי חלוף הצורך הממשי.

לאחר שעברו שוב את השלב ההוא הרי לפעמים הגאוָה העזה הנטועה בהם מוליכתם לקיצוניות הפוכה. הכרתי יהודים שהיו חצופים וכפוּיי־טובה, ממש כמו שמצאתי כאלה בקרב עמים אחרים; אך זכיתי להרבה מעשים של חסד מצד יהודים בארץ־הקודש. בתוך שאר אותות מרעישי־לב של הכרת־טובה אירע כמה וכמה פעמים שאנשים הלכו לכותל המערבי של בית־המקדש להתפלל בעד ילדי, וגם בעדי, בעתות צער וחולי.

מעולם לא היה לי יסוד לשנות אמירה שאמרתי בשכבר־הימים, שמכּוח מוסרם ורגשותיהם המשפחתיים היו אלה בירושלים האנשים שיכלו להבּיט היישר ובטח יותר מכל זולתם בפניו של איש אנגלי.

אלה הם דברי באשר ליהודי ארץ־ישראל בזמן שהוכרזה המלחמה הרוסית, יחד עם קשריהם לשלטונות התורכיים ולקונסוליות האירופיות.

פרק ששי: הפרוטסטאנטים בארץ־ישראל    🔗

בתקופה שבה אנו עוסקים היו בירושלים, ובמקומות אחרים בארץ־ישראל, לא רק קהילות נוצריות של הכנסיות המזרחיות ושל הכנסיה המערבית, או הלאטינית, אלא גם מספר ניכר של פרוטסטאנטים, הן ילידים והן אירופים. הילידים היו ערבים שעזבו את הכנסיות היוונית, הארמנית או הלאטינית; האירופים כללו נוצרים־עברים ואנגלים אנשי הכנסיה האנגליקאנית. הגרמנים היו קהילה נפרדת. נוסף על כך היו כמה אמריקאים שפעלו לבדם. היה זה אולי מעניין אם נספר על עליית הפרוטסטאנטיות שם בכללותה.

הקאפיטולאציות שנעשו בימים־עברו בין המעצמות האירופיות לשער העליון העותומאני אינן מרמזות על דפוסים של אמונה דתית או עבודת־אלוהים אלא הן מצטמצמות בסעיפים הנוגעים לענייני־חול, מסחריים בעיקר. מושג הנצרות בכללותה נהיר היה לתורכים, אך המלה פרוטסטאנטי היא לגביהם יבוא חדש.

בעת השלטון המצרי בסוריה יוצגה הפרוטסטאנטיות בירושלים על־ידי מיסיונרים פרסבּיטריאנים אמריקאיים ועל־ידי סוכן אחד – לפעמים שניִם – של המיסיון האֶפּיסקופאלי האנגלי אל היהודים, וכל כת היתה עובדת את האלוהים בביתה שלה, או שלפעמים עבדוהו יחדיו כאשר התכנסו לצורך זה.

אולם לא ארכו הימים והמיסיון היהודי גמר אומר להקים כנסיה לעצמו בירושלים, ומנהליו בלונדון פנו אל ממשלתנו בבקשה לעזרה רשמית בהגשמת המטרה ההיא, שהרי בזמן ההוא נראה היה כי יש סיכוי להצליח אצל הממשלה המצרית החדשה והליבראלית בסוריה.

הדבר חל בעת־ובעונה־אחת עם הקמת הקונסוליה האנגלית (שהיתה הראשונה) בירושלים. הקונסול בבוֹאוֹ, והקונסול־הכללי במצרים, המליצו על התכנית. הלורד פאמרסטון, במשרד־החוץ, גם הורה לזה האחרון לפנות בבקשה בעניין זה אל מוחמד עלי; אך השליט ההוא, הגם שהביע את נכונותו האישית להיענות לכך, הסביר כי הואיל וזה ענין הנוגע לחוקי־יסוד של הממלכה העותומאנית יוכל רק לתת עצה לפנות אל ממשלתו העליונה של השולטן, אולם קודם־לכן נתן רשות לרכוש את המגרש, ולרשום אותו על שמו של המיסיונר ניקוֹלֵייסון, וכן הרשה להתחיל בהכנות.

השגריר, הלורד פ’ונסונבּי, פנה אפוא אל השער העליון, אך שם סירבו להיענות לו בטענה שהחוק המוחמדני (כך בוטא הדבר סתמית, אלא שהכוונה היתה להלכה שנתן הכליף עומר לנוצרים של ירושלים כאשר כבש את הארץ) אוסר על הקמת כנסיות נוצריות חדשות. אמת שעל־פי הנאמר בתעודה ההיא – הראשונה בסוג זה שנכתבה בין הצדדים ואשר היתה המופת לכל החוזים מסוג זה במקומות אחרים – הרי אחד הסעיפים גוזר במפורש על בניית כנסיות חדשות ועל שימושם של הנוצרים בפעמוני־כנסיות, אך הפרט הזה האחרון מעולם לא נתקיים בלבנון, ובחלקים שונים של הממלכה היתה הסכמה־בשתיקה להקמת מספר כנסיות חדשות, ובפרט באלקסנדריה, מקום שם לא די שהרשה מוחמד עלי לבנות כנסיה אנגלית אלא הוא עצמו נתן במתנה את האדמה לבנייתה.

אין כל מקום לספק שבקרב אנשי הדיוואן התורכי השתמשו עדות הלאטינים והיוונים בתככים ובכסף כדי להכשיל את כניסת הפרוטסטאנטיות, וכך נדחה העניין לפי־שעה, או חוּסל, כפי שקיוו; אך באנגליה היתה הרגשה שהסירוב יש בו גסוּת מיוחדת, שכן בעצם העת ההיא (1839) היה השער העליון יכול להשליך עלינו את כל יהבו להחזרת שליטתו על סוריה, ואכן קיבל מאתנו את העזרה הזאת בשנה שלאחר־כך, והצרפתים (ז.א. האינטרסים הלאטיניים) דווקה להוטים היו למנוע מהם את השגתה. יתר על כן, אך הוגן הוא לזכור שלא התורכים, מצד אחד, ולא הפרוטסטאנטים, או האנגלים, מן הצד השני, לא היו שותפים בקאפיטולאציות של ירושלים עם עומר.

ב־1841 נעשה צעד נכבד קדימה עם כינון בישופות אנגלית⁵⁹ בעיר־הקודש, שניתנה לה סמכות השיפוט על כלי־קודש באזורים גיאוגרפיים נרחבים סביב־סביב. מלך פרוסיה, שביקש שתהיה הפרוטסטאנטיוּת באשר היא מיוצגת שם, ויתר לאנגליה על העדיפות, מן הסיבה שכבר היו לה מוסדות מיסיונריים במקום־המעשה, ובנדיבוּת גדולה ביותר נתן מכּיסו הפרטי (לא מן הקופה הלאומית) מחצית מן הקרן הקיימת לאותה בישופוּת אנגלית, ולא הותיר לעצמו אלא מינוי־חילוּפים לאותה כהונה, ועם זאת השאיר כל מוּעמדוּת משני הצדדים כאחד כפופה לוויטו של הארכיבישוף של קנטרברי⁶⁰. המלך שיגר ציר מיוחד (האביר בּוּנזן) לשאת־ולתת בענין בלונדון, ושם נתקבלה התכנית בעין יפה, שכן נראה היה כי הגיעה השעה למידה של פיקוח מטעם שליטי הכנסיה על מיסיונרים שקיבלו סמיכות בישופית בארצות המזרח הללו. בדומה לזה רצוי היה לדאוג להסמכתם של סוכנים חדשים נוכח האפשרות של מצבי־חירום, וכן לדאוג שייערכו טכסי קונפירמאציה במשפחות אנגליות שבניהן גדלים בלבאנט. נוסף על כך סברה היתה כי רצוי להציג לעיני המזרחיים את הדוקטרינה המתוקנת שלנו בקשר למסורת הבישופית ולפולחן התפילה.

ברור היה כי זה צעד הנעשה ברוח הפרוטסטאנטיוּת, שהרי היה מקורו במלך הפרוסי; ומלכת אנגליה, שנתנה את הרשיון, וכן הבישופוּת האנגלית, שבאמצעותה הוגשם החלק הרוחני של הפעולה, שתיהן בהכרח פרוטסטאנטיות. המפעל לא היה עשוי לצאת מן המפלגה המתקראת אנגלו־קאתולית, שאכן התנגדה לו בצורה העקשנית ביותר. לכאורה מתקבל היה על הדעת שהכנסיה האנגליקאנית תיוצג על־ידי הבישוף שלה בעיר־הקודש, שבּה, כמו על מצע משותף, יש נציגים לכל הכנסיות המזרחיות – הלאטינים, היוונים, הארמנים, הסורים והקופטים, כולם יש להם בישופים בירושלים.

כאשר התבססה אפוא הכנסיה האנגליקאנית בירושלים פרשו המיסיונרים האמריקאיים, אנשים אדוקים ומוכשרים, כדי לחזק את פעולותיהם האחרות ברחבי לבנון, מקום שם זכו מאז בהצלחה מופלאה, ואת אדמת ארץ־ישראל הניחו לפרוטסטאנטים האֶפּיסקוֹפּאליים. המטרה הראשונה שאליה כיונו היתה לקיים ולהרחיב את המיסיון האנגלי האפּיסקופּאלי אל היהודים, ולכן בחר מלך פרוסיה באיש־כהונה שהקדיש את חייו לנושא היהודי. זה היה הרוורנד ד“ר מקול, שעם זאת ויתר על הכבוד למען יהודי־נוצרי, שסבור היה כי הודות ללאומיותו העברית זכותו עדיפה לשׂאת במשרת בישוף בארץ־ישראל. לפיכך הוקדש הבישוף אלקסנדר למחוז־הבישופוּת ההוא ביום 7 בנובמבר 1841, ומן הארכיבישוף של קנטרברי הביא עמו ירושלימה מכתבים הממליצים עליו בפני הרשויות הכנסייתיות ה”אורתודוקסיות“, ומודיעים עליו כי נשלח “לשם השגחה רוחנית על אנשי הכהונה וההדיוטות של כנסייתנו הדרים שם, ובארצות הסמוכות: אך לבל יימצא איש שאינו יודע על שום מה שלַחנו את אחינו הבישוף הזה, הננו להודיעכם כי גזרנו עליו שלא לפלוש בשום פנים ובשום עניין לתחום השיפוט שלכם, הבישופים, או של זולתכם, השולטים בכנסיות־המזרח”. בתקופת פעלו הקצרה דבק ד”ר אלקסנדר בנאמנות בהוראות האלו. הוא לא היה “בישוף של ירושלים” אלא בישוף אנגלי בירושלים.

כך הוקמה הבישופות על עקרונות המנוגדים ניגוד קטבי לעקרונות הפטריארכיה הלאטינית שקמה זמן קצר אחרי־כן, שהם עקרונות של תוקפנות, או שיסודם בהנחה שעל־פי דין מגיעה אותה שׂררה לפטריארכיה האמיתית של ירושלים, והמחזיק בה הוא נציג ליורשו של פטרוס הקדוש, ממלא־מקומו היחיד של ישוע. עיקר שקידתו המיסיונרית של הבישוף האנגלי אמורה היתה להתרכז בהמרת דתם של היהודים, בהגנתם, ובהעסקתם בעבודות מועילות.

מוזר היה לעמוד על חילוקי־הדעות באותה תקופה ביחס לבישופות החדשה הזאת – על הגידופים הנזעמים מצדדים מסוימים באירופה, לא רק מצד אחדים באנגליה, שנשׂאו תחינתם לשמים לכשלון התכנית ולביטולה; אלא גם מצד אותם שהביעו את איבתם לבישופות בכלל ולבישופות הזאת במיוחד – בפרוסיה מתוך עקרונות אוואנגליים או לותראניים, ובצרפת מתוך עקרונות קאלוויניסטיים. משעשע הוא גם לשוב ולהעיף מבט בהגזמות המטופשות של כתבי־עת קאתוליים, שאחדות מהן אף הושמעו בבית־הנבחרים ב־ 1843.⁶¹

המנזרים המזרחיים נחרדו, כמובן, נוכח חידוש זה. כאשר לאחר שנתיים באו הבישוף אלקסנדר עם בני משפחתו ונטו אהליהם בכפר הקרוי גִ’פנא, שכולו יווני־קאתולי, כדי להחליף כוח באווירו של כפר לאחר מחלה שבאה עליהם בעיר, ומלווהו, רופא המיסיון היהודי, ביקש להעסיק אחד מן האיכרים בעשיית יין, נתקפו השלטונות היווניים אימה ופחד, שמא יוחל בציד־נפשות סיטוני בקרב צאן־מרעיתם. הם שיחדו את הפחה כדי שיפסיק פעולות כפירה מעין אלו, ושנים רבות אחרי־כן לא הוסיפו פרוטסטאנטים לנטות שם את אהליהם.

חרף הציווי הכשר והישר שניתן לבישוף האנגלי להימנע מלפלוש לתחום־השיפוט של אנשי־הכנסיה היווניים, היה כר נרחב לעבודה מיסיונרית בלתי־אמצעית בניצוחו בקרב יהודים, מוחמדנים, דרוזים, פלאשים מחבּש, כשׂדים, הללו השקועים למעלה ממחציתם בעבודת־אלילים בצפונה של סוריה, והיושבים בארץ הנהריים ובמצרים. אפשר היה אפילו לטעון על־פי העקרונות הכנסיתיים של חוּקות קונסטאנטינופול משנת 381, שאין המיסיונרים שלו מנוּעים מלפעול בקרב הקאתולים במזרח, או בקרב הכנסיות המוֹנוֹפיזיטיות, כמידת הצורך והתבונה, שהרי הללו ממילא כבר נקרעו או נפרדו מעל הפטריארכיה האורתודוקסית.

ב־1846 בא על מקומו של הבישוף אלקסנדר ד"ר גוֹבּאט, שוייצי – לא ממוצא יהודי.

וכך, כיון שקמה הבישופות ועמדה על רגליה, נתחדשה הכוונה לבנות את הכנסיה הגשמית. לאחר כשלוש שנים של המתנה בחנה חברת־היהודים ב־1842 את מעמד הדברים לגופו בהתחילה בעבודה בלי לבקש סיוע מקונסוליה או שגרירות כלשהי. הפחה הפסיק את העבודה מיד ומשך שלוש שנים נוספות לא היתה כל התקדמות, פרט לכך שמתוך רוח של אמונה בעתיד נמשכה חציבת האבנים בכפרי בית־לחם וענתות; נמשך גם סיתוּת האבנים האלו לאחר הבאתן לשטח גופו. הללו הונחו כחמרים ערימות־ערימות בציפיה ל“זמנים הטובים שיבואו”.

לבסוף, בספטמבר 1845 ניתן בקושטא פירמאן לבניית הכנסיה, בשים לב לכך ש“הפרוטסטאנטים האנגלים והפרוסים אין להם מקום לעבודת־האלוהים”. אולם הכנסיה נועדה להיבּנות באדמות הקונסוליה הבריטית, כלומר כבית־תפילה קונסולארי. איגרת וזירית כדת־וכדין נתלוותה לפירמאן; אך עלי פחוות ירושלים, שעל־פי הצעתו אין זו מובאת כאן, גילה שאי־אפשר היה לממש את הפירמאן: ־

1. מפני שהבנין, שיסודו כבר הונח, אינו נמצא באדמות הקונסוליה אלא בחלק אחר של העיר: זו האחרונה היתה אז, לאמיתו של דבר, בית שׂכוּר קטן, ולא היתה כלל בצדה אדמה פנויה להקמת כנסיה.

2. מפני שהמלה התורכית אִנשא, ששימשה במסמכים, אין פירושה המשכת בנין אלא הקמת בנין חדש מכל־וכל, ודבר זה שוב יהיה נוגד את הקאפיטולאציות של עומר.

אולם השגות אלו סולקו בדצמבר על־ידי איגרת וזירית חדשה, שנמסרה כדין בידי המוּשיר של ביירות, שפקד על הפחה שלא יוסיף להפריע עוד. החברה גם נתנה פקודות להמשיך בבניית בית לקונסוליה בצד הכּנסיה, כפי שהיתה הכוונה קודם־לכן. אולם הכּנסיה הושלמה ראשונה, וקודם לסיומה התנהלה עבודת־האלוהים בחדר שבתוך החצר של אדמת המיסיון, וכך גם התנהלה עבודת הקונסוליה בחדר אחר שבסמוך.

כנסיית־המשיח, זו שהוקמה במסיבות המתוארות למעלה, הוקדשה לתפילה־בציבור בינואר 1849, ככנסיה עברית־נוצרית, בנאמנותה של חברת־היהודים הלונדונית. בני־ישראל שנעשו מאמינים בנצרות הם־הם המתפללים, יחד עם המיסיונרים ומשפחותיהם, הקונסול, וכל שאר האנגלים המזדמנים לירושלים. הכוהן חייב תמיד להיות איש הכנסיה האנגליקאנית, שהוא בתוך כך המיסיונר הראשי ליהודים. קהילה גרמנית נוצרה מעט־מעט בחסות הבישוף והקונסוליה הפרוסית. קהילה זו מורשית לערוך את תפילותיה הפרוטסטאנטיות באותה הכנסיה. הסידור המקורי לענין זה השתנה עם הזמן, כמובן, כדי לתת מקום לתפילותיהם של פרוטסטאנטים אירופיים אחרים – הולנדים, שבדים וכו' – שלפרקים הושׂכּרה להם הכּנסיה.

הוקמו מוסדות פרוסיים שונים כגון בית־החולים, אכסניה, אגודות־חסד וכו', וקנו להם חשיבות ניכרת בירושלים.

חברת האירופים בעיר־הקודש כוללת את המשפחות הקונסולאריות, המיסיונרים הדתיים (קאתולים או פרוטסטאנטים), אנשי־רפואה בני אומות שונות, ומספר חנוונים. היו לנו גם אנגלים מתי־מספר שחיו על רכושם שלהם.

מובן שלא היתה כל פעילות מסחרית במקום, מחוץ לסיפוק צרכיהם של התושבים, ואף שסכומים עצומים מוזרמים לירושלים בכל שנה מחוץ־לארץ לא הוציאה העיר מאומה. סחורות אירופיות נתקבלו, אך לא היה כל יצוא כנגד זה, פרט לסבון שנשלה לנמלי הלבאנט. היעדר זה של כל פעילות הנובעת ממסחר או מחרושת־המעשה הלם את התפקיד ההיסטורי והדתי הנעלה שהיתה ירושלים חייבת, ושעודנה חייבת, למלאו בהוויות העולם הזה. בעיני אנשים האמונים על הרגלים עליזים של מקומות אחרים ודאי ייראו הזמן והבילויים שם משעממים כבמנזרים. לא די שידוע על תיירים צרפתים שנוכח הניגוד בין ירושלים לפאריז, או אף בינה לבין קושטא, פלטו את הקריאה המתלווה למשיכת־הכתפיים, אלא שגם כמה אנגלים, אם גם לא רבים, הצטרפו לקינה על שממונה של ירושלים. אולם תענוגות שיהיו נסבלים במקומות אחרים בשום־פנים לא יכירם מקומם בירושלים. הנשפים, שעשועי התיאטרון ומלבושי האופנה, שאפשר למצאם אפילו בביירות, לא היו יאים למציאות הנשגבה של הדת, ולרגשות שירושלים מעוררת. ה־reiigio loci של וירגיליוס הוא ביטוי שאין די בו להבּעת הרגשות הקשורים בתולדות ירושלים – ליראת־הקודש בה יש לזכרם תמיד, לבּרכות הנשׂגבות ששם הואצלו על העולם.

אך את הביטוי העז ביותר של עצבות וכמיהה לשעשועי אירופה השמיע אדון אחד איטלקי שישב בקרבנו ימים רבים. “הה!” אמר הלז, "עצבותה של ירושלים! על שער העיר הזאת צריכות היו להיכתב שורותיו הנודעות של דאנטה

* * *

"Per me si và nelle citta dolente Per me si va ǹell’eterno dolore,”⁶²

"בלא להשמיט את השורה הנוספת של אותו בית־שיר –

Lasciate ogni speranza voi che entrate”⁶³"

אמת הדבר שהדוֹבר היה אדם שלא מצא עיסוק רב לעתוֹתיו – בריאותו היתה רופפת ושרוּי היה בלא אשה, גורמים שאולי יש בהם כדי לתרץ במידה רבה את דכאון־רוחו. עצם שיגרת הקיום, או הטיפול בתפקידים כנסיתיים, אפשר יספיקו ליושבי המנזרים של סן־סאלווטוֹרה, אך לא לאדם בעל מקצוע חפשי כפי שהיה הלז, שראה את העולם.

ועם זאת היו בעיר־הקודש אחרים שחוגי משפחותיהם נתנו להם סיפוק ביתי במלוא המידה; והיו גם אנשים שימיהם היו תפוסים במילוי תפקידים אחראיים, וחיבתם נתונה היתה לחקירה היסטורית. אלה היו אנשים שבעי־רצון, שסבלותיהם, הטבועים במהותם של חיי־אנוש, באו להם מבחוץ. היו אנשים שלמדו לקשור לירושלים הנערצה שורות אחרות מאותו בית־שיר של אותו משורר, במובן מכובד ומהנה ־

Giustizia mosse’l mio alto fattore: ⁶⁴ primo amore è – La somma sapienza

מלים היפות־בתכלית לעיר הקדושה ההיא, על שורת המעשים והנבואות שנתקיימו שם, ובלא להוציא מכלל אפשרות עתידות מזהירים עוד יותר.

לכמה נפשות העניק בורא־הכל את היכולת להגוֹת בקורת־רוח בציורים נעימים של עבר ועתיד כאחד, על־מנת להקל בכך מן הדאגות הקשות והנוקבות המקיפות את חיינו. נפשות מעין אלו תוכלנה לעלוץ בתמונות אידיליות מימים־עברו בכמה מתקופות ההיסטוריה העברית, כאשר ישב כל איש תחת גפנו ותחת תאֵנתו, שאת ירקותן הצהילו פרחי־השָני של עץ־הרימון; ולהגוֹת בזמנים שבהם, בהיותו מובטח מפלישת זרים, עלה כל איש ואיש שלוש רגלים בשנה לבית־המקדש האחד והביא עמו מנחוֹת מתנובת האדמה, בעבורו ובעבור משפחתו. ואחר־כך תוכלנה לצפות לימי־שלוָה לעתיד־לבוא, כאשר יבקעו נהרות בישימון; כאשר הגבעות החשׂופות עתה כל־כך תעטינה ירק עצי־פרי; כאשר אולי יהיה כל כפר אגודת משפחות נוצריות, ולכל אחד מהם כנסיה ובית־ספר משלו; וכאשר, כעדוּתו וכתיאורו של הירונימוּס במאה החמישית, יעשו רוֹעי בית־לחם ויוֹגביה את מלאכתם בעודם שרים שירי הללויה ומזמורי־תהילים; סוף־דבר, כאשר “לא יישמע עוד חמס בארצֵך, שוד ושבר בגבוליִך”, ו“לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי”.

אבל חזיונות שמחים אלה הלא עניינים שבאמונה הם ולא במראה־עיניים. ברכת־האושר והנהרה המוסרית עודן נחלת העתיד בלבד; כי עתה נביט על סביבנו ועינינו תראֶינה את מעמד־הדברים כפי שהוא מתואר בחיבור הזה: מקומות קדושים נשמרים בידי כופרים וסביבם יצרים טמאים של קנאה, רשעות, עם כזב וקשי־לב, עד כדי צמאון־דמים בפועל־ממש; ושומה עלינו לחזות בפראוּתם של אלה הדרים עתה בארץ המובטחת. עד מתי?

שתי חברות־המיסיון האנגליות שהיו להן מוסדות בירושלים היו: 1) החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים; 2) חברת־המיסיון הכנסייתית. הראשונה, חברת היהודים, העסיקה כמה סוכנים אנגלים וכמה זרים ויהודים מומרים. הכנסיה והאדמה שעליה נבנתה היו בנאמנותם, וכן היו להם בית־חולים ליהודים עניים ומרפאה. בראש המיסיון הזה עמד הרוורנד י. ניקולֵייסון, שהיה דני במוצאו אך קיבל סמיכותו בלונדון, ובארץ־ישראל ישב מאז 1825.

חברת־המיסיון הכנסייתית העסיקה גרמנים בעיקר; היו להם תחנות בירושלים, נבּלוס, נצרת ובית־לחם. בנוסף למלאכה שעשו החברות האלו העסיק הבישוף האנגליקאני מורים לכתבי־הקודש מילידי הארץ, והיו לו בתי־ספר יסודיים בירושלים ובעוד כמה וכמה מקומות.

בית־ספר לתפירה וסריגה לבנות היהודים הוקם בירושלים על־ידי גברת אחת אנגליה, מיס קוּפר, שניהלה אותו בעזרת כמה צעירות אנגליות. אנשי כמה כיתות אמריקאיות וגרמניות, גופים שכל אחד מהם מנה אנשים מעטים אך הוגדר בשם הגמיש פרוטסטאנטי, נמצאו לפרקים בירושלים וביפו, אך תמיד היתה חשיבותם קטנה מכדי להסב תשומת־לב, ולא היה להם שום קשר לבישופות או לכנסיה האנגליקאנית.

בתקופה שספר־ההיסטוריה הזה מדבר בה ישבו בירושלים מספר משפחות אנגליות ילידות־הארץ, שכמובן השתתפו בקביעות בתפילות האנגליות בכנסיית־המשיח. גם התיירים הבריטים המרובים שמחו לנצל את ההזדמנות להשתתף בעבודת־האלוהים שזוּמנה להם כאן.

עכשיו יכולים אנו לגשת לנושא של הפרוטסטאנטיות בקרב הנוצרים הילידים דוברי־העברית שבארץ. השינוי שחל על־ידי השתלת הפרוטסטאנטיות בקרב ערבים־נוצרים אי־אפשר להבינו לאשורו בלי לשוב ולעיין בדפתריהם של ראשוני המיסיונרים כגון ג’וֹאט, וולף ופיסק משנת 1823, או בדינים־וחשבונות ששוגרו הביתה על־ידי האמריקאים וייטינג, בֵרד וגוּדֶל. על הפחד המביא למעשי־יאוש, שאותו גילה המנזר הלאטיני עם קרוֹב הצל הראשון של הפרוטסטאנטיות, מסופר בזו הלשון: – פיסק ואחד מחבריו הגיעו לירושלים ועמהם ארגז ספרי־בּיבּליה בערבית ובשאר לשונות, כדי למכרם או להפיצם בדרכים אחרות. המושל המקומי הפסיק את פעולתם יען כי, לדבריו, “אמרו לו הלאטינים שהספרים אינם לא יהודיים, לא מוחמדניים ולא נוצריים”. הארגז והשולחנות הוחרמו, ואחרי־כן הושמו בחדר שאותו חתמו. ברחובות הושמעה הודעה האוסרת על אנשים לקנות או לקבל את הספרים מידי הזרים האלה ופוקדת להחזיר את כל הקניות או המתנות הללו. אחר־כך הובלו המיסיונרים על־ידי שוטרים ברחובות והובאו אל הקאדי והמושל כאחד, ונאלצו לבלות לילה בחדר־המשמר הנאלח, בין חיילים משחקים בקלפים. אולם למחרת היום הורשו למכור את הספרים או לתת אותם, ורק לא למוחמדנים; וכאשר נדרש המושל להעניש את המתפרצים ולשׂימם בכּלא, מצא כי אין בסמכותו להרחיק לכת כל־כך לגבי המחזיקים בפירמאן־מסע.

הכנסיה האורתודוקסית הישנה של הארץ נשארה זמן־מה מנומנמת יותר מן הלאטינים. מעולם לא היה זה ממנהגה להפריע לשימוש בכתבי־הקודש בקרב ההדיוטות, מן־הסתם משום שתוצרתם של מכבשי־הדפוס עדיין לא העמיקה לחדור בשורותיהם – אם גם יש להודות שאף עתה אין הם שמים מכשולים בתחום זה. בתקופה מאוחרת יותר, כאשר החלו פורשים משורותיהם להתאגד בקהילות בשם נפרד, אז החלו אנשי־הכנסיה היווניים לפעול ופתחו ברדיפות; ודבר זה נעשה בעיקר באמצעות שלטונות־העיר המוסלמיים (שהופעלו על־ידי היוונים או על־ידי השלטונות הרוסיים). מהלך המאורעות הביא לידי שיפור במצב הפרוטסטאנטיות.

המאמצים הראשונים של סמית וּוַייטינג, שהצליחו להיאחז בארץ בימי השלטון המצרי, לא עלו בתוהו – הזרעים לא נכחדו כליל. ספרי־הבּיבּליה והחוברות שהפיצו נשארו ברשותן של משפחות בירושלים, נבלוס, נצרת ומקומות אחרים; וההאטי־שריף של 1841 הכריז על סובלנות דתית, במידה שיכול מסמך מטעם הממלכה לאכוף ציות על רוב סרבּן של נתיניה. מגילת־הזכויות דרשה רק יושר ונקיון־כפיים מצד הממונים על ביצועה על־מנת לזכּות בהצלחה. התנאים שצוו על אלה שאמורים היו ליהנות ממנה התבטאו פשוט בכך שכל קהילה, חדשה כישנה, חייבת ברישום שמות חבריה על־ידי פקיד ממשלתי, ועליה לבחור מתוכה פקידים שיהיו אחראים לפני הממשלה על המסים כאשר יבוא מועדם.

זמן קצר מאד לאחר שבא הבישוף האנגלי השני (שהוקדש ב־1846), כלומר ב־1847, נאספו סביבו שרידי דורשיהם של המיסיונרים האמריקאיים משכבר כמו שנאספו סביב קודמו והצהירו כי, הואיל והגיע לידיהם ספר־התפילות שלנו בלשונם שלהם, וכך הכירו לדעת את תכנו, הרי רצונם לקבל ממנו הדרכה. הם סיפרו שהואיל וזה־כבר נוּדוּ מן הכנסיות המקוריות שלהם, היוונית והלאטינית (בעיקר הראשונה), שרויים הם עתה בלא תפילה בציבור ובלא סקראמֶנטים נוצריים, וילדיהם גדלים מתוך בּוּרוּת בדברים שברוח; הם הסתמכו על הזכויות המקודשות של מצפוּן האדם (חידוש כמעט במזרח), ועל הסובלנות שעליה הצהירה ממשלתה של ארץ־מולדתם – ולפיכך ביקשו שיתנו להם מורי־דת, במיוחד למען הדור הצעיר שמעולם לא היה כפוף לשליטי־כנסיה יווניים או רומיים.

אחרי הפירמאן של 1850, שהכיר בעצמאותה של הפרוטסטאנטיות בממלכה וקבע את יחסיה לממשלת השולטן, התאגדו האנשים האלה, בהתאם לפירמאן הנ"ל, באגודה בכל אחת מעריהם, תחילה בשם “אִנג’ילִיִין” או “אנשי האוונגליון”,⁶⁵ ממש כמו זה של הוויקליפיים האנגלים משכבר־הימים; הם בחרו בפקידיהם כדין, ונרשמו בפנקסי הממשלה.

הבישוף לא היה יכול לצוות עליהם לשוב למשמעתה של הפטריארכיה הירושלמית ולקבל את עוּלם של אנשי־כהונה שבהם מאסו לפי שלעתים קרובות מדי הם בוּרים, עריצים ושטופים בתאוות; אף לא להגיד להם, בקיצור, שאין הם נוצרים אלא אם כן ישובו בתשובה; וחוץ מזה הרי ממילא כבר נוּדוּ והוחרמו. על כן שקד להקים להם בתי־ספר על חשבון חברת המיסיון הכנסייתית, או אולי בעזרה מסוימת ממקומות אחרים. בכל אחת מן הערים המוזכרות למעלה נשכּר בית, ובכל אחת מהן שוּלמה משכורת למורה בן־המקום, שגם כינס את האנשים במועדים קבועים לקריאה בכתבי הקודש ובחלקים של סידור־התפילות שלנו; זאת כהוראות־שעה עד שיוּתן למצוא איש אירופי ולהכשירו להיות להם לרועה.

בדרך זו קמה הפרוטסטאנטיות הערבית בארץ־ישראל. הבּריות להוטים היו להימלט מן המצב הקשה־מנשוא בו נתגדלו, וליהנות מן החופש שנתן להם שליטם האזרחי.

מניח אני לאחרים לדון בטעמים הדוקטרינריים שהיו להם בפרישתם.

השליטים התורכיים לא נתנו דעתם במאומה על המפנה החדש במאורעות. אנשי האסכולה המודרנית, התנזימאת וכיוצא באלה, דגלו בליבראליות, ואנשי האסכולה הישנה התיחסו בשוויון־נפש לכל חילופי הכּיתות בקרב הנוצרים. הם גרסו כי “הפּּסי דוֹניוּז” (חזירים הם כולם כאחד), ואין עוד מה לומר על כך, או כמאמר המשל הערבי, “ריחְת אל־תוּם ריחֶה וַחְדֶה” (ריח השום אחד הוא).

כאשר הושפעו השלטונות המקומיים משלמונים שקיבלו מן המנזרים אכן טרחו לשים מכשולים על דרכה של הנון־קונפורמיות הנוצרית, ואותם מכשולים התבטאו בפרטים טכניים הקשורים במסים, ובזו הצורה: –

על פי מנהג עתיק של המימשל היה לכל כת – מוסלמית, יהודית, נוצרית וכו' – בכל עיר או מחוז כפרי ראש משלה, שניהל פנקס של משפחותיה במקביל לפנקס הממשלתי, ואחראי היה לתשלום מסים בסך נקוב, בהתאם למספרם של ראשי בתי־האב ברשימה.

אך זמן רב, עד לשעה שאפשר היה להפעיל לחץ מחלונות גבוהים יותר – דבר שכּרוך היה בדיחוי, כמובן – היה הגובֶה המקומי מסרב למחוק את שמם של איש או משפחה פסולים מפנקסם הישן והרגיל ולהעבירו לפנקס החדש של הפרוטסטאנטים, בטענה שכתוצאה מכך ודאי תהיה אנדרלמוסיה בהכנת החשבונות; אף־על־פי־כן, במקרים רבים גם קבע להם שוּמות בחשבון החדש.

התנהגות זו של הפקיד המקומי עלתה תמיד בקנה אחד עם מניעיהם של המנזרים, או של אחרים שמשכו בחוטים.

במרס 1852 היתה נצרת גיא־חזיון להתפרעות של לאטינים מוסתים בידי הנזירים, בלי היתר מפורש מן המושל המוסלמי הקטן. בעיר ההיא כת הלאטינים היא הגדולה ביותר בקרב הנוצרים, ולפיכך השפעתה ניכרת בשאלות של רכוש וכיוצא באלו.

פרָא אַנגֶ’לוֹ היה בעת ההיא המטיף העממי שלהם, וביום־א' אחד בכנסיית־המנזר (היא כנסיית־הבּשורה המהוללת) הביא עצמו לידי השתוללות על הדוכן – הוא רקע ברגליו ותלש את שערות ראשו, תוך כדי צעקות כי “הפרוטסטאנטים, הפרוטסטאנטים הארורים, העזו לבוא אפילו לכאן, אפילו לכאן! לעירם של ישוע הנוצרי עצמו ואמו הקדושה!”

הוא סיים את דרשתו בנידוי אנשים מסוימים מקהלם, ופקד להוקיע את שמותיהם על דלת הכנסיה. אין פלא בדבר שלמחרת היום נאסף אספסוף ברחובות והחל להרוס את בית־הספר הפרוטסטאנטי בעת לימודיהם של הילדים, ובהשליכם את אבני־הבנין כה־וכה בקעו את ראשו של מנהל בית־הספר, סוכן אנגלי של חברה אנגלית, בעוד פרָא אַנגֶ’לוֹ צופה במתרחש מקרן־רחוב. ידיעה על הפרשה נשלחה אלי, עם קריאה להגנה, ואני גמרתי אומר לבוא בעצמי למקום ולקבל מן המושל תיקון למעוות ככל אשר אוכל; על־כל־פנים בעד הנזק שנעשה לבנין, שהיה רכושה של חברת המיסיון הכנסייתית (הכוהן היה נתין צרפתי ומנהל בית־הספר נתין גרמני). מיד כתבתי אל הפחה של עכו, שבחבלו שוכנת נצרת, וביקשתיו שיִשלח לקדם את פני בנצרת, ויפתח בחקירה־ודרישה באשר למעשי ההתפרעות. כן גם הודעתי לבישוף שלנו על תכנית הפעולה שלי.

בתוך יומיים הייתי בנצרת, אך מאחר שבדרך ישנתי בנבלוס הקדים מזכירו של הפטריארך הלאטיני (הלז שמע על תנועותי) להגיע למקום המעשה. בכניסה לעיר קידמו את פני בקריאות־בוז ילדי הלאטינים כשהם סופקים כפיהם ומשמיעים בצעקות את הכינוי “בורדיסטאנטי” (פרוטסטאנט); גם כמה אבנים הושלכו ממרחק בלי שגרמו נזק.

הואיל ויום־המחרת יום־א' היה הודעתי למוּתֶסֶלים, הוא המושל, שאני הולך לתפילה בקאפילה הפרוטסטאנטית (שבה היה בית־הספר בימי־חול), וקיבלתי ממנו הבטחה שלא תהיינה שום הצקות; ואכן התנהל הכל למישרים. ביום ההוא מנו המתפללים כעשרים ילידים (נשיהם לא השתתפו בתפילה כי המקום לא הוקדש ככנסיה: זה הרגש המושרש בלב המזרחיים, ואי־אפשר שלא לכבדו). התפילה האנגלית הושמעה בערבית, ואת “הלקחים הנאותים” השמיע אחד מאנשי הקהילה, בנו של כוהן יווני.

הרחוב עדיין היה מגובּב אבנים מקיר הבית כפי שהשאירוּן המתפרעים. בשעות אחר־הצהריים הגיעו שלושה רוכבים מעכו ועמהם איגרת מן הפחה אל המוּתֶסֶלים שגזרה לא להפריע לעבודת־האלוהים הפרוטסטאנטית ולא להעליבה.

למחרת היום, לאחר החלפת ביקורים רשמיים עם המוּתסלים, רשמתי את העדויות מפי העדים, ובבוקר המחרת שלחתין ביד ראש־הלשכה שלי לעכו למען ייעשה משפט בעוד אני חוזר הביתה, והקהילה הפרוטסטאנטית הקטנה הורגעה במידה רבה; הושג העיקר, ולמושל המוסלמי הובהר שאין להרשות מעשי־אלימות, ואילו לבני־העם הובהר שבעקבות כל מעשה־נבלה בוא תבוא חקירה.

בנבּלוס היו לי בדרך שובי כמה עניינים עם השומרונים, שגם הם עם נרדף, והשתתפתי בתפילת שחרית וערבית בבית־הספר הפרוטסטאנטי.

בירושלים ביקרתי מיד אצל הפטריארך הלאטיני וסיפרתי על המתרחש. ודאי, הוד־חסדו גינה את המהומה ברשות־הרבים ואת הפגיעה באנשים, אך חיוָה את הדעה, שאותה אי־אפשר היה לסתור, שכל אגודה של בני־אדם זכאית לגרש חברים העוברים על תקנותיה הידועות; וכאשר עניתיו שהוקעת שמותיהם של מנוּדים על דלת־הכנסיה היא צעד מיותר לאחר שכבר הוצאו האנשים ההם מן הקהל, הסביר, והדברים נכונים היו, שדלת־הכנסיה נמצאת בתוך חצר שאין יושבי העיר בכללם פוקדים אותה ולכן לא היתה השערוריה גדולה ביותר. אשר להתפרעות, הרי זה העניין לפחה של עכו לענות בו.

לסיום הפרשה הזאת יש להוסיף כי שום קונסול אחר לא נזקק לעניין וכי היה צורך לצאת שנית לנצרת, ומשם לעכו, כדי שיתוקן המעוּות ככל שאפשר היה לצפות לכך, ואשר לבסוף אכן פעל את פעולתו הודות לפקודות שנשלחו מקושטא באמצעות השגריר שלנו, סיר סטרטפורד קֶנינג⁶⁶. את פרא אַנג’לוֹ לא יכלה ידנו להשיג, כי אומרים שעל־פי הקאפיטולאציות אין יושבי מנזרים נותנים את הדין אלא לפני הממונים עליהם.

בשנה שלאחר כך (1853) שוב הייתי בנצרת, ומצאתי שהפרוטסטאנטים נכבדים במספרם ובטיבם; גם חלק הגון מחברי מועצת־העיר תמכו בהם. המפלגה היוונית בהכרח נדחקה במידה ידועה לקרן־זווית בשל המלחמה שאז החלה, והם קראו לחכם היחיד שהיה להם בארץ־ישראל (מחוץ לירושלים), הוא ניפּוֹן, הכוהן של נבלוס, להיות בישוף של נצרת, במגמה לפעול נגד התקדמותם של הפרוטסטאנטים. הקהילה הלאטינית עדיין היתה נתונה לחסדם של נזירים סכלים ונבערים, שהשפעתם ודאי שפחתה מאז אותה התפרצות של פרא אנג’לוֹ שתוארה למעלה.

בכל נושא הפרוטסטאנטיות של בני־הארץ הרי אני משוכנע כי יש לה השפעה טובה ומעוררת־מחשבה על העדות הנוצריות הישנות, וגם על קצת מן האויבים המוסלמים, שילמדו לדעת כי הנצרות איננה בהכרח רק עבודת צלמים ותמונות אלא היא עולה בקנה אחד עם התנהגות מוסרית נאה לפני אלוהים ואדם. דורות רבים של שיעבוד בלי ספק השפיעו על הנצרות המזרחית; ולכן לעתים קרובות אתה שומע אומרים, תנו לי את מלתו הפשוטה של מוחמדני ואאמין בה, אך אין לתת כל אמון בעשרים שבועות נוצריות. מובטח אני כי בכל עת יש בזה גוזמה מרובּה, וכי אפילו תהיה בכך מידה של אמת הרי עלינו ליחס את ההבדל לדיכּוי הממושך שסבל צד אחד בו־בזמן שהמידות־התרומיות החיצוניות של המוסלמים הן לעתים קרובות פרי גאוָה עזה ובלתי־נסבלת.

הפרוטסטאנטיות בתורכיה כבר היתה לה, ותוסיף להיות לה, מגמה משבּיחה ומבריאה הריהי המֶלח האמיתי הבא על מקום המלח הישן שאיבד הרבה מטעמו, לא רק בעניינים של תפילה ודוֹגמה אלא גם באשר למצפון ולהשפעתו על החברה.

הכנסיות המזרחיות, הגם שהן חיות, שרויות במצב של תרדמה. הכנסיה הרומית יש בה יתר און בארץ ההיא הודות לפטריארכיה, הגם שהיא פועלת על יסוד כמה וכמה עקרונות מוטעים; ואילו בזמן בו אנו דנים עכשיו לא היו לה לפרוטסטאנטיות, כפי שנתגלמה בכנסיה האנגליקאנית, הכּוח והחיות שצריכה היתה להפגינם, הן מצד אָפיה הלאומי הן מצד אָפיה הדוקטרינאלי המובהק.

מתוך מה שנאמר עתה על הנושא יִראה הקורא כי ב־1853 כבר עשתה הפרוטסטאנטיות, המקומית והזרה, חיל ניכר בארץ־ישראל – שהפכה להיות גורם בעל־ערך בענייני הציבור, גורם הצפוי להוסיף חשיבות.⁶⁷

תרגום של פירמאן אל הוואלי של צידון, מושל ירושלים ואחרים, הנותן היתר לבניית קאפילה קונסולארית בריטית בירושלים.

עתה כבעבר נמסר מצד השגרירות הבריטית השוכנת בחצרי שנתינים פרוטסטאנטיים בריטיים ופרוסיים המבקרים בירושלים נתקלים בקשיים ובהפרעות על שום שאין ברשותם מקום תפילה לקיום הפולחנים הפרוטסטאנטיים; והועלתה בקשה למתן רשות לבנות זו פעם ראשונה מקום־תפילה פרוטסטאנטי מיוחד בתוך מעון הקונסוליה הבריטית בירושלים.

בהיות והידידות המושלמת והיחסים הלבביים הקיימים בין ממשלת בריטניה־הגדולה והשער העליון שלי מחייבים להיענות כמידת האפשר לבקשותיה של אותה ממשלה; ובהיות ונוסף על כך אמור מקום־התפילה הנ“ל להימצא בתוך מעון הקונסוליה, ניתנת אפוא בזה רשותי המלכותית להקמת מקום־התפילה המיוחד הנ”ל בתוך מעון הקונסוליה הנ"ל. ומאחר שהצו הקיסרי שלי ניתן לתכלית זו, ניתנה הפקודה הנוכחית המכילה את הרשיון במיוחד מן הדיוואן הקיסרי שלי.

לכן כאשר ייוָדע לכם – לוואלי של צידון, למושל ירושלים ולאחרים, כאמור למעלה – שניתנה רשותנו המלכותית להקים בצורה האמורה למעלה את מקום־התפילה הנ“ל, תקפידו על כך שאיש לא יתנגד בשום צורה שהיא להקמתו של מקום־התפילה הנ”ל בצורה האמורה, ואתם לא תפעלו בניגוד לכך. לתכלית הזאת ניתן הפירמאן הקיסרי שלי.

בהגיעוֹ, תפעלו בהתאם לפירמאן הקיסרי שלי שניתן לתכלית זו בצורה הנ"ל.

נכתב ביום הראשון בחודש רמדאן 1261 (10 בספטמבר 1845).

תרגום הפירמאן משנת 1850 הנותן הגנה לפרוטסטאנטים, בהיותם נתינים תורכיים.

לווזירי מוחמד פחה, שר־המשטרה בבירתי – השׂר הנכבד והיועץ המפואר, מופת העולם והמסדיר את ענייני העדה, אשר בשקדו על טובת הציבור בתבונה עילאית, בשקדוֹ על בנין הממלכה בחכמה, ובחַזקוֹ את עמודי הצלחתה ותהילתה, הוא זוכה בכל החסדים מן הגבוה־על־גבוה. יאריך אלוהים את ימי תפארתו!

כאשר יגיעך הכתב הזה הנשׂגב והנעלה ייודָע־נא לאמור כי:

בהיות ועד כה נגרמו לנתיני הנוצרים אשר דבקו באמונה הפרוטסטאנטית טרדות וקשיים באשר לא נקבעה להם סמכות שיפוטית נפרדת ומיוחדת, ומאחר שהפטריארכים וההגמונים של אמונותיהם הישנות אשר אותן עזבו לא יכלו, כמובן, לנהל את ענייניהם; ובהיות ובהתאמה נחוצה לחמלתי הקיסרית המקיפה את נתיני לכל סוגיהם הרי למורת רוחי הקיסרית הוא שיהיה סוג אחד מתוכם נתון בצרה:

ובהיות ובשל אמונתם הרי הללו הם כבר בגדר עדה נפרדת, לכן רצוני המלכותי הרחום הוא שאכן יינקטו צעדים להקלה על ניהול ענייניהם למען יחיו בשלום, בשלוה ובבטחון.

יתמנה אפוא איש מכובד ומהימן, המקובל עליהם ונבחר על־ידיהם מקרב חבריהם, בתואר סוכן־הפרוטסטאנטים, והוא יסופח אל המחלקה של שר־המשטרה. תהיה זו חובתו של הסוכן לנהל את פנקס חברי עדתו, אשר יוחזק במשטרה. על־פי דבר הסוכן ירשמו בו את כל הלידות והפטירות בעדה, כל הבקשות לדרכונים ולרשיונות־נישואים, ופעולות מיוחדות של העדה אשר יש להגישן לשער העליון או לאיזו מחלקה אחרת, חייבות להינתן בחותם המיוחד של בא־כוחו.

לביצוע רצוני הוצאו וניתנו כתב מלכותי זה שלי ופקודתי זו הנעלה מטעם לשכתי הקיסרית.

לפיכך תבצע אתה, השר הנקוב למעלה, בהתאם להסבּרים הניתנים, את הצו שלמעלה ככתבו־וכלשונו; פרט לכך שהואיל וגביית מס־הגולגולת ומתן הדרכונים כפופים לתקנות מיוחדות לא תעשה דבר כנגדם. לא תרשה לדרוש מהם דבר בתואנה של תשלומים והוצאות, לרשיונות־נישואים או לרישומים.

אתה תדאג לכך שבדומה לשאר העדות בממלכה הרי בכל ענייניהם ובכל העניינים הנוגעים לבתי־הקברות ולמקומות־התפילה שלהם יקבלו את כל ההקלות והסיועים הנדרשים. אתה לא תרשה לאיזו מן העדות האחרות להפריע באיזו דרך שהיא את זכויותיהם ואת ענייניהם הדתיים, ובקיצור – להפריע באיזה מובן שהוא באיזה מענייניהם, החילוניים או הדתיים, למען יוכלו לנהוג על־פי מנהגי אמונתם בבטחון.

ומצווה אתה שלא להרשות להצר את צעדיהם אף כהוא־זה בפרטים האלה, או באיזה פרטים זולתם, וכי יישמרו מנוחתם ובטחונם בתכלית תשומת־הלב וההתמדה. ובמקרה הצורך מורשים הם לפנות בנוגע לענייניהם על־ידי מיופה־הכוח שלהם אל השער העליון.

כאשר יובא רצוני זה הקיסרי לידיעתכם ולהערכתכם, תרשמו את הצו הזה הנעלה במחלקה הנאותה, ולמשמרת תתנוה, בידי הנתינים המוזכרים למעלה, ותדאגו לכך שתמיד ימולאו תנאיו במלוא משמעותם.

ככה ייוָדע לך הדבר, וכיבדת את חותמי המקודש!

נכתב בחודש מוחרם הקדוש, 1267 ה. (נובמבר 1850).

ניתן בעיר המוגנת קושטא.

מכתב מן הווזיר הגדול אל מחמט פחה, מושל צידון, בתאריך 6 באפריל 1852

ידיעות ברורות הגיעונו לאמור שכמה קאתולים שוכני נצרת התנפלו על שני אנשי־כהונה פרוטסטאנטים, וכי הללו לא יכלו להתגונן אף לא להשיב את השלום והמנוחה בכפר ההוא על כנם או לקיימם, כי המושל המקומי לא היה בידו אפילו איש־משטרה אחד:

והנה הוד־מעלתו הקיסרית רצונו שכל סוגי נתיניו, החיים בצל אפוטרופסותו, ייהנו בכל המובנים מתכלית הבטחון האישי ומוגנים במלוא מובן המלה:

על כן, הוד־מעלתך, לאחר שתבדוק את העובדות, תציב תיכף־ומיד בכפר המוזכר למעלה שוטרים במספר מספיק להבטחת שלומם של תושביו, וכהרף־עין יפעלו למצוא, לאסור ולהעניש את האנשים אשר העזו לעשות את הנבלה שעתה רמזנו עליה, למען תת אימה ופחד בשכמותם. ולתכלית הזאת הנה הפנינו את המכתב הזה להוד־מעלתך.

(חתום) מוצטפא רשיד

16 ג’ומאדא אל־אח’ר, 1268

פרק שביעי:השלטון התורכי בארץ־ישראל    🔗

סקרנו את הצדדים המתנצחים במישרים על שמירת המקומות הקדושים, וכדי להיטיב הבין את מצבה של הארץ בעת המאורעות שיסופרו להבא הבאנו בחשבון גם גורמים נוספים. הראשון לחשיבות בין אלה יהיה המימשל התורכי של ארץ־ישראל. ועתה הבה ניגש לתיאור מצבו של השלטון התורכי לפני 1856 ועד לאותה שנה. שלטון זה התנהל על־ידי מושל מקושטא, שעד לפתיחתה של מלחמת־קרים היתה לו רק דרגה של “מוּתֶצֶריף”, או פחה שסמלו שני זנבות־סוסים.

נהגו לכנותו “הפחה”. האיש הממוּנה עליו היה ה“ואלי” או ה“מוּשיר” של צידון, אשר לו שלושה זנבות־סוסים כסמל, שעתה הוא יושב בביירות אף כי לפני גירושם של המצרים ב־1840 היתה ירושלים כפופה לדמשק, בלי הבדל מי היה מושלה המקומי.

השלטון התורכי נהג למנות פחות למשך שנה אחת בלבד – ולהעבירם לאיזו כהונה אחרת בתום אותה תקופה. המינויים נקבעו בקושטא בחודש מרס. עד אז, כפי שכבר נאמר, היה הפחה הירושלמי בעל דרגת “מותצריף” בלבד, וסמלו שני זנבות־סוסים. אולם עתה, שלח לנו השלטון העותומאני פחה שהוא “מושיר”, שבתוקף יתרון דרגתו זכּאי היה לסמל של שלושה זנבות־סוסים – וכך נעשו ירושלים ומושלה שווים־במעלה לביירות ולמושיר שלה, שקודם־לכן היו פחות ירושלים ועכו כפופים לו. מאורע ללא תקדים היה זה לירושלים שיקום לה מוּשיר משלה. הוא היה, כרגיל, תורכי מקושטא, חפיז פחה שמו, והוא היה זקן חלוש בגופו עד מאד וכל מבוקשו רק להפיק הון רב ככל האפשר ממשרתו, כל עוד היא נמשכת. גילוֹ (אמרו עליו שהיה בן שמונים) וחלישותו עוררו את הבּריות לחשוב כי ממילא לא יאריך ימים.

הלבלרים, נושאי־המקטרת ושאר משַמשיו הרעבים והתלויים בו, שבאו עם אדונם, להוטים היו להעשיר לא פחות ממנו, ולפי שהיו צעירים ממנו היה לאל־ידם לפעול ביתר תוקף למטרה הזאת. אבל הפחה, אף בלי שייצא מן הסראיה שלו, היו לו הרבה אפשרויות לגלות את הפיקחות התורכית המניעה את הנזקקים לשלטון לחלות את פני שליטיהם בבקשיש. ובתחילה הקנתה לו דרגתו מידה של משקל והשפעה בארץ.

תיירים אירופים שבאמצעות הקונסוליות שלהם השיגו להם גישה, לצורך כלשהו, אל הסראיה, כלומר אל מעונו של הפחה, תמיד השתוממו למראה העליבות האביונית של אותו בניין ומשרתיו, כמו גם למראה הפשטות שבדרך ניהולם של העניינים שם, אלא אם כן אכן הזדמן להם כבר לפני כן לראות סראיות אחרות במחוזות אחרים, שהרי כולן דומות כמעט. הוד־מעלתו גופו הדיר עצמו מהוד ופאֵר, כי למה זה יוציא ממון על כגון אלה?

פקידיו היו לבושי סחבות. הבית נשׂכּר בדמי־שכירוּת, מעורער היה ביותר, וחדריו התחתונים שימשו כלא לפושעים, שלעתים קרובות נשמע קישקוש כבליהם וריחות מחליאים נדפו מן העבר ההוא. חדר־הקבּלה היה דל בריהוטו, ובימי אחדים מן הפחות נראו שׂקי־נייר תלויים על מסמרים סביב הקירות ובכל אחד מהם דו"חות כספיים או חליפת־מכתבים השייכת למקום ששמו כתוב עליו, אך ברבות הימים הועברו הללו לחדר אחר, בו היו הלבלרים שוקדים על עבודתם, תוך שהם יושבים בשיכּול־רגליים בתוך ערבוביה נהדרת של ניירות.

אולם מצב־הדברים הזה, מתישב היה עם רשמיות והתרפסוּת מופלגת מצד מזכירים וקצינים שבמקום ועם נימוסיוּת מזרחית מצד הוד־מעלתו כלפי נכרים. נראה כי בשנים האחרונות הוכנסו כמה שיפורים במה שנוגע לריהוט ולשיטה. אשר לארכיון של הפאשאליק היה לנו יסוד לחשוב שהוא לא הוחזק כלל בירושלים, שהרי כל פחה לקח עמו את הניירות הנוגעים לתקופת כהונתו שלו.

הפאשאליק נחלק לשלושת ה“סנג’אקים” (שפירושם המילולי “דגלים”), או המחוזות – ירושלים, נבלוס ועזה – לכל אחד מהם מושל אזרחי משלו (שבנבלוס ובעזה היה מכונה “מותסלים”, או בתורכית “קאימקאם”), מושל משלוֹ (קאדי) וגזבר משלו (ח’אזֶנדאר). חזקה היתה על הפחה שהוא מכהן תקופת שנה אחת, והקאדי שלוש שנים, אלא אם כן הועלה בדרגה למקום אחר בתוך תקופת כהונתו.

בלי ספק היתה כהונה קצרה זו של הפחה מכוונת לשמש רסן לשאפתנים העלולים לנצל את משרתם הרמה במחוזות מרוחקים מן הבירה ולהשתחרר מתלותם בשלטון המרכזי, כפי שאירע לעתים קרובות בזמנים שהיו.

אבל חסרונות קשים היו לה לשיטה. ברוב המקרים היה זה מן המפורסמות שפקידים אלה קונים את מינוייהם על־ידי מתן שוחד ושלמונים לגבוהים מהם, וכי עליהם לשלם סכומים גדולים. לכן הגיעו רובּם לכהונתם החדשה כשהם רעבים ומרוששים, ולכן היתה זו להם מטרה ראשונה־במעלה להעשיר מן הפּלך מהרה ככל אשר יוכלו בתקופת־הכהונה הקצרה שמונתה להם; וכורח זה חוזר־ונשנה מדי־פעם עם כל מינוי חדש.

החזר־הון זה אפשר להשיגו בדרכים שונות: כל הצדדים היו להוטים להתחרות על החסד והיתרונות הכרוכים בתפקידי־משנה תחת השליט החדש, ואם אך קטנה היתה ההכנסה החקלאית שנכנסה לאוצר של קושטא לא היה זה מפני שלא נגבּה מן האיכרים כל הסכום כולו אלא משום שהמוכסים והפחות קיבלו את חלקם ראשונה.

ושוב אי־אפשר היה לפחה זר, שעתה־זה הגיע מתורכיה ואף את הלשון המדוברת בחבל־הארץ שלו לא ידע, להשתלט על העניינים שם, או להכיר לדעת את צרכיהם של האוכלוסים, או אף את מצבם כמו שהוא. דבר זה לא היה מעלה ולא היה מוריד הרבה אילו היה לצדו אדם המפרש נאמנה את ההתרחשויות; אלא שהכל מעוניינים היו להוֹנוֹת את הפחה, תוך שהם שוקדים להשיג את מטרתם האישית או המשפחתית או הסיעתית.

חסר־ישע ביותר הוא כל פחה חדש שאינו מבין אלא תורכית והוא יודע כי תככים מקומיים אפשר אפילו שיביאו להעברתו בתוך השנה המוקצה לכהונתו; שכן תככים באים לא רק מצד האפנדים הערבים אלא גם מצד העדות התוססות של נוצרים מתחרים ותומכיהם האירופים.

אפילו היה פחה כזה חסר־פניות וסר־מרע, איך היה יכול להתמודד עם הקשיים האלה? אך הואיל והתורכים שמבּיניהם היו ממַנים פחוֹת בימים ההם לא היו חסרי־פניות גם לא סרים־מרע, הרי דווקה העובדה שרק לעתים רחוקות ארך שלטונם למעלה משנה אחת היה בה כדי להמתיק מעט את חומרת המצב. בין 1846 ל־1853 ראיתי במחוז שלנו ששה פחוֹת בזה אחר זה, ורק אחד מהם היתה לו איזו מן הסגולות שלדעתנו תהיינה נדרשות למשרתו.

השליט והנשלטים כאחד ראו בפחה ציפור־נוד בלבד, תכופות מדי ציפור־נוד טורפת; פעמים מפילה חתיתה, לעולם לא מכובּדת, ובדרך כלל מצד כל סיעה לסירוגים, עם שכל אחד מניח ליורשו, שימיו קצרים באותה מידה, את פגעיו של המקום שלא נמצאה להם תקנה.

דלותה של הממשלה התורכית היתה לעתים קרובות עילה לקשיים בניהולם של ענייני הציבור.

היו פיגורים בתשלום שכר לצבא לפי שלא היה ממון באוצר המדינה. לעתים קרובות היו פקידי־הממשלה אנוסים לחכּות זמן רב למשכורתם. מאותו טעם הוזנחו העבודות הציבוריות והשיפוצים הנחוצים. אי־אפשר היה לאגור מלאי וצידה בעונה הנכונה, ואם נאגרו נדחה התשלום בעדם.

ואף־על־פי־כן היתה הארץ פוריה – וסכומים גדולים הוטלו על האיכרים כמסים.

אבל הכסף לא מצא את דרכו אל אוצר השולטן. גובים באשי־בוֹזוּקים, מוכסים, ומושלים מקומיים או תורכיים בלעו חלק גדול ממנו.

אדם שהיו לו אפשרויות טובות ביותר להסתכלות כתב בעת ההיא: – “לשלטון התורכי אין כוח מוסרי, מצבו הצבאי והכספי נוטל ממנו כוח גשמי בארץ שבה גדול תקפו של היצר מתוקף התבונה, ובמקום שנראה כי הדת ודעת־הקהל, במידה שהיא קיימת, דומה שהן מפתחות את האיבה והמחלוקת יותר משהן מרסנות אותן”. ושוב הוא נוגע במומים חמורים יותר: – “ההתנהגות הפסולה של אנשי־השררה התורכיים שנשלחו לסוריה – חוסר החינוך והכשרון שלהם, בוּרוּתם הגמורה בדעת־הקהל – עקב אלה בלבד לא יצלחו למשול בארץ בלי מצָרים”.

מלים אלו נכתבו קודם למאורעות שיצרו מעמד של פחות בעלי־השכלה. הולמות היו בתכלית אותם אנשים שנשלחו למשול על ירושלים לפני מלחמת־קרים. הן נכתבו באותו מחוז עצמו שאחרי־כן זכה לשלטון מוכשר כל־כך בידי דאוד פחה (נוצרי), שליטושו הרב, נועם־הליכותיו והשכלתו המגוונת (כולל ידיעה יסודית בלשון ובספרות האנגלו־סקסיות) כה הרנינו את לבו של טריסטראם כאשר ביקר בלבנון עשרים שנה לאחר שנכתבו המלים שלמעלה, המתארות את סוג האנשים שהיו אז שליטי מחוזותיה של תורכיה.⁶⁸

כוח צבאי, סדירים ובלתי־סדירים – מסים

הניזאם, הוא הכוח הצבאי הסדיר לכל הפאשאליק, מנה גדוד אחד חיל־רגלים, בדרך־כלל פחות במספרו, שהיה מוצב בירושלים, ושבימים ההם פיקד עליו “בין־באשי”, שדרגתו שווה היתה למאיור אצלנו. מעולם לא היו לנו חיל־פרשים סדיר או ארטילריה כהלכתה, והניזאמים האלה לא היו תלויים בפיקוח הפּחה שלנו. אכן, יכול היה הבין־באשי להעמידם לרשותו, לאחר שהוגשה בקשה בכתב כדין, מאושרת בחתימותיהם של נושאי־משׂרה אחרים מן השלטון האזרחי, אם כדי להציגה לראוָה במועדים מיוחדים⁶⁹ ואם כדי לאיים על איכרים סוררים, אך לעולם לא לשם לחימה ממש – השירות הזה האחרון היה מצריך רשות מיוחדת לכל מקרה מסוים מאת ה“סרי־עַסכּר”, הוא המפקד־הראשי בדמשק. עד־מה שונה הדבר מן הפחות הישנים של אנאטוליה או יאנינה! כשהיו חייליהם יכולים לשיר –

מאז ימי הנביא לא ראה העולם

מצביא מפואר כמו עלי פחה!

כחצי תריסר אנשים במדי הניזאם, ועליהם סגן־קצין, שימשו את תותחי־הברזל על חומות המצודה למטחים של יריות־כבוד. האנשים האלה היו חיל־התותחנים שלנו.

ביולי שנה זו אנו מוצאים רק 120 חיילים סדירים בירושלים, כי היתר יצאו לחברון. אבל הכוח שעמד לרשות השלטון היה זה של ה“באשי־בוזוקים”, או “חווארה” (ככינוים בערבית), שבדין תיארו אותם כ“חיילים בלתי־סדירים ששׂכרם בלתי־סדיר” – פרשים בלא מדים, חבר מרעים ופורקי־עול; אלה עמדו תמיד לרשותו של הפחה, ועל־הרוב הועסקו במסירת הודעות על שירות לממשלה בקרב הערים או הכפרים, או במסירת צווי־זימון לשייכים, או בגביית המסים. מוצבים היו בערים הראשיות כדרוש.⁷⁰ תיירים וציירים היו מתענגים על חזותם הפראית והקבצנית של לבושי־סחבות אלה וחגורם, שאכן היו נושאים ציוריים לכתבי־עת או לאלבומים; ואם יזדמן למצייר, במלים או בקווים, לחזות בקצת ממהלכיהם הפשוטים, שעה שהם פועלים יחד כגוף אחד, הרי היו תיאוריו “כובשי־לב” פי־כמה במולדת.

אבל השיטה הרשלנית והמושחתת שבה נוהל אותו חיל־צבא, אף כי חלק כה גדול מפעולת השלטון היה תלוי בו, וכן הנזק שנגרם להכנסות האוצר עקב אזלת־ידו של חיל זה בהענשת האנשים האלה, או אף במיצוי הדין עמהם, כל אלה נעלמו מעינו של המסייר בארץ כבדרך אגב – אפשר היה רק לנחש את הדבר על־פי חזותם המרופטת.

מטילים היו על הפחה להעסיק במחוזו מספר מסוים של באשי־בוזוקים, לפי צורך המסיבות. ככל שנודע לי היה המספר הגדול ביותר בשירות, להלכה, 600; מספר זה חולק לארבע פלגות, וכל אחת מאלו פוצלה לעשר פלוגות, אבל רק לעתים רחוקות אפשר היה לכנס למעלה ממחצית מן המספר הכולל.

הואיל והקפיטנים (אגוֹת) קנו את דרגות הקצונה שלהם מדמשק או מקושטא, בתשלום שוחד במישרים, הרי היה עליהם להשיב להם את השקעתם. אלא ששכרם היה ירוד, כי כמעט כל זרועות השירות הצבאי פיגרו הרבה בתשלומי שׂכר; והאנשים האלה ניצלו אפשרויות, שחסרות היו לניזאם, להשיב את המגיע להם ברוחב־יד, בין בנגישות פראיות מן האיכרים ובין במעשי־מרמה בחשבונות הממשלתיים – והשיטה הזאת האחרונה, במיוחד בדרך הפחתת מספרם של המועסקים, תוך כדי נטילת מלוא השׂכר והמנות מן האוצר המקומי, היתה שכיחה מאד, ומאחר שהאנשים היו פזורים ומפוזרים לא קל היה לגלות את ההונאה.

במקרים הנדירים שבהם קרא הפחה את הבאשי־בוזוקים לשם בקורת, או במקרה שזימן אותם למילוי חובה פתאומית, לא היה דבר קל יותר לקפיטנים מלשכור את ההשלמה הנחוצה לזמן־מה מקרב אותם מובטלים המורגלים בהוללות, התלושים והמשוטטים בכה־ובכה – האגא ידע היכן למצוא אותם. הללו יכלו להיות בחורים רעבים־למחצה בני שש־עשרה, או זקנים מצומקים – אחת היא לאיש ולצרכּו; לא היה צורך במדים, כל סוס כחוש ומזה־רעב טוב היה לשימוש, וכן כל סוג נשק שאפשר להציגו לראוָה ממרחק, כגון צמד אקדחים ישנים, או אחד בלבד, או רובה חלוד – חלוד כדי־כך שהכידון שבקצהו, אם היה, אי־אפשר היה להתיקו ממנו; או רומח, שידיתו הארוכה והשבורה מהודקת בחבל. דומה היה כי היה רק כלי־נשק אחד שאי־אפשר־בלעדיו והוא החרב – הסיִף המעוקם של המזרח.

השלמוֹת מסוג זה פעמים לא היה להן סוס ברגע שהוזעקו, שכּן מאז הועסקו באחרונה מכרו אותו, או נתנוהו בעבוֹט, או הפסידוהו במשחק־קלפים. במקרה אשר כזה היה האגא מעמיד לו סוס בתשלום שינוכּה מן השֹכר, שעלוב היה גם כאשר שולם. אך מה היה השׂכר שקיבלו אפילו האנשים הטובים ביותר, ברנשים בריאי־אוּלם, שבגדים חמים להם, סוס טוב וכלי־נשק נאים למדי משלהם, כי היו גם אחדים כאלה?

המשכורת המלאה שהקצתה הממשלה היתה שבעים־וחמישה פיאסטר בחודש (אז כשנים־עשר שילינג וששה פנס) עם חמישה־עשר כיכר לחם־שעורים משוּקץ בטיבו בשבוע, שחולקו מיום־ששי עד יום־ששי. מתוך ההקצבה הזאת היה החייל צריך להביא את סוסו שלו, לרבּות אוכּף ורסן, פרסות, ילקוט־אף ושׂקיים; אבל מחסני הממשלה סיפקו את השׂעורים לסוס (שיבולת־שועל אינה ידועה במזרח). כלום יכול היה האיש לחיות על אלה? לא ולא – ואכן לא חי עליהם; ואף־על־פי־כן היתה חווארה כהלכתה מיטיבה לבה במגדנות. אבל איך נעשה הדבר?

האיש נשלח (בדרך־כלל הלכו שלושה או ארבעה יחדיו) לאיזה כפר ובידו איגרת מטעם הממשלה – אולי צו־עיקול, דבר שכיח למדי. בבואו שמה להתאכסן, הבריות, השרויים באימה ופחד, פרי נסיון העבר, נָסים על נפשם, אכל אם נבצר מהם הדבר הרי הם באים לקראתו, מסייעים לאדון לרדת מעל סוסו, מכניסים את סוסו למקום הטוב ביותר המצוי אצלם, מושיבים אותו בבית הטוב ביותר, אוספים את הכרים הטובים ביותר כדי לעשותם דיוואן למנוחתו, ובחפזון גדול הם מביאים את מיטב המאכלים שאפשר להשיגם – כגון עופות, אליית־כבש (זו הלִייה משיבת־הנפש), וביצים טריות; וכן גם פירות לפי העונה, כגון ענבים, אבטיחים צהובים או רימונים; ואם נוצרי הוא הכפר, או קרוב לזה, משיגים לו כוהל ראקי למשקה – כך מכבדים את החבורה כולה, והללו רואים עולמם בחייהם. האורחים מעשנים את מקטרותיהם, מכנים איש את רעהו בשם אגא, וככל שיארכו הימים כך ירבו להיטיב את לבם חינם.

בצאתם, משהוסדר העניין, ממלאים הקרבנות המסכנים את הכיסים והשקיים של אנשי האגא לדרך. מן השמועה ידועים לי מקרים שבהם הגיעו הנוכלים המורשים האלה לכפר, עמוסים כל טוב מן התחנה בה ביקרו באחרונה, וכאשר הביאו האומללים את מיטב מעדניהם בעטו בפילאף המובחר ההוא, או בטָלֶה שנצלָה תמים, והטיחום ארצה תוך שהם תובעים סכום־כסף כפי ראות־עיניהם תמורתו, ואחר־כך אכלו מה שהביאו עמהם בשׂקיים שלהם.

אכן רשאים היו הבריות להתירא מבואם של שליחים אשר כאלה, ועצם הילתה של האימה שפינתה את הדרך לפניהם היתה נשק שכוחו גדול יותר מזה של כל מיפגן צבאי שיכלו לערוך. והיה אם יתגלגלו הדברים משום־מה ושמעו הפחה ומועצתו על המעשים האלה תתקבל התלונה כדת וכדין, ובתורכית מתוקה כדבש יישאֵל הקפיטן אם לא הרעו הפלאחים גסי־הרוח לאנשיו; או־אז, בהצדעה רבת־חן, יבטיח לחקור במתרחש; אך אוי לו למקום שממנו באה ההאשמה, ומה־גם שלעתים קרובות היו החוטאים זרים בארץ – בּוֹסנים או כוּרדים חסרי־רחמים.

אנשי החווארה הללו היתה להם לפעמים תעסוקה אחרת, כגון ליווי תיירים אירופים המשלמים ומאכילים בעין יפה, מחוץ לתחבולות הסחיטה הרבות מספור המותרות, על־פי מנהגי אסיה, כלפי הילידים. הם לא התחשבו הרבה בקציניהם; כל אחד קרא לחברו אגא, וכך נקרא בפי חברו, אלא אם כן היה האגא האמיתי במקום; וכולם כאחד חפשים היו בכל יום ובכל שעה לעזוב את השירות – שהרי לא היתה תקופה מוגדרת של גיוס, ולכן לא יכול להיות פשע הקרוי עריקה. הכשרתם הצבאית היתה זעומה למדי, והם אומנו כמעט רק לעבור משורות סגורות לפתוחות, או להתפזר לכל רוח כחגבים, ואחרי־כן להתכנס למתן אות, אף כי בעת הצורך ודאי אפשר להפליא לעשות במעברים אלה, אלא שאנחנו לא חזינו בזאת מעולם. עם זאת ידעו האנשים לחקוֹת זה את זה במנהג הרכיבה על־פי הסגנון המיוחד להם, ובזריקת הג’ריד (חנית) ותפיסתו.

שכחתי כמעט להזכיר את נגינתם הצבאית היחידה, לאמור צמד תופי־דוּד זעירים, שכל אחד מהם גדול אולי קצת יותר מספר אנגלי של פת־שחרית, שמכים בו ברצועות־עור קצרות בעוד המתופף מחזיק ברסן סוסו בין שיניו; לא מתופף אחד בלבד אשר כזה היה נמצא בכל פלוגה, והנגינה הזאת הודיעה לכל כפר או עיר מראש על התקרבותם; לכלים האלה הם קוראים טרוֹמפֶטה; ביישוב הערבי הם קרויים טוּבּלֶה (עיוות של המלה התורכית טאבוּל, תוף), אבל האירופים קוראים להם בפשטות טוֹם־טוֹם, משל כאילו היו שייכים לפראי־אדם אפריקאים סתם. אולם הרושם היה פראי ואפילו מסעיר כאשר נשמע ממרחק בין ההרים.

הארכנו בדברים על הבאשי־בוזוקים למעלה ממה שהיה בכוונתנו, מתוך שראינו לפנינו את חשיבותו המיוחדת של אותו חיִל בהפעלת המנגנון של השלטון בכל רחבי הארץ. האספסוף מעתיר לפעמים לעג וכינויי־גנאי על הסדירים של הניזאם; אבל אין איש מרהיב עוז להתחצף כלפי באשי־בוֹזוּק־עַסכּרי. אנשי הניזאם אין פגיעתם רעה מחוץ לחומות העיר, אבל האחרים מצויים בכל מקום והם מכירים את הארץ.⁷¹

בטרם נעזוב את הנושא הזה ראוי לנו להעיר שעל־פי התנזימאת של הממלכה אסור להעסיק אנשי־צבא בגביית מסים; אבל על־פי פירושם של השלטונות המלה צבא משמעה הניזאם, וכאשר מעסיקים את הבאשי־בוזוקים בשירות זה, רק אוכפים הם את תשלום פיגורי־המס בכל האמצעים, וספק אם נמנעים הם מלפעול בחוזק־יד ובנשק.

המסים בארץ־ישראל לא היו מעיקים כאשר נשארו בגבולות החוק, וסעיפם העיקרי מתבטא במעשר היבול של השולטן ובתגמול הצבאי בעד פטור מעבודת־הצבא, ז.א. ה“מאל־מירי” וה“מאל־עסכּרי”.

הללו חוּדשוּ ונקבעו בתקופת הכיבוש המצרי, ויש לפני העתק בדוק ומהימן של השומה הרשומה לכל מקום בגבולות הפאשאליק; אך מאז חזרו התורכים מעולם לא טרחו להתאים את השומה לתנאים המשתנים של התקופה; התוצאה היתה מידה מחרידה של אי־שוויון בנטל, וכמה מקומות שעשו חיִל במשך עשרים או עשרים־וחמש שנה עודם נישוֹמים כבזמן שהיו בשפל־המדרגה ואילו אחרים חויבו במסים כבדים אף שכמעט נשַמוּ מיושביהם עקב פשיטותיהם של ערבים פראים, דבר שלא היה כמותו תחת שלטונם החזק של המצרים, כאשר תוקנה השומה בפעם האחרונה.

היו מסים קטנים שמעט־מעט גדל מספרם, כגון ה“ג’לבּ” על הבהמות וה“דַמגָה” על חותמות – אלה האחרונים הוטלו בפיקחות על חייטים וסנדלרים, שלא הורשו למכור סחורות חדשות בלא שיטביע הגובה חותם בחפצים, לבד מדמי־המכס שמשלמים בנמלים, שלא היו מופרזים; אך כל אלה מחייבים השגחה־ביושר בין הפקידים, והשגחה כזאת לא היתה.

ירושלים העיר היתה פטורה מעבודת־הצבא, לפי שהיא אחת משלוש הערים הקדושות למוחמדנים, ולפיכך פטורה היא אפילו מתשלומי־פטוֹר; אך הנוצרים שם ראו עצמם מקופחים לפי שאוּלצו לשלם דמי־המרה בעד עבודת הצבא, אשר הם עצמם לא הורשו לשרת בו, לא שם ולא במקומות אחרים. פיצוי דל היה זה בשבילם ברחבי הארץ כולם ששיחררום מן החרפה של מס־הגולגולת הצבאי (ח’רג') באשר חויבו בתשלום גדול יותר בשם אחר. אך מצד שני היה סכום המס הזה קטן, והנוצרים בשום־פנים לא רצו להיעשות חיילים.

כמה מסים ומכסים נגבּים היו בשערי ירושלים, אם לא שולמו כבר קודם בנמל יפו – כי יפו היא נמלה של ירושלים, מהלך שלושים־וחמש פרסה בדרך הרגילה.

אולם יפו אין לומר עליה שנמל יש לה כדת־וכדין, אף־על־פי שסחר ימי לא קטן מתנהל שם. אניות אנגליות ואחרות באות שמה לטעון דגן. ידוע היה לנו שפעם עגנו שם בעת־ובעונה־אחת שלושה כלי־שיִט אנגליים ואחד מַלטזי שטענו דגן – חטים, דורה ושומשום – מחוץ לאניית ברזל בת 300 טונה (גם היא אנגלית) שטענה דגן לקוֹרק ופוּלמאוּת, וספינה נורווגית טענה דגן לאירלנד באותו שבוע עצמו.

נבנו בתי־חרושת לסבון, מחסני שמן ובתים, והאבנים הובאו בדרך הים מהריסות קיסריה ועתלית העתיקות. יש גם יצוא של שמן־זית, והתישבו שם גרמנים אף אירופים אחרים ואמריקאים על־מנת לעסוק במסחר ובחקלאות.⁷²

ירושלים מרכולתה מועטה ומסחר אין בה. המרכולת מצטמצמת בעיסקותיהם של מספקי הצרכים, לא דווקה צרכי התושבים (כי התושבים המזרחיים יש להם מעט צרכים מוחלטים שאינם מתמלאים מתנובת האיזור הסמוך ממש) אלא צרכיהם של עולי־הרגל הנוצריים והמתישבים האירופים, סחורות אירופיות מובאות העירה בכמויות הגדלות־והולכות משנה לשנה.

החרושת היחידה בירושלים היא חרושת הסבון, ששמן־זית ונתר, שניהם מתוצרת המקום, הם החמרים הנחוצים לו. הסבון נשלח בעיקר למצרים.

אך אם גם אין ירושלים מרכז למסחר, הרי בכל שנה מוזרם סכום־כסף עצום מאירופה לעיר. אולם אין כסף יוצא מכאן – חוץ מאשר לאוצר התורכי, כמובן, ומחוץ לסכום הקטן־ביחס הדרוש למסחר. חלק־הארי מן הכסף המגיע מוזרם על־ידי הצליינים לגנזי המנזרים הנוצריים הגדולים, ושם הוא נשאר.

מטבעות כל האומות היו מהלכות בירושלים, ועודן מהלכות שם. קצת נבע הדבר מן העובדה שעולי־רגל בני כל האומות הביאו עמהם סכומים גדולים פחות או יותר במזומנים – מה שחסכו כל ימי־חייהם לצרכי העליה־לרגל. יתר על כן, הואיל ובעת ההיא לא היו בנקים ולא היה מסחר ראוי־לשמו היו משלמים בדרך־כלל במזומנים למנזרים, לשלטון ולאירופים.

למטבעות השונות היה ערך משתנה, מזמן לזמן, וכל אחת מהן היה לה שוֹוי אחר בערים ובכפרים שונים. בירושלים היה השוֹוי הממשלתי, שבדרך־כלל היה מפוחת על־פי צו לערך בזמן שהיה צריך לגבות את המסים לאוצר הממלכה. היה גם שוֹוי הסוחר או התגר, והשוֹוי המקובל בשווקים. חוץ מזה היו הבדלים שסיבתם בקלוּת המשקל ובטעמים אחרים. בילבול והפסד למכביר נגרמו על־ידי כל מקורות המבוכה האלה בעסקות־ממון ובענייני־יומיום.

בתי־דין ועשיית משפט

עכשיו אנו עוברים לעשיית המשפט בבתי־הדין.

כל עיר יש לה שופט, יליד־הארץ (חוץ מאשר בירושלים), הפוסק במשפטים על־פי עקרונות הקוראן ומפרשיו, כמידת בקיאותו בהם. השופטים הזוטרים האלה מתמנים על־ידי הקאדי של הבירה הסמוכה, שהוא עצמו מקבל מינויו מקנַת־כסף מקושטא לתקופה של שלש שנים, בשער העולה מן המינוי הנמוך ביותר ועד לגבוה ביותר, שהוא בגדאד – וירושלים תופסת מקום גבוה למדי בסולם.

בית־דינו של הקאדי קרוי “מַחכּמה”, והשופט מקבל תשלום בשיעור שלושה אחוזים מערך התביעות שבהן יפסוק והמשלם הוא מי שזוכה בדינו. אולם כיום הקאדים מתלוננים על כך ששכרם פוחת במידה ניכרת בגלל הקמתם של בתי הדין העירוניים, הקרויים “מֶג’ליס”, ואפילו בגלל בתי־הדין הקונסולאריים, שלעתים קרובות מובאים לפניהם משפטים מעורבים. אולם עניינים שבדת המוסלמית, וענייני ירושה או מקרקעים, בהכרח יובאו אל המַחכּמה.

הקאדים האלה ובתי־דינם מפורסמים לגנאי, וכך היו תמיד (ראה פה־ושם באגדות “אלף לילה ולילה”, וכן בשאר מקומות), בשל ריבוי השלמונים, הקנאה, משוא־הפנים, התערבותם של בעלי־פניוֹת וכיו"ב.

קניית עדות־שקר מאנשים הממתינים בפתח כדי להישבע לשווא, ולו גם בעד תשלום של מה־בכך, היא מעשה שכיח ביותר; ומגרעותיו של הקאדי מוסיפות פלפל לשיחתם של יושבי־קרנות, או לשירים וסיפורים בבתי־הקפה: עד כדי כך שאצל הנוצרים, שלפעמים יבוֹא בשר־חזיר אל פיהם, ראשו של החזיר, כאשר יובא אל השולחן, מכוּנה דרך־ליגלוג בשם “ראש־הקאדי”. לא ייפלא איפוא שהילידים מעדיפים לפנות אל המג’ליס המקומי, חרף כל ליקוייו, שרבים הם, או, כאשר יש מקום לכך, אל אחד הקונסולים האירופים.

מחוץ לקאדי יש פקיד קבוע יותר של המשפט המוחמדני שאינו תלוי כל־עיקר בשופט, והוא קרוי מופתי. אין לו בית־דין, ובעיקר הוא שופט־יועץ היושב בביתו. לעתים קרובות הוא בן־המקום, והוא מתמנה בקושטא על־פי המלצתו של המושל. אנשים עשויים להזדקק אליו, ובעניינים התלויים בספק ישלח אליו אפילו הקאדי פיסת נייר מבית־המשפט. בכל מקרה של נטילת עצה שואלים רק לחוק המופשט, בלי לציין את הצדדים הנוגעים בדבר – ובתיאור המקרה משתמשים בשמות בדויים (בדרך־כלל זַיד ועוֹמר), מנהג דומה מעט לצווי בית־המשפט אצלנו שהיו מוּצאים בעבר על שם ג’ון דוֹ וריצ’ארד דוֹ, או כשם שהיהודים בעסקיהם נזקקים לשמות ראובן ושמעון, על־פי ספר בראשית מח, 5.

תשובתו של המופתי היא ה“פתוָה”, שאין הוא דורש בעדה תשלום נקוב אלא תחת זאת הוא מקבל מתנה – אכן, אי־אפשר לקבוע תשלום הולם בעד עניין בלתי־ידוע. אחד המופתים חי בירושלים שנים רבות והוא היה איש צדיק וישר.

אלו דרכי המוחמדנים בנוהל המשפטי. העקרון של חבר מושבעים אינו ידוע בחוקיהם.

עדותו של נוצרי לא יכלה להתקבל בבתי־הדין המוסלמיים שבראשם עומד הקאדי. להלכה היה אותו בית־דין בית־דין של צדק, הנקבע על־פי הסמכות האלוהית, שממנה יצאו חוקי הקוראן הנהוגים בהם.

כדי לשמור על טוהר העדויות שמותר לקבּלן צריך היה ש“כופרים” – שלפי תורה זו הם בהכרח עדים בלתי־מהימנים – לא יוכלו למסור עדות חוקית. מכאן האיסור על קבלת עדותם של נוצרים. כל כמה שהיתה זו תורה מתקבלת על הדעת, היה אי־הצדק כלפי שאינם־מוסלמים נראֶה בעליל. במקרים רבים נבצר היה מנוצרים למצוא שני עדים מוסלמים, ובחיי־המעשה נמצאו עדים מוסלמים אויבים לנוצרים. איך אפשר היה אפוא להשיג צדק לנוצרים ולשאינם מוסלמים? מי שיכול להבין באיזה מחיר יעלה הדבר לבן נאמן לכנסיה של רומא להודות בשינוי כלשהו במרותו של האפיפיור כממלא־מקומו של ישוע הנוצרי, ובאיזה מחיר יעלה הדבר לרוסי אדוק להניח שתוכל סמכות כלשהי, בין של קודש ובין של חול, לחלוק על רצונו של האוטוקראט שהוא בעיניו המשנה־למלך הארצי לאלוהים – יקום איש כזה ויאמוד את הקושי בהשגת מוסלמי קנאי ונלהב בירושלים – העיר הקדושה שאחרי מכּה ומדינה – שיעלה על דעתו איזו סמכות או מרות, חמרית או מוסרית, הצריכה לבטל את מרותו הדתית של הקאדי, או של שופט המתמנה על־ידי השליט העליון המוסלמי בקושטא, כל עוד אותו שליט ניצב לפניו ככליף, או ראש דתו, דת־האמת היחידה! הקושי היה גדול יותר בירושלים עיר־הקודש – שאליה, לפי האמונה המוסלמית, מוחמד ואדוננו ישוע הנוצרי עתידים לשוב ביום־המשפט וביום נצחונו הסופי של האִסלאם – כאשר תתקיים אותה גזירה האמורה לתת קודם־לכן בכורה קצרת־ימים לנוצרים. ואף־על־פי־כן נמצאה דרך להתגבר על הקושי הזה הגדול. בית־הדין של הקאדי אי־אפשר היה לשנותו בעיקר מהותו, גם לא בעקרונות־היסוד שלפיהם הוציא משפט. אך אפשר היה להקים בתי־דין אחרים. בירושלים, כמו מחוצה לה, היה מג’ליס, או מועצת־דיונים של נכבדים, ולהם ניתנו תפקידים שיפוטיים־למחצה בעניינים הנוגעים לשאינם־מוסלמים. הפחה, או המושל, ישב ראש בבתי־הדין האזרחיים האלה.

במהלך המאורעות, שזוֹרז על־ידי לחץ מבחוץ, פותחו המועצות האלו ונעשו בתי־דין עירוניים של הנכבדים (אַעיאן), שקמו בכל עיר או מחוז, והם מעניקים לאחוז קטן מן הלא־מוסלמים (שכולם חייבים להיות נתינים תורכים) חלק־מה בשיפוט בשאלות מסחריות, או בעניינים של שפיטה מעורבת. בתקופה בה אנו מדברים היה רק בית־דין אחד כזה בירושלים, שהיה קרוי המג’ליס (מושב) בה"א־הידיעה, והוא מילא תפקידים של שופט וחבר־מושבעים כאחד בפסיקת דינים על־פי רוב־דעות. השעה לא הגיעה אז להפרדת התפקידים למג’ליס־לפלילים, מג’ליס־מסחרי, מג’ליס־לחקירה־ראשונה, ולבסוף המג’ליס־הגדול. לכל בתי־המשפט האלה כאשר אמנם הוקמו, יכלו פקידי הקונסוליות להיכנס בתורת מאשימים או מליצי יושר מטעם לקוֹחוֹתיהם. בתי־הדין השונים האלה קמו בהדרגה ובהתאם לחוקים החדשים, שהוצאו מזמן לזמן ובסופו של דבר קובּצו בקובץ־חוקים של המשפט החילוני, להבדיל ממשפט־הקודש (הקוראני).

תיקונים ניכרים חייבים עוד לבוא, בפרט באופי המוסרי של היישוב בכללו ושל המעמדות העליונים, קודם שאפשר יהיה להשוות בכלל את בתי־הדין האלה לבתי־הדין הנוצריים באירופה. אפילו החברים הנוצרים ילידי־הארץ הם עצמם יוצרכו לעמוד על הזכויות המתחייבות ממשׂרתם, ולא להשלים באימה ופחד עם גזרי־דין של עוול על־פי מצוותם של החברים המוסלמים, כמו שקורה עד עצם היום הזה. קטן הוא אחוז הנוצרים והיהודים בכל מג’ליס.⁷³

בהמשך נושא זה ראוי לציין כי התאגדות מלוכדת של משפחות ערביות, שאינה מוכּרת על־ידי החוק אלא שמרובּה השפעתה בתוקף מעמדה, חמסה לה את כל המשרות העירוניות. אנשים אלה היו ברובּם צאצאי כובשיה הראשונים של הארץ במאה השביעית לספירתנו. אחדים מהם מחזיקים במשׂרות־מוֹרשה שהוענקו למשפחותיהם על־ידי הכליף עומר, כדוגמת מוחמד דנף ב“חָרָם”, מוחמד דרוויש בקבר־דוד, ועוד אחד בשער של כנסיית הקבר הקדוש. אחריהם באים בני משפחת ח’אלדי ובני משפחת וָפא (מחוץ למשפחות שייחוסן נכבד פחות, כגון בית עסָלי), המתכבדים כולם בתואר אפנדי (כינוי תורכי), או בנוסחם שלהם “אַעיאן”, ז.א. מסייעים. אלה הם אצולתה של ירושלים.

רוב המשפחות האלו יש להן מקרקעים הקשורים במילוי תפקידיהם, שהודות להם אי־אלה כפרים או קבוצות של כפרים משועבדים להן למעשה ותמורת זה זוכים האיכרים לטובות־הנאה מכוח המלצתם של האפנדים הללו במועצות העירוניות. ממקורות כאלה מקבלים האפנדים אספקה שנתית לבית – בתבואה, פירות, עופות, כבשים, חמאה ושמן.

אך שפרה גם שפרה נחלתם של אנשי החוג הפנימי שמתוך נוהג ממושך, או בזכות כשרונות מיוחדים, נעשו עורכי־הדין המוכּרים למנזרים הנוצריים הגדולים יותר, כי התשלומים המופקים בדרך זו נדיבים הם במידה מופלגת.

משפחות המעמד הקבוע הזה מתחתנות אך־ורק זו עם זו, ועלינו להקפיד להבדיל בינן לבין קומץ הפקידים התורכיים הארעיים, שמבּחינה טכנית הם “השלטון” וישיבתם חטופה כל־כך עד שלעתים קרובות הם משאירים את משפחותיהם בקושטא, וקצרה ידם למשול כהלכה כנגד ידיעת־המקום והאחדות הקיבוצית של האַעיאן הערבים האלה או בלעדיהן, ואכן כמה וכמה פחות הוצרכו להתיחס אליהם ביראת־כבוד.

עדת היהודים ילידי־הארץ רשאית לקיים “בית־דין” משלה בעניינים אזרחיים ודתיים; והרב הראשי שלהם הוא בדרך־כלל פקיד מוכּר, בתורת דיין ראשי לעדה, תמורת תשלום גדול לשער העליון, כאשר קוּפת עדתו יכולה לעמוד בכך. בגבולות ידועים מורשה בית־דין זה לבצע את גזרי־הדין שלו. אך מכל הבחינות המשפטיות היהודים האירופים נחשבים אירופים בלי שים לב לדת.

דברים הרבה שנראו לנו, האירופים, תמוהים בשלטונה של הארץ נבעו מרעיונות מושרשים ומסורתיים המיוחדים למזרח.

למשל, היעדר ההרגשה שגנב יש להענישו בשל פשע הגניבה (נגד הציבור), לבד מזה שעליו להשיב את הרכוש הגנוב (בתוספת קנס, אם נחתך הדין בכּפר על־פי חוקי־המקרקעים).

כאשר עירער אירופי בפני בית־דין תורכי באמצעות הקונסול שלו הואשם העבריין, ולאחר זמן רב פחות או יותר נאסר. המועצה (לאחר בירור) מצאה אותו אשם. לאחר עיכוב ממושך והשבת השוֹוי – תכופות בתשלומים־לשיעורים – הוצא לחפשי, והשלטונות התפארו כי היטיבו להעניש את העבריין.

ואולם קו נוהל זה היתה לו השפעה מרתיעה: התמדתם של האירופים במיצוי הדין יש לה תמיד השפעה מוסרית טובה. מצד שני, הרי הפושע לא די שנענש במעצר בבית־האסורים עד להשבת הגזילה, אלא גם מצא, להפסדו, כי יש לשלם שלמונים (או תשלום) לכל פקיד ממשלתי, עד לפחות שבּשוטרים, בטרם יוכל לקוות לצאת לחפשי.

אבדן החירות ביש היה; הפסד הממון, בדרך־כלל מאיזה מטמון שלא הושג בדרך־הישר, היה ביש הרבה יותר; ומי שהתנסה באלה נזהר שלא להסתכן בפורענויות מעין אלו להבא. אולם מתוך כך הגניבה היא בבחינת עוול מוסרי שמעלימים עין ממנו, כמוהו כרצח, הנחשב עבירה אישית פרטית שעליה יש לכפּר בתשלום ממון לקרובים (אלא אם כך הם תובעים כפרה בדם). לפיכך אין רואים ברצח עבירה נגד המדינה; אין בו משום פגיעה בטובת הכלל.

היה פעם מעשה של פריצה ורצח בכפר ליפתא; הפושעים הובאו לדין, ועל־פי הראָיות הברורות ביותר חויבו בדינם: לא נשאר כל ספק בנושא. אבל הפחה החזיקם כבולים באזיקים בסאראיה, בלי עונש נוסף, לא הוצאה־להורג ולא עבודת־פרך. מה היתה סיבת “העיכוב”? “שהרי”, אמר הוד־מעלתו, “אם אפטר מהם הרי לעולם לא נגלה היכן הסתירו את הכסף שנגנב”. והפחה פעל בהתאם לדעת־הקהל!

מקור נוסף לחולשה בשיטת המימשל התורכית טמון היה בצדק־שלכאורה, המבוסס על עקרונות האסלאם, שלא לפסוק עונש לשום איש אלא אם כן הואשם והוכחה אשמתו. דבר זה הונהג לא מכבר.

במשטרים קודמים, בהתאמה גמורה עם עקרונות המשפט כפי שהובאו לאוכלוסיה, היה העוון של שוד־דרכים נפקד על הכפר הסמוך ביותר, או על המחוז שנחשב אחראי בפועל־ממש לבטחון סביבתו שלו ולהתנהגותם הטובה של יושביו. עכשיו שהשתנה כל זה, אין עוד מקום להענשה מסוג זה; התורכים נרפים הם מכדי לחקור־ולדרוש, אך הם אומרים למתלונן, “אתה מצא את העבריין והביאהו אלינו, ותראה איך נעניש אותו”.

למעשה, אין כל חידוש באמירה שחוקים שהם טובים במצב חברתי אחד, בארץ אחת, עלולים להניב רעה מוחלטת במסגרת אחרת של מסיבות ומוסר.

מקום שם אפשר למצוא מוסר מצפוני בריא בקרב העם, עם עשיית משפט דרוּכה ומכובדת בקרב השליטים, שם אחריות אישית בלבד היא דבר צודק והוגן.

אך במקום שהארץ חציה מדבר־שממה, בני־העם ערוכים סייעות־סייעות או דתות־דתות המנוגדות זו לזו, השלטון הססני ושבועת־השקר שכיחה כלחם־יומיום, שם הכרח היה בתהליך ממושך של הכשרת הקרקע בטרם יותן לסַגל לארץ במלוא המידה את שיטת השיפוט האירופית.

אולם חרף כל ליקוייהן, יש לומר שהתקנות מקושטא הן ברכה לתושבים. טובות הן עתה הרבה יותר משהיו החוקים המקוריים של שנים־עשר הלוחות לרומאים; ואף־על־פי־כן הרומאים נחשבים האומה הגדולה ביותר של ימי־הקדם המצטיינת בתורת־המשפטים.

ארץ־ישראל ותורכיה בכלל התקדמו במידה רבה לעומת המצב המופקר־להחריד של המימשל, שעדיין לא נמחה מזכרונם של החיים עמנו כיום.

תוספת של העורכת לפרק השביעי    🔗

כל כמה שמוזר יהיה הדבר לאזניהם של אירופים, בכל־זאת אמת היא שהחוקים שלפיהם משלו בארץ־ישראל (ובתורכיה בכללותה) מצוינים הם כשלעצמם. הם מבוססים על עקרונות הצדק ואהבת־הבריות: צדק למאמינים האמיתיים ביתר־ייחוד, אהבת־הבריות לכּל.

אבל הקושי היה להנהיגם בצדק. עם זאת, יכול היה הדבר להיעשות, אף גם נעשה כל־אימת שהיתה לאירופים נגיעה בדבר.

אם טרח הקונסול ללמוד ולהבין את החוקים והנוהגים של העיר והכפר; אם היה עירני, חרוץ ותקיף; אם ידוע היה שהממונים עליו בממשלתו שלו, בתורכיה ובלונדון, תומכים בו בלי משוא־פנים, תמיד ייחסו אנשי־השררה הילידים והתורכים משקל לפניותיו.

הם תמיד הקשיבו לאדם היודע להתמיד בשלו בשקט ובסבלנות בלי לצאת מגדרו. משעה שהבינו כי לא תחדלנה בקשות ופניות עד אשר ייעשה משפט, שלא ייתכן להתיש את הקונסול, או לזרות אבק בעיניו באשר לחוק או לעובדה, נכנעו, וכך אירע הדבר כי, משעה שהתבססו המוניטין של התמדה עקשנית, מצאו השלטונות ונוכחו לדעת כי יחסכו תלאָה מעצמם אם ייענו לקונסול בתחילה ולא בסוף; ואז גמרו אומר שלמעשה קל יותר לתקון את המעוות במהירות מאשר לשאת בטרדותיה של תובענות עקשנית, אם גם בעלת דרך־ארץ.

בעוד תהליך זה נמשך ומתמיד שנה אחר שנה התפתחה יוקרה מסוימת סביב הקונסוליה הבריטית, ובזה אחר זה למדו פחוות להבין כי הדרך הפשוטה והטובה ביותר היא לטפל בעניין מיד, לעשות זאת היטב, ובכך להבטיח שקט ונחת לעצמם.

המזרחיים היו אומרים כי אין דבר הפועל עליהם יותר מן ההיעדר הגמור של הטלת־אימים ורברבנות – בפני התקיפות השקטה והסבלנית לא יכלו לעמוד.

אשר לפחות וליחסם אל נתיני השולטן, מוסלמים ונוצרים כאחד, הרי היה כאן עוד רסן שמעולם לא ידעוהו קודם־לכן. דעת־הקהל לא היתה ולא יכלה להיות בארץ מזרחית שאין לה עתונים, אסיפות פומביות, או קשר לעולם החיצון, ארץ שעד כה משל בה שלטון־עריצים, הגם שהומתק במידה רבה כמו בארץ־ישראל, בזכות המשקל שהוענק, לשם נוחות, לראשיהם הילידים של מחוזות, משפחות או שבטים, שהיו למעשה המושלים בארץ תחת הפחה התורכי; ולראשי העדות הדתיות בערים, שנותרו למשול איש־איש בעדתו ולשאת באחריות לה.

אך כאשר התישבו בקרבם אירופים, שנהנו מזכויות וחסינויות על פי חוזים, התברר כי יותן להשתמש ברסן שהוא בגדר תחליף מצוין לדעת־קהל, וכי רסן זה שימש בתוקף ובהצלחה יותר ויותר.

שימושו של רסן זה גבר בהדרגה ובכוח המסיבות. פקידים תורכים גילו שכל־אימת שסרחו, כל־אימת שעברו על החוק, כל אימת שפגעו ב“כוונות הנדיבות והרחמניות” של הוד־מלכותו השולטן, נמסר על כך במרכז בצורה עניינית ויבשה, כחלק משיגרת המעשים, על־ידי אנשים שכל עיסוקם לשבת ולרשום לפניהם את המתרחש יום־יום. ואלה היו אנשים שאי־אפשר לשחדם אף לא להפחידם ולא להדאיגם עד שישתתקו.

רק לאחר מלחמת־קרים התברר לפחות שאחרי הכל אפשר להתנקם באנגלים שראו יותר מדי ומסרו על חלק גדול מדי מן האמת; וכי הטכסיסים הישנים־הנושנים של שיסוי איש ברעהו אפשר להשתמש בהם בהצלחה, אפילו בענין זה, אם הנוגע בדבר אדם שעזוּתו והעזתו מרובות כדי־כך שינצל בכשרון אפשרויות וכלים.

היו שראו מראש כי הגדול בכל הקשיים על דרך ביצועם של תיקוני השולטן יהיה ברשות המבצעת – שאם לא יותן להמציא איזו שיטה להניע פקידים מושחתים להגשים את התיקונים החדשים שתיקן השולטן, לדרישתו של שגרירנו, הלורד סטרטפורד דה־רדקליף, הרי הם עתידים וחייבים להישאר בגדר אות מתה; שכּן חייבים חוקים להישאר בגדר אות מתה אם לא יימצא מי שיתבע את אכיפתם.

הילידים הלא־מוסלמים לא היה לאל־ידם לעשות כן. רגשי הקנאה ההדדיים בין הכנסיות השונות של הנוצרים מנעו אותם מלפעול בסיכוי כלשהו להצלחה, לא יחדיו ולא באורח בלתי־תלוי. תחת זאת, באיוָלתן העיורת, הפעילו לחץ מוסלמי ותורכי על כל אלה שנחשבו בעיניהן מתחרים או שביקשו להשאירם כפופים להן.

שוב, מורך־הלב וחולשת־העבדים,שהיו פרי דורות ארוכים של עבדות ושיעבוד, שללו מן הנוצרים כמו גם מן היהודים (וזאת לא רק במקומות הנידחים יותר) כל מחשבה על שיפור מצבם במאמץ כלשהו משלהם.

החזיון בעכו, כאשר כונה נוצרי אחד בשם גיאוּר במעמד הפחה, ושום נוצרי או יהודי מן הנוכחים אף לא העלה על דעתו למחות נגד פגיעה זו בחוק, ישבו ללמדנו איך אותם אנשים עצמם שאמורים היו להיבּנות מחוקי־הסובלנות נבערים דים⁷⁴ מכדי להבין את החסד והברכה שהוענקו להם, מוּגי־לב מכּדי להיעזר אף במשהו במה שנעשה למענם.

צריך היה להכשיר את השליט והנשלטים כאחד להליכה בשביל שהותווה לפניהם, ותהליך זה הכרח שיהיה הדרגתי, מנוהל בסבלנות ובמתינות.

אולם לרשותו של יוזם התיקונים עמד המנגנון בו יוּתן להגשים את התהליך הזה, ובלבד שלא יטוּפחו רגשי־קנאה ותככים על־ידי אנשים שהם עצמם לא התכוונו כלל לעודד תיקונים כלשהם – שלא רצו כלל לראות בצמיחתה של חירות אזרחית ודתית לבני כל האמונות כאחת בתחומי הממלכה התורכית – חירות אשר בהדרגה, מבּפנים ובדרכי־שלום, תעורר כוחות המסוגלים להמריץ לאומים וכנסיות עתיקים לחיים חדשים ולפעילות שאין לעמוד בפניה, חירות שתוכל רק להביא לשיחרורם הגמור משיעבוד, ויהי מי המטילוֹ, ומשלטון עריצוּת, בין שהוא מופעל בשם המוחמדניות ובין שהוא מופעל בשם הנצרות.

בין פירסום הצו של גֻלחאנֶה ב~1838 לסיומה של מלחמת־קרים חוּזק במידה רבה השירות הקונסולארי הבריטי בתוך הממלכה התורכית.

לכל הקונסולים וסגני־הקונסולים הבריטיים נמסר רשמית על הצעדים השונים לתיקון מערכת המשפט ולהבטחת חירות אזרחית ודתית בקרב כל המעמדות של נתיני הוד־מלכותו השולטן. הורו להם לפקוח עין על פעולתה של השיטה החדשה, ולהודיע אל־נכון לשגריר הבריטי ולממשלתנו על כל הפרטים הקשורים באלה.

עם שנמנעו מלחצוץ בין הפקידים התורכים לבין נתיניו של השולטן, ניטל עליהם לרשום את המאורעות כפי התרחשותם, לשקוד ולטרוח לברר בשקט את האמת שבכל מקרה מסוים בו נשמעה טענה על אי־צדק.

משעשו כן היה עליהם למסור דין־וחשבון מלא לממונים עליהם, ואם היה העניין דחוף הרי מצווים היו לבקר באורח פרטי אצל המושל או הפחה (שהרי מובן שהיה זה מתפקידם של קונסולים, תוך כדי שמירה קפדנית על דרגתם ואי־תלותם שלהם, לקיים יחסים לבביים עם נציגי הממשלה התורכית, ולחזק את מרותם וכבודם בכל המובנים). במהלך הביקור הפרטי היה עליהם לציין לפני הוד־מעלתו שעובדות כאלו וכאלו הובאו לידיעתם, ולהזכירו שהוד־מלכותו השולטן ברוב חסדו חפץ בצדק מושלם לכל נתיניו, שצר יהיה לו לשמוע על מקרה כלשהו בו נגרם עוול אף לפּחוּת שבּפחותים, וכו' וכו'.

אולי לא היה הפחה נותן דעתו על פנייה עדינה כל־כך – בפרט אם לא היה סכום־כסף נמצא ברגע ההוא בארנקו או בשולחן־הכתיבה שלו, או אם לא היה ידוע שעוד־מעט ימצא דרכו שמה – בפירוש למען יקום ויפעל בנוגע למשפט שהיה תלוי אז ועומד, במובן שלא היו בו לא צדק ולא אהבת־הבריות.

אולם די היה בחדשים מעטים מאד להעמיד אותו פחה שאולי נכנע להשפעות המדיחות של השוחד שהוצע, ואשר נתעה ללכת בשבילים המוכּרים מדי של דיכּוי הנקיים, על טעותו.

הקונסול אמר לו דברים מעטים בלבד, אמנם כן, ואת המעט הזה אמר בנעימה הרכה של אדם שאין לו סמכות אלא לדבּר על דברים שתקצר ידו מלהמציא להם תקנה.

אך משבאו וחלפו שבועות אחדים, ובזמן שהמקרה גופו, עם כל מלותיו השקטות של הקונסול, נשכח כמעט כליל, היה הדואר התורכי מקושטא מביא עמו מכתב, כתוב בלשון של פקודה ותובע הסבּרים ופרטים והוכחות, ואז מצא הפחה כי ממשלתו שלו יודעת על המקרה המדובּר הרבה יותר ממנו או ממזכיריו, הנבערים מדעת את הארץ, העם, והלשון. איך יכול היה פחה תורכי בימים ההם להכיר לדעת איזה מהם בתקופת כהונתו הקצרה?

הפחה המסכן מצא שכאשר פסק הקונסול מלדבר אליו הלך לביתו וכתב אל הלורד סטרטפורד דה־רדקליף (ואם היה המקרה רציני, גם ללונדון, מקום שם שכן הלורד פאמרסטון), ושדין־וחשבון הוגש לווזיר הגדול, וכי אדוניו המרומם, השולטן, זעם על הידיעה שאחד מן הפחות שלו הרהיב עוז בנפשו לשים לאל, ב“הזנחה” מצדו, את הכוונות הנדיבות שהוגה השליט אף כלפי הפחות שבנתיניו.

אבל הפחות שכל ימי־חייהם עברו עליהם בלא שיידעו את העקרונות הראשונים של החירות, ושאחדים מהם היו קנאי־דת מן האסכולה הישנה, אי־אפשר היה לשער שישׂכּילו וילמדו לקח כהרף־עין. אכן, אחדים מהם (באותם ימים שבּהם עדיין לא צצו בתי־ספר ובתי־אולפן בממלכה התורכית) כה נבערים היו עד שלא יכלו לקרוא בעצמם את האיגרות שהגיעום מקושטא ותלויים היו במזכירים, שקראו אותם בשבילם וכתבו את התשובות. והנה מזכיר אפשר שיתירא או לא יחפוץ להגיד לאדוניו כל מה שהיה באיגרת מקושטא. אפשר שיהיה “שכיר הצד השני”, ויבטח בחריפות שכלו שלו, ואולי גם בעזרתם של אחרים, אף הם “מן הצד השני”, כדי למצוא איזו דרך לזרות אבק בעיני השלטונות בקושטא, והפחה, אדוניו, ש“מתנות” נוספות חידשו את כוחו ועודדו את רוחו, אולי יסכים להכנת תשובה לקושטא, תשובה המוסרת גירסה שונה לגמרי של העניין הנדון.

אך אבוי! המדווח השקט בקונסוליה גם הוא שקד על מלאכתו, ואותו דואר עצמו נשא את שני המכתבים – את של הקונסול עם זה של הפחה – בעת־ובעונה־אחת, או מוטב לומר באותה אניית־קיטור, שכן הקונסול דאג לכך שלא ימשמשו באיגרותיו ולא תתעכב מסירתן על־ידי שעשה את הקוואס הרכוב שלו עצמו נושא־מכתבים לעיר־הנמל, ואף בידיו של זה לא הפקיד אלא אותן איגרות שהיו נתונות בשקים, חתומות בסמלי הכתר הבריטי, ומופנות אל הקונסול הבריטי בנמל, שתפקידו היה לבחון את החותמות, ולאחר שמצאם שלמים בלי פגם למסור את האיגרות המצורפות (שגם הן, כמובן, נחתמו כולן בקפידה) לשלטונות הדואר.

והשגריר, הלורד סטרטפורד דה־רדקליף, לא בנקל נלאה ולא בנקל סוכלה עצתו כאשר שקד על צדק וחירות לנדכּאים. עיקר הדינים־והחשבונות של הקונסול מצא את דרכו אל הווזיר הגדול, או אל מי שאליו היו נוגעים ביותר; ואם התברר שהסתירות משוועות, הוחל בחקירות נוספות; ואירע לפעמים שהתברר לו לפחה, במאוחר מדי, כי איש עשיר ומאושר יותר היה אילו אך שת לבו בתחילה למספר המלים הפשוטות שדיבר אליו הקונסול ביחידות, כי העובדות אכן היו כמו שאמר לו אז; אלא שעתה שוב אין לו אפשרות לעשות משפט־צדק.

הוא הורחק מכהונתו – אם הועבר לנמוכה ממנה במקום אחר ואם הודח כליל, דבר זה לא היה חשוב ביותר. הפחה סולק, והסילוק פירושו היה הפסד ממון. כל מה שהוציא בתשלומים (שלמונים), אולי משך שנים ארוכות, בעודו מפלס דרכו לעלות בסולם־הדרגות, לא היה עוד – הלך לטמיון.

היה עליו להתחיל מבראשית – לשוב וללוות ממלווי־הכספים הארמניים בקושטא (שממילא כבר היה חייב להם הרבה) – להשקיע סכומי־כסף חדשים – לבלות חדשים יגעים בהמתנה לפטרוניו, יהיו אשר יהיו, וללמוד מן הנסיון המר שאות־קין טבוע במצחו, גם אם מתון־מתון התנערה ממנו ממשלתו.

הפחות למדו לדעת שאדונם המרומָם, השולטן, באמת־ובתמים כוונתו לזכות את נתיניו בשלוָה, וכי ה“אֶלצִ’י” הבריטי הגדול יש בידו להודיעו אם כוונותיו הנדיבות מתגשמות או שמא מסכלים אותן; ובמקום כהונתו הבאה מצא הפחה אותו מנגנון עצמו בפעולתו.

עד שפרצה מלחמת־קרים כבר עשו דריכותם וחריצותם של השלטונות הבריטיים רושם ניכּר. לא די שהתברר כי פניותיהם של קונסולים בריטיים אל הפחות מהימנות הן בתכלית מצד העובדות, אלא התברר גם כי קל ועדיף מכל־וכל למנוע צרות נוספות על־ידי טיפול מזורז בהן.

רב היה השינוי במצבם של כל הנוצרים והיהודים הילידים בכל מקום שם פעלה השיטה הזאת. עוד שנים אחדות והלא־מוסלמים שבמזרח היו זוכים לאושר ועושר, ולא היו נזקקים לא למגן ולא לתומך, שכּן היה כוחם מספיק להם לדאוג לעצמם.

אבל מה היה עולה אז בגורלם של התומכים?

על־כל־פנים, המלחמה פרצה. על מקומם של תיקונים בדרכי־שלום באו אמצעים אלימים, רגשי־קנאות משני הצדדים שבו־הוצתו, מיליונים בוזבזו, רבבות נפשות הוקרבו.

אם אמנם קרבו הנוצרים שבמזרח לחירות האזרחית והדתית היה זה למרות המלחמה הרוסית, והודות להמשך המאמצים לתקנתה היסודית של הממלכה התורכית שמעולם לא חדל מהם הלורד סטרטפורד דה־רדקליף. הוא החל במפעל הגדול הזה, והוא המשיך בו שנים הרבה לפני המלחמה. הוא המשיך בו בימות המלחמה, למרות הרגזנות שגרמה התוקפנות הרוסית. 

אנגליה השמיעה דברה לצד הצדק שאין עמו משוא־פנים. אף במקום שהיו העבריינים נוצרים; ואת כנותה הוכיחה במעשים, עד כדי כך שנלחמה לצד המוסלמים. אך ידוע היה כי אנגליה היא הידידה ומליצת־היושר לכל הנוצרים הסובלים, ובימים ההם נודע משקל לדבריה. כל ההשפעה שהיתה לה לאנגליה, ובימים ההם היתה השפעתה עצומה, שימשה למען החירות לכל ולצורך תקנתן של קלקלות.

תוּרכּוֹפיל ורוּסוֹפוֹבּ הריהם ביטויים נוחים שבזמן האחרון מרבים להשתמש בהם לגבי אנשים שאינם תופסים כי חובה נוצרית היא לחרחר מרד, או לנשל את תורכיה בכוח־הזרוע מאיזה חלק של ממלכתה; והסוברים שרוסיה תוכל לעשות לאינטרסים של האנושוּת ושל הנצרות במזרח שירות טוב יותר מאשר בספחה פלכים חדשים אל קיסרותה רחבת־הידיים, באמצעות מלחמה עקובת־דמים.

יש מקום לשאול אם אמנם הוגן הוא בתכלית לדבּר בלשון זו על אנשים שנסיונם הוכיח להם שייתכן לשחרר את הנוצרים המזרחיים בתהליך מהיר יותר ממרד ומלחמה, תכליתי יותר, וכרוך פחות בביזבוז נפשות־אדם.

יואיל כל אדם חסר־פניות להשוות את מצבם של הנוצרים הילידים בארץ־ישראל בתחילת המלחמה הרוסית, ב־1853, עם מה שהיה עשרים שנה קודם־לכן, ב־1833, ויאמר־נא ביושר אם לא הושגה התקדמות עצומה לקראת שוויון־זכויות.

והדבר הזה נכון היה לא רק לגבי ירושלים, נצרת, עכו, ביירות וכל הערים בארץ־ישראל, כולל אפילו דמשק; אלא נכון היה גם לגבי מקומות אחרים בממלכה התורכית, לגבי איזמיר, קושטא ומצרים.

יואיל־נא כל נוצרי מילידי הארץ, שגילו מספיק לו לזכור את התלאות שסבל עשרים שנים בלבד לפני פרוץ מלחמת־קרים, להעיד, והוא יאמר כי ב־1853 כבר היה השינוי לטובה, כדין השינוי מחושך לאור או ממוות לחיים.

ואף־על־פי־כן נוצר כל אותו שינוי בשקט ובפעולה מתמידה ועקשנית מצד אנשים שוודאי לא היו תוּרכּוֹפילים, אלא אם כן יאה לקרוא בשם תורכּוֹפיל לאדם שראה בתכלית הבהירות את עוולותיו של השלטון התורכי כפי שהיה לפני חמישים שנה, ואשר גער במפיר־החוק בגילוי־לב ובקפדנות הזכורים יותר בקושטא, ולנוצרים מזרחיים, מאשר באנגליה; עם שבתוך כך הפעיל בהצלחה כה רבה את ההשפעה האדירה שבהישג־ידו – שבמידה בלתי מבוטלת נזונה מידיעתו האינטימית את העובדות להבדיל מן הדמיון – נגד קלקלות ולמען תקנה יסודית ומרחיקת־לכת, עד שדורות־יבואו יידעו את שמו כשם האנגלי הישר שמצא היכן וכיצד אפשר להשיג צדק לכל נתיני השולטן של תורכיה, ולא חסך עמל מנפשו כדי להשיגו בשבילם.

הנצרות יש בה כוח חיוני, העתיד ומחויב להביא אותם עמים הדוגלים בכנות באמונה הנוצרית לידי צמיחה והתעצמות, ולחזקם ברגע שמופסק הלחץ.

ידיד־אמת הוא מי שעוזר בשקט להפסיק את הלחץ בכל מקום בו הוא קיים. אבל סופות המלחמה פגיעתן אכזרית – הן מפסיקות את הצמיחה, מדכאות אונים, שודפות את הכוחות הצעירים והמלבלבים, מַשחוֹת ראשי שתילים שצמחו בהשפעותיו של השלום, וזמן רב עובר עד שיוכלו להתאושש ולזקוף ראשיהם שוב.

יש המדברים על החובה הקדושה למרוד, על קדושתה של מלחמה; אך אנו יסוּלח לנו אם נעדיף אמצעים שברכתם לנוצרים מובטחת יותר והם עלולים פחות להותיר פצעים ממוגלים ורגשי־שנאה מכרסמים.

בשנים שבין 1833 ל־1853 ברי שהיתה זו מדיניות גרועה להסית למרד שעה שאפשר היה להזדקק לאמצעים אחרים ולנחול בהם הצלחה. עדיף היה לקדם תיקונים יסודיים שיצמיחו ברכה לכּל – לנוצרים, למוסלמים וליהודים; להשקיע זמן, מרץ ויגיעה־שבמסירות בחתירה לסובלנות ושלוה לכל ובהשגתן.

אפשר היה לזכות בהישגים גדולים ומהירים יותר בשיחרור הנוצרים המזרחיים אילו גילו אנשים יתר התעניינות במפעל הגדול שהתנהל אז בתורכיה. אך בימים ההם לפחות ידעו הבריות אך מעט על אחיהם הנוצרים במזרח, והקדישו למענם חלק קטן מאד ממחשבותיהם, זמנם, או ממונם.

אדישותם של הנוצרים האנגלים היה בה כדי להדהים את אלה שחיו במזרח וראו איך מחמיצים שנים יקרות, על אפשרויותיהן לחופש־פעולה בלתי־מוגבל, בלי שים לב ובלי הפיק תועלת.

אך בזמן שבארץ הזאת יָשנו אנשים את שנתם היו אחרים ערים ופעילים, ולא תיקונים בדרכי־שלום היו משאת־נפשם.

מלחמת־קרים באה ובטלטלת־איתנים הפסיקה אותו מפעל של תיקונים בדרכי־שלום. היא החייתה והחריפה את השנאה הקנאית של נוצרים למוסלמים – של מוסלמים לנוצרים. היא בלעה הון־עתק – שבחלקו הושג על־ידי הטלתם של מסי־מלחמה (שבלי ספק אין להימנע מהם אלא שהרס הם נושאים עמם) על החלק החרוץ שבאוכלוסיה; היא בלמה את החקלאות, המלאכה והמסחר; היא עיכבה את ההשכלה ושיפור המידות.

ולאחר מלחמת־קרים באו תוצאות הרסניות עוד יותר. – אך על אלו נדבר עוד־מעט.

המקור שכבר הסתמכנו עליו לעתים כה קרובות, הלורד סטרטפורד דה־רדקליף, מוסר עדות רבת־ערך באשר לאוצרות ולכוחות החיוניים הבלומים בארצות הכלולות בממלכה התורכית:–

"וזאת לזכור שאחוזות השולטן, בין אם נביט לאקלים, לקרקע או למצב הגיאוגרפי, עשירות הן למעלה מהשגת אנוש באוצרות מכל הסוגים. די לנו שננקוב בשמות הארצות המצויות בגבולותיהן וודאי יגוז כל ספק מלבּנו בנידון זה. הפלא הוא שמחוזות שנתברכו על־כך בכל סוגי התוצרת, באקלימים היפים כל־כך לעבודה, בחופים הנוחים כל־כך למסחר, ובמלוא ידיעתם של יתרונות אלה הנמסרת מדור לדור, הגיעו לידי שפל כזה בתקופה שבה השיגו ארצות אחרות, שהטבע חנן אותן הרבה פחות, ורמה כה גבוהה של פריחה ועצמה.

"ארץ־הנהריים, מצרים, סוריה, מישורי תיסאליה הנרחבים, ואדריאנופול – הללו שבאסיה, שמימיהם באים מן ההרמוּז, המיאַנדר, הקאִיסטר, הקאיקוּס, והמחוזות הפוריים המשתרעים משני עברי הדאנובּה מהונגריה עד הים – כל אלה ועוד הרבה מחוזות אחרים, פוריים מאין כמוהם, אך מצפים הם לאות המיוחל־מכּבר למען יכנסו לתקופה חדשה של חריצות, עושר ותפארה. ייפתחו השערים לאמנות, למדע, להון של אירופה; יעודדו־נא את הילידים לחקות, ויגנו־נא די־הצורך על רכושם; יכניסו־נא את התיקונים שהבטיח השלטון הקיסרי למסלול תקין של ביצוע, ולבטח תבואנה התוצאות משביעות־הרצון ביותר. אפילו כך, גדלו הכנסותיו של השער העליון ברבע מאז מלחמת־קרים, וקשיי הממון שנתלוו לאותה התקדמות אפשר גם אפשר ליחסם לפזרנות, לשחיתות ולניהול כושל, או למחיר דיכוין של מהומות שהיו תוצאה מדרך מרושעת של מימשל.

"התיקונים המומלצים בזה יש לראותם כשלמות על־מנת להעריכם אל־נכון. ממצים הם בעקרונם כמו גם בגישומם. בשום־פנים אין הם מצטמצמים בנתיניו הנוצרים של השער העליון. מכוּונים הם לקדם את רווחתם של כל המעמדות, בלי הבדל מה תהיה אמונתו הנפרדת של כל אחד מהם. המינשר הקיסרי שבו כלולות ההקלות החדשות, יחד עם הישנות ביותר, הוא מגילת־זכויות לאמיתה, המאגנה־כּארטה במובן רחב יותר משלנו, לממלכה התורכית. כבוד לשולטן עבּד אל־מג’יד, שנתן אותו, ולרשיד פחה, שממנו יצא הרעיון המנחה אותו. הסעיפים השונים שהוא מכיל אפשר לחלקם כלהבא:־

א. אישור תקנות מועילות שכבר הוכרז עליהן.

ב. הרחבתן של הקלות קודמות.

ג. ביטולן של קלקלות קיימות.

ד. ערובות לקיומם של חוקים חדשים.

ה. שיפור מסוג גשמי.

“השטח, יש להודות, רחב הוא, ובלי ספק אין מדוריו חסרים לא נדיבות־רוח גם לא כנות של־מראית־עין. מערכת תיקונים המכוּונת לביטולן של כל הקלקלות, להנצחתן של כל הזכויות, למיזוגם של כל המעמדות, לפיתוחם של כל האוצרות, למלוא חופש הפולחן הפומבי והמצפון הפרטי בענייני דת, להרחבתן ובטחונן של זכויות האזרח, ולהרחבת המגע־ומשא עם זרים, ספק אם לא תזכה באהדתנו, ובשים לב לקשיים הכרוכים בכך בארץ כתורכיה – ספק אם נוכל שלא להתפעל ממנה ולא להסכים לה בכל לב. כל־כך אנו מתפארים ברוח של דורנו עד שלא נוכל להתיחס בשוויון־נפש לאחד מהישגיה היותר גדולים והפחות מצוּפים. מוסדותינו החפשיים, אמונתנו הפרוטסטאנטית, יזמתנו המסחרית, כשרון־המעשה שלנו בתעשיה – כל המקורות האלה לגדולתנו הלאומית יש להם עניין עז בנצחונם של עקרונות כגון אלה על הקנאות החשוכה, הבערות והשחיתות באחד ממעוזיהן החזקים והנרחבים ביותר”.⁷⁵

פרק שמיני: כלל האוכלוסיה המוסלמית של ארץ־ישראל    🔗

כיון שציירנו בקווים כלליים את מצב העדות השונות בירושלים העיר, הבה ניגש עתה לסקר כללי של מצב היישוב המוסלמי בארץ־ישראל, לפני המלחמה הרוסית ובתחילתה; של יחסם לנוצרים, של מצבם שלהם, ושל יחסיהם עם השלטון התורכי.

הן נזכור שמוסלמים אלה הם עיקר האוכלוסיה, והם כוללים את המעמד השליט של הערבים והסורים בערים (“בלדיין”), רוב גדול מאד מן האיכרים (“פלאחין”), ואת כל ערביי־המדבר הפראים (“בדווין”). כל שלושת המעמדות האלה הם מוסלמים (מוחמדנים), לפחות בשמם ועל־פי (מידה ידועה של) שמירת־מצוות כלפי חוץ.

שאר התושבים הם נוצרים, ובערים מסוימות אפשר למצוא יהודים – וכן כמה שומרונים בשכם, דרוזים בלבנון, וכו'.

תמורה גדולה פקדה את הארץ, כפי שכבר נאמר, כמו גם את ירושלים, באשר ליחס הסובלנות לדת בדור הנוכחי, שנגרמה לא רק על־ידי ההאטי־שריף של גֻלחאנֶה ב־1838 אלא גם על־ידי התוצאות הקיימות־ועומדות של השלטון המצרי הקודם בין 1832 ל־1840, אשר במידה רבה שם קץ לקנאות החשוכה ולעריצות של דורות קודמים.

מאז 1845 היתה אפילו הכרזה על שוויון לכל הדתות בהנהלת השלטון המקומי, וּודאי שפחתו הפגיעות והעלבונות מצד היישוב המוסלמי בנוצרים. פקידיהם לא הורשו עוד להתפרץ לבתים נוצריים בתביעת מזון, לינה וכסף ולהישאר שם עד לסיפוק דרישותיהם. מחללי כבודן של נשים נוצריות לא יצאו עתה פטורים בלא עונש. “אוואניוֹת”, או היטלים כספיים, בכל מקום ובכל שעה שהם, בלי נימוק, שוב לא נסבלו. עתה לא היה כל מוסלמי תופס את עיקרה של המדרכה והודף את הנוצרי לתעלות שבצדי הרחובות, בליווי הגערה, “שֶׂמֶלנִי יא־כלב”(פנה לשמאלי, כלב שכמוך); כמו כן לא מנעו את הנוצרים מלרכוב על סוסים או ללבוש בגדים ססגוניים.⁷⁶

עדיין קיימים היו ספרי־פרשנות משפטיים לקנאת־הדת המאוסה מימים־עברו, ובמקומות קטנים או נידחים גם נהגו על־פיהם, אך עם הזמן למדו אנשים לדעת מתוך הנסיון שבערים בהן יש מהלכים לקונסולים אירופיים עשויים דינים־וחשבונות להימסר לרשויות גבוהות עוד יותר, ואז אפשר להשיג מקושטא לא רק נזיפות־בכתב על מעשים שלא־כחוק אלא גם פיטורים מן המשרה.

הנוצרים חשו עצמם ב־1852 בטוחים בחייהם וברכושם הרבה יותר מאבותיהם לפניהם, ואף־על־פי־כן הרי בני הדור ההוא גופם, אפילו כאשר נבחרו להימנות עם מועצת־העיר, לא ערבו את לבם לעמוד על זכויותיהם עד כדי כך שיסרבו לתת חותמותיהם לתעודות ידועות לגנאי בזיופן. ברוח נמוכה תפסו את מקומותיהם בשפל־המדרגה בדיוואן, תוך שהם מחזיקים טובה על הכּיבּודים היחסיים שזכו בהם.

לא רק החוקים אלא גם משאלות־לבּו הידועות והמפורשות של השלטון העליון היו לטובת הנוצרים. לולא היו השפעות מפריעות, אפשר היה לומר שהנוצרים נהנו ממידה נאה של שלוָה, על־כל־פנים בערים שבהן ישבו אירופים ובנוכחותם שמו רסן במידת־מה לחוצפתם ולקנאותם של המוסלמים משכבר; אבל התסיסה ושמועות המלחמה העבירו רוח־תזזית מסוכנת ברחבי הארץ.

הרוסים נחשבו מגינים ופטרונים לנצרות המזרחית, ולפיכך ראו המוסלמים הנבערים – והללו בשום־פנים לא נמנו על המעמדות הדלים בלבד, אפילו בירושלים – במלחמה הממשמשת־ובאה עתה מלחמת־מצוָה אשר בה ייערך האסלאם כנגד הנצרות. בקרב אנשים כאלה היה כל מוסלמי צריך לראות אויב לו בכל נוצרי יליד־הארץ, ועל־כל־פנים באותם שהיו להם קשרים כלשהם לרוסיה (יוונים, ואפילו ארמנים).

בעצם פחדיהם המופלגים סייעו הנוצרים היראים והמבוהלים להחדיר את הרעיון הזה. לא עמדה בינתם להסתיר את מוראם מפני טבח הקרב לבוא, מן הסתם, שיתלווה חזיונות זוועה ושפיכות־דמים מעין אלה אשר ידעו אבותיהם בעקבות המלחמה היוונית לעצמאות כשלושים שנה לפני כן.

מצבם של המסכנים האלה היה מדכא את הנפש: לא הבינה ולא ההוכחות לא עשו עליהם כל רושם. בשכבר־הימים ינקו את הפחד עם חלב אמותיהם, ועתה אכן הציפם.

אם כך היה הדבר בירושלים, מקום שם היו המנזרים והפטריארכים והקונסולים מוכנים ומזומנים להגן עליהם, הרי גרוע פי־עשרה היה בכל הערים והכפרים המרוחקים. שם אירעו מעשים שוודאי היו פשוט מגוחכים לולא אי־הסובלנות הנשענת על כוח־הזרוע מן הצד האחד ומן הצד השני על החרדה הבזויה אשר גילו.

בחג־הפסחא עורר המופתי של עזה בהלה בקרב קומץ הנוצרים שבעיר ההיא בהוציאו פסק־הלכה, או פ’תוָה, שהנוצרים יפגעו בדת האסלאם אם ישאו כפות־תמרים בכנסייתם ביום־א' שלפני חג־הפסחא, כמנהגם מאז ומתמיד. כאשר נודע הדבר בירושלים צחקו הבריות גם לו וגם לנוצרים הנפחדים שבמקום.

ואולם גם בירושלים היה חשש רציני שמא תהיה התנגשות בין המוני הצליינים היוונים שנאספו לחג־הפסחא – ברנשים חסונים וחמושים כהלכה, שאחדים מהם שימשו בעבר בצבא הרוסי – לבין הצליינים המוסלמים לנבי־מוסא, שנהרו ובאו לעיר במספר רב מכפי הרגיל ממחוז שכם. אנשי שכם ידועים הם באכזריותם ובקנאותם.

לטוב־המזל הקדים חג־הפסחא הלאטיני בשנה הזאת, אך המון היוונים, הארמנים, הסורים, הקוֹפטים והחבשים (הנוהגים כולם על־פי הלוח המזרחי) עצום היה, והשאון, הרעש וההמולה שבקעו מבעד לחלונות פתוחים מן השווקים המלאים מפה־לפה חייבו עירנות בלתי־פוסקת.

בתוך הרחובות והשווקים ההומים האלה פילסו להם הצליינים המוסלמים את דרכם, בתהלוכות שבראשן צעדו אנשים הנושאים דגלים ירוקים ואדומים מגונדרים ומכּים בתוּפים גדולים, וכן דרווישים נודדים שהשמיעו השבעות, קיסמו נחשים ונופפו בחרבות. בערב חג־הפסחא, שעת אש־הקודש, ניסו כמה מן הכנופיות האלו להטיל מהומה בקרב עולי הרגל הנוצרים, אבל הפחה, שנודע לו על הדבר מבעוד־מועד, שלח חיל־רגלים ופינה את הרחובות.⁷⁷

השלטונות התורכיים היה להם יסוד נאה להכרת־טובה כאשר הלכו הצליינים משני הסוגים לבתיהם והשאירו את ירושלים במצבה הרגיל; ואף־על־פי־כן לא זזה הרגשת הסכנה והחרדה מן הנוצרים התושבים, והמוסלמים היו מתגרים ומתרברבים למעלה מכפי הרגיל.

בארץ־ישראל היו, מחוץ למסגדים הרגילים, שני מקומות של קנאות מיוחדת: ־

1. החָרָם של ירושלים, מקום בית־המקדש העתיק של עם־ישראל, הקרוי “המקדש הנאצל”, ובפי האירופים הוא קרוי בטעות מסגד־עומר.

2. החָרָם של חברון, הוא המכפלה.

רק למוחמדנים הותר לגשת למקומות האלה, והראשון בהם נשמר על־ידי שוטרים אפריקאיים עזי־נפש הקרויים תכּארני (לשון־ריבוי של תכּרוּרי), בני דארפור.

מי לא שמע איך אי־אפשר היה בעבר לגשת למסגד־עומר, ומי נוסע לירושלים בתקופה ההיא או בתקופות קודמות אשר לא נשא עיניים כמהות ממרחק, בין מהר־הזיתים ובין מגג הקסרקט, כאשר נעשה לו חסד מיוחד והורשה להיכנס שמה, אל אדמת־הקודש ההיא, אשר משכבר־הימים היה בה המקדש האחד לאל האחד, מקום שם ודאי התהלכו נביאים, כוהנים, מלכים, שליחים, וכן הגואל עצמו – מקום שעתה היתה חזותו מזרחית כל־כך, שטח רחב־ידיים ובו דשא ירוק, עצי זית וברוש, סביב בניין יפה־להלל?

הואיל והרבה טעויות, שגררו אחריהן עלבונות או פגיעות, נבעו מן העובדה שנכרים, בהציצם מבעד לשערים הפתוחים, דימו בנפשם כי מקום זה הוא טיילת לרבּים, הרי צריך היה להביא את המקרים האלה לידיעת השגרירות. לפעמים הוכּו אנשינו באלוֹת בידי האפריקאים ונרגמו באבנים כאשר קרבו לעֵבר ההוא, או אך עברו במרחק־מה מן השערים.

פעם אחת הפצרתי בפחה שימנע את הטרדות האלו, אם על־ידי שיציב מחסומים בּמעברים הפתוחים ואם על־ידי שיעמיד זקיפים מן הקסרקט הסמוך, או אף שיקבּע כתבות בשתים או שלוש לשונות אירופיות להזהיר את הזרים; אך דבר לא נעשה.

המקרה הבא מחודש יולי 1851 ילמדנו מה סוג של התרחשויות שצריך היה לחשוש להן. מוסלמי אחד במדי ניזאם (צבא) מתפלל היה בתוך חצר החָרָם וספר לפניו, וכפי המנהג והדין נָשל את נעליו והניח לצדו את חרבּו אשר פיתח, והנה ניגש אחד מן האסכולה הישנה של האדוקים ובהאשימו אותו שהוא נוצרי ציוָה עליו לשנן את עדוּת־האמונה. זאת עשה, אלא שאִטי היה בכך יותר מכפי מנהגם של המוסלמים בארץ, ואז תפס הלז בחרב ופצעוֹ קשה בפניו.

למחרת היום מת האיש מפצעוֹ.

והנה, אפשר שלא היה הקרבן מוסלמי מלידה כי אם מומר ששירת בצבא התורכי, ועל כן לא היה בקיא עדיין במצוות המסורתיות החלות על התפילה; ואולי היה מוסלמי־מלידה מאיזו ארץ נידחת, והלשון הערבית לא היתה נהירה לו עד כדי כך שיוכל להשמיע את הפסוקים הידועים בלי ספר.

לא נערכה כל חקירה בנידון, אך המאורע העיד מה־מסוכן הוא לכל לא־מוסלמי להיכנס לחרם־אל־שריף של ירושלים. מעודי לא שמעתי כי נענש הרוצח הדתי. לא היה לו לפשע אפילו הצידוק המתקבל על הדעת לכאורה שנעשה בידי המשטרה המיוחדת לדבר.

העיר שכם נתפרסמה לגנאי בשל אי־סובלנותה כלפי הנצרות. נוצרים מועטים מאד דרו שם, אך תמיד היה להם יסוד להתלונן על אי־צדק מצד השלטונות המקומיים. גם תיירים אירופים זכו לקריאות־בוז בעָברם ברחובות; הגברים נשמרו מהתגלות, אך ילדיהם לומדו לרוץ לאורך גגותיהם השטוחים של הבתים תוך שהם מפזמים חרוזים של תועבה לפי לחן פשוט. והואיל ועבריינים קטנים אלה אי־אפשר היה להדביקם הרי, בתשובה על דברי־תוכחה, רק משכו הגברים שברחובות או בשווקים בכתפיהם ואמרו שהילדים אינם יודעים להתנהג. לטוב־המזל הבינו רק מעטים מן התיירים את המתרחש, והעלובים שייצגו את המשטרה פעלו ככל שיכלו תחת השלטון המרושל של אותה תקופה.

בכפר סבּסטיה, התופס חלק מאדמת הבירה העתיקה שומרון, מרחק פחות משעתיים משכם, אָפיים של התושבים גרוע עוד יותר והם מצטיינים בהתנהגות זעופה ומרושעת כלפי אירופים. פעם אחת באתי עם ידיד אחד לסייר בעתיקות המופלאות שבמקום כאשר קמו כמה בטלנים, שרבצו על האדמה, והטיחו כלפי נהגי־הפרדים, בלי להירתע מפני הקוואסים החמושים שניצבו עלינו, “היכן מצאתם את הנבלים הללו?”

אין ספק שהללו לא ידעו דבר על קשר מדיני כלשהו בין ממשלתנו לבין הממשלה התורכית – לאמיתו של דבר, אדישים היו באותה מידה לשתי האומות: וכאשר עברנו לאורך שדרת־העמודים הארוכה של הורדוס רדפה אחרינו סיעה של ילדים מילדיהם ששרו במקהלה: –

חגנו הוא חג הנביא,

חגכם הוא חג השטן.

היה הדבר בתחילת רמדאן, ולכך רימזו, כמובן, ולא היה מושל לפנות אליו סמוך יותר משכם. מכל־מקום, היינו חבורה חזקה מכדי שיתקפונו הגברים.

באותה עת לערך סבר השייך של כפר בשם תרשיחא, ליד עכו, כי זו שעת כושר נאה לחדש את הרוח הכושלת של “הזמנים הטובים משכבר”, ותוך שנתלה באי־אלו תורות קיצוניות שנטל מכּת המתוואלים כינס לו תלמידים שהלכו אחריו מכפר לכפר, שחבשו את הצניף בצורה מיוחדת, ונשאו כולם מקלות ארוכים מפורזלים, שבהם הלמו בקרקע בעודם משמיעים בקולי־קולות את הכרזת־האמונה – “אין אלוה מבלעדי אללה, ומוחמד שליח אלוה!”

הנלהבים האלה הגסים והנבערים התימרו להחיות את הדת העתיקה, ואפילו שיגרו שליחים לערים גדולות ועשו שם נפשות; אך לא בעיר ולא בכפר לא הרבו להרע, כי בכל מקום היה השלטון האזרחי נגדם, ובכפרים לא היו אורחים רצויים בגלל דרישותיהם הקולניות להכנסת־אורחים. בירושלים נמצאו אחדים מבני המשפחות הטובות ביותר שחבשו את הצניף של תרשיחא ונשאו מקלות מפורזלים כמנהגם של אלה, אך סברה היתה, שאיני יודע מה מידת האמת שבּה, שהללו דגלו בפּנתאיזם של הצוּפיים.

אילו יכלו האנשים האלה לחזות, או להאמין על סמך עדותם של אחרים, במצב האמיתי של קושטא בעת ההיא או קצת לאחר־מכן, כאשר כמעט הדבירוה צבאות של כופרים, ומסגד סופיה־הקדושה נפתח לנכרים שלא נשלו נעליהם; ויתר על כן, אילו יכלו לחזות בשינוי הנימוסים שחוללה שם הציביליזציה־כביכול בתוך הארמון גופו, כי אז ודאי מוכנים היו להטיל חרם ונידוי על “אמיר המאמינים” ועל כל הדיוואן שלו – מה־רב הנזק שעלולים היו לגרום בתנאים מעין אלה בסוריה, הרחק מחזיונות־המלחמה מסעירי־הלבבות!

הופתענו למצוא שבאותה תקופה עצמה אימצו להם האיכרים – אפילו במחוז שמסביב לשכם, ומדרום לה – מתוך שהיטיבו לעמוד עתה על מצבה האמיתי של בריתנו עם שליטיהם, את המנהג לקדם פניהם של אירופים בדרכי־המלך בברכת 'סלאם עליכּוּם" (שלום עליכם!), שתמיד שמורה היתה בקפידה למוחמדנים בלבד; והקאדי של חיפה הצהיר לפני כי סייג זה היה ענין שבמנהג בלבד, ולא נבע מחוק או ממסורת כלשהם, אף העיר בו על כך את ידידיו סביבו. עם זאת, קרוב ביותר לוודאי שהיה זה רק כזב של חנופה, מותאם לזמן ולמסיבות.⁷⁸

עבד אל־וַחד הזקן, הקאדי של שכם, תמיד בירכני ככה לשלום ברשות־הרבים, ולפעמים אף השמיע את תפילת־היום הנוצרית, כפי שלמד אותה מסידור־התפילות הפרוטסטאנטי שלנו (כלומר מן הליטורגיה האנגלית שלנו), ואומר היה שהיא טובה מאד.

אולם המון־העם, שנבער היה ביותר, הושפע אך במעט מן הליבּראליות הנוחה של הפקידים התורכים והאחרים, וברכת־השלום הנ"ל יצאה מעט־מעט מכלל שימוש, ונעלמה עם המלחמה עצמה.

עם זאת ראוי לציין כי בתקופתנו, כפי שלמדתי מנסיוני, היה חוסר־הסובלנות של האסכולה הישנה מכוּון נגד האירופיות ולא דווקה נגד הדת הנוצרית, אף שהתורכים נתנו דחיפה מסוימת בכּיוון הליבּראלי, ששרר בעיקר בערים: מחוץ לאיכרים הנידחים ביותר השתכנעו הכל כי הגורל העניק מן־הסתם לאירופים, במדע הצבאי כביתר המדעים, יכולת בלתי־מנוצחת שאין תקוה להתמודד עמה; ולא נותר אלא לעשות מה שהיה כל מוסלמי בטוח כי חובתו היא, לעכב כמידת האפשר את התקדמות הרעה המתקרבת בכל שלביה – ורק לזכור במעמד־הדברים כפי שהוא שאנו בעלי־ברית פעילים להם עצמם.

בעמק אחד מוצנע, לא בעיר, הוֹרה פעם נער־איכרים אחד על חבורתנו באצבע אחת, מתוך כוונה “להעיד על אחדות” האלוהים, תוך שהוא משנן את המלים המעטות של הפרק האחרון בקוראן,⁷⁹ אך אפשר מאד שבא הדבר מתוך פחד שבאמונת־הבל ולא מתוך שנאה.

בלבטי־הנפש שהטרידו את המוסלמים בני האסכולה הישנה בתנאים הקיימים היו אנשים מעין אלה מתאמצים לפעמים לגלות סובלנות בצטטם את ה“חדית' “, או את מימרתו המסורתית של מוחמד, שבעולם יש שבעים־ושתים וחצי כיתות דתיות, אלא שהנביא לא אמר איזו היא החצי; היו שסברו כי זו כת הדרוזים, ואחרים סברו כי זו כת הצוענים, ואחרים כי זו כת הנוּציירים; אלא שלא היה יכול להתכוון לנוצרים, שהרי הללו כלולים ב”אַהל אל־כּתאבּ”, כלומר עם־הספר, המאמינים בספרי ההתגלות האלוהית – וספרים אלה הלא הם תורת משה, ספר־תהילים והברית החדשה, וזו האחרונה ידועה במלה האחת, “אִנג’יל”, האוונגליון.

יש נקודה אחת מיוחדת שאין לפסוח עליה – האמונה המיושנת שמשפט המוסלמים גוזר עונש־מוות על הפשע של המרת דתם. עונש זה בוצע פשוטו־כמשמעו לפני זמן לא רב בקושטא ובברוּסה, אפילו כשהיו הדברים אמורים באנשים שלכתחילה נוצרים היו אבל נטשו את דת מוחמד לאחר שהחזיקו בה פעם.

אכן, זעקתו של העולם הנוצרי, שבוטאה בעיקר על־ידי השגרירות שלנו בקושטא, תבעה בתוקף את ביטול המנהג הזה ב־1845; אלא שקשה היה להחדיר צורה חדשה זו של סובלנות לפלכים הנידחים.

שנים אחדות לפני הזמן שאליו הגענו כאן נמסר לי בסתר על מקרה של נוצרי (מלידה) שנטש את דת האסלאם; הבישוף האנגליקאני שלנו יעץ שלמען בטחונו יסתלק האיש להודו בהתכחשוֹ לאסלאם; דעתי היתה שבאותה מידה יהיה בן־חורין לפעול על־פי מצפונו במַלטה, אך איני יודע מה עשו למענו לבסוף.

ב־1850 לערך הגנתי משך זמן ניכר על איש אחד ובנו בתוך בניין הקונסוליה שצפוי היה לסכנה בשל כך; לבסוף עזבוּנוּ אלה ונסעו ליפו, ומשם לקושטא, כפי שאני סבור.

עדיין לא הוכרעה השאלה באשר למוסלמי־מלידה הבּא בברית הנצרות.

הזדמן לנו במהלך פרשת־הקורות הזאת לדבּר על המוסלמים בנבדל מן הנוצרים בתורכיה. אך יש לזכור כי המוסלמים שעמהם היה עלינו לבוא בשיג־ושיח נמנו על לאומים וכיתות שונים עד מאד, אף נבדלו מאד בתכונותיהם.

מצחיק הדבר – או, מוטב לומר, מצחיק היה לולא נבעו תוצאות רעות מן הבוּרוּת שנתגלתה בכך – לשמוע איך אנשים מערבּבים את הצדדים הטובים והרעים שבדת המוסלמית עם התכונות הטובות והרעות של המחזיקים בדת ההיא, ואגב כך הם שוכחים את השוני העצום של האומות הכלולות יחד בשם הכולל מוחמדנים.

הייתכנו דברים שונים יותר, או אף מנוגדים יותר, מתכונותיהם של הערבים, התורכים, ההינדוסים, האפגאנים, הטאטארים, הפּרסים, המאוּרים, הכושים, האפריקאים לגזעיהם המרוּבּים, הסורים, הבּדווים, הבּולגרים, הבּוֹסנים, הצ’רקסים?

אף־על פי כן כל אלה מוסלמים. משותפים להם הטוב והרע שהצמיחה דת האִסלאם. נבדלים הם ומנוגדים הם זה לזה בתכונות־אופי לאומיות מובהקות עד מאד – שדתם המשותפת שינתה אותם אך במעט, אם בכלל.

ועם זאת, אנשים דנים את המוחמדניוּת על־פי הגזע או הלאום המסוים של מוסלמים (ערבי, תורכי, הודי או פרסי), או זה הידוע להם ביותר, או להיפך – דנים הם את המוסלמים הערבים ומעריכים אותם על־פי הנסיון שקנו להם במוסלמים תורכים או כושים, הינדוסים, או בני אומות אחרות!

באותה מידה יכולים היו להעריך את הנצרות אך־ורק על־פי הצביון המיוחד אשר לה באיטליה או בהולנד, או במוסקבה; או לגבש להם דעה על האירים על־פי מה שידוע להם על־אודות הגרמנים – על הספרדים על־פי היכרותם עם האיסלנדים או הפולנים – כי כלום אין כל אלה נוצרים?

סיבה עיקרית לבילבול במחשבתם של האירופים נובעת מן העובדה שאומות שונות נוטלות להן יצורים שונים כטיפוסיים למוחמדניות והן שופטות על־פיהם.

באירופה התיכונה, רוסיה, ויוון, “התורכים”, ”die Turken“, הוא ביטוי נרדף (ואם גם בטעות) ל”המוסלמים".

בספרד ובאיטליה סימלו המאוּרים והערבים את המוחמדניות. עד היום הזה היהודים הספרדים, שאבות־אבותיהם גורשו מספרד במאה החמש־עשרה, והיושבים מאז בארץ־ישראל, אינם קוראים לכל שכניהם המוסלמים אלא “לוֹס מוֹרוֹס”.

בעיני האנגלו־הודי מצטייר טיפוס אחר לגמרי של מוסלמי, והצרפתים מצדם מכירים בעיקר את הַזָנים המצרי והאלג’ירי.

אף־על־פי־כן כולם מדמים בנפשם שהם מכירים היטב את המוסלמים ואת דתם, עִם שהם דנים על־פי סימני־היכר לאומיים, שלעתים קרובות הם מנוגדים לאלה של כל עם מוסלמי שונה מזה הידוע להם במקרה. אין ספק שדת האסלאם, כפי שנתגבּשה בקוראן במקורה הערבי, יוכלו להבינה חוקרים שלא ראו מוחמדני בימי־חייהם.

אך כדי לטפל במוסלמים בהגינות ובהצלחה יש להביא בחשבון את השינויים שחלו בדתם בארצות שונות ובקרב עמים שונים, ויש להתחשב בשינויים גדולים ואפילו סותרים שבאופי הלאומי.

בארץ־ישראל היה עלינו לבוא בשיג־ושיח עם שלושה טיפוסים עיקריים – הערבים הטהורים, הגזעים הסוריים שעליהם נכפה האסלאם בכוח הכיבוש, והתורכים השליטים עתה ככובשים וכמושלים על אלה ואלה כאחד.

אך היו לנו גם זרים – תורכּמנים, כורדים, הודים, אפגאנים, טאטארים, מצרים ואפריקאים – שהיו עמנו במגע יומיומי פחות או יותר.

כל אלה היו בני הכת הסונית או האורתודוקסית.

השיעים יוצגו אצלנו על־ידי עולי־רגל פרסיים ועל־ידי היישוב כולו במחוז המתוואלי בלאד־בשארָה.

עירבום של אלה יחד, או ראִייתם כאחדים, ודאי היו עשויים אפילו להניב תוצאות קטלניות.

יישוב־הקבע הערבי־המוסלמי כביכול של ארץ־ישראל אפשר לחלקו לשני סוגים: ראשונים, האיכרים סתם (האכזריים כמעט), הם הפלאחין – ואחריהם, יושבי הערים, התרבותיים מעט יותר, הבלאדיין.

הראשונים, שהם רוב מניינו של היישוב, קרויים ללא הבחנה ערבים בפי האירופים, בלי שים לב כלל אם מערָב מוצאם ואם לא. הם עצמם אינם מתקראים כך, אלא בפשטות פלאחים (כלומר פולחי האדמה, אנשי־מחרשה).

האחרים, הבלָדיין, או יושבי הערים, הם גזע מעורב ממוצאים שונים, אך יש בתוכם משפחות הרשאיות להיקרא ערביות הואיל ואבות־אבותיהן היגרו מחצי־האי ערב בעת הכיבוש המוסלמי. בני מעמד זה אינם אלא חלק קטן מן האוכלוסיה; אבל האנשים האלה גאים במוצאם: אפילו הנבערים שבהם יודעים משהו על שיטת דתם, והם גאים על מקורה הערבי.

מטעם זה גופו אין הם יכולים להבין איך יכול שולטן של התורכים, גזע זר שבא מתורכיה, להיחשב על־פי דין כליף (יורש) של מוחמד הערבי הקוּריישי, או להחזיק בסמכות למנות את השריף של מכה או להדיחו.

אחת הדרכים שבהן ביטאו את טינתם על יומרות העותומאנים לכליפות היתה דרכם המרירה לבטא את התואר “ח’אן” של השולטן כאילו היה זה כינוי הגזור מן הפועל הערבי “ח’אן” (לבגוד או לרמות). שמעתים מדבּרים, בהטעמה מוזרה, על “עבּד אל־מג’יד אל־ח’אִין” (המועל־באמון).⁸⁰

הערבים האלה, כפי שהם נחשבים בעיניהם, בזים ושונאים את התורכים; זוהי שנאה עתיקה שראשיתה עוד בתקופת הכיבוש העותומאני של “ערבּיסטן”. האיבה והקנאה נובעות מן ההבדל בגזע ומזכרוֹ המסורתי של הכיבוש.

אך הנאמנות לאסלאם היא עקרון אדיר ומעמיק־חדוֹר, המרסן כל רגש אחר. בעיני הערבים המשׂכּילים השולטן הוא כליף דה־פאקטו; הוא גם כליף דה־יוּרה. דתם היא המצווה עליהם להכיר בו ולציית לו

הראשונים, האיכרים (פלאחים), הם מוחמדנים להלכה על־פי מורשה, שהרי אינם יודעים כל דת אחרת, אך אין הם יודעים דבר על עבודת־האלוהים מחוץ לכמה סממנים חיצוניים. הללו גזע נכבש הם לא פחות מן הנוצרים, וכמוהם מתעבים הם את המימשל הרע של שליטיהם ואת פריצותם.

בערים הם מבקרים מעט ככל האפשר, וממעטים הם ככל האפשר לפנות לבתי־דין תורכיים, כי בינם לבין עצמם יש להם תקנון מסורתי עתיק של חוקים שבעל־פה, הקרויים בפיהם “משפט־אברהם”, הנבדל בכך מקובץ־החוקים החדש יותר של הקוראן. דינים אלה מספיקים להם די והותר, ובדרך־כלל הם שופטים על־פיהם הזקנים (שייכים) שלהם, אולם לא דווקה אלה של מקום־מושבם, שכּן אפשר להביא את המשפט לפני אנשים הידועים כישרים וחכמים הדרים במרחק־מה, והללו מכונים בפיהם “טובי האלוהים” (אַג’וואד אללה). בפני אנשים שכמותם רשאים הצדדים לערער אף לאחר פסק־דין שניתן בבית.

משפט זה שבעל־פה מפותח הוא יותר מכּפי שנוכל לשער, ובו סעיפים צודקים והוגנים לתועלת הנתבּעים. אפשר להשוותו לחוק המאוֹרי, ולחוק הבּריהוֹני⁸¹ של ארצות אחרות, שהשבטים ילידי־המקום נזקקים אליו למעשה לאחר שיעבודם על־ידי גזע חזק מהם.

עול השיעבוד לתורכיה לא העיק ביותר על יושבי הכפרים. שלמונים, שחיתות ורשלנות היו בשפע; העריצות הפעילה לא היתה מרוּבּה, והוא הדין במימשל־העריצות שעורר בלב הבריות חמלה על האיכרים האומללים של מצרים.

אדרבה, הפלאחים של ארץ־ישראל הורשו במידה רבה למשול על עצמם כטוב בעיניהם. המסים לא כבדו עליהם, עם כל הנגישות של המוכסים, שלעתים קרובות נוצרים היו. אדמותיהם היו פוריות, וברוּבּן הניבו יבולי־ברכה. בדרך־כלל היה מצבם של האיכרים טוב למדי, ורבים מהם צברו הון. נאמנותם לשולטן היתה בלתי־מעורערת.

הפּחווֹת ברובם חלשים היו ושואפי־בצע – אפילו חמסניים; אבל ימי העריצות האכזרית, כגון זו של עבּדאללה פחה מעכו, חלפו־עברו. הפחוות הורגשו אך מעט – ועוד פחות מכך ראו אותם, כי במשך שנת כהונתם יצאו רק לעתים רחוקות אל מחוץ לחומות ירושלים.

מצוקות גיוס־הכפייה לצבא לא נודעו בארץ־ישראל בימים ההם; ובכללו של דבר נדמה היה לאיכרים שאם גם אין ממשלתם עושה למענם מאומה, או כמעט מאומה, הרי מצד שני סובלים הם אך מעט, אם בכלל, מחומרות השלטון שתחתיו הם חיים. אם מזמן לזמן חיו הבאשי־בוֹזוּקים במחנות פתוחים, וגזלו את כל הבא תחת ידם, הרי אנשי הצבא הסדיר שימשו חיל־מצב שקט ורוגע ומעולם לא הטרידו את הכפריים במאומה.

מבּית לא היה דבר שיסכּן את בטחונו של השלטון התורכי בארץ־ישראל. סיעות האיכרים ושבטי הבדווים, הדרוזים והמארונים, אם עזבוּם לנפשם, עלולים היו להילחם זה בזה אף גם עשו כן; אך לא היה אף צל של סכנה למרידה נגד אדונם השולטן.

מזימות מבחוץ עלולות היו לחרחר פילוגים ומעשי־איבה מקומיים; אי־הסובלנות הקנאית והשנאה עלולות היו להתלקח, אך גם דבר זה ודאי היה פרי הזמן בכל מקום מחוץ לערים הגדולות – כגון דמשק, שכם או עזה.

אילו החלה התקוממות דתית כלשהי נגד הנוצרים בערים, כי אז בלי ספק היתה תקוות ביזה מעוררת עד־מהרה את האיכרים והערבים הפראים ליטול בה חלק; אבל מרידה נגד השולטן וממשלתו לא עלתה על הדעת כל־עיקר.⁸²

חרף המומים וההקלות הרציניים ביותר החזיקה הממשלה העותומאנית מעמד. בימים־עברו קיימו התורכים את שלטונם בארץ־ישראל כבשאר מקומות, על־ידי דבקות מתמדת במדיניות של ניצול אינטרס אחד או מערכת אחת של אינטרסים כמשקל־שכנגד לאחרים. באמנות זו עדיין אין להם מתחרים. כשהיו שני מנהיגים, או שבטים, או פלכים, קרובים מדי לשוויון־כוח, ולפיכך נעשו טרדניים, שוסו זה בזה עד שהיתה ידו של האחד על העליונה.

אגב כך נחלשו שניהם, והתוצאות שׂמו קץ לדו־המשמעות. לאחר־מכן אפשר היה לתלות בצווארו של אחד את הקולר של כל העלול להתרחש. אם התחזק אותו אחד – מנהיג, שבט או פלך – יותר מדי הרי היריבות העתיקה מן־הסתם לא דוכאה עד כדי כך שאי־אפשר היה להחיותה ולנצלה לגירוי גאוותו וכוחו של הצד השני, שלעת הזאת התגדל כל־כך עד ששוב אי־אפשר היה לרדות בו על־נקלה.

ואותו עקרון ננקט באלף דרכים שונות ומשונות. “מאזן־הכוחות” איננו מליצה ריקה בפוליטיקה התורכית, בין בהיקף מקומי ובאמת־מידה קטנה ובין בשאלות הרחבות יותר של כנסיות ומלכויות.

לעתים קרובות תמהו בני־אדם ושאלו איך יכלה תורכיה למשול בארץ־ישראל, ולרסן כה הרבה אינטרסים מנוגדים, ואוכלוסיה כה עצמאית ואפילו סוררת, בכוח גדוד אחד או שנים של חיילים סדירים, שלעתים רחוקות נראו מחוץ לחומותיהן של ערי־המצב, ואשר אי־אפשר היה להפילם אלא בפקודות שנתקבלו מן המפקד־הראשי בדמשק, שבריחוק מסע ימים רבים?

מחוץ לחיילים המעטים האלה לא כלל השלטון הנראה־לעין, כאמור, אלא פחה תורכי (שהוחלף בכל שנה) בירושלים, בעכו ובביירות; קאדי, או שופט, תורכי בכל אחת מן הערים הראשיות; וכמה חיילים של חיל־פרשים בלתי־סדיר, או באשי־בוֹזוּקים.

ואף־על־פי־כן התשובה פשוטה. התכנית היתה למשול בארץ באמצעות הסייעות המקומיות וכן על־ידי המנהיגים המקומיים או הילידים האזרחיים והדתיים. כל שבט ומטה וכפר היו לו שייכים, או זקנים שמשלו בו; משׂרתם של הללו אושרה תחת מרות הפחה התורכי לפי־שעה, והם המשיכו בניהול העניינים המקומיים כבעבר, לפי דיני המקום והארץ, ואין משפטם ניתן לעירעור אלא לפני בתי־הדין העירוניים והשלטונות התורכיים; ובתי־הדין האלה רק לעתים רחוקות מאד העזו לפעול נגד החוקים הנהוגים אצל האיכרים, שהם עתיקים ביותר, אם גם לא־כתובים.

בדרך שליטתם זו בארץ אין התורכים נוהגים אלא כמנהגם של שליטי המזרח לפניהם מאז ומעולם – אכן, אם לחזור לימי הרומאים, הסורים, היוונים, הפרסים, ונבוכדנאצר עצמו, נמצא כי כל אלה משלו בארץ־ישראל בצורה דומה לזו בדיוק. “הפרד ומשול” הוא סיסמה קדומה.

שיטת השלטון־העצמי המקומי מעלתה הגדולה בכך שהיא שיטה זולה, שאך מועט מחירה באדם, בממון, או באבזרי שׂררה; שהיא גמישה, ומסתגלת לכל הגזעים והדתות השונים החוסים בצל השלטון העליון, ומניחה היא להם כולם ליהנות ממנהגיהם ומצווֹתיהם השונים, בלי שיטרידום שינויים הבאים זה אחר זה עם חילופי הכובשים והשליטים.

הריכוז לא נודע; כל עדה חיתה חיים נפרדים ובלתי־תלויים, ובלבד שתשלם את המסים שלפי החוק ואת תשלומי־העושק שבניגוד לחוק כל־אימת שנדרשו.

העדות הדתיות שלא נהגו על־פי הקוראן – כלומר בני כל הכנסיות הנוצריות השונות, והיהודים – הוקירו את החירות ואת החסינות מהטרדה בניהול ענייניהן שלהן, אשר בהן זיכּתה אותם⁸³ השיטה הזאת.

כל פטריארך, בישוף או רב ראשי, לאחר שאישר השלטון התורכי את כהונתו נחשב היה מעתה והלאה הראש האחראי לעמו, בעניינים אזרחיים ודתיים כאחד.

הוא הוחזק אחראי להתנהגותם הטובה, לתשלום מסיהם, לפשעיהם האמיתיים או המדומים (עד שבאו התיקונים שהעניק השולטן עבד אל־מג’יד ונתנו לו עצמו חסינות. לגבי כל העבירות מחוץ לעבירותיו שלו, צפוי היה בפועל־ממש לעונש, מאסר, קנס או מיתה, בעבור בני־עמו). תמורת זאת, וכדי לחסוך טורח, ומחלוקות אין־קץ באשר לדיקדוקי־עניות או קשיים דתיים, ניתנה בידיו מרות מוחלטת כמעט על בני־עמו בכל העניינים, אזרחיים כדתיים.

אמת, אנשי כל כנסיה או עדה תמיד היתה להם הסמכות והזכות לערער לפני הפחה, או לפני הקאדי כשופט על־פי דיני הקוראן, אלא שרק לעתים רחוקות מאד השתמשו בהן.

הבריות העדיפו את הכפיפות לשיפוט הראש שלהם ובלבד שלא לערב רשות מוסלמית בענייניהם; ועל כך נוסף השיקול שמא בעודו מתימר לעשות משפט, ינצל הפחה או הקאדי את ההזדמנות ויסחט כספים מן המאשים והנאשם כאחד, אם לא מכל העדה שאליה השתייכו. בדרך־כלל היה מעשה זה מחוכּם יותר ובטוח יותר להשלים עם עוול מאשר ללכת אצל הכוֹפר לשם משפט ותיקון המעוות.

דרי ארץ־ישראל נוהגים היו לומר כי תחת שלטון התורכים יש חופש־דת; אלא שאם אי פעם יהיו הרוסים או האפיפיור מושלים בארץ־ישראל לא יהיה חופש כזה כלל.

בני כל הדתות היו נסבלים במידה שווה – לאטינים כיוונים, יהודים כנוצרים, דרוזים ועובדי עבודה זרה, יחד עם מיסיונרים פרוטסטאנטיים שהורשו למלא את שליחותם באין מפריע בקרב הכּל, בלי מעצור ומכשול, להוציא מקרים שבהם קיבל איזה פחה, או קאדי, או פקיד אחר, שוחד מן הכּת או המפלגה הדתית הנגדית על־מנת שיצר את צעדי יריביהם, או שיסייעם באי־סובלנותם כלפי עשיית־נפשות כלשהי בקרב צאן־מרעיתם או קהל המאמינים שלהם.

הפקידים התורכים לא נזקקו למאסר או קנס או רדיפות בעניינים דתיים אלא כאשר הסיתם לזאת איש קנאי יותר מהם.

כמובן, אין אנו מדברים עכשיו על מקרים של המרת הדת המוחמדנית בנצרות, שאז לא נודעו כמעט מעולם. היו אלה ימים שבהם כמעט לא נודעה הובלת־קיטור; שבהם לא היו חוטי־טלגרף; שבהם היתה קושטא רחוקה מאד, ואפילו פחה זקוק היה לשבועות הרבה כדי להגיע לבּירה.

עיוותים אפשריים היו, כמובן, אף גם אירעו. השייכים והמנהיגים, ומושלי־הדת, יכלו להתעמר באנשי־שלומם אף התעמרו בהם, אחד המרבה ואחד הממעיט, אי־סובלנות דתית היתה מצויה, כמובן, למכביר. הרב הראשי או הפטריארך יכלו לאסור, לקנוס ולדון למלקות את כל הפורש מן הציבור.

אי־סובלנות דתית זו, שהשליטים הדתיים של האמונות השונות נזקקו לה יותר ויותר, היא שלבסוף הרסה בהדרגה את השיטה על־ידי שיצרה את הצורך בפנייה אל השלטון העליון לשם הגנה במקרים של המרת דת.

חופש־הדת הושג בעיקר על־ידי הלורד סטרטפורד דה־רדקליף, שבתארו לפני הממשלה העותומאנית את הרדיפות שהשתגרו בשיטה המתוארת עתה, בניגוד לחוק, השיג מעט־מעט לכל הדתות והשכבות כאחת – מוסלמים, יהודים ונוצרים – את הצווים הרצופים של סובלנות ותיקונים שנודעו בשם ההאטי־שריף של גֻלחאנֶה ב־1838; התנט’ימאת ח’יריה,1841; וההאטי הוּמאיוֹן ב־1856.

מוזר הוא שעריצי־הדת שעליהם הוצרכו מיסיונרים זרים להתלונן ביותר היו הנוצרים, שעל־מנת לשתק את ההתקדמות, או למנוע עשיית־נפשות, לא היססו לקרוא לעזרת השלטונות המוסלמיים בבקשם להציק למיסיונרים ולפורקי־עול מתוך צאן־מרעיתם שלהם, ואפילו להתאכזר אליהם.

כך לא היה מנוס מלפנות אל השלטון העליון, ואל עקרונות הצדק שעליהם התבססו החוקים התורכיים. הלורד סטרטפורד דה־רדקליף הוא שנתן תוקף לפניות האלו, והשיג את פירסומם של צווי־הסובלנות, ששׂמו מחסום לעריצותם של שלטונות מקומיים, נוצריים ויהודיים כמו גם מוסלמיים.

אחר־כך, בהדרגה, הופיע הריכוז. הפנייה לקושטא נעשתה אפשרית, ושכיחה, עם שבהדרגה ניתן תוקף לחוקים חדשים ועם שהוקל הקשר. הונהגו קבצי־חוקים חדשים, הוקמו בתי־דין מעורבים חדשים, וכך נעשו שינויים יסודיים.

רבים מן השינויים האלה נוגדים עקרונית תכלית ניגוד אותה תורה של מימשל שלפיה היתה למוסלמים, מהיותם המאמינים האמיתיים היחידים, הבכורה על נוצרים ויהודים (שלפיכך לא יכלו לטעון אלא לסובלנות בלבד), ועל עובדי עבודה זרה (שעל־פי דין אי־אפשר היה לתת לפניהם שום ברירה מחוץ לאִסלאם או מוות).

תורה מוסלמית זו מבוססת, כמובן, על סברה שחוק הקוראן הוא שצריך למשול בכיפה – שהראש העליון של המדינה הוא זה שנתיניו המוסלמים מכירים בו, דה־פאקטו או דה־יורה, שהוא “כליף־אללה” – בא־כוחו של אלוהים, באשר הוא יורשו של הנביא מוחמד.

אך אפילו על־פי השיטה הישנה – בטרם יעלו החוקים החדשים במחשבה, ובשעה שעדיין היה הקוראן אמַת־המידה המוכּרת היחידה לצדק – תמיד אפשר היה להשיג מידה הגונה של צדק על־ידי גילוי של תקיפות מצד השלטונות הבריטיים.

פרק תשיעי:מצב הארץ    🔗

כדי שנצייר לעצמנו כיאות את מצבה של ארץ־ישראל בשעה שפרצה המלחמה שומה עלינו לחזור מעט לאחור וללמוד על תקריות שונות שהתרחשו קודם, בקרב המטות שהם־הם האוכלוסיה החקלאית – כלומר, הפלאחים הילידים.

בתחילת 1853 חשו הכל כי קרוב לבוא איזה משבר רציני ביחס לשליטה התורכית בארץ־ישראל. באירופה חשבו הבריות, כמובן, יותר על השפעתה של המלחמה הממשמשת־ובאה על קושטא; אך בארץ־ישראל הובן היטב כי, בסופו של חשבון, ירושלים היא סלע־המחלוקת.

האירופים, כמובן, חלוקים היו בדעותיהם באשר לתוצאות הצפויות לבוא אם ימות “האדם החולה”, או אם יוּמת; אבל הערבים המוסלמים,⁸⁴ אף כי שותפים היו בחששות המעורפלים שחששו האחרים, אחוזים היו בולמוס של רעיון אחד בלבד – התקוה להיגאל מן השלטון “החמסני והמזוהם” של הפחוות התורכיים (בביטויים אלה בדיוק השתמשו). לשולטן היו נאמנים.

איכרי ארץ־ישראל – הפלאחים – יש להם סייעות ובריתות־משפחה משלהם, המפלגות או מאגדות אותם, בלי תלות בשלטון העליון התורכי.

הם עצמם אינם יכולים לתת הסבר מתקבל־על־הדעת לחלוקה המעמדית הגדולה ביותר של “קייסי” ו“ימָני”; אבל ודאי שההבחנה ראשיתה נעוצה לפחות בדורות הראשונים לכיבוש הערבי בסוריה במאה השביעית. יש אומרים כי “ימני” מוסב על סיעה מתימן או מערב הדרומית ו“קייסי” על ציבור צפוני יותר מאותו חצי־האי, המוזכר בבּיוגרפיות של מוחמד ויורשיו.⁸⁵ עם זאת, אין בכך להוכיח כי אנשי הסייעות בימינו אנו הם דווקא יוצאי־חלציהם של אותם גייסות של פולשים, אלא רק זאת שאבות־אבותיהם דבקו בלוחמים הקייסיים או הימניים, עם שהופיעו בזירה, ונעשו אריסיהם.

אולם כינויים אלה קיימים גם בהרי־הלבנון בקרב הדרוזים, מקום שם התנהלו ביניהם פעולות־איבה מרות מאין כמוהם, עד שמוגרו הקייסיים ובראשם פח’ר אל־דין המהוּלל.

בדרומה של ארץ־ישראל עדיין נמשכות המריבות בשמות הללו. הקייסיים שלנו טוענים (ופרט לכך אין בפיהם דבר לומר על הנושא הזה) שכּינויָם בא להם מתוך כך שהיו “קשויים” נגד אמונת מוחמד בראשיתה, ולכן היו האחרונים שקיבלוה – וזו, לדבריהם, עדוּת לעזוּת שבטבעם.

הגברים ניכרים על־פי צניפיהם, שכן אצל הקייסיים יש להם פסים של אדום־כהה וצהוב ואילו אצל הימניים יש פסים של ורוד על לבן; ובגאוותם מתפארים הראשונים שסוסים כהים חזקים יותר מן הבּהירים מהם – וכך שאפילו תרנגולים כהים ממזבּלות הכפרים מנצחים תמיד את יריביהם החיוְרים מהם; ובאשר למלחמה, הם טוענים שהקייסי מוחמד עבּד אל־נבּי אל־עמלה, אף שאין לו אלא ארבע־מאות איש, מנצח תמיד את אבּו־גוֹש הימַני, שכוחותיו גדולים הרבה יותר. אם נכון הדבר בכלל אין הוא יכול להיות כך אלא בישימון־הטרשים שלו, מקום שם קשה לדלוק אחריו.

בכמה כפרים, כגון מַלחה שמדרום־מערב לירושלים ובכפרים אחרים, הבריות מפולגים, קצתם קייסיים וקצתם ימניים, וכשהם נקראים להילחם תחת דגלי הסייעות המנוגדות הללו הם נערכים זה מול זה באותו רחוב.

יש ביניהם כמה הבדלים בניבם הערבי; בתוך שאר הבדלים כאלה הרי הקייסיים הוגים את האות ק“ף כגימ”ל קשה, כדרך הבדווים.

נוסף על כך נחלקות סייעות אלו למַטות שלכתחילה היו אולי משפחתיים, כגון בני־מָלך, בני־מוּרה, בני־סָלים, שכל אחד מהם מחזיק עתה בכפרים מעטים בקבוצות, והם מתחרים זה בזה על הבעלות הקרקעית. כל אלה יש להם טינות נושנות משלהם, ואין הם מחמיצים שום הזדמנות לחוש לפעולות־איבה מטעם זה או מטעמי גאולת־דם.

הארץ נשארה שקטה במידה מתקבלת־על־הדעת מאז אמצעי־הדיכוי שנקט קוּבּרוּסלי פחה ב־1846, כאשר גורשו והוגלו המנהיגים היריבים במהומות המקומיות – חאג' מוצטפא אבו־גוש, מוחמד עבּד אל־נבּי (המכונה אל־עמלה, מן השטח שבין אבו־גוש ובין חברון), עבּד אל־רחמאן עאמר מחברון, ומוצלח אל־עזיזי מבית־ג’ברין.

כמה מן האנשים האלה היו בלתי־תלויים זה בזה עד כדי כך שמפי האחרון בהם שמעתי בשנים שלאחר־כך כי מעולם לא ראה את אבו־גוש עד שנפגשו, אסורים שניהם בכבלים, על סיפון השח’טוּר שהוליכם לתורכיה בדרך־הים מיפו; אבל ב־1853 חזרו אנשי־שם אלה איש למחוזו ואיש לדרך־חייו העתיקה, כשֵייכים, או ראשים, למטותיהם.

ייקל לנו להבין את התרחשויותיה של התקופה אם נחזור אל קורותיהם האישיות של עוכרי־השלוה האלה. יש לזכור שמדבּרים אנו עכשיו על האוכלוסיה החקלאית – הפלאחים – על שבטיהם, או מטותיהם.

תחילה הרי לנו מפלגת אבו־גוש, שכמדומה בדין קוראים לה שבט או מַטה. פירוש השם אבּוּ־גוֹש הוא “אב ההוֹנאה”, תואר ביש אם נחשוב עליו בקשר לאיש שעליו נאמר לנו כי “מדי דבּרוֹ שקר ידבּר מלבּו, כי משקר הוא ואבי השקר” (יוחנן ח, 44). הכפר שמנהיג זה מחזיק בו כבירתו הוא קריית אל־ענב (שברגיל הוא קרוי אל־קריה, כלומר הכפר), זו קרית־יערים שבכתבי⁸⁶־הקודש, ולדעתי אין כל ספק כי זה המקום שעל שמו נקרא הבוגד יהודה איש־קריות, או “איש־קרית”, שנתרכך ביוונית ונעשהIscariot.⁸⁷

הכפר שוכן על דרך־המלך מיפו לירושלים, בריחוק שלוש שעות מזו האחרונה, במקום המשקיף למרחוק על תיירים ועולי־רגל המתקרבים, שכן הדרך עוברת במטווחי־רובה מן הבתים, וביניהם מצויה כנסיה נוצרית עזובה, שעודה עומדת על תלה, וחלונותיהם הקטנים יפים בהחלט לשמש אשנבּי־ירי. לכל הדעות הכפר בנוי יפה, ונעים הוא למראה. עיבּוד ההרים מסביב משובּח במידה בלתי־רגילה – ואמנם עולה הוא על כל זולתו לאורך הדרך ההיא. דומה כאילו מצטיין המקום בשקט ושלוָה.

הראש שהיה אחראי שם לפני הממשלה היה אחמד עבד אל־רחמאן (למשל, ב־1852־3), והוא היה השייטאן, או מקור כל העצות הרעות; ואילו יד־ימינו של המַטה, איש־המלחמה, היה אחיינו, חאג' מוצטפא, איש נורא־הוד, והוא שהוגלה על־ידי קוּבּרוּסלי פחה ועתה חזר. הראשון היה זקן, נבוּל במראהו ושחוח, עיניו מושפלות תמיד וזוויות־פיו מפרכסות תמיד, פניו חיוְרים ולבושו לבנים.

על כל משפחות הכפר אמרו, והדבר קרוב מאד לוודאי, שהם שאֵרי־בשר למנהיגם, ורובם הצטיינו בגוֹן־פניהם הבהיר, שניתן ליחסו למוצאם הצ’רקסי. מטה אבו־גוש מקורו באיזה ממלוּכּים צ’רקסים, שנתלוו אל השולטן סלים לירושלים בשנת 1516.

הם השתלטו על כפר בשם בית־לִקיה, בשפך ואדי סלמאן, המוליך מזרחה מול שפלת־השרון. משך תקופה ארוכה פרו ורבו, ושפכו מרותם על המחוז השכן.

בין אלה שנאלצו לחוש בהשפעתם היו בני־עאמר שכניהם, היושבים בין עמואס וראס־כרכר, שבתוך שאר מסים וארגוניות נדרשה מהם גם כלה אחת בשנה.

יום אחד היו כמה מנשי האיכרים בבית־לקיה מפטפטות ליד המעין והנה עבר בסמוך עלם אחד (אחד הממלוּכּים האלה), ואז מיהרה אחת הנשים להליט את פיה בשרווּלה, מנהג המציין יחס של כבוד או התאפקות במעמד עליונים.

משראו זאת כמה מן הגברים שבכפר אמרו, “מדוע זה אפוא תבושי מפני הנער ההוא ואינך נוהגת כך בחברתנו?” היא השיבה, “אך יאֶה הוא לעשות כן”, ואחרי־כן הוסיפה עוקצנית, “כי אלה האנשים הלוקחים להם כלות מתוך בני־עאמר”, ובהרימה את קולה עוד, “וכי גברים אתם, אתם המניחים להם לדכא אתכם? והרי אותו נער גבר הוא יותר מכל אחד מכם ומכּולכם גם יחד”.

הללו נפגעו עד עומק נפשם והלכו לפעול בעצה אחת עם בני־עאמר, והדבר הביא לידי טבח בזרים החמסניים אנשי אבו־גוש עד שלא נותר מהם אלא אחד, והוא נקרא מוחמד. אדם זה הלך והתישב בקולוניה, ולפעמים בצובא, וכעבור שנים אחדות הצליח להשיג לו אשה מלִקיה, שממנה היו לו בנים אחדים.

אחד מאלה, ג’בּוּר שמו, נעשה לאחר זמן מושל זמני של ירושלים, ובנו בָשיר עדיין חי היה ב־1853 ואחרי־כן, במעוז מטהו, קרית אל־ענבּ.

אחד הבנים האלה היה אבי חאג' מוצטפא שלנו, ושלישי, בשם עבד אל־רחמאן, היה אביו של אחמד, המתואר כאן כ“שייטאן”, או השׂטן שבחבורה; האיש האחראי לפני השלטון התורכי.

המאורע הבא בתולדותיהם היה פלישתם לקריית אל־ענבּ והתישבותם בכפר ובאדמותיו, שמהם גירשו משפחה בשם בח’אח’רה, ולימים גירשו את כל המשפחות סביב.

אחרי־כן הסיגו את גבולם של בני־עאמר, והחריבו את כפריהם שוב ושוב. את קבּאבּ, בפאת עמק־השרון, חרשו שדה פעמיים, אלא שזו הוּצאה מידיהם ונבנתה מחדש. שלושה כפרים אחרים ליד עמואס עודם נמצאים בידיהם אולם ביתם ומעוזם בקרית אל־ענב.

משך זמן רב קודם לתקופתנו מוצאים אנו את ראשם של אבו־גוש מוזכר לגנאי כלסטים מופקר וסחטן בספרי־מסעות; רוצה לומר, לאחר שהשתלט על הכפר קרית אל־ענב ניצל את ההזדמנות, נוכח תשישותו ואזלת־ידו המופלגות של השלטון התורכי, לגבּות “ע’ופר”, או כופר, מן הנוסעים למקומות הקדושים, ממש כמו שעשו אחרים במקומות אחרים וכמו שעושים עדיין שייכים בדווים במדבריותיהם, אולם בהבדל זה שהע’וּפר שלו היה מכניס רווחים במיוחד שהרי עולי־רגל וסוחרים מיפו מרבּים לעבור בדרך, ולא גם עוד אלא שתיירים צרפתים ואחרים נתנו לו מתנות יקרות (ראה שאטוֹבּריאן, לאמארטין וכו').

צליינים פשוטים הורשו לעבור בלי תשלום, בהתחשב בתמיכה שנתית גדולה שקיבלו ממנזרי ירושלים, מחוץ למתנות בלתי־קבועות וכפוּיות שקיבלו מהם. המושלים התורכיים בעת ההיא לא יכלו, ואולי אף לא חפצו, להפסיק את המנהג המזרחי המובהק הזה, חרף ריטוּניהם של אירופים; אך עם הפּלישה המצרית הוּשׂם קץ לדבר מיד, וכוח צבאי שמר על חופש המעבר בדרך.

עם שוב התורכים חזר אבו־גוש והרים ראש, אך השלטון החדש – עקב פניית האירופים, כמדומה – מינה אותו להלכה לכהונת “נוטר הדרך”, מחומות ירושלים עד עמק־השרון, כלומר על כל דרך־ההרים, לרבּות ואדי עָלי, ובעבור זאת קבעו לו משׂכּורת של ארבעים־אלף פיאסטר (למעלה מ־400 ל.) בשנה, ופטוֹר ממסים על שלושת הכפרים שבבעלוּתו ליד עמואס, “בעמק” (שהיתה מפורסמת בתולדות החשמונאים).

באיזו מידה ראוי היה להטיל תפקיד כזה על אבו־גוש בזמן שנחשבה נקמת־השבט חובה ממדרגה ראשונה, דבר זה נראה בעליל ב־1843 כאשר, בחג־הבייראם, באו שני האחים אבּן־סִמחאן,⁸⁸ מושלי לוד ורמלה, לחלוֹק כבוד לפחה של ירושלים; הואיל והללו לא רק שייכים ערבים היו אלא גם פקידי השלטון התורכי, שנסעו בדרך־המלך היחידה שאויבם, אבו־גוש, היה שוֹמרה־במשׂכּורת תחת שלטון הממונים עליהם.

בפחזוּת־יתר נכנסו, עם בני־לוויה מעטים בלבד, בגבולותיו; ובקטע צר שבדרך, שכותב השורות האלו מכיר אותו יפה מאד, נעצרה החבורה על־ידי כוח גדול מן ה“קריה” והאנשים נצטוו לרדת מעל סוסיהם ולהניח את כלי־נשקם. מלוויהם הרגלים של האחים נטשוּם כהרף־עין בפחדם, והאחים הומתו ביריות.

הרוצחים לקחו את הגופות לכפר, מהלך פרסה לערך, ושיגרו שליח לירושלים להודיע על פעלם. הגופות נשארו מוטלות בלא קבורה, דבר שבארץ ההיא הוא נחשב חילול הקודש, ואחר־כך נטמנו בין עצי־הזית מול הכפר, מול החלונות של אבו־גוש, אך שום מצבה אינה מציינת את המקום – גם הוא גם מעשה־הרצח ידועים רק על־פי המסורת שבפי העם.

עושי המעשה הזה לא באו על ענשם עד שב־1846 תפס קוּבּרוּסלי פחה את הפושע והגלָה אותו, בתחבולה שבה הערים אפילו על “אבי ההונאה”.

ב־1848 היתה משלחת מדעית של ארצות־הברית של אמריקה חוזרת מן הירדן וים־המלח לאחר שהשלימה מלאכתה שם. בדרכּם אל הים היו האנשים מודדים גבהים וזוויות מימין ומשמאל לדרך־המלך, אלא שאיש אחר מבני המשפחה, חאג' יוסף אבו־גוש, עצרם ואִיים עליהם, בתביעה לע’וּפר; מעשה נועז למדי, בשים לב לכך שהאמריקאים היו אנשי־חיִל קשוחים, וכולם חמושים באקדחים מצוינים.

הואיל ובכל מעשיה הובאה המשלחת תחת חסותה של אנגליה נמסרה לנו ידיעה על מפנה בלתי־צפוי זה במהלך הדברים, ומכּיון שיצאתי לטייל באותה דרך עצמה הגעתי חיש־מהר למקום־המעשה, והייתי מתווכח עם חאג' יוסף תחת עצי־הלימון של קולוניה.

לאחר שהראיתיו את ה“בוּיוּרוּלדי” של המוּשיר מביירות, הנמיך את קולו באיום שלא יניח למורה־דרך ערבי מים־המלח להשׂתכּר ממון בהוֹליכוֹ את הקצינים באדמתו; על כך נשבע שבועות־אֵימים, וכמעט שלף את סיפוֹ, עד שהשיבו לנדנו בנקישת־בלהות; או־אז קמתי והשארתי קוואס אחד שישגיח על המודדים, ואילו אני חזרתי לעיר למסור דין־וחשבון לזריף פחה. עבר עוד חודש־ימים וגם חאג' יוּסף היה בדרכו לקושטא, וכעבור שנים אחדות מת בגלותו בווידין.

ב־1851 הורשה חאג' מוצטפא לאחר ששילם את ה“דִיֶה”, כופר־דמים, למשפחת אִבּן־סִימחאן – וכך יצא זכאי לגמרי והשיב לו את מעמדו בקרב נכבדי־עם.

יום מאושר יהיה זה כאשר (או אם) יתחזק השלטון התורכי, או שלטון טוב כלשהו, עד כדי כך שיציב בעצמו חיל־מצב בקרית אל־ענבּ, כמוצב צבאי של קבע; כי מקום חשוב הוא המקום הזה, השוכן בין איזור של סלעים צחיחים וגאיות עמוקים בצד שלעבר ירושלים ובין הערוץ התלול של ואדי עָלי בכּיוון השני. ואולם כוח אירופי שהתאמן באלג’יריה, או בקווקאז, או בחבּש, יחלוש בקלוּת גמורה על הדרך לכל ארכה.

משפחת אבו־גוש עדיין היתה לה בכוֹרה מפורשת בין הסייעות הכפריות הודות לעָשרה, מעמדה המקומי, ועל הכל הודות לאחדותה הפנימית; אך היא ראתה לנכון להכביד אכפּה על התלויים בה ועל בעלי־בריתה בתואנה זו או אחרת, שלא להפסיד את יוקרתה משכבר־הימים. עילה לריב מצויה היתה תמיד בהתנצחות עם עות’מאן אל־לַחאם, ממחוז ערקובּ השכן מדרום, על השליטה בכפרי בני־חסן בגבולותיה.

עות’מאן זה היה רק איכר גס ועקשן שהכפר בית־עטאבּ היה ביתו והמחוז מסביב אדמתו.

שוב דרומה היה החבל השומם יותר שבראשו עמד מוחמד עבּד אל־נבּי אל־עמלֶה, אדם שלעתים כה קרובות עמד בקשרי־מלחמה, וכה דייק בקליעה למטרה, עד שהוכתר בכינוי “עזראיל” (מלאך המוות). אדמתו כה הררית היא ולוהטת, כידוע לי מן הנסיון, עד שאינה יאָה לפעולות צבאיות לכל דיקדוקיהן, ואיני סבור שמילאו כאן חיילים תורכים, סדירים או בלתי־סדירים, את תפקידם משך שבע־עשרה השנים שבהן הכרתי את ארץ־ישראל. אולם האיש הזה ואנשיו נקיים היו ממעשי־האכזריות הפראיים של לוחמים אחרים, והם נודעו בהכנסת האורחים הנדיבה שלהם.

מוחמד עבּד אל־נבּי, עם דודנו, נִימר אל־עמלֶה, ועם שכנו מדרום, מוּצלח אל־עזיזי, הענק מבית־ג’בּרין, וראש מחוזו המיוחד שלו, תמיד היו מוכנים לתכתוֹשת, ולכן חשובים היו עד כדי שיוטלו על כף־המאזניים בכל מחלוקת כפרית; אך האחרון בהם טרוד היה בדרך־כלל די הצורך בהדיפת חדירותיהם של בדווים דרומיים.

מחוץ לקו רצוף זה של שייכים טרדניים, מקריית אל־ענב ועד בית־ג’בּרין, היו לו לפחה תמיד עוד שני חבלים שדרשו עירנות ודיפלומטיה ולא דווקה שימוש בכוח־הזרוע (שכמעט תמיד הוא גורם שאינו מובא בחשבון); ושני אלה הלא הם חברון ונבּלוס.

1. חברון, שהתענתה בלי הפסק במעשי־התועבה של עבד אל־רחמאן אל־עאמר במריוֹ נגד השלטון, או בזרעוֹ מדנים בקרב אֶחיו סלאמה, אחמד, חוסיין, עאמר ומוחמד.

משפחת עאמר שייכת לדוּרה, כפר במרחק שעתיים מחברון, ועבּד אל רחמאן היה המנהיג המאוס והממרה ביניהם.

כאשר אך הגיעה לירושלים ולחברון הידיעה על הרעשת עכו (1840) מיד מיהר עבד אל־רחמאן לבוא רכוב לחברון, וכאשר פגש ברחוב במושל המקומי, עבד אל־ג’וואד (אשר כיהן בימי שלטון המצרים), שלף את הח’נג’ר (חרב קצרה) ושיסעוֹ במחי אחד, ואחר־כך ניצב על הפגר ובשׂאתו למרום את חרבו החמוצה מדם הכריז על מלכות השולטן החוקי של תורכיה, אשר את שמו חילל בנַצלו אותו לצרכי שאפתו, תאוות־בצעו ונקמנותו שלו.

אחרי־כן שׂם פניו לירושלים, בא אל המחכּמה, ובנופפו בסיפוֹ מעל ראש הקאדי דרש ממנו פסק־דין בכתב לאמור כי חובה וזכות היא להרוג כל בוגד במלך ובכליף האמיתי של דת־הקודש. בהיותו מצויד בזה חזר ורכב חברונה ושם שׂם עצמו מושל.

בינתיים בא הקאדי אצל המופתי והצהיר לפניו על המסיבות שבהן הוצאה התעודה ממנו בחוזק־יד, זו התעודה שאותו פושע התכוון להצדיק בה את רציחתו של אזרח שאין לו חלק בפעולות־איבה.

מן העת ההיא והלאה נשאר עבד אל־רחמאן בחינת “מלך למעשה על כל אשר מדד בשעלו” עד שבא חיל־המשלוח של קוברוסלי פחה ב־1846. מכל מקום, מקץ שנה או שנתיים הניחו לו לשוב הביתה ושם חזר לפעלו בדיכוי האיכרים, בשוד היהודים חסרי־הישע בחברון, ואפילו בשׂכירת אנשים שילַסטמו עוברי־דרכים.

2. נבלוס, שכם בימי־קדם, היא בירת ארץ־ישראל התיכונה, ובמעלת חשיבותה שניה היא לירושלים. היא עצמה מקום מיוחד־במינו. העיר שוכנת לְמעוֹז בלב חבל פורה ביותר, ורוב יושביה מוסלמים קנאים; והמחוז הגדול המכונה “ג’בּל נבלוס”⁸⁹ הוא רצועת־ארץ המתמשכת לרוחב אמצע המפה של ארץ־ישראל, משפלת הים התיכון (השרון) עד עמק הירדן (ע’וֹר); למעשה, זו הארץ הקרויה שומרון בברית החדשה. התושבים שם ניכר בהם ששונים הם בגזעם מאנשי חלקים אחרים של ארץ־ישראל. הם ניכרים בפרצוף שפל ואכזר. לראשיהם כיסוי (תרבוש) שונה משל זולתם, גדול הוא ונטוי לצד אחד.

כאשר נלחמו הסייעות של ג’בל־נבלוס זו עם זו היתה מלחמתן פראית ואכזרית יותר משל המטות בחבל ירושלים, דרומה ומערבה.

לאחר שעמדנו על התפקיד החשוב שממלא היישוב הפרוע והקנאי של נבלוס בענייניה של ארץ־ישראל, הנקל לנו להבין את תולדות שכם ושומרון כפי שהן מובאות בתנ"ך – בספר שופטים, ובקורות עשרת השבטים.

באביב של שנה זו, 1853, באו ציבורים גדולים של האיכרים המוסלמים הקשוחים האלה כעולי־רגל לירושלים, לכבוד נבי מוסא. היו שחישבו שבאו רבע מאוכלוסיו של מחוז שכם, בשל נדרי־תודה שנדרו עקב גשמי־האביב שירדו לאחר עצירת־גשמים ממושכת ובצוֹרת. כה גדולים היו ההמונים בירושלים עד שהפחה חשש להתנגשות בינם לבין עולי־הרגל הנוצרים ולכן שלח שתי פלוגות חיל־רגלים והרחיק את אנשי נבלוס מן הרחוב המוליך לקבר הקדוש.

לפי אומדן גס מנו אוכלסי ג’בל־נבלוס כ־30,000 גברים מוסלמים המסוגלים לשאת נשק; 2,000 נוצרים בני העדה היוונית; כ־40 שומרונים, ויהודים מתי מספר (כל אלה מחוץ לנשים וטף). אמרו שהמסים ששילם מחוז זה מגיעים כדי 4,500 כיס (לערך 22,000 ל.), סכום עצום, המשולם פעמיים בשנה, שכן מדי־פעם דרושים שלושה חדשים לגבייה.

אנשי הרשות בעיר היו המותֶסֶלים או המושל (הקרוי גם קאימקאם), המופתי, הקאדי, הנקיבּ, והאפנדים (נכבדים). לא היו בעיר סוכנים קונסולאריים אירופיים, אך לאנגליה היה סוכן נוצרי יליד־המקום שדאג לענייני התיירים והמיסיונרים המועסקים על־ידי אגודות אנגליות או על־ידי הבישוף.

בג’בל־נבלוס משלו לסירוגים קאימקאמים שבאו משתי משפחות בלבד, שתיהן מקורן מן העיר עצמה; והפחה חייב היה להעסיק חליפות אחת מן המשפחות הללו או את זולתה, לאמור, (1) בני טוּקאן שבראש הג’ראר, והם נוטים לקו השמרני הישן בעסקי־פוליטיקה המקומיים; ו־(2) בית עבּד אל־האדי, שלצדם קאסם אל־אחמד עם בני ג’איוּסי או ריאן. בני הסיעה הזאת השניה דגלו ביתר ליבראליות בחיי־המעשה, ז.א. בערמומיות ההולמת את הקידמה הקושטאית, והתחרו על הפופולאריות אצל הקונסולים האירופיים. אולם אי־אפשר היה לתת בהם אמון.

בית טוקאן נחשבו אנשי הסיעה או המפלגה התורכית הישנה; בית עבד אל־האדי, מאסכולת הקידמה המצרית.

הסיעה מס' 2, הקרויה על שם עבד אל־האדי, היתה חזקה הרבה יותר מיריבתה הגדולה. בשעתו. צידדה במצרים, ואף עתה נחשבו בניה תומכים במדיניות המצרית. מעוזם היה הכפר המבוצר עראבּה, דרומית־מזרחית לכרמל.

ב־1849 מנה בית זה ארבעה אחים: –

1. מחמוד בק, הבכור, המושל בעראבּה.

2. עבד אל־האדי.

3. עבד אל־קאדר.

4. חוסיין, שהביא את המצרים, אלא שאחר כך הורעל (כך אומרים) על־ידי אחותו של אבּראהים פחה (הנסיך המצרי) בגני בהג’ה ליד עכו, על שאָגר בסתר נשק בביתו.

חוסיין זה ארבעה בנים היו לו.

מוחמד, שב־1849 היה מושל עזה, ואחרי־כן הוגלה. 

עבד אל־רחמאן, צאלח סעיד – בנים מפילגשים.

עבד אל־האדי זכה בתואר בק בזכות שירותיו למצרים.

שתי הסייעות הגדולות שכּך תוארו יש להן הרבה והרבה קבוצות־משנה פעוטות, ולפעמים ניטשים קרבות בין אחדות מן הקבוצות הקטנות והשאר נגררו בהדרגה. כך היה הדבר ב־1848, כאשר נלחמו שני החצאים לשבט ג’ראר (שאז נחלק, וכל חלק הצטרף לסיעה מנוגדת), ותומכיהם ניצבו כל אחד לצד אחר.

בני טוקאן משלו בנבלוס (המותֶסֶלים, או המושל, בימי התורכים, היו מקרבּם) מ־1848 עד 1851. (הם נחשבים תורכים, ז.א. אנטי־מצרים).

באוקטובר 1851 הפך הגלגל נגדם, וראשי בית טוקאן ובעל־בריתם השייך צאדק (רַיאן) הוגלו מן הארץ.

אז נעשה יריבם מחמוד עבד אל־האדי מושל נבלוס. לאחיו, עבד אל־האדי, נתנו את ג’נין, ובעל־בריתם, מחמוד קאסם אל־אחמד, נתמנה על כל הג’מאעין (ארבעים־ושבעה כפרים, רובּם לפאת מערב).

הדבר נמשך עד 1853, כאשר שוב התקוממו בני ריאן (לצד בית טוקאן), לאחר שקיבלו 47,000 פיאסטר שוחד, ומחצית כפרי הג’מאעין ניתנו להם, ואת המחצית השניה של הכפרים הללו נתן הפחה של ירושלים לתורכי אחד, נושא־המקטרת שלו.

ביולי 1853 קמה סיעת עבד אל־האדי, ונציגה קאסם אל־אחמד, ויצאה בנשק לכמה קרבות עם בני ריאן מן הסיעה הנגדית של בית טוקאן.

נושא־המקטרת התורכי נס על נפשו ומצא לו מקלט בבית עבד אל־האדי בנבלוס, ואחר־כך ברח ירושלימה.

באוגוסט אותה שנה, לאחר שבני ריאן הוכתרו תמיד בנצחון, באו אחדים מהם ירושלימה ואמרו לפּחה כי אם ירשה להם יגררו את יריביהם, בית קאסם, בגרגרתם לירושלים.

אך עתה קיבל קאסם עזרה בסתר מתומכו עבד אל־האדי ומיגר כליל את בני ריאן, שׂרף שבעה מכפריהם ואחרים בזז. שבע אבידות בנפש היו להם, וארבעים פצועים.

אז חזר נושא־המקטרת אל כפריו, שבהם עושה היה הון, כמובן. אשר לפחה הוא יצא נשכּר מן הריב, כי את יבוּלו קצר מכל הסייעות.

אין לשכוח ששני הצדדים הזעיקו בעלי־ברית בדווים, מן המדבר אשר מעבר לירדן, כגון בני סַכּר או בית עדוואן, ומשפלת־השרון מערבה, מקום שם משוטטים שבטי אבו־קישק מצפון ליפו.

(אלה שבין יפו לעזה הם בני סוואלכּי, ואילו דרומית משם⁹⁰ נמצא שבט טיהה הגדול, ולפעמים אלה האחרונים עומדים בברית עם אבו־גוש וסיעתו, כפי שכבר ראינו).

ב־1854 שוב דָרך כוכבו של בית טוקאן, ועלי בק טוקאן היה מושל נבלוס מטעם השער העליון.⁹¹

הנקל הוא להבין שכל־אימת שהשלטון התורכי חלש היה, או כל־אימת שטוב היה הדבר בעיני הפחה לעורר תגרה ומדנים לפי־שעה, עמדו סיעות נבלוס במלחמה גלויה זו עם זו.

השלטון העותומאני חדל־אונים היה נוכח כל אחת מן הקבוצות האלו. אכן, כל עוד היה חשבון־התועלת המדיניות היחידה שיכלו קושטא או ירושלים לנקוט לא היה טוב מלאַזן בין השתים לסירוגים. היריבים תמיד נכונים היו באותה מידה להכריז על נאמנות לשולטן, ולהתחרות בממון על השגת בכורה בשׂררה.

האפנדים ממועצת העיר ירושלים זכו לקבל איש־איש את חלקו בהנאות כספיות מעין אלו; והמתחרה המצליח, גם אם לא יעמדו האמצעים שבהם השתמש במבחן קפדני, נשאר בן־חורין לגבּות את הכנסותיו בכל דרכי הסחיטה או האלימות ברחבי אחוזתו, שלטוב־מזלו מעטים היו אז העוברים בדרכיה, ולכן לא היתה נתונה במידה מרובה לפיקוח הממשלה או הקונסולים.

עד כאן באשר לג’בל־נבלוס וסיעותיו.

בתוך כל התחרויות, הפלוגתות ומעשי־השחיתות של הצדדים כפי שתוארו למעלה, היה תופס־ההגה התורכי צריך לנהוג בעדינות ככל אשר יוכל, בלי להביא שום צד לידי ייאוש.

עילותיה או מטרותיה של מלחמת־איכרים – ששמה הטכני הוא “מיאדֶה” – לעתים רחוקות, אם בכלל, יש להן בארץ־ישראל קשר כלשהו לפעולות הממשלה. הן נובעות מתאוות־השלטון בקרב השייכים, או ממריבות־מורשה, או ממעשי־נקם. מן הטעם הזה האחרון אפשר להצית מריבה נאה בכל עת.

ה“ת’אר” או נקמת־הדם חובה הם על קרובי ההרוג עד דור חמישי, על־פי מין חישוב משפחתי; אך לעתים קרובות כפרים שלמים או סייעות שלמות נחלצות לת’אר בעד איש אחד או אנשים מעטים בצד שלהם, ובעקבות זאת מתלקחים קרבות, עד שלאחר שורה של התנגשויות נכנס איזה צד שלישי כמתווך (פעמים השלטון הוא המקבל עליו את התפקיד הזה השפל – שפל לְשלטון); מונים את מספר ההרוגים משני הצדדים, ובעד העודף משלמים פיצויים, בכסף או בשווה־כסף.

אולם יש שמצב־המלחמה מסתיים בשביתת־נשק (עטווה), שאפשר לחדשה, ולחזור ולחדשה, עד שמופיעה שעת־כושר נוחה לתבוע דם, אם בגלל איזה פּגם בערֵבים לשביתת־הנשק, ואם, בקיצור, מאיזו סיבה אחרת שיכולים היצר או הכבוד המדומה להמציא.

אלה עניינים שמעולם לא התערבו בהם מושלים עותומאניים בתוקף ובסמכות. כל עוד שולמו המסים באיזו צורה מרושלת (בדרך־כלל למעלה מן הסכום המגיע על־פי דין, כי הפלאחים חלשים מאד בחשבון), הבּריות מכחישים תמיד כל כוונה להמרות את פי הפחה או השולטן (שלעתים קרובות אין הם יודעים אפילו את שמו).

הניחו להם להכרית נפשות אדם, לחבּל בחקלאות או להחריבה כשרירות־לבּם הרעה, וכך הפכה הארץ מדבר; כמו שידוע לי על יושבי ואדי פ’וקין, אצל בית־לחם, שכאשר מצאו כי חזקה עליהם ידה של סיעה תקיפה מהם עצמם גדעו את גפניהם ואת עצי־התפוז שלהם, ולא עוד אלא אף שלחו לכפרים בעלי בריתם לבקש עזרה בהשמדת עצי־הזית שלהם, לבל יהיו קנין לאויב.

לפעמים הכפרים נבנים מחדש, אך רק לאחר הפורענות, ולכן בכל מקרה כזה התוצאה היא צעד לאחור מצד הנוחות והתרבות.

מבחינת החורבן הנגרם בדרך זו, דומה כי האיכרים הערבים שונים הם מן האינדיאנים האמריקאיים. אחד הוא העקרון של נקם המטופח ימים רבים, ושיטות הלחימה, ניהול קרב או מצור על כפר לאט־לאט, משך ימים רצופים, הן אותן שיטות; אך אין צד של דמיון בעובדה שבּהפסקות מעבּדים שדות־דגן וגנים, ואחר־כך משחיתים אותם באש או בקרדום.

התושבים עצמם יודעים על קלקלותיה של מחלוקת, שהם קוראים לה “פסאד”, אבל תמיד אפשר לפגוש במחרחר־מחלוקת זדוני, שמבחינה טכנית הוא קרוי ה“מוּפסֶד”, ובין מכוח קשרי־המַטה ובין מתוך צמא אישי לנקם ושילם סופם של האיכרים האומללים שייגרפו למערבולת בצַו השייכים שלהם – ולא עוד אלא שסירובם לקום ולתת יד עלול להביא עליהם שפיכות־דמים וחורבן משני הצדדים.

אגדה מהלכת ביניהם המדגימה את מצב־הדברים הזה.

פעם היו השטן ובנו המבטיח עוברים אצל כפר שאנן והנה ביקש הבן רשות לעלות בהר במרוצה (כי כל כפר נבנה, אם אפשר הדבר, על הר) ולבקש מים. האב נשוּא־הפּנים התנגד, “שכּן”, אמר, “ברי לי שתעשה שם איזה מעשה־קונדס”.

העלם הבטיח שלא יעשה דבר אשר לא יישר בעיני אביו; וכך ניתנה הרשות.

בבואו אל בית אחד ביקש מן האשה הקרובה ביותר קצת מים, והיא לקחה את כדה אל הבאֵר להביאם.

והנה, הבית היה מחולק בין שתי משפחות של שארי־בשר קרובים. בהיעדר האשה ראה השובב עגל קשור אל עמוד, והתיר את החבל. נכנס העגל לחלקו השני של הבית, מקום שהיו הנשים טוחנות תבואה, אלא שאז נעדרו, והוא אכל את החטים והקמח שלהן.

הנשים נכנסו במרוצה והיכו את העגל; הגיעה האשה השניה ועמה כד המים, והיכּתה את הנשים ההן על שהיכּו את העגל שלה; בעלה של האשה הטוחנת נכנס והיכּה את האשה בעלת כד המים; בעלה, כיון ששמע את הצעקות, בא במרוצה והיכּה את האיש ההוא; נזעקו אנשי הכפר מכיכר־הדיִש וַתהי יד איש ברעהו; המקום כולו היה כמרקחה, ואחדים נספו.

מחולל כל הצרה הזאת נמלט והשאירם במריבתם, וכאשר גער בו אביו על שהביא עליהם צרה מיותרת, אמר בנחת, “לא עשיתי מאומה לאנשים – רק ראיתי עגל מסכן קשור בחבל, ושילחתיו לחפשי; אך אנשים מוכנים תמיד לתלות את הקולר בנו”.

ומכאן הפתגם השגור על פי האיכרים, פרי נסיון־תמיד, בניבם שלהם,

אל־שִיא קַדי אל־סמסמֶה

יְג’יב אל־חֵ’יל מוּלג’מֶה,

“דבר קטן כגרגר־שומשמים יביא סוסים מרוסנים”, רוצה לומר עלול הוא להביא כמתווכים את הבדווים המסוכנים הפושטים־בגדוד. וה“מוּפסד” המנוסה, או ה“שייטאן”, הוא מצדו משמיע את המשל האחר – “תגדע העץ בענפוֹ”.

והנה דוגמה לאפיים העקשני של האנשים האלה, שהם גם דוגמה ליראת־הכבוד שהם נוהגים בשייכים הילידים.

איכר אחד מן הדרום הואשם בגניבת פרה משכנו. כיון שמצאוהו בירושלים, הביאוהו לפני בית־הדין התורכי. נראה היה כי העדויות שלמות, והוא נחבש בכלא – דנו אותו למלקות, כי בעת ההיא היו ענשי־הגוף מותרים.

הוא הוחזר למאסר. ימים רבים ישב בצינוק; אף־על־פי־כן התמיד בטענתו כי “אינו אשם”. שוב הלקוהו עד שהיו רגליו פצע וחבּורה ומכּה טריה.

לבסוף שלח המושל לקרוא לשייך של האיש, מוצלח אל עזיזי, שביקר אז אצל האסיר בתא־כלאו המבחיל, ובהצטודדו עמו בפינה חשוכה תפס מוצלח בזקנו שלו והשביעו, “חי הדבר הזה החום, האם גנבת את הפרה?” או־אז הודה האסיר מיד בגניבה, אך הוסיף כי שום דבר הפחוּת מאותה שבועה חגיגית לא היה יכול להוציא את ההודאה מפיו.

השייך מוצלח עצמו סיפר לי את הדבר הזה כדוגמה להשפעה שבידי המנהיגים המסורתיים בתוך הארץ, וכראָיה לכך שהפחות התורכיים לא יִצלחו למאומה, כי מכשיר שליטתם היחיד היה גביית הכספים וכן (בימים ההם) המלקות, ואלה אין בהם כדי לעורר לא פחד ולא אהבה.

הבה נמשיך בסיפור המאורעות כפי שהתפתחו במהירות בתקופה בה אנו דנים.

נתחיל בחברון. בראשית 1852 שוב נפל עבד אל־רחמאן אל־עאמר בידי הממשלה, ותורכי נחוּת־דרגה – זר, כמובן – נתמנה על מקומו כמוּתסלים.

ימים אחדים היה עבד אל־רחמאן כבול באזיקים ואסוּר בסראיה של ירושלים, ואחר־כך הורשה להתהלך בעיר באור־היום, בערבוּתם של שלושה ערֵבים; אך חיש־מהר נמלט בלילה והוא נושא עמו את אזיקיו מעבר לחומת העיר.

הפחה בעת ההיא היה פלוני מוחמד חפיז, ודרגתו גבוהה משל כל מושל שקדם לו שם, לאמור דרגת מוּשיר, או וַאלי, אך הוא היה זקן שבריאותו רעועה, ולא הורגל כלל בהליכותיהם הגסות של תושבי הארץ. גם הזמנים לא היה בהם כדי להניח לאיכרים שלוּחי־רסן, שאפילו התורכי שנוא עליהם, שיתפעלו רק מתוספת של תואר מנוּפח. ויש לזכור כי עבד אל רחמאן זה הוא עצמו פלאח היה.

עבד אל רחמאן תפס מיד את מקום המוּתסלים של חברון, ובחימה שפוכה החל לקנוס את התושבים, במיוחד את היהודים. הללו היו חלק ניכּר מן היישוב שם, ורבים מהם היו תחת השגחתה וחסותה של הקונסוליה הבריטית. בצר להם פנו אלינו לעזרה.

אולם מה אפשר היה לעשות? אילו הנחנום כצאן, טרף לזאֵב עבד אל־רחמאן, כי אז היתה לדבר השפעה רעה מאד בכל רחבי הארץ, בכל מקום שם אפשר היה לבוֹז בבני־חסות בריטיים או להתעלל בהם.

מובן היה ביותר חוסר־הישע של חפיז פחה הזקן והמסכן. הדרך היחידה שיכולתי ללכת בה היתה לבוא בעצמי לחברון, כעד־ראִייה למעשיו של עבד אל־רחמאן, בתקוה שנוכחותי בקרב אנשינו שם אולי תרסן במידה ידועה את הפרא הזה.

לכן באתי אצל חפיז פחה, שידלתיו לשלוח חיל שלושים באשי־בוֹזוּקים, ולתת לי שנים לליווּי, ואז יצאתי לדרך, יחד עם שני הקוואסים שלי, אל מקום־המעשה.

אני אך יצאתי את העיר והנה חש לקראתי מוסלמי מכובד מבין כמה עצי־זית והוא ממטיר על השלטון התורכי גידופים, רמים ועמוקים כאחד, ונשבע כי אין לברוּאי־האלוהים תקוה אלא שתבוא איזו מעצמה נוצרית ותכריעם. בבוקר ההוא נשדד ביתו בידי עבד אל־רחמאן.

כעבור עוד עשר דקות פגשתי במופתי של חברון והוא רוכב על אתון וסביבו תריסר חברונים הולכי־רגל, אחדים מהם חמושים ברובים – וכולם, כמובן, ח’נג’רים (נשקם הרגיל של בני־כפר) בחגורותיהם, וכולם מפצירים בי בקולי־קולות לתת להם תשובה, “אם אין הפחה יכול להילחם להם, האם לא יעשו זאת האנגלים?” הם גורשו מבּתיהם בידי עבד אל רחמאן.

במנזר מר־אליאס בצד הדרך הדבקנו את הבאשי־בוֹזוּקים שנשלחו לדרך תחילה. סוסיהם חנו בשדה, הגברים עישנו, והקפיטן ישן היה תחת עץ; כאשר עוררנוהו, התנצל לפנַי לאמור שהוא מחכה לתגבורת שתגיע אלי. הדבר היה מהלך פחות מחצי שעה מן העיר. המשכנו בדרכּנו בלעדיו.

בחברון התאכסנתי, כרגיל, בביתו של ה“פקיד” (עוסק בצרכי־ציבור) היהודי, ולהפתעתי גילו פניהם של היהודים הספרדים (שהם נתינים תורכים), שבכל עת אחרת כה הרבּו להבּיע הכרת־טובה על ביקורי, בהלה ופחד, והם ניגשו אלי והצהירו כי עבד אל־רחמאן “לא עשה להם כל רע, ולא פגע באיש”. אחד מראשי הרבנים שלהם התחנן לפני שאם יבוא עבד אל־רחמאן לבקרני, כפי שאפשר לשער, לא אומַר כי באתי להגן על יהודים; כי אם כן אעשה, לבטח יענישם עונש כפול בצאתי.

קוואס אחד שלי בא מן הרחובות ואמר כי בתים רבים נשדדו, אך אנשים לא נהרגו; כי המוּתסלים (המושל) הסתגר בביתו, ואילו עבד אל־רחמאן נמצא בבית־העיר אשר לו וסביבו 500 אנשים חמושים היטב, וכי 100 שייכים כפריים אולצו להתיצב לצדוֹ. חיל הממשלה בחברון הסתכּם בעת ההיא בארבעה אנשים, מחוץ לשניִם שבחברתי.

לכל הדברים האלה לא הייתי מוכן; עם זאת האמנתי עדיין כי בהימצאי במקום ובהביטי היישר בפניו של עבד אל־רחמאן יניב הדבר איזו השפעה מוסרית לטובת היהודים, אך המשימה היתה עדינה, כי בני־חסותי היו נפחדים כמעט לא פחות מן היהודים הספרדים.

בבוקר השכּם בא הרופא אל בית־החולים (אירופי) ואישר את הסיפורים הגרועים ביותר על מעשי־הנבלה שעשו המורד ותומכיו, אף הוסיף ואמר כי שמע שאכן גמרו אומר להטיל בבוקר ההוא קנס ארבעים כיס (לערך 200 ל.) על הרובע היהודי.

ב־8 בבוקר הגיעו החיילים מירושלים בהלמות תוּפים, ובפנותו היישר אל עבד אל־רחמאן נתן הקפיטן בידו מכתב מן הפחה; המכתב נתקבל ברשמיוּת והובטחה תשובה בכתב; אך הקפיטן הזמינוֹ לבוא לירושלים, למען יבררו שם את ענייניו בלי משוֹא־פנים – בקשה מוזרה, שהרי אך לא מכבר נמלט העבריין ממעצר שם.

לשמע הדברים האלה המטיר עליו עבד אל־רחמאן חרפות וגידופים, ובקראו לאנשים העוברים ברחוב שאַל במפגיע, בקול רועם, אם גזל איש או התעמר באיש? באימה ניערו את אדרותיהם ואמרו, “חס־ושלום!” בזה אחר זה נשבעו כי עבד אל־רחמאן הוא הטוב שבּמושלים האפשריים, ולא פגע באיש לרעה.

אז פקד לכתוב תעודה ברוח זו, ועליה חתמו האנשים בטבּעות־חוֹתמם; כולם מחוץ לרופא האירופי של בית־החולים, שהיה בנוכחים, ואשר אמר כי אם גם שמע על אי־אלה מעשים אשר לא כחוק הרי כלל לא ראה אותם; כך יצא פטור בלא־כלום.

אז שלח עבד אל רחמאן מספר הודעות בזו אחר זו אל המוּתסלים (מושל) ופקד עליו לעזוב את העיר. על הדברים האלה הודיעני הקוואס שלי, שהיה עד להם.

כעבור זמן קצר בא המותסלים לבקרני למען הטכס, ועמו כל חיל הבאשי־בוֹזוּקים מירושלים. שני בנים של עבד אל־רחמאן באו גם הם כמרגלים, כי על־פי מנהגי המזרח יכול כל אדם להיכּנס כאוות־נפשו לבית רעהו, בפרט בעת טכסים. בני אסיה חיים כל היום ברשות־הרבים.

כל עוד נשארו הבנים האלה היתה השיחה מאולצת; אך הם הלכו כאשר אך שמעו שאני באתי לדאוג לנתינים אנגליים, וכי מסתבר שהקונסול האוסטרי בא בעקבותי בעבור נתיניו המעטים אשר שם.

המוּתסלים (מושל) ומזכירו גילו אותות אימה שאין למעלה ממנה, בפרט זה האחרון, ובמעמדו הוגד לי כי בערב הקודם הניף עבד אל־רחמאן חרב על ראשו.

אחרי צאתם בא עבד אל־רחמאן עצמו עם בנים אחדים בני גילים שונים, ועם פמליה גדולה של שייכים ופלאחים חמושים.

הגברתן התישב על הדיוואן וצעק, בלי דברי ברכה ובלי הקדמות, “עבד אל־רחמאן דורש 300,000 פיאסטר, שאת רובּם נתן שלמונים לאפנדים של ירושלים, אלא שרשימתם מוכנה עמו כאן; כך־וכך לפלוני, וכך־וכך לאלמוני (תוך שהוא קורא רשימה של שמות וסכומים), והשאר נשדד ממנו בשם הממשלה, למען הכפר זיף. אם ישיב לי הקונסול את הכסף הזה אשוב אל מקומי, אתן ידי תחת ראשי ואשכּב לישון. ואם איִן, אבוֹז כל בית בעיר הזאת, לא ארשה לשום נוצרי או יהודי לגור כאן; אעלה על סוסתי, אֶפנה אל ידידי הערבים במדבר, אגרש את הכלבים הגרים בפטרה (סלע־אדום), אגבּה סכומים מן האנגלים ההולכים שמה, אפשוט רגלַי ואֶראֶה עולמי בחיי”.

כל הדברים האלה נאמרו במשפט אחד ארוך, כאילו לא ימצא שלֵו ברוחו עד אם תכלֶה המלאכה אשר גמר אומר לחזור עליה – עניין אשר אפילו עזות־פניו התקשתה לבצעום כתוּמו.

עניתי לאמור שכל עוד לא יחדל מהשמיע איומים לא אעשה למענו מאומה; אלא שאם ידבּר בנחת אולי אשלח את הרשימה להוד־מעלתו חפיז פחה, עם איגרת ממני באלו המלים, “עבד אל־רחמאן נתן זאת בידי, וכבר הודיעני את תכנה”.

או־אז המתיק מעט את נעימת דיבורו, החליף את המלים “ארכב ואצא למדבּר” במלים “ארכב ואצא לכּפר”, ותחת “לא ארשה לשום נוצרי או יהודי לגור בעיר” אמר כי לא יניח לשום נתינים אנגליים להישאר שם. הכּוונה היתה, כמובן, ליהודים שתחת חסותה של אנגליה; כי נוצרים לא גרו בחברון, ואינם גרים בה.

היהודים המסכנים שלי (כי בבית יהודי היינו, ביתו של הפקיד הספרדי) ואחרים היו עדים למתרחש. אותם בני אברהם, יצחק ויעקב, קדושי המכפלה שבקירבת־מקום, גילו חרדה שאין למעלה ממנה, בפנים חיורים ובעיניים נוצצות, עם שעקבו אחר כל מלה ותנועה, בלי דעת מה יעשה הבריון עתה.

כיון שמצאתי שעבד אל־רחמאן שינה מעט את נעימת דיבורו, ציויתי על הדראגומאן שלי לכתוב מלים אחדות אל הפחה ברוח הדברים שלמעלה, אך הפסקתיו כאשר פקד עבד אל־רחמאן על אחד המשרתים החמושים לאמור, “לך צווה על אותו מותסלים (מושל) מטופש שיעזוב את העיר עד הצהריים, שאם לא כן יקפח את ראשו”, ולאחר הדברים האלה סירבתי לכתוב מכתב כלשהו; והשייך מוצלח אל־עזיזי מבית־ג’ברין דיבר על לב העריץ ושידל אותו שיניח למסכן שהוּת עד שקיעת החמה לאסוף את מטלטליו ולהעמיסם על פרדים למסע. (על־פי דיני הנוהג בקרב האיכרים לא היה עבד אל־רחמאן יכול כמעט להשיב את פני השייך מוצלח ריקם).

בנקודה זו הגיע מר פיצאמאנו, הקונסול האוסטרי, איש־חיִל טוב־סבר, ועבד אל־רחמאן חזר באזניו על סיפורו ועל דרישותיו, אלא שהאיוּם גדל עתה והיה לאיוּם בהריסת העיר, ובפשיטות מתמידות בדרך, עד לשערי ירושלים. מר פיצאמאנו השיב לו דברים מרגיעים לאמור כי יכתוב אל הפחה; אך אז שאל גיבורנו, “האם לא יישארו שני הקונסולים בחברון עד בוא התשובה?”

כדי להבין את מלוא טעמה של שאלה זו יש לזכור מה היו הכוחות היחסיים של השלטון התורכי והמורד בעת ההיא; יש גם להבין שעבד אל־רחמאן והקונסולים יושבים היו זה בצד זה בתוך בית יהודי, שהרובע היהודי כולו אינו אלא גוש בתים אחד הנסגר בשער קטן אחד, וכי את דלתה של אותה דירה עצמה שבּה היינו חסם המון מורדים בעלי־שרירים וחמושים. הנה כך לכדונו בפח.

אולם עבד אל־רחמאן קם על רגליו ועזבָנו על סמך ההבטחה של כתיבת המכתבים אל הפחה; אחיו מחמוד נשאר לדאוג לכך שיסוּימו, והוא קיבל עליו לשלחם ביד שליח מיוחד.

כתום שעה אחת יצאנו את העיר, פיצאמאנו ואנוכי, ואכן הגיעה השעה לכך, כי לא היה כדאי לנו להישאר מוחזקים כבני־ערובּה על־מנת לאלץ את הפחה התורכי להיענות לתביעותיו, שאת טיבן לא ידענו ולא היתה לנו כל זכות לבדקן. ברור היה כי נכנס לראשו הרעיון של עצירת הקונסולים האירופים, ולא ממשלותינו גם לא ממשלתו של השולטן לא היו מודות לנו על גרימת סיבּוך מעין זה.

לאחר מכן נאמר לי כי לפני בואו של הקונסול האוסטרי חיוָה עבד אל־רחמאן ליועציו את דעתו שכדאי לחטוף את הקונסול האנגלי לכפרו (דוּרה) כבן ערובּה; הוא גם העלה את הרעיון שישׂימוני בתנור – אולם דבר זה היה רק ביטוי ליוהרתו ואימתנותו של בריון. כן גם נודע לי שאחיו חוסיין, בראותו את סוסתי הערביה עומדת בחצר הח’אן הציבורי, הצביע עליה ואמר לעבדו, אך באזני הרבים, “האם לא מוטב יהיה שבעליה של זו יסתלק מכאן מהרה ככל האפשר?” וכוונתו היתה, כמובן, שימסרו לי את הדבר הזה, ובזאת רמז על האפשרות שאם לא אעשה כן יחרים אחיו את הבהמה.

פיצאמאנו ואנוכי השארנו כל אחד קוואס על משמרתו בבתי יהודים; אני גם השארתי את הדראגומאן השני שלי למשך יומיים, כי זו היתה ההגנה הטובה ביותר שיכולנו לתת, והצעדים שנקטנו אכן הלמו את התכלית המכוּונת, כי חרף כל עזוּת־פניו היה עבד אל־רחמאן ערמומי מכדי לשׂים לו את הקונסולים לאויבים גמורים על־ידי שיתעלל באנשיהם לאחר שראו במו־עיניהם את מצב־הדברים לאמיתו.

כשעברנו ברחובות נכמרו⁹² רחמינו לשמע היהודים האירופים הקוראים אחרינו לאמור כי אכן יש מורא גדול בלבותיהם,⁹³ חרף כל הדברים ההפוכים שאמרו קודם בהיותם במחיצתו של עבד אל־רחמאן.

למחרת בבוקר שמע הפחה מפי על המתרחש וזימן מועצה להשיב על ההאשמות שהועלו נגדה. לא היה עלי אלא להציע נקיטת אמצעים נמרצים להבטחת השקט בכלל, ובטחונם של בני־החסות האנגליים, ואת האמצעים הנחתי לבחירת השלטון.

השלטונות הנבוכים החליטו לנסח מכתב המזמין את עבד אל־רחמאן להופיע בירושלים, על־פי כל ערובּה שיציע הוא עצמו, למען הוכיח את האשמותיו; או גם בכל עיר גדולה אשר יבחר, כגון ביירות, דמשק וכו'. האפנדים אשר נקב בשמותיהם התחייבו גם להופיע בכבודם־ובעצמם, ולהזמין את הקונסול הבריטי שבמקום ההוא להיות עֵד למהלך העניינים.

לא יכולתי להתנגד לזאת, אם גם רחוק היה הדבר מן הדעת שיתקבלו הדברים, שהרי שמם הטוב הוא שנפגע; אך תחת זאת עמדתי על הצורך לטפל מיד במורד אשר כמה וכמה פעמים, ופעם אחת במעמדי, פקד על המושל התורכי לעזוב את משׂרתו פן יבוּלע לו: אדם שבפועל־ממש גירש את המופתי, שדד בתים, וקצץ את ידו של איש בשעה שניסה להציל את רכושו, לבד מזה שאִיים להפסיק את המעבר בדרך־המלך.

המלצתי על פעולה נמרצת, מתוך בטחון שאפילו יראו רק קומץ חיילי ניזאם (סדירים) יטשו חסידיו של עבד־אל־רחמאן את מנהיגם ויעזבוהו חסר־ישע.

הקונסול האוסטרי, שנכנס לחדר המועצה, חיוָה אותה דעה.

אך השיבו לנו לאמור כי על־פי התקנות הקיימות אין לאל־ידם של פחות ירושלים ומפקד חיל־המצב, שניהם יחד וכל אחד לחוד, להפעיל את הצבא הסדיר בלי ליטול רשיון מיוחד בכל מקרה ומקרה מאת הוד־מעלתו הסרי־עסכּר (גנראליסימו) בדמשק; רשאים הם לצוות רק על באשי־בוֹזוּקים, והללו מספרם מעט מדי לשעת־החירום הזאת, גם אין לסמוך על נאמנותם בפעולה.

אף־על־פי־כן יעצנו להעסיק רבים ככל האפשר מן האחרונים, ולנצל את המחלוקות שקיומן ידוע בחברון ומסביבה.

הואיל וקונסולים לא נמנו עם המועצה הרשמית ביקשָנו הפחה לצאת לזמן־מה, וזאת עשינו, ומקץ שעה הודיענו הוד־מעלתו את החלטת המועצה, לאמור כי עוד מכתב אחד יישלח אל עבד אל־רחמאן, בדרישה לתשובה מהירה, וכי אם עד לשעתיים לפני צהרי יום־המחרת לא תוחזר תשובה משבּיעת־רצון ייצא מפקד החיִל לחברון ועמו גדוד באשי־בוֹזוּקים.

בבוקר שלחתי אל הסראיה לקבל ידיעות נוספות ונשלחה אלי ההודעה המטוּפשת כי שקט שׂורר עתה בחברון! – עבד אל־רחמאן ציוה לפתוח את כל החנויות, ואף קיבל עליו להשיב עשרת מונים כל גזילה אשר יוּתן להוכיח כי הוא אשר גזלה: – שהמוּתסלים (מושל) עודנו מכהן במשׂרתו, אלא שבכל־זאת נשלחה אל הסריעסכּר בקשה לרשיון להפעיל את חיילי־המלכות של ירושלים בחברון אם יתעורר צורך בכך, דבר שאינו צפוי עכשיו!

על כך אפשר להעיר כדברים הבאים: –

ראשית. – שחיל־הצבא בירושלים שעמד בעת ההיא לצורך ההגנה על כל המרחב בין גבול מצרים לעמק־יזרעאל הסתכם ב־

1. רגימנט שלם חיל־רגלים 800

2. באשי־בוֹזוּקים, בלתי־סדירים 160

3. תותחנים 16

       בסך־הכל 976

שנית. – שאם יוּתן רשיון להוציא את הסדירים לפעולה ספק אם תוכל התשובה להגיענו בתוך פחות משבועיים, כי גם הפּנייה וגם התשובה חייבות לעבור את המושל האזרחי (מוּשיר) של ביירות.

שלישית. – שהסריעסכּר בדמשק לא היה אלא מֶחמֶט קובּרוּסלי פחה, הוא ולא אחר, אותו אדם שב־1846 העניש את עבד אל־רחמאן, יחד עם מוצלח, אבו־גוש ואחרים, אלא שבאחרונה נעשה באורח מסתורי תומך בראשון וכאשר היה הלז לא מכבר במעצר בירושלים כתב אליו מכתב.

חפיז פחה קרא באזני ראש־הלשכה שלי מכתב שקיבל מן הסריעסכּר, בו הוא מגלגל בזכותו של עבד אל־רחמאן בלשון נמרצת ביותר כנתין נאמן־בתכלית בעוד אשר מאשימיו בוגדים הם וכו' וכו'. “במסיבות אשר כאלו מה תקוה נוכל לתלות בפנייה כלשהי לדמשק?” אמר הפחה שלנו.

באשר לטענה שהאפנדים קיבלו שלמונים מעבד אל־רחמאן, הרי המוניטין הכללי של האישים הללו נותן מקום להאמין באמיתוּת ההאשמה; אך באשר לסכומים העצומים שאותם רשם עבד אל־רחמאן על הנייר, בהם נוכל להאמין או לא להאמין, כפי שאולי יוכח; אולי נכלל בזה משא־ומתן עם ביירות ודמשק.

כשעתיים לאחר שנתקבלה מן הפחה הבטחה זו שהמוּתסלים עודנו מכהן במשרתו חזר חיל הבאשי־בוֹזוּקים והם מלווים את הפקיד ההוא המוּגלה ואת מזכירו, ובכך השאירו את מחוז חברון קנין לעבד אל־רחמאן ואחיו באין פוצה פה ומצפצף: הוא עצמו יצא אל בין ההרים לדורה, מעוזו.

תשובה בכתב לא הוענקה לפחה, רק הודעה שבעל־פה כי עבד אל־רחמאן בוחר להעלות את האשמותיו רק בדמשק (וכפי שהוסבר למעלה, יכולים אנו לראות את הטעם לדבר); יתר על כן, שלא ישׂים פניו שמה אלא לאחר שיידע כי האפנדים נמצאים כבר שם, וכי אז בדעתו לעשות דרכו בשובה ונחת, מסביב לקצה הדרומי של ים־המלח, בדרך כּרך ואל־סלט, מסע למעלה משבוע בקצב הרגיל.

בינתיים נכנסו לביתו של יהודי אחד (נתין תורכי) והציגוהו ככלי ריק. לבקשתנו המחודשת, מטעם מר פיצאמאנו ומטעמי, הבטיח הפחה כי יקח שתי פלוגות חיל־רגלי לחברון ויישאר שם עד אשר תבוא הרשות לפעול ממש. הדבר הזה לא נעשה, אך די היה בעצם השמועה על הרעיון שחיילי ניזאם (סדירים) עומדים לצאת לדרך כדי לשים אי־אלה סייגים של מתינות לעבד אל־רחמאן; אף כי עדיין החזיק בעיר ובכפרים והטיל מסים כישר בעיניו, תוך שהוא מעמיד פנים כי עודנו מקבל את עול שלטונו של השולטן.

עבד אל־רחמאן נחרד עד מאד כאשר שמע, זמן־מה אחרי המעשים האלה, כי יצאתי לביירות, והוא שיגר את מזכירו הקוֹפטי במהירות כה רבה אל הערבים בדרום עד שקטל את הסוסה שעליה רכב – זו נמצאה מוטלת מתה בצד הדרך.

משך זמן־מה הגיעונו ידיעות מעטות מאד מחברון, כי האנשים הנפחדים לא העזו להודיענו דבר, עד אשר ב־4 באוגוסט שמענו כי במקומות אחדים התקוממו האיכרים הנזעמים והם צרים על חילו של עבד אל־רחמאן בחברון, כי לעת הזאת נפקד בדמשק, וכי אחדים נספו בקטטה.

למחרת היום שלח חפיז פחה, עם כל היותו זקן חלוש, כמה חיילי ניזאם מירושלים חברונה, ובהם 300 אנשי חיל־רגלי עם 150 באשי־בוֹזוּקים, ואת שני כלי־התותח מחצר המצודה, שקטנים היו אך מצוחצחים מאד. החיל הזה רק הציג עצמו לראוָה, ובזאת עודד את המתקוממים על עבד אל־רחמאן, וכך הושפלה קרנו לזמן־מה. גם השבטים הפראים מסביב לעזה קמו להילחם. כמה מאות⁹⁴ אנשים נספו.

העניינים בנבלוס, בעברה השני של ירושלים, תבעו עתה תשׂומת־לב, ותגבורת של באשי־בוֹזוּקים שוגרה שמה.

בעוד הפּרשיות הקטנות האלו מחייבות אותנו לעמוד על המשמר בדרומה של ארץ־ישראל יצא הוד־מעלתו הסריעסכּר בצפון לפלישה בהולה ללֶג’ה שבחורן, בימות הקיץ של 1852, במסע אדיר של כל כלי־הנשק תחת פקודתו הוא, במטרה לכפות גיוס לעבודת הצבא בקרב הדרוזים, שכּמו בכל עת מרד עזבו את לבנון ובעשׂותם אגודה אחת עם הדרוזים האחרים שבחורן התבצרו במעוז ההוא.

כעזר במשלחת הוזעקו בכל פלך מפלכי סוריה וארץ־ישראל הג’רוּד (לשון רבים של גֶ’רדה) או אנשי־מיליציה בלי מדים, סתם כפריים מן השדות, שבכל מחוז יעמוד בראשם המנהיג המסורתי יליד־המקום.

התברר שהמאורע הביא אסון ליוקרת העותומאנים. מן־הסתם היתה בכוֹרתה של תורכיה מחייבת לעורר בדרוזים את ההרגשה כי יש להם אדון, אם יוּתן לעשות את הדבר; אבל הסתכנות נוראה היתה בהכנסת חיל־צבא לאותו חבל־ארץ מיוחד מאד במינו שאין פרשים או תותחנים, קל־וחומר חיל־רגלים, יכולים לעבור בו – ממש מלכודת להילכד בה, שטח סלעי עד כדי כך שבימי היוונים משכבר קנה לו את השם טראכוֹניטיס, “הטרוּשה” או “הסלעית”. אכן, אפשר להתגבר על סלעים רגילים אבל חלת־דבש של סלעים, שבהם אפשר לצעוד רק על הקצוות הזקופים של תאֵי החלה, בעוד האויב אורב בתוך התאים הללו, זה דבר בלתי־רגיל כשלעצמו – Hic labor. Hic hoc opus est.⁹⁵

וחלת־דבש כזאת היא הלֶג’ה.

צבא הסריעסכּר (המפקד־הראשי) הובס, בנוכחותו, כך אומרים, וארבעה מכלי־התותח אשר לו נלקחו שלל.

כך היה מעמד־הדברים בצפון – מצב הרסני מעט פחות מזה שבא אל אִבראהים פחה שם ועל צבאו המצרי.

בנובמבר הלכתי לטבריה לבדוק קובלנות מסוימות של בני־החסות היהודים שם.

בצאתנו מן השער המערבי של נבלוס פגשנו בשייכים הדרומיים שלנו – חמדאן משבט תעאמרה, ערבים שבקירבת ים־המלח; ועות’מאן אל־לחאם, בשובו מן המשלחת הדרוזית – והם שזופי־שמש כהלכה. מצד השולטן קשורים היו בג’רוד (מגיוסים) של נבלוס, שבסך־הכל מנו 4,000 איש, ודברים הרבה היו בפיהם לספר בתארם את הלֶג’ה הנפלאה.

מכיון שהושגה שביתת־נשק עם האויב, פוזרו חילות־העזר האלה עד ששוב יצטרכו להם, דבר שלא היה צפוי לקרות בשנה ההיא.

בכל דרכי־המלך פגשנו קבוצות מאנשי הג’רוּד השבים לבתיהם, במלוא נשקם, צועדים צעדי־רהב, כמקובל במחוז ההוא, תכופות שרים במקהלה ותכופות יורים ברוביהם.

מן־הסתם מסוכן היה הדבר לחבורות קטנות של עוברי־אורח להימצא בערבים בחוץ במצב־דברים מעין זה. פמלייתי, כאשר נוספו אליה כמה נוסעים שביקשו רשות להצטרף אלינו, מנתה עשרים איש.

בטבריה התברר כי האיכרים אנשי המיליציה הגדישו את הסאה כאשר שולחו לבתיהם. משך ימים אחדים תפסו בני־בליעל אלה מג’בל־נבלוס בתים יהודיים, ואפילו שיכנו סוסים וחמורים בבתי־הכנסת.

הואיל והצבא הסדיר חנה ליד צמח, בקצה הדרומי של האגם, הלכתי שמה לבקר אצל שני מפקדי צבא – האחד מחיל־הפרשים וחברו מחיל־הרגלי, כל חיִל מונה 2,000 למספר ולכולם יחד שמונה כלי־תותח.

במבואות המחנה היה המראה עז־רושם, כי האהלים נטויים היו בקווים סדירים להפליא על מישור־דשא בין הירדן (שאותו חצינו באוּם־אל־קנאטֶר) וההרים שבמזרח. בחירת המקום היתה מצוינת, שהרי האגם היה גבולו הצפוני.

האהלים הצבעוניים של הקצינים והזקיפים הניצבים על משמרתם הצהילו את הנוף הצבאי, ומשעשע היה זה למדי לראות את הסוסים הקשורים ליתדותיהם מניפים את אלפי זנבותיהם בקווים ישרים ובקצב כמטוטלות בשמש היוקדת.

בחברתו של אחמד פחה, מחיל־הפרשים, מצאתי את עבד אל האדי, מושל נבלוס, שלפניו הובאו מיד תלונותיהם של יהודי טבריה.

בחברתו של מוצטפא פחה, מחיל־הרגלי, חייל שׂב־זקן ואמיץ לב, מצאתי כמה אנשי־צבא מוכּרים מחיל־המצב הירושלמי בשנים שעברו, וכן אותו שייך קנאי, אחמד ג’ראר מג’בּע, ששנתיים קודם־לכן, מיד עם כניסתי לביתו, נהם וקרא, “אם כן השולטן מוסר את כל אדמת האסלאם, נתחים־נתחים, לנוצרים”.

מוצטפא הזקן מסר לי כמה פרטים מעניינים על משלחת־הצבא של הזמן האחרון, באורח חד־צדדי, כמובן, והראה לי ציור כללי של מבוך הלֶג’ה, עם הכפר דרעא (אדרעי הקדומה), מעשה־ידיו של קצין הונגרי, שהסתכן וסייר שם בהסתר־פנים לפני הפעולות. היתה זו מלאכה פגומה עד כדי בזיון.

לאחר שנסוג הסריעסכּר לדמשק הוקם מחנה זה בצמח כדי להפיל מורא על ג’בּל־עג’לוּן, כלומר הרמה שממזרח לירדן, וכדי להיפרע מערביי הע’ווארנה⁹⁶ על ששדדו את אסמי החטים של הממשלה, שנאספו בסביבה ההיא – כך אמרו.

המפקדים התורכים גם טענו שהם מחכים לתגבורת של 12,000 איש מקושטא, כדי לחדש את העניין הדרוזי לאחר שתסתיים שביתת־הנשק – בדיה לא־תאומן, כי ראשית, בעת ההיא לא היתה קושטא יכולה להפריש שום סיוע צבאי; ושנית, החורף היה ממשמש־ובא, והוא תמיד קשה בחורן.

ואכן לא הגיעה כלל עזרה שכזאת, ושביתת־הנשק מתה מיתה טבעית.

תוצאה אחת מביקורנו במחנה היתה זו שכאשר חזרתי לעיר טבריה כרעו אנשי השלטון המחוצפים ברך לפנַי בחנופה בזוּיה. שנים אחדות לפני כן הצלחתי להשיג את סילוקם של אותם אנשים עצמם ממשרותיהם בשל מימשל כושל, למרבּה הרווחתם ושמחתם של כל התושבים, מוסלמים ויהודים כאחד, אך זאת הפעם הבטיחו לנהוג כשורה!

לאחר שיטוט של שבוע־ימים בקירוב ברחבי הגליל מצאנו אחדים מאנשי חיל־הפרשים וחיל־הרגלי השוהים עדיין מסביב לטבריה, והם מתפארים בנצחונות שנחלו על הע’ווארנה העלובים, בלכדם את אסמי התבואה שלהם, באמתלה שהמדובּר באותו יבול עצמו שנשדד קודם בואם.

המעשים המסוּפרים בזה יהיה בהם כדי לתת איזה מושג ממצבה של ארץ־ישראל ב־1852, והדברים לא השתפרו ב־1853.

זמן־מה היתה חברון שקטה, ובאפריל מצאתי את התושבים והנה שבה רוחם לחיים לאחר הפרשה הממושכת של שלטון־העריצות של עבד אל־רחמאן.

לפי־שעה הודח שוב; החרושת והמלאכה הזעירה שבמקום, שעיקרה כלי־זכוכית גסים, נתחדשה; וכפי המסופר נראָה סימן מוזר למעמד־הדברים החדש בגידול שחל במספר הנישואים, שכּן בימי הדיכּוי משכּבר גָבה עבד אל־רחמאן תשלומים מכל החתונות, והתלוננו על כך שמס זה מעכב את מילוי אותה חובה חשובה של המין האנושי – הנישואים.

אולם כאשר נסעתי מערבה מחברון פגשתי ברועה צאן, שהוא עצמו רוכב על אתון, ורובה על שכמו. חזיון זה לא דמה ביותר לנוף פיוטי פסטוראלי, המתואר במשפט

Ludere quae vellem calamo permisit agresti;⁹⁷

והלאה משם נמצאו כל האיכרים חמושים כך אף הם, שכן

Undique totis. Usque adeo turbatur agris.⁹⁸

בעמק בין צנאבּרה ודיר־נחאז סיפרו לנו על קרבות המתנהלים מאתנו והלאה, אך הפעם ניטש הקרב נגד הערבים (הבדווים) משבט טיאהה, שעלו מן המדבר בחיִל גדול.

במקום ההוא האחרון נערכה התיעצות של ראשי־כפרים. לכן כאשר שלחתי את ברכותי שמה, בצירוף בקשה לכד מים מן הבאֵר, קיבלתי את הידיעה, בצירוף ברכותיהם, כי עבּד אל־נבּי (הוא “עזראִיל” האהוב על הבּריות) נפצע בברכּו, אלא שהכפר בית־ג’בּרין ניצל מידי הפולשים, שפגרי שלושים־וחמישה מהם מוטלים סביבו, ובהם אחד מבּחירי אנשיהם הקרוי עאמר.

המשכנו בדרכנו לעזה, ושמה הובאו למחרת בבוקר אחדים מן הערבים ההרוגים לקבורות. היתר נלקחו הלאה משם לח’אן־יונס.

משנכנס הקוואס שלי לכפר אחד במחוז עזה להביא לי מים גילה מוֹכס נמלט מימי שלטונו של אבּראהים פחה במצרים, שהסתתר כאן בהיעלם מן התורכים.

כעבור חדשיים ניטש קרב בעין־כרם, מהלך שעה מירושלים, בפולמוס הישן על כפרי החסנִיה, בין אבו־גוש, והבּני־מָלךְ שלו, ועות’מאן לחאם, על חילות ערקוּב אשר לו; אבל הממשלה הצליחה להתערב ולהביא לידי שביתת־נשק לעשרים יום.

בעת ההיא לערך התחולל קרב דומה בין סלוואן (כפר־השילוח) – שתחת חומות העיר – לבית־צחוּר. גם בין הלוחמים האלה הצליח הפחה להשיג שביתת־נשק לחמישה־עשר יום. הצלחה נפלאה! הקשה באויביו של השלטון התורכי לא היה יכול להתאווֹת בלבּו לאנדרלמוסיה מושלמת יותר ברחבי ארץ־ישראל בתקופת המשבר הגדול בבּירה עצמה.

פרק עשירי: מצב הארץ – המשך    🔗

אם ביש היה המצב מסביב לירושלים הרי בשאר מקומות לא היה מצבה של הארץ טוב מזה, כפי שהזדמן לי לברר לעצמי, שהרי בימים ההם כלל קבוע היה מטעם משרד־החוץ שלנו שהקונסול, אף כי מושבו העיקרי בירושלים, חייב לצאת כפעם־בפעם למסעות ברחבי הארץ על־מנת לפקח על הסוכנויות בנמלים לאורך החוף, כדי לתת להם הדרכה או לחזק את השפעתם על השלטונות המקומיים, וכן כדי לתקן עוולות שנגרמו לבני־חסות בריטיים בערים שבּלב הארץ.

גבולות הקונסוליה הירושלמית השׂתרעו בעת ההיא מן הגבול הצפוני של סגנוּת־הקונסוליה של צידון, כלומר הנהר דאמוּר, ועד לגבול מצרים בדרום, ומן הים התיכון מערבה עד נהר הירדן מזרחה, וכך היה עליה לשׂאת־ולתת עם שלושה פּאשאליקים – ירושלים, עכו וביירות.

לולא היו לי תפקידים ציבוריים הגוזלים זמן וכוח, ופנוי הייתי למחקרי עתיקות ומדע בארץ העשירה כל כך בשׂכיות־חמדה ארכיאולוגיות ואחרות, כי אז היו האפשרויות יפות ביותר לרכישת ידיעות מסוג זה ולמסירתן. אולם עשיתי כפי יכולתי.⁹⁹

עם בואי לארץ בפעם הראשונה, ב־1846, היו הסוכנויות הקונסולאריות חמש במספר – יפו, חיפה, עכו, צור, וסגנות־הקונסוליה של צידון. אלה היו “חמשת הנמלים” שלנו, אולם ב־1847 ניתן לסוכנות האנגלית ביפו השם קונסוליה, ובדומה לקונסוליות של שאר האירופים שם, נעשתה תלויה בביירות.

משקרבה המלחמה לבוא נראה היה כי רצוי להשיג ידיעות מהירות על המתרחש בכל רחבי ארץ־ישראל, שהרי עלולים היו להיוָצר פתאום מצבי־חירום מכאיבים בתוך אוכלוסיה קנאית ורוגשת, מה־גם אם תגענה שמועות רעות (אמיתיות או כוזבות) על כשלונות בפעולותיהם של גייסות במרחקים. כן גם נוצר צורך להקים נקודות־קשר לאורך הדרכים הראשיות, לא רק למטרה האמורה למעלה אלא גם על־מנת לתת עידוד לתיירים.

אולם הואיל ואי־אפשר היה להשיג אנשים אירופים לתפקיד מעין זה במקומות חדשים בלי משׂכורות השׂגתי בכמה מקומות באי־כוח מן הילידים, שנעשו מועילים מאד. אחד ישב בעזה, אחד ברמלה, ועוד אחד בנבלוס, שהיתה עמדה חשובה בדרך־המלך העולה צפונה, ונוסעים מאירופה הכלילוּה תמיד בדרכם.

בטבריה ובצפת, מקום שהיו לנו הרבה יהודים תחת חסות בריטית, דרוש היה לי איש אחד בכל מקום שבני־החסות יכירו בו את בא־כוחי, כגון אלה שהיו לקונסולים האחרים להלכה ימים רבים קודם־לכן במקומות הללו. לגבי בית־לחם, וכן גם לגבי חברון, הסתמכתי על התכתבות לעתים מזומנות.

בהיות חוטים אלה בידי, מחוץ לקו הנמלים המוכּרים על־ידי ממשלתנו, היו לי אמצעים מספיקים לקבל ידיעות על מעמד־הדברים, וברוב העניינים היו ידיעותי מוקדמות ונכונות יותר מאלו שיכול המושל התורכי לקבל בגבולות השטח שלו, לפעמים למרבּה רוּגזו, שכּן מעדיף היה שעניינים מסוימים יישארו בלתי־ידועים, או יהיו ידועים רק לו עצמו ולפקידים, שעליהם יוכל להשפיע, במישרים או בעקיפים.

האמצעים היחידים שעמדו לרשותי להגנה על הנתינים ובני־החסות הבריטיים הפזורים בכה־ובכה היו אלה הקרויים מוסריים.

מהלך מאות פרסות מאתנו לא היתה שום אניית־מלחמה בריטית. פעולה מהירה באמצעות השלטונות התורכיים היתה בעת ההיא פשוט בגדר הנמנע, כי הם עצמם היו חסרי־ישע.

לדעת את הארץ ואת המנהיגים הכפריים היטב, לקיים שׂיג־ושׂיח ידידותי עם כולם במידה שווה, חוץ מאשר בעתות של מרי משווע – ואי־כך לטעת בהם את האמונה שאם ירעו לאנשינו או יפגעו בהם, במוקדם או במאוחר תפרע אנגליה את החשבון עמהם – כי לא רק אירופה אלא גם השולטן יחזיקום אחראיים אם ייגרם סבל לנוצרים, וכי בינתיים ארשום הכל ואציין לי את כל העבריינים – קו התנהגות כזה נראָה בבחינת הדרך היחידה להבטחת חיי הבריטים והנוצרים בעת ההיא.

לא היה דבר בין מנהגי האירופים שהפיל מוראו יותר מזה האחרון. אפילו עבד אל־רחמאן עאמר רע־המעללים אמר פעם בנוכחותי כי יש דבר אחד שמפניו התירא, וזה היה פנקס קטן שמחזיק הקונסול האנגלי בכיסו ובו הכל נרשם, וממנו, גם אם לא נאמר הדבר בזמנו, ודאי שיוּצא לאור באחד הימים.

בקיץ 1853 רצוי היה לי להיוָעד עם הוד־מעלתו המוּשיר, בביירות בענייני־עסק שונים.

נסעתי שמה בדרך יפו, ובהגיעי אליה עוד הספקתי לראות את אניית־הדואר הבאה מן הצפון. על חרטומה התנוססו דגלי צרפת ופרוסיה כאחת, סימן לכך שהקונסולים של צרפת ופרוסיה היו בה בשובם מקושטא, מקום שם, כפי שכבר נאמר, באו לקבל ידיעות והוראות לאור המסיבות החדשות. הראשון באלה אמר לי כי שייטות האנגלים והצרפתים נכנסו שתיהן לדרדאנלים, והאנגלית ראשונה.

חדשות אלו היתה להן השפעה מופלאה בעיר, שכן הלהיבו את הנאמנים והשתיקו את האנשים שלא היו כוונותיהם לטובה. הנוצרים חישבו חשבונם שאם אנגליה וצרפת מצטרפות לתורכים במלחמה ממש הרי אין עוד מקום לחשוש ל“מלחמת־מצוה” בין המוסלמים לכופרים, שכּן אפשר לקוות כי למען בעלי־הברית הנוצרים הללו יימנעו המוסלמים ממעשי־אכזריות כגון אלה שעדיין זכורים היו מן המאורעות שמלפני שלושים שנה.

הואיל ואניית־הקיטור חזרה לבּירה תחת שתמשיך בדרכה מצרימה הועלו על סיפונה כמה עריקים מן הגיוס של אשתקד, ונאמר לנו כי תאסוף חיילים בצידון, כפי שכבר עשתה אניית־מלחמה תורכית בביירות.

עשינו דרכנו צפונה לאורך החוף על פני חָרָם, אוּם־ח’אלד וקיסריה. אחרי קיסריה עברנו באורך מישור נאה, וחצינו את הנחל הנחמד זרקא.

עם שקיעת החמה, כאשר אך עברנו על־פני האיים הקטנים, עלה הירח במלואו בצד שמנגד, ולפתע הופיעו לפנינו שני ערבים פראים משבט אבּו־שוּשה, רכובים על סוסות נאות, ובידי אחד מהם רומח נוצץ באור־הירח.

הקוואס הראשי הוריד את רובהו מעל שכמו וקרב אליהם בדהרה, וכרגיל במקרים כאלה קרא ואמר, “שוּ ד’וּל?” (מה האיש?) שלוש פעמים היה עליו לחזור עד שדיברו, ובינתיים קרבנו אליהם¹⁰⁰ כולנו.

אולם לבסוף אמר אחד מהם, “אצחאבּ” (ידידים), והיה הדבר נעים יותר מאשר אילו אמר, “ג’יתךּ” (לידך אני), וכך עברו שתי החבורות זו על פני זו אך בלי ברכות־הנימוסים. המשכנו בדרכנו בזריזות, בצללים כבדים, תוך שאנו צועדים חדגונית בשורה אחת כמעט עם קצה הגלים המתגלגלים.

למחרת בבוקר הגענו לעכו, שהיא לא רק מקום נצחונותינו בעת החדשה כי אם גם מקום פגישות הרבה של דמויות היסטוריות בימי־קדם, הן לפני ספירת הנוצרים והן לאחריה. ואם בדין תכוּנה גראנאדה “אֶל אוּלטימוֹ סוֹספּירוֹ דֶל מוֹרוֹ”¹⁰¹ הרי ממש כך יכול המקום הזה להיקרא “אנחתם האחרונה של נוסעי־הצלב”, שהרי זו העמדה האחרונה שמסרו האבירים ההוֹספּיטאלרים של מיסדר יוחנן הקדוש בתום מסעי־הצלב הנוצריים בארץ־ישראל.

לא היה לנו פנאי להישאר שם, ואף שעומדים היינו בעונת הרמדאן ניאות הפחה ברוב טובו, לאחר מתן הסבּר, לקבל את ביקורי מיד. מצאנו אותו על מרפסת מקוֹרָה צמח מטפס ופרחים, ליד מעיין נובע, ופמליה שלמה של משרתים וחיילים עומדים עליו לשרתו. הוא היה זקן שזקנו לבן כשלג והוא משתדל לנהוג כדת. הצלחנו שנינו להנעים את הפגישה.

בשובי לאכסניה פסקתי בתביעה שהובאה לפני, בין איש האִיים היוֹניים לבין נתין תורכי, לטובת זה האחרון, לשביעות־רצונו של הציבור בכללו, בזמן בו היו עוקבים היטב אחר כל צעד; שכּן ניתנה למוסלמים הזדמנות לראות שוב כי יש לצפות להגינוּת מצדם של אירופים, אפילו יהיה איש נוצרי יוצא מפסיד.

בתקופה ההיא לא הורשה שום דגל אירופי אחר מחוץ לשלנו להתנוסס בין חומות המבצר, והיתה זו עובדה הולמת במיוחד. הסוכן שלנו, פ’ינצי, הוא יהודי מאיטליה ותקופת ישיבתו שם ראשיתה מלפני ההרעשה של 1840.

עם הכּניעה לכוחותינו הובל הנציב הצבאי של התורכים לחוף בסירתו של האדמירל, בלווית קצין־צי משלנו, שבהגיעו אל השער שעל החוף נופף בידו באדיבוּת, בהרשוֹתוֹ לנציב להיכּנס ראשון, בלשון ההזמנה התורכית, “בויוּרוּן אפנדים”; ובפנותו אחרי־כן אל פ’ינצי, שהיה עמהם, פקד עליו להיחפז לעיר ולתפוס בית כלשהו כבחירתו למושבם הרשמי של הבריטים.

אולם מתוך תחושת הזהירות שלו לימים־יבואו לא בחר הסוכן בבּית הטוב ביותר אף לא בגדול ביותר; הוא לקח בית באמצע העיר, צנוע־למראה, אלא שמעיין־מים טוב היה בו, ובעבוּרו שילם מאז דמי־שׂכירוּת מעטים לממשלה שם.

בצוֹר חנינו בביתו של הסוכן עטאללה, נווה־פאר הפתוח לרוח־הים ופטוּר משאון והמולה; רק מכּת המחמאות הצורמניות ביותר, מפי ילידים בני כל הדרגות, היתה כזבנית ובלתי־פוסקת עד כדי כך שעינויי יתושים או אף פרעושים יכלו להקל ממנה.

בבוקר (יום אמצע הקיץ) באו אורחים מן העיר. ראשון, הבישוף של כת היוונים־הקאתולים, זו שאליה השתייכו רוב הנוצרים שם, לרבּות מארחנו ומשפחתו. האנשים האלה הם ממוצא יווני־אורתודוקסי, אך בדורות מאוחרים קיבלו את עליונות האפיפיור של רומא על־פי תנאים ידועים לשמירת לשון־הדיבור שלהם (הערבית) בעבודת־האלוהים, שמירת חגי הכּנסיה שלהם, ושמירת הלוח מן הנוסח הישן. אחריהם באו סוחרי המקום.

העיר צוֹר יש בה יישוב הגון של כ־2,000 נפש, העוסקים במסחר בתבואות וטבק, בעיקר עם מצרים. זה מקום שקט ונחמד, בו כמעט כל בית יש לו גן ובו עץ אחד או אחדים. רבים מאלה עצי־תמר.

אמת הדבר שסמוך לשׂפת־הים יש סלעים חשׂופים, כמו ביפו ובערים אחרות לאורך החוף, שעליהם דייגים פורשים רשתותיהם לייבּוש, אבל מצבה הנוכחי של צור זו החדשה, או צור של האי, אין בו כדי להצדיק במיוחד את הציטוט מכתבי־הקודש לתיאור נוף של שממה גמורה.

בצור ובצידון מצאנו את כל האזניים כרויות לחדשות על המלחמה הצפויה לבוא. שם כבכל מקום אחר סבורים היו שראשית המאורעות תהיה מבחן־כוח בין האסלאם לנצרות, ואגב כך בהכרח יתגייסו כל הנוצרים וכל המוסלמים, אם לא כלוחמים בפועל־ממש הרי לפחות כתומכיו של צד זה או אחר וכשותפים בגורלו: דבר שאנשי המחוז ההוא אמונים מקטנותם לחשוב כי באחד הימים בוא יבוא.

אחרי צידון בואכה ביירות נִקרים לפניך הרבה בתי־קפה לאורך החוף, המוחזקים בידי צוֹפי־המכס, והם נחשבים כמין הגנה לעוברי־דרכים מפני שוד.

באחת התחנות האלו סמוך אחרי מוּעלָקה ומתחת לכפר הנעים נָעימה בשולי ההרים, על המנזר המארוני שבּו, ראינו כוהן מארוני מעשן את מקטרתו בין נהגי־הפרדים ועוברי־הדרכים הפשוטים; נראה היה כי זה איש פיקח, עצל, ונוטה לחוּשניוּת; הוא דיבר על עצי־תות, מחיר המשי בנמלים השונים, ועל ידיעות מדיניות מזירת המלחמה.

בכפר הזה נָעימה היה בית־חרושת גדול למשי, שהוקם בשותפות על־ידי האמיר אַרסלאן (המושל האחראי לפני הממשלה על הדרוזים והמוסלמים בלבנון) והשייך יוסף אבּו־נקד; בן־לוויתי יעץ לכּוהן לשקוד על הקמת בית־חרושת כגון זה, ולהועיד את רווחיו לייסוּד בתי־ספר בקרב בני עדתו. הוא הפטיר מעין תשובה, שלא היתה ראויה לציון אילו זכרתיה.

עתה היינו בארץ נוצרית. רק לעתים רחוקות פגשנו במוסלמים, וידידי הצעירים (נוצרים) רכבו על בהמות ממדרגה ראשונה וחגרו חרבות עדויות כסף. בח’אן אחד קיבלנו לחם, זיתים, גבינה, חלב חמוץ (לבּן), בצלים וביצים, בלא לשכוח את מנעמי האבטיחים של הקיץ; התאסף גם ערב־רב מוזר של עוברי־ארחות, הדוברים צרפתית ואיטלקית כמו גם ערבית ותורכית.

עברנו על־פני המראות והמקומות הזכורים היטב משנים קודמות, כגון הכפרים הלבנים המתנוצצים פה ושם על גבי ההרים, ובכללם שוויפאת, מקום שם שכן האמיר אַרסלאן; ואחר־כך היה לפנינו הר־צַנין הרחוק, המתנשא לגבהי שמיים בשלג־הנצחים אשר לו וביער־הארנים האפל.

על החוף הבטיחנו ברנש אחד גבה־קומה החגור אקדחים, חרב ורובה כי במקום ההוא קילח פתאום דם בבוקר מאפּו ואזניו, השפעת החום על הראש. החום היה גדול.

בהגיענו לביירות נמצאנו שרויים בין מראות שוקקי־חיים ואירופיים הרבה יותר מאלה של דרום ארץ־ישראל וירושלים.

כנסיות חדשות היו שם; מוסד לאחיות־החסד הנזירות; לרחובות היו שמות בערבית ולבּתים היו מספרים; רק שמספריהם לא היו לפי הרחוב אלא היו כך־וכך לעיר כולה, ועל כן אירע הדבר שהתאכסנתי בביירות מס.7, בית אחד הצעירים למשפחת אבּילה.

הקסרקט החדש (חדש בשבילי) היה מלא; ועם שקיעת החמה ניגנה התזמורת; כלי־נגינה צורמים היו להן, והמנגנים היו עלובים לפי שלא ניגנו יחד בקצב; הם השמיעו את המנגינה של ה“פאריזאית”. מה־שונה היתה ההרגשה מן ההתלהבות בה שמעתיה מוּשרת ומנוּגנת בפאריז כאשר אך חובּרה, ביולי 1830!

הובטח לי כי יישוּבה של העיר עלה עתה ל־35,000 זכרים בני־מס, שחלק גדול מהם שוכנים בחווילות עם גנים מחוץ לחומות (אך שום מפקד מדויק לא נתאפשר עדיין במזרח), גידול מפתיע, אם אמנם נכון הדבר, למאז ה־1,500 שעליהם נמסר ב־1836,¹⁰² ואפשר לתלותו בהתפתחות המסחר, אם גם אין לביירות נמל ורק מעגן פתוח יש לה.

חלק גדול מן התושבים הם צרפתים, איטלקים ויוונים, אולם עם כל זאת מצאתי סערת־רוחות גדולה בקרב הנוצרים בני־הארץ, וחששות מפני טבח מצד המוחמדנים, כגון זה שהתנסו בו שלושים שנה קודם־לכן עם הכרזת־העצמאות של יוון.

בתחילה התרברבו והתפארו כי הספּנים המַלטזיים והיוֹניים מן האניות עומדים על צדם, ואמרו שהמוסלמים, הואיל והם שוכנים צפופים יחד במרכז העיר, צריכים לחשוש ביותר. אך עד־מהרה רפה עוז־לשונם, ונודע לנו כי משפחת הסוחרים הנוצרית העשירה בוּסטרוֹס נמלטה.

עתה נערכו פגישות בבתים שונים לשם תיאום תכניות ושיגור הודעות להרים (לבנון), לבקש עזרה מן התושבים החסונים יותר שם; כמו כן היו נשק ותחמושת נרכשים במהירות. הקונסול־הכללי הרוסי נמצא בהרים לימי־הקיץ.

לאחר עישֶה (שעת־התפילה, כשעתיים לאחר השקיעה) הלכתי לפגישה עם הוד מעלתו המוּשיר (מושל), לביקור־נימוסים, ואת ענייני העסק השארתי למחרת היום.

מותרות המזרח, שאין אנו רגילים בשכמותם בדרום, הופגנו בערב זה של רמדאן, בעיצומה של עונת הקיץ. נתקבלנו בגן משוּפע בפרחי הרדוף, חוטמית תרבותית ויסמין – ובשדרת־קשתות שבּקצה נתלו מנורות־צבעונים, מעיין־מים ניצנץ בתווך, והתזמורת הצבאית ניגנה בחוץ.

הוז מעלתו וַאמיק פחה היה סרוח על כרי־משי בקרן הדיוואן, ואותנו הושיבו נכחו, באלכסון, על כיסאות מוזהבים, והביאו לפנינו צ’יבּוּקים עדויי־יהלומים, קפה בספלונים (זוּרפים) של זהב ולפתנים מקוררים ומשיבי־נפש. אמין אפנדי, סגנו, ישב גם הוא על כיסא, והוא דיבר צרפתית מצוינת, כי ימים רבים ישב בפאריז. הוא גם ביקר פעם בלונדון.

ביום המחרת, בקונסוליה הבריטית, נודע לי כי מכתב פרטי מן הדרדאנלים מסַפר כי ציי אנגליה וצרפת השליכו עוגן במפרץ בֶסיקה וספינת־קיטור שטה בקביעות בינם ובין הבּירה.

בשעות אחר־הצהריים באותו היום נמצאנו למדים כי המושל, ואמיק פחה, זימן אליו את השייכים של רבעי־העיר וגער בהם על שהניחו לבּהלה להתפשט בעת משבר אשר כזה, ובפנותו אל הנציב הנוצרי שאל אם אמת הדבר שאנשי־שלומו אוספים נשק ותחמושת? התשובה היתה “כן; אך רק לשם הגנה־עצמית”. או־אז קם הוד־מעלתו בחמת־זעם ויצא את החדר, אבל עיזֶת פחה (גנרל־האוגדה שפיקד על הצבא התורכי) הלך אחריו ודיבר על לבו שיחזור.

תוצאת הפגישה היתה שזקיפים הוצבו בשערי העיר למנוע העברת כלי־נשק, אך נאסר עליהם להיכנס לבתים או להיטפל לאנשים, בין בתוך החומות ובין מחוצה להן; ופלוגת־סיור צוּותה ליסוב בחוצות בשעות הלילה. כל זה לא יצלח למאומה אם תהיה התקוממות אמיתית – שהרי חומות העיר נתוצות היו מאד בחלקים שבין השערים.

מבצר עכו לא היה שרוי במצב טוב הרבה מזה, כי חיל־המצב לוּקח לשירות בקושטא ורק אחד־עשר תותחנים נשארו לעמוד על המשמר.

בלילה ההוא ובזה שלמחרתו גילגלנו בעניינים עם המושל בסראיה, אך בלי תוצאות משׂבּיעות־רצון. דבר לא נגרע מהדרת קבּלת־פנינו. בין המטעמים שהוגשו היו גלידות בצבעים ובטעמים שונים – במנות נדיבות יותר מאשר באנגליה – קשות וקרות, בכלי־חרסינה יפים על טס־כסף גדול; ובאשר לשיחה, לא נשמעה ערבית צורמת אלא רק תורכית ואיטלקית רכּות ומקַלחות. עקפנו את כל הנושאים הלא־נעימים – הכל היה אדיב ומשיב־נפש.

איזו תמונה נצטיירה אגב כך מדרכם הרשמית של התורכים בניהול עניינים מטרידים באותם זמנים של טירדה – בלי להפסיד מצלילות־המחשבה – בלי חפזה – הכל מתוק, מעוּדן ורוגע; מתוך אדישות לגורלם של יחידים וציבורים, ותוך כדי אמונה שסוף נצחונו של האסלאם לבוא, בלי שׂים לב לכל אשר יקרה ללאומים ולדתות אחרים.

יום המחרת עבר בביקורים אצל ידידים ותיקים ובעתיקות. בלילה סיירו בעיר לסירוגים שתי פלוגות בנות עשרים איש כל אחת, עם קצין. אולם בשעה מאוחרת היו הנוצרים מזמרים בקולי־קולות ברחובות – אולי הלכו המשמרות התורכיים הביתה לישון. מאחר שהנוצרים הוסיפו עדיין לשלוח רכוש להרים, כתב המוּשיר מכתב חוזר אל הקונסולים לבקש את עזרתם בהשבת אמונו של הצבור על כנו.

הגיעה ידיעה שצי בעלי־הברית מול בֶסיקה הוגבר, וכי דוכּא נסיון מרידה של ההילניסטים בקושטא.

בצאתנו אל נַהר אל־כּלבּ לראות על הסלעים שם את הפסלים העתיקים – רומיים, מצריים ואשוריים, – פגשנו בחבורה של מארונים¹⁰³ בתחנת־הקפה. הם התרברבו בספרם איש לרעהו מה שעשו לפנים, ומה שמוכנים היו אז לעשות, נגד הדרוזים. טוב היה הדבר שאף אחד מאלה לא שמע שם את דבריהם.

הקוואסים המוסלמים המסכנים שלי היו כאובדי־דרך בארץ שכזאת, בתוך אותו ערב־רב של עמים אירופיים, ומקום שמארונים ודרוזים ולא מוסלמים הם התושבים ילידי הארץ.

יצאנו את ביירות ב־2 ביולי ופנינו ללבנון בדרכנו דרומה – שמחים להימלט מחום־הכבשן של העיר ומענייניה המסעירים – אל צינת ההרים. בעברי בדרך עאליי, דיר אל־קמר ובית אל־דין אל מוכתארה, היתה לי פגישה עם המנהיג הדרוזי, סעיד בק ג’ונבּלאט, שעתה במתים הוא, לדאבון־הלב, ואינו אלא איש חשוב בדברי־ימי המקום וברשומות שבספרים הכחולים של הפרלאמנט שלנו.

בצאתי משם בדרך ג’זין לצידון, אחר שנת הלילה הראשון, באה השכּם מאד בבּוקר משלחת של סוחרים להביע את הכרת־טובתם על ההקלה העצומה שזומנה להם, כפי שסברו, בזכות התערבותי לפני שנה ומעלה למען הסוחרים הבריטיים שלנו, כאשר הוּרד המכס על הטבק בבת־אחת מ־200 ל־12 אחוז, כלומר ממס בלתי־חוקי המוטל על־ידי קצין־המכס להיטלים שמותר לגבותם על־פי החוק.

נאומי האנשים האלה היו כובשים את הלב, משליהם נמלצים, והמעשיות שסיפרו בפרטוּת היו מופלאות, כי הנה, למשל, נאמר שהיצוא השנתי של הטבק גדל מיד, מ־6,000 ל־9,000 חבילות; ודבר זה הוסיף, כמובן, תעסוקה לעניים.

קריאת־ההפתעה של הקאדי (שופט מוחמדני) לשמע דבר התמורה הזאת היתה אחד המקרים שכדאי היה לראותם, כי הוא עצמו היה חב חוב גדול לבית־המכס כאשר נודע לו כך כי הרווחה בלתי־צפויה באה לו.

מה שהיה חוק לסוחרים הבריטיים היה, כמובן, חוק לכל זולתם, אף כי איש לא מלאוֹ לבו לבקש משפט־צדק. מכאן החדוָה שפּקדתם כאשר נגלה להם כי פעולתו החוקית של הקונסול הירושלמי, למען הנתינים הבריטיים הזכאים להגנתו, המציאה לכּל – למוסלמים ולנוצרים, בני לאומים שונים – ישועה כה משמחת וכה בלתי־מיוחלת.

אחרי־כן נכנס הקאדי הנ"ל, עם פמליה של שלושים סוחרים, כמחציתם מוסלמים, אשר הצהירו כי אני הצלתי את העיר מחורבן, שכּן לא היה המסחר יכול לשאת עוד שנה אחת את עול הדיכוי של השלטונות המקומיים.

סחורת־היצוא העיקרית מצידון היא הטבק, שאותו מגדלים במחוזות השכנים; והבתים הראשיים, שהם ארבעים במספר, כל אחד מהם כמה בתים קטנים נספחים אליו, וכך ניצלו לפחות 200 משפחות מחורבן ממשמש־ובא. לשווא הופנו בקשות אל המושלים המקומיים, ופקידי־המכס איימו בנקמה אם יעזו להתלונן בקושטא.

יש לזכור כי בשיטה של החכרת המסים דל כוחם של המושלים המקומיים, אם יש להם כוח בכלל, לתקן עוולות הנגרמות לאוכלוסיה על־ידי גובי ההכנסות.

אחרי־כן פנו הסוחרים אל הסוכנים הקונסולאריים המקומיים, אך הואיל והרוסי, האמריקאי, וגם אחרים, כמדומה, הם נתינים תורכים (ולכן לא היה בידם לתת שום הגנה כל־אימת שתינטל מהם משרתם), אמרו להם כי הואיל והקונסול האנגלי מטפל בענין – לגבי אנשיו שלו – הרי הם (נתיניו המוסלמים של השולטן) לבטח יִזכּו באותן הקלות, או פטוֹרים מתשלומי־הפיגורים, ככל הצפוי לאירופים, כאשר ישיג את תיקון התעריף על־פי החוק.

הסוכנים הקונסולאריים הם עצמם היו כולם סוחרי משי וטבק, ונראה היה להם כי בחכמה יעשו אם יחכו עד שתבוא העזרה אליהם. הסוכן הקונסולארי הבריטי עצמו ומשפחתו (בית אבּילה, מַלטזים במוצאם) צפויים היו לצאת נשׂכּרים מהפחתת הדרישות המופלגות לתשלום פיגורים ב־“una considerabilissima somma” (סכום ניכר ביותר).

אחרי החבורה הזאת בא במרוצה עוד מוסלמי אחד ושמו חאג' חסן (כי לא היה בעיר כאשר נכנסה המשלחת הקודמת). בתוך שאר דברים הצהיר כי בנסיעותיו לרגל מסחריו במחוזות בלאד־בשארה ובלאד־שקיף שמע את ילדי האיכרים הילידים מעתירים ברכות על האיש אשר הצמיח חסדים כה גדולים למחוזות הללו.

תשפוֹכת אחרונה זו של הכרת־טובה התיחסה לישועה אשר נושעו באחרונה מתשלום חמישית, חלף מס־המעשׂר החוקי, מכל התוצרת החקלאית (במצבה הגלמי, ובטרם יסחרו בה בערים). במחוזות האלה היתה התוצרת החקלאית, כמובן, כמעט טבק בלבד.

כאן אפוא בצידון – וזוהי עיר חשובה – ברור היה שהמוסלמים רוחשים ידידות לשלטונות הקונסולאריים הבריטיים, ורשאי הייתי לקוות, אפילו חרף ההתרגשות בעסקי־הפוליטיקה שהפיחה יריבות קנאית כה מסוכנת בכל רחבי הארץ, להשפיע במידת־מה לטובת הנוצרים הילידים. לפי־שעה היה הרושם מצוין ומכוּון לשעתו ביותר.

אולם למרבּה־הצער שומה עלי להוסיף כי שמחת העיר באה קודם זמנה. התברר כי ההקלה לא היתה אלא דחייה בהגשת החשבונות, עד שתובא ההכרעה הסופית מקושטא. הדיחוי נמשך זמן כה רב עד שהאמינו הבריות כי השיגו את שלהם.

בכל־זאת הניבה פנייתי אל השער העליון תוצאה טובה כלשהי. התביעות אכן הופחתו, ופקיד־המכס קיבל נזיפה בשל חמסנוּתו; גם ניתנה שהות לסילוק פיגורים בהדרגה, ולאחר־מכן שבו הדברים למסלולם משכבר, מסלול זחלני של משוא־פנים וחמקנות.

בדרכנו דרומה היתה תחנתנו הבאה צור. גם כאן מצאנו ששאלת המכס על הטבק מסעירה את הרוחות עד מאד. משלחת צורית של סוחרי־הטבק בראשות השופט המוחמדני (קאדי) והמושל החדש של העיר (גם הוא מוסלמי, כמובן) באה אלינו להביע הכרת־טובה ולהצביע כלפי מעלה על הדגל האנגלי הרחב המתנוסס ממעל.

בטרם נצא את צור נערכה לכבודי ארוחת־בוקר פומבית, בה ישב ראש סוחר מוסלמי שיצא נשׂכּר מהפחתת ההיטל המופקע על הטבק.

נתקבלנו¹⁰⁴ בחצר שמעליה סבכת גפנים, שמים היו מפכּים בה בין ערוגות־פרחים ובין עלי הבּננות השׂרוּעים; בעישון מקטרות ובשתיית קפה אגב שיחה עבר פרק הזמן של ההמתנה הנימוסית קודם להגשת הסעודה.

כאשר הופיעו המאכלים הוגשו בנוסח אירופה – ככל שהבינו זאת הבּריות – והמשמשים היו צעירים מן המשפחות הנוצריות הטובות ביותר, שהתנדבו לתפקיד זה; העבדים השחורים היו משקיפים מתוך בוּרוּת חסרת־תקוה בהליכים האירופיים, שהאחרים הבינום הבנה לקויה בלבד, אחרי הכל. הפירות כללו אגסים וענבים, אף שלא היו בשלים עדיין (הרי עומדים היינו בתחילת חודש יולי).

בצאתנו נתלוו אלינו כמעט כל יושבי העיר, מוסלמים ונוצרים כאחד, להוליכנו בדרך אל קבר חירם, סמוך לכּפר הנאוה. גם כאן נוצרה הרגשה טובה, שהיתה הולמת ומועילה ביותר מרגע בו רצוי היה כל־כך לטפח, בכל האמצעים, יחס ידידותי מצד המוחמדנים כלפי הנוצרים.

כל הפרשה הזאת של היטלי הטבק שימשה דוגמה, אחת מאלף, לעוול הנגרם לארץ ולשולטן על־ידי שיטת החכרת המסים.

במה נחשב הדבר בעיני עלוּקות אלו אם היזמה החקלאית משותקת, או שלטונו של השולטן מעורר שנאה, וההכנסות פוחתות? כל עוד יכול המוכסן, המחזיק בכהונתו למשך תקופה קצרה וקבועה, לסחוט כסף מבני־העם, לא היה הדבר איכפת לו.

הוא קנה במכירה פומבית את הזכות לשלוט כעריץ משך מספר שנים מסוים על גידולי החקלאות ועל סוחרי־היבוא. אי־אפשר היה לשלוח אפילו חבילה אחת של טבק בלי חותמו, וחותם זה אי־אפשר היה להשיגו אלא אם נתמלאו דרישותיו.

לפני מי יכלו עלובי העם להתלונן? הממשלה מכרה את השלטון למוכסן, וציידה אותו באמצעים שבהם יוכל לאכוֹף את עוּלו על כל המהססים לשלם לו כמבוקשו.

למעשה יכול היה לסגור את הנמל, ולמנוע את שילוח הטבּק מכל־וכל, ובכך היה מטיל את היבול כולו לידי החקלאים המגדלים, ובתוך כך היה הורס את הסוחרים הלהוטים ליצא ולקיים את חוזיהם במקומות אחרים.

כדי להיפטר מיבולם, ולוּ גם בריוח של מה־בכך, נאלצים היו המגדלים להיכּנע למוכסן, ואילו הסוחרים גם הם ביכּרו להיכנע ובלבד שלא להעטות על עצמם את הקלון שבהפרת חוזה.

סופר לי שהמוכסן יש לו קרובים כה רבים בין פקידי הקונסוליות האירופיות בבירות עד שלא נמצא איש אשר ישעה לקריאותיהם של המסכּנים האלה לעזרה מחמת הנטל המעיק שהוטל עליהם בשם הממשלה התורכית.

מחוץ להיטל־היצוא המוגזם שנגבה בנמל נאלצו האיכרים (הילידים), כמו שנאמר קודם, לשלם חמישית מיבוליהם על מקום מחצית הסכום ההוא המגיעה על־פי דין, לאמור מעשׂר על כל התוצרת החקלאית.

כך היו פני הדברים כאשר הגישה הקונסוליה שלי מחאה נמרצת בשם הסוחרים הבריטיים וזו הביאה הרווחה לא רק להם כי אם לכל, נוצרים ומוסלמים כאחד.

שום דבר לא היה יכול להיות מכוּון יותר לתת לי, בתקופה גורלית זו, השפעה מוסרית בקרב היישוב המוסלמי הקנאי של מחוז גדול מאד, שבכוחה עלה בידי להגן על הנוצרים הנפחדים, כשלא היו אמצעים אחרים בהישג־היד לריסון ההתרגשות המדינית והדתית שגרמה קדחת המלחמה הרוסית נגד תורכיה.

המקרה שלמעלה יש בו כדי לתת איזה מושג מן הצורה בה נגבּים מסים בממלכה התורכית על־ידי מוכסים חמסנים, שלעתים הם נוצרים שקנו את המשׂרה והם מתעשרים על חשבון המון האיכרים ומעמדות הסוחרים בערים.

אוצר המלכות בקושטא מקבל רק חלק קטן מן הסכומים הנסחטים מן היצרנים בישי־המזל.

היזמה נבלמת, ואין אפשרות לפתח את אוצרות הארץ. השלטון והנשלטים יוצאים עשוקים. מקרה זה גם מעיד על השפעת התישבותם של נתינים בריטיים, שעל־ידי הקונסולים מגיניהם יש בידם לתבוע פיצוי על סחיטה כגון זו המתוארת כאן.

לאחר פיצוי הניתן לנתינים בריטיים בכל מקרה שהוא באה מדרך־הטבע תביעה למידה שווה של צדק מצד זרים אחרים, הסובלים מנגישׂות דומות, ואחר־כך שוב אין למנוע מן המוחמדנים ושאר הילידים, ולו אך מתוך בושה, הקלה כלשהי מצד שליטיהם המוחמדנים שלהם.

חוקי הארץ טובים הם אם אך ינהגו על־פיהם בצדק, ובכל מקום בתורכיה שמצויים בו מתישבים בריטיים שקונסול היודע את אשר לפניו מגן על האינטרסים שלהם, שם כל יתר המתישבים וילידי הארץ מפיקים תועלת בעקיפים ונשׂכרים מן הצדק, שאם ניתן למעמד אחד הרי על־פי מידת ההגינוּת אין למנעו לגמרי מן האחרים.

אחרי צאתנו את צור, ובהגיענו אל מרום הפּסגה בדרכנו ההררית, השקפנו לאחור על־מנת להיפרד מן הים התיכון, וכעבור עוד פסיעות מעטות הגענו אל הנוף הנאה של כל בלאד בשארה, שמאחריה הר־החרמון.¹⁰⁵ תבּנין (אחת מבירות המחוז) היתה בנתיב שוּבי הביתה. היא שוכנת במקום בולט ואז היתה מעוּזו של חאמד אל־בק.

כאשר קרבנו לאותו מבצר ישן ונשגב של הצלבנים השקיפו עלינו הרבה צופים בלבוש ססגוני על החומות, ולא ארכה השעה ופרסות סוסינו ניקשו במעבר המרוּצף של השער החיצון.

בדיוואן נתקבלנו על־ידי קרוב־משפחה של הראש, חאמד אל־בק, כשלושים שייכים של כפרים, שבּאו לביקורי־הנימוסים שלהם לרגל חג הבייראם, עטויים גלימות־צבעונים עליזות, עם רקמת־זהב.

הכל קמו בשתיקה. מים הובאו לנטילת ידיים ורחיצת פנים, וקטורת הובערה לאות אדיבות. לצדי הבחנתי בזקן אחד שמנהגו אומר כבוד אך קולו רם, שעליו עוד נוסיף לדבּר.

לאחר שהוגשו לפתן וקפה נכנס הבּק עצמו במדי כחול וזהב, שנשלחו לו מקושטא; ולאחר־מכן נודע לנו כי איחר לבוא לקדם את פני אורחיו בשל מאמציו היגעים להעלות את מדיו על כמה ממלבושיו הערביים, ומשום שכמה חלקי־לבוש נפרמו תוך כדי כך.

הוא היה זקן קמוט ולו זקן שחור, קצתו משוח בחֶנה, לכבוד החג. הוא היה מכניס־אורחים, עירני בשיחתו, והיטיב לספר מעשיות נושנות.

בכל עת תמיד מרבים להקפיד על גינוני־הטכס בקרב העם הזה המיוחד־במינו, המתוואלים, שכּה מעט נודעו לאירופים עד העת ההיא ואף עתה הם ידועים להם אך במעט. בואו של כל אורח חדש מן הילידים היה עסק רציני; בתחילה נישק דוּמם את כל הניצבים סביב, משני עברי הפּנים, תוך שהוא מחזיק ביד הימנית ומרעיף ברכוֹת; אחרי־כן נסוב והחווה קידה לנאספים, וסיים בתפילה רמה לברכות ושלום, בעוד הוא תופס את מקומו.¹⁰⁶

בצבע החֶנה מרבים כאן להשתמש יותר מאשר בקרב אוכלוסי הדרום שלנו. שׂמתי אל לבּי שכמה מן הזקָנים במחיצתנו היו צבועים בה, מהם בחלקם ומהם בשלמוּתם. איש אחד קישט כך את רגליו, ואפילו זנבותיהם של כמה סוסים זכו בעיטור החגיגי. יש לזכור שהגענו בימי חג הבייראם, וחג הרמדאן נגמר לא מכּבר.

הבּק סעד עמי ועם בני־לוויתי, מאחר שלא הצליח להשתמש במזלג נזקק לאותם כלי־אכילה שהומצאו לפני המזלגות. שאר האורחים סעדו על־פי מנהגיהם שלהם, בקבוצות של כתריסר כל אחת, וטס גדול של מיני בשר לכל קבוצה.

אחרי המשתה, וכאשר הוּאר החדר הגדול היטב ככל שיוּתן להאיר טרקלין ערבי בכּפרים, הובאה חבורה של מזמרים בדווים למען ינעימו זמר; כלי־הליווי היחיד שלהם היה כינור קטן בעל שני מיתרים הקרוי רבּאבּה, שמנגנים בו בקשת והוא מוחזק כלפי מטה.

כתום הכיוְנוּן המוקדם החלה נהמה צורמת, באין כל קשר בין הלחן הפשוט של הרבּאבּה לבין הנעימה המזומרת, כי הלחן השתרבב בהפסקות – כך, לפחות, נדמה היה לאזני האירופיות העלובות.

את ניב השירים לא יכולנו כמעט להבין, כי היתה זו הלשון הפיוטית הנשׂגבה של עַנתָר והמוּעלקאת.¹⁰⁷

אולם בעל־הבית, שנהנה לשמע לחנים מעין אלה, והתגאָה בבקיאוּתו בערבית המדבּרית, תירגם לנו בקול כבוש בעוד הם מפליגים בשלהם.

שיר אחד היה בצורת דו־שׂיח: –

"סוסה לי יפה ומהירה. והיא תרוץ אל ריח אבק־שריפה.

רצונךָ להיות שליט לעמך, חובה עליך לתת בנךָ ונכדךָ בני־ערובה לפּחה התורכי".

"לא אֶתנם בני־ערובּה לפחה, ואולם אֶהיה המושל.

הפּחה רק אחד הוא, אך אני אוכל לאֶלף", וכו' וכו'.

צריך היה לקוות כי לא היתה בדברים שלמעלה שום רמיזה לקורותיו של איש. אחרי־כן באו שירים על נושאים של מלחמה בין השבטים, שלאחר זמן־מה החלו לנסוך שיעמום.

אחר־כך נסבּה השיחה על הנושא של ציד בזִים, ואני תיארתי מעט את מנהגינו באירופה, מדעתי כי בחלק זה של סוריה ציד־בזים הוא שעשוע מקוּבל. הבּק הזמינני לקחת חלק בשעשועיהם בעת העונה: שני סוגים יש בהם – זה שבּו משתמשים בבּז הקטן (ואכּרי, או קטן עוד יותר – הדראג'), וזה של הבז הגדול, החוֹר. ציד זה מתנהל באמת־מידה המזכירה תפארת־נסיכים כיאֶה לתקופה הפיאודלית הישנה.

נשארתי עוד יום אחד תמים בתבּנין, כי שמחתי להזדמנות לראות את אישי העם ומנהגיו בעת אשר כזאת בה היתה כל ידיעה מהימנה למועיל.

האקלים בגובה זה קריר היה יותר מאשר על חוף הים. הבוקר היה ערפילי, ורק בשעה מאוחרת נגלה החרמון (ג’בּל אל־שייך) במלוא הדרוֹ.

סביב־סביב היה הנוף נהדר ביותר, והמראֶה השתרע צפונה עד מעמקי הבקעה (המישור של חילַת־סוריה) – בין הקווים המקבילים של הלבנון ומול־הלבנון¹⁰⁸ – ובמבואה, כפי הנראה, מבצר־שָקיף. החרמון היה ממזרח, ובתווך – יערות ירוקים.

מי שחובב שעשועים של יער ודאי יעדיף פי־כמה להיות מושל בחבל־ארץ שכזה מלהיות “נסיך הלבנון” בבית־אל־דין, כאותו עריץ דרוּך־מנוחה, האמיר בֶשיר, זמן לא רב לפני כן.

אולם אפשר שלא כך היה גורס, שהרי עליו לתת פורקן לטעמו המיוחד.

בימי הכיבוש המצרי (לא קל הוא להמציא מונח הולם יותר לציוּן שליטתם בסוריה כל זמן שנמשכה – עד 1840) תמיד היה חאמד אל־בק, מאָרחנו עתה, נלחם נגדם בעד השולטן, בברית עם בית ג’ונבּלאט הדרוזים, שכניו הלא־רחוקים בלבנון, כנגד האמיר בשיר שעתה־זה הוזכר בשמו.

חאמד אל־בק נלחם עם חיל־הפרשים שלו על אדמתו שלו, ולאחר־מכּן סייע בעכו, במלחמתנו הגדולה שם ב־1840. לפיכך גמל לו השלטון התורכי בתואר קאימקאם, שזיכּה אותו במדים הכחולים המוזכרים למעלה בעלי כותפות־הזהב, ובקוואס שיעמוד לשירותו רשמית – לבוש כאופנת קושטא.

מנהיג זה לא הותיר יורשים ישרים בחיים.

השייכים נשארו עדיין – וביתר דיוק, כשהסתלקו אחדים הגיעו אחרים על מקומם, להביא ברכותיהם לרגל החג. בשעות הבוקר קיבל הבק את הבאים לראות את פניו, וניהל עסקי מזכירוּת בדיוואן: אבל השיעמום הטכסי לא פג גם רגע, לא בין האורחים לבין עצמם אף לא בינם לבין המארח. דבר זה לא דמה כלל לביקורים בין שווים בהיכלי־כפר באנגליה אלא דמה יותר להתכנסות של ראשים נחותי־דרגה הבאים לחלוק מעין כבוד לראשם הפיאודלי.

את ההערצה הרוממה ביותר חלקו הכל לאדון הזקן שעליו נאמר תחילה כי ישב על־ידי בבוֹאי, ואשר אותו הציג הבּק לפני בשם נצראללה ח’אן, דוד לשַאה של פרס; שבּעלוֹת השאה הנוכחי, נצר אל־דין, לכס־המלכות ראה לנכון לעזוב את ארצו, ומאז בא לשכּוֹן כגולֶה בקרב אֶחיו־לדת, השיעים המתוואלים.

מקרה זה מראה איך במזרח ארצות מרוחקות זו מזו יודעות זו על זו, ומקיימות מגע־ומשא, כבדורות־עברו, בשיעור שאנו האירופים מתמהמהים להבינו ולהביאו בחשבון.

האדון הזה לבדו רגיל היה לשבת במקום־הכבוד ביציע עם הבק והקונסול, בעוד שאר האורחים תופסים את חלקיו האחרים של הטרקלין.

הנסיך הפרסי נראה היה בו שאינו מופלג בחכמה; אך נימוסיו היו נימוסי איש הרגיל להתרועע עם בעלי־שׂררה. הוא לא ביקש לעשות רושם, אך אי־אפשר היה לערער על מעמדו, והוא שמר עליו בפשטות וללא רשמיות.

מעולם לא נודע לי אחרי־כן אם ידעו התורכים על מציאותו של איש זה בארץ, אך מסופק אני אם היו אירופים שידעו על אודותיו.

הוד־רוממותו המלכותית הח’אן חבש לראשו צניף גדול של ארגמן, מפוספס פסי חוּם ולבן, שהנמיך וירד כמעט על עין אחת; ככל הנראה היה זה חפץ רב־ערך. זקנו היה משוח בחֶנה (שכּן מסורת היא אצל השיעים שכּך נהג מוחמד). הוא מיעט לדבּר ערבית אך התורכית שבפיו רהוטה היתה, מעורבת במידה ניכרת במלים פרסיות, ואפילו בצורות דיקדוקיות פרסיות. הודות לכך יתקבל הניב שלו יותר על דעתם של תורכים רמי־מעלה בבירה.

משעשע היה הדבר לראות איך התמתח האדון הזקן ואיך נוצצו עיניו כל־אימת שהוזכר השַאה־אִין־שַאה. "כך, אמר, “מלך איראן הוא מלך־מלכים”.

אחד מן החבורה קם לשעשע את הקהל בהשמיעו בקול שיר ערבי מאת פייטן חי, בשבח סוסו של אגא פלוני. כובד־הראש המזרחי נמוג, ופרצי־צחוק הידהדו בטרקלין ככל שנמשכו הדימויים: פעם היה הסוס דומה לאצבעון, אחרי־כן לאגוז־קוקוס, וכו'.

הבק פסק מכתיבת מכתביו והשמיע הערות יבשות, שאך הגבירו את בדיחות־הדעת; אבל הח’אן החל לנמנם לשמע הדברים שנפלאו מבּינתו.

אולם הוא התעורר כאשר נכנסו כמה דרווישים חצופים־למראה מלוּקנאוּ, והבק קיבלם בברכה חגיגית. הם השתופפו במקום טוב (כדרכם של קדושים אלה תמיד), ומנהיגם דיבר קצת ערבית; אולם כולם נוח היה להם יותר בפרסית עם הח’אן. גם המוסלמים ההודים האלה היו זרים מארץ־מרחקים.

מוזר היה לי למצוא נתינים בריטיים בתחום השיפוט שלי במקום נידח אשר כזה.

בעת השיחה הכללית נשא אחד מבני חבורתי את שם האֵל, דבר שאמנם אין להימנע ממנו כמעט בדיבור ערבי, ואז נזעק אחד השייכים הילידים (עטוּי אדרת ירוקה – הצבע הקדוש) לאמור, “מי זה המדבר על אלוהים? רוצה אני לדעת מה אתה אומר על המשיח. האם הוא אֵל או לא?”

הדבר לא מצא חן בעיני ידידי, אשר חשש לאיזו התפרצות של קנאוּת בקרב המתוואלים, אך אומץ־לבו עמד לו להשיב, “אתם אומרים שהוא רוח־האלוהים, ואנחנו אומרים שהוא בן־האלוהים”, ומיאן להוסיף עוד דבר. לטוב־המזל לא היינו צפויים לפגיעות־הגוף שאיימו על הנרי מרטין בין השיעים של שיראז כאשר הועלה נושא זה עצמו.

באחת הפסיק הבּק השיחה הזאת בצאתו לתנומת אחר־הצהריים אל החדר הסמוך, ואז היה על הכל לקום בשתיקה עד צאתו.

אחרי־כן השׂתרעו אחדים מן השייכים על הרצפה, אחדים בליואן (קיטון) ואני ביציע במקום שהייתי – כולנו לשם אותה מטרה של נופש בחום היום.

בטרם יקומו האחרים טיילנו, ידיד אחד ואני, מסביב למבצר מבחוץ, ושׂמנו לב להרבה אבני־בנין צלבניות שבּיניהן כמה אבני־גזית מן התקופה היהודית; ליד בריכת־המים, סמוך לכּפר של משרתי־הטירה, היתה גלוסקמה עתיקה, בלי שום פסלים, ומכסה אין עליה.

לפנות־ערב היו ששיחקו בג’ריד במיידאן (יידוי כידון בידי אנשים רוכבי־סוסים), ב“כיכר” או רחבת התרגילים הפתוחה. השניִם שהגדילו לעשות היו מעבדי הבּק, אנשי־חיל ופרשים לא־יידעו־חת. על חומות הטירה ומעקיה ניצבו צופים. החצרות הנתוצות בתוך הטירה היו מלאות סוסים של האורחים, תחת כיפת השמיים, כמובן, ומבדח היה הדבר לראות זנבות כה רבים מונפים מצד אל צד בקווים ישרים באור־השמש הבהיר להבריח את הזבובים. הסוסים היו טובים למדי, אבל סוס־ההרבּעה של הבּק עצמו עדיף היה, כפי שניתן לשער, בגזעו ובהופעתו.

חאמד אל־בק (הראש) סיפר לי על כפר אחד מהלך שעה משם ושמו סרים, ובו הסלעים מנוקבים מבוֹכים הרבה יותר מן הסלעים של סנוּר שליד נבלוּס. אין ספק שאפשר לבלות יפה חודש־ימים בתבּנין, כי יש הרבה מקומות מעניינים לבקרם ברכיבה של יום – כגון שקיף, קדיס וכו', מלבד החיות שאפשר לצודן ביערות הירוקים; אני אוכל לחקור את העם – תולדותיהם, ויחסם לאחרים.

הואיל והיה עלי לצאת לדרך השכּם בבּוקר נפרדתי מבעוד־יום מן הבּק, ומן הנסיך הפרסי, שאתו החלפתי ברכות ח’ודה חפיז. אין קץ לברכות עם האנשים האלה. נפרדנו גם מידידינו מצור וצידון, שהיו עמנו עד כאן.

בהמשך מסענו עברנו יער נרחב למדי בדרכנו לנצרת. הנוצרים במחוז בלאד בשארה, שאותו עזבנו עכשיו, ומקום בו אין להם מליץ־יושר בינם לבין השליטים המקומיים, מונים כ־1,500 איש; הם סיפרו לי כי תחת שלטונו של חאמד אל־בק אין להם דאגה, אלא שיריבוֹ, תאמר בק, המושל בבִנת אל־ג’בּייל, יורד לחייהם.

מקום־מנוחתנו הבא היה נצרת, וכאן די היה ביום אחד, שכּן כבר ידועים היו לי העניינים כפי שהיו אז.

המוסלמים והקאתולים הגבּיהו אף פחות כלפי הפרוטסטאנטים הילידים. אלה האחרונים כוללים לא רק את בני נצרת אלא גם תושבים של כמה וכמה כפרים סביב, והם חֶבר אנשים נאים וחסונים. במשלחת שלהם שבּאה לבקרני בתורת הקונסול אל הרועה־המיסיונר שלהם, ושל ביתו ובית ספרו, היה איש אחד מן הכפר טורעאן והוא סיפר לי על כוהן יווני אחד מן הכפר מג’יידל (מקום שם כיהן בכנסיה פורחת), שהצטרף לפרוטסטאנטים והוא קורא את התפילות בנוסח שלנו (התרגום הערבי).

מושל נצרת, מוּלא עלי, הודח בשעתו בשל התנהגותו בעת המהומה בבית־הספר הפרוטסטאנטי ב־1852, שבּנו שלו לקח בה חלק פעיל; אך מאז הביע חרטה כה רבה עד שהפרוטסטאנטים ביקשו כי יוּשב על כנו. עכשיו היה שקט גמור בנצרת.

המשכנו בדרכנו בעמק־יזרעאל לג’נין, בכניסה לחבל־ההר של שומרון.

כאן היה המושל עבד אל־האדי, בכיר המשפחה המפורסמת הקרויה בשם זה, שמָשל אז בפלך נבלוס. כפי שכבר נֶאמר, זוהי אחת האדירות במשפחות הילידים בפלך, ובהתאם למדיניות התורכית היו זמנים שבהם הכירה בה הממשלה העותומאנית והעניקה כל מיני משׂרות לחשובי המשפחה; בזמנים אחרים נבאש ריחם, והם נאלצו להיכּנע לראשים יריבים של משפחות אחרות שבמקרה אולי דָרך כוכבן.

מאז־ומקדם מושלים התורכים בהסיתם בדרך זו משפחות וּסייעות יריבות זו בזו. לעתים רחוקות הם משמידים מפלגה אחת לגמרי אלא הם מרוממים ומשפילים לסירוגים, מנצלים את האחת להחלשת האחרות, ובדרך כך הם מרסנים את הכל, לא רק באפס־מחיר אלא בהפיקם תועלת ממש, על־ידי הממון שהכל כאחד מוכנים לשלמו בעד חסדים ומעמד.

עבד אל־האדי תר, כרגיל, אחר תשומת־לבנו, והוא בא וסיפר על השיפורים שהוא מנהיג שם והציג לראוה את הטחנות, התעלות, הגנים וכו'.

בהמשך דרכּנו הגענו לנבּלוס מקץ אחת־עשרה שעה לצאתנו את נצרת, ובכלל זה מנוחה של שלושת־רבעי השעה בג’נין.

זה ימים רבים היתה נבלוס מפורסמת לגנאי בשל הקנאוּת וההפקרות של תושביה המוסלמים. בערב העליבו אחדים מן האנשים האלה את הקוואסים שלנו על שהם משרתים אצל נוצרים, שהרי היו אלה שומרינו הרשמיים, והללו חייבים תמיד להיות מוחמדנים.

הם נענשו, לאחר שנערך בית־דין תחת כיפת השמיים, ומושל העיר והקאדי (שופט) שפטום באור־הירח ליד דלתנו. פסק המלקות הוּצא אל הפועל בו־במקום, בעוד אספסוף גדול ממלא את הרחוב או משקיף מעל גגות בתים.

מקרה זה סייע להראותנו מה נטיית־רוחם של בני העיר הזאת, אפילו עתה בתחילת המלחמה, ועד היכן הם עלולים לפעול לרעת הנוצרים המעטים וחסרי־המגן שבמקום, אם לא ירוּסנו מבעוד־מועד. הלקח שכּך ניתן לא נשכח מן המוסלמים של נבלוס, שכּכל שהדברים אמורים באחיהם־הנתינים הנוצרים שקטוּ עד תום מלחמת־קרים.

דבר חשוב הוא מאין כמוהו להפסיק את הגילויים הראשונים ממש של אי־סדר באוכלוסיה של מזרחיים רוֹגשים, מה־גם כאשר כמעט אין בידך אלא כוח מוסרי בלבד, כפי שהיה הדבר בארץ־ישראל ב–1853.

דיכוי חמור ומיידי היה האמצעי שהופעל בהצלחה לשמירת הסדר בזמנים הגורליים האלה, שבּהם היתה התפרצות קטנה מאד של אי־סדר בקרב העם חייבת לעורר חיש מהר תסיסה שהיתה מעמידה בסכנה את חייהם של הרבה אלפי נוצרים חסרי־מגן, אם אמנם היתה נותרת האפשרות להציל את החיים בכלל משעה שהיתה הרעה נפתחת.¹⁰⁹

המחוז כולו היה שרוי במבוכה גדולה.

למחרת היום (14 ביולי) שמנו פעמינו לירושלים, מרחק שתים־עשרה שעות, בהגיענו ליד הכפר חווארה באה חבורה של מוסלמים וביקשה רשות להילוות אלינו. הם תירצו את מבוקשם בהצביעם על סוללה נמוכה הסמוכה לכפר, אשר בסיכסוך שניטש יומיים קודם־לכן נהרגו לפניה, בין הכפר הזה לכפרים קוּזה ובאטה, שבעה־עשר איש (בהם חמש נשים).

הכפר האחרון מרוחק פחות משלוש יריות־רובה מחווארה, ואף־על־פי־כן היתה מלחמה ביניהם, אף שהיו כולם כאחד מוסלמים, ולא היתה מרות ממשלתית שתתערב ותפסיק את שפיכות־הדמים.

קרבּנן של הנשים מוסבר בכך שחשו להביא תחמושת לקרוביהם הזכרים בקרב. גם הן לוקחות חלק בקטטה, בעוררן את הגברים לגבוּרות בקריאות־המלחמה שלהן, בצריחות של גנאי כשהללו ראויים לכך, ובכנוֹתן את הלוחמים, לעת צורך, בכינוי־הבוז “קדיש”, ולא “אציל”,¹¹⁰ כיאה לגברים.

לפעמים, כך הוגד לנו, תעמודנה אפילו הנשים לפנים למען ישעינו הגיבורים אמיצי־הלב את רוביהם על כתף האשה בכַוונם אל המטרה, והן מתגרות באויב שיירה באשה, דבר שערבי לא יעשה כמותו כל עוד יש לו ברירה, שהרי מעשה כזה לחרפה ייחשב לו.

מצפון ועד דרום, ממזרח ועד מערב, רגזה ארץ־ישראל. קדחת המלחמה דבקה אף בקטון השבטים והמטות, ומאחר שהתורכים שקועים היו בעסקי המלחמה שלהם הגדולים הרבה יותר, ניתנה לאנשינו ההזדמנות המאוּוה להתכתש כחפצם.

כרגיל בעתות־מרקחה היו הבדווים הפראים סוגרים ומרחפים סביב כנשרים על טרפם. היו מקרים שבהם נזקקו האיכרים לשבטים הפראים האלה כבעלי־ברית – כמה שבטים בצד זה ואחרים בָמשנהו.

פרק אחד־עשר: בהלות וקרבות    🔗

בהלה בקרב הנוצרים    – הפחה של ירושלים זקן וחסר־ישע    – קרבות סמוך למחנה שלנו    – ההתקפה עם זריחה    – הכנות־לילה לקרב    – מאמצים להניע את הממשלה לפעולה    – קרבות    – שייך חמדאן    – התערבות מוצלחת    – השגת הפוגה    – כוכב־שביט.

מיד עם הגיעי לירושלים, באותה שעה ממש, היה עלי לקבל דינים־וחשבונות על פעולות־האיבה שהתחדשו בין הכפרים השכנים.

בינתיים נתקפו הנוצרים בעיר מורא ובהלה ממרידות, שחיטות ומעשי־ביזה מצד המוסלמים.

זמן ־מה לפני כן הפיץ המנזר היווני שמועה כי היתה מרידה בדמשק.

החנויות בשווקים היו סגורות, משפחות הסתגרו במעונותיהן, ומשם ניסו כאחוזות־תזזית לחזק האחת את לב חברתה בירי רובים ואקדחים מגגות הבתים. היו שנפלו למשכב מרוב פחד.

זה כמה ימים ולילות כבר נמשך המצב הזה; ומאחר שיום קודם היה יום־הששי (השבת המוסלמית) נמנו הנוצרים וגמרו שהטבח עתיד לבוא אחרי תפילות־הצהריים של המוסלמים במקדש הנאצל (חרם אל־שריף, הוא הר־הבית), וכאשר תהיה העיר מלאה איכרים חמושים שבאו מן הסביבה להשתתף בתפילות המוסלמיות.

אולם לא קרה דבר מסוג זה; אלא שהאימה היתה כה גדולה, וכה עז היה פחדם של הנוצרים הילידים האומללים, עד שאמהות מנעו את בניהן הצעירים והחסונים מלצאת מביתם לעבודה והסתירום בחדר־הנשים, בעוד הן עצמן יוצאות בחיל ורעדה לשאול את ידידיהן האירופים “אם יהרגו את כל הנוצרים משום שרוסיה יצאה למלחמה עם תורכיה, או שמא ירצחו רק את היוונים (שדתם ודת רוסיה אחת היא) ואילו הלאטינים והאחרים יישארו לפליטה”. היהודים גם הם נאחזו חרדה, ובאו לשאול מה יעשו בבוא שעת הטבח.

בבהלה אחת דומה, שהתרגשה לבוא בהיעדרי בשבוע הקודם, החמירו העניינים עד כדי כך שצריך היה לרסן מיד את התסיסה הגוברת.

יהודי אחד בא במרוצה קצרת־נשימה אל הנווה הכפרי שלי, בו חנו בני משפחתי כדרכם באהלים ליד ירושלים לימות החמה, לשאול אם לא יורשה להעביר “ארגז קטן” של רכוש שאָרז אל החצר מוקפת־החומה שבּה עמדו הקונסוליה הבריטית והכנסיה.

בקשה זו הושבה ריקם מיד ובהכרח; כי לאחר הבאת “ארגז קטן” אחד זה מיד נפוצה היתה כאש־קוצים השמועה שלדעת הקונסוליה הגיע רגע הסכנה, והתקהלותם של אנשים מבוהלים עם סחורותיהם למקום שהוא בעיניהם מקלט ומחסה היתה נותנת הזדמנות מפַתה יותר מדי לשוד וביזה לאיכרים, שביום הזה, כבשאר ימי־ששי, מילאו את השווקים והרחובות.

מה היה השלטון התורכי החלש יכול לעשות להפסקת חזיונות ההתפרעות שוודאי היו מתפתחים, ואשר בכל רגע יכלו ליהפך לחזיונות של טבח ודמים? הדרך הבטוחה היחידה היתה למנוע את תחילתה של כל מהומה שכזאת, ועל כן נשלחה מיד הודעה, לראש־הלשכּה שלי, הממונה על העניינים השוטפים בקונסוליה, שמסר הצהרה בכל בתי־הכנסת וכו' כי כל איש המוגן על־ידי אנגליה יושׂם במאסר לשלושה ימים אם ייוָדע כי הפיץ בהלה בהודיעו על מרידה של המוחמדים.

הקונסוליות האחרות עשו כך אף הן. את הנוצרים הנפחדים מבני הארץ, שהם נתינים תורכים, הניחו לטיפולם של שלטונות המנזר והמושלים המקומים חדלי־האונים.

כך שככה הבּהלה, לפחות למשך אותו שבוע, על־ידי נקיטת הכלל המזרחי ש“אין לנצח את הפחד אלא בפחד גדול יותר”; והפחד מפני מאסר ודאִי ומיידי סייע להקהוֹת את המורא מפני מה שהיה עדיין בגדר עתיד ואולי הותיר פתח להצלה. משך ימים אחדים דיברו הבריות פחות בפומבי על מליקת ראשים והתעמרות בחסרי־ישע.

למחרת בבוקר (יום הראשון) הלכתי אצל הבישוף המטרופוליטני היווני (כי הפטריארך נעדר אז), אצל נשיא המנזר הלאטיני, הרב הראשי, ורבי ישעיה של היהודים הפולנים, ואת ראש־לשכתי שלחתי לשאר אישים נכבדים מסוגים שונים, להפציר בהם שירגיעו את חששות האנשים הכּפופים למרותם ולשלטונם; כי ודאי היה הדבר שהתרגשותם של הנפחדים ומעשיהם המטוּפשים ממציאים עידוד במישרים לאלה שאם גם רעה הם חורשים הרי בלעדי כן לא יעזו לעשות רע.

נודע לנו על אנשים שבפועל־ממש נתנו שלמונים לאחדים מן התושבים המוסלמים של ירושלים למען יתחייבו כי יחוסו על בתיהם בבוא העת למעשי־זדון. הבישוף המטרופוליטני היווני ונשיא המנזר הלאטיני עשו כאשר לאֵל־ידם להרגיע את פחדיהם של אנשי־שלומם בהשמיעם דרשות לחיזוק רוחם.

השלטון התורכי היה בעת ההיא במצב של אפיסת־כוחות פשוטו־כמשמעו. הפחה הזקן והמסכן היה חלוש כל־כך עד כי בשמעוֹ על קטטה בין שני מוסלמים בבית־המקדש נחלָה כל־כך עד שהיו חששות לחייו. הוא התאושש כעבור ימים אחדים, אך עדיין היה חדל־אונים כמעט לגמרי.

עצם נוכחותה של אניית־מלחמה אנגלית או צרפתית מול החוף ודאי שהיתה מועילה להפליא. השיקול הראשון־במעלה היה לשמור על השקט בעיר ובארץ בכל האמצעים האפשריים; כי אילו בא ניצוץ מקרי והצית את הלהבות העשֵנות במסתרים להיותן יקוֹד־אש, אי־אפשר היה לצפות לעזרה מקושטא בכיבּוי התבערה. אבדן חיים ורכוש בשיעור מדאיב־לב היה בא בהכרח אילו ניתן למהומות להציפנו.

מרקחה או שפיכות־דמים בארץ־ישראל בעת הזאת היו מסבכות את העניינים בין המעצמות האירופיות, שכל אחת מהן ודאי היתה מנצלת את המצב הזה בדרך היָאה ביותר לאינטרסים הפרטיים שלה.

הואיל והשלטון התורכי היה חסר־ישע וחסר־אונים לא נותר לכל אחד מאתנו אלא לעשות כמיטב יכלתו, ובמיוחד אני, שחייב הייתי לדאוג למאות גברים, נשים וטף בירושלים וביתר הערים.

כדי לשמור על חיי האנשים הזכּאים להגנה בריטית, יש להפעיל כל קורטוב של השפעה מוסרית שבּנמצא לשמירת השקט בארץ.

עד־מהרה הועמדו כוחותינו ותושייתנו במבחן.

אפשר היה להצדיק במידת־מה את הנוצרים המזרחיים והיהודים המסכנים, שאחדים מהם קשישים היו עד כדי כך שזכרו את מעשי־האימים שנעשו בימי מלחמת־העצמאות היוונית ובתקופות אחרות שלא היו רחוקות ביותר. אבל קשה היה להאריך רוח עם אירופים, שלפחות צריכים היו לשמור על שליטתם העצמית עד כדי לזכור כי הדרך הבטוחה ביותר לעורר סכנה היא להראות סימני פחדנות. אכן, בכללו של דבר התנהגו האירופים כשורה.

רוב התושבים האנגלים מבלים היו, כרגיל, את הקיץ באהלים בין עצי־הזית במקומות שונים ליד ירושלים, וזאת בלי לאחוז באמצעי־זהירות נוספים באשר לשומרים או לאיזה סוג של הגנה. כולנו היינו מוכּרים יפה לשבטי האיכּרים סביב, ויחסי־ידידות היו לנו עמהם. הם שמחו לספק לנו צידה, מים וכו', ולטפח מגע־ומשא עמנו, בעבוּר הרבה טובות־הנאה קטנות – כגון עזרה רפואית ותיווּך במחלוקותיהם הפעוטות, שהודות לו הושג הצדק בדרך נעימה וזולה יותר מאשר בפנייה אל השלטונות התורכיים, שאותם צריך יהיה לשחד היטב היטב, אם לטובה יפסקו ואם לרעה.

בני־משפחתי ואני חנינו בנווה־הכפר שלנו הקרוי טלבּיה (הנשקף על ירושלים מן ההר המערבי), מרחק פרסה בדיוק משער העיר (שער־יפו).

שביתת־הנשק של עין־כרם בין אבו־גוש ועות’מאן אל־לחאם פקע תקפה בימי היעדרי, והפחה (מושל) של ירושלים שידל את שני הצדדים להאריך אותה בעוד חמשה־עשר יום, ואת שני המנהיגים היריבים זימן להופיע לפניו.

אבו גוש, ערמומי ככל ששמו מעיד עליו (פירוש השם “אבי ההונאה”) ציית ובא לירושלים, מקום שם קנה לו ידידים בשחדוֹ את כל האפנדים סביב. עות’מאן אל־לחאם ירא ממעשה־בגידה, ומיאן לבוא.

שביתת הנשק בת חמישה־עשר הימים פקע תקפה עם שקיעת החמה בעצם היום שלמחרת שובי, וה“מלחמה” החלה בכך שצד אחד תפס כמה חמורים נושאי־מים שהיו שייכים לצד השני.

בבוקר למחרת, סמוך לפני הזריחה, נשמעו שריקות כדורים סביב אהלינו, ובהשקיפנו החוצה נראֶה היה בעליל שאנו נתונים בעיצומו של קרב בין הסייעות שלמעלה, אנשי אבו־גוש מן הכפרים שלצפון־מערב ואנשי עות’מאן אל־לחאם, או הערקוּבּיים, לדרום־מערב. מקומנו היה בדיוק בגבול, בין שני המחנות.

אנשי ערקוּבּ מבית־צפפה, כפר הנראה לעין על ראש הר מתחת, נסוגים היו בסדר ובמשטר. אחדים מהם נכנסו בתחום גדר־הגבול שלי ועשאוה להם סוללה. “צבּאחכּום בל־ח’ייר” (בוקר טוב לכם), אמרתי אני; “מה כל הדבר הזה?” “מאה בקרים טובים, יא בק! מחכים אנו לאנשי ליפתא (מן הסיעה היריבה, היא סיעת אבו־גוש); יש מריבה! הידד!” השיבו הם, נותנים קולם בקריאות־קרב.

הצעתי להם שיירדו מעל אדמתי ויילחמו במקום אחר. הם עשו כן מיד, ותפסו גבעה אחת ומחצבת־אבנים סמוך מעֵבר לגדר שלי.

יצאנו לסייר ושמענו את צעקות הטור העולה מליפתא, שעד־מהרה נגלָה לעין והוא מונה כ־300 איש. נאה היה המראה של אותם בני־מָלךְ (אבו־גוש) השוטפים ועולים בחצי־סהר רחב – רגע לא ייעצרו ובהמטירם אש ידחפו את האחרים לפניהם. 500 איש לפחות היו במערכה משני הצדדים, אך ירו ממרחקים גדולים; אולם עיקר מלאכתו של היום ההוא כבר תמה.

אנשי ליפתא חייבים לשמור על תהילתם משכּבר כיודעי־ירי. האחרים (הקרובים אלינו ביותר) הרימו את פצועיהם תוך כדי נסיגתם האִטית, ולפתע התפרצה קדימה פלוגה מבני־מלךּ, פרש שולף־חרב בראשם (כל היתר הלכו רגלי), והם תפסו את העמדה במחצבת־האבנים ממעל, תוך כדי הצגות־רהב גדולות. דומה היה כי עם כיבוש המִצפה הזה התהפך הגלגל לאותו יום.

לצדי (גם רעייתי היתה שם), משתופף ליד הסלעים שעליהם עמדנו ואשר אך לא מכבר היו העמדה בה החזיק הצד שלנו (בני ערקוּבּ), היה מכּר אחד ותיק מליפתא. ראינו שידיו מגואלות בדם, אך התברר כי לא דמו היה זה אלא דם החבר הפצוע שאותו נשא משדה־הקרב. שאלנו אותו, “מה טובה צמחה מכל זה?” הוא השיב בעצב־מה, “וכי אני יודע?”

בינתיים הושמו אוכּפים על סוסי, ומשנראו הערקוּבּיים נעצרים ומסתובבים, ודומה היה כי זו שעת־כושר נאה לתיווּך, באתי על סוסי אל בין הנלחמים, עם ראש־הלשכה שלי והקוואס שלי המנופף בדגל לבן. צאו וראו! בפרק־זמן קצר־להפליא נמסו שני הצדדים והתפזרו, חשים לשוב איש לביתו ולמלאכת־יומו הכפרית (דיש תבואה וכו'), תוך שהם יורים מעט אגב נסיגה. בכל צד היו שני פצועים.

המעבר הפתאומי היה מזרחי לאמיתו, אך בשעה התשיעית בבּוקר בשמש של יולי באמת חם היה הרבה מכּדי להילחם.

כאשר רכבנו לנו בנחת ליד האתר המסורתי של בית שמעון איש־קירני לכפר בית־צפאפה (גם הוא בשטח בני ערקוּבּ) קידמו את פנינו צריחות־תגר מחרידות מפי הנשים שם, שמן־הסתם לא הבינו לכוונתנו. הכפר הזה היה מלא את לוחמי הצד המפסיד; ומעל כל אחד מאותם גלים מוזרים של אבנים, שלעתים כה קרובות נוסעים מציינים אותם, בעמק־רפאים – לרגלי הכפר המוזכר למעלה – ישב צופה והשקיף.

לא היינו האירופים היחידים ליד זירת הפעולה – כי גם הבישוף האנגלי ואיש־דת מיסיונר עם משפחותיהם יצאו כמונו למחנה לימות הקיץ. הואיל ואהליהם סמוכים היו לכפר ליפתא, מפקדת אחד הצבאות, ראיתי לנכון לגשת שמה ברכיבה ולשאול אם הורגשה איזו בהלה.

מצאתי שאחד הפצועים הובא לשם לטיפול רפואי בידי המיסיונר. בהזדמנות זו, כבכל מלחמותיהם המקומיות בעבר, נזהרו האיכרים לבלי הרע אף לאחד מן האנגלים החונים בחוץ בקרבם. ידידינו לא הוטרדו בשום־פנים – הם רק שמעו את יללות הנשים והוגד להם כי “היתה ‘שמאטה’ (מריבה) במחנה של הקונסול !”

הבישוף סבר כי אין לו יסוד לחשוש, ובהכרת־טובה דחה את הצעתי להוסיף לו קוואס אחד על שלו שיישאר עמו למשך הלילה כדי להגן על משפחתו במקרה הצורך.

מה יוכל להעיד על הידידות אשר הגו האיכרים הילידים בימים ההם לאנגלים מפּרשה כגון זו? כאן היו חבורות קטנות של משפחות בלתי־חמושות ובלתי־מוגנות – ובכללן נשים, ילדים בני כל הגילים, ומשרתים – באהלים בין העצים, על הרי־יהודה, והן רחוקות מן העיר הרבה מכדי לסמוך על כך שתגיען עזרה כלשהי מבעוד־עת אם תהיה סכנה נשקפת בשעות היום, ואילו בשעות הלילה, מאחר ששערי העיר נעולים כולם, לא ייתכן אפילו להביא ידיעות על הטרדה כלשהי למושל או לחיילים התורכים בטרם תהיה השעה מאוחרת מכּדי להועיל אף כהוא־זה בהצלת נפשות.

ואף־על־פי־כן חיינו כאן כולנו והמשכנו בחיי־המשפחה שלנו, וקראנו, ועבדנו, וכתבנו, בעוד ילדים משׂחקים סביב והסוסים קשורים ליתדותיהם תחת העצים. יצאנו לטייל או לרכוב, כישר בעינינו, אם גם ידענו שהאיכרים נלחמים זה עם זה, וכי השלטון קצרה ידו למנוע אותם מהילחם. עמדנו על העובדות, בצורה שלא היתה בלתי־נעימה יותר מזו שתוארה למעלה, כאשר הופסקה שנתנו עם האיר היום בבוקר־קיץ נחמד עקב צעקות הנלחמים ולשמע ירי רוביהם הסמוך מעט יותר מדי, שהרי הכדורים שרקו וזימרו בהתעופפם על־פני אהלינו. האשה שהביאה לנו את החלב לא יכלה לבוא לפעמים מפני שכפרה היה בקרב; לפעמים לא קיבלנו מי־שתייה חיים ממעיין חביב עלינו, מפחד שמא יתפוס האויב את חמוריו של האיכר הנושא את נאדות־המים.

אלו היו טרדותינו הקשות ביותר, וכפי שסוּפר הרי מצד שני יכולנו לקוות לעשות קצת מעשים טובים בטיפול בפצועים ובהפרדה זמנית לפחות בין הלוחמים, באיזו הפסקת־אש קצרת־ימים “לכבוד הקונסול” שביקש זאת, שאיש לא היה מוכן להשיב את פניו.

אך הבה נמשיך בסיפור־המעשה. כאשר ביקרתי אצל הפחה והקונסול האוסטרי כדי לטכּס עצה איך יוּתן להשיב את הסדר על כנו, נמצאתי למד שכאשר שמע הפחה הישיש על מאורעות הבוקר היה בדרכו לתפילה בחָרָם (המקדש הנאצל, הוא הר־הבית), אך הידיעה כבדה עליו מדי והוא התעלף. זקן מסכן שכמותו! מצבו היה מעורר־רחמים.

הידיעה על הקרב הובאה לעיר בידי איכר אחד מליפתא שנשלח להביא שני גַלבים לחבוש את פצעיהם של הלוחמים! או־אז שוגרו אפנדים להביא את שני המנהיגים, אך התוצאה היתה כרגיל.

בלילה שמענו עוד מצריחות הקרב ממרחק־מה בכפרים, וכן גם ירי רובים, ושלחנו להודיע לפחה; אנשַי הביאו את הידיעה העירה על־ידי שדיברו אל הזקיף מבעד לחרכּי שער העיר, שכרגיל ננעל למשך הלילה. קולות אנשים אחדים גם נשמעו מתלחשים ליד חומת חצרי, אך אפשר שהיו אלה איכרים שלווים מן הכפר דיר־יסין, שהלכו לבתיהם בדרך־עקיפים על־פני הרמה שלנו כי לא חפצו להסתכּן ולעבור בבּקעות.

פלוגה של באשי־בוֹזוּקים נשלחה מן העיר כמשמר־סיור, ולאחר שנחו מעט מרכיבתם המיגעת מהלך פרסה אחת שלחתים אל מחנה הבישוף, לראות אם הכל כשורה. היה משום קורטוב רומנטיקה בגילגול שיחה עם אנשי־הצבא בדמי הלילה – תוך שאנשיהם מחזיקים בסוסיהם – ליד השער העליון, בעוד כלי־נשק מנצנצים באור־הירח; אך ידוֹע ידענו כי ספק רב מאד אם יביאו תועלת כמגינים כאשר נעמוד בסכנה כלשהי.

משך שעתיים־שלוש אחרי האיר היום למחרת הידהדו קולות ורעמי יריות בהרים הרחוקים; אך זו היתה רק ראָיה לכך שהנלחמים נסוגים הלאה יותר דרומה לצורך פעולותיהם.

קריאות־המלחמה האלו קרויות בערבית “צוֹת” (מילולית “קול”, והמלה מקבילה ל־shout באנגלית) כשהן משמשות לאזעקה; אך כאשר קבוצת אויבים מתקרבת לכפר או לחֶבר־אנשים המתגרה בהם מלחמה שוב אינה קרויה “צות” אלא וו, ושם־העצם הופך להיות פועל: –

אווְתוּ, כי לנו נשק ופרשים.

אווְתוּ, כי את אנשיכם נהרוג.

אווְתוּ, כי נשיכם תהיינה אלמנות.

אווְתוּ, כי ילדיכם יהיו יתומים, וכו' וכו'.

בבוקר המחרת שמענו את האנשים מתקבצים בכפרים (קולות מהלכים למרחק פרסות באוויר־ההרים הצח), אך לא נורתה שום יריה: בני־הבליעל היו מתרחקים מערבה ודרומה לעשות שם את מלחמתם. קבוצה גדולה מן הערקוּבּיים עברו על־פנינו בדרכם דרומה.

הודעה על כך נמסרה כדת־וכדין לשלטונות ירושלים. שפיכות־הדמים לא היתה מרוּבּה: האיכרים אינם אוהבים ביותר להרוג איש את רעהו, בגלל תשלומי־הכופר הכבדים שצריך לשלמם אחרי־כן.

בכל ההתרחשויות האלו, כאמוּר למעלה, לא חשנו חרדה בנפשותינו: הנשים והטף התגוררו כרגיל במחנות־הקיץ, והגברים הלכו לעסקיהם בעיר מתוך הרגשה שהם מניחים אותם בביטחה. הכפריים לא היה להם כל ריב עמנו אלא, אדרבה, נשׂכּרים היו מישיבתנו תחת כיפת השמיים, שהרי סיפקנו לנו את תוצרתם, ומצד שני שמחו הפקידים התורכים על שיכלו למסור, כהוכחה לַשקט מחוץ לעיר, שאנו חיים בביטחה כה רבה – ובכך עשו בעצם את האמת שִפחה לַשקר.

הקונסול הצרפתי העמיד את הפחה על הצורך להביא העירה את מנהיגם של הערקוּבּיים, עות’מאן אל־לחאם, וכולנו הסכמנו כי ראוי לעשות מאמץ נוסף לתכלית זו ולשגר אליו אפנדי רב־השפעה (אחד מבּני האצולה הערבית בת־המקום), עבדאללה ופָא, ובידו הזמנה מאת הוד־מעלתו הפחה, ואם יעלה הדבר הזה בתוהו ושלח אליו הפחה “תעודת־מעבר” רשמית, המכוּנה “אמאן ורַאי”.¹¹¹

ֹהקונסול הצרפתי, מר בוֹטא, היו לו טעמים רשמיים, הקשורים במעמדו כמיצג מגיניה של הנצרות במזרח, לטיפול בסבך הזה.

בכפר עין־כרם (יוחנן־המטביל־במדבר) יש מנזר פראנציסקאני, ורבים מיושבי הכפר הם נוצרים לאטיניים התלויים מעט או הרבה במנזר. כפר זה שוכן בגבולות שטחיהם של המנהיגים הנלחמים, עות’מאן אל־לחאם ואבו גוש. הקונסול הצרפתי, שגרס מן־הסתם שעות’מאן צפוי להיות המגן המוצלח יותר על בני־חסותו הנוצרים, מילא תפקיד מפורש לטובתו.

אבו־גוש, ראש הסיעה שכנגד, וערמומי כרגיל, גמר בדעתו שהקונסול האנגלי¹¹² לבטח יתמוך בצד הנגדי לכל עמדה שנקט הצרפתי –מהטעם שהצרפתים לאטינים הם והאנגלים פרוטסטאנטים. אך הוא התעלם מן העיקר: לא היה זה ממנהגו של הקונסול האנגלי לצדד בזכותה של סיעה כלשהי, ונוסף על כך היו יחסים מצוינים של ידידות אישית בינו לבין מר בוטא.

נראה היה כי שיגור תעודת־מעבר לעות’מאן היה הדבר היחיד שיכול השלטון התורכי לעשות בקוצר־ידו, וחשיבות כבירה נודעת למניעת התפשטותה של המלחמה הקטנה הזאת לבל תלבש ממדים רציניים יותר, כפי שצפוי היה לכאורה, ובמהירות גדולה.

על־מנת ליצור משקל־שכנגד לבעלי־הברית הבדווים דרום־המערביים של עות’מאן אל־לחאם כבר הזעיק אבו־גוש את ערביי עדואן הפראים מעבר לירדן, ולאחרים, כבעלי־בריתו.

קרוב־משפחה רב־השפעה של אבו־גוש בא לבקרני ולהעמידני על הצורך הדחוף בכך שיקום מישהו לתווך בין הסייעות הנלחמות, בשים לב לאזלת־ידו הגמורה של השלטון, ובשים לב לקושי שיתעורר בהשקטת המהומות אם אמנם תתפתח מלחמה כללית בין מטות הפלאחים.

בערב ההוא שלח הוד־מעלתו את “תעודת־המעבר” (אמאן וראי) לעות’מאן, שלא מיהר להיענות! למה־זה יישמע למצוות אדוניו התורכים או אף להפצרותיהם! וכי אין הוא נתין נאמן להוד־מלכותו הפאדישאה, וכי אינו נלחם אלא באויבו הטבעי, אבו־גוש?

אבו־גוש מצדו אף הוא מסר הצהרות־אמונים נמרצות באותה מידה, ואת כל אשמת המהומות הטיל על “אותו שייטאן מרדן – עות’מאן אל־לחאם”.

כאשר שמע כי נשלחה “תעודת־המעבר” לעות’מאן אל־לחאם, בא עבד אל־רחמאן אבו־גוש, מן הצד שכנגד, לירושלים וביקרני במשרדי, בהצהירו על ידידוּת מימים־ימימה ובאמרו כי אם יופיע עות’מאן יריבו לפני המג’ליס (מועצת העיר), מתוך ציוּת להזמנתו של הפחה, יהיה גם עליו לעשות כן.

הופעתו של ראש־מַטה בפני המושל והאפנדים במועצתם, לצורך הכרעה בענין כביר שכזה, מצריכה פיזור בַקשישים רבים מאד בין האפנדים הילידים כמו גם מתנות לפחה ולפקידיו התורכים; ידוּע היה היטב כי באמצעות ארנקי כספו כבר השיג לו אבו־גוש תומכים הרבה. מטבע־הדברים לא היה מוכן לחזור על התהליך לאחר הפסקה כה קצרה.

אורחִי (שאליו נלוו, כמובן, אנשים משלו, שבפי הילידים הם קרויים “זנבוֹ”, כמו בהיילֶנדס של סקוטלנד) הצהיר שהוא מעוניין בשלום וביקש שאם אֶראֶה איזה מאנשיו מבני מלךּ שוב יוצאים למלחמה אצא לקראתם על סוסי ואצווה עליהם לשוב לבתיהם לאמור, “שובו, בנַי, למקומכם”, והם ישמעו לי מיד; אכן, הוסיף ואמר, כה חפץ הוא בשלום עד שכאשר לא מכבר באו הבדווים – בני עדואן מעבר לירדן ובני אֶחתימאת מיריחו – להציע לו עזרה השיב הוא את פניהם! לבסוף הביע תקוותו כי "לא אמיר ידיד ותיק בעות’מאן אל־לחאם, וכו' ".

היטב יכולתי להעמידו על האיוֶלת שבניהול קרבות עתה, שעה שכל נתיניו הנאמנים של השולטן, תחת שיהרגו זה בזה ויחריבו את הארץ, דין הוא שיעזרו לאדונם בריבו עם הרוסים, לפחות על־ידי שישמרו על השלום בתוך אחוזותיו, אם לא בדרך אחרת.

אולי לא למוֹתר להעיר כאן על העובדה המוזרה שהמנהיגים הילידים האלה תמיד מעוֹרים היו למדי במהלך הכללי של העניינים האירופיים. לעתים קרובות הזדמן לנו להבחין בזאת, ונוסף על כך היו לנו סימנים רבים, שהעידו כי חורשי־מזימות מבחוץ מחרחרים את המדנים בין המטות, מתוך שאיפה שיהיו הפלכים התורכיים שרויים במצב של אנארכיה, אם לא של התקוממות ממש. השבת השקט על כנו על־ידי מתן שירותים של ידידוּת בלבד לא היתה משימה קלה, ואף־על־פי־כן צריך היה לעשות את הדבר בדחיפות.

למחרת בבּוקר השכּם שוב נשמעו קריאות־מלחמה על ההרים והמון גברים ונשים נראו חשים מליפתא שלימיננו צפונה־מערבה לעבר עין־כרם (שבמערב).

לטוב־המזל בא הראש של ערביי תעאמרה, השייך חמדאן (שבט במחוז צפונית־מערבית לים־המלח, עד סמוך לבית־לחם), ועמו שניִם או שלושה מחסידיו השחרחרים, לבקרני באהלִי שעה קלה לאחר זריחת השמש. גם הוא בא להעמידני על הצורך הדחוף בהתערבוּת בטרם תאחז האש בכל חבלי הדרום והמערב, ויעץ לנסות לעשות סידורים לפגישה עם עות’מאן אל־לחאם.

הואיל והוא ושבטו היו למעשה מסוג הבדווים הפראים היו להם ידיעות מדויקות באשר לתנועות השבטים הגדולים של הבדווים הפראים, כגון בני טיאהה, היכולים לגייס כמה אלפי לוחמים. הוא הטעים כי ודאי הדבר שאם לא תושג שביתת־נשק יקומו בעלי־הברית הבדווים האלה – שכבר הוזעקו על־ידי האיכרים משני הצדדים – לשטוף את הארץ ולהחריבה.

אדם שלא ראה את הדבר לא יוכל לאמוֹד את שיעור החורבן שמחוללים המוני פראים אלה בתוך שעות ספורות. כארבּה הם פושטים על־פני הארץ וגמליהם, השמחים עד מאד להתעדן במותרות של מזון ירוק, מכלים כל עלֶה מעל הענפים, רומסים את כל התבואות ויבולי הירקות ואוכלים אותם בכל פה, ומותירים רק שממה חוּמה מקום שם הצמיחו שנים של עמל שדות וכרמים צוהלים. גם אין זה סוף פסוק, שכּן הפושטים לוקחים עמהם למדבר את הבּקר והצאן – ולאיכר האומלל אינם מניחים דבר שיוכלו לקחתו עמהם.

אולם הבדווים נזהרים מאד בפלישה לשטח הררי, שאיננו שדה־קרב אף לא שדה־מעבר נוח לגמליהם ולסוסי־המדבּר שלהם. גם אין הם אוהבים לשׂים מבטחם בדרכים צרות בין הגדרות של אדמות מעוּבּדות; מרצונם שלהם לא היו נכנסים למחוז ירושלים אפילו בזמן הזה, כשידוע היה שהשלטון אין לו, או כמעט אין לו, שום כוח להדפם, ולא היו נכנסים אלא בקבוצות קטנות לשם גניבה. אך משעה שמטות־הכפרים הזעיקום לבוא כבעלי־ברית אי־אפשר היה להיפטר מהם אלא בקושי עצום, ולאחר שישׂימו את הארץ שממה.

יש לזכור שבּריתות בין יישובי־הקבע של האיכרים לשבטי־המדבּר הפראיים עתיקות הן מאד, אף קדמו הרבה לכיבושה של ארץ־ישראל בידי התורכים.

אורחנו, השייך חמדאן, היה ראש שבט התעאמרה, הנודדים במחוז שלדרום־מזרח לבית־לחם בואכה ים־המלח. חבל־ארץ זה נחשב, הן בעיני השלטונות והן בעיני שאר התושבים, שטח התעאמרה. השבט מונה כמה מאות איש וקשרים יש לו עם יישוב־הקבע החקלאי מצד אחד ועם שבטי־המדבּר הפראיים של הערבים הבדווים הטהורים מן הצד השני. הם גרים באהלים ונודדים ממקום למקום, כמנהג הבדווים. ובריתות יש להם עם שבטי הבדווים אלא שהם נבדלים מהללו בנקודה אחת חשובה עד מאד, שכּן מעבּדים הם את האדמה, זורעים וקוצרים, ובמובן זה כמוהם כאיכרים.

אולם הבדווים הטהורים בזים בשל כך לבני תעאמרה: “מי חוץ מחמור יעמול בשדות?” – והפלאחים (האיכרים מן המנין) קרויים בפי הבדווים הפראיים בלשון־בוז, “חמורי העולם”, רק מפני שהם עובדים את האדמה.

אנגלים שעשו דרכם לירדן ולים־המלח נהגו לעבור במחוז התעאמרה בצאתם או בשובם, וראש־השבט שלהם מתחלף היה עם ראשי ארבעת השבטים הקטנים האחרים, שבמחוזותיהם היו התיירים צריכים לעבור, במתן משמר־ליווי של גברים על־מנת להוליך את החבורה בשלום.

מנקודת־מבטם נעשו התיירים, בעצם העובדה שנכנסו למחוזם כמבקרים, אורחיו של השבט אשר לו הוא שייך, וזכּאים היו להכנסת־אורחים ולהגנה מידי כל אנשיו, ובלבד שידרשו הגנה זו ויהיו מוכנים לתת תמורתה מתנה קטנה לראש־השבט.

בהיתר מן המושל התורכי הגיע הקונסול הבריטי להסכם עם חמשת ראשי השבטים לקביעת סכום של קצת פחות מלירה אחת בכסף אנגלי כמתנה שיתן כל תייר המסייר בירדן ובים־המלח. למניעת סיכסוכים קיבלו עליהם חמשת הראשים את חובת הליווּי בחילופים קבועים.

לפי מנהג הערבים נעשו אז אחראיים לחיי אורחיהם ולרכושם, וחובה היתה עליהם להגן עליהם מפני כל. יתר השבטים ידעו כולם, כמובן, שכל קבוצה שאפילו איש אחד בלבד מבּני השבטים האלה נלווה אליה למשמר היא אורחתם לפי־שעה, והיא נתונה לא רק לחסותו של השבט גופו אלא גם לחסותם של כל הקשורים בברית עמו.

על־פי הסידור הפשוט הזה יכלו מאות תיירים אנגלים לבקר בנוחות ובבטחון בחבלים האלה המסוכנים בדרך־כלל, אפילו בזמנים שלא העז שום חייל או פקיד־ממשלה תורכי להיכנס לשם.

השייך חמדאן היה גבר יפה־תואר, בגיל שלמעלה משנות־העמידה. נכבד היה מאד על אנשיו, שבהם משַל ביד קשה. הוא העריך את דעתם הטובה של השלטונות הבריטיים, שתמיד נאמן היה להם, בתכלית, ולא רק השבטים הפראיים הקטנים יותר כיבדוהו ויראו מפניו אלא גם האיכרים של דרום ארץ־ישראל.

אי־אפשר היה לזלזל באזהרות מפי איש יודע־דבר שכמותו, אף לא להתיחס אליהן בקלות־ראש.

מיד שלחתי את הקוואס הראשי שלי ברכיבה אחרי האנשים היוצאים למערכה, וציויתיו להשיבם לאחור, כי אך ביום־אתמול ביקשני מנהיגם, אבו־גוש (כי היו אלה בני סיעתו), לעשות כן במקרה הצורך.

עמדנו על הרמה ועקבנו אחר המאורעות. כאשר אמר אחד מאתנו במקרה כי מן־הסתם לא יקרה עוד כל רע ביום ההוא, שכּן ראינו שהנשים יצאו עם הגברים – אמר השייך חמדאן, “האם יצאו הנשים? אם כן, דעו לכם כי פירוש הדבר מלחמה”.

לשמע הדברים האלה, ובראוֹתי כי הנלחמים עושים דרכם אל זירת הקרב ביקשתיו לצאת ולעשות כיכלתו. בתוך דקה אחת עלה על סוסתו האפורה, בעוד שניִםּ מאנשיו מחזיקים בשתי הרכוּבות משני הצדדים בשביל מנהיגם, ועם בני־לוויתו נשא פעמיו לכפר אל־ח’וּדר (גיאורג הקדוש, ליד בריכות־שלמה), כדי להזהיר את עות’מאן אל־לחאם שישקיט את אנשיו, ולהניאו מעשוֹת מִדחֶה על־ידי הנחתת מהלומה נוספת בשעה זו.

העיקר היה לשדל את עות’מאן שיישמע להזמנתו של הפחה ויבוא לירושלים למשא־ומתן.

הקוואס שלי חזר ועמו הידיעה שאנשי אבו־גוש מליפתא, שאותם ראינו בצאתם לקרב, אינם אלא מלווים כביכול את ידידיהם (בני סעידה) בעקירתם לכפר אחר, ג’וּרה. דומה היה כי זה הסבּר מפוקפק מאד.

ניגוד מפליא למנהגו הגברי ולכליו הנאים של השייך חמדאן ואנשיו היה האורח הבא שהופיע אצלי במחנה, זמן קצר לאחר שיצא חמדאן ברכיבה לשליחוּת־השלום שלו.

חמדאן הרהיב עין ברכיבתו על סוסה אדירת־כוח. הוא לבש גלימה של בד ארגמן; לראשו היתה כפיה טובה של משי (טלית של פסים חוּמים־צהוּבים ואדוּמים). חמוש היה היטב, והוא הדין בבני־לוויתו השחרחרים וחטובי־האברים, שעטו גם עבּאיה וכפיה, ולרגליהם סנדלים, המוחזקים ברצועה מעל לבּוהן הגדולה.

האיש שבא לבקרני אחר־כך היה המפקד הצבאי התורכי של ירושלים, שהופיע לביקור־נימוסים, ואולי כדי לנסות ולראות קצת מן המערכה מן המחסה הבטוח של אהלַי. הוד־מעלתו רכב על חמור קטן, ואליו נלוו חייל אחד או שנים, עלובים, מטונפי־מדים, והולכים ברגל. טפסר זה מצא בזמן האחרון שבעיר כה מעטים מכריו ומוקיריו עד שהזמין אצל חייט אירופי קטן שבמקום חליפת־מדים עם כותפות־זהב, למען, כך הסביר, “יוכלו אנשים ברחוב להכירו, ולקום ולהצדיע לו בעברוֹֹ ברחובות!”

בשעה מוקדמת של אותו יום הלכתי לחוה האנגלית בעמק ארטאס, מהלאה לבית־לחם, מרחק כשבע פרסות מירושלים, מקום שם המשיכה המשפחה היושבת במקום, שמלחמת האיכרים סביבם לא פגעה בהם לרעה בשום־פנים, בעיסוקי־השלום הרגילים שלה.

עות’מאן אל־לחאם גם הוא בא שמה והסביר לי כי לא יוכל לבטוח שוב בהבטחות או בתעודת־מעבר של התורכים, לאחר נסיונו שלו במקרים קודמים. בקרב הערבים “מוֹעל באמוּן”, או אדם המתעלל באורח, בזוי הוא; אבל הפחות התורכיים נתפרסמו לגנאי בבוגדנוּתם, ובתפיסת קרבנותיהם אפילו ליד שולחן־הסעודה שאליו הוזמנו ליהנות מהכנסת־האורחים שנועדה למשכם בחבלי־שקר אל גורלם. הערבים התנסו במקרים כה רבים של בוגדנות מצד שליטים תורכים עד שבּעתות־צרה לא סמכו אף על שבועותיהם החגיגיות ביותר.

אולם אני הצלחתי לבסוף לשדל את השייך שייאוֹת להפסיק את פעולות־האיבה ולהישמע לקריאתה של ממשלתו, על־תנאי שאני עצמי אדאג לכך שה“אמאן וראי” (תעודת־המעבר של הפחה) תקוּים בנאמנות.

למחרת בבּוקר השכם באתי ירושלימה והודעתי לפחה כי השייך עות’מאן אל־לחאם הבטיחני על דיברתו כי יישמע לקריאת הוד־מעלתו אם תינתן תעודת־מעבר, וכן הודעתיו כי אני עצמי הבטחתי שהתעודה תכוּבּד ביותר אם תינתן.

הפחה היה מוכן בהחלט להוציא מסמך זה, אלא שעתה נאספו בחדר סמוך האפנדים של המועצה – שכולם שוחדו כהלכה על־ידי המנהיג המתחרה, אבו־גוש, בעת ביקורו בעיר באחרונה. הללו רקעו ברגליהם ונשבעו כי אין לתת שום תעודת־מעבר לשייך עות’מאן אל־לחאם. לא איכפת היה להם כמה דמים יישפכו עוד בארץ, גם לא כמה מבוכות יצמיח הדבר לשלטון התורכי, ובלבד שיניחו להם להתעשר על־ידי נטילת “מתנות” משתי הסייעות המתנצחות.

הפחה הזקן והמסכן כה חלוש היה עד שלא מכבר נתקף פחד וחולי כאשר התכתשו שני אנשים במסגד (שניהם מוסלמים). המלווים הוצרכו להוציא את הוד־מעלתו מן המסגד, וּסברה היתה כי ימות. אולם עתה התעורר, ולמרות כל ההתנגדות פקד להכין את תעודת־המעבר ולשַגרה, ובתוך כך גם הודה על העזרה שניתנה, והביע נכונותו למסור לי ידיעות על מהלך המאורעות.

השייך עות’מאן לא היה ראוי לגנאי כל־כך בשל אי־אמונו בתעודות־מעבר תורכיות, שכּן פעם פוּתה לבוא העירה על־ידי פחה קודם שהוציא תעודה דומה לזו, ואחר־כך נתפס, הוּשׂם באזיקים ונשלח בגולה, אלא שהצליח להמלט כאשר הביאו אותו עד קפריסין.

תעודת־המעבר נכתבה, נחתמה ונשלחה לפני השקיעה.

יום־המחרת יום־ראשון היה. עם האיר היום הופיעו השייך עות’מאן ופמלייתו במחנה שלי. ראש־הלשכּה שלי נלווה אליו העירה, ולצדו רכב על־פני הזקיפים הניצבים על משמרתם בשער; וּסברה היתה שלולא אמצעי־הזהירות הזה, ואילו היה בגפּו, כי אז תפסו את השייך עות’מאן ושׂמוהו באזיקים למרות תעודת־המעבר, מחמת התככים של האפנדים העוינים.

סיומה של הפרשה אָפייני היה. ביום הרביעי אחרי־כן באו שני השייכים היריבים לבקרני ולהודיע כי הפחה הביא לידי שביתת־נשק לשלושה חדשים ביניהם. הנזקים בכּפרים יתוקנו, ותושבי אותם כפרים המפוּלגים בין הסייעות יורשו לעקור אם ירצו ולגור באשר יחפצו. הפחה עצמו אמר לי שסידור זה נעשה בעיקר במטרה להשיג עונה שקטה לגביית המסים השנתית – שהיתה, כפי הנראה, המוּשׂא היחיד לאחריותו של הוד־מעלתו ולחובתו כלפי הממונים עליו בקושטא. 

היה זה סיום רגיל מאד ללחימה מסוג זה כאשר סוּדר הדבר על־ידי המושלים התורכים, כל־אימת שנשקפה סכנה למסים, והסיום העיד על חולשתו המופלגת של השלטון.

אמרו שעות’מאן אל־לחאם נחשב העבריין הראשי, כי יריבו אבו־גוש הקפיד להיכנס לעיר ראשון ולהתיצב לפני מועצת האפנדים. אך אלה היו תומכיו, וידוּע היה היטב כי בבואו כיסיו מלאים־וממולאים שלמונים בשבילם, ונוסף על כך גירש זמן־מה קודם־לכן את הרוכבים הלא־סדירים של הממשלה מאחד הכפרים (עין־כרם); ואף־על־פי־כן טען כי יריבו הוא שתקף ראשון.

אולם העיקר הושׂג: הקרבות הופסקו, וזאת מתוך שהצלחנו להשפיע על עות’מאן אל־לחאם שישׂים מבטחו בתעודת־המעבר. השלטון לא הצליח לעשות זאת, אף כי שלח תחילה כוח מן הפרשים הלא־סדירים, ואחר־כך משלחת מן האפנדים של המועצה, ולבסוף את אחד מראשי המוחמדנים שבעיר.

הפחה, כמובן, כאשר אך נמצא עות’מאן אל־לחאם לבטח בתוך חומות ירושלים, שכח כליל את הבטחתו להודיעני על מהלך העניינים.

דבר זה לא היה חשוב ביותר כשלעצמו, אך אָפייני היה למעשה התורכים בימים ההם. אפיינית היתה גם הצורה בה הוסדרה לבסוף שביתת־הנשק לשלושה חדשים.

בעוד הסייעות במועצת־העיר מושכות את הפחה הזקן זו לכאן וזו לכאן, בהתאם לאינטרסים הפרטיים שלהן בעניין, באה קבוצת איכרות מסכנות, שכּפרן לקה קשה במהומה, אל חצרו הפתוחה של המקדש הגדול, סמוך מתחת לחלונותיו של הפחה. כאן זעקו לצדק, או לפחות לאכיפת השלום. כשמצאו כי אין שׂם לב לכל קריאותיהן, נשאו קולן להעתיר ברכות על ראש הקונסול האנגלי, שלפחות הפסיק את הקרבות ואת שפיכות־הדמים לפי־שעה.

לשמע זאת נחפז הפחה לכנס את חברי המועצה, גער בהם בחימה גדולה בשל העיכובים ובשל הצרה שתבוא על ראשו בגללם בשעה שיימסר על כל האנדרלמוסיה הזאת בקושטא.¹¹³ אחרי־כן זימן אליו את השייכים היריבים, פקד עליהם לנַשק איש את ראש משנהו בו־במקום, ולהבטיח לשמור על השקט משך שלושה חדשים.

ראוי היה לשלטונות התורכיים להכיר טובה על העזרה שניתנה להם, הודות לידיעתה של הקונסוליה הבריטית בעניינים הכפריים האלה, בזכות ישרם של מודיעַי ודיוּקן של הידיעות שמסרו; אך בדרך־כלל היו בּוּרוּתם של הפחות התורכים, וכזבי הדינים־והחשבונות שהגיעום, נוחים יותר למזרחיוּת המיוּשנת של שלטונם, והם הוסיפו לגשש בדרכם כסומא בארוּבה.

דוגמה משעשעת לאי־ידיעתו של הפחה שלנו במהלך¹¹⁴ המאורעות בקושטא הזדמנה חדשים אחדים לפני כן. כבר בחודש מרס (1853), כשהיה האוויר מלא את השמועות על המלחמה הקרובה לבוא, שלח הפחה שלנו לקרוא לתורגמן שלי. משהגיע הלז לסראיה נסגרה הדלת, ובחשאי ובכובד־ראש נשמעו השאלות אם אמת הדבר שכבר כבשו הרוסים את קושטא! לא הרבה יותר מכּך ידע הוד־מעלתו על מהלך העניינים בפּאשאליק שלו עצמו.

הואיל וכך היה המצב, שמחתי על האפשרות לעשות משהו להצלת המחוז מאנארכיה. הפחה (שהבאשי־בוֹזוּקים שלו גורשו מעין־כרם על־ידי אבו־גוש, כפי שהתוודה הוא עצמו לפני), וכן משלחת של אפנדים מירושלים, עבדאללה אפנדי לבדו, והשייך של בית־ג’ברין, כל אלה ניסו להביא את עות’מאן אל־לחאם העירה, אך איש מהם לא היה יכול להצליח בכך.

אף־על־פי־כן לא נחפזתי לנסות ידי בזאת: רק ימים אחדים לאחר שהתעופפו כדורים בין אהלַי, ולאחר שהייתי עד למהלך המערכה, וממרחק עשרים מטר משער ביתי ראיתי איש אשר שתי ידיו מגוֹאלות בדמו של הפצוע שאותו נשא מן השדה.

רק כאשר סירב איכר אחד ממשרתי, מחשש לחייו, להביא לי סל מקצה שטח עוין; רק כאשר השייך של תעאמרה וכמה עירוניים חשובים הבטיחוּנו כי המשבר רציני ביותר, והתחננו לפני שאעשה משהו, רק אז קיבלתי עלי לדבר על לבו של עות’מאן שיציית לקריאתו של הפחה ויִבטח בתעודת־המעבר שלו. אחרי־כן השארתיו בידי ממשלתו החוקית.

הנה כך הוּשב השלום על כנו ומשך שלושה חדשים יכולנו לקוות לחיי־שקט. עד לחודש נובמבר הבא, על כל פנים, חייבים אנשי אבו־גוש ואנשיו של עות’מאן אל־לחאם להימנע מלהרוג איש את רעהו, ועד אז יירד גשם, ויש לקוות שיהיו עסוקים כל־כך בחרישת אדמותיהם עד שלא יתפנו להילחם.

כחודש־ימים אחרי הדברים האלה נראה כוכב־שביט גדול מעל לאופק, אם גם לא בגובה רב; אפשר היה לשער כי הופעה זו תגביר, כבשאר ארצות, את הפחד מפני פורענויות ממשמשות־ובאות, שהרי זה עצם שבדרך־כלל

"– – יביא מורא־שינוּיים בְלב

אוּמות לבלבּלן". 

פרק שנים־ עשר:ירושלים בלי חיל־מצב    🔗

מנוחתנו לא ארכה. הקרבות בין הכפריים נבלמו, אבל הערבים הפראים שליד הירדן – נימר ועבּד אל־עזיז, שניהם משבט עדוואן – נלחמו ביניהם וגייסו להם בעלי־ברית בקרב הערבים מדרום לירושלים וממערב לה.

הבדווים בני טיאהה, שידעו את חולשת השלטון התורכי בעת ההיא, בחרו לעבור במחוז ירושלים בדרכם אל זירת הקרב בלילה אור ל־1 בספטמבר. כ־300 מפראי־אדם אלה עברו את בית־לחם; ואחרים לנו בכפרים הקרובים עוד יותר, שבעים בבית־ג’אלה, שבעים בבית־סאחור, אחרים באבּוּ־גוש, ועוד קבוצה אחת חזקה ירדה אל שבט תעאמרה (של השייך חמדאן) ליד בית־לחם, לדרום־מזרח, לגייסם למערכה.¹¹⁵ הבדווים הפראיים האלה – הם ערביי־המדבּר האמיתיים – לא היו אורחים רצויים במיוחד; הם נמנו על שבט גדול וחזק מאד, אולי 10,000 במספר.

אך לא היה מה לעשות, ואפשר היה רק לקוות כי, באין ריב בינינו לבין הבדווים, ייעשה המשא־ומתן הגנה מספקת במקרה שיחמדו הנודדים האלה איזה נכסים אנגליים – אם במחנה שלנו ואם בחוה בארטאס.

חוָה זו שכנה בגיא מאחרי בית־לחם (דרומית לה), מהלך כשבע פרסות מירושלים.

כמה מאות בדווים עברו בעמק, רכובים על גמליהם; רבים מהם רכבו צמדים־צמדים כמוכנים לקרב – אחד צופה קדימה, משנהו לאחור – וחמושים היו רובי־בריח־הצתה פרימיטיביים בצורתם, או רמחים. לטוב המזל לא עוללו מאומה, אלא עברו בשקט לדרכם. מכל־מקום, דרוכים היינו על המשמר.

המקרה הבא היה זה שקבוצה מבני תעאמרה – לא מן הנמנים עם מחלקתו של ידידי השייך חמדאן – פלשו לעמק ארטאס לתוּר מים לצאנם ולבקרם. המעיינות בין בית־לחם לים־המלח, שאליהם פונים הנודדים האלה בדרך־כלל, חרבו בתחילת הקיץ, ובעת היעדרי בצפון בחודש יולי באו רבים מהם לארטאס ועמהם אלפי גמלים, כבשים ועזים צמאים למים.

על אחת כמה וכמה טבעי היה הדבר לאחר שבשנים קודמות היה העמק כולו ברשות השבט, שהסתלק רק עקב הסכמים שעשה הנתין הבריטי, ג’ון משולם, שהתישב שם בשותפות עם האיכרים שהיו בעלי האדמה הרגילים.

שנים אחדות קודם ניאוֹתו בני תעאמרה להסתלק מן האדמות הנעבדות תמורת סכום־כסף ששוּלם להם, ומאז שמרו וקיימו את ההסכם. אך עתה, בעונה זו של בצורת, זכרו את הנחל האיתן של ארטאס ונדדו אליו עם בהמתם.

משולם, שהתחלחל למחשבה על המונים אלה של גמלים ועזים שיעלו על יבוליו הירוקים והרעננים, פנה אל הקונסוליה להגנה.

מנהל־הלשכּה שלי פנה אל הפחה (בעת היעדרי בצפון), והלז שיגר צמד באשי־בוֹזוּקים להגן על החקלאי ועל משפחתו ויבוליו. אך כאשר עלו העדרים הצמאים ובעליהם הערבים הפראים צעקו בקולי־קולות ונופפו במקלות נחבאו החיילים תחילה מאחרי סלעים ואחר־כך נמלטו ירושלימה.

או־אז נשא משולם ונתן עם ראשי הערבים הפראים עצמם, והזמינם להיוָעד עם ראש הלשכה הבריטי, כארבעים מן המנהיגים השתתפו בפגישה הזאת, ונעשה הסכם אשר לפיו תיבּנה גדר כקומת איש בנקודה אחת בעמק.

משולם התחייב להטות שמה את נחל המים למען יוכלו הערבים להשקות את בהמתם בכל עת. הללו מצדם הבטיחו שיימנעו מלעבור מהלאה לנקודה הזאת, ולשמור לבל תעלה בהמתם על החלק הנעבד מן הקו השני של גדר־הגבול.

את ההסכם הזה קיימו – ייאמר הדבר לשבחם – ולא הניחו לגמל, או עז, או ילד רעב להסיג גבול ולהיכנס לגנים, שעתה מלאים היו ירק ופרי, שמובן כי היו הפיתוי הגדול ביותר שבגדר האפשר לאנשי־המדבּר האלה ולבהמתם.

ברור היה כי השלטון התורכי לא יכול להרתיע את הערבים האלה אף לא להענישם במקרה של הסגת־גבול. אבל נראה היה לאנשים הללו כי הסכם שנעשה עם אנגלי יש לקיים, ובדעה הזאת, וברגש־הכבוד שלהם עצמם, היה כוחנו. ערבים פראיים מסוג זה או אחר שטפו את הארץ, ואף־על־פי־כן לא הרע איש לאירופים, פרט לכך שלילה אחד עצרו את נושא־הדואר הצרפתי בבואו מיפו ליד רמלה ופצעוהו. תיבתו נפתחה, אך מכתבים לא נלקחו.

עד־מהרה התברר שאם גם ערביי תעאמרה מוכנים־ומזומנים לקיים את ההסכם שלהם אתנו אין את נפשם לחוס על הפרי והירק השייכים לאיכרי הכפר, ויום אחד נפלו בהמונם על עצי־הפרי ועד־מהרה הציגום ככלי ריק. אולם אני הצלחתי לסדר עוד פגישה בין שני הצדדים בבית־לחם, ובה אמנם ניאותו פראי־אדם אלה להתנזר אפילו מן הפירות השייכים לכפריים, ואמנם התנזרו מהם עד תום העונה ההיא. המריבה היתה רצינית למדי כל זמן שנמשכה, וגולגלות רוּצצו, אף כי הרוגים לא היו משום צד. דבר זה ברכה היתה בו, כי אבדן נפש אחת עלול היה לגרור אחריו תוצאות רציניות מאין כמוהן.

בעצם המאורעות הקטנים האלה באה, ב־7 בספטמבר, הידיעה כי בקושטא גמר הדיוואן של השער העליון אומר להילחם ברוסיה, ברוב־דעות של חמישים־וששה חבר מתוך ששים־ואחד. וכן נודע כי חיל־המצב הסדיר שלנו נצטווה לעזוב את ירושלים ולשׂים פניו לקושטא לשירות פעיל.

לפיכך נשארנו עומדים ברשות עצמנו; ארץ־ישראל כולה תפוּנה מכּוחות צבא; וזאת גם לאחר ההוכחות של הזמן האחרון לאנארכיה בין המטות הכפריים, ובעוד ערבים בדווים שוטפים את הארץ.

אולם דבר אחד היה בחזקת ודאי: חובה עלינו להעמיד פנים של אומץ־לב, להשליך את יהבנו על ההשגחה ועל כוחותינו שלנו, ולנסות לשמור באיזה אופן שהוא על השקט בארץ.

הקונסולים הצרפתי והפרוסי חזרו עתה (היתר עדיין היו נעדרים), ולפיכך הלכתי לשוחח עמהם על המצב. מובן שכּל אחד מהם ראה את סיכויי העתיד במשקפיים אחרים.

שאר פוליטיקאים־בכוח שבּקרבּנו תקיפים היו בדעתם שסוף־סוף הממלכה התורכית עוברת מן העולם, וכי ארץ־ישראל תימסר לידי פרוסיה לכבשה ולהחזיק בה, הואיל וזו מעצמה נייטראלית, שלהבדיל מן המעצמות הגדולות יותר לא התחייבה על שום קו־פעולה העלול להביא לידי התנגשות ביניהן, ולהבדיל מאנגליה אין לה שום אינטרס ישר במזרח מחוץ לתורכיה.

אולם האנשים האלה חששו לא מעט, בדומה לנוצרים בני־הארץ בישי־המזל, באשר לעלול לקרות בירושלים זמן רב קודם שתוכל איזו מעצמה גדולה לחשוב לעזור לנו.

החג המוסלמי הגדול קרבן־בייראם היה עתה אחר כתלנו. כל משפחה, אם יש לאֵל־ידה, טובחת כבשׂ לחג הזה. במשך היומיים שקדמו לחג באו המוני ערבים מן המדבר ועמהם כבשים למכירה. המיידאן, הוא כיכר הציבור צפונית־מערבית לשער־יפו (שכיום הבניינים הרוסים הגדולים מכסים עליו), המה מפה־לפה זרים פראיים־למראה.

הכל היו נרגשים, הכל דיברו על מלחמה. ואף־על־פי־כן עבר הכל בשלום.

תותחי המבצר ירו את יריות־הכבוד הרגילות. ערכנו את ביקורי־הנימוסים הרגילים אצל הפחה התורכי, ואצל הבין־באשי המפקד על החיילים. קצין זה אמר שנפשו יוצאת לסתער על הרוסים, כמו שעשה בשוּמלָה עשרים־וחמש שנים קודם־לכן. בעת ביקורנו ראינו את החיילים צוררים צרורותיהם ליציאה.

המוסלמים מפיצים היו שמועה כי השריף של מכה עומד לבוא להגן על ירושלים עיר־הקודש, ועל החרם שלה (בית־המקדש), בראש 100,000 ערבים; הם יגיעו בדרך־החאג' עבוֹר על־פני מעאן. ברור היה שהודעה זו היא תחבולה של הפחה לחיזוק רוח העם.

ביום ה־16 בספטמבר כבר היה הוד־מעלתו הפחה שרוי במצוקה גדולה מחמת הקושי בהשגת סוסים, פרדים וכו' להובלת המטען הצבאי אל החוף. קבוצה של שלושים באשי־בוֹזוּקים מסיירת היתה זה שבוע־ימים בכפרים, אך כל בעלי הבהמות הסתירו אותן במערות מרוחקות, להקדים את ההפקעה הממשלתית, שכך קיוו להשתמט ממנה. עוד קבוצה של פרשים יצאה זה יומיים באותה שליחות, ובשובה לא הביאה עמה אלא חמישה גמלים.

לעת הזאת היתה בירושלים חבורה של עולי־רגל צרפתים. הם היו כולם אנשים בעלי מעמד חברתי מכובד – שונים עד מאד מעולי־הרגל היוונים והארמנים משפל־המדרגה הבאים אל אש־הקודש בחג־הפסחא. ארבעים היו הללו במספר, וחמישה מהם אנשי־דת; אחד מן האחרונים היה האב בארז’יס, פרופיסור לעברית בסורבון.

הם הקפידו על כל הגינונים והדיקדוקים בעליית־הרגל שלהם. כאשר אך נגלָה להם הר־הזיתים, הצץ ומופיע בטרם יראה אדם את עיר־הקודש, ירדו לתפילות, וכזאת עשו כעבור זמן־מה, בראותם את העיר בית־לחם, ושוב פעם אחת בהשקיפם לראשונה על חומותיה הנושנות והאפורות של ירושלים; שם נשארו שעה וחצי.

במיידאן קידמו את פניהם הנזירות אחיות החסד, פרחי־הכהונה, ואחרים.

רוּבּם לבשו את הבוּרנוּס¹¹⁶ הלבן, המועתק מערביי אלג’יריה (אז כעתה בידי הצרפתים), ולכל אחד מהם היה צלב מוזהב קטן שהעניק לו הבישוף של מארסיי בשעת הפלגתם לדרך.

לאחר שביקרו בבתי־התפילה של ירושלים ובית־לחם, ליוו אותם אנשי־משמר על פני הארץ למקומות קדושים אחרים, והם נתקבלו בסבר־פנים במנזרים השונים.¹¹⁷

עולי־הרגל הצרפתים ענדו כולם את צלב־הזהב שלהם בדש בגדם. הקאתולים שבכאן אמרו כי הגם שמדריכם של עולי־הרגל היה קאתולי מַלטזי נשוא־פנים, שחי שנים אחדות בירושלים, הרי הרעיון לייזוּם עליות־רגל אלו לא בו היה מקורו אלא “במקום אחר”. לדבריהם, לא היתה התקהלות כזאת של צרפתים בירושלים מאז מסעי הצלב, ואכן נסערים היו מאד בנידון זה.

קבוצה זו של עולי־רגל צרפתים אף עמדה לצאת לירדן ולים־המלח כאשר פנה אלי הפחה בבקשה שאדבר על לבו של מדריכם, שמהיותו מלטזי היה נתין בריטי.

ואכן, כשפניתי אליו ניאותו האדונים לרכוב על גמלים, ולהשאיל את הבהמות ששכרו לחיילים, בתנאי שיקבלון שוב כאשר יחזרו לעיר ביום השלישי; שכּן חשו כולם (והקונסול שלהם העמידם על כך) בצורך להקל על הפעולות הצבאיות. הנה כך נחתם חוזה ברוח זו בקונסוליה הבריטית בין הקונה המלטזי לשלטונות התורכיים, וכל הצדדים היו מרוצים.

הבין־באשי (מאיור) התורכי בא להיפרד לפני צאתו למלחמה, ובתוך כך ישבה קבוצה של ערביי דחיידה, משמר־הליווי של האדונים הצרפתים האלה למסע אל הירדן, תחת חלון המשרד של הקונסוליה הבריטית, לבושים שׂמלות חדשות ולראשיהם כּפיוֹת־משי צבעוניות.

נעימה היתה לי ההרגשה ששוב יש לאל־ידי לסדר את הדברים לנוחוּתם של מעוניינים מסוגים רבים כל־כך – השלטון והצבא התורכיים, בעליהם הילידים של בהמות־המשא, עולי־הרגל הצרפתים ושומריהם הערבים הפראיים, והנתין הבריטי המלטזי שלנו, שעמד כחוליית־חיבּור בין כולם לבין הקונסוליה שלי, מהיותו הראש האחראי והמארגן של קבוצת עולי־הרגל.

עד כאן באשר לתנועות הצבא שבאו בעקבות התפרצות המלחמה.

למחרת היום בא אלי השועל הזקן, עבד אל־רחמאן אבו־גוש, להבטיחני כי הארץ מוכנה בהחלט לפעולה, חמושה, ואינה אלא מחכה לאנגלים שיתנו את האות עם קרוב המוסקובים (מסתבר שכבר אמר, או עמד לומר, אותו דבר עצמו, בקונסוליה הצרפתית). והוא רמז שצריך יהיה להאכיל את הג’רוד (הגיוס ההמוני) של האיכרים ולשלם להם שׂכר. אחר־כך, לכשיתקרב האויב, יעביר לפני את אנשיו בסך בוואדי־עלי – כלומר, במעבר הצר בין רמלה לירושלים.

לכן לא נותר לי אלא להבטיח כי אצא ואחזה בחזיון הנפלא. לא דיברתי על האפשרות שאנשי הג’רוּד שלו יפוּצו כמוֹץ מפני רוח; אך אולי היתה הבטחתי עצמה נחפזת מדי, כי המסיבות אולי לא תאפשרנה לי להיות בארץ (קודם־לכן היה הקונסול הבריטי אנוס להסתלק עם פרוץ מלחמה). אללה ביליר! כי חכמת האדם ודאי לקויה היא, והמוסלמי צדק לפחות באמונת כניעתו (אִסלאם) להשגחת השמיים ממעל – לא, לא זו המלה; שכּן מוסלמי לעולם לא יצייר לו בדמיונו קיומה של השגחה כלשהי בספירה הלא־אישית של ה“שמיים”; כניעתו תהיה נתונה בכּל לרצונו של אֵל אישי, אך במיוחד למה שנוגע לשטח המכונה דאר אל־אסלאם (שטח המוחמדנים).

היהודי שותף יהיה, כמובן, באותו רגש דתי, אלא שהוא לא היה צד בסיכסוך הממשמש־ובא.

לבסוף הושלמו כל ההכנות; וב־19 בחודש יצא הגדוד (טאבּוּר של 800 איש), כלומר כל חיל־הרגלי שהיה לנו, רוּבּם מגויסים חדשים ממקומות אחרים – חיל־פרשים לא היה לנו מעולם – מירושלים, כאמור בתחילתו של פרק א'. הם יצאו משער־יפו ודגלי־הדת הירוקים והארגמניים של נבּי־דאוּד (ז.א. הדגלים הנשמרים בבית־התפילה של נבּי־דאוּד, קברו של הנביא דוד על הר־ציון), נישאים לפניהם, יחד עם דגלי־הגדוד שלהם.

הם נעצרו במיידאן (כיכר), מקום שם כבר נמצאו הפחה וכל המוחמדנים אנשי השלטון האזרחי. הקאדי נשא תפילה חגיגית, שאחרי כל פיסקה ממנה ענו הצופים המוסלמים, כמו גם החיילים, “אמן”.

אחרי־כן, לאחר השמעת הפאתיחה הנשׂגבה (פרק־הפתיחה של הקוראן), החלו אנשי־הצבא וקרוביהם להתנשק; מובן שנשים לא היו באותו מעמד; ולבסוף, באה מלת־הפקודה הרת־הגורל; לאחריה לא נשמעו קריאות, רק שתיקת הכּניעה כבדת־הראש, עם שנשמע קול הצעדים האחרונים, והצופים שבו לבתיהם, מעמיקים לחשוב על מצבה חסר־התקדים של הארץ, ובלי שיוכלו לחזות מראש מה צפוי לבוא עוד מצד המימשל התורכי, או אף מצד הממשלות האירופיות השונות, באשר לירושלים ולארץ־ישראל. 

אחד האפנדים ששׂוחח אתי הזכיר את כוכב השביט מן החודש שלפני כן. באותה מידה יכול היה לציין, אילו ידע זאת, את העובדה שכוכב שבתאי היה אז כוכב־הלכת השליט בגלגל־המזלות, ונוֹגה וצדק שקעו במערב עם בוא השמש; כי אני סבור שהאִצטגנינוּת התורכית היתה מסכימה עם זו האירופית מימים־עברו באשר לעמדות הרות־הסכנה הללו של המזלות הגדולים.

לא מכבר נמצא הפחה שואל לדעתו של אִצטגנין באשר לסיכויי ההצלחה של הרוסים.

מבדח היה הדבר להבחין בסימנים הקטנים להתעניינות במלחמה בקרב העם.

מטבעות רוסיות היו שכיחות מאד בשווקים משך השנתיים האחרונות, שכּן הופצו על־ידי המנזר היווני, שמוציא היה ביד רחבה עד מאד על עבודותיו החקלאיות ועל בנייניו. אכן, הזהב הרוסי היה כמעט הזהב היחיד שנראה בשווקים. אך עתה, ביום שלפני צאת הגדוד, הציע יהודי עני אימפריאל אחד לסוחר מוסלמי; הלז נטלוֹ, ירק על המטבע, והטיחהּ בראשו של היהודי.

אחרי־כן כלוּ המטבעות הרוסיות לזמן־מה מן המחזור.

שוב, התורכים הכירו מכבר את הרוסים כשכנים שואפי־קרבות, והמפקד טרם צאתו עם חייליו, מאיים היה לעלות היישר על “פּטרוֹפּוֹל”; או־אז שאלו האפנדים הערבים, “מי הם הרוסים האלה שמקרוב עלו לגדולה? שמענו על הצרפתים, והאנגלים, והגרמנים, שהיו אויבים מכובדים לצלאח אל־דין; אך מי הם הכלבים המתים האלה שאבותיהם נשרפו – הרוסים?”

הצנועים שבתושבים, בשוּבם העירה ברגל (האחרים רכבו על סוסים), העירו ביתר סקרנות כי, מיד לאחר שנעלמו החיילים, הגיעו ארבעה עמודי־חול גדולים מאד באוויר מן הרובע המערבי והתנפצו אל המצודה העתיקה והעקשנית (מגדל דוד). סבורים היו כי הללו סימלו את התקרבותן של מעצמות אירופה הראשיות, אך אם בידידוּת קרבו או באיבה – “ישתבּח האל היודע!” אם אמנם הכוונה בלתי־ידידותית, הרי האות מניח את הדעת בנבּאוֹ את מפּלתן.

הנה כך תוֹאר בקצרה המצב הפנימי בארץ־ישראל בתקופה שקדמה במעט לצאת הגדוד שלנו.

חיל־המצב שבעיר מנה עתה שבעה־עשר איכרים במדי תותחנים, שאימוניהם הספיקו להם רק לירות בתותח אם יהיה צורך בדבר. לפעולות של ממש היו לנו פרשי הבאשי־בוֹזוּקים, שעיקר חילם גוֹרש, שלושה שבועות קודם־לכן, בידי קומץ איכרים – מן הכפר עין־כרם עד שערי ירושלים ממש – והקצין שפיקד עליהם אותה שעה היה אותו קצין שלפני חדשים אחדים הניח לשודד נודע לשימצה להימלט ממנו כשהוא אומר את תפילותיו, בעוד ידי האסיר כבולות.

ביצורי עכו היו מעורערים למעצבה; גם שם לא היה חיל־מצב, אך אבק־שריפה מצוי היה בשפע במחסנים, אם גם בלי מוט־הצתה.

ביפו היה מלאי נאה של תחמושת במגדל ישן ומנוּתץ באמצע הרחובות, למרבּה הסכּנה לתושבים. המוסלמים היו משוכנעים שאחרי קושטא, ירושלים היא הנקודה הבאה שאליה רוסיה חותרת, ולפיכך מחדשים היו את הבריתות בין סייעות נושנות המפולגות מכבר, וראשי הכפרים פתחו בשׂיג־ושׂיח עם שבטי המדבר.

הארץ היתה חמושה כולה, שהרי כל פלאח חוגר היה את חרבו בחגורתו ואת רובהו הארוך על גבו. אבק־שריפה עשו בעצמם מפּחמים, גפרית ומלחת שבארץ.

אך נראה לנו שאהבת־המולדת שוודאי תעורר את לב התושבים להילחם עד האחרון בהם נגד כל פולש קיימת היתה בעיקר מחוץ לירושלים; כי במועצת־האפנדים היה “קן של לבבות נבוּבים” המסוגל למכור את העיר ואת מסגד־עומר עצמו בעבוּר בצע.

מנקודת־המבט שממנה ראו המוחמדנים והתושבים בירושלים את עסקי־הפוליטיקה האירופיים נחלקו הלאומים והמדינות לסוגים על־פי הדתות שהם דוגלים בהן.

מובן שרוסיה (עם יוון) עמדה בראש הנצרות המזרחית; ואילו לצרפת היתה הבכורה על אוסטריה, באוואריה, ספרד, סארדיניה, בלגיה וכו', שהוכללו כולן בשם הכללי של הנוצרים הפראנקיים או הלאטיניים, ז.א. הכנסיה המערבית.

בכּנסיה המערבית הזאת, על כל השפעתה המדינית, ראה השלטון העות’ומאני את המשקל הנגדי הגדול לכּנסיה המזרחית, והיא היתה (ועודנה) המחסה והמעוז לתורכיה בהתגוננה מפעולות ההתקפה של רוסיה באמתלה הנוחה של מתן סעד לנוצרים הנדכאים תחת עול השלטון התורכי.

היוונים, שעליהם בעיקר התנשאה רוסיה להגן, לא היתה להם לא ברירה ולא דעה בעניין. הללו, כמו גם הארמנים, טענו, ובמקרים רבים בכנוּת רבה, שהם נתינים נאמנים לשולטן, אשר בצל שלטונו זכו לחירויות גדולות יותר מכל אשר יוכלו לקוות להן אי־פעם אם יוּטל עליהם שלטון־העריצוּת הנוקשה של רוסיה.

הנתינים היוונים והארמנים של השולטן אכן היו שרויים (כמוהם ככל יתר הנוצרים המזרחיים) בצרה כאובה ביותר כל־אימת שנוח היה לה לרוסיה להכריז על מסע־צלב נגד שליטם השולטן – שכּן עלולים היו, הן בימות המלחמה והן במקרה שיובסו הרוסים, להביא על ראשיהם את כל הפגעים שעלולה רוסיה להביא על תורכיה, כביכול בשמם ולמענם.

תקוותם היחידה של הנוצרים המזרחיים האלה טמונה היתה בבּרית האפשרית של מעצמות־המערב, ועל הכל של אנגליה, עם השולטן. ברית מעין זו תשלול מיד מן המלחמה את תכונתה המסוכנת ביותר, לאמור התכונה של מלחמת־מצוָה בין כל העולם הנוצרי מזה לבין האִסלאם מזה.

כשתיכנס אנגליה למלחמה כמעצמה נוצרית – בלי שום פניות, ובלי לחתור לכיבושים או למטרות משלה בקשר למריבות בין כנסיות המזרח והמערב באשר לבעלות על המקומות הקדושים, ושאנגליה, שעד כה נודעה כידידתם ומגינתם המעשית של הנדכאים, בין נוצרים ובין זולתם, תושיט לשולטן עזרה לַמועד הנכון, ובכך תקנה לה זכות לתבוע חירות של ממש, אזרחית ודתית כאחת, לנתיניו של השולטן – זו היתה תפילתם ותקוותם הלוהטת של הנוצרים החרדים והמסכנים בתורכיה; ולא רק הנוצרים התאוו לכך בלבבם אלא גם היהודים והמוסלמים, שידעו מן הנסיון כי עד כה הפעילו הלורד פאמרסטון, הלורד סטרטפורד דה־רדקליף וכל אנגלי נאמן בשירותה של בריטניה את יוקרתה והשפעתה העצומה של אנגליה בהצלחה מתמדת, לרווחת כל המעמדות והדתות של נתיני השולטן של תורכיה ולשיחרורם מעולה של עריצות.

כאשר במרס 1853 הביא סיר יוּ רוֹז¹¹⁸ את הצי הבריטי עד מפרץ ווּרלה החלו הנוצרים לקוות שאנגליה תקח חלק פעיל במלחמה.

סיר יוּ רוֹז היה ידוע היטב בכל רחבי סוריה. שנים אחדות היה הקונסול־הכללי הבריטי בביירות. לאירופים ידוע היה כקונסול רוֹז, אך בפי הילידים היה ועודנו עד עצם היום הזה “הקוֹרוֹנל” – הקצין האביר שתמיד מוכן היה להיחלץ להגנת הנתונים בצרה, ויהיו אשר יהיו – דרוזים, מארונים, מוסלמים, או יהודים.

התרוצצויותיו של הקולונל רוֹז לדמשק וממנה – בימים שלא היו דרכים ברחבי הלבנון – על־מנת להשיג צדק כאשר רק התערבותו האישית היתה יכולה להשיגו; הצורה הנהדרת בה הציל מטֶבח מאות זקנים, נשים וטף, כאשר בימי המלחמה הלבנונית של אותה תקופה הביא טור של נוצרים חסרי־מגן למקום מבטחים, תוך שהוא צועד כל היום בראשם ומוסר את סוסו שלו לחולים בעודו הולך ברגל; התנהגותו בביקור החולים והגוססים כאשר עשתה מחלת־החלירע שמות בלבנון ב־1848, וכאשר נתקפו הילידים בהלה כללית עד כדי כך שאנשים פחדו להישאר ליד שאֵרי־בשרם הקרובים והיקרים ביותר בפגוֹע בהם המגיפה – על כל הדברים האלה ועל אלף ואחד פחוּתים מהם מספרים ברחבי הלבנון תוך שמעלים שם בחיבּה את זכרו של “הקורונל”.

ובאשר לפחוות התורכיים, הללו ידעו כי הקונסול הכללי הבריטי אינו אדם שאפשר להקל בערכו, ובהתאם לכך התנהגו.

כשנודע ב־1852 שהקולונל (אז סיר) יוּ רוֹז הוא הממוּנה על ענייני השגרירות בקושטא, היתה לבּריות ההרגשה שהאינטרסים הבריטיים והנוצריים נתונים בידיים בטוחות.

משנתקבלה הידיעה שהוא הזעיק את הצי, אמרו הבריות כי זה בדיוק הדבר שאפשר היה לצפות לו מצדו.

מר קינגלייק, בספרו “הפּלישה לקרים”, כרך א', כך הוא מתאר את פעולתו זו של סיר יוּ רוֹז: –

"הנסיך מנשיקוב החל במילוי תפקידיו ובפעולתו ביקש להראות כי ניטל עליו לכפּות ולא לשכנע. עם כל השגרירות שלו בא אל דירתו של הווזיר הגדול בשער העליון, אך סירב למלא אחר המנהג הדורש במפגיע שיתיצב אצל פוּאד אפנדי, השׂר לענייני־חוץ. עמו, כך הסתבר, סירב השגריר לבוא בשׂיג־ושׂיח. פוּאד אפנדי, שהוא אשר הועלב במישרים, היה השׂר המוכשר ביותר בממשלה. הוא התפטר מיד מכהונתו. השולטן קיבל את התפטרותו. קמה בהלה. הסתבר שהנסיך מנשיקוב ידרוש תנאים המשפילים את השולטן ופוגעים בו מאד, וכי סירוב להיכנע יגרור אחריו התקפה כהרף־עין.

"הווזיר הגדול סבור היה כי המלאָכוּת לא די שרחוקה היא מלהיות פייסנית, כפי שהתימרה להיות, אלא אדרבה כוונתה “לרכוש מאת תורכיה איזו זכות חשובה שתחריב את עצמאותה, וכי מטרתו של הצאר לרמוס ברגליים את זכויותיו של השער העליון ואת אי־תלותו של השליט. קיצורו של דבר, הדיוואן כה הופתע וכה נתקף בהלה עד שצפויה היתה לו סכנה שיצעד עדי־חורבן בנתיב הוויתורים על־מנת למנוע מהלומת־פתע. אך נותרה תקוה אחת – הצי האנגלי היה במלטה; והווזיר הגדול הלך אל הקולונל רוֹז, שהיה ממונה אז על ניהול עניינינו בשער העליון, והפציר בו שיבקש את האדמירל שלנו במלטה שיבוא אל ווּרלה, כדי שתוכל הממשלה התורכית להישען על צי הקרב לבוא. הקולונל רוֹז, מהיותו איש מוכשר ותקיף, שכּוחו עמו לשׂאת בנטל פתאומי של אחריות, לא חשש לחרוג מגדר תפקידו הרגיל. הוא ניאות לעשות כאשר ביקשוהו; ואף שהממשלה במולדת ניערה חצנה ממנו, ואף שפנייתו אל האדמירל האנגלי הושבה ריקם, ודאי הוא בכל־זאת שעצם הסכמתו להזעיק את הצי הפיגה את הבּהלה שבּעת ההיא העמידה בסכנה את עצם קיומה של הממלכה העותומאנית”.

אם אמנם היה בהזעקתו של הצי כדי “להפיג בקושטא בהלה שבּעת ההיא העמידה בסכנה את עצם קיומה של הממלכה העותומאנית”, הרי לא פחות מכך אמת הוא כי מנע הדבר בהלה במחוזות הנידחים יותר של הממלכה התורכית, שוודאי היתה מסתיימת בטבח ללא הבחנה בנוצרים חסרי־המגן; וכי אמנם חיזק הדבר לאין־שיעור את ידי הפקידים הבריטיים הפזוּרים והמבוּדדים בארץ־ישראל ומחוצה לה, שלא היו להם אלא ההשפעה המוסרית והיוקרה של שם בריטניה לסייעם בפעולתם נגד תככים עוינים, בהרגעת הנוצרים הנפחדים, בהעמידם פקידים תורכיים חלשים ופעמים מושחתים על חובתם; קיצורו של דבר, בהצלת הממלכה מתוצאותיה ההרסניות של מרידה מוסלמית לשם מלחמת־מצוה נגד כל הנוצרים.

המוחמדנים לעולם הם מצפים למלחמות בין העולם הנוצרי לאִסלאם, ובעיניהם הנצרות היא הנצרות המזרחית; הם נושאים עיניהם לכך ששוב ושוב יחדשו הנוצרים את המאבק על השליטה בין שני הכוחות האלה; ואחר־כך תתגבר הנצרות באורח זמני. שלב זה הושג; ידם של הנוצרים גוברת יותר ויותר בארץ־הקודש ובשאר ארצות שבּהן האסלאם מצפה בקוצר־רוח לבוא שעתו!

אך הם מצפים לכך שיום הנצחון הסופי יבוא לאחר התמודדות עקובּת־דמים ונושאת יותר מכל שקדמוּה – ג’יהאד או מלחמת־מצוה לאמיתם, שבהם ייערכו סוף־סוף כל הכוחות של שני הצדדים זה כנגד זה.

בעיני מוסלמי מאמין אין גורל שיוכל להיות מפואר יותר מן המיתה בקרב נגד הכופרים. למות כך פירושו להיות למקדש־השם – עֵד־לָאמת – להיכנס לגן־העדן משדה־הקרב. זה הדבר המחזק את לבו של המוסלמי הכן לקראת כל אשר יבוא, זה הדבר הנותן בו אומץ לעמוד בפני כל סיכון; לצעוד אל תוך לוע התותח; לעמוד בעוד רסיסי פגזים קוצרים בשורות אנשי־החיִל; לחפור את קברו שלו תחילה בחפירות ואחרי־כן ליטול מעדר או אֵת או כלי־נשק מידי חברו הגוֹוע ולהיכנס בקור־מזג למקומו ולהמשיך, גם אם בעוד רגע יבואו כדור או פגז ויפילוהו, קטוּע־אברים או מת.

בעיני כל מוסלמי אמיתי כל קרב עם הנוצרים הוא קרב למען דתו – עד כאן הרי זו מלחמת־מצוה. הנוצרים זכאים לסובלנות רק כל זמן שהם מצייתים ונושאים בעוֹל. בהפירם את הברית על־ידי שיתפסו בנשק הריהם מורדים, ויש לנהוג בהם כנהוֹג במורדים וכופרים.

משעשע היה הדבר להאזין לשיחת השוק בירושלים בתחילת המלחמה הרוסית, ואחר־כך כאשר הועלה על הפרק בפעם הראשונה דבר הברית בין תורכיה לבין כמה מאומות אירופה.

כה נבערים היו הבריות, אפילו בשכבות העליונות של המוסלמים, עד כי היו שאמרו בכובד־ראש כי השולטן, כיון שתקפוהו הנוצרים (הרוסים), עומד לדרוש מן הוואסאלים שלו עזרה בממון ובנשק.

וכי לא היה השולטן כליף־אללה? כלום לא נתן רשיון למלכי הפראנקים ולמלכותיהם לחבוש את כתריהם ולחגור את חרבותיהם לאחר שהביעו תחילה את כניעתם לו בעלוֹתם על כס־מלכוּתם? וכי לא נשבּעו כל מלך ומלכה לבוא ולהילחם למען השולטן כאשר יידרשו לכך?

ועתה הנה אומר הוא לקרוא אל מלכת אנגליה, באשר היא רעוּתו (והוואסאלית שלו), ואל המלכים הלאטיניים, או לפחות אל מנהיגם, הקיסר הצרפתי, משום שהאויב הוא מנהיג הכנסיה היוונית, והכנסיה והאומות הלאטיניות חייבות מכוח החובה ומכוח המדיניוּת להיענוֹת לקריאת השליט העליון שלהן ולהילחם עד שיבוא האָשם על ענשו. אם יבואו הם, הוואסאלים, כאשר ייקראו ויעשו את חובתם – מוטב; ואם איִן, חזקה עליהם שעשו יד אחת עם האויב.

ואז? או־אז צריך יהיה להניף את הדגל הירוק, וצריך יהיה להכריז על ג’יהאד (מלחמת־מצוה) נגד כל הנוצרים – בצ’רקסיה וברוסיה האסיאנית – באלג’יריה נגד הצרפתים – בהודו נגד האנגלים – כל המאמינים האמיתיים יקומו כאיש אחד, ואִנשאללה לא יארך היום עד לנצחון הגדול הסופי, עד לביאת מוחמד, ולנצחון – עד לאִסלאם.

“איזה דברים בטלים הם כל אלה!” היו שאמרו, וצחקו.

אך לנו נראה היה כי מלים לעולם לא תוכלנה להיות בטלות־ומבוטלות, כל כמה שתהיינה מוטעות, כל עוד אלפים ומיליונים גברים, נשים וטף מאמינים בהן, מושפעים מהן, ומוכנים לפעול על־פיהן בעיורון, ויהיה הקרבן אשר יהי.

 

חלק שני מהכרזת המלחמה עד לפלישה לקרים    🔗

פרק שלושה־עשר: ירושלים וארץ־ישראל בלי צבא תורכי    🔗

בכניסתנו לעיר, לאחר חזיון יציאתו של הגדוד שלנו, מצאנו והנה טוּפֶנקצ’ים פשוטים עומדים על המשמר בשערים.

רגילים גם רגילים היינו למראיהם של הטופנקצ’ים האלה, שמתוך נימוס קראו להם קונסולים זרים “המשטרה העירונית”, אך לאמיתו של דבר היו נערים משוגעים, קרועים ובלויים, שאין להם שום סמל־שׂררה מחוץ למקל מקולף ביד, ושבעיקר העסיקום במסירת הודעות רשמיות מן הסראיה.

המלה התורכית טוּפנקצ’י פירושה רוֹבאי, אך בדומה להרבה כינויים במזרח הרי במרוצת הזמן קיפחה למעשה את משמעותה הראשונית. הנה כך הפחה, הגם שעל־פי הפּשט הריהו משנה־למלך,¹¹⁹ יכול שיהיה קצין פחוּת בהרבה – אזרח למעשה, אם גם איש־צבא להלכה – באחת הדרגות המקבילות לדרגה של בריגדיר־גנרל, לייטנאנט־גנרל, ומפקד ראשי פלכי (מיר־ליוָא, מיר־מראן וסַר־אִי־עסכּר). כך גם כאשר רגימנט חסר אנשים למניינו (וכך הוא בדרך־כלל) הרי היוּז־באשי (ראש־מאה) מפקד אולי על המספר הזה, והבין־באשי (ראש־אלף) מפקד על אחוז שאינו גדול יותר.

בדומה לכך קיפח הכינוי ה“ז’נדארמים” המצורפים לקונסולים וכו' את משמעותו המקורית. קוואס דין שיהיה קַשָת, חמוש בקשת וחצים, ותחת זאת חימושו בימינו אקדחים וחרב, ועל־הרוב יוכּר על־פי מטהו בעל גוּלת־הכסף שאותו הוא נושא לפני אדוניו.

הזקיפים הטוּפנקצ’ים החדשים שלנו לא עלו בשום־פנים על אלה שנראו קודם־לכן בירושלים; לאמיתו של דבר, היו אלה אותם אנשים בזויים־למראה, רק שעתה ניתנו בידיהם רובים חלוּדים ומיוּשנים, ובהיעדר כל אנשי־צבא הוצבו בשערי העיר.

הטופנקצ’ים האלה, לעיר, והבאשי־בוֹזוּקים (פרשים בלתי־סדירים) לכּפרים, היו ההגנה הממשלתית היחידה לפּלך כולו, המשׂתרע מג’נין עד אל־עריש (ז.א. מצפון שומרון עד למדבּר־מצרים), וזאת גם בזמן שסיעות האיכרים היו כמרקחה והמוני הבדווים קרבו אך לא מכבר אל חומותינו בעלות הכרכובים. הגברים נכנסו לרחובות ולשווקים במלוא חימושם. כשהיו לנו זקיפים בשערים בימים כתיקנם היה עליהם לפחות להשאיר את רמחיהם, אם לא את רוביהם, בידי המשמר בטרם יבואו אל העיר. גם הרבה בדוויות והרבה צוענים נראו בירושלים.

הפּאשאליק הצפוני הסמוך של עכו לא היה במצב טוב יותר, ועל מצודת־עכו עצמה ניצבו רק תותחנים מעטים – איכרים שלא מכבר אוּמנו למלאכתם.

בעוד השלטון שרוי באָזלת־יד שכזאת היו האיכרים כמו גם הבדווים שוקקים פעילוּת. כמה חרשי־נשק בירושלים עמלו יומם ולילה בתיקון כלי־נשקם. מריבות משכּבר שבו־חודשו, עלבונות שנדחקו ימים רבים הצדה, אם גם לא נשכחו מלב, עתה זכרוּם, והכל היו מדברים על נקם וקרבות ונצחונות על כת זו או אחרת.

עתה הגיעה שעתי לשנס מתנַי, במובן רוחני, כדי שאוּכל לפעול לטובת הכלל, אף שלא היה לי אפילו שמץ של הוראה או הצעה לא מלונדון ולא מקושטא. כל ההודעות שקיבלתי מן המרכזים הללו בימי המלחמה כולה הצטמצמו רק בדיקדוקי־עניוּת של עסקי משרד. אך, כפי שאמרתי קודם, היה יסוד להאמין כי לא כך היו קשריהם של עמיתי אל החלונות הגבוהים.

ברור היה כי לקראת כל מצב שהוא, ויבוא מכל מקום שיבוא, ראוי וכדאי היה לקבל ידיעות מלאות מדויקות באשר למצבה של הארץ כולה, ובאשר לכל תנועה בקרב התושבים. כדי להגיע לכך, וכדי שתהיה עינינו פקוחה על שטח־ארץ רחב כגון זה שעליו השׂתרעה פעילוּת הקונסוליה שלנו, נחוצים היו סוכנים במקומות מתאימים, כפי שסברתי קודם.

ראש־לשכּתי יליד־אנגליה, מר א. ת. רוג’רס, קיבל לא מכבר את המינוי של סגן־קונסול בחיפה, מקום שם היה היקפם של עסקי הספנוּת המסחרית בקו־העליה. הוא נשלח לכהונתו, והוראות ניתנו לו לטפל בעניינים המתעוררים בנצרת, צפת וטבריה, שבכל אחת מהן היו בני־חסות אנגליים, ולהודיע עליהם לירושלים. (חיפה, שלרגלי הר הכרמל, נמצאה במקום שנוח להשקיף ממנו על כל המקומות האלה).

חששותיהם של יושבי ירושלים גברו מיום ליום, בפרט בקרב הנוצרים והיהודים, שנשק לא היה להם, גם לא הורגלו להשתמש בנשק. האירופים התושבים ובני־החסות נשאו עיניהם איש־איש לקונסוליה שלו, והקונסוליות נשאו עיניהן אל הפחה חסר־הישע.

לכל קונסול היה אמצעי נפרד משלו לגלגל בהשערות על הצפוּן בחיק העתיד, ועל הפעולה שראוי יהיה לו לנקוט במקרים מסוימים.

המושל התורכי, חפיז פחה, שתוֹֹאר קודם־לכן, אם גם קיים יחסים של לבביוּת־נימוסים מושלמת עם כולם, מובן שהיו לו יחסים הדוקים יותר עם נציגי צרפת ואנגליה, משום הבּרית הצבאית הצפויה במקרה של מלחמה ממש. הזקן המסכן נחלש מיום ליום ככל שחזקה עליו הזיקנה. מעורר־רחמים היה מראהו, בעוד חולשת הגוף ודאגות השׂררה מתישות חיש־מהר את כוחות חיוּתו. אמרו עליו שהיה כבן שמונים, ולכאורה התקבל הדבר על הדעת.

באותו פרק־זמן שבּו לא היתה לנו שום הגנה צבאית התרחשו, כמובן, מעשים יוצאי־דופן מכל הסוגים, כגון שוד וגזל בדרכי־מלך, התחדשותן של מריבות סיעתיות שכּה הרבּו לפקוד אותנו באחרונה, ושאר מעשים של מרי קטנוני כלפי השלטונות מצד האיכרים. הכל ניצלו בנפש חפצה את ההזדמנות לעשות כרצונם, אף שהתוצאות יכלו להיות גרועות מכפי שהיו למעשה.

לא יצא שבוע לאחר הסתלקותו של הצבא ואנשי אבּו־דיס, כפר סמוך להר־הזיתים ממזרח, בוזזים היו את רועי מַלחה, אחד מכפרי החסָניה מדרום לירושלים.

זמן קצר אחרי־כן, בשעה נחמדה של יום־ראשון אחר־הצהריים, הייתי בפתח מעוננו בטלבּיה (נווה־כפר שלנו, מהלך פרסה בקירוב ממערב לעיר), פטוּר מדאגות השבוע שעבר, ויושב תחת גפננו המסורגת, שׂיח ורדים לבנים בחלון מצד אחד וחלָזוֹנֶה נהדרת (מטפס פרחוני) מתנשאת מן הצד השני, בני־משפחתי סביבי ואני קורא קטעים באזניהם; רגע אניח את הספר על ברכּי ואשקיף על עיר־הקודש היישר מולנו, ולעבר פסגתו של הר־הזיתים, ורגע אשׂא עיני כחולם אל הרי־מואב, בצבעיהם הכבושים ובזיוָם הפּניני כיאֶה לעונת־שנה זו – שרוּי בהזיה מזרחית על העובדה שאין כל משכּן־אנוש בכּיוון ההוא בינינו לבין הנהר הגדול נהר פרת – והנה ברגע אחד טיפסו כשלושים אנשים ממַלחה (איכרים, כמובן) בצעקות, על גדר־הגבול הנמוכה שלנו, רובּם מעוּרטלים עד מתניהם, וכולם חמושים ברובים, אקדחים וח’נג’רים (הפגיון שהם רגילים להשתמש בו).

קראנו אליהם, “לאן פניכם, ידידים?” אך הם היו להוטים מכּדי שייעצרו ויסבירו.

בתחילה הנחנו, כמובן, שהולכים הם להינקם בבני אבּו־דיס, כי הכפר ההוא היה בדיוק בקו התקדמותם, אף שדומה היה כי חפזון־הנואשים היה מיותר למדי. התברר כי לא לכך שׂמו פניהם עתה; הפשיטה לאבּו־דיס כבר בוצעה, הנוקמים נקמו והצאן הוּשבו, כ־200 ראש.

העניין הנוכחי התבטא בכך שאותן צאן שוב נגזלו ממש למרגלות השטח שלי (שהיה משתפּל מן הבית כלפי עמק־רפאים) על־ידי חבורה של בדווים פראים פושטי־בגדוד – ערביי טיאהה מקצווי הדרום. אולם אלה, משראו את הכוח של אנשי מלחה, נשאו רגליהם לנוס ונטשו את הביזה שהיו מעיזים לפניהם, וכך לא היה קרָב הפעם. ידידינו אנשי מַלחה חזרו בצעדים מדודים יותר, אחדים מהם בדרך שבה באו בחוסר־נימוס שכזה, והתנצלו באדיבות על ההפרעה, שאותה נימקו בכך שצריכים היו לפעול במהירות. המחזה היה מוזר ובלתי־צפוי.

עתה נודע לנו כי הפושטים היו מבני טיאהה וג’האלין גם יחד, שחוזרים היו מפשיטה מוצלחת ליד ביסאן (בית־שאן, במעלה עמק־הירדן בואכה טבריה), מקום שם לכדו כמה “מקלות”¹²⁰ גמלים והרבה “מקלות” כבשים ועזים. הם לא מאסו להוסיף על המקלות מכל הבא ליד.

מעולם לא שמענו לפני כן על בוזזים פראים מן המדבּר שיעשו מעשיהם סמוך לחומות ירושלים ממש. חיש־מהרה התברר לנו מה קרובים היו לחומות העיר (ואל תותחיה, שעתה אין פגיעתם רעה), כשם שנודע לנו שהיו כמה בהמות שאפילו פראים אלה חששו לשלוח בהן יד, כל כמה שנמשכו לכך.

שתים מן הנשים והילדים שבחבורתנו השתתפו בתפילת אחר־הצהריים בכנסיית־המשיח על הר־ציון, והמשרת שלנו, מצרי, קשיש ממולח, ירד בהר ועמו שתי אתונות־רכיבה להחזירן, שעה קלה לפני מהומת האיכרים. הבדווים, רכובים על גמליהם, פגשו במשרת שלנו למרגלות העליה אל שער־יפו שבעיר ונתנו מבט חומד בבּהמות המוּבלות, שאחת מהן היתה אתון מצרית משובּחת־להפליא, וכמובן בעלת ערך מסוים.

“למי הללו?” שאלו הבדווים.

“לקונסול האנגלי; מוטב לכם שאף לא תביטו בהן”, החזיר המשרת שלנו. הבדווים הסכימו עמו והמשיכו בדרכם, ולאחר חמש דקות פגשו בעדר הכבשׂים והעזים וחמסוּן כמו להתנחם על שהוצרכו לנהוג התאפקות רבה כל־כך לפני כן. גם כאן הסתיר המזל פניו מהם, שכּן, כפי שראינו, משום־מה נודע לבּעלים האיכּרים על המתרחש, והם חשו להושיע ואילצו את הבדווים לסגת במהירות בלי הבּהמות.

למחרת בבוקר, כשרכבתי לעסקי כהוּנתי הרגילים בעיר, פגשו בי שייך הג’האלין, חאג' דיפאללה, ואחיו, יחד עם הענק צף אל־זיר (גנב פורק־עול מבני תעאמרה, שנמלט מן החלק ההגון של בני שבטו, עם עוד שניִם או שלושה בני־בליעל כמוהו).

הנה כך, ממחרת מעשה־הביזה שלהם, בלב תמים מאין כמותו, הלכו לכבּדני בביקור ידידותי, ובקור־רוח סחו לי שבּפּשיטה בבית־שאן “זכו” (!) בששים פרות ובשלושים אתונות מערביי סְכוּר, שליד טבריה, אך לא אמרו מאומה על הביזה שתוארה למעלה.

מה יכולתי לעשות בתנאים הנתונים? שמחתי להיפטר מן החובה לקבל את פניהם כאורחים במחנה שלי, ויצאתי ידי חובתי בברכות־הבוקר הפשוטות. אולם שלחתי אחריהם לאמור כי מנוי־וגמור עמי שלא לתת תשורות לערבים עד אשר יחזרו חיילים לירושלים.

בעיר פנימה מצאתי אנשים שרויים בחרדה מחמת פריצות שנעשו בלילה, מעשים שתכפו־והלכו. כה רב היה השימוש באבק־שריפה להפחדת גזלנים אמיתיים או מדומים עד שנפתו הבּריות להאמין שההתקפות היו תכופות הרבה יותר מכפי שהיו באמת.

חובתי היתה זו, כמובן, לציין לעצמי התרחשויות אלו ולהביאן לידיעת השלטונות; כלומר, לידיעת הפחה המסכן ונכבדי העיר.

ידוע היה היטב כי מפקד־המשטרה הוא ראש הפורצים. הוא התפּרסם לגנאי ברוע מעלליו, וכחמש שנים קודם־לכן הועבר מכהונתו בהשפעת השגרירות שלנו בקושטא בגלל חלקו ברציחתו של נתין בריטי, רוכל מסכן, שעורר עליו את שנאתו ונרצח באכזריות גדולה. הצלחנו להוכיח את מעשה־הרצח, אך לא קל היה כל־כך להביא את הפושע למשפט, אף כי ידוע היה בהחלט כי אכן היתה ידו בדבר. לא יכולנו אלא להשיג את הדחתו ממשרתו בגלל שאר עבירותיו המרובות.

זה כמה שנים שקטו הגנבים. הם מצאו שאנו עירנים מדי ופעילים מדי בגילויָם ובהבאתם לדין, וככל שהדברים אמורים בנתינים בריטיים שמענו עליהם אך מעט.

אולם עתה שוב הצליח מנהיגם־משכּבר לחזור לכהונתו; ואף כי נזהר שלא להיקלע לידי הקונסוליה, פחדו הבּריות מאד ממעשי־השוד שנעשו בבתיהם של ילידים ושל הרבה אירופים. בלי ספק היה הזמן נוח מאד לפורצים, בין יושבי־כפר ובין גנבים עירוניים, ולבעלי־בריתם במשטרה.¹²¹

הידיעות שהגיעונו מבחוץ זעומות היו ומתמהמהות. הידיעה על החלטתם של התורכים לצאת למלחמה, ועל צליחת הדאנובּה בידי עומר פחה, הגיעתנו באיחור כה רב עד כי היתה דעתנו נתונה יותר למתרחש סביבנו מאשר לדברים שהיו בבחינת רעם־במרחקים בלבד. אולם בחדוה בישׂר מר בוֹטא כעבור זמן־מה כי צרפת ואנגליה לא עוד תלכנה שולל אחר הדיבורים בווינה: הן תנהלנה את המלחמה “בכבוד”.

ידיעה זו היתה לה השפעה על מעמדנו שלנו. העובדה שצרפת ואנגליה משתפות פעולה ממש עם תורכיה בהכרח עתידה היתה להביא הגנה של ממש, קודם־כל לנתינים הבריטיים אך שנית, ובמידה לא מעטה לכל הנוצרים כולם; שהרי עצם העובדה שמעצמות נוצריות ניצבות לצד השולטן ודאי תקהה את עוקצה המסוכן ביותר של המלחמה כמלחמת־מצוָה של כל המוסלמים נגד הנוצרים, ובאחת תשׂים קץ לכל תואנה לטבח כללי של מוסלמים בנוצרים.

עד אז רגיל היה הקונסול האוסטרי לזלזל בכל מחשבה על מלחמה של ממש העומדת אחר כתלנו, שהרי הוועידות בווינה קיבלו עליהן, מתוך חמלה על תורכים מסכנים, להרחיק את הסכנה מהם ולחסוך טירדה מכל גורם אחר. ומי מוכשר לכך כאוסטרים, שתמיד ידם רב להם בדיפלומטיה, מחוץ להיותם בני הכנסיה המערבית, ועם זאת לא צרפתים? קציניה של פריגאטה אוסטרית שביקרו אצלנו זמן קצר לפני כן (בספטמבר) היו בהחלט בדעה זו; אולם הם סיפקו לקונסוליה שלהם כמה חביות אבק־שׂריפה ומלַאי נשק חם להגנתם, מאחר שזמן קצר לפני כן נקהל עליהם אספסוף וניפץ שם כמה מן החלונות תוך כדי קריאות “הלאה הכופרים!” לאחר שקיבל מר פיצאמאנוֹ את הציוד הזה הודיע לפחה כי בכוונתו לירות באיש הראשון שיִמלאֵהו לבו להעליב את הקונסוליה או אותו עצמו כחייל. כך סיפר לנו; ומכאן נראה כי הדיפלומטיה מן הסוג שלו נתיסדה על הכלל, “Si vis pacem, para bellum” (רצונך בשלום, היכּון למלחמה).

מקושטא גם נודע לנו כי יש כוונה לחזק את הנצרות המערבית או הלאטינית בירושלים על־ידי שתיעשה עיר־הקודש תחנה לקונסולים־כלליים, על מקומה של ביירות, וכי בקרוב תוקמנה מספר נציגויות חדשות של ממלכות לאטיניות אירופיות, כגון אלו של ספרד, נאפולי וכו', שכּולן יחדיו תהיינה לחומה נגד “האדונים האלה הצרפתים”, שעד אז חמסו להם לבדם את ההגנה על הנצרות (הלאטינית).¹²²

מובן שלא יכול היה להיות רגע נוח יותר לקידום האינטרסים הלאטיניים בממלכה התורכית מן הרגע הזה, בו היו יריביהם מאז־ומקדם, המזרחיים (הרוסים והיוונים), אויבים גלויים לתורכיה.

לא רק המנהיגים המדיניים של הנצרות הלאטינית סברו כך אלא גם הפטריארך הנמרץ שלנו, מוֹנסיניוֹרה ואלירגה. מאז נכנס הוד־חסדו לתפקידו (ב־1847) שקד בהתלהבות בכל המובנים האפשריים על קידומה ויציבותה של הכנסיה הלאטינית. מאז הגיע לירושלים, ב־1848, נתן עינו בכּפר בית־ג’אלה כנכס רצוי, וחוץ מזה עמל באמת־ובתמים להקים סמינריון או בית־אולפן פטריארכאלי לחינוך הנוער של סוריה.

הכפר בית־ג’אלה שוכן ליד בית־לחם. הנוסעים בארץ כמעט לא יוכלו שלא לראותו ממקומו של קבר־רחל, בדרך מירושלים. מצד אחד שוכנת בית־לחם, ומן הצד שכנגד יש רכס־הרים שעליו מטעי זיתים נרחבים, ומבּינות לעצים האלה מתנשא כפר עליז־למראה אך קטן. אותו כפר הוא בית־ג’אלה.

כאז כן עתה היה בין בתיו דבר שלא היה כדוגמתו בארץ־ישראל הדרומית – כנסיית־כפר נוצרית נוסח־יוון, שניכּרת היתה ממרחקים בשיעורה, העולה מעט על זה של משכּנות האיכרים, ובכיפּתה העגולה – לא גדולה, ואף־על־פי־כן בולטת ומושכת־עין די הצורך.

עם כל היותה צנועה בחזותה, ושונה מכּנסיית־כפר באנגליה, עמדה, ועודנה עומדת, כאנדרטה לנצרות בחבל מוחמדני. מבּחינה זו היו שני הכפרים, בית־לחם ובית־ג’אלה, אחים ושכנים; רק שבית־לחם, אשר לה כנסיה משותפת רחבת־ידיים (מקודשת ומשותפת לכל הנוצרים), מלבד כנסיה לאטינית ושלושה מנזרי־ענק, עם יישוב שוקק ורב־מעשׂ, לא היתה בה אותה אווירה כפרית מיוחדת של אחותה. בשני הכפרים היה היישוב נוצרי בעיקרו, אלא שבּבית־ג’אלה היו התושבים (כ־3,000 במספר) בני העדה היוונית האורתודוקסית.

תכופות שמעתי חוזרים על אותו מעשה בחבורת עוברי־אורח העושה דרכה מירושלים לבית־לחם בהדרכתו של נזיר פראנציסקאני, שבהוֹרוֹתם על הכפר בכרם זיתיו ובשאלם את מורה־דרכם אם נוצרים הם היושבים בו, נאמר להם, “Non sono Christiani – sono Greci” (אין הם נוצרים – יוונים הם).

בכפר הזה בית־ג’אלה, הסמוך למקום הקדוש בבית־לחם, ועם זאת, להבדיל מבית־לחם, איננו תחת שלטון הפראנציסקאנים, נתן הפטריארך הלאטיני את עינו. אכן, היו קשיים בדרך; אלא שדומה כי בעיני אנשים מסוימים אין קשיים קיימים אלא על־מנת שיסלקום.

ואלה היו הקשיים. הכפריים – כולם בני העדה היוונית – כה כפותים היו בהתחיבוּיות שונות למנזר היווני עד שלמעשה היו צמיתים לו. שאל הוד־חסדו, “וכי אין שם לאטינים?” “אין”, היתה התשובה; “הם עקרו כולם לבית־לחם”. “אך כאשר עזבו את המקום האם לא הניחו אחריהם אדמות, זכויות על קרקע, עצי־זית?” “אמנם כן, ועודם משתמשים בהם”.

כאן היה מצע לפעולה; ועל הבסיס הזה – על יסוד העובדה שכמה מתושביה הלאטיניים הקודמים של בית־ג’אלה עדיין היו בעלים מוכּרים של רכוש בביתם־משכּבר, עיבד הפטריארך אף הגשים תכנית להשיב לכנסיה הלאטינית לא דריסת־רגל סתם אלא עמדה ראשונה־במעלה בבית־ג’אלה.

ככל שפּחתה ההשפעה היוונית בקושטא עם קרוֹב המלחמה גברה באותה מידה ההשפעה הלאטינית המתחרה – והפטריארך ואלירגה, שנשען על השגרירות הצרפתית בשער העליון, היטיב לנצל את שעת־הכושר. בכל מיני דרכים שוּדלו יוצאי בית־ג’אלה אשר בבית־לחם לשפץ את בתי־המשפחה הישנים שלהם – או לבנות להם בתים חדשים, ולוּ גם קטנים או דלים, ואחרי־כן להשׂכיר שניִם או שלושה מאלה להוד־חסדו. לאחר שהחזיק בהם חדשים אחדים, הרס אותם ובנה על מקומם בית אחד טוב, ובו קבע את משכּנו הכפרי.

לנַשל איזה אדם נטול־ערך, באשר הוא לאטיני המתפרץ לרשות שאינה שלו, אולי קל היה לנזיר היווני – אפילו יהיה המנושל כוהן מן הפטריארכיה; אך להיפטר מן הפטריארך בכבודו ובעצמו, על כל פמליית הכוהנים והמזכירים אשר לו – איטלקים וצרפתים, שאומותיהם מעניקות להם את חסותן האדירה, והם נתמכים על־ידי החצר של רומא עצמה – זו אכן בעיה קשה היתה.

בשלבים הראשונים לפּרשה שׂמו האיכרים קשי־העורף על דרכו כל מכשול שאפשר להעלותו בדמיון, בהמרצת כוהניהם שבּוחרים היו לראות בקרבּם את אויב האנושות כולה (ואולי היה זה עדיף בעיניהם – כי אז יכלו לבטוח ביכלתם להקיאו מקרבּם) ולא עושה־נפשות קאתולי. כדורים נוֹרו בחלונותיו ובחלונות כוהן־הקאפּילה שלו ומזכירו, למען הפחידם והניסם. אף עיבּדו תכנית לחטוף את הוד־חסדו ולהעבירו חבוּש־עיניים לאיזה מקום רחוק.

בוּרים שכמותם? הבן לא הבינו את הכוח הטמון בהתעקשותם של אירופים בהגשמת תכנית שתיכּנוה כהלכה ונמנו־וגמרו עליה; אך מעט נוּסוּ עדיין במזימות רומיות אשר תעלינה כפורחות בלחצה של התנגדות, כאשר כוח חילוני ארצי עומד לרשותן. האלימוּת מצדם היא שהיתה נחוצה לקידום הצלחתו של הפטריארך.

כאן נעוץ לעתים קרובות מאד ההבדל בין אירופים לאסיאנים.

הרדיפות והתלאות הובאו לידיעתה של קושטא בכל היקפם. אחרי־כן באה התקדמות מן הצד הלאטיני: משלב לשלב התנהלו הדברים, והילידים, כמו תמיד, היו סוגדים להצלחה; עד שכּיום כרם־הזיתים הפורה והאפל של בית־ג’אלה מקיף ריבוע של בניינים אירופיים, שהם ארמון פטריארכאלי, כנסיה מובהקת בבניינה, וסמינריון לכוהני־דת; אך בזאת אנו מקדימים מאוחר למקודם, וראוי שנספר את המאורעות לפי הסדר ככל שנגיע אליהם בפרשת־הקורות שלנו.

מוזר הוא למדי: בעוד ההשפעות הלאטיניות נמצאות ככה מדרך־הטבע בקו־העליה, אירעו כמה מקרים קטנים שהעידו על הלך־הרגשות ביחס לפרוטסטאנטים. אחד מאורחינו בעת הזאת היה המאיור־גנרל סיר צ’ארלס אוֹ’דוֹנל, לשעבר בשירות בבומביי אלא שעתה־זה בא מן הדאנובּה, ויכול היה לספר לנו על כך שהצבא התורכי מונה 100,000 איש, שרוחו רוֹממה בקרבו, ויש לו כמה קצינים טובים (דבר נדיר למדי בעת ההיא בצבא העותומאני – בו היו הטוראים בדרך־כלל חיילים טובים הרבה יותר מקציניהם), כמו גם פּרוסים אחדים על חיל־התותחנים וצרפתים אחדים בשורות חיל־הפרשים. הוא עבר את קושטא, אתונה ואיזמיר, וניתן לו לעמוד על מצבם הכללי של הדברים בכל המקומות האלה. סיר צ’ארלס התכוון לנהוג כמנהגם של תיירים – לחלק את הרכיבה הממושכת מיפו למסע של יומיים על ידי שיָלוּן בלילה הראשון ברמלה.

כאשר צילצל בפעמון במנזר¹²³ הלאטיני שם השקיף אחד הנזירים (רשאים אנו להניח כי היה זה הנזיר שחובתו לטפל בזרים) מן החומה מעל לשער, ובתוך שאר שאלות שאל, “האם אתה פרוטסטאנט?” “וכי מה איכפת לך?” היתה התשובה; “נוסע אני בארץ־הקודש, ומבקש אני את הכנסת־האורחים אשר לשמה נבנה ביתכם”. “האם אתה קאתולי?” “וכי שמעת מימיך”, אמר הלז, “על אוֹ’דוֹנל שאינו קאתולי?” (נימוק זה היה קולע במיוחד, שהרי רוב הדרים שם תמיד הם ספרדים, ומן הדין שיידעו מי הם בני או’ֹדוֹנל). “בני משפחתי היו קאתולים טובים יותר ממך גם מכּולכם יחד”. “האם אתה פרוטסטאנט?” “אם כן, במקרה זה הנני פרוטסטאנט”. “אם כן, אי־אפשר להכניסך”.

סיר צ'. אוֹ’דוֹנל פנה לו אל האכסניה הארמנית הקטנה, ושם, להפתעתו, זכה לאותה קבלת־פנים בדיוק, ואנוס היה להמשיך באשוּן־לילה בדרכו לירושלים.

מקור הסירוב בשני המקרים היה, מן־הסתם, באיזה בילבול־מושגים מטופש של נזירים ביחס לפוליטיקה ולמלחמה, כי חרף ההבדל הרב באינטרסים סבור היה כל צד כי עתה תגבר הכת הנוצרית והמאורעות יתגלגלו לטובתו.

זמן לא רב לפני כן זכתה גבירה אנגליה רמת־מעלה באותו יחס ביום חם בבית־לחם מצד המנזר היווני. היא נתקלה באותו סירוב בשל היותה פרוטסטאנטית לאחר צילצולים ממושכים בשער, והגבירה נאלצה להמשיך בדרכה.

כל היודע מנסיונו מה־עז חום השמש ליד השער ההוא כמעט כל ימות השנה יוכל להעריך, יותר מכל זולתו, את טיב ההתנהגות הזאת של הקנאים האנטי־פרוטסטאנטיים.

מופלא היה הדבר שכל העדות אשר להן מנזרים, העשויים כביכול לנהוג הכנסת־אורחים בעוברי־אורח, נקטו בעת־ובעונה־אחת אותו מנהג, לא זו כנגד זו – כי בכך לא היה צורך – אלא כנגד הסוג היחיד של נוצרים שלא היו להם אכסניות מעין אלו.

אולם אני סיפרתי על המעשה בסיר צ’ארלס אוֹ’דוֹנל לנשיא טֶרה־סאנטה, בירושלים, ואחרי־כן לא נשמעו עוד תלונות כאלו מפי תיירים.

באשר לעדת הפרוטסטאנטים בבית־לחם השתדלתי, בהתחשב במעמדי הרשמי, להימנע מליצור את הרושם שאני מטפּח כת פרוטסטאנטית בעיר ההיא. במתכוון אני נזקק כאן למלה כת, שכּן הנסיון מלמד כי יכולים איכרים בני־הארץ להתקרא פרוטסטאנטים כאשר ה“פרוטסט” (מחאה) שלהם נובע רק מטינה אישית, או מן התקוה שואפת־הבּצע (הנכזבת תמיד) שישוּלמו מסיהם בעדם, כאשר יעשו להם בהצטרפם לעדות דתיות אחרות.

אף־על־פי־כן מאד תרחק ממני הכּוונה לרמז כי אין אנשים הממירים את דתם מתוך מניעים נאורים ומצפוניים. ודאי שההיפך הוא האמת.

מחלוקות די־הצורך היו בבית־לחם; ואף־על־פי־כן עובדה היא שהיתה שם עדה פרוטסטאנטית, וכי הוכּרה על־ידי השלטון המקומי.

פעם אחת לקחתי עמי כמה ידידים לבקר בבית־הספר של הפרוטסטאנטים הילידים ולתהות על חינוכם של התלמידים. מצאנו את הילדים צוהלים ואת הוריהם מאושרים. אלה האחרונים צבאו על החלונות לראות את המתרחש. שמעתי את הילדים משננים את הקאטכיזם הכנסייתי שלנו, שבקיאותם בו לא נפלה מזו שהורגלתי למצוא אצל ילדי־כפר באנגליה; וחובה עלי להודות כי חשתי עונג לשמוע את תכנו באותו מקום מיוחד, כשהוא מבוטא במבטא הסרבי הכפרי המובהק שלהם, השונה כל־כך מחיתוך־הדיבור הגחכני או המשַנשן של רוב הנוצרים הירושלמים.

הם קראו פרק כ' במתי, והמורה (מן הילידים) נאם לפניהם בקצרה על מה שקראו, וסיים בתפילות, שכללו כמה מן הליקוטים שבסידור־התפילות שלנו.

כל זה היה משׂבּיע־רצון לגבי בית־ספר שמנה שבעה חדשים בלבד לקיומו.¹²⁴ ההורים והידידים ניצבו בפּתח וטיפסו בחלונות פנימה, וביניהם היה הזקן שהוזכר קודם כמי שראה את סידני סמית בימי־נעוריו. הוא היה עכשיו, זה זמן־מה, אחד השייכים של העיר. לאחר סעודה קלה על מרפסת פתוחה שממנה נשקפו להם נופים נאים, חזרו אנשי חבורתנו לירושלים, ובדרכם ליוו אותם אנשי בית־לחם ביריות רובים ובתרועות־גיל כבעת בואם.

עד כה וכה הגענו לחודש אוקטובר. העונה עדיין לא נגמרה, ואנו היינו עדיין במחנה־הקיץ שלנו; אך ברק רחוק שנראָה במוצאי ה־1 באוקטובר בישׂר כי תמורה קרובה לבוא, וכי הגשמים עומדים אחר כתלנו. בלילה התנשׂאה הרוח וירד גשם לרוב.

היו, כמובן, שדיברו על עקירת האהלים וחזרה אל העיר לימות החורף; אך הגשמים הראשונים רק לעתים רחוקות הם נמשכים יותר מיומיים או שלושה, ולאחריהם בא מזג־אוויר משיב־נפש, עם שמש חמה, ולכן לא אבינוּ להחיש את עקירתנו מאוויר־הכפר הצח ומשיב־הנפש. הואיל וה־2 באוקטובר יום־ראשון היה הלכו המגוּדלים שבמחנה שלנו ובמחנהו של הבישוף (שכּלל את מחנה הכוהן המיסיונרי האנגלי ומשפחתו) העירה כרגיל לתפילה בכנסיית־המשיח, על הר־ציון, שתחילתה בתפילת־ההשכּמה בערבית בשעה שבע בבוקר.

הערת העורכת    🔗

בימים ההם היתה בכנסיית־המשיח שעל הר־ציון, בבקרים מסוימים של יום ראשון, תפילת השכמה בלשון הערבית, למען הנוצרים המזרחיים שנספחו אל עדתנו. על תפילה זו ניצח הכוהן־התושב, הרוורנד ג’ון ניקולֵייסון.

שום תיאור של יושבי עיר־הקודש ומצבה לא יהיה שלם בלי שידובּר בו מעט. מר ניקולייסון, דני במוצאו אך איש הכנסיה האנגליקאנית, הדבק בלב־ונפש בכנסייתנו ובאומתנו, היה התושב האנגלי הוותיק ביותר שבקהילתנו האירופית בירושלים. קרוב לשלושים שנה עמל כאן כמיסיונר ליהודים, וקנה לו ידיעה עמוקה בלשונות הראשיות, בהליכותיהם, מנהגיהם וזרוּיותיהם של תושבי הארץ לסוגיהם. לזכות תבונתו, נימוסו ואומץ־לבו בשנים הראשונות לישיבתו כאן אפשר לזקוף חלק גדול מן ההצלחה שליותה את הקמת המיסיון בארץ־ישראל, את ייסוד המיסיון הרפואי, את בניית הכנסיה, ואת התכנסוּת הקהילה סביבו.

מר ניקולייסון חי בירושלים משך שנים רבות של חרדה וסכנה, כשלא היו חוקי־סובלנות בממלכה התורכית, לא קונסולים המגינים על הזרים, לא אנשי־שׂררה תורכים־במוצאם היושבים בירושלים, ולא אניות־קיטור או מסילות־ברזל להקלת הקשר לאירופה. הוא חי בזמנים המסוכנים והמסוכסכים שבאו לאחר מלחמת־העצמאות היוונית ובתקופת המאבקים של המשנה־למלך המצרי, מוחמד עלי, ובנו, אִבּראהים פחה, על ההגמוניה בסוריה, שנסתיימו במלחמת 1841 והשיבו את הארץ ההיא לשלטון התורכים. הוא ומשפחתו התנסו בסכנות המצור, הרעב, רעידת־האדמה והדֶבר, וניצלו מכל אלה.

הודות לנסיון שרכש משך תקופת־חיים ממושכת וגדושת־מאורעות מעין זו יכול היה מר ניקולייסון לגבש לו דעות נכוחות על אָפיים של התושבים השונים ועל מצבה של הארץ. לאומץ־לבוֹ השקט והשלֵו נודע ערך עצום בעתות קושי או סכנה. בכל רחבי הארץ הכירוהו וכיבדוהו – יהודים, תורכים, נוצרים אנשי הכנסיות השונות, והאירופים, שעם כולם יכול היה לשוחח בלשונם שלהם. ערבית למד על בוּריה.

כפי שכבר נאמר, הוא שהיה מנצח על תפילת ההשכמה בימי־ראשון בלשון ההיא. בתורת כוהן בכּנסיה ממונה היה גם על התפילות בעברית, אנגלית וגרמנית; אך באלו השתתפו הבישוף ושאר המיסיונרים.

נהגנו להשתתף בתפילה הערבית הזאת, ומשום כך היה עלינו לעזוב את המחנה בשעה מוקדמת מאד בבּוקר. התפילה האנגלית נערכה אחרי־כן בשעה עשר.

כדי לחסוך את הדרך הלוך־ושוב היינו אוכלים ארוחת־בוקר וארוחת־צהריים עם מר ניקולייסון בין התפילות, וחוזרים למחנה אחרי תום התפילה האחרונה. מענגות מאד היו השעות השקטות שכּך בילינו בביתו, החלפת היגיעות והדאגות של ימות השבוע בנופש ובמנוחה, שנבעו לא רק מהיעדר כל עסקים אלא גם מן המגע הנעים עם ידידנו הוותיק. יומניו של בעלי מספרים בלשון נוגעת־אל־הלב על הביקורים האלה ועל קסם שיחתו של מר ניקולייסון, כשהיתה תשומת־לבנו נתונה לנושאים מעניינים מאין כמוהם באשר לארץ־הקודש ולכל העתיד המזוּמן לכנסיה הנוצרית ולעם־ישראל. טבעי היה הדבר, בהתחשב בתמורות הנפלאות שפקדו את ארץ־ישראל ואת עם־ישראל אשר בהן חזינו – מר ניקולייסון כאן בירושלים, ואנו עצמנו תחילה ממרחק ואחרי־כך כאן.

יותר ויותר הסבו המאורעות החולפים את תשׂומת־לבּן של אומות העולם הגדולות לעיר־הקודש. אי־אפשר היה להימנע מן ההכרה שלעולם לא תוכל עוד ירושלים להיות העיר המזרחית שאין משגיח בה, כפי שהיתה תחילה; שלא יארכו הימים ועניינן של האומות יתקבץ ויתרכז במקום שממנו צופים היינו בהתעניינות עזה מאין כמוה בגילגולם של המאורעות הכבירים, שדווקה אז החלו להתפתח.

ימי־ראשון שקטים אלה על הר־ציון מתבלטים בניגודם לשקיקה ולמרקחה של חיינו בימות השבוע. כל התושבים ידעו כי יום־הראשון הוא יום־המנוחה שלנו. מעולם לא ניסו להביא לפנינו ענין כלשהו שאפשר היה לדחותו עד למחרת בבּוקר. להוציא מקרים של כוֹֹרח מוחלט, לא הפריענו איש ביום ההוא. בשעות אחר־הצהריים חזרנו למחנה שלנו.

כל כמה שיהיה הדבר מוזר למראית־עין, לא היה בנו אף צל־צלו של חשש או דאגה לבטחונם של ילדינו הצעירים שנשארו שם עם המשרתים המעטים של משק־ביתנו; לא היה מקום קל־שבקלים לפחד שמא ינסו אפילו זרים עוברי־אורח לגנוב משהו מן הרכוש שבאהלינו. כל הבּריות שבּקרבּם ישבנו ראו באנגלים ידידים שהכל כאחד פונים אליהם לבקש עצה או סעד, וכמו שאמרתי קודם, היתה בעת ההיא אמונה מוצקה כי היד החזקה ואם גם הסמויה־מן־העין של העצמה הבריטית תשיג את עושי־הרעה, במוקדם¹²⁵ או במאוחר, ותביאם לדין. ידידנו הזרים לא הבינו זאת; הם השתוממו על אומץ הלב בו אנו מתהלכים באין מכלים דבר וחשים בטחון כה רב. לפעמים היו מבקרים אצלנו במחנה שלנו ושואלים “אם אין אנו מתיראים, אף לא בלילה”, כשהיו שערי העיר מוגפים ונעולים למשך הלילה, ובאין אפשרות לקרוא לעזרה (גם לוּ היו חיילים או אנשים שיוכלו לעזור). האמת היתה שהבּריות שבּקרבּם ישבנו הם עצמם היו המפסידים אילו מצאתנו רעה, וזאת היטיבו לדעת.

יתר על כן, ברכה מרובּה צמחה להם מתוך כך שבּהישׂג־ידם ובקרבּם היה להם, בדמותו של הקונסול, פקיד שהודות לתקופת ישיבתו הממושכת¹²⁶, ולהזדמנויות שנוצלו יפה, קנה לו ידיעה עמוקה כל־כך בכולם, ואשר מן הנסיון ידעו שתמיד הוא מוכן־ומזומן לעזור לנדכאים. ברכה מרובה צמחה להם מכך, וגם זאת ידעו היטב. הם שׂמחו לשַחר את פנינו. המנהיגים ובני־העם כאחד בסיעות האיכרים השונות ודאי היו הראשונים לתפוס כל מי שעלול היה לנסות לפגוע בנו לרעה.

אולם הנוחות והבטחון שזכינו להם כך הודות לקרנה הרוממה של ההשפעה הבריטית היו פרי שנים של עמל סבלני מצד השלטונות הבריטיים, החל בקונסול עצמו וכלה בשגריר בקושטא וברבּי־השליטים באנגליה. משך השנים ההן עמדנו על המשמר בלי הרף; לא העלמנו עין משום מקרה שהצריך תקנה. פעמים חלו עיכובים בלתי־נמנעים בהשגת נצחונו של הצדק, אך כאשר בא היה הרושם גדול פי־כמה בהענשתו של עַוָל, שהתחיל לקוות כי נשכחו מעשיו הרעים, או בפיצוי הלא־צפוי שזכה בו איזה קרבן של עושק שכבר נואש מתקוה.

רק בעתות לחץ מעין אלו שאותן אנו מתארים עכשיו תוכל יסודיוּת העבודה להיבחן. שיחק לה המזל לארץ־ישראל שקיימת היתה השפעה המסוגלת לרסן את התסיסה ואי־הסדר ולמנוע התפרצות נרחבת של אנארכיה גלויה. היטב ידענו כי מהומות רציניות בעיר־הקודש ובארץ־ישראל עלולות היו לסבך בהרבה את הקשיים המדיניים של הזמן ההוא. וסיפור־המעשה הזה מעיד די־והותר שאכן עלולות היו מהומות לפרוץ, ועד־מהרה ודאי שהיו נעשות רציניות.

־ ־ ־ ־

כשחזרנו לאהלינו באותו יום־ראשון אחר־הצהריים הודיענו אחד הילידים, שביקר בבית־לחם, כי במקום ההוא גדולה התכוּנה למלחמה. עם רדת הלילה ראינו משׂוּאות גדולות בכּפר הדרומי־המערבי בית צפאפה; שמענו את הצעקות – ופעמים אפשר היה אפילו להבחין בבירור בקולות – וגם ביריות הרובים, שמן־הסתם היו ביטויי התגרוּת. השכּם בבּוקר הגיעו הידיעות על תלאות נוספות בעין־כרם, שגם הוא מכּפרי החסנִיָה, אך מרוחק יותר מאִתנו מערבה, על הגבולות שבין שטחי אבו־גוש ועות’מאן אל־לחאם. שני אלה, יזכור הקורא, היו ראשי המחוזות האויבים. שלחתי להודיע על המתרחש בסראיה – והדברים הושמעו מבעד לשערי העיר הסגורים, מפי האיש שלי, אל הזקיפים שבמשמרת.

עם האיר הבוקר שיגרתי גם קוואס רכוב ועמו הודעה ממני אל הנלחמים הנקובים בשמותיהם למעלה, להזכירם כי שביתת־הנשק של הפחה מיום 4 באוגוסט עדיין לא פקע תקפה, וכי אני לא אשכח את המעשים האלה ולא אמחל עליהם בשוּב הכוח הצבאי. השליח מצא את עות’מאן אל־לחאם עצמו במַלחה – אף היא מן הכפרים השוכנים דרומית־מערבית מאתנו – מקום שם נערכו הסייעות לקרב זו כנגד זו. אחדים כבר נספּו בדרך בין הכפר ההוא לעין־כרם. בהרים ניצבו צופים ונשים שנתנו קולן בקריאות־מלחמה להעיר ולעורר את הנלחמים.

השלטון לא עשה מאומה במשך היום; והבישוף שלנו, שחשש פן יירד עות’מאן אל־לחאם על ליפתא, פירק פתאום את מחנהו המשפחתי ליד המקום ההוא, אחד מכפרי אבו־גוש צפונית־מערבית לנו. בערב ניגשתי למקום ברכיבה ומצאתיו בידי פלגה של איכרים מן הכפר, שהוצבו להבטיח את בתיהם מפני הפתעה בלילה הבא.

לאחר חשכה הבעירו אנשי בית־צפאפה עוד מדורות, והצריחות ויריות־האיתוּת נמשכו בהפסקות; אולם לא לשם רהב בלבד – שכּן (דבר נדיר מאין כמוהו במלחמת־כפרים) נמשך הקרב כל הלילה – אלא לתועלת שני הצדדים. מספר ההרוגים לא פורסם. השפעת כל הדבר הזה בשעות הלילה היתה מוזרה ביותר, ואחד הצדדים המופלאים שבּכל זה הוא שלבטחוננו לא נשקפה סכנה כלשהי משום צד. לאחר ששיגרתי את הקוואס שלי אל המנהיג האחד בבוקר הטלתי על סגן־הקונסול שלי, מר רוג’רס – שעמד לצאת אחר־הצהריים ממקום כהונתו בחיפה, ואמוּר היה ללון בלילה בבּירה הכפרית של אבו־גוש (קרית אל־ענבּ, שכידוע לכל עובר־דרכים היא נמצאת במעבר־ההרים בדרך ליפו) – למחות בפני המפקד־הראשי של האויב, כלומר לפני אבו־גוש עצמו.

ביום הזה הגיעונו ידיעות מביירות, על־ידי השלטונות הצרפתיים, שהחלו קרבות באירופה בין הרוסים והתורכים.

דבר זה נתאשר על־ידי מר בוֹטא בבוקר המחרת, 4 באוקטובר; וכן נמסר לנו כי מר באזילי, הקונסול־הכללי הרוסי, נצטווה על־ידי המושיר (מושל כללי) התורכי לצאת, וכי היו קרבות בין המוּצבים על הדאנובה.

שלחנו להוסיף ולשאול אצל הארכימאנדריט הרוסי, ומצאנוהו מסיח עם הקונסול האוסטרי על קשר־קושרים מסוכן שנחשׂף לאור בקושטא ובו מעורבים אחיו של השולטן, עבד אל־עזיז,¹²⁷ והשייך אל־אסלאם. נמסר כי הראשון הוּשׂם במאסר, וכי אניית־קיטור צרפתית ואחת אנגלית מוכנות עם השולטן להסיע אותו ואת משפחתו בכל רגע, אם יהיה צורך בדבר.

לא חסרו דברי פרשנות כבדי־משמעות בקרב ילידים וזרים בירושלים באשר לסיבות הקרובות־לוודאי של התככים והקנוניות האלו. אחדים גם אם יכלו להאמין באפשרות שנסיונות מעין אלה נעשו כדי לסבך את העניינים, סבורים היו כי הסיפור הזה “טעון אישור”.

בתקופה הזאת ראיתי יום אחד ברחוב כוהן רוסי מלווה, בחסותו הדתית, צ’רקסי אחד בתלבשתו הלאומית – טיפוס נהדר של איש־הרים אסיאני. מעניין היה הדבר אילו יכולנו לחדור אל חביוני מחשבותיהם של אנשים אלה באשר לעתיד.

הם עמדו לעזוב את עיר־הקודש, ולא מתוך בחירה חפשית; אף־על־פי־כן בהכרח צופים היו הכוהן כמו גם הארכימאנדריט הרוסי שלנו – שארז את צרורותיו, נכון לצאת כהרף־עין – למסע־צלב מוצלח של האמונה האורתודוקסית, שסיומו יהיה שונה מאד מזה של אומות המערב בשכּבר־הימים.

אחרי־כן קראנו בעתונים הפומביים, כפי שמסרו כַתביהם, שכאשר צעדו גיסות הרוסים דרומה היו החיילים שואלים בחנָיות־הלילה שלהם את האיכרים שאצלם התאכסנו מה המרחק המפריד עדיין בינם לבין ירושלים! דבר זה העיד על הדעות שהוחדרו בהם בטרם ייצאו למסעם באשר ליעדים הסופיים של המלחמה הזאת.

בסמוך יותר היתה המלחמה מתנהלת בכל עוז. בשעות הלילה שמענו חלק גדול מן הקרב, ולמחרת בבּוקר נודע לנו כי רבים נספּו.

יוצא הייתי את העיר בדרך אל אהלִי ב־6 בחודש אחר־הצהריים והנה ניגשו אלי השייך חמדאן מבני תמעארה ומוחמד אבּו־דיס, מאותו שבט. הם ירדו מעל סוסותיהם, והראשון בא להודיעני כי עות’מאן אל־לחאם הטיל עליו לומר לי שהמלחמה כבר אָרכה דיה; שעת היא לחדול, כי ערביי המדבּר הפראים מגיעים בלי אשר נקראו כמסייעים לכל צד, והדבר אינו רצוי; שהוא יודע כי ידיד אני לדאוּלה אל־עאלִיה (השלטון העליון) ולשלום הציבור בכלל; אשר על כן, וכו' וכו'.

הואיל ולא רציתי ליפול בפח כתומך באחד הצדדים אף לא כמתווך, הסתפקתי בתשובה שעות’מאן חייב לכתוב בעצמו אל הפחה, כי אני לא אעשה מאומה אלא באמצעות השלטון התורכי.

אינני יודע מה נעשה, אף כי בעצם היום ההוא ביקרתי אצל הפחה לשם התיעצות ידידותית וכן על־מנת לברך את בנו לרגל כיבּודים שזכה בהם זה־מקרוב. אבל השכּם בבּוקר שמענו את האיכרים כשעודם מתגרים זה בזה בקולי־קולות; וכל האנשים שבהם פגשנו בדרכנו העירה היו חמושים מכף־רגל ועד ראש.

קבוצה אחת קטנה שפגשה בזולתה הכריזה כי אבו־גוש כבש את עין־כרם (מהלך כארבע פרסות מן המחנה שלנו). מסתבר שיען כי הסתיר המזל פניו מעות’מאן יריבו ביקש הלז את התערבותי למען השלום.

מזג־האוויר עדיין היה נאה, והלילות היו כבדי־טל; ובלי חמדה פירקנו את המחנה שלנו, כי עתה היינו הקבוצה האחרונה השוכנת באהלים בחוץ, ועקרנו העירה לימות החורף.

מוזר למדי היה הניגוד בין המאורעות המתרחשים מחוץ לשערים ובין חיינו בעיר, על מחזור הביקורים אצל הבישוף וכל מיני ידידים אנגלים וזרים, לרבּות הביקור הרשמי המקובל במדי־שׂרד בקונסוליה הפרוסית ביום־הולדת המלך, מקום שערך ידידנו הוותיק מר ובּר את קבלת־הפנים בהיעדרו של הקונסול ומקום שם נאספו הפטריארך הלאטיני ושאר נכבדים. מכּיון שסיר צ’ארלס אוֹ’דוֹנל היה אתנו, והביא עמו את החדשות האחרונות, סיפקה המלחמה את הנושאים לשיחתנו כאן ועם הפחה, הקונסול האוסטרי והפטריארך הארמני, כמו גם בביקורינו האחרים, שהאחרון בהם נערך לרגל קבלת־פנים בערב בבית הבישוף שלנו לכבוד יום־הולדתו של הוד־מלכותו מלך פרוסיה.

ביקרנו גם אצל הבישוף היווני והפטריארך הלאטיני. היוונים להוטים היו להכריז שהם נתינים נאמנים לשולטן ולא מן הדבקים ברוסיה.

מצבה המשובּש של הארץ לא מנע את ראשו של שבט בדווי אחר מן המזרח, השייך דיאב מבני עדואן, מלבקר אצלי. הוא בא עם שנים מאנשיו לדאוג למשמר־הליווי לתיירים בריטיים לגֶרֶש ולארץ בני־עמון, מזרחה לירדן.

עד אז מעטות היו מאד המסילות שנמצאו לתיירים בחלק ההוא של הארץ, וידידינו הערבים מוכנים היו לעשות חוזה לשלומם ולבטחונם של אנשים שיהיו מוכנים לשלם סכום קבוע בתמורה. מה איכפת היה להם אם רגשו מלכי עולם – אם השולטן והקיסר המוסקובי שרויים במלחמה?

כל זה היה רחוק מאד; אבל הפראים הכירו את התיירים האנגלים, ומוכנים היו לקדם את פניהם בברכה כאורחים בשטח בו הם ובעלי־בריתם נודדים, מקום שם לא יוכלו לא השלטון התורכי ולא מעצמות אירופה לשפוך מרוּתם אלא שבכל־זאת חוקות הכבוד הערבי ערבוֹת שם לבטחונם הגמור של אותם תיירים שירהיבו עוז להשליך עליהן את יהבם.

בעת ההיא לא היה בארץ־ישראל איש המעוניין לבקר בחבל שמעבר לירדן, אבל זמן קצר אחרי־כן לקחתי עמי את סיר צ’ארלס אוֹ’דונל אל כיכר יריחו וים־המלח. עשינו דרכנו בנוחוּת שאין למעלה ממנה, חנינו ליד מעיין־אלישע, ושם התענגנו על אוויר הערב, מחול־החרבות של הערבים הלילה השקט, פת־שחרית לאור הירח בבוקר המחרת, ורכיבתנו אל נהר הירדן ואל ים־המלח;¹²⁸ ולירושלים חזרנו על־גבי ההרים בערב שעה ארוכה לאחר חשכה – וכל זאת בלי שום שומרים תורכים, באין עמנו כי אם המשרתים שלי וערבים אחדים, משל כאילו אין בעולם מלחמה או קרב אף לא מעשה־גניבה. כל השלושה מצויים היו אך למכבּיר – הן בסמוך הן במרחקים – אולם אותנו לא הטרידו.

פעולות־האיבה בסביבתנו ודאי שעדיין לא נסתיימו, שכּן כשבוע לאחר־מכן רוכבים היינו בבית־לחם, סיר צ’ארלס אוֹ’דוֹנל ואנוכי, והנה, בחצי הדרך בשפלה הארוכה (כשתי פרסות מירושלים), נגלו במרחק־מה מימיננו איכרים חמושים הצועדים בסך לעבר העיר. היו אלה כפריים מאנשי החסנִיה (מסיעתו של עות’מאן אל־לחאם), שעשו עקיפה לבל ייתקלו באויב, כלומר באיכרים של המאלכּיה, שתחת פקודתו של אבו־גוש.

אנו המשכנו בדרכנו – והם בשלהם – אך כעבור עוד פרסה אחת לערך, ובטרם נגיע אל באֵר האמגושים,¹²⁹ בדרך עם שפתה הדרומית של השפלה, לא הרחק ממנזר מר־אליאס (בחצי הדרך לבית־לחם), עלה היישר מולנו האויב – כלומר, חילו של אבו־גוש – שמונה־מאות איש לפחות, מחציתם רכובים על סוסים, ובידיהם רמחים נוצצים וממורטים. הם התקדמו בשדרה עיקרית, ולהם משמר־חלוץ ואגפים.

היה זה חיִל מאוחד של ערביי־מדבר פראים – בני טיאהה, מדרום־המערב, עם בני תעאמרה, ממחוז ים־המלח, ואיכרים מאנשי מאלכּיה – וקציניהם שֵייכים של התעאמרה ומנהיגי אבו־גוש.

הסתפקתי בברכת־שלום שבשתיקה, אף שהמנהיגים היו מכּרים ומודעים. הם נחצוּ ימין ושמאל והניחו לנו להמשיך בדרך־המלך.

מופלא היה המראה הזה; וטוב היה הדבר שגנרל בריטי, אשר אך לא מכבר היה עם הצבא על הדאנובּה, חזה במצבו הממשי של הפּלך שלנו. מה היה אילו נקלעו עתה לדרך הלוחמים האיכרים מן הצד השני, שלא מכבר עברנו על־פניהם, או אף אילו נראו לעין?

הצבא הקטן הזה מפַנה היה את בית־לחם (שאליה היו פנינו מועדות, והרחוקה שש פרסות בלבד מירושלים) בפקודת הפחה, שעמד בתוקף על שביתת־נשק; תחת לצאת בתוך שלוש שעות, כאשר צוּוּ, נשארו שם שלושה ימים, שבּהם הסתערו על בית־ג’אלה וערכו קרב. בינתיים תפסו אבו־גוש ובעלי־בריתו, כ־1,000 איש למספר, את בית־לחם משך כשבועיים; בעוד עות’מאן מחזיק בכפר בית־ג’אלה שמנגד.

הרבה שמענו על חיל הערבים הפראים בבית־לחם, ואיך בוּצרו הבתים בעלי הגגות השטוחים בביצורים שהותקנו בחפזה, ממנו־ובו, וכאן היו אחדים מן הערבים האלה. אף עתה, אם גם לא נלחמו עוד, לא נסוגו לוחמי־מדבר אלה בשקט דרומה לעבר חברון אלא עוברים היו בסבר של התגרות, על־פני חומות ירושלים ממש בדרכם לקרית אל־ענבּ (בדרך ליפו, בירתו של אבו־גוש, שבעלי־בריתו היו אלה, ואשר תחת הנהגתו פעל החיל כולו).

ואולם חרף כל הרהב הזה שלמראית־עין, הרי עד כה מוּלאו פקודותיו של הפחה. הנלחמים שבתוּ ממלחמתם, ומחזירים היו את חילותיהם. מוזר הוא יחס ההערצה של האנשים האלה לעצם שמו של שלטון ומראית עינו. וכי במה יכול היה הפחה הזקן וחסר־הישע שלנו לאכוף את פקודותיו אילו נטו הבריות להתעלם מהן?

המשכנו בדרכנו ברכיבה לבית־לחם. סמוך לפני כניסתנו לעיר ראינו תחתינו, במרחק־מה, את “שׂדה הרועה” (רעוואת) והוא עודו מלא בדווים מבני טיאהה, המשתעשעים בדהרה במישור הירוק.

רחובות העיר המו מאדם. משהגענו למנזר היה עלינו להיכנס בפשפש צדדי, כי השער הראשי סגור היה זה שלושה ימים לשם הגנה. וזאת לא מפני שיושבי המנזר, יוונים, לאטינים או ארמנים, מעורבים היו במלחמה, אלא לשם בטחון. לא בחכמה היו עושים אילו התירו את כניסתם של המוני הפּראים, שספק אם היו מסתלקים (אף בלי להעיף מבט בכלי הכסף והזהב ועדיי־היְקר של הכנסיה, שכל בני המזרח יודעים כי מצויים הם בגנזי בתי־התפילה השונים) בטרם ישלמו להם כופר רב. הנה כך היה השער סגור ואיש לא הורשה להיכנס אלא בזהירות מרובּה ולאחר בדיקה מדוקדקת.

שהינו זמן־מה בשׂיחה עם הראש, שאך לא מכבר נתמנה לתפקידו, והוא היה נזיר מכובד מאד; אחרי־כן ביקרנו בבתי־התפילה; ולאחר־מכן המשכנו בדרכנו לבקר אצל הנתינים הבריטיים היושבים בחוה בארטאס, השוכנת, כפי שנֶאמר קודם, בעמק מדרום לבית־לחם. עשר דקות אחרי צאתנו את בית־לחם עברנו על פני מוּצב של אנשים שנערכו ללילה, מוצב החולש על דרך־המלך. השייך של ארטאס, ג’דאללה, היה במקרה בבית־לחם (טבעי היה הדבר עד מאד בעת שהתרגשו מאורעות מסעירים שכאלה), והוא ליוָה אותנו בהרים אל העמק שלו. הוא הודיענו כי בקרב המוזכר למעלה מלפני יומיים, שניטש אחרי חתימת שביתת־הנשק שאָכף הפחה, איבד עות’מאן אל־לחאם איש אחד ושתי נשים, מלבד הפצועים. בעלי־הברית איבדו שלושה אנשים ושתי סוסות מגזע ערבי משובּח. חישבו ומצאו שלמעלה מאלף כדורים ודאי נורו בתוך שעתיים – כך אמר מודיענו.

את המזונות שבבית־לחם אכלו הזרים, ולכן הוצרכו המנזרים לשלוח להביא לחם מירושלים. משפחת משולם בארטאס לא היה לה לחם לאכול שלושה ימים, והירקות שנועדו לשוק נרקבים היו על הארץ יען כי לא נמכרו, שהרי אי־אפשר היה להביאם העירה או לבית־לחם כרגיל.

דבר זה לא היה נוח, אך לא נמשך הרבה.

הדבר המוזר בעיני בני־לוויתי היה המראה של משפחת משולם זו החיה בהשקט בעמק הבודד, בלי שומרים כלל, בקרב מעט האיכרים בני המקום, וכה בטוח לכאורה בעיצומה של מלחמת־כפרים ופלישתם של ערביי מדבר. המשפחה לא העמידה פנים כאילו יש במקום כלי־נשק למגן – בדוחק היה מנעוּל על דלתות הבית. ואף־על־פי־כן לא ערב איש את לבבו להציק לנתינים הבריטיים האלה או לגעת ולוּ אך בעלה ירוק של הירקות ועצי־הפרי שהיו שייכים להם.

הואיל וכבר היתה השעה מאוחרת שהינו רק דקות ספורות בארטאס והמשכנו בדרכנו במעלה העמק לבריכות־שלמה, למען יוּכל האורח שלנו להזין עיניו בהן. השמש שקעה כאשר הוסבו ראשי סוסינו הביתה.

כשעברנו על־פני קבר־רחל ראינו מצודה קטנה שהוקמה ממנו־ובו (שוּנה) על אם־הדרך, ולסירוגים שמענו יריות וקריאות־מלחמה משׂמאלנו. משׂואות בערו בבית־צחוּר מימיננו, ובבית־צפאפה משׂמאלנו. ליד מר־ אליאס (עתה רד הלילה) הצביע הקוואס שלי על מקום אחד בדרך בו נשדדו תריסר חברונים בעצם הבוקר ההוא.

משקרבנו אל שערי ירושלים מצאנו כי כמה ידידים, שנחרדו בגלל היעדרנו בשעה כה מאוחרת, עולים בשער לצאת לחפשנו, אף נקבע כי לאחר שהוּת־מה, אם לא ישובו במהרה עמנו, ייצאו בעקבותם כמה מן הבאשי־בוֹזוּקים.

כפי העולה מתוך סיפור־המעשה הזה, הרי בצאתנו את ביתנו בבּוקר לא שיערנו כמעט את מצב־הדברים אשר נגלה לנו בכל טיולנו. ואף־על־פי־כן, אם אני לא ידעתי את המתרחש, מי ידע? ודאי לא הממשלה.

דואר אוסטרי אמוּר היה לצאת למחרת היום (יום־ראשון), ולכן בטרם אעלה על משכּבי ישבתי וכתבתי דין־וחשבון לקושטא על מצבו הנוכחי של המחוז. ראשי הבדווים של טיאהה ניצלו את הזדמנות היותם בסביבת הבירה בענייניהם המדיניים והצבאיים שלהם וערכו ביקור־נימוסים אצל הפחה התורכי.

הוד־מעלתו אכן לא די שקיבל אותם אלא אף הרשה להם לעשן בנוכחותו, ונתן להם מתנות רדידים וכלי־נשק. הם יצאו מעל פניו ללכת ולבוֹז כפרים שעד אז פסחו עליהם!

פרק ארבעה־עשר: שקט בתוך מהומות    🔗

גדוד חיילים תורכים הגיע בעצם יום־המחרת (יום־הראשון, 23 באוקטובר) לשמש חיל־מצב בעיר. הוא היה מורכב שש פלוגות ומפקדו בּין־בּאשי, או מאיור. שבועיים קודם־לכן שמענו כי החילים¹³⁰ מאנשי הרגימנט ירדו לחוף ביפו, ואילו האחרים יורדים ובאים מחלבּ. אף כי שׂמחנו למדי לשמוע על צבא אשר יישב בעיר, בכל־זאת לא היינו מרוּצים על כי גדוד זה דווקה יועד לנו, כי ראינו שהוא הגדוד אשר השחית לעשׂות בסייעוֹ בטבח הקנאי שנעשה בנוצרים בחלבּ, שנים אחדים קודם־לכן.¹³¹ פרט זה הוסיף משנה־תוקף לחששות הקודרים של הנוצרים הילידים המסכנים והנפחדים, שמעולם לא פסקו מלצפות להתקוממות־פתע של המוסלמים ולטבח משעה שיוכרז על מלחמה.

אולם שוב היו לנו חיילים בקסרקט וזקיפים בשערים, והיה מקום לקוות כי עתה ירסנו מעט את האיכרים; שהבדווים יסתלקו מן ההרים אל מדבריותיהם. נפלא היה הדבר שעד כה עבר הכל בעיר בשקט שכזה. באחרונה המו השווקים והרחובות בירושלים מאדם בימי־הששי, שהואיל והוא גם יום־שוק וגם יום תפילה במסגד מתכנסים בו מוסלמים מרחבי הארץ סביב.

על ההמונים נמנו לא רק איכרים חמושים, שאפשר היה לקוות כי יהיו שוחרי־שלום, לבד מהיותם רגילים למדי בשׂיג־ושׂיח עם בני־ארצם הנוצרים¹³², אלא נוסף לכך אפשר היה לחזות במראה הלא־רגיל של נחילי אנשי־מדבר, חמושים ברומח ורובה, הנדחפים ברחובות ונותנים עיניים כמהות בפּירות ובמיני־המתיקה ובסחורות המוצגים למכירה. היתה סכנה לא מעטה שאיזו התנגשות קלה תחולל מריבה עם אחדים מן האדונים האלה הגאיוֹנים, מהירי־החימה; ואז היכן תסתיים הקטטה?

לא הצטערנו לראות שוב זקיפים שומרים על שערי העיר, ולשׂים אל לבנו כי ערבים בדווים אינם באים עוד להידחק ברחובות הצרים.

ב־25 בנובמבר הגיעתנו הידיעה כי אכן נמסרה הכרזת־מלחמה מטעם השלטונות התורכיים בביירות, וכי כל הרוסים (והרכוש הרוסי) הועמדו, עד צאתם, תחת חסות הקונסוליות האוסטריות בכל רחבי הארץ.

למחרת היום הושמעה ההכרזה ברחובותינו, יחד עם קריאה לכּל לשמור על הסדר מבּית. שום דבר לא הפתיעני יותר מן הדומיה, מכּובד־הראש המזרחי, בהם קיבלה האוכלוסיה את ההכרזה. דבר זה נבע, מן־הסתם, מן ההרגשה שהסיכסוך גופו קרוב־לוודאי שיישאר מרוחק מעט, וכי שתי המעצמות הגדולות ביותר מבין אלו המיוצגות בירושלים עומדות בלב־ונפש לימין השולטן. דומה כי היתה איזו השפעה מוסרית לנוכחותם של החיילים שמקרוב־באו. במתכוון עוכּבה ההכרזה עד לבואם. לא נעשה שום נסיון להפר את הסדר, והרי זה לטובה.

כעבור יומיים, ביום ה־28 בחודש, הוא יום־הששי (השבת או יום־החג השבועי של המוסלמים), הושמע הפירמאן הרשמי המכריע על המלחמה במועצה בסראיה לפני התפילות בציבור בחרם אל־שריף, הוא המקדש הנאצל. הסתבר כי תעודה זו נוסחה במגמה מיוחדת להרגיע את הנוצרים הילידים בני הדת היוונית, ולמען המריץ את כל המוסלמים המאמינים להגן עליהם בכבוד, באשר הם נתינים נאמנים. אחרי־כן נורו יריות־כבוד מעשרים־ואחד תותחים מן המצודה.

בקרב העם הופצה הדעה כי יריות־הכבוד נורו משום שהגיע פירמאן לאמור כי צבא השולטן כבש מספר מבצרים בפלכי הדאנובּה; כלומר, בשל נצחון שנחל צבאָם על האויב. רעיון זה נישא צפונה, דרומה, מזרחה ומערבה ככל שהתגלגלו הדי הירי בהרים וּבבּקעות ונפלו על אזניהם הזריזות של האיכרים, או הערבים הבדווים, להודיעם כי עיר־המבצר נמצאת בידי הפּאדישאה הגדול.

רבים אמרו כי ברגע שהוכרזה המלחמה עסקו המופתי והשייך של נבי דאוּד (ראש השומרים על קבר־דוד) בלהיטוּת במחקרי אצטגנינוּת, ותוהים היו על המאורעות העתידים לבוא על־פי השפעות המזלות וכו'.

לאחר התפילות בציבור ביקרתי אצל המפקד־הצבאי החדש שלנו, הבּין־בּאשי, ומצאתיו איש נמרץ בסוגו יותר מאלה שהורגלנו בהם; לא אחד מאותם המשׂתרכים ברחובות בשעה שאין השמש לוהטת מדי, נעליהם שחוקות, ואחריהם רבי־טוראים או טוראים, שאחד מהם נושא בנטל מקטרתו ומשנהו בנטל נרתיק־הטבק שלו.

מדי־השׂרד השחוּקים של אדם זה, והפּתיל הדהוּי שבּו היו תלויים שני עיטורי־זהב, העידו בו שהוא איש־עמל שראה שירות צבאי לאמיתו.

בואם של החיילים ודאי שהשפיע לטובה, שכּן השיב לעיר מידה של בטחון והחדיר באיכרים איזו הרגשה שהשלטון העליון איננו שֵם ריק מתוֹכן. העובדה שהסדר עדיין לא התבסס הובהרה די־והותר על־ידי מאורעות הימים הספוּרים שלאחר־מכן.

ב־31 באוקטובר, לאחר יום ארוך של כתיבה, יוצא הייתי את שער העיר לרכיבת־ערבּית והנה יצא איש אחד מתוך חבורת אנשים ליד בית־המכס הקטן והסב את תשומת־לבי לבחור שהיה בשעתו התורגמן של הארכימאנדריט הרוסי. הוגד לי כי שעה לא ארוכה לפני כן נשדד ונגזל ביום ההוא על־ידי שלושה איכרים לעין השמש, סמוך למטה משם, ליד בריכת ממילא העילית הגדולה, במטחווי עין ואוזן מבּני העיר, והיה עליו להלך ערוֹם כמעט כביום היוָלדו עד לשער העיר, מקום שם המציאו לו קצת בגדים. באותו יום עצמו נשדד גם נוסע אחד מן הילידים מדמשק על־ידי ארבעה פרשים בדרך־יפו, במרחק גדול לא יותר מקודמו מירושלים.

כאשר המשכתי ברכיבתי (ילדי היו עמי) על־פני המיידאן, או הכיכר והטיילת הציבורית, שעתה עומדים בה הבניינים הרוסיים הגדולים, ראיתי כי רוב אנשי־שלומנו יצאו גם הם. הפאסטוֹר הפרוּסי, מר ואלנטינר, מדגים היה לאחד מידידיו את סברתו המעניינת (שהועלתה בהרצאות שהשמיע באגודה הספרותית שלנו) באשר למקומו של מגדל־היפּיקוס. אחרים מתענגים היו בצורות שונות על האוויר הצח ואור־השמש, מהם רכובים ומהם רגלים; וילדים התרוצצו כה־וכה. לא מכבר הגיעו אלינו מאירופה איש־דת מיסיונר ורעייתו, עם מורה אנגליה צעירה לבית־הספר היהודי של מיס קוּפר. קהילתנו גדֵלה היתה במספר, וכאן היו עתה כמעט כל הנמנים על עדתנו, אנגלים, גרמנים ואחרים.

עם שקוֹע החמה נכנסו כל אנשי־שלומנו רגלי או ברכיבה בשער־יפו. אני נכנסתי אחרון כאשר ניגש אל הקוואס שלי מסכן אחד (מזרחי) עם קוף ותוף, והוא מחמר אחר חמור, ממרר בבכי ופוכר את ידיו, וסיפר לי כי סמוך לפני כן התנפלו עשרים איכרים עליו ועל בנו, שאותו המיתו ביריות, וגנבו את כל האתונות שעליהן הופקד לשמור, להוציא את החמור אשר ראינו.

לשמע הדבר הזה, ובראוֹתי את שתי הגבירות האנגליות ששימשו מורות בבית־הספר של הבישוף משוטטות בנחת באור בין־הערביים בשדות הפתוּחים, הלכתי אחריהן ויעצתין שלא להתמהמה אחרי שקיעת החמה אלא לחזור העירה.

בעיר שלחתי מיד להודיע למפקד הצבאי ודרשתי ממנו שיאחז באמצעים ככל שימצא לנחוץ.¹³³ ברור היה כי יש לעשות מעשה להגנת הבּריות ולדיכוי הפשע. למחרת בבּוקר השכם הלכתי אצל הפּחה הזקן והמסכן שלנו להביא לפניו את מעשי־הזוועה של יום־אתמול ואת דבר המהומות המתגברות, ושמעתי מפיו כי רצונו לבחון את המקרים הללו. המעשה בתורגמן הרוסי שהוצג ככלי ריק לא היה משכנע; היה בו משהו שהצריך הסבּר. כאשר נשאל אם הביא את תלונתו לפני הקונסול האוסטרי אמר כי אין זה כדאי לעשות זאת! ואף־על־פי־כן הופקדו ענייני הרוסים בידי הקונסול האוסטרי. סיפורו של האיש לא שיכנע אותנו.

לעת הצהריים בקירוב נמסר לי על מעשי־גזל נוספים שאירעו בתוך שעה אחת, בפרט שוד של כמה יהודים אלג’יריים (נתינים צרפתים), שנשדדו בכפר קולוניה בעשותם דרכם מיפו. כשנגלתה ירושלים לעיניהם פגשו בבנו של חאג' מוצטפא אבו־גוש. והנה, אבו־גוש היה לא רק המנהיג השליט במחוז ההוא אלא בפועל־ממש קיבל משׂכורת מן הממשלה התורכית כדי לדאוג לבטחונה של דרך יפו. (לשם כך קיבל כ־500 ל. בשנה).

משסיפרו אותם עלובים על גודל שברם לאבו־גוש הצעיר, הבטיח להשיב להם את אבידתם תמורת מתת־יד בסך 400 פיאסטר. הם נתנו לו את הסכום הזה, והוא רכב לו משם¹³⁴ בצחקוֹ לתמימוּתם. שוב באתי אצל הפחה, להזכירו כי יש לשמור על בטחונה של דרך־המלך, וטענתי לפניו כי יש לשלוח מיד אחר חאג' מוצטפא אבו־גוש ולהביאו העירה למען יתן את הדין על התנהגותו; וכי יש לעשות זאת על־ידי שיגור חיילים מצבא המלך לתפסו, אם יהיה צורך בדבר. כי־כן, ניתנו הבטחות שביום־המחרת יהיה אבו־גוש בעיר. ואכן פקד הפחה לכתוב מכתב אל העבריין ולבקשו שיבוא ויבקר אצלו ביום המחרת. ומה אחרי־כן? תחת זאת הופיע אחיין צעיר, ונמסר לו על־פה כי המנהיג “מן הדין שיעניש את הכפרים החוטאים לאורך הדרך וישיב את הגזילה לנוסעים המסכנים”.

הוד־מעלתו הפחה, שהצהיר על החלטה זו, הפציר אחרי־כן בדראגומאן הרשמי שלי שיסתלק, שכּן הוא, שבּן שמונים הוא, ישב כבר זה שמונה שעות במועצה לרגל עסקים מסוג זה. אבו־גוש לא הופיע, גם לא אוּלץ להופיע.

בינתיים שלח הבישוף שלנו לקונסוליה להודיע כי היוונים בנבלוס חירחרו רדיפות. הם הסיתו את המוסלמים להטריד את הפרוטסטאנטים הילידים ולהציק להם בעלבּונות אישיים ובהעלאת מסים שלא־כחוק. שיגרתי את הדראגומאן הראשי שלי לנבלוס לחקור־ולדרוש ולאחוז באמצעים הנחוצים. הצלחנו להוציא מן הפחה את הפקודות הדרושות למען יספיק לצאת את העיר לפני סגירת השערים. אמוּר היה לישון בבית אחד מחוץ לעיר, כדי שיהיה מוכן לצאת לדרך עם האיר היום בבוקר המחרת. לאחר שנעדר חמישה ימים בנבלוס חזר הדראגומאן שלי ובפיו תיאור כה רציני עד שצריך הייתי לקום ולהביא את העניין אישית לפני הפחה. הזקן המסכן היה חולה מאד, ודומה היה כי ספק אם הבין מה שנאמר, ואנוס היה לעזוב אותנו.

הואיל ובכך לא הוקל לפרוטסטאנטים של נבלוס ממצוקותיהם, היה עלי להורות עד־מהרה לסגן־הקונסול שבחיפה ללכת שמה על־מנת לחקור־ולדרוש ולהפעיל למענם את כוח־השפעתו המוסרית. נבלוס זו מפורסמת לגנאי כאחד המקומות הפרועים והקנאיים ביותר בסוריה. ברי היה לי כי עצם נוכחותו של פקיד אנגלי תעשה איזה רושם מועיל, וכך אמנם היה, שכּן כעבור זמן קצר שוב באו התלמידים לבתי־הספר ונתחדשה התפילה בציבור. הכּיתה (ששימשה גם בית־תפילה בימי־ראשון) ורהיטיה היו רכושה של החברה המיסיונרית הכנסייתית, בלונדון, ולפיכך זכאים היו להגנה על־ידי הקונסוליה מפגיעתו של אספסוף כלשהו.

בינתיים לא שככו המהומות בכפרי החסנִיה, וסוף־סוף הצליח הקונסול הצרפתי להמריץ את הפּחה לעשות מעשה. התוצאה היתה ארבע פלוגות חיל־רגלי, עם כמה באשי־בוֹזוּקים ושני תותחי־שדה, שיצאו את העיר לכפר וָלָג’ה, בלב המחוז הדרומי־המערבי, מקום שם נמשכו הקרבות ימים כה רבים.

כעבור ימים אחדים יצאתי לסייר במחוז, ובעברי מבּאֵר פיליפוס הקדוש¹³⁵ אל ולג’ה מצאתי כי ניטש הכפר ההוא, פרט לכך שאנשים מוציאים היו כמידת האפשר את הדלתות והקורות מבתיהם, שעדיין היו מעלים עשן מן הדליקות שהוצתו להחריבם.

רעייתי ואני צפינו זמן־מה במלאכת ההרס, ואחר־כך פנינו בדרך ההרים (והקוואס שלי מלווה אותנו, כמובן), בנתיבות המשובּשות ביותר, לעין־כרם, מקום שם נַחנו בכנסיית־זכריה ההרוסה ואוֹכל־נפש הובא לנו מן הכפר, ושם הקשבנו לתיאור נוסף של ענייני המחוז. סמוך לפני סגירת השערים חזרנו העירה.

המקרה הבא, כעבור יומיים־שלושה, אירע כאשר נשדדו עדיי־הכסף של פלאחיות שהשתתפו בחתונה במַר־ג’רג’יס, שריד קטן מאד של מנזר יווני, מול שער־יפו וכמעט במטחווי־יריה ממנו; השודדים היו איכרים שהגיחו מאחרי הגדר של מטע התוּתים שם. עצם הפגיעה בנשים נחשבת עוון נתעב כל־כך עד שמקרה זה מלַמד להיכן היו המריבות והקרבות בין הסייעות מוליכים את הבּריות. אולם אחד הגנבים נתפס, וכושי אחד גברתן חבט בו כל עת לכתו עד לסראיה.

הקונסול הצרפתי שלח את ראש־הלשכה שלו, מר לקֵיי, להודיעני על מהומה ביפו, העיר שעדיין לא היה בה כל חיל־מצב. כמה מן המוסלמים פרצו לבתים רבים של הנוצרים והיהודים ובזזו אותם, והקונסול הצרפתי ביקש לדעת אם מוּכן אהיה לפנות גם אני כמוהו אל הפחה בבקשה שישלח כמה אנשי חיל־רגלי מן המצודה בירושלים אל העיר החשובה ההיא. זאת עשינו שנינו כהלכה.

המהומות הבאות אירעו בבירֶה, על דרך־הצפון, מהלך כשלוש שעות מירושלים, מקום שם תקפו אבו־גוש ובעל בריתו (כיום) אִבּן־סִמחאן, וערביי יריחו.

אנו בירושלים מעוניינים היינו יותר במתרחש בחברון. המושל, עבד אל־רחמאן, עוכר־השלוה הוותיק ההוא, ניצל כאן את חולשת השלטון ואת חולשותיו של הפחה. הוא החל לקחת אוואניוֹת (היטלים בלתי־חוקיים) לא רק מן היהודים (שהיו לו מקור לא־אכזב לבצע־כסף) כי אם גם מן התושבים המוחמדנים של העיר והמחוז. האחרונים שקדו להודיעני על מעשי־העריצות שלו באומץ רב מעט יותר מזה שיכלו היהודים לאזור, כי הללו מרוב פחד אף לא כתבו אלי, ולא לירושלים, לבל יהיה בפי המרגלים שסביבם דבר להודיעו לעריץ.¹³⁶ הוא הכניס את שמו בפועל־ממש לפנקסי היהודים שבהם היתה רשימת העניים הזכאים לסיוע מקוּפות־הצדקה, ונוהג היה לשלוח לקבל את “המגיע לו” שלושה ימים לפני היום שנקבע לכך.

לבסוף הגיעו אי־הסדרים לידי כך שתושבי המחוז הדרומי־המזרחי, בשפלת פלשת ובעזה, פנו בעתירה אל הוד־מעלתו ואמיק פחה, המושל־הכללי של סוריה בביירות. העותרים היו מוסלמים, כמובן, והם פירטו את העוולות והנגישות שסבלו האומללים בתוך הפּאשאליק של ירושלים הנתון לשלטונו של חפיז פחה.

עצם פשטוּתו של הסגנון והשמות הנקובים בו משַווים אופי לתעודה הזאת, שהיא מפליאה במידה בלתי מצויה. אני מצרף אותה במלוֹאה.

בה מובאים הטעמים למהומות יוצאות־הדופן של העונה שעברה.

הפחה הזקן שלנו, עם כל היותו חלוּש וחולה, וגם אם ראוי היה מאד לרחמים כשלעצמו על שבזיקנתו המופלגת, ובחליוֹ, הוצרך לשאת בעומס השׂררה ובאחריותה, שלט בארץ על־פי העקרון השלטוני התורכי הידוע, שכבר תוֹאר, “הפרד ומשול”. בלי צבא, בלי כוח כלשהו, מה דרך אחרת היתה לו לשלוט בארץ בכלל?

יתרון אחד גדול יש למושלים עצמם בהגשימם את העקרון הזה, מה־גם אם זקוקים הם לכסף או לאיזה דבר אחר: שני הצדדים יתנצחו על חסד ומאור־פנים – שניהם יתחרו בשלמוֹנים למען השפעה שאולי תכריע את הכּף לרעת היריב, בין שהוא בעל־דין, מנהיג מחוזי, ממשלה זרה, או כנסיה יריבה.

יתר על כן, הואיל וזקן היה חפיז פחה מכדי שיהיה מסוגל לאיזה מאמץ אישי, נתון היה לגמרי בידי חבר אנשים מרוֹאֵי־פניו – הגזבר שלו, המזכיר שלו וכו' – המוזכרים שוב ושוב בעתירה המובאת בזה. אלה היו טפּילים שבּאו לארץ עמו ועדיין לא עשו את הונם, עדיין צריכים היו לפלס להם דרך למעלה, אל השׂררה והאפשרויות הצפונות בה ליבוּלי־פז.

הם מצאו טיפוס נוח לעניינם באיש שאותו כבר תיארנו, ח’ליל אגא אל־רסאס, מפקד־המשטרה. האיש הזה היה אימת העיר והארץ. הוא הכיר את כולם וכולם הכירו אותו. בעתירה הוא מוזכר כמי שחירחר מדנים בין סיעות האיכרים, לא רק במחוזות שתחת שלטונם של אבו־גוש ועות’מאן אל־לחאם, שכה הרבה סוּפר בהם עד כאן, אלא גם בין בני משפחה סמחאן, בצפון־המערב, ובבית־ג’בּרין, בפאתי ארץ פלשת. אי־אפשר היה לך למצוא כלי הולם יותר מח’ליל אגא אל־רסאס זה אם ביקשת לסכסך בין הבּריות סביב סביב וליטול את ממונם. אך בשליחוּתו של מי פעל?

מכאן הקרבות מצפון, מדרום, ממזרח וממערב לנו, והרשימה הבזויה של סכומים כה רבים בפיאסטרים שנמסרו לסוכני הפחה.

מכאן גם הפשיטות של הערבים הפראים – ששני הצדדים קראוּם לבוא כבעלי־ברית – שה“גזבר” של הפחה עודדם; שאותם האכיל ואירח, אשר להם נתן בגדים חדשים, ובאורח רב־משמעות כינה אותם “הערבים שלי”.

הייתכן דבר מעורר־רחמים יותר מן הקטע בו המסכנים שנפלו קרבנות לביזה אומרים למושל־הכללי כי “אין הם יכולים לומר מה פשר הידידות הזאת” בין גזבר הפחה לפראי־האדם? – “מה קיבל מהם או מה נתן להם לא נוּכל לדעת”. הנקל לנחש מה קיבל; אשר לְמה שנתן, הרי הללו לא ביקשו אלא היתר ללסטם את האיכרים, וזאת קיבלו, תחת שידוכּאו בחומרה בתוך חבל־המדבר שלהם.

מוצאים אנו את מפקד־המשטרה שוקד לגרש ולהשתיק את המתלוננים מנבלוס, שכאשר באו, 600 במספר, לספר על העוול הקשה שנגרם להם, מצאו כי מדכּאָם הקדימם ובשלמונים השׂיג שיסרבו לשמוע את אשר בפיהם. בצרת־נפשם ובייאושם היו בהם אחדים שעלו למנאָרוֹת, שמהן מכריז המואזין על שעות התפילה, ושם זעקו בקול והודיעו בעיר על הדיכוי שנגרם עתה להם, לנתינים המוסלמים האמיתיים של השולטן, עד ששלח חפיז פחה את מפקד־המשטרה להכותם ולגרשם מן העיר לאמור, “כולכם טועים!”

אשר לקורותיהם של הפרשים הלא־סדירים המוּספים שגוּיסו בפקודתו של המושל־הכללי, כעין כוח צבאי להגנת הארץ – הדרך בה נמכרו הפיקודים על פלוגות של ארבעים או חמישים לכל המרבה במחיר, ובה הוּלן שׂכרם של האנשים כדי להוציאו בשלמונים – כל אלה לא היו בגדר חידוש. אף־על־פי־כן מעולם לא היו השוחד והשחיתות לסוגיהם מכת־מדינה מבישה כל־כך כבימי חפיז פחה.

חפיז פחה הזקן וביש־המזל עזב אותנו לבסוף למוטב – ודאי לטובתנו שלנו – ב־17 בדצמבר 1853, כשהוא מובל באפיריון ליפו, בדרכו לקושטא. הוא עזב אותנו לרעם ירי של ששה־עשר תותחים מן המצודה. בעת הירי נגדעה זרועו של אחד התותחנים, משום שחברוֹ לא ידע כי יש לסתום את הנקב לאחר שירו בתותח ובטרם יטענוהו מחדש.

זה היה האסון האחרון שאירע בירושלים תחת שלטונו של הוד־מעלתו המוּשיר חפיז פחה.

תרגום עתירה אל ה.מ. ואמיק פחה, ואלי של צידון וכו'

הוד־מעלה,

אנו, הפונים אליך בעתירה זו, מבקשים להביא לידיעת הוד־מעלתך את הדברים הבאים.

כאשר כיבד הוד־מעלתך בפעם הראשונה את ארצנו בנוכחותו הרוממה היו ירושלים ובנותיה שרויות בתכלית השקט והמנוחה, הודות למשפט שנעשה כדת, שתמיד הוקפד עליו למרבה התועלת לממשלה הרוממה.

מבקשים אנו להסב את תשומת־הלב של הוד־מעלתך לצרות הפוקדות עתה את כל הנתינים של הוד־מלכותו הפּאדישאה.

כפרי עזה חרבים לגמרי בגלל מעשׂי־השוד של הערבים, ואיש לא הצליח למנעם ממעשים אלה.

הסיבה היא כלהבא:־

באמצעותו של אַדהם אפנדי, הגזבר של ה.מ. חפיז פחה, מרבים הערבים האלה, בין שֵייכים ובין רועים סתם, לבקר אצל הוד־מעלתו, המקבל אותם בחירות גמורה ונותן להם רשות גמורה לשבת במחיצתו; לכל אחד מהם מגישים מקטרות וקפה. לבד מזה שבּעת ישיבתם הוא מאכילם ולפני צאתם הוא נותן להם שׂלמוֹת חדשות במתנה.

אחרי פינוקים מעין אלה הרי מיד עם בואם לכפרים הנזכרים למעלה מתחילה הביזה; ואם יש מקציני הבאשי־בוֹזוּקים ההולכים [ז.א. נשלחים על־ידי הממשלה] למנוע מעללים רעים שכאלה, אין הם שׂמים לב [אליהם], וזאת מן הטעם שלמעלה.

הסיבה לכל הדברים האלה היא אדהם אפנדי, המכנה אותם “הערבים שלי”. לא נדע מה פשר הידידות הזאת; מה קיבל מהם או מה נתן להם לא נוכל לדעת.

ברי לנו כי ההפסדים והנזקים שנגרמו לכפרי עזה במרוצת השנתיים האחרונות – לאמור, לאחר מינויו של ה.מ. חפיז פחה לארץ הזאת – מגיעים לעשרת־אלפים כיס,¹³⁷ וזאת אנו מוכנים להוכיח כאשר תגיע פקודתו של הוד־מעלתך לצווֹתנו להתיצב לפני הוד־מעלתך. אם יחפוץ הוד־מעלתך, אפשר לשאול בעניין זה את מוצטפא בק אל־סעיד.

והנה, הואיל והוד־מעלתך הוא מוּשיר בארצות האלו למען הבדיל בין טוב לרע, חס־ושלום שיוצרכו עבדיך לשאת סבל ותלאה, שכּן, כפי שכבר אמרנו, בבואך לכאן היינו שרויים בתכלית הנועם והבטחון, כידוע היטב להוד־מעלתך.

העותרים אליך מבקשים עתה להביא לידיעתך את ענייניו של מחוז ירושלים.

מוּסא אל אחמד אוּלץ על־ידי המג’ליס (מועצה) לשלם 90,000 פיאסטר.

אבּראהים עבד אל־רזאק ויחיא אל־מערוף שילמו שניהם 10,000 פיאסטר.

כמו כן לאחר הגיע פקודת המוּשיר אל חפיז פחה להחליף את משפחת צאדק בכפריהם ליד נבלוס בושש האשם אפנדי, מזכירו של חפיז פחה, למלא אחר הפקודה עד אשר קיבל מהם 40,000 פיאסטר, ולאחר־מכן, ביום־הראשון שעבר, הושבו על כנם בידי מוצטפא אגא הבּוֹסני, קצין נודע ומוכשר מאנשי הבאשי־בוֹזוּקים.

בלי ספק הגיע הדבר לידיעת הוד־מעלתך כי קאסם אל־אחמד הוא אשר עשה שמות בארץ צאדק וגירש ממנה את המשפחה ההיא, ולאחר־מכן, למען השתיק את חברי המג’ליס (מועצה) ואת האשם אפנדי, שלח 100,000 פיאסטר על־ידי ח’ליל אפנדי אל־עפיפי. בני צאדק, 600 במספר, באו ירושלימה לשאת תלונתם, אך איש לא אבה שמוֹע להם; אז ראו הכרח לעצמם לעלות אל המנאוֹרת הגבוהה ביותר בעיר ולזעוק “נרדפים! נרדפים!” ואז פקד ה.מ. חפיז פחה על ח’ליל אל־רסאס, מפקד המשטרה, להכותם ולגרשם מן העיר – לאמור, “כולכם טועים!”

צא וּראה אפוא, הוי הוד־מעלה, את הרדיפה הזאת שהיא גנאי לשער העליון,שרק הצדק מבוקשו, ולהבדיל בין רודף לנרדף.

אשר לחוסיין אִבּן־סִמחאן, כאשר הגיע הנה ועמו פקודת הוד־מעלתך אל ה.מ. חפיז פחה, ביקש ממנו הדיוואן־אפנדי 10,000 פיאסטר וּלקחם. אחרי־כן זרע מדנים בינו לבין דודנו עבּד אל־לטיף, באמצעות ח’ליל אל־רסאס [מפקד־המשטרה].

עד הרגע הזה אין השלום שׂורר ביניהם, והם הורגים את הסייעות משני הצדדים ומלסטמים זה את זה. פעמים אחדות ביקרו שניהם אצל ה.מ. חפיז פחה. ישמרהו האל, וירבו כמותו למען יושכן שלום ביניהם! אך הוא לא ידע כיצד.

אשר לאבו־גוש ועות’מאן אל־לחאם, עד עתה נמשך ההרג משני הצדדים; כשלושים נהרגו, יען כי ה.מ. חפיז פחה הדיח את השייך של עין־כרם, אבל הדיוואן־אפנדי שלו ביקש להשיבו על מקומו בעבוּר 2,500 פיאסטר, לאמור 1,500 לו עצמו ו־1,000 לח’ליל אל־רסאס. זה יסוד פעולות־האיבה בין אבו־גוש ועות’מאן אל־לחאם: עקב זאת נהרסו כפרים, רכוש נשדד, ודרכי־המלך אָבלו, כי מעשי־שוד נעשים אפילו בצל חומות ירושלים. יתר על כן, בין הכפר לטרון לקבּאבּ, על דרך יפו, נשדדו ארבעים יהודים ונוצרים, ואולם ה.מ. חפיז פחה לא נקף אצבע כלל.

אשר למוּצלח אל־עזיזי [השייך של בית־ג’בּרין], אדהם אפנדי וח’ליל אל־רסאס זרעו מדנים בינו לבין דודנו נאג’ח, וכך קיבלו מן הלז סוס אחד ו־3,000 פיאסטר. הסוס עודנו ברשותו של אַדהם אפנדי.

כעבור זמן קצר באה פקודה מאת הוד־מעלתך להוסיף עוד 200 פרשים לחיל הלא־סדירים להגנת הארץ.

חי אל־עולם וחי ראשך המבורך, האשם אפנדי ואַדהם אפנדי, באמצעותו של ח’ליל אל־רסאס, מכרו בעבוּר כסף את המינויים לחיִל זה!

פיקוד על חמישים נתנו לאבו־חוואיג', ובעבוּר זאת קיבלו 300 ע’אזי (מטבע־זהב בשווי 4 שילינגים לערך): בלילה מסרם בנוֹ לדיוואן־אפנדי בביתו. אסמאעיל אגא אבו־טבּנג’ה נתן לו 50 פרשים בעד 250 ע’אזי, שנמסרו לדיוואן־אפנדי, ואחמד אגא בֶרבָּר זכה ב־50 פרשים, שבעדם שילם 300 ע’אזי לאַדהם אפנדי הגזבר.

חוסיין אגא, המושל־לשעבר ברמלה, ליסטם את המחוז ההוא; חלקו שלו הסתכם ב־50,000 פיאסטר. אם יש את נפש הוד־מעלתו לקבל פרטים על זה אפשר לשאול אצל חסן אפנדי עבד אל־האדי, היושב ברמלה.

שוב נוכו כל השלמונים ששילמו קציני הבאשי־בוֹזוּקים לאנשים הנזכרים למעלה משׂכר חייליהם העלובים. כאשר תוצגנה שאלות בנידון זה והקצינים יכחישו זאת, אז יהיו החיילים מוכנים להצהיר ולהוכיח זאת.

ועתה, אם חפץ הוד־מעלתך בתכלית השלוָה והמנוחה לנתיני הוד־מלכותו, יואל־נא לשלוח פקודה המצווה לאנשים הבאים להתיצב לפני הוד־מעלתך: –

מוצטפא אגא קארה באירקדאר.

מוצטפא אגא הבּוֹסני. דרוויש אגא.

מוסא אל־אחמד, אבּן אל־צאדק.

אבראיהם עבד אל־רזאק לבית אבּו־זייד.

חוסיין אל־סמחאן.

עבד אל־לטיף אל־סמחאן.

מוצטפא אבו־גוש.

עות’מאן אל־לחם.

מוצלח אל־עזיזי.

עוֹדה אבן־עלייה. השייך עיאש אל־וחד.

והעבדים האלה לשׂררתך,¹³⁸ כאשר יופיעו בדיוואן הנאצל של הוד־מעלתך, יכריזו את האמת כפל־כפליים על כל הנאמר בזה.

והנה היות והשלטון העליון (יכונן האלוהים את כס הבאים אחריו עד קץ הימים!) רק בצדק יחפוץ, אין לנו אמצעי לתקוֹן מעוות או לסייע לאמת כי אם בקציניו ובווזיריו האצילים, ומה־גם בשׂררתך רבת־הרחמים אשר לא תוכל לחפוץ ברדיפות האלו.

רחם את יושבי הארץ, וירחמוך שוכני־מרומים; תן לנו יד־עזר והושיענו!

הערת העורכת    🔗

הציור שמביא סיפור־המעשה הזה ממצבה של ארץ־הקודש, וביתר־ייחוד של ירושלים וסביבתה, ספק אם יִשלַם בלי שנעמוד מעט על חיי־היומיום שחיִינו, ואשר עליהם פסח בעלי, בלי ספק משום שלא התכוון כאן לקורותיו שלו אף לא לקורות חייו כאיש רשמי. אף־על־פי־כן הושפעו חיי־יומיום אלה ממצב הדברים סביבנו, ואף הם מצדם שבו־השפיעו על האנשים שביניהם ישבנו. כבר נרמז על כך שהמושבה האנגלית היתה פטורה לגמרי מכל הטרדה. בדרך־אנב ניתן מושג־מה מן החירות שזכינו בה – מן הטיולים והרכיבות על סוסים בכל יום, היציאות והבּיאות, והעניינים שנוהלו משל כאילו לא היו כל מהומות בארץ.

היומנים שנכתבו בזמן ההוא מלאים רמיזות על המקרים הקטנים האלה – על השיטוטים בשדות “לקטיפת כרכוּמים ארגמניים” או פרחים אחרים – לטיולים ברכיבה וברגל בשפלת בית־לחם – למלקוח שהובא ממסעי־הציד – לטיולים מחוץ לשערים ובגיא־המערב סמוך לפני השקיעה – לטיולי ההשכּמה לפני ארוחת־הבוקר – ובכל אלה השתתפו הילדים הרכים במלוא המידה.

כל הטיולים האלה ברכיבה וברגל, וסיורים ארוכים עוד יותר במחוז הדרום, נערכו בתכלית הבטחון והנוחוּת, ולא היה איש שיוציא מפיו ביטוי אחד של חוסר־נימוס בצד הדרך, או יבקש לפגוע בחבורתנו בדרכנו הביתה בערב לאחר חשכה.

אפילו כשהיה הקונסול רוכב ביחידוּת, כדרך שנאלץ לעשות לפעמים, אם צריך היה לשלוח את הקוואסים שלו למקום אחר – אפילו אז רק נימוס וכבוד שאין למעלה מהם גילו כלפיו כל אשר נקרו לו על דרכו.

בעיר היו בעת הזאת הרבה מגעים חברתיים בין התושבים האירופים, והיומן מזכיר לעתים קרובות חילופי ביקורים ידידותיים, כמו גם התכנסויות של ערב בקונסוליה ובבתיהם של האירופים האחרים, מחוץ לפגישות לצורך לימוד עברית, ערבית, גרמנית ויוונית חדשה; וכן גם לצורך נגינה לתפילות־הכנסיה שלנו, והשתתפות בקריאות מן הבּיבּליה בבית הבישוף, חגיגות ימי־הולדת בבתי־הספר או במוסדות המיסיון, או בביתו של הרוורנד ג'. ניקולייסון.

הפגישות של האגודה הספרותית הירושלמית נערכו מדי־שבוע בקונסוליה לדיון בכל הנושאים העשויים לסייע בהדגמת ההיסטוריה או הטופוגרפיה הבּיבּלית, או טבע הארץ.

בפגישות־הפתיחה באביב של שנה זו הוזמנו חמישים איש, ובין המשתתפים בפועל־ממש היו שלושה פרוסים, שני דנים, שבדי אחד, באווארי אחד, מחוץ לתיירים, ועתה חוּדשו הפגישות השבועיות לעונת החורף, והמציאו אפשרויות לשיחה נעימה ולחילופי־דעות על הנושאים המעניינים השונים הקשורים לבּיבּליה ולארץ־הקודש. מגע ידידותי קוּים גם עם ראשי מוסדות־הדת השונים, הפטריארכים הלאטיני, היווני והארמני, עם המנזרים, עם העדות הסורית, הקופטית והחבּשית, ועם הרבנים היהודים.

בית־הדפוס היווני פעל עתה במנזר מיכאל הקדוש, והמשפחה שניהלה אותו היתה תוספת מעניינת לחברה בירושלים. בזכות תבונתם ונועם הליכותיהם של אלה היה ביקור במפעל־הדפוס מנוחה נעימה ביותר. משונה היה לבקר את המשפחה הזאת ולשמוע את ההורים משוֹחחים ביוונית ערבה־לאוזן עם בניהם ובנותיהם, תוך שהם קוראים להם בשמות כגון ליאונידס, תמיסטוקלס וקליאופטרה. אי־אפשר היה שלא להשתעשע בתקוה שאכן קרוב היום בו ייצאו מן הדפוס הזה ספרים של ספרות כללית, לנער וזקן, בנוסף על חיבורי־דת.

בית־הדפוס האנגלי היה שנים רבות בבעלוּת המיסיון היהודי, מתנת אחד הנדיבים לעיר־הקודש. אולי העובדה שהמנזר היווני הפעיל את הדפוס שלו אכן תמריץ את אנשינו־אנו לתת ליהודים שהמירו את דתם לעבוד בצורה דומה לזו, ולפחות קיוינו כי זו אחת התוצאות הטובות העתידות לבוא.

נשוב לסיפור־המעשה שלנו ולנושא הכנסיה והתפילות השונות שנוהלו כסדרן בתקופה שעליה מדוּבּר בהיסטוריה זו, ואשר פרטים מעניינים כה רבים מהם כלולים ביומנים שנכתבו בזמנו.

נוצרים בני כל הכנסיות השונות נהגו תמיד לבוא ולחזות במתרחש, גם אם אולי לא יכלו להבינו. התשובות הנלבּבות, ושירתה של הקהילה כולה, תמיד הפתיעום. הובּעה התעניינות גדולה בצורה האֶפיסקופאלית של כנסייתנו, ובליטורגיה שלנו. חבר אנגלי אחד נלהב בעדתנו בחר במקום ליד דלת הכנסיה, שם יוכל להושיט בנקל טופס של סידור־התפילות בלשון המזרחית או המערבית המתאימה לכל אשר ייראה כמי שעשוי לקרוא בו, ולצורך זה היתה ערימה של ספרים בלשונות שונות מוכנה עמו לצדו. הללו נתקבלו תמיד בהכרת־טובה, ופעמים נמצאו להם קוראים, לא רק בעת התפילות כי אם גם בעת הדרשה. לא רק נוצרים אלא גם חיילים תורכים ישבו שם לפעמים וקראו בסידור־התפילות שלנו בערבית, אם במקרה הבינו את הלשון ההיא.

כאשר עקב מחלוקותיהם המקומיות וקובלנותיהם נגד השלטונות התורכיים באו אחדים מראשי המוסלמים הילידים¹³⁹ מנבלוס לירושלים ביקרו כמה וכמה קבוצות מביניהם בכנסיה שלנו, והביעו את קורת־רוחם על כי לא מצאו בה תמונות גם לא צלמים. אכן הכחישו בתוקף כי יכולה זו להיות “כנסיה” (כניסה), ואמרו כי מסגד הוא זה, “מקום עבודת־אלוהים” ואפילו מקום של “עבודת־אלוהים אמיתית”. ישרו בעיניהם עשרת הדיברות ותפילות־היום (החרותות בעברית) על שולחן־לחם־הקודש. אולי מטעמי אדיבות ויתרו על שמיעת תכנו של הלוח השני, הוא האני־מאמין של השליחים (כאשר הוצע להם הדבר).

עבודת חג־המולד השנה בכּנסיה שלנו היה בה עניין מיוחד. ראשית, היתה התפילה הערבית המוקדמת בהשתתפות מלאה. אחרי־כן באה התפילה האנגלית של השעה 10, שבמהלכה נערכה טבילתה של יהודיה ספרדיה, הבת הנשואה של אחד המומרים; זו נערכה ביהודית־ספרדית (לאדינו).

בטכס אכילת לחם־הקודש השתתפו רבים, וחמש לשונות שימשו את החוגגים למיניהם, כלומר אנגלית, גרמנית, יהודית־ספרדית, ערבית ועברית. לא מעט ישראלים שהמירו דתם נקהלו יחד לפולחן הזה הרם ביותר שבעבודת־האלוהים הנוצרית, ובקרב האחרים שראינו צעד בראש במַעבר איש בית־לחמי נוצרי ושמו יוּסף, והוא זקן מאד, סומא גמור ושׂב־זקן. אחרי־כן נודע לנו כי המסכן הזה – כי אכן מסכן היה האיש – זכר את המעשה בסיר סידני סמית, שאנשי חיל־הים שלו תקעו את הדגל הבריטי מעל למנזר בבית־לחם להגן על הנוצרים בעת פלישתם של הצרפתים תחת פקודתו של נפוליאון בוּאוֹנאפארטה.

בתפילת ההשכמה העברית של שני הימים שלאחר־כך קראו גם את התפילה שלפני לחם־הקודש וגם את תפילות־השחרית, והמומרים שרו בעברית את המזמור, “כי הנה בן יוּלד לנו”, לצלילי מנגינה שחיבּרה הגברת שניגנה בעוגב (היא מתה בינתיים), ואשר זמן רב לפני האיר היום שמענו אותה (בית הקונסוליה היה סמוך לכנסיה) כשהיא מתרגלת את המנגינה.

אולי יסוּלח לי אם אוסיף כאן עוד קטע אחד או שנים מתוך יומנים המתארים את טיולי בעלי בשעות אחר־הצהריים של ימי־ראשון בסביבתה של עיר־הקודש עם בננו הקטן בן השש.

"יום הראשון אחר־הצהריים – יצאתי לטייל עם א. – במורד הר־ציון לעבר כפר־השילוח. בדרך נחנו על גזעו של עץ־זית, ובעוד הוא קוטף פרחי כוכב־בית־לחם קראתי באזניו מתור הברית החדשה, ספרי הקטן עד מאד, את הפרק השני במתִי. משם הלכנו לבריכת־השלוח, ושם הסברתי לו כי לשעבר, בימי אדוננו, היה זה מקום יפהפה; משם ירדנו לעבר עין־רוֹגל, ועלינו סמוך לחקלדמא, וישבנו בשערו של קבר נהדר, ואני קראתי באזניו את הפרק התשיעי מיוחנן על בריכת־השילוח.

"מה־נפלא האוסף של מקומות היסטוריים מעניינים המצויים מהלך כמה מאות מטרים סביב־סביב, כגון כפר־השילוח, גני־המלך, הר־ציון, התופת, עין־רוגל, חקלדמא, גיא בן־הינום, וחומת המקדש הנשקפות אלינו ממעל! משם עלינו במעלה גיא בן־הינום לאורך הסלעים, וליקטנו שפע רקפות, יקינטונים, עוֹגָלים ומרגניות!

שוב ביום־הראשון שלאחר־מכן טיילתי אחר־הצהריים עם בני לטלבּיה, ושם ישבנו בצל הבית וקראנו את רוב פרק ד' ביוחנן".

ושוב ביום־ראשון אחד שלאחר־כך “לקחתי את א. לטיולו הרגיל. הלכנו לטלבּיה, וישבנו ליד דלת ביתנו, ונשאנו עינינו אל בית־הקברות הפרוטסטאנטי והדרך לביתניה, וקראנו בפרק האחד־עשר ביוחנן, נושא התואֵם את המראה, ואת המיתה שהתרחשה זה־מקרוב (פתאומית מאד, ובמסיבות מכאיבות), אף שמובן כי התקומה השׂמחה מן המתים היא הרעיון שריתק ביותר את שׂימת־לבו של הילד”.

כלום אפשר להעלות בדמיון ניגוד גדול יותר מזה שבין מראות השלוה המתוארים כאן לבין האנדרלמוסיה ואי־הסדרים ביישוב המקומי ובמנגנון הממשלה; בין הבטחון והרוֹגע שבאותן שעות שקטות של יום־ראשון במרחבים שמחוץ לעיר לבין הקרבות בקרב האיכרים; בין אי־הבטחון משוד וגזל בדרכים עד לשערי העיר ממש בו היו נתונים האחרים ובין הביטחה, שהוצדקה כל־כך בבטחון שהקנה לנו רצונם הטוב של בני העם?

פרק חמישה־עשר: מחוז ירושלים בלי פחה    🔗

“מא פי חוּכּוּם” – אין ממשלה; זו היתה תלונת הילידים זה חדשים רבים; זמן־מה היתה הארץ בלי צבא, ועתה, מן ה־17 בדצמבר 1853 עד ל־16 בחודש מרס 1854, היו ירושלים והחבל השייך לה שרויים בלי פחה. המימשל נוהל על־ידי ועדה בהרכב הקאדי (שופט), המופתי והנקיבּ אל־אשראף.

רגילים היו לומר בירושלים בעת ההיא כי מבּין מושלי המחוז אחד הוא עיוֵר, אחד פיסח וזקן מופלג, ואילו השלישי חירש כאבן.

חוץ מזה היה מפקד צבאי, שחיל־הרגלי שלו בקסרקט, אך לוועדה לא היתה שליטה עליו, שכּן הממוּנה עליו במישרים היה המפקד־הראשי (סריעסכּר) בדמשק, והשירות הציבורי היחיד שיכול היה לתת, ובעצם כל מה שדרש ממנו השלטון התורכי, היה להישאר על מקומו, לערוך כמה מיסקרים במיידאן הפומבי, ולהעמיד את תזמורת כלי־הנשיפה שתעשה את חובתה הצווחנית בוקר וערב, רוצה לומר – שיהיו הוא וחייליו נראים לעין ונשמעים לאוזן.

אפילו שיגרה דלה זו לא היתה נטולת השפעה ניכרת בארץ כה שמרנית. גם העירוניים וגם הכפריים רחשו יראת־כבוד לנוכחות הצבאית, והמלה דאוּלה, או “ממשלה”, עדיין שמרה על עליונותה כבמטה־קסם. לא היה ספק בנאמנותם של הבריות למלכם. בעוד אנו מוקפים גורמים של פילוג, מופתעים היינו תמיד לראות איך נשמרה מידה כלשהי של ליכוד ברחבי הארץ, ואף־על־פי־כן נשמרה.

מדברים אנו כאן לא רק על תקופה ממשית זו של בין־מלכויות בפּאשאליק אלא על המצב הרגיל של השלטון התורכי בכל הזמנים, ואשר דומה כי יש בו דמיון מוזר לזה של הסינים. הלשון הנקיה שבביטויי התורכים מבטאה את תהליך המימשל במספר מונחים קבועים המציינים את השימוש המיומן בעקרונות מסוימים. דוֹסטאנֶה (בידידוּת) היא המלה שלפיה חייב פחה לנהוג עם קונסולים זרים, ובֵנדֶניז (עבדך) היא המלה המשמשת בפנייה אליהם, ולמעשה אלו מלים שוות־ערך לנוהג שלנו לסיים מכתבים זה אל זה בביטוי “עבדך הצנוע והצייתן”.

באשר לשליטה על נתינים ילידים המלה המַנחה היא עקילאנֶה (בכשרון), ואילו את הסיכסוכים בין האיכרים תתאר מלה שאינה חריפה יותר מנאסאז־ליק (חוסר־נימוס); תיקונם של אלה, שצריך לבצעו בדרך־שלום, קרוי תרטיבּ (סידור). ווּרמאק (להכּות), מלה המרמזת על שימוש בכוח־הזרוע, היא מלה שאין מבטאים אותה אלא לעתים רחוקות, ואף אז רק בקול כבוש. אלו הן דוגמות של טאטלי דיל, “הלשון המתוקה”, של שליטים תורכים. התרטיבּ המתלווה אליה מבוסס בעיקרו על העקרון הרומי הישן (שכבר הוזכר קודם) של “הפרד ומשול”, שכּן נוהג תורכי מהותי הוא שלא יהיו מחוז, או כפר, או אפילו משפחה, אם אפשר הדבר, שאין בתוכם קצת מחלוקת או יריבוּת על־מנת לשסותם לסירוגים זה כנגד זה, והודות לכך למשול בלי כוח־הזרוע.

החלוקה החשובה והנפוצה ביותר של היישוב בדרומה של ארץ־ישראל היא זו שלפיה ערוכים כולם בסיעה ה“קייסית” או היֶמֶנית, שקיימות היו לפחות מאז ראשית המוחמדניוּת (ראה למעלה). כפרי האיכרים מאוגדים, כפי שהראינו בפרשת־קורות זו, באגודות של בתי־אב, כגון החסניה, המַלכּיה וזולתן – מצב־דברים שממנו משתמעים גם פעולות־איבה וגם קשרים פנימיים של אחדות; אך היו אפילו כפרים שהופרדו לשני רחובות יריבים, ודוגמה לכך היתה מַלחה (הכפר שהוזכר קודם בסביבתנו, דרומית־מערבית).

הואיל ובעת ההיא לא יכלה הממשלה העותומאנית להעמיד מושלים תורכים, ולוּ גם פחותים בכשרם או במדרגתם, למשול על ערים ומחוזות, הפיחה רגשי קנאה ותחרויות על השׂגת דרגת השייך בין המשפחות הראשיות במקום מסוים, ואחר־כך ננקטה המדיניות של העלאת היריבים ודיכּוּיָם חליפות.

הרי, למשל, העיר בית־לחם. בימי השלטון המצרי של אבראהים פחה הושמד היישוב המוחמדני של העיר ההיא, להוציא מעטים שהוגלו. משחוּדש השלטון העליון של השולטן חזרו הניצולים לעיר והורשו להתרבּוֹת, אך הקפידו לפלגם ל“סייעות”, לשתי המפלגות הוותיקות של ה“פוואגרי”, כפי שקרויים המוסלמים האלה, ואחדים מן החנוונים הצטרפו לכל אחת משתי המפלגות. הסייעות האלו לחמו לעתים קרובות ברחובות, ואפילו הזעיקו בעלי־ברית ממרחקים לעזרתן. אשר לנוצרים של בית־לחם – יוונים, לאטינים וארמנים – אבוי! מי לא שמע על המחלוקות ביניהם, על מקום “שלום עלי־אדמות, ידידות בקרב האדם”?

בירושלים, שבּה הכוח הצבאי וחבר פקידי־ממשלה, בין תורכים ובין ילידים (שנבחרו מתוך האצולה הערבית או האפנדים), נשמר הסדר כלפי־חוץ היטב למדי. קרבות סיעתיים בין התושבים המוסלמים לא נודעו כל־עיקר. כאשר הופר הסדר הציבורי, ורק לעתים רחוקות מאד הופר, הרי חיש־מהר הושב על כנו. אפילו בכנסיית הקבר הקדוש הודבּרו במהירות הקטטות בין הנוצרים. אבל בענייני קודש כבענייני חול נמצא לתורכים כר נרחב לשיסוי המנזרים והעדות השונים במנזרים ובעדות היריבים.

אשר ליהודים, אמנם לא חסרו רגשי־סלידה כיתתיים, בינם לבין עצמם, ואף־על־פי־כן לא היה זה כל־כך בגדר ה“פסאד” (החכמה של זריעת מחלוקת) התורכי; אכן, יותר מדי היו צריכים לטרוח כדי לתפוס את מניעיהם של רגשי־האיבה היהודיים; הללו היו למעלה מבינתם.

אבל את מיטב כשרונם השקיעו העותומאנים בהחלשת הדבר שהיה שנוא עליהם ביותר – ההשפעה האירופית במזרח.

זאת ניסו לעשות בירושלים על־ידי שיסוי הקונסולים זה בזה (אף כי בזאת לא הצליחו כל־כך), תוך שהם מקפידים כל הזמן על תכלית הנימוסיוּת החיצונית כלפי כולם, ועל כל גינוּני הרשמיוּת והאדיבוּת הדיפלומטיים בהתנהגות ובהתכתבות; אך באשר לזו האחרונה סבורים היו כי כל הממעיט בה הרי זה משובח, והם נמנעו ממנה בכל אשר יכלו.

באמנויות אלו של פירוד¹⁴⁰ הצטיינו הפקידים התורכים – “Hae tibi erunt artes” – לא על־ידי שימוש בכוח או במרץ. אבל האמנויות האלו הן משׂגבה של חולשה, כל כמה שיהיו עוסקים בהן בכשרון; ואת העובדה שלעתים קרובות עוסקים בהן בכשרון מופלא לא יוכל להכחיש שום אדם שהתבונן בדיפלומטיה התורכית, אם בגדולות ואם בקטנות. תוצאותיהן מביאות נזק וחורבן לשׂיגשׂוגו של הציבור על־ידי הרס האמון ההדדי, והן מכלות כל רגש המתקרב לאהבת־המולדת למען השגת בטחון ארעי לגזע השליט.

עד כאן עמדנו יותר על המצב בארץ־ישראל הדרומית. אבל במחוז המרכזי – זה של ג’בל נבלוס (שומרון) – ראינו שמצב־העניינים היה דומה למדי. תמיד התקיימה איבה כרונית, וזו לובּתה שיטתית על־ידי התורכים, בין משפחות טוקאן, שנשענו על הג’ראר, שהיו הציבור השמרני העתיק, לבין זו של עבד אל־האדי עם שאר בעלי־ברית, ליבראלים בצורה שהובנה אז בקושטא – כלומר, בדרך ההתנגדות ליריביהם אנשי האסכולה הישנה. השלטון התורכי הנראה־לעין בעת הזאת במחוז נבלוס כמעט לא היה אלא דחליל שספק אם יש בו כדי ליָרא. הכוח היה מספיק בדוחק לגביית המסים, ובאשר לסייעות היריבות, שכּה חיבלו ברווחתם של האיכרים, הללו היו רק כשתי כפות־מאזניים, שרגע הן עולות ורגע יורדות, ככל שהוטתה לשון־המאזניים בתוך הסראיה בירושלים בדרך שלמונים, לכאן או לכאן, או ככל שהושפעו הסייעות עצמן מתוצאות ריבות־הדמים שלהן.

השטח של סנג’ק ירושלים הסתיים בצפון בג’נין, בגבול עמק־יזרעאל. מצפון לזה נכפּה שקט של כניעה על מחוז הגליל הקדום על־ידי פשיטות של בדווים מן המזרח, וקומץ אנשי חיל־הפרשים הסדיר (סווארה), שבדרך־כלל היו במבצר עכו במערב, אף כי גם כאן טוּפחו מריבות קטנוניות בין הכפרים, ועקילי אגא, “אביר חפשי”, שעליו עוד ידובּר בקרוב, היה לו כמין מינוי נודד.

הלאה משם צפונה היתה בלאד בשארה שרויה במנוחה מתקבלת־על־הדעת למטה מתבּנין, אך קנאה נושנה עדיין עשנה במסתרים ונשמרה בלב המנהיגים היריבים בבנת־אל־ג’בּייל.

הנה כך הוגשמה המדיניות התורכית בכל רחבי הארץ במחיר מיצער, ולמען האמת גדול היה הריוח למושלים, שכּן סיעה נתנה שוחד כנגד צרתה, מנהיג כנגד צוררו. השיטה פעלה גם בלבנון. מי לא שמע על המריבות בין המארונים והדרוזים, על היריבוּת בין בית־אב דרוזי פלוני ואלמוני. בין מפלגה מארונית פלונית ואלמונית? ואפילו בקרב שבטי המדבר אפשר היה תמיד להשתמש מעט או הרבה באותם טכסיסים, שהצליחו מעט או הרבה בקיום השלטון התורכי בלי שליטים, ובקיום השלטון על חשבון הנשלטים.

סמוך לסוף 1853 היו התורכּמנים – שרבים מהם מתגוררים כנוודים בצפון, ולעתים קרובות אפשר לראותם חונים בעמק־יזרעאל – עושים שמות במחוז שמדרום לכרמל, בין הכפר אוּם־אל־פחם וטנטוּרה לחוף הים.

צפונית משם, בעכו, נמסר לי כי הנוצרים חוששים מאד לסכנה בגלל הפחה של המקום ההוא, שמתוך כניעה לקנאוּת הדתית של אנשיו רגיל היה לשוטט ברחובות ובשווקים בלילה בחברת דרווישים נושאי פנסים ודגלים, המכּים בתוּפים כליווי לצעקותיהם, “ישמור אלוהים את השולטן, וירוצץ מפרקותיהם של הכופרים!”

בתחילת 1854 נשמו הכפרים שסביב עמק־יזרעאל, ואלה שבמישורי הגליל הרחק צפונה עד צפת, באש וחרב על־ידי עקילי אגא אל־חאסי הנזכר למעלה ואחיו סלאמה טחאווי, שנאמר עליהם כי התמרדו במישרים על השלטון העליון.

הידיעות שהגיעוני רעות היו. ברור היה שמרידות מסוכנות באָפיין מחמירות מיום ליום במחוז נבלוס ובחלקים הדרומיים של הגליל. גם מחברון באו סיפורים על מהומות חדשות ועל הסכנה בה נמצאו היהודים המסכנים (בני־חסות בריטיים ואחרים). יש לעשות משהו.

ביקרתי אצל השלטונות התורכיים כדי לשוחח על העניינים האלה ולברר מה יוּתן לעשות; ובתחילה הלכתי לקסרקט לבקר אצל המפקד הצבאי. בהגיעי למרגלותיו של גרם־המעלות, המוליכות אל המרפסת שעליה נמצא חדר־הקבלה, סירב הזקיף שעל המשמר להרשות לקוואסים שלי להקדימני (במַטותיהם הרשמיים) בהתאם למנהג שאינו משתנה.

ניצנים של זדון יש לקפדם בעודם באיבּם. כאן היה נסיון לקצץ במנהגי־האדיבות הרגילים, שעד אז נשמרו כדבר המובן־מאליו.¹⁴¹

לכן לא ערכתי את ביקורי. פניתי והמשכתי בדרכי אל המַחכּמה (היכל־המשפט) בה הקאדי יושב ראש, לעשיית המשפט המוחמדני על־פי הקוראן. הקאדי הוא אחד מאנשי־השׂררה התורכיים הילידים המעטים מאד הנשלחים מקושטא. המינוי הוא לשלוש שנים. הפחה והמפקד הצבאי גם הם תמיד תורכים ולא סורים. הזוכר יזכור כי לעת הזאת היה הקאדי אחד מוועדה של שלושה שניהלו את המימשל בפּאשאליק הריק.

במַחכּמה היתה אסיפה גדולה של האפנדים עם הקאדי. הם קמו כולם לקראתי; אך הקאדי לא קם. גם זו היתה פגיעה גסה ומכוּונת בגינוני הנימוס המקובל, וצריך היה לשים אליה לב. כל פחה וכל קאדי תמיד קמו בבוא קונסול לבקרם. הלכתי לי משם, וצועד הייתי במעלה הרחוב. והנה בא דראגוֹמאן אחד אחרינו במרוצה להתנצל ולבקשני לשוב. חזרתי – הקאדי קם עם השאר – וגילגלנו שיחה ארוכה עם האפנדים על מהלך המלחמה ועל מצבה של הארץ.

אפנדים אחרים שנכנסו הבטיחונו כי 20,000 חיילים מצרים עתידים לבוא לשמור על הארץ, וכי אפסניה נשלחה משם לאל־עריש שבגבול המדבר.

בהגיעי הביתה בא שליח מאת הקאימקאם (המפקד הצבאי) ובפיו דברי התנצלות על התנהגות הזקיף שלו, וכן בישׂר כי בעוד שעתיים־וחצי יבוא לבקרני, ואכן בא – ואגב שיחה ארוכה אמר כי אין שום חיילים מצרים עומדים לבוא.

גלוי־וברור היה כי לא ייעשה דבר – אולי אי־אפשר היה לעשות דבר להשקטת האיכרים המתמרדים, או להגנתם של בני־החסות הבריטיים שלמענם חייב הייתי לפחות להשתדל בכל האמצעים שבגדר יכלתי, וברור היה כי חשוב הוא מאד למנוע את הלהבות העשנות מהתלקח במקום כלשהו, דבר העלול להסתיים בתבערה כללית.

אבל מה אפשר היה לעשות? שום דבר, לבד ממה שנעשה לעתים כה קרובות קודם־לכן – להפעיל עד קצה הגבול את כל ההשפעה המוסרית שהיתה לנו להגנה על חסרי־המגן במקום שלא היו שלטונות תורכיים לפנות אליהם, ולהשפיע ככל אשר נוּכל על מנהיגי המתמרדים שיחדלו מהילחם. עם כל שאולי ייראו אמצעים אלה דלים, לא היה ברשותנו דבר זולתם, והם כבר שימשו בהצלחה בחלקים אחרים של הארץ, כפי שהראה סיפור־המעשה הזה.

הנה כי כן הוכנו מכתבים, והקוואסים שלי צוּוּ להיכּון ליציאה לדרך מיד, אחד לדרום ואחד לצפון, בעוד שלישי יוצא לכמה ימים לחוה בארטאס, ליד בית־לחם, מקום שם היה משוּלם זקוק לעזרה.

מכתב אחד נכתב אל המושל בחברון, ובו נקרא להגן על היהודים שם מכל פגיעה רעה. האחרים היו בשביל האחים המורדים בגליל, עקילי אגא אל־חאסי ואחיו סלאמה טחאווי.

עקילי אגא משך אליו לראשונה את תשומת־הלב בקרב האירופים בלווֹתוֹ את המשלחת המדעית האמריקאית לים־המלח ב־1848. במקורו היה ערבי מאלג’יריה, או מאיזו ארץ שכנה לשם, שאסף לו כנופיית אנשים ממוצא אפריקאי שהארצישראלים הכריזו עליהם שהוֹדים הם (הינאדי). הם התקיימו על פשיטות שוד בסביבת הירדן, עד שגדל כוחו כדי־כך שהממשלה העותומאנית ראתה לנכון לתת לו מינוי נודד כאגא של פרשים לא־סדירים, לפעולה בין הירדן להר־הכרמל. דבר זה נעשה למרות התנהגותו המחפירה ב־1847.

את המרוּת שכּך קיבל הרחיב מרצונו החפשי על נצרת, טבריה וצפת. מי יכול היה לומר לו “לא”? מאחר שהדרכים החוצות את עמק־יזרעאל, בין הכרמל והירדן, מוליכות גם אל הערים האלו. ונמלי עכו וחיפה גם הם קשורים היו, כמובן, למחוז.

המפקד לינץ‘, מצי ארצות־הברית, בסיפורו המעניין¹⁴² על המשלחת שאותה הוליך אל הירדן וים־המלח, מתאר את פגישתו הראשונה עם עקילי אגא, בדיוואן של סעיד ביי, מושל עכו, שאליו פנה המפקד לינץ’ לעזרה, על־פי תנאֵי הפירמאן שמילא את ידו לחקור את הירדן.

וזה סיפורו על אותה פגישה; –

"בשעה מאוחרת אחרי־הצהריים קיבלתי הזמנה מסעיד ביי לבוא אל הארמון. לאחר שעליתי בגרם־מעלות רחב, וחציתי חצר מרוצפת גדולה, הכניסוני לדירה מוארכת שרהיטיה צנועים והדיוואן בקצה. הוזמנתי לתפוס את מושב־הפינה, שאצל התורכים הוא מקום־הכבוד. סמוך לימיני היה הקאדי או השופט, אדון זקן בא־בימים וצדקני־למראה, באדרת קשמיר כחולה ומפוארת ששוליה פרוָה. לימינו־הוא ישב המושל. סביב החדר היו הרבה קצינים, ומספר משרתים היו עוברים לכאן ולכאן ומביאים מקטרות וקפה לכל הבא. אך הדבר שהסב את תשומת־לבי במיוחד היה פרא נהדר עוטה מעיל של ארגמן מפואר בריקמת זהב. הוא היה היצור הנאה ביותר שראיתי מעודי, ועד־מהרה נראָה לי גם רב־החן מכל אשר ראיתי. פניו היו כעין זיִת בשל ושׂעיר שלא יתואר במלים, ושערו שחור מבהיק; שיניו היו קצובות והן שנהב צחור מאין כמותו, ומבט עינו חריף היה לפרקים, אך בדרך־כלל רך ומזהיר. התרבּוּש שלראשו, שכּמו העיק עליו, היה סרוּח, ולא דווקה ישוּב, בצד השני של הדיוואן, בעוד ידו משתעשעת מתוך רגילות שלא־מדעת בניצב היאטאגאן¹⁴³ שלו. הוא נראה אדם אשר יהיה

"פלד בשאוֹן כלי־זיִן

ודֹונג עם יעלות־החן".

המושל בשום־פנים לא היה להוט להיענות למשאלותיו של המפקד לינץ', בלא שישלשל סכום גדול לפחות לתוך כיסו שלו, והיה מערם קשיים על־מנת להאמיר את המחיר שצריך לשלמו בעד הגנתו.

"המושל הודיע כי מאז נפרד מעלי קיבל ידיעות מדאיגות ביותר על רוח האיבה של השבטים הערבים הגובלים עם הירדן, והצביע על הראש הפראי כמקור לידיעותיו. הוא קרא לו בשם עקיל אגא אל־חאסי, מגדולי השייכים של הערבים בגבול. המושל הוסיף ואמר כי ‘השייך המעוּלה ביותר’ עתה זה בא מן הע’וֹר, מקום שם קמו השבטים להילחם ביניהם והם מלסטמים את כל הנופל לידיהם ומתעללים בו. לפיכך היה בדעה שלא נוכל להמשיך בדרכנו בלא שיהיו עמנו לפחות מאה חיילים לשמרנו; והוא אמר שאם אסכים לשלם 20,000 פיאסטר (כ־800 דולר) ישיג אמצעים להובלת הסירות וישמור עלינו מכל פגע.

“הוא לא היה יכול להביט בפנַי כאשר העלה את ההצעה הזאת, ומיד עלה בדעתי כי השייך הבדווי הובא לכאן כדחליל למען הפחידני עד שאקבּל את תנאיו. דעה זו נתחזקה עם המחשבה עד שהגעתי להלך־רוח שהיה היפוכו המדויק של זה אשר לו ציפה סעיד ביי” (עמ' 69־70).

קיצורו של דבר, המפקד לינץ', מהיותו אדם נחוּש־החלטה ומתוך שלא היה לו מושג על מצבה של הארץ למעשה, נוטה היה למלא אחר ההוראות שקיבל, בין אם יעזרהו המושל ובין אם לא; וכשלבסוף ביקש המושל לשדלו שיחדל ממפעלו, השיב “שפקדו עלינו לחקור את ים־המלח ומנוי־וגמור אתנו לציית”… “השייך (עקילי) שכאן אמר כי הבדווים של הע’וֹר (עמק הירדן) יבלעונו חיים. תשובתי היא שיתקשו לעכּל אותנו. אך הואיל ואולי יש לו השפעה על השבטים, הוספתי כי נעדיף בהרבה ללכת בדרכי שלום, ולשלם מחיר הוגן בעד כל השירותים שנקבל והצידה שיספקו לנו, אך כלה ונחרצה היא מעמנו ללכת ויהי־מה”.

“מחוץ לחצר הדבקתי את השייך, שהקדימני, והצגתי לו הרבה שאלות על־אודות השבטים שעל הירדן. במהלך השיחה הראיתי לו את חרבּי ואקדחי, ואת קני האקדח התלויים סמוך לניצב החרב. הוא התבונן בהם היטב־היטב, והעיר כי הם ‘המצאה של השׂטן’. אחרי־כן אמרתי לו שחמישה־עשר אנחנו במספר, ומחוץ לאחדים מן החרבות והאקדחים הללו יש לנו רובה אחד גדול (קצר־קנה), רובה רגיל, ארבע עשרה קרבּינות עם כידונים, ושנים־עשר אקדחי־סכּין־ארוך, ושאלתיו אם אין הוא סבור שנוכל לרדת לאורך הירדן. תשובתו היתה, ‘אתם תרדו, אם יש מי שיכול’. לאחר שנפרדתי ממנו נודע לי כי בשנה שעברה עמד בראשם של מספר שבטים שמרדו בממשלה התורכית, וכי הואיל ולא יכלו להכניעו קנו אותו על־ידי שנתנו לו דרגה המקבילה לזו של קולונל על הערבים הלא־סדירים (לא־סדירים עד מאד!) ומעיל של כבוד. זה היה המעיל אשר לבש” (עמ' 70־71).

המפקד לינץ' בא על גמולו בעד התנהגותו הפשוטה והישרנית על־ידי שפגש באדם שמסוגל היה בהחלט לתת לו את התמיכה המוסרית אשר לה היה זקוק. האיש היה לשעבר שריף או מושל של מכּה, שהוּדח על־ידי מוחמד עלי, אלא שכל המוסלמים בארץ־ישראל כיבּדוהו מאד. עלה בדעתו של לינץ' לבקשו להילווֹת אל המשלחת. הרעיון היה מוצלח מאד. השריף נענה להזמנה, והצלחתה של המשלחת הובטחה.

“השריף גם הביא דבר מאת עקיל, הפרא יפה־התואר, לאמור כי סעיד ביי הוא מאחז־עיניים, ומנסה היה להפחידני. השריף סבר כי לא מן הנמנע שיוּתן לשדל גם את השייך להילוות אלינו אם ינוהל המשא־ומתן בסוד” (ע' 74).

הנה כי כן נערך ביקור אצל עקילי, והוא ושבטו נשׂכּרו בתנאים נוחים מאד. המפקד לינץ' מצא כי בזאת השיג לו עזרה בדיוק מן הסוג הנחוץ, והקטעים הבאים יעידו מה־היטיב עקילי לקיים מה שהבטיח.

“השריף ועקיל ביקרו אותנו לעתים קרובות באהלנו. הראשון היה יועצנו, איש חכם ונבון; השני היה הלוחם הנועז והסייר הנפלא. במסענו נאמר כי השׂכּיל לראות את הסירות בשעה שלא היה איש זולתו יכול לראותן. מעולם לא נלאינו מחברתו של הפרא הזה רב־החן. בסיכומו של דבר, היה גבר מן הסוג המושלם ביותר שראינו. למראה פניו הנאים, הנשיים כמעט בתואַם קוויהם, מי היה מתאר לעצמו כי בעבר היה מנהיגו הזעף של מרד, וכי עינו הצוחקת, חסרת־הדאגה אף הציצה ממעוזו שעל ההר בחילותיו של הפחה במישור, תוך שהוא חושב על טבח בשורותיהם ועל שלל מן התורכי המוּבס; או שבּלשה את הנקיקים וצלעות־ההרים, הוואדי והבּקעה, לתוּר אחר הפלאחים המסתתרים ועדריהם? אותה זרוע, שבתנוחתה הקלה והחיננית נראתה נטולת־עצבים כמעט, הניפה את החרב המזרחית בכוח קטלני; והוא, שמזגו נוח כל כך למראית־עין, הוליך בהצלחה כנופיה קטנה אך נואשת לקרב נגד מרוּתו של השולטן, ואילץ את מושל עכו לשאת־ולתת עמו, ולקנות את בטחונו של המחוז במשׂרה רמה ובמעיל־כבוד של ארגמן” (ע' 116־117).

"אשתקד (1847), בעת מרידתו נגד הממשלה, שטף עקיל בסערה, בראש חסידיו הבדווים, את המישורים האלה, ולקח עמו הרבה והרבה סוסים, בהמות וצאן; ובהם עדריהם של אנשי נציר. עקב כך לא היתה הידידות שוֹרה ביניהם מאז נפגשו בטבריה; אך הלילה שאל נציר את עקיל אם אינו סבור שהַרע מאד לעשות בקחתו עמו את רכושו. הלז השיב, לא; שהרי אז היה נציר אויבו, והוא, עקיל, נהג על־פי מנהגי המלחמה בין השבטים.

"אחר־כך שאל נציר על המוצאות את הבהמות השונות, ובמיוחד שאל לסוסה אחת החביבה עליו. עקיל אמר כי שחט כך־וכך מן הכבשים, כך־וכך נתן במתנה, ואת היתר מכר; הוא הדין באשר לבהמות ולסוסים. אשר לסוסה אמר כי מצאה חן בעיניו ועליה הוא רוכב עתה. זאת ידע האמיר היטב מאד.

"לאחר דברים נוספים הציע נציר שישכיחו את כל העוולות מלבם ויהיו לאחים. לזאת ניאות עקיל. או־אז תלש הראשון קצת דשאים ועפר, הרים את כנף העבּא של עקיל ושׂם אותם תחתיה, ואחר־כך התחבקו שני הערבים ונשבעו אחוות־עולם.

"כאשר נשאל מיד אחרי־כן בנידון הצהיר עקיל כי שבועת־האחוה ניצחת היא כל־כך עד שאם יטוֹל משבט עוֹין דבר אשר פעם, ולוּ גם בשכבר־הימים, נלקח מן האמיר, חייב יהיה להשיבו.

"לדוגמה ציין שכאשר היה בשירותו של אבראהים פחה היו עוד תשעה שבטים מחוץ לשלו; וכי באחד ממסעיהם לקחו להם מספר כבשים, שמהן מוּנוּ לו ארבעים למנת־חלקו; וכעבור זמן בא ערבי אחד ותבע לו אחדות מהן מטעמי רעוּת. עקיל אמר לו שאינו מכירוֹ ומעולם לא ראהו לפני כן; אבל האיש טען והוכיח כי אבותיהם החליפו ביניהם שבועות ונדרים, ולפיכך הושבו לו הכבשים שאותן תבע לו.

“הבדויים האלה שרויים במצב דומה מאד לזה של הבארונים של אנגליה והאבירים־השודדים של גרמניה לפני כמה מאות־שנים” (עמ' 147־148).

מעשה משעשע מציג את עקילי בבהירות כמומחה בגניבת בהמות: –

“עשר דקות לאחר שעזבנו את שטח־החניה הבוקר הגיעה השיירה למישור וחצתה את ואדי־פריע בכיוון דרומי־מערבי. מעבר לגיא־ההרים ראו גמל צעיר רועה בין הרתמים החוּמים והשׂיחים הצומקים, שבמישורים האלה יפים הם להגן על הצמחיה הדלה מלהט השמש כי עז. ניכּר היה שבּריה זו נידחה מאיזה מחנה של פלאחים, או שנטשוּה בעליה כאשר רדפום הבדווים, שרבים מהם נראו ביום־אתמול על הצד המזרחי של הירדן. הגמל, שפראי היה לגמרי, נשא רגליו במהירות רבה משקרבו אליו, והצופים יצאו מיד לדלוק. כל גופו נע בקצב לפי תנועת הילוכו המיוחדת, כפי שכבר נאמר, ממש כאניה לפני רוח. הגמל, אם יהלך ואם ירוץ, לעולם הוא מטיל קדימה את רגלו האחורית והקדמית באותו הצד, ובאותו הזמן, כדרך סוס בצעדו. עד־מהרה נתפס הנמלט, ונאמן ללקח אשר לוּמד בקטנוּתו כרע תחתיו ברגע שהושׂמה יד על צווארו. עקיל נטש את סוסתו, עלה על המלקוח, ובלי מתג ורסן שטף־דהר בתכלית המהירות על־פני המישור להגדיל את מספר בהמות־המשא שלנו” (עמ' 164־165).

קטעים אלה מוסרים תמונה חיה של האיש, כפי שהיה אז. כאשר הגיעה החבורה לים־המלח, ובשלום הגיעה אליו, ממשיך לינץ, (ע' 178): – 

“עקיל, שאליו היינו כולנו קשורים מאד, בא לראותנו קודם לכתוֹ. להפתעתנו ולגודל שׂמחתנו נודע לנו במהלך השיחה כי מודע וידיד הוא לכמה מן השבטים על החוף המזרחי. על כן שידלתיו שיילך שמה בדרך היבּשה, יודיע לשבטים על בּואנו, ייעשה את הסידורים למען יספקו לנו צידה”.

לבסוף באה שעת הפרידה, והמפקד לינץ' כותב: –

“הלילה ערכו הבדווים שלנו משתה־פרידה, אופייני גם לבזבזנות הרגילה שלהם ונם לחוסר־הנקיון שלהם. דוד גדול מלא מים בחלקו נשפת על מדורה של עצים שנאספו על החוף, וריווּה מלח כהלכה; כאשר רתחו המים זרקו פנימה כמוּת של קמח ובחשו בסחיף־עץ שארכּוֹ שני מטרים וקטרוֹ תשע זרתות. כאשר היתה התערובת סמיכה כדבק לערך נלקח הכלי מן המדורה, ונאד של חמאה מעופשת כשש ליטרות, במצב נוזל, הוּרק פנימה; שוב בחשו בתערובת, והבדווים שישבו סביבה העלו בכפּם את התרכובת השמנונית והמזוהמת, ועקיל לא היה הפחות גרגרן שבהם. הוא ברברי לאמיתו, ולעולם אינו ישן אף מתחת לכיסוי הרופס של אוהל. בעבּא הירוקה שלו, שאותה לבש תדיר מאז הצטרף אלינו, אפשר תמיד למצאו בלילה, מנמנם אך לא ישן, ליד מדורת־המשמר, לצדו היאטאגאן שלו ולמראשותיו אקדחיו הכבדים רחבי־הלוע” (ע' 179).

עקילי חזר לגליל לאורך הצד המזרחי של ים־המלח והירדן, וכך בא לים־כינרת. המפקד לינץ' פגש בו שוב בעכו, כתום העבודה בדרומה של ארץ־ישראל, כאשר הזמין השריף את החבורה לאכול עמו ועם עקילי אגא פת־שחרית. מן הזמן הזה והלאה נשאר עקילי שׂכירם של התורכים.

לעת סיפור־המעשה הנוכחי, 1853־4, נראה כי הממשלה ניסתה לוותר על שירותיו. על־כל־פנים יש חבורה של כוּרדים, מסביבות חלבּ, הטוענים שעתה ניתן להם אותו פיקוד על המחוז הזה שעד כה היה בידי עקילי ואחיו. חילות היריבים התראו פנים במלחמה ורב היה הטבח. היו שסברו כי לכך כיוְנו התורכים, כדי להחליש את שניהם. הכורדים הובסו, והשאירו פגרים זרועים על־פני האדמה מהר־תבור עד לחרמון. בעקבות נצחונו בזז עקילי בכל עבר את המקומות שבהם, לפי טענתו, מצאו אויביו מזון ומספוא.

הואיל ולא היתה שום מרות תורכית בהישג־יד, כפי שכבר נאמר, ומאחר שלא הייתי מוכן לסמוך אך־ורק על ההשפעה האישית של סוכנַי המקומיים על עקילי בשעת־חירום כה חמורה כגון זו הנוכחית, שיגרתי מכתב אל כל אחד מן האחים האלה (עקילי אגא וסלאמה טחאווי), להזכירם את חובתם כלפי ממשלתם שלהם, ולהזהירם שיימנעו מלדכא את הנוצרים בכלל, וכן גם את בני־החסות האנגלו־יהודים שלנו.

הקוואס הנבחר שלי, מוחמד אל־סרוואן, לקח עמו את המכתבים האלה. השירות לא היה נטול־סכנה, כי בדרך מצא שכל חבל נבלוס שבתווך (כלומר מחוז שומרון) התקומם, וטבח וחורבן משתוללים ממרחק פרסות אחדות מירושלים ועד לעמק־יזרעאל (לא היה לכך קשר למעשיו של עקילי הלאה משם, בגליל); עד כדי כך שאנוס היה לעשות דרכו על־פני הפסגות של רוכסי־הרים ולא בדרכים הרגילות.¹⁴⁴ אז ישבו בעמק הגדול, עמק־יזרעאל, בדווים מזרחיים, שחנו ועשו שמות מסביב להר־תבור. (יש לזכור כי כל המריבות האלה היו רק בין התושבים המוסלמים, ולא היה בינם לבין הדת ולא־כלום).

לאחר שכּך הגיע בדרך־עקלקלות לנצרת לקח עמו הקוואס שלי, על־פי הוראותי, את ראש הפרוטסטאנטים הילידים שם. הוא מצא את האחים עליזי־הנצחון ליד חטין, ונתקבל באדיבות עם המכתבים שאותם מסר.

עונת החורף היתה כבר בעיצומה בטרם ייצא הקוואס שלי את ירושלים בשליחותי (29 בינואר). ירדו גשמי־עוז עם סוּפות־רוח, רעם, ברקים, ברד ושלג; ברוב הדרכים השגורות אי־אפשר היה לעבור במשך השבועיים שלאחר־כך.

תיאורי אי־הסדרים במחוז בו היה עליו לעבור נעשו מדאיגים עד כדי כך שהתחלנו לחשוש לבטחון האיש; הואיל ולא היה דואר בלב הארץ לא יכולנו לשמוע כל חדשות על־אודותיו, ושוקלים היינו אם אין זה כדאי לצאת ולחפשו. רווח לנו כאשר סוף־סוף התיצב לפנינו, לאֶה ומטונף מן הדרך.

לא היה זה בשום־פנים השירות היחיד הרצוף הרפתקאות במיוחד שביצע הקוואס הזה, מוחמד אל־סרוואן, בתבונה ובאומץ עד להפליא. גמולו בהזדמנות הזאת – בנוסף להמלצה שאותה העריך היטב, ולציון־לשבח לפני משרד־החוץ – היה חליפת־בגדים חדשה ושלמה (בצבעים הנהוגים בדרך־כלל אצל הקוואסים של הקונסוליה הבריטית – מקטורן של אריג־ארגמן רקום זהב, עם מכנסיים מלאים כחולים־כהים).

עקילי אגא ואחיו שלחו לי תשובות על מכתבי.¹⁴⁵ הם הצהירו כי נשמעים הם ללא סייג לשלטון העליון, אך התאוננו על עוול שעשו להם עושי־דברו. זו אמתלה שגורה של פיהם של מורדים סוריים, ולעתים קרובות היא מושמעת בתכלית הכּנוּת ומטעמים נכוֹחים. הנאמנות לממשלה העותומאנית עולה בקנה אחד עם זעם על עוול הנעשה על־ידי שלטונות מקומיים, ואפילו עם התנגדות של ממש לשלטונות האלה.

המכתבים אלי היו מרקחת מעשה־אמן. אולם בשום־פנים לא היה זה מסמכותי להיכּנס בפרטי הריב בין המורדים האלה ליריביהם, או לפרטי הריב שביניהם לבין עבד אל־האדי, מושל נבלוס, ומכּל שכּן להתערב באיזה ממעשי הפחה של מצרים, שעל התנהגותו התלונן סלאמה במכתבו אלי.

אולם ודאי היה שנבצר מעבּד אל־האדי לשגר את עקילי אגא לגלוּת בווידין (המבצר האירופי) כפי שטענו שהתכוון לעשות. הואיל והאשמה זו כזב היתה, נמצא מקום לחשד שאולי גם האשמות אחרות שהעלה עקילי אגא מוגזמות הן. משעמם יהיה זה לחזור ולמנות את פרטי־הפרטים שבמהלך העניינים בין עקילי אגא לשלטונות התורכיים. די לנו שנאמר כי במאי שמענו כי אושרה משׂרתו בשירותה של תורכיה כמפקד על 200 באשי־בוֹזוּקים רובּם אנשיו ההינאדים, בני שבטו.

חסד זה, כך הודיע בחוצפתו, נבע מהשתדלותי למענו. כלל לא רציתי לעשות כן. אך האמת היתה שהשלטונות הצרפתיים בביירות נהגו בו התחשבוּת מיוחדת, מן־הסתם משום שהיה היחיד המסוגל למשול במחוז בו נמצאו המנזרים בהר־הכרמל ובנצרת ומרובּים היו בו הנוצרים הלאטינים הצריכים חסות; לפיכך סברו כי מוטב שיהיה להם ידיד משיהיה אויב טורדני; מוטב שיהיה מחויב בהגנה על המנזרים בנצרת ובהר־הכרמל, ובשמירה על הדרך הפתוחה לרוחב עמק־יזרעאל, משיהיה חבל־הארץ ההוא מופקר לחוסר־הישע הגמור של השלטון התורכי וסיכסוכי הסייעות.

להלכה ולמראית־עין הושׂגו מטרות אלו באמצעות הממשלה התורכית, שממנה קיבל עקילי אגא את הפיקוד שלו. כיון שמצאתי כי נהנה הוא מתמיכה נאה כל־כך לא היתה לי התנגדות למפנה זה במהלך העניינים, כי נוכחתי לראות שבזאת השגנו אותם יתרונות של בטחון יחסי לבני־החסות היהודים המרובים שלנו בצפת ובטבריה, כמו גם לפרוטסטאנטים שבנצרת שהיו קשורים לחברת־המיסיון הכנסייתית.

ביוני הוזמן עקילי אגא לביירות על־ידי הוד־מעלתו המושיר (מושל־כללי). אז הטילו השלטונות הצרפתיים על סוכנם בן הארץ, מר לואיס קאטאפאגוֹ, ללווֹתו; אך הוא מיאן לצאת לדרך בחברתו של סורי יליד־הארץ בלבד; אשר על כן השיג לו מר דה־לספּס, הקונסול־הכללי, “תעודת־מעבר” (אמאן וָרַאי) שאליה צורפה ערובּה בכתב ממנו עצמו. אולם בטרם ישׂים מבטחו אפילו בערובּה זו יצא עקילי לימים אחדים אל המדבר מזרחה והביא עמו למקומו אלף פרשים מובחרים – בעלי־ברית – שיחזיקוהו בשבילו. השלטון התורכי הסתפק בעצם העובדה שהופיע כאשר נקרא – ובכך הכיר בעליונוּתו. כעבור זמן קצר ביקר מר דה־לספּס אצל עקילי בחיפה, והלז קידם את פניו בפמליה הדורה של ערבים בדווים.

על סמך מוצאו האלג’ירי (המוזכר למעלה) של עקילי אגא התיחסו אליו הצרפתים כאל ספק־נתין שלהם; וזאת עשו בנפש חפצה – לעתים קרובות היו נותנים לו מתנות – וכל זמן שכּך נהגו החניף להם והפיל מוראו על הארץ, תוך שהוא מתקרא צרפתי הפועל בשירות התורכים. בשובו מביירות טען כי ואמיק פחה, המושל־הכללי, אינו מתנגד לכינויו זה; ואני עצמי שמעתיו אומר כדברים האלה כעבור זמן, כאשר ביקרתיו אגב מסע לאורך חופי הירדן, וכאשר, כדי להוכיח ביתר בירור שאכן צרפתי הוא, הפר את צום הרמדאן באכילה ושתייה, תוך שהוא צוחק ל“אותם מוחמדנים סכלים” שמסביבו.

בקשר להכרה זו של הצרפתים בעקילי אגא יש לזכור כי באותה עת יושב היה בדמשק עבד אל־קאדר המהוּלל, המנהיג האלג’ירי הגדול, שנוּצח והוגלה על־ידי צרפת, כמקבל־קיצבה מצרפת, ומספר ניכר של אלג’ירים ושאר תומכים אפריקאים שהיו עמו התישבו על האדמות שבין דמשק שבגליל ובכך קיימו קשר עם עקילי.

בדרך זו, במקרה של אפשרות שאין־להגותה־במלים של פעילות צרפתית בסוריה, יכלו הצרפתים לסמוך על שיתוף־פעולה בכל רחבי חבל דמשק ועמק־יזרעאל ובלי ספק עם האינטרס המארוני (הקאתולי) בלבנון. אלה היו שיקולים שאינם בטלים בערכּם, אולם העניינים האלה בגליל לא הפריעו את מנוחת הפּאשאליק של ירושלים; מפתיע היה הדבר, ומן־הסתם עודנו כך, עד כמה פאשאליק אחד ממעֵט לדעת על המתרחש בפּאשאליקים הסמוכים.

אולם נשוב אל תיאור המאורעות ב־1854. איגרתי אל עקילי אגא הביאה תועלת לפי־שעה. בכל עת נהג יפה למדי עם אנשים שתחת חסות אירופית, במטרה למצוא חן בעיני הקונסולים. המחוז שעליו השׂתרע שלטונו נמצא מעבר להשגחתה של כל קונסוליה ירושלמית אחרת לבד מזו האנגלית, אך הוא שכן ממש בלב החבל הצפוני שלי, וכל מהומה שהתרגשה בו העמידה תמיד בסכנה את היהודים האומללים של טבריה וצפת כמו גם את הנוצרים שבנצרת ובגליל. יתרון היה בכך שיהיה אדם כעקילי, המסוגל לרסן כל התקפה על האנשים חסרי־המגן, אשר לבטחונם חרד הייתי בזמנים אלה של דאגה, ואשר הודות לפנייתי אליו הובטחו מכל רע. בינתיים חיינו בתקוות שלא יארכו הימים והשלטון התורכי בארץ יתחזק כראוי. שנים רבות אחרי כן המשיך עקילי בשלטונו.

טריסטראם מצא את עקילי אגא (שהוא קורא לו עקיל אגה) בגליל, כשביקר בארץ־הקודש ב־1863־4. לפי תיאורו היה אז איש בעל מבנה־גוף מוצק, למעלה משלוש אמות גבהו, פניו פחוסים קצת, אפו אינו בולט, זקנו השחור קצר וחלק, וסבר־פניו מצטיין בשלוָה ונועם.

כשמסרו לו כי בן נולד לנסיך־ולס, השיב לאמור, “כן, הכוהן צלר כתב אלי שהאלוהים היטיב לעשות ונתן מתנות טובות לילדיו, ועל זאת שׂמח עבדך”. הוא סיפר שהנסיך סעד עמו בשעתו, וכי לעונג היה לו להנחוֹתוֹ ברחבי הארץ. תמיד יעמדו שירותיו לפקודתם של אנגלים ושל נוצרים בכלל; כי לא שכח כמה היטיבו עמו נוצרים בימי נעוריו, ובמיוחד איך סייעוהו בבריחתו כאשר נאסר על לא עוון בתורכיה, ואיך נתן לו הגמון יווני כסף למען יוכל לחזור בשלום לסוריה.¹⁴⁶

בהמשך הדברים (ע' 452) מתאר טריסטראם את ביקורו ב"מחנהו של המנהיג. בערוב היום נגלה לעינינו מחזה מלא חיים: רועי כבשים ורועי עזים החזירו את עדריהם מן המרעה, גמלים העלו גירה בעצלתיים, או פסעו בשורה יחידה ארוכה מצלעות הר־תבור, ופה ושם היו קשורות ליתדות סוסות ערביות וסייחיהן עומדים על־ידן. התקבלנו כרגיל באוהל הפתוח, והאגה המתין בחוץ עד שהושיבונו על שטיחים וכרים, כשאנו מוקפים פמליה גדולה של בעלי דרגות גבוהות ונמוכות. הוזמנו לסעודה, אולם ההזמנה לא גררה שיחה עסקית, אם כי עסקים נערכו שם כהלכתם. בחצי פניו חייך האגא אלינו בעוד החצי השני לוטש עין אל מזכירו, המקבל תשלומי שכר ומונה דולרים על מטפחת פרוסה לפניו. אהלינו ניטו על השיפוע שמעבר לפלג, ואנו פרשנו להינפש בהם. בשעה שמונה בערך בא כושי מחזיק לפיד להזמיננו לארוחה. הארוחה כללה מנה אחת – בשר הכבשים שנטבחו לכבודנו, מבותר ומבושל על אורז ממוחה בחמאה; המנה הוגשה בקלחת־עץ כבירה, שנישאה בידי ארבעה אנשים. המארח ישב בצד, לפי כללי הנימוס. רמבראנט היה שׂשׂ לצייר תמונה כזאת: אנו יושבים במעגל מתחת ליריעה השחורה של האוהל הפתוח, בלילה בהיר בלי ירח, קורעים את הבשר ונוטלים מן האורז באצבעותינו. כל אותו זמן ניצב עלינו בדווי רם־קומה, והחזיק מנורת־שמן קטנה, שאורה הספיק רק לגילוי קהל הפנים הסקרניות המביטות בנו מבעד לאפלולית. מסביב לקלחת ענקית אחת שבצד הסבו האורחים נחותי הדרגה. לאחר האכילה, וביתר דיוק הזלילה, יצקו מים על ידינו המרובּבות בשומן, הגישו קפה, והחלה ההתמקחות. מורה־הדת שהביא אתו מר צלר נשא נאום ארוך, שהיה מכוון פחות אל עקיל ויותר אל הקהל שמסביב. הוא שיבח את עקיל בשמנו, הביע את רצוננו שלא ישכחנו לעולם, ולשם כך הגיש לו שעון־זהב ושרשרת שהבאנו בשבילו. האגא קיבל את התשורה בקידה, ומסרה למזכירו, בלי להעיף בה מבט. אז הוסיף מר צלר את אמריו. הוא ציין מה חשוב להבטיח את דרך החורן והבשן, שלא יאונה כל רע לתיירים, וכי אם יצליח עקיל בדבר הזה, הוא יטה אליו בכך את חסדן של מעצמות המערב, והן תפעלנה לטובתו ב’שער' ".

טרם צאתם את הארץ היו מר טריסטראם ואנשיו מעוניינים לבקר בעמק־הירדן, והואיל ובעת ההיא היו בנצרת הלכו אצל המושל, תורכי מקושטא, להשיג משמר. “התקבלנו בחדר הנפתח אל חצר נתוצה; קירות החומר המטים לנפול, הרצפה המבוקעת והמַצטבּה [ספסל] המחוספסת באחד הקירות הללו כאילו סימלו את התמוטטות כוח השלטון התורכי בארץ. בית כזה לא היה ראוי להיות סככת־העגלות של בית־אחוזה אנגלי מרוּשש. כל ריהוטו מסתכם בשלושה בלואי שטיחים מרופטים, הפרושׂים בפינה אחת. המשכורת החדשית של המושל מגעת ל־5 לירות בלבד, ואינה ניתנת כלל וכלל דרך קבע; הוא נאלץ אפוא לקיים את עצמו – כמו כל שאר פקידי הרשות התורכית – על ידי סחיטה מן העם. הוא לבש מעיל קצר ומכנסיים, וקיבל את פנינו באדיבות מרובה. דיבורו היה דיפלומטי מאד. שאלנו אם נוכל לרדת בעמק־הירדן בביטחה. ‘אין הוא יודע להשיבנו. מחוזו משׂתרע רק עד בית־שאן, ועד שם הדרך בטוחה למדי. אין הוא רשאי לשגר שומרים מעבר לגבול הזה’. ‘והאם הוא סבור שעקיל אגא יוכל להבטיח את שלומנו?’ ‘אין הוא יודע להשיבנו, עקיל אגא הוא שליט עצמאי, ואינו מוסר לו דין־וחשבון. אין לו כל ידיעה על עצמתו’. אולם באותו הרגע באו שני פרשים של האגה, והוא שינה את נעימת דבריו. ‘שלומכם מובטח בכל מקום שילווה אתכם שלוחו של עקיל. איש אינו מכיר את הארץ כמוהו’.”

מר טריסטראם ואנשיו בחרו להשליך יהבם על עקילי, שחנה למרגלות התבור, ואשר מ“הכנסת־האורחים האבהית” שלו נהנו הנוסעים. הוא התיחס אליהם במאור־פנים ובכבוד, כמנהגו.

עדויות אלו יש בהן ללמד כי משך שנים רבות היה עקילי אגא אחד האישים העיקריים בצפונה של ארץ־ישראל, וכי אם גם שמר בהחלטה נחושה על מעמדו שלו בארץ ביקש לקיים יחסי־ידידות עם האירופים.

מאת עקילי אגא אל הקונסול האנגלי, 1854

במאושר שבזמנים נתכבּדתי במכתבך, וכל עצותיך הטובות וגילויי טוב־לבך נתקבלו בתודה.

אשר לדבריך שאני מחריב את ארץ צפת, דבר זה ודאי נודע להוד־מעלתך מפיהם של אוהבי השחיתוּת וזורעי המדנים; שהרי ארץ צפת היא אמנו, והיא יקרה לנו. אבותינו לפנינו בימי־קדם עבדים היו בצפת וּבמקומות אחרים לממשלה הרוממה, לבד מהיותם קצינים בחיל־הפרשים הלא־סדיר, וכל־אימת שרצתה הממשלה ההיא להדיח מי מעובדיה תמיד שילמה לו משכורת בעד שירותו. אך עתה באשר לזאת, על־ידי תשלום שוחד של 70,000 פיאסטר מעבּד אל־האדי לאחמד פחה, סבלתי רבות ונעשקתי; הראשון החרים את כל רכושי, ואחרי־כן נמכרו כל כלי־נשקי למשפחתו של עבד אל־האדי, שסירב לשלם לי משכורת שלושה חדשים ואוֹכל לסוסים משך הזמן ההוא; הוא השלים את סאת צרותי בגרשו אותי לווידין, ואני בטוח שאין הממשלה בשער העליון יודעת מאומה על הרדיפות האלו.

אך למרות כל זאת הנני מקבל את עצתך, ואבקשך לסייעני ולהשיב לי את אשר נלקח ממני בחוזק־יד, בסוסים, צאן, נשק ודגן. ולבי סמוך־ובטוח שהממשלה העליונה אינה יודעת דבר על שאירע לי; בכל־זאת בעיני הנני עדיין עבד לממשלה העליונה, בין אם אהיה בשירות הרשמי ובין אם לאו, ועל זאת תוכל לשאול אצל סוכנך [בעכו], מר פינצי.

אם תבדוק, יתברר לך איך התעמרו בי אף גם באַחי.

יורשה לי להוסיף כי מודה אני לאל עליון על כי חשבת עלי ותכתוב אלי; כי בזאת ניתן לי להודיעך על צרותי. לפיכך הנני חש עצמי מאושר מאד, ובמכתבי זה אבקשך לסייעני בהשגת הצדק, ויהי לבך סמוך־ובטוח כי לא ייצא מעמדי דבר נגד רצון הממשלה.

ינצרך אלוהים.

(חתום) עקילי אל־חאסי

סלאמה (אחיו של הנ"ל) אל הקונסול האנגלי

(לאחר הברכות). באַשרי קבּלת מכתבך, שאת תכנו הבנתי אל־נכון, ובהודותי לאלוהים על חסדך, עלי להודיעך על המתרחש, ולבקש את עזרתך בהשגת צדק בשבילנו.

אשר לאחי עקילי אגא, אביא לידיעתך את המוצאות אותו, ואפציר בך שתשתדל שייעשה לו צדק, למען יוּשׂם קץ לשחיתוּת ולזריעת המדנים.

אשר לי, הרבּו לרדפני על אדמת מצרים, ולארץ הזאת באתי אך־ורק למען השיג תיקון למעוּות באמצעות הממשלה העותומאנית העליונה, למען ישלח עבּאס פחה את בני לחפשי, אף גם למען יוּשב לי רכושי אשר לוּקח ממני בידי הוד־רוממותו, בלי זכות קלה־שבקלות.

כל זאת הבאתי לפני פחוות המחוזות השונים בארץ הזאת, אך מעולם לא הצלחתי. אדרבה, בתחבולות ניסו תמיד לתפסני ולהסגירני לידי עבאס פחה, בלי לשמוע את תלונתנו.

בקבּלי את מכתבך שׂמחתי מאד, כי תמיד ידעתי שהממשלה האנגלית אוהבת את האמת ועושה צדק עם הזכאי לכך, כי היא עצמה הצדק נר לרגליה.

באמצעותך אפציר בממשלתך להוציא את בני לחפשי מידי עבּאס פחה, ולהשיב לנו את רכושנו, כי בזאת נזכּה בצדק.

אך באשר לי, ומה שאתה שומע מפי אויבים על מעשינו בצפת, כל אלה דברי כזב ומעל. שאל־נא על־אודותי מפי סוכניך ותמצא כי כאשר באו הערבים מן המזרח למחוז הזה ושדדו עדרי צאן וכו' יצאתי אני עם פרשַי וַנילחם בערבים ונשיב לבעלים את כל הבּיזה אשר לקחו – וַנגן על העם ככל אשר יכולנו, למען נמצא חן וחסד בעיני הממשלה העליונה, ואני מבטיח כי כך אשאר.

ראֵה ביקשתיך שלא לקבל תלונות שאולי תבואנה בעתיד על־אודותי מפי אויבי,

ינצור האל את ממשלתך האנגליה!

(חתום) סלאמה טחאווי

בעוד אנו מתארים את המצב בצפון אולי ראוי יהיה לציין כי בחצבּאיה, במוּל־הלבנון, הרשה לעצמו האמיר סעד אל־דין אל־שהאבּי, אשר משַל שם, לדבר בלשון של זילזול רב על המלכה ויקטוריה במעמד אי אלה קציני־צבא צרפתים; הללו מסרו על כך לקונסול¹⁴⁷ שלהם בדמשק, שלא נקף אצבע. אולם הוא נתבע לתת את הדין על חטאו זה, שבתנאי הזמן ההוא היה לא רק חטא למלכּתנו אלא גם בבחינת בגידה בשולטן שלו. בקושטא נתבע האמיר לתת על כך את הדין, ולשָם נשלח כאסיר תחת משמר־הליווי של הקונסול הבריטי האמיץ שלנו מדמשק, ווּד.

אחרי שובו הביתה הביע לפני סעד אל־דין, בביתו שלו, את רגשי חרטתו על החטא אשר חטא, ותיאר את היחס שזכה לו. בחפזה העלוהו לאניה בביירות, וכאשר התחנן בבכי שיתלוו אליו אחד או אחדים מבּניו שליווהו עד שם, הושבו פניו ריקם. אחר־כך הגיע לקושטא, על כל מראותיה הנפלאים, ופקידים תורכים שלחוהו ברחובות מזוהמים ועקלקלים אל ארמון השגרירות האנגלית. שם הוליכוהו משרתים בבגדי־פאר והעבירוהו בכמה וכמה דירות עד לטרקלין רחב־ידיים ושם נעצר, בקצהו האחד, בעודו רואה מרחוק איש זקן ומזכירו שוקדים על ניירות ליד שולחן.

“אני, אמיר מבית שהאבּ שבלבנון, איש זקן ובא־בימים, נשארתי עומד בשתיקה שעה ארוכה; אך לבסוף קם אותו זקן, השגריר, ובא אלי בלי לברכני ובלי להזמינני לשבת, שאלָני לשמי, וחזר ושאל, ואחר־כך הצביע על זקני הלבן, ואמר כי לדעתו יהיה זקן אשר שייך רק לאיש, לאיש חכם, לא לילד”.

אחרי־כן פקד השגריר הזה על המשרתים להוליכו אל ביתו של – – פחה, למען יטפלו בו שם השלטונות התורכיים; אלא שבטרם ישוב לסוריה, יראו לו את המחנות של צבאות צרפת ואנגליה כמו גם את ההכנות הצבאיות של השער העליון. מצד הפקידים התורכים זכה לגערות וזילזול, וכשהיה שרוי בלא פרוטה סירבו לתת לו כסף, עד שהיה עליו להגיע הביתה על־ידי נטילת הלוואות מנושכי־נשך רגילים. זה היה סיפורו, ובסַפּרו אותו דיבר האמיר רק כאיש החש כי ראוי היה לעונש הקל אשר בא עליו.

הלֶקח שניתן בהזדמנות זו לַמועד הנכון הניב תוצאה מעולה ביותר. האמיר היה מגן נאמן לאנגלים – וחשוב אף יותר מזה, לנוצרים הילידים – עד יום מותו, שעליו דובּר בעמוד קודם. הוא הגן בנאמנות על הנוצרים, והוא ובניו, מוסלמים כולם, נרצחו בכוונת־מכוון בימי השחיטות בלבנון ב־1860.

מי הביא לאותן שחיטות? מי עודד והחיה את הקנאות הדתית, הדועכת במהירות של המוסלמים?

אלו הן שאלות הצריכות תשובה.

פרק ששה־עשר: דגן במחירי רעב    🔗

בסמוך יותר אלינו בירושלים עדיין היו הקרבות נמשכים בפברואר, בזמן שהיו האיכרים צריכים להתעסק בחרישם ובמזרעם; ואנו שמענו על קרבות שבהם ניצבו ערבים פראים לצד אבו־גוש ואִבּן־סִמחאן, סמוך כל־כך מצפון לירושלים כבאל־בירה. באותה עת ראו אחדים מן התיירים שלנו כששים בדווים על חופי הירדן. בכל־זאת יצאו התיירים האנגלים שלנו ובאו, ואיש לא שלח בם ידו לרעה. אם היו מהומות בארץ סביבנו, הרי בתוך עיר־הקודש היתה מצוקה מכאיבה לאין־שיעור יותר. המסחר לסוגיו ירד לשפל־המדרגה, מחמת המלחמה ומיעוט הנוצרים שעלו לרגל למקומות הקדושים עקב כך.

סמוך לסופה של השנה הקודמת, 1853, היתה התפרצות חמורה של מחלת האבעבועות, ובה נספּו מוסלמים במספר ניכר, שכּן בגלל תורותיהם הפאטאליסטיות התנגדו לחיסון כאמצעי־מניעה. נודע לנו כי בתוך שלושה שבועות מתו במחלה ההיא, שמונה־מאות ילדים מוסלמים. הנוצרים סבלו הרבה פחות. אמרו ששום יהודים לא מתו בזמן הזה מן הפגע הזה. הרופא היהודי חיסן 200 ילדים, ורופא המנזר היווני 300.

החורף גם הוא קשה היה מכפי הרגיל – הגשמים היו עזים וממושכים מאד והרוחות סוערות. מכל הטעמים האלה היו העוני והמצוקה למעלה מן הרגיל בקרב עניי הנוצרים והמוסלמים, וקשה מאד היתה המצוקה בקרב היהודים, שתמיד הם סובלים יותר מזולתם בעתות צרה ואשר בגלל המלחמה נשלל מהם הפעם חלק ניכר מכספי הצדקה שתורמים בשבילם היהודים בארצות אחרות.

יהודי רוסיה לא יכלו לשלוח כסף כדרכם לקרוביהם ולרשויות בתי־הכנסת, ומכאן נבע גירעון חמור ביותר בסכומים המצויים לצורך התמיכה בעניים. דבר זה יתוֹאר ביתר הרחבה כאשר נעמוד על מצבם של היהודים.

אך זה לא היה סוף־פסוק, גם לא היה זה הצד הביש ביותר בתמונה. שׂרר מחסור במזון, שצפוי היה להיעשות רעב ממש.

חרף כל הידיעות הרעות שהפיצו הכופרים בבּיבּליה על ארץ־הקודש, בדור קודם, ולמרות כל הדעות שגיבשו להם בחפזה ובבערוּת תיירים שבאו אליה בזמננו־אנו, שעברו בכמה דרכים ראשיות בהדרכת דראגומאנים שבדרך־כלל זרים הם לארץ, עדיין תנובת הדגנים של ארץ־ישראל עצומה, וביזבוזה שנה־בשנה עקב ביזתם של ערבים פראים, עקב הצתות זדוניות בין סייעות עוינות, ועקב סתם רקבון על האדמה בשל היעדר דרכים טובות אל שווקים שבהם יוכלו לקנותם, למגינת־לב הוא ליודעים את העובדות לאשוּרן.

החבל הראשי מבחינת כמות התבואה הנזרעת והנקצרת הוא זה של הפלשתים הקדמונים, כלומר – השפלה הארוכה לאורך החוף בין הכרמל למצריִם.

ים צפונה משם משובחים עוד יותר בטיב הדגן, כגון טובּאץ (תבץ) וחנוּן ליד נבלוס ועלמא בגליל העליון.

אולם לעתים אין הלחם מתחלק חלוקה שווה ברחבי ארץ־ישראל, בגלל אמצעי־התחבורה הלקויים, כאמור למעלה.

לפיכך אולי קל יהיה להבין שהמצוקה פקדה את היישוב בכללו, ובמיוחד בני כמה מעמדות, כשבּגלל צרכי המלחמה הוגדל בהרבה המס הממשלתי הרגיל על היבול לשירות הציבור (מעשׂר אחד הוא המגיע לממשלה, והוא נגבּה בתוצרת, או בכסף); וכאשר אסרו ליצא תבואה או להובילה לכיוון כלשהו שמחוץ לבירה, כאשר נעשתה הממשלה הקונה העיקרית, אם לא היחידה, במחיר שלה, מחיר ששולם בקאימות של נייר בעד סכומים קטנים וגדולים כאחד.

מאז ומעולם מנהג הוא לכפריים לאגור דגן בבוֹרוֹת המותקנים באדמה ודפנותיהם מטויחים; צידה זו לא תמיד היא מספיקה לתצרוכת השנתית, אף כי לפעמים היא גדולה ממנה בהרבה, אבל האוכל הנאגר בדרך זו מצוי רק לרשות הבעלים, שהם המשפחות העיקריות והעשירות בכל מקום; העניים לעתים קרובות מאד אין להם מלאי כזה – ולעתים לא רחוקות כפרים שלמים נדונים לקנות זה מזה, ולא עוד אלא במחירים המאמירים בהמשך העונה, או במקרה של עצירת גשמים.

ים, ולא משום שהיה היבול זעום בשנה הקודמת, נהפוך הוא. ההשגחה האלוהית פתחה ידה לרווחה, ואולם לא כל הדברים זכו לברכת שמיים. דבר זה נבע מחמדנותם של ספסרי התבואה – אנשים עשירים, היודעים שבמוקדם או במאוחר הממשלה חייבת לקנות תבואה בשביל הצבא בכל מחיר, ולפיכך הטמינו אספקה רבה ואחר־כך הסתירו את המלאי שאגרו, ובכך העלו בהדרגה את המחיר בשוק עד שהגיע למחירי־רעב.

התנהגות מעין זו מחפירה היתה שבעתיים, שהרי על־פי המנהגים הפרימיטיביים שמורות היו עם בעלי־הרכוש האלה עתודות ביתיות משלהם לצרכי משפחתם; ולכן דווקה עניי־העניים הם שסבלו בהכרח, איש כעניוֹ.

אנשי ועדת־המימשל היו חסרי־אונים. (הקורא יזכור שבתקופת בין־המלכויות שלנו נוֹהל הפּאשאליק על־ידי ועדה של שלושה אנשים רשמיים). לא כי ידוע היה היטב שהפושעים החמוּרים ביותר מצויים אפילו בקרב החברים של מועצת־העיר מבין האפנדים הערבים המוסלמים.

קללות עזות וקולניות “מילאו את האוויר”. הקרבנות היו בני כל הדתות – נוצרים, מוסלמים ויהודים.

אולי צריך להסביר כי בירושלים רק העניים תלויים בכך שיום־יום יסופקו לשוק דגן, שמן, חומר־דלק ושאר סוגי צידה שאפשר לאחסנם. העשירים בני הארץ, ואפילו האיכרים ברוּבּם, מכינים¹⁴⁸ מלאי מכל הדברים האלה בתקופת היבול, מתנובת אדמותיהם. אחרים שידם משׂגת קונים את המלאי שלהם לתקופת השנה בזמן הקציר, כשהתוצרת זולה. גם המנזרים אוגרים צידה באותה צורה.

חוץ מאשר בזמן הקציר, כשהאיכרים מוכרים את תנובתם, אפשר להשיג צידה בשוק רק מקמעונאים, המנצלים את המסיבות להגדלת הרווחים ממכירתו של מלאי שקנו בעונת־הזול ואגרוהו למכירה בזמן שיתיקרו הדברים בחורף.

מכאן שהלחץ של מחירי־הרעב בירושלים העיק במלוא כובד משקלו על העניים, וביותר על היהודים.

המנזרים הגדולים, הלאטיני, היווני והארמני, תמיד היו להם מחסנים גדולים של תבואה, חומר־דלק ומים. בעבר היו מחסנים אלה הכרח שאי־אפשר–בלעדיו לכלכלתם של יושבי המנזרים, שבתקופות של תלאה מסוגרים היו לעתים קרובות משך שבועות רצופים במעוזיהם. המנזרים האלה מילאו במידה ידועה את מחסורם של ענייהם.

אך היו בזמן הזה בכל־זאת הרבה נוצרים שמחסורם קשה מאד; וכך גם כמה מוסלמים, מחמת הקושי בקניית תבואה ללחם.

העניים הסובלים נזקקו לאפיית לחם המעורב במידה רבה בגריסי אבני־ריחיים – אפילו בעפר להגדלת הנפח – ובזוּואן המחליאים (ζιζανα או ה“זוּנים” מן המשל של הברית החדשה), שתמיד מקפידים לנפוֹתם מן הדגן, הואיל והשפעתם מזיקה לקיבה, פרט לכך שהם מעוררים סחרחורת ואין בהם שום כוח להזין. היו שמתו כמעט מאכילתו של לחם זה שהיה מעורב בזוּנים. הוא גרם סחרחורת ושגעון ארעי.

אנשים היו מתהלכים ברחובות בבכי וילל. ב־10 בפברואר הובאה אלי פת שכּך נאפתה, ושנמכּרה ביוקר מופלג בשוק הרגיל, והוצגה באסיפת־הערב השבועית של החברה הספרותית שלנו. היה לה צבע צִפחתי־כחלחל, גסה היתה, ונראתה פסוּלה למאכל אדם.

אותו בוקר עצמו מילאתי את ידו של אבּו־אבּראהים, נוצרי מילידי נצרת, אדם שרגיל היה במסעו בכל רחבי סוריה ובקרב הערבים, ובקיא היה כהלכה בענייני חקלאות, לקנות חטים במחיר הזול מן הכפרים ליד חברון, ואם יהיה צורך בדבר אפילו מעבד אל־רחמאן עאמר עצמו (ידוע היה שברשותו מלאי עצום).

חטים אלו נועדו להימכר במחיר הקרן בשווקים, כדי להנמיך אם אפשר את מחיריהם המופקעים של הספסרים, או לאלצם להוציא קצת ממטמוניהם החוצה. הסוכן הנצרתי שלנו אמור היה להתחיל בהבאת 500 מידה (250 בוּשל). מובן שבמסיבות הנתונות, לא העז שום איש, לא פקיד־ממשלה ולא אחר, לפגוע בו לרעה או להחרים את תבואתו. מקץ תשעה ימים חזר לאחר שהצליח להשיג רק 100 מידה (חמישה מטעני־גמל); היה בזה, על־כל־פנים, משום התחלה.

אבל בטרם תוכל אספקה זו להגיע לירושלים נעשה מצבם של עניי היהודים מחריד. לא די שהיה מחסור בלחם ומחסור בתבואה, להוציא אותן כמויות קטנות שאפשר היה להפיק מן התערובת הלא־מנוּפה, המעוּפשת רק למחצה – שהכילה את הזוואן או הזוּנים המשוקצים – אלא שגם הקור היה צורב ובלתי־רגיל, בעוד השלג מכסה בשכבה עבה את ההרים וממלא את רחובות העיר.

חומר־דלק אי־אפשר היה להשיג מפני שבגלל מצב הדרכים לא יכלו האיכרים להביא לשוק אספקה של עץ או פחמים. שבילי־ההרים החלקלקים מסוכנים היו עד כדי כך שגמלים עמוסים לא יכלו לעבור בהם ברגליהם החלקות והמתחלקות, ושכבת השלג העבה מנעה מהרבה איכּריות יחפות להביא את סלי הזרדים הרגילים שלהן.

כך אפוא סבלו העניים לא רק מן הרעב אלא גם מן הקור המופלג, כי רובּם לא היתה להם כסוּת מלבד הסמרטוטים הדקים אשר עטוּ בימות החמה. המונים רעבים צרו על הקונסוליה הבריטית; חילקנו כל מה שיכולנו ואחר־כך צריך היה לגרש את העלובים בכוח הזרוע.

אני כבר כתבתי ושלחתי לאנגליה פנייה למשלוח כספים שיאפשרו לנו לסייע ליהודים השרויים בחוסר־כל על־ידי מתן תעסוקה. אבל בימים ההם היה הקשר אִטי, ובטרם תספיק תשובה להגיענו אִיימה עלינו ראשיתו של רעב. כמה אנשים נמצאו כבר מתים מרעב. צריך היה לפעול מיד, גם אם דלים היו האמצעים שלרשותנו.

כשחזר אבו־אבראהים איש נצרת מחברון ועמו חמשת מטעני־הגמל חטים השגנו את עזרתם של כמה ידידים במקום, שתרומתם הספיקה לנו לרכוש את החטים האלו בלי שהות ולהקצותן מיד לצרכיהם של עניי היהודים. כיכרות נאפו וחולקו פעמיים בשבוע. הכנת הלחם ואפייתו נתנו תעסוקה לאחדים מן השרויים במצוקה גדולה; אבל הנערים המתעטפים ברעב פרצו פנימה, חטפו את הבצק שלא נֶאפה ואכלוהו בכל פה. קוואסים של הקונסוליה צריכים היו לשמור על הלחם בדרכו אל התנור וממנו.

המיסיונרים (ובלי ספק גם הבישוף) מעניקים היו סיוע של צדקה, אך כל זה לא הספיק בשום־פנים להקלת המחסור העצום¹⁴⁹ שהיה עלינו להתמודד עמו.

יום־הראשון של צום־לֶנט (1 במרס) היה אחד הימים לחלוקת הכיכרות. היהודים התקהלו בלבושם העלוב בחצר הכנסיה ועל המדרגות – חרף סוּפת־שלג חסרת־רחמים שניתכה עליהם. שלג בגובה תשע זרתות כיסה את האדמה. אותה שעה היתה התפילה בעיצומה. (בזמן ההוא היתה הקונסוליה שכנה לכנסיה). אחדים מהם תרו להם מחסה מן השלג בכּנסיה גופה, לתמהונם הרב של אנשי־הדת המכהנים בקודש. כשהחלה החלוקה היה החזיון קורע־לב – הסומים, הפיסחים, עוטי־הבלואים, הזקנים, האלמנות, המושיטים את הכרטיסים שניתנו להם קודם־לכן והדוברים עברית, גרמנית, ספרדית או תורכית; רבים היו בוכים מעייפות בלבד – היו בהם נשים שעוללים רכים בזרועותיהן, היו בהם גברים מתנודדים אחוזי חוֹם או פוֹדגרה, שקמו ממיטותיהם משום שילדיהם היו משוועים לאוכל, הרוב היו רטובים משלג וגשם, ורועדים מפני הרוח העזה החודרת מבעד לבלוֹאי־הקיץ שלהם. דרושים היו שלושה קוואסים חסונים כדי להשתלט על ההמון. אחד איבד נעל בתוך המהומה, ובכה מרה מפני שלא היתה שלו: רק השאילו לו אותה כדי שייכנס.

הקוואסים המוסלמים עזרו לחולים להיכנס ראשונים; וכל בני משק־ביתנו – פקידים רשמיים, משרתים ילידים, וגברים, עד לילדים הרכים – הוצרכו להטות שכם על־מנת להביא את הלחם במהירות, כדי שאפשר יהיה לשלוח את העלובים במהירות האפשרית ולצאת מתוך ההמון המצטופף ומתוך השלג.

אחר־כך קמה זעקה לקצת חומר־דלק, ולוּ אך קומץ פחמים לכל נפש, בקור העז. היה בבית איזה מלאי קטן, והיתה לנו דלת אחורית: אל הדלת האחורית ההיא הופנה כל איש, לאחר שקיבל את כיכר הלחם שלו – ושתי יהודיות ספרדיות ששירתונו בעבודת הבית חילקו שם מנות קטנות של פחמים. המסכנים שעמדו לזכּות בחומר־הדלק הזה לא היה להם כלי לקבלו בו, אך הם הסירו את מטפחותיהם העלובות, ששימשו להם צניף או אבנט, ולתוכן הושׂם חומר־דלק שדי היה בו לחמם לפחות ארוחה אחת, או כוס קפה. הללו שזקנים או אומללים היו מכדי לעזור לעצמם ישבו רועדים ומתיפחים על המדרגות, בעוד אחרים נוטלים איזה חלק של לבושם, אפילו את מקטרנם, אם לא היה דבר אחר, צוררים בו מעט פחם, ופונים אל הדלת לפַנות מקום לאחרים.

אספקת כיכרות־הלחם לא די היה בה למלא את צרכיו של ההמון הרעב, אך הואיל ועבר במקום הרוורנד מר קרופורד, שהיה אז אחד המיסיונרים בירושלים, נתן לנו חצי סוֹבריין,¹⁵⁰ שבּו נקנָה עוד לחם בשוק (על־ידי הקוואס שלנו) ובתוך דקות ספורות חוּלק לנצרכים. ומה־רבות היו הברכות והתודות שהועתרו בעבור הכיכר הקטנה או שתי הכיכרות שחולקו למשפחות בנות ארבע, שש, או שמונה נפשות! מה מוזר ונוּגה היה חזיון היום ההוא בעיר־הקודש! ואף־על־פי־כן, לא היתה זו אלא ההתחלה.

ביום־השבת שלפני כן (אני משתמש במלה בהוראתה היהודית, יום השביעי), היה הרבי –, אחד ממרובּי־ההשפעה שבּבני סוגו, דורש בבית־הכנסת על חטא עיכוב ביאתו של המשיח על־ידי קבלת לחם מידי הנוצרים, כאשר שיסע אותו אחד מן המתפללים ונתן בקולו לאמור כי החטא המעכב באמת את ביאת המשיח אפשר למצאו בעוול ובעושק הנהוגים בירושלים.

הוגד לי שבזמן הזה קמה ברובע היהודי תביעה להעתיר לפני מונטיפיורי ורוטשילד שימנו את הקונסול האנגלי נאמן על חלוקתם של כספי הצדקה שלהם, על מקום הרבנים. לא התאוויתי לתוספת מעין זו על עמל־יומי, שכבר היה מספיק בהחלט. וזאת מחוץ למחשבה על הטינה שיחולל שינוי מעין זה, בלי כל ספק.

הערת העורכת    🔗

מה היה פשרו של עמל־היום שדובּר בו כאן, זאת נוכל להבין מן הרשימות הבאות, המופיעות כבדרך־אגב ביומנים שנוהלו בזמן ההוא: –

ביום אחד, ביקורים רשמיים לפני הצהריים (לאחר בוקר של קריאה וכתיבה) אצל השלטונות באשר לדרכים הטובות ביותר להשבת השקט על כנו בארץ. איגרות ומכתבים הוכתבו, נכתבו, ונשלחו בידי קוואסים בכיוונים שונים.

למחרת היום. תיירים שעתה־זה הגיעו, ביקור אצלם, ודאגה להם; עסקי משרד. שיעור־ערב ביוונית חדשה. בשעה מאוחרת אותו לילה ראיון חשאי עם מ– על מיתתו החטופה של אדם, שהתברר כי הורעל. עד שעה 3 בבוקר כתיבת איגרות לקושטא. אני, הגם שבריאוּתי חלושה מאד, מכינה העתקים באותה מהירות שבּה כתב בעלי.

למחרת היום, יום־ראשון. צעדים רשמיים בקשר לפטירה שהוזכרה, והלוויה – תפילה כנסייתית.

למחרת היום, יום השני. קוואס שוּגר לארטאס בעניין דחוף שם. הקונסול עצמו יצא אחריו לבדו בסוּפת־מטר (שכּן כל הקוואסים שלו התפזרו לרגל תפקידם בחלקי הארץ השונים). הביתה בערב, רטוב עד מוח־העצמות. בלילה ליוָה את מיס קוּפר לביתה לאחר אסיפת־צדקה שבה השתתפה למרות מחלתה. הוא חזר לבדו ובידו הפנס הקטן שלה, בתוך גשם־זלעפות ומים יורדים ברחובות ההרריים.

למחרת היום. מחוץ לעניינים הרגילים, מקרים מרובים של יהודים הנתונים במצוקה.

בהמשך השבוע שלאחר־כך, ענייני משרד מכל הסוגים כרגיל, ועבודה שלא כרגיל על החשבונות וכן הכנת סיכומי ספנוּת וסחר מצידון, צור, עכו וחיפה. “עד שלוש בבוקר כתבתי”, נאמר ברישום אחר, ושוב, “כתבתי עד שעה מאוחרת מאד, כרגיל עכשיו”. ושוב, “זה כמה ימים לחץ של עבודה רוחנית, המוח מאומץ עד קצה הגבול”. לאחר זמן, משהסתלקו כל התיירים, ומשך כל הקיץ שבּוֹ היתה המנוחה רצויה עד מאד, לא פחת לחץ העבודה כל־עיקר. ביולי מופיע הרישום הבא ביומן: “הימים גדושים עד כדי כך שכמעט לא אדע איך לתארם”.

אלו היו הרשימות שהעלה אדם שהעבודה היתה שמחתו, שהמימרה החביבה עליו היתה “דבר מלכותי הוא לעמול”; שמעולם לא תר לו פגרה; אפילו הוא מצא שהלחץ המתמיד מדכּא אותו. אך לא היה מנוס מזה. העניינים היו דוחקים; עזרה אי־אפשר היה לקבל. ואכן, רק מעטים מן האנשים הרבים עד מאד שרשאים היו לתבוע את תשומת־לבו של הקונסול הבריטי, בין תושבים ובין אורחים־לשעה, מוכנים היו להפקיד את ענייניהם בידי זולתו.

בעצם היום ההוא נכנס לעיר מטען־גמל יחיד של חטים, שהובא בידי אחד הילידים.

ההמון, שנאבק לקבל חלק ממנו, גדול היה כל־כך עד שהיה המוֹכר צריך להעלות את המחיר כדי למעלה משלושה פיאסטרים למידה אחת כדי להקטין את מספר המבקשים.

עוד דגן היה מוכן עתה להובלה העירה, אך בגלל שלג טרי שירד ופרוּשׂ היה על האדמה היו הדרכים התלוּלות מסוּכנות לגמלים (שרגליהם רכות וחלקות), והתבואה לא יכלה להגיע.

יומם ולילה נמשך השלג, והרעב עמו.

אף־על־פי־כן, מנקודת־ראות חקלאית נחשב שלג תמיד סימן לטובה, יותר מן הגשם, ורואים בו הבטחה ליבול מצוין שיבוא, לא רק בדגנים אלא גם בזיתים. מעיין עין־רוגל היה משתפך בנחל־קדרון, והשלג כיסה את העיר והארץ כולן.

מראה ירושלים והר־הזיתים בהיות השלג מכסה אותם כך מוזר הוא מאד, והראִייה למרחק מסתלפת בצורה מוזרה.

תיירים נעצרו או שאולצו לחזור לאחר שכבר יצאו לדרך; היו שהגיעו ברגל מיפו או מרמלה; הואיל ושִכבה עבה של שלג הסתירה את הערוצים והגיאיות שבין ההרים, שוב לא היה השטח בטוח למִדרך רגליהם של סוסים. בין התיירים שהתעכבו היו הקצינים של גדודי קוֹלדְסְטרים ומשמר־הקַלעים.

מזג־האוויר הסגרירי הזה, שהחל ב־1 במרס, נמשך כמעט בלי הפסקות עד ל־12 בו. גשם ושלג ירדו לסירוגים. בבוקר ה־9 בחודש היה הכפור עז כל־כך עד שנמצא כי קרום של כפור כיסה את חלונות חדר־המיטות שלנו, הפונים מערבה, מבּפנים. ב־10 בחודש היה שפע של קרח סביב, והבוקר היה צח. אחרי־כן בא עוד שלג כבד, אך ביום המחרת החל גשם, וזה הסתיים בהפשרה. מה פלא שהיו מתי־רעב בקרב היהודים האומללים, שלא היה להם לא מזון ולא חומר־דלק, במזג־האוויר החמור הזה, שהוא בלתי־צפוי כל־כך בחודש מרס?! ¹⁵¹ בשעה שמוסלמים ונוצרים התעטפו ברע, אפשר היה להבין מה גורלם של היהודים.

אף שהזֵדים שמרוויחים היו ממניעת התבואה מן השוק היו מבני מעמד האפנדים המוסלמים, הרי גם במעמד זה היו רבים שסבלו קשה מן המחסור. סוּפר לנו על אפנדים שהתהלכו רעבים ברחובות, אף שהיו לבושים מחלצות. ידוע היה על מוסלמיה אחת שגזזה את שׂערותיה ושלחה את שפחתה למכרן בשוק בעבוּר לחם. (נשי המזרח אוהבות צמות־שׂער רבות ככל האפשר, ולעתים קרובות הן עוטות את שׂערותיהן של אחרות, או אפילו צמות של משי, למרבה הרושם). עשיתי מה שיכולתי בשׂאתי דברי לפני מועצת־העיר על המצב ועל יוקר הדגן לעניים. המחסור לבש ממדים מדאיגים מאד.

שמעתי על מוסלמי אחד צדיק שקנה חמישים סאה חטים, ובהטילו אותן על אדרתו הפרושׂה בשוק קרא ואמר, “נשאתי ידי ליושב־מרומים בשבועה למכור זאת, מתוך רחמים, במחיר זול מזה ששילמתי בעדן”. הנקל לשער מה התרחש אחר־כך.

אילו היה פחה איש־מעשה בשלטון כי אז אפשר היה למנוע הרבה מכל המצוקה הזאת. אבל פחה לא היה, ולמעשה לא היה שלטון. חברי הוועדה קשורים היו קשר הדוק כל־כך לאותם אנשים עצמם שבמידה רבה גרמו את המצוקה בתאוות־הבצע שלהם ובחמדנוּתם, עד שלא יכלו לנסות להתערב במרץ.

תורכי, כל כמה שיהיה חלש ועצל, אפשר היה להשפיע עליו לטובה למען הציבור. כאיש זר יכול היה לפעול אילו בחר בכך, ובפניות נמרצות אפשר היה להחזיר בו את תחושת האחריות אשר יעמיס על עצמו אם יניח לבּריות למות ברעב שעה שדגן מצוי בהישג־יד.

תקופת בין המלכויות קרובה היתה עתה לסיומה, וכאשר אמנם הגיע הפחה החדש ננקטו צעדים החלטיים לחפש בערים וברחבי הארץ מטמונים נסתרים של חטים ושׂעורים; והבּעלים אוּלצו להוציאם למכירה בשער שאינו מופקע ביותר.

גידול זה בכמויות אשר בשוק מובן שהוזיל את המחירים; אך מחסנים עצומים עדיין לא נתגלו עד לעת־הקציר הבאה, כאשר נפתחו הבּורות הנסתרים. אז התברר כי חלק מן התבואה העלה עובש בגלל גודש הגשמים והשלג של החורף, והכרח היה להשליך את הדגן נוכח קללות העניים, כאמור בספר משלי יא, 26.¹⁵²

לטוב־מזלם של יושבי ירושלים היה היבול מבורך, וחטים חדשות הובאו לשוק ירושלים במחצית מאי לערך. מוסלמי אחד עני הביא כמאה מידה, כלומר חמישה מטעני־גמל, ובהטילו אותן לשוק אמר כי נשבע לאלוהים שימכּור את החטים החדשות הראשונות במחיר 14 פיאסטר המידה, ובכמויות שלא תעלינה על שלוש מידות לאיש (כדי למנוע מן המעוניינים לרכוש הכל בבת־אחת). מעשה זה הוריד מיד את מחיר החטים מן המחיר המדהים של 27 ו־30 פיאסטר המידה ל־15. מקץ יום־יומיים שוב עלה המחיר ל־21 ו־23, אך אפילו הוזלה זו היתה ברכה עצומה.

פרק שבעה־עשר: מגיע יעקוּבּ פחה    🔗

תקופת בין־המלכויות תמה סוף־סוף

ב־5 במרס הוכרז שכבר הגיע הפחה החדש ליפו. הוגד לנו שהוא אדם רם במעמדו הרבה יותר מכל מי שמונה אי־פעם על הפאשאליק של ירושלים.

פחה זה יעקוּבּ היה שמו, ונצר היה למשפחה המפורסמת הוותיקה והעשירה של קארא־אוסמאן־אוֹגלוּ באסיה הקטנה.

"אנו המוסלמים לא רב נחשיב הדם,

אף־על־פי־כן עמדה שושלת קאראסמאן

בלתי־משתנָה, בל־תשתנֶה".¹⁵³

עד כה היו התורכים שנשלחו לירושלים אנשים שעלו מתוך השורות, חסרי כל ייחוס משפחתי. אחד או שנים היו אנשים בעלי כוח־אופי מסוים, אך הם היו יוצאים־מךהכלל, והרוב הגדול היו פחותי־ערך וסתם הרפתקנים, ואחדים היו בורים גמורים שלא ידעו קרוא וכתוב.

אחד־עשר יום אחרי רדתו מן הספינה נכנס מושלנו החדש, יעקוּבּ פחה, לירושלים. זקן היה כקודמו, ואמרו עליו שהוא בן שמונים־וארבע. היתה לו אותה דרגה של ואלי, או מוּשיר, כלומר פחה בעל שלושה זנבות־סוסים. לפיכך פנו אליו בתואר דאוּלִתְלוּ אפנדים ולא בלשון “סַעַאדֶתְלוּ אפנדים”, כיאה בפנייה אל הסוג הרגיל של פּחוֹת פלך, שהיו “מותֶצריפים” בעלי שני זנבות־סוסים.

בואו של פקיד רם כל־כך, בין שהוא מסוגל ובין שאינו מסוגל לכונן סדר של קבע בקרב הסייעות הפרועות של מחוזות הכפרים, אפשר היה לשער שיִתן לפחות “תנופה” ארעית לשליטה העותומאנית, ואשר על כן קיבלה האוכלוסיה האזרחית את הפחה בברכה לבבית. אולם בני הפמליה שהביא עמו הוד־מעלתו לא העידו בשום־פנים על דרגתו: הם היו רק מבני המעמד שעמהם הסכּין – נושאי־מקטרת ונושאי־סנדל רעבים, מאספסוף המטרופולין – אלא שמשתעשעים היו בתקוות שייעשו מושלי ערים, מזכירים וכו'. המעונות העלובים בסראיה, למגורים ולשׂררה, נשארו כשהיו; וכל אדם בתוֹכנו שאולי לא היה חסיד קיומה של תורכיה היה מקדם בברכה את בןֹ־השמונים התשוש שהגיע עתה כנציג הולם של “האדם החולה” שעוד־מעט ייעלם מעיני העולם.

הקונסולים, כפי שאפשר להניח, עקבו מתוך עניין מיוחד אחר הופעתו של הפחה החדש בתקופה הרת־גורל שכזאת. בלי הבדל מה ידעו אולי האחרים, הקונסוליה האנגלית לא היו לה שום ידיעות באשר לעברו הרשמי, ולא יכלה לגבש לה שום השערה באשר לקו־ההתנהגות שעתיד הוא לנקוט במסיבות הנתונות. גילו לא העיד על שום דבר, שכן זקנו הלבן יכול היה לסַמל פלוני עלי פחה מיאנינה או דוֹג’ה ונציאני בלה־מזוֹקן בתקופה קודמת, רק שהתנט’ימאת לא היו מאפשרים לא את זה ולא את זה ב־1854.

הכּלל היה שעם בואו של פחה חדש היו הקונסולים (בכליל־מַדיהם) וכל הנכבדים האזרחיים והדתיים עורכים אצלו ביקורי־נימוסים. הפחה קיבל את פנַי בידידות מופלגת. אך כאשר פגשתי בבישוף האנגליקאני ובאנשי־הכהונה בשובם מן הביקור שלהם, הביעו מורת־רוח מגינוני האדיבות שהוענקו להם. הוד־מעלתו סטה ממנהגו הרגיל, לא קם לקראתם ולא כיבדם במקטרות.

תקיפי הכפרים גם הם באו לחלוק כבוד לפחה החדש, ואחדים מן האנשים האלה נהגו בצביעות לצרכי השעה. יום אחד בא לבקרני חאג' מוצטפא אבו־גוש כשהוא מביע צער על מחלוקות העבר ומתאווה לעשות שלום עם הקונסוליה, כדרך שהתפייסו עתה ה“דאולה” (ממשלה) והוא. עבד אל רחמאן אל־עאמר, מחברון, בא עם שניִם מאֶחיו, שאתם השלים עתה “בחסדו של דאוּלתלוּ אל־באשא”, ועשה כמותו; ומנהיג שלישי, מוצלח אל־עזיזי, מבית־ג’ברין, לאחר שראה גם הוא את פני הוד מעלתו, “לא היה יכול להעלות בדעתו לעזוב את העיר ולשוב הביתה בלי לבקר אצל הקונסול האנגלי ולהבטיח לו שהכל מרוצים בהיות להם פחה טוב שכזה”, וגם הוא נדר בהתלהבות כי “עתה ישקוט העולם, אִנשאללה!”

מה יכולתי לעשות במרִעים האלה כאשר כך התיצבו, בידידות זה עם זה ועם הממשלה, שופטתם החוקית היחידה, אם לא לקבלם ולכבדם במקטרות ובקפה? כל התלונות שהיו לי עליהם מעולם היו לטובת ממשלתם שלהם.

בהמשך הדברים יזדמן לנו לראות כמה זמן נמשכה הרעות החביבה הזאת בין ראשי הכפרים למושליהם התורכים. מבשר־רעה היה הדבר שכעבור ימים אחדים בא אלי עוד אחד מן התקיפים האלה – מוחמד עבּד אל־נבּי, מן הסיעה שכנגד – לבקש ממני טובה ותמיכה בסראיה. מקץ שבוע ימים היה בבית־הסוהר, ובלי ספק היה הדבר תוצאה מבּרית בין האחרים, שלא מכבר השלימו ביניהם.

פקידי הממשלה נשארו חומדי בצע ושלמונים כתמיד, מן הראשון עד האחרון – מיעקוב קארא אוֹסמאן אוֹגלוּ עצמו ועד לדל בטוּפֶנקצ’ים (טופנקצ’ים הלא הם ז’נדארמים או שוטרים), וכתוצאה מכך סבלו הבריות. מובן שמסביב לסראיה היתה מפלגת־חצר שהיתה מרוצה־בתכלית ממעמד הדברים ההוא, שהרי שלטון בשוחד היה הצורה הידועה היחידה של מימשל מזרחי מאז ימי אבראהים פחה (להוציא אולי תקופה קצרה בימיו של מחמט קוּבּריסלי פחה), והיתה זו צורה שהלמה ביותר את שאיפות־הבצע הפרטיות שלהם.

לא יצאו ימים מעטים והכפריים מעין־כרם באו לירושלים עם זקניהם, לבקש עזרה מן הקונסולים של צרפת ואנגליה ולשטוח קובלנותיהם על הפחה עצמו, בשל סחיטות עצומות וקבּלת־שלמונים אישית.

יש לזכור שכל המנהיגים המקומיים המוזכרים למעלה שותפים היו עם צד זה או אחר בקרבות־הכפרים של השנה הקודמת; ובלי ספק שמע הפחה החדש מפי האפנדים של העיר, הקשורים בסייעות השונות, על המריבות הקיימות, ויכול היה להפיק מהן תועלת כאשר קיבל את הביקורים הרגילים של איחולים ונאמנות עם כניסתו לתפקידו. עוד נראה כי ככל שנחלש הפחה, ואחרי מותו, התחדש הריב. אך לפי־שעה שרר סדר. בלי ספק הורתה הממשלה בקושטא לפחה לדכא מהומות, או לפחות שלא לעודדן. עכשיו היה שקט גמור.

הפחה קיבל ביקורים של כבוד גם מאת משפחת טוקאן מנבלוס, שיריביהם, בני עבד אל־האדי, החזיקו זה זמן־מה בכהונת המושל של אותה עיר.

לא יצאו חדשיים ובני טוקאן קיבלו את המשרה ובני עבד אל־האדי הודחו, בלי ספק היה בכך מן התבונה המדינית בשלב זה שתהיה העיר החשובה ההיא בידי משפחה שנאמנותה לשלטון התורכי בדוקה ומנוסה.

בירושלים עצמה שקענו בשיגרת העניינים הרגילה באמצע אפריל, ופטורים היינו מכל מורא פלישה קרובה של צבא רוסי או צרפתי.

דאגתנו העיקרית לעת הזאת היתה שמא לא יהיה די לחם לאכול – אלא אם כן יתברר כי היבול הבא יניב לארץ הזאת די צרכה, וגם יספיק להחרמותיו של הצבא בזירת־המלחמה.

שנה כה מופלאה של גשמים, שלג וקור לא ידע אף הזקן בתושבים; אפילו ביפו ירד שלג – דבר שלא נשמע כמוהו בשפלה ההיא. בירושלים רבץ שלג עמוק משך ימים רצופים. מאז ינואר נראָה לא אחת על האדמה שלג בעבי תשע זרתות, בעוד הוא מוסיף לרדת. ביום־השני של חג־הפסחא 17 באפריל, שמחנו לשבת ליד האח. נהרי־נחלי־מים שטפו בבקעות, אך כל זה היה טוב לתבואות וצפוי היה יבול טוב. עם זאת נשארו המחירים גבוהים עד לדכא, ואילו הגיעו עולי־רגל במספר הרגיל כי אז ודאי היה רעב כללי. המצוקה היתה גדולה עד להחריד, אך הואיל והסובלים היו בעיקר בין היהודים אביא את הפרטים כאשר אדבר עליהם.

סחרה הזעיר הרגיל של ירושלים היה בכל רע, כי אם גם רבּו התיירים בשנה זו, ולא רק מארצות אירופה השונות באו כי גם מאמריקה, הנה עולי־הרגל מעטים היו מאד־מאד. אי־הבטחון שבעקבות המלחמה הרתיעם מלבוא. אכן, בראשית השנה היתה סברה שיוון גם היא עומדת להכריז מלחמה, ובמקרה זה נבצר היה מעולי־רגל יוונים לבקר בירושלים בביטחה. כה גדולה היתה הדאגה בנידון זה עד שעולי־הרגל המעטים בני הכיתות המזרחיות בירושלים עשו את דרכם לירדן שבועיים לפני המועד הרגיל. עליות־הרגל של המוסלמים לנבּי־מוּסא וחגיגות הפסחא נמשכו כרגיל.

מכאיב היה הדבר לשמוע ביום־הששי הטוב¹⁵⁴ את הולם התופים והצעקות של עולי־הרגל המוחמדנים, שברגליהם המתנפנפים מילאו בהמונם את הרחובות בדרכם אל הר־הבית או ממנו, בין בירושלים ובין בנבּי־מוּסא, סמוך לים־המלח, מקום שם מבקרים בעונה זו את קברו המפורסם של הנביא משה, חסידים מכל המקומות שבּהם יימצאו הדוגלים באסלאם. תמיד היו הבריות מתברכים בלבבם כאשר הסתיימו עליות־רגל אלו בלי התנגשויות בין קנאים מקרב עולי־הרגל המוסלמים או הנוצרים.

כמה מן המוסלמים שבעיר התנפלו על שלושה נוצרים חבּשים והיכו אותם. הללו פנו אלי בצר להם כשעברתי בחצר הכנסיה שלנו; שלחתי אל הפחה, שמיד שׂם את המוסלמים במאסר, ובכך סיים את הפרשה. אולם דבר זה לא היתה לו שום שייכות לעליות־הרגל של המוסלמים או הנוצרים, שעברו בשלום.

עולי־רגל מוחמדנים באים לירושלים מכל ארצות אסיה ואפריקה שהאִסלאם ידוע בהן. רבים באים בכל שנה מהודו להשתתף בעליית־הרגל לקברו המפורסם של משה בנבּי־מוּסא בעונת האביב.

כך אירע הדבר שהיו לנו הרבה נתינים בריטיים בקרב עולי־הרגל המוסלמים האלה. נתינים בריטיים היו גם בקרב המוסלמים התושבים – לפעמים היו לא פחות מארבעים דרים בעת־ובעונה־אחת בירושלים. בקרב המוני היהודים מוכּי־הרעב שצבאו על דלתנו בתוך השלג בחודש מרס התיצב יום אחד דרוויש הודי ביש־מזל, בתקוה (שלא נכזבה, כמובן) שמא יזכּה גם הוא בכיכר־לחם.

בירושלים, ובסמוך לחרם אל־שריף (המקדש הנאצל), יש בתי־הקדש (שרגילים לכנותם מנזרים) לקבּלת פניהם של עולי־רגל מוסלמים הבאים מקצווי המזרח. כאן הם מקבלים לינת־חינם וקצת אוכל. אחד הבתים האלה מוקצה להודים (הינוּד) ועוד אחד לטאטארים.¹⁵⁵

לבית השני הזה, האוּזבּקיה (בית לטאטארים האוּזבּקים), ליויתי פעם חבורה של תיירים אנגלים, בתוּרנו לנו מחסה מגשם־זלעפות. אחד מן האנגלים חזר אז ממשׂרה ממשלתית גבוהה בבורמה והוא פתח בשיחה עם נשיא המקום, בפרסית. שייך זה היה מבוּכארה.

אל הטֶקיה השניה (ההודית) ליויתי לעתים קרובות פקידים וקציני־צבא מהודו (שרבים מהם היו עוברים את ירושלים), ונהניתי מהכנסת־האורחים של נתינים הודים אלה של הוד־מלכותה, מן הנרגילה והקפה שלהם, או מן השרבּט, בעוד האורחים מפטפטים בינתיים בפרסית או בלשון הינדוּסתני – בצלה השופע של סוכת־גפנים, תוך שאנו משקיפים על חצרות־הקודש בתוך החרם. יושבי הבית הזה היו ברובם הגדול מוסלמים פונג’אבּים, אך אחדים היו בנגאלים. אורח אחד גילה ראג’פוּטי בין תושבים אלה במנזר ההודי, וכלל לא התפעל מנימוסיו.

לפעמים באו אלי הודים לקונסוליה. פעם אחת התכבּדתי בביקור של אדון אחד לבוש־הדר מדלהי, וכאשר הערתי על האנגלית המושלמת שבפיו השיב, בנעימה שהביעה מבוכה, “כן, זו לשון האדונים שלנו, ואנו צריכים ללמוד אותה”.

אחרי־כן נתכּבּדתי בביקור של דרוויש לבוש בלואי־סחבות (גם הוא נתין בריטי) בשם סייד מיר עלי, הבקיא בהרבה לשונות מזרחיות, שהגיש בקשה לנדבות בפרסית ובה תיאר את עצמו כ“עפר הארץ תחת כפות רגלי הוד־מעלתו”, שהוא ביטוי של חנופה בקרב אביונים מעין אלה, ובו משתמשים דרווישים ב“גוֹליסטן” של סַעדי.¹⁵⁶ שׂוחחנו ערבית.

קרה פעם אחת שכאשר ביקרתי, כדרכי לעתים קרובות לפני כן עם פקיד־ממשלה הודי, בטֶקיה ההודית (או מנזר לעולי־רגל מוסלמים) למען יגלגל שיחה בלשון הינדוסתני או בפרסית, או באיזה ניב של המזרח הרחוק, הבחנתי שהוא מקדיש תשומת־לב מיוחדת לשנים מן הדיירים – וכמו הרביץ בהם תורת דת. בשובנו הביתה הביע את דעתו התקיפה שהאנשים האלה, וכמוהם כן גם עוד אחדים שבהם פגש ביריחו, הם חברי אגודת־הסכינאים,¹⁵⁷ והוא ביקשני לכתוב בענין זה למחלקת הבריונוּת של בנגאל. לצורך זה המציא לי מכתב ממנו עצמו. לפיכך ננקט צעד זה, וברבות הימים נתקבלה תשובה מן המפקח הראשי לאמור כי, על־פי הסימנים שניתנו, רחוק הוא מן הדעת כי יש יסוד לחשד.

לעתים קרובות נשאלה השאלה איזה נתין של ארץ כלשהי בעולם אין לו איזה מיתר הרועד עם ירושלים. מי היה מעלה קודם בדעתו ששאלת הסכינאים ההודים תצוץ אי־פעם בינינו כאן? אולם בשנה שלאחר־כך שבענו רוגז מעולי־רגל הודים בקשר למרידה ההודית הגדולה, ולפני התפרצותה.

מיעוטם של הצליינים הנוצרים בשנה זו נבע בעיקר מכך שהיוונים פחדו לבוא לפי שהיו מוחזקים תומכיה של רוסיה במלחמה. אבל האינטרסים הלאטיניים היו בקו־העליה.

בין מאורעות התקופה הזאת הקשורים בנוצרים הלאטיניים, כמו גם בהשפעות האירופיות בירושלים, היתה הקמתה של קונסוליה חדשה, זו של ממלכת ספרד, שעתה יוצגה בדמותו של דון פיוֹ דה אנדריאָה גארסיה, “קאבּאליירוֹ דל ריאַל אוֹרדן דה קארלוֹס טרסֶרוֹ אִי אאוּן דה איזאבּלה”.

סברה ריחפה אז באוויר שמינוי זה ודאי ישפיע במידה ידועה על הצורה או ההיקף של ההגנה הצרפתית על הנצרות – שהרי המלוכה הספרדית זכתה מטעם האפיפיור בתואר “הקאתולית ביותר”. הנזירים הספרדים, לפחות בין חומות המנזרים, כך דימו בנפשם – ובמיוחד אלה שבמנזרי עין־כרם או יוחנן־המטביל־במדבר (דרומית־מערבית מירושלים, מרחק כ־6 פרסות), שכולם רכוש ספרדי.

אפשר להקדים ולומר כאן כי תקוה זו של הנזירים הספרדים לא נתקיימה מעולם. הצרפתים לא זזו מחסותם, שבתוך המנזרים אף דחקה את הזכויות הלאומיות, רוצה לומר – אנשים ממוצא ספרדי שקיבלו עליהם את נדרי הפראנציסקאנים או הכּרמליים מצאו כי בשבתם בגבולות הממלכה העותומאנית הפכו למעשה נתינים של הצרפתים – אומה השנואה עליהם במיוחד; ואם אין די בכך הרי רכוש מנזריהם שלהם היה רק תחת חסותה של צרפת.

אולם מבּחינה זו אין מנת־חלקם של הספרדים גרועה מזו של האוסטרים (או של איזה קאתולים אחרים), אף שגם לאוסטרים יש קונסול, בן אומתם שלהם, היושב בירושלים, שיכול לפעול למען נזירים אוסטריים לא יותר משהיה הקונסול הספרדי יכול לפעול למען נזירים ספרדים. כך גם, כמובן, דינם של נזירים איטלקים. הללו תמיד הם מרובּים בארץ־הקודש, ותמיד איטלקי מחזיק בכהונת הנשיא, או הקוֹסטוֹס, במרכז ה“טרה סאנטה” בירושלים. אך אלה האחרונים לא חשו כל־כך באי־הנוחות שבּכפיפות לסמכות השיפוטית הצרפתית, שהרי מאז 1849 לא היה להם קונסול משלהם, וכל שאר האינטרסים של איטליה נמכרו להשגחתה של צרפת, בהיעדר כל קונסול איטלקי.

הטעם להסדר המוזר, למראית־עין ראשונה, יימצא בפירוש שניתן לביטוי “מגינת הנצרות במזרח”. הואיל והיה זה, כפי שהוסבר קודם, אחד התארים שהוענקו לצרפת בימים־עברו על־ידי השולטנים של תורכיה, התפרש הדבר לאמור שכל האינטרסים הנוצריים (הלאטיניים) בגבולות הממלכה התורכית יוגנו על־ידי השלטונות הצרפתיים בלבד ובאמצעותם. לכן כל שאלה הנוגעת למוסדות הדתיים של הלאטינים מחייבת את טיפול בעלי־החסות הצרפתים שלהם, כי להם בלבד הזכות להשתדל למענם.

באינטרסים אישיים או חילוניים טהורים אפשר, כמובן, לטפל בדרך אחרת; – איטלקי, ספרדי או אוסטרי יילך, כמובן, אל הקונסול הלאומי שלו, כשהדברים אמורים באינטרסים אישיים או חילוניים. אולם נזירים, בתוך מנזרים, אין לומר עליהם שיש להם אינטרסים אישיים או חילוניים מחוץ לאלה של העדה בה הם כלולים, והסמכות השיפוטית של צרפת חלה¹⁵⁸ על כל העדות הדתיות.

כך אירע שהאדון המכובד שהגיע לירושלים כקונסול ספרדי לא היו לו בעת ההיא שום תפקידים למַלאם – אלא אם כן קרה מקרה נדיר מאד ותייר מחצי־האי המערבי¹⁵⁹ ביקר בירושלים. לכן הפנתה הקונסוליה הספרדית את תשומת־לבה לרובע היהודי כדי לרכוש נתינים, אפילו מקרב העם שב־1492 גורש בהמוניו מארצו הקאתולית ביותר. אבל הספרדים, כלומר המשפחות היהודיות הספרדיות והפורטוגזיות בירושלים ישבו כבר עתה בארץ זה קרוב לארבע־מאות שנים כנתינים תורכים, ולכן אי־אפשר היה לזכות בהם. אולם שמעתי שכעבור זמן קיבלו שתי משפחות יהודיות אשר זה־מקרוב הגיעו מאוֹראן, את החסות הספרדית, שכן העדיפו כל דבר שבעולם על היותם נחשבים תורכים. בתנאים המתוארים בזה ובהיות לו קומץ כה דל של נתינים בתחום שיפוטו, היו עצם מדי־התפארה של הקונסול הספרדי, וחבר אנשי־פמלייתו הרשמיים, ריקים מתוכן ממש כמו זכות הריבונות של המלכה איזאבלה באמריקה, או כתואר הפטריארך של איי־הודו אצל הארכיבישוף של טולידו. אבל החברה האירופית הקטנה שלנו זכתה בתוספת נעימה הודות לאדון ולגברת דה גארסיה ופמלייתם, ומעתה נוספה קאסטילית צחה דרך־קבע ללשונות המדוברות בטרקלינים שלנו.

אניות־מלחמה צרפתיות נראו עתה לעתים קרובות יותר מקודם על חופה של ארץ־ישראל. קציניהן ביקרו בעיר־הקודש, ובנוכחותם זקפו הנוצרים הלאטינים הילידים ראשיהם בתקוה צוהלת. ובכל־זאת אינני מעלה בזכרוני שום מקרה של חדוות־נצחון מעליבה, או של ניצול שלא כיאות, מצד הלאטינים ביחס לאחיהם ה“אורתודוקסים” – הילידים הנמנים על הכנסיות המזרחיות, שמתוך כך אמורים היו להזדהות עם עניינה של רוסיה, ואשר עתה לא היתה להם שום חסות ימית או צבאית לצדם.

למראית־עין שמרו גם מנזרי הכנסיות היריבות על השלום ביחסיהם ההדדיים; אפילו הפולמוסים העתיקים ביניהם, שזמן כה רב הורגל בהם הציבור, פסקו עתה, קצת מפני שהפולמוסים בבתי־התפילה הוכרעו במידה ידועה על־ידי המרות החילונית העליונה של השלטון, שאליו פנו שני הצדדים לעזרה, וקצת מפני שנשיאי המנזרים משני הצדדים עמדה להם חכמתם להבין כי התנגשויות בתקופה זו של מלחמה לאומית בהכרח תבאנה לסיבוכים נוספים ורחבים יותר.

באפריל הגיע עוד ציבור גדול של צליינים צרפתים לארץ־הקודש, ובהם היו ששה אנשי־כהונה ואחד בארון. הם ערכו ביקור־נימוסים בקונסוליה הבריטית. שני מורי־הדרך שלהם, האחד אנגלי מלידה וחברו נתין בריטי (מַלטזי לאטיני), הם שגרמו שיהיה ביקור זה, במידה ידועה, ביקור מעשי ולא רק ביקור של אדיבות ידידותית, שכן באמצעות המוליך והקונסוליה שלו נערכו הסידורים הנחוצים.

האורחים הביעו תקוה שיקבלו במשלחתם אל הירדן וים־המלח עזרה לא פחות מזו שהואילו להודות כי קיבלוה קודמיהם – החבורה הצרפתית האחרונה. (הקורא יזכור שאנשי החבורה הקודמת צפוים היו לסכנה שלא יגיעו לירדן בכלל, עד שהצלחנו לשחרר את בהמות־המשא שלהם, שאותן החרימו השלטונות התורכיים לשירות ממשלתי בהובלת חיילים לזירת המלחמה).

השירותים הטובים שעתידים היינו לעשותם התבטאו לא רק בהגנה על בהמות הרכיבה והמשא שלהם מפני ה“סוכר” (החרמה ממשלתית), אלא גם בעשיית סידורים לליווּים, לפי החוזה שנעשה בקונסוליה הבריטית עם השבטים הערבים, שרק להם היתה הזכות להנחות תיירים בשטחיהם בכיוון ההוא, על־פי תנאים מסוימים של תעריף מוסכם, שאסור היה לחרוג ממנו.¹⁶⁰

השיטה של משמר־ליווי אחראי קבוע לתיירים פעלה עד כה יפה מאד. עתה הורחבה גם אל עבר הירדן מזרחה.

בשנה זו נמצאה לנו הוכחה נוספת להתחזקות האינטרסים הלאטיניים בארץ־הקודש.

בפרק קודם (יג) סיפרתי על מה שהתרחש בכפר בית־ג’אלה, ליד בית־לחם, בין האיכרים שבמקום ההוא, שהיה עד אז יווני ומוסלמי, לבין הפטריארך, בנוגע לסמינריון ולמעון הפטריארכאלי ששוקד היה להקימם שם. בתקופת ישיבתו, שארכה כשלושה חדשים, נהגו הכפריים זילזול רב בהוד־חסדו, והוא גמר אומר לפנות אישית לקושטא. גדול היה זעמו על השלטונות התורכיים, ובפברואר יצא את ירושלים בחברת הקונסול הצרפתי.

הודות למשקלה העצום של השגרירות הצרפתית בשער העליון בעת הזאת, ומכיון שלפי־שעה חרבה שם ההשפעה הרוסית־היוונית, הצליח הפטריארך¹⁶¹ להשיג פירמאן המיפה את כוחו להגשים את תוכניותיו.

הפטריארך חזר מקושטא ב־21 באוגוסט. כה רבות היו ההמולה והתכונה לקראת קבלת־פניו עד שנאלצתי לוותר על מסע בתוך הארץ, שנקבע לאותו יום, שכּן נבצר ממני לשכור סוס בשביל הקוואס שלי, כי כל הבהמות נתפסו לתהלוכה עטורת־הנצחון של הפטריארך ביום ההוא אחר־הצהריים. יריות רובים של שמחה בישרו על התקרבות פמלייתו, ואנחנו צפינו בבואו על־פני ההרים ממערב. יפה היה החזיון.

בראש התהלוכה היו, כמובן, קוואסים רוכבים על סוסים, הנושאים את מַטות־הכסף של משרתם. לקוואסים של הפטריארך עצמו נלוו אלה של הקונסוליה הצרפתית ויתר הקונסוליות הקאתוליות, וגם השלטונות התורכיים שלחו פקידים, כמנהג, להצטרף לקבלת־הפנים.

הבעלים הסרבן של המקום שבחר הפטריארך נדרש למכרו. אך הוא – איכר מאיכרי המקום – מתוך שפעל למען הכנסיה היוונית עמד בסירובו לקבל מן הפולשים הלאטיניים את המחיר שהוצע לו בעד אדמתו, אף שהיה זה סכום נאה מאד. או־אז הופקד הסכום בידי השלטונות התורכיים. ידוע לי שכתום שלוש שנים עדיין לא לקח את הכסף. אולי לקחו לבסוף, נוכח איום שיפסיד אותו מכל־וכל. אולם בניית הבניינים החדשים החלה והושלמה. כל המאמצים להפריע דוכאו בחומרה וביד רמה תחת השלטון התורכי, שהקונסוליה הצרפתית זירזתו בהתלהבותה.

כנסיית־הכפר הצנועה של היוונים חפרו פניה עד־מהרה נוכח הארדיכלות היומרנית של הכנסיה הלאטינית – ארמונו של הפטריארך קם מתוך כרם־הזיתים רחב־הידיים שבסמוך, ואליו הועבר מירושלים הסמינריון הדתי לחינוכם של צעירים ילידים (שיטה שעד אז ננקטה רק לעתים רחוקות על־ידי הכנסיה היוונית) בתכנית־לימודים אירופית של תיאולוגיה ושאר מקצועות. שלושת המוסדות היוו שלוש צלעות של מלבן, ופעמון־הכנסיה הנאה מהדהד שם עתה בין ההרים, וקולו נשמע גם בקבר־רחל וגם בבית־לחם.

עד כה אנוסים היו נוצרים מזרחיים הדרים בדרומה של ארץ־ישראל לשמור על תנאֵי הקאפיטולאציה עם כובשיהם המוסלמים בימי עומר – להימנע מלבנות כנסיות חדשות ומלצלצל בפעמוני כנסיה. על מקום פעמונים אנוסים היו להשתמש בנאקוּס, או לוח־עץ תלוי שעליו מכים בפטיש כדי לקרוא את בני העדה לתפילה.

אנו היה לנו פעמון קטן בחצר הכנסיה האנגלית שלנו מאז 1846, שבתחילה שימש לכנס את הבנאים שלנו, וגם במנזר הלאטיני השתמשו בפעמון קטן. פרט לאלה לא היו התושבים יכולים לדעת מה טיבו של צליל פעמונים. ביולי 1854 הוחלף הפעמון הקטן שלנו בפעמון גדול יותר מעל לשער בחצר הכנסיה שלנו. אך עתה יכלו הלאטינים לשמוח בכך שסוף סוף היה לאל ידם לקבוע פעמון אחד טוב שיהיה צלילו מתגלגל על פני הרי יהודה.

בנוסף לשביעות־רצונו מן הנצחון על הכנסיה היוונית היה לו לפטריארך עוד טעם אחד לשמוח על הצלחתו בהקמת מוסד בבית ג’אלה. מקום זה קרוב לבית־התפילה של בית־לחם במידה המספיקה לו לשמש מעון נוח לפטריארך, שוודאי מתקשה¹⁶² היה מעט לקבוע מושבו בבית־לחם גופה שהרי שם היה השטח תפוס מלכתחילה על־ידי הנזירים היושבים במנזר הלאטיני.

הכוהנים שאינם חברי מיסדרים, שהגיעו לארץ־הקודש בפמלייתו של הפטריארך, תמיד זכו ליחס מסוים של קנאה וצרות־עין מצד הנזירים, שעם הזמן ראו עצמם בחינת הנציגים ההוֹגנים של הנצרות הלאטינית, ואשר לא נטו כלל לקבל עליהם את עול הפטריארכיה. אכן, הממונים על מנזרי טרה־סאנטה גילו התנגדות נחושה ליומרות הפטריארך הלאטיני לפקח על הכנסותיהם. הנזירים סירבו בקשי־עורף למסור את הכספים שנשלחו מאירופה, או למסור דיך־וחשבון כלשהו על ההוצאות.

בריב הזה בין הפטריארך וכוהניו ההדיוטות לבין הנזירים נתמכו האחרונים על־ידי הקונסוליה האוסטרית, בנימוק שחלק גדול מן הסכומים השנויים במחלוקת נתרמים על־ידי המאמינים בקיסרות האוסטרית. הקונסול אף איים שישלח את קופות הטאלֵרים בחזרה לאירופה כמו שהן ובלבד שלא להניח לפטריארך לגעת בהן. הריב נמסר להכרעתה של רומא, והתוצאה היתה לטובת הנזירים, שזכויותיהם אושרו כשם שאושרה חירותם מהתערבות הפטריארך בענייני הממונות שלהם.

הנזירים ודאי לא היו מרוצים אילו ניסה הפטריארך להתישב בבית־לחם גופה ולהושיב בה את אנשיו; אך מובן שלא יכלו להתנגד במאומה להקמת מוסד לאטיני בבית־ג’אלה, מה־גם אם נעשה הדבר על אפם ועל חמתם של היוונים; וכך אפשר כיום לראות את הפטריארכיה ובית־האולפן הלאטיניים, עם הכנסיה, מול בית־לחם עם המנזר העתיק שלה, בעוד קבר־רחל שעל אם־הדרך שוכן בין השניִם. בנייניו של הפטריארך לא הושלמו בלי פגיעה בשלטונות הצרפתיים; שכּן יום אחד נתגלה כי הוד־חסדו פקד לגלף מעל לכנסיה הראשית את סמל משפחתו שלו על מקום סמל כלשהו המציין את משרת הפטריארך (להוציא את מצנפתו הרשמית), או על מקום הסמל של צרפת, כפי שהיה צפוי בהחלט, אף כי רק הודות למאמציה הוחלה בניית המוסד והושלמה. סמלו של הפטריארך, הואיל וגולף על האבן־הראשה של הקמרון, אי־אפשר היה לסלקו בנקל, והניחו לו להישאר.

הפטריארך הלאטיני, אף כי ניצל עד תום את היתרונות שהצמיחה בריתה של תורכיה עם צרפת לעניין הלאטיני,הוא עצמו התנגד בחריפות לקיסר הצרפתים. במקרה אחד התברר שבּמשתה הוּפכו פני דיוקנו של הקיסר אל הקיר ואילו דיוקן־הלוואי של הקיסרית נתלָה כיאות. שני הדיוקנים נשלחו אליו כמתנות מחצר־המלוכה הצרפתית.

הסמינריון בבית־ג’אלה צפוי היה להיעשות מוסד מועיל ביותר בקידום עניינם של הלאטינים. גם סיעת המנזר וגם סיעת הפטריארך קידמו תמיד בברכה גֵרים מעדות אחרות. כבשאר ארצות כך גם בארץ־ישראל ניפנפו הקאתולים לפני האנשים שבקרבּם פעלו בפיתוי המצוֹדד של ההשכלה. נזירים היו שולחים בחורים מבטיחים להתחנך ברומא, והנזירות הציעו חינוך בפאריז לכל מי שצפוי היה לכאורה להתעניין בחכמות אירופה; והפטריארך ו“גבירות ציון” ראו את החכמה שבהקמת מוסדות־חינוך ליד ירושלים, שכּן אנשים בני כל הדתות התעוררו לעמוד על תועלתו של חינוך, וחפצו לזכּות בו כאמצעי לשפר את מעמדם ולהוסיף עושר.

לעתים קרובות הצביע הפטריארך הלאטיני על מיעוט של הלאטינים בתורכיה לעומת הנוצרים בני הכנסיה היוונית או בני כנסיות מזרחיות אחרות. בזאת פעל בעצה אחת עם הנזירים ועם עולי־רגל קאתוליים, שתמיד מביעים היו צער על הרדיפות והעוול שצפויים היו להם בדרך־כלל מידי הכנסיה היוונית. אך עתה ננקטים היו צעדים נמרצים לתקנת מצב־הדברים הזה, וכן לעשות נפשות לכנסיה הלאטינית.

אולם מכשול אחד רציני עמד על דרכם של הלאטינים בנסותם לעשות להם נפשות בכנסיות נוצריות אחרות. מכשול זה היה שאט־הנפש שעורר האפיפיור בקרב המזרחיים בקחתו לו את המשרה והתואר של ממלא־מקומו של ישוע. הביטוי “וַכיל אללה”, “ממלא־המקום (alter ego) של אלוהים”, בעיני המזרחי אינו אלא חילול שם־שמיים.

בשנה זו רבים היו התיירים האנגלים בארץ־ישראל. קהל רב השתתף בתפילות בכנסייתנו ביום חג־הפסחא. בתפילת־ההשכמה הערבית נכחו ערבים מג’יפנה (גפנא) כמו גם מכפרים אחרים. אחת מנשי בית־לחם שהיו במקום לבשה שמלת־פאר חדשה לכבוד החג.

בתפילה האנגלית בשעה 10 היתה הכנסיה מלאה, אף שכמה מן התיירים לא יכלו לבוא בגלל הגשם העז. שבעים־ושמונה איש בצעו מלחם־הקודש, מחוץ לשלושת המכהנים־בקודש. בכלל זה היו הרבה והרבה נוצרים ילידים.

עד אז נבצר מאתנו להקים מגדל־פעמונים כלשהו לכנסיה שלנו – שהרי החוק המוסלמי, או בעצם הקאפיטולאציות של ירושלים, אוסרים על נוצרים את השימוש בפעמונים; אבל במרוצת שנה זו הוקם מגדל־פעמונים קטן על אחד מבנייני המיסיון, ומן הזמן ההוא והלאה מצלצלים היו דרך קבע בפעמון – לא גדול, אך בעל צליל רווה וטוב – לעבודת־האלוהים בכל עת.

עבד אל’־וַחד, הקאדי של נבלוס, ואחדים מחשובי משפחת טוקאן, ביקרו בכנסיה שלנו, והביעו את שמחתם על היעדרם של צלמים ותמונות.

ביום־הראשון בא מספר רב של יהודים ספרדים לכנסיה, ושעה ארוכה חיכו עד לפתיחת הדלתות, ואז נכנסו ונשארו לחזות בתפילה. היה זה דבר יוצא־דופן עד מאד, שהרי היהודים הרבניים מתיראים מהשפעה כישוּפית שתושפע עליהם ממשמע־אזניהם, או מן הצלבים ושאר דברים המצויים בכנסיות לאטיניות ויווניות.

באותו יום נכנסו גם כמה נזירים יוונים בעת התפילה.

התיירים שלנו סיירו במידת החירות הרגילה, בלי שום הטרדה, פרט לזה שאחד מהם שהעז להתקרב יותר מדי אל הר־הבית על חומת העיר נפגע באבן שיִידה נער מוסלמי בזעם קנאוּתו.

המפקד הצבאי הרשה לנו, זו פעם ראשונה, להעלות קבוצה גדולה של תיירים אל מרומי המצודה, היא מגדל־דוד, וכאשר ראו אותם המוסלמים במרום הטירה השתוממו מאד.

מנהיגם של ערביי עדוואן, מבקעת־הירדן, דיאבּ אל־עדוואן, בא לירושלים לרגל עסקיו, ושלח אלי לאמור שהוא יכול ומוכן לדאוג לעשיית החוזה שעל־פיו יותן להבטיח את נוחותם ושלומם של תיירים אנגלים. הוא הודיע כי המנהיג עבּד אל־עזיז מוכן לבוא אם יוזמן.

פירוש הדבר היה שהראש הבדווי ובני פמלייתו נמצאים בהישג־יד אי־שם ממזרח להר־הזיתים, שהוא כמין חיץ בין העולם התרבותי שמרותו של שלטון עליו לבין שטח המדבר ושלטונו. הפראים מוצאים להם מחסה בפינות מבוּדדות ושקטות מאחוריו, ושם הם מסיחים עם אנשים הנועדים עמהם.

מקץ שעות אחדות הופיע השייך. הוא ואנשיו ערבים פראים לאמיתם – מזוהמים, ומנוגדים ניגוד עז לדוֹדנוֹ דיאבּ, שלבושו נקי ומשובח כשל כל אפנדי שבעיר אלא שחרבּו מפוארת מזו של כל אפנדי שהוא. שניהם ברנשים גבוהים, ועיניהם וחטמיהם כשל נצים. כל אנשי עדוואן גילו סקרנות ילדותית ביחס לבית ולרהיטים (שכה חדשים היו להם).

את יום־הולדת המלכה חגגו תמיד כדת בקונסוליה הבריטית ב־24 במאי, על־פי המנהג המחייב לחוג את ימי־ההולדת של מלכים זרים בקונסוליה השייכת לאותה אומה. כל קונסול בא לבוש מדים לחלוק כבוד, ועמו בני פמלייתו לבושים מחלצות. הפטריארכים, הרבנים הראשיים של היהודים, השלטונות וחשובי התושבים בני כל הדתות גם הם חברו כך יחד לתת כבוד ליום הזה.

אורחים אלה נתקבלו תמיד על־ידי הקונסול של האומה החוגגת את יום־ההולדת של מלכהּ, במדי־שׂרד, והם התכבדו במיני מתיקה, שֶרבּטים, מקטרות וקפה.

בשנה הזאת חגגו את יום־הולדתה של המלכה ברוב טכס. האורח הראשון בשעה 8 וחצי בבוקר היה ידידנו מר בוטא, הקונסול הצרפתי, שקודם־לכן שלח לנו כמה פרחים יפים ויקרי־המציאות מגנוֹ.

בערב שוב מלאו החדרים קהל גדול – הקונסול הספרדי החדש ורעייתו הדוברים קאסטילית, אורחינו הצרפתים והאחרים הדוברים איש בלשונו, נשים ערביות־נוצריות באריגי־משי ויהלומים ופרחי־טבע בכסות־ראשם. הפאסטוֹר הפרוסי והבישוף שלנו משׂוחחים היו בקרן־זווית על המלחמה ועל הפוליטיקה הפרוסית עם הקונסול הפרוסי, שכּלתו, אשר זה־מקרוב הגיעה והמיטיבה נגן מהיותה בת למשפחת מוֹשל (Moschelles), ניגנה מוזיקה קלאסית בפסנתר־הכנף; ומדי־פעם ניגן עולה־רגל אחד מגרמניה, שנקלע לכאן, נגינות ערבות בנִבלוֹ.

הפחה לא בא ביום ההוא, מן־הסתם מפני היותו כה זקן ורפה־אונים; והרב הראשי הספרדי חולה היה, ולכן נעדר גם הוא.

בתום הערב שרו “אל נצוֹר את המלכה”, והבית השני הושר בהדגשה מיוחדת במסיבות הנוכחיות, כשהמלחמה בעיצומה, שכן הדואר האוסטרי הודיענו כי הרוסים צלחו את הדאנובּה, ולכן יצא הצי שלנו לווארנה, והובאו גם שמועות בלתי־ברורות על מרידה יוונית.

עד כאן באשר לעיר וענייניה. אף שהפחה שלנו היה בן שמונים וארבע, אין ספק שאמנם משל ביד רמה הרבה יותר מקודמו ואת הארץ הדבּיר תחתיו.

מלבד זאת היה לנו באותה שעה חיל־מצב הגון של חיילים בירושלים, וכך היינו שרויים בשלום זה זמן־מה. אשר לארץ מסביב, לפרקים אולי היתה התפרעות קרובה לפרוץ בקרב הכפריים; אבל התנחמנו בידיעה כי יש לפחות איש אחד שהשפעתו מספקת לכנס סביבו את מרי־הנפש. עבד אל־רחמאן אל־עאמר (מחברון) ואבו־גוש שניהם היטיבו להבין עד־מה מצבם כדאי להם ולכן לא נטו להפר במידה רבה את השלוָה הכללית, והשלטון הסתפק בכך שהפיל מוראו על האיכרים על־ידי שמדי־פעם הוציא אל מחוץ לעיר את שני תותחי־השדה היצוקים פליז אל המיידאן, הוא הטַיילת־לרבים, וירה בהם. הדי הקול המתנפץ אל ההרים התגלגלו לאורך הבקעות הרחק־הרחק. אלה היו שני כלי־התותח המיטלטלים היחידים שברשות השולטן העותומאני בין מצרים לעכו.

אולם היה עוד טעם אחד כבד־משקל לרגיעה הנוכחית בקרב גיבורי החיל בכפרים. הווזיר הגדול החדש היה מֶחמֶט קוּבּרוּסלי פחה, שכבר הוזכר קודם, אשר שמו נסך אימה יותר משני תותחי הפליז. ב־ 1846־7 כשהיה פחה של ירושלים, נטע בכולם את ההרגשה כי יש להם אדון. עדיין זכור היה היטב איך תפס מנהיגים ממרים והגלה אותם, והעובדה שעתה היה במרום השלטון כווזיר הגדול בקושטא היתה לה השפעה גדולה על האוכלוסיה.

מסתבר שבזכות השפעה זו הוּשׂמו פתאום יום אחד שלושה מן המנהיגים בדיוואן האזרחי (מג’ליס) במאסר וחיש־מהר נשלחו לקושטא, כחשודים מבחינה מדינית. אלה היו מוחמד דרוויש אפנדי, עלי נקיבּ אפנדי, וח’ליל אפנדי. בפומבי העמידו פנים כאילו נוסעים הם לביקור למסור את איחוליהם למודעם־משכבר, הוא הווזיר החדש, קוּברוּסלי פחה, ולא עוד אלא שבאו להיפרד ממני על־פי הטכס לרגל המאורע, מתוך שסמכו על הרושם החיובי שיעשה צעד זה בקרב העם. הטכס הזה נערך, ומשום צד לא נרמז כלל על מעמד־הדברים לאמיתו.

עוד מהלומת־פתע הונחתה בתוך העיר. מפקד המשטרה, ח’ליל אגא אל־רסאס, נמצא חייב בשותפות בדבר גניבה שבוצעה בחוזק־יד בביתו של יהודי שתחת חסותה של אנגליה. כהונתו ניטלה ממנו, וכמה שבועות היה במאסר. קודם־לכן תיארנו אותו כאיש רע־מעללים המפורסם לגנאי. ימים כה רבים כיהן במשרתו עד שהיה כוחו גדול, ולא יאומן מה־גדולים היו המאמצים שנעשו אצל הקונסוליה הבריטית, במישרים ובעקיפים, להשגת שיחרורו.

היו ביקורים של אישים רשמיים שהשתדלו למענו, שיחות פרטיות של יהודים שהתיראו מפני מה שעשוי יהיה ברוחו הנוקמנית (וידוֹע ידענו איזה איש אכזר ונוטר היה זה) לעורר את קרוביו ומרגליו לעשות. שֵייכים כפריים עשו מאמצים לשחד את פקידי הקונסוליה לדבּר בזכותו – אפילו ראשי שבטים בדווים העלו את הנושא, בתוך שאר דברים, כאשר פגשנו בהם במקומות בלתי־צפויים. דיאבּ עדוואן מעבר־הירדן בא אל המשרד על־מנת להשתדל, אך ראינו כי היתה לו חליפת־בגדים חדשה וחרב חדשה – דברים שהעידו בבירור כי אין הוא חסר־פניות.

מנהג היה בידינו שהדואר בין יפו לירושלים מועבר בידי הקוואס שלנו, תכופות בלילה, ותמיד בבטחון גמור, אף כי מנושא־המכתבים של הקונסול הצרפתי, עם קוואסים, שדדו לפרקים רכוש (לא מכתבים) בדרך.

אולם לילה אחד במרוצת הקיץ עוכב הדואר האנגלי בעמק השרון על־ידי גנב נודע בשם סעאדה,¹⁶³ לא לשם שוד אלא על־מנת להשמיעוֹ דברים בעניין אותו ח’ליל אגא אל־רסאס, מפקד המשטרה, שנאסר על־פי דרישתה של הקונסוליה הבריטית, כפי שתואר, הואיל והוא (סעאדה) חייב חוב־תודה לאיש הזה על כי זמן לא רב לפני כן הניח לו להימלט מן הכּלא בסֶראיה תמורת שוחד בסך 1,400 פיאסטר וכמות של כסף – עדיי נשים (פלאחיות). בסופו של דבר רק נתן השודד ביטוי למורת־רוחו, אך הוא הצהיר כי לו פגש באיש אחר מאנשי, אשר בשמו נקב, כי עתה נוקט היה צעדים אחרים ולא מסתפק במלים בלתי־נעימות.

הערת העורכת    🔗

מעצרו ומאסרו של ארכי־פושע זה עוררו תשומת־לב מרובה. משך שנים רבוה היו הוא וכנופיה של שותפים, שודדים ומרצחים, רובּם מבני שפל־המדרגה בין האיכרים המוסלמים של בית־לחם, ליפתא וכפר־השילוח, אימת העיר והסביבה. אף שהיה מפקד־המשטרה, פעל כעצה אחת עם כל מרי־הנפש הידועים בתוך העיר ומחוצה לה.

חלק הארי של כל השלל נפל בחלקו, ואם במקרה נתפס כפעם־בפעם אחד מאנשי־בריתו ונאסר – לפעמים בידיעתו, למען הרושם הטוב – הרי בתורת מפקד־המשטרה ידע איך להקל ממאסרם ולאפשר את בריחתם. עזוּתו היא שהביאה לבסוף לנפילתו. הוא נתפס בשעת שדידתו של בן־חסות אנגלי, והובהר לשלטונות התורכיים כי בשום־פנים־ואופן (והאיש הזה צבר עושר רב, שיכול היה להשתמש בו במתן שלמונים) אל להם למחול לו הפעם על פשעיו או להניחו לברוח. כך נפטרה ירושלים ממכה כבדה מנשוא.

אך הרבה איומי־נקם אפלים הושמעו נגד אלה שהצליחו לשים מחסום בפיו, ודרוש היה הרבה אומץ־לב שקט כדי לאטום אוזן לכל רמזי הסכנה, ולהתמיד בדרישת מאסרו למשך הרבה חדשים בעבור פשעיו, ואחרי־כן, לאחר שיחרורו, במניעת החזרתו לכהונתו במועד כלשהו.

השפעתה של הקונסוליה הבריטית הופעלה במרץ רב בהעמדת הפושע הזה למשפט, ובהעמדת השלטונות התורכיים על חובתם בביצוע ענשוֹ, שאחרי הכל אך קל היה לעומת הרשימה הארוכה של פשעים נתעבים אשר עשה. מפקד המשטרה לא היה הפושע היחיד בכנופייתו אשר בשעה רעה בשבילו התנכּל לבני־חסות בריטיים. גם אחרים נתגלו ונענשו, ולמשך ימים רבים נבלמו הגניבות אצל אלה שיכלו לפנות אל הקונסוליה¹⁶⁴ לתקנת המעוּות.

לקח העונש הזה אכן נודעה לו השפעה ניכרת על כל העבריינים ועל הציבור.

החלק הצפוני של מחוזי הקונסולארי נשאר שקט בזמן האחרון. עתה התגלתה בעליל התועלת בהחזקתו של אנגלי יליד־הארץ כסגן־קונסול בנמל חיפה. את הלבאנטינים או הנוצרים המזרחיים אפשר לרמות ואפשר להטיל עליהם פחד, כמו שאירע בדרך־כלל בזמנים מסוכסכים. מעטים מאד מבני סוגם מבינים מה משמעותם של אומץ אישי או מוסרי בעינינו. יתר על כן, בדרן־כלל עליהם לעסוק במסחר משלהם, ומתוך כך יש להם קשרים אישיים עם השלטונות והתושבים. הם רואים את העניינים מזווית מיוחדת בלבד – לעתים רחוקות הם יוצאים את עיר־מושבם אלא אם כן יש להם איזו עיסקה משלהם עם האיכרים. כל כמה שיפעלו ביושר ובחפץ לב, אין הם יכולים לגלות אותו עוז שחייב סוכן בריטי להיות מוכן תמיד לגלותו; אין הם יכולים להשיג ידיעות ממקורות בלתי־משוחדים כאיש אנגלי. חסרים הם את המרץ הדרוש המאפשר פעולה מזורזת. אין הם מעיזים להסתכן בהפסד במסחרם או בעסקים שעליהם פרנסתם, ולכן נחשלים הם דווקה בשעה שאי־התלות היא בגדר הכרח. (אחד הסוכנים הקונסולאריים שלנו מר מ. ד’א. פינצי, מעכו, שירת אותנו יפה משך תקופת־שנים ארוכה, עוד מלפני כיבושה של סוריה בידי המצרים. הוא היה יהודי במוצאו, ובני עמו כיבדוהו מאד).

בזמן הזה היה מר א. ת. רוג’רס סגן־הקונסול שלנו בחיפה, שהיא הנמל המרכזי של ארץ־ישראל, קרובה למבצר עכו, במרחק לא רב מן הגליל מזה ומשומרון מזה, ומעמק־יזרעאל הגדול, נצרת וטבריה – בחצי הדרך בין ירושלים לביירות, ועל קו התחבורה הימי הישר עם יפו, צור וצידון – מצרים ואירופה. הנה כך יכולתי להשיג ידיעות מהימנות באשר למהלך המאורעות בחלק חשוב של הארץ. מר רוג’רס דיבר, קרא וכתב ערבית בשטף. במקרה של מהומות שימש לנו גם פקיד המוכן ומסוגל לצאת מיד למקום־המעשה, כל־אימת שהיתה נוכחותו של סוכן בריטי עשויה לרסן עושי־רעה או לחזק את ידיו של השלטון התורכי. בעת המהומות בחברון ב־1855, ובנבלוס ב־1856, היה שירותו של האדון סגן־הקונסול רוג’רס חיוני – במיוחד בהצלתו של הרוורנד ס. לַייד ממצבו המסוכן בנבלוס – שיתואר בהמשך הדברים.

בראשית 1854 היו המוסלמים בחיפה תוססים וטורדנים – אחד מהם היכה איש יהודי, בן־חסות בריטית – אך לא נמצא עֵד שיערוב את לבו לקום ולמסור עדוּת להרשעת העבריין. מנהל־הנמל הטיח עלבונות בפומבי, קילל את אומות הצרפתים והאנגלים, והיו עוד ראָיות להלך־רגשותיהם הנרגז של המוסלמים. אך לא נעשה כל נסיון לפגיעה רצינית, שכּן ההתחלה הראשונה הובחנה ונבלמה ללא דיחוי.

בזאת, ובזאת בלבד, היה כוחנו טמון; האמצעים המידיים שננקטו עקב עילה קלה־שבקלות לריסון התנהגות פורעת־חוק או מעליבה כלפי נתינים בריטיים, וזאת משך תקופת־שנים ארוכה קודם־לכן, יצרו יוקרה שעתה היתה לנו למגן, כשם שהיתה למגן להרבה אלפים במקום שאי־אפשר היה להשיג כל עזרה או הגנה אחרת.

משך התקופה שאותה אני מתאר לא הגיעו כל אניות־מלחמה אנגליות לנמל יפו אף לא מול החוף בכרמל ובחיפה. שנים אחדות עברו מאז נראו איזה קציני־צי בריטיים בירושלים. ספינות־סוחר של אומתנו כמעט לא נראו בחוף הסורי, ואף לא אניית־קיטור אחת, עד שהחלו המזרחיים לתמוה איך יכולה אנגליה להיות ראויה עדיין לכּינוי של אומה גדולה של יורדי־ים, מה־גם שהיתה משלמת בפועל־ממש לחברת “מיסאז’רי” הצרפתית בעד העברת מכתבינו והודעותינו בלבאנט; ובקיצור, על ששימשה לנו נושאת־מכתבים.

אמת שבמקומות אחרים היתה עצמתנו הימית גלויה די־הצורך וסחרנו ידוע היה היטב בחצי־הכדור המרוחק – אך ודאי הוא שכאן, בארץ בה היו הקשרים אִטיים ופגומים, היה זה למועיל לעודד את הפאטריוטיות הבריטית ולתת חיזוק למאמצים הקונסולאריים שלנו בתזכורת של היכולת הלאומית שלנו, לפחות כפעם־בפעם. דבר זה היה עשוי להשפיע לטובה על המוחמדנים הקנאיים והפרועים, שיכולים היו להרע הרבה בטרם תספיק עזרה להגיע מקוֹרפוּ, מקום שם עגנו אז אניות־המלחמה הקרובות ביותר שלנו.

כמה וכמה פעמים נראו סימני סכנה. לטוב־המזל נשמר בארץ זכרון בהיר למדי מגבורתו של סיר סידני סמית בעכו, וממסעו לירושלים להגנת הנוצרים; כמו גם מן הפרשה המאוחרת יותר בעכו ב־1840, כאשר הושג הרבה כל־כך בזכות עוז־רוחם של מלחים וחיילים בריטיים. למרבה הברכה עדיין לא נשכחו המאורעות האלה בשום־פנים מלב הילידים – והיתה דעה כללית שאם ישתבשו הדברים מאד שוב תופענה אניות בריטיות בחוף – ואי־כך תצלחנה לשלוח אנשים למקום שבּו יהיו דרושים להגנת הנדכאים.

ההשגחה האלוהית צפתה את הליכותינו, ולבסוף יכולנו לומר, “טוב מעשה כי טוב סופו”.

מובן שלעת משבר כה חשוב נחוץ היה ביותר לכל קונסול, כשם שמעניין היה הדבר לאחרים, לדעת איך מתגלגלים הדברים במקומות אחרים. מכתבים ועתונים היו, כמובן, האמצעי הבסיסי להשגת ידיעות, אבל משלוחי הדואר שלנו היו מעטים ומקוטעים.

מוזר הוא, בימים אלה של קשר טלגרפי מהיר, להשקיף לאחור על המצב בו שרויים היינו בירושלים בימי מלחמת־קרים באשר לקשר עם אירופה.

ואולם מבחינה זו שפרה מנת־חלקנו הרבה יותר מקודם. היתה עתה אניית־דואר צרפתית קבועה שמדי שבועיים עברה בין אלכסנדריה לאיזמיר, אשר מן הראשונה הביאה מכתבים וכתבי־עת מאירופה, ובדרך שובה הביאה את אלה של קושטא לאיזמיר. אך הודות לחוף שלנו, שכולו פתוח ואין בו מפרצים, הרי כשהיה מזג־האוויר גרוע היה הדואר ממשיך בדרכו, ומועבר בחזרה לנמל שלנו ביפו בהזדמנות הבאה. בזמנים כאלה הצטערנו לעתים קרובות על אבדן “אֶמטיֶה” הקטנה שלנו, הספינה האנגלית המהירה שהיתה מביאה לנו את הדואר שלנו לביירות, מקום שממנו היה רץ רגלי מביא את מכתבינו מקץ ארבעה ימים, ואשר יכלה לכל מזג־האוויר, אלא שב־1848 החליפתה אניית־הקיטור הצרפתית.

כשאני חוזר ומעיין ברשימות משנת 1853 אני מתרשם במיוחד מן הרישומים התכופים על אניית־הדואר שאיחרה לבוא ממצרים, או שנראתה נאבקת עם הגלים הרחק בלב־ים. לימים היתה לנו גם אניית־דואר של הלוֹיד האוסטרי, ששטה בשבועות־הביניים, אך אני הפקתי ממנה תועלת מעטה מאד, שכן מפליגה היתה רק בין קושטא למצרים, אם גם נכון הדבר שבתום כל מסע היתה אוספת את הדואר של טריאֶסטה. בנוסף לכך היה לנו גם הרץ השבועי מביירות בשירותם של התורכים.

חדשות מיבשת אירופה קיבלנו מן הקונסולים והתושבים האירופיים השונים. עדיין לא התחלתי לקבל, כפי שקיבלתי לאחר זמן, את ה“אלגמיינה צייטונג”, אף לא את ‘Αλήθεια’ מאיזמיר. מר בוטא, עמיתי הצרפתי, תמיד היה מוכן לספר לי את החדשות שהגיעוהו, ולהחליף עמי כתבי־עת לקריאה; הוא קיבל חדשות למכביר מקושטא.

בדרך זו שמענו בנובמבר אשתקד (1853) את הסיפור הרשמי הצרפתי על כך שהתורכים צלחו את הדאנובּה בווידין וברוּשצ’וּק – וכי החזיקו מעמד – אם גם איבדו את אסמאעיל פחה ו־5,000 איש עמו, תוך שהרוסים מאבדים 7,000 איש. המספרים הגדולים האלה כללו, בלי ספק, גם את הפצועים. כמו כן שמענו שבאסיה, סמוך לבאטוּם, הדפו התורכים תחנת־הסגר אחת; ומלבד זאת נמסר באורח בלתי־רשמי, אך בוודאות, שהצי של בעלי־הברית עתיד להיכנס לים השחור, וכי נעשים חוזים לאספקה ולהעברה לחוף הצפוני של אסיה הקטנה.

יתר על כן, נמסר כי השגריר הצרפתי הוחלף באדם שהיה גנרל בצבא, ושבעה או שמונה שלישים משמשים לפניו, וכי רוסיה, פרוסיה ואוסטריה פנו אל צרפת באיגרת קיבוצית הדורשת ממנה להוציא את חיל־המגן שלה מרומא. ידיעה זו היתה “טעונה אישור”, שכן היו לה לאירופה עניינים דוחקים יותר על סדר־יומה מעצמאות החלק האפיפיורי של איטליה.

כעבור עוד שבועות אחדים, בתחילת 1854, נודע לנו כי הלורד פאמרסטון פרש מכהונתו,¹⁶⁵ וכי ארבע המעצמות עדיין עמלות להגיע לאיזו התפייסות עם רוסיה, דבר שהעלה עד להשחית את חמתו של ידידנו בוֹטא.

משך כל התקופה הזאת מדאיג היה הדבר במידה ידועה, בצד העיקוב אחר מהלכן הממשי של הפעולות הצבאיות, להמתין לתוצאות המשא־ומתן בווינה קודם להעברת המִבצעים לחצי־האי קרים. לכאורה יאה ונאה היה זה למעצמות הגרמניות לעמוד על כך שתפנה רוסיה את הנסיכויות על הדאנובה, כי היה הדבר נחוץ לבטחון ולאינטרס הלאומי שלהן. פרוסיה לא יכלה להיות נייטראלית כאשר אך פרצה מלחמת־קרים. כל עוד לא פינתה רוסיה את הנסיכויות נשקפה סכנה לאינטרסים של פרוסיה כמו גם של אוסטריה. בפַנותה את הנסיכויות הפיגה רוסיה את התרעומת שהיתה פרוסיה עלולה לחוש, ואיפשרה את הינתקותה מן הברית עם המעצמות העוינות.¹⁶⁶

עניין אחד היה עמידתן של פרוסיה ואוסטריה על פינוי הנסיכויות על־ידי רוסיה ועניין אחר לגמרי היה השאלה אם נוטות הן לנקוט אמצעים פעילים להגנתה של תורכיה. מבחינה דיפלומטית, כמובן, ובהתאם לחוזים דיברו על שמירת מאזן־הכוחות בדרומה של אירופה ובמזרחה; אך כלום לא היתה עינן צרה בהגברת השפעתה של הברית האנגלו־צרפתית? – וכלום לא חפצו להשאיר יד חפשית לעצמן לחלוק בשללו של “האדם החולה” במקרה שיילך לעולמו – ובתוך כך גם השלו עצמן להאמין כי אכן פטירתו ממשמשת־ובאה?

ודאי חשבו על אפשרות שתצא רוסיה מנצחת ממאבק־האיתנים; ועל־פי השערה זו ודאי כדאי יהיה יותר – בעת החלוקה הנחוצה – שתהגה רוסיה כלפיהן רגשות של הכרת־טובה ולא להתרחק ממנה בעת המאבק על־ידי התנהגות בלתי־ידידותית. מחוץ לחישובים המדיניים היו קשרי־ידידות אישיים וקשרי־משפחה בין אחדים מן המלכים הגרמנים ובין הצאר.

שגרירי פרוסיה ואוֹסטריה בסנט־פטרסבורג השתתפו בתפילת־ההודיה על השמדת הצי התורכי בנמל בסינופה על ידי הרוסים.

אם נניח שבעלי־הברית הם דווקה שייצאו מנצחים, ותורכיה תישאר שלמה, לא תהיה לפני המעצמות השונות דרך מלבד הדיפלומטיה לארוג בה איזו רשת סבוכה וחדשה.

על רגשותיה של אותה מפלגה בירושלים עמדנו מתוך הלשון בה השתמשו – ומתוך המעשים שנעשו – ככל שהגיעו לידיעתנו.

בתוך כך לא נשמרו כלל אלא בוטאו בעליצות על־ידי הולכי־רכיל פושקי־שפתיים בעסקי־פוליטיקה (שדיברו אנגלית רהוטה – ושאחדים מהם חיו על הכנסות שאובות ממקורות אנגליים), הדעות המפורשות שלהם שרוסיה היא הכוח היעוּד לרשת את ארץ־ישראל בבוא התפוררותה של הממלכה העותומאנית. לפי דעה זו לא היה השלל עתיד להצטמצם בתורכיה האירופית לבדה. מוסכם היה כי ייערך קונגרס כללי, כגון זה של שנת 1814 בווינה, שלא יניח לא לצרפת ולא לרוסיה ליטול את ארץ־ישראל – שהרי מכבר אומות אלו הן יריבות – המעוניינות לחטוף את המקומות הקדושים; שאנגליה, הגם שאינה זוממת מאומה ביחס למקומות הקדושים, יש לה בכל זאת ענין מדיני עמוק אחד בשמירה על הדרך הפתוחה להודו, ועל כן (כך אמרו) בהכרח היא מעוררת טינה וחשדנות בלב המזרחיים (שבכל הזדמנות נוחה הקפידו להזכיר להם זאת); שהאומות הקאתוליות הקטנות יותר בהכרח תלכנה בעקבות צרפת – כדרך שתלך יוון בעקבות רוסיה; לכן נותרה רק פרוסיה – עָם חדש בזירה, שאין כובד־משקלו מספיק לעורר קנאה, ואין לו במזרח היסטוריה קודמת שתיצור משפטים־קדומים. לפיכך פרוסיה היא האומה שההשגחה העליונה הועידתה והכשירתה למלא אותו חלל ריק מסוים העומד להיוָצר באשר לשלטון על ארץ־ישראל.¹⁶⁷

דומה היה כי נעלם מעיניהם של הפוליטיקאים הירושלמים האלה שבקונגרס שראו בדמיונם כי תהיינה צרפת, רוסיה ואנגליה נוכחות ותצבענה לטובת עצמן.

כל זה היה מבדח למדי.

לעת הזאת לערך שמענו על סילוקו של האביר, אז הבארון, פון־בוּנזן, מן השגרירות הפרוסית בלונדון. כמה מאנשי־שיחנו הביעו את שביעוּת־רצונם מן החילופים.

לא אדע מה עשה ידידי הוותיק שעורר בהם יחס זה, אבל כפיות־הטובה כלפיו נראתה לי בלתי־צפויה; כי הוא היה הסוכן המיוחד שפעל לקידום הבישופות האנגליקאנית הירושלמית, שעלתה במחשבה כחוליה מיוחדת של ידידות בין אנגליה ופרוסיה בארץ־הקודש.

ידידוּת זו טופחה ונשמרה בצורה הלבבית ביותר על־ידי המנוח דוקטור שולץ – הקונסול הפרוסי הראשון בירושלים – כמו גם בידי הקונסול הכללי, מר פון־וילדנברוך. ד"ר שולץ מת לפני פרוץ המלחמה, אבל דודנו, מר ובר, המשיך עתה, ומשך עוד הרבה שנים אחרי־כן, בעת היותו קונסול כללי בביירות, בקשרי־ידידות.

אולם היו בעדתנו אנשים אחרים, שונים מאד במזגם ובדעותיהם. לא נעים היה לאיש אנגלי שיהיה חייב לשמוע בדומיה – אפילו בצל־קורתי שלי (ולא הייתי נוהג כך כאיש פרטי) – את העקיצות הגסות בעקבות שמועות על כשלונות במערכה, ועל הסכלוּת המדינית של ג’ון בוּל.

היה צורך בהבלגה מרובה, אבל חובות הכהונה ותפקידיה חייבו לנהוג הבלגה כלפי הכל, והודות לכך נשמרו החל בשמועות הראשונות ממש על המלחמה המתקרבת, וכל עוד נמשכה, היחסים החברתיים של חיי־היומיום בתוך החברה המוזרה־בעירבובה בירושלים. התושבים והאורחים השונים היו נפגשים בהתוועדויות של ידידות בקונסוליה הבריטית כמו בשטח נייטראלי. רשימות הקרואים כללו אנשים מכל הסוגים, קאתולים ונוצרים מזרחיים, אירופים בני כל האומות השונות (לרבות אוהדי רוסיה מבין התושבים האנגלו־גרמנים), פקידים צרפתים ואנשי־שררה תורכים (כשהיו הללו מצויים בכלל בעיר). כולם היו נפגשים בידידות, וזאת בעצם התחרויות בין הכנסיות, הקרבות בין הכפרים, שמועות המלחמה – וכל שהיה מדריך מנוחה במצבה של הממלכה התורכית.

כמה מיושבי ירושלים הביעו בגלוי ובתמידות את טינתם כלפי כל דבר צרפתי – ואת שנאתם לקיסר הצרפתי החדש כשלעצמו. הקרירות מצד כל הגרמנים, במלים ובהבּעות, בין שהיו תושבים ובין שהיו תיירים, בנוגע למאורעות הגדולים שהתרחשו אז בדרומה של אירופה, העידה על רחשי־הלב, אפילו בהיותה מצועפת באדיבות ובנימוס של הפמליה האוסטרית הישנה. בני פמליה זו ודאי בהחלט שלא היו שותפים לתקוות שתוארו למעלה, שהיו נחלת אותם גרמנים שסברו כי עתידה ארץ־ישראל ליפול בחלקה של פרוסיה.

יתר על כן, הקשר של אוסטריה לאינטרסים הלאטיניים העניק לה השקפה שונה מאד מזו של פרוסיה על המסיבות הנוכחיות. כן גם לא התיחסה פרוסיה¹⁶⁸ באותה מידה של שוויון־נפש כפרוסיה לתנועותיה של רוסיה בגבולותיה שלה.

כל חדשי הקיץ האלה הופצו שמועות בתמידות, ובשום־פנים לא הופצו תמיד מתוך תמימות.

מדמשק נמסר לנו, ממקורות מצוינים לכאורה, כי בבוכארה ובח’יווה הרוסים עמלים להסית את המוסלמים נגד תורכיה מן הצד ההוא.

השמועות השונות שהגיעונו בירושלים על מהלך המלחמה, ועל עסקי־הפוליטיקה של אירופה ואסיה, השפיעו במידה ניכּרת על מעמד־הדברים בארץ־ישראל.

אמת, לעתים קרובות היו אלו שמועות בלתי־מדויקות, לפעמים כוזבות, והן הופצו מתוך חתירה למטרות מסוימות. אך בזמנו היה עלינו לטפל בהן, ולכן יש להתעכב עליהן במהלך הרצאת־הדברים הזאת.

לפרקים החרידונו או עודדונו השמועות האלו – שלפרקים הביאון תיירים או ספינות־חוֹפים ערביות שאי־אפשר היה, כמובן, לסמוך עליהן, ושעתה אפשר להשקיף עליהן בבדיחות־הדעת.

למשל, הקברניט של שח’טוּר ערבי (ספינת־חופים) הביא ליפו ידיעות מפורשות שלפיהן הגיעו 40,000 סִפָּהים לסואץ מהודו כתגבורת לצבא הבריטי.¹⁶⁹ הוא (המודיע) “ראה את מפקדם באלקסנדריה”. אחרי־כן שמענו על מרידה ביוון, בהשפעת הרוסים; וכן שנתפסה בקושטא ספינת־סוחר טעונה חמרי־נפץ רוסיים, שנועדה להחריב את הבירה.

אחרי־כן שמענו, בטרם־עת, שצבא בעלי־הברית עלה על וארנה, לפחות שבועיים קודם שייעשה צעד זה באמת, ובטרם תחליט עליו מועצת־המלחמה. לאחר־מכן באה פריגאטה אמריקאית – “הלבאנט” – והביאה את הידיעה שבּים הבאלטי לכד הצי הבריטי שבע אניות־מערכה בקרב אך איבד שלוש.

במאוחר עוד יותר שלח אלי הפחה לאמור כי העניינים מתנהלים יפה בסיליסטריה, וכי הושגו הישגים ניכרים, חרף נפילתו של מוּסא פחה. עכשיו אנו יודעים שהרוסים כבר הפסיקו את המצור על סיליסטריה שלושה ימים קודם שתגיע הידיעה האמורה לירושלים על־ידי רץ טאטארי מקושטא. לכן היתה זו ידיעה ישנה מאד. אולם הוד־מעלתו לא ציין כלל (מן־הסתם משום שלא צוּין הדבר בהודעה שקיבל) את התועלת העצומה שהפיקו התורכים מן הקצינים המתנדבים האנגלים בהגנה על סיליסטריה וגיוּרגבוֹ.

החדשות על השואה בסינוּפּה, הרעשת אודיסה, ונחיתתם של חיילי הברית בקרים בשלום, הגיעונו בבהירות מתקבלת־על־הדעת – שתי האחרונות מן העתונים, ואילו הראשונה עוררה שפע חימה צדקנית, שלובּתה עוד יותר על־ידי הדפסים צבעוניים שהוצאו למכירה בשווקים ובהם תואר החזיון בגודש צבעים לוהבים של אדום וצהוב. כל הידיעות הגלויות שבידינו נוטות היו להוכיח כי רוחה הקרבית של תורכיה מתרוממת לגובה שעת־החירום. קרוב מאד לוודאי שכּך היה הדבר מחוץ לסוריה.

סיפור־המעשה הזה מעיד עד כמה הרגש הלאומי הוא בלתי־ידוע בקרב הגזעים השונים של סוריה – שלא תיתכן אהדה לאומית לתורכים, וכי על כן אי־אפשר היה לעורר בעניין זה שום רוח קרבית. העילה היחידה לדאגה בארץ־ישראל נבעה מן הצד הדתי של המלחמה, ומן הקנאות של אותם מוסלמים שנוטים היו לראות במלחמה הזאת את מלחמת־המצוָה המצופה־מכבר בין כל הנוצרים מזה לכל המוסלמים מזה. אולם עד כה ספק היה אם ייערכו הנוצרים כולם כנגד תורכיה. כל עוד דומה היה כאילו קרוב הוא לוודאי שהמלחמה תהיה מדינית בלבד, ובה אולי יהיו לתורכיה בעלי־ברית נוצריים, לא היתה סכנה של ממש להתקוממות סיטונית של מוסלמים נגד התושבים הנוצרים – כל זאת על־תנאי שלא יניחו למריבות המקומיות ללבוש ממדים מסוכנים. תמיד היתה, כמובן, הסכנה שתככים מבחוץ יחרחרו מעשי־זדון – בין בצורת התקפה קנאית על הנוצרים ובין בצורת מרידה פשוטה של הנתינים המוסלמים נגד שליטיהם התורכים – באמצעות המריבות ורגשי־האיבה התוססים בארץ תמיד.

באשר לאפשרויות ולסכנות האלו ניצבה האומה הבריטית כביכול בין כל הצדדים הנִצים, מבּחינה מדינית כמי שאין לה ריב עם תורכיה – שנשאה דווקה עיניה אליה להשגת מידה ידועה של צדק ויחס הוגן – ובענייני דת מתוך שידוע היה לכל באֵי־עולם, לרבות נבערי־הנבערים בארץ, שאין אנו מעורבים בשום־פנים בריב הדתי בין הכנסיות המזרחיות, בראשותה של רוסיה, ובין הכנסיות המערביות או הלאטיניות, בראשוּתה של צרפת.

נוסף על כך ידעו ילידי סוריה שציבור ענק של מוסלמים בהודו (ארבעים מיליון) נמצאים תחת שלטון בריטי, וכי השולטן, כמנהיגם הדתי המשותף (שהרי כך ראוהו המוסלמים הסורים ורבים מעולי־הרגל ההודים) לא היתה לו עד כה שום עילה להתלונן כי התרשלנו במילוי התחייבויותינו כלפיהם או כלפיו.

הם ידעו כולם כי אנגליה ידידה לנדכאים בני כל הגזעים והדתות – המוכנה להיות מליצת־יושר לכל העשוקים, בין אם המדובר באיכר מוסלמי, או ביהודי, שומרוני או דרוזי, ובין אם המדובר בנוצרי נדכא בן כנסיה כלשהי.

 

חלק שני – המשך מהכרזת המלחמה עד לפלישה לקרים    🔗

פרק שמונה־עשר: תקופת שלטונו של יעקוּבּ פחה – המשך    🔗

ב־2 ביוני עקרנו למחנה־הקיץ שלנו. מזג־האוויר היה משיב־נפש, ולא היו קריאות־קרב כגון אלו ששמענו אשתקד בתמידות כל־כך מן הכפרים. קציר החטים עתה־זה החל בסביבתנו, ובכל מקום היו האיכרים עסוקים בדישָם. ב־10 בחודש עלה החום במידה ניכרת בשל רוח מזרחית, או רוח־קדים, שנמשכה שלושה ימים ונישבה בלי הרף, אף כי חרישית היתה כל־כך (כרגיל באחת מצורותיה) עד שהאוויר היה דמוּם בתכלית. בלילה, בהיות הירח מלא, איימו השמיים בסוּפה, שכן לא היו כחולים כרגיל אלא אפורים־בהירים ובהם קרעי עננים בצורות שונות. בשעות הלילה סמוך לחצות לערך – ניתכו עלינו סופת מטר ופרצי־רוח. דומה היה כאילו האוהל מוכן להתעופף באוויר. הילדים הובאו בתוך הגשם אל הבית, והמשרתים המוסלמים, שמבשלים היו את ארוחת־הערב שלהם (כי היה אז רמדאן, שבו הגברים צמים ביום ואוכלים בלילה), באו אחרי שוֹך הסערה לחזק את יתדות האוהל. יתר האהלים במחנה עמדו בפני הסערה.

השינוי במזג־האוויר היה מופלא. משך שמונה שנים קודם לכן לא נודעה סוּפה כזאת בקיץ, ולפלא היתה בעיני כל. האדמה היבשה הפכה בוֹץ, חוץ מאשר תחת האהלים, והריח שנשא עמו הגשם היה עז מאד. כל יום המחרת היתה הרוח עזה, אך היא נישבה מצפון מערב. הצד המופלא ביותר ברוח־קדים הוא הדומיה בה שיפעה כזאת של חול־מדבר דקיק נישאת באוויר ומכסה את עין השמיים, עד שדרושים ימים אחדים של סערה מן הים כדי להשיבו אחור.

הערב והלילה שלאחר־מכן היו קרים מאד, ואחרי־כן באו בקרי־טל מעוּננים, עם רוח חרישית – מזג אוויר משיב־נפש, שהורגלנו בו בחודש יוני.

יום אחד ניגש אלי כושי מדימארארה – דובר־אנגלית, כמובן. הוא הציג עצמו כעריק מאנייתו, “איסט אנגליאן”, אניית־סוחר שעגנה אז ביפו. הרצון לראות את ירושלים גבר על כל הפחד מפני תוצאות התנהגותו, והוא עלה ברגל מחוף הים. רעֵב בא אלי, ורגליו בצֵקות מאד. הוא תיאר את חייו בעבר, שהיו גדושים הרפתקות משונות. בתוך שאר דברים עשה חמש שנים בגרמניה, פעמים כפועל חקלאי, פעמים כמי שעוסק במעשי־להטים ובסייסוּת קירקסית. הוא קנה לו ידיעה ניכרת בלשון הגרמנית, קצת בפולנית, והיטיב קרוא וכתוב באנגלית. לדבריו ידע את הבּיבּליה יפה, וביקש שיורשה להתהלך בעיר ולחזות בה ולעלות על הר־הזיתים בטרם יישלח בחזרה תחת משמר אל אנייתו, כי ידע שחובתי היא לאסור אותו מיד כעריק.

נעניתי לבקשה זו; קוואס אחד צוּוה ללווֹתו (כאסיר) אל המקומות שרצונו לראותם, וכן בעת המנוחה הנחוצה, ואחרי־כן להוליכו בחזרה, כשבידו מכתב ממני, אל הקברניט שלו. זמן קצר אחרי שעזב אותי הגיע מכתב מן האניה ובו נמסר על עריקתו ממילוי תפקידו. לאחר שהגיע בחזרה ליפו פטר אותו הקברניט בעונש קל בלבד, בהתחשב באָפיוֹ הטוב של האיש ובכשרונו, כמו גם מתוך כבוד למניע שעוררוֹ להפר משמעת. היה עוד טעם לסלחנות זו, שהרי אי־אפשר היה למצוא לו שם מחליף שיעשה את עבודתו.

הואיל ולרגל עיסוקי היה עלי להימצא בחיפה ובעכו ביולי, עזבתי את המחנה שלנו ליד ירושלים ב־14 בחודש ושׂמתי פני נבּלוס, שאליה התכוונתי להגיע בו־ביום.

בשעות אחר־הצהריים, בעוד אנו מתקרבים לנבּלוס ועושים דרכנו במישור מוח’נה הארוך (כלומר: מישור ה“מחנה”, מזרחית לעיר), מצאנו והנה השדות סביב־סביב לכפר חוורא זרועים פגרי פרות ושוורים. לא מכבר היתה פשיטה בסביבה ההיא על־ידי ערביי בני־סַכר הפראיים ממזרח הירדן, שלקחו עמהם בהמות לרוב; אבל מה קשר יכול להיות בין זה לבין החזיון שלעינינו? לא היה כל קשר, שכּן לא ארכה השעה וגילינו כי אלה קרבנות מחלת־הפה־והטלפיים שהשתוללה בסביבה זה ימים אחדים¹⁷⁰. וכך עמדו להם אנשי הכפר, בוהים אל החזיון האומלל בשתיקה ובחיבּוק־ידיים, כי הפגרים, אשר לא מזמן היו חלק כה גדול מרכושם, מוטלים היו פזורים שם במספר לא קטן, בלי שיִגעו בהם נשרים או חיתוֹ־טרף.¹⁷¹

במסע קודם חזינו באותו מחוז עצמו בחזיון אומלל לא פחות מזה בקרב הבּריות בגלל מכּת החלירע.

בשעה מאוחרת מאד הגענו לנבּלוס – באשוּן־לילה (ברגיל מחלקים את הדרך ליומיים) – ותעינו ברחובות עד שנִקרו לפנינו כמה טוּפֶנקצ’ים (שוטרים מבני הארץ) שפנסים בידיהם ובהכנעה צעדו לפנינו והוליכונו אל ביתו של עוֹדֶה עזאם, מקום שם חשו באו לביקורי־נימוסים עלי בק טוקאן, המושל שנתמנה על העיר זה־מקרוב, ועמו מוצטפא אגא באיראקדאר, מפקד הבאשי־בוֹזוּקים, המוזכר במקום אחר, והשייך נעמאן.

שוחחנו על המהומות שהתרחשו במקום באחרונה ועל ההפיכה האחרונה במימשל המקומי. (הסיעה היריבה של בית עבּד אל־האדי עתה־זה הודחה ומקומה ניתן ליריביה מימים־ימימה, בית טוקאן).¹⁷² אי־אפשר היה שלא להבחין בכך, שהנעימה והמזג מצד העיר והשלטונות כאחד השתפרו לגבינו מאז החלה המלחמה הרוסית.

יש לזכור שנבּלוס היא אחד המקומות הקנאיים והנסערים ביותר בסוריה, כפי שכבר נאמר.

למחרת היום יצאנו לדרך השכּם בבּוקר. בג’בּע, בעת שירדתי מעל סוסי למען תישלף אבן מפרסתו של הסוס, הבחנתי בכמה בדווים מתהלכים ורוכבים בכה־ובכה – מראה שעד כה היה יוצא־דופן ביותר בלב הארץ ובריחוק מן המדבריות שלהם. ברנש אחד גבה־קומה, בעל אקדחים יפים ופניו לוּטים כמעט כדרך הבדווים בחום הקיץ, ירד מעל סוסתו והושיט לי את ידו.

מיאנתי לקבּלה, ואמרתי, “לא אדע מי אתה ומה שבטך”. הוא השיב בזעף, “בני־סַכר; מילאנו את העיר הזאת עד מחציתה”, ונשא רגליו ללכת משם. לאחר־מכן נודע לי כי שקר דיבר, כי הערבים הפראים סביב ג’בּע היו בני עדואן – בני־סַכר היו הרחק משם בעמק־יזרעאל.

מתוך מקרים מעין אלה למדנו לדעת, תוך כדי מסענו, את מצבה האמיתי של הארץ ואת מנהגם של הפראים, ששוטפים היו את הארץ בעבר הזה המערבי של הירדן.

היום היה חם מאין כמוהו. כאשר נחנו ליד החורשה הבולטת של עצי־החרוב לפני קבּטיה יכולנו לראות עשן עולה משׂריפות נרחבות משדמות עמק־יזרעאל, במרחק־מה. אולי לא היה זה דווקה מעשה־זדון ערבי בקמָה, כי אולי שולחה האש לביעור דרדרים גבוהים ושאר צמחי־פרא שגידולם שם מהיר וצפוף כל־כך.

מהלאה לקבּטיה פגשנו בכתריסר נשי איכרים צעירות, הצועדות במרץ ובטילטול־זרועות, וכולן נושאות צרורות קטנים, בעיקר על הראש. הן אמרו לנהג־הפרדים שלנו שבורחות הן מפּלישתם של ערבים אל הכפרים שבלב־הארץ.

נעצרנו בג’נין למשך הלילה, ובשעות החום הגדול של יום־המחרת נשארנו בצל עצי־הזיתים, קצת מתוך רחמים על בהמותינו וקצת מתוך שאור השמש המוחזר מן האדמה הלוהטת צרב את עינינו שלנו בעת מסענו. משך חלק מיום־אתמול עברה הדרך על־פני שטח גירי לבן, שהוא אולי האיזור הלוהט ביותר בהריה של ארץ־ישראל.

הרגשת המנוחה בין האילנות היתה משיבת־נפש, בהיות דקלים גבוהים לפנינו ולעינינו נשקף מראה הגנים הירוקים (אשר מהם נגזרו גם השם העברי העתיק עין־גנים וגם השם הערבי החדש), שבתוכם זרם נחל איתן שקולו מרגיע מאין כמוהו. סמוך לנו היו הכפריים דשים וזורים את תבואתם.

החוֹחיוֹת היו מסלסלות בקולן, יוני־הבר הגוּ, והשרקרקים ציפצפו בעודם מתהדרים בשלל צבעיהם באור־השמש. גם נערי־רועים ניגנו בחלילי־הקנים הפשוטים שלהם, או שרו שירים פשוטים ביותר, בעוד אני יושב ליד המזנון ורווה נחת מן השעות המאושרות. אך כנגד זה לא היתה התמונה יכולה להיות מזרחית לאמיתה בלי המגרעת של ריח רע שעלה ובא לפרקים מאיזו בהמה שלא נקברה, ובלי זחילתם של חרדונים מאוסים על העצים והאבנים.

בג’נין חש אתה שהינך על סף מחוז חדש: זהו מקום בעל־חשיבות הן מבחינה צבאית והן מצד הזכרונות ההיסטוריים הקשורים בו. תמיד היה זה המעבר משומרון לגליל, במטחווי־עין מן הכרמל, הגלבוע, התבור ורכס־ההרים של נצרת, ולנוכח שדה־המערכה רחב־הידיים של עמק־יזרעאל. גם האקלים חם יותר מאשר בירושלים.

שם היה עלי להגות באי־יציבותם של ענייני אנוש באמת־מידה קטנה, שהרי בהיותי בג’נין בפעם האחרונה רכב וטייל עמי עבּד אל־האדי, שהיה מושל נבּלוס, והראָני את גניו, את ביתו החדש, את טחנותיו ואת האקוודוּקט שלו; עתה, בשבוע הקודם, מוּגרה סיעתו; יריבו טוּקאן הושב לשׂררה בנבּלוס, והוא לא היה יכול להתקרב אל המקום בלי חיִל של מאות לוחמים מן הכפרים, בסיועם של ערבים מן המדבר, בידיעתו של השלטון התורכי או בהעלם ממנו. גם זה דבר מזרחי.

כנטות היום לערוב נכנסו לכפר חבורות של שייכים ובני משפחת ג’ראר – האחרונים רוכבים על סוסות נהדרות ועוטים שלל־צבעים, ובני לוויתם במלוא חימושם – ואחדים מהם יורים היו ברוביהם הארוכים בעוד הכדורים הכבדים חולפים באוויר בשריקה, לשם הנאה בלבד, או מתוך קורת רוח על שהם הצד המנצח. המושל עצמו נעדר בסנוּר, אך אני הסכמתי עם ממלא־מקומו שיותן לי משמר־ליווי למחרת היום, כי היה עלי לעבור לאורך שׂפתו הדרומית של העמק בוֹאכה הכרמל. הוא הצהיר כי ימים אחדים לפני כן מנו בני־סַכר 800 איש במקום בו היינו מסיחים – “כולם רכובים ונושאי רמחים” – פלישה בדווית כהלכתה.

לאחר תמונת־הערב של עדרים ורועים השבים לשעות הלילה, בעוד הרוח המחַיה באה מסביב להר מן הים התיכון, זכינו לליל־ירח ובשנָתנו השארנו את האהלים פתוחים למחצה.

למחרת היום (16 ביולי) היה עלינו לפנות מערבה – בדרך סילֶה, תענךּ ולג’וּן – אחר־כך למרגלות הכרמל, לאורך הקישון, לחיפה. להט החום של העמק הוקל לבסוף משנגול שוב לעינינו המראה המחַיה של הים העתיק והנשגב עם שקיעה, מראה אותו הצהילה אניה שעתה־זה הגיעה מן האי סאמוֹס.

חיפה היתה עולה כפורחת, וחלק כה גדול ממנה נבנה מחדש עד כי אמרו שרק כעשרים בתים נשארו שם כמו שהיו לפני שבע שנים, והביקוש למגרשי־בנייה לבניית בתים חדשים גדול היה יותר מתמיד.

אדמת־בנייה שבּצוֹר אפשר לקנותה, כפי שהוגד לנו, במחיר עשרים פּארה, כלומר פני אחד לאמה מרובּעת – בחיפה היה עתה מחירה 100 פיאסטר, קרוב ללי"ש, בעד אותה מידה, כלומר פי־מאתיים שהרי הפיאסטר הוא 40 פּארה. הקאדי מסר על כמה וכמה מקרים בהם שוּלם הסכום ההוא בזמן האחרון. שינוי זה יוחס לגידול בסחר־היצוא בנמל.¹⁷³

הקאדי (עבּדאללה אפנדי) אמר גם כי חמש או שש שנים קודם־לכן הוצע לו בית למכירה תמורת 400 פּיאסטר, ואילו ב־1854, בעת ביקורי, הושׂכר אותו בית תמורת סכום של 600 פיאסטר בשנה.

אך לדעתי פעלו טעמים נוספים שהגבירו את הביקוש לאדמת־בנייה – כגון גידול במאמצים המיסיונריים של הקאתולים בקשר למנזר על הר־הכרמל – דבר שהצריך בניינים חדשים, ובתוך כך הגירה של משפחות לאטיניות לעיר.

מספר יהודים משלנו, בני־חסות בריטיים השייכים לצפת ולטבריה, באו לבקרני, בדרך שובם מירושלים, שאליה זוּמנו להסביר את מצבם למר אַלְבֶּר כהן מפאריז ולקבל את חלקם בגמילות־החסדים של בית רוטשילד. הראיתי להם את רשימות היהודים המועסקים במושבת־החרושת שלנו, והללו הפתיעום מאד. לא סיפרו להם על כך.

סגן־הקונסול הפרוסי לקח אותי לראות את המכבש ההידראוּלי שעתה־זה הגיע אליו, לאריזת הכותן בחבילות; המכבש הובא ממנצ’סטר והותקן במחסן ליד שפת הים. אדון זה, יווני במוצאו, התחנך באוניברסיטה אמריקאית והתאזרח באוסטריה. שוחחנו על הצורך להקים מיזח בים לנוחוּת הירידה מן האניות או העליה אליהן: לכל אורך החוף של סוריה לא היה אפילו מיזח אחד. (מקץ חמש שנים נבנה מיזח בחיפה).

אניית־הדואר האוסטרית “איטליה” הגיעה סמוך לשקיעת החמה בדרכה ליפו. היא הורידה נוסעים ומכתבים, אך לא הביאה שום חדשות מיוחדות מן המלחמה או הפוליטיקה.

לרגל עסקי עברתי לעכּו. רשיד פחה, המושל, היה הראשון שביקרני בביתו של סגן־הקונסול האוסטרי. על־פי נימת שיחתו נמצאתי למד שהוא משליך את יהבו על כך שיעקוּבּ פחה לא יאריך עוד ימים הרבה בירושלים, ועל האפשרות שהוא עצמו יירש את מקומו שם אם יסתייע בהמלצות אנגליות. הוא אכן גילה אדיבות יתירה, והאריך את ביקורו מאד.

לפני צאתו נכנס איש אחד למסור הודעה, ותוך כדי כך אמר כי “המוסלמי טען טענה אחת במַחכַּמה (בית־הדין של הקאדי) ואילו הגיאוּר טען את ההיפך”. כהרף־עין קלטתי את כינוי העלבון – “גיאוּר” – ומחיתי נגד שימושו, לפי שממשלת השולטן אסרה אותו בפירוש ככינוי לנוצרים או לזולתם, ולפי שהדבר מנוגד לתיקונים החדשים ביותר בקושטא.

לשמע מחאָתי זו הופתעו שלושת הסוכנים הקונסולאריים שהיו באותו מעמד – האנגלי, האוסטרי והאמריקאי (שלא היו ילידי הארצות הללו). כל־ימי חייהם הורגלו כולם כל־כך לשמוע את המלה המעליבה, כמוה כאבותיהם לפניהם, עד כי לא די שחששו להצטרף לתוכחת־המוסר אלא גם אמרו כך; והם טענו כי ההוראה המובנת איננה ממש כמו זו של המלה הערבית כּאפר. עד כדי כך שיחרורה של הנפש מתמהמה כשאין הוא בא מבפנים.

אולם בכוח הגבּרת קול וחילופי דברים השתכנע הפחה (בעצם כלל לא התווכח בנידון) ובקומו ללכת קרא אליו את החוטא, גער בו וטילטלוֹ במעמד עדים רבים. תוך שהוא מזהיר את כל הניצבים שלא להשתמש עוד לעולם במלה גיאוּר לגבי מי שאינם מוסלמים.

הסוכנים הקונסולאריים האירופיים, שצוינו למעלה, רובם עשו במזרח כל ימי־חייהם – אנשים מצוינים היו – ושקדו למלא את כל החובות המתחייבות ממשׂרתם כלפי האומות שלמענן ובשמן פעלו. אך כדי להבטיח לתושבי הממלכה העותומאנית את מלוא ההנאה – לא כי, כדי להבטיח להם בכלל תועלת כלשהי מחוקי־הסובלנות שחוקק השולטן – יש צורך בעירנוּתם של אנשים פעילים ואמיצי־לב שאווירת העריצות לא כילתה את כוחם, ואשר בכל עת תמיד יוכלו לקום אף גם יקומו לתבוע לבני כל המעמדות כאחד את הזכויות וההקלות שהעניקה הממשלה בקושטא.

צריך היה להזכיר לפּחה, כמו גם לכל אחד מאלה שהיו באותו מעמד, שעל־פי חוקי הארץ נגזר במפורש שמעתה והלאה אין לכנות בכינויי־עלבון אנשים בני מעמד כלשהו או דת כלשהי; ומלה זו עצמה גיאוּר, ושוות־ערכה הערבית (באשר לשימוש) כּאפר, היו המלים שאותן התכּוונו במיוחד לאסור; שכּן היו אלו מלים של בוז שהמוסלמים הגאוותנים השתמשו בהן במיוחד כלפי שכניהם הנוצרים בדורות הדיכּוי והסבל משכּבר.

כשבאנו להחזיר ביקור מצאנו את הוד־מעלתו הפחה בגני ג’זאר פחה,¹⁷⁴ בצל שדרת־קשתות, בעוד סקא (שואב־מים מן הילידים) מַשקה את הפרחים סביב־סביב. מה־ערֵב היה הניחוח שהפיצו כמנחת תודתם על המים שהורעפו עליהם לאחר עלפון יום־הקיץ הארוך! ההרמון הישן ורחב־הידיים של ג’זאר פחה שימש בית־חולים צבאי. מגדל־הפינה, הקרוי קַצר אל־דהב (מגדל הזהב), עודו עומד על תלו, אך פגזים עשוהו ככברה, למרבּה הצער.ֹ

אחר־כך ביקרתי את אנדרטת־השיש של ג’זאר הזקן, זכרו לדיראון, ואת המסגד היקר אשר בנה, שאז היה מט לנפול מחמת ההרעשה שלנו; אכן, הכיפה נשענה רק על סמוכוֹת של עץ בפְנים – חומר מספיק להירהורים לאיש אנגלי בקשר לשמותיהם של סידני סמית וסטופּפורד.¹⁷⁵

כאשר התהלכנו בעיר אחרי־כן הגענו לאנדרטה של אוֹלדפילד, תחת קשת אפלה ברחוב ליד פתח הכּנסיה היוונית. בכתובת ארוכה נאמר כי האויב קבר אותו בכבוד צבאי בעת המצור (1799). נוצרי אחד, איש זקן שעמד לצדי, אמר כי זה שקר גמור; שכן, כך אמר, “וכי לא הייתי אני במקום זה עצמו כאשר מידד סיר ס. סמית בפסיעותיו את מידת הקבר לטמון בו את המאיור? חוץ מזה, איך יכלו הצרפתים להגיע לכאן פנימה כדי לקבור אותו?”

והנה, אם אפשר לסמוך על האדון הזקן הזה, הרי יש לישב את הסתירה באפשרות שתחילה קברו הצרפתים את הקצין האמיץ מחוץ לחומות, בכבוד צבאי (וכידוע לנו ממקורות אחרים, אמנם כך עשו), ולאחר־מכן, עם נסיגת האויב, העבירוהו אנשינו אל העיר פנימה, וכך יכול היה הקוֹמוֹדוֹר הגיבור למדד מידת קבר לידידו.

אחד מבני פמלייתנו הורה על המקום, ליד פתח הכנסיה, כעדוּת לקנאוּת החשוכה מצד הנוצרים ילידי־הארץ שאינם מתירים קבורה בתוך הכנסיה; אך לבטח תהיה קבורתם בתוך כנסיה מנוגדת לרגש המזרחי אף גם לתקנות השלטון התורכי.

קטע מנאום של סיר סידני סמית ב“פונדק הלונדוני”,

בשם “מוסדות הצי”. 2 ביוני 1802

“הבא אחרי־כן היה המאיור אולדפילד מחיילי־הצי. הוא היה אומר לאנשי החבורה היכן התנצחו על גופתו המתה של אמיץ־הלב, והם יפסקו היכן וכיצד מת. בעת גיחתו של חיל־המצב של עכו, כאשר תקף הגנרל בונאפארטה, נעדר המאיור אולדפילד שפיקד על הגיחה. עם התקדמות חיילינו נמצאה גופתו בפי אחת המחפורות של האויב, ולרגלי ביצוריו. אנשינו אמיצי־הלב שָלוּ והעלו אותו בעניבה כאשר שכב מת, כדי להוציאו משם; בתוך כך פילח אותו האויב בצד ברומח, ושני הצדדים נאבקו על הגופה; העניבה ניתקה, והאויב הצליח לגרור אל ביצוריו את האיש האמיץ הזה, וכאן עלינו לתת להם את השבח היאה בתכלית לאויבים אבירים אשר כאלה, כי למחרת היום אכן קברו את המאיור אולדפילד בכל הכיבודים הצבאיים”.

"זכרונות סיר סידני סמית,.K.c.b וכו' ". לונדון, 1839

נושא זה מזכיר לי את קברו של הלייטנאנט לֶמֶזירייה, במכתש התל של לב־הארי.¹⁷⁶

האנדרטה לקצין הזה, שנפל בעת ההרעשה של 1840, מוחזקת על־ידי הסוכן הקונסולארי הבריטי פ’ינצי, שהמשפחה במולדת סיפקה לו כספים לתכלית זו.

בעת ביקור זה עדיין היה המישור, בפרט בצד הצפוני, מול הפּירצה הצרפתית הגדולה, משופע בכדורי־תותח משומשים (אחד מאלה הבאתי עמי למוזיאון בירושלים), אלא שמאז אספו אנשי־הצבא את כולם והכניסום אל הביצורים פנימה.

עוד ב־1859, ואולי אפילו עכשיו, אפשר למצוא כדורי־אבן גדלי־ממדים בסביבה הקרובה. באיזו תקופה עשו בהם שימוש? וכי הוטלו מאֵילי־הברזל של הצלבנים, או אף קודם־לכן, מאלה של הרומאים? במראיתם דמו מאד לאותם שראיתי בזמנו אצל הלורד אבּרדין בסקוטלנד, מקום שם הובאו מן הדרדאנלים. הקוואס שלי העלה השערה שאולי היו אלה דפוסים ששימשו ליציקת פגזים. אם כן הוא, איך זה יצאו בכלל?

נעים הוא לרגש הבריטי למצוא שבעכו עדיין מעלים את שמות גיבורינו הלאומיים בכבוד ויקר. “גורל המזרח נתון בביקתה זו”, אמר בוּאוֹנאפארטה למירא (ראה מִיוֹ), אבל תוצאתו של אותו מאבק נואש מונצחת בשלט הגיבורים שקיבל סידני סמית ממלכו ועליו הסיסמה הגאה “לב־הארי”.

מגדל אחד קטן לחוף הים (ממערב) עודו קרוי בפי הילידים “המגדל האנגלי”.

חזרנו לחיפה ב־19 בחודש, ובצל הכרמל התענגנו על האקלים משיב־הנפש והנוף מרהיב־העין, בעוד עצי־החרוב מאוושים לרוח־הערב. בלילה היו הכוכבים מזהירים ביותר, ומאוֹרוֹת הבתים של עכו ניצנצו מעֵבר למפרץ האפל והרוגע.

מצאנו כי ביום־אתמול ירד נאפוליטאני אחד מאניית־הקיטור לחפש סוסים בשביל חיל־הפרשים בקרים. אכזבה היה נוחל אילו ניסה להשיג את סוסות־המדבר המהוּללות. כסף אירופי לא היה מועיל שם הרבה.

בהחזירי ביקורים קודם צאתנו הלכתי אצל הזקן מר סיקאלי (נוצרי בן־המקום), בביתו הנאה שכולו מרוצף שיש סמוך לחוף הים – שלידו היו לו מחסנים. בדומה לאנשי עכו אתמול התלונן גם הוא על הפקידים התורכים, המתנגדים לכל המאמצים הנעשים למען הקידמה או השיפור, אם גם שמובטח להם שיפיקו ריוַח מהם כגון בניית מיזח בחיפה, או שיפוצה של חומת־הנמל בעכו, או העברת מימיו של מעיין־סעידה לרגלי הכרמל, או עיבודו של עמק־הירדן.ּ

אף־על־פי־כן אפשר היה לומר הרבה בזכות מצב הדברים הנוכחי לעומת דיכוים האיום של הנוצרים בדור שעבר – כגון אותו מעשה בעבדאללה פחה שאילץ את הנשים הנוצריות לעטות אִיזרים שחורים ולא לבנים (האִיזאר הוא הצעיף או הסדין הלבן שעוטות נשים ככסוּת בצאתן החוצה בערים), ואילץ את היהודיות לעטות אדום; שהיכּה את הגברים וכינה אותם בכינויי־גנאי בכל עת ובכל שעה (מלת גיאוּר ודאי היתה רכה ונוחה מכדי שישמיענה), והכריחם ללכת בצד שמאל, או בתעלות־הבּיבים הפתוחות, וסחט מהם כספים שלא־כדין אף בלי הודעה מוקדמת. פעם אחת פקד עריץ צעיר זה על החברים (כביכול) במועצה שלו ללכת אצל משפחותיהם בלוח מדוֹרג של תביעות ולסטור על פניהם של הגברים ולומר להם, “הוי אויב אלוהים, תן לאלוהים את המגיע לו”.¹⁷⁷

באחת הפעמים האלו הושיט איש נוצרי לגובה־המס את הלחי השניה, ואמר שעל־פי דתו הוא חייב לעשות כן: או־אז הלך לו המוסלמי והמנהג הופסק. כן גם היה עבדאללה נוהג, מדי פגשוֹ בנוצרי ברחוב (שניכּר היה, כמובן, על פי הלבוש המצוּוה לו), לשאת עיניו לשמיים ולקרוא, “הוי אלוהים! מדוע־זה בראת את הנוצרים האלה?” נבל זה דבק היה בהרגלים רעים מכל הסוגים, ונוסף על כך נבער היה ביותר מדעת את העולם שמעבר למחוזו שלו.

מר סיקאלי חישב ומצא שמשפחתו שלו ודאי שילמה במועדים שונים לעבדאללה פחה “באונס ובחוזק־יד” לא פחות מ־1,200 כיס (קרוב ל־6,000 ל.). פעם אחת נאסר חותנו והולקה 500 מלקות בכל יום משך עשרים יום כדי שישלם סך 100,000 פּיאסטר (קרוב ל־1,000 ל. – סכום עצום בימים ההם), בשעה שעני היה עד כדי כך שלא היו לו מאה פּארה. אי־אפשר היה לקבל ממנו את הכסף – והקרבן לא מת ממכּותיו: הוא רק נשאר בעל־מום לכל ימי־חייו.

ארמונו של איש־פלצוּת זה – הקרוי בהג’ה – היה בעת ביקורי זה חורבה וגל־הריסות, בעוד הוא עצמו חי בעוני ובמחסור בקושטא. אבל עבדאללה פחה זכוּר לבריות בשל מעשים גרועים בהרבה מכל שהוזכרו למעלה, ועד היום הזה הוגים את שמו באימה ובשאט־נפש.

האדון הזקן (מר סיקאלי) הוסיף ואמר שכאשר ראה את חיפה לראשונה, תשע־עשרה שנים קודם־לכן, היה החדר הטוב ביותר בבּית הנוצרי הטוב ביותר קטן עד כדי כך שלא היה יכול לישון בו מלוא קומתו – וזה היה בתקופה המצרית המהוּללת, כאשר נהנו הנוצרים מחופש יחסי. הבית ההוא עודו עומד על תלוֹ. כאשר סקרתי את טרקלינו הגדול ואת מסדרונותיו הספונים לוחות־שיִש צבעוניים הערתי כי עתה יש ביכלתו להשׂתרע מלוא קומתו. “כן”, אמר האיש "ולדהור על סוס בתוך החצר. ילדינו מתלוננים על קשי השלטון התורכי; אך הם אינם יודעים מה פשרן של מלים כאלו; אשר לנו, הזקנים, הפלא הוא בכלל שהתגברנו וזכינו להגיע לזמנים כאלה.

לאחר שעזבנו אותו טיילנו לאורך החוף כדי לראות אחדים מתותחי הסוללות המצריים הגדולים כשהם מוצבים שלא במקומם, ועתה שרויים היו במים או מכוסים למחצה חול או אשפה. אחד מהם שיצא מכלל שימוש, סמוך מתחת לחלונו של מר סיקאלי עדיין יש כדור־תותח בלועו – שהוטל לתוכו מן האניות האנגליות, כפי שסבורים הבריות כאן, או שזהו כדור שלו עצמו שלא נוֹרה כהלכה. אלו היו מזכרות ממלחמת 1840, שבּתוצאתה סולקו המצרים, וסוריה הושבה לשלטון תורכיה.

ביקרנו אצל עבדאללה בק, המושל (מוּדיר) של חיפה. הוא ואחיו דברים הרבה היו בפיהם לומר בנושאים מועילים – ובכלל אלה היה הנושא של המנהיג המפורסם דאהר, שנולד ב־1686, ואשר הוא עם ארבעים בניו ופרשת־פעלם הרומנטית והנואשת מ־1750 עד 1776 מתוארים בפירוט כה רב אצל ווֹלנֵיי (“המצב המדיני של סוריה”). דאהר היה אבי סבם של המושל הנוכחי ואָחיו, והם העידו שעדיין מצוי ברשות המשפחה הפ’ירמאן של השולטן להתזת ראשו, פ’ירמאן שנפל בידי דאהר בעת פעולות־האיבה בינו לבין בניו. דאהר הורעש ללא הצלחה בצפת ב־1742, והוא לכד את עכו ב־1749.

בתוך המאורעות המופלאים המרובים, בימי־קדם ובעת החדשה, שהתרחשו בקשר לעכו ולמפרץ הסמוך, היה מאורע אחד שמוזר היה לחשוב עליו בקשר למלחמות הרוסיות שלנו. דאהר קיבל סיוע בדרך הים מרוסיה ב־1772, בעת מרידתו נגד התורכים. אולם עתה לא תפגוש עוד על חופה של סוריה באניות רוסיות ששׂכָרָן משוּלם להן על־ידי מורד כלשהו נגד השולטן.

במהלך שיחת הערב הכריז הקאדי, שהיה בנוכחים, כי הדת הפרוטסטאנטית, או, כפי שהמוסלמים נוהגים לומר, ה“אנגלית”, קרובה מאד לאִסלאם – שכּן בעכּו, בעת שהמתין שעה בביתו של ג’מאל (הסוכן הקונסולארי האמריקאי), סוחר נוצרי מבני המקום, ראה ספר המאשר במפורש כי יש אֵל אחד בלבד – שהאפיפיור איננו ממלא־מקומו של האלוהים עלי־אדמות – שאין חובה להתוודות על חטאים לפני כוהן כי אם לפני האלוהים לבדו – וכי צלמים ותמונות בכנסיות פסולים הם. “והרי” אמר “זהו האִסלאם – זו הדת האמיתית”. מוזר היה לשמוע דברים אלה מפי קאדי (שופט על־פי חוקי הקוראן); הוא גם טען כי לא ענין שבדת הוא אלא ענין שבמנהג בלבד כשאין מוסלמים מברכים נוצרים באמירת “סלאם עליכּום” (שלום עליכם!).

בזאת היה בדעה אחת עם הקאדי בנבּלוס – העיר הקנאית במיוחד שבארץ־ישראל. אולי אין זה ידוע ברבים שמקובל הוא על המוסלמים שאין להאשים את האנגלים על כי לא קיבלו את אמונתם במלואה, שכּן רק בגלל ריחוקם הגדול מחצי־האי ערב לא הגיעה תשובתם בעוד־מועד לפני מותו, לאחר ששלח אליהם הנביא במכתב את קריאתו לקבל את דת האִסלאם.

ב־20 בחודש עמדנו לעזוב, וסמוך לפני צאתנו לנצרת הופיע המוּדיר (“מושל”) של טירה, כפר מפורסם לגנאי בגנביו למרגלות הכרמל ממערב, והביא עמו את רכושם של כמה רוכלים יהודים שנשדדו ונפצעו סמוך לכפרו שבועות אחדים לפני כן. הוא הצהיר שבּלי לקבל אפילו פרש אחד מן הממשלה העלה 200 משכניו ושאֵרי־בשרו על סוסים כדי להעניש את העבריינים – והוא הבטיח כי יגדיל עוד לעשות כדי לנקום את נקמת הפשע של שפיכת דמם של יהודים הנתונים תחת חסות האנגלים. מובן שהיתה זו הגזמה, מכוּונת לתכלית ידועה; אף¹⁷⁸־על־פי־כן נכון הדבר שהחזיר חלק מסוים מן הסחורות החסרות. באשר לַשאר, לא היה זה המקום לומר “Credat Judaeus”. הנחתי אותו לטיפולו של סגן־הקונסול המקומי.

אם מעט ואם הרבה אפשר לסמוך על מהימנותם של פקידים קטנים אלה של השלטון התורכי, ודאי מן המועיל הוא שמדי־פעם מבקר אצלם הממוּנה על סוכנינו המקומיים שבּסביבתם. חשוב להם מאד אם לטובה או לרעה יוזכרו לפני הממונים עליהם בביירות ובמקומות אחרים; ובעשותם משהו הדומה לצדק ומשפט עם בני־החסות הפזורים שלנו, ינַסו לזכּות מדי־פעם במלה טובה מפי הפקידים הבריטיים. וסוכנינו שלנו מתחזקים מאד ברוחם כשהם זוכים מדי־פעם בביקורים או בהשגחה אישית מן הגבוהים מהם בשׂררה.

עתה המשכנו בדרכנו הביתה. כשעברנו ביערות הירוקים (כי בחלק זה של הגליל אכן יש יערות ירוקים של עצי־יער), ובסביבת ציפּורי וידפת, חשנו שתמיד עולה על לבּנו זכר יוסיפוס שלנו גיבּור־החיל, שאמיתוּת סיפוריו או חשיבותם בהיסטוריה אינן נפגמות מחמת העובדה שכּתביו עולים בכמותם על אלה של כל מחבּר זולתו בתקופה העתיקה.

בעינַי הוא טיפוס נהדר – איש־מלחמה וסופר בקנה־מידה גדול יותר מזה של הערבים מימי־קדם (מוּתנַבּי), שמתפאר היה בחרבּו, בהכנסת־האורחים שלו, ובקולמוסו.

בנצרת נטינו את אהלינו ליד המעיין – הוא המעיין היחיד שם.

אחר־כך הלכנו לבקר את המיסיונר קליין, שהיו בפיו דברים הרבר לספר על השַמות שעשו בני־סַכר באחרונה. הם לא נכנסו לנצרת שהרי אין זה ממנהגם של ערבים בדווים להסתבּך בין הרים או עצים אבל הנצרתים הנפחדים ירו בלי הרף ברובים ובאקדחים מגגות בתיהם כל הלילה אור ל־2 בחודש.

הערבים הסתפקו בביזה בקרב עדרי הצאן והבקר שבעמק, השייכים לנצרת, פ’וּלה, דבּוּריה וכו'. הרבה משפחות נהרסו ממעמדן עקב ההפסדים שנגרמו להן.

הקאדי איבד 500 כבשים ועזים, מחוץ לסוסה משובחה. לפי האומדן הגיעו הפסדיה של נצרת־העיר בבהמות שרעו בעמק לכדי 200,000 פיאסטר (קרוב ל־2,000 ל.). סמוך לכפר דבּוּריה, לרגלי הר־תבור, דרש בדווי מאיש אחד (אחי השייך של רנה) את רובהו, אך הלז ירה בו תחת זאת את כדוריו. הערבים גמלו לאיש בכך ששיספו אותו ברומח וביתרוהו לבתרים.

מושל חדש לנצרת הגיע בעת־ובעונה־אחת עמי. שקט גמור שׂרר בשעות שהותנו המעטות.

בשובנו אל אהלינו שליד המעיין מצאנו כי במַעיָן זה המים דלים מאד בעונת־קיץ זו, ולא נתנו כי אם סילון מצער לתושבים הדואגים. כל הלילה כולו היו הנשים שם בכדיהן, מלַהגות, צוחקות, או מגדפות בהתחרוֹתן על תוֹרן.

לבושן שונה מזה של ירושלים וגם מזה של המחוז שסביב ירושלים – צבעיו צוהלים יותר והוא משופע יותר בקישוטי־כסף. הן עצמן בריאות ועליזות יותר מן האיכּרוֹת בירושלים – נלאות הרבה פחות מעמל ודאגה. את כדי המים שלהן הן נושאות נטוּיים מעט על רפידה שעל הראש, בעוד הזקנות הכושלות נושאות כדים קטנים יותר תחת בית־השחי. זרם משוּנה של מחשבות התעורר בלב לשמע עלמות חצופות המשתמשות בשם מרים (מרי) בצחוק והתוּלים ליד המעיין של נצרת. נצרתיות אלו בריאותן איתנה כל־כך עד כי לא די שהן עושות את המלאכה המוטלת על נשים בכל מקום במזרח, מלאכת שאיבת המים ונשיאתם, אלא אפשר גם לראותן מהלכות בחבורות ובידיהן גרזנים כבדים, לעשות את עבודתם השניה של הגבעונים בחטיבת עצים ביערות הירוקים שסביב התבור או עליו.

לעתים קרובות כבר צוּינה תכיפוּתן של החתונות בעיר נצרת.

כתום עסקינו בנצרת יצאנו את העיר ב־21 בחודש ועברנו את העמק כשלעינינו בזה אחר זה התבור, שוּנֵם, יזרעאל והגלבוע, גוש־הר מהוּלל משמאל, בעוד הכרמל ומקום קרבנו של אליהו מימין. אגב מנוחה קצרה בג’נין גילגלתי שיחה קלה עם איכר זקן וקראתי באזניו פסוק מספר תהילים, שגרם לו קורת־רוח מרובּה; אך אולי מתוך שזכר אי־אלה משפטים־קדומים בגנותה של הנצרות אמר – בעודו תמה מעט לכאורה כיצד אקבל אני את התורה – “אבל האלוהים הוא אחד”. “האלוהים הוא אחד”, חזרתי אחריו. אחר־כך ישב והרחיב את הדיבור על המצוקה הפוקדת כל מקום בארץ עקב המלחמה הרוסית, וביקש לדעת מתי ייעשה שלום. “הבט בעניִי”, אמר, בהראותו את בגדיו הדלים והבּלים; “זה בא מכך שהממשלה האוסמאנלית לוקחת מאתנו את כל כספנו לניהול המלחמה שלהם, לא שלנו, בלי שתנקוף אצבע להגן עלינו מפני הפראים הבדווים!”

בתוך שאר דברים סיפר לי כי בהיותו בן שש היה בקרב־פ’וּלה, כאשר הביסו הצרפתים, תחת פקודתו של בוּאוֹנאפארטה, את הגֶ’רדֶה של ג’בּל־נבּלוס (המגויסים מחבל־ההר של נבּלוס). זהו הקרב הקרוי בפי הצרפתים על שם הר־תבור. אנשי האיזור ההוא שומרים על זכרו ומסרתו של מאורע היום ההוא, ובדברם עליו הם מעקמים בצורה מבדחת את שמותיהם של קלֶבֶר ובואונאפארטה. הם מספרים איך גילגלו אנשיהם בפועל־ממש את הצרפתים לתוך הבריכות בפוּלֶה ובעפוּלֶה, כאשר שחוּ ארצה לשבור את צמאָם; והם מספרים על כדורים וכפתורי־צבא צרפתיים שימים רבים אחרי־כן עוד נמצאו במקווי־המים הללו.

שוב היינו בדרך. ליד ג’בּע נשמעו תופי הבאשי־בוֹזוּקים, ואנו ראינו את החיילים “בדרכם הנפתלת” בין עצי־הזית. הואיל ולא היו על דרכנו, שוּגר שליח לברר במה דברים אמורים. התשובה היתה שעלי בק טוּקאן, המושל הנוכחי של נבּלוס, הוא עצמו נמצא שם והוא מלווה את אִסמעאין אגא (מפקד החיילות) הסובב בארץ “להשיב דברים לתיקנם”. – שלחנו ברכותינו.

הגענו לנבּלוס במוצאי אותו יום, ה־21 בחודש, שהרי זה מהלך יום אחד מנצרת, ויצאנו שוב השכם מאד בבּוקר כדי להימלט ממכּת ביקורי־הנימוסים.

כשחצינו הפעם את עמק מוּח’נה מצאנו שכל איכר מברך אותנו ב“סלאם עליכּום”, ברכה השמורה בדרך־כלל למוסלמים בלבד; וזאת לא רק לקוואסים שלי (שמוסלמים היו, כמובן) אלא גם לאירופים שבחבורה. גם שינוי מעין זה במחוז המיוחד והמורתח ההוא אפשר היה ליחסו רק לעובדה שעתה נודע כי ברית לנו עם השער העליון נגד רוסיה, ואולי לשמועה אשר שמעו שהדת הפרוטסטאנטית, או האנגלית, כפי שקראו לה המוסלמים, בלתי־מזיקה היא ביחס, כפי ששמעו מאנשיהם שהיו באחרונה בירושלים ושם ביקרו בכּנסיה שלנו.

הגענו לירושלים ביום ההוא אחר־הצהריים, היום השני אחרי צאתנו את נצרת לאחר שנעדרנו תשעה ימים בלבד, ומצאנו שבני־משפחתי כולם שלום להם במחנה, וגם אנשי הקהילה האנגלית והאירופית יושבים בשלום ובביטחה, פרט לכך שבּתוֹ הקטנה של הבישוף היתה חולה במחנה שלהם. הנה כך נשארנו בשלום ובשוֹפי, בעוד מחוזות אחרים רוגזים תחתיהם ובעוד המלחמה גועשת במרחקים.

פרק תשעה־עשר: תקופת שלטונו של יעקוּבּ פחה ומותו    🔗

לא די שעד כה שקטה הארץ אלא שהשנה גם לא הביא מהלך המלחמה לידי התרגשות קנאית בתוך העיר.

בערב שלפני חג קרבן־בייראם (החג הגדול ביותר בלוח־השנה המוחמדני) באו אל תחת חלונות משׂרדי חבוּרות של נערים מוסלמים המזמרים זמירות לשולטן – שהרי היה זה זמן הפסקת הלימודים לכבוד החג הגדול של השנה. נוצרי אחד מבני־המקום אמר לי כי דומה הדבר בדיוק למנהגם של דרדקים נוצרים בכל רחבי הארץ קודם לחג־לָעזָר־הקדוש, כשהם מתהלכים ומזמרים זמירות לזכר תקומתו מן המתים.

נהוג היה, כמובן, לתת מתנה של מה־בכך, וזו ניתנה.

הפחה עודד את הפגנת הכוח הצבאי בירושלים על־ידי מסקרים פומביים ב“כיכר” הפתוחה או “המיידאן”, מצפון־מערב, מחוץ לשער־יפו, שעכשיו הבניינים הרוסיים תופסים אותו בעיקרו. לפעמים היו הוד־מעלתו ובני־פמלייתו נוכחים באהלים, ואכן חזיון נאה היו המסקרים הקטנים האלה כפי שנראו מן המחנה שלנו בערב־קיץ נאה.

בוקר אחד בעת התפילות העבריות בכנסיה שלנו, ממש ברגע שהגענו ל“היקָבצוּ לעתוֹת מלחמה וסַער”, היו תותחי־השדה היצוקים פליז מתגלגלים על המרצפת מן המצודה וזה זמן־מה התנהלו תרגיליו הרגילים של הגדוד במיידאן ומשם נשמעו בבירור מלת־הפקודה והירי בין חומות העיר ומחוצה לה.

כפי שכבר נאמר, לא הרבּו החיילים הללו מחלבּ להטריד אותנו; אבל היתה תקרית אשר בה סרח חייל אחד, יליד סביבת ירושלים, במידה רצינית.

השנה נמשך הרמדאן מ־26 במאי עד 27 ביוני, ואז ננעל, כרגיל, בחג של שלושה ימים, הקרוי בייראם, ויש קוראים לו בייראם הקטן. כל זה עבר למישרים, אם גם אפשר היה לשער שהקנאות הדתית תתגלה במעשי־התפרעות מצד המוסלמים המענים את נפשותיהם, עתה שהיתה המלחמה נגד הכופרים בעיצומה.

תמיד היתה אש־תותח מן המצודה מבשׂרת על תחילתו וסופו של צום־הרמדאן בכל יום. ירי־כבוד של שבעה תותחים היה מקדים את הכֵּרוֹת בשעה שלש אחר־הצהריים של היום הקודם, כשהחלה ה“תכונה” כהלכתה. כל אחת מחמש התפילות היומיות בהמשך החג היתה מצוינת בירי־כבוד דומה של שבעה תותחים.

הגדול שבכל החגים, קרבן־בייראם (חג הקרבן, שעולי־הרגל למכה עורכים אותו על הר־ערפאת), חל ב־3 בחודש ספטמבר ובימים שלאחריו. בעת ההיא נמצאה הקונסוליה האנגלית בבּית הסמוך לכנסיה, בדומה לחזית המערבית של הכנסיה עצמה, ניבּטת היתה אפוא אל המצודה. ב־3 בחודש, שיום־ראשון היה, סמוך לפני תפילת שעה עשר האנגלית שלנו, כשהיינו ביציע־העוּגב בקצה המערבי של הכנסיה ואנו מוכנים להתחיל בתפילה, נכנסו בשקט לכּנסיה מספר חיילים תורכים, שנַיִם־שנַיִם, והתישבו לזמן־מה, ואחר־כך הלכו להם. חבורה כה גדולה מעולם לא נכנסה לכנסיה לפני כן, אף כי רגיל היה שאחד או שנַיִם יעשו כן (וכמוהם גם מזרחיים אחרים בני כל השכבות והדתות) בעת עבודת־האלהים. הם התהלכו בתכלית הנימוס והסדר, ובעצם היו שופעים יראת־כבוד.

הדרשה אך הסתיימה והנה הרעימו התותחים הגדולים ממול במטח־הצהריים שלהם, וקשה היה מעט להמשיך בנגינה הרגילה בעוּגב בעוד התותחים מרעישים בזה אחר זה סמוך מאחרי גבו של העוּגבָר. אחרי־כן באה שתיקה ותפילת הסעודה הקדושה בכנסיה, ואנשי קהילתנו התפזרו כרגיל, מהם לבתיהם ומהם לאהליהם.

הואיל¹⁷⁹ וישבנו במחנה־הקיץ שלנו, מחוץ לעיר, רק שמענו וראינו משם את הירי בשאר ימי החג. באחד הימים האלה נגלתה תגלית בלתי־צפויה ביותר.

התותחים המשמשים לירי יריות־הכבוד אחדים מהם מכוּונים אל מחוץ לעיר ואחדים פנימה, לעברֵנו.

נמצא שאחד התותחים האלה המכוּונים פנימה ירה את מילוּיו לתוך חלונות הקונסוליה, שהרי המרחק קצר מאד. נמצא שהמילוּי היה מטען מוּסף, כל־כולו מקטורן דחוּס ומהוּדק של חייל על כפתורי־הפליז שלו. הצרור פרץ־הבקיע את אחד החלונות, גרף עמו שברי זכוכית ושבבי עץ, ופגע בקיר ממול ממש מעל למיטה שאילו היינו בעיר הרי היה ילד ישן בה, מן־הסתם.

התותחנים נהגו לתחוב לתוך תותחיהם מכל הבא ליד, כדי להגדיל רעש ולהאדיר. שנים אחדות קודם־לכן נקלעה יהודיה אחת מסכּנה ממוֹדעינו לסמטה הצרה הסמוכה לביתנו ברגע שהחלו יריות־הכבוד. אחד התותחים מן הסוללה התחתונה שלט על הסמטה הזאת בכינוּן ישיר. סיעה של חמורים שעתה־זה פרקו את משאותיהם מעליהם ירדו בסמטה מאחריה במרוצה והחַמָר הקטן היה מפגר קימעה מאחור. החמורים נדחפו ועברו, ואחד מהם דחק את היהודיה אל הקיר. אותו רגע ירו בתותח; המילוּי (גם במקרה זה היה זה מקטורן ישן של חייל) פגע בחמור במצחו והרגוֹ בוֹ במקום. היהודיה המסכנה כוּסתה אבק וגוֹאלה במקצת מדם הבהמה שנהרגה, שאותה צריך היה לסלק משם קודם שאפשר יהיה לחלצה, נרעשת ונפחדת עד להחריד, אף כי לא אוּנה לה כל רע. החמור הציל את חייה במחיר חייו. הרופא הנמרץ שלנו, המנוח מר ר. סנדפורד, בא לעזרתה, וכשבדק את החמור מצא שאחד מכפתורי־הפליז של מקטורן החייל נכנס אל גולגלתו והמיתו כהרף־עין.

אולם במקרה שלפנינו נמצא צרור של מילוּי דומה מעט לזה לוֹחש ומעלה עשן ביציע־העוגב של כנסייתנו. הוא שפרץ את החלון המערבי. הקליע ודאי בא מתותח אחר, והוא הכיל מסמר־ברזל חלוד וגדול. אבל התותחים ודאי במתכּוון הוטענו והונמכו; הדבר הוּכח די־והותר בבּדיקה שנערכה. עד אז תמיד ירו תותחים אלה עצמם את תכנם התמים גבוה מעל לכּנסיה ולקונסוליה.

הזדון שבּמעשה החמיר עקב דבר שנתגלה אחרי־כן בעדוּת שנגבּתה במעמד השלטונות, והוא שהשאוויש אשר ניצח על התותחנים אכן פקד לדחוס ולהדק אותו מילוי דווקא. לאמיתו של דבר, כל אדם שהיה יושב ליד העוגב ודאי היה נהרג בקליע שחדר לכנסיה, כמו שהיה ודאי ילדנו נהרג אילו פגע בו הקליע השני שכּוּון אל הקונסוליה.

אולם דומה היה שלא היתה כוונה לקפח נפשו של אדם, שהרי היטב ידוּע כי בשעה שנורתה אותה יריית־כבוד לא נמצא בכּנסיה גם לא בבּית שום איש שאפשר לפגוע בו. נראֶה כי הכוונה היתה דווקא לגרום נזק לרכוש ועלבּון לאנגלים.

נוח היה להם לאויבי תורכיה ובריטניה־הגדולה אילו אפשר היה לפרוץ פרץ ביחסי־הידידות בין העם התורכי והאנגלי, ולא חסרו אנשים נבערים וקנאים המוכנים לעשות מעשי־פחזוּת, גם כאן וגם בשאר מקומות בתורכיה, בהמרצתם של יועצים בוגדנים וחסרי־מצפון.

נראה היה בעליל כי לא היתה לשלטונות התורכיים בירושלים יד בדבר, אך נמסר להם כי אם יבוא הזמן לירי־כבוד נוסף מסוללת המצודה בטרם ייעשה משפט וייענש העבריין במקרה הזה, הרי מיד יונף הדגל הבריטי על הקונסוליה.

עד אז לא הרשו להניף בירושלים שום דגל מלבד דגלו של השולטן על המצודה. בחינת דבר המובן־מאליו היו קונסולים של כל האומות הזרות מניפים את דגליהם מעל לקונסוליות שלהם בנמלים, אבל הממשלה לא הרשתה הנפת דגלים בירושלים, עיר־המבצר המקודשת. כאשר ניסו הצרפתים להניף את דגלם ב־1843 היתה התפרעות של מוסלמים, שהורידו אותו ועיפּרוהו בעפר. הממשלות הזרות לא דרשו היתר להנפת דגליהן בירושלים לפי שלא היתה זו עיר־חוף. אולם בחוץ, במחנות, השתמשו הקונסולים והתיירים בדגלונים שאותם הניפו על אהליהם.

הואיל וענין זה של הירי לתוך הכנסיה והקונסוליה ענין צבאי היה, אי־אפשר היה להכריע בו בירושלים. העבריין (השאוויש שפיקד על היורים) נאסר מיד. המפקד בא ובדק את השטח ואת הנזק שנגרם. נערכה חקירה מלאה, ואחר־כך הועבר הענין לסריעסכּר (המפקד הראשי) בדמשק. פסק־הדין הגיע לאחר עיכוב של חדשים אחדים. השאוויש שסרח הולקה על כפות רגליו בכיכר הפתוחה בין המצודה לקונסוליה. אחר־כך שמע הגדוד כולו בקסרקט שלו נאום רב־מלל מפי המפקד, במעמד פקידים מן הקונסוליה שלי, והוכרז כי עונש חמור יבוא על כל התנהגות מעין זו בעתיד. מעולם לא הוברר מה היו טעמו ונימוקו של האיש, אך משך תשע שנים אחרי־כן, כל זמן שנשארתי בירושלים, היה הלז תמיד מין ברנש שקט ואדיב למראית־עין. הוא היה אחד מילידי הסביבה, ולא אחד מחיילי חלבּ.

מעולם לא נעשה עוד נסיון מסוג זה אחרי־כן. אולי לא כך היו הדברים אילו גילינו מידה של מורך־לב, אבל הטיפול בענין היה מהיר והחוטא בא על ענשו, וזה היה סוף־פסוק.

בתחילת שנה זו העליבו אחדים מן החיילים הללו קולונל¹⁸⁰ אנגלי עם אשתו ברחוב. המפקד מיהר להטיל עונש, כי היה הדבר בגדר סמכותו. אחד העבריינים נדון לחמישה־עשר ימי מאסר ועוד שנַיִם נדונו לשבוע כל אחד. אחרי־כן נערך חיל־המצב בשורה אחת בתוך הקסרקט ושמע דרשה על החובה לנהוג באדיבות עם זרים אירופים, וממנו־ובו הוסיף אז המפקד שהכינוי “גיאוּר” (כופר) לעולם אין לכנות בו אלא את הרוסים בלבד! למחרת היום נענה הקולונל האנגלי שלנו לבקשתו של המפקד וניאות להקלת־מה בעונש, בשים לב לכך שהוא עצמו חבט בחייל במקלו בפומבי בעת העלבּון.

בהמשך הקיץ הובאה¹⁸¹ לפני ביום־ראשון אחד, לאחר התפילה בכּנסיה, בקשה בשם אחד מבני־החסות שלנו, יהודי שהוכּה בידי חייל, והחוטא בא על ענשו מיד. אלה היו המקרים היחידים של התנהגות שלא־כהלכה מצד חיל־המצב של הזמן ההוא, והמפקד העניש מיד את האשמים.

שקט שׂרר סביב ירושלים, אך מערבית ודרומית ממנה שוב היתה תסיסה.

זמן קצר אחרי בוא הפחה החדש שלנו בא לבקרני מוצטפא אגא באיראקדאר, המפקד הראשי של הבּאשי־בּוֹזוּקים, חייל טוב ששמר על הסדר והמשמעת בקרב חייליו ואשר זה שנים רבות היה מוכּר וידוע בקונסוליה. הוא סיפר לנו על מסעו בדרום מחברון לעזה, ותיאר את מצב המפלגות בעֵבר ההוא; אבל כל דבריו נאמרו באור הוורדרד של השקפת איש הסראיה, והצהרותיו היו מסוג אלו שיאֶה לכאורה לקונסולים לשמען ולהאמין בהן. ידענו, כפי שכבר נאמר, שעבּד אל־רחמאן אל־עאמר מחברון נתקבל אצל הפחה ויצא מלפניו שמח וטוב־לב, וכי מוחמד עבּד אל־נבּי, מן הסיעה שכנגד, הושלך לכלא. ואנו צריכים היינו להאמין שמעתה והלאה יתנהל הכּל בשופי ובשלום!

אבל עד־מהרה צריך הייתי לפנות אל אותו קצין עצמו, הבאיראקדאר, במכתב מטעם היהודים בחברון (התחנה שלו עצמו), שהיה להם יסוד להתלונן על דיכּוים על־ידי אנשי העיר, ועד־מהרה באו תלונות נוספות.

ביום־ראשון אחד אחר־הצהריים, בלהט חוּמו של יוּלי, יושבים היינו בנחת באהלינו עם בני־משפחתי ועוסקים בתפקידים ההולמים את היום. המרחב כולו היה ספוּג אור־שמש, היוֹנים שלנו מהגוֹת היו חרש בצד המוּצל של הבית, והנה נראָה ידידנו, הרוורנד ו. ג'. בימוֹנט, קרֵב במרוצה בעמק־רפאים, שהיה בגדר קיצור־דרך לבּאים מבית־לחם לעומת הנתיב הרגיל. הוא רץ במעלה ההר, נטול־נשימה, מיוגע ומלוכלך מן הדרך, מֵאַרטאַס, מקום שאליו נוהג היה ללכת ברגל (מהלך 14 מיל הלוך ושוב) מדי שבועיים ביום־הראשון, כדי לערוך את התפילה שם במשק למשפחת משוּלם ולהדריך את הילדים בענייני דת.

הוא מיהר לחזור כדי למסור לי עצומה ארוכה ודחופה ביותר בערבית, שהובאה לארטאס בידי שלושה רוכבים מחברון, שלדבריהם היה מצבו של אותו חבל מעורר־רחמים מאין כמוהו, תחת שלטון־העריצים של עבד אל־רחמאן אל־עאמר, שעתה היה קורא דרור לכל היצרים הנקלים שבטבעו, בזכות היוקרה שקנה לו לאחר שהתקבל במאור־פנים אצל הפחה שחזר ואישר את מעמדו. צא וּלמד מה ערך היה להשכנת־השלום בעת האחרונה ולתיאורים המרגיעים שמסר הבאיראקדאר, ואף־על־פי־כן הרי היה הלז מוצב בחברון וראוי היה לו לדעת את המתרחש. אולם סערה היתה מתרגשת לבוא, בין אם ידע זאת ובין אם לא.

הללו שהביאו את העצומה אלי ביקשו בתכלית הרצינות שנמהר ונתערב למען החברונים הסובלים – שכּולם מוסלמים. מיד העברתי¹⁸² את העצומה, בצירוף איגרת ממני עצמי, אל הפחה, אך לא היתה לי כל תקוה שתצמח מכך טובה, שהרי בעניינים מעין אלה תמיד יכול עריץ מקומי בארצות המזרח להשיג, באמצעות איוּמים, עצוּמה־שכנגד, חתומה בידי רבים, ואחר־כך להעניש את הסובלים שהעזו לעשות פומבי לצרותיהם.

כעבור יומיים באו אחדים מבעלי־העצומה וסיפרו לי על פגעיהם. אחדים מהם זומנו לירושלים על־ידי הוד־מעלתו הפחה על־מנת להסביר לו את העניינים. אף שהזמנה זו הבהילתם לא העזו להמרות את פיו ובאו, בלווית ידידיהם, תוך שהם משתעשעים בתקוה סתומה כי העובדה שבדרכם ביקרו אצל הקונסול הבריטי אולי תגן עליהם במידת־מה. אם יישלחו לכלא בשל מעשה־הייאוש שעשו בהגישם את העצומה, יכוֹל יוּכלו להודיע לשלטונות כי אני ראיתי אותם ושמעתי מפיהם על המוצאות אותם.

רציתי שיילכו לסראיה בלי דיחוי, שאם תבואנה תלאות נוספות ידברו על לב חבריהם המתלוננים בחברון שיכינו ערד חאל מוח’דאר (עצומה כללית) מן העיר לקושטא.

אחד העלובים האלה היה בנו בכורו של מי־שהיה מושל חברון – ג’וואד שמו – שעבּד אל־רחמאן אל־עאמר רצח אותו במו ידיו בראש חוצות בחברון ב־1840. עכשיו היה מתפרנס כצבּע, ואת זרועותיו המוכתמות בצבע כחול הרים כלפי שמיים בתחינה לנקם ושילם לכל בית עאמר. גם סביבת בית־לחם נסערה.

קצת יותר מחודש ימים אחרי־כן הייתי בבית־לחם, ובכּיכר הפתוחה לפני המנזרים ראיתי את השייך צבּאח שוֹכּה (אחד משני השייכים המוסלמים של בית־לחם) וקהל נאסף סביבו – הרומח שלו היה לצדו, נשען על הקיר. כשנכנסתי לכּנסיה הישנה והגדולה (הכנסיה העתיקה ביותר בעולם, המקוֹרה עץ־אלון אנגלי: רק האַפסיס משמש עתה לעבודת־אלוהים) מצאתי קהל גדול של זקני־כפרים נוצריים היושבים על המרצפת. הם קמו כולם על רגליהם וחשו לקראתי בזעקות ובקינות שהנה המוחמדנים קמים עליהם להרגם.

הואיל ומתוך שהתגוררתי שמונה שנים סמוך אליהם ידעתי משהו על ענייני בית־לחם וראיתי את מנהיג המוסלמים צבּאח שוֹכּה בחוץ, והוא ראה אותי, ומאחר שיחסים טובים היו בינינו, לא האמנתי כי אכן סכנה מיידית נשקפת לחייהם, ולפיכך יעצתים לבקש את עזרתם של שני הקונסולים הלאטיניים – כלומר, הצרפתי, מגינם המוצהר, והאוסטרי, שישב אז בעירם. אולם זה האחרון נעדר אותו יום כי הלך לירושלים.

כשעברנו באותו היום בהרים לחוות ארטאס ראו עינינו חזיון של כרמים המעורטלים כליל מעלוותם. חלק מערביי תעאמרה שילחו במזיד את עדרי גמליהם וסוסיהם אל בין הנטיעות, וכך כלו הפירות והעלים לאותה שנה בתוך שעות־מספר. לפנינו, בתוך השממה שנגרמה על־ידו, עמד עם סוסתו ורמחו הענק צַאף אל־זיר, אימת הארץ וחרפּת שבטו, שכּפי הנראה הצהיל החזיון את רוחו.

נראה הדבר, כפי שנודע לי לאחר־מכן, כי עשה זאת להינקם באנשי בית־לחם על שסירבו לשלם לו אישית דמי לא־יחרץ, מחוץ לתשורות הניתנות מדי־שנה לשבט בכללו, שממנו הושלך, פורק עול ולסטים, עם שלושה או ארבעה תומכים רשעים כמוהו עצמו. לחורבן זה התכוונו האנשים בכּנסיה באָמרם שהמוסלמים קמים עליהם להרגם – הביטוי המילולי היה “להמיתם”.

בדרך הדבּקתי את הנציב מקושטא, אַסעד אפנדי, שהיה בדרכו לבריכות־שלמה כדי לבדוק את מצבן, ואני אכן הסברתי לו את העניינים האלה. כעבור ימים אחדים ואני בדרך־המלך בואכה בית־לחם פגשתי בחבורה גדולה של נוצרים העושים דרכם ירושלימה, לשפוך את לבם לפני הפחה בסראיה. הם ביקשו את עזרתי, אך נראה היה כי אין טוב מלהניח את ההתערבות הישרה בענייני בית־לחם לקונסולים הלאטיניים, סניגוריהם המושבעים. לולא היה מליץ־יושר אחר למסכנים האלה, אולי לא כך היו פני הדברים.¹⁸³

הלאה משם, לאחר מנזר מר־אליאס, הדבקתי יהודי אחד עני מאד וקנאי־למראה (אשכנזי) שסידורי־תפילה תחת בית שחיו והוא עושה דרכו לקבר־רחל להשתטח עליו. סמוך לפניו, אף הוא מהלך ברגל, היה המזכיר הזוּטר של הפטריארך הלאטיני, בלבוש־כהונה ולראשו מגבעת רחבה מאד; הוא היה, כמובן, אירופי. הניגוד בין הילוכו הגאה של האחד ומבטו הכבוש והמושפל של משנהו היה מופלא ביותר. ליד קבר־רחל מצאתי קהל רב של אשכנזים, שכּן היה זה היום האחרון בחודש, יום שבּו היהודים נוהגים ללכת להתפלל שם. היהודים היו אסירי־תודה על שיכלו לבקר במקום הזה כמו גם בשאר קברים – כגון זה של שמעון הצדיק – צפונית לירושלים, במועדים קבועים, לצורך תפילה.

אף שתסיסה היתה בשורות האיכרים, לא נגע איש לרעה ביהודים. אדרבה, הניחוּם בשקט ובביטחה, כפי שיסייע המעשה הבא להראותנו. בזמן הזה לערך, בהזדמנות דומה, אירע שכמה מאנשי הכפר קוּפין, על דרך חברון – חבר אנשים קשים וגנבניים עד מאד – עברו בדרך וראו את היהודים בתפילותיהם ליד קבר־רחל; הם החלו לגדף וכבר התכוננו לשדוד אותם ולהציגם ככלי ריק. אחדים מן המוסלמים של בית־לחם, שנוהגים היו להביא ליהודים מים לשתות בשעות אלו תמורת בקשיש, עסקו ברגע ההוא בקבורת אחד ממתיהם ליד המקום; הם קראו מיד אל המבקשים ללַסטם את היהודים, “הניחום לנפשם; חסותה של אנגליה עליהם!” הגנבים חדלו וַיפנו לדרכם.

בלילה שלחו אלי היהודים מחברון ביד שליח לאמור כי במורא גדול הם שרויים בגלל עבד אל־רחמאן אל־עאמר. אולם אני שלחתי קוואס אחד אליהם לעקוב אחר המתרחש, והכל עבר בשלום.

הערת העורכת    🔗

גם אצלנו שׂרר שקט גמור במחנותינו, והיינו נהנים מן האוויר הצח ומטיילים בלילה באור־הירח היפה אחרי יגיעת היום ולהט חוּמו. שערי העיר היו נעולים למשך הלילה, כמנהג, ואנו היינו שרויים בחופש ובמנוחה במרחבי ההרים, יוצאים ובאים כאוות־נפשנו.

לפעמים יצאנו על סוסינו לטיול־ערב ממושך לפאַת מערב בגיאיות המופרשים סביב מנזר־המצלבה, באין צליל מלבד צליל קולותינו; פעמים יורדים היינו בנחל־גיחון עד לטיראסה מול כפר־השילוח, מקום שם התגורר מר סידוֹן (Seddon) בעודו שוקד על הציור, לגלגל שיחה קלה ונעימה שתצהיל את בדידוּתו; לפעמים לַמגדל הקטן שעל כתפו הצפונית־המזרחית של הר־הזיתים, מקום שם קיבץ ג’יימס גרהם את ידידיו סביבו, לראות מה שרק מעטים ראו אי־פעם בעת ההיא – המראה הגדול של ירושלים בלילה כפי שהיא נראית על הרריה מהר־הזיתים וסביבה גיאיות שחורים ועמוקים, וזאת בין באור־הכוכבים העמום ובין במלוא תפארתו של ירח קיצי. בימים מסוימים בחודש היינו עושים את ערבינו בירושלים, מקום שם השתתפנו בפגישות להקלת מצוקתם של היהודים – אז היה שער העיר נשאר פתוח בשבילנו, וזמן־מה לפני חצות היינו חוזרים לאור פנס בדרכים הגלמודות אל אהלינו, מקום שם היה הכל שלום ובטח, לא מפני שהוצבו שומרים למנוע הפרעה או שוד, כי הללו לא היו כלל, אלא משום שבּימים ההם שׂמחו איכרי הארץ כולה בהיות אנגלים יושבים בקרבּם; ומשום שחורשי־רעה למדו לדעת כי מעולם לא הניחו אף למקרה אחד של ביזה פעוטה או של עזוּת־מצח לעבור בלי שיבוא על ענשו.

לולא כך היה הדבר כי אז לא הועיל שום נסיון להציב שומרים סביב למחנותינו הפזורים ולא הועילה שום הגנה שהיתה ידנו משׂגת להעמידה כנגד מעשי־אלימות, בעוד אנו חשׂופים כך בצלע ההר וחומת העיר נעולה עד עלות השמש וירושלים כולה שרויה בדומיית שינה. אם כך היה הדבר כשיעור פרסה אחת לערך מירושלים, מקום שם ניטו אהלי האירופים, הלא כפליים נכון היה הדבר שהמשפחה המתגוררת בחוות ארטאס, מרחק שבעה מילים משם, בלב העמקים מדרום לבית־לחם, יכולה היתה להישאר שם בשלום רק מפני שהאוכלוסיה מסביב ידעה כי מפיקה היא תועלת בהיות המתישבים האנגלים האלה בתוכה, וכי יש עין צופיה ויד תקיפה המוכנה לטפל מיד בכל מי שיקום להטריד את הנתינים הבריטיים.

ממשלת תורכיה אולי חלשה היתה, אבל סברה היתה כי ממשלת בריטניה חזקה היא, ועד כה למדו הילידים מן הנסיון כי יחסי ידידוּת עם אנגלים הצמיחו להם טובה במובנים שונים, ואילו אם הרעו להם בקטנוֹת הרי תמיד הביא הדבר עונש על ראשם, ולכן לא היה מקום לחשוב על פגיעות רציניות.

הנה כך היו הבריות מכבּדים ויראים את שמה של בריטניה יותר ויותר משנה לשנה; ובאמצעים פשוטים, בחריצוּת שקטה ובהתמדה, בלי רהב, הושגה מידה של השפעה שדי היה בה להגן על יהודים בכל פינות ארץ־ישראל, על תיירים הנוסעים אפילו לפטרה, או מעבר לירדן, על אזרחים בתוך העיר פנימה בזמנים של סערת־רוחות קנאית, או במרומי ההרים מקום שהיו שבטים ובתי־אב נלחמים זה בזה; וזאת בהשפעה מוסרית בלבד, ובמסיבות שבהן גם כל תהילת מעשיו של סיר סידני סמית בעכו, או תהילת הנצחונות על נפוליאון בוּאוֹנאפארטה, ועל המצרים, כל כמה שיהיו זכורים, ועדיין הם זכורים, לא היו יכולים להביא לנו אפילו שמץ תועלת, ואשר בהן נעדרים היו לגמרי אמצעים חמריים להגנה על־ידי שׂררה תורכית או שׂררה כלשהי זולתה.

מחוץ לכל הדברים האלה נמצאה אפשרות לפעול למען נדכאים בני כל דת ולאום, לחקור במקרים של עשיית עוול, להשמיע את המלה שתכריע במשקלה, ולשׂים מחסום לעושי־רעה.

הלב נרעש לזכור מה אפשר היה לעשות, מה נעשה בפועל־ממש בימים ההם, למניעת סבלות אנוש ולעזרת הנתונים במצוקה – ובשקט כה רב נעשו הדברים עד כי מעטים ידעו כי נעשה דבר בכלל.

ואותה עבודה שקטה מתנהלת היתה במקומות אחרים שבהם היו פקידים בריטיים משקיעים ללא יוהרה את כל מיטב כוחותיהם בלי רתיעה ובלי שים לב לטובתם האישית, בהעלותם על נס את כבוד ארצם ובחזקם אותו בעצם עשותם את חובתם.

בסיום עצומה ארוכה אל האדון הקונסול פין מאת התושבים המוסלמים של חברון, שנתקבלה באוגוסט 1854 – והמופנית “אל האיש שאליו ירוץ כל נרדף, הקונסול של הוד־מלכותה מלכת בריטניה בירושלים. ינצרהו אלוהים וכו' (ועוד ברכות)” – באים הקטעים הבאים:

הנה תיארנו לפניך בקצרה קצת מן הפשעים של העריץ (עבד אל־רחמאן) ובניו ובעלי־בריתו, אך היו עוד הרבה מעשים רעים שלא הזכרנום כאן כי רישומם יצריך ספרים ופנקסים שלמים. ועתה באים אנו אל סף ביתך, נופלים לפניך ומבקשים שתואיל לעזרנו בהרחיקך את העריצים מאתנו וממשוֹל בנו, כי על כן כבר היטבת עם הזקנים והשֵייכים שלנו בחַלצךָ אותם ממאסר על־לא־עוול בכפם. כה רבה תהילתךָ, עד כי אם יש איש סובל ונרדף על־לא־עוול־בכפו תוכל להושיט לו כל עזרה וסעד כאילו בך עצמך היו הדברים אמורים. על כן נתפלל ונקווה כי תשקוד, כמנהגך, לעזור לנו להשיג משפט־צדק נגד העריץ בעבוּר שפיכות־הדמים והמכאובים שגרם לאנשינו, וכן בעבוּר מעשי השוד והבּיזה שנעשו בעירנו. ומי־יתן וייעשה משפט־צדק זה באמת כאשר יקומו המתלוננים להוכיח את ההאשמות נגדו, אז תיגָלה אמיתם של נתיני הוד־מלכותו, והתלאות והרדיפות שיצאו מידי העריץ הזה, ואתה תשתומם עד מאד.

ועתה כל יושבי עיר ידידו של הרחמן והרחום,¹⁸⁴ אשר אין ביצורי־האלוהים עניים מהם במעמדם הארצי, ישׂאו לך את תפילותיהם המרובּות, ובפרט העניים ורפי־האונים בחרם אל־שריף,¹⁸⁵ על מפתן ידידו של הרחמן והרחום. ואת האלוהים הכל־יכול נבקש שיתן לאדוננו השולטן, ולממשלה המוסלמית עם הממשלה האנגלית, נצחון על הרוסים המַמרים והנדונים לאבדון, ויתן לך האלוהים אורך־חיים וישמור את מצבך הנוכחי, ויתן לנו שלום מידיךָ, ויצילך מכל רע! אמן!

בחתימת 107 שמות, מהם 55 בעלי חותמות.

עד כה דוכּאו המלחמות הכפריות בין מטוֹת האיכרים. אבל הפחה היה זקן בא־בימים. ברור היה כי מותו או סילוקו קרובים לבוא. בחודש ספטמבר כבר היו הסיעות ערוכות ומוכנות היטב למערכה. היו אלו מצד אחד –

1. המנהיג החברוני, שכבר תואר קודם, עבּד אל־רחמאן אל־עאמר ושנַים מאֶחיו, מחמוד ואבּראהים (יתר חמשת אחיו היו בצד שכנגד).

2. מוּצלח אל־עזיזי, מבית־ג’בּרין, עם אחיו עבּד אל־עזיז ואִסמאעין. הללו אפשר לומר עליהם בקצרה שייצגו את ארץ פלשת, דרומית־מערבית לירושלים. בעלי־בריתם הבדווים מן המדבר היו עוֹדה עטִייה, מן השבט האדיר של ערביי טיאהה, ובן־דודו מוּסא אבּו־שוּנאר.

מן הצד שכנגד היו –

1. מוחמד עבּד אל־נבּי ודוֹדנוֹ נימר, המכוּנים שניהם אל־עַמלי; אנשי־מלחמה נודעים, החולשים על חבל־ההר, צפונית־מערבית לחברון.

2. חמישה אחים של המנהיג החברוני עז־הנפש אשר נגדו היו להם הרבה קובלנות של ממש. אלה היו – סלאמה אבּן־עאמר, אחמד אבּן־עאמר, חוסין אבּן־עאמר, עאמר אל־עאמר, מוחמד.

3. נעג’ה אל־עזיזי, מבית־ג’ברין, היריב למנהיג של אותו מקום, מוּצלח.

4. סאלם סוייטה, מבּרייג'.

5. עות’מאן אל־לַחאם, מערקוּבּ, חבל־ההר שסמוך מצפון לזה של אל־עמלי (מס. 1). אנשי הסיעה הזאת, וסמוך לחבלו של אבּו־גוֹש, אויבו מימים־ימימה. המלחמות של 1853 היו בין עות’מאן אל־לחאם זה לבין אבו־גוש.

בעלי הברית הבדווים־הערביים של אלה היו שבט תראבּין, שבראשו חוסיין אבּו־סיתה, ומטה משבט טיאהה ובראשו סולימאן אבן־עאמר.

וכך הוכשרו בריתות־השבטים ומוכנות היו להתמודדות כאשר אך יבוא הרגע הנוח הראשון, לאחר שידושו את התבואה כולה ויאספוה.

על מהלכה של המלחמה הרוסית בפועל־ממש לא ידענו הרבה אל־נכון.

בדרום לא היתה התנדבות לצבא כלל, או שכמעט לא היתה. בדומה לכל בני־ההרים, היו אנשינו קשורים לאדמת־אבות עד כדי כך שלא היו מוכנים לצאת ולקחת חבל בעלילות צבא בארצות־חוץ. תמיד התקשה השלטון ביותר להשיג לצבא חצי תריסר אנשים באמצעי גיוס; קנסות שולמו כאשר אי־אפשר היה להשתמט מהם, והמשפחות או הכפרים היו אוספים את הכסף למען האנשים שעלו בגורל; אבל זה היה הכל. ואכן ענין זה עצמו, הגיוס, הוא שהביא למיגור השלטון המצרי ב־1840.

אף־על־פי־כן הוגד לנו בסראיה שברחבי הממלכה התורכית כולה התעוררה רוח־מלחמות גדולה. אכן כחדשות הגיעוּנוּ הדברים, ואמורים היו במקומות רחוקים. לא נוּסינו בהתלהבות מעין זו בארץ־ישראל. אמת שהפּאשאליק של דמשק העמיד וצייד 800 סוסים ו־150 באשי־בוֹזוּקים.

כן גם נמסר לנו בחליפת־המכתבים שלי מן הצפון על גילויה של שמחה מטורפת כמעט בביירוּת משנודע כי צלח הצבא את הדאנובּה, וכי אם קודם־לכן לא יכלה הממשלה התורכית להשיג אנשי־חיִל אפילו על־ידי גיוס הרי עתה מָלאָה העיר ההיא מתנדבים שהגיעו בעיקר מטריפולי (טראבּלוס) בצפון, וכי הם אנשים שהתנהגותם יפה.

הדרוזים בלבנון עדיין החזיקו מעמד ומיאנו לעזוב את הררי־מכורתם; אבל הוגד לנו כי באורח בלתי־צפוי הנוצרים (המארונים) מעמידים עצמם לעבודת־הצבא, והם מחכים לתשובה מן הבּירה לדעת אם יירצה שירוּתם. 

עד כאן טוב־ויפה, אבל כסף לא היה בקוּפת האוצר, והסוחרים בצפונה של סוריה לא אבוּ להלוות. הימנעוּתם אולי נבעה מאיזו קנוניה בקרב הנוצרים (היוונים והארמנים; הבה נקווה כי לא כך היה הדבר) מתוך מחשבה כי שעת שילומיהם קרובה, וכי חובה קדושה היא לסייע במטרה הגדולה להשפיל את המדכּא המוסלמי בצורה זו כאשר לא יוּתן לעשות זאת בצורה גלויה יותר. או אולי היתה זו קנוניה של המוסלמים עצמם, שקודם־לכן נוּסוּ די־הצורך במהימנוּתם של התורכים בעסקי־כספים ועתה נרתעו מלקבל עליהם סיכונים חדשים.

אומות אחרות מצאו בשעת דחקן, במאוחר מדי, מה־מסוכן הוא לרכוש אי־אמון מצד מעמד הסוחרים, ולא לחינם אמרו על הכסף שהוא “שרירי המלחמה”.

עובדה זו שהאַרמאדה הספרדית עוכּבה מלפעול נגד אנגליה על־ידי קנוניה של בנקאים מוונציה ומג’ינובה; ודוּגמות דומות לזו בטיבן אפשר למצוא בזמנים החדשים. אולם סכנה נשקפת גם לבעלי־הממון כאשר כובשים כאַטילָה, או כצבאות־המהפכה הצרפתיים, גומרים אומר שתתפרנס המלחמה בכוחות עצמה, על־ידי החרמת צרכי־מחיה וכספים תוך כדי תנועתם של הגייסות. או־אז אכן כל־יכוֹלוּתו המהוּללת של הזהב מגלה את חולשתה, שהרי אך הוא־הוא המטרה בה תופסים קודם־כל.¹⁸⁶ּ

אבל ב־1854 לא היה לנו שום סיכוי מיידי למפנה כזה במהלך המאורעות; וממשלת תורכיה לא היתה לה בסמוך אלינו בורסה שעליות וירידות בציפיה למאורעות תוכלנה להשפיע עליה.

כוח־סבלם של הבריות כבר מוּצה עד־תום, איש כפי הכנסתו, בצל שלטונה של ממשלה רעה בעבר; הצבא פיגר מאד בתשלומים, ולכאורה אפשר היה רק לגבּות סכומים קטנים־ביחס על־ידי המרת שירותם הצבאי של הנוצרים בממון (לאחר שבוטל הח’ראג', או מס־הגולגולת, שהיה מוטל עליהם מאז הכיבוש המוסלמי), או על־ידי פקיחת עין חדה יותר מקודם על תקבּולי המכס, או על־ידי הפחתתו והעלאתו של ערך המטבעות בשווקים בעונה השנתית של גביית המס, או על־ידי גביית מקדמות־חובה על חשבון מסים שכּנגדן ניתנו קבּלות על סכומים שינוכּו מן השנים הבאות. כסף־הנייר לסכומים פעוטים, הקרוי קאימֶה, מעולם לא נכנס לשימוש בירושלים.

בתוך שאר שיטות שננקטו להשגת כספים היתה השיטה שלא נעמה לנוגעים בדבר, והיא איסוף כל עיטורי־היהלומים של פחוות או זולתם בכל רחבי הממלכה. אולם הללו הוחלפו בכוכבי־הכסף או בעיטורים שכדוגמתם עוֹדים אצילים ופקידים באירופה.

אולם הבה נשוב אל מהלך העניינים והידיעות שהגיעו לירושלים על המתרחש בצד האסיאני. נמסר על הצלחות בגוּריה, ונודע לנו כי שָמיל ביי, הצ’רקסי, שהנחיל מפלה לרוסים, צועד עתה דרומה להתחבּר עם חילותיו של סֶלים פחה, הסריעסכּר, על הגבול ליד קארס.

הגיעו ידיעות חשובות מאד על פרס לאמור כי הנציגים האנגלים והתורכים עזבו את פרס, משהתברר להם כי השאה עושה יד אחת עם רוסיה, ולא עוד אלא שפרס משגרת שלושה גייסות – אחד לגרוזיה, לפעולה נגד סלים פחה, עוד אחד להתקפה על בגדאד, והשלישי לעֵבר הודו – לאחר שהצאר ניקולאי סיפק 200,000 טוּמאנים להוצאות; כל זה נמסר כביכול משמו של המאיור רולינסון. אך עד־מהרה באה ההודעה המשמחת יותר שעד כדי כך הושפע השאה־אִין־שאה מן המחאות הנזעמות של כל המוסלמים ברחבי העולם (כך אמרו המוסלמים שלנו), או מן המדיניות ותמיכות־הכסף של צרפת ואנגליה (כפי שסברו האירופים), שהתנועות באסיה התיכונה שוּנוּ כליל.

עתה היה זה מחובתנו להגן על פרס כבעלת־ברית, ונראה היה כי הצעד הבא על לוח־השחמט (הייתי אומר על מפת אסיה, כי המַהלכים על גבי לוח־שחמט מסמלים בצורה קולעת למדי את ההישגים והכשלונות בעסקי־הפוליטיקה), התבטא בכך שרוסיה עוררה את מלכויות ח’יוָה ובוכארה להצטרף לאנשי הֵראט בפעולות איבה נגד פרס. והראט היתה הפקעת במקום־המפגש שבין בעלי בריתנו ובעלי בריתם. הצעד הזה האחרון קשה היה מעט להבינו בירושלים, מקום שידוע היה היטב כי הבוּכארים הם סוּנים קנאיים עד מאד, הנושאים עיניהם אל הפאדישאה של קושטא בהערצה גדולה עוד יותר מזו שבּה המוּז’יק המוסקובי נושא עיניו אל ממלא־מקומו של אלוהים עלי־אדמות, הצאר שלו. איך אפוא אפשר היה לעורר את הטאטארים הסוּניים לנקוט עמדה של איבה כלפי “צל האלוהים” בתורכיה העותומאנית?

וכל המרקחה הזאת, עד הארצות הרחוקות בלב אסיה, ראשיתה כאן היתה, בארץ־הקודש. כאן במקומות הקדושים של ירושלים ובית־לחם, שני מקומות קטנים מאד, היו המניעים והמרכז למהומה שהסעירה את המחוזות הנידחים האלה שבעולם עד מעמקיהם.

יכול היה הדבר הזה להביא אדם לידי זחיחות־הדעת, אילו היו האינטרסים הקשורים בירושלים ובית־לחם מקוּדשים פחות באָפיים.

אך מתוך שזכרנו מה היו המאורעות המַפנים אל בתי־התפילה הנעלים האלה את האינטרס שנגיעתו עמוקה כל־כך במציאוּת הקדושה ביותר, והמפעים כל־כך את הרגשות הרציניים ביותר של בני־האדם, יאֶה היה לנו דווקא לכוף ראש בענוָה בהשקיפנו על פעולות ההשגחה האלוהית ביחס למאורעות המשפיעים במישרים כל־כך על עתידה של ארץ־הקודש, ועל עתידו של העולם בכללותו.

בעינינו, שבּירושלים ישבנו וממנה השקפנו על מהלך המאורעות האלה, נדמה היה כי מעט־מעט אך לבטח מופנית תשומת־הלב אל ארץ־הקודש, וכי כאן יימצא המפתח לשאלה המזרחית, הן בהוֹוה והן לעתיד־לבוא.

היו לנו כמה בעלי־השערות מדיניים מסוג אחר, אנשים שדעתם נתונה בעיקר לעובדות הגשמיות של המלחמה ולאומדנות של משאבּים צבאיים, אמצעי־תחבורה, קווי־התקדמות מסתבּרים וכיוצא באלה, מן הצד האחד ומן הצד השני.

הללו התרו בנו שנִשׂא עינינו צפונה וניזהר פן בעוד שימת־לבּו של העולם מרוכזת בדאנובּה או בסיבּאסטופול תפתיענו כאן בירושלים התנפלות מן הקווקאז. אחד מהם הצביע ממש על הדרך שיאחז בה הצבא הרוסי, כלומר דרך חלבּ ועמק־הירדן. היה הדבר בטרם יגיעו ויליאמס וטיסדייל לאֶרזרוּם וקארס; היה הדבר בעת הניהול הכושל, הפחדנות או הבגידה של סלים פחה, עבּדי פחה וזריף פחה.

מוזר הוא לומר, חשש זה בא בד־בבד עם השערות של אחדים מאִתנו שחקרו את הנבואות שלא נתגשמו, לרבּות המלומדים בקרב היהודים, שמצפים היו לסכנה שתבוא לארץ־הקודש מפאתי צפון ואשר פירשו את הכתוב ביחזקאל הנביא (לח 2; לט 1) כאילו הוא מתאר את הצאר ניקולאי כ“נסיך רוסיה, מוסקבה וטוֹבּוֹלסק”.¹⁸⁷

גם את העם הארמני צריך היה להביא בחשבון בכל חיזוי של מאורעות העתיד. בני העם הזה, הגם שאין להם קיום לאומי, עודם מרובּים במולדתם שלהם ורגש לאומי מפעם בהם, חרף העובדה שרבים מהם יש להם עיסוקים מכניסי־רווחים בקושטא ובמקומות אחרים בתורכיה. ארצם היא הקשר בין רוסיה, תורכיה ופרס, והקאתוֹליקוֹס הגדול, הוא הפטריארך העליון של דתם, יושב בתוך גבולות רוסיה. לאמיתו של דבר, בגלילות הנידחים של תורכיה הכלולים בארמניה שפכה רוסיה מכבר שלטון־חסות גולמני אם גם בלתי־מוכּר על העם ההוא, באמצעוּת הפחות חומדי־הבּצע.

החשש מפני התנפלות על ירושלים מן הצפון לא פחת (אם יורשה לי להקדים בכמה חדשים את המאורעות שהתרחשו) לאחר כניעת קארס, ופיזור מחנהו של עומר פחה בארמניה, כאשר ניטשו אֶרזרוּם ובאיאזיד.

יורשו של מר בוֹטא בקונסוליה הצרפתית, שבא ב־1855, היה אדון ששירת את ארצו בקווקאז והבין את אפשרויותיה. הוא אפילו הוסיף להתכתב עם איש אחד בארץ ההיא. הוא הזכיר לנו כי לרוסים שם חיל־צבא של 60,000 איש (אף שהם מספרים לעולם שהוא מונה רק 35,000 איש), ולדעתו לא היה מיעוט הקשרים בין ההרים הללו לחלבּ עשוי להרתיעם כל־עיקר. אמת ששָמיל, המנהיג הצ’רקסי, עדיין לא הוכנע על־ידי הרוסים, אלא שהם יוכלו לאַגף אותו והוא לא יוכל לצאת בעקבותיהם מן ההרים שלו.

עכשיו, לאחר שהסתיימה המלחמה, ובריחוק־זמן זה (נכתב ב־1872), אולי נוכל להרשות לעצמנו להשקיף לאחור ביתר קור־רוח על תכנית מעין זו ולצייר לעצמנו במה היתה מסתיימת אילו הצליחה. נניח שהצבא הרוסי נמצא בירושלים וברשותו הקבר הקדוש, עם האבוּס בבית־לחם, והוא מחליף את כוכב־הכסף הלאטיני בכּוכב שעליו כתובת רוסית. מה אז?

מצד הים ודאי היו חסרי־ישע, שהרי צי־הים־השחור שלהם היה טבוּע או כלוּא בסיבּאסטופול והצי הבּלטי שלהם סגור בקרונשטאט, בעוד הצי של בעלי־הברית שט בכל מקום באין מפריע.

מצד היבּשה היו צבאות אירופיים יורדים לחוף לדלוק אחריהם; הארץ עצמה היתה מתמרדת; הלבנון פורק עול; הבדווים מטרידים אותם בדרום ובמזרח; ושמיל בצפון היה עשוי לנתק את קווי האספקה והנסיגה שלהם.

הו לא! ימי גוג ומגוג בארץ־הקודש עדיין לא באו.

שנים אחדות לאחר מלחמת־קרים, ובקשר לנושא שונה לגמרי, התרברב מושל תורכי אחד גבה־לב של ירושלים בהצהירו כי בבוא שעת־הכושר די יהיה לו שיניף את הדגלים הירוקים של חרם אל־שריף (המקדש בהר־המוריה) וכל עולם המוחמדים יתקבּץ כאיש אחד סביבו, וכי שום מסע־צלב מאירופה לא יועיל כנגד קיום¹⁸⁸ הפגנה מעין זו. הואיל וראיתי שהוא שרוי בהתרוממות־רוח רק החוויתי לו קידה של נימוס, והערתי כי לא לענין זה באתי אצלו, אלא שכּל שנות שירותי חיזקתי בנאמנות את ממשלת השולטן.

אין לי כל ספק שהוד מעלתו מפריז היה בהערכת ההתלהבות שתגוּיס למעשה אצל הערבים ושאר המאמינים במוחמד למען שלטונם של התורכים העות’מנים – וכן שממעֵט היה בהערכת חכמתם, כשרם ומשאבּיהם של האירופים; אף כי בתמיכתם של אלה עדיין היתה תורכיה מעצמה בקרב גוֹיי הארצות.

בהישען על אלה, ובהישען על מפלגה בתוך הארץ עצמה, ודאי יוכלו המוסלמים להתמודד עם כל כוח רוסי בין גרוזיה וחלבּ, או כל כוח שיוּתן להפנותו נגד ירושלים, ככל המסתבר.

עד כאן שמועות מבּחוץ, ועד כאן סיבּוכי־החוץ והסיכונים לשנת 1854, כפי שהיו משפיעים לכאורה עלינו ועל ארץ־ישראל.

הערת העורכת    🔗

מאַלף הוא עכשיו ב־1877, כשהחלה מלחמה רוסית נוספת והיא מאיימת על אותן נקודות, לציין את השינויים שחלו מאז 1854, ואת סילוקם של כמה מן המכשולים שהיו אז בדרך ההתנפלות על ארץ־ישראל מצד צפון־מזרח.

ראשית, אי־אפשר לנו שלא לעמוד על התמורה שחלה במצב האומה הצרפתית – בעלת־דברה הגדולה של רוסיה מטעם הנוצרים הלאטיניים בענייני המקומות הקדושים.

כלום היו צבאות צרפתיים יכולים לצאת לדלוק אילו סילקו יריביהם המזרחיים עוד פעם את כוכב־הכסף מבית־לחם?

היכן שמיל והצ’רקסים שלו אמיצי־הלב?

האם הורחקו או נותקו עד כדי כך שלא יוכלו עוד לחסום את דרכם של הרוסים?

בוכארה ושאר בעלי־ברית של השולטן באסיה הודבּרו.

צייה של רוסיה הושבו לאיתנם ועתה, שלא כאז, אינם על קרקע הים אף לא מסוגרים בים הבלטי.

ולבסוף, בתהליך מחוכּם ביותר הורחקה אנגליה מלב המוסלמים והנוצרים בתורכיה – ולבּם הורחק מעליה. בעיני אלה היא מוצגת עכשיו כשואפת־בצע ואנוכית – מפירת־אמון; בעיני האחרים, כאדישה לגורל הנוצרים כולם, אלא אם כן יש לה אינטרס מדיני בדבר. אחרי מלחמת־קרים הניעוה לחדול מהתידד עם הנוצרים בתורכיה כבימים־עברו; להתרשל באכיפת ההתחייבויות החוֹזיוֹת למענם; לאטום אוזן לפניותיהם.

מעט־מעט לומדו המוסלמים והנוצרים להאמין לטענה שרוסיה היא ידידתם היחידה של הנוצרים.

אחרי־כן קל היה לעורר באנגליה המסחרית שאט־הנפש על־ידי שמיטת אגרות־החוב התורכיות, ואחרי־כן לשכנע אנגלים טובי־לב ונבערים־מדעת כי רק יחס של אכזריות אפשר להשיג מצד תורכיה כלפי הנוצרים המזרחיים; ושכנגד זאת הרי רוסיה יכולה ועתידה להשיג להם חופש מעריצות, וחירות דתית מלאה, הגם שרוסיה מונעת ברכות אלו מן הנוצרים בממלכתה שלה.

רבים וגדולים השינויים שחלו מאז 1854, ורובּם, אם לא כולם, נוטים להקל על רוסיה את ההתנפלות על ארץ־הקודש מפאת צפון־מזרח, דבר שהיהודים ושאר לומדי הנבואה משערים כי אכן לא ירחק ביותר.

מאז נכתבו המלים שלמעלה התקדמו המאורעות במהירות מדהימה. 

מי יוכל להתפלא אם המוסלמים והיהודים סבורים כי המעצמה הגדולה מן הצפון מתקרבת בצעדי־ענק אל מחוז־חפצה בירושלים עיר־הקודש?

( (פברואר 1878)

אשר למלחמה הרוסית ב־1854, הגיעו ידיעות על פלישתם של בעלי־הברית לקרים, וידיעה זאת שׂמה קץ לכל פחד מצד הנוצרים הילידים פן תיעשה זאת מלחמת־מצוָה בלבד, בה מסתבר כי יטבחו המוסלמים ללא הבחנה בנוצרים. גדולות היו שמחתם והכרת־הטובה שלהם.

ב־1 באוקטובר נודע לנו שנחיתתם של צבאות הברית בקרים חלה ב־14 בספטמבר. החדשות הובאו אלינו על־ידי אנית־הדואר של הלוֹיד האוסטרי, והיא נתקבלה בחדוָה מרובה על־ידי קהילתנו האנגלית הקטנה.¹⁸⁹

כך היה מצב הארץ סביב ירושלים בקיץ 1854.

העונה נסתיימה, ואנו עזבנו את המחנות שלנו וחזרנו ירושלימה.

בו־ביום, ה־20 באוקטובר, הודיעו על מותו של יעקוּבּ פחה הזקן שלנו, אשר זה זמן־מה היה נחלש־והולך מיום ליום ובאחרונה היה חולה מאד באמת.

זמן קצר לפני מותו קרה מקרה מוזר, ובמובן ידוע צירוף־מקרים. יום אחד כאשר ביקשתי ראיון בכמה עניינים שעל הפרק עם הפחה ביקש הזקן המחזיק באמונות־הבל מחילה הואיל ואינו מנהל עניינים ביום ההוא, שהרי יום־רביעי היה זה, שהוא “ביש־מזל לעסקים”.¹⁹⁰ היה זה ביום 20 בספטמבר 1854. אכן לא הוא ולא אני לא שיערנו כלל כי לעתיד־לבוא ייזכר היום הזה לעולמים – כלל לא מהיותו “ביש־מזל” לתורכים או לאנגלים – כי בעצם השעה ההיא ובעצם היום ההוא התנהל קרב־הדמים באַלמה, מקום שם האדימו הגבעות מדם חללים וקריאות־נצחון התגלגלו שם מעֶברֵנו.

אף־על־פי־כן אולי היה הפחה קובע כי יום זה הרה־רעה הוא בשבילו אילו יכול לחזות מראש כי באותו יום בחודש הבא לא יהיה עוד עמנו. מחלה קצרה חטפתו ב־20 באוקטובר. הוא היה איש זקן מאד. זוגתו מתה שבועות אחדים בלבד לפניו, ועכשיו טמונים הם זה בצד זו מול הר־הזיתים, בין שער־האריות ל“שער־הזהב”, בבית־הקברות המוסלמי על הר־המוריה.

מנהגי חייו היו קמצניים, וככילַי נהג בירושלים. במותו נמצאו שפעי־שפעים של תכשיטים, כלי כסף וזהב, ובגדים. כמה מן החפצים נמכרו בעיר, אך רבים מהם היו יקרי־ערך עד כדי כך שאי־אפשר היה למצוא להם קונים, והם נלקחו לקושטא למשמרת. בין האחרונים היו כמה ספלי קפה על הזּוּרפים שלהם (הספל החיצוני, או המחזיק) עשויים פיליגרן של זהב או כסף, משובצים יהלומים, ששוויָם 500 ל. כל אחד; חרב אשר לה נדן וניצב עדויי־עדיים, בשוֹוי למעלה מ־1,000 ל.; שמונה פוּמיות של ענבּר (למקטרות) ועליהן עיטורי יהלומים, מ־150 ל. עד 900 ל. כל אחת; ומקטורן של הח’אנוּם (רעיה), מרוקם זהב ומשובץ אבני אודם ויהלומים, ששוויֹוֹ נאמד ב־1,800 כיס, שהם 9,000 ל.

חפצים אלה מתאימים היו הרבה יותר להרגלי החיים בבירה מאשר להרגלי ירושלים שלנו העניה.

יעקוּבּ פחה קארא אוסמאן אוֹגלוּ מת ונקבר, וירושלים שוב נותרה בלי פחה.

פרק עשרים: היהודים ב־1854    🔗

לא נצא ידי חובתה של שנת 1854 אם לא נוסיף ונדבּר על מצבם של היהודים בירושלים ובארץ־ישראל בתקופה זו.

כרגיל, רבים היו המקרים בהם הצטרכו לסיועה הרשמי של הקונסוליה הבריטית, והרבה תעודות שבּידי נוגעות למקרים שבהם באה התערבות רשמית פעילה אצל ממשלת תורכיה למענם.

חרף קנאתה של הממשלה בכל הנוגע להתערבות בשלטונה על נתיניה שלה יש הרבה דרכים עקיפות לשפר את מצבם של אלה, כמו גם את מצב היהודים שתחת חסות בריטית.

כמאמר המשל, “אין לך דבר העומד בפני הרצון”, ואפילו יהודי המזרח (נתינים תורכים), ובראשם ה“ראשון לציון” שלהם, הפיקו בעת ההיא הרבה טובות־הנאה גלויות, וגם נסתרות, מפעולת הקונסוליה שלנו – שכּן הקונסול לא התיירא מן הגינוי שנתרמז לעתים קרובות מן הכּינוי שניתן לו, “חצי־יהודי”.

כוונותיו החסודות של הלורד פאמרסטון כלפי היהודים נגלו כאשר נוסדה הקונסוליה הבריטית לכתחילה ב־1838 וכאשר ניתנה לקונסול הראשון הוראה “לתת הגנה ליהודים בכלל”, וגם להשתדל אצל הממשלה, בדרך ידידותית, למען כל יהודי השרוי במצוקה, בלי הבדל מה נתינותו.

יתרונות גדולים ביותר צמחו ליהודים מן ההגנה העקיפה הזאת, וכתוצאה טבעית מכך פנו יהודים מכל הסוגים בלי הרף לקונסוליה הבריטית לקבל עצה בכל עת תמיד בהיותם שרויים במצוקה, והם קיבלו כל סוג של סיוע שאפשר היה להעניק להם. שוב לא נרדפו בגלוי – כי היטב היה ידוע שחסותה של בריטניה נתונה להם.

בתוך שאר דברים הבאתי לפני השגריר שלנו עצומה למתן רשות לעדת האשכנזים להקים בית־כנסת משלה – שהרי עתה גדל מספרם כדי־כך שנגרמה להם טירדה מרובה מחמת ההכרח להתפלל בבתי־הכנסת הספרדיים המלאים מפה־לפה.

למועד נתמלאה הבקשה, והפרושים הקימו בית־כנסת נאה מאד. אחרי־כן בנו גם החסידים בית־כנסת.

יהודי רוסיה – שעתה, מאז 1850, הם בני־חסות בריטיים – זכו לשלוָה שימים רבים לא ידעו כמותה, בפרט בצפת ובטבריה, והקונסוליה הסתייעה יפה בעניינם על־ידי מר רוג’רס, סגן־הקונסול החדש בחיפה, שחוץ ממנו היה לנו גם זה הרבה שנים סוכן קונסולרי בריטי בעכו, מר פ’ינצי, שיהודי היה.

אך אני תמיד הבנתי, אף גם הסבּרתי לאנשים האלה, שהחסות היא מונח כולל – וממנו משתמע לא רק זה שנהיה אנחנו מליצי־יושר לאינטרסים שלהם באדם וברכוש אלא גם שתהיה לקונסוליה סמכות לדון את עבירותיהם, כאשר הובאו כאלו לפנינו.

אחרי בואו של יעקוּבּ פחה התעוררה בסראיה שאלה בנוגע ליהודים הקראים – אם הם נתינים רוסים או לא, ואם משום כך אפשר לגרשם בגלל הכרזת המלחמה בין תורכיה ורוסיה. הם מעולם לא נחשבו נתינים רוסיים, ומספרם היה זעום כדי־כך שעד אז התעלמו מהם. תמיד טענו לגביהם היהודים האחרים (הרבניים) כי מן השמיים נגזר על הקראים שלעולם לא יוכלו לכנס מנין, ז.א. עשרה מבוגרים בני משפחות, ולהעמיד קהילה כשרה על־פי תקנות היהדות. הם לא הגיעו למספר זה, אך הם גם לא נתנו דעתם על הצורך ההלכי במספר זה של עשרה, כשם שלא נתנו דעתם על שום תקנה אחרת שבהלכה.

המזרחיים מתקשים להפריד את מושג ההשתייכות הלאומית מן הקשר הדתי. המילה “מילֶה” כוללת את שני המושגים בשימושה בתעודות־המס, ועל כן, מאחר שמרכזם של הקראים הוא בסוּכוּם־קאלֶה שבקרים, הועלה הרעיון שצריך לראות באנשים האלה נתינים רוסיים ולפיכך יש לגרשם מתורכיה במסיבות הנוכחיות. אולם כעבור ימים אחדים לא הוספנו עוד לשמוע על הענין. מן־הסתם הועלה הנושא רק כדי ליטול בקשיש, או שלמוֹנים.

כבר הוזכרה המצוקה ששׂררה בירושלים בשנת 1854, וביתר ייחוד במחציתה הראשונה של השנה.

הקיפאון שחל במסחר בגלל המלחמה, והמחסור שנגרם עקב מניעתה של אספקת הדגן מן השוק, הסבו מצוקה לכל השכבות. אפילו בקרב האירופים אירע שהיו משפחות עמלות ומכובדות שרויות לפרקים בלי לחם משך יום תמים. כל המחירים עולים היו גם בלי קשר למסיבות היוצאות־מגדר־הרגיל של שנה זו. נהירתם של אירופים, והשינוי שחל במצבה של הארץ, הביאו לעליה, ובכמה מקרים אפילו להכפלה, במחירם של הרבה צרכי־מחיה הכרחיים בתוך חמש השנים האחרונות.

אך עתה פעלו גורמים מיוחדים שיצרו מצוקה כה גדולה שכמותה לא ידענו לפני כן בירושלים מעולם. עניי הנוצרים קיבלו סעד מן העדות אשר אליהן השתייכו; המנזרים הגדולים פתחו בשבילם כמה מאסמי הדגן, ששמורים היו עמהם תמיד לעת צורך. המוסלמים סייעו זה לזה במידה ידועה. דיני הכנסת־האורחים נחשבים כה קדושים עד שאפילו מוסלמי עשיר, שאולי שמור עמו מלאי של דגן שראוי שיהיה מצוּי לדורשיו בשוק הפתוח, ואשר בכך מסייע היה ליצירת רעב בקרב העניים, ספק אם היה מעז להשיב ריקם פני אח רעב שאולי יופיע בשעת ארוחת־הערב בין הקרואים או בין אנשי משק־הבית.

האנשים שרק בשבילם לא היו אסמי מלאי, שלא היו להם עוזרים גם לא אחים עשירים יותר אשר משולחנם יוכלו ללקוט ולוּ אף פירור, היו היהודים.

להם לא היה דואג כלשהו בתקופה זו של מצוקה קשה. גרוע מזה, הקרן שממנה היו אחדים מהם רגילים לקבל ולוּ אך כמה שילינגים בכל שנה, התרוקנה עתה.

הקהילה או “הכולל”, של היהודים הספרדים היתה כמעט במצב של פשיטת־רגל. אותם כספים שנשלחו אליהם כצדקה מאחיהם באירופה, או בארצות־מזרח אחרות, הספיקו אך בדוחק לפרוע חלק מן הריבּית שהיתה מגעת לנוֹשים מוסלמים ונוצרים, שכמה נכסים של עדת הספרדים היו משועבדים להם. חוץ מזה היה עליהם לשלם תשלומים גדולים לממשלה התורכית, ומתנות בחגים המוסלמיים לכל השלטונות ולאפנדים הראשיים, כמו גם לאבו־גוש. מתנות הסוכר שהוגשו בכיכרות לבנים בתום הרמדאן לאצילי המוסלמים הסתכּמו בסכום גדול מדי־שנה.

לא טוב מזה היה מצבה של קוּפת האשכנזים. חלק גדול מהכנסתם היה בא מרוסיה, מקום שהיהודים עשירים ואדוקים. אך בגלל פרוץ המלחמה הופסקו התרומות זמנית, אף פחת במידה רצינית מאד סכום הכסף שנתרם למעשה.

הגשם ירד בינואר ושוב בראשית פברואר. בזמנים שונים יש לנו בעונה זו לא רק שלג אלא גם גשמי־זעף; אז אין עוד חשש שמא יהיו המים מצויים בצימצום לבעלי בוֹרוֹת. מֵימיה של ירושלים לא ממעיינות הם באים אלא כל בית יש לו בור משלו שלתוכו נקווים מי הגשמים ברדתם על הגגות והמרפסות השטוחים.

אבל ברובע היהודי תמיד המים מצויים בצימצום – ראשית, בגלל הצפיפות בבתים, שבּכל אחד מהם דרות כמה וכמה משפחות; שנית, מפני שבעלי־הבתים המוסלמים לא טרחו להקפיד על בדק הבורות, ולכן רובּם מכילים מים מעט או שאין בהם מים כלל. לכן תמיד היהודים העניים חייבים לקנות מים, שאותם הם משיגים מן האיכרים, המביאים אותם העירה על גבי אתונותיהם בנאדות, מן המעיינות בכפר־השילוח, בליפתא ובמקומות אחרים. בשנות־ברכה צריכים היהודים לשלם פחות; אך כאשר יש עצירת־גשמים נדרשים מחירים מופקעים, ונורא הוא מראה המחסור והסבל שסובלים גברים, נשים וטף ברובע היהודי מאין מים לשתותם.

מצב העניוּת בקרב היהודים בזמן הזה עלה על כל מה שידענו קודם־לכן. סיפרו שהורים מוֹכרים את ילדיהם למוסלמים לפי שזו דרך יחידה להציל את נפשותיהם. היו מהם שנמצאו מתים בחדריהם. בין אלה שאותם הכרנו אישית כמעט לא היתה משפחה שלא ידעה מצוקה קשה מאין כמוה. ילדים קטנים היו בוכים בלילה מרעב עד שתפול עליהם תרדמה.

היה עני אחד שאיחר קימעה לבוא וליטול את חלקו בחלוקת הלחם ואי־אפשר היה להיפטר ממנו. התברר שילדיו שרויים בלי אוכל. כאשר ניתנה לו כיכר לחם קטנה נחפז כל־כך לרוץ הביתה ולהביאה עד שהשאיר את מצנפתו מאחריו.

אחדים מן הרבנים הנכבדים, אך העניים אפילו מן הספרדים, חיים היו על דבלי־תאֵנים ועל כּוספּה מן הסוג המשמש להאכלת בהמות, הנשארת כפסוֹלת אחרי מיצוי השמן מזרעי שומשמים.

בעוד רעבים שׂמים ככה מצור על הקונסוליה הבריטית היו בו ברובע היהודי – אבוי! – עוד אלפים שלא יכלו או לא היו מוכנים לבוא ולבקש סעד.

הוקמה אגודה קטנה של נשים כדי לאסוף כספים ולערוך ביקורים ברובע היהודי. שיעור העניות המנוּולת שנתגלתה שם היה מחריד באמת.

התברר שהמצב הירוד ביותר של חיי אדם שאפשר להעלותו בדמיון – תכלית המחסור – קיים במין מערה, או מערכת של חדרים תת־קרקעיים, תחת אחד מבתי־הכנסת. הכינוי המקובל בקרֶב היהודים למקום הזה הוא “הקדֵש”, ושם מניחים לאלמנות עלובות ונשים מסכנות כיוצא באלו, שאין ידן משגת לשלם דמי־שכירוּת בעד חדרים לגור בהם בקרֶב אחיהן, להתקיים מתוך חסד, ולוּ גם בחושך ובאוויר מעופש מאין כמותו, בלי כל הקצבה למזון, כשהן מצטופפות כולן בחדרים קטנים – שבורות־הלב, החולות, ואפילו אלו שנסתתרה בינתן, שרויות יחד בערבוביה. הואיל ורק נשים היו כולן לא היתה להן, כפי שנאמר לנו, כל זכות ל“חלוקה”.

הנשים שחדרו למקום הזה מסרו לנו תיאורי־בלהות על המראות שראו שם.¹⁹¹

הנה כך, בשנת 1854 הנוראה, נתגלה לנו מצבו האמיתי של הרובע היהודי. נתחוור לנו, במידה שלא נתחוור לנו לפני כן מעולם, כי יש בקרב יהודי ירושלים שיעור של מחסור ודלוּת נוֹאשת שלא יעלו על דעתם של אנשים שלא היו עדי־ראייה למצבו של העם האומלל הזה.

שכּן הצד החמור ביותר שבענין היה זה שהתברר כי האוּמללוּת בשום־פנים לא היתה ארעית – לא סתם מצוקה חולפת, שנגרמה על־ידי המלחמה, על־ידי מחיר הדגן, או חומר ההסקה, או דילדול הקוּפות, אלא מצב כרוני של אביונוּת חסרת־תקוה – התברר כי בכל עת תמיד זה היה מצב רובּם הגדול של היהודים בעיר־הקודש.

הסיבות הזמניות של המצוקה העיקו בכוח כה גדול על האומללים הללו מפני שממילא כבר ירדו לדרגת הקיום השפלה ביותר. אלה אשר חדשים ושנים התקיימו בדוחק על ההקצבה העלובה שעליה היתה כל פרנסתם אפילו בזמנים הטובים ביותר כרעו־נפלו עתה, לאו דווקא מחמת המחסורים שבּהוֹוה אלא מתוצאותיו של מחסור ממושך קודם־לכן.

באין להם מלאי של כסף, מזון או מים, לא היה להם עתה דבר להישען עליו. גרוע מכל, לא היה להם שום עיסוק שהודות לו יוכלו לקבל ולוּ אך לחם ומים בלבד. מעולם לא היה להם עיסוק. אף לא יכלו לזכּות בשום תעסוקה. ואף־על־פי־כן היו רבים מהם אוּמנים, נגרים, פחחים, זגגים, צבּעים, חייטים וכו' וכו'. אנו ידענו זאת שכּן תמיד מצאנו כי ברובע היהודי נוכל למצוא אנשים המסוגלים לעשות בשבילנו, האירופים, עבודה מן הסוג המופלא מבינתם של של בעלי־המלאכה המזרחיים, ומן הנסיון ידענו שהיהודים לא די שהם מסוגלים לעבוד אלא גם אסירי־תודה הם כאשר יעסיקום וּלהוּטים הם אחר עבודה.

אך עבודה לא היתה בשבילם. הנוצרים המזרחיים יש להם משפט־קדום כה חזק ואמונות־הבל כה עזות נגד היהודים עד כי בשום־פנים־ואופן לא יאבו לבוא עמהם במגע־ומשא. המוסלמים יש להם אוּמנים משלהם, ואפילו כשהיו צריכים ומצטרכים ליתרון המוּמחיוּת או הידע של איזה עובד יהודי היה זמן רב עובר עד שיכול היה היהודי המסכן לקבל את הכסף המגיע לו בעד עבודתו, ובמקרים רבים ביותר לא מלאוֹ לבּו לתבוע את התשלום ולפיכך לא קיבלוֹ מעולם. בכל תושבי ירושלים לא היה אז אחד שיעסיק יהודים, וישלם להם בעד עמלם, מחוץ למשפחות המעטות שנמנו על העדה האנגלית שלנו.

רוצה לומר, אי־אפשר היה להשיג שום תעסוקה, להוציא כזיִת עבודה לפרקים לאיזה נגר, זגג או חייט וכו', ומאות האוּמנים היהודים חפצי־העבודה נאלצו להתקיים בבטלה־מאונס וברעב מתמיד.

שיעור התמותה הרגיל בקרב היהודים העניים, מחוסר מזון, מים ואוויר צח די־הצורך, היה גדול מאד. עתה, בתוך המצוקות של 1854, היה זה שיעור איום.¹⁹²

המראות שבכל יום העידו בקול גדול ככל שיכולים מעשים ועובדות להעיד על המצוקות שבּמצב בו המחיה תלוּיה בכספי־צדקה שאין בהם בטחון.

לא רק חוסר־הוודאוּת שבאספקה מחוץ־לארץ אלא גם חלאֵי הגוף הנגרמים עקב מגורים בסְגוֹרה של עיר, כשאינך בא לידי עימול הגוף ושאיפת אוויר אלא מתוך הילוּך ברחובות מעטים מאד, והשחתת האופי הנלווית בהכרח למצב של אביונוּת משועבדת – כל אלו היו קלקלות שאין להפרידן מן השיטה.

לאחר הקלת הרעב הדוחֵק, ומחוץ לזה, נראה היה כי רצוי להחליף מצב של פשיטת־יד בלבד במצב של חריצות מועילה. קודם־לכן כבר ניתנה לאנשים במספר ניכּר תעסוקה תחת כיפת השמיים, ותוצאות טובות הושגו על־ידי קבלת שכר, יחד עם אוויר צח ועימול הגוף.

כל אלה עוררו את רעייתי ואותי להגביר מאמצים כדי להגשים את התכנית שהגינו מכבר להקל על מצב העניוּת המתמדת של היהודים על־ידי תעסוקה בעלת אופי חקלאי.

חלקת־אדמה שמידותיה כשמונה עד שנים־עשר אַקרים אַנגליים נרכשה למטרה זו ב־1852, ועל האדמה הזאת ניתנה עבודה לאחדים מן העניים כאשר אך אפשר היה להשיג כסף לתשלום שכר־עבודה.

אותה אדמה הופשרה לצמיתות תחת השם “מושבת־החרושת להעסקתם של יהודי ירושלים”, ובמרוצת הזמן הופקדו עליה שלושה נאמנים.

התכנית היתה לא להקים במקום זה דווקא מושבה כפרית של חקלאים אלא לתת תעסוקה יום־יום לתושבי העיר, שמדי־ערב יחזרו מן העבודה אל משפחותיהם.

תמיד היתה הכּוונה שענפים נוספים של חקלאות שיוכלו יהודים לעסוק בהם במקומות אחרים בסביבה יהיו קשורים למוסד הזה, בשם הכּללי “מושבת החרושת”.

לא השתעשענו בתקוות עד כדי לצפות לכך שיצורים חיוְרים, החלושים מרעב וחולי, יעשו את מלאכתם של איכרים בריאים וחסונים מן הכפרים, אך לפחות יוכלו לסקל את האבנים הפזורות על האדמה ולאספן בסלים; יוכלו לסייע בהקמת גדרות־אבן בהדרכתם של כמה איכרים; יוכלו לשאת מים מן הבור, ויוכלו ללמוד לעשות דברים נוספים.

משימות אלו תהיינה מכניסות שׂכר ומכשירות את עושיהן. במשׂימות מעין אלו כבר העסקנו, בין 1850 ל־1853, יהודים עניים ככל שהתירו לנו הסכומים הקטנים שעמדו לרשותנו. עתה ב־1854 פנינו אל ידידים באנגליה ובמקומות אחרים בבקשה שישלחו לנו את האמצעים להקל במשהו את עוצם המחסור שסביבנו, על־ידי תעסוקה תחת כיפת השמיים. הקריאה נענתה, וכספים נשלחו מאנגליה, מהודו, וכן גם הגיעה תרומה אחת או שתים מאמריקה. בחודש אפריל כבר הגיע כסף, והיה לאֵל־ידינו להתחיל בהעסקת האנשים. נקנו כלים לעבודה, בעיקר סלים ומין מעדר קטן, הקרוי פ’אס, ועוד כלי אחד שכיח בין הפ’אס לאֵת, הקרוי מג’רפה.

מודעה נמסרה ליהודים שאפשר להשיג עבודת אדמה בשׂכר על הבסיס שהוזכר למעלה; השם הערבי בו נודעה החלקה בפי האיכרים, בעליה־לשעבר, היה כַּרם אל־ח’ליל – כרמו של הידיד – כלומר של אברהם, שהרי תמיד זה כינויו של אברהם. עצם שמה של החלקה היה מושך את הלב, והשפעתה של ההודעה מילאה את תקוותינו המופלגות ביותר.

המשגיח שניהל את העבודה היה יהודי פולני ששירת בעבר בצבא הרוסי.

אולי מסוכן היה הדבר בימים ההם ליהודים חלושים וחסרי־מגן ללכת לבדם אפילו במרחק זה מירושלים לעבוד בקרב האיכּרים בני־הארץ. אבל לא היתה כל סכנה במעשה הזה כל עוד ידוע היה הדבר ומובן שהעבודה נמצאת תחת פיקוחו של קונסול, ולוּ גם באורח בלתי־רשמי. יום אחד קם איכר אחד, מבעליה הקודמים של האדמה, להציק ליהודים בזמן שהיו מקימים את הגדר החיצונה. האיכר ניסה להפריע ולהוציא מאתנו קצת קרקע במרמה; הוא נזקק ללשון איומים, ואחר־כך השליך אבנים. הוגשה תלונה לפחה, ולמחרת בבּוקר נמצא העבריין בבית־האסורים. כעבור יום־יומיים בא והביא עמו מוסלמי מנכבדי העיר שיערוב להתנהגותו הטובה. כעבור עוד יום אחד הופיע וברוח נמוכה ביקש רשות לקחת חלק בחריש, עבודה שהיהודים לא עצרו כוח או לא יכלו לעשותה. מצאנו אותו בעבודה ביניהם – צוחק, מקפץ ומתרוצץ – ומעולם לא היה עוד נסיון נוסף להתאנוֹת אל עובדינו היהודים.

לאחר שנכנסו הפעולות למסלולן יצאתי יום אחד, לאחר עבודה מיגעת במשרד, ורכבתי אל המושבה, לראות את האנשים בשובם מעמלם. פגשתי בהם כשהם צועדים במשעולים ובשדות וסליהם וכלי־עבודתם על כתפיהם; חבורת אנשים בלואים, בלואים מאד אך מאושרים מאד, שבמקהלה שרו בעברית, “פועלים אנו בשדה אברהם אבינו”.

עינַי מלאו דמעות כשעלו בזכרוני המלים, “ושבו ציון ברינה ושמחת־עולם על ראשם” (ישעיהו לה, 10), וראיתי בזאת סימן קטן מאד לימים טובים יותר אשר יבואו לעמָם.

למחרת היום יצאה משפחתנו כולה לראותם בעבודתם: היו מהם שסיקלו אבנים, אחרים הקימו גדרות־גבול; כבר ניטעו כמה גפנים ועצי־תות, העונה היתה מאוחרת מכּדי לטעת שתילי־זיתים – המשגיח, שישב ליד שולחן באור־השמש, כי עדיין לא נבנה שום בית, מעיין היה בפנקסי־החשבונות שלו בעברית.

בהתאם למנהגי האיכרים במזרח פצחו העמלים כפעם־בפעם במשפטים קצרים מושמעים במקהלה, בערבית, בנעימות חדגוֹניות קימעה, כגון “יא ח’ליל־אללה” (“הוי ידיד־האל!”), מתוך כוונה לאברהם; “יא מוסא כּרים־אללה” (“הוי משה, רצוּי־האל!”); מסתבר שהיה זה משחק על המלה כּרם, שלאחריו מחיאות־כפיים של הפוסקים מעט מעבודתם ונחים. היהודים הספרדים שבמקום עשו “תחליל” או סילסול־בלשון, כקריאות של קבלת־פנים, ובזמירותיהם שירבבו את שמותינו בעברית.

עם שקיעת החמה עלה נער על ראשו של תל והשמיע בקול את האות לעזיבת העבודה. משונה היה הדבר למדי וגם נוגע־אל־הלב לראות את בלוֹאי הסחבות – הוי, סחבות ציוריות שכאלו! – שאותן לבשו אחר־כך בחפזה, את המגבעות הישנות והמוזרות, צניפים ומצנפות־הפרוָה. כמה נערים ביקשו להסתיר את שלהם בהרכיבם סל מהוּפך על ראשם. וכך חזרה התהלוכה לעבר ירושלים בעוד קצת מן האנשים נושאים כלי־עבודה, קצתם נושאים סלים וקצתם נושאים ספרים, כי דרך־קבע התפללו מנחה כמנהג, בפנוֹתם לעבר בית־המקדש החרב על הר־המוריה. משעה שהגיעו לעיר הלכו כל אנשי החבורה אצל האופים (גם הם יהודים) ליטול לחם למשפחותיהם, שאת מחירו שילמו בכל יום־ששי מיד לאחר שקיבלו את שׂכרם, קודם כניסת השבת.

מקץ פחות משבוע־ימים באה למקום משלחת מבית־כנסת אחד לגנות את העבודה באשר היא מנוגדת לדין. לשמע הדבר הזה שאלתי את המשגיח כמה אנשים עתידים, לדעתו, לבוא למחרת היום? תשובתו היתה ”Alle“ (כולם); ובהצביעו על שנים־שלושה אנשים, לבושי בלואים וחיוְרים, הבטיחני שהם יודעים את התלמוד על בוּריו ויכולים הם לדון בעצמם מה כשר על־פי ההלכה, מה־גם שאחד מהם נחשב גדול בתורה אפילו מרבי ישעיה עצמו, ראש הפרושים. אותו חישוב נכון היה: המסכּנים אכן הוסיפו לבוא ולעבוד תמורת לחם־חוק להם ולמשפחותיהם המתעטפות ברעב.

היו בין הפועלים רבנים ומלמדי־תינוקות, תלמידי־חכמים ובעלי־מלאכה, אנשים בני כל הגילים, בין 75 ל־100; כולם היו עטופי רעב, וכולם מוכנים היו לפחות לנסות לעמול בעבוּר לחם־חוקם.

השׂכר ששוּלם לפועלים היהודים היה השׂכר ששוּלם לאיכרים ערביים, אלא שהללו היו, כמובן, גברים בריאים בגופם ויכלו לעשות הרבה יותר בעבוּר הכסף; אך יש לזכור ששלושה־וחצי פיאסטרים הניתנים לפלאח שווים בשבילו כפליים ויותר כערכּם בשביל יהודי עני.

הפלאח, חסון ושׂבע, הוא עצמו חוואי זעיר וברשותו כבשׂים ושוורים, ואדמה, המספקים לו חטים, שעורים, עדשים, זיתים, ענבים, גבינה, עצי־הסקה, ולפרקים גדי, כל אלה חינם אין־כסף. בני משפחתו שלו שואבים מים, טוחנים את דגנו, אופים, מבשלים וטוֹוים בשבילו, והוא גר בביקתתו או בביתו שלו, בלי תשלום שׂכר־דירה. לכן כל מה שהוא מקבל בשׂכרו נטמן באדמה למשמרת, או מושקע בתוספת שוורים וקרקע.

כנגד זה הרי היהודי המסכן, המורעב והחלוש, לא אגר לו מלאי של צרכי־אוכל זולים. הוא משלם שכר־דירה מופקע, ועליו לקנות עצי־הסקה, מים ומלבוש; אין לו פרוטה לפרטה לקנות בה ולוּ גם רביעית הסאָה חטים במחיר המופקע הנדרש בשוק. לפיכך עליו להשיג לו בכל יום ויום מידי אחד האופים כיכרות־לחם רבים ככל שיוכל לקוות לשלם את מחירם משׂכרו המועט בתום כל שבוע – כיכרות־לחם שהחקלאי, הטוחן והאופה כולם נוטלים מהם אחוזים לפרנסתם; ולעתים קרובות קורה שפועלינו העניים, מששילמו לאופה את מחיר הכיכרות המעטות האלו, לאחר שקיבלו את שׂכרם השבועי ביום־הששי, לא נותר להם מאומה לקנות בו ארוחת־שבּת.

מבוכה גדולה גרם לנו הקושי בהעלאתו של סולם־השׂכר הכללי, דבר שייחשב פגיעה באיכרים אלא שיתן לפחות די אוכל־נפש לפועלינו היהודים המסכנים. בסופו של דבר החלטנו לשלם רק את השכר המקובל, אך לתת אוכל ומלבוש הרבה ככל אשר נוכל.

הואיל ורבים מן העניים סבלו מן השינוי הגדול שבּמעבר מחיי תלמוד־תורה לעמידה תחת קרני השמש היוקדת של סוריה, ומן הרעב שידעו באחרונה, הרי פחת כוחם בהרבה. על־פי עצת רופאים נתַנו לכל אחד כיכר־לחם קטנה וביצים שתים בבּוקר לפני תחילת העבודה.

משנודע דבר העבודה הגיעו עוד כספים מאנגליה, ועמהם הקצבה מפילאדלפיה שבאמריקה.

סירבנו לקחת כסף לשם חלוקת נדבות בלבד. אבל המצוקה המדהימה נודעה למיסיונרים ולבישוף האנגלי, שפּנו לאנגליה בבקשת אמצעים לחלוקת סעד. עד שהגיע הקיץ כבר קיבלו סכומים ניכרים והשקיעום בחלוקת מעות, מזון ולבוש לאחדים מן הנצרכים ביותר. כן גם נרכש מלאי של חטים, כשהיתה התבואה בזול, למילוי צרכיהם של העניים בעונת היוקר בחורף הבא.

היהודים שעבדו ב“מושבת החרושת” התקדמו יפה בסיקול השטח ובהקמת גדרות עד ל־9 במאי. היה הדבר משׂביע־רצון, שלא לומר מאומה על קהל הפרצופים השמחים בקרב הפועלים.

התברר שהאנשים נחלשו כל־כך על־ידי עניוּתם הנמשכת, ועל־ידי המחסורים הקשים שהתנסו בהם באחרונה, עד שרבים מהם פשוט לא היו מסוגלים ללכת לעבודתם, לעבור אפילו את המרחק הקטן של פרסה־וחצי לערך, בלי אשר יֶחלו. לא מעטים נתקפו חום־קדחת והיה עליהם לשכּב בחוסר־ישע בצדי הדרך עד שיעבור ההתקף במידה שתאפשר להם לשוב, בזחילה, לבתיהם.

הסיבה המיידית לדבר הזה היתה שיוצאים היו לעבודה בצוֹם – לפי שלא היה להם מזון בביתם. לכן הוחלט, כמו שנאמר למעלה, לתת לכל איש בטרם יתחיל במלאכתו כיכר־לחם ושתי ביצים שלוקות, ולצווֹתוֹ לאכול לפחות חלק מזה לפת־שחרית. מים לשתייה חולקו בַמקום מחביות שהובאו על־גבי חמורים.

כשבעים איש נאספים היו ליד ביתנו עם הנץ החמה. מוזר היה לראותם יושבים שורות־שורות לאורך הצד המוצל של החומה והדברים הבאים מעורמים בערימות נפרדות בשטח הפתוח לפניהם. – 1. צמד חביות ריקות למים; 2. סל כיכרות־לחם וקלחת־בדיל גדולה ובה ביצים; 3. סלים, מעדרים ומוט, פטיש גדול וחבלים, אלה הכלים לעבודת השדה. חמור הובא לשאת את החביות. אחר־כך היו מחלקים את המזון – האנשים החרישו – בעוד קצתם אומרים תפילת־שחרית (בעברית). הם לא היו לבושי־בלואים כבעבר – כולם פניהם נקיים, ומהם שגרביהם נקיות.

בתוך פחות מחודש־ימים עלה מספרם ל־100, וכעבור עוד ימים אחדים העבדנו 130 נפש.

אבל המצוקה ברובע היהודי עדיין היתה קשה מאד. עתה נבע הדבר בעיקר מדילדול הסכומים הזעומים שהיו ברשותה של הקהילה.

רבנים צעירים מבני המשפחות הוותיקות והגאות ביותר באו לבקש רשות להצטרף אל היהודים העובדים בשדות, ואפילו נשים יהודיות פנו אלינו בייאושן בבקשה לעבוד בשדה; אך לאחר שטיכּסנו עצה בנידון היתה התוצאה שעבודה מעין זו אינה כדאית אף אינה רצויה לנשים, מה־גם שהיה בעת ההיא בירושלים המוסד של מיס קוּפּר להוראת תפירה ליהודיות ולהעסקתן במלאכה נחוצה זו, שלרוּבּן זרה היתה עד־להדאיב.

אולם המקרה הזה העיד על גודל מצוקתו של הרובע היהודי. אשה אחת מסכנה התחננה בדמעות־שליש שירשוה ללכת לעבוד; היא אמרה ששיכּלה את כל שמונה־עשר ילדיה מלבד אחד, וזה האחרון גוֹוע ברעב. אחרות חזרו שוב ושוב והביאו אנשים אחרים להשתדל בעדן שתיענה בקשתן. אך אילו נענינו להן כי אז בפזיזוּת היינו נוהגים, והוחלט להפנות חלק מן הכסף שנשלח מאנגליה למתן סיוע במצוקה לפתיחת בית בעיר כנספח לבית־הספר לחרושת־המעשה של מיס קוּפּר, אשר בו יוּתן להעסיק עוד אחדות מן הנשים המסכנות בסריגה ותפירה. הבחירה היתה קשה מאד. עד־מהרה היו שבעים־וחמש בעבודה. שמונים־וחמש כבר היו עובדות אצל מיס קוּפר בביתה שלה, וכך אפוא ניתן סיוע ל־160 נשים, שיחד עם משפחותיהן מנו 350 נפש בסך־הכל. מספר הגברים והנערים שעבדו באותה עת עצמה היה 203, שהם 450 עם משפחותיהם. צריכת הלחם היתה עתה 1,100 כיכר בשבוע. הכיכרות היו קטנות, וחלק מהן ניתן לעיוְרים, לחולים ולרתוּקים אל מיטותיהם.

בשובי ממסע לנצרת (22 ביולי) נמצאתי למֵד שהרבנים הוציאו כתבי־שׂטנה נמרצים גם נגד ה“מושבה” וגם נגד בית־הספר של מיס קוּפר לחרושת־המעשה. וב־24 בחודש הוצבו שלוחיהם ומגלבים בידיהם בשער־יפו להלקות את כל היהודים ההולכים בכלי־עבודתם לעבודה “במושבה” ולהשיבם מדרכם הרעה.

אולם לא בכל המקרים השיג הצעד הזה את מטרתו, כי אחדים מן המסכנים טיפסו על חומת העיר במקומות שאפשר היה לעשות זאת, או מיהרו לשער־שכם, וכך השיגו את האמצעים לקבלת מזון ושכר־עבודה. הזקנים עד מאד והחלשים לסוגיהם לא יכלו אלא לכוֹף ראש למשמעתו הרוחנית של הפרגול.

מוזר הוא לומר, אך אחדים מן המיסיונרים של “החברה הלונדונית” כעסו אף הם באותה עת משום שסירבנו להרשותם לבוא אל השטח, בפירוש לשם פולמוס דתי, וזאת בשעות העבודה.

מטרתו של המוסד היתה להקל את המצוקה באמצעות עמל־כפיים ביושר. אבל בתוך כך נהגנו כבוד בעצמאותם הגמורה של הפועלים ובחירוּתם הדתית. היהודים נהגו להפסיק את עבודתם דקות אחדות, בַּשעה שהיו מעלים לשעבר קרבן־מנחה בבית־המקדש, שהיא עתה שעת התפילה. אך אילו נתן הקונסול האנגלי רשות למיסיונרים מושבעים של אגודה אנגלית לבוא ולהטיף ולערוך ויכוחים דתיים אולי היה הדבר נודף ריח של נסיון להעביר אנשים נזקקים על דתם על־ידי ניצול מצוקתם בצורה בלתי־כשרה. 

מושבת־החרושת נועדה להיות בתכלית הדיוק מקום לעבודה, אשר בו יוכלו יהודים להשׂתכּר למחייתם. כפעם־בפעם אירע שאחד או שנַים שביקשו להתקבל והצטרפו לחבריהם בשדה נעשו נוצרים, אך בדומה לאחרים כשרים היו לתעסוקה בתורת יהודים השרויים במצוקה.

בימות הסתיו שלחו כמה ידידים אנגליים של מושבת־החרושת על־פי הצעתנו מכבש־שמן עשוי ברזל להציבו שם.

אירע הדבר ובאותה עת קיבל הרוורנד מר בוֹאֵן, סוכן “החברה המיסיונרית הכנסייתית” בנבּלוס, על־פי בקשתו מכונה דומה להעסקתם של פרוטסטאנטים בעיר ההיא, מכונה גדולה בהרבה מזו שלנו.

שני המכבשים נשלחו על שמו של הרוורנד ג'. ניקולֵייסון. לאחר שיצא פרק־זמן ניכּר במיוּן החלקים המתאימים לכל אחד מן השנַים, נמסרו שניהם לבסוף למוסדות־הצדקה אשר להם נועדו.

אנו הפקנו שמן מכמות קטנה של זיתים, ועשינו קצת יין טוב. גידלנו גם קצת פירות וירקות; כמוּת מספקת להוֹכחת פוריוּתה של האדמה, ולהוכחת האפשרות ליזמה חקלאית מכניסת־רווחים בארץ־ישראל.

כך נמשכה העבודה כל הקיץ כולו; ומכּיון שהתברר לנו כי היהודים להוטים לקבל תעסוקה ככל אשר נוכל לתת להם, וכי בריאותם וכוח־עבודתם השתפרו מיום ליום, חפֵצים היינו ביותר להמשיך במאמץ וקיוינו שאולי נגיע לברכה של קיים. בתוך כך היתה המטרה בלתי־האמצעית, כמו שכתבנו לאנגליה, “לא חקלאות מכניסה שתניב ריוח במזומנים, כי אם העסקת עניים יהודים הבאים אלינו בהמונם לקבל סיוע”. פנינו לאנגליה בבקשת עזרה בהמשכת התכנית, ובהקמת חוות ומושבות באדמות פוריות במקומות אחרים. ברגע זה היה הדבר החשוב להקל מן המצוקה על־ידי עבודה ולהביא מרפא לקלקלה הממאירה של האביונות.

היו שגילו מידה של התעניינות בנושא. בלונדון הוקמה אגודה כדי לסייע במתן תעסוקה חקלאית ליהודים; אבל הציבור האנגלי ידע אך מעט במה הדברים אמורים. סברה היתה שמכּיוון שבּא היבול, ומכּיוון שעשירי היהודים הוציאו לפני הסתיו של שנת 1854 סכומים ניכרים כדי להקל במשהו מן המצוקה הנוכחית, הרי כבר תם כל צורך במאמץ מיוחד. וכך, בעו,ד מספרם של הפונים אלינו לבקש עבודה גדל מיום ליום, החלו הסכומים שבּרשותנו להתמעט.

האנשים הטובים באנגליה לא ידעו שיהודי ירושלים אין להם שום סוג של תעסוקה שממנו יוכלו להשׂתכּר למחייתם יום־יום. למרבּה הכּאב אנוסים היינו לקצץ במספר המועסקים; וכאשר עשינו זאת, צר היה לנו לשמוע כי אחדים מאלה שהחלו להפיק ברכה מן האוכל והאוויר הצח כרעו חיש תחתיהם – במקרה אחד בפתח בית הכנסת – ומתו ממחסור. העבודה במפעל־החרושת נמשכה, לא רק עד סוף השנה כי אם כל עת ישיבתנו בירושלים, באותם סכומים שהועמדו מזמן לזמן לרשותנו להקלת מצוקתם של היהודים באמצעות עבודה תחת כיפת־השמיים. אסירי־תודה היינו אילו יכולנו להגשים תכנית להקמת מוסדות קבועים המפרנסים את עצמם; אך אי־אפשר היה לעשות זאת בסכומים הקטנים והמשתנים שלפקודתנו – מה־גם שנועדו סכומים אלה להקלת מחסורים דוחקים ובלתי־אמצעיים ולאו דווקא להשקעה באיזו תכנית שאולי תניב טובות־הנאה רחוקות יותר, ואם גם מתמידים באָפיים.

אולם כמה ברכות של קיים צמחו כתוצאה מן העבודה שנעשתה כפי שתואר למעלה.

הרעיון של עבודה תחת כיפת השמיים בעבוּר לחם־חוק היכה שורש בקרב יהודי ירושלים – ניצתה התקוה לעבּד את אדמתה השוממה של ארץ־ההבטחה שלהם. שוב לא נעלמו המטרות האלו מן העין. היהודים עצמם הציבון לפניהם. בשני התחומים הושגה התקדמות ניכרת. אולי הגיע הזמן לחדש באורח שיטתי יותר את מאמצינו להעסקתם של יהודים בארץ־הקודש.

סיר משה מונטיפיורי ושאר יהודים עשירים שלחו תרומות ברוחב־יד לשלטונות הרבּניים, כאשר אך שמעו על המצוקה שהיו אחיהם שרויים בה; אבל סכומים אלה, עם כל גדלם, נספגו מיד בתוך המון הנצרכים כמים בחולות ולא הותירו אחריהם שריד. ביולי באו אלַי, כאל שאר הקונסולים בירושלים, הרבנים של קהילות הפרושים והחסידים, לקבל אישורים לחתימותיהם בתעודות שמשגרים היו לאירופה באשר לחלוקת הסכומים שנתקבלו. הם סיפרו לי כי החלוקה האחרונה נתנה לכל איש ואיש מן הפרושים 16 פיאסטר (3 שילינגים ו־2 פנס) ולספרדים 12 פיאסטר וחצי (2 שילינגים ו־6 פנס), שאין בהם די למזון של ממש לשבוע־ימים; ואף־על־פי־כן סכום הגדול הוא שנשלח וחוּלק.

העדה היהודית כגוף מאוגד (וכאן הביטוי “יהודי” חל כהוראתו המקומית על הספרדים, שבהם מכיר השלטון התורכי את הנציגים והמנהיגים של העם היהודי), שרוייה היתה בתקופה זו בסכנה מיידית של פשיטת־רגל גמורה. חבים היו כ־15,000 ל., ולגבי ירושלים היה זה סכום עצום.

ברגע זה יכלה פשיטת־רגל להיות בחזקת פורענות נוראה. אותם מוסלמים ונוצרים מילידי־הארץ שהלוו כספים (ז.א. השקיעו בנכסים יהודיים משועבדים), מתוך ציפייה לקבלת ריבית קצוצה, ודאי היו מתרתחים אילו הפסידו את כספם. וחלק גדול מן החוב היה מגיע ליהודים עניים, שבּבואם מחוץ־לארץ להתישב בירושלים הפקידו בקוּפה את 10 או 20 או 30 ל. שלהם, שהיו כל מחייתם, למען תסייע הריבּית בכלכּלתם.

מסכנים אלה היו נהרסים ממעמדם ללא תקוה על־ידי שואת פשיטת־הרגל.

ידוע היטב שיהודים יראי־שמיים מתאווים לגמור את חייהם בארץ־הקודש, וכי למטרה זו באים הם לארץ־ישראל, לעתים קרובות בזיקנה מופלגת, וכמעט או לגמרי, בלי אמצעי־מחיה. אולם יש מעטים המביאים עמהם קצת ממון, פרי חסכונות שחסכו כל ימיהם. ממון זה הם מפקידים בדרך־כלל בקופה המשותפת ורק את הריבּית הם מושכים ממנה עד יום מותם, וסכום מיצער זה, יחד עם איזו הקצבה של מה־בכך מן הקרנות המשותפות, רק הם משענתם. ושוב, מי לא שמע על הקופסה שבכל בית־כנסת ברחבי תבל, שלתוכה האדוקים משלשלים תרומות להחזקת אחיהם המתפללים בעדם בירושלים?

מספר האנשים שנעזרו בפועל־ממש על־ידי כל המאמצים הגדולים שיכולנו אנו או זולתנו לעשות היה קטן עד לחמלה בהשוואה למצוקה ששׂררה ברובע היהודי. לכל המוטב נעזרו כמה מאות בלבד מבין האלפים ידועי־המחסור. היהודים עצמם שלחו קריאות דחופות לחוץ־לארץ, ושיגרו שליחים לכל עבר.

כאשר הסברתי את המנהג של שיגור שליחים (שד"רים) ברחבי תבל בשביל נדבות לתמיכה באחים, לא הסתרתי את דעתי בדבר ההשפעה המשחיתה בדרך־כלל של מנהג זה. ובכל־זאת יש להודות כי, בהיותם שקועים עד־צוואר בחוב ציבורי, ונוכח התלאות היוצאות־מגדר־הרגיל של בני־עמם בתקופה הזאת (1854), אפשר גם אפשר לסלוח לראשי העדה היהודית על שעשו אפילו מאמצים יוצאי־דופן להשגת סעד.

אולם בצער קיבלתי מן הרב הראשי ומועצתו בקשה למכתבי־המלצה בשבילם כצאתם לאירופה בתורת שליחים לאחיהם. היה זה בשבוע שבו קוראים בבית־הכנסת ביום־השבת את פרשת “בשַלח” שבתורה, הפותחת במלים “שלח לך אנשים”. בלי ספק במתכוון ביקשו הרבנים להתחיל במסעם זה הגדול לאנגליה בשבוע בו קוראים את פרשת הצו אשר ציוה אלוהים למשה, “שלח לך אנשים” (במד' יג, 2). אמורים היו לצאת לדרך בבוקר המחרת.

מעולם לא קרה כמקרה הזה בקורותיה של עיר־הקודש שיתעורר “הראשון לציון” לצאת בעצמו לדרך מיגעת לארצות־נכר, כדי לבקש נדבות להקלת מחסוריהם של בני עדתו בארץ־הקודש. היהודים חשו עד לכאב בהשפלה, ואי־אפשר היה שלא להשתתף בצערם. המצאתי מיד את התעודות הנחוצות, והחבורה יצאה לדרכה. אך לאחר שהגיעו ליפו חזרו הרבנים פתאום לירושלים. בעת ההיא לא נגלתה הסיבה, אך בחוף ודאי הגיעום ידיעות שבגללן דומה היה כי אין עוד צורך בנסיעה.¹⁹³

שכּן כעבור ימים אחדים הגיע מר אַלבּר כהן, יהודי נשוא־פנים מפאריז, והוא הביא עמו סכומים גדולים מאד כעזרה מיידית ליהודים במצוקתם וכן גם לשם הקמת מוסדות של קבע – כגון בתי־ספר לפעוטות, מוסדות לעבודת־כפיים, ובית־חולים ליולדות הקשור לבית־החולים שכבר היה קיים. נמסר לנו שחלק מן הכספים בא ממקורות צרפתיים; אבל חלק גדול בא מן הרוטשילדים הווינאיים, אשר להם נשלח בשעתו מכתב שתיאר את המאמצים שנעשו בירושלים נוכח המצוקה.

חנוכתם של המוסדות שפּוֹרטו בתכנית נערכה בעסק מרובה, והודיעו שאחרים עוד יקומו אחריהם.

בפתיחה של בית־החולים החדש הוזמנו והשתתפו הקונסולים של אוסטריה, פרוסיה, אנגליה וצרפת. נאומים נשמעו מפי מר כהן, שפיאר בלשון של הפלגה את צרפת ופאריז בחינת “המרכז שממנו יוצאות כל קרני אורם של החופש והתרבות” ובכך השׂכּיל לפגוע ברגשותיהם של נציגי האוּמות האחרות שהיו נכחים במקום. הנואם אף הוסיף וגזר שמעתה והלאה תחדש הממלכה התורכית את עלומיה תחת חסותה של צרפת.

אחר־כך בתוקף היותו “כוהן”, עלה על גג האגף החדש של בית־החולים, ובפנותו לעבר הר־הזיתים, ובהעיפו מבט על הכותל המערבי, אל הקשת השבורה והגדולה ומקום בית־המקדש, השמיע בעברית את ברכת־הכוהנים מספר במדבר ו, 24 וכו'.

עד כאן הכל טוב ויפה; אך מה עוד?

קנאוּתם החשוּכה של הרבנים הפרה את כל תכניותיו – להוציא את דבר בית־החולים וחלוקת הנדבות; בתי־ספר, וכל דבר שעלול לנדוף ממנו ריחו של חינוך גוֹיי, נפסלו, לבל יפריעו בלימוד “הגמרא הקדושה”; ומפעלי התעשיה שלו עלו בתוהו.

אפילו כאשר ביקר בירושלים בשנה שלאחר־כך ד"ר פרנקל מווינה לא מצא בה בית־ספר, והוא מתלונן על היעדר מוסדות מועילים של חול.¹⁹⁴

ד"ר פרנקל, שהוא עצמו יהודי אדוק ומדקדק במצוות, מדבר נמרצות על הצורך לעזור ליהודים, באמצעות חרושת־המעשה, לקום ממצב האביונוּת בו הם שרויים.

“מי ילמד את העם, מי יעוררם לעבוד? המורים? הם עצמם אינם עמלים. הרבנים? הללו אדיר־חפצם שיימשך מצב־הדברים כמו שהוא, שתגיע הזעקה ללחם לכל הארצות, ושיגַלו כל היהודים עלי־אדמות את רגשי השתתפותם במשלוח נדבות, בלי אשר יחשדו כי בעשׂוֹתם כן משחיתים המה את רוח אחיהם בני־דתם במקום אשר בעיניהם הוא הקדוש מכל קדוש”.

“תנו להם עבודה וילמדו לעבוד; קנו להם אדמות אשר תקומנה להם לנחלה, אם גם לא יוכלו לעשות זאת בביתם, והשׂתכּרו את לחמם כמצוות האלוהים בזיעת־אפיהם, למען יהיו עדה נאצלה ולא חבר קבצנים, וקידשו את שם האלוהים”.

אבל הרבנים אי־אפשר היה לדרוש מהם שיביטו בעין יפה על תכניות להעסקת היהודים בארץ־הקודש בעבודה של חול.

על־פי סברתם של הרבנים צריכה ארץ־הקודש במצב הנוכחי של “גלות”, כלומר כשאין הארץ בבעלוּתם, להישמר מטומאתה של עבודת־חולין. אין איש צריך לעבוד לשם פרנסה. מן הדין שיהיו הכל שוקדים על עיסוקים של קודש, למען בני העם הניחתים בארצות אחרות, ולכן מן הדין שיהיו הכל מתפרנסים מן החלוקה שהיא פרי נדבת־ידם של האחים בארצות אחרות. עד כאן סברתם. מה תולדת הדבר הזה? הוא מוליד אומה של פושטי־יד. אוכלוסיה, שאפילו פת־קיבּר שלה, לחם־יומה ממש, תלוי בשליטיה הרוחניים; יישוב שבפועל־ממש אינו מעז להיות אדון לעצמו ולכן, מפּחד פן תאבד לו ה“חלוקה” שלו, איננו מעז להשמיע דעה משלו בשום נושא שבעולם. השיטה מולידה גזע של מרגלים וחנפנים.

למותר הוא לברר טיבו של השלטון הרבני בירושלים אשר בה נמסרו מטעם הממשלה התורכית לבית־הדין של הספרדים סמכויות משפטיות לשים את נתיניו במאסר ולדוּן אותם למלקות, אם הם ספרדים ילידי־הארץ; ובאותה מידה הנקל לשער מה היה ודאי טיבו של שלטון זה לגבי כל היהודים בתקופה שלפני הקונסולים, בטרם ייאכפו חוקים אירופיים לתועלת כל השכבות כאחת.

הסמכויות שנרמזו למעלה צומצמו עתה במידת־מה; אך אפילו עכשיו הממשלה התורכית משאירה במידה רבה את המרות על בני כל עדה דתית בידי ראשה המוכּר. הרב הראשי לעדת הספרדים – הוא “הראשון לציון”, או החכם באשי – נחשב שליט לעמו וראשו האחראי, בדומה מאד למעמד הפטריארכים של הכנסיות הנוצריות ביחס לנוצרים שתחת השגחתם ושיפוטם למעשה.

הרבנים הם מושלי עמם.

עד היום הזה רבני האשכנזים (האירופים), שלא קיבלו סמכויות משפטיות כאלו מן השלטון התורכי, יש בידם להפיל אימה רוחנית ולמנוע את ה“חלוקה”, על מנת להשאיר את צאן־מרעיתם בשיעבוד־תמיד.

כבר ראינו שהרבנים מניאים את אנשיהם באורח שיטתי מעיסוקים ארציים, כדי לפאר ולרומם את מעלתם ותחילתם של חיים שהם קודש ללימוד התורה. בקרב היהודים האירופים (אף יותר מאשר בקרב המזרחיים) יש בעלי־מלאכה ואומנים, הללו שברוסיה או בגרמניה עמלו לפרנסתם.

אך ככל שהם מזקינים הריהם נכנעים להרגלי המקום ולאווירתה של ירושלים, כי למה־זה יהיה אדם נגר או זגג כאשר באמירת תהילים או “קדיש” בעבוּר תשלום, ולמען אנשים שבארצות אחרות, יכול הוא לעשות לו שם של למדן ולזכּות בקורת־רוחם של הרבנים, ואחרי הכל חשים הם כשלעצמם מין קסם מוזר בהתעמקות בתלמוד ובקבּלה.

על סמך העקרון שירושלים, חברון, צפת וטבריה ערים קדושות היו ממילא מתבקש מכך שיהיו כל המקצועות שבּחיים כפופים לאָפיים של המקומות, ושיהיו כל העיסוקים ומשלחי־היד היומיומיים קדושים באָפיים. אבל ספרי ההלכה עירמו גל כזה של טענות לשליטה של מחזיקי הרבּנוּת על כל זולתם, עד שהתבססה הדוֹגמה שערי־הקודש צריכות להיות מקודשות בכל מחיר אך־ורק ללימוד תורה בכל עת תמיד, בין ביום ובין בלילה. ו“תורה” פירושה תורה שבּעל־פה, מחוץ ומעל לתורה־שבּכתב.

גם השיגרה שמצַווים השליטים הרוחניים לחיי־הדת של כל פרט, כאשר מקיימים אותה בקפידה, הריהי, מפריעה במידה חמורה לעיסוקי־חול שבּחיים; זוהי שיגרת־פולחן שאינה ידועה בשום מקום אחר, אולי חוץ מאשר אצל תלמידי־חכמים שבפולין, המקבלים שׂכר כדי שימַלאו את מצוותיה, קלות כחמורות. אולם בירושלים השמירה על חגים קטנים וסתם ימים המצוינים בלוח־השנה נאכפת בענשים מ“בית־הדין”; כך נאלץ מסגר עני לקדש, מחוץ לשבּת, גם את –

יום־השני, לקריאת התורה;

יום־השלישי, שנאמר בו פעמיים “כי טוב”;

יום־הרביעי, שהוא הכנה ליום־החמישי;

יום־החמישי, הוא יום הקריאה בתורה;

יום־הששי שהוא ערב־שבת, יום שבּו אסורה כל מלאכה שעות אחדות לפני שקיעת החמה;

כל אלה מחוץ לאמירת “סליחות” בכל שנה, ימי הספירה מחג־הפסח עד חג־השבועות, עם שאר מצוות מן ההלכה או ממנהג המקום, וכמובן – כל התעניות והחגים הרגילים.

היו שאמרו כי הם “קושרים משאות כבדים וקשים מנשוא, ולא ינקפו אפילו אצבע להזיזם”. וכל זה נאכף באותה חומרה בשאר ערי־הקודש – חברון, צפת וטבריה; אך בערים אלו אין הדיכוי מורגש כל־כך כי אין הבריות מרבים כל־כך במגע־ומשא עם החיים האירופיים; ובשלש הערים האלו היו חיי הפולחן ההלכי דבר מובן־מאליו ממש כמו החיים שבתוך מנזרים.

ענין הוא לתיאולוג או לחכם־פילפול לתאר אל־נכון מה טיבה של דת־ההלכה; אבל מצד כמות החומר, וקשי הלימוד, אין כל ספק שדי בה להעסיק אדם כל ימי־חייו.

כדי לכלכל יישוב שלם שעיסוקו אך־ורק בלימוד מסוג זה, ולוּ אך במזון ובמלבוש מן הסוגים הפחוּתים ביותר, יש להשיג, כמובן, עזרה מבחוץ. זאת מנסים לעשות על־ידי שיטת השליחוּת. היהודים גם לוו כסף מיושבי העיר, וההלוואות נושאות ריבּית עצומה, שאותה יש לשלם מן הקופה הכללית (הקרויה קופת ה“כוֹלל”), ככל שההכנסות זורמות ובאות. משום ריבּית זו, וכן גם הריבּית המגעת ליהודים מקבלי־הקיצבה (שבתוקף פקדונותיהם יש להם זכויות בקופה), הואיל ואותה משלמים בראשונה, לא נותר אלא מועט־שבמועט בשביל העניים אשר לעזרתם הכסף נשלח, ואשר אין להם לא זכות ולא סמכות להחליט למנוע את הגדלתה של קרן־החוב.

כאמצעי לכלכלתו התמידית של יישוב שלם הרי זו שיטה שבּהכרח נזקה מרובּה. שיבּוש מובהק הוא להחזיק ציבור של עשרת־אלפים איש בעיר אחת אך־ורק כדי שימלאו תפקידים שהדת מחייבתם. כמו שאמר לי ידיד טוב, אחד מן היהודים עצמם: “מה היינו אנחנו אומרים בכל מקום אחר אילו היו כל בני־האדם אנשי־כהונה?”

אולם בחיי־המעשה אין הרעיון מתגשם ואינו יכול להתגשם. הכרח שיהיו בעלי־מלאכה ושאר הדיוטות; והללו אסור שיהיו עבדים לאגודה המחלקת כספים. נוֹאל הוא הרעיון של אוליגארכיה דתית המַקציבה לחם־חוק רק על־פי שיקולים קלריקאליים ודתיים, אפילו היו הכספים מספיקים למילוי צרכיהם של הבּריות.

אך בשעה שהכספים אינם מספיקים הרי הקושי גובר, וציבור גדול של פושטי־יד אין לו תקוה עד שיוכלו הללו להישען על ימינם־הם ולסלק ידם מן החובות והזכויות ההלכיות. מקובל הוא לחשוב כי השינוי הצריך לחולל את הדבר הזה יוכל להתרחש רק באִטיוּת ובהדרגה. אך אפשר יבוא יום ופתאום תימצא איזו תרופה חריפה שתכריע בענין, ושוב לא יהיה הגרזן מוטל בטל אצל שרשו של אילן.

באוקטובר נערכה במעון הבישוף האנגלי אסיפה מטעם ידידים של המיסיונים הדתיים, בפרט אלה הפועלים בקרב היהודים, לתיאום אמצעים להקמת מוסד חקלאי שיאפשר ליהודים־נוצרים להתפרנס מעמלם הם. תכנית זו הראויה לשבח, שלוּקחה מתכניות שפירסמו גורמים אחרים קודם־לכן, ובמידת־מה כבר היתה פועלת, הוגשמה לאחר־מכן ולבשה אופי של “חוָה לדוגמה” ביפו, שנוצרים מבני־ישראל לבדם ניהלו אותה ועבדו בה. וכך התקיימה, ואם גם קיום רפה, משך שנים אחדות.

הערת העורכת    🔗

מעט־מעט נתחוור לחשובי היהודים באירופה ובאמריקה מצבם של אחיהם בארץ־ישראל. סוף־סוף הכירו לדעת אל־נכון שרק החינוך וחרושת־המעשה יוכלו להעלותם ממצב האביונוּת שבּו שיקעה אותם השיטה הנוכחית. סיר משה מונטיפיורי היה אחד הראשונים שעמדו על כך. הקטעים הבאים, מן ה“ג’ואיש כּרוניקל” של ה־1 ביוני 1877, יעידו מה־רבה ההתקדמות שהושגה בהסבת תשומת־לבם של יהודים במקומות שונים בעולם אל הצורך בנקיטת צעדים להפסקתה של חלוקת צדקה סתם ואל הצורך להמיר אותה במוסדות מאורגנים היטב בחרושת־המעשה, ועל הכל בעבודת־האדמה.

“עתה־זה פירסם ועד־הצירים האמריקאי דין־וחשבון המכיל בעיקר את חליפת־המכתבים בין הנהלת הוועד לוועד־הצירים הלונדוני, האגודה האנגלו־יהודית [”אגודת־אחים"], חברת כל־ישראל־חברים בפאריז, האַליאנץ היהודי של וינה וּועד ארץ־ישראל בברלין, ‘כדי להסכים על תכנית לפעולה משותפת להרמת מעמדם של יהודי ארץ־ישראל ולהשבּחתם המוסרית והרוחנית’. חליפת־מכתבים זו בעקבות שורה של החלטות שנתקבלו בוועד האמריקאי לאמור כי רצויה פעולה משותפת, והובּעה התנגדות לשיטה של חלוקת־צדקה בלא הבחנה, הנוטה ל’עירעור רוחם של המוני התושבים היהודים בארץ־הקודש'… המכתב־החוזר של ועד־הצירים זכה לתשובה מן האגודה האנגלו־יהודית, שנתנה ביטוי להסכמה כללית עם ההחלטות שנתקבלו והציעה להקים אגודה יהודית־אמריקאית.

"המזכיר של קרן סיר משה מונטיפיורי כותב: ‘אם תואיל לעיין בקריאה שפורסמה על־ידי ועד זה, תמצא שכבר הקדימו את השקפותיך בעיקרן, וכי הוועד מסכים עמך הסכמה גמורה באשר לסכנה של טיפוח הבּטלה בארץ־הקודש, וכי למעשה הכריז ששום חלק מן הקרן לא יופנה לצדקה או למתן־נדבות בלבד’. המזכיר פונה אל הוועד בקריאה להשיג את שיתופם הפעיל של היהודים שבאמריקה בחיזוקה של קרן־העזבון.

“הוועד המרכזי של חברת כל־ישראל־חברים בפאריז מביע את הסכמתו הכללית עם ההחלטה, ומוסיף, 'אחדים, ואתה עמָנוּ בכלל אלה, סבורים כי אין תקנה של ממש למצבם של אחינו בארץ־הקודש אלא בפעולה האִטית אך הבטוחה של החינוך ושל עמל־כפיים הנעשה הרגֵל. לכן הם מעדיפים שיתקדשו הצעירים לעבודת־האדמה או למקצועות אחרים, שבּכוחם יוכלו ברבוֹת הימים למצוא להם מחיה ביושר. אחרים, ששאיפות טובות מפעמות בהם לא פחות אלא שהם רואים לעיניהם אך ורק את המראֶה של דלוּת שסיבותיה נעלמות מהם, הללו דואגים רק לסיפוק הצרכים הגשמיים של ההוֹוה; ואם גם חרדת דאגתם מובּעת בתרומות־צדקה נדיבות הנותנות להם כבוד, הרי תרומות אלו עצמן השפעה חמורה להן בכך שבּקרב היהודים שבארץ־ישראל הן מקיימות, אם אינן מעודדות, הרגלים מדאיבים, ולא עוד אלא שהן מפרנסות את החלאים שנוגעו בהם תחת לרפּאם… התשובה מאת הפרופיסור לאזארוס היא סקירה מקיפה, קולעת ובוֹטה על הנושא כולו. וכך הוא כותב, ‘אני משוכנע שכל עוד יוסיפו לאסוף במחצית העולם כספים למען ארץ־ישראל, וכל עוד יחולק הכסף בצורה הנוכחית, הרי יקשה עוד יותר לרפא את הקלקלות המוסריות והכלכליות העמוקות’… סיכום זה של חליפת־המכתבים ילַמדנו שהארגונים היהודיים החשובים ביותר שבעולם, כולם עד אחד, מאוחדים בהבּעת מורת־רוח משיטת החלוקה (מתן־נדבות) הקיימת עתה, לדאבון־הלב, בירושלים, וכולם כאחד מצטרפים לדעה שאפשר לצפות לשיפור של ממש רק בפעולה משותפת, בפיתוח תכניות לעידודם של מפעלי־חרושת ולהרמת מעלתם המוסרית, החברתית והחינוכית של בני־העם”.

אך קושי נוסף שכמעט אין להתגבר עליו עומד על דרכה של כל תכנית שלפיה אולי יתנו יהודים באירופה תעסוקה חקלאית לאחיהם הדלים בארץ־ישראל. היהודים האדוקים ממילא לא יתנו ידם לשום דבר שאולי ייראה בחינת השָבתה של ארץ־ההבטחה, אשר אותה הוציא האלוהים מידיהם למשך זמן־מה.

הם מצטטים את ויקרא כה, 23: “והארץ לא תימכר לצמיתוּת, כי לי הארץ”; והם חוששים שיחטאו בחילול שם־שמיים אם יעודדו אפילו רכישת חלק מן הארץ הקדושה.

פרק עשרים ואחד: החברה הספרותית הירושלמית והקולג' האנגלי בירושלים    🔗

חיבור זה הואיל ואינו מיועד רק למנות את עלילותיה של המלחמה הרוסית או את המאורעות שהיו קשורים בה אלא בא הוא בעצם לתת תמונה ותיאור של ירושלים וארץ־ישראל בימי מלחמת־קרים, רשאי גם רשאי הוא להביא מיני עניינים השופכים אור על הארץ ועל יושביה.

בין העניינים הללו אשר זיקה להם אל חיי־החברה של האירופים אפשר לציין גם את החברה הספרותית הירושלמית.

עוד בחודש הראשון לבואי אל ארץ־הקודש ב־1846 הצעתי לקיים מעין אגודה ספרותית בחוג מקוֹרבינו, שהרי, מחוץ לשיקולים דתיים טהורים, חיים היינו בעיר ובארץ המשוּפעות במזכרות היסטוריות ובגילויים מגוּונים של הטבע האנושי, שכּולם בעלי חשיבות גדולה מאד. נוסף לכך היו לנו אפשרויות לשמוע או לדבּר לשונות מזרחיות בכל יום ומשך כל היום כולו, אם נבחר בזאת. ודומה היה שאם גם עד כה לא נתגלו רק מעט דברים לליבּונן של אותן סברות שהועלו בנקודות העיקריות המעניינות מבחינה טופוגרפית (ראה “חקרי מקרא” של רובינסון, והמהדורה הראשונה של “עיר־הקודש” לוויליאמס, שהיו אז החיבּורים החשובים היחידים בעניינים אלה), כדאי יהיה לציין ולרשום לזכרון עובדות ברורות שאולי תצאנה לאור באשר לארכיאולוגיה, לבוטאניקה, לטבע ולמטיאורולוגיה של האקלים.

יתר על כן, נראה היה כי אפשר שכדאי יהיה ביותר להקים ספריה של קבע לשימושם של לומדים, או להקמת מקום לפגישות לזרים המבקרים בירושלים.

בעת ההיא (1846) לא העלה איש מאתנו על דעתו את הרעיון של “קרן לחקירת ארץ־ישראל”.

התכנית הוצעה לראשונה (על־ידי המחבר) למי שהיה אז רופא “המיסיון היהודי”. הבישוף אלכסנדר מת זמן קצר לפני כן, יורשו לא נתמנה עדיין, ולפיכך לא היה בזמן הזה בישוף אנגלי בירושלים.

ד"ר א. מקגוֹאַן, הואיל והוא עצמו היה מוסמך האוניברסיטה של קמבריג', וקיבל מענק שנתי (£40 כמדומה) מן הוועד הלונדוני שלו לניהול גן בוטאני (אף שלא נראתה כל תוצאה לדבר), הרי על־פי שורת ההגיון אפשר היה לחשוב שיתמוך בתכנית.

אכן, למעלה משלש שנים לא נעשה דבר, עד שסמוך לסוף 1849 החל הענין בביתי, על־ידי קבוצה קטנה של שבעה אנשים, אשר ששה מהם היו אנגלים היושבים בירושלים, אך רק אחד מהם היה קשור ל“אגודת המיסיונרים”.

כך החלה “החברה הספרותית הירושלמית”, שכּלל־יסוד היה לה ש“מטרת החברה הזאת לחקור וללבּן כל נושא מעניין, ספרותי או מדעי, מכל תקופה שהיא בתחומי ארץ־הקודש ז.א. בגבולות של החבל שבין הים התיכון לנהר פרת ובין הנילוס לאוֹרוֹנטס”.

לאחר זמן נעשו הבישוף גוֹבאט והרוזן אבּרדין סגני־פטרונים, והוד־חסדו הארכיבישוף של קנטרבורי (האוּלי) נעשה פטרון.

הנסיך־בעלה־של־המלכה גילה את קורת־רוחו מן המאמץ בשלחו תרומה נאה לקופת הספריה; ומלך פרוסיה הורה שיהיו חברי החברה הספרותית הירושלמית רשאים להשתמש חינם בספריה המלכותית, שעמדו להקימה, הקשורה לאכסניה ולקונסוליה של פרוסיה. משנודע הענין, הצטרפו חברים לחברה. פגישות שבועיות נערכו בקונסוליה הבריטית משך חדשים אחדים בכל שנה, בדרך־כלל כל חדשי החורף, ורשוּמות הדיונים נוֹהלו כדת. הושמעו הרצאות ונערכו שיחות על נושאים שונים הקשורים בתחומים שלפנינו.

עתיקות ודוגמאות בבוטאניקה ובחכמת־הטבע נאספו בשביל מוזיאון, שהוחל בהקמתו. ספרים ניתנו לצורך הקמת ספריה.

זרים מלומדים באירופה ניאותו להיעשות חברים־מתכּתבים. ידידים רבים באנגליה ובגרמניה תרמו ספרים וחפצים בשביל מוזיאון כללי; מחוץ לאלה שאספנו אנחנו בחלקים שונים של הארץ, או שנתרמו על־ידי תיירים ממצרים ומקומות אחרים, או על־ידי לייארד מאשוּר (אלה האחרונים היו בעלי ערך גדול מאד), בשביל מוזיאון מקראי והיסטורי מיוחד הקשור בארץ־הקודש. כרך אחד או שנים של כתבי־יד שומרוניים עתיקים נתקבלו בשביל הספריה הירושלמית, ואחדים הושגו גם בשביל ספריית המוזיאון הבריטי ונשלחו לאנגליה.

המטרות שהוצבו לחברה הספרותית הירושלמית היו נרחבות, אך כדברי המחבּר בשנת 1850, כאשר פנה אל החברים בתורת נשיא החברה בישיבת־הפתיחה של אותה שנה, “כשלעצמנו אין אנו מתימרים לנהל במלוֹאה את חקירת כל הנושאים שיש בהם ענין ספרותי או מדעי בארץ־הקודש. לא היינו צריכים לעשות זאת אילו היו חברינו מרובּים יותר ועתותינו פנויות יותר מכפי שהן עתה, שהרי לכולנו כמה וכמה עיסוקים לעסוק בהם בחיינו, ואין אנו האנשים שעתותיהם פנויות ללימודים. ואף־על־פי־כן מקווה אני שנוכיח (אם בכלל יהיה צורך לעשות זאת) שאין החברה שלנו צריכה לסגת לאחור בשל כך. יתרונות מיוחדים כל־כך מקיפים אותנו עד שיכולים מוחות פעילים, בפרקי־זמן קטנים, לעשות לקידום המטרות שלפנינו יותר ממה שיוּתן להשיג בעמל גדול בהרבה בארצות שאין אפשרויות כאלו מזוּמנות בהן. והטרודים ביותר בתוכנו אפשר מאד שיהיו העֵרים ביותר לברכה שאפשר להפיקה מהחלפת עיסוקים… מן הניצול המועיל של רסיסים קטנים של זמן יקר”. כמה מן הסוגים המיוחדים של הנושאים ששייכים היו כדין לשדה המחקר שלנו הוצעו¹⁹⁵ לפני האסיפה במשפטים הבאים: –

I. בבירור הליכות המקרא ומנהגיו יש לנו יתרון בכך שבטיולינו ברגל וברכב יום־יום, או אפילו במראות־הבית שלנו, נוכל להשוות את החיים הממשיים עם כתבי־הקודש ביתר ודאות ממה שאפשר ללמוד באירופה מתוך ספרים כגון אלה של ברדֶר (Burder) והארמֶר, שבהם הרגלי היהודים בארץ־ישראל מוסברים על־פי מנהגי מצרים, מארוקו, פרס, סין, הודו ואיי הים הדרומי.

II. אלה מאִתנו השוקדים על לימודן של לשונות מזרחיות עתיקות בקשר למקרא ימצאו בדפיו לא רק את המלים העבריות, הכּשׂדיות והיווניות הרגילות אלא גם שיוּרי מלים מצריות קדומות, שׂרידים של ניב מקומי כנעני (שעודם מצויים בשימוש עד עצם היום הזה), שברירים של בנין שמות שומרוניים, כמו גם של הלשון שעתה נעשתה מעניינת במיוחד מתוך שנמצאו כמותם באותיות־כתב בעלות ראשי־חץ¹⁹⁶ בתוך חפירות נינווה; מובאות בלשון־הדיבור הסורית בברית החדשה, ושימושן של מלים לאטיניות באוונגליון היווני המסייעות לשפוך אור על התקופה היחידה שבה היה האוונגליון יכול להיכתב.

III. הנומיסמאטיקה תוכל להמציא שטח מיוחד ומהַנה להסתכלוּת, אשר לא די שאין לבזותו כלל בחינת מדע של פרוטות חלודות אלא אף יכול הוא להתפאר בכך שמצד הידיעות הגלומות בתעודות בהן עליו לעסוק מהימנות הן הרבה יותר מספרים שהרי אינן צפויות לשגיאות של מעתיקים או מדפיסים; עובדה או תאריך שנחקקו פעם במטבעות או במידאליות טבועים הם לבלי השיב… למשל, איכר מביא לאספן חופן מטבעות שעבר זמנן; לאחר שבוחנים וממיינים אותן מתברר שהן עבריות, כוּפיות, ביזנטיות, פ’ניקיות, רומיות, ונציאניות ויווניות, וחילופן או מחירן הוא מטבע של התורכים. אבל צא וּראה את תמונת ההיסטוריה שאתה מוצא כאן מן הארץ בה אפשר היה למצוא את כל אלו יחד לאחר ששטפוּה הצבאות המנצחים של בית תלמי, הקיסרים, הצלבנים והעוֹת’מאנים… הנצחונות הללו שלא הושגו אלא בטבח בל־ישוער של נפשות אדם ובסבלות אנוש שאין ערוֹך להם, ואף־על־פי־כן מעידים הם עד־מה העריכו האומות הגדולות שבעולם אותה ארץ שבּה אנו יושבים עתה. כהדגמה למקרא, הרי המטבעות המאקידוניות שעליהן התואר Εύερ́γέτης תסברנה מדוע בלוּקס כב, 25 נאמר כי הגויים מכנים את מלכיהם “עושי חסד”; הקרן הרמה של ה“בֶדן” או היעֵל (בעל־חיים מילידי סוריה) על קובעו של טריפוֹן, או קרן־האיִל של אלכסנדר, שאותה אימצו להם יורשיו, ימחישו את הדימוי השכיח כל־כך בכתבי־הקודש של “הרמת הקרן”. ויורשה לי להוסיף, למרות דעתו של פּינקרטוֹן, כי ראוי שנעמיד לנו למטרה מיוחדת לאסוף סוגים רבים ככל האפשר של מטבעות עבריות שאין להטיל בהן ספק.

IV. ועוד יוכל חכם־הטבע הנוצרי לשאת דברו בתוכנוּ, כמוהו כאחרים במקומות אחרים, על התצורות הקמאיות – בזלת, צוּק סוּלמי או חֲוור – ולהמציא לאגודתנו ידיעות מעניינות עד מאד. אך עם שיסייר בבקיעים העמוקים ובשכבות המעוקמות של הארץ מן־הסתם גם יחוש עד כמה תרם הנוף הזעֵף להלך־הנפש העז והרציני – שרוח ממרום נאצלה עליו – בתוכחות הנביאים הקדושים; ממש כמו שנוסעי הזמנים האחרונים מבטיחים לנו כי במדבר הצחיח סביב ים־המלח כל עוף, הולך־על־ארבע ושרץ לובשים פחות או יותר, את צבע הסלעים שמסביב.

המדבר הגדול והנורא בו הנהיג הענָיו באדם אומה שלמה משך ארבעים שנה – התווים הווּלקאניים של ים־לוט¹⁹⁷ – ים־כינרת החביב – הירדן הנמהר, מרחב חוף־הים הארוך במערב – כל אלה מעידים לא רק על הטבע אלא גם על המקרא. ואותה הרמוניה קיימת בתחומי הזואולוגיה והבוטאניקה.

V. נוסף על כך יוכל איש הכלכלה המדינית להגוֹת בחבל־הארץ המיוחד שבּו הואיל האלוהים לשכן את עמו המיוחד, המגוּון עד מאד באקלימו ובסגולותיו, דווקא בנקודה בה אירופה, אסיה ואפריקה נפגשות – אבן הפינה של שלש היבשות המצויה בין ים למדבר רחב־ידיים ואין בה נהר יאֶה לשיִט; ואף כי נמליה בלי ספק יפים היו לשימוש בעבר יותר מכפי שהם בהוֹוה, מעולם לא די היה בהם להקים אומת סוחרים מן התושבים.

נושא פורה למחשבה יוכל להימצא גם בניווּן המתמשך באוכלוסיה ובחרושת־המעשה במרוצת הדורות, כמו גם בסיכּויים שיצוצו לפרקים ובצִדם איזו אפשרות קרובה־לוודאי של שיפור; ועל כך יוכל להוסיף (על־פי דעותיו) את התקוות שמעלה הנבואה שלא התגשמה.

מחוץ לנושאים שלמעלה, הנוגעים במישרים כל־כך בכתבי־הקודש, יש שני נושאים מופלאים המזדקרים מעל לשטח הכללי של ההיסטוריה מאז התקופה בה קמה הנצרות והתפזר העם היהודי. כוונתי –

1. הדת המוחמדנית, שבארץ הזאת איננה סתם נושא לשירה או לפילפולים אלא היא מציאות חיה. אנו רואים את הצניף הירוק, אנו שומעים את המואזין, אנו מביטים על חצי־הסהר שבדגל, על המצודה שמול החלונות האלה, ואפילו על הכיפה הגדולה בקצה השני של העיר (כיפת־הסלע).

גם התעודות הציבוריות והמטבעות העוברות־לסוחר מונות למניין בריחתו של מוחמד ממכּה…

2. מסעי־הצלב וממלכת־ירושלים הלאטינית. תולדותיה של ממלכה זו ראויות לתשומת־לב רצינית מאד, הן בעקרונות ובמניעים שבהם מקורה והן במשך־חייה הרצוץ והחטוּף והן בשרידי חורבנה המאלפים.

חשיבות פחותה אך במעט מבּחינת האינטרסים של האנושות נודעת לשני המוסדות האלה, שראשית צמיחתם באדמתה של ארץ־ישראל, ועודם נאחזים בה בעקשנות מיוחדת:

1. ההלכה [במקור:Rabbinism] של היהודים.

2. העקרונות האֶרמיטיים והקוינוֹבּיטיים, או ההֵרמיטיים והקוֹנוונטוּאליים [כלומר – עקרונות הפרישות וחיי המנזרים הנוצריים].

יורשה לי להזכיר עוד נושא אחד, שבדין אפשר יהיה להכניסו לתחומנו, והוא האמנויות היפות: – הארדיכלות, הציור, הפיסול, והמוזיקה, ואלה אפשר לחלקם למחלקות או לתקופות: –

1. עבריות. 2. יווניות, תחת שלטון בית־תלמי ומשפחת הורדוס. 3. מוחמדניות, מאמצע המאה השביעית למנייננו עד היום הזה.

גם המוזיקה והשירה הגיעו לשיא פריחתן בתוך העיר הזאת. ודאי הדבר שמעולם לא היתה דת־עכו"ם שפיתחה בהתמדה, באמצעות המוזיקה, פולחן יקר ומשוכלל כגון זה שהיה נערך במקדש העברי. והרגש הפיוטי העברי לא היה רק נחלתם של מחבּרי המזמורים והנבואות ברוכי־ההשראה המצויים עתה ברשותנו, שהרי דוִד, ישעיה וירמיה לא המציאו אלא, על־פי הרוח שעוֹרתה עליהם ממרום, השתמשו בכלליה של אמנות שכבר היתה קיימת.

וכי לא שׂמנו כולנו לב למלבושי האיכרים של בית־לחם – גברים ונשים כאחד – המשוּפּעים בפשטות צבע אדום וכחול? עד כמה הם עולים בקנה אחד עם התמונות של אמני איטליה הגדולים משכבר! יכול אדם לדמות בנפשו שקוֹרֶג’וֹ ורפאל ציירו ומשחו במכחוליהם על־פי מלבושי הקבוצות או הבודדים שבהם אנו פוגשים בכל יום ויום בדרך בין ירושלים לבית־לחם, אנשים שכּמו נוּכל לפנות אליהם בשמם. דומה כי דבר זה אפשר לתרצוֹ רק אם נניח שמִתווים בצבעים נמסרו או הובאו לאיטליה על־ידי נזירים או עולי־רגל בשובם לאירופה.

הנשיא, בדבּרו על חקר הנומיסמאטיקה כאחד התחומים הראויים לתשומת־לבה של חברה ספרותית בירושלים, שמח לדעת שאחד מחברינו, הרוורנד ה. צ‘. ריינהארט, עוסק היה במחקר זה בהצלחה מופלאה. בישיבה שהתקיימה ב־9 בפברואר 1854 הציג לראוָה אחד מן האספים הנאים ביותר של מטבעות ארץ־ישראל שהיו מצויים אולי בעולם, מטבעות שנאספו כולן בארץ. אוסף זה כלל מטבעות עבריות של החשמונאים; מטבעות של אלכסנדר ינאי; של מלכויות פרס ויוון; של הקיסרות הרומאית, של הטטרארך הורדוס, ושל הורדוס אגריפס, והיו בו דוגמאות מן המטבעות של ירושלים, טבריה, קיסריה, נבּלוס, ציפורי, אשקלון, וכו’, ובנוסף להן מטבעות כּוּפיות, ערביות, צלבניות, מצריות ותורכיות.

הערת העורכת    🔗

הנשיא של החברה הספרותית הירושלמית לא החמיץ שום הזדמנות להעמיד את החברים, וכן גם תיירים שביקרו בארץ־הקודש, על הצורך במחקר טופוגרפי מדויק יותר, ובחפירות. הוא עצמו היה הראשון שב־1849 גילה וציין את אנטיפטריס העתיקה בראס־אל־עין, וכן עוד הרבה אתרים קדומים. (ראה דיוני החברה הספרותית הירושלמית לשנת 1849־1850. כל הנימוקים שמאז השתמש בהם המאיור וילסון ב“רשוּמות” של הקרן לחקירת ארץ־ישראל מובאים שם על־ידי מר פין ב־1849, להוכחת זיהויו של האתר).

ב־1851 הזכיר לחברים כי "עדין לא התחלנו בסקר הגיאוגרפי המדויק של ארץ ישראל, שבעינינו הוא רצוי כל־כך. עדיין לא פילחנו שום תל בעמק־הירדן בחיפוש אחר שרידי אמנות כנעניים או פלשתיים… אבל… הצבענו על האתרים של כמה מקומות מהוּללים שנשתכחו מזמן מידיעתם של אירופים, כגון עלמון מיהושע כא, 18 (או עלֶמת שבדבה“י א' ו, 45; עמק האֵלה של שמ”א יז, 2; חדשה של חשמונאים א ז, 40, ובית־צור עם בית זכריה מחשמונאים א ו" שאת כולן גילה וזיהה המחבר עצמו). הוא גם קרא להקים “בירושלים מחסן של מכשירי גיאודֶזיה ואסטרונומיה פשוטים אך טובים”… וכן גם של “מכשירים מטיאורולוגיים על־מנת שיִצפו החברים־המתכתבים בעת־ובעונה־אחת בנקודות שונות של הארץ הזאת המגוּונת־להפליא… וכן גם לעריכת תצפיות מגנטיות”. והוא ביקש סיוע בהקמת מוזיאון מקראי מיוחד לטבע, וגן נסיוני ובוטאני.

וֹלעת הזאת גרו בירושלים כשלושים אנגלים מבוגרים (מחוץ לילדים), והיה מספר גדול עוד יותר של אנגלים וגרמנים מכוח התאזרחות, סורים ונוצרים עבריים, שהבינו, דיברו וקראו אנגלית היטב.

בישיבות החברה הספרותית השתתפו אחדים מכל אלה כמו גם תיירים־לשעה או תושבים ארעיים בני כל הארצות, שאחדים מהם היו מלומדים ששמם מלא עולם כגון ד“ר רובינסון מארצות־הברית – החלוץ הגדול בחקר ארץ־ישראל; ד”ר רוֹת ממינכן, ד"ר פֶּטֶרמַן ואחרים.

שאבנו נחת מבּואם של שני אמנים מהוּללים מאנגליה – הלא הם מר ו. הוֹלמן האנט ומר סֶדוֹן, שבאו לגור בעיר־הקודש על־מנת ללמוד את נופי המקרא ואת מנהגי המזרח.

האחרון (מר סֶדון) תקע אוהל בין עצי־הרימון מעל חקלדמא, ותמונת “הר־הזיתים וכפר־השילוח”, שאותה צייר המצויה עתה במוזיאון דרום־קנזינגטון, צוירה במקום ההוא. הוא מת כעבור זמן קצר במצריִם.

הראשון (מר הולמן האנט) התגורר בירושלים תוך שהוא עובד בחריצוּת על תמונתו, “מציאת ישוע בבית־המקדש”. כוונתו היתה להשיג דיוקני יהודים בירושלים בשביל תמונה זו, ואכן הושגו (במחיר רב, כמובן) כמה דיוקנים מצוינים של יהודים לכל הדמויות הראשיות פרט לשתים. 

באשר לאלה היו קשיים בלתי־צפויים. יהודי ירושלים רגישים במיוחד בענייני דת, וצץ בראשם הרעיון שהתמונה מיועדת להיתלות בכנסיה על־מנת שיסגדו לה – שעל־כל־פנים יסגדו לציורו של ישוע עצמו – והם מיאנו לתת יד לחטא גדול כל־כך על־ידי שיניחו לדיוקניהם שלהם להופיע. כן גם אי־אפשר היה להשיג בשום הון שבעולם דיוקן אשה שתגַלם את הבתולה־האם. והרתיעה מלהרשות את ציורם של דיוקנים לא פחתה עם הזמן אצל אלה שחשו בה ביותר; לדעתי, ההיפך הוא הנכון.

מר האנט החל גם בתמונתו הגדולה, “השׂעיר־לעזאזל במדבר”. מצאו עז מורעבת ועלובה ככל הדרוש, וצוירה דמותה; אך כדי להשיג את הצבעים הנכונים של הרי־מואב בשעת השקיעה, בתקופת־השנה ההולמת את יום־הכיפורים, שהיא גם תקופת־השנה הטובה ביותר לגוֹניהם הנהדרים של ההרים, יצא האנט לדוּר כשבועיים ימים במקום השומם ביותר ליד הקצה הדרומי של ים־המלח, בעונה בלתי־בריאה, ובאין עמו כי אם דראגומאן אחד ומורה־דרך ערבי אחד, ולפעמים שנַיֹם. אומץ־לב ואהבת־אמנות מופלאים!

הולמן האנט היה הצייר הראשון שהעז לצייר את הצבעים האמיתיים של הרי־מואב. אנו שהתגוררנו בירושלים, אשר שנה־שנה השתוקקנו לראות בהעתקת הגונים הללו מרהיבי־העין והניגודים הללו הנהדרים אל הבד, כמה שמח לבנו כאשר ניצבה התמונה ההיא לפנינו בתפארתה ובנאמנותה הנפלאה לטבע.

משך שנה זו, 1854, וחלק משנת 1855, קם לנו בקשר לחברה הספרותית מוסד שפעל בירושלים בלי התהדרות ובכספים מעטים מאד. לאמיתו של דבר, נעשה נסיון על־פי העקרון של זרע־החרדל לסַפק צורך שהיה מורגש זה־כבר.

מוסד זה נועד לשמש גרעין לקולג' ובית־ספר תיכון אנגלי, אשר בשום־פנים לא יפריע לבתי־הספר היסודיים של הבישוף. הרעיון להקים בירושלים קולג' עלה למעלה מעשרים שנה קודם־לכן במחשבתם של אנשים שחזו מראש שירושלים מתחילה להתנער מאפלת־הדורות, ואשר יכלו להעריך את היתרונות אשר לעיר הזאת לעומת מקומות אחרים, שבזכותם תוכל להיות מרכז חינוכי גדול. בכל רחבי המזרח היה, ויש עדיין צימאון לחינוך, ומזרחיים בני כל השכבות ישישו לזכות בברכותיו של מוסד מעין זה.

נוסע אחד שהיה בארץ־ישראל ב־1853, שהבחין במחסור במוסדות להשכלה גבוהה, נתן את התרומה הראשונה של 30 ל. כהתחלה לקרן־הקולג'. עובדה תכנית והיתה תקוה להגשימה בהדרגה.

הבישוף ניאות לשמש מפקח. הרעיון היה שאם תצלח התכנית הרי, לפי שמו של המפעל, יתחלק לשני חלקים – האחד, בלי שיהיה קולג' תיאולוגי בשום מובן, אפשר יימצא מועיל לעשייה מיסיונרית. הכּווונה היתה להציע אפשרויות לאנשים שאולי ירצו ללמוד בענף חכמה כלשהו, על־פי בחירתם החפשית ובלי כל הגבלה שהיא.

בית־הספר התיכון נועד לתת חינוך טוב לא רק לילדים בני־הארץ מכל הלאומים אלא גם למשפחות הגרות בלבאנט, או אף בהודו, במחיר זול יותר, ובסמוך יותר אל ההורים, מכפי שיושג על־ידי שיגור הנערים לאנגליה. כך יושג גם היתרון שבשיחת־יומיום בלשון־הדיבור בשפות מזרחיות. הורים מהודו יוכלו לבקר אצל ילדיהם בלי שיפסידו (על־פי התקנות הקיימות) את מחצית משׂכּורתם, הפסד שייגרם להם אם יעברו את הים לאירופה.

בתקופתנו־אנו היו האנגלים הראשונים שעמדו על חשיבותה של הקניית חינוך לדורשיו, והבישוף אלקסנדר יסד בתי־ספר שיוֹרשוֹ חידשם והרחיבם.

אחרי־כן באו בתי־ספר מיסודם של לאטינים, יוונים וארמנים; אך הללו הרחיקו לכת יותר והקימו גם סמינריונים או קולג’ים לתלמידים קשישים יותר. ב־1853 המשיך הסמינריון הלאטיני בפעולתו בירושלים, עד שיעבירהו הפטריארך לבית־ג’אלה.

תשעים תלמידים היו בעת הזאת בבית־הספר היווני לבנים ליום שלם וחמישים בחורים בקולג' שהוקם במנזר־המצלבה שליד ירושלים.

לארמנים היו בתי־ספר וקולג' המסופחים למנזר הגדול על שם יעקב הקדוש. ליהודים היו תמיד בתי־ספר יסודיים ללימוד עברית ומוסדות ללימוד התלמוד וספרות ההלכה.

מיס קוּפר יסדה בית־ספר לבנות להורות בו ילדות יהודיות ולהכשיר בו תלמידות מבוגרות יותר. לנזירוֹת הפרוסיות היה בית־ספר לבנות מכל הדתות. לנזירות־הרחמניות ממִסדר יוסף הקדוש היה בית ספר לבנות, ואחיות־ציון, הן, ה־Dame de Sion נתנו השכלה גבוהה לילדים בני כל הדתות.

אך לנו לא היה קולג' אף לא בית־ספר גבוה לבנים ולגברים, מקום שם יוכלו תלמידים בני כל הלאומים ללמוד כל ענף של חכמה כבחירתם.

בית־ספר וקולג' מעין זה בירושלים אפשר יהיה לעשותם מכשירים מחזיקי ברכה מרובּה בארץ־הקודש. אפשר שכמוסד חינוכי בלבד, אם ינוהל כהלכה, יתפוס את המדרגה הראשונה. עברית ויוונית, תורכית וערבית, סורית, חבשית, הינדוּסתנית, רוסית, גרמנית, צרפתית, איטלקית, ספרדית ואנגלית (ועוד לשונות) הן שפות המדוברות יום־יום בירושלים.

ההיסטוריה ודאי שאפשר ללמדה בצורה מועילה מאד בארץ שדורות־העבר הותירו בה כה הרבה עקבות בל־יימחו. התיאולוגיה בהכרח יכירנה מקומה בארץ בה ניתנו ראשונה לבני־האדם מצוות משה, וישוע, האדון בכבודו־ובעצמו; בארץ בה שלטת דת הקוראן; בארץ בה צצו ועלו רוב צורות הכפירה והשגגה.

שאר ענפים של חכמה יהיה בהם בירושלים ענין רב לפחות באותה מידה כברומא או באתונה, במצרים, צרפת, אנגליה או גרמניה.

מבחינה מיסיונרית אין כירושלים בעולם כולו מרכז לשטח העצום שבתוכו אפשר להגיע אל יהודים, מוסלמים, ערבים, דרוזים, שאר סורים שאינם מאמינים באל אחד, וכן פרסים, תורכים וצ’רקסים, טאטארים וכורדים, כושים, אפריקאים בני גזעים הרבה, חבּשים, קוֹפטים, ארמנים, כשׂדים, סורים יעקוביטים, מחוץ לכנסיות המייצגות הגדולות והרבה עממים נידחים.

יתר על כן: קשה להפריז בהערכת התועלת שיוכלו אנגלים צעירים, ובפרט אנשי־דת צעירים, להפיק מישיבת שנה או שנתיים בעיר־הקודש אחרי סיימם את האוניברסיטה. כאן יוכלו ללמוד את המקרא בארצו שלו, אשר רק בה אפשר להבין את כוח הדימויים, ההדגמות, אלף ואחד הרמזים שבדרך־אגב על הטופוגרפיה, האקלים וסגולות הטבע, בכל גיוונם ובשלמוּתם.

היכן אפשר יהיה להטיב ללמוד את הלשון העברית כמו על הר־ציון, מקום שם התפילות של כנסייתנו־אנו נישאות יום־יום בלשון הקדושה ההיא, ובקרב העם היהודי, שעדיין זו לשונו החיה? היכן אפשר יהיה להיטיב כל־כך להבין את הצדדים והאנשים השונים של הכנסיה הנוצרית כבעריסתה של הנצרות, מקום שם כל הכנסיות יש להן עדות מייצגות ונבדלות כמו בבית משותף?

אפילו בפוליטיקה אפשר ללמוד הרבה לקחים מועילים בירושלים – היא־היא המרכז ונקודת־המוקד לשאלה המזרחית.

צעד ראשון נעשה לבסוף ב־1854. על תרומת 30 ל. המוזכרת למעלה נוספו עוד כמה מתנות קטנות, ובזמן זה דווקא בא לירושלים הרוורנד ו. ג‘. בימוֹנט, מן הטריניטי־קולג, של קמבריג’, כדי להשלים את ידיעותיו בעברית ובערבית. שיחק לנו המזל עד מאד והשגנו את עזרתו כמנהל לקולג' שלנו עוּל־הימים. הוא התנדב להתחיל בדבר שאכן תפס כי יכול הוא, אף חייב, להתעצם ולהיות למוסד נעלה.

הקולג' נפתח באפריל 1854. התיצבו תלמידים בני אומות והרגלי־מחשבה שונים ביותר – יהודים, סורים, מארוני אחד, כוהן זוּטר יווני, נוצרים יהודים – ששום לשון משותפת לא היתה שגורה על פיהם. את אלה צריך היה לעצב, ללוּש, להכשיר וללמד באמצעות הלשון האנגלית שעד אז לא ידעוה, או שידעוה אך במעט. במידה ניכרת אכן הושגה הצלחה, שכן המלמד והלומד כאחד נתנו את לבּם למלאכה ושניהם נזקקו לכל מיני לשונות אחרות, כפי הצורך, כדי להבהיר את המשמעות. השתמשו בגרמנית, באיטלקית ובערבית; אך לפני תום עונת־הלימודים הראשונה לא היה עוד צורך בדבר ודי היה באנגלית לבדה (להוציא מלה או משפט בשפה אחרת כפעם־בפעם). יום־יום ישב המנהל המסור באורך־רוח אל מלאכתו היגעה, בלי שישגיח בתאריו הגבוהים מקמבריג' – עיטור־הזהב של הנגיד, תואר המצטיין במתימטיקה, והצטיינות בסיום הלימודים הקלאסיים – כיבודים שכמעט לא היו מובנים לרוב בני קהילתנו שלנו בירושלים, שהואיל ולא היתה להם הכשרה אוניברסיטאית, לא אנגלית ולא אחרת, לא יכלו להעריכם כערכם.

כמה מן התלמידים התקבלו לגור, לבקשתם הנמרצת, בבית שנשׂכר בשביל הקולג' ואשר בו התגורר מר בימונט כמנהל; היתר היו תלמידים שאינם גרים במוסד.

לפרקים נתן המנהל הרצאות־פרשנות על הנוסח היווני של הברית החדשה, והללו היו פתוחות לכל דורש. השתתפו בהן אחדים מאנשי הכהונה ומן האדונים היושבים בירושלים; והוא לא מאס במלאכה הצנועה יותר של הוראת יסודות הדת לילדי המשפחות האירופיות, שבשבילם פתח לימודי־יום־ראשון בחדריו שלו.

התיצב תלמיד יהודי צעיר, שהיה מקרה מיוחד־במינו. בקרב בני־עמו יצא שמו לתהילה בזכות בקיאותו העמוקה בתלמוד, אך עתה לומד היה את משנוֹת הנצרות. הוא היה עני וחסר־כל.

סברה היתה כי מידת התבונה מחייבת שלא לתת לתלמידים תקוות של כלכלה, שכּן לא היו קרנות לצורך זה, וחשש היה שמא יהיה הרעיון של החזקת־חינם נוטה לאשר את הדעה המוטעית, ששׂררה בסוג מסוים של יהודים, שטוב לימוד־תורה מן המלאכה, אפילו יהיה זה כרוך במצב של אביונוּת ותלוּת בלחם־חסד.

אולם המועמד הצעיר שלנו היה רציני בתכלית בכוונותיו והוא גמר אומר להשׂתכּר למחייתו. הוא אכן למד ללוּש ולאפוֹת את הלחם שנעשה לשם חלוקה ליהודים הרעבים והעניים, ואחר־כך היה הולך, הוא עצמו “אפוי־למחצה” מן התנור, לשמוע להרצאות של מנהל הקולג'. שׂכרו הספיק לו בדוחק לחַיות את נפשו. ידיד אחד נתן לו מעיל, עוד אחד נתן לו מקום־מחסה, אך מיטתו היחידה היתה רצפת־האבן.

תלמיד אחר, מארוני מן הלבנון, השׂתכּר לפרנסתו תוך כדי לימודים על־ידי הוראת ערבית. אחד מאנשי־הדת נתן לו כמה פרוטות בכל שבוע כתשלום בעד שיעוריו לשוער של בנייני הכּנסיה האנגלית – יהודי מזרחי, מיוצאי אפריקה, שלא ידע להגוֹת בתורה בשום לשון מחוץ לעברית, אף שהערבית היתה לשון־אמו.

ב־19 באוגוסט שמעתי את הרצאת־הנעילה של תקופת־הלימודים הראשונה קודם לפגרת־הקיץ בת החדשיים. בין האורחים הנוכחים היו מר סדוֹן ומר הולמן האנט. המנהל קרא פרק ל"ח באיוב ותפילה שחיבּר להזדמנות זו.

אחרי הפּגרה החלה תקופת־הלימודים השניה.

לפני גמר השנה שיגר הבישוף האנגלי נזיר יווני אחד, יליד תיסאליה, כתלמיד. מוזר היה לשמוע איך היהודי הצעיר שהוזכר למעלה קורא את ה“עדויות” של פיילי (Paley)¹⁹⁸ ומתרגם תוך כדי כך מלה־במלה לגרמנית; וכעבור שעה קלה לשמוע באקראי איך הוא נותן ליווני שיעורים ראשונים בקריאת אנגלית.

הבישוף גם שלח ללימודי אנגלית ומקרא כמה גרמנים צעירים שאותם היה מכשיר לשירות מיסיונרי בחבּש, ואשר כעבור חדשים אחדים יצאו לדרכם לארץ ההיא. לפעמים היו אנשי־כהונה המבקרים בירושלים נוכחים בהרצאות.¹⁹⁹

ב־7 באפריל 1855 (שהיה יום־השנה לפתיחה) השתתפתי במבחן שערך המנהל בפומבי.

לצערנו הגדול עד מאד היו תפקידים אחרים שחייבו עתה את מר בימונט לשוב לאנגליה. מצב קוּפתנו לא הרשה לנו לבקש את שירותו של אדם כלשהו שיבוא על מקומו, שהרי צריך יהיה לשלם לו משֹׂכּורת; והבריות ידעו כה מעט על הענין עד שלא קם איש שיהיה מוכן לקבל את משרת המנהל באותם תנאים כמו מר בימונט.

הקולג' האנגלי של ירושלים הפסיק אפוא בהכרח את פעולתו ב־1855, לאחר שנסיון קצר אך מעניין ביותר הוכיח לנו מה־רב ערכּו של המוסד וכמה הוא נחוץ לסוגים רבים ושונים של אנשים במזרח.

כה נלהב היה מר בימונט בתמיכתו בתכנית הקולג' וכה שמח על שהיה קשור בו, עד שאחרי־כן, ב־1861, כאשי הוציא בלתדון את הדיקדוק הערבי שלו (שנתקבל כספר־לימוד אוניברסיטאי), הגדיר עצמו בעמוד־השער כ“לשעבר מנהל הקולג' האנגלי, ירושלים”. תמיד השתעשע בתקוה שיחוּדש בתנאים נוחים יותר.

אחרי שובו לאנגליה נתמנה מר בימונט על כנסיית מיכאל הקדוש בקמבריג‘. הוא מת שם לאחר שנים אחדות של עבודה שלא ידעה לאוּת ונקבר בכבוד בכניסה לקאפּילה של הקולג’ שלו, וחשובי האוניברסיטה כולה ליווּהו בצער ובחיבּה. בבית בו הדברים האלה נכתבים ראיתי לעתים קרובות אחד מתלמידיו, יהודי רוסי, המתפרנס בכוחות עצמו והוא מלא הכרת־טובה למורהו בירושלים.

לסיום שלמי־תודה צנועים אלה לזכרו של מר בימונט ראוי לי שאזכיר כי ביום חג־המולד 1854 דרש דרשה בערבית בקהילת הפרוטסטאנטים הילידים בבית־לחם. הוא לא שימש בשום אגודה ובשום ועד. פעולותיו במזרח עדיין אינן ידועות כמעט, אך “מעשיו אכן הולכים אחריו”.

גדול מאד הערך שתושבי ארץ־ישראל לכל סוגיהם מיחסים להשכלה אירופית.

לאחר שהופסקו הלימודים בקולג' האנגלי בירושלים לא נותר בארץ שום דבר שימלא את מקומו, מחוץ למוסדותיהם של הקאתולים. בספר “חיי־בית בארץ־ישראל” מציינת מיס רוֹג’רס כי מושל חיפה, צאלח בק, מוסלמי מבני המשפחה רבת־הכוח של עבּד אל־האדי (דוֹדנו של מי שהיה אז מושל נבּלוס), כה להוט היה לתת חינוך לבניו בני החמש־עשרה והשש־עשרה עד שאמר לשלחם לקולג' הלאטיני בענתוּרה, מוסד צרפתי לא הרחק מביירות: “הוא אמר שאילו היה בארץ קולג' אנגלי בו אפשר היה לקבל חינוך טוב לא פחות ודאי שהיה מעדיף לבחור בו”.

זה היה ב־1856, שנה לאחר שעזב מר בימונט את הארץ.

נספח

בתחילת כל עונה שנתית סמוך ככל האפשר ליום־השנה לייסוד החברה, 20 בנובמבר, נאם הנשיא (אני עצמי) באזני החברים והאורחים. כמה ידידים באנגליה הדפיסו להפצה פרטית את ארבע ההרצאות הראשונות האלו בחוברת קטנה.

בזה נוסח הנאום שהושמע ב־23 בדצמבר 1853 לעונת 1853־4.

נאום־הפתיחה של נשיא החברה הספרותית הירושלמית, 23 בדצמבר 1853

עוד שנה חלפה, ונפתחת לפנינו תקופה חדשה לבירורם וליבּונם של נושאים בעלי אופי ספרותי ומדעי הקשורים בארץ־הקודש. והקהל הגדול שלפנַי (גדול אולי יותר מכל שהתקבץ קודם לכן בהזדמנות כזאת בירושלים) הוא עדוּת משׂמחת לרצון הטוב שאנשים הוגים כלפי החברה הספרותית הירושלמית.

אמת, לא הכל יכולים להיחשב חברים לדיוקו של דבר, אך הכל יש להם ענין בנושא ההרצאה, ואין בכך כדי להפתיע, שכּן העמדה שאנו תופסים נושאת עמה הערכה מיוחדת, וכך סבורים אנשים שבמרחקים, כי יש בשורותינו שמות בעלי מעמד לא מבוטל. תנו דעתכם לרגע מי הם שני הפטרונים הרשמיים של חברה זו, ואחר־כך הבה נשתדל למלא את התקוות שאולי התעוררו באנשים דגולים כאלה מתוך הכבוד שרחשו לנו. ועוד תנו דעתכם מי החברים־המתכתבים שלנו בחוץ־לארץ: אלה הם אנשים שהציבור מוקירם בצדק, והם פזורים ברחבי כדור־הארץ. הרי לנו שוברט, פליישר, רובינסון, וילסון מבומביי, ויילד מדאבּלין, מארש ופרקינס מן המזרח הרחוק, הנושאים עיניהם אלינו, וכל אחד מהם מביע את שׂביעות־רצונו המיוחדת משייכותו למוסד כעין זה בירושלים – בירושלים שעצם שמה הוא “עדיין סיסמה בעולם”, עיר שאין להעריך את דרגתה על־פי מצבה המדיני הנוכחי, גם אם עולה מצב זה מעלה־מעלה, אף לא על־פי תוצרתה ומסחרה, אף כי שני אלה הם בקו־העליה: אף לא על־פי הפלגות בקרב יושביה, גם אם נמצא כי אלו יש בכוחן לגייס לצדן את הקיסרויות האדירות ביותר בעולם, אף לא על־פי שיקולים אחרים כלשהם מחוץ לאלה המיוסדים על הזכרונות היקרים ביותר של הנצרות, התחדשוּתו של הגזע האנושי, ונצחונות כל הגדול וכל הטוב בעתיד.

ירושלים זו מתרוממת מן האבק והדיכוי של דורות רבים לחיים של ממש: לא די שהוסבה אליה תשומת־הלב כגלי־החרבות של נינוֵה, המשלחים עתה את שבריהם הנחפרים חוצה־לארץ כעדויות בלבד לעבר; אלא היא קמה לחיים אחרי ערי הפרעוֹנים של מצרים הנקברות עמוק יותר²⁰⁰ ויותר בהצטברותם של חולות מדבר: ולא עוד אלא לאחר שעצם הריסותיה של פּרספּוֹליס נבלעות ברעש־אדמה שוב זורחת השמש על ירושלים! כוונתי עכשיו לא לשיקולים דתיים אלא לאותם תנאים כללים שיעוררו אותנו לומר על כל מקום אחר בעולם שהוא מתקדם בתרבות ובעושר.

יש כאן אנשים הזוכרים כי השטח בו אנו נאספים היה הרובע השומם ביותר בעיר, והיו בו בקתות שבורות שיושביהן מתי־מספר, והללו מן הנמאסים ביותר שאפשר היה לפגוש בהם בירושלים. ראוּ את המקום עכשיו, על המוסדות המרוכּזים בו, שכולם מכוּונים לשיפור האדם ולבטחונו. ראו איך מוסדות גדולים קמים סביבנו בקרב כל שכבות התושבים הנוצרים; שמעו איך כל אירופה מדברת עכשיו על ירושלים. ולא עוד נאמר עליה “ציון היא שאין דורש לה”.

בין הסימנים השונים להתקדמות מעין זו שהוזכרו באסיפת־היובל הקודמת שלנו אין גם אחד שנסוג אחורנית: הדפוסים הלאטיני והארמני עודם פועלים ואפילו ביתר־מרץ מבתחילה: הדפוס היווני החל בעבודתו רק בחג־הפסחא אשתקד, אבל היום ביקרנו בו והופתענו למראה מידותיו הגדולות, המכונות המעוּלות, והפועלים הנבונים, שבהם הוא מנוהל, בהנהלתו של ג’ון לאזארידֵס מקושטא. מכונת־ההדפסה הערבית מדפיסה היתה שם במהירות את מזמורי־התהילים אשר לדוִד; בקרוב יוחל בהדפסת האוֹנוֹמסטיקוֹן של אבסבּיוּס; ואומרים שקובץ על הטופוגרפיה של ירושלים מאת הנוסעים הטובים ביותר של העת החדשה, מתורגם ליוונית חדשה טובה על־ידי הדידאסקאלוֹס של בית־המדרש התיאולוגי, מוכן לדפוס.²⁰¹

למראה התקדמות מעין זו הריני רואה חובה לעצמי לעוּץ לכולנו, בעיסוקינו השונים, ולא באחרונה לחברה הספרותית של ירושלים, שנמשיך בדרכנו, ברוח איתנה, ואז, יקרה מה שיקרה (כי אולי תהפוכות מדיניות נגד פנינו) נהיה מוכנים על משמרתנו להפיק תועלת מכל יתרון חדש שאולי ייפתח לפנינו.

בהזדמנויוֹת קודמות כבר הצבּענו בפירוט־מה על קווי הפעולה שהם הנושאים היאים לתשׂומת־לבנו, והראינו כי מחוץ להנאה הרוחנית שבּהגדלת אוצר הדעת המשותף של האנושות בדרכים שאפשר ללכת בשכמותן בארצות אחרות, אפשר ללמוד את התעודות ההיסטוריות, הנומיסמאטיקה, הגיאולוגיה, הבוטאניקה, הלשונות הקדומות, רסיסי הארכיטקטורה ולא עוד אלא האקלים והמטיאורולוגיה של ארץ־ישראל, בקשר הדוק להתגלוּת האלוהית; איך צצו התרחשויות דתיות ומדיניות וכן המוסדות הנמרצים ומאריכי־הימים ביותר של המין האנושי מן הארץ הזאת ושכנותיה, כגון מעמד הר־סיני, נכלי המוחמדנים, סילופי הרבּניים, שיטות הנזירים והמנזרים, מחוץ לאחרונה בהתגלויות האלוהיות העולה על כל שאר השיקולים והמתפשטת עתה ברחבי תבל, בכל מקום שם הבּורוּת צריכה למורה דרך, או בכל מקום שם יגון־לב־האדם צריך למנַחם. עכשיו כל אלה מחובּרים, קשורים ומרוכזים בחבל־ארץ זה, שעתה אימצנו אותו לנו ולכן זכינו בזכות הגדולה לכנוֹתוֹ ביתנו.

יש לנו בירושלים גם שדה שאין דומה לו ללשונות. בוונציה ובקושטא אפשר אולי למצוא שוֹני רב לא פחות של לשונות במקומות שברשות־הרבים, אך ודאי לא את עומק הצליל והערך ההיסטורי הקשורים ללשונות הנשמעות בירושלים.

אם אמת הדבר, כפי שאני סבור, שפילוגי הלשון הרחבים ביותר התרחשו בתקופות הרחוקות ביותר, וכי גילגולי ניבים קטנים חלו בתקופת ההיסטוריה שבּכתב, בעוד שבימינו־אנו אין לשונות חדשות או ניבים חדשים נוצרים, הרי עד היכן עלינו להתרומם בתקופת־הקדם על־מנת לאַחד במקור אחד משותף את לשון המנזר האוּזבּקי שלנו, ליד הסראיה, עם העברית המקראית של הרובע היהודי – את ההינדוּסתנית של בית עולי־הרגל באַקרה עם הערבית הבדווית בשערינו, את הארמנית, הלאטינית והיוונית של המנזרים הנוצריים עם הרוסית, הצ’רקסית והקמצ’אטית של עולי־רגל המזדמנים לפרקים! שתי אלו מוצגות במידה ידועה של גיחוך כניגוד לפעוטים ולמאוחרים שבּניבים האירופיים שעמיהם בוֹללים אותם כאן יום־יום.

צירוף זה של עָצמה עם שפלוּת, ושל רוממוּת־כבוד עם קלות־ראש, מטיל את המחשבה לדברים הדומים לזרוּיות המצויות בספרות הרבּנית, שמתוך חירות נועזת מאין כמוה היא פורצת כל גדר של גיאוגרפיה וכרונולוגיה ושמה את שתיהן לאַל.

יש במזרח קסם מיוחד־במינו הנמצא מצודד הרבה והרבה סגולות־נפש, אך יותר מכל הוא מצודד את ענווי־הענווים שבלומדי כתבי־הקודש, שמתוך דפיהם הם מכירים לדעת את מנהגי המקרא ואת דרכי־הדיבור של משל וחידה. הסופר הגדול של סקוטלנד העיר כמה וכמה פעמים על הביטויים והרגשות המזרחיים של האיכרים התמימים קוראי־התנ“ך שבארצו. דוגמא מופלאה דומה לזו אפשר למצוא בעובדה שהפּחח (יאֶה יותר יהיה לי לומר המטיף הבאפטיסטי) מבּדפוֹרד יכול להוציא מתחת ידו ספר כה מזרחי כ”מסע עולה הרגל“,²⁰² שכּדי להעריך את מעלותיו, כאשר עוקרים אותו מלשון־האם העסיסית שלו, ראוי לקרוא אותו בערבית או בעברית. אותו רושם מתקבל למקרא קטע־פתיחה של “מסע במזרח” של לאמארטין, המתאר איך השפיעו תורת אמו ולימוד התנ”ך בשחר־נעוריו על חיבּתו ונטיית־לבו למסעיו בארץ הקודש אחרי־כן.

בהיות לפנינו נושאים מעין אלה שכּבר מניתי אותם שׂמחים אנו כאשר חברות ספרותיות אחרות מגשימות את המשׂימות שקבעו לעצמן בחשׂפן בחפירות מזבּחות של עבודה זרה באתונה או בקוֹרינתוֹס, ובמדידת הקְטָרים של עמודים דוֹריים, או במקומות אחרים בקריאת כתב־חרטומים באותיות של הכתב הרהוּט הדימוֹטי, בהעלוֹתן מבּטן האדמה את טבּעת־החותם של רעמסס או סַסוֹסטריס ובחקרן באתר של ספרית התלמיים; או בארצות נידחות יותר במחקרים במיתולוגיה של אלילי־תועבה ובירידת הציביליזציה המתגלה בדירוג היורד של מטבּעות באקְטְריות ומאקידוניות שמוצאים בארץ הטאטארים ובהודו שמעבר לגאנגס – אלה המטרות הכּשרוֹת והכּדאיות שלהן להרחבת הגבולות של נסיון האדם וידיעותיו.

דין גם שנשׂמח על היכולת לחפור במצר־היבּשה של צוֹר ולנבּור בתִלִים לאורך עמקי הירדן, וענין רב חייב להתעורר בנו בכל התגליות הנוגעות לעבודת הבעל והעשתורת, או אף דגון, אם תהיינה כאלו; אך מעבר לכל אלו הרי עלינו לשאוף למטרות נעלות יותר: העתיקות שלנו קשורות במצב הנפשי והמוסרי של בני־האדם “קרובים כרחוקים”, בעבר, בהווה ובעתיד.

שמעתי תיירים אומרים שהם מבכּרים להתבונן בעצמים מוּצקים, כדוגמת פיראמידות ועמודים, מאשר לעיין בהפשטות בלבד בהיותם על ראש גבעה נמוכה, מקום שם אולי אך בדוחק נותר שׂריד של מגורי־אדם חדשים, וכשאומרים להם כי אתר מעין זה, “צל של שם” בלבד, הוא שילה, דותן, או סלע־רימון. אולם אנוכי לא כן עמדי, שהרי אלו הן עובדות שאינן תלויות בכרכּובים או בכתבות; שאפשר להוכיחן אף לאחר שהללו נטחנים לשחַק־אבנים. אין צורך באותות כאלה כדי להצבּיע לפנַי על השביל בו צעד דוִד יחף וקרא, “בני אבשלום, אבשלום בני, בני!” עומד אני גם על חוֹפי הירדן ואין לי צורך במוֹנוּמנט שיעיד על המאורעות שחזה בהם, כי שוֹבריהם רשומים לא בו־במקום כי אם על־פני קווי־רוחב וקווי־אורך, ובקרב לשונות אשר לא מכבר נגאלו מחשכּת הבּרבּריוּת; קוראים אותן בטאהיטי ובלבּראדוֹר, מקום שם דורות צעירים לומדים לשיר על מי שקידש אותו נהר בטבילתו, וכן גם בסין, מקום שם קיסרות משליכה את גילוליה לתוך הנהר הצהוב במספר כה רב עד שהם מפריעים להילוכן של אניות בריטיות בנהר. על חוֹפי הירדן מתפשטת המחשבה עד שאנו חשים במאורעות ההיסטוריה הבּיבּלית, שבּדומה לשטף הנהר גופו –

“Labitur et labetur in omne volubilis aevum”

זורם ויזרום לעולם

– בהבדל זה בלבד, הראוי ביותר לשׂימת־לב, שהאֶוונגליון הנצחי אינו נשפך אל מים מרים או אווירה ערפילית של איזה ים־מוות אלא למחוזות שקוּיי־השמש של אושר ותפארה.

הנה כך אין להפריד בין הספרות והקדמוֹניוֹת של ארץ־הקודש לבין הדת אלא בכוח־פרא בלתי־טבעי ומוחשי. בלי הבּיבּליה אין הירדן אלא נחל שלא יצלח לשיִט. התבור הוא הר מעוגל שגבהו הבדוק כך־וכך אמוֹת; ובית־לחם אינה אלא כפר נעים בדרומה של ארץ־ישראל. אולם על רקע הבּיבּליה מה־גדולים והרי־משמעות נעשים המקומות האלה! מה־חמים הרגשות המתעוררים בחביון לבבנו כשאנו מתקרבים לבית־לחם, מקום הולדתו של המשיח, עירם של רוּת, עוֹֹבד ודוִד, ואשר עליה קוראים אנו בדורות שלאחר־מכּן, שעתה עָבָר הם לנו, על חורשים הפוצחים בשירי־הללויה, ועל קוצרים ובוצרים המשמיעים זה לזה את מזמורי־התהילים בעת עבודתם.

הגיעה שעתנו עכשיו לסקור כמה מפעולותינו במשך השנה שעברה, ולהעיר כמה הערות על מצבנו הנוכחי. לעומת השוֹני והחשיבות של הנושאים השייכים לחקירות ההולמות את המוסד הזה, אפשר אולי לומר שהתוצאות שהושגו עד כה אינן מופלאות ככל שאפשר להתאווֹת להן – כפי שאפשר להתאוות להן, אמנם כן, אך כפי שאפשר לצפות להן, זהו שיקול אחר; כי אני סבור שהן משתווֹת לתוצאות שהשיגו מוסדות דומים בארצות שכנות, כמו השנַיִם במצריִם, למשל, מקום שניתן עידוד גדול הרבה יותר והושג פירסום גדול הרבה יותר. בעיקרו של דבר שׂומה עלינו להישען על עצמנו, במיוחד בזמן האחרון, וקרו לנו כמה דברים נוחים פחות ממה שאפשר היה לחזות מראש. אף־על־פי־כן אפשר שבּסופו של דבר יהיו המקרים האלה לטובתנו. ואפילו יהיה עלינו לעמוד בפני חורף של מזל ביש, שעדיין לא בא עלינו, הרי על־פי כל הגזירות־השוות מן הטבע אפשר יהיה לשער שפוּרענוּת זו עצמה תחַזק ותגדיל את תנובת האביב והקיץ העתידים לבוא. אלא שכאן עדיין אנו עומדים בשטח שלנו, ומידת הדריכות והחריצות שבמזגנו צריכה להנחותנו הלאה.

באפריל אשתקד השתתפו שלושה מחברינו בקרבן־פסח של השומרונים על הר־גריזים, על־פי הזמנת הכוהן של אותה כת. ובאסיפותינו תוֹאר החזיון כענין שרישומו לא יימחה: היתה זו ההזדמנות היחידה־בסוגה שהזדמנה לאירופים מאז הדורות הראשונים לנצרות.

מאז אותה תקופה ניטלו מאִתנו המזכיר שלנו, שהועבר לגור בחיפה, והסַפרן שחזר לביתו בשבדיה, אך נתוסף לנו חבר בדמותו של ד"ר רוזן, הקונסול הפרוסי, שבהיעדרו אוכל לומר עליו שידיעתו בלשונות אסיה עשויה להביא תועלת רבה לחברה שלנו.

הספריה שלנו היא המטרה העיקרית לתשׂומת־לבם של זרים המגיעים מאירופה; עדיין לא הוגדל מספר כרכיה בהרבה, אך קטלוג כפול שלהם הושלם עלי־ידי ד"ר אֶסטנבּרג לפני צאתו.

השאלת ספרים לחברים נמשכה בלא הפרעה, ורשאים אנו לקוות שהביאה תועלת ניכּרת, שהרי הספריה שלנו היא היחידה בירושלים המתירה לאנשים לשאול ספרים לביתם. מנזרי היוונים והלאטינים אינם מרשים הוצאת ספרים, אף לא ללומדים בני עדותיהם שלהם; הספריות היהודיות מוגבלות בהכרח לבני עמן שלהן; והמשפחות המוסלמיות, שבידי רבות מהן אספים רבּי־ערך של חיבּורים ערביים, מעולם אינן משאילות אותם אל מחוץ לבתיהן. נמצא גם שתיירים מבּיעים קורת־רוח מרובּה בבדקם את הדגימות הגיאולוגיות של ארץ־ישראל במוזיאון שלנו, כל כמה שהוא פגום ולקוי־בחסר.

תלינו תקוות ניכרות במתנתו של ד"ר רוֹֹת ממינכן, שהבטיח להעניק לנו אוסף שלם של מחצבים, מאובּנים ורכיכוֹת, ערוכים וממוינים לצרכּנו, כפיליהם של אלה שנאספו בשביל המוזיאון הציבורי של מינכן; אך שׂומה עלינו לציין בצער את הידיעה על נזק ניכר שנגרם לאוצרותיו בהיותם בדרך אלינו בים.

עם זאת אנו תקוה לשוב ולמצאו בתוכנו באביב הקרוב, כשיהיו בידינו יותר אמצעים להעסקת כשרונותיו הנדירים למטרות החופפות חפיפה כה מיוחדת את מטרותינו־אנו.

החברה האסיאנית הבנגאלית הואילה בטובה להבטיח שתסַפק לנו את פירסומיה תמורת כל מה שאולי נוכל להעביר לקלקוּטה.

אני תקוה שהמכשירים המדעיים המעטים המונחים לפנינו ימריצו בדיקות מדויקות יותר מאלו שעלה בידינו לערכן עד כה. הם כוללים בארומטר אנירוֹאידי,²⁰³ מיקרוסקופ שכּוח בו להגדיל פי 484, מודד של דיפּוּאי, והשיכלול החדיש ביותר באבזרי רישום־עצמי שבּו השתמש הלייטננט צ'. ו. מ. ואנדרוולדה²⁰⁴ בארץ הזאת באביב 1852.

מדחום טוב נתקבל כמתנה מלונדון.

חידוש אחד אָפייני היה למעשינו בשנה שעברה והוא שזכינו לעזרה ניכרת מאנשים גרמנים ובלשון הגרמנית. לא די שהקונסול הפרוסי נעשה שותף לנו אלא גם הפרופיסורים שוּבּרט ממינכן ופליישר מלייפציג כתבו אלינו במלים משׂמחות; אלא שנוסף על כך גם כיבּדוּנו הפרופיסורים רוֹת ופטרמן בנוכחותם בפגישותינו, ואחד החברים־התושבים שלנו השמיע באזנינו שני מאמרים בגרמנית על הטופוגרפיה של ירושלים.

אכן לעונג רב הוא לנו לחשוב על שוֹני הלאומים בהם אפשר תמיד לפגוש כאן על הבסיס הכללי שלנו; מחוץ לכל החברים־המתכּתבים בחוץ־לארץ היה לאֵל־ידנו למנוֹֹת עם שוּתפינוּ ועם האורחים־לשעה שפקדונו אנשים משוייץ, פרוסיה, הולנד, באוואריה, דנמרק, שבדיה, האנוֹבר, ארצות־הברית, וסוריה גופה.

בתוך שאר המטרות לתשומת־לבּנו יש אחת בה אנו מקווים לתרום תרומה מיוחדת מעתה והלאה: כוונתי לתיקון רשמים ועיוּנים מוּטעים של אחרים. מדאיב הוא לראות מה־רבּה הבּוּרוּת ומה־רבּה החציפוּת המתגלות בדרך־כלל בנושאים שעניינם ארץ־ישראל, ומה־תכופות אפשר לומר בדין, בענין זה כמו גם בזולתו, ועד לחמלה, כי האדם, רפה־האונים, לעולם הוא

“נִבְעָר בְּיוֹתֵר מִדַּעַת אֶת שֶׁבּוֹ הוּא בָּטוּחַ בְּיוֹתֵר”.

תמיד יכולים אנו להרשות לעצמנו לשׂחוק לספרים המרובים הנכתבים לאחר ישיבה של יומיים או של שעות־מספר בירושלים, אבל מצפים אנו לטובות מאלו מן הפירסומים הבּקרתיים המתנדבים להדריך את דעת־הקהל, כגון ה“אתניאום”, שכאשר סקר את “משלחת לינץ' לירדן ולים־המלח” פסק כלאחר־יד שארץ־ישראל כבר הפכו בה והפכו בה עד כדי כך שלא נותר עוד דבר לגלותו; אך אני סבור כי רשאי אני לומר על כל אחד מן הנאספים כאן, שרוּבּם יושבים זה שנים אחדות בארץ־הקודש, שלעתים קרובות נמצא שאנו קוראים איש באזני רעהו, “מה־מיעטו עד כה לחקור את הארץ הזאת!”

בענין זה כבזולתו, אילו היה מצבנו מבוסס כראוי, יכולים היינו להיעשות שופטים מועילים לאחרים, והעובדות שהיינו יכולים לתארן יכלו להיות בעלות־משקל יותר מן הדעה הגולמנית של אלה החסרים את היתרונות המצויים בהכרח בהישג־ידנו.

לסיום מותר להעיר כי, אף שכבר אמרנו כי המזרח יש לו קסם מיוחד משלו שאפילו אנשים לא־לוּמָדו מרגישים בו, אין לכם אנשי־בינה מרוממים עד כדי כך שינהגו אדישוּת במזרחנות, במיוחד בדתות השֵמיות, בלשונות ובסיפורים של הגבול הזה המערבי של אסיה, אף כי יש כאן מוחות שיימצאו מסוגלים להפשטה עזה, אנשים שמרצונם הטוב הם מדירים עצמם מעיסוקים שבהנאה, בלמדנות ובמדע על־מנת לשקוד על מטרות אחרות.

לפני שנים אחדות, כשהייתי במנזר של הר־הכרמל ושׂוחחתי עם הנשיא על אוסף ספרים שהגיעו אז מאירופה, שאלתי אם יוּרשו הנזירים להשתמש בספריה. התשובה ניתנה בגילוי־לב ודומה שהיא עולה בקנה אחד עם כוונתו של אותו מוסד, “שאין זה רצוי לעודד את החדרתם של רעיונות קיצוניים לנפשו של מתנזר, כל כמה שיהיו אותם רעיונות בלתי־מזיקים לאנשים אחרים; לבל תיפגע בכך אף במשהו עדינותם של הרגשות הרוחניים”.

אולם כל כמה שנהיה מכבדים את מצפונם ואת עיסוקיהם הדתיים של אחרים, נוטים אנו לנצל הזדמנויות ללמוד מן העבר ולעשות מעשים טובים, בהבּיענו בגלוי איש לפני רעהו את התפעלותנו מחכמת האלוהים וטובו.

אחדים מאתנו השקיפו מעל הר־הכרמל על הים הגדול ורחב־ידיים (תהל' ק"ד, 25) ועל ראשו המושלג של החרמון, בעוד אנו מתענגים על הצבעים והמראֶה כמו גם על זכרונות ההיסטוריה הקדושה, ושם נתנו תודות לאלוהים. בשנים־עברו עמדו אחדים מאתנו ליד מכון האנדרטה של ניוּטון בקמבריג', מקום שם המִנסרה הפשוטה בידו מסמלת את המחקרים שנערכו בשטח האור ובעקרונותיו, וכאשר זכרנו את אָפיוֹ המסור של הפילוסוף נתַנו שם תודות לאלוהים. אך הערצת הבורא אינה מצטמצמת בסוגים או במשלחי־יד מיוחדים של המין האנושי, ויכולים אנו כולנו לקרוא ולומר,

"אֵלֶּה מַעֲשֵׂי־תִּפְאַרְתְּךָ, אַב־טוּב!

מִבִנֵה־עוֹלָם זֶה הֵן לְךָ הוּא,

נִפְלָא כּה לְנוֹי, מַה־נִּפְלָא אֵפוֹא אַתָּה

לִבְלִי הַבִּיעַ, יוֹשְׁבִי מֵעַל לִשְׁמֵי־רָקִיעַ אֵלֶּה,

נִסְתָּר מֵאִתָּנוּ, אוֹ נִרְאֶה בְּעָמוּם

בִּקְטַנֵּי־מַעֲשֶׂיךָ אֵלֶּה – אַךְ הֵם הַמַכְרִיזִים

טוּבְךָ מֵעַל לְכֹחַ־אֵל וּלְמַחְשַׁבְתּוֹ".

עמוס הנביא, הרועה מתקוֹֹע, וכן גם איוב האדומי, “הגדול מכל־בני־קדם”, יכלו לדבר על עיִש, כּסיל וכימה; ובמונחים כלליים מעין אלה מדובּר בדרך־כלל בכתבי־הקודש על תופעות הטבע, כדי שיהיו מותאמים לכל כישוּרי הרוח, עד שהיטב אמר על זה פילוסוף ותיאולוג מן החיים עמנו (Whewell) שהבורא לא הסתפק בביטוי תהליכים אינדוקטיביים, או בביטוי התגליות שנעשו בכוח סבלנותו וכשרונו של האדם. בגילוי־שכינתו לאדם לא הכריז כי יתן למים את הסגולה להחזיר צבעים שונים של אור בזוויות שונות של פגיעה, וזאת בשעה שהם תלויים כטיפות באוויר, כמו גם במצבים אחרים; או כי קו של השתבּרויות כאלו התואֵם את נמיכוּתה או גבהה של השמש עקום יהיה, והתוצאה תהיה יופי נעלה שלא נודע כמותו עד אז: תוצאה מעין זו תוכל להיחשב פלא של בריאה חדשה, והודעה־מראש, נס של מחילה־על־הכבוד, אך הוא־יתברך העדיף לנקוט את צורת הביטוי הפשוטה ביותר באָמרוֹֹ, “את קשתי נתתי בענן”, ואז חשוב לנו ביותר לדעת כי תוצאותיה של הבּריאה אין להפרידן מתכונותיו המוסריות של הכול־יכול, – שהרי הקשת־בענן קשורה בחמלתו ובנאמנותו־יתברך. חקירות האדם עדיין לא מיצוּ את סגולות הקשת ביִפעתה, וסגולות החמלה והנאמנות של הכול־יכול יש בהן מעמקים שאולי אין למצוֹתם במחשבה ובנסיון, אבל אותו יֵש שהוא אבי כל הבריאה והקיום, כל סדר ויופי, כל שלמוּת ושפע, הוא גם הבּוֹרר המוסרי לברוּאים התלויים בו־יתברך; ובשעה שאנו מעריצים אותו בשל הוד־מלכותו ושלטונו, אל לנו לשכוח את אחריותנו כלפיו גם בחינת מרכזו המחוקק של היקוּם.

מכתב מועתק מה“אתיניאום” מס. 1434 מיום 21 באפריל 1855

על האפר ליד ירושלים שלפי סברה הוא אפר קרבנותיהם הקדומים של היהודים

ירושלים, 2 באפריל 1855

מחוץ לעיר הזאת, לפאַת צפון־מערב, ולא הרחק מדרך־נבּלוס ומן המקום הקרוי קברות־המלכים, יש כמה ערימות נכבדות של אֵפר אפור־כחול שלעולם אין דשא או עשבים שוטים צומחים עליו. אחת מהן גבהה אולי 40 רגל; אלה הם עצמים מופלאים כשלעצמם, מה־גם שהם נוגדים בצבעם את כרמי הזיתים האפלים מסביבם. אנשי העיר נוהגים לחשוב שאלו הן ערימות פסוֹֹלת שהותירו מבשלי־הסבּון מימים־עברו. אחדים מתושבינו האנגלים כאן – שעלה בדעתם רעיון אחר על מקורן, לאמור שאין זה מן הנמנע שזהו אפר מן הקרבנות הקדומים – ביקשו את ד“ר רוֹֹת ממינכן, כשהיה כאן ב־1853, שיִקח אתו דגימות לשם בדיקה בגרמניה, וזאת עשה, ועתה מסר ד”ר סאנדרֶצקי לפני החברה הספרותית של ירושלים דין־וחשבון באנגלית על מכתב שנתקבל בנידון מאת ד"ר רוֹֹת. לאחר כמה הערות על החיפּושיות והרכיכות שאסף בארץ־ישראל, ולאחר שהעלה הצעות נדיבות למתן עזרה, הוא מוסיף ואומר: “עד כה היה ספק אם אמנם שתי גבעות האֵפר, סמוך לשער־שכם, נערמו מאֶפרם של קרבנות־העוֹלה, או משיירי תוצרת האשלג בבתי־החרושת לסבון שבכאן. ד”ר רוֹת, שלקח עמו שתי דגימות, אומר כי בדיקתן, במעבדות ליבּיג המפורסמת שלנו, מעידה על ההנחה שאותו אפר הוא שׂרידם של קרבנות־עוֹלה, מפני שהוא בעיקרו אפר מן החי ולא מן הצומח, ויש בו אפילו רסיסים קטנים של עצמות, ושיניים שנשרפו לפחם, ואף־על־פי־כן אי־אפשר יהיה לקבוע את סוגי הבהמות אשר להן השתייכו.

הבדיקה מגלה אחוז קטן של חומצה צוֹרנית שלעולם אינה מצויה באפר של בשר או עצמות. ד"ר רוֹת סבור שנוכל לתרץ זאת בהנחה שהאֵפר של זבחי הבַּשר, שבו אפשר למצוא צוֹרן, הוּבל אף הוא אל הגבעות הנדונות.

הדגימות נלקחו מראשה של הגבעה הגדולה יותר וגם מבסיסה, לא רק מעל־פני השטח, וגם לא מעומק ניכר. ד"ר רוֹת אומר לשלוח את כל הדין־וחשבון של אותה בדיקה, יחד עם בדיקה חדשה של המים המינראליים שליד טבריה.

תוצאות הבדיקה

תוצאה זו, שהיא בלתי־צפויה כמעט, מוליכה למסקנות חשובות בתחום העתיקות, ולא די שהיא מעוררת פליאה נוכח האישור לכתבי־הקודש, וחוזרת ומביאה את רגשותינו במגע בלתי־אמצעי עם רגשות הכוהנים בני אהרן, אלא שבתוך שאר עובדות היא מסייעת לקבוע את קו החומות העתיקות, שהרי אֵפר זה ודאי הושלך אל מעֵבר לחומות.

שלך וכו',

ג’יימס פין

קטע מתוך מכתב מן ה“אתיניאום” מס. 1436 מיום 5 במאי 1855

בעת שעשה בירושלים ידידי, מר קלמן, מבית־החולים של אגודת־היהודים הלונדונית רמזו כמה הערות שהשמיע שם, בנוגע לתלים שממערב לשער־שכם, כי הדעת שעליה דיבר מר פין במכתבו אכן מתקבלת על הדעת. בחברת מר קלמן יצאתי לבחון בקפידה את התִלים, מתוך סברה שאִם נכונה הנחתי כי זה האֵפר של קרבנות המקדש הקדומים, הרי מסתבר שייתכן למצוא הוכחה לדבר.

כשחפרתי גם למעלה וגם סמוך לבסיס של הערימה הגדולה ביותר התרשמתי מן העובדה שלכאורה הכל אחיד, לפי שככל הנראה אין עפר, אבנים, חרסים או אשפה מסוג אחר מעורבים בעובש הכחול־האפור. דומה היה כי אין הדבר מסייע להשקפה המקובלת שהללו נתהוו מאפר של מבשלי־סבון. כשהוספתי לחפור התעורר בי עד־מהרה ענין רב כשמצאתי בתוך האֵפר (שנראה היה לי שהוא בא מן החי, אף כי מעולם לא מסרתיו לבדיקה) חלקים קטנים של עצם, ובזאת אף התחזקתי בדעתי שסביבי שיוּריהם של קרבנות־העוֹֹלה שהעלה עם־ישראל במשך אלף שנה.

אך נראה היה כי הראָיה מגעת לידי הוכחה כאשר גיליתי, בעומק רגל או יותר מפני־השטח, רסיסי עצם שגדלם מספיק להוציא כל ספק באשר לסוג הבהמה אשר לה השתייכו. ברשותי מספר דוגמאות, בתוכן אחת שאָרכּה שלש זרתות. ונראה בעליל כי זו עצם־רגל של כבשׂ או טלה; עוד דוגמא היא רסיס של עצם הגולגולת או האף; ועוד שתַים הן רסיסים של צלעות שלכאורה אי־אפשר לשייכן אלא לאותה בהמה. בכמה חלקים של הראשונה בדוגמאות האלו יש סימנים לכך שהתפחמה או השחירה מחמת אש. מאז שובי מן המזרח דיברתי לעתים קרובות, הן ברשות־היחיד והן ברשות־הרבים, על הפרטים הללו ועל כוונתי למסור את האֵפר לבדיקה, כדי שאפשר יהיה לקבוע אם בעיקרו הוא חומר מן החי. שוב אין צורך להמשיך בחקירה בנקודה זו, וזאת בשל הבדיקה של ד"ר רות כפי שמוסר עליה מר פין במכתבו.

בהיותי במקום התרשמתי גם מן האור שמקומם של תלים אלה שופך לכאורה על השאלה הסבוכה של קו חומת העיר בימי קדם. דומה היה כי הדבר מאשר את סברתו של ד"ר רובינסון שבחלקה הניכר לא התמשכה החומה הקדומה בתוך גבולות העיר הנוכחיים, כפי שטוענים אלה הטוענים למהימנותם של “המקומות הקדושים” כביכול, אלא בחלקה הניכר ודאי התמשכה ממערב לשער־שכם של ימינו, שכּן מסתבר ביותר שאת האֵפר היו מטילים סמוך מחוץ לחומה ולא היו מוליכים אותו למקום המרוחק ממנה כל־כך כמו הערימות המצויות עכשיו.

אם הרעיונות האלה נכונים, האין הם שופכים אור לכאורה גם על ביטוי שככל הידוע לי לא ייחסו לו שום משמעות מוגדרת באשר למקומו בגבולות העיר שעליהם מדובר בירמיה לא, 39: “וכל העמק הפגרים והדשן”? אם ב“עמק הפגרים” הכוונה לגיא בן־הינום, הרי לכאורה הדעת נותנת, על־פי ההקשר של הפסוק, שב“עמק הדשן” הכוונה למקום בו האפר מצוי עתה. אין זה רחוק מן הדעת שבימי־קדם, כשעברה החומה בסמוך לכאן, היתה ירידה החוּצה לפאַת מערב וכאן ההסבר לביטוי עמק, השקע שעתה נתמלא או התישר על־ידי האשפּה המצטברת של העיר.

הגם שאני שמח שהופנתה תשומת־לבּם של אחרים לענין מעניין זה, הרי לבי סמוך־ובטוח שלא ייראה כאילו אין צורך לציינו כך, ושלא איראֶה כמי שפולש לתחומם של אחרים אם אי־פעם יעלה בידי לפרסם רשימות על נסיעתי.

הנני וכו',

ויליאם דיקסון

20 כיכר ג’ורג', אדינבורו, 24 באפריל

(מאז התאריך של המכתב המובא למעלה קיבלה החברה הספרותית בירושלים את הבדיקה שנערכה במעבדת ליבּיג, בפירוט המלא והמדעי ביותר).

הערת העורכת    🔗

כך אפוא הכשירה החברה הספרותית בצינעה את הקרקע לעבודה בה החלה אחרי־כן הקרן לחקירת ארץ־ישראל (Palestine Exploration Fund). היא הצליחה לעורר את תשומת לבם של תיירים לנושאים החשובים והמרובּים הפתוחים לחקירה בארץ־הקודש. נעשו התחלות, אם גם קטנות בלבד, במחקר של ממש. מר פין עצמו גילה ב־1849 את עלמון, אנטיפטריס, קעילה, עמק האלה, סיכר ועוד הרבה מקומות, שקצתן נתגלו מחדש על־ידי וילסון, קונדר וקצינים אחרים העוסקים כיום בחקירות בארץ־ישראל. תגליותיו נרשמו בזמנו בפרטיכלים של החברה הספרותית הירושלמית, ותיאור חלקי שלהן אפשר למצוא גם בספרו “שבילים צדדיים בארץ־ישראל”²⁰⁵

 

חלק שלישי: מן הפלישה לקרים עד לכריתת השלום    🔗

פרק עשרים ושתים: חדשות מקרים    🔗

באמצע אוקטובר כבר שמענו על כיתור סיבאסטופול מן הים ומן היבשה כאחד, וכן על מותו של המרשל סנט־אַרנוֹ.

תנועה זו על אדמת רוסיה, וכן גם זו שכנגד המבצר וחיל־המצב האדירים שאיימו במישרים על קושטא, לבשו במידה כה רבה את האופי הבוּלדוֹגי האמיתי עד שאפילו עַזי־העזים שבתוכנו נתקררה דעתם. רק מעטים מבין האירופים לא היתה להם איזו דעה צבאית להעלותה, אפילו בקרב אלה שטבעם גרם להם שיצטערו על כך ש“כוֹֹרים מלַחַת נתעבה ממעֵי האדמה התמה”, ושסברו כי הדבר המעולה ביותר עלי־אדמות הוא “חֵלב־ראשתָן לחבּורה פנימית”; הכל מצאו לומר משהו. היו אחדים שמזגם לא היה בדיוק כגון זה שתוֹאר למעלה, שבאורח מדעי חישבו ומצאו שההרפתקה הגדולה נמהרת היא מכּדי שתוכתר בהצלחה, שהמשאבּים אינם מספיקים, ושהקואליציה של בעלי־הברית לא תוכל להתקיים; דעה זו, שבין מחזיקיה הפרוּסיים היו שהודו בה בגלוי, עשתה פרי בהמשך המאורעות.

בני היישוב המוסלמי, שלא היה להם כל מושג בגיאוגרפיה ובאמצעים העומדים לפקודת האירופים, אף שבטחו כי גבורתם האישית שלהם תעמוד להם, בכל־זאת אסירי־תודה היו לצרפתים ולאנגלים על שחסכו מהם חלק גדול מן ההוצאות והמאמצים הדרושים על־מנת ללמד לקח לרוסים – כי כאן מוּתר להעיר שהרוסים היו עם שלא נודע ליישוב המוסלמי והערבי. באירופה היו לתורכים זה דורי־דורות התנגשויות עם הרוסים, אך כל המסורות המלחמתיות של סוריה בקשר לאירופים נגעו לצרפתים ולאנגלים שנאבקו עם צלאח אל־דין, או לבואונאפארטה. מאות־שנים שחלפו אינן נחשבות הרבה במזרח, בפרט לא בארץ הזאת; האנשים דנים את ההיסטוריה על־פי רשמיהם שלהם הקיימים־ועומדים ולא דווקא על־פי תאריכים של כרונולוגיה. הנה כך היטיבו שכנינו הילידים להכיר את קרבות הירמוּך או קרן־חטין, עפולה (התבור) והמצור הצרפתי על עכו (1799) מאשר את חוזה־קאינארג’י, שמעניין היה רק את התורכים ואת הרוסים “צהובּי־השׂער”.

בחומות ירושלים פנימה, ובקרב המוסלמים הקנאים בכל מקום, לא הורגשו אפוא שום חשש סכנה ושום דאגות באשר ליכלתו של השולטן להדוף את ההתקפה הרוסית; היה בציבור אמון בבטחונה של הממלכה התורכית, שנתרכּך רק על־ידי כמיהה טבעית לידיעות מזירת הפעולה.

כנגד זה היו הילידים הנוצרים שרויים בהתרגשות מוזרה. השאלה של בתי־התפילה בירושלים ובבית־לחם עוררה בכל עוז את היריבוּת העתיקה בין הלאטיני ליווני, המזרחי והמערבי, ובין תומכיהם של אלה ושל אלה; התחדש הפחד כי מלחמה סתם בין אומה אירופית אחת לבין התורכים תתפתח למלחמת־מצוָה, הואיל ואותה אומה אירופית אחת היא רוסיה, שבירושלים הובנו תכניותיה יותר מאשר באירופה. ענין עז ביותר התעורר כאשר התפתח דו־הקרב בין רוסיה לתורכיה והיה למאבק בין הכּנסיה הלאטינית לכּנסיה היוונית – האחת כנלחמת להגנת התורכים, וזולתה שתקפה אותם, כביכול למען “הנוצרים במזרח”; אך למעשה, כפי שהיטיבו לדעת כל “הנוצרים בארץ־הקודש”, משום שבאמצעות התורכים תוכל להכות ולהדבּיר את מתחריה הלאטינים, וביתר־ייחוד – את המעצמה החילונית הלאטינית בדמותו של האבּיר הלאטיני, הוא הקיסר של צרפת.

משום כל זה מצאו הנוצרים ענין עז מאין כמוהו בכל שמועה, שמסעירה היתה יותר ככל שהיתה מעורפלת, סתומה, ומנוּגדת לשמועות שפרחו לפניה, ושלפעמים כה בוששה להגיע אליהם עד שהיה משבר עלול להשיגם בטרם יספיקו לקבל ידיעות שתכשרנה את רוחם לקראתו.

ציבור אחד היה בירושלים שהכיר את רוסיה ואת הרוסים הכרה קרובה יותר מכל זולתו. אלה היו היהודים האשכנזים, שרבים מהם היו ילידי רוסיה ופולין. הללו ראו בהתקדמות הרוסית צעד אחד המקרב את הגשמת הנבואה העתיקה שלפיה יבקשו ראש, מֶשך ותוּבל להשתלט על ארץ־ההבטחה ולהיות אדונים לעם־ישראל.

יהודים אלה ברובּם הכירו לדעת את הנצרות רק כדרך שנתגלתה להם ברוסיה ובפולין, ובעיניהם היו שלטונם ודיכוים של המוסלמים בחינת חירות וחיים לעומת השיעבּוד שעדיין היו אחיהם ברוסיה נתונים בו ולעומת הרדיפות שנרדפו בשם ישוע. יהודים אלה ידעו משהו על המאבק שהתנהל בפולין בין הכּנסיה הלאטינית לבין מנצחיה מאנשי הכּנסיה הרוסית. הם ידעו שבצרפת ובאחוזות־האפיפיור, כבפולין האפיפיורית קודם־לכן, היו בני־חורין ומוגנים בהשוואה לעוֹל שהטילו כיום הרוסים על בני־עמם; והיהודים ידעו שצ’רקסיה עודנה מעין מחסום בין רוסיה לארץ־הקודש; ומכּל יושבי ירושלים היטיבו הם לדעת מה טיב המערכה שנטושה היתה עתה זה למעלה משלושים שנה בין הרוסים בהתקדמותם מזרחה ובין העם הצ’רקסי הקטן והגיבור.

ליהודים היו מקורות של ידיעות שלא היו ברשות הנוצרים או המוסלמים הילידים, ואף־על־פי־כן לעתים קרובות היו גם הידיעות שבידיהם מוטעות. מוזר היה הבּליל שהגיענו מצירופם של כל אלה יחד.

ימים אחדים לפני תום השנה הנוצרית זוּמנה, בהודעה פומבית, אסיפה של נתינים ו“בני־חסות” אנגליים בקונסוליה, לאיסוף תרומות בשביל הקרן הפאטריוטית לעזרת אלמנות ויתומים בימות המלחמה.

שולחן אחד כוּסה בדגל היוּניוֹן־ג’ק (כי לא היה, כמובן, כל קושי בשימושו זה של הדגל הבריטי בתוך הקונסוליה, אם גם אסור היה להציגו לראוָה בחוץ) – הושמעה ההמלצה מאת ממשלתנו, נישאו נאומים, הוּשר ההמנון הלאומי, ונאספו 30 ל. – סכום שהיה נכבד באמת, שהרי רוב הנוכחים עובדים היו עבודה מיסיונרית, כלומר עבודת־צדקה, וקרבנות גדולים כבר העלו בעת הרעב בחורף אשתקד.

אולם לא ידענו על התלאות הנוראות שסבל בעצם הזמן הזה הצבא האמיץ שלנו בקרים, שאפשר היה ליַחסן לא דווקא למחסור באמצעי־אספקה אלא להיעדר ניהול מאורגן.

לעת הזאת, כאשר נכבשה קרים למעשה בידי צבאות הברית, שׂמנו אל לבּנו עד כמה נעלם מעיניה של אירופה המקור הירושלמי של הצרות ברוסיה.

מקור זה נעלם מן העין בהדרגה במהלך המאורעות הגדולים כגון המלחמה על גבול הדאנובּה, הכנתם ומיצעדם של צבאות אירופיים, שוֹֹאת סינוֹֹפֶּה וקרב־אַלמָה – שכל אחד מהם כה חשוב היה עד שהשתלשלותם כמו ריתקה את תשומת־לבו של העולם.

לא כך היה הדבר בירושלים. המעשים החשובים האלה דומה היה שאינם אלא מגדלים פורחים על גבי המַסד המקורי; כי אף שבּתחום הדיפלומטיה הפך הענין (השאלה המזרחית) להלכה שאלה של חסות דתית, שהקיפה במידה שווה את בני־דתו של הצאר במטרופולין של תורכיה, הנה בערים אחרות – ביישוב הדל של מוֹֹנטֶנֶגרוֹֹ ובקרב הנוצרים האורתודוקסיים (היווניים) של בית־לחם וירושלים – השתרשה בתוכנו בכל־זאת האמונה שגרעינו של כל הדבר הזה טמון אצלנו במקומות הקדושים; שיומרותיה של פטרסבּוּרג לפרושׂ חסות כנסייתית [על אחים־לדת] בתוקף חוזה עוֹדן מכוּונות, כבתחילה, לבעלוּת של ממש על המקומות הקדושים במקור המקומי של הנצרות – שבּתי־התפילה האלה לאמיתו של דבר הם המלקוח שעליו נאבקים הענקים המתגוששים במרחקים.

Καλόν γάρ ταθλον καί ή ελπίς μεγάλη.²⁰⁶

יפה הוא הפרס הצפוי וגדולה היא התקוה

ירושלים, הגם שהיתה הנקודה המרכזית, הציר שעליו סבבה השאלה המזרחית, מרוחקת היתה מזירת המערכה גופה.

משהו הגיענו, איזה הד רפה של הרעם, איזה חזיזים רחוקים של הבּרק, כבשעה שבּתום הקיץ הארוך שלנו אנו מבחינים בעננים המתקבּצים בצפון, מקום שם נמצא הלבנון; ובשָמינוּ שלנו, שעודם צחים־מעב, אנו מביטים בהשתקפות הברק העז המראָה לנו היכן גועשות הסוּפות הראשונות – היכן כבר תמה העונה, בעוד ירושלים מוסיפה לרגוֹע תחת שמיים זכים.

אכן, רק בעצם מרכזה של הסופה תיתכן השלוָה, בעוד העלעוֹל גועש סביב־סביב.

ואנו שאלנו זה לזה כמה זמן יוכל עוד לעבור בטרם תרד סערת המלחמה על ירושלים, בטרם תקרב אלינו כאותם עננים כבדים מן הלבנון ומן הים הגדול, המטיחים את רעמיהם וברקיהם – את ברדם ומטרות־גשמיהם חסרי־הרחמים – על עיר־הקודש מצפון־המערב.

אני הייתי האיש היחיד בירושלים שזכה לקבל מכתב מזירת הפּעולה; הוא נשלח מבאלאקלאווה בתאריך 28 באוקטובר 1854, וכותבו היה איש־דת, ידיד לרֶוורנד ו. ג‘. בימוֹֹנט, שהתגורר עמו זמן־מה בקולג’ האנגלי הקטן ולקח עמו שם חלק במלאכה. אדון זה התנדב כקצין דת לצבאֵנו. המכתב נכתב מיד לאחר שחזה האיש במעשי סקארלֶט ופרשיו בעצם הבוקר ההוא. הכותב עצמו צפה מן הסוללה המפורסמת מס. 3 בעת אותה הסתערות־גיבורים במעלה הגבעה; אך הואיל והוא עצמו לא היה עֵד למעשי חטיבת הפרשים הקלים אחר־הצהריים לא יכול למסור בנידון זה אלא את הידיעות שהילכו בזמנו ובמקום־המעשה. היתה זו איגרת ארוכה מאד באותיות קטנות, ומחוץ לעלילות אותו יום הכילה עוד הרבה פרשיות שעוררו ענין עז בכולנו וסוּפּרו באותה רוח נוצרית שיאה לו למטיף של האוונגליון לקיימה בקרב המוני האנשים הסובלים והנופלים סביבו. כמעט אין צורך להוסיף שהמכתב הועבר מיד אל יד והושמע בקול באזני משפחות או קבוצות אחרות של מאזינים בכל קצווי קהילתנו הירושלמית, עד שהיה תכנו נהיר לכּל.

והרי קטעים מן המכתב: –

"מחכה הייתי לתשובה על ההצעה שהעליתי לפני קצין־הדת הראשי כאשר הזדמנה שעת־הכושר לצאת לקרים ב’הימאלאיה‘, שהוליכה לשם את גדודי־הפרשים ה’אפורים’ הסקוטים. לא הגענו אל שפך האַלמה אלא שלושה ימים אחרי הקרב; למחרת היום הוּרדו חיילינו לחוף בשפך הקאצָ’ה. בהמשך היום הסתבר לי כי הספינה עשויה לעזוב את השייטת ולהפליג למחרת לווארנה; מיד החלטתי להצטרף למחנה, ולאחר שצעדתי לבדי בשׂדות הצלחתי להגיע אל המחנה עם רדת הדימדומים ממש. בעינַי היתה זו הגדולה מכל הישועות שהתנסיתי בהן. לא היה לי מצפן, ובעצם סטיתי מן הדרך הנכונה כאשר ראיתי, על פרשת־דרכים, עקבות פרסות רחבות, שדימיתי בנפשי כי הן פרסות סוסים אנגליים; לפי העקבות האלה הגעתי לנהר בֶּלבֶּץ', ממש בשעה שהיתה האוגדה האחרונה שלנו עוברת על הגשר. מראה ענני העשן הדקים ממדורות המחנה שלנו כאשר נגלָה לראשונה מן הגבעה למעלה היה אולי המעודד שבּכל המראות אשר אזכור.

"כמוני כרוב הקצינים, לא היה עמי אלא המעט שראיתי לי לחכמה לקחת עמי ולשׂאתו על כתפי. לטוב־המזל מצאתי את הקצין היחיד שהכרתי בצבא: הוא חלַק עמי בארוחת־הערב שלו – בשר־חזיר מלוח, תה ופכסמים – ונתן לי יצוע־שחת פשוטו־כמשמעו לשכּב עליו בלילה. פעמיים העירוּנוּ אזעקות־שווא על התקפה ממשמשת־ובאה. בפעם הראשונה כמעט נפל עלי חייל אירי טירון שעה שניסה לתפוס ברובהו, ואחר־כך דקר אותי בכידונו. בפעם השניה הקיצותי לשמע קריאה, ‘הקוזאקים באים!’ הקול הראשון שהגיע לאזני היה סאון פרסות סוסים: שניה אחת שיערתי שעוד־מעט אהיה אחוּז ומפרפר בחניתו של רוסי. קול פרסות הסוסים נמוג, הסדר הושב חיש על כנוֹֹ, והתברר שעילת חרדתנו היתה סוסים אחדים שניתקו ממקומם. למחרת היום התקדמו האוגדה הראשונה שלנו והמטה של הלורד רֶגלָן לעבר הצ’רנאיה, ובבּוקר שלמחרתו כבשו את הנמל הזה הקטן ורב־הערך ביותר, באלאקלאווה.

"עד ליום־הרביעי שעבר, ה־25 בחודש, לא היה שום קרב בעל חשיבות לאחר קרוב לשלושה שבועות של עיכּוב בלתי־נמנע שעברו בהסעת מערכת־המצור שלנו מן המפרץ הזה הקטן והמוזר המוקף־יבּשה אל החזית; סוללותינו החלו הולמות ב־17 בחודש. עד ל־25 בחודש מעטות היו האבידות בין אנשינו. הללו שנהרגו על־ידי האויב בריחוק מן העיר מעטים היו להפליא: רבים מאד מאתנו יזכרו איך ניצלו בנסי־נסים, בעוד פגזים מתפוצצים על ימין ועל שמאל, חורבן סביבנו אך עדינו לא יבוא; ויפארו את רחמי מגיננו הגדול. 

“מחנה־צבא רוסי גדול נאסף בעמק הצ’רנאיה; תגבורת חיל־פרשים שהגיעה הגדילה את מספרם עד כדי 4,000 איש מחיל־הפרשים הסדיר ו־10,000 קוזאקים, שכּביטוּיו של קצין רוסי פצוע, שהזדרז לדבּר בּלָשון [הצרפתית] בה התכוונתי לנזוף נזיפה קשה ביותר, ‘הם טובים להריגת הפצועים’. בשעה 7 לערך, תקפו הללו שלושה מוצבים בחזית שלנו שבּהם תורכים שאמורים היו לחזור על מעשה־הגבורה של מגיני סיליסטריה. על שניִם הסתער חיל־רגלי ועל אחד הסתערו הקוזאקים: בכל שלושת המקרים נסוגו התורכים כמעט בלי לירות ברובה, והשאירו בידי הרוסים אחדים מתותחינו. בשעה 8 אני יוצא לומר תפילת־השכּבה לנשמות אלה שמתו בלילה. פגשתי בחבורות של חיילים תורכים הגוררים רגליהם ונושאים ציוד־מחנה שדי בו להשחוֹֹת את כתפיהם של רוב בני־האדם; אחדים מהם ניסו לעלות לאניות שלנו וגורשו מן הכפר בבעיטות על־ידי מלחינו הנזעמים, שהגנו על העמדה שלנו בקו מעוקם. אני עליתי לסוללה 3, בהחלטה נחושה להיות שותף עם חיל־הים האמיץ שלנו בסכנות שלפניו, ובעצם חשתי עצמי בטוח יותר בקרבּם מאשר בעמק. פגזים וכדורים נוֹֹרו בכל רגע. לא היתה שהוּת הרבה לשאול שאלות. עד־מהרה הבחנתי בכוח גדול של פרשים כהי־מעילים במישור תחתינו; שורותיהם רוּסקו באש מן הסוללות שלנו ובשני מַטחי ירי־רובים מאת ההיילֶנדרים הגיבורים של הגדוד ה־93. אנשים אצילים אלה יצאו לקראתם בשורה בעוד הם מתפרצים לתוך הכפר בפתח הגיא הקטן המוליך לבאלאקלאווה, והדפום אחור. כמה רגלים תורכים שהיו ערוכים מימינם שוב נשברו וברחו. לגדוד ה־93 לבדו יאתה תהילה על שהחזיקו במבואות העמק. אני לא ראיתי את מעשה־האומץ הזה שאינו נופל מכל מעשה שקוראים עליו בדברי־הימים של האומות האמיצות ביותר שהאלוהים הנחילן שלטון. הפּרשים נסוגים היו מפניהם; כשהגעתי אל הסוללה הופיעה סוללת־שדה רוסית על הגבעות שמעבר למישור, אך היא נסוגה מפני האש שכּוּונה נגדה. או־אז הסתערו חיל־הפרשים, כ־10,000 במספר, כל חיל־הפרשים הסדיר שבחזית, לפי דעתי, וקוזאקים מאחריהם, משמאל לעמק המוליך אל המפקדה שלנו. את פניהם קידמה חטיבת הפרשים הכבדים שלנו. אני יצאתי עם גדוד ה’אפורים‘, טיפלתי ברבים בחליָם וגיליתי ענין מעמיק ברגימנט: רבים מהם אנשים משובחים, נבונים, גיבורים. בענין עז עקבתי אחר הסתערותם; הם פגשו בשורות־החלוץ של הכוח השקול כנגדם פי־כמה, נלחמו בהם פנים־אל־פנים; דומה היה הדבר כאילו התערבּבו שני ציבורים של דבורים בכּניסה לכּוורת, אלו החוזרות טעונות דבש ואלו הפושטות ריקות יוצאות לשלול שלל. כמה דקות התערבּבו שורות־החלוץ בעוד ההמון נע אנה־ואנה; שני הצדדים נסוגו לאחר שכבשו להם שטח־תצפית להסתערות נוספת. גדוד ה’אפורים’ דהר אל האויב, רמס אדם וסוס, ובסיועו של גדוד הדראגוּנים ה־4 הדף אט־אט את ההמון העצום הזה לאחור. זהו כל אשר ראיתי: היה עלי לבקר אניה מלאה חולים; חזרתי אסיר־תודה על שנהדפה ההתקפה. המעוזים אכן אבדו ואחדים מתותחינו עמהם, ועל סמך כך יכלו הרוסים להתהלל בנצחון גדול, אבל ההתקפה לא השיגה את מטרתה: באלאקלאווה נשארה בידינו. האוגדה הראשונה שלנו וכמה רגימנטים צרפתיים הגיעו מן החזית. לא חשבתי שיוכל מספר כלשהו של רוסים להזיזם ממקומם. (זאת אומַר בהכרת־טובה עמוקה ביותר לאל הכל־יכול על שנתן בנו בושה לנוס מפני אויבינו). אבוי! בהמשך היום, בעוד כל אוגדת הפרשים שלנו צופה על האויב, קיבל הלורד ליוּקאן שפיקד עליה מן הגנרל אֵיירי (האפסנאי הראשי) את הפקודה הבאה: “הלורד רֶגלֶן רוצה שחיל־הפרשים יתקדם במהירות לחזית, ידלוק אחר האויב, וינסה למנוע ממנו לקחת עמו את התותחים. פלגה של ארטילריה רתומה לסוסים רשאית להילוות. ארטילריה צרפתית משמאלכם”. הלורד ליוּקאן שאל את מביא האיגרת, הסרן נוֹֹלאן, היכן האויב נמצא ומה עליו לעשׂות. הוא הורה על כוח בין שני מעוזים שנלכדו מידי התורכים בבוקר. ניתנה הפקודה להסתערות. נוֹֹלאן יצא בראשם להראות להם את האויב. חטיבת הפרשים הקלה צללה אחריו לתוך העמק. מטר רסֶס ופגזים, שרַפנֶל וכדורי־רובים ניתך עליהם מן המעוזים; סוללת תותחי־שדה וחיל־רגלי פתחו באש מלפנים. תחת אש־השמֵד איומה זו חזרו מתוך 600 אנשי החטיבה הקלה רק 200 מן המעוז שאליו נכנסו; התותחנים נמחצו, ואילו סייעם חיל־רגלי כי אז אולי היו התותחים נלכדים. חטיבת הפרשים הכבדה צעדה לסייעם, אך בחכמה עצרוּם מבעוד־מועד כדי למנוע את החורבן הוודאי של הסתערות דומה לזו. עכשיו האבדות ידועות במלואן. 157, כולל תשעה קצינים, נעדרים, קצין אחד או שניִם נמצאים פצועים בידי הרוסים, וקצת מן החיילים, 186, נפצעו, מהם פצעים קלים; אולי שלושים מאלה יוכלו עתה לשוב למילוי תפקידיהם: לפיכך אפשר לחשב ולומר שאבידותינו בחטיבת הפרשים הקלה מסתכּמות במחצית מספר האנשים שיצאו לקרב, 300 מתוך 600. גדוד ‘האפורים’ איבד ארבעים סוס, כעשרה אנשים הרוגים, ואולי עשרים פצועים קשה. הידיעות העגומות הגיעו לבאלאקלאווה; שלושה אגפים של בית־החולים שלנו פוּנו, והחולים החלשים והמסכנים נשלחו לאהלים בצלע הגבעה. עד־מהרה הייתי שם אני, בתוך החזיון הנוּגה מכל אשר ראו עינַי מעודי – אנשים אמיצי־לב ומרוסקי־אברים, מהם ששבעה או שמונה פצעים בגופם, רגליים וזרועות מפוּצפצות, קטיעות־אברים בעיצומן. כאיש לא הייתי יכול לשאת זאת, אך זכרתי את מי אני משרת, ומה עסקי שם, ומצאתי והנה מילמול תפילות לשם סבלנות, והצבעה על צלבו של הרחמן־מכול כמקור מחילה וניחומים, הם שליחוּת מתוקה מאין כמוה; יש גם הרבה מעשים קטנים של טוב־לב שאפשר לעשותם למען המסכנים. נדהמתי למצוא איך באותה שעה של סבל דומה היה כאילו ראשונה־במעלה היא המחשבה הגדולה כי עשו את חובתם. במיוחד היה קורפורל אחד בגדוד ה’אפורים', שכּתפיו רוּצצו ועוד ארבעה פצעים היו לו, והוא אמר לי כאשר כרעתי ברך על־ידו, במלים שאותן הגה בדי־עמל, ‘השבח לאֵל, אדוני, את חובתי עשיתי, הפלתי שלושה מהם, אך לא יכולתי להתחמק מכדורי התותחים’. היה זה מראה־אֵימים; בבוקר המחרת כבר נגאלו רוב הפצועים־קשה ממכאובם. הזדמן לי לפנות אליהם בדברים, וּלרבּים מהם היו אלה הדברים האחרונים שהגיעוּם מאחיהם בני־האדם. ביום ההוא קיבלנו פקודה להיכּון לעזוב את באלאקלאווה; כל החולים שלנו הועלו לאניה. בבוקר זה הוּצא חיל־המצב של סיבאסטופול, שנסער מחמת סיפורים מנופחים על השמדת חיל־הפרשים שלנו ומחמת שאר גורמים מגָרים, לתקוף, בכוח של 5,000 איש לערך, את הסוללה שלנו מול האוגדה השניה. זמן־מה ריתקום המשמרות שלנו; הרגימנטים שלנו יצאו לקראתם; והם נהפו אחור באבידות עצומות – לפחות 300 הרוגים, ואולי 600 פצועים, מן־הסתם הרבה יותר. אני תקוה שהוֹֹדיוֹֹת רבות הושמעו בעד גילוי גדול זה של רחמי־שמיים. הואיל ובתי־החולים שלנו התרוקנו, פסקו תפקידי. חזרתי והבּעתי את נכונוּתי לפעול בכל מקום שהוא בעת המערכה, ורואה אני שיצטרכו לי. נוהג הייתי לצאת ברכיבה בבוקר יום־ראשון, תחילה אל מחנה חיל־הים, אחרי־כן למחסן שלנו בבאלאקלאווה, אחרי־כן שתי תפילות בשני בתי־החולים, ולפעמים עוד אחת בהמשך היום במחנה חיל־הפרשים, תמיד ארבע או חמש תפילות, כולן פרט לאחת תחת כיפת־השמיים, ואם גם קצרות היו הרי הושמעו בקול רם מאין כמוהו – אימון טוב להטפה תחת כיפת־השמיים, דבר שהרבּה מאַחינו החלו לנסותו באנגליה. ימי־הראשון שלי הם ימים מאושרים, אפילו יום־הראשון שעבר כך היה, כאשר בגלל הקור המר והגשם עלו שניִם ממסעותינו בתוהו, פרט למה שנוגע לביקור החולים והפצועים. נהניתי מאד מתפילה של אחר־הצהריים, בה השתתפו מעטים במעוני שלי. המצור נמשך באִטיוּת רבה; מוֹֹטטנו אחת מן המצודות, זו העגולה, וכמעט השתקנו את תותחי הסוללות שלהם, ועתה, כך אני סבור, מחכים עד שיהיו הצרפתים מוכנים להסתער. אבידותינו בחזית היו מעטות. ב־26 בחודש נהרגו רק שנים־עשר איש בהדיפת כל ההמון העצום שהוטל נגדנו. תקוותי נאמנה שאולי ייכנע האויב בלי שיהיה צורך לכבוש את המקום בסערה. אין הדבר צפוי לבוא, שכּן כוחו של חיל־החיזוק גדל והולך מיום ליום. כאן בבאלאקלאווה מזהירים אותנו, כמעט בכל לילה, על התקדמות צבא רוסי במישור. לילה אחד קמתי פעמיים, בפעם הראשונה מתוך ציפיה שיהיה עלי לתוּר לי מיד מחסה באניה. חיילי־הצי המסכנים ישנים, מדי לילה בלילה, בחפירה שחפרו סביב צלע ההר שלהם, במקום היחיד שאפשר להתקיפו בכל הקווים שלנו. מעטים הם מאד במספר, כ־800 או 900 חיילים כשרים לפעולה, ותלאותיהם היו, ועודן גדולות מאד. קצין אחד סיפר לי היום (ה־31 בחודש) כי זה חמישה שבועות לא פשט את בגדיו: בכל לילה נשמעה אזעקה וקראוהו לחזית. אינני יכול לכתוב בעליצות יתירה. אני סבור שסיבאסטופול חזקה הרבה יותר מכּפי שדימינו בנפשנו, מצד היבּשה; שלושת השבועות שבהם התעכבנו עד שהעלינו את תותחינו נתנו ביד הרוסים את האפשרות להקים ביצורי־חוץ חזקים מאד. צבאותיהם מתקבּצים סביבנו, וכאשר נכבוש את כל הצד הזה, ובלי ספק אכן נכבוש אותו, ספק הוא מה נוכל לעשות אחרי־כן, אם לא יהיה צורך להטיל מצור שני כהלכתו על הסוללות מן הצד השני, ובמיוחד על מצודת־הכּוכב, בטרם תוכלנה להיות בידינו. עד ל־28 בחודש התברכנו במזג־אוויר נאה מאד, והלילות לא היו קרים־מנשׂוֹא. אולם בשלושת הימים האחרונים נישבה רוח צפונית־מערבית שהביאה עמה גשם. היום זרחה השמש, אך הרוח עודה קרה, קרה־מנשׂוֹא לאנשים באהלים. הכוחות הראשונים מתוך תגבורת של 20,000 צרפתים – וכפי שאנו שומעים, גם 3,000 אנגלים – הגיעו אלינו. למען נעשה את כל אשר שומה עלינו לעשות נחוץ לנו חיל־צבא של 150,000 עד 200,000 איש, חֵלף 100,000 האיש, מספר שאליו נגיע אולי הודות לתגבּורת ולמַלחי הצי”.

מחוץ לקְרים מצאנו ענין ניכר בידיעות (שאמנם דלות היו, ולעתים רחוקות הושגו) באשר למתרחש בחזית הארמנית משך רוב שנת 1855, עד לנפילת קארס, בנובמבר, מחמת פחדנוּתם או נבזוּתם של קצינים תורכים. וכי למה עוד יכולנו לצַפות, אם היה המפקד התורכי אותו מוצטפא זריף פחה שקודם־לכן, ב־1848, היה המושל שלנו בירושלים? עליו ידענו גם, ולא לטובה, בחלבּ, ב־1850.

מצעֵר היה הדבר במידת־מה שלא מצאה ידנו לברר מה חושבים אנשים או מפלגות מן הצד הרוסי, בהמשך ההתפתחות. מובן שלא היו לנו רוסים בהישג־יד, ופירסומים רוסיים אי־אפשר היה לקבל. מצד אנשי־הדת של המנזר אפשר היה לצפות לכעין ביטוי של אהדה לצד ההוא, בגלל איבתם המושרשת לענין הלאטיני שיוצג על־ידי צרפת ועתה חוזק על־ידי אנגליה. על־כל־פנים, אפשר היה אולי לצפות לאיזה ביטוי שכּזה לטובת ההשקפות הרוסיות במסיבות אחרות; אך עתה ברור היה כי האינטרס שלהם מחייבם להצהיר נאמנוּת לממשלת השולטן, ובעצם היו להם תרעומות משלהם נגד הרוסים על כי זה זמן־מה התערבו בענייני ארץ־הקודש.

היוונים, ככל שאר הנוצרים המזרחיים, מתיראים מפני שלטון־העריצות הרוסי. ממשלת השולטן מניחה להם חירות גדולה פי־כמה מזו אשר לה יוכלו לקוות אי־פעם בחסות הצאר, ולכן הריעו הנוצרים המזרחיים בשמחה לתיקונים ולחירויות שהובטחו על־ידי הממשלה התורכית, שנתנו מקום לקוות למשהו הדומה למימשל־צדק, עם שבתוך כך שימרו את העצמאות והקיום הנבדל שלא נשללו מכנסיות המזרח מעולם, אפילו בתקופות הקשות ביותר, על־ידי שליטיהן המוסלמים.

הנוצרים המזרחיים נותנים דופי במינהל של השלטון התורכי הרבה יותר מאשר במשטרו.

ולהשגתה של ריפורמה מינהלית חתר הלורד סטרטפורד דה־רדקליף בכל כוחותיו ובהשפעתו העצומה. הדבר הקרוב ביותר להלך־רגש מנוּגד לזה שלנו, שאפשר היה למצוא בירושלים ביחס למלחמה, היה זה שאותו גילו הקונסוליה הפרוסית, הבישוף האנגלי, והפקידים הגרמנים בשירותם של המיסיונרים האנגלים. שיחותיהם, והמכתבים ששלחו אחדים מהם לעתונים כגון ה“אַלגמיינה צייטונג” וה“קרוֹיץ צייטונג” לא די שהיו אויבים את הבּרית בהלך־רוחם אלא לעתים קרובות מעמידים היו במבחן קשה ביותר את סבלנותו של איש אנגלי, בפרט בירושלים, מקום שאפשר היה לצפות לתמימות־דעים מיוחדת עם פרוסיה.

במיוחד כך היה הדבר במסיבות שבּהן הציע המלך פרידריך־וילהלם הרביעי, ב־1841, להקים בישופוּת אנגלית לחיזוק המשלחת האפיסקופאלית האנגלית אל היהודים שכבר היתה קיימת, וב־1843 הקימו את הקונסוליה הפרוסית, ובחרו באיש כד"ר א. ג. שולץ, שעתיד היה להזדהות במלוא המידה ובנאמנות עם רצונו של אדוניו המלכותי להצטרף, ברוח ידידותית, למאמצים ולמוסדות של האנגלים שבהם הוּחל זמן כה רב לפני כן בארץ־הקודש.

הם גם הפיצו בקרבּנו אזעקות־שווא, כביום ה־17 במרס, למשל, כאשר הוכרז כי קרב גדול התחולל ליד סיבאסטופול ובו ערכו הרוסים את התקפתם העיקרית על הצבא האנגלי, שכתוצאה מכך “נשמד”; אלא שהצבא הצרפתי, שאיחר לבוא לעזרתם, הצליח לשוב ולכבוש את השטח ואת החפירות, אף שסבל גם הוא אבידות עצומות; ולא עוד אלא שכּל אניות־הקיטור בקושטא נשלחו לזירת־הפעולה כדי להסיע משם את הפצועים. מה יסוד יכול היה להיות לבדיה רומנטית זו?

לעת הזאת פירסמו הסארדינים את המִנשר שלהם, ולפני סוף אפריל התחבר הצבא שלהם עם בעלי־הברית הגדולים בקרים. מובן שתוספת זו היתה לעזר גדול לצד שאליו הצטרפו, לא רק במספר החיילים, על האספקה השייכת למספר זה, אלא גם מצד עוז־הרוח.

הלאטינים עלצו על המשקל שנתוסף בכך לצד שלהם במאבק.

העולם הריע מיד לאבּירוּתה של אותה אומה קטנה; אך מאז היו שהעירו כי המדיניוּת הסארדינית חפפה להפליא את האינטרס שלה במהלך המאורעות, שהרי חל השינוי בזמן שהתקרבה אוסטריה לעקרונות של הבּרית המערבית. לולא היתה הנטייה לכּיוון הזה, ספק אם יכלה סארדיניה להשאיר בביטחה שָכן אויב בגבולותיה בעודה יוצאת למלחמה הרחק משם מזרחה.

כאשר נקט המלך את הצעד הזה כלום הושפע במידה כלשהי מן המחשבה על תביעתו להיות מלך־ירושלים?

כבר ראינו (כרך א) שכאשר הוחזקה הקונסוליה הסארדינית בירושלים לא נשכחו יומרותיו של המלך לכתר ירושלים, וכי בטכס הגדול שנתלווה לחידוש הפטריארכיה הלאטינית, ולכניסת הפטריארך לירושלים, לבש הקונסול הסארדיני מדים ששונים היו ממדי־הקונסול הרגילים שלו, כחול וזהב. היו שדימו כי אכן שמעו את הקונסול מכריז באותה הזדמנות שהוא למעשה המשנה־למלך של אדוניו, מלך ירושלים וסארדיניה. אולם הסגל הקונסולארי שלנו – מצד הבּרית – לא גדל עקב הצעד החדש הזה, שכּן הקונסוליה הצרפתית יִצגה את העניינים האיטלקיים בירושלים.

לגבּינו היה זה מעשה־רחמים מצד ההשגחה שהמהומות המתפרצות תמיד בסמיכותן של פעולות־מלחמה מעולם לא הגיעו עדינו. נחסכה מאִתנו התנהגותם הפרועה של מלחים וחיילים שיכּורים ברחובות, שכּה מטרידה היתה בקושטא, כשם שנחסכו מאתנו ההתנגשויות והפגיונים הדקים של יוֹנים ומַלטזים בני דלת־העם בקרב המוסלמים הקנאים, ומַשק אופני־תותחים לא השבּית אותה דממת־בראשית – שהיא סימן מיוחד כל־כך לארץ הזאת. מקצה ארץ־ישראל ועד קצהּ לא היו מרכבות־אופנים או עגלות מסוג כלשהו.

בתוך כך לא הוטלה עלינו שום חובה לטפל בבתי־החולים בדמויות המרוּטשות של לוחמינו הגיבורים.

אבל הנתינים האנגליים שלנו, אשר זה־כבר הבּיעו מורת־רוח מהיעדר ספינות בריטיות כלשהן לאורך החוֹֹפים, הגבּירו עתה עוד יותר את תלונותיהם על שתומכים בספינות צרפתיות על־מנת שתובלנה את הדואר שלנו בלבאנט. דבר זה ודאי שהעיד על אמוּן בישרוּתה ונצחיותה של הבּרית.

דומה היה כי לאורך חוף סוריה אכן טוֹֹהר הים התיכון מדגלים אנגלים. ספינות־הסוחר הנדירות שמלפני שנים אחדות עתה עושות היו כולן את מלאכתן בתוך נחיל אניות־ההובלה בים השחור; אף־על־פי־כן, אשר לכוח־הצי הלאומי בכללו, בהכרח באה גאוותנו על סיפוקה בהסגר על סיבאסטופול ובחזיון הנהדר של מלכּתנו הפטריוטית בצאתה לים בראש השייטת הבלטית – אלא שאנשינו כאן חשו עצמם עזובים. כמה אניות־מלחמה צרפתיות שוטטו לאורך חוף־הים שלנו, מקום שלא נראתה גם אחת משלנו מאז פעולות סטוֹֹפּפוֹֹרד משנת 1841, להוציא מקרים בודדים שבּהם ירדה אניה אחת מנמל ביירות ליפו; אך דבר זה אירע לעתים רחוקות מאד באמת, ובהפסקות של שנים אחדות. בהרגשה זו של אנשינו הבחינו עמיתיהם העוינים שעמהם באו במגע־ומשא יום־יום, והם ניצלוה לרעה.

גם המזרחיים נקטו אותה נעימה, ורק לאחר שש שנים באה הופעתן של אניות בריטיות בכוח גדול ורב והשתיקה את פושׂקי־השׂפתיים.

החדשות על מותו של הצאר ניקולאי הגיעונו ב־22 במרס, ומאחר שהיה זה מאורע בלתי־צפוי לגמרי חוללו הפתעה והצמיחו השערות באשר לצעדים שינקוט יוֹֹרשוֹֹ על כס־המלוכה. אי־אפשר היה להניח שחילוקי־רגש סתם באשר לכדאיוּתה של המלחמה, אם יכלו הללו להתקיים בכלל, יאפשרו לצאר החדש לשכך תיכף־ומיד את התלהבותה של אוּמתו הענקית, שכבר הורתחה עד קצה הגבול בעצם הפלישה לאדמתה של רוסיה גופה.

לא היה כל מקום לספק כי עתה שהרחיקה המלחמה לכת כל־כך חייב הוויכוח להתנהל באמצעים צבאיים “עד סופו המר”.

פרק עשרים ושלשה:מאורעות השוטפים בארץ־ישראל    🔗

הפּאשאליק נוהל עתה שוב, מאז מותו של יעקוּבּ פחה, רק על־ידי ועדה של אפנדים מושחתים ובעלי־פניות. בחינת דבר המובן־מאליו ניסו האיכרים והערבים שבמחוז לנצל את ההזדמנות לסילוק חשבונות ישנים. עם זאת לא התחדשו הקרבות בסמוך לירושלים ממש, אף כי בלי ספק היו הסיעות מגיעות שוב למהלומות אילו ארכה תקופת בין־המלכויות. לטוב־המזל לא נמשכה אלא שבועות מעטים.

והרי לכם דוגמה לטיב השלטון המקומי שהיה לנו בעת ההיא: –

תלונה היתה לי להביאה לפני המאיור המפקד על חיל־המצב, בשל מקרה ביש של שוד בדרך־הרבּים. בחיוך נעים השיב אותו קצין ואמר: “פּק אֵיוּ! אִנתי בִמְסֶק בוֹֹראיה גֵטוּרְסֶן, אנא בכֶּסֶר”. והנה, כדי לחסוך כאן טורח מלַמדנים שאולי ינסו לתרגם דייסה זו של תורכית ונסיון לדבּר ערבית, יש להסביר שהתכוון לומר, “טוב־ויפה, אתה תתפוס אותו; יוּבא לכאן, ואני אשבור [ז.א. אענוש] אותו”.

אין זו אלא דוגמה אחת בלבד למושג שהיה אז לתורכים על משטרה או מימשל, שהרי לא נתנו כלל את הדעת על חובה כלשהי בקשי לגילוי העבריין.

אבוי! מאז היה עלי ללמוד לדעת שאפילו כאשר הצבעת על שמות הפושעים ומקומותיהם יכלו השלטונות לרצוֹת שלא להעניש פשעים שנעשו. הדברים אמורים במעשי־רצח.²⁰⁷

ב־2 בנובמבר נתמנה לפי־שעה על הפאשאליק מוֹדעי משכּבר, רשיד פחה מעכּו; אך הואיל ודרגתו הרשמית או הצבאית היתה דרגת פֵ’ריק (זנב־סוס אחד) בלבד לא היה זכאי למינוי של קבע בירושלים, שבזמן האחרון משל עליה מוּשיר או ואלי בעל שלושה זנבות־סוס.

ארבע שנים קודם־לכן נטלו מרשיד פחה את הפיקוד שלו בעכו על שום שלא נענה די־הצורך כאשר פניתי בבקשה בענין התפרעוּת של לאטינים בנצרת נגד הפרוטסטאנטים; אבל אחרי־כן נתמנה מחדש, ועתה נשלח לירושלים על־פי ההמלצה של האדון הקונסול ווּד מדמשק ושלי עצמי, רק כדי שיהיה איזה פקיד תורכי אחראי מחזיק בשלטון המקומי על מקום האפנדים הערביים חסרי־האחריות מבני־הארץ. רשיד פחה מגלגל היה בהשערות על פטירתו של יעקוּבּ פחה, הקרובה לבוא, ככל המסתבר, כשהייתי בעכו ביולי הקודם, ועל האפשרות שיזכּה הוא במשׂרה; ונסיון עברוֹֹ לא נמחה מזכרונו, ולכן עתה נפגשנו כידידים ולא כשונאים – “מה שהיה היה”.

סמוך לסוף נובמבר בא אלי בהשכּמת הבּוקר מוסלמי אחד נודע, חאג' עבדאללה אל־ג’אריה, שקשור היה קשרי חיתון בשתי המשפחות היריבות של אבו־גוש ואִבּן־סמחאן, והודיעני כי לערך בשעת השקיעה בערב הקודם, בשובו מירושלים אל ההרים ועמו משרתים אחדים, הותקף, מהלך עשר דקות מחומות העיר, בדרך דמשק בידי הכפריים מעִסאוויה (צפונית־מזרחית לירושלים); שהם והמשרתים שלו החליפו ביניהם מאתיים יריות לפחות (גוזמה, כמובן), וכי רק בזכות סוסתו המובחרת הצליח לשוב לעיר. הוא יִיחס את ההתקפה הזאת לזדון־לבו של אבו־גוש. הואיל והיה זה ענין בשביל המג’ליס (המועצה) המושלת, והואיל ונבע מתככי מפלגות (שקיימים היו בתוך חומות העיר פנימה כמו גם מחוצה להן; כי לכל מפלגה היו תומכים בקרב המוסלמים בירושלים), הזמנתי את הנקיבּ ואת עפיף אפנדי לשמוע את הדברים, בטרם יובאו אל הסראיה.

אני לא הוספתי עוד לשמוע על הענין; אך אין ספק שכל כמה שהיה העוון משווע הרי יוּשרו ההדורים על־ידי תיווּך, בהבטחה להתנהגות טובה, עד שיגיע פחה חדש.

אי־אפשר היה סתם להשתיק את הפרשה לאחר שכּך נמסר עליה בקונסוליה הבריטית, במעמד עדים מוסלמים רבי־השפעה.

כוונת הרצח ונסיון הרצח ברורים היו, אולם חאג' עבדאללה באהוּ קצוֹֹ באפריל של השנה שלאחר־מכן, ובחבלו של אִבּן־סמחאן נרצח. נשמתו פרחה משהובא לירושלים, מקום שם היה חביב מאד על הבריות, ועַם רב השתתף בהלוויה.

בדרום לא היה המצב מניח את הדעת.

מר הוֹֹלּמן האנט שלח אלי את התיאור הבא של המוצאות אותו בדרך שובו לאחר ישיבתו בקצה הדרומי של ים־המלח: –

ביום־השלישי, 28 בנובמבר 1854, בהיותי בדרך מים־המלח ופנַי לחברון, כאשר עברתי אותו חלק של מדבר־זיף שממנו נראית יוּטה מצד אחד ונבּי־לוּט מן הצד השני, וכשיעור שעה אחת ממחוז־חפצי, גיליתי והנה בהר משמאלי נמצאת כנופיה גדולה של אנשים, שלעתים קרובות יורים היו ברובים וּמגַלים עוד סימנים של סערת־רוח; ואשר בהמשיכנו עוד בדרכנו, למתן אות ממנהיג כלשהו, ירדו בצלע ההר, ארבעים או חמישים איש למספר, ובבואם עלינו מעורף תפסו את סוסינו וציווּני לרדת מעל סוסי; אחר־כך פקדו עלי לחכות כמה דקות בעוד הם מטכּסים עצה, שכתוצאה מזה צוּויתי להמשיך בדרכי, והם כפו זאת עלי בהוליכם את סוסי אל שׂפת המדרון. שם המתנתי דקה אחת או שתים, אך הואיל וחששתי לגורל בני־פמלייתי והמטען שלי, חזרתי ומצאתי והנה סביב כולם עומדים אנשי החבורה שעצרה אותנו והם בודקים את הסחורות ושואלים אותנו על טיבן. כעבור זמן קצר, משנחה דעתם, הרשוּנוּ לעבור. בנטוֹֹת הדרך נגלתה לעינינו מימיננו עוד קבוצת אנשים, שלאחר פנוֹֹתה אלינו בדברים דומה היה כי קראוּה לשוב. הלאה משם במורד העמק נגלו לעינינו עוד קבוצות אנשים שהחזיקו בהרים מנגד, מימין ומשמאל לדרך הנמשכת אל העיר. פרש אחד, ועמו שלושה או ארבעה מלווים, רכב קדימה לכדי כ־800 יארד, כבא לקראתנו, והוגד לנו כי זה עבּד אל־רחמאן; בעוד אנו מהססים רגע קל, שמעתי יריות משלושה רובים שהחשו עד אז, ובתוך כך הכרתי את קול הכדורים החולפים בסמוך באוויר, ואני והאנשים חשבנו כי יורים עלינו; כדי לעקוף את הגבעה שלשמאלנו נטינו הצדה תחת בליטת־קרקע, שעליה היתה הדרך הכבּושה, וכך הגענו אל מרחב העמק. כאן חזרתי ועליתי על סוסי וקרבתי ברכיבה אל הפרשים, באָמרי כי איש אנגלי אנוכי ואין לי אל הריב ולא־כלום. אני הוטעיתי: הוא היה יריב לשייך, ומפקד היה על העירוניים, שאֶל צדם הגעתי עתה, והוא נתן לי אות לעבור ולהמשיך בדרכי אל העיר. הדרך כולה המתה בחורים וגברים חמושים, הולכים לקרב או חוזרים ממנו, וכן ילדים וזקנים היושבים לשמור על עדרי בהמות קטנים. מקץ שעה, בשלש לערך, כשהייתי בתחנת־ההסגר, הפתיעתנו הידיעה שהפלאחים הגיעו אל ההר במערב והם יורדים ללכוד את העיר; ובצאתנו אל מרפסת אחת ראינו בין מאה למאתיים מהם, חמושים ברובים ובחרבות, אצים־רצים אל המרחב מלפנים. אנשים אחדים יצאו חוֹֹצץ נגדם, בעוד הנשים, שמתאבּלות היו על כמה קברים חדשים, נמלטות העירה; אך הפּרשה הסתיימה בהפגנות של רעוּת, לאחר שהשייך, ועמו שנים או שלושה פרשים נוספים, הכריז כי בני חבורתו, אנשי הכפר דוּרה, תומכים בעיר נגד הפלאחים של עבד אל־רחמאן.

כאן יוּרשה לי לומר שהעיר סובלת היתה בשל מחסור בצידה, כתוצאה מן השיטה שנקטו הצרים לחסום את כל הדרכים כדי למנוע כניסת עדרים או תוצרת, שאותם הם מחרימים לעצמם.

למחרת בבּוקר, בצאתנו את חברון, ומשעשׂינו כשלושת־רבעי השעה בדרך, פגשנו בקבוצת אנשים קטנה ומעורבת – שלושה או ארבעה פרשים וכמספר הזה רגלים, ולבושם כאילו אחד או שניִם הם ערבים והיתר פלאחים בטֵלים ממלאכה, וכולם כאחד בזויים ביותר; הללו התפרדו לַשבילים השונים כדי לעצור בנו. במתכוון הפניתי את סוסי אל הראש־וראשון בהם, וכשהגעתי אליו הרמתי עינַי, ובראותי אותו צוחק, אמרתי, כלאחר־פה, “מרחבּה!” הוא נסוג בלעג אל האחרים ואמר, “הה, אח!” ודומה היה כאילו הוא סבור שאני נתון לחסדו; ולכן הוספתי “אמנם כן, אח אנגלי”. ראיתיו שׂם לב מעט לרוֹבה שלי בעברוֹ לעֵבר המטען, שלידו נעצרו שניִם או שלושה מהם. הסבתי את סוסי והמתנתי ער שעברו כולם, אך אני סבור שהתאכזבו על שהיה עליהם להחמיץ זאת.

(חתום) ו. הולמן האנט

ירושלים, 2 בדצמבר 1854

גם בג’בּל־נבּלוס (שומרון) שׂררה בינתיים כמעט אותה תסיסה. השלטון התורכי היה בטל־ומבוטל, ובטחונם היחיד של האוכלוסים מפני השמֵד היה טמון באפשרות ההפוכה של תרדמה מזרחית לאחר פעולה נמרצת, או בעזוּזו של אחד מן הבתים היריבים (עבּד אל־האדי וטוּקאן) שגברה ידו.

משך תקופה זו קיבלתי לעתים קרובות ידיעות מן העבר ההוא, שאותן המציא המיסיונר הדגול, הרוורנד ג’ון בוֹאֵן²⁰⁸ – לבד מאלו ששלח לי המודיע הקבוע – וּלמועיל היה הדבר שקיבלתי ידיעות על מעשים כפי שנראו בעיניים אנגליות, וכפי שנשקלו במחשבה אנגלית.

בדצמבר 1854 היה עלי לצאת לרגל ענייני לצוֹֹר, אף שלא היתה זו תקופת־שנה רגילה למסע, וכך ניתנו לי אפשרויות חדשות להתבונן במצבה של הארץ ובהתנהגותם של חלקי היישוב השונים.

לנבּלוס (שכם) הגעתי בלילה הראשון: ידידי מר בוֹאֵן לקחני לבקר בבית־ספרו, שהיה חלק מפעולותיו מטעם “החברה המיסיונרית של הכנסיה”. הנערים הנוצרים היו כיתה בפני עצמה, ובחדר אחר היו כעשרים נערים מוסלמים (כאן בנבּלוס הקנאית!) מחוץ לשלושה שומרונים ויהודי אחד, כולם לומדים קרוא־וכתוב, וקצת חשבון פשוט, בלשון הערבית שלהם. הפרדה זו בין דתות צורך היתה במקום ההוא ובזמן ההוא, ומר בוֹאֵן היה מסוגל בהחלט לשפוט את הצורך הזה; שהרי היה האיש בעל לב גדול ונדיב, אדם שוודאי היה שמח על כל אפשרות של התחבּרוּת מתוך ידידוּת בין הלומדים לסוגיהם השונים, יתר על השיג־ושיח שלבטח יצוץ מתוך פגישתם באותו בית בכל יום.

במוצאֵי היום ההוא הגיעו, בלי כל הודעה או הסכמה מוקדמת, שני מיסיונרים בדרכם למחוזות־חפץ שונים; האחד היה ד"ר קראפף, שפניו לים־סוף וחבּש, ועמו צעיר בשם טֶם או טֶמלר; השני היה הרוורנד ס. לַייד, מאנשי קולג’־ישוע בקמבריג', שעשה פעולה משלו, בלי קשר לחברה מיסיונרית כלשהי, בהררי צפונה של סוריה בקרב עובדי־הגילולים הפראים מן הנוּציירים.

פגישות־פתאום אלו של אנשים שכוונותיהם דומות, המגיעים וממשיכים להם בדרכם, קסם מיוחד יש להן בארצות המזרח שבהן כל הבּתים פתוחים להקביל מתוך הכנסת־אורחים פניהם של זרים. מר לַייד ומר בּוֹאֵן היו דוגמאות משיבות־נפש לאנשי־הדת האנגלים המשׂכּילים, ושניהם יכלו לשׂוחח שיחה חפשית בערבית.

ה“ערבים” של מר בוֹֹאן משכו מאד את לבם של אנשי החוג שבּקרבּם פעל. לאחר עבודות בית־הספר בשעות היום, ולאחר שהדריך את הבריות בפעולתו המיכנית של מכבש־שמן אירופי משופר; לאחר ארוחת־הערב (שבמזרח היא נערכת בכל מקום עם שקיעה) ברי היה שהחדר הגדול פתוח לשיחה, וזו מובן שפנתה לכיוון ההולם את אפיוֹ כמיסיונר. ראשי המשפחות נכנסו אחד־אחד, כל אחד מהם מביא עמו את מקטרתו הארוכה ואת הטבק שלו, והם הסתדרו על הכרים, הדיוואן הפשוט, לאורך הקירות. בעל־הבית כיבד אותם בספלונים של קפה ולפעמים בתה (באשר הוא משקה אנגלי); לאחר־מכן באו חילופי ברכות ודברים – “לא תפלים, אולם לא משעממים”, כמו שאמר המשורר על ערבי־החורף שלו. לאמיתו של דבר, כך מנהג הכנסת־האורחים המזרחית בכל מקום. מפתיע היה הדבר באיזו מהירות, מתוך שהתגורר בקרב העם עצמו ובריחוק מן האירופים, הצליח המיסיונר לרכוש לו יכולת מספקת לגלגל שיחה בלשון הקשה ההיא.

אנשים בני כל הסוגים והדתות באו ל“ערבים” האלה.

פעם אחת הייתי בתוכם כאשר זקן אחד – נוצרי מילידי־המקום וזר כמעט לחבורה – הביא ספר גדול וישן, וביקש הסבר לעמוד־השער שלו. התברר שהיתה זו היסטוריה של הפטריארכים הקדומים לפני ביאתו של ישוע, והוא לא היה יכול לתפוס איך זה יכלו להיות פטריארכים יוונים או ארמנים, ועל אחת כמה וכמה לאטיניים, איש־איש בכנסיתו, לפני היות דת נוצרית בכלל.

קושיה זו, שמדרך־הטבע צצה במוחו התמים, סיפקה נושאים מצוינים לשיחת הערב. באותו ערב עצמו נתגלע פולמוס באשר למעלות האוונגליון והקוראן בין מיכאיל קעואר מן הצד הנוצרי לבין השייך נעמאן, מופתי לשעבר, שעל־ידו סייע סלים בק אל־טוקאן, אח למושל העיר.

השיחה התנהלה ברוח טובה יותר מכפי שאפשר היה לשער. הזמנים הישנים ודאי שחלפו, שהרי בשום־פנים לא היה ויכוח כזה יכול להתנהל בדור שעבר; וכעדוּת נוספת לאותה תמורה רשאי אני לציין כי מוֹדעי הוותיק, הקאדי (שופט מוסלמי) של נבּלוס, מעולם לא פגש בי באותה תקופה בלי שישמיעני את תפילת היום הנוצרית, כהוכחה לרוחב־הדעת שלו, ובלי אשר ינשקני.

בזמן הזה היה מר בוֹאֵן עסוק גם בתכניות להביא ברכה לבני העם בחקלאות.

לעיר נבלוס הבטיח מאירופה מכבש־שמן של ברזל, שכאשר יופעל בתבונת־כפיים בלי ספק יצמיח תועלת גדולה לפרוטסטאנטים ילידי־הארץ או לזולתם, על־ידי שישביח את אמצעי מחייתם ובכך ישחרר אותם מן התלות באמצעים מקריים וזעומים. הוא נתקל בקשיים עצומים בהצבת המכונה, ואחר־כך בהפעלתה, ולעתים קרובות אפשר היה לראותו עמל בידיו בעבודת ההכנה הדרושה הזאת.

הוא קיוָה שימציא אמצעי־מחיה מגוּונים יותר ולאחר שיביא מחרשות אנגליות ויקנה שוורים, יקים מושבות חקלאיות קטנות ברחבי השטח הפורה אך הריק־מאין־יושב שבעמק־יזרעאל, מושבות בהן יישבו רק נוצרים פרוטסטאנטים, או אף אחרים עמהם. אולם קשיים שלא נחזו מראש צצו־הופיעו; כי האנשים אשר התכוון להיטיב להם בדרך זו היו עירוניים, הרגילים במדרגה השפלה ביותר של חנוונות פעוטה בשווקים, או שהיו אלה אנשים אחרים שבאותה מידה לא היו מתאימים ולא היו מוכנים לעמול בשדות או בפעולות מיכניות סתם (כמה שונים היו בכך ממנו עצמנו!).

ונוסף על כך צצו חששות, מיוסדים היטב־היטב, מפני פשיטות הבדווים השורצים בסמוך לעמק־יזרעאל ההוא הגדול, כמאז־ומקדם.

אף אחת משתי התכניות לא עשתה חיל בלעדיו; גם לא נמצא איש מאז שימשיך בפעלו הנדיב. אל־נא נדמה בנפשנו שבינתיים היה המיסיונר זונח את תפקידו הרוחני. לוואי והיו כל המיסיונרים מסוגלים להגדיל עשוֹת כמוהו במובן זה.

אי־אפשר לי להמשיך בלי שאּבּיע התפעלות עזה ממרצו ומדרך מחשבתו הגברית, שנצטרפו עם טוּב־לב מקסים שבלט כל־כך במיסיונר מופתי זה של ימינו – ג’ון בוֹאֵן!

בעת שבתוֹ בתוכנו לא ידענו דבר על קורותיו בקנדה לפני כן, כשם שלא ידענו עד כמה היתה השגחת האל קרובה פעם לכאורה להוֹעידֹוּ לא לסוריה כי אם לפאטאגוֹניה.

ביקור זה ב־1854־5 היה ביקורו השני של מר בואן בארץ־הקודש – הוא כבר עשה עמנו זמן־מה לפני כן – ובעיקר, אם לא לגמרי, על חשבונו־הוא. עד־מהרה למד לדבּר ולהטיף לבּריות בלשונם והתחבּב עליהם עד מאד. באין־מכלים־דבר התהלך ביניהם – גם בכפרים ולא רק בערי נבלוס ונצרת. היה זה דבר נוגע־אל־הלב כאשר שמעת אותם כעבור שנים שואלים על “ח’וּרי חַנא” – הכוהן יוחנן – כפי שקראו לו בחיבּה. איך קרה הדבר שבכל שלושים־ושש השנים האלו מאז ייסוּדה של הבישופוּת האנגלית בירושלים לא היה מחוץ לביקוריו של איש־דת יחיד זה כל נסיון של אנגלים להתוודע אישית אל הנוצרים ושאר התושבים בשומרון ובגליל, או לעשות למענם משהו? עוד אחד, הרוורנד ג'. מילס, כוהן־דת וֶלשי פרסבּיטריאני, בילה כעבור זמן קצר חדשים אחדים בחקר הליכותיהם וקורותיהם של השומרונים. להוציא את שני אלה לא נשאר אף אחד מבני ארצנו ולוּ ימים אחדים במחוז הזה המעניין ביותר, שמאות תיירים אנגלים ביקרו בו ועברו בו להנאתם אלא שאף אחד מהם לא נתן דעתו עליו. ואף־על־פי־כן, איזה שדה פתוח ומוכן כאן להועיל!

הרוורנד ג’ון בוֹאֵן היה האנגלי הראשון והאחרון בכל השנים האלו שהקדיש איזה חלק של זמנו וממונו לשיפור מנת־חלקם של אֶחיו־לצלם בארץ ההיא²⁰⁹.

לאחר שייצא התייר מנבלוס צפונה, ויעבור על־פני כתפו של הר־עיבל, יגיע מקץ שעה של רכיבה קשה מאד לג’בּע, מרכזה של משפחת ג’ראר. (ראה תיאורם של בתי־האב של נבלוס, פרק ט).

כאן מתחיל מישור צר וארוך, בדרך צפונה, שבאמצעיתו מתנשא הר היישר כל־כך לפניך עד שממרחק דומה כאילו הוא גודר את הדרך; על ההר הזה שוכן הכפר החשוב סאנוּר. השם אינו נודע ברשוּמות־קדומים שבידינו, אף לא בכרוניקות של ימי־הביניים, אך נודע הוא לתהילה במלחמות הערבים בעת החדשה לפי שפעמיים הוטל עליו מצור בתותחים – האחד נוהל על־ידי ג’זאר פחה מעכו והשני על־ידי האמיר בשיר מלבנון, אשר ב־1830 בא לעזרת עבדאללה פחה (גם הוא מעכו), זכרו לדיראון.

בשדות סביב אפשר עדיין לראות כדורי תותחים ורסיסי פגזים (פגז אחד עודנו מצוי שלם).

לפני 1850 היה המקום הזה נטוש ימים רבים, כי רק בקתה עלובה אחת או שתים הוקמו מחדש מהריסות סאנוּר. בשנה ההיא ישנתי פעם אחת בג’בּע והשייך אחמד ג’ראר, בשׂיחו על ימים־עברו, הודיעני כי הר סאנוּר מנוקב מעבּרי סתר, אף שעתה נסתמו ברובּם מחמת מפולות־עפר, וכי מעל למבוא לאחד המעברים האלה היתה פעם דמות של נשר מפוסלת בסלע. עלה על דעתי כי מחילות אלו שבּבטן האדמה וכן הפסל לא ידי ערבים בנו אותם, ובלהיטוּת שאלתי מה היה על הנשר. הוא השיב כי בהיותו נער ניפצוהו אנשיהם לרסיסים, לפי שלא רצו לשַמר את צלמו של יצור חי כלשהו.

כשעברתי שוב בארץ לאחר זמן ישנתי בסאנוּר, שכבר נבנו בה בתים נוספים, והוספתי לחקור בעניינים האלה את המעטים שהתישבו שם. הם אישרו את דבר קיומם של המעבּרים החסומים אך נשבּעו כי הדמות המפוסלת לא היתה נשר כי אם אריה. מכאן הגעתי ביני לביני למסקנה שהיו אלה מן־הסתם שני פסלים שהם אחד – כלומר אריה מכונף – שׂריד של בעלים ונציאניים או נוסעי־צלב אחרים.

מבחינה צבאית חשוב הוא ביותר מקומה של גבעה זו, באמצעיתו של מישור צר שבו עוברת דרך־המלך היחידה מן הגליל ליהודה, שלא להביא בחשבון דרכים עקיפות ביותר. אף־על־פי־כן הנקל לחלוֹֹש על המקום בארטילריה מודרנית מן הגבעות הסמוכות אשר משני עברי הדרך.

הגעתי לנצרת ושם הייתי ביום־הראשון יחד עם מר בוֹאֵן, והשתתפתי בטקס התפילה של הפרוטסטאנטים הילידים בחדר־הלימודים שלהם. פעמון שנמצא על הגג נתן את האות לתפילות. צילצול זה בפעמון היה בגדר זכות חדשה, שהושגה רק הודות לתנאים הנוחים של הזמנים והודות לעובדה שאנו ושאר נוצרים היינו בעלי־בריתו הפעילים של השולטן.

מצאתי שבאחרונה השיגו גם הנוצרים הלאטיניים והיווניים תוספת לזכויותיהם מן השלטון המקומי. הראשונים מקימים היו בית בשביל “נזירות רחמניות”. רבים היו המשתתפים בתפילה האנגליקאנית שלנו בערבית, והמתפללים ענו בכל לב אחר התפילה. את הדרשה הראשונה קרא המורה ואת השניה הבּכיר בראשי־המשפחות.

מר בוֹאֵן דרש דרשה “מן הלב אל הלב”, מסוג אלו שחיבּבו אותו על הבריות בכל אשר הלך ואשר בזכותן שמו זכוּר עד עצם היום הזה.

לאחר הדרשה ביקר אצלי המוּתסֶלים (מושל) ואני סחתי לו על מקרה ביש של אחד מן הילידים הפרוטסטאנטיים שנחבש בבית־האסורים קודם למשפט, בשל תביעה כספית מצד נוצרי יווני, וביקשתי שיוּצא המסכן בערבוּת עד שיתברר המשפט ביום המחרת, אף הוספתי ואמרתי שאם אמנם יתברר כי, כפי ששמעתי, הוּשׂם האיש בכבלים מיד עם הגשת התביעה צריך יהיה למסור על מעשה בלתי־חוקי זה למוּשיר בביירות. בתוך שעה קצרה מאד היה האיש חפשי בין ידידיו, ולמחרת היום נבדק הענין.

מקרה זה הוא דוגמה לצורה בה יכולים נוצרים להפעיל את השלטונות התורכיים נגד נוצרים, להכעיס או לשם רדיפות, ובדרך־כלל באמצעוּת תשלום שוחד.

בשעות אחר־הצהריים שוב היו תפילה ודרשה.

בשעות אחר־הצהריים עברו ילדי העיר ברחובות בתהלוכה, מוסלמים ונוצרים כאחד, ובידיהם כעין דגלים עשויים מקלות עם קרעי בד צבעוני, והם מזמרים זמר מבּית לבית בתפילה לברכת־הגשם; למעשה, בדומה לתהלוכות בארצות קאתוליות שתכליתן לבקש גשם, בריאוּת או שאר חסדים מידי שמיים.

המַעיָן בשוֹקת העירונית היחידה בנצרת חרב היה זה שבועות אחדים, והכרח היה להביא מים בכדים ממרחק ניכּר. המַעיָן גופו המפרנס את השוקת נמצא מתחת למזבח הכנסיה היוונית, ואנשי אותה כת מאמינים שהוא האתר האמיתי של בשׂורת המלאך גבריאל לבתולה הקדושה; רוצה לומר שהמזבח והכנסיה נבנו מעל למקום כפי שהמסורת קובעתו.

הלאטינים מייחדים מקום אחר לאותו מאורע גדול, ומכּבר בנו את מזבחם וכנסייתם עליו, ואליהם מסוּפח המנזר הפראנציסקאני.

ביום־השלישי המשכתי בדרכי לטבריה וכאשר התאכסנתי בבית וייסמן הובאו שלושה דגים גדולים לארוחת־הערב שלנו, הדגים היחידים שנצוֹֹדו זה שבועות אחדים בגלל עצירת הגשמים, לפי שבתנאֵי מזג־אוויר כאלה נוהגים הדגים להישאר במעמקי האגם. למחרת בבוקר יצאה הסירה לדוג אך עד לשעה שעזבנו את טבריה עמלו האנשים לריק ולא העלו מאומה.

מקום לינָתנוּ לא היה רחוק מבית־הכנסת של כת היהודים הקנאים אנשי־חב"ד, שתפילותיהם במשך הלילה, שנתלוו צעקות וצריחות נלהבות, הפריעו את שנתנו לעתים קרובות. אך פיצוי לכך נמצא לנו בצחוּת משיבת־הנפש של השכמת הבוקר קודם הזריחה, בעוד כוכבים משתקפים במים הרוגעים.

כאן בטבריה היה עלי למלא תפקיד ולמסור נדבות, שנשלחו להקלת מצוקתם של היהודים על־ידי הרוורנד רידלי הרשל. משיצאנו, עשינו דרכנו לרוחב הארץ ובו־בלילה הגענו למג’ד אל כּרוּם במישור עכו.

למחרת היום חצינו את המישור ומשם הלכנו לבַצָה (באסה), בדרכנו צפונה בכיוון צור, ופגשנו באתר קדום של הריסות, שמתוכן מזדקר עצם אחד והוא עמוד בעל אחת־עשרה חוּליוֹת (מונח ארכיטקטוני), שעודו באתרו, אך הכותרת, או האנדרטה, אם היתה כזאת, לא היתה עוד. העמוד ניצב על מכון רבוּע של אבני־בנין גדולות, והוא לבדו הגיע עד גובה ראשי בהיותי רכוב על סוס. בצד הצפוני (לא בכיוון הים) אוּכּל העמוד במידה רבה על־ידי מזג־האוויר, בעוד הצד השני שלם בלא פגם. בצד המערבי (זה הניבּט אל הים) יש ארבעה חורים שנקדחו בגובה לא רב מעל למכון, ודומה כאילו שימשו בתי־קיבול למסמרי־ענק להחזקת טבלת־מתכת כתובה, שמכּבר נשדדה מן־הסתם בעבור חומר הברונזה, וכך אבד זכר תכליתו של העמוד לעולמים והדמיון נשאר בן־חורין להעלות השערות באשר לאנשים שבּנו אותו ובאשר ללשונם. מעולם לא מצאתי שאיזה נוסע שקדמָני הזכיר את האתר והעמוד הזה, ובעצם לא היה כזה עד 1870 (אם היה מי שהזכירם אחרי־כן), להוציא את תומסון, המביא את השם בלבד. בן־כפר אחד שעבר במקום סיפר לי שקוראים לו ח’מסין אלא ששמו הקדום היה סוּמאע, כפי שסיפרו להם אירופים היודעים הכל על דברים כאלה מתוך ספריהם²¹⁰.

לחוקרים מושבעים שאין להם עסק אחר הרי רכס־ההרים של המוּשיירְפה [רכס הסולם] לא הרחק קדימה, המתמשך מן המזרח אל הים, מן־הסתם מ“משרפות־מים” של כתבי־הקודש, והעמקים המתפצלים אל לב הגליל מן המישור הפ’ניקי הזה, קרוב לוודאי שיימצאו בהם עצמים הרבה שיביאו להם גמול על מחקריהם; ובמיוחד מבצר אחד ישן ועצום, המתגלה בפי אחד החביוֹֹנוֹֹת האלה.

סמוך לפני הגבּיהֵנו כדי לעבור את צוק־החוף היו הרבה נחלים וגנים, עם אגם, השייכים לכפר בַצָה השכן. דומה כי בשל המים האלה ניתן הכינוי מים לשם הקדמון המובא למעלה (ראה יהושע יא, 8).

נהגי־הפרדים שׂשׂים על חניות־לילה במסעיהם, בצד אמות־המים שליד החוף, ואנו מצאנו שהקאדי של עכו החל לבנות שם ח’אן לעוברי־דרכים.

הכוהן הנוצרי של בצָה (איש הכנסיה היוונית) הזמין אותנו לפוּש אצלו למשך הלילה, שכּן, כך אמר, לא נוכל להגיע לצור קודם חשכה; אך אנו המשכנו בקשִי־עורף בדרכנו ומצאנו שהלילה הדבּיקנו בטרם נגיע לראס אל־עין (המעיינות מדרום לצור), מקום שם ריצדו חזיזי ברק מתפרס מעל למפּלים הניתכים ומקציפים בין בריכות־המים העתיקות (המיוחסות לשלמה המלך) לבין הים. ברק זה היה אות בטוח לגשם הקרב לבוא²¹¹.

על־פני עמק־החוף נראָה אורו של פנס רחב, שאמרו לנו עליו כי הוא ההדלקה השבועית הרגילה של הוֶלי (בנין־כיפה קטן) במעשוּק שבּצור העתיקה, לרגל ערב השבּת המוסלמית, כלומר יום־ה' לאחר שקיעה.

שערי צור היו סגורים, אך בלי קושי נפתחו בבואנו. לרגל עניינַי שהיתי בצור ימים אחדים בביתו של אדון מקומי אחד שהיה הסוכן הקונסולארי הבריטי. בני המשפחה היו שרויים באבל עמוק על מות אביהם, אך ביום ניקולאס הקדוש (18 בדצמבר, לפי המנין החדש) הופיעו כל הגבירות בלי אבל, מקושטות במיוחד, בתכשיטים ובעדיי מטבעות־זהב. אחד מאנשי חבורתנו אמר כי סקרן הוא לדעת איך חוגגים את החג בין חומות סיבאסטופול.

לאחר שהכרעתי במשפט ששייך היה בדין ובמישרים לתחום שיפוטי, הובא לפנַי ענין מוזר על־ידי הצדדים המעוניינים. אשה אחת מסכנה, נוצרית במוצאה, נישאה לכושי מוסלמי, ובכך הסתלקה למעשה מנצרותה. לאחר שנים, עם בוא הזִקנה, שב מצפונה והחל לנקוף והיא ביקשה לחזור לאמונתה משכבר. אבל הכוהנים (יוונים־קאתולים) סירבו לתת לה את ברכות הכנסיה כל עוד הזיווג קיים; ועצם החופש שניתן לה להכריז על עצמה שהיא נוצריה, או להשתתף בעבודת־האלוהים הנוצרית – שעתה הורשו על־פי הכרזת־הסובלנות של השולטן – לא די היה בו להניח את דעתה.

לא רק האשה הופיעה לפנַי אלא גם הבעל. לבסוף, לאחר שנדון הענין, הסכים לתת לה גט. אז נשארו רק אי־אלו שאלות בנוגע לרכוש בכלי־המטבח, שנמסרו להכרעת בוררוּת.

כל הנוצרים שבעיר עלצו על התוצאה ועל השבת נפש נוצרית אל חיק הכנסיה. המוסלמים לא נעלבו.

לפני צאתי מצור נתן מאָרחי כמה מתנות רבות־ערך למוזיאון של החברה הספרותית הירושלמית, כגון פסל־שיִש כרוּת־ראש של דמות אשה, כמעט בגודל טבעי, בשׂמלות יווניות, וכן כמה כלים של זכוכית דקה־להפליא שנתגלו בין ההרים מרחק שעתיים־שלש מזרחה, על־ידי איכּר שהיה חורש את את שדהו. שׂכיות־קדוּמים אלו ואחרות שניתנו במתנה לפני כן – כגון כמה קערות־עופרת מגולפות שלוּקחו מעל־פני קברים ליד קָנָה (בארץ־נפתלי), והמון גושים מוקשים של שבלולי־ארגמן מסירי־הצבע הצוֹריים לאורך החוף – היו עדיין במוזיאון בירושלים כשעזבתיה ב־1863.

פנינו לשוב הביתה ב־19 בדצמבר, כשהים רוגע ככל מידת האפשר ומזג־האוויר נאה. הרבה סירות יצאו לדוג במפרץ הדרומי שכּן הבריות ראו ברגיעה הזאת, לאחר מזג־אוויר סוער, הבטחה להצלחה מיוחדת. החזיון כולו היה עליז. אבל הקו המופלא ביותר שבנוף היו הרי מול־הלבנון – ג’בּל אל־שייך (חרמון) וסאירֵק – המכוסים שלג מסַנוור, לנוכח שמיים של כחול עז, כי מה שירד עלינו כגשם נצבּר כשלג בגובה ההוא. הניגוד החריף בין הלבן לכּחול־הכּהה כמו קירב אלינו את ההרים יותר מכפי הרגיל.

השטח הגדול במישור מסביב למעיינות בראס אל־עין, שהוא עתה בִצה ממאירה, נלקח כזכיון מן השולטן על־ידי הווזיר הגדול רשיד פחה, מתוך כוונה לנַקז את האדמה ולעבּדה, אך העבודה היתה מתקדמת באִטיות רבה; הוקמו שני בתי־משק קטנים, אף כי בדוחק נגמרו עד כה, ובתוך שנתיים מתו שם ארבעה מן המשגיחים מקושטא מקדחת. נמצאנו למֵדים שהוד־רוממותו מתכוון, לאחר השלמתן של עבודות הניקוז, לטעת ארנים הרבה לשם טיהור האוויר, כפי שנעשה זמן רב לפני כן בסביבת ביירוּת. אך כל ידידינו אנשי צור, שליוו אותנו עד כאן בדרך, תלו את כשלונו הגלוי־לעין של המפעל בקללותיה של הנבואה האלוהית מפי יחזקאל.

ליד נקוּרה נטיתי מן הדרך לסייר באתר שבּרמה, מקום שם עומדת עדיין קבוצה של שלושה עמודים גבוהים ואשר אין בפי העם שם אחר בשבילם מחוץ לאוּם־אל־עוואמיד (אם־העמודים). נדמה לי שמקום זה צוּין ראשונה בדפוס על־ידי ואן דה ולדה, אף שלא הלך אליו; אבל ראוי הוא לביקור. בעבר היתה שם עיר גדולה, וקווי הרחובות עודם ניכרים בבירור; אבני־הבנין דומות בדרך־כלל לאלו שמוצאים בביתר (דרומית־מערבית לירושלים), כלומר אבנים מיושרות היטב, לא מסוּתתות ובאורך שאינו עולה על אמה וחצי.

יש שׂרידים של בנייני־ציבור כגון בתי־מקדש, ובנין אחד אשר לו מזוּזות־שער שקצותיהן מחוֹרצות, בגובה שש אמות לפחות; ושני עמודים נפוּלים בפְנים ועוד אחד המוטל כלפי חוץ, כמו גם אבן־המשקוף הגדולה. אין עמודים עומדים מלבד השלושה שהם הבולטים ביותר לעין מדרך־המלך ליד חוף־הים. הכותרת היחידה שנשארה על מקומה הושחתה עד מאד בהדרגה מחמת זדון מרוּשע, מן־הסתם בשיטה הרגילה של קליעה למטרה. אולם כותרות אחרות מוּטלות בכה־ובכה, אחדות מהן עם קישוטים לולייניים, וכן גם מזוזות־דלת. תחומי הבניינים היו מלאים עד־למחנק נצרים של אלון־בלוּט, צבּר, עוּזרד ואֵלָה, מחוץ לפרחים שצצו עקב השינוי שחל באחרונה במזג־האוויר, כגון לוּף, חָצָבים וסרפדים. ציפרים היו משוררות סביב־סביב וצב קדמון שכב והתחמם בשמש. מראה רחב על הים התיכון נשקף מן המקום.

ברדתנו לח’אן־נקוּרה פרשׂנו את מפת־השולחן שלנו על האדמה בצד הדרך והנה צץ כוהן אחד בריא־בשר מדיר־מוּחַ’לִס (מנזר הגואל), מעבר לצידון, שרכב על פרד ואיכר הולך־רגל ליוָה אותו. בנַסוֹֹתוֹֹ לרדת לבדו מבּהמתו, ומכּיון שחֶבֶק הפרד רפוי היה, הסתובב האוכּף וכבוד־קדושתו נפל אפוא על ראשו ומוטל היה על אמא־אדמה, עד שחפז הטבּח שלנו במרוצה וקיצץ את המִשוורות בחרבּו. עד־מה התכעס הסובל! והוא נתן פורקן לחמתו כי עזה בשאלוֹ את מורה־הדרך אם הוא קורא לעצמו נוצרי? הלז התחלחל לשמע הספק שהובּע בשאלה מעין זו ומפי איש אשר כזה. כדי לשכּך את חמתו של האדון־הכוהן הזמנתיו לחלוֹק עמנו בסעודתנו אך הוא לא רצה בשום עסק אִתנו שחזינו בהשפלתו, וכאשר אך הותקן האוכּף באמצעוּת פיסת חבל חזר ועלה על בהמתו. הוא ננער והתרחק מן המקום, ואנו הבטנו בו כשהוא עושה אותו מעשה־רב ועובר על־פני צוק־החוף המשוּנן. מסתבר שבילה את הלילה בבַצָה, בקרב הנוצרים שם.

השמש שקעה בהיותנו ליד זיבּ (אכזיב), כלומר בעודנו רחוקים למדי מעכו אך העמוד של ח’מסין ניצב ברור על רקע שמי בין־הערביים לשמאלנו.

אפל ירד הלילה עם רוח סוערת אף כי לא קרה, וקוואס אחד נשלח חיש־קל למען יפתחו לנו את שערי המבצר; קול פרסות הסוס על המסילה הישנה והמשובשת (שעדיין הנוסע עובר בה מהלך כמה פרסות) הרעיש זמן רב לאחר שנעלם האיש מן העין. מה משיב־נפש היה ניחוחם של פרדסי התפוזים כשעברנו על־פני החווילה הסמויה־מן־העין כמעט של בּהג’ה!

כשנכנסנו לעיר עכו יצאו ידידינו ופנסים בידיהם להקביל את פנינו ולהוליכנו אל ביתו של גירגיס ג’מאל; אבל החיילים הזהירונו שנרחיק את האורות משורה של תותחי־שדה שעברו אז בדרך, ואשר לדבריהם צריך היה לקחתם בתוך ימים ספורים לדמשק, ומשם מן־הסתם לאֶרזרוּם. כלום אפשר שהיו התותחים טעונים? או שמא היו דוּפניוֹת מקוֹֹרוֹֹת ממולאות בצדם? באמת אין לדעת מה חיילים תורכים עלולים לעשות.

מעכו המשכנו בדרכנו לנצרת, ומשם, לאחר לילה של גשם־זעף (היה הדבר בשלהי דצמבר), ומכּיון שהשמש האירה מעט, שׂמנו פנינו לחצוֹֹת את עמק־יזרעאל, אף כ שיערנו שיהיה לח וחלקלק מאד. מנסיון העבר למדנו מה־קשה הוא לעשות את הדרך הזאת במזג־אוויר חרפי נרפש. אולם ככל שהמשכנו בדרכנו כך נמצא העמק יבש יותר, כי רק מצד נצרת ירד גשם בכלל.

בחצי הדרך פגשנו במיסיונר קליין, שביקש לחוֹג את חג־המולד בנצרת. הכפרים פוּלה, עפוּלה ומקֶבּלה התרוקנו כליל מיושביהם.

תחת שאֶפנה לג’נין כרגיל שיניתי את דרכי והלכתי לבוּרקין דווקא, מקום שם התגורר, כפי ששמענו, כוהן נוצרי בבית טוב, ונכון היה לאָרח בצל־קורתו את הנוצרים העוברים בין נבלוס לנצרת.

הכפר בוּרקין שוכן בגיא המסתעף דרומה מן העמק הגדול אל הרי־שומרון. חדשים לא רבים לפני כן היה שם קרב גדול בין האיכרים יושבי־ההר לבין הערבים משבט בני־סַכּר שהסתיים בתבוסתם הגמורה של האחרונים, שהצהירו כי לא יכלו לעמוד בפני כדורי יריביהם שקרויים היו בפיהם ביזר או זרעונים.²¹² חרבות ורמחים לא היה בהם מועיל כנגד אלה; השם זרעונים הוא פיוטי למדי, בנבדל מן השם המקובּל בפי האיכרים, שאם ישאלום מה הם יורים לבטח ישיבו עופרת כי שם אחר אין לכך בפיהם.

כשהגענו לביתו של הכוהן שָאכֵּר בבורקין מצאנו כי זה משק עלוב, עלוב מאד, ולו חצר מלאה בהמות מפה־לפה. לאחר שעברנו בתוך הרבה בוץ ומדמנה הגענו אל המשכּן עצמו, אבל מן הדירה הראשית שהוקצתה לנו מתוך הכנסת־אורחים צריך היה לגרש כמה פרות וגדיים ועופות. סוסי הטוב הוכנס פנימה עמנו לשם בטחון, כי השמיים היו מעוּננים ועלולים היו להמטיר גשם, וכך עמד לו שם כבוּל וזנבו הארוך מונף מדי־פעם על האח המבוערת. חתול אחד עדיין סירב להסתלק אלא ישב גבוה על קורה ונתן עינו בפולשים בלא חיבּה יתירה.

הגענו כשעה אחת לפני השקיעה, אך הכוהן לא בא להקביל את פנינו בעצמו; הוא שלח את בנו שיתנצל בשמו לאמור שהוא סובל מחמת עגמת־נפש, בשל פסק שהוציא אותו יום השייך המוסלמי של הכפר, בניגוד לאינטרס שלו ברכוש משפחתי כלשהו, ולפיכך ביקש סליחה על היעדרו.

איזה מין מושג יכול קהל אנגלי נאור לצייר לעצמו מבּית־כהונה ערבי, או מכוהן־כפר איש הכנסיה היוונית מן הילידים בשולי עמק־יזרעאל? כלום יתקרב אותו מושג בכלל לאמת כמו שהיא?

הנוצרים בבוּרקין מונים כעשרים משפחות, והם התלוננו לפנַי מרה על מצב ההשפלה שכופים עליהם המוסלמים, בני־כפרם ושכניהם, לא רק בענייני מסים (שהרי הם משלמים למעלה מכפי חלקם); אלא, למשל, כמו בקרָב שניטש באחרונה עם הערבים, כאשר לא הורשו להשתמש ברוביהם שלהם, שאותם הם נושאים בדרך־כלל בימי שלום, אלא שאז הורשו להשתמש רק באלות ובאבנים, שהרי רק המאמינים האמיתיים חזקה עליהם שיורשו להיות אנשי־מלחמה. אולם העובדה שהקונסול הבריטי מתאכסן בביתו של הכוהן ולא בזה של השייך המוסלמי עשויה היתה להרים מעט את קרנם של הנוצרים בעיני שכניהם המוסלמים, או לפחות לעוררם להיזהר יותר ביחסם אליהם.

הזדמן לי כבר לישון במקומות מוזרים בארץ ההיא, אך בשום מקום לא עינו אותי הפשפשים כל־כך; ודומה היה כי לא יהיה קץ לליל־החורף הארוך; ואכן על־פי הלוח היה זה הלילה הארוך ביותר בשנה (ה־21 בדצמבר). עמיתי ואני בילינו חלק מן הלילה בגילגול שיחה; לפרקים התעוררנו והעלינו אור לשם שיחת־חולין, ואחר־כך שוב נרדמנו, וכך הלאה לסירוגים. לבסוף קראו התרנגולים, והשכּם עם שחר באו נשי המשפחה מאיזה חלק אחר של הבנין, ליטול את דגנן מן הכדים הגדולים העשויים חרס בתוך החדר שבּו היינו, ובזאת החלו במלאכת הטחינה בריחיים של יד.

עם זריחה היינו כבר בדרך ועמנו מורה־דרך לקַבּטִיה. אֵד־ערפל קר היה פרושׂ על כל השדות עד שהגבּיהה השמש לעלות; כל השֶלף של קציר הכותן היה רטוב מטל; אולם הבריות מנצלים היו את מזג־האוויר היאֶה לחריש ולמִזרע, עבודות שבארץ־ישראל הן נעשות יחדיו, שהרי את הזרעים מפזרים לפני המחרשה.

במישור ראינו מרחוק את עראבּה (שכבר הוזכרה קודם כמעוז למַטה או לסיעה של עבד אל־האדי), שעליה הצביע כפרי אחד באָמרוֹּ, “שם שוכנת אֵם כל מצוקותינו; לעולם לא יִשרה שלום בעולם עד שתיחרש שדה”; וככל שתוכל תבונת האדם להגיע באשר לאותו מחוז (“העולם” לגבי האנשים האלה) הרי היה הדין עמו, כי זה ממש המרכז לסיעת עבּד אל־האדי, והמעשים שהיינו עדים להם בהמשך אותו יום כמו עלו בקנה אחד עם מסקנתו.

סמוך לפני הגיענו לסאנוּר פגשנו בחבורה של כשבעים גברים חמושים, השרים שיר־מלחמה בשוּבם מאיזו פעולה שנערכה לא מכבר הלאה מאִתנו. הם סיפרו לנו כי מנהיגיהם הזעיקום לעלות על בוּרקה, ליד סבּסטיה (שומרון, שעדיין היינו מצפוֹֹן לה), אלא שעתה היו בדרכם הביתה לאחר שנודע להם כי נושאים־ונותנים על התפייסות שלאחריה לא יהיה צורך בשירותם.

אחריהם פגשנו בחבורות קטנות יותר המזדנבות מאחרי החיִל העיקרי; הללו גם הם חוזרים היו בלי שהזדמן להם “להבעיר אבק־שריפה”. כל הגברים הצטיינו בתווי־הפנים המיוחדים לאיכרים של ג’בּל נבּלוס, הבּעה רמאית ואפילו אכזרית, והתרבוש האדום היה חבוש לראשם, ארוך בצורתו יותר מזה שחובשים שכנינו בדרום, ונטוי לצד אחד; הילוּכם היה מתרברב וחזוּתם הכּללית מרוּשעת.

דרכנו הוליכה היישר לבוּרקה, אך בטרם נעלה בגבעה לפנדקוּמִיה אמרו לנו כמה נשים, שעסקו במסיק עצי־הזית (עבודה חקלאית לאיסוף הפרי הקרויה, אגב, בשם המוזר “חליבת העצים”), כי ערבים פראים נמצאים לפנינו לסייע את דַאר (בית) ג’ראר (ראה בפרק ט תיאור מַטה מסוים זה ממטוֹת נבּלוס).

כאשר ירדנו ממרום הגבעה המוארכת נשמעה יריה בודדת, אך לא ראינו אנשים; דממת־מוות היתה פרושׂה על הארץ. סמוך למרגלות הגבעה פגשונו שני אכרים וערבי בדווי אחד, כולם חמושים, ששאלו אם ירינו את היריה ההיא.

הקוואס השיב, “לא חשוב”, ועל כך ענה הערבי, “אתה אל תאמר ‘לא חשוב’. עצתי לכם שלא תתרחקו זה מזה”.

מקצה עוד מאתיים יארד ראינו בעיקול שבדרך כמה סוסות ערביות עומדות, ורמחים נוצצים מעורמים יחדיו, וכן רומח אחד מוטל לרוחב הדרך, שדומה היה כי בא לציין שאסור להתקדם מעֵבר לו. בסמוך נערך בצל כמה עצים דיון של שייכים, הן כפריים והן בדווים (בעלי־בריתם). בלי ספק היו אלה דיוני ההתפייסות שעליהם שמענו מפי האנשים שנקרו לנו בדרך.

ביני לביני הירהרתי: סימן־גבול זה, הרומח, מה לו ולנו ולכן יצאתי בראש חבורתי והצעדתי את סוסי מעליו, ובתוך כך הוֹֹדעתי מי אני.

או אז צעדו אחדים ממטה ג’ראר קדימה ויעצו לי שלא אמשיך, ואחר־כך ראינו קבוצת אנשים היישר מוּלנו מאחרי מחסום, שעליו נשענו רוביהם, מכוּונים ומופנים לעֶברנו. מכל־מקום התקדמתי בשתיקה וכל אנשי חבורתי אחרי, וכך נכנסנו לכפר בוּרקה, מקום שם מצאנו את כל הדלתות והחלונות סגורים ובכל קרן־רחובות משמרת של שלושה גברים חמושים.

במקום אחד, מאחרי הזירה העיקרית לתכונה הזאת, נערכו כל הנשים והנערות בשורה סמוך לבתים.

משהתברר שהדברים רציניים לכאורה ראיתי לי למוּטב להמשיך היישר קדימה, אף בלי החליף מלה אחת עם שום צד אך בהחלטה נחושה להודיע על הדברים למושל בהגיענו לנבלוס. לא הלוחמים ולא אנחנו לא הוצאנו הגה מפּינו; הערבים הפּראים לא ניסו כלל לבוֹֹז את מטעננו, ואנו המשכנו בדרך־המלך באין מטריד ומציק.

הכפר בורקה שוכן בגיא בין הרים תלולים, וכשהגענו למקום גבוה מעֵבר לו ראינו סביב־סביב משמרות של ערבים רוכבי־סוסים סמוך לקו בו עברנו קודם, ובחורש־זיתים היו כמאה ערבים שירדו מעל רכבם וסוסותיהם עומדות ורמחיהם מתנוצצים באור השמש. סמוך אלינו על הרמה היו מספר איכרים שפופים על חזיהם לצפּות בחזיון המסעיר בבוּרקה; ברנש אחד בן־חיִל רכוב על סוס, ומעשן מקטרת קצרה (רוצה לומר, קצרה לפי מושגי הארץ הזאת), הצביע לפני על העמדות של שני הצדדים הלוחמים ואמר כי פרשה זו כולה ראשיתה בחתונה אחת, שכּן מחצית הכפריים הם מסיעת ג’ראר והשאר קשורים לעבּד אל־האדי. הערבים מבני־סַכר היו שם כביכול כמתווכים, אך בעצם באו לבדוק מה אפשר ליטול, וליטול מה שאפשר.

לאחר שהפכנו גב למקום־החזיון שמענו צעקה רמה, “פרשים, היכּון!” ועל כך ענתה יללת־פרא מהר סבּסטיה (שומרון). אולם לא היתה זו אלא קריאה של קוצר־רוח, למען יהיו שני הצדדים דרוכים על המשמר.

אפשר לקוות כי לא רק חישוב האינטרסים שלהם אלא גם מעבּרנו השקט בגיא־החזיון (שהצדדים הלוחמים לא העזו להפריעו אף לא לעכּבנו מלהודיע למושל־המחוז) היה בהם כדי להחיש את דיוניהם של הפרלמנטרים בצל העצים. נתתי אל לבּי שכּל נסיון שאפשר היה לעשות אז לתיווך או לקידום הסכמה בין הצדדים לא די שהיה עולה בתוהו אלא אף מתפרש היה כתמימוּת מטוּפשת, וכי הקו שנקטנו בשקט ובתוקף צפוי היה ביותר לעשות רושם. מה־מדאיב מצבה של ארץ שבּה שאיפתם השׂטנית של מעטים עלולה בכל עת להפסיק את העבודה החקלאית (ומה־גם בשעה שצריך לשקוד על חריש ומִזרע) והיא מביאה לשנאה ושפיכוּת־דמים בין שכנים קרובים!

גשם החל לרדת, אך אני נכנסתי לסבּסטיה (שומרון) כדי להביט עוד פעם בשדרות־העמודים ההרוֹֹדיאניות ובכנסיית יוחנן המטביל, שהאַפּסיס הנאה שלה התמוטט מאז ביקורי האחרון. התושבים הבטיחוני כי לא סיעות עוינות גרמו את ההרס אלא שהקיר נפל מחמת השלג והגשמים של השנה הקודמת.

לכל אורך הדרך מנבּלוס פגשנו בקבוצות קטנות של אנשים אשר פניהם אל מקום הלחימה שבּו עברנו קודם, וסמוך לעיר היו הכל שואלים לחדשות.

מובן שהיה זה מחובתי למסור למושל בלי דיחוי על המאורעות שנגלו לעינינו. (דרך־אגב, מושל זה של נבלוס היה האיש החשוב שאותו ראינו ביולי אשתקד, עם משמר הבאשי־בוֹֹזוּקים שלו ועם מתופפיו ליד סאנוּר, כשהוא מסייר על־מנת “להחזיר את המצב לתיקנו”. הוא היה אחד מאנשי המפלגה המנוגדת לעבד אל־האדי, שכּן נמנה על משפחת טוקאן היריבה).

בעת ארוחת־הערב שלח אלי לאמור כי זה שבוע־ימים ידע כי המצב נוטה להידרדר ועתה שיגר כמה באשי־בוֹזוּקים לעבר בוּרקה, לברר את מצב הדברים לאשורו, וכי מלבד זאת גם שלח להודיע לפחה בירושלים.

אחרי ארוחת־הערב בא בכבודו־ובעצמו ואמר כי שליח חזר מבּורקה והוא מוסר שכבר הכל מתנהל כשורה. לכן ביקשתיו לכתוב זאת לפחה, למען אקח את המכתב עמי בבוקר. לזאת התנגד בטענה שהואיל ואין לסמוך על הידיעות בבטחון גמור לא יהיה זה מן הראוי למסרן להוד־מעלתו בלי להיוָעץ תחילה במועצה האזרחית. לכן הגעתי לכלל מסקנה שעדיין לא הושכּן שלום במקום.

עלי בק, המושל, הבטיחני כי באשר לנפילת האַפסיס בכּנסיה בסבּסטיה (שומרון) הרי זו נגרמה על־ידי איש מאנשי המקום (הוא אמר לי את שמו אלא שפרח מזכרוני), שניסה לבנות בקתה בתוך החומות העתיקות. בעשותו זאת חילץ כמה אבנים סמוך לקרקע ועקב כך התמוטט, כמובן, מה שהיה למעלה.

למחרת בבוקר (23 בדצמבר), הואיל ויצאנו השכּם לדרך ירושלימה, מצאנו והנה בחדר הזעיר בבירֶה מעל למַעין־המים, המשמש מסגד וכן אכסניה לעולי־רגל מוסלמים, יושבים כמה הודים (נתינים בריטיים), רועדים מקור, בבגדי־כותן בלויים, והם רעבים מאד. בוֹאֵנו היה להם לברכה, כי לפחות יכלו לקבל חלק ממאכלינו.

באותו ערב הגענו לירושלים וכך באנו הביתה לחג־המולד.

המהומות בנבּלוס נמשכו וגברו משך כל השנה ובשנה שלאחריה, וכאשר במאי 1855 נשלח מושל תורכי למחוז ההוא היה עליו לפלס לו את דרכו בקרָב בתוך סיעת טוקאן כדי להגיע לזירת שלטונו, וכמה נפשות נספו באותה הזדמנות.

רק זמן קצר שימש במשׂרתו, וכשעזב אותה חזרה האנארכיה לקדמוּתה. היה מי שחישב ומצא שבּשנות 1854 ו־1855 נפלו שלש־מאות עד ארבע־מאות קרבנות במאבקים המקומיים האלה על הבכורה בג’בּל נבּלוס.

משהו מן המצב במחוז הזה ראינו בהמשך השנה, כשהיינו בדרכּנו בחזרה לירושלים, לאחר מסע מעניין מזרחה לירדן.

בחודש מאי 1855 הורכבה קבוצה גדולה של תיירים אנגלים אל “חבלי עבר־הירדן”.

הואיל ובהפסקות ארוכות כבר יצאו כמה וכמה תיירים בודדים לטיול זה, והואיל וערביי עדוואן להוטים היו להקל על כניסתם של מבקרים במחוז ההוא (בו ראו את הטריטוריה שלהם) למען בצעם שלהם, נראה היה כי כדאי שיילך שמה הקונסול עצמו, לא כדי לספק את סקרנותו ההיסטורית או הספרותית (אף כי בעתיקות של אותו חבל שנחקר אך מעט היו דברים הרבה העשויים למשוך את תשומת־הלב) אלא למטרה המעשית של הכרת המקומות שראוי לבקר בהם, ולבדיקת יכולתם של הערבים האלה לדאוג לבטחונם של אותם נתינים בריטיים שאולי ימסרו עצמם להשגחתם.

פרטיו של טיול זה פורסמו כבר בספר שלי על “שבילים צדדיים בארץ־ישראל”. לכן די יהיה כאן אם אציין שהמקומות בהם ביקרתי היו חשבון, אלעלה, רבת־עמון, אל־סלט, יבּוק, גרש ואוּם־קייס, גמוֹר בטבריה, שממנה חזרתי ירושלימה.

אולי לפלא יהיה הדבר, עתה או בימים יבואו, אם אגיד כי הסכומים ששולמו בעד משמר־הליווי שלנו היו בהתאם לחוזה בכתב, שהערבים שלנו קיימו אותו נאמנה. המחיר הועמד על אלף פיאסטר לכל אחד משלושת האנשים הראשונים, ויהיו מי שיהיו, ומאתיים לכל אחד מן היתר. כמעט אין צורך להוסיף כי הֶסדר זה היה הסכום שקבעו הערבים, אלא שבינינו חוּלקו ההוצאות שווה־בשווה. (מאה פיאסטר היו פחות מלירה שטרלינג אחת). צריך היה גם לתת כמה מתנות קטנות, כגון כבשׂ לכֵרה, אחד ברבת־עמון ועוד אחד בגֶרֶש.

המשלחת כולה התנהלה בבטחון גמור ולשׂביעוּת־רצונם של שני הצדדים. הערבים שלנו הצליחו להעבירנו בשלום בשטח בו ביקשנו לעבור, ואשר חיילים תורכים לא היו יכולים להעז ולעבור בו בעת ההיא.

כשהיינו בארץ עמוֹֹן ביקרנו במחנה של בני עדוואן בראשוּתו של עבּד אל־עזיז, ושם פגשנו בשייך דיאבּ. הוא ערך לנו קבלת־פנים כיד המלך, והשייך הגדול היה לבוש משי ירוק ולמתניו חרב שניצָבהּ כסף וכן פגיון. עיניו היו חדות וחודרות כעיני נץ שוחר לטרף. ביקרנו אותו במחנהו שלו, והיה זה ביקור רשמי בו הבאנו מתנות לשייך – שנתקבלו, כמובן, והורמו אל־על בשתיקה בידי משַמשיו למען יחזה בהן השבט, מעשה שהיה מלוּוה כובד־ראש מרובּה, למרות קולות צחוקן ולהגן של הנשים מאחרי המחיצה של האוהל הגדול. אחרי־כן כיבדו אותנו בפילאף, חלב, לבּן, קפה ומקטרות, בטרם נלך לדרכנו.

השייך הגדול פייצל משבט ענייזה חונה היה מהלך שעות אחדות מגֶרש, שבין חורבותיה הזדמן לי לראות פקיד תורכי גוֹֹבה מסים בארץ פראית זו שבּה לא קל לאכוף את השלטון התורכי. כן גם פגשתי במנהיגי שני הצדדים במלחמה שפרצה מיד אחרי־כן בין הפראים: השייך ברכּאת אל־פ’רייח מצד אחד, עם פמלייתו בגרש, והשייך פ’נדי אל־פאיז מבני־סַכר מן הצד השני, זה האחרון במחנה של עקילי אגא, שלפחות להלכה מחזיק היה במחוז שממערב לירדן בשביל התורכים.

בדרך שוּבנו לירושלים עברנו את נבּלוס, ולאחר שיצאנו את העיר וקרבנו לחוורא הדבקנו שתי איכּריות שאחת מהן היתה נושאת תינוק בערסל תלוי על שכמה. הן צווחו אלינו שנָגן עליהן מפני הקוצרים, שאותם ראינו עטים לעברן משדה שבסמוך, וזאת בעידודה של זקנה אחת שגם היא מגל בידה, שקראה לגברים (בניה) להציגן ככלי ריק.

היינו בקירבת־מקום כאשר קרה הדבר, ומובן שהתערבנו ומשך שעות אחדות נשארנו ליד הנשים עד שנלקחו למקום־מבטחים. הטעם שניתן היה זה שאנשי הכפר שאליו השתייכו הנשים גנבו קודם־לכן עשר פרות מן האחרים. הקוצרים איימו שיִקחו מאתנו את פרדי־המשא שלנו על שום שהגַנוּ על הנשים. הבּריות המסכנות צעדו במהירות, ובכל־זאת עיכבו אותנו. אי־אפשר היה לשדלן לעלות על הפרדים ולרכוב בין החבילות. התינוק היה זָכר בן ארבעה חדשים, יחיד לאמו, והנשים הלכו תחילה לנבּלוס לשאול ברופא. הן חששו שנשי לוּּבַּאן תתנפלנה עליהן, ולא בלי יסוד – כפי שהתברר עד־מהרה.

במַעין של הח’אן באו וישבו סמוך אלי לשם חסות, אך הואיל והיה זה צום הרמדאן אי־אפשר היה לשדלן אפילו לשתות מים על־מנת לחַיוֹת את נפשן לאחר כל יגיעתן ופחדיהן.

עם שהמשיכו בדרכן במעלה ההר הגבוה שבפסגתו יהיה להן שלום החלו נשי לוּבּאן שליד המַעין לחרף ולגדף אותנו על שהנחנו להן להימלט.

בטרם תעזובנה אותנו אמרו לנו הנשים כי הרכוש הצרוּר עמהן בצרוֹר, יחד עם המלבושים הכחולים שלגופן, כולם יחד שווים אולי כחמישים פיאסטר – פחות מעשרה שילינגים. הנשים האלו מוסלמיות היו, כמוהן כאויביהן.

זמן לא רב לפני כן ניטש קרב ליד לוּבּאן, בו השתתפו ערבים פראיים מבּני־סַכר (השבט שאת ראשו פגשתי בגרש, מזרחה לירדן). אחד מהם הסיר ברמחו את התרבוש מעל ראשו של מושל תורכי של המחוז, ועוד אחד נשאוֹֹ משם כמנצח על רמחו; אך תגרות פעוטות מעין אלו לא הפריעו למהלך המאורעות הרגיל.

כמה שינויים התחוללו במחוזות האלה ממזרח לירדן מאז אותה תקופה באשר ליחסים בין הערבים לשלטון התורכי, אולם מעמד־הדברים הקבוע נשאר במידה רבה כשהיה. בשנים האחרונות נגלו תגליות מעניינות מעבר לירדן על־ידי דה־ווֹגֶה, דה־סוֹסי וטריסטראם, אך עדיין רב הוא שנותר למחקר בעתיד.²¹³

הן ממערב לירדן והן ממזרחו, אחד הוא יחסם של הילידים אל התורכים. הבריות, כפי שכבר הראינו, נכרים לשליטיהם; הם שונים מהם בגזעם ובלשונם ורוחם קצרה בשלטון הזרים, אף שנאמנים הם לשליט העליון באשר הוא ראש הדת המוסלמית.

לעתים קרובות נאמר כי אין דבר הקרוי פאטריוטיות בקרבּם. אמת, המלה “פאטריוטיות” אינה מצויה בלשונם. המלה היחידה מסוג זה שאימצו להם העתונים הערביים בחינת שוות־ערך היא “אהבת הבית”, “מוּחַבּת אל־וָטן”. חוּבּ אל־וטן מִן אל־אִמאן – “אהבת המולדת מעיקרי האמונה, ז.א. הדת”.

אבל זו אינה פאטריוטיות: יכולה היא להיות תכונתו האָפיינית של איכר שלא יצא ממקומו, בין ביוֹרקשייר ובין בגליל; אין לה שום נגיעה לארצות־חוץ ביחסיהן עם ארצך שלך. זוהי סגולתו של חתול או כלב אבל אין זה הרגש הגדול שפיעם בבני־ישראל הקדומים, הרגש שתפקידו להגן על כבוד ארצך קבל־עולם־כולו; זה שמכּוחו מקנא אדם, בצדק, לייחוּד היותו צרפתי, אמריקאי, רוסי או בריטי; המעוררו לעצב את מוסרו בהתאם לכך, ואם יהיה צורך בדבר – להקריב אח נפשו לטובת ארצו.

המוסלמים של סוריה, הרוב האיכרי (הידועים בכינוי המובהק פלאחים), יש להם קשר מאַחד בדתם המוסלמית, שאכן משותפת היא להם עם התורכים ובמידה ידועה עם הפרסים.

אך אין זה אלא הרגש בו קאתולי מאירופה מתרועע עם קאתולי מיבּשת אחרת; דבר זה לא ימנע את האומה הקאתולית הצרפתית מלעמוד בקשרי איבה עם האיטלקים, האוסטרים, הספרדים או הבּראזילים הנכרים.

הפלאחים של ארץ־ישראל יש להם סייעות שבטיות משלהם, שבּאין דרכים ומרכבות תחומיהן מצומצמים; אך אפילו על חלקים אחרים של אותה ארץ קטנה אין הבּריות יודעים דבר. המחוזות השונים אין להם ממש כל מגע־ומשא זה עם זה. מסכימים הם ביניהם רק בתיעוב שמם ואָפים של מושליהם העותמאנים, שעם זאת בדרך־כלל הם מקבלים את עוּלם, שהרי אנשים שומרי־חוק הם.

לעתים קרובות סיפרו תיירים ביומנים שפירסמו כי שמעו שהכפריים יושבי ארץ־ישראל הביעו כמיהה לכיבוש נוצרי של הארץ. יש בזה מן האמת. אך לא לעתים קרובות הובנו המלים במובן שאליו התכּוונו המדבּרים.

מתוך נסיון ממושך ברי לי שאין רצונם להיעשות נוצרים, במקום שאין הם נוצרים כבר ממילא, או להיעשות נתינים של צרפת או של איזו מדינה אירופית אחרת. כוונתם היא שהואיל וידוע להם כי מושליהם שלהם לעתים קרובות הם מושחתים ומרושעים עד קצה הגבול – מגרעות שבּפרקי־זמן שונים עליהם לסבול ולהתענוֹֹת בגללן – ובתוך כך שומעים הם שהממשלות הנוצריות של אירופה דווקא נאמנות הן ורחמניות כשם שהן מדכּאות מהומות בכל חומר הדין, הרי מנהמת־לבּם גונחים הם וקוראים “מתי יבואו הנוצרים (שהרי הוגד מראש כי בוֹֹא יבואו באחד הימים) ויצילונו מן הדיכּוי הזה?”

וכך לא רק הרגשתם של העירוניים העוסקים במסחר אלא גם של האיכרים בכפרים, כי מי שהתנסה בהבדל לא בשמחה ימיר את מידת הצדק בבית־דין קונסולארי בשלמונים, במשׂוא־הפנים ובאי־הוודאוּת שבּמַחכּמה של קאדי.

המוחמדנים הילידים בעָרים כך הרגשתם, אך הרבה יותר מכּן הנוצרים, שבכיתותיהם השונות נושאים הם כולם את עיניהם לאיזו מעצמה אירופית כפטרוניתם ומגינתם הראויה. אולם לא באה העת לישועה מעין זו שהם מצפים לה, תוך שכּל אחד מצפה לאיזה דבר אחר על־פי נקודת־המבט המיוחדת לו.

בתנאים הנוכחיים של העולם תהיה זו מטרה טובה יותר לשאיפתם של נתינים תורכיים ושל אומות ידידוּתיוּת לשקוד על התחדשות במוסר התורכי, או לפחות במשמעת ובשלטון המוציא־לפועל. התהליך אולי יתנהל לאִטו, אך השיפור אפשרי. ורק כך אפשר יהיה למנוע את שלטון־העריצות ההכרחי על נוצרים אחרים, אם תגבר כת אחת כלשהי.

כפי שניתן לשער הרי בתקופה שבּה אנו מעיינים התגלו כמה פרשיות מוזרות, השופכות אור על מצבם של בני העם. דיברנו על הפּחה ועל אנשים מן החשובים שבילידי ירושלים שנזקקו לאִצטגנינוּת כאמצעי לחזות מראש מה תהיה, קרוב לוודאי, תוצאתה של המלחמה הנוכחית.

בקרב הכפריים הבוּרים והנוחים להאמין בכל דבר היו שהתימרו לעשות נפלאות, מאחזי־עיניים שהעמידו פני אישיוּת חשובה כלשהי. בסביבתנו היה שייך אחד שהואיל וידע קרוא וכתוב, וידע להבחין קצת באָפיים של בני־אדם, שיכנע את הבריות, בערמה רבה ובסוג גולמני של חכמת־הדיבור, כי בכל עת שרצה בכך ביקר באיזו דרך־נס בלילה במִבצעים של מצור סיבאסטופול וחולל שם מעשי־גבורה מופלאים. הוא היה מביא לכך ראָיות שאין לערער עליהן – קצה הרומח שלו עדיין היה לח מדם רוסי של הקרבנות אשר הרג!

ועוד דוגמה למעגל הצר בו תָחוּם היה תמיד מוחו של בן־הכפר: אירע הדבר שבאחד ממסעותי נעצרנו ליד המַעין של הח’אן ההרוס בלוּבּאן (היא לבוֹנה, דרומית מנבלוס) כאשר באה גם אשה אחת מן הכפר, שצצה וכדה על ראשה להביא מים ושאלה איך מתנהלת המלחמה. בתשובה מסרנו כמה פרטים על הפעולות בקרים, שככל הנראה לא הבינתם כל־עיקר; אך לאחר שתיקה של כמה דקות הצטווחה ואמרה, “לא זהו שביקשתי לדעת; אך האם הצטרף קאסם אל־אחמד לבית טוקאן או לבית עבד אל־האדי?” קיצורו של דבר, עולמה כולו הצטמצם בג’בּל נבּלוס (הר נבלוס), והמלחמה הצטיירה לה רק כדבר המקיף את ריבות המפלגות שכּפרה וקרובי־משפחתה צפויים להסתבך בהם.

בקרב אותה שיכבה שבאוכלוסיה לא היו הרוסים ידועים כל־עיקר, והבריות חשו בחומרת הנטל של נגישׂות חדשות שנתוספו על המסים הקודמים, לכלכלתה של מלחמה שככל שבינתם משׂגת לא היה להם שום ענין בה.

אך הם היו נאמנים לשולטן ולמשאת־נפשו של האִסלאם, ומוכנים היו בהחלט להילחם למענו ולמענה על הריהם שלהם, אלא שלא חפצו לעזוב את אדמתם ולהתגייס לצבא. היה להם מושג מעורפל על האפשרות המתקרבת של פלישה; מוכנים היו להדוף את אויבי השולטן – או, ביתר דיוק, את אויבי האסלאם – כמיטב יכלתם. ה“פלאחים”, או האיכרים הפשוטים של ארץ־ישראל, הם יצורי־אנוש המתקיימים במצב חברתי ירוד מאד, המתקרב כמעט לברבריוּת.

את מזונם (בעיקר צמחי, כולל פירות ולחם ולפעמים אורז, עם מים לשתיָה) ואת לבושם משיגים הם בזול כל־כך עד שאין להם צורך בעבודה קשה ומתמדת לפרנסתם. מתוך כך נמצא להם הפנאי הדרוש לניהול פעולות־האיבה ההדדיות שלהם.

גם על משכּנותיהם העלובים (אפילו כשהם בנויים אבן חזקה) ועל רהיטיהם הדלים אפשר לומר שעולים הם מעט או שאינם עולים מאומה. יכולים הם לעבוד, אף גם עובדים הם, בכלים פרימיטיביים ומגושמים; אבל האדמה פוריה, האקלים נוח, היבולים מבורכים. אין שכרוּת בקרב בני העם; והאביונוּת, כפי שהיא מובנת לנו, אינה ידועה. הכנסות חריצוּתם נבלעות בחלקן הגדול במסי הממשלה, הצריכים לעבור תחילה בידיהם החמדניות של מנהיגיהם שלהם; הם עצמם, לפי שאינם יודעים קרוא וכתוב, אינם מסוגלים לנהל חשבונות. חוץ מזה הם מספקים עדיי־כסף גסים בכמויות ניכּרות לנשיהם. (בבית־לחם מאסו הנשים בכּסף כמעט לגמרי והן עודות זהב). הם גם אוגרים כסף, טומנים אותו באדמה, ולעתים קרובות שם הוא נשאר במותם, כי אין הם מגלים את סודו של מקום־המחבוא לשום איש – לא לאח, לא לאשה ולא לילד.

מאחר שאין להם חינוך כלל, הרי את הפנאי המצוי להם יכולים הם לבלות רק בצורה הלא־רוחנית של רביצה על האדמה, כשהפּנים מופנים כלפי מעלה אל השמש או עטופים באדרת־הפּסים העבה שלהם, העבּאיה. הללו שבדרגת זקני־כפר זכות יש להם לשבת במחיצתו של השייך, בשעות הערב הקרירות יותר, כדי לטכס עצה שם על גל־הדומן העתיק שהצטבר משך מאות־בשנים סמוך לבתי הכפר (תחת שיפזרוהו על־פני השדה לדישוּן), או בכיכר־הדיִש של הכפר בעת הקציר; או, בקרוֹב החורף, בבנין המשמש חדר־אורחים ציבורי לעוברי־אורח ולמסגד. בזכות חכירה הם מחזיקים באדמותיהם ובתיהם. אריסוּת פיאודלית ואחריות פיאודלית אינן ידועות מחוץ ללבנון, אף אם המונחים הללו אכן יכּירם שם מקומם. אצלנו בדרום היחסים הכפריים הם שבטיים; צעירים וזקנים מחויבים על־פי משטרם להיות מוכנים, בלי סיבה או מחשבה, לפעולות־איבה, למצוות מנהיגיהם השייכים; אין הם בני־חורין לסרב או להתמהמה יותר מן ההיילֶנדרים לשמע קריאתו של צלב־האש של רוֹדריק דו, ולא יותר מן הספטים האיריים שעה שמעבירים את רגב־הכּבול הדולק. אכן, ידועה אצלם צורה מקבילה של קריאה לקרב – כיכר־לחם טריה העוברת מכפר לכפר. משוּאות מודלקות, כמובן, במקום שהן נחוצות ומועילות.

מלחמותיהם מביאות לידי שפיכות־דמים במידה בלתי־מבוטלת, אף כי בדרך־כלל רק מעטים נספים מדי־פעם; מערכותיהם נמשכות זמן רב, ויש שקרב אחד מתמשך יומיים או שלושה, כדרך האינדיאנים של אמריקה.

יש וכפרים שלמים נהרסים עד־עפר; ידועים היו לי אנשים שמאֵימתן של תוצאות כאלו הרסו את כפריהם וגדעו את עצי־הפרי הפורחים שלהם, וכך המקום הופך שממה.

אולם הצוֹפה בעזוּבה מעין זו אינו זוכר תרבות של עבר שיוכל להגוֹת בה. אולי יראה אלמנה בודדה המלקטת לה חרדליים מאמת־המים של מַעין הכפר למחיה דלה, שאותם היא נושאת אל מעונה הנוכחי באיזה כפר של אותו מַטה (אפילו ייהרס הכפר, אין מוותרים על האדמה); אבל אותו כפר שנעזב מיושביו, מעולם לא ידע את הכוהן הכפרי ש“הילדים הלכו אחריו בערמה לוקחת־לב”, שכּן

"קוֹל פַּעֲמוֹֹן־כְּנֵסִיָּה

שָׁם סֶלַע וָגַיְא לוֹ שָׁמְעוּ".

לא, ברוב המקרים לא שמעו מעולם אפילו קול קריאה לתפילות המוחמדניות.

לא אגיד על האיכרים שאין להם אלוה בעולמם, שכּן יש בהם תחושה קיימת־ועומדת של אֵל חי, ושל מוחמד, שליחו כביכול, ויש מידה של אנושיות במנהגם, כשאין ריתחת־דמים מגרה אותם, מעורבת בכמה אמונות־הבל או מנהגים מוזרים, שיוּרי עבודה־זרה מימי־קדם, ובדברים האלה ודאי שהם עומדים על רמה גבוהה יותר מבּהמותיהם בשדה. אבל נבערים הם עד להדאיב, ובכמה מקומות אפילו בַהמיים. דבר נדיר מאד הוא למצוא אדם היודע קרוא או כתוב. לפיכך ידיעתם את העולם החיצון מצטמצמת במה שהם למדים מפי השמועה. הללו שמסביב לירושלים מלקטים חדשות ביום־הששי, כשהם באים העירה לשוק השבועי ולתפילות המסגד בחרם. גם אם אין הם יודעים הרבה על המוחמדניות או שאינם יודעים בה מאומה, בכל־זאת הם מקפידים לקיים מנהג זה ולחוג את החגים העיקריים. כפעם־בפעם אירע שאחד מהם עלה לרגל למכּה, עם צליינים אחרים מן הסביבה.

הצליינים שהלכו למכּה השנה חזרו לירושלים בנובמבר. התהלוכה היתה מראה מעניין שכּן קרבו אל העיר מפאת דרום. ידידיהם יצאו לקדם את פניהם וללוותם הביתה בדגלי־ארגמן השייכים למסגד ובנגינות. היו גם שורות ארוכות של נשים לבושות־לבנים.

התהלוכה עלתה במדרון הדרומי התלול של הר־ציון לנבּי־דאוּד, קבר דוד, מקום שם הלכו להתפלל, ומשם עשו דרכם לתפילות אל מקום המקדש בהר־המוריה בטרם יילכו הביתה.

הרבעים המוסלמיים שבעיר הוארו כמה לילות קודם־לכן, לפי המנהג, משׂמחה על הידיעות שנתקבלו כי אכן הגיעו הצליינים בשלום לחברון. השנה היה מספר החאג’ים מירושלים והמחוז עשרים, ואחד מהם היה מכפר־השילוח. אבל הפלאחים גם אם בוּרים הם הריהם נבונים, והם מסוגלים במידה ניכרת להשתפר, ויש בהם אוצר בלוּם של ערמומיוּת והוּמור טבעי. הילדים לומדים במהירות כשהם נאספים תחת השגחתם של מורים אירופיים.

אשר לי, תמיד חשתי יתר אהדה לסגולותיהם הטובות ולכשרונותיהם הרדומים, הניתנים לפיתוח טוב, יותר מאשר לתפנוקים, לכזבים ולחטאים הנתעבים של תורכים ואפנדים בערים.

לא כאן המקום להרחיב את הדיבור על הרעיון שהשתרש בנו בהדרגה – שהפלאחים של ארץ־ישראל הם שרידי הגויים הכנעניים הקדמונים.²¹⁴

לשונם המיוחדת, השונה בהרבה מובנים מן הערבית הטהורה; הליכותיהם, מנהגיהם, מסורותיהם, סימני־ההיכר האתנולוגיים שלהם, מעמדם הגיאוגרפי וההיסטוריה שלהם (עם כל דלוּתה של זו) מוליכים אותנו בכוח שאין לעמוד בפניו למסקנה האמורה למעלה שפלאחים אלה (“פולחי־אדמה”, או איכרים) הם אמנם מזרעו של כנען, נכדו של נוח.

הבדווים של המדבריות כמעט לא נכנסו לתחום הסתכלוּתנו שהרי לא תרמו כל תרומה במעמסותיה של המלחמה הרוסית גם לא חשו כלל בתוצאותיה. הריהם להקות של אַרבּה, החיים על עמלם של אחרים (אם זורעים הם דגן בכלל, עבדיהם עושים את המלאכה), והם קוראים תגר על פיקוחו של כל שלטון סדיר הבא אִתם אי־פעם במגע.

הרומאים הקדומים והצלבנים שלאחריהם לא הכניעום; הם רק הדפו אותם לאחור אל המדבּריות. הערבים הפראים האלה העמיקו עתה להסיג את גבול התרבות והפכו ארצות עשירות ופורחות למדבריות־שממה, ההולמים את הרגלי החיים וההנאה שלהם. יכולים אנו להניחם לגאוותם הקדומה, כפי שבאה לידי ביטוי בפתגם:

הָעִירוֹני שֻׁלְחֲנוֹ שֶׁל עוֹלָם.

הָאִכָּר חֲמוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם.

הַבֶּדְוִי רִבּונוֹ שֶׁל עוֹלָם.

הם באו כשהיה הדגן ירוק ורמסו את היבול, וכאשר קראה אליהם סיעה זו או אחרת השתתפו במלחמת המַטות. כלפינו, האירופים, תמיד היו אדיבים ומכניסי־אורחים, כאשר עברנו בשטחיהם כאורחים לשעה, ובמשך הזמן הזה היו חיינו ורכושנו מקוּדשים.

בדרך זו באנו במגע עם השבטים הקטנים בין ירושלים והירדן; עם בני־תעאמרה הפראיים־למחצה בין בית־לחם לים־המלח עד עין־גדי; עם הג’האלין, בין חברון לפטרה (סלע־אדום); עם שבט טיאהה הגדול דרומית לעזה; עם בני־סוואלכּה, מצפון להם; עם בני אבו־קישק, בעמק־השרון. בשבטים שמעבר לירדן פגשנו בעמק־יזרעאל הגדול, כאשר קראו להם סיעות נבלוס להילחם על צד זה או אחר, או כאשר באו לרעוּת בתוך הקמָה או בבקעת הירדן. שבטים אלה היו בני־סַכר, בני־ענאזה, בני־עדוואן ומספר שבטים קטנים יותר, שתמיד היה הטיפול בהם לטורח, שעסקוּ יותר בגניבות קטנות ולא קל היה כל־כך להיפרע מהם.

אבל השנה נראו השבטים הפראיים הרבה פחות מאשר אשתקד ליד ירושלים, כי בשנה שעברה נקראו להצטרף לסייעות של אבו־גוש ועות’מאן אל־לַחאם ופשיטות־השוד שלהם עלולות היו להיעשות מכה קשה מאד.

אפילו העליה הקלה במרץ־הפעולה שנתגלתה במימשלו של כאמל פחה היתה לה השפעה ברוכה על ערביי המדבר כמו גם על סיעות הכפרים. רק לעתים רחוקות השבטים הפראים מרהיבים עוז בנפשם להיכנס למחוזות מעובּדים היטב או מיוּשבים כהלכה. אבל חלקה הגדול של ארץ־ישראל אינו מיוּשב כהלכה.

נבואות התנ"ך, שעתידה הארץ להיות ריקה מאין יושב, התגשמו בכל קרן ופינה; אפילו בחלקים הנושבים ביותר מספר האנשים שנותרו די בו רק לקיים את הבעלוּת על האדמה, לחַיוֹת את זכרה של הארץ בקרב האומות, לסַפק שמות לגיאוגרפיה, להמציא הכנסה פעוטה לשליטיה הארעיים, התורכים העות’מאניים. הארץ שבזמנו של סטראבּוֹן מנתה עשרה מיליוני תושבים עכשיו יש בה בדוחק מיליון וחצי.

אף־על־פי־כן זוהי ארץ שבמחוזות שאפשר להשיג בהם עובדים ושאין מפריעים בהם לעבודה עדיין היא מוכיחה בגודש פריונה ויָפיה מה־נכון התיאור הניתן לה במקרא, כמו גם אצל טאקיטוּס, סטראבּון ועוד סוֹפרים כאלה מימי־קדם, שלא הכירוּה כצביונה תחת שלטון־העושק בימינו.

הדת המוחמדנית והמימשל התורכי הכושל הורידו את ארץ־ישראל לדרגתה הנוכחית, וירידת האוכלוסיה נמשכת אף עכשיו, שהרי במובן זה המצב שונה מכפי שהוא זכוּר לנו ולאבותינו.

בעיני אירופים בעלי־נפש היה זה נושא למחשבה רצינית כל־אימת שבאו מריבות פנימיות והעמידו את האיכרים שהם־הם האומה (ככל שהדברים אמוּרים בארץ־ישראל) בקשרי־מלחמה זה עם זה; כי הנה, אם אי־פעם לא יהיה בכוחו של השלטון העות’מאני לדכא את המריבות הללו, כלום ראוי יהיה שיעזבו האירופים את הארץ בבהלה, והיישוב יִפחת שוב במידה ניכרת, ואז יווצר חלל ריק שימציא הזדמנות לחומר חיצוני לפרוץ ולמלא את החלל, ולא רק כדי למנוע את הארץ מלהיעשות פלך מדולדל מיושביו – שהרי כך היא אסיה הקטנה – אלא מפני שזאת ארץ־ישראל, וירושלים בתוכה.

לפרקים הוציאו הפחוות מִנשרים על פירוק נשקם של האיכרים, רובי־הפּליז הארוכים שלהם; אך מי יכול היה לאכוף את הפקודה? במבואות העיר היה ציוּת למראית־עין משך ימים אחדים; אך במרחק־מה היה המִנשר בדיחה. אחר־כך שוב עשוי היה לבוא מעין חידוש פתאומי של איוּמים, ומנהיגי הסייעות הכפריות היו נכלאים זמנית בין חומות ירושלים, כמין ערובּה לכך שיתפרקו אנשיהם מנשקם, והתוצאה היתה שהרובים הוטמנו באדמה היבשה של השדות כל זמן שהיה באשי־בוֹֹזוּק אורח מצוי בקירבת־מקום, אך משהפך גבו היו חופרים ומעלים אותם שוב מן האדמה. אכן, לעתים קרובות פליאה היתה בדבר איך גדל מספרם של כלי־נשק אלה, שייצוּרם גס; הבריות עצמם אינם מסוגלים לייצרם. הם היו סבורים שהללו הובאו בדרך המדבר המזרחי על־ידי הבדווים מפרס; אבל פרס (עג’ם) זו לעתים קרובות שם היא לכל ארץ רחוקה ובלתי־נודעת, ורבים הם הסבורים כי כלי־נשק אלה של עג’ם נעשו (גולמנית לצרכי מכירה) בארצות שבאחד משני עבריו של הריין התחתון; אולי בשני העברים; ולא רק בתקופה זו שבה אנו מדברים אלא בכל עת מתמיד.

האיכרים מעולם לא ניאותו לוותר על חרבם הקצרה שלצדם, הקרויה ח’נג’ר. בתקופה של משבר־חוץ כדוגמת המלחמה הנוכחית, ובהיות המִנהל רופף כל־כך בתוכֵנו, היה זה פלא באמת איך שמרה הארץ על שיעור הליכּוד היאה לה.

האיכרים מעולם לא אהבו את התורכים כי אם להיפך – אף כי שמרו אמונים לשולטן – והתורכים ידעו על רגשותיהם כלפיהם.

לעתים קרובות שמענו איך הילידים טוענים שאילו אך יכלו הם (תושביה דוברי־הערבית של ארץ־ישראל) להתגבר על המחלוקות שביניהם, ולהתאחד תחת מנהיג אחד, כי אז היה לאֵל־ידם לגרש את התורכים מקרבּם במקלות ובאבנים. בעת ההיא מסתבר שהיה הדבר בגדר האפשר; אבל התורכים לא היו להם שום חששות בנידון; באשר לבטחונם סמכו, קודם־כל, על הגזירה־הקדומה האלוהית, ושנית – על טכסיסיהם שלהם בטיפוח הפילוגים בכל סיעה, עיר או משפחה, בעוד הללו שזכו והיתה להם השקפה רחבה יותר ביחס על הוויות העולם, מתוך שראו אותן ולקחו בהן חלק בארצות אחרות, לא היו פטורים מתלוּת בסיוען של מעצמות אירופה, שאינטרס יש להן בשמירת שלמוּתה של תורכיה.

סוג זה של סבלנות כלפי תורכיה, אם לנקוט לשון־המעטה, מצד מעצמות אירופה, מסתמל באותם קונסולים שבמקום, שכּכלוֹת כל הקצים יכולים היו להזעיק עזרה צבאית מבחוץ. היו שדיברו על הבאת צבא צרפתי לשמירת השלום בארץ־ישראל. אחרים, מתוך פחד מפני גידול התעצמותה של צרפת, דיברו על צבא מצרי; אחרים היו מעדיפים חילות־מצב איטלקיים או אוסטריים. אבל השלטון התורכי החזיק מעמד חרף כל התקלות.

במסגרתו החיצונית מזכיר השלטון התורכי לפעמים את שלטונה של רומא בראשית הספירה הנוצרית. הפחה הוא המושל, שלעתים קרובות הוא חסר־אחריות יותר משהיה פונטיוס פילאטוס. הבּין־בּאשי, מפקד הצבא, מקביל ל“קיליארכוס”, הוא המפקד הראשי במעשי־השליחים, ואילו היוּז־בּאשי מקבּיל ל“צנטוּריון” מימי־קדם.

אולם תמיד קיים בין שני השלטונות הבדל זה שבּעוד שהרומאים בנו כבישים, גשרים ונמלים בכל מקום שאליו הגיע מדרך־כף־רגלם הרי המשטר התורכי אינו אלא מכונה לאיסוף ממון, תוך שהוא נמנע באורח שיטתי מלשפר את הנוחות או המשאבּים בארץ, ולעולם אינו עושה מאומה ואינו נותן מאומה תמורת מה שהוא סוחט. בדוחק כוחו מספיק לו לאסוף את הכנסתו שלו, וידו קצרה מכל־וכל להגן על הבּריות מפני עצמם או מפני המוני הפראים שמסביב, בו־בזמן שלפי כל העקרונות הנכוחים צריך להיות יחס־גומלים של מסים והגנה בין השליט־הריבּון לנתינים.

אך כאן פסלו אפילו יושבי־הקבע שבבני־הארץ את עצם הרעיון שיהיה השלטון מוציא ממון על דרכים ונמלים.

האיכרים ודאי היו רוגזים על חדירה למחוזותיהם. העירוניים מחאו כף, מטעמים אחרים, למדיניות המניחה את הדברים בעינם. מעמד־הדברים כפי שהוא ספק אם אפשר למצוא לו תיאור טוב יותר מזה של התשובה שנתקבלה פעם לאחר שהבּענו צערנו על מצבם של הנמלים, באין רציף או אף מיזח לאורך כל חוֹֹפוֹֹ של הים התיכון אצלנו, ודיברנו גם על הצורך בשער שני לנמל יפו השוקק, ועל הדרכים הגרועות, ועל היעדר מרכבות־אופנים כלשהן בכל רחבי סוריה. “אבל”, אמר האפנדי (לא תורכי כי אם אחד מנכבּדי העיר הערביים), “במתכוון אנו עושים זאת. כאשר יש לי עודף ממון אני משקיע אותו בבית, עבד, יהלום, סוסה נאה, או אשה; אבל אינני סולל דרך עד ליעד ההוא כדי להזמין זרים שיבואו בדרך ההיא. והנה, ירושלים היא התכשיט שכּל האירופים חומדים אותו; וכי למה־זה נקל את הגישה אל המלקוֹח שאליו הם נושאים את נפשם?”

יום אחד היה הפטריארך הארמני משׂוחח עמי על היעדר דרכים ועל תוספת הקשיים הנגרמת בכך לעולי־הרגל לעיר־הקודש. הוד קדושתו ציין את הטעם שניתן לאי־סלילתם של כבישים, שלא לתת לאויבים גישה אל המלקוח המאוּוה, ירושלים, ואחר־כך הוסיף, “אבל איזה כסילים הם האנשים האלה! וכי אין הם יודעים שהאנגלים פיקחים הם עד כדי כך שאילו רציתם לכבוש את ירושלים לא חסרונו של כביש מונע אֶתּכם מלהביא את תותחיכם, שהרי אין לכם אלא לשׂים אותם בכדורים פורחים וכך להעבירם מעל להרים הגבוהים ביותר?”

פרק עשרים וארבעה: עשיית שלום והצלת נפשות    🔗

עכשיו היתה לנו תקופה שקטה שנמשכה קרוב לשנה ובה רוסנו הקרבות בין האיכרים ליד ירושלים, בעיקר מכּוח העובדה שיעקוּבּ פחה שלנו המנוח היה אדם בעל משקל מסוים ושחיל־המצב הירושלמי היה כשר לפעולות.

אבל זה זמן־מה התרגשו צרות לבוא עלינו, ואנו ידענו כי לא הרבה יֶארך עוד השקט. אולם אין זה ממנהגם של האיכרים לצאת למלחמה בתקופת המזרע בחורף; ובעצם, גם לא בטרם יהיה הקציר בעיצומו.

אולם בחורף שנה זו רבה היתה המוּעקה במחוזות דרום־המערב, וב־4 בינואר 1855 כבר הודיעו שפּרצו פעולות־איבה בחבל ערקוּבּ – בין בית־נטיף, על כפריה הקטנים שסביבה, ובית־עטאבּ, בירתו של עות’מאן אל־לחאם – אבל מה הסב בזאת בפועל־ממש, דבר זה לא נודע עדיין. (כולם היו מוסלמים).

לדרישתי שיגר לשם הפחה, שחדש היה על משמרתו (ולא הורגל הרבה באנשי־ריב כדוגמת ההרריים שלנו), חיִל קטן של באשי־בוֹזוּקים תחת פקודתו של הבאיראקדאר (“נושא הדגל” של הפלך). הוא היה איש מתון אשר זה לו שנים אחדות בארץ והיטב הכיר אותה, ועמו שלחתי קוואס שיִצפה במתרחש.

ארבעה ימים אחרי־כן בא אלי הפחה להתיעצות בעניינים האלה, ואגב כך רק הודיעני שהם הולכים מדחי אל דחי, למרות חוּמרתה של העונה, שכּן בימים ההם כּוסתה הארץ שלג עבה. למצב זה של מזג־האוויר יִיחס את אִטיוּתן של הידיעות שנתקבלו מן המחוזות התוססים.

ב־10 בחודש חזר הקוואס שלי, שאותו שלחתי להודיעני דברים לאשורם, ועמו דין־וחשבון לאמור שהיה טבח ניכּר בהסתערות של הסיעה־שכנגד על בית־נטיף, וכי אנשי ערקוּבּ התעללו בגופותיהם של גברים ונשים באכזריות שאין להבּיעה במלים, וכי הבאשי־בוֹזוּקים של הממשלה לא די שלא עשו מאומה אלא התרחקו מאד מזירת ההתנגשות. הדברים האלה אירעו לפני בואו למקום. כאשר הכחישו התוקפים כי נספּו אנשים, או שנעשו מעשי־זוועה, פקד האיש שלי לחפור בשלג ומצא את הגופות המרוטשות. הוא גם דיבר על לב קרוביהם של הקרבנות שיביאו קצת מבּגדיהם החמוצים־מדם ירושלימה, עדוּת למעשים שנעשו.

על־פי הוראותי ירד הקוואס אל הסראיה והאותות האלה נפרשׂו לעיני הפחה. כך, ורק כך, הובאוּ הוכחות לעובדה שמהומות רציניות, המלוּות קרבנות ומעשי־אכזריות גדולים, מתרחשות מהלך שעות אחדות מירושלים.

אז הוציא הוד־מעלתו כתב־זימוּן נמרץ למנהיגים משני הצדדים להופיע בעיר ולדון בענייניהם לפני המג’ליס (מועצת־העיר) – הכרזה שעשויה היתה רק לעורר צחוק.

אפילו אבו־גוש, הגם שלא היה אחד הצדדים המעורבים בקרב בגלוי, סירב להופיע, אלא אם כן ישוב מצויד באמאן ורַאי, או תעודת מעבּר מטעם הפחה, אשר לה יערוב הקונסול האנגלי; אך אני סירבתי לעשות זאת, מתוך מחשבה שמַענה כזה יש בו משום פגיעה בכבוד הרשות המוסמכת. אף־על־פי־כן היתה מידה של הצדקה למעשהו של אבו גוש, כי בזכרונו שמורה היתה תחבּולה בה טמן פחה אחד לשעבר פח לראשי המטה שלו ושל כמה מטות אחרים לאחר שהיטיב לבּו עמהם במשתה. בינתיים פשטה הזעקה במחוז נוכח העובדה הרת־האסון שאדמות פוריות מונחות בוּר, בעוד העונה לחריש ולמִזרע חולפת־עוברת מהר. דבר זה יביא, כמובן, מצוקה קשה מאין כמוה על המקומות הללו, ובחורף שעבר כבר ראינו דיינו את השפעותיו של מחסור בארץ; עתה היו יצריהם הרעים של מנהיגים מעטים ממיטים חרפת־רעב על האוכלוסים הכפופים להם. והדבר נמשך היה זה למעלה מחודש־ימים.

לא שמעתי עוד דבר מן המחוז הנתון בצרה עד ל־2 בפברואר, ואז, על סמך ידיעה חדשה ורצינית מאד שהגיעתני, גמרתי אומר לצאת שמה בעצמי, כדי לחזות במעמד־הדברים לאמיתו, ואם אפשר – לשקוד על השלום, אם תיפּתח איזו דרך לעשות כן. רק שבועיים נותרו מעונת המִזרע היקרה, ואם יִכלו אלה בקרבות בהכרח יהיה המחוז כולו נדון לרעב.

בלי מטען כלל (ובתוך פחות משעה לאחר ששמעתי על מעשי־הזוועה הנעשים) יצאתי לי לדרך ברכיבה, ועמי דראגומאן ושניִם מן הקוואסים שלי וכן שניִם מאנשי הבאשי־בוֹזוּקים, עם הקצין שלהם, שאכּר אגא, מטעם השלטון התורכי.

במהירות ובחשאי ככל האפשר פנינו לעבר בית־עטאבּ, כדי להקדים כל ידיעה שתוכל להישלח מאת עבדאללה וָפא אפנדי אל בני־חסותו, אנשי סיעתו של עות’מאן אל־לחאם במקום ההוא. אין לשכוח שהנכבדים המוסלמים של ירושלים, הקרויים אפנדים, תמיד היה להם חלק בסיעות האיכרים האלו, שכּל אחת מהן היו לה פטרון או פטרונים בקרב האפנדים. לעתים לא רחוקות היו הללו מושכי־החוטים בתזוזות שבּקרב מַטות הכּפרים, והיו מסייעים ומחזקים את לקוֹחוֹתיהם המיוחדים שלהם. אפנדים אלה, שבאותה עת היו גם חברי המג’ליס או מועצת־העיר של ירושלים, יכלו לקשור קנוניות הן בכפר והן בעיר, וידוע היה כי אחדים מהם, שיג־ושיח להם עם מעצמות־חוץ והם מוכנים לקדם את האינטרסים או המשאלות שלהן כנגד תמורה מספקת. הילידים היו מכנים אפנדי פלוני בשם יווני, עוד אחד בשם צרפתי, וכן הלאה, אף שכולם מוסלמים הם, וזאת בהתאם לנטייתו המדינית של כל אחד מהם.

הפחה, איש תורכי, שבדרך־כלל לא ידע את שפת המקום, קצרה ידו להתמודד עם תככים ומזימות – אלא אם כן יוכל למצוא מישהו שיתן לו לפחות ידיעות נכונות באשר למתרחש.

קצת מהלאה לאל־חאדר (דרומית־מערבית לבית־לחם ומהלך תשע פרסות לערך מירושלים) אמרו לנו איש אחד ושתי נשים שאבו־גוש נמצא בדיר־אבּאן, דרומית־מערבית יותר, ועות’מאן אל־לחאם שׂם עליו מצור – סיפור שאי־אפשר היה להבינו; אולם עקב זאת נראה היה שכדאי לפנות לכּיוון הזה החדש, אלא שבדימדומי־הערב תעינו בדרך בישימון ולאור־הירח הגענו שלא במתכוון לשווּכּה (היא שׂוֹכה בספר שמואל א יז), כיום מקום עזוב מאין יושב ליד הכפר היריב בית־נטיף, שניהם משני עבריו של עמק־האלה. המודיעים האלה בדרך היו יצוּרי־האנוש היחידים שראינו מאז יצאנו את ירושלים.

לא היה טעם להמשיך עוד בדרך בלילה ההוא; לכן עלינו בהר־הטרשים אל בית־נטיף ומצאנו והנה לפנינו כ־300 אנשים חמושים, שירו מַטח־שמחה להקביל את פנינו. מובן שכּל הרובים היו טעונים אותם כדורים גדולים, מכוערים בצורתם, ולכן היה הרעש גדול יותר.

קודם־לכן הראו לנו אחדים מן הפלאחים מוֹדעינו איך יוצקים את הכדורים האלה. לאחר שהתיכו את העופרת, ומוכנה היתה בכף של ברזל, היה הדפוס מוכן על־ידי האיש התוקע אצבּעו לתוך העפר היבש (הרחק בצלע ההר), ואז היו יוצקים את העופרת פנימה ומניחים לה להתקרר. כך נתקבל טריז מחוספס, שאותו היו נוגסים או מקצצים לחתיכות קטנות שאפשר לתחוב אותן לתוך הרובים. הנקל לשער איזה קליעים מכוערים יהיו כדורים שכּך נעשו וכך צורתם, ואיזה מין פצעים יגרמו.

ברדתנו מעל סוסינו קיבלונו שני זקנים יפי־תואר, אך בטרם נגיע אל הבית הקיפונו נשי המקום, שֶמָחוּ נגד כל נסיון שייעשה לקידום השלום, ושאלו למה־זה נניח לבעליהם ולבניהם להיטבח (אִנדוּבּח’ו) בלי להתנקם ביצוּר־הפּלצוּת עות’מאן אל־לחאם.

היה זה חזיון פרוע בליל־ירח קר. שני הזקנים (האחד שמו מנצוּר דבּסי, שעליו עוד היינו עתידים לשמוע) לקחוּנוּ אל ביתם הפשוט, שאין בו חלונות מחוץ לחור אחד שבקיר ומעשנה ודאי שאין בו; כי כאשר החלו הבּריות להבעיר כמה קיסמים למדורה נמלא החדר האחד עשן עד כדי כך שצריך היה להפציר בהם שיחדלו. אף־על־פי־כן הרי זה סוג הבתים היחיד שאנשים מעין אלה רגילים בו. מכל־מקום, בנוי היה אבן, כשאר הבתים במקום. פרה אחת היתה חברתנו־ללינה שם. כרים ואדרות הובאו משאר בתים, ואנו תפסנו מקומותינו על המַצטבּה המוגבּהת, היא האצטבּה.

כיון שסיפרו לי האנשים כי השייך שלהם, מוחמד עטאללה, נעדר והוא בדיר־אבּאן, וכי צוהל הוא על שבּיום ההוא נכנעו לו חמישה כפרים בלי קרב, שלחתי לו הזמנה להתיעצות. אחר־כך, לאחר שנטלנו קצת אוכל מן השׂקיים שלנו, ולאחר שהשׂיג האגא את מנות השׂעורים לסוסי אנשיו, כמו גם פת־ערבית טובה לו ולאנשיו, הלכנו לישון ולא הופרה שנתנו עד שתיִם בבוקר לערך, כאשר עוררוּני בידיעה כי בא מוחמד עטאללה, ובתוך כך באה תגבורת של 150 איש לצדו מבית־ג’ברין (מהלך כמה שעות הלאה משם דרומה, ולפיכך ברי היה כי אכן פשטה הרעה למדי, וכי מחוז גדול נזעק אל הנשק).

כאשר הוזמן השייך להיכנס הודיע כי חמשת הכפרים שהצטרפו אליו עתה עשו כן אך ורק מידידות אליו, וקצת מתוך שבּחלו בעריצותו של עות’מאן, אך קצת גם משום שנודע להם שאבו־גוש הטיל את משקלו על כף־המאזניים לטובתו. לכן עתה עמדו לעלות על בית־עטאבּ (בירת החבל של עות’מאן אל־לחאם ומושב שלטונו) וללכדה בסערה.

הבּעתי התנגדות לכך, גם טענתי כי בעונת־שנה כה מאוחרת חשוב הוא יותר שתיזָרע האדמה דגן, כי נורא הדבר להניח מחוז נאה כל־כך בוּר. ועוד יעצתיו (וכי מה עצה אחרת יוכל משכּין־שלום לעוּץ?) שיחזור לדיר־אבּאן וידבר על לב בעלי־הברית שיפסיקו את הפעולות עד לאחר תום חריש ומזרע, שכמעט חלפה כבר עונתם ומאום לא נעשה עדיין.

פרשנו כולנו לישון עוד שעות אחדות, ואני מתוך כוונה ללכת עם האיר היום ולטעון באותה רוח עם עות’מאן אל לחאם.

הערת העורכת    🔗

עות’מאן אל־לחאם היה המנהיג מן הצד־שכנגד. וכי יכול דבר להיות מוזר יותר מן התמונה שכאן נרמזה יותר משתוֹארה? ההתיעצות בעיירה נידחת, או בעצם בכפר נידח, בשעה שתיִם בבוקר, בשלגי החורף, בין השייך (שהגיע בחפזה ממרחק, הוא ולוחמיו כולם חמושים וצמאים לקרב, וכל הארץ סביבו כמרקחה) והקונסול האנגלי, עם פמלייתו ומשמר־הליווי הקטן שלו, שבא על־מנת להשבּית את היצרים הנסערים של הצדדים הלוחמים, והוא בא ביניהם שקט ובוטח בעצם שעת התכונה למאבק חדש, ושם בלילה, כשהוא מוקף המוני גברים חמושים ונשים נזעמות, הוא מַרצה בנחת על פגעיהם של קרבות ויועץ להם להפסיק את פעולות־האיבה ולחזור לזרוע דגן בשדותיהם הנטושים.

שום איש לא היה יכול לסכּן כך את חייו ושלומו בקרב האנשים האלה אם לא היה ידוע ומכובּד כשוחר צדק ללא פניות, כאיש הנכון לטרוח עד בלי די כדי לשמוע את שני הצדדים, לרדת עד חקר האמת, ולשקוד על השלום ועל האינטרסים האמיתיים של הכל. כי מי יכול היה להושיע את החבורה הקטנה מירושלים אילו קצפו השייכים המוסלמים הגסים האלה ואנשיהם על הביקור ואילו זעמו על ההתערבות? חוסר־הפחד השקט בו היה הקונסול הבריטי רגיל לשוטט בארץ הקנה לו יתרון עצום במגעו־ובמשאו עם האנשים האלה, שיוכלו להעריך – אף גם העריכו – אומץ־לב מובהק ומרץ בל־יִלאה. עצם העובדה שהגיע פתאום מירושלים, ברכיבה מזורזת, בטרם יספיק איש להקדים ולהודיעם על כך, עשתה את שלה, לפי שעלתה בקנה אחד עם הרבה מקרים אחרים בהם ידוע היה כי הגיע מר פין למקום שם תהיה נוכחותו עשויה להועיל בטרם יידעו הבריות כי הגיעוהו בכלל החדשות על המתרחש. 

אולם עם דימדומי הבוקר הקיצותי לשמע לחישות קהל לפני הדלת, לחישות שפסקו פתאום ולאחריהן רחש ורישרוש נמשכים של מלבושים שופעים המסתלקים כולם כמו בכיוון אחד – לא נשמעו קולות בסמוך לנו, רק כפעם־בפעם כמה צעקות במרחק: חוּש, חוּש, חוּש, כך נמשך הקול; וכאשר הגעתי אל הדלת נראו האנשים כולם עושים דרכם צפונה־מזרחה בדרך לדיר־אַבּאן ובית־עטאבּ (זו האחרונה בירתו של עות’מאן אל־לחאם); נותרו רק סוסים מעטים, שכּן רוב הגברים כבר יצאו, והנשים התקהלו סביבנו והפצירו בנו שייענש עות’מאן בשל הטבח שעשה באנשיהן.

כאשר שאלתי למוחמד עטאללה אמרו שהוא ישן, אך הוא נדרש לקום וסוסינו הוּכנו. יחד עזבנו את הכפר, בעקבות הנלחמים, הוא לדיר־אבּאן (מרכזו שלו) ואנחנו לבית־עטאבּ (מרכזם של בעלי־דבבוֹֹ). – הואיל וזמן־מה היתה דרכנו אחת ניסינו להטיף מוסר, לשדל ולאיים על־מנת להשיג הפסקה בפעולות־האיבה (אולם בזאת שמר שאכּר אגא, קצין הבאשי־בוֹזוּקים, על הכּרת־ערכּו בשתיקה עקשנית, בלי להטיף, בלי לשדל ובלי לאיים). מוחמד עטאללה רק עמד על הקושי בריסון כוח כה גדול, שכּל אנשיו חמוּשים היטב, שבּתוך חודש אחד פלשו לבתיהם פעמיים ושאֵרי־בשרם הקרובים נהרגו במסיבות מחרידות, כגון כריתת צוואריהם לאחר שנוֹֹרו או שריפת מעיהם באבק־שריפה, ועוד מעשי־זוועה כיוצא באלה.

עם פרידתנו נעניתי לבקשתו ונתתי לו קוואס שישמור עליו אם יתנפלו עליו אויבים, כי עכשיו לא היה עמו אף אחד מאנשיו שלו, וגם יוכל לסייעו בכל דרך בקידום השלום.

עם זריחה המשכתי ברכיבתי בהרי־הפּרא, בתוך רעננותו של הטבע המחדש חייו ובתוך שירת ציפרים, המספרת על דברים טובים יותר מיצרי־לבּו שלוּחי־הרסן של האדם בענין בו היינו נתונים עתה.

לאחר־זמן־מה הדבּקנו כתריסר נשים וגבר אחד חמוש שהלכו בכיוון שהלכנו אנו; הנשים התישבו על אדמת־הטרשים ובמועל יד־ימינן קראו, “יהי הכל־יכול בעזרכם!” אולי הבינו ואולי לא הבינו את תכלית שליחותנו. במרחק עוד מאה מטר משם פגשנו בחבורה של גברים הניצבים על מרומה של גבעה היישר מול בית־עטאבּ; כאשר נגלו אלה לעין סיפרו לנו על מוצב דומה לזה שאותו ודאי נמצא סמוך לכפר, ואמרו כי אנשיו יהיו מאנשי אבו־גוש (משמע שאכן היו הללו בזירת־הפעולה). בהגיענו לעמדה הזאת, וכשמצאנו כי מחצית הבּרנשים גלויים לעין־רואֶה ומחציתם משתופפים מאחרי תל־חזה או מִתרס של אבנים רפופות, סמוך כל־כך לכפר עד שיכולנו לראות את גגותיהם השטוחים של הבתים המלאים מפה־לפה אנשים חמושים ולשמוע את צעקותיהם הקולניות, היה הדבר מוזר בעינינו מאד עד שבחור אחד רכוב על סוס, שקרב עדינו והכריז שהוא בן לחאג' מוצטפא אבו־גוש, הסביר לנו את המתרחש והודיענו כי העיירה נמצאת עתה ברשותו של אבו־גוש. “בית־עטאב”, כה אמר, “נכנעה ללא התנגדות כאשר כוּתרה פתאום לפני האיר היום”.

בלוויתו נכנסנו למקום, והוא הוליך אותנו אל מועצת המוכתרים או הזקנים, שנערכה בחדר אפל וגדול, אך המקום הזה נראה בלתי־נוח כל־כך עד שעברנו לבית אחר.

מוזר היה המעמד ההוא. הכפר שוכן על פסגתו של הר גבוה מן ההרים המקיפים אותו, מכל עבר חוץ מאחד, כלומר המערב, שפתוח הוא וממנו נשקף מראה נאצל על ואדי־צראר והוא מתמשך לרוחב שפלת־פלשת עד נהר רוּבּין וחוף הים; כל בית וכל מרפסת היו ברשותם של מנצחים, הצורחים משמחה ויורים ברוביהם; מעטים היו המנוצחים שראו עינינו, עצובים היו ומדוכדכים; נשיהם נסתרו כולן, והם עצמם נטלו את רוביהם ועירמום בערימה בבית אחד.

המאורעות המסעירים כמעט לא נתנו לי שהוּת לחשוב על הנוף הנהדר ועל מראה הים התיכון שלנגדנו, והרוח היתה עולה מן הים בסערה.

נכנסנו לחדר טוב יותר – לא הרבה יותר – וגם הפמליה הגדולה של הזקנים וכו' נכנסה שמה. ביניהם היה עות’מאן אל־לחאם. בתוך חדר־המועצה הזה לבש המעמד את כובד־הראש היאה למאורע. הובאו, כמובן, מקטרות ארוכות ושֵרבּט. אבל בפּתח ממש, במושב האחרון, ישב עות’מאן המוּבס, שבוּי בביתו שלו. עם זאת התיחסו אליו ביראת־כבוד דוממת, ודומה היה כי אין איש נוטה להוסיף עלבון על פגעיו. הסתכלתי בעצרת כולה, תוך שהם מעשנים, כמובן, את מקטרותיהם שאינן מהודרות ביותר, רציניים וכבדי־ראש, ואין בהם אחד שיגער בעות’מאן שנפל.

לאחר שהושיבוּני במקום הנכבד ביותר בחבורה, ולאחר שנסתיימו ברכות־השלום הטכסיות, ירדתי לשׂוחח בשקט עם עות’מאן אל־לחאם, אשר בשנים־עברו היה ביחסי־ידידות עם הקונסוליות של צרפת ואנגליה – במיוחד עם הראשונה – ועוררתיו לספר בינינו לבין עצמנו את גירסתו על מה שהתרחש באחרונה.

לפי סיפורו הרי, משנודע לו לבסוף מה־חזקה הבּרית שכנגדו, ולאחר שבעל־בריתו, מוחמד עבּד אל־נבּי, נטש אותו עם מאת אנשיו בשעות הלילה, נכנע בלילה לאבו־גוש, שברית היתה קודם לכן בינו לבינו, בנוסף לשיקול ששניהם נמנים על סיעת היָמָנים, או מפלגת־הכפרים, וכי אשר על כן שמר מוחמד הצעיר, בנו של חאג' מוצטפא אבו־גוש, על חיי כולם ועל רכושם מכל פגיעה (אפילו ברגע הראשון ובלחץ הנצחון).

זה היה הצעיר שפּגש אותנו בדרך והביאנו אל הכפר.

עות’מאן אל־לחאם נראה מדוכדך מאד, וכאשר אמרנו לו כי מאחר שעזב אותו מוחמד עבּד אל־נבּי הרי לא נותר לו שום ידיד, עמד על הרצפה ונשבּע בהטעמה מעוררת־רחמים, “חי־אלוהים, ידיד אחד לא נותר לי!”

האשמנו אותו בכך שהוא עצמו הפר את שביתת־הנשק שנכרתה במג’ליס בירושלים ב־3 בדצמבר, ואז נשבּע בשבועה המוסלמית החריפה והמחייבת ביותר, “בגירושי אשתו”, שאין זו אמת, ואני לא ראיתי לנכון לדון עוד אתו בענין זה במסיבות הנתונות.

לאחר כשעה שמענו מן האנשים המתהלכים במרפסת שבעלי־הבּרית קרבים לבוא בהמונם מדיר־אבּאן; וכאשר השקפתי החוצה ראיתי חבורות של אנשים מתקדמים במעלה ואדי־צראר. בתוך כך נשמעו יריות בכפר אחד סמוך מתחת לנו ושמו עלאר, ששייך היה לעות’מאן המנוצח; התברר כי אנשיו מן הכפר ההוא יורים היו על בעלי־הברית כעָברם, כי בחרו שלא להכיר בכניעת בית־עטאבּ עד אשר יודיע להם על כך עות’מאן עצמו, ודבר זה לא נעשה. לכן שידלתי אחד מאנשיו של אבו־גוש שיירד שמה על סוסו ויפסיק את היריות על־ידי שימסור את ההודעה הרשמית מאת עות’מאן על כניעתו, ואליו נתלווה שליח בלתי־מזוין מאת עות’מאן עצמו.

כעבור עוד דקות אחדות שמענו יריות נוספות; הללו היו מבעלי־הברית, שדלקו אחר אחד מתוקפיהם שאותו בחרו מכל השאר להרגו, ורדפוהו על־פני סלעים ושיחים. מיד שידלתי עוד אחד מאנשיו של אבו־גוש שיפסיק גם את הפּרשה הזאת; אבל משך כרבע שעה ידענו חרדה, שכּן תוך כדי רדיפה בהולה אחר האיש האחד נמשכו היריות הבודדות, עד שחדלו.

בקוּמנו מחדר־המועצה (שבדיוּניה לא לקחתי חלק) נשקף אלינו מן המרפסת מראה חבורות של פרשים בזה אחר זה, הדוהרים שורות־שורות במעלה ואדי־צראר הרחב והירוק – ובראש הפּלוגה הראשונה עמד מוחמד עטאללה, שעמו היה הקוואס שלי. מסעיר היה החזיון, ועד־מהרה נעשה מסעיר עוד יותר, כי משהעיר מישהו כי מנצוּר דבּסי (אחד משני הזקנים שבהם פגשתי אמש בבית־נטיף) נמצא ביניהם, קם עות’מאן אל־לחאם בחמת־זעם (איש מגוּדל היה זה, מוצק, וערפו כשל פר), רקע ברגלו ונשבּע כי לעולם לא יכּנס האיש ההוא לבית־עטאב בעוד הוא חי.

אחדים מחבריו התאספו סביבו ומשכוהו הצדה לתוך החדר, ואני, בלי שנתבקשתי לעשות כן, עוררתי את הצד המנצח להסכים שאף אחד מבעלי־הברית לא יעלה אלינו ולא יכּנס אלא רק האנשים אשר להם נכנע המקום הם יחזיקו בו וישמשו בו חיל־המצב. בלי ספק נחוץ היה הדבר, כי החדשים שמקרוב־באו שרויים היו בהתרגשות ראשונה של נצחון, וצריכים היו לספק את התביעות האישיות לנקם בעבוּר מעשי־האכזריות שנעשו בם ובמשפחותיהם, בעוד שהכובשים בפועל – למַטֵה אבו־גוש – לא היו להם פגיעות של ממש להינקם עליהן. הקוואס השני שלי נשלח למטה ופיקח על כניסתם. מסתבר שאפילו מוחמד אבו־גוש ואנשיו לא היו יכולים לרסן עוד את העם שעה ארוכה הרבה יותר לאחר בואם של האחרים. פעמיים שלחתי שליחים לדיר אבּאן להזמין את אבו־גוש עצמו (חאג' מוצטפא) לעלות ולבוא אל המועצה.

לאחר כשעה נוספת בא האיש.

בכניסתו קמו כל הנאספים לקבל את פניו, והאיש שבירכו לשלום מיד לאחר קרובי־משפחתו שלו היה עות’מאן, שאחרי־כן נסוג אחור ועם בנו חזר אל המקום הצנוע ליד הדלת.

בהתיעצות־לחש עם חאג' מוצטפא אבו־גוש דרשתי שני דברים: –

1. שבעלי־הברית הנרגזים לא יכּנסו לכּפר. 2. שתיכּרת שביתת־נשק לחדשיים. בדבר הראשון אכן נענה לי מיד (ובזאת נתן מקום לתקוה שלא יהיה טבח מיד), ובאשר לשני הציע שכל הנוכחים (פרט לעות’מאן ובני־משפחתו) יירדו מן ההר אל עץ אחד, או מקום־מִפגש מעין זה מחוץ לכּפר, לניסוח התנאים עם בעלי־הברית – קיצורו של דבר, נדוּן בנחת בכל העסק כולו.

הנה כי כן ירדנו והתאספנו בין כתליו של בית נבנה־והולך, שעדיין לא היתה עליו קורת־גג. הואיל והרוח חזקה היתה, בחרנו בצד המוגן ביותר; נערים, הולכי־בטל ועבדים, שתפסו מקומות מעל ראשינו, גוֹרשו בחלוקי־אבנים על־ידי אנשי הפמליה. ישבתי על אבן בסמוך; נוצר מעגל של אנשים היושבים על הארץ, בתוך מעגל נוסף של אנשים עומדים, ומעגל שלישי מסביב להם ובו צופים סתם – אנשי שני המעגלים האחרונים לא היו רשאים לדבּר, שכּן הדיון מוגבל היה למנהיגים שבמעגל הפנימי. המשא־ומתן התנהל בהכּרת־ערך מרובּה – אף אחד מן המדבּרים לא נחפז להיכּנס לתוך דברי חברו. מי היה מעלה בדעתו דבר כזה בין אנשי־מזרח הנאספים לדיון? כולם היו חמושים.

מטרת האסיפה היתה לסדר תנאים לשביתת־נשק, עַטוָה, למשך שאֵריתה של עונת החריש. הקול היחיד שנשמע נגדה היה קולו של מנצוּר דבּסי הזקן, ששני בנים ושבעה קרובים אחרים אבדו לו בפלישה הזאת האחרונה של עות’מאן אל־לחאם; והתנגדותו לא היתה מעוּטת־חשיבות, שהרי, כפי שנמסר לי, באין שביתת־נשק לעולם אי־אפשר לקבל כופר־דמים, והחוק היחיד הוא אז “ראש תחת ראש” – כלומר, נפש תחת נפש. הזקן המסכן להוּט היה לעמוד על נקם להרוגים ולתבוע נפשות תחת נפשותיהם, ובעיני הפלאחים נחשב דבר זה נאצל יותר בכל עת מקבּלתו של כופר־הדמים.

לאחר ויכוח ממושך ניאות מנצוּר להסכים פומבית לשביתת־נשק, אך בהסתייגות זו שגאולת־הדם המשפחתית שלו עדיין תעמוד בתקפה בגבולות רכושה של המשפחה. מצד שני הועלתה התנגדות על־ידי מוצטפא מֶלחֵם, שאר־בשר לעות’מאן, אך במזיגה ממוּלחת של שידול וסמכות מצד אבו־גוש יושרו ההידורים והמועצה כולה הסכימה על עקרון שביתת־הנשק.

מזכיר אחד שהיה בנוכחים ניסח אז את התעודה, שאחרי־כן חתמו עליה אותם מנהיגים שדיברו והצביעו, וזו נשלחה למעלה אל עות’מאן אל־לחאם ביד הקוואס שלי על־מנת שיאַשר אותה מצדו; מוצטפא מֶלחם, שאֵר־בשרו, הבטיח לחתום אחר־כך כעָרב (“כּפיל”) לעות’מאן. מנהגי העם תובעים בטחונות או ערבים אחראיים, שחובה עליהם לדאוג לכך שתמולא ההתחייבות, בלי הבדל מה הדבר שתמכו בו או חתמו עליו. איש רם בדרגתו או במעמדו יצהיר לפעמים ביהירוּת כי הוא ערובּתו שלו. או אז מחויב הוא בכבודו כפליים למלא אחר ההסכם כלשונו.

בשעה שנשלחה התעודה אחרי־כן אל עות’מאן אל־לחאם הוציא אבו־גוש וקרא בקול את המכתב מאת אפנדי אחד במועצת־העיר של ירושלים, פקיד גבוה מאד, שקרא לעות’מאן שיקום ויהיה לאיש, יהרוג, ישרוף, ישמיד, וכו'.

תכנו של מכתב זה כבר היה ידוע היטב לבּריות; ועל כן, אף שעדיין היה מפולפל למדי, לא הרתיח את רוחם, מה־גם שעות’מאן הוכּה מכה ניצחת כל־כך. אך יש ויש מקום לספק אם אפשרית היתה איזו שביתת־נשק או תוצאה של שלום לוּ היתה לבעלי־התככים הירושלמים שהוּת להיוודע על מהלך המאורעות.

המעגלים התפזרו, והואיל ולא ציפיתי לשום קושי מצד עות’מאן, התכוננתי לעלות על סוסי ולהסתלק משם ברגע שאקבל את המכתב חתום. 

משך כל העת הזאת היו ודאי 500 מאנשי אבו־גוש, חמושים היטב, בבית־עטאב, מחוץ ל־300 מבעלי־הברית שמחוץ לכפר.

התעודה אושרה ונחתמה וניתנה בידי למשמרת, והריהי לפנַי עכשיו בעודי כותב. וכך תרגומה: –

ענין התעודה וקיום דבר הכּתב הזה ביום הנקוב בתאריך המסוים הזה, ובמעמד כבוד האדון הקונסול הבק האנגלי, וחאג' מוצטפא אבו־גוש. שביתת־נשק נכרתה בין מוחמד עטאללה ועות’מאן אל־לחאם – אנשי בית־נטיף ואנשי עג’ור; והם כרתו שביתת־נשק בין שני הצדדים מתחילת ג’וּמאדי הראשון עד סוף ג’וּמאדי השני. ודבר לא יפול בין הצדדים לשינוי אמנה זו של שביתת־נשק – והחורשים יוכלו לרדת צפונה אל ואדי אל־חוסאן, מקום שם היו רגילים לחרוש, והשייכים לבית לחאם לא יירדו מבית־עטאב והמערב. ובתוקף ההסכם הזה גם לא יכּנסו מוחמד עטאללה ועוֹמר לבית־עטאבּ וכך נשתררו התפייסות והסכמה; ועוד מוסכם שאם יכּנסו לבית־עטאב מוחמד עבּד אל־נבּי, או אל־סווייטה או עלי שייכָה [לשעבר בעלי־ברית לעות’מאן המנוצח] תהיה שביתת־הנשק בטלה־ומבוטלת, ונוסף על כך לא יכּנס חאג' מוצטפא אבו־גוש לתוך בלאד ערקוּבּ, ואם יבוא שמה הרי שביתת־הנשק בטלה־ומבוטלת [סעיף זה עיכּב את אבו־גוש מלנצל את יתרונו הנוכחי בעת שביתת־הנשק].

והערב לשביתת־הנשק הזאת יהיה מוצטפא מֶלחֵם בעד עות’מאן אל־לחאם – ומצד מוחמד עטאללה ובית־נטיף יהיה הערֵב עוֹמר עטאללה.

משהגענו לגמר התכוונתי לעלות על סוסי ולהניח לאבו־גוש לפזר את החבורות הקטנות יותר, ולהגן יום־יומיים על עות’מאן מכל פגיעה אישית, והנה התברר כי העבּאיה המפוספסת שלי איננה. הובא איש אחד וזו על גבּו. לקחנו אותה ממנו בעוד הוא קורא בתמימוּת, “וכי גנב אני בעיניכם?” אולם אנשי־שלומו נכונים היו לעשות בו שפטים.

המראה האחרון שראיתי בהתרחקי על סוסי מבּית־עטאבּ היה שיחרורם הנעים של הכבשים והעזים, שגעוּ בקורת־רוח בצאתם אל מרעה פתוח, לאחר שזה להם ששה ימים מסוגרים היו בין הגדרות של בתי הכפר.

עתה בני־חורין היו האיכרים אפוא לחרוש ולזרוע את אדמותיהם, ולשׂאת אגב כך תפילתם בלב שמח. בפזרם את מֶשך־הזרע הם קוראים, “אלוהים, האכל אותנו ואת כל בריוֹתיך!”

הקדמתי את אנשי חבוּרתי ברכיבה עם קוואס אחד, כי נחפזתי להימלט מן הגשם, שנראה היה בעליל כי עוד־מעט יתחיל לרדת.

בהרים, שם בכפרים של סיעת בני־מאלךִ או אבו־גוש, היו חבורות של אנשים החוזרים לבתיהם בשירה צוהלת, מנהג שאינו שכיח בימי־שלום רגילים אלא רק בשעה שרוחם נסערת. משהגענו סמוך לבית־ג’אלה פגשנו בחבורות של נשים האצות לדרכּן וצרורות לראשיהן, והן אמרו לנו כי נמלטות הן לבית־לחם מחשש להתקפה של סיעת אבו־גוש, בראשוּתו של אחמד עיסא, על כפרן, בית־צפאפה. בשכּמותן פגשנו עוד ליד באֵר־חכמי־הקדם (שכּך היא קרויה בפי האירופים, אך קדיסמא שמה בפי בני־המקום); הן נשׂאו רהיטים מכּפרן, ואמרו לנו כי עלי שייכה (ידידו של עות’מאן) גורש על־יד אחמד עיסא, מן הצד של אבו־גוש. מתוך נחת־רוח יכולנו אפוא להודיען על שביתת הנשק של בית־עטאב, שעלי שייכה הוכלל בה. אולם דבר זה לא הביא להן הרווחה מיידית, שכּן בכפרן נמשכו היריות שעה שעברנו לידו בשפלת בית־לחם. הללו הגיעו לאזנינו בבירור לא פחות מן הצעקות. גשם ירד, והלילה קרב לבוא; הנה כי כן מיהרתי העירה להודיע לפּחה על המלחמה הנמשכת לה בכפרי החסאניה הסמוכים כל־כך לעיר. אחרי־כן ראינו פרשים נסים בעמק־רפאים ופניהם ירושלימה. הראש־והראשון בהם היה, לדעת משרתי, השייך עלי שייכה עצמו.

הספקתי להגיע לעיר (לאחר שנעדרתי ממנה כשלושים שעות) עם נעילת השערים לקראת הערב, אך לפי דרישתי נשארו פתוחים לאנשי־חבורתי הבאים מאחור. אחד מהם נפל בבואו מעל סוסו היגע סמוך לשער ונחבּל חבלות של ממש.

לאחר־מכן נודע לנו כי ירו בהם אנשי הכפר אל־חאדר ליד בריכות־שלמה, ובכינויים של גנאי העליבום, לפי שסברו כי הם מן המשתתפים במלחמה; אבל ברגע ההוא בא איש אחד במרוצה על־פני ההרים ובישׂר על שביתת־הנשק. משהתבררה להם הטעות עבר השייך לקיצוניוּת ההפוכה ולמחרת בבּוקר שלח אלי להתנצל בעבוּר אנשיו המטוּפשים, שהוא הטיל עליהם רק לירות מַטח־כבוד ולהזמין את הקונסול לכֵרה! בזאת קיים את דבר המשל הערבי, “איך תדע שקר למשמע־אוזן?” התשובה: “על־פי גדלוֹ”.

כעבור יומיים נכנס אבו־גוש לתוך הכפר האויב בית־ג’אלה והכריז על שביתת־הנשק, אף הביע נכונותו לפעול למען תישארנה הדרכים בטוחות לכל עבר. האנשים היו מרוצים מאד. באותו יום הצליח הקונסול הצרפתי, מר בוֹטא, להשיג את החזרתו של ראש הכפר בית־צפאפה, עלי שייכה, אל כפרו.

אך משך עוד זמן ניכר לא יושבו כל המחלוקות מסביב לירושלים, כי גם אם ריסנה שביתת־הנשק של בית־עטאב את המנהיגים הגדולים הרי נמשכו פעולות־האיבה בין המתחרים על השלטון בכפר הזעיר בית־צפאפה, בואכה ירושלים; המתחרים האלה היו תחת חסותו של אחד משני המנהיגים הגדולים, עות’מאן אל־לחאם ואבו־גוש. אכן, שביתת־הנשק של בית־עטאב לא חלה על קבוצת הכפרים הזאת הקרובה יותר אלא רק על בלאד ערקוּבּ, מקום שם נכרתה, ועל ענין מסוים השנוּי במחלוקת. כאן לא היה הריב אותו ריב, ולפיכך ניצלו את עונת־המִזרע שלהם לטובה.

פעולות־האיבה האלו הקרובות יותר הקיפו את הכפרים מַלחה וּולָג’ה, שנמנו על המפלגה הקרויה בני־חסן.

בתים נהרסו והתושבים נפוצו החוצה. אותן משפחות מבית־צפאפה שעמדו לצד עלי שייכה שוטטו מסביב למנזרים היווניים של בית־לחם, מר־אליאס והמצלבה, בעוד תומכיו של אחמד עיסא היריב פנו לכפר מַלחה. מלחה שוכנת דרומית־מערבית לירושלים, והיא הכפר הסמוך למחנה שלנו בטלבּיה כמתואר בפרק יב.

במצב־הדברים האומלל הזה אירע בחווה האנגלית בארטאס מקרה המלמד על מנהגי הארץ. הקורא יזכור שארטאס שוכנת מהלאה לבית־לחם, והיא אפוא בקצה המחוזות התוססים וסמוכה לכפרים הנוגעים בדבר, השוכנים בצפון־מערב, במערב ובדרום־מערב. שביתת־הנשק השקיטה את החלק הדרומי של המחוז הזה, אבל בית־צפאפה שבּצפון־מערב (דרומית־מערבית מירושלים) היתה עתה מרכזו של ריב בו התפלג הכפר גופו, ובו מעורבים היו גם אבו־גוש וגם מוחמד עטאללה.

ח’ליל, האח, ועוד מספר קרובי־משפחה של ראש הכפר בית־צפאפה (עלי שייכה), בדוחק הצילו את נפשם בריצה. הם הצליחו להגיע עד סף ביתו של משולם ואחריהם דולק־רודף בחרבות שלופות קהל יריבים צמאֵי־דם מכּפרם, שטרפם נשמט מהם. האנשים שאת נפשותיהם ביקשו הצליחו אך בדוחק “למצוא מקלט” בבית־המשק האנגלי, ואחד מהם מעד ונפל על המפתן, אך לתוך הבית, וכך היתה לו נפשו לשלל. משעבר את הסף בטוח היה, שהרי היה אורח ולפיכך בן־חסותו של בעל־הבית. אפילו האנשים האלה שיִצריהם מלוהטים, וחרבותיהם שלופות במִרדף, לא העזו להפר את חוקי הכנסת־האורחים, שהאחרים הצליחו לזכּות וליהנות מהם בעוד־מועד. אילו מעדו הנמלטים בטרם יגיעו אל הבית, או אילו נפלו מחוץ למפתן, לא היה שום דבר יכול להושיעם, כי “נוקמי־הדם היו מאחריהם”, אך משעה שעברו אותו שלום היה להם. כה דחוקה היתה הצלתם עד שמשרתו המקומי של משולם נפצע בחרב, שכּן עמד מחוץ למפתן ועל דרכם של הדולקים.

אך הם נבלמו כהלכה, וזאת בלא שיהיה צורך במַסגר ובריח, אף בלא לסגור את הדלת הפתוחה, שמעֵבר לה היו המחסה והבטחון בחזקת ודאי.

הפרתה של זכות־מקלט זו פירושה היה פגיעה שאין־למעלה ממנה בכבודו של המאָרח, דבר שהיה מחייבו (על־פי חוקות הילידים) לעשות אגודה אחת עם האורחים שביקשו את הגנתו ולחייבו לנקום את דמם אילו נהרג מי מהם. ואכן, פגיעה כזאת בנתין בריטי רחוקה היתה, בימים ההם, ממחשבותיו של איזה מן הילידים בארץ־ישראל.

בני משפחתו של משולם נבהלו מאד, כמובן, כאשר פרצו אליהם פתאום האנשים הנזעמים האלה (מאנשיו של אחמד עיסא, כולם חמושים ותובעים נקם) והאנשים שאת נפשותיהם ביקשו. הם שלחו אלי הודעה. אבל כך ניצלו חייהם של הנמלטים.

משעה שרק אפשר היה לעשות כן בבטחון, הועברו הם וכמה ילדים, בנים כמובן, מאותה משפחה, שאף הם הובאו למקום־מחסה בבית משולם, לחסוּתו של אחד המנהיגים המוסלמים של בית־לחם, ומשם ליוָה אותם הקוואס שלי לירושלים וּמסרם לידי השלטונות התורכיים.

כל שיכולתי אני לעשות להשבת השלום על כנו היה שיגור מחאה ממני אל אבו־גוש ואל מוחמד עטאללה כאחד; שכּן היכן היה בינתיים השלטון התורכי?

אנשי בית־צפאפה, עם השייך שלהם, עלי שייכה, באו אלי כעבור יום־יומיים להסביר שלא חזרו לכפרם מפני שלא יכלו להגיע לכלל הסכם ביניהם – שהרי מחצית הכפר היו בריב עם מחציתו של כפר מלחה, וגם לא רצו שיהיה עלי שׂוֹרר עליהם. גערתי בהם בכולם, ואמרתי להם שבעוד זמן לא רב יהיה השלטון העליון חזק כל־כך עד שיוכל לדכא את כולם ולא יסבול כלל את ריבותיהם או את שביתות־הנשק שלהם. מובן שהם כולם ענו ואמרו מי־יתן, שהרי זה רצונם!

בינתיים יעצתים שהואיל ואויבם אחמד עיסא יצא את המקום בידיים ריקות ישוב כל איש לביתו, ולמנהיגם, עלי שייכה, יניחו להישאר בעיר אם כך יִבחר, עד שיחליט הפחה החדש (שכּן הודיעו כי פחה חדש נמצא בדרך) בעניינוֹ. אבל כעבור יום או יומיים, בצאתי לרכיבת אחר־הצהריים שלי, מצאתי והנה האיכרים של בית־צפאפה עודם מתהלכים בטלים סביב לאב יוֹאל, במנזר־המצלבה (מערבה לירושלים), מפחדים לשוב הביתה ואומרים כי הסיעה־שכנגד כובשת את כפרם בכל לילה. ב־15 בחודש ניגשתי ברכיבה לסייר בכפר. הוא לא נהרס כליל, כי לא קל הוא ביותר להחריב בתים בנויים אבן; אבל הגגות נעקרו, ואנשים לא היו שם מלבד כמה זקנות – שאחת מהן החלה לחרף ולגדף. בני־לוויתי עשו כיכלתם להרגיע את הנפש הנזעמת הזאת.

בכפר שרפאת הסמוך, כפר קטן המקנן על הר גבוה, מצאתי את התושבים בלתי־חמושים והם אמרו כי לאָשרם פסחו עליהם המהומות שלמטה. הם היו אנשים חסונים, בריאי־בשר. מעולם לא הייתי שם לפני כן. שני הכפרים האלה – בית־צפאפה ושרפאת – נמצאים בין הרי דרום־המערב, בואכה ירושלים. האנשים אמרו שאינם יודעים מי אני. לאחר שעה ארוכה של רכיבה בהרים חזרתי לעבר מר־אליאס, ושם מצאתי אחדים מאנשי בית־צפאפה מחכים לנו. שם נחתי ביניהם תחת עץ ועל־גבי סלע, שבחלק ממנו טבועות (על־פי המסורת) עקבות הנביא אליהו, שישן פה בדרכו להר־חורב.

שם האזנתי לסיפוריהם ותהיתי על הלך־רגשותיהם, אך לא יכולתי אלא להבטיח שעם בוא הפחה הצפוי לבוא אודיע לו את משאלותיהם – והמשאלות היו שיחזור עלי²¹⁵ שייכה להיות להם לראש ורכושם השדוּד יוּשב להם.

אשר לעלי שייכה, כך אמרו: “אמת שלפעמים הוא מכביד אכפו עלינו – אבל הרי הוא אבינו, וחובתו של אב לייסר את ילדיו – לא נוכל לחזור לכפרנו בלעדיו, כי איך יעמוד אוהל הכן באין עמודו בתווך?” אנגלי אחד שהצטרף אלינו בשעת הרכיבה הביט בבדיחות־דעת מרובה בחבורת האנשים המוזרה, בתנועותיהם ובניבי דיבורם, במיוחד כאשר הכריזו כי נכונים הם לבוא בשערי שאוֹל אם אך יצווה אותם הקונסול.

גדול היה הניגוד בינם, על דיבוריהם הקולניים, ובין הצליינים שעברו בעצם העת ההיא בדרכם בין ירושלים ובית־לחם, שהרי היה המקום הזה בחצי הדרך בין שני המקומות, והם מצטלבים ומנשקים בחסידות את מצע־האבן של אליהו הנביא.

היום נודע לי שהפלאחים לעולם אינם מעיזים לירות בשייך – ככל אשר יָרבּה טבח במלחמה – רק שייך אחר רשאי להרוג אותו. כך היה הדבר באחרונה לגבי אחמד עיסא, ובבית־נטיף לגבי עות’מאן אל־לחאם.

השעה היתה אחת כאשר הפסקנו את הדיונים ופנינו לשוב הביתה, ליד “באֵר־החכמים”. היום היה חם מאד באמת (15 בפברואר) ונשבה רוח־קדים. הדבקנו כמה יהודים שחזרו מתפילותיהם ליד קבר־רחל, שהרי היה זה האחרון בחודש־הירח. פעולות־האיבה שמסביבם לא הפריעו את מנוחתם.

ביום ההוא הגיע הפחה החדש, כאמל שמו, לקול ירי־כבוד מתותחי המצודה ואחרי־כן בילה, כמובן, ימים אחדים בקבלות־פנים טכסיות, ביקורים וכו' בטרם יוכל להתחיל לחשוב על השקטת המהומות שבארץ. כעבור חמישה ימים בא חאג' מוצטפא אבו־גוש להסביר לי מה המצב בענייני הציבור ובפלגותיו; כי אני, כרגיל, קיבלתי את שני הצדדים בבואם, כי אילו סירבתי לקבל פני צד אחד הייתי נעשה בעל־פניות בעצמי. הוא הצהיר כי המנהיגים היריבים – עלי שייכה ואחמד עיסא – הסכימו לבנות את ולָג’ה מחדש (זה הכפר שאותו ראינו בהריסתו שנה וחצי קודם־לכן) ולהושיב בו אנשים משתי המפלגות – אך להשאיר את בית־צפאפה שוממה מאין יושב. היה זה, כמובן, ענין לשיקול־דעתו של השלטון.

בעת ההיא לערך נועדנו – הפחה, הקונסול הצרפתי ואנוכי – לכמה התיעצויות בדבר מצבה של הארץ. באחת הפגישות האלו המליץ מר בוֹטא בחום־לב להשיב את עות’מאן אל־לחאם למשׂרת נד’יר (או ראש ומפקח) על בלאד ערקוּבּ, תוך שיפויסו כל הענפים היריבים של משפחתו ויהיו כגדוד־מגן סביב לו, למען יהיו משקל־שכנגד להשפעתו של אבו־גוש. כוונת הדברים היתה ברורה, כלומר שבעיניו יהיה עות’מאן החומה הטובה ביותר להגנה על המנזר והכפר עין־כרם, כאשר יחוש כי הקונסוליה הצרפתית היא אשר השיבה אותו על מכונו.

אני הצעתי לפּחה דווקא לנהוג ביד קשה ולהשפיל את אבו־גוש וגם לדכא את עות’מאן, ובתוך כך לחלק את בלאד ערקוּבּ בין שתי המשפחות האחרות שדרגתן סמוכה לשלהם, לאמור אלה שערבו לשביתת־הנשק של בית־עטאב. נתבקשנו להגיש את תכניותינו בכתב לפחה במועצתו לשם עיון.

אותה מועצה נערכה, אך לא הניבה שום תוצאה. הממשלה הביעה את הכרתה האיתנה שהמנהיגים כנים הם בהבטיחם שלום וציות לעתיד לבוא; ואחר־כך באו אלי חאג' מוצטפא אבו־גוש, עם דודו החכם והנבון, בשיר אבו־גוש, וכן גם מוחמד עטאללה, ומסרו לי על הדיונים ככל שנודעו ברבים.

כל המהלכים האלה המוזרים ויוצאי־הדופן שבּהם נקראו קונסולים לתת עצה, ונתקבלו שירותיהם הטובים באשר למחוזות הנידחים, היו, כמובן, תוצאה מתנאֵי הזמן המיוחדים, כגון תקופת בין־המלכויות במינהל הפּאשאליק והברית בין צרפת ואנגליה במלחמה האירופית. כהערה כללית אפשר לציין כי הקונסוליה הצרפתית הצטמצמה בענייניה עם הסראיה בדאגה למנזרים בעיר ובארץ, ואילו לקונסוליה האנגלית היה תחום־שיפוט רחב הרבה יותר; כלומר, ארץ־ישראל כולה, ככל שהדברים אמורים באינטרסים של נתינים בריטיים – וגם היה לה מגע ישר יותר עם יושבי הכפרים (שכּן נעשתה מעורבת בענייניהם יותר מאשר בענייני הסראיה) בשל תיירים – וזאת באמצעוּת מסעותי ברחבי הארץ, וכן גם באמצעוּתה של חוות ארטאס.

בכללו של דבר היתה הקונסוליה האנגלית מקבלת ידיעות נכונות, ולפעמים מוקדמות, על המאורעות החולפים, הן בקרב הבדווים והן בקרב האיכרים, יותר מן השלטון גופו.

פרק עשרים וחמשה: אורחים מלכותיים    🔗

כאמל פחה נכנס לתפקידו, וזירות פעולותינו נעתקות עתה לכיוון חדש. לא היו ביקורים של אישי־מלכות בירושלים מאז מסעי־הצלב ועד לביקורה של נסיכת־ויילס ב־1816. הביקור הבא היה זה של הנסיך אלברט מפרוסיה במרס 1843, ולאחריו ב־1850 ביקורה של הנסיכה מריאן מהולנד (לשעבר זוגתו של הנסיך המוזכר למעלה). אבל בתחילת מרס שנה זו (1855) בא אישור לידיעה על ביקורם המתקרב של הוד־רוממותם המלכותית הדוכס והדוכסית של בּראבּאנט,²¹⁶ ומאחר שהקונסוליה האוסטרית ניהלה את העניינים הבלגיים היה הרוזן פיצאמאנוֹ טרוד מאד בקונסוליה הקיסרית ההיא בהכנות לקבלת־פניהם.

כל הקונסולים של מדינות היבּשת שרויים היו מיד בקדחת בענין גינוני־טכס וקדימוּת – ובענין זו האחרונה הרי לכתחילה לא היה זה קל ביותר להחליט בה, חוץ מאשר לגבי הקונסול האוסטרי, שהוצרך לטפל במישרים באורחים המלכותיים; אך הואיל ואמוּרים היו האורחים לבקר בשני מנזרים ספרדיים (ברמלה ובעין־כרם, או יוחנן־המטביל־במדבר) בטרם יגיעו לעיר־הקודש, דרש הקונסול הספרדי קדימוּת רשמית בין החומות הללו. אלא שלכך לא היה הקונסול הצרפתי, באשר הוא מגן הנצרות במזרח, מוכן להסכים אף לרגע. הקונסול הספרדי גם דרש, בתוקף איזה כלל עתיק, שיהיה הוא הקונסול היחיד שיישב בכנסיית הקבר הקדוש.

אילו היתה הקונסוליה הסארדינית קיימת עדיין כי אז בלי ספק היה אותו נציג מעלה את יומרות המלך שלו לתואר מלך־ירושלים, אך אפילו כך ודאי היה נכשל בתביעתו לקדימוּת על יסוד זה.

דרך־אגב ראוי לציין כי הקיסרים האוסטרים אף הם טוענים לתואר־המורשה של מלך־ירושלים, אם יש לזה ערך בכלל.

הקונסולים הפרוטסטאנטיים של אנגליה ופרוסיה לא היה להם חלק, למרבּה־המזל, במחלוקות האלו.

משהגיע היום המבורך הוסכם כי, מאחר שהוד־רוממותם המלכותית אמורים היו להתקרב לירושלים בדרך עין־כרם – ולא בדרך־המלך הרגילה מיפו – ייצאו הקונסולים הקאתוליים לכנסיה ההיא (במדי־שׂרד, כמובן), עם פמליות מלוויהם, בהרים הקשים ביותר למַעבר החוצצים בין העיר ובין המקום ההוא, ואילו הקונסולים הפרוטסטאנטיים יישארו עם הפחה ויחכו לתהלוכה בביתן מרוּוח במיידאן (הוא הכיכר הציבורית מחוץ לעיר לפאת צפון־מערב), וסביב הביתן ההוא, עם עוד אהלים שונים, יעמוד משמר־כבוד צבאי. אחרי־כן יפנו הכל יחד אל העיר. יתר על כן, באשר לשעה בה יִפנו אישי־המלכות אל הקבר הקדוש, ניתנה לקונסולים הפרוטסטאנטיים עצה שלא להשתתף בטכס החגיגי ההוא, שכּן לא יותקנו כיסאות של כבוד לקונסולים פרוטסטאנטיים.²¹⁷

ובעוד אנו ממתינים בביתן של הפחה לבוא הפמליה המלכותית ראינו בתמהון לא מעט והנה הקונסול הספרדי מצטרף אלינו שם. הוא סירב לצאת עם היתר למנזר עין־כרם במעמד נחות מזה של הקונסול הצרפתי.

שעה ארוכה מאד חיכּינו (הכל, כמובן, היו לבושים מחלצות). במקרה היה זה יום־הששי, יום שבּו – הואיל ולמוסלמים הוא יום ההתכנסות לתפילות במסגד, במובן־מה השבּת שלהם – הדגל העות’מאני מתנוסס תמיד על המצודה. היתה זו גם עונת נבּי־מוּסא לעליות הרגל של המוסלמים. לכן הצהילו את התמונה כנופיות כפריות של מאמיני־אמת שעברו בדגליהם הקדושים ובנגינות – כשהם נכנסים לעיר בשער אחד ויוצאים מן העיר, לאחר ביקור בחַרַם, הוא החצר המקודשת של בית־המקדש, בשער שבּכּיוון ההפוך.

עליות־הרגל של נבּי־מוסא – כביכול לקברו של הנביא משה, ליד ים־המלח (למערב) – כוּונו לחוּל בעת־ובעונה־אחת עם עליות־הרגל של הנוצרים לקבר הקדוש, ונהירתם של מוסלמים אדוקים נועדה בלי ספק לאזן את הרושם של כה הרבה אלפי נוצרים הנמצאים בירושלים. המוסלמים באים מכל קצווי העולם המוחמדני – מהודו, מארץ הטאטארים ועד גבולות סין, מכל ארצות אסיה התיכונה, וגם ממצרים, נוּבּיה, מארוקו, חוֹפיה המזרחיים של אפריקה, אף גם מחצי־האי ערב גופו ומן הגלילות התורכיים באירופה ובאסיה.

הצליינים האלה – ברוּבּם הגדול קנאים מופלגים, ושרויים בסערת־נפש דתית עזה – הם ציבור מחריד ומסוכן. כל עוד נמשכה המלחמה הרוסית היו הצליינים המוסלמים האלה מגיעים בהתרגשותם לשׂיא של התלהבות וראוותנוּת. תמיד היתה סכנה פן יתנגשו ברחובות ובשווקים ההומים מאדם שבתוכם נדחקו בתהלוכותיהם, עם כמה צליינים נלהבים לא פחות מן הצד הנוצרי. במקרה זה תוכל מריבה של מה־בכך להתגלגל, בניד־עפעף, לתגרה של ממש, וספק אם תוכל תגרה שלא להסתיים בטבח. תמיד היתה נשימתנו קלה עלינו יותר בתום עליות־הרגל המוסלמיות, ובתום הלמוּת התוּפים הרועשת שלהם וצעקותיהם, כאשר שבה ירושלים למנוחתה כמאז.

מספרם של הצליינים הנוצרים פחת, כמובן, בשנות המלחמה. מרוסיה לא באו כלל, והיוונים והאַרמנים מן הגלילות התורכיים היו מעטים מכפי הרגיל. אך לאטינים היו הרבה והרבה.

המלחמה היתה נטושה עם רוסיה, כלומר עם הלוחמת הגדולה לכּנסיה המזרחית, והשולטן מצא לו בעלי־ברית מועילים, כדבר המובן־מאליו, בקרב המלכים הלאטיניים – הלוחמים לכּנסיה המערבית, או היריבה. לכן יכלו הלאטינים לזקוף ראשיהם במידה שלא ידעו כמוה בירושלים מעולם מאז נפלה ממלכת הצלבנים.

אורחינו המלכותיים, הדוכס והדוכסית של בּראבּאנט (זו האחרונה נסיכה אוסטרית), אישים מייצגים היו בעיני התורכים והלאטינים כאחד. התורכים לעתים רחוקות הם מפגרים בידיעת כל מה שקשור בדיקדוקי־נימוסים או בחכמת־המדינה, והפחה שלנו הבין היטב מה־חשוב הוא לחלוֹק את כל הכבוד לאורחים המלכותיים האלה של מלכו בתקופה הרת־גורל זו, בעוד גורל סיבאסטופול וסוף הצלחתה של הברית נתונים על כפות המאזניים בלא הכרעה.

אילו היה הוד־מעלתו כאמל פחה ער פחות משהיה לחשיבותו של ביקור זה, או בעצם של עליית־רגל זו, מצד אישי־מלכות לאטיניים במקומות הקדושים, כי אז היה הפטריארך הלאטיני מאיר את עיניו די הצורך. המונסיניור ואלֵרגה לא היה אדם שיעלים עין מן הנקודות המיוחדות העשויות להקנות לביקור זה את מלוא המשקל של הפגנה לאטינית.

בלי הבדל מה היו רגשי־הקנאה של המעצמות הלאטיניות השונות, כפי שיוצגו על־ידי הקונסולים שלהן, ואם גם ודאי היה ששאלות של דרגה וקדימוּת תתעוררנה וקשה יהיה ליישבן, הרי קם הפטריארך להבליט בראש־ובראשונה את האינטרסים העליונים של הכנסיה.

שאלות אלו של לאומיוּת וקדימוּת נראות פחוּתות־ערך ממרחק אבל במקום־המעשה היה בהן כדי לגרום מבוכה למדי. הפטריארך, שהוא עצמו סארדיני במוצאו, צריך היה להרגיע את החששות של הקונסול הספרדי, נציג האומה הנוצרית ביותר, ששום אומה זולתה לא שלחה בנים מסורים יותר, או תרומות נדיבות יותר, לחיזוק המנזרים הספרדיים בארץ־הקדושה.

הקונסול האוסטרי מאָרח היה לא רק באשר הוא מייצג את בלגיה אלא משום שהדוכסית היתה מן השושלת הקיסרית האוסטרית, ואיש סארדיני לא היה רשאי לזנוח או לשכוח את המגיע אולי לאוסטריה לפני ממלכת איטליה, ומה־גם בימים האלה. אולם את השיקולים האלה צריך היה לכוֹף לזכויות־היתר של הקונסול הצרפתי, באשר הוא מייצגה של האומה שתורכיה מכירה בה כהלכה וכדין את “מגינת הנצרות במזרח” ואשר רק באמצעותה יוּתן אפוא להגן על כל האינטרסים הקיבוציים של הנצרות, או אף לטפל בהם; – קיצורו של דבר, שבלעדיה לא ייתכן לעשות דבר, ואשר בזה הרגע היתה נלחמת לכּנסיה הלאטינית נגד יריבתה הגדולה.

אבל הפטריארך היטיב לעמוד במבחן. איש־הכנסיה למוּד־הניסיון, שגבהּ־קומה היה, נגיד־ומצווה ככל קונסול שהוא – ובמנהגו מידה של התנשאוּת, שלא סתרה את מידת האדיבות המנומסת כלפי אנשים שהיה פונה אליהם – אדם זה מוכן היה להפיק תועלת מכל מסיבותיו של מאורע משמח זה, ולבטל במחי־יד כל אותן תקלות בלתי־רצויות העלולות להתרחש.

לגבי הפחה התורכי היה הביקור המלכותי הזה גדוש שיקולים שבדאגה, אפוף חרדות וקשיים, ואפילו סכנות.

כדי למלא את משאלות־לבו של השולטן, ולחלוֹק את מלוא הכבוד לנציגים מלכותיים אלה של בעלי־הברית הלאטיניים של תורכיה; לא לתת לשום אומה אחרת עילה כלשהי לתחושת עלבון; לא לגרוע במאומה מן העליונות הצרפתית; להימנע מלהעלות את חמת הנתינים המצהירים על נאמנותם לשולטן בקרב הנוצרים המזרחיים – על הכל היוונים – שצופים היו בשבע עיניים במקום־המעשה גופו לראות אם יטלו להם יריביהם המערביים אפילו כזיִת יתרון שאינו מגיע להם, ואם יוענק להם יתרון כזה, ליד הקבר הקדוש או במקומות קדושים אחרים; לנהל את הדברים בצורה בה תכוּבּד גאוותו של השלטון העות’מאני; לחסוך מקנאוּתם הדתית של המוסלמים כל פגיעה שבּעקבותיה עלולים עצם חייהם של האורחים המלכותיים לעמוד בסכנה; קיצורו של דבר – לכלכל את כל הטכסים והסידורים של מסע זה (בעונה הצפופה ביותר, כאשר הרוח המפלגתית משתלהבת עד לדרגה הגבוהה ביותר) בצורה שתמנע כל עילה לעלבון, שלא תביא חלילה לידי תקרית שתגרור אחריה טירדה או פגיעה, או גסות־רוח, או זילזול, שייתכן בכלל כי יוכלו להביא לפורענות לא־תוּבּע־במלים של שפיכות־דמים, או להתקוממות מוסלמית שבּה ייספו אנשים נוצרים: אלה היו קצת מן הקשיים שביניהם היה הפחה התורכי חייב לנווט את ספינתו במצב הרה־גורל בתולדותיה של הממלכה התורכית.

מעולם לא הוצרך הפחה למלא תפקיד עדין יותר מזה.

הוד־מעלתו כאמל פחה עשה אז פחות מששה שבועות במשׂרתו כמושל ירושלים. הוא לא היה מוּשיר (אשר סמלו שלושה זנבות־סוסים) כמו שהיו שניִם מן הפחוות האחרונים לפניו, אף לא היה בן למשפחה עתיקה. איש צעיר היה למדי, בלי נוכחות מטילת־מרות, והיו שפיקפקו אם יוכל לקיים את הסדר בארץ. אנשי פמלייתו קלי־ערך היו; אך תמיד היה במחיצתו מזכיר צעיר ממוצא צרפתי, שלפחות יכול היה להודיעו איך ייטיב להתאים את הצעדים אשר ינקוט לרעיונות ולדעות המקובּלים על השלטונות הצרפתיים. כאמל פחה היתה בו לפחות מן הפעילות של איש צעיר, ודבר זה היה בגדר יתרון גדול, לאחר חוסר־הישע מעורר־הרחמים של שני הזקנים ששׂררו עלינו באחרונה.

אך הבה נשוב אל הביתן במיידאן, מקום שהיה הוד־מעלתו מחכה, עם הקונסולים של פרוסיה, ספרד ובריטניה, לבוא הפמליה המלכותית.

מוזרה ומנומרת היתה התמונה סביב־סביב. יהודי אחד מסכן, זקן ועיוֵר, בא לחלל בחליל שבור לפני הפחה; – חיילים רגלים וטוּפֶנקצ’ים הוצבו מסביב; ילדים היו משחקים; סוסים נקשרו ליתדות; באהלים אחרים שבסמוך היו אֶפנדים ושאר נכבדים מבני המקום; לאורך השדות והדרכים עמדו צופים מזה ומזה; כלל יושביה של העיר הופיעו באלפיהם במיידאן, במלבושים צבעוניים; ופרשים שהתרוצצו אנה־ואנה הוסיפו חיוּת לחזיון. בקירבת־מקום היתה קבוצה של אדונים צרפתים, שהמתינו בקוצר־רוח ובבוּרנוּסים אלג’יריים לבנים שלבשו התגוננו מפני להט השמש.

בהמשך היום יצאה נפשם של האפנדים עד מאד לפת־שחרית, וכן גם לתפילות השבועיות במסגד; שכּן היה זה יום־הששי, ושעת הצהריים כבר היתה קרבה־והולכת. עדיין עברו פרשים מרובים מן העיר, שיצאו הרחק יותר להקדים את פני הפמליה.

והנה, מנהג הוא הלקוח מימי־קדם ומקוּבל מאז־ומתמיד (לדעתי, אין הוא מיוחד לירושלים בלבד) שבכל יום־ששי סוגרים את שערי העיר למשך שעתיים בקירוב, החל ממחצית השעה לפני הצהריים, כדי שיספיקו הזקיפים המלווים את חיל־המצב להשתתף בתפילה־בציבור בחַרַם. לפי הפולחן המוחמדני מניחים כל כלי־מלחמה הצדה בעת התפילות, והשתרשה אמונה עממית שבזמן זה או אחר עתידים הנוצרים לכבוש את העיר בחזרה בעוד החיילים עובדים כך את בוראָם. לכן מניחים שסגירת השערים אחת בשבוע קשורה בתקוה למנוע אותה פורענות.

ביום הזה אירע הדבר שעקב המסע הממושך והאִטי מעין־כרם (באחת הדרכים המסולעות והגרועות ביותר בארץ־ישראל) בוששו האורחים להגיע. ההמון העצום של בני כל הדתות ממתין היה; שער־העיר עדיין הוחזק פתוח לרווחה; הכרוֹזוֹת קוראים היו לשווא מראשי המִנאָרות על שעת התפילה, ומתפללים מוסלמים מתאספים היו בחצרות בית־המקדש; – וזאת בעוד הפחה, החיילים והאפנדים מחכים לו לנסיך הנוצרי. בלי ספק היתה זו התרחשות נפלאה.

המוסלמים התרתחו לא מעט; הנוצרים על־כרחם שיערו שבמתכוון הביאו הקונסולים לידי כך. ודאי הדבר שהוד־חסדו הפטריארך הלאטיני, בעוד הוא ממתין במחלצותיו במעונו שלו לְבוֹֹא האורחים, התהלך בין מבקריו (שהתאספו כדי לחזות מחלונותיו בתהלוכה ובכניסתה לעיר) ואגב כך, במרוצת הזמן, הביע את שמחתו נוכח התגשמותה הנפלאה של הנבואה המוסלמית שלפיה תיכּבש העיר בידי נוצרים בשעת תפילת־הצהריים – בלי הבדל באיזה מובן תתפרש הנבואה, אם כהפרת מנהגים מסורתיים נושנים ואם כנבואה לעתיד־לבוא.

סוף־סוף הופיעה התהלוכה הנהדרת מעל ראשה של גבעת־טחנת־הרוח, ואנחנו, נוֹשאי־המשרות המצפים, צעדנו מרחק כמה מאות פסיעות קדימה כדי לרדת מעל סוסינו בפגשנו באישים הנעלים. לפי מנהג קושטא הועמד הזוּטר בקונסולים ראשון והפחה אחרון; אחרי־כן המשיכו הכל בדרכם אל הביתן לשם הצגה טכסית, אבל הקונסול של הוד־מלכותה הקאתולית סירב להיכנס אִתנו.

הוד־רוממותו המלכותית פנה אלי בדברים באנגלית. הוא לבש מדי־שׂרד של ירוק־כהה וארגמן, עם מצנפת־גרינאדירים של פרוות־דובּים. הדוכסית וגבירת־חצר אחת היו משמאלו, וכמה אנשי־כהונה קאתוליים ניצבו לפניהם, אחד מהם רם־מעלה, רגליו בפוזמקים של ארגמן, ועל חזהו כמה וכמה אותות־כבוד.

עצום היה הקהל שמסביב, אלא שהזקיפים הרחיקוהו בחצי־עיגול. לאחר שבפקודת הפחה הוגשו שֵרבּט, מקטרות וקפה חזרה התהלוכה והסתדרה, אך עד־מהרה ירדה הפמליה המלכותית מעל סוסיה על־מנת להיכנס ברגל לעיר־הקודש. הכל עשו כמותם, כמובן, להוציא את הקוואסים של כל הקונסולים, שרכבו בראש התהלוכה בשורה כפולה והם מגבּיהים את מַטות־הכסף שבידיהם. בתוך שער־יפו נחצו ופנו ימין ושמאל, והתהלוכה המשיכה בדרכה בין שורותיהם.

תותחי המצודה ירו מטח־כבוד מלכותי של 21 יריות.

מרחק כשלושים יארד בתוך שער־העיר עמדה התהלוכה, כי שם היה הפטריארך הלאטיני עם פמליית אנשי־הכהונה שלו (כולם בכליל־מחלצותיהם) והנזירים הפראנציסקאנים החזיקו בצלב־כסף גדול. שטיח קטן נפרשׂ על הארץ עם שתי כריות; שם כרעו הצליינים המלכותיים ברך לתפילה־בשתיקה ולקבּלת ברכתו של הפטריארך; לאחר־מכן נשקו את ידו. אז השמיע הוד־חסדו נאום בצרפתית שממנו קלטתי רק את המלים, “La solution du grand problème de la régénération de ces contrées” [פתרון הבעיה הגדולה של התחדשות הארצות האלו]. הוא הביע את התקוה שלאחר דוגמא מפוארת זו תבואנה עוד רבות השוות לה במשמעותן, ובסיום דבריו התפלל לכך שעוד ניפּגש כולנו ברבוֹת הימים בירושלים־של־מעלה, שהיא “notre véritable patrie” [מולדתנו האמיתית].

הוד־רוממותו המלכותית השיב קצרות ובקול נמוך (לצליינים היה זה טכס מַלאֶה, בהיותם חדורי התרגשות כה עמוקה, בהגיעם לראשונה לעיר הקדושה). אחרי־כן המשיכה התהלוכה בדרכה אל הקבר הקדוש, תוך כדי זמירות, וכולם בגילוי־ראש, אף כי עז היה להט השמש. ליוו אותם חיילים רגלים תורכיים ברחובות, ולפניהם הפחה, גם הוא ברגל, תוך שהוא ממלא, כפי שהתבטאו כמה אנשים, “תפקידים של שוטר” לפני הצלב והנזירים. בכל מקום היו גגות הבתים מלאים צופים מפה־לפה. הקונסול הפרוסי ואנוכי פנינו הצדה לביתי להמתין לשובן של הגבירות, שחזו בכניסה מחלונותיה של הפטריארכיה.

אכן היה זה יום ראוי לציון, שהרי מאז מסעי־הצלב לא ראתה ירושלים מעולם קאתולים בהתעלוּת־נפש כזאת של חדוות־נצחון.

ביום ההוא לא נערכו תפילות־צהריים במסגד; אבל נגינותיה של התזמורת הצבאית התורכית הופסקו למען מזמורי־התפילה של הנזירים, ואל צלב־הכסף הגדול נלוָה משמר של כידונים מוסלמיים בעוד מושל־העיר צועד בראש תהלוכה נוצרית דתית ופומבית אל כנסיית הקבר הקדוש.

במוצאי אותו יום היתה לנו פגישה מלאה ומעניינת מאד של החברה הספרותית שלנו. ניתוח האֵפר של הקרבנות הקדומים (שאותו שלחנו מן התל הגדול שמצפון לירושלים) על־ידי ליבּיג היה הנקודה החשובה ביותר שנדונה (ראה פרק כא). הרוורנד מר ואלנטינר (הפּאסטוֹר הפּרוסי) השמיע הרצאה על ה־γεφύρα (גשר, כך היה התרגום) של יוסיפוס, שקישר את בית־המקדש לעיר העליונה.

כך הביאו חיי־היומיום שלנו בירושלים לידי מגע הדוק בין עבר להווה, ונתנו לנו איזו תחזית קלה של העתיד.

הצגת־הראוָה של הבוקר – כי אכן לא פחות מכך היה הדבר (אף שהצליינים המלכותיים עצמם ודאי שלא התכוונו לכך שיהיה ביקורם החסוד בעיר־הקודש עילה לפאֵר, ברק והוד מרובים כל־כך, ברחבה שאליה נשקף מגדל־דוד העתיק. ברגע בו שהתה התהלוכה, לרעם תותחים, לתרועת נגינות צבאיות, לקול זמירות כוהנים לבושי־מחלצות ועדויי־עדיים, תוך כדי תנופת קטורת ומתן־הכבוד מצד השלטונות התורכיים, בפעם הראשונה בשער העיר פנימה, ועברה בתוך ההמון הססגוני וזהרו של אור־שמש במלוֹאוֹ – אל הקבר הקדוש) – תהלוכת־ראוָה זו, על כל יסודותיה המוזרים בגיווּנם, ואפילו הסותרים, העידה על ההשפעה האדירה של עברהּ הגדול של ירושלים על ההווה של האומות, ועל ההשקפות בנוגע לעתיד, כפי שנתבקשו מן הרמז של הפטריארך הלאטיני על “הבעיה הגדולה של התחדשות הארצות האלו”.

ובמוצאי אותו יום־הששי המוזר היו מחשבותינו נתונות לאפר הקרבנות שלוּקח מאותו בית־מקדש, אשר היום, זו פעם ראשונה בהיסטוריה, עזבוהו המתפללים המוסלמים – האֵפר שלוּקח מבית־המקדש בו היה נערך בדורות עברו פולחן נשׂגב יותר לאין־שיעור דבר־יום־ביומו, על־ידי חבר־כוהנים שלא היה מיוצג כל־עיקר בהפגנה הדתית הפומבית של היום הזה.

ומשׂוחחים היינו על האתר וההיסטוריה של הגשר השבור, סמל מפואר ועגום ביותר לקרע בין הנוצרים לבני אותה אומה שלא לקחה כל חלק ביִפעה ובהוד של מה שהתרחש היום; אלא שלא פסקו מתפילותיהם סמוך למרגלות הגשר השבור, מקום שם הם מתאספים, כמנהגם, מדי יום־ששי בשעת קרבן־המנחה ששוב אינו מוקרב; ומקום שהם מתפללים – לא כבעבר בחצרות מקדשם שלהם, שהרי אלו הן עתה בית־התפילה הנאצל של הגויים, אלא מחוץ לחומת־שלמה האדירה.

שם, ליד הכותל המערבי, בוכים היו על מפלתם בשכבר־הימים, ומתפללים לעתיד המפואר בו ייבּנו מקדשם שלהם ומלכותם שלהם, בלי שים לב כלל למאורעות החולפים של ההווה, אף לא למלחמה הכּבּירה הנטושה עתה בין האומות על “פתרון השאלה המזרחית”.

מקרה מוזר התרחש למחרת בבוקר. בשובי הביתה התברר לי כי קבוצה של שייכים ודרווישים מוסלמיים באו לקונסוליה הבריטית לבקש משפט. הם תקעו את דגלי הארגמן והירוק שלהם (שעליהם סיסמות, או פסוקים, מן הקוראן, ומסביבם חצאי־סהר של בדיל או פליז) באדמה, ומנופפים היו בידיהם בחימה תוך כדי ויכוח עם הקוואסים שלי. התברר שבאו להתלונן על פגיעה ועלבון מצד המפקד התורכי, ששלח את חייליו להכּותם על שירוּ ברוביהם בתוך חוצות העיר – מנהג בו הורגלו מאז־ומתמיד, בעודם מכּים במצלתיים ובטנבוריות, ומזמרים זמירות לכבוד הנביא משה בדרך לבית־התפילה הגדול.

יש לזכור שתמיד נהוג היה לטעון את הרובים בפיסות עופרת כבדות וארוכות ששימשו כדורים, וזאת כדי להגדיל רעש ולהאדיר.

אי־אפשר היה אלא להסביר להם שהיה הדין עם המפקד במנעוֹ יריות של סתם בתוך חומותיה וחוצותיה של עיר מבצר, ולשַלחם בזאת מעל פני. כל כמה שאולי נוטה הייתי לצחוק, כמו שהיה אדם צוחק אילו בא פוחח לונדוני בתלונה על המשטרה; וליתר דיוק הזכירה לי הופעתו של האספסוף גירסה בזויה של תהלוכת־קיץ של אגודה מקצועית באנגליה, עם דגלים וכתבות – גלוי־וברור היה כי לפי הערכתם זהו ענין רציני – כבד־ראש כתהלוכה של קנאים באירלנד (ואלה היו מוסלמים קנאים).

הנה כי כן העליתי על פני ארשת של כובד־ראש, ודחיתי את האפשרות שאבוא להתערב בין השער העליון לבין נתיניו.

יום המחרת היה (Palm Sunday) [יום־הראשון שלפני חג־הפסחא] – גם לנו וגם ללאטינים, כמובן. היה זה יום־א' הראשון שעשו האורחים המלכותיים בעיר־הקודש. מובן שתמיד יום זה יום גדול הוא, שבמיוחד חוגגים אותו ליד הקבר הקדוש, והשנה היה זה יום של נצחון והתרוממות־הרוח לכּנסיה הלאטינית.

רבים היו המשתתפים בתפילה בכנסיית־המשיח שלנו. היו בירושלים המוני תיירים אנגלים ואמריקאים, ורבים מהם היו בנוכחים. מזמור־התפילה שהושר היה בו ענין מיוחד – “הושע־נא לבן דוד! ברוך הבא בשם ד'!” – בשל התכוונותו לעתיד ולעבר כאחד, ומשום שנוצרים עבריים הצטרפו בשירה לגויים נוצרים. אחרי כן הובאה לעוּגבָר מתנת בקבוק של יין ירושלמי משומר, ואחד הוותיקים שביהודים המומרים העמיד אותו על השולחן, מגודש שמחתו על שנעשה השיר הנהדר הזה חלק מתפילת היום, כי הוא ובני־עמו קישרו זאת, כמובן, לעתידה של האומה העברית.

עם רדת היום האיר הירח המלא של חג־הפסח על כל ירושלים והארץ מסביב. אכן היה השבוע שבוע חג־הפסח ליהודים.

כעבור ימים אחדים ערכו הדוכס והדוכסית קבלת־פנים רשמית בקונסוליה האוסטרית, מקום שם התגוררו. הקונסולים, קציני־הצבא התורכים והנזירים הלאטיניים חיכו לקבלת־הפנים בחדר־המתנה, מקום שם היתה הרוזנת פיצאמאנוֹ (רעיית הקונסול) מכבדת את האורחים. הפטריארך הארמני, עם פמלייתו הגדולה, היה בחדר אחר. הפחה ואחרים באו מבעוד־מועד, וכולם נתקבלו באדיבות על־ידי הנסיך.

בהשכּמת אותו יום יצאתי ברכיבה לארטאס לבקר את משולם ואת החוָה, ועמי הקונסול של ארה"ב מביירות והלורד נייפּיר מקושטא.

בדרך שובי הביתה מצאתי יהודים נאספים ליד קבר־רחל, וכאשר שאלתי לסיבה סיפרו לי שהרב נסים שולח מנורה גדולה ויפה שתהיה דולקת שם לכבוד “רחל אמנו”; – ככל שהמשכתי בדרכי היו החבורות צפופות יותר ויותר. היו כמה יהודים ספרדים נוסף לגרמנים (אשכנזים). הנשים נושאות היו תפוחי־זהב (המצויים בשפע בעונה זו) ובקבוקי יין במטפחות, והבחורים היו שרים במקהלה ומוחאים כפיים.

לבסוף באה המנורה הנכבדה, מכוסה מלמלה. אמרו לי שעומדים להדליק חמישים נרות. כמה מן היהודים גם היו נושאים נרות שנדרו על־מנת להדליקם שם, ועליהם היו זֵרים צבועים ירוק ונקודות של זהב. כולם היו שמחים וצוהלים ולבשו את בגדי־חמוּדותיהם, כי היה זה השבוע של חג־הפסח.

כמה צליינים ארמניים עוברים היו בדרכם לבית־לחם, והם, כמובן, בזוּ ליהודים.

יום המחרת היה יום־הששי־הטוב שלפני חג־הפסחא. הכנסיה שלנו היתה מלאה מאד. עמרם, כוהן השומרונים, ואחד מבּני עדתו, באו אלי לאחר התפילה. הם באו מנבּלוס (שכם) לרגל עסקיהם.

המאורע החשוב הבא בקשר לביקור המלכותי הזה היה הכּניסה לחַרַם (בית התפילה הנאצל של המוסלמים, חצר המקדש של היהודים, על הר־המוריה), זכות ללא תקדים אשר בעבוּרה הביא עמו הוד־רוממותו המלכותית פירמאן מיוחד מאת השולטן.

אומר אני ללא תקדים שכּן אם גם זכו בודדים קודם־לכן להיכנס בגניבה ובהסתר, או בלילה, כריצ’ארדסון ועוד אחד או שניִם, הרי כניסה זו נועדה להיות פומבית ולעין השמש. והוסכם שמספר אנשים נבחרים יורשו להיכנס בחברת האישים המלכותיים שזכו בזכות מיוחדת זו – או בפמליה שלהם.

הכבוד המיוחד־במינו שהעניק השולטן לדוכס ולדוכסית של בראבאנט עלה בקנה אחד עם הקו שננקט כל הזמן, שלפיו התיחסו אליהם בחינת אישים מייצגים מבעלות־בריתו הלאטיניות של השער העליון; אף שבלגיה לא היתה חברה בברית הרי היתה בת אותה דת, ומבּחינת ההשקפה המזרחית על המצב היה זה די והותר.

האורחים הכבוּדים האלה זכו לכל גילויי הכבוד האפשריים מצד מאָרחם, השולטן העות’מאני, שבּהעניקו את הפירמאן להיכנס למקום הקדוש, שעד אז נשמר בקנאות שאין למעלה ממנה מטומאת רגליו של הכופר, העניק את האות היקר ביותר של רצון טוב, נתן את ההוכחה העליונה לידידוּתו כלפי נוצרים המוכנים לבטוֹח בכוונותיו הטובות ולעמוד לימינו כשהוא מותקף שלא־בדין – ומובן שכּל המוסלמים וכל הלאטינים, ולא מעט נוצרים מזרחיים מאנשי כל הכנסיות, סבורים היו כי שלא־בדין הותקף השולטן על־ידי רוסיה.

הקלה זו של איסור קדום היתה, במובן־מה, המשך להנחות המוגדלות שניתנו לביקור בכנסיית סופיה הקדושה בקושטא, וזו מצדה היתה תוצאה בלתי־נמנעת מנוכחות כוחות של בעלי־הברית האירופיים באותה מטרופולין.

בית־התפילה של החרם היה לפני כן תמיד, כל ימי השלטון המוחמדני, מקום אסור ללא־מאמינים (מכאן השם חרם). שורת הדירות לאורך הצד הפנימי של הכותל המערבי והסטיו של החצר הגדולה (שהקורא יזכור כי היא מלבן עצום ורחב־ידיים המכסה את כל פסגתו של הר־המוריה) הוקצתה לתלמידי־חכמים או למוריהם, וכל החצר נשמרה על־ידי שוטרים בני גזע אפריקאי הקרויים תכּרוּרי.²¹⁸ השבט הזה או המשפחה הזאת הצטיינו במערכה למען דת האסלאם. לכן הפקידו בידיהם את השמירה על המקום הזה, הנערץ ביותר על כל המוסלמים האמיתיים, ותמיד מילאו את תפקידם בנאמנות שהגיעה אף לידי אכזריות.

מראה האנשים האלה נועד לעורר פחד. הם היו בעלי קומה שלמעלה מן הממוצע, נמרצים וחסונים; צבעם שחור, אך רבים מהם טובי־מראה, חוץ מאשר בבוא זעם־קנאוּת לעקם את פניהם; או־אז אכן נוראים היו למראה־עין, ונורא עוד יותר היה הדבר להיפגש בהם, כי חמושים היו באלות ענקיות שתמיד היו מוכנים להשתמש בהן בהגנה על קדושתו של בית־התפילה. לא פעם אחת בלבד כמעט רצחו האפריקאים האלה נוצרים שהתגנבו לחרם, ומסוכן היה אפילו להתקרב אל השערים או להיראות על חומות העיר בסמוך מדי לגן־העדן האסור הזה. המוות או האִסלאם – זו היתה הברירה היחידה שהוצעה למתפרצים, ולפני זמן לא רב כל־כך שוּסף מוסלמי אחד ביש־מזל לעין השמש תוך כדי תפילתו בחצר בית־התפילה, מחמת חשד שאין הוא מוחמדני באמת.

הפחה חייב היה לטפל באנשים האלה בטרם יוּתן להבטיח לאנשי הקבוצה המלכותית שיוכלו להיכנס בשלום.

לפיכך זימן אותם יחד שעה קלה לפני המועד שנקבע לבואם של הדוכס והדוכסית, בסראיה. מעונו של הפחה או הסראיה שלו בעת ההיא היו בקרן צפון־מערב של בית־התפילה ובצמוד אליו. מן החלונות העליונים נשקף מראה נאה מאד על חצר המקדש ועל הכיפה עצמה.

הוד־מעלתו אמר לשחורים שהודעה יש לו בשבילם מן הכליף בכבודו־ובעצמו, ז.א. השולטן, הנערץ ככליף בעיניהם כבעיני המוסלמים של תורכיה; אחרי־כן העמיד פנים כאילו בטעות השאיר את התעודה בחדר הסמוך ועזב אותם כדי להביאה וסגר את הדלת. זו הוקפה בן רגע על־ידי חיילים רגלים תורכיים שרוביהם מכוּדנים, וכך נכלאו השחורים המסכנים עד תום הפּרשה האירופית. הם, כמובן, לא ידעו דבר על המתרחש.

הרגימנט של חיל־המצב הירושלמי היה תורכי בעיקרו, ולכן יכול היה הפחה לסמוך עליו בסידורים שעשה לבטחון האורחים ששלומם הופקד בידיו מטעם מלכו. אך היה זה ענין בעל חשיבות גורלית למלא אחר הפירמאן של השולטן ולהסתכן בהכנסתם של נוצרים למקום הקדוש עתה, בשעה שכּה לוּבּתה הקנאות על־ידי המלחמה עם הנוצרים, ועל הכל בשעה שעדיין לא התרוקנה ירושלים מן הצליינים המוסלמים, שהם ציבור הנוח ביותר לרגוֹש, ובתוכם היו תמיד הרבה והרבה דרווישים.

ירושלים היתה מלאה במידה בלתי־רגילה: היום הזה (שבת, 7 באפריל, ערב חג הפסחא) היה דווקא היום של אש־הקודש בכנסיית הקבר הקדוש, שעבר כרגיל ורבים היו בו הנזירים והצופים שבאו לכנסיה, על אף שמחמת המלחמה לא באו רוסים ונוצרים מזרחיים, שלגביהם אש־הקודש היא מציאוּת קדושה. כיום בעת החדשה בזים הלאטינים לאנשי־הכנסיה היוונים והארמניים המרמים את ההמונים האדוקים.

כל מי ששמע דבר על ההזדמנות הגדולה שימים כה רבים, ואפילו בשעות של ייאוש, קיוו לה התושבים הוותיקים בירושלים, אשר זה שנים הביטו בערגה על חצר־המקדש המפוארת מהר־הזיתים או מן האתר של אנטוניה בבית המושל – הכל היו דרוכים, בין תושבים ובין תיירים. אבל צריך היה להשקיט את הענין ככל האפשר. מימרה ישנה היתה אומרת שאולי יוכל שולטן לתת פקודה להכניס נוצרים למקום הקדוש, אך כלום יוכל לתת פקודה שישובו וייצאו משם חיים?

אף־על־פי־כן היתה ההתרגשות גדולה. הסתבר שהקונסולים יתקבלו בחבורת הנכנסים; והוא הדין, כמובן, בלורד נייפּיר, שבּמקרה היה עם הגברת נייפּיר בירושלים בעת ההיא בשליחות השגרירוּת.

היתה הסתערות בלתי־צפויה של תיירים אל הקונסוליות השונות, אנשים שביקשו רשות־כניסה – והאמריקאים פנו אל הבית הבריטי, שהרי בעת ההיא היה להם רק סוכן מבּני הארץ לייצגם בירושלים.

הקונסולים (כולם, מן־הסתם) פנו אל הרוזן פיצאמאנוֹ, הקונסול האוסטרי, לקביעת הסידורים ולקבלת הדרכה, אך הוא ראה לו לחכמה לצנן ככל האפשר את ההתלהבות הכללית, בגשתו אליהם תוך שהוא מכחיש כי יש לו איזו דעה בענין: רק אל הפחה יש לפנות בבקשת הדרכה, שהרי הוא “בעל־הבית”.

הוד־מעלתו כבר הביע את רצונו המפורש שלא צליינים (להבדיל מתיירים) גם לא תושבים רגילים מתושבי העיר לא יזכּו בזכות היתירה במקרה הזה. הצליינים לבדם היו בחזקת המון גדול שאין להשתלט עליו ואשר די בו להרתיח את חמתם של המוסלמים.

אותם תושבים רגילים שצרו על הקונסוליה האנגלית ירדו אל הסראיה, ובעקבותיהם תיירים להוטים באותה מידה, לחכות ולראות אם ירשו להם השלטונות להיכנס.

הואיל וידוע היה לרבים מן המועמדים לכניסה שאפילו מוסלמים אינם מוּרשים להיכנס למקומות הקדושים בנעלי־הרחוב שלהם אלא עליהם ללכת בלי נעליים או לתת רגליהם בדרדסי־עור חדשים שיובאו שמה בידי משרתים לצורך זה, נפלא היה למצוא מה־עַצַם עתה פתאום הביקוש בשווקים לדרדסים הצהובים הקרויים אלאשין; ודאי לא לעתים קרובות נרכשה בירושלים כמות כזאת ביום אחד.

אך אפילו עתה לא ידע היישוב המוסלמי בכללו על המתרגש לבוא. הפחה החריש; ומשקרבה העת הציב בשקט משמרות חיילים בשערים השונים כדי למנוע את כניסתם של מוסלמים, שעלולים היו להפריע. במתכוון בחר בשעה משעות אחר־הצהריים שבּה לא תיערכנה תפילות ואשר בה מן־הסתם מעטים יהיו מאד המוסלמים בחצר הקדושה.

אם אמנם ייצא הקול שכופרים נוצרים מחללים את המקום הקדוש הרי יוכלו החיילים החמושים היטב, המוצבים בשערים השונים, למנוע התפרצות גל פתאומי של קנאֵי־דת. הקסרקט הראשי נמצא לא הרחק משם, באתר של אנטוניה. אנשים שגרו בירושלים ויוכלו להבין מה רבה הסכנה במקרה שיוודע למוסלמים מה מתרחש, ויקומו לטפל בענין בעצמם, הללו נענו למשאלתם של השלטונות והשתיקו את הענין ככל האפשר.

אבל הבּריות להוטים היו מכּדי לנהוג זהירוּת שבּתבונה; תשוקה כבושה־מכּבר להציג כף־רגל על הר־המקדש, להתהלך בחצרותיו הנהדרות, גאתה ופרצה כל סייג של התאפקות; וההמון הגדול של התיירים, שרובּם לא קיוו כלל לשוב ולהיות בארץ־הקודש בימי־חייהם, הוסיפו קושי בלתי־צפוי במקרה זה. לא עלה בדעתם לנקוט התאפקות זהירה, הם לא ידעו כלל על הסכנה הממשית שבּדבר, הם לא ראו כי הכנסתם של נוצרים לכנסיית סופיה הקדושה – לשעבר כנסיה ביזנטית, וכיום רק המסגד הגדול של הבירה התורכית ולא עוד – אינה מקבילה כלל, בעצם, לפתיחתו של המקום המקוּדש ביותר בעולם למוסלמים לאחר, ואולי אף לא לאחר, מקדש־הכּעבּה במכּה, בפני שאינם־מאמינים.

לא די שהמוסלמים מאמינים כי החרם הירושלמי זהה עם חצרותיו ואתרו של מקדש שלמה, ולכן הוא קדוש; מאמינים הם גם כי אברהם, דוד ואליהו התפללו שם, וכל החלק המופלא ביותר בקורות מוחמד נביאם קשור בסלע הקדוש, שהרי מכריזים עליו על הנביא כי ממנו עלה למרום במסע־חצות־הלילה, כאשר לקחוֹ הסוס בוראק אל־על לקבל את גילויי־השכינה של דת האסלאם.

אין לך הערצה אמיתית וכבדת־ראש יותר מזו שהוגים מוסלמים אדוקים למקום הזה, הקשור לא רק בעבר אלא גם בנצחונותיו של האסלאם לעתיד־לבוא, כאשר יבואו מוחמד ו“אדוננו ישוע” למשפט.

אפילו את המקום בו יישב אז מוחמד מראים על־גבי עמוד המזדקר לחומת החרם, מעל עמק־יהושפט. ומעל לאותו עמק יימתח, כך הם מאמינים, אותו גשר רופף שעליו יעברו המאמינים בדרכם לאושר־נצחים. בית־התפילה הזה הוא אמנם, כמו שהם קוראים לו, החרם אל־שריף – בית־התפילה הנכבד (או הנאצל).

מעטים מאִתנו ידעו את הדברים האלה והתבוננו בפּנים המודאגים של כמה מוסלמים ידידותיים, שידעו על הצפוי לבוא ובכל־זאת מוכנים היו לקיים את פקודות הפּאדישאה שלהם ולציית להן.

אך מה בדבר היתר?

היתה זו שאלה שלא רצינו לחשוב עליה. הפחה גילה שהתכּונן; חייליו היו נאמנים. עד ליום ההוא כמעט לא דוּבּר על הסוד, ומי לא יהיה מוכן לסכן משהו – ואפילו הרבה – למען יילך ויטייל בתוך חצרות־המקדש היפות הללו, הנחמדות עתה כל כך ביָפיָן האביבי, יפִי דשא ירוק ופרחי־בר, ברושים ועצי־זית, למען יבקר במקדש המופלא שבּמרומי הבּמה הגבוהה מכל גבוה; שאמנם אינו מפואר ככל שהיה מקדש־שלמה מפואר בזמנו, מבּפנים ומבּחוץ; ובכל־זאת מפואר מאד, אפילו כשמסתכלים בו ממרחק?

ובתוך מקום־הקודש הזה נראה היה לעין, לפי מה שסיפרו לנו מוסלמים, חלק מיסודותיו של מקדש שלמה; והיהודים סיפרו לנו כי שם נמצאת אבן־השתייה, שעליה עמד בית־המקדש בזמנו; ושעליה, לדברי אחדים מהם, נוהג היה הכוהן הגדול להזות את הדם בימי בית שני, מקום שם ממתינים ארון־הברית וכיסא־הרחמים (שלא נראו מעולם מאז חורבן הבית בידי נבוכדנאצר, אלא שהיהודים מאמינים שעודם מצויים בתחום המקדש פנימה).

סוף־סוף עתידים היינו אפוא להיכנס לחצרות שרוב היהודים ממאנים להתהלך בהן (אף אם ירשו להם זאת המוסלמים) לבל יחטאו בחילול התורה הקדושה, שלפי אמונתם הסתירוה כוהניהם בימי־קדם תחת המרצפת באחדים מבתי־האוצר המרובּים שחצב שלמה בהר בבטן האדמה; להיכנס לחצרות הללו שבימי־קדם מָלאו המוני מתפללים צוהלים, אפילו בימים בהם הלך גואלנו שמה ללמד, לרפא, ולקיים את התורה בעצמו.

לחצרות הללו שעתה הן שלוות ונחמדות, אם גם שוממות לפי היחס, אשר בהן נספו המסורים ביותר, האמיצים ביותר, הנלהבים ביותר בקנאוּתם שבּבני העם היהודי, שכּה נטמאו בגופות אדם ובדם אדם עד שלעולם לא יוכלו עוד כוהני היהודים להעלות שם קרבנות, ולעולם לא יוכלו יהודים להתפלל שם, עד אשר יטוהרו באֵפר פרה אדומה, ככתוב בתורת משה. אל החצרות האלו המקודשות ביותר, המחוּללות בּיותר, היו צעדינו נטויים!

עתידים היינו להתקרב אל המקום בו היתה גרנוֹ של ארַונה היבוסי, מקום מזבחו של דוד המלך; מקום מזבחו של אברהם על הר־המוריה;²¹⁹ מקום קודש־הקדשים, הכּס הארצי של הוד האלוהות ונוכחותה, המקום בו נקרעה הפרוֹכת לשניִם! לא נותר במחשבותינו מקום רב להירהורים בדבר סכנות אפשריות.

רגשותינו נסערו יותר ויותר.

פנינו ללכת אל הסראיה, מקום שהיו הכל אמורים להתאסף. בוויאָה דוֹלוֹרוֹזה נפגשו קבוצות הקונסולים של פרוסיה, ארצות־הברית ואנגליה. בסראיה היו הקוואסים צריכים לפלס לנו דרך בתוך המון אנשים²²⁰ מצפים ונלהבים (חלק הגון מהם היו תיירים אנגלים) שנקהלו במעונו של הפחה, שעמדו בחצרות, במרפסות ועל המדרגות ובידי רוּבּם דרדסים צהובים וחדשים. היו מהם אפילו שחדרו לתוך חדר־הקבלה.

כאן חילק המזכיר התורכי כרטיסי־כניסה לאנשי קבוצות הקונסולים, ולהם בלבד.

הדבר הזה אך נסתיים והנה הודיעו כי הוד־רוממותם המלכותית, שנפגשו עם הפחה ועם השלטונות הצבאיים בדירה אחרת, כבר נכנסו לתחום הקודש ואנחנו צריכים ללכת אחריהם מיד – ואכן זאת עשינו, תוך שאנו סובלים הרבה מן הלחץ מאחור ועוברים במעבר אפל וצר, שהוא הכּניסה הפרטית מן הסראיה של הפחה אל חצרות הקודש. חיש־מהר התברר כי אין כל תועלת בכרטיסים, כי ההמון שמאחרינו דחף אותנו קדימה וסיכּל את כל הנסיונות למנוע את כניסתו; כשטפון פרצו פנימה, והשומר ותריסר חיילים רגלים שהוצבו במקום הזה אנוסים היו אמנם לסגת אחור.

עבר זמן־מה עד שיכול מישהו להשיב לעצמו אפילו שמץ מרגשי־ההערצה ההולמים את קדוּשת המקום שאליו היינו נכנסים: הגיגי־דת לא באו בחשבון ברגע ההוא.

פתאום יצאנו לאור־יום ולשמש צוהלת, ועמדנו במקום הקדוש על הסלע החלק המיתָלֵל שנחצב לפני כמה אלפי שנים.

כאן חיכּה לבּאים עיקרו של חיל־המצב התורכי. החיילים היו חמושים מכף־רגל ועד ראש והם סגרו סביבנו בעוד אנו צועדים בעקבות הפחה, שעם הקצינים המפקדים צעד בראש לפני האורחים המלכותיים.

אחר־כך עברנו את המרחב הכללי של החצר העצומה בכיוון המרכז, מקום שם נמצאות המדרגות שבהן מגיעים אל הבמה העליונה ובית־המקדש (כיפת הסלע). לרגלי המדרגות עצרו אותנו למען “נשַל נעלינו מעל רגלינו”. בעלוֹתנו במדרגות ההן אל הבמה הרחבה עמדנו עתה בקו ישר עם הבנין הנשׂגב שאירופים קוראים לו, ברגיל ובטעות, “מסגד עומר”, אך בפי המוחמדנים הוא קרוי “כיפת־הסלע” – שהרי בנין זה, על כל תפארתו, אינו אלא כיסוי להגנת הצחרא הקדושה ועוד כמה בנייני־לוואי מסורתיים שנאספו סביבו.

נכנסנו למקדש המרכזי הזה.

שם, לגודל הפתעתנו, מוּקף מעקה, היה גוש עצום של סלע־בראשית מתחת לכיפה הגדולה; ומעליו פרושׂה היתה חופה נהדרה של משי ירוק וזהוב.

תמהון ויראת־קודש למראה הסלע הזה מעל לרצפה – אפור, מחוספס ועצום – תקפו אותנו, אף קודם לתחושת ההתפעלות מן המקדש גופו, על הצבעים המזהירים של חלונות־הצבעונים, פרוֹכת־המשי המפוארת, שפע הזיהוב שבּפנים, הערבּסקות, הפסיפסים ועמודי־השיש היקרים.

זה היה אפוא “מַסד בית האלוהים” שעליו סיפרו לנו בעבר המוסלמים – “אבן־שתייה” שעליה אמרו היהודים שהיא גלויה לעין בתוך המקדש – ואף־על־פי־כן לא סתם אבן אלא ראשו הסלעי רחב־הידיים של הר־הקודש עצמו. אכן זה היה “ראש ההר” שעליו עמד בית־המקדש, לפי שמספר לנו יוסיפוס. אין עוד מקום כה גבוה כנקודת־שׂיא זו מתחת לכּיפּה.

והפשטוּת המחוספסת והלא־מסותתת בתוך כל תפארת המקדש! הה! זו העידה על ציות שבחרדת־קודש לתורה שניתנה למשה (שמות כ, 25), שאסרה על בניית מזבח כלשהו מאבן מסותתת, “כי אם תניף ברזלך עליו וטימאתו”.

ואם שלמה המלך, שהקפיד למלא אחר הפקודה הזאת, דאג לסתת וללטש אפילו את האבנים שמהן נבנו חומות המקדש וחצרותיו בטרם יביאון אל הר־הקודש, לבל יישמע קול גרזן ופטיש משך כל מהלך הבנייה, הרי כאן לנגד עינינו היתה העדוּת, בכל יפעתה המחוספסת, שהסלע אשר שימש בסיס המזבח לדוד המלך, כאשר ענהו האלוהים באש מן השמיים – ועוד לפני כן לאברהם, כאשר מוכן היה להעלות את בנו לעוֹלה – הסלע ההוא שכּכה קוּדש נשאר תמים ובלתי־מסותת; כלי לא הונף עליו לטמאו, לא בידי בן־ישראל ולא בידי מוסלמי.

למעוף־עין ראשון על הסלע הגולמני נתחוור, כמו בברק אור חי כהרף־עין, היכן עמדו ודאי המזבחות הללו וקודש הקדשים; שם ולא בשום מקום אחר – כך נדמה היה לנו אז – כך נדמה לנו מן היום ההוא והלאה – היה מקומם ההולם וה“מלכותי”.

אך אפילו שם לא ניתנה לנו שהות למחשבה.

הפחה צועד היה בראש עם הקבוצה המלכותית, ולפניו שימש השייך מוחמד דָנָף, שמוכּר היה לנו היטב כאיש המחזיק במשׂרה העוברת בירושה של שומר־המקדש. האפריקאים השחורים, שהוזכרו למעלה, הם השומרים; אבל השייך מוחמד דנף החזיק במשׂרה המקבילה לזו של דיאקון בקתידרלה אנגלית. המשׂרה עוברת מאב לבן במשפחתו, והוא אמר לנו שהוא צאצאו ויורשו של השומר שנתמנה ראשון מיד לאחר שפלשו הערבים לארץ וכבשוה בהנהגתו של עומר. בנו, אחד מאלה שרמזנו עליהם למעלה, קיבל עתה את המשרה בירושה. הודות למַתת נדיבה השלים השייך מוחמד עם הביקור הנוצרי במקדש.

הפולשים, והמוסלמים שנתלוו אליהם רשמית, מילאו כמעט את הבנין. כאשר אך התחלתי להתהלך שם (בעקבות הקבוצה המלכותית), ניגשו אלי בנו וקרוביו של השומר יורש־המשׂרה, להוטים להתכבד ולהראות את האתרים והחפצים של המסורת המוחמדנית לקונסול הבריטי, שבשבילו “כל מוסלמי טוב חייב להתפלל”.

(מר בוֹֹטא לא זכה לקבל שם את חלקו בבּיטויים האלה, שרימזו על הכרת־הטובה שהורגשה בכל רחבי המחוז בעקבות שביתת־נשק שנכרתה בזמן האחרון בין מנהיגי האיכרים, והפסקת הטבח ביניהם, יחד עם השבת השלום על כנו בין האחרים. בזכות צעדים אלה ניצלו נפשות הרבה; ואפשר היה לזרוע את הדגנים מבעוד־עת לקראת הקציר, שעתה לא היה רחוק ביותר אלא שבּפברואר נואשו ממנו הבריות. אלו היו ברכות גדולות. והמוסלמים בכל הארץ סביב הכירו בטובה שהצמיחה הפעלתה של ההשפעה הבריטית במועד הנכון לישועת הסובלים ולהצלת הנקיים וחסרי־הישע שבאוכלוסיה מן המצוקות שהיו צפויות להם אילו הניחו לקרבות להימשך בלי מעצור).

השומרים הצעירים לבית דנף הראו לי היכן נחצב נתח גדול מן הסלע “בידי נבוכדנאצר”, בעוד שהמסה הגדולה של הסלע נמצאת במצבה ההיולי הראשון, מצב של חיספוס בלתי־מסותת. אבל ההיסטוריה מספרת לנו כי הצלבנים הם אשר עקרו חלק מן הסלע, כדי שיוכלו להרכיב עליו את מזבחותיהם.

הם גם הראו את חתימת־העקב של היצור “בוראק”, שעל גבּו עלה מוחמד לרקיע השביעי בלווית המלאך גבריאל, ועוד הרבה מיני חומר אגדי הקשור בנביא ובסלע. פתאום שמענו צריחות קנאיות של דרוויש אחד, אשר חרף כל אמצעי־הזהירות הצליח להיכּנס והיה מצווח ומקלל אותנו; אבל המשמר הצבאי שׂם חיש קץ לדבר כאשר ניגש אל האיש וסילקו.

אולם הדבר הזה החזיר את מחשבותינו אל הסכנה שנהיה נתונים בה אם תישמע האזעקה בירושלים ואם ישסו בנו את המוסלמים בזעמם. הפחה החיש את צעדיו בהוליכו את הדוכס והדוכסית ממקום למקום. החיילים עמדו על המשמר.

העובדה שהשומר יורש־המשׂרה וקרובי־משפחתו שימשו לנו משמר־לוויה לא היתה מועילה לנו הרבה במקרה של התפרצות. שנים לא רבות לפני זה טיפל הרופא של המיסיון האנגלי באחת המשפחות המוסלמיות הראשיות בביתה, הנשקף אל חצרות החרם. מתוך הכרת־טובה הוליכוהו הללו מרחק קצר מאד בתוך שעריה של החצר הפתוחה, למען יִראה, ולוּ אך במעוף־עין, משהו מיפיוֹ של המקום הקדוש. אבל שניִם מן השומרים האפריקאים הבחינו בנכנסים לרשות לא־להם, ובהסתערם עליהם באלותיהם הפילו ארצה לא רק את הרופא האנגלי אלא גם את האדון המוסלמי שהוֹֹליכוֹֹ, וּודאי היו הורגים את שניהם לולא היתה עזרה מזומנת להם בקירבת־מקום, ולולא היה השער סמוך כל־כך עד שהספיק המוסלמי הידידותי, הוא השומר יורש־המשרה עצמו, לחוש ולהצילם, אם גם בקושי.

לאחר שהקפנו את הסלע הגדול ירדנו אל המדרגות, שבצד הדרומי־מזרחי, המוליכות אל השקערורית הטבעית או המערָה שבסלע. חיכינו לאנשי הפמליה המלכותית עד שיעלו מלמטה.

השקפנו סביבנו על תוֹאַם־המידות של הבנין, על מלאכת שׂבכת־הזהב המפוארת, על הפסיפסים; על חלונות־הצבעונים היפים, שאין לתאר את חמדתם. בהזדמנות זו לא הבינונו מה הדבר המשַווה לָאור הצבעוני את הזוהר הנהדר כזהרם של עדיים; אך כעבור זמן רב התגלה לנו כי דבר זה מושג בצורה מחוּכמת של הנחת כל קטע וקטע של הזכוכית לשם השגת מִגוון של אור חוזר בתוך החלונות. הסתכלנו ב־Verde antique ושאר סוגי שיִש, בעמודים הכפולים, ובאותם שבּתווך; באבן הקדושה, מקום שם היה בעבר, כך אמרו לנו שוב, “בית האלוהים”.

ירדנו במדרגות אל המערה בעוד האבן נראית לעין מעל ראשינו. שם הורו ידידינו המוסלמים בצדי המערה על תחנות־התפילה (מקאם) של אברהם, דוד, שלמה ואליהו.

אבל מערה זו (שניכּר בה כל־כך כי טבעית היא, אחת השקערוריות הרגילות המצויות למכבּיר בסלעי אבן־הגיר של הארץ הזאת) לבטח היתה מקום־המחבוא שעליו נרמז בסיפור על קרבנו של דוד המלך (דבהי"א כא, 20). אָרנן ובניו דשים היו חטים בגורן שלהם; הם ראו את המלאך, יָראו והסתתרו, היכן? בנקרה שבּצד גרנם, שבלי ספק היתה גם ממגוּרתם לתבואה.

שם מעל ראשינו היה החור בגג־האבן של המערה, שמבעד לו ודאי היו שופכים את הדגן מלמעלה ואשר בשכבר־הימים העניק לסלע הזה את שמו, “Lapis pertusus” [האבן המנוקבת].

ראוי לציין כי מערה זו נמצאת בצד הדרומי־המזרחי של הסלע הגדול, לאמור בצדו המוגן מן הרוח, ולפיכך הצד הקרוב לגורן, אם שכנה במקום שעדיף יהיה בעיניו של יליד־הארץ, באותו צד שבּו יהיה מחסה לתבואה ולַקש (שערכו גדול כל־כך לעשיית תבן) בשעה שתתחזק הרוח הצפונית־המערבית (שהיא השלטת בקיץ), ועם זאת במקום שסמיכותו לראש הסלע תספיק לתפוס את הרוחות הנעימות הדרושות לזריית המוֹֹץ.

מורי־הדרך המוסלמיים שלנו דפקו על מרכז הרצפה במערה, לשכנע אותנו כי יש חלל גדול מתחת. לבּור תחתון זה הם קוראים ביר אל־אַרוואח, הבור שרוחות שהסתלקו מן העולם שוכנות בו וממתינות לתחיית המתים. לשמע אגדה מוסלמית מוזרה זו עלה כהרף־עין על הדעת אותו פסוק בפרק ו' של חזון יוחנן, על נפשות הטבוחים על דבר־האלוהים הממתינות “מתחת למזבח”. אכן, אפשר שרעיונם של המוסלמים לוּקח מפסוק זה עצמו.

כאן נראָה בבירור פתח לאותם חדרי־מטמון החצובים בסלע המוצק מתחת, שעליו קראנו ושמענו מפי היהודים, המאמינים כי באחד מהם הצפינו הכוהנים את ארון־הברית, על־פי עצתו של הנביא ירמיה, בטרם יכבוש נבוכדנאצר את העיר ובטרם יפרוץ אל בית־המקדש.

אך לא ניתנה לנו שהות להמשיך במחשבות שהבריקו במוחותינו בראותנו כך, זו פעם ראשונה, את הדבר שקודם־לכן דימינו אותו בנפשנו במטושטש באשר למקומו של בית־המקדש בשעה שהשקפנו עליו ממרומי הר־הזיתים, כאשר לא ידענו כי אבן זו מונחת גלויה מתחת לכּיפּה, שעד אז היה שְמה חידת־תמיד מהיותה קשורה ב“יסודותיו של מקדש שלמה”, דבר שמשמעותו התבררה במעוף־עין אחד על הסלע החי והנהדר הספוּן בתוכה.

הפחה ואנשי הפמליה המלכותית ממשיכים היו בדרכם במהירות ואנו הלכנו אחריהם. בעלוֹֹתנו שוב יצאנו מכּיפּת־הסלע בשער הדרומי שלה. חצינו את הבמה הגדולה, ירדנו בגרם־המעלות בצד ההוא, ופנינו לעבר מסגד אל־אקצא (מסגד לאמיתו, כלומר בנין שבּו המוסלמים מתאספים לתפילה בציבור; כיפת־הסלע היא רק משכן, או מקדש, המשמש לתפילות וטכסים מיוחדים).

עברנו בתוך שדרת־עצים. אמרו לנו שאת הבּרושים הגדולים נטע נבוכדנאצר ועץ־זית עתיק־ימים נטע הנביא מוחמד. סמוך לכּניסה למסגד יש מקום בו, כך סיפרו לנו, קבורים בניו של אהרן (נבּי הארוּן).

רחבוּתו של הבנין הפליאה אותנו כאשר נכנסנו ועברנו בו לארכו (כלפי דרום). משמח־לב הוא ומוחזק כהלכה, וניכר בו שאכן זו כנסיה נוצרית (שנבנתה בידי יוסטיניאנוס) שאינה משמשת את התכלית אשר לה נועדה. בקצה הדרומי נמצא מחראבּ מפואר, גומחה מעשה־שיִש, לציין את הכּיוון של מכּה לצורך תפילה. סמוך לזה בימה נאה שבכל יום־ששי היא משמשת את המַטיף, וסמוך אליה במה מוגבּהת בשביל הפחה כשהוא משתתף בתפילה. סמוך יותר אליה, אך נמוך יותר, המקום בשביל הקאדי (שופט). בצד השני של הכּנסיה נמצאת עזרת־הנשים.

סמוך כמעט למחראבּ מצדו המזרחי יש חדר שבּצדו גומחה של שיש, ולפי המוצהר היה זה מקום תפילתו של הכליף עומר והוא מסגד־עומר האמיתי.

מסגד (כנסיה) זה אל־אקצא הוא נאה מאד, אך אין הוא מעניין עד להדהים כמשנהו.

על העמודים כתובים שמותיהם של מוחמד, עלי, עומר, עות’מאן ואבּו־בכּר באותיות מפליאות בגדלן. הכותרות של רבים מן העמודים יש בהן ענין, כי אחדות מהן עשויות מעשה־קליעה ובשאר דגמים מיוחדים.

אבל תיירים שבאו לאחרינו היתה להם אפשרות נרחבת כל־כך לבחון ולתאר את הצדדים הארכיטקטוניים עד כי למוֹתר הוא להתעכב על הרשמים שלוּקטו אגב הצצה חפוזה ראשונה זו, אף כי היה להם ערך בזמנו, שהרי לא ידענו כמה זמן עוד יעבור אולי עד שתינתן הזדמנות כזאת לסיור, כל כמה שחטוף היה.

בתוך כל התחושות המוזרות שחוללו מאורעותיו של אותו יום היתה התחושה של גל מסורות חדשות, שאותן הוסיפו מורי־הדרך שלנו למעשיות הידועות של הנוצרים – התחושה שהנה כאן שורה חדשה לגמרי של אגדות, הפורצות כביכול לתוך מוחות שלא הוכשרו לבוא במגע עם המסורות הנסתרות שהותירו האבות הקדומים של המוחמדניות.

הערת העורכת    🔗

מכּה ומֶדינה היו מקום־הולדתה של הדת שאותה בישׂר מוחמד, אך יש ויש מקום לשאול באיזו מידה היתה הדת ההיא זוכה לאיזו שליטה רצינית על אומות המזרח לולא קוּשרה קשר בל־ינוּתק למקום הקדוש היהודי, מקדש־שלמה. אנו כאן באירופה יש לנו קשר דחוּק כל־כך למקום ולתקופה שבהם ניצב המרכז המפואר ביותר לעבודת־האלוהים משך הרבה מאות־בשנים כמושׂא להערצה, סגידה, סקרנות או יראת־קודש לאומות המזרח עד שספק אם נוכל להעריך את העובדה שעד עצם השעה הזאת נותרה עדיין מסביב למקום הזה הילה רפה של תפארת־הקדומים – זכרונות ומסורות מעורפלות, ואף־על־פי־כן זכרונות ומסורות – מן הזמן בו נודע שם, על הר־המוריה, בירושלים, מקדש שלמה כמעון תפארת האלוהים.

לאתר של מקדש־שלמה, כל כמה שהיה שומם ומחוּלל, הקדים מוחמד לעלות לרגל; אל המקום הזה קישר את חזיונותיו ואת גילויי־השכינה שנגלו לו כביכול, ואליו שׂם עומר יורשו את פעמיו באותו רגע של להט־נצחון שבּו נפלה עיר־הקודש בידיו. הוא שאל למקדש שלמה. הוא זכר את התיאור שנתן לו מוחמד בשעתו מן המקום המקודש, וכאשר הוליכוהו שמה יכול היה לזהוֹתוֹ. הוא נתן מיד את הדוגמא להערצה כאשר בעצם ידיו החל לסלק את גל האשפה שעירמו שם הנוצרים בקנאותם, למורת־רוחם של היהודים ודתם, על האבן הקדושה.

עומר עצמו התפלל בתוך חצר בית־המקדש, ויורשו של עומר ניצל את ההערצה ששני מנהיגיהם הראשונים של המוחמדנים גילוּה ככה לעיני כל; והוא כונן לעולמים את האמונה החדשה במקדש העתיק והידוע, ואל המקום הזה מכוונים כל המוסלמים את מחשבותיהם בקשר לעתיד, כאשר יבוא מוחמד שמה עם “ישוע אדוננו” ביום שלא ירחק רחוק, יום תחיית־המתים למאמינים ויום נצחונו של האסלאם.

הסיור החפוז שלנו קרב אל קצו. הפחה צועד היה בראש בדרך בחזרה, וכולנו הלכנו אחריו ושוב נמצאנו תחת כיפת־השמיים על המדרכה, או המרצפת, הנאצלה; חצר המקדש התחתונה, או החיצונה, על בתי־התפילה הקטנים שלה הבנויים שיִש ומזרקה אחת (בין מסגד אל־אקצא למישורת הגדולה), ובה מים מבריכות שלמה, בין העצים. כנדהמים היינו נוכח יפיוֹֹ של המקום – הר־הזיתים כפי שהוא נראה משם, והרי־מואב – הרים כחולים הנראים בדוחק מעל לצמרות העצים.

ידידנו המוסלמים הורו על הכנסיה האנגלית שלנו, והקונסוליה שבצדה, במרומי הר־ציון. מגדלי המצודה ומצודת־דוד הזדקרו נשׂגבים נוכח שמי־המערב. מורי־הדרך שלי התפללו לברכה שתחול על הקונסוליה, כשם שבהיותנו בתוך אל־אקצא הרימו ידיהם להתפלל בעדי, ולדבריהם כך כל המוסלמים עושים בחברון, תוך שהם מפללים לחורבן שיבוא על ביתו של עבד אל־רחמאן אל־עאמר. (הסיבה לכך תופיע בפרק מאוחר יותר).

המבקרים המרובים נחלקו, בכללו של דבר, לקבוצות מוגדרות: הפמליה המלכותית היתה הגרעין לחבורה אחת, הבישוף האנגלי היה גרעין לחבורה אחרת; כל קונסול היה לו חוג מלווים משלו.

נוצרים בני־המקום לא היו שם, כולם היו אירופים.

היהודים, לרבות אלה הלובשים בגדים אירופיים, לא היה להם רצון להיכנס למקום הקדוש כל עוד הוא נטמא על־ידי הגויים, שהרבה ממנהגיהם מנוגדים במישרים לתורת משה; הם מאמינים שאסור יהיה להיכנס לשם עד אשר יטוהר המקום באֵפר פרה אדומה (ראה ויקרא יט, 2) מטומאתם של חללי המלחמות הקדומות וממנהגם החדש של המוסלמים להביא את המתים שמה למען יתפללו עליהם האבֵלים קודם קבורה. (כפי שנאמר קודם, נרתעים היהודים גם מחמת החשש להלך מעל המקום בו הוצפנה התורה).

כשם שנכנסנו למקום הקדוש כך יצאנו ממנו, כשהחיילים מלווים אותנו ושומרים עלינו והפחה עודו צועד ראשון ועובר בפתח הפרטי הקטן ובמַעבר של הסראיה.

בשלום יצאנו את המקום, ומיד עברנו אל הרחוב (ויאָה דוֹֹלוֹֹרוֹֹזה) בדרכנו הביתה. כאן פגשנו במוסלמים מן העיר, שעתה ידעו על הנעשה ולכן קיללו את הנוצרים קללות נמרצות בחמת אין־אונים. אך כהרף־עין ראינו כי הכישוף סר, וּכדין אמונתם כבר בלמה ההשלמה עם הגורל ממעל כל דחף שאולי קינן בקרבּם להינקם על חילוּל החַרַם שלהם. אכן, רק מוסלמים מעטים היו בחוץ ברגע ההוא.

אט הלכנו הביתה; עלילות היום היו חשובות ומרנינות מאין כמותן, והן סיפקו מזון ומחשבה זמן רב לאחר שחלפה ההתרגשות המיידית. ברור היה שעתה יתקדמו המאורעות במהירוּת, שיבואו עוד פירמאנים כאלה; שסר כישופו של האיסור; שלא רק קנאֵי־הדת אלא גם ידידנו החוקר השקט והמצוין במידותיו, השייך חסן אל־נאזק (מוסלמי ירא־שמיים ותמים באמת, מסביר־פנִים ואנין־מצפון ובר־לבב, שגם מתמיד הוא לבקר במקום הקדוש לצרכי לימוד ותפילה), חובה עליו לראות שם עוד הרבה והרבה נוצרים.

אך כאשר חשבנו על זמניהם ומאורעותיהם של היהודים קנה לו המקום את חשיבותו האמיתית בנפשנו. שם היה עיקרו של התנ"ך; שם היו שלמה, ישעיה, ירמיה, יחזקאל, האדון ישוע הנוצרי, פאולוס, פטרוס ויוחנן, ועל האבן ההיא היה קודש־הקדשים, שלפניו נקרעה הפרוכת כביום אתמול (יום־הששי הטוב שלפני חג־הפסחא).

המוּשא החשוב ביותר לרגשותי היה הסלע שתחת לכּיפה; אחריו הסלע המיתָלֵל (בנקודת צפון־המערב בה יצאנו מן הסראיה ואשר עליה הצגנו כף־רגלנו לראשונה), והקטע (המַלבּני) של הסלע מן הצד הצפוני שעליו בנוי הקסרקט ובמקום שם ודאי עמדה מצודת אנטוניה; ולאחר־מכּן המראה של הר־הזיתים ושל הרי־מואב.

איזה ערב־פסחא היה זה!

בטרם אטעם אוֹֹכל ובטרם אנוח, כתבתי מכתב־תודות על רוחב־הלב והאדיבוּת שגילה הפחה כלפי הנתינים הבריטיים. לאחר־מעשה נודע לנו אל־נכון באיזה קשיים ביצע את הפירמאן של השולטן.

לאחר הפרה ראשונה זו של איסור־הכּניסה שגזרו אמונות־הבל של דורות באו עוד פירמאנים והבטיחו שוב ושוב את הזכות היתירה, והכּניסה לחרם נעשתה עתה דבר שכיח שאינו מצריך פירמאנים מיוחדים; אך לזכותה של עליית־הרגל הבלגית המלכותית יש לזקוף את הכבוד של פתיחת החרם הירושלמי לביקוריהם של נוצרים.²²¹

אותו לילה עצמו יכולנו לראות, מחלונות ביתנו, את האור הרב בו מוּארת, כרגיל בחג הזה של ערב־הפסחא, הכנסיה הגדולה של הקבר הקדוש, באמצעות מנורות ונרות רבים־מספוֹר בפְנים ולפידים בחצר הפּתוחה שבּחוץ.

הכנסיה שלנו מלאה מפה־לפה ביום המחרת (יום חג־הפסחא). נוכחו כ־115 מתפללים, בני אומות רבות.

ביום־השני של חג־הפסחא עזבו הוד־רוממותם המלכותית, הדוכס והדוכסית, את העיר למַטח יריות־כבוד של תותחים מן המצודה.

השלטונות הצרפתיים לא נוח היה להם בכך שהמִפגן הלאטיני נערך בהנהגה אוסטרית על־ידי הנסיך והנסיכה של בלגיה. הם כמעט לא לקחו חלק באירועים הפומביים.

בתוך ימי שהותם המעטים תכפו כל־כך השמועות שהילכו זה זמן־מה על עליית־רגל קרובה לבוא מצד אישיות רמת־מעלה עוד יותר, הלא היא הקיסרית של צרפת, עד כדי כך שהקונסוליה הצרפתית הודיעה עליה לכּל; ומר בוֹֹטא דאג לכך שתתקבל הוד־מלכותה בבית שכנו, אחד האפנדים, שיצוֹרף לבית הקונסוליה הצרפתי, שהרי גנו הגדול והמטוּפח היה מלא מזן אל זן פרחים נדירים מן הגן הבוטאני השייך לשני הבתים.

אך תקוה זו לעליית־הרגל הקיסרית לא נתממשה אז.

הואיל ועליית־הרגל המפוארת הבאה חלה זמן קצר מאד אחרי־כן כדאי יהיה לציין גם אותה בפרק זה. בדומה לאחרים היה הצליין איש הכנסיה הלאטינית. אוסטרי היה במוצאו.

ב־28 ביוני הודיע הקונסול הצרפתי לעמיתיו כי בקרוב יבוא הוד־רוממותו הקיסרית הארכידוכס מקסימיליאן,²²² ומאחר שמאז עוררו קורותיו של נסיך זה את חמלתנו העמוקה הרי בענין רב אנו פונים להזדמנות שבּה ראינו אותו בירושלים. הוד־רוממותו הקיסרית הגיע כעבור יומיים, בלווית דוכס ממשפחת־המלוכה של וירטמבּרג, שהרי היו שניהם קצינים בצי האוסטרי. בעלותם היישר מאניותיהם ביפו נתקבלו על־ידי הפחה בבּיתן שלו, ששוב הוצב במיידאן, ואם גם במקום אחר, סמוך לפני התגלוֹת עיר־הקודש לעיניך.

הבישוף האנגלי והקונסולים היו שם והוצגו כדת. הארכידוכס ואנשיו היו כולם חבורה נאה, גברית למראֶה. בתוך השאר עדה את העיטור המלא של גיזת הזהב.

לאחר מנוחה קלה קמו אנשי החבורה והמשיכו בדרכם לירושלים ברגל; הארכידוכס והקונסולים הקאתוליים כרעו ברך על הארץ בראותם את העיר לראשונה.

ליד השערים נערכו אותם טכסים כבעת הביקור הבלגי; תותחי המצודה הרעימו בירי־כבוד מלכותי, תהלוכת אנשי־הכהונה צעדה קדימה ועמה צלב־הכסף והדגלים, הוּשרה תפילה, וגגות הבתים מלאו צופים מפה־לפה. ההמונים מחוץ לעיר היו עצומים, והיהודים האוסטרים, שהם ציבור ניכּר בירושלים, קיבלו את פני אָחיו של קיסרם בקריאות עליזות של ברוך־הבא. רב־החובל של הפריגאטה “אימפּראטריצ’ה אֶליזאבּטה” (שהביאה את אנשי החבורה) ועוד מן הקצינים היו חלק מן הפמליה של הארכידוכס.

למחרת, ביום־הראשון, נכנסו האורח הקיסרי ופמלייתו לחרם. בעיר לא רגשו הרוחות, אף שהפּחה נקט, כמובן, את כל אמצעי־הזהירות הנחוצים. ביום שלאחר־כך הלכו לבית־לחם, ולמחרת עזבו אותנו סופית בצאתם צפונה למסע בארץ. הביקור היה אומר־כבוד, אך חסר היה את יפעת קודמו.

מעשה ראוי לציון אירע במנזר של הר־הכרמל, שאליו שמו פעמיהם מחיפה. בעלותו בהר הבחין הארכידוכס בדגל הצרפתי הענקי המתנוסס מעל למנזר; אך הואיל וחש רתיעה טבעית מן הצורך להחזיק טובה לחסות הצרפתית בארצו של השולטן שלח לפניו איש לבקש שיוחלף אותו דגל בדגל אוסטרי בעת ישיבתו בצל־קורתו של המנזר. הנה כך הועמדו הנזירים בדילֶמה שלא ציפו לה שהרי היו בקרבּם כמה וכמה נתינים אוסטריים, מחוץ לבני לאומים אחרים, והנשיא עצמו היה מַלטזי, ולפיכך אנגלי, ואף אחד מיושבי המנזר לא היה צרפתי.²²³

נערכה מועצה רצינית, אך לגודל חרדתם של הנזירים כמו גם למורת־רוחה של הפמליה הקיסרית נמצאו הראשונים מחוּיבים בהחלט שלא להשתמש בשום דגל מחוץ לזה של הצרפתים (היחידים שהיו באורח רשמי “מגיני הנצרות במזרח”), והיה עליהם להתנצל בהתאם לכך.

בעוד דגל־שלושת־הצבעים מתנוסס בקריאת־תגר גאה, והסוכן הקונסולארי הצרפתי מחיפה מחייך וממתין עד שיקביל באדיבות את פני האורחים, לא נותר לארכידוכס ולידידיו אלא לשוב על עקבותיהם בלי לבקר במנזר ובבית־התפילה של אליהו הנביא – וכך עשו.

אולם הנזירים רגזו מאד על שאנוסים היו להלבין את פניו של הנסיך האוסטרי. השלטונות האוסטריים עמדו בעבר לימין המנזרים במחלוקותיהם עם הפטריארך הלאטיני וכוהניו ההדיוטות, ובהתנגדותם לתביעתו של הפטריארך לפיקוח על קוּפת המנזר. מנזרי טֵרה־סאנטה גם קיבלו שנה־שנה סכומים ניכרים מן הקאתולים האוסטריים. לכן מכאיב היה הדבר במיוחד שנאלצו לפגוע בכבודו של נסיך שבעונג היו הנזירים חולקים לו כבוד. אך מצד שני עשו הצרפתים שירותים מיוחדים־במינם למנזר הזה בעת הסכּנות שנשקפו לו בימי המלחמה לעצמאותה של יוון; ונזירי הכרמל היו מגלים כפיוּת־טובה מגוּנה אילו שכחו את השירותים האלה.

אך הבה נחזור לירושלים ולרישומם של שני הביקורים המלכותיים האלה. רוחם של הכנסיה הלאטינית וחסידיה בארץ התרוממה בקרבּם עד מאד. הקונסול האוסטרי קנה לו תפארת מרובּה בקרב ידידיו – וקנאה מצד השאר.

כפי שראינו, היו לאטינים שלא נעם להם הדבר שתצעד אוסטריה ככה בראש, ולוּ גם למשך זמן־מה, במִפגנים עזי־רושם; והיו גרמנים שרגזו על שהיא מדגישה את משקלה כמעצמה לאטינית וקיסרית. הפחה גם קיבל מתנות וכיבודים (הללו באו במאוחר יותר) מחצרות בלגיה ואוסטריה כאחת בצורת עיטורי־כבוד ממלכתיים: מן הראשונה קיבל את זה של ליאופולד (הצלב הגדול), ומן השניה את זה של פראנץ־יוזף הקדוש (הסרט הגדול), מחוץ להמלצות מיוחדות לפני השער העליון. מעתה תמיד הופיע הפחה, כאשר לבש מדי־שׂרד, עטור כוכבים וסרטי־הדר על חזהו, מלבד ה“נִישאנים” של מִסדרים תורכיים; והמוסלמים, לא פחות מן הנוצרים והיהודים, ראו בכך אות מוזר מאותות הימים שיהיה המושל המוסלמי של עיר־הקודש מתהדר בכל אלה.

קציני הצבא ושאר הפקידים (בלא לשכוח את השייך מוחמד דנף, השומר יורש־המשׂרה של המקדש הנאצל) גם הם קיבלו חסדים מאותם מקורות.

לא נשכחו המנזרים בעין־כרם, ירושלים, בית־לחם ונצרת, אף לא הכנסיות, במיוחד כנסיית הקבר הקדוש. לכולם העניקו הצליינים המפוארים תשורוֹת בעַין יפה; ואחרי חדשים אחדים הגיע לירושלים פסל־ברונזה של המלכה הלנה, מתנה מן הארכידוכס מקסימיליאן לכנסית “מציאת הצלב” התת־הקרקעית, שבּכנסיית הקבר הקדוש.

ביקורים מלכותיים אלה לא היו ההפגנות הפומביות היחידות שערכו הלאטינים בתקופה הנדונה.

הנזירים במנזר הלאטיני הפליגו בתצוגות־ראוָה שלא נשמע כמותן חדשים אחדים לפני בוא הדוכס והדוכסית של בּראבּאנט.

בפברואר של השנה הקודמת (1855) התרחש בירושלים מאורע שעד העת ההיא לא היה כדוגמתו, מן־הסתם. המדובּר בהֵארה, עם זיקוקי־אש, על גג המנזר הלאטיני, לכבוד הבּוּלה האפיפיורית שפסקה בדבר הריונה הנקי־מדופי של הבתולה מרים.

הקורא יזכור שהפראנציסקאנים (מנזר זה שייך למִסדר ההוא) הטיפו בתוקף בכל עת לדוֹגמה הזו, בניגוד לבּנדיקטינים וזולתם. אבל צעד זה נראה לנו אז נועז באָפיוֹ, לא רק מבּחינה תיאולוגית אלא גם מבּחינה מדינית, תחת משטר מוחמדני.

הסתבר שרק במעמד־היחסים הנוכחי בין צרפת לתורכיה אפשר היה להסתכן בצעד זה.

לאמיתו של דבר, לא היו צופים שנהנו יותר משנהנו החיילים התורכים של המצודה, שישבו על החומה או בראש מגדל־דוד (כך הוא קרוי) כשהם מביטים על שורת הבניינים הארוכה המסוּמנת בשורות כפולות של מנורות, ובמנורות גדולות בפּינות, והם צוחקים למראה אחת הכיתות של הנוצרים המשׂחקת באבק־שריפה.

על גג המנזר עצמו עמד מבנה של עץ, ששימש משכּן לדמות שקוּפה של הבתולה בגודל טבעי, דמות מוּארת באור־יקרות. הנוֹגהּ נראָה בכל העיר ובסביביה. זיקוקי־אש וזיקוקים מסתובבים הופרחו בשפע ובחדוָה ילדותית על־ידי הנזירים, ובאותה שעה היו אנשים שעל אותה מרפסת, ומן הבתים השייכים למשפחות של בני העדה הלאטינית, יורים בחדוָה ברובים ובאקדחים משך שעות אחדות, והדי היריות התגלגלו מהר־הזיתים – כל זאת על שום שהבישוף של רומא פסק בדבר עיקר־אמונה חדש, והרי זה המתון שבּכל הבּיטויים בהם יכול אני לתאר את המאורע.

העיר היתה כמופתעת, כי לא הוכרז מראש על דבר מסוג זה. נודע לי מפיו של צייר אחד (פרוטסטאנטי שווייצי), שהתארח זמן־מה באכסניה הלאטינית (קאזה נוֹבה), שהנזירים והאחים־ההדיוטות היו מריעים בצחוק בהתלהבות של שמחה ומבשׂרים שבּמהרה ובקרוב יינקטו צעדים להרחבה ניכרת של ההשפעה הקאתולית בארץ – צעדים העתידים להדהים את העולם. הנזירים תיארו לפניו את הצעדים האלה העתידים לבוא אך חייבו אותו שלא לגלותם. הוא מצדו דיבר על לבּי בלהיטוּת שחובה על אנגליה להכפיל מיד את השפעתה בארץ־ישראל – דבר שאנגליה לא היתה צפויה כלל לעשותו, שהרי מעטים מאד מבּני אומתנו ידעו כי יש לנו השפעה בכלל בארץ־ישראל, או כי יועיל הדבר ליושבי הארץ או לעולם בכללותו אם תהיה לנו כאן השפעה.

מִפגן־ראוָה זה הוכן בחשאיוּת מופלאה. הדראגומאן של הפטריארכיה הלאטינית בא אלי בשעות היום לרגל איזה ענין ואני שאלתיו מה פשרם של כמה אורות שראינו בליל־אמש על גג המנזר הלאטיני, ומה פשרן של כמה יריות־תותחים. הוא אמר לי שהיתה זו “פנטזיה” של כמה ממשרתי המנזר, עקב חג של הבתולה מרים. החג ודאי הוכן זמן רב קודם־לכן. מניין באו מאות, אם לא אלפי, המנורות האלו? קצתן היו בצבעי כחול וירוק.

הוגד לנו שהמפקד התורכי הוא שנתן כמה מן הזיקוקים למִפגן. היה זה לילה יפה, שקט וחמים, והמוני אדם הביטו במראה המוזר “על גגות הבתים”. אילו נעשה נסיון לעשות דבר כזה רק שנים אחדות לפני כן כי אז קמו המוסלמים בהמונם למנוע אותו; אך הזמנים שוּנוּ ומשתנים היו, והוכחה אחת היתה לנגד עינינו בצירוף המוזר הזה של נזירים ותאוּרה וזיקוקי־אש בעיר־הקודש לעת לילה.

זמן לא רב לפני כן נערך טכס פרטי יותר. אך גם לוֹ ייחסו הלאטינים חשיבות ניכרת.

המדובּר במתן תארים של “אבירי הקבר הקדוש” על־ידי הפטריארך הלאטיני, בחודש דצמבר, לשני אבירים חדשים. הללו היו אדונים צרפתים, ובכך הושג המספר 160 מאז שאטוֹבּריאן.

בעת מתן התואר הכריזו המקבלים על עצמם שהם בני הדת הקאתולית ונדרו שיהיו מוכנים, לשמע כל קריאה מוסמכת די־הצורך, להצטרף אל חבריהם האבירים או העמיתים, במלוא נשקם, לחילוצו של הקבר הקדוש משלטונם של כופרים. עם זאת, יש רשות לשלם כופר במקרים של צורך דחוף. כפי שנמסר לי, מגיע התשלום הדרוש ל־1,210ֹ פראנק (לערך 50 ל. שטרלינג).

האבירוּת מוענקת רק לאנשים שביקרו בפועל־ממש בקבר הקדוש, ובעת ההיא הוכּר העיטור רק במדינות־האפיפיור או באוסטריה. אומרים שכיום הוא מוכּר רק במדינות־האפיפיור.²²⁴

הקונסול הצרפתי, מר אֵלוּאי דה־ז’וֹרל, קיבל תואר אבירוּת כזה ב־1848, בשובו לאירופה.

צאוּ וראוּ מה־משוּנה הדבר שהנדרים החגיגיים המוזכרים למעלה נערכו ב“סאנטיסימוֹ סֶפּוּלקרוֹֹ”, בלווית גינוני־הטכס של תפילות־לילה, תעניות ותפילות, וטפיחה על הכּתף בחרבו של גוֹֹדפרוּאָה דה־בוּיוֹן, בטווח שמיעתם של האפנדים המוסלמים, היושבים בתוך האכסדרה כשהם מעשנים צ’יבּוקים או שותים שֵרבּט בשקט, מתוך אדישות תמימה לנעימת הנדרים וההבטחות הניתנים בדרך זו!

מוזר, בתוך הרבה דברים מוזרים הנעשים על־ידי האירופים באחוזות־שלטונו של השולטן!

פרק עשרים וששה: סעד לחלשים    🔗

מן הנושאים המסעירים של הפרק הקודם הבה נפנה לנושא מסוג אחר, כלומר לקיומה של כת השומרונים, שעודם מקובּצים סביב הר־גריזים בנבּלוס (שכם) – מתי־מספר, ונתונים לדיכוי המוחמדנים. בהתערבותה של הקונסוליה הבריטית הושג בשבילם היתר, זמן קצר לפני כן, לחדש את קרבן־הפסח שלהם על הר־גריזים, ההר הקדוש שלהם.

השנה שיגרו משלחת ללונדון לאסוף תרומות למען ענייהם, ולמען אחדים מתוכם שבאכזריוּת ובניגוד לחוק נחבשו בבית־האסורים כבעלי־חוב.

בקשתם הופנתה לממשלת בריטניה ועמה, והיא היתה כתובה בהעתק על אותו דף גדול, בערבית ובלשונם הקדומה והמיוחדת שלהם, וכל אחת משתי הנוסחאות אושרה בחותם העדה, הכתוב באותיות ערביות ושומרוניות כאחת. הסוכן, יעקובּ אל־שלַבּי, אחד מהם, עורר ענין מיוחד בקרב מזרחנים ואחרים באנגליה וזכה בהצלחה במשרד־החוץ.

הלורד קלארנדון שלח להם תרומה בסך 50 ל., אם אמנם מצבם הוא כפי שתואר; והאיגרת כללה הוראה שבמקרה הצורך אפשר יהיה לפעול להצלת השומרונים מרדיפות, ותבואנה ממקום שתבואנה.

הדבר היה בסוף ספטמבר 1854, ובאפריל שלאחר־מכן חזר כבוד־הלורד והבטיח כי ממשלת הוד־מלכותו מתעניינת בכּת השומרונית והורה ללורד סטרטפורד דה־רדקליף להשתדל בשער העליון למען אותה עדה. שיעור זה של פטרונוּת בריטית הביא תועלת ניכּרת למסכנים הללו משך שנים אחדות, ובכל עת תמיד הכירו טובה על כך.

בשעה שנושאים־ונותנים ברוח זו עם אנשים אסיאנים – כאשר החזק קם לפעול למען החלש – יאה במיוחד המשל המקראי, “דבר בעתו מה־טוב!”

הרבה לבבות אוּמצו, אף נמחו הרבה דמעות של אלמנות, יתומים ואסירי־כלא, הודות למלים המעטות הללו שנשלחו מלונדון, בלי התערבות מדינית ישרה, בלי לערער על זכותו של השלטון התורכי למשול על נתיניו שלו.

הכוהן עמרם ובני עדתו יברכו לעולם את שירותיה הידידותיים של אנגליה בתקופה ההיא – אלא שהללו הוכשלו והופרו לאחר־מכן על־ידי ממשלת תורכיה בדמותו של פחה אחד מוכשר וחסר־מצפון ביותר, מיד לאחר שעם גמר המלחמה נקרא דרור לתככים וחוּזק ניהול העניינים מבּית על־ידי פקידים תורכיים.

הערת העורכת    🔗

נסיונות גלויים למעשי עוול ודיכוי לא באו אלא לאחר שיועצים עירניים ובעלי־פניות שיכנעו את הפקידים התורכים שאנגליה הפכה את מדיניותה הנדיבה על פיה, וכי מעתה לא יעוררו צעדים בלתי־חוקיים או עושקניים כלפי נתיניו של השולטן לא תשומת־לב ולא התנגדות; ולא עוד אלא שכל אנגלי, וכל איש־שׂררה בריטי, יושתק ויסוּלק אם לא יוּכל, מכּוח הרגל ממושך, או בשל היצרים הנטועים בו, לעצום את עיניו מראות, או לראות בשתיקה מעשים שהם עוולות כשלעצמם, ואשר בינה אין בהם באשר הם מקעקעים את מסגרת הממלכה התורכית ומוצצים את לשד־החיים והחירויות של הטובים שבנתיניה.

הפחוות התורכיים רק בני־אדם היו, אחרי הכל. במרוצת עשרים השנים האחרונות היו בהם אחדים שעמדה להם בינתם לתפוס כי ייטיבו לעשות למען עצמם אם יצייתו למשאלתו של השולטן ולמטרה שהעמיד לעצמו לנהוג סובלנות כלפי כל עמו, ולוּ אך משום שצייתנותם נרשמת ונמסרת בצירוף דברי־שבח (כשם שכל מעשה של פריקת־עול נמסר בוודאוּת, בצירוף דברי־גנאי) על־ידי משקיפים בלתי־תלויים, שבּכוחם להעביר את עצוּמותיהם אל הרשויות הגבוהות ביותר, וחקירות באשר לדיוקן לא תאחרנה לבוא. במרוצת עשרים שנה פעלה השיטה הזאת ועשתה רושם. גדול היה השינוי שהושג; העניים והנדכאים עלצו, כי הצדק החל להיות מציאוּת ולא רק מלה ריקה.

אך רבים היו, ובמיוחד בקרב אנשי האסכולה הקנאית, שבעיניהם היתה ההשגחה מרגיזה ומבחילה מאחר שהמשגיחים היו נוצרים ואירופים. היו אחרים שנכספו לחזור לימים הטובים משכּבר שבּהם מימשל מופקר פירושו היה חירות להעשיר במהירות, ליטול שלמונים, להטיל למאסר בעבוּר בצע, לשחרר בעבוּר תמורה. כנגינה היה הדבר באזניהם כאשר שמעו שאי־התערבות תהיה הפרי והפועל־היוצא הגדול של מלחמת־קרים; ששוב תהיה “חירות” – להרע; “סובלנות” – כלפי מעשים מקולקלים.

אלה לא היו תורכים פטריוטיים, שאילו כך היו כי אז ראו איזה חורבן עתיד להביא על ממלכתם חידושן של “חירות” כזאת ו“סובלנות” כזאת. הם היו כסילים עלובים, שכוּרי גאוָה, ששׂמוֹֹח שׂמחו להטות אוזן ללחישות־חנוּפה, שהנה עתה סוף־סוף תורכיה עצמאית, שנכנסה למשפחת האומות, וכי יאה לה לנהוג כמדינה עצמאית ולא להרשות שיוליכוה במושכות תינוק.

מכאן והלאה יהיו מושלי הפלכים אנשים שאין להם מורה־דרך מלבד עצמם; בני־חורין לצעוד אלי־אבדן, ולסחוף עמהם את העם אשר תחתם, ואת השולטן שמעליהם; אנשים שלא היתה עליהם כל חובה להאזין למלים של אמת שאינה ערבה לחֵך; או לשאת־ולתת מתוך ידידות עם אנשים שיוכלו להצביע לפניהם על הסכנות הנשקפות להם, הסכנות שאליהן שוב היתה ספינת הממלכה מוּבלת בערמה, אל המים העכורים אשר מהם ניצלה אך לא מכבר ובדוחק. ההגה הוּפך, אף כי הבּריות לא הבחינו בזאת. הרֶשע זריז בפעולתו. מרידות, התקוממויות, פעולות הסתה ושחיטות לא רחקו עוד; אך רוב הפחוות התורכיים האמינו, בשמחה שעוררה רחמים בלב רואֶיה, כי עתה סוף־סוף איתן מעמדה של הממלכה העות’מאנית וכי לעולם לא יוּתן עוד לאיים על עצמאותה או להעמידה בסכנה. כך האמינו כי כך הוגד להם; והחורבן החל.

זכור לי מקרה אחד של דיכוי קצת לפני הזמן הזה, מעשה בשומרוני צעיר, שאז היה מוסלמי. עודו ילד קטן כיבּדו אותו כמה מוחמדנים בממתקים ואגב כך לימדוהו לחזור אחר הצהרת־האמונה שלהם, “אין אלוה מבּלעדי אללה ומוחמד שליח אללה”. מיד פנו שנַיִם מהם אל בית־הדין של הקאדי והעידו בשבועה (השבועה החוקית שלהם מתבטאת פשוט בהרמת יד־ימין ובאמירת המלה “באלוהים”, ביטוי המשמש בשיחה כל היום כולו שימוש של חול, בלי צל של קדושת־אמת) כי שמעו מפי הילד את ה“אני מאמין” הזה. משום כך נחשב מאמין אמיתי בעיני השופט; ולפיכך נלקח מהוריו ה“כופרים”. לשווא מיחה וטען שאינו מוסלמי אלא שומרוני וכי אינו יודע על מוחמד ולא־כלום; לשווא היו כל הדמעות והטענות של הוריו וחבריו: בקשיחוּת בא החוק לכפוֹת אמונה באסלאם – או מיתה. הם השתדלו להתגבר על עקשנותו בשוחד מכל הסוגים העשויים להשפיע על נער; ומאחר שהעלו חרס בזאת הניפו חרב על ראשו, ולבסוף הצליחו רק כאשר הכניסו את ראשו ללועו של תותח!

מסכּן שכּמותו! באחת משׂיחותי עם בני עדתו נכנס לחדר בין הזרים, והוא עתה גבר נאה וגבהּ־קומה אלא שלראשו צניף לבן (היאה למוסלמים) ולא אדום (אדום הוא הצבע בו משתמשים השומרונים). שני אֶחיו היו באותו מעמד, ולאחר צאתו סיפרו לי את סיפור־המעשה. היטב אני זוכר את הבּעת־פניו הנכאה ואת דמעותיהם החרישיות של בני־משפחתו; אך אפילו הם, גם אם קיוו למרות הכל כי יוּשב אליהם, ולוּ אף בדרך־נס, סברוּ כי כל יזמה שננקוט הצלחתה מפוקפקת שהרי עברו כבר שנים כה רבות מאז המרת־הדת; אכן, הכוהן והזקנים אף חששו לרדיפות שתבואנה אם יעלה במוחם של המושלים המוסלמים הרעיון שהשומרונים פנו אל הקונסוליה הנוצרית לעזרה.

היה הדבר בטרם תעיין ממשלת בריטניה במצב כפי המוזכר למעלה. בדרכים רבות אפשר לרדת לחיי העדה ולדכּאה בלי שיידעו על כך השלטונות עצמם.

בטרם נניח את בני העם המופלא הזה נוכל להעיר כי מספרם קטן עתה במאד, והתמעט כדי 150 נפש לכל היותר, שכולם שוכנים יחד בצל הר־גריזים, שכּן יישוביהם האחרים בעזה, קאהיר וכו' עברו־ובטלו מן העולם. הם גזע יפה תואר וקומה, צבע פניהם מעודן ובהיר, וכן (מן־הסתם בהשפעת נישואי־קרובים בתוך העדה, שהם נזקקים להם מחמת מיעוטם) יש בכולם דמיון משפחתי ניכּר זה לזה.

הם נוהגים נקיון מופלג בגופם ובבתיהם, סגולה המסתייעת בשפע המים שזכתה בו העיר; כי רבים ושופעים המעיינות הפורצים מבטן ההר שלהם, במרכזו, ומן העמק שלמרגלותיו.

איבתם הקדומה ליהודים עודה קיימת, אף כי תחת עול הדיכוי המוחמדני, המוחץ את שני הצדדים, מופיעה אותה איבה בעיקר כטינה המרחיקתם אלה מאלה; לאמיתו של דבר, אין כמעט יהודים היושבים בנבּלוס.²²⁵

לפרקים באים השומרונים ירושלימה לרגל עסקיהם, ואז הם מתאכסנים ואוכלים אצל הקראים, שהרי אלה ידידיהם הקרובים ביותר. היהודים הרבניים אינם מסתירים את שנאתם לשני העמים האלה, וביתר־ייחוד לאחרונים; עד כדי כך שלא יקבלו גֵר מקרבּם אלא אם כן יצהיר תחילה שהוא מוסלמי או נוצרי שהרי זה כופר מסוג מאוּס פחות, וזאת רק על שום שהם דוחים את המסורת הפרושית והם דבקים בנוסח הדיקדוקי הפשוט של התורה.

הרי זה לקח שאפשר להרחיב עליו את הדיבור הואיל ומקבילות יש לו בעדות דתיות אחרות.

הקראים מכירים רק בקדושתה של תורה שבכתב; מכאן שמם, “קראים”.

היתה עוד עדה קטנה אחת של אנשים חלשים שפּנו אלינו לקבל חסדים מעין אלה שיוּתן להעניקם על־פי רשות מן הממשלה הבריטית. אך אלה היו נוצרים מאפריקה.

ענין החסות הבריטית על החבשים היושבים בירושלים החל ללבוש צורה מוגדרת בזמן הזה לערך.

עדת החבשים גדלה בשנים האחרונות, ובדרך־כלל מצויים היו בין 80 ל־100 מהם במנזרם שליד כנסיית הקבר הקדוש. עניים מרוּדים היו ברובּם, לאחר שהוציאו את כל ממונם בנסיעה הארוכה, שנמשכה חדשים על חדשים, בין חבש לירושלים. והם היו אנשים שקטים ומצניעי־לכת, שרק לעתים רחוקות נראו בחוצות ירושלים או בשווקים אלא נחבּאו אל מנזרם, שהוא העני בכל המנזרים שבירושלים.

ב־1852, זמן קצר קודם להופעתו של תיאודור, שלימים נעשה מלך חבש, נועדו המנהיג הצבאי, ראס אוּבּיה מֵטיגרֶה וראס עלי מאַמהארה, יחד עם החשובים באנשי־הדת של הארץ, להתיעצות ידידותית, ובתוך שאר עניינים קיבלו בה החלטה לפנות אל המלכה ויקטוריה בבקשה שהבישוף גוֹֹבּאט והקונסול האנגלי בארץ־ישראל יוסמכו לפקח על ענייניהם של עולי־הרגל שלהם הפונים אל הקבר הקדוש והמתגוררים במנזר החבשי הלאומי שלהם בירושלים.

יש לזכור כי הואיל וחבש שוכנת לחוֹפי ים־סוף יכולות חדשות מהודו להגיע אליה, וכי שם מעריכים את כוחן ושלטונן של המלכה ויקטוריה ושל האומה הבריטית יותר ממה שאפשר לשער.

יתירה מזו: הואיל והיא שוכנת מול חצי־האי ערב, שהוא ממש מקום־הולדתו של מוחמד, ועריסתה של דת האסלאם, עוררו עלייתה והתפשטותה של אותה דת ענין עז ביותר בארץ זו של עם נוצרי מאז ראשית־הימים. מטבע־הדברים הוגבר ענין זה מאד עקב שיעבּודה של מצרים, השכנה הצפונית האדירה של ארץ זו, וכן של עוד ארצות שכנות, ועקב המאמצים שחזרו־ונשנו, אך עד כה תמיד בלא הצלחה, להביא את צווארה של חבּש גופה בעוֹֹל.

החבשים, היושבים בטח בהריהם הנוראים־מגשֶת, הצליחו תמיד להדוף את ההתקפות של פולשים מוסלמים ולקיים את עצמאותם.

בזמן הבּקשה (המוזכרת למעלה) שהוגשה למלכה ויקטוריה לא הובן בבירור אם אמנם העלו התורכים איזה תביעות מדיניות לגבי ממלכת חבש, ודומה יהיה אפילו כי רק בזהירות רמזו השלטונות העות’מאניים על רעיון זה כל־אימת שהועלה הנושא במקרה. ודאי הדבר שמעולם לא כבשו את חבש. היו לנו ידיעות על האי והנמל של מסאווה, המוחזקים על־ידי פקיד תורכי המשוגר מחצי־האי ערב על החוף שמנגד, אך מכאן לא נשתמעה, כמדומה, שליטה על לב־הארץ המרוחק ועל אזורי ההרים של טיגרֶה, שוֹֹאָה או אמהארה, מקום שמעולם לא נראה בו איש תורכי וגם לא היו סובלים אותו. רעיון מעין זה לא צץ אלא לאחר־מכן; בעת ההיא יכולים היינו באותה מידה לשַווֹת בדמיוננו שהאנגלים המחזיקים בגיברלטר הם גם בעלים על קאסטיליה ועל ממלכת ספרד.

לאמיתו של דבר, הרי ב־1841 עשינו חוזה עם מלך שוֹאָה מתוך הנחה שהוא עומד להיעשות מלך על כל אֶתיופיה; וחוזה נוסף עשינו ב־1849 עם ראס עלי מאַמהארה, וזאת מתוך ציפיה דומה ביחס אליו; ובשתי הפעולות האלו לא הזכרנו כלל את התורכים כמי שייתכן בכלל כי יהיו בעלי תביעה, מרוּת או זכות־שיפוט על ארץ חבּש הנוצרית.

מר פלאוּדן, קונסול בריטי, ישב שנים אחדות בחבש; והודות לו ולעוד אנגלי אחד, מר בל, גנרל בצבא החבשי, התוודעו הבריות יותר מקודם אל רעיונות אנגליים. הם ייחסו חשיבות גדולה לעובדה שאנגליה איננה רק ארץ נוצרית אלא היא ארץ פרוטסטאנטית. בקולר הכּנסיה של רומא תלו הרבה מן הצרות שבאו על ארצם, מאז המאמצים שעשו הישועים משך מאות־שנים אחדות לכוף את חבּש לשליטת הכּס האפיפיורי. לכן אל אנגליה פנו לבקש עזרה וחסות לאחיהם בעיר־הקודש ירושלים.

כתוצאה מפּנייתם ללונדון הסמיך משרד־החוץ את הקונסול הבריטי בירושלים לעשות למען החבשים בעיר־הקודש, במקרה הצורך “כאנשים הנמנים על כנסיה נוצרית אשר זיקה רוחנית לה אל הכּנסיה המוכּרת בארץ הזאת”. היה אי־דיוק בתיאור שניתן כאן, פרט לכך שכל הנוצרים הנטבלים ברחבי העולם כולו יש להם זיקה רוחנית זה אל זה.

אולם החבשים בירושלים הועמדו על־ידי מלכם תחת הדרכתו של הבישוף האנגלי. עם זאת התברר כי מה שנעשה בדרך זו למען החבשים בירושלים היה להם לפי־שעה לברכה גדולה, והם חשו כי כדאי להם לקבל עידוד ולוּ אך מעט מעצמתה של אנגליה. רק בנקודה אחת צריך היה לנהוג בזהירות – לאמור, בטיפול בשאלות הנוגעות במחלוקות של הקופּטים עם החבשים בדבר הרכוש השייך להם, רכוש שהיה סמוך בפועל־ממש לכּנסיה הגדולה של הקבר הקדוש. לא רצינו לפתוח פתח כלשהו למחשבה שאנגליה אומרת להתערב בסיכסוכים הירושלמיים על המקומות הקדושים. אולם הרכוש החבשי היה מופרש מאד מבתי־התפילה הגדולים.

כשלעצמי חשתי ענין מיוחד במצב²²⁶ הנוצרים האפריקאיים הדלים האלה; והבישוף גוֹבּאט היה לו יסוד לרגשות עמוקים עוד יותר לגביהם, שהרי קודם־לכן שימש מיסיונר בארצם ולא נשתכחה ממנו ידיעה בלשונם. כתוצאה מכך היו הנדכאים האלה נוחי־המזג מביאים תמיד את צרותיהם לפניו ומבקשים את עזרתו.

אכן, באמצעותו הועברה הבּקשה מאת ראשי אמהארה וטיגרֶה אל מלכּתנו ב־1852. החבשים האלה הוֹגים אהבה והערצה שאין למעלה מהן לירושלים, ומתקופה קדומה מאד נוהגים היו עולי־רגל מארצם לבוא לארץ־הקודש. כך נעשו בעלים לשטחי־אדמה נרחבים, שעליהם בנו כנסיות ומנזרים.

אך הואיל והכנסיה החבשית היא בת לכּנסיה הקופּטית במצרים, ותמיד קיבלה את הקדשתו של ה“אבּוּנא” שלה מן הפטריארך הקופּטי במצרים, הרי מדרך־הטבע היתה לקופּטים מידה של שליטה עליהם, במיוחד בארץ־ישראל, כל אימת שבּמקרה משַל מלכם, השליט המוסלמי של מצרים, גם על ארץ־הקודש. קשה היה לחבשים אפילו להגיע לארץ־ישראל בלי לעבור בשטחה של מצרים. לעתים קרובות הגיעה שליטה זו לכדי עריצוּת, ומושליה המוסלמים של מצרים עודדו את שליטתם של הקופּטים על החבשים, כי הודות לזאת יכלו לפקח במידה ידועה על האומה הנוצרית הזאת הקטנה והאמיצה, שמעולם לא הצליח הנשק המוסלמי להכניעה במולדתה.

התורכים מצדם ניסו אחר־כך לחשוב בדרך זו לערך: “החבשים הם בני אותה דת כקופּטים במצרים… הקופּטים הם נתינים תורכיים יען כי מצרים היא פלך תורכי, על כן” – השלימו התורכים את ההיקש לטובתם שלהם, “החבשים הם נתינים תורכים, או מן הדין שיהיו”.

אך עד אז חיו החבשים כעם בלתי־תלוי תחת שלטון מלכיהם שלהם, שבּאו בדברים עם אנגליה ועשו חוזה עם הארץ ההיא (חוזה שבּתוך שאר יתרונות העניק להם גישה חפשית אל חוף־הים שלהם). הם ראו עצמם רשאים לשגר שגרירים לאנגליה ככל אומה אחרת, ולבחור, כאשר בחרו כל שאר האומות, באיזה קונסול זר שיוכל לשפוך חסותו על בני עמם המתגוררים בארץ־הקודש. תמיד זעמו החבּשים על הרעיון שבּאיזה מובן שהוא הם נחשבים כפופים לשיפּוטו של הפּחה התורכי בירושלים. הם ראו עצמם בני לאוֹם זר (לא תורכי); וכנוצרים סברו שלעולם אין הם כפופים לעול האסלאם. הם ביקשו מאנגליה הדרכה רוחנית באמצעות הבישוף שלה והגנה באמצעות הקונסולים שלה.

יכול הייתי להרבות עוד דברים על ענייני החבשים בירושלים, אך די בזה בחינת מבוא לנושא קודם להכתרת מלכם החדש תיאודור ב־1855.

משך שנים רבות היו בבעלוּתם רק המנזר האחד והכּנסיה האחת בירושלים. בימים־עברו בזזו אותם גם הארמנים וגם הקופּטים; אבל הארמנים מחויבים היו לספק להם קיצבה שבועית במזון תמורת קצת מרכושם; וזאת אכן סיפקו, אם גם לעתים קרובות היה המזון גרוע באיכותו ובלתי־מספיק בכמותו.

במרס 1855 הגישו החבּשים עצומה צנועה מאד בקונסוליה, בלשון האמהארית שלהם, ובה התלוננו על הקופּטים שכניהם, שהוסיפו לשקוד על מטרתם (בה דבקו מכּבר) לשלול מהם את הכּנסיה שלהם ואת מוֹתר המנזר שלהם. מכאיב היה המראה של אנשי־הכהונה והצליינים הנוצרים השחורים האלה בהבּיעם את הכּרת־טובתם על העזרה המעטה שיכולתי להבטיח להם אותה שעה, לאמור שאטכּס עצה עם הבישוף האנגלי על־אודותם. היו מהם שפרשׂו ידיהם על ראשיהם בתפילה; היו שנישקו את השולחן או את הספרים שעליו; אחרים השחו פניהם ארצה בפישוט־ידיים, חרף כל המאמצים להרימם משפַל קידוֹֹתיהם. לא הרגשה שבּכל יום היא אשר עוררה את המחשבה מקרב לב – “וכי לא אדם אני ואח?” לאחר־מכן התרחשו עוד הרבה חזיונות מעוררי־חמלה מסוג זה.

באותה עת מקבלים היו הדרכה יום־יום בקולג' הירושלמי הקטן שלנו, שבהנהלתו של מר בימוֹֹנט, ששה גרמנים (רובּם מכונאים) שנועדו לעבודה מיסיונרית־למחצה בחבש, בהשגחת הבישוף האנגלי, ובתוך כך לומדים היו את הלשון האמהארית במנזר החבשי. העבודה שעשו האנשים האלה, לאחר שהגיעו לזירת הפעולות (היה הדבר בעת ובעונה אחת עם עלייתו של תיאודור), זכתה אחרי־כן לפירסום־מה, אך אין היא מענייננו כאן. המוכשר במיסיונרים האלה, הרוורנד ג'. פְ’לֶד, נכנס אחר־כך לשירותה של חברת המיסיון היהודי.

אחדים מן החבשים שבאו לירושלים כצליינים היו בני המעמד העליון בארצם שלהם. הם ידעו קרוֹֹא וכתוֹֹב בלשונם, ושילמו את הוצאות דרכּם הארוכה מחבש מן הכסף אשר חסכו – פעמים משך שנים רבות לפני כן – למען יוכלו לבקר בעיר־הקודש, שהערצתם אותה נפלה אך במעט מהערצתם לשמי־עליון. לאחר שלמדו להכיר אותנו ואת דרכינו היו הצעירים שבהם באים אלינו ונכנסים למשפחותינו האנגליות כמשרתים, למשך שנה או שנתיים, למען יוכלו להשׂתכּר ממון די־הצורך לנסיעתם בחזרה למולדתם. כמה מן הצעירים האלה היו בעלי מעמד מכובד בארצם, והם היו משרתים נבונים ומצוינים.

לפעמים היה עמהם העתק בכתב־יד לא־יסולא־בפז של אחד מספרי האוונגליון או של ספר התהילים; אך הם שמחו מאד לקרוא בתנ"ך, שהעתק ממנו היה לנו בספריית החברה הספרותית שלנו, ואשר אותו לא ראו לפני כן מעולם בשלמותו, ואשר רבים מהם לא ידעו על קיומו, חוץ מאשר בחלק הקטן שהיה במקרה ברשותם. בסך־הכל ביקש מאִתנו ציבור קטן זה של נוצרים אפריקאיים הגנה מפני הצקות, למען יוכלו לדוּר באין מציק במנזר הקטן שנותר להם, ולעבוד את האלוהים בכּנסיה האחת שלהם וליד קבר גואלנו כמנהג אבותיהם לפניהם.

כאשר אמנם פנו לעזרה אל הקונסול הבריטי היה הדבר משום שאיזה מוסלמי יהיר היכּה אותם ברחוב אגב־אורח. מסורת היא בידי המוסלמים של ירושלים שבאחד הימים עתידים הנוצרים החבשים לכבוש את עיר־הקודש, כאשר יגיעו במספר כה רב עד שכּל איש ואיש יעקור אבן אחת מן החומות ובזאת יהרסו את הביצורים; ושונאים הם את האומה הזאת היחידה באותו חלק של העולם שעודנה מחזיקה מעמד וצבאות האסלאם לא ניצחוה ולא הכניעוה.

ולפעמים, כמו במקרה שנרמז למעלה, באו לשטוח את תלונתם על איזו קנוניה חדשה מצד הקופּטים ליטול מהם את כנסייתם. הקופּטים תמיד יכלו לסמוך על העזרה שיושיטו להם המוסלמים המצרים והתורכים בכל מעשה ביזה או התקפה שיוכל לכוֹף עליהם את עול השלטון המוסלמי. לפעמים באו להראות את המזון הקלוֹקל שניתן במטבח של המנזר הארמני העשיר, ולבקשנו שנפסוק כי יוכלו לתת להם מזון טוב יותר באיכותו, ובכמוּת שדי יהיה בה לשבּור את רעבונם.

מלים אחדות שהופנו אגב ביקור של ידידוּת אצל השלטונות תמיד זכו בימים ההם לתשומת־לב, אף הביאו לשיפור בעניינים שעליהם התלוננו. הפחוות התורכיים לא עוררו כלל את השאלה אם החבשים הם נתינים של השולטן או לא, או אם הם מתישבים זרים בני אומה עצמאית, שבני־חורין הם לבחור להם בבעל־חסות קונסולארי. היו אלו שאלות שבּינתם עמדה להם שלא לגעת בהן. לצרכי העניינים, כפי שהתעוררו, די היה בכך בהחלט שהוד־מלכותו הקיסרית השולטן חפץ שיהיו כל היושבים באחוזות ממשלתו נהנים מבטחון ומחופש גמור לנהוג על־פי דתם וזכויותיהם; ושהקונסולים הבריטיים וכל הפקידים הבריטיים היו להם הוראות להביא לפני השלטונות התורכיים, לחקירה ולתקנת המעוּות, כל מקרה של טענה על עוול או רדיפה שהגיעה לתשומת־לבם. הפּחות התורכיים ידעו היטב שהקונסולים הבריטיים לא די שהם מביאים עניינים מעין אלה לתשומת־לבם שלהם אלא גם מוסרים הם אותם לידיעת השגריר הבריטי, שהקפיד תמיד להביאם לפני ממשלת תורכיה, אם היה צורך בדבר.

בזכות שיטה זו של עמידה שקטה על המשמר הוגשמו כוונותיו הנדיבות של הוד־מלכותו השולטן והושׂגה מידה גוברת־והולכת של בטחון, עם חופש בעניינים אזרחיים ודתיים, אפילו לחלשים ולמבוּזים שבּשוכני הממלכה התורכית; ודבר זה נעשה בלי שיהיה צורך כלל לעורר שאלות מוּקשות שבּפוליטיקה או בדת.

השלטון התורכי יצא נשׂכר הרבה מן השיטה הזאת, שכּך הושיטה עזר בשקט לכל הנדכאים. קנאה וצרוּת־עין התעוררו בלבּם של אחרים. היו שלא שׂשׂו לראות כי פרוטסטאנטים משפיעים השפעתם בעיר־הקודש; אחרים יָראו פן תיחשב אנגליה יותר מדי כעוזרת לנדכאים; אחרים ידעוּ ידוֹע כי אם ימשיכו בקו זה בהתמדה ובלא משׂוא־פנים עתידות האומות והכּנסיות הכפופות לתורכיה לקום מן העפר, ותרוממנה את הממלכה עמהן, ואז לא תהיה עוד שאלה מזרחית הצריכה פתרון בכוח הנשק או בדרכים אחרות.

פעולות הקנאה וצרוּת־העין הנִקלָה הזאת גלויות היו למדי, אך בעת ההיא לא עצרו כוח לקצץ במידה מרובה בתוצאות הבּרוכות של המדיניות שנקטה אז בריטניה בתורכיה.

השומרונים והחבשים רחוקים היו מלהיות היחידים שביקשו בקונסוליה הבריטית עזר בעת צרה.

באותו יום שנתקבלה לראיון המשלחת החבשית המוזכרת למעלה בא יהודי אשכנזי אחד להתלונן כי התעללו בו בבית־הכנסת. הוא סיפר שהשליכוהו ממדרגות־האבן, הכבּירו עליו כינויים של גנאי וניסו לרסק את לסתותיו, וזאת רק משום שיום קודם־לכן ניאות לקבל כמה פיאסטרים מאחד המיסיונרים לרגל איזו חגיגה משפחתית.

ככל שנודע לי היה זה המקרה הקרוב ביותר למימושו המילולי של הדין המפורסם שבתלמוד לפיו יש “לקרוע את עם־הארץ כדג”. גבּאים של בתי־כנסת, ויהודים קנאים, נקטו לעתים קרובות אמצעים חריפים כעונש על העבירה המשוקצת של פנייה לבית המיסיונרים, אבל דרך מיוחדת זו של ענישה חידוש היתה בשבילי. הואיל ובמקרה זה היתה טענה על תקיפה בפועל־ממש, אפשר היה לעוץ לאיש רק שיביא את הענין אל השלטונות המתאימים, אם אמנם מוכן הוא ויכול להוכיח את האשמתו.

כעבור זמן קצר בא הבישוף הסורי (היעקוביטי) לספר בגופו־ובעצמו על שוד והרג נרחבים בבני העם הסורי על־ידי הכורדים ליד מַרדין שבצפונה של סוריה (בארץ־הנהריים, מקום שם יושב הפטריארך הסורי היעקוביטי. אז כעתה היה מחוז זה מופקר למעשי־אלימותם של המוני הכורדים הקנאיים ופורקי־העול, שקמו לא רק לשם ביזה אלא גם כדי להגן על הפלכים האסיאניים של תורכיה מפני הפולשים הנוצרים הרוסים, שפעולתם מעמידה היתה בסכנה את חיי כל הנוצרים חסרי־הישע במחוזות הנידחים).

לאחר שנשמעו הפרטים נראה היה כי אותה שעה לא יכולנו אלא להעביר לקונסול־הכללי שלנו בביירות כל תזכיר שיוכל הבישוף הסורי להמציא בנידון.

הסורים בירושלים נתמעטו ונעשו ציבור קטן מאד; הם גם הפסידו את חלקו הגדול של רכוש כנסייתם העתיק בעיר־הקודש, שהוחרם על־ידי שאר כנסיות מזרחיות ועל־ידי המוסלמים. הם נשאו עיניהם אלינו לידידות, לא רק באשר אחים־נוצרים אנו להם אלא גם בגלל עדת בני־עמם בהודו, הידועים לנו הודות למחקריו של ד"ר ביוּקנן כנוצרים של סן־תומאס.

דובר־אנגלית אחד מבּני הכנסיה האסיאנית הקטנה הזאת היה מוצא דרכו לפעמים לעיר־הקודש מהודו וקובע משכּנו בעת שהוּתו במנזר הסורי. המסכנים האלה שמחו להתגדר בידידוּת עם הקונסול הבריטי ולהראות שיכולים הם לשוחח אִתו, ולוּ גם שיחה לקויה, בלשון האנגלית. מוזר הוא לפגוש בצליינים דוברי־אנגלית מאותה ארץ רחוקה בקרב הנוצרים כהי־העור של סן־תומאס ובקרב המוסלמים דקי־הגֵו ילידי הינדוסתן, כמו גם ממקומות אחרים בקיסרות ההודית שלנו!

בעצם היום ההוא נתקבל מכתב מעמרם, כוהן השומרונים, שהתלונן כי היכּוהו ובעטוּ בוּ בחוצות נבּלוס, וזאת הפעם היה המתנכל חייל ובמעמד המושל החדש עשה מעשהו.

אלה היו מן המקרים שבהם הופעלו שירותיה הטובים של הקונסוליה מחוץ למילוי תפקיד במישרים למען נתינים בריטיים. התערבות ידידותית במקרים שהתלוננו אפילו אנשים מבני־המקום על פגיעה בגופם, או על פגיעות מסוגים אחרים, לעתים קרובות הביאה לתקנת המעוות; ואפילו כאשר לא הועילה, מובטח היה לסובלים שיחושו הקלה כלשהי לפחות בכך שסיפרו את קובלנותיהם.

הערת העורכת    🔗

כה בטוחים היו הבריות שיימצא לפחות שומע לסיפור צרתם, וכי קרוב לוודאי שיתוקן המעוּות, עד שנודעו מקרים בהם היה עושה־הרעה, בראותו כי קרבּנו פונה ללכת ברחוב המוליך אל הקונסוליה הבריטית, רץ אחריו ואומר, “אל תלך לשם; אני אטפל בך. אך תלך אל הקונסול יילך הוא אל הפחה, והפחה חייב לשלוח להביאני; ואני אוּצרך להוציא כסף על השוטרים, והקצינים, ועל כולם; מוטב לי לתת לך מעט מלתת להם הרבה”. ואכן, זול היה יותר לעשות משפט־צדק מאשר להניח לתלונה להגיע אל השלטונות התורכיים באמצעות הקונסוליה הבריטית.

לא רק בירושלים ובארץ־ישראל היו פקידים בריטיים משפיעים השפעה מסוג זה אלא גם בדמשק, באסיה הקטנה, בתורכיה האירופית, בכל מקום שם היו אנגלים ישרי־לב מגשימים את כוונותיה הרחמניות של ממשלתנו, כפי שהורו אותם השגריר שלנו בקושטא ומשרד־החוץ שלנו בלונדון.

פרק עשרים ושבעה: נסיון התמרדות ודיכויו    🔗

בחודש יוני יצאתי עם משפחתי לגור זמן־מה באהלים בין הגנים בארטאס (סמוך לבית־לחם מדרום). באחרונה לקתה בריאוּתנו במידה ניכרת, והיה צורך בחילוף־אוויר. הואיל ומקום זה מרוחק כשבע פרסות מירושלים, קיוינו כי אם נבקר אחת ליומיים בקירוב במשרד די יהיה בכך לניהול העניינים, וכי הבּריות יתנו לנו הפוגה מעט מבּקשות בלתי־פוסקות לכל מיני עניינים. אבל כמעט אך התחלנו ליהנות מהרגשת המנוחה מעבודה יתירה והנה, מקץ פחות משבוע־ימים, הובאו אלינו חדשות על מהומות שפרצו בחברון ובסמיכותה.

עבד אל־רחמאן אל־עאמר שוב התמרד בגלוי נגד הממשלה.

לאחר החדשות באה הזמנה מאת הפחה אל כל הקונסולים לבוא ולטכּס עצה עמו בצעדים שצריך לנקוט בשעת־חירום זו.

צעד זה עשה הוד־מעלתו לרגל מעמד־הדברים בכללותו ולא דווקא לרגל הענין שאולי ימצא קונסול אחד, או כל הקונסולים יחדיו, בחברון, שהרי לצרפתים היה בחברון רק איש אחד תחת חסותם ולפּרוסים אחד בלבד.

הקונסולים של אוסטריה ואנגליה היו להם הרבה והרבה נתינים ובני־חסות, ואלה היו יהודים. נוצרים אין שם.

בעת היעדרי מירושלים זמן קצר לפני כן היתה דאגה לגבי התנהגותו של עבד אל־רחמאן אל־עאמר, והפחה התעורר לכנס מועצת קונסולים על־מנת לדון מה יש לעשות. הפרוסים חששו פן יבוא חיל־כיבוש צרפתי להחזיק בארץ־ישראל עד לסיום המלחמה, והם דיברו על משלוח בקשה לשגרירויות בקושטא למען יבוא חיל־צבא מצרי ויחזיק בארץ.

הועלתה גם הצעה להשיב לעבד אל־רחמאן את מרותו על חברון, תמורת סכום־כסף גדול מאד אשר ישלם לשולטן כתמיכת־ממון.

אנשים שנתנו עצה זו התעלמו מכך שאין זה מן הראוי לתת למצרים שוב שליטה על סוריה; ושנית, מן הנגישׂות הנוראות שיטיל עבד אל־רחמאן על כל התושבים במחוז חברון כדי להצטייד בממון על־מנת לתתו לשולטן; ורציני עוד יותר יהיה הפסד היוקרה אם אמנם תודה הממשלה העות’מאנית כי קצרה ידה מלדכא את המהומות שיחולל ראש של איכרים אחד אלא בכך שתעלהו לשׂררה כפרס על מרדנותו.

מעמד־הדברים כולו היה אנוּש. מחוז חברון היה אחד מאותם מחוזות בארץ שזימנו אפשרויות למכבּיר להשאיר את “הפצעים פתוחים”, מצב שהוא כדאי כל־כך ליריביה של תורכיה.

כאן הגעיש אותו עבד אל־רחמאן עצמו את הארץ לפני כן, והתמיד בזאת, מאז גורשו המצרים מסוריה. נגישׂותיו ועריצוּתו חסרות־הבושה בהיותו בשׂררה, ומרידותיו והתככים אשר רקם כאשר הוּדח לפרקים על־ידי השלטונות התורכיים, היו לשערוריה משך שנים.

ומן המפורסמות היה הדבר שפטרון אדיר־כוח יש לו בדמשק והוא המפקד־הראשי (סֵריעסכּר) מֶחמֶט קוּבּריסלי פחה, הוא האיש שבּהיותו מושל ירושלים ב־7–1846 כבש את חברון בסערה והניח לחייליו לבוֹז את העיר.

איש לא היטב לדעת מן הפחה הזה איך לנצל את רגשי היריבוּת במחוז שלנו – בין ראשי הכפרים והערבים הפראים, בין הקונסוליות הזרות ופקידיהן, בין הנוצרים והמנזרים היווניים והלאטיניים, ובין האפנדים המוסלמים במועצת־העיר בירושלים. הוא ידע את כולם.

עבד אל־רחמאן אל־עאמר נזקק לו מאז ישיבתו בדמשק ומצא כי בבואו אל בין־המצָרים יכול הוא להגיע לשם בתוך ארבעה ימים מחברון אם ירכּב כמעט יומם ולילה במעלה עמק־הירדן.

פרשת חברון זו אסור היה אפוא להקל בה ראש. סכנה היתה שכּכל שתשׂתרר אנארכיה בפּאשאליק שלנו תתפשט גם למחוזות אחרים ושמורים פחות בארץ ישראל, ואומות אירופה תגַלינה בהכרח ענין רב בתלאות רציניות אם עתה תפרוצנה בארץ־ישראל. חרדתו של הפחה, והטעמים שבגללם הזמין את כל הקונסולים להשתתף בצעדים מתואמים, ושבגללם ביקשם להיות נוכחים, לפחות על־ידי ממלא־מקום בעוד הוא מוציא אותם לפעול בחברון, הוסברו אחרי־כן, כאשר נודעו הקשיים החמורים שבאו עליו.

אולם, גם אם יוצא־דופן היה הדבר, ובכמה מובנים בלתי־רצוי, שיהיה הפחה נתוּן לאפוטרופסוּת, לפחות לכאורה, נעניתי לקריאה; ולאחר שהגעתי לירושלים ברכיבה חפוזה נכנסתי לדיוואן. כתוצאה מן המועצה הזאת צריך היה לנקוט צעדים נמרצים. הפחה עצמו אמוּר היה לצאת לחברון עם גדוד חיל־הרגלים ותותחי־השדה העשויים פליז מן המצודה, ושם יחכּה להיתר מדמשק להזדקק לכוח צבאי. (הקורא יזכור כי בקשר לעבד אל־רחמאן ולחברון אסר אותו מפקד־ראשי על פחה קודם להשתמש בצבא סדיר בלי רשיון מפורש מדמשק).

רשאי היה הפחה להפעיל את חייליו מיד רק במקרה של צורך מופלג, ובמקרה זה קיבלו עליהם הקונסולים להסביר במשותף לרשויות העליונות את הצורך שהיה בנקיטת אמצעים מיד. בתוך כך הוסכם כי אפשר יהיה להיעזר בראשי־כפרים אחרים הנאמנים לשלטון בדיכוי המפלגות הממורמרות.

ההחלטות נתקבלו פה־אחד.

בדרך שובי העירה פגשתי ליד קבר־רחל בפלוגה של באשי־בוֹזוּקים המובילים תחמושת, שנתונה היתה בשׂקי בד על גבי פרדים.

חזרתי לבדי ובחושך גמור אל המחנה שלנו. כאן בארטאס היינו מרחק ארבע־עשרה פרסה לערך מחברון וכאן יכלו להגיע אלינו כל הידיעות שהיו בידי ילידי המחוז, והיה בכך משום יתרון ניכר.

היטב ידענו על המוראל הלקוי של הפחה שלנו; אף־על־פי־כן הרי בפתיעה ורוגז שמעתי למחרת היום מפי הקוואס שלי, שהיה בירושלים בתפקיד, כי בשובו בשפלת בית־לחם (כך קראנו לשטח הרמה שסמוך מדרום לירושלים) נתלווה אליו עד בית־לחם חאג' מוצטפא אבו־גוש, שעשה דרכו אל עבד אל־רחמאן המורד כדי להיפגש אתו בהרים הפראיים שממזרח לנו בשטח של שבט ערביי תעאמרה. (בעלוֹֹתנו בגבעות אשר לרגליהן היו אהלינו יכולנו לראות, במרחק פרסות אחדות, קבוצות של אהליהם השחורים של הערבים האלה). אם יפּגש הפחה ככה עם עבד אל־רחמאן הרי בעיני הילידים ישתמע מכך שהוא, המושל התורכי של המחוז, מקבל ערובּה מפני סכנה מצד השבט הזה – צעד משפיל ביותר – פרט לכך שבּרור כי לא יסכּון לו להיוָעד עם מורד במקום כלשהו במסיבות הנתונות.

זעמתי על המשך זה למועצת הקונסולים, אשר אליה הזמין אותנו המושל התורכי, ובלי שום דיחוי שלחתי להוד־מעלתו פנייה בכתב בנידון. עדיין אינני יודע אם נודע לעת הזאת לשאר הקונסולים על השינוי הזה בתכניותיו של הפחה.

בלילה שלאחר־מכן עבר דיאבּ, ראש שבט הבדווים בני־עדוואן, מעבר לירדן, בדרכו לירושלים ופניו צפונה להיפגש עם אחדים מאנשי סיעת נבּלוס באל־בירֶה, דבר שלא בישׂר כל טובה. צפויים היינו לתלאות בצפון ובדרום כאחד.

המאיור התורכי שפיקד ושנַיִם מחשובי משפחת אבו־גוש נשלחו אחריו לדבּר על לבּו ולהחזירו מדרכו, ולעוץ לו אגב כך שיילך לביתו ויעסוק בשלו. ברור היה כי רעה נגד פנינו, וכי נרחבת היא למדי. בבוקר המחרת אמר לי הפחה באורח מסתורי כי התכנית למועצה בהרים כוּונה ללכוד את עבד אל־רחמאן עצמו בפּח (כמו שהצליח פחה אחד קודם, מֶחמֶט קוּבּריסלי פחה, ללכוד בפּח את אבו־גוש ומנהיגים אחרים שנים אחדות לפני כן), אלא שהואיל ולכאורה לא היתה הצלחה מובטחת כאן יהיה עליו לחזור לקו שהותווה קודם לכן.

במזימת־המעל, התורכית־האפיינית כל־כך, לא יכלו הקונסולים להשתתף מעולם, כמובן.

כאמל פחה יצא אפוא למחרת היום עם גדודו ועם תותחי־השדה, אך לשם הסחה לא פנה בתחילה לעבר חברון. הוא פנה ראשונה צפונה לעבר נבּלוס, מקום שם היתה אמנם איזו מהומה. מושל תורכי נשלח שמה להחליף את המנהיג המקומי טוקאן, שגילה התנגדות לכניסתו. משני הצדדים הוזעקו ערבים, כפריים נשדדו, ורבים נספו.

אך אפילו דבר זה היה כאין־וכאפס לעומת הסכנות שאיימו על הדרום בחברון באמצעותה.

הפחה עשה דרכו הרחק עד אל־בירֶה (מהלך פחות משלש שעות מירושלים), ושם נעצר ומשם נשא־ונתן עם המתפרעים. הוא חזר אלינו מקץ שבוע־ימים, למטח יריות־כבוד של תותחים מן המצודה, ועמו הביא כמה איכרים עלובים שנתפסו בידי פלגה של באשי־בוֹזוּקים ליד סִנג’יל (לא בנבלוס ולא בסמיכותה), ושבויי־המלחמה האלה הובלו בסך אסורים באזיקים לאורך השווקים.

ככל שיכולנו לדעת חלה עתה רגיעה ידועה, הן מצד המסיתים והן מצד השלטון: למשך זמן־מה לפחות, שקטה פרשת חברון.

הערת העורכת    🔗

עתה ששוב היינו באהלים לימות הקיץ, היו לנו הזדמנויות חדשות להתבונן בבטחון ובנוחוּת אשר בהם יכולנו אנחנו, ואחרים שנהגו כדוגמתנו, לחיות במרחבי שדה ולהתהלך כה־וכה באין מכלים דבר. לא די שהקונסול עצמו יכול היה לעשות כמו שחזר ועשה, לשוב אחרי מלאכת־יום ארוכה בירושלים, לעבור ברכיבה וביחידוּת את דרך שבע הפרסות לארטאס על־פני בקעות והרים ולהניח לקוואס שלי לצאת בעקבותיו לאחר שישבור את תעניתו – כי חודש רמדאן היה זה עתה, והימים ימי קיץ, ולכן היו ימי ההתנזרות מכבידים במיוחד על מוסלמים שהוצרכו לעבוד ביום – והקוואסים של הקונסוליה הבריטית לא ידעו מנוח כלל. ביומן יש בעת הזאת רישומים כגון אלה: “חזרתי מירושלים לבדי באור הירח; דרכים דוממות לגמרי; שפע גחליליות, בייחוד ליד קבר רחל”. בני משפחת משולם דרים היו בחווה – הרחק כל־כך מירושלים – עם גבול השטח של בני תעאמרה הפראיים, מקום שם לא יכלה כל עזרה להגיעם, פרט לזו שנוכל אנו או הכפריים הקרובים ביותר להושיטה; שם דרו הם וילדיהם הקטנים והתהלכו להם בבּקעות או על ההרים, ולפעמים ישנוּ בלילה תחת כיפת־השמיים, ותמיד בדלתות פתוחות ובחלונות פתוחים, בעוד הבּהמות (שטובות היו), הגידולים, הפירות והדגן והירקות מצויים בשפע מדיח ומפתה סביב־סביב – ואף־על־פי־כן לא נגעה בהם אפילו ידו של גנב עובר.

היינו באהלינו, הרחק במעלה הגיא, בלי שומרים, להוציא את הקוואס היחיד ששימש בדרך־כלל לפני הקונסול, אך לפעמים לא היה עמנו אפילו שומר מזוין יחיד זה כי לרגל העסקים צריך היה לשלחו למקום אחר (הקוואסים חוגרים נשק תמיד); והנשים והפעוטות שבחבורתנו טיילו בשעות מוקדמות ומאוחרות, קודם זריחה בבּוקר האפור, בצינת הערב או לאור־הירח בלילה, בכל מקום שם אפשר היה להתענג על מראה יפה מראשי ההרים או על ערוץ נחמד בין הבקעות.

לאחר זמן־מה שבנו אל טלבּיה שלנו – סמוך יותר לירושלים, אמנם כן, כי המרחק היה פרסה אחת בלבד בדרך, ולמעשה סמוך עוד יותר אל שער העיר וחומותיה; אך אנו חנינו בצלע־ההר הגלויה, וכאשר נסגרו שערי העיר וננעלו עם־לילה יכולנו גם להימצא במרחק עשרים פרסה, ככל שהדברים אמוּרים בהגנה, שכּן אפשר היה להרע עד בלי די עד שאפשר יהיה להעיר את החיילים הרדומים בפְנים.

וכאשר היה הקונסול צריך לנסוע לרגל עסקיו לחלקים²²⁷ אחרים של הארץ – לפעמים למשך שלושה או ארבעה שבועות רצופים – היה המחנה שקט ומובטח כבתחילה: לא צליל ולא ניע להחריד את האיש הגלמוד שאולי יישב לו בדמִי־הלילה לעבודה, או יעבור מאוהל אל משנהו – כל האהלים פזורים היו בשטח של שנַיִם או שלושה אַקרים, ולכן היה כל ביקור אצל זולתך בגדר טיול קטן – לא היו שומרים, לא היו משרתים חמושים בהישג־יד, לפעמים אף לא קוואס (שהרי לעתים קרובות צריך היה לשלחם בעניינים רשמיים), רק אורוותן זקן הישן ליד סוסיו וחמוריו; אף־על־פי־כן בעלות־ערך היו הבּהמות האלו, ואפשר היה להניח שהן עשויות להעמיד גנב ערבי בנסיון; אלא שמוּכּרות היו. בארץ ההיא סוסה טובה או אתון טובה ידועות כמעט כבעליהן, לפעמים עוד יותר, ובימים ההם לא היה גנב עשוי להעֵז להיראות עם אחת משלנו: אפילו ערבי מן הפראים לא היה מסתכן בטורח ובהוצאות אשר לבטח יבואו בעקבות תפיסתו.

הצד המופלא שבּכל זה היה שאכן היו גנבים בארץ – שחיו על גניבה ושוד – והיו אנשי־עוולה המסוגלים גם למעשי־אלימוּת, אך הם לא ראו להם לחכמה להפריע לנו, אף כי לא על הכל חסו, אף לא על כל האירופים, שהרי כפעם־בפעם שמענו על מקרי הטרדה של בני אומות אחרות.

שמה ויוקרתה של בריטניה היו בעת ההיא כוח לברכה, שוודאי אפשר היה לשמרו ולהרחיבו, ולנצלו לטובת המין האנושי, אילו יכלו בני־ארצנו לתאר לעצמם, ולוּ אך במעט, מה היה שוויוֹ; מה־רבים היו המסכנים והנדכאים שבשבילם היה הוא התקוה היחידה והמגן היחיד; מה־עצמו מלשער הברכות שיכול היה שימושו החרוץ והנאמן להצמיח, במשך עשרים השנים האחרונות, לנוצרים וּלכל זולתם בגבולות הממלכה התורכית.

אך מי יכול היה להזכיר לאומתנו כי השפעתה ועשרה פקדון הם בידיה למען ארצות שזכו פחות ממנה? מי מקרב כל התיירים שעברו בארץ־הקודש, להנאתם שלהם, מי מהם פנה ולוּ אף לשעה אחת לחקור־ולדרוש מדוע־זה, פרט למקרים נדירים עד מאד, לא ידעו אף שמץ עלבּון ופגיעה בעָברם בארץ לארכּה ולרחבּה? ומי מהם שהה, בעודו נהנה ממסעו, לשאול מה יוּתן לעשות למען אחיהם־לצֶלֶם בני דתות שונות – אחיהם הנוצרים בני הכּנסיות הקדומות? מי בהם קם לשאול אי־פעם על התיקונים והחירויות שהעניק השולטן לעמו? ומי נתן דעתו אף כהוא־זה לַשאלה אם הללו מוגשמים בצדקה? מי חסך אי־פעם חמש דקות מזמנו כדי להבין מה השגריר שלנו בקושטא עושה למען פתרון של שלום לשאלה המזרחית, למען התנערותה של תורכיה, למניעת ריב וטבח והשמדה הדדיים של יצורי־אנוש בעתיד, בתואנה של קידום הדת האמיתית?

בעת ההיא היה פתרון השאלה המזרחית לאֵל־ידנו. נטשנו אותה לאחר שנסתיימה מלחמת־קרים – אנוכיים בבוּרותנוּ ובאדישוּתנו – והלב נצבּט מפּחד שמא מאוחר המועד מלחזור, מלהרים את החוט שנוּתק, מלגאול אפשרויות שהתבזבזו.

אבל דבר אחד אנו יכולים וחייבים לעשות – שנהיה מוכנים ומזומנים לא רק לסייר ולהשתעשע בארצות קדושות; לא רק להוסיף דעת – ואם גם בנושאים מעניינים ומקודשים ביותר – ולהניח אחרי־כן ליושבי הארצות ההן שאין חושב על־אודותן, בבוּרוּתם או במצוקתם, “לעבור על־פנינו מנגד”, מתוך סברה שאין הם מענייננו.

חובה עלינו להקדיש מידה נאותה של מחשבה, התעניינות וזמן לבני־האדם בארצות המעניינות אותנו, ואז לא נאחר לברר לעצמנו מה אנו יכולים לעשות למענם, ואיך לעשות זאת.

יום אחד בחודש יולי, לאחר שהועבר המחנה שלי עם המשפחה למקומנו שליד ירושלים, ביקרו הפחה והמפקד הצבאי בחווה בארטאס, שעליה שמעו הרבה אלא ששום פחה ירושלמי לא ראה אותה מעולם. הוד־מעלתו הביע משאלה לבלות שם שעות אחדות, ודומה היה כי זו דרך נאוֹתה לחלוֹק לו תשומת־לב בתמורה על גילויי אדיבותו בזמן האחרון לגבי הרשות להיכנס למקום הקדוש בירושלים. אפשר היה כי החזיון של גן־עדן של גנים ובוסתנים, מקום שהיה כולו שממה רק שנים אחדות קודם־לכן, כפר פורח של בני־המקום בְמקום שם היו אך לא מכבר הריסות בלבד, ותשלום סדיר של סכום גדול במסים לאוצר השולטן ממקום שעד אז לא שילם מאומה (ופטוּר היה ממס על־פי דין), יחדיר אולי רעיונות מועילים על הנושא של השבּחת אדמות־שממה, מילוי קוּפתו של השולטן, והפיכת ילידים פושטי־בגדוד למעבּדי־אדמה, וכל זה בקשר לחריצותם של היהודים.

לפּחה נלוותה פמליה גדולה, לרבּות משמר של חמישים פרשים בלתי־סדירים (באשי־בוֹזוּקים), וכן שימשו לפני הוד־מעלתו שני ליצנים מקצועיים שבאו לעשות מלאכתם בשעשועי־היום. אחד, תורכי, חיקה את סימני־ההיכּר של תורכי כבד־ראש מן הנוסח הישן; משנהו, סורי, חיקה את אלה של עירוֹֹני מבּיירות, התקלס בניב דיבּורו, ביומרנוּתו ובהתפארותו היתירה על גבוּרתו האישית, ועל מעלליה בעָבר נגד הדרוזים, המתחלפות לסירוגים באימה ורעד בשמעוֹ כי קרבים הם לבוא ופניהם למלחמה. אחרי־כן העווּ השניִם העוויות מאוסות זה כנגד זה, הפילו איש את צניפו של חברו מעל ראשו, התגלגלו על הארץ וכו' וכו'.

לאחר מכן חיקה התורכי קוף האוכל אגוזים, התגרד בראשו ואחר כך חיפש ועלה על עץ־האגס, השתופף בין הענפים ואכל פירות; הוא הטיל פסולת־פרי אל תוך חבוּרת אנשי־המעלה למטה, ואז הורידוהו השוטרים הדמיוניים, לאחר מִרדף מגוחך, כדי להענישו על עבירותיו. דנו אותו שיוּשׂם סיר־בדיל על ראשו, והפחה ירה בסיר באקדחים טעונים צמר־גפן בלבד. כאשר ניתר הפושע בפחד התגלגל סיר־הבּדיל ארצה כאילו נפגע; הצופים נתקפו בולמוסים של צחוק כאנוסים על־פי חובתם, בעוד האסיר מעמיד פני איש נבהל, צורח ומתחנן לרחמים.

הצגה מעין זו היכּתה בתמהון את האיכרים הערביים הרציניים, שצפו במחזה.

האנשים האלה אוהבים להתגושש, לקלוע למטרה ברובים, להטיל משקלות, לכוון במקלעות ובאבנים בלבד. הם גם מלאים הוּמור ושנינוּת, אך לעולם אין שמץ קלוּת־ראש במנהגם. זאת אפשר למצוא רק אצל תושבי הערים, ואפילו אז לעתים רחוקות בלבד אצל מוסלמים.

בינתיים שוב היו ענייני חברון מאיימים, והמנהיג המורד עבד אל־רחמאן אל־עאמר היה, כפי שנמסר, מרחק שעתיים מאתנו בבית־עמאר. עוד שנים־עשר באשי־בוֹזוּקים נשלחו לסרוק בכפרים בחיפוש אחר אי־אלה בדווים בני־תעאמרה, כלומר אחר הענק צַף־אל־זיר (שאפילו בשבטו שלו הועמד מחוץ לחוק) עם חבר מרעיו המעטים, אשר לא מכבר חטאו בעבירות משוועות קצת יותר מכפי הרגיל.

לאחר זמן חזרו הפרשים והביאו עמהם חמישה איכרים, בטענה כי אלה בני־תעאמרה. אך בזאת אי־אפשר היה להוליך שוֹלל אותנו כאן בארטאס, שהרי לא רק את בני־תעאמרה הכרנו אלא גם את כל האיכרים בסביבה. אי־אפשר היה לשכנע אותנו כי אנשים אלה הם החוטאים האמיתיים. התברר שלאחר שהתפזרו האנשים נתפסו אחדים מבני־תעאמרה האמיתיים, אך לא האנשים שנדרשו. 

לאחר סיור בעמק הנֶעבד, ואירוּח הוֹלם בארוחה שהוגשה לפחה ובני־לוויתו, נשאו הכל רגליהם הביתה לעת בין־הערביים, תוך שהבאשי־בוֹזוּקים יורים באקדחיהם בעודם דוהרים אנה־ואנה ואחד מהם הצליח לקצוץ כמה מאצבעותיו שלו. אני חזרתי למחנה שלי והגעתי לפני בני־משפחתי, שאיחרו עוד יותר לשוב מבּיקור שערכו במחנה הבישוף האנגלי.

ביום השלישי לאחר האירוּח ירד חיִל גדול מבני־תעאמרה על ארטאס והם מתלוננים על כי נתפסו אנשיהם על־לא־עוול־בכפם ומאיימים להינקם חיש־מהר אם לא ישולחו הללו לחפשי.

משוּלם עלה על סוסו ובא אצלי. אני שלחתי בחזרה את מר רוג’רס, סגן־הקונסול שלנו מחיפה, שבּמקרה היה עמנו, ללווֹתוֹ בדרך שוּבו ולהסביר את העניינים לראשי התעאמרה. בדרך פגשו בבאשי־בוֹזוּקים ששוגרו שוב לתפוס את צַף־אל־זיר. חוזרים היו להודיע לפּחה כי נמלט הפּושע המדבּרה ליד ים־המלח. מר רוג’רס הלך לבית־לחם ומצא הוכחות מספיקות לכך שמיטיב הוא דווקא את לבּו ומתאכסן אצל כמה שייכים מוסלמיים שם. מיד שוּגר קוואס אחד ובידו מכתב המבשר לי את הידיעה, והלז הגיע אל אהלינו בשעה מאוחרת בלילה ועוררני משנתי למען אקבּלנו ואחזיר תשובה.

מר רוג’רס הגיע השכּם בבּוקר ואני ירדתי עמו ועם אנשַי אל הסראיה ובידי ידיעות מהימנות בשביל הפחה ועֵצה לשלול מיד את הפיקוד משני קציני הבאשי־בוֹזוּקים, שכּכה זילזלו בממוּנה עליהם, ולהביא את השייכים מבּית־לחם ירושלימה למען יתנו את הדין על התנהגותם באשר סייעו לפורק־עול ונתנו לו מחסה מתוך כוונה לסכּל את מטרות המשפט.

צַף־אל־זיר לא די שחטא לשלטון התורכי ולחוקיו אלא הוא ומרעיו גם השמיעו איומים כי יפגעו ברכוש ובאנשים – נתינים בריטיים – בארטאס.

הצעדים האלה ננקטו, אך כעבור יומיים הושבו הקצינים על כנם, בהסכמתי (קשה היה לוותר עליהם בשירות לעת הזאת), ובהתחשב בנזיפה שניתנה בפומבי ובהבטחתם כי ייטיבו את דרכיהם בעתיד.

השייך מבית־לחם שחטַא פחות מחבריו גם הוא שוחרר מבית־האסורים, אך השני, סלים שח’תוּר, חוטא ותיק בכמה וכמה מובנים, נעצר לעוד שבוע־ימים.

אז כינס הוד־מעלתו הפחה את חייליו במחנה ליד ירושלים, והם מוכנים לצאת חברונה מיד לאחר שיסתיימו העסקים הנחוצים עם סיר משה מונטיפיורי, שכבר תוארו קודם־לכן. 

חילו הקטן של הפחה יצא לחברון ב־27 ביולי, עם שני תותחי־שדה של פליז ועם שתי מרגמות של ארבעה אינצ’ים לפגזים; אך לפני היציאה הזמין הוד־מעלתו את כל הקונסוליות האירופיות לצרף אליו נציג מכל אחת מהן. לזאת נענו בנפש חפצה כי סברה היתה שהוא פועל על־פי הוראות מגבוהים ממנו, או שטעמים נכוֹחים אחרים יש לו לבּקשה הזאת. שאר הקונסוליות שלחו את הדראגומאנים שלהן, שהיו בני־הארץ; אך הואיל וסגן־הקונסול מר רוג’רס עדיין היה בירושלים ייצג הוא את הקונסוליה האנגלית, כמשאלתו המפורשת של הפחה. ב־5 באוגוסט באה פקודה מקושטא מאת הווזיר הגדול לתפוס את עבד אל־רחמאן חי או מת.

בהגיעו לחברון זימן הוד־מעלתו למחנה את השייכים של כפרי הסביבה. הללו של אִדנה, סמוֹע ותפוּח סירבו לציית מכל־וכל והצהירו כי לא ישלמו את מסיהם אלא על־ידי עבד אל־רחמאן על־עאמר, מנהיגם המקומי (וראש ההתקוממות הנוכחית); התשובה מן הראשון במקומות האלה ניתנה בעל־פה והנותרים נתנו תשובות בכתב. וכאן יש להסביר כי המבחן הרשמי לנאמנות לשלטון התבטא בתשלום המסים או בסירוב לשלמם כאשר נתבע הדבר על־ידי המושל.

או־אז הכריז הפחה על עבד אל־רחמאן שהוא מורד־במלכות ומינה על מקומו את אחיו, סלאמה, נזֵ’ר (מפקח, או ראש עליון) למחוז. דבר זה נעשה בכפר בני־נעים, מקום שם נמצא הקבר המיוחס ל“הנביא לוֹט”. הוד־מעלתו, ועמו משמר פרשים בלתי־סדירים, כינס את ראשי הכפרים במסגד ונאם לפניהם ברוח זו.

“אני ממוּנה על־ידי אדוננו השולטן, הממוּנה בצו האלוהים, ועל־פי דת האסלאם נמצא אני כאן כדי לפעול למען העניים והנדכּאים ולאכוֹף משמעת על־פי דת האסלאם. המַמרה את פקודותי מַמרה את פי השולטן, והמַמרה את פי השולטן ופורק את עוּלו איננו מוסלמי עוד. עבד אל־רחמאן אל־עאמר, הואיל והוכיח שהוא מורד במלכות, השלטון מנער חצנוֹ ממנו וסלאמה מתמנה על מקומו”. כאן קראו ראשי הכפרים, “אללה ינצוֹר אל־שולטן!” ומשמעו ינצור אלוהים את השולטן (וביתר דיוק: “יתן נצחון לשולטן”)!

הפחה המשיך, בפנותו אל הראש החדש –

“האם מוכן אתה, יא סלאמה, לקבל עליך אחריות לצייתנותם של האנשים האלה, ולערוב לכך שלא יבואו עוד במגע־ובמשא עם עבד אל־רחמאן אלא ירחיקו אותו מחברון וינַסו לקחתו בשבי?”

או אז הסתודד השייך סלאמה עם ראשי הכפרים לשיחה פרטית, ואחרי־כן נכנסו למסגד לוט להישבע שבועת אמונים על־פי מנהגם, ואחרי־כן הציג אותם לפני הוד־מעלתו כנתינים נאמנים.

אחרי הדברים האלה הכריז הפחה על פרס בסך 25,000 פיאסטר (קרוב ל־250 ל.) בעד תפיסתו של עבד אל־רחמאן.

משמר של 100 אנשי חיל־רגלי ושני תותחי־השדה היצוקים פליז הושארו בחברון להחזיק בעיר. אחרי כן עלה הפחה על אִדנה, כפר מצפון־מערב לחברון, עם שאר החיילים ועם שתי המרגמות. מאִדנה נשקף הכפר דוּרה, כפרו של עבד אל־רחמאן עצמו. הם הגיעו במפתיע לעת לילה, אך שם הוסיפו לחנוֹת ימים אחדים בלי עשוֹת דבר, ובזאת עוררו עליהם חיילי השולטן את לעגם של האיכרים המורדים.

מאז נכבשה הארץ בידי המצרים לא היה מעולם מרד של ממש נגד נציג השולטן, חוץ מאשר בחברון. הכפרים והמַטות קמו שוב ושוב להילחם זה נגד זה, וחלק מן המעשים האלה הלא הם מסוּפרים בפרשת־הקורות הזאת. היה אפילו צורך לדכא מהומות בכוח־הזרוע; אבל מחוץ למקרה של האיש הזה עצמו, עבד אל־רחמאן אל־עאמר (אשר נגדו הפעיל קוּבּרוּסלי פחה שנים אחדות לפני כן את חיל־הרגלים הירושלמי, אף כבש אז את חברון עצמה), תמיד הצהירו המורדים על נאמנותם לשולטן ולממשלתו וטענו כי רק נגד כמה יריבים חגרו נשק, או כדי להמציא תקנה לאיזו טרוניה.

עכשיו היה הענין רציני הרבה יותר.

והתהלכה בארץ רוח גוברת של ספק באשר לאחריתה של מלחמת־קרים בחוץ לארץ, רוח שהיתה מסוכנת מאד לבטחון הממלכה התורכית. זה חדשים רבים נמשך עתה המצור על סיבאסטופול. אשתקד שיערו הבריות שדי יהיה בשבועות אחדים לכל היותר להכריע את המבצר הזה, אבל הנה הגענו לחודש אוגוסט ופעולות המצור עדיין היו נמשכות לאִטן. אוהדי הרוסים בארץ חיוו דעתם שלעולם לא תיכּבש סיבאסטופול. היתה הרגשה שכאן בארץ־ישראל יוכלו הבּריות לנהוג פחות או יותר כאוות־נפשם, כי השולטן וענייניו מצבם אנוּש מכּדי שיוכל השלטון העות’מאני לתת דעתו בכלל על פלך נידח.

אשר לאנגליה ולצרפת, מצאו להם ידידינו הגרמנים – אוסטרים ופרוסים כאחד – פנאי והזדמנויות למכבּיר לומר לכל החָפץ לשמוע כי תמו ימי תפארתה של צרפת וכי אנגליה מעולם לא היטיבה להילחם חוץ מאשר בים. סיכום כל הדברים האלה היה שהממלכה התורכית קרֵבה אל קצה וכי ההתכתשות הכללית קרובה לבוא. אבל לא חסרו אנשים שמוכנים היו להוסיף על קשייהם של בעלי־הברית מהומה ומבוסה בארץ־ישראל. לכן חשוב היה הדבר מאין כמוהו שיקוּפד המרד הזה ללא דיחוי בעודנו באבּו, בטרם יספיק להתפשט בקרב מַטות האיכרים ולהקיף את השבטים הגדולים של הערבים הפראים מדרום וממזרח, אשר ממרחקים יריחוּ ריח בז ממש כנשרים בעוּטם על שדה־קטל. בהמשך המאורעות התברר כי עבד אל־רחמאן כבר ביקש את עזרתם של השבטים הפראים, וכי אמורים הם לפעול למענו בבוא הרגע הנכון.

בזמנו אי־אפשר היה להבין את העיכוב בהכנסת החיילים התורכיים לפעולה. לאחר זמן נתגלה שהפחה עדיין קצרה ידו מלאלצם לפעוֹל, וכי העיכוב היה חלק של קנוניה, שלטוב־המזל סוכּלה על־ידי סגן־הקונסול שלנו, מר רוג’רס. העיכוב הזה כמעט נתן לשבטים הפראים שהות להופיע בעורף הפחה וחילו הקטן.

בכפר אִדנה, שלפניו חנו הפחה וחילוֹ, היה מגדל או מבצר קטן, וכאשר החלו הפעולות כיוְנו החיילים את אש תותחיהם שוב ושוב נגד המגדל הזה. הדראגומאנים של הקונסולים האירופיים, שנלוו אל הפחה חברונה, לא היו כלל במקום. הללו של אוסטריה ופרוסיה נשארו בחברון; אבל הדראגומאן הצרפתי, וסגן־הקונסול רוג’רס, עדיין היו צופים בפעולות עם הפחה.

מר רוג’רס שׂם אל לבו כי מאחת המרגמות כוּונו שמונה־עשר פגזים נגד המגדל אלא שחברתה שותקת. מקץ בדיקה של רגע נתגלה כי הכלי השני יצא מכלל שימוש. הואיל והמגדל עדיין לא נפגע חרף המַטח של שמונה־עשר הפגזים, חשד עתה מר רוג’רס בסיבה הנכונה וקיבל רשות (אף כי אזרח היה) לכוון את המרגמה הכּשרה לפעולה. או־אז ירה בה הפחה בעצמו; הפגז פגע היישר במגדל, ועמדת־המגן העלובה נזוֹקה. כהרף־עין חשו החיילים קדימה ודגל לבן בידם, וסגן־הקונסול בראשם; נוֹרו בהם כמה יריות אך המקום נכנע מיד, וכתוצאה מן הכּניעה ההיא התמוטטה המרידה כולה.

אז קם צורך לחקור במַעל בשימוש התותחים ובהתנהגותם של החיילים הסדירים, שרק עמדו על עָמדם בלי לירות ברוביהם.

כאשר ביקש הפחה מן המפקד (האשם ביי – בּין־בּאשי) הסברים בנקודה האחרונה השיב הלז כי הגדוד לא בא מירושלים אלא כמשמר אישי להוד־מעלתו.

מדוע אפוא נטל לידיו את השבויים שנלקחו, והעמיד עליהם את זקיפיו למשמר? מדוע ירו בכלל במרגמות? ברור היה כי בפרטים האלה חרג מגדר תפקידו, אם אמנם היתה אמת בפיו.

כעבור זמן־מה לאחר המאורעות נודע לי כי לאחר הפּרשה, ובדרך שובו מאִדנה לחברון, גילה סגן־הקונסול רוג’רס כי רוביהם של אחדים מאנשי חיל־הרגלי לא היו טעונים כלל. הפחה חשד כי כמקרה הזה קרה את כולם, ובהגיעו למחנה ביקש את המפקד לירות ברובים במטרה אחת, דבר שגם יהיה בחזקת אש־שִׂמחה שיִשמעוה הכפרים שבסביבה. הלז סירב לעשות זאת; אבל בחשכּת הלילה נטענו הרובים ונורו יריות באויר.

אך דבר זה, עם כל חומרתו, עדיין לא היה הכל. חמישה ימים אחרי־כן (אף שחולה הייתי) יצאתי לחברון, מקום שם היו עתה הפחה והחיילים, לראות במו־עיני ולשמוע במו־אזני את המתרחש, שכּן בדינים־וחשבונות ששלח אלי סגן־הקונסול שלי יום־יום נמצאו לי הוכחות למכבּיר עד כמה היה המוראל של הפחה זקוק לחיזוק בשעת־חירום זו. משהגעתי הבּיע הפחה, לאחר ברכוֹֹ על בואי, את הערכתו לשירות העצום שעשה סגן־הקונסול שלנו ברגע הרה־גורל, ואחרי־כן מסר לי פרטים בסוד.

בתוך שאר דברים סיפר לי כי בפרק־הזמן שבּין בואו עם החיילים לחברון לבין המסע לאִדנה גילה כי לעתים קרובות המפקד הצבאי מחליף מכתבים עם המורדים – עבד אל־רחמאן ותומכיו. עד כמה הרה־גורל היה הרגע בו סייע לו סגן־הקונסול רוג’רס לירות את הפגז המכריע, ולהביא את הנצחון לממשלה, הסביר בהוסיפו כי לוּ נמשכו הפעולות רק עוד שעה אחת בלבד (כפי שנתגלה לו לאחר־מכן) כי אז היו ערבים מן המדבר, בעצה אחת עם חסידיו של עבד אל־רחמאן אל־עאמר בחברון ועם מורדים מן הכפרים האחרים, אמוּרים לכתר וללכּוד את 100 אנשי חיל־הרגלים עם שני תותחי־הפליז, שאותם השאיר להחזיק בחברון. או־אז הכרח היה לחזור ולכבוש בכוח הנשק את חברון החוצצת בין הפחה התורכי ובין ירושלים, שלא לומר מאומה על הרושם המוסרי שעושה היתה ברחבי הארץ כולה שבייתה של פלגת חיל־רגלים סדיר על־ידי השייכים המתמרדים ובעלי־בריתם הפראים. הפחה דיבר קשות על התנהגות הדראגומאנים של אוסטריה ופרוסיה (בני הארץ) שנשארו מאחור בחברון תחת שיהיו עמו ככל היתר, באִדנה, כאשר ביקש.

ראש־הלשכּה הצרפתי היה נוכח אז, ומחאתו של הוד־מעלתו הופנתה אליו כמו גם אלי. מר בוטא כבר עזב את ירושלים, כיוָן שנקרא פתאומית לעזבה; אבל ראש־הלשכה הצרפתי, מר לֶקֶה, מנהל היה את העניינים בינתיים, והוא היה איש מוכשר מאד.

הפחה חזר ואמר שאין ברצונו להעלות אשמה כלשהי נגד הקונסולים עצמם, אך הוא האשים את הדראגומאנים, שלדעתו נשארו בחברון במתכוון בעקבות הסכמה עם עבד אל־רחמאן. הקונסול האוסטרי ראה לנכון לתת דעתו על הפּרשה בבואו חברונה, ושם, במעמד הפחה ושאר אנשי־השׂררה, גער בפומבי בדראגומאן על כי סרח במילוי תפקידו – “נשאר לעשן מקטרות בחברון בזמן שהיה מצוּוה להילוות אל הוד־מעלתו הפחה”.

אפשר שהדראגומאן של הקונסול הפרוסי, גם הוא נוצרי מבני־הארץ אך פעיל במזגו הרבה פחות מחברו, נשאר בחברון רק מטעמי חברוּת וחריפות שכלוֹ לא עמדה לו לתפוס את המתרחש. מכל־מקום היה זה מקרה ביש שכּן תככים ומַעל פעלו פעולתם, וגרמנים פושׂקי־שׂפתיים עושים היו כמיטב יכולתם להחדיר את האמונה שכּל תקלה שתיגרם לתורכים תגרום נחת־רוח להם ולבני־ארצם באירופה.

ועוד אמר לי הפחה כי ביום מעשה אִדנה נתפס בין ההרים גמל נושא שׂק כדורים; והיו שאמרו כי המשלוח בא מן השייך של בית־ג’ברין – מוּצלח אל־עזיז.

מוצלח היה אחד השייכים שזוּמנו על־ידי הפחה, אך הוא לא הופיע גם לא שלח תשובה.

לשמע הדברים שלמעלה – בין אם נאמין לסיפור האומר שמוּצלח הוא ששלח את הכדורים ובין אם לא נאמין (היו טעמים לפקפק בכך) – הצעתי לפחה לשגר איזה אגא מהימן מן הלא־סדירים למקומו בבית־ג’ברין, למען יישאר מוצב שם ומדי שש שעות נשלח דין־וחשבון למחנה עד שייענה מוצלח. השייך מוצלח היה גם הנאזֵר (מפקח) של מחוז חשוב מאד השכן לזה של חברון.

כאמל פחה השיב ברוח־נכאים כי אין בכל חילותיו איש אחד אשר יוכל לשלחו בשליחות מעין זו.

כאשר שאלתיו מדוע לא אחז באמצעים הנוכחיים חדשיים קודם־לכן, כאשר נערכה מועצת הקונסולים, וכאשר לא הגיעו הקשיים עד משבר כגון זה שנתגלע עתה בחודש אוגוסט, אמר – “אתה לא הבינות את צרותי – שהרי לפחות מחצית מאנשי המועצה שלי שוחדו נגדי, אחדים מן הקונסולים הפריעוני, ומרגלים היו בכל מקום”.

המפקח־התושב התורכי של בית־ההסגר בחברון היה מתומכיו המושבעים של עבד אל־רחמאן, ובימים האחרונים מיאן לתת לתייר אירופי אחד מטען אחד או שנַיִם של אבק־שׂריפה לאקדחיו, כי לדבריו לא היה בטוח אם לא ישתמשו בהם נגד עבד אל־רחמאן אל עאמר; גם רופא גרמני אחד ניצב על אותו צד; ועל בן־מזרח אחד פיקח בשירותם של האוסטרים נאמר כי החליף מכתבים עם המורדים אפילו בהיותו במחנה הפחה – שני מכתבים הובאו אליו מאת עבד אל־רחמאן שלושה ימים קודם פרשת אִדנה – והשליח הטיפש, קצין הצבא הסדיר, הביא אותם היישר אל אוהל הפחה, מתוך סברה כי שם יימצא האיש שאליו הם מופנים.

אולם התככים סוכּלו עם כיבושה של אִדנה ועם שוב הפחה וחייליו חברונה במוקדם מכפי ששוֹער תחילה.

היתה זו דוגמה רבת־רושם להשפעת כיבושה של אִדנה על האיכרים בחבל נרחב סביבנו שבּעצם היום בו הגיעו החדשות אלינו בירושלים, כשהייתי מהלך ממאהלי בטלביה אל העיר, פגשתי במרומי־שדה במוֹדעי משכּבר, מנצוּר דֶבּסי (אחד מגיבורי בית־עטאבּ), ועמו עוד אחד, שבאו מבית־נטיף עד שם; הם נפלו לרגלי ובגודל אימתם ניסו לנשקן, בפחדם מן העונש אשר סברו כי עתה יבוא עליהם מצד חיילי המלכות על שהסתבכו במחלוקות עם עות’מאן אל־לחאם (בחורף אשתקד קודם בואו של הפחה הנוכחי לארץ־ישראל); ולמחרת היום פנו אלי עוד שני מנהיגים, ממרחק גדול יותר, לאותו צורך. כל־כך חששו מפני הסכנה הנשקפת להם עד כי אף לא ערבו את לבּם לבוא אל לשכּתי בתוך חומות העיר אלא ראו הכרח לעצמם לפנות אלי במרומי־שדה למען אשתדל בשבילם.

האמת היתה שהתיראו מחזרה על מעשיו של קוּבּרוּסלי פחה ב־1846, לאחר שהדבּיר את עבד אל־רחמאן מחברון.

התברר כי לא היה שחר לפחדם של האנשים האלה: איש לא שׂם לב אליהם, שכּן בעת המהומות האלו שקטו הם ומחוזותיהם.

אולם יפה היתה השעה לפחה שיטפל בעוז־החלטה בשייך מוּצלח (אחד המנהיגים שהוגלו ב־1846), והוא ביקש את מר רוג’רס שייצא ברכיבה לבית־ג’בּרין וייוָעד עם המנהיג. וכן עשה מר רוג’רס, בחברת קוואס אחד משלי, בוותרו על כל משמר של חיילים, והוא יעץ לו להישמע לקריאתה החוקית של הממשלה וללכת אל הפחה.

זה האחרון נימק את היסוסיו בעָבר בנימוק שידע כי המחנה, ואפילו כל המחוז המוליך שמה, מלאים אנשים שהם אויבים לו. עם זאת סמך מוּצלח על הבטחתו של פקיד אנגלי שאין לממשלה שום כוונות של מַעל ולכן הלך חברונה, בעוד הקוואס שלי הולך אתו להגן עליו מפני מַעל בדרך מצד איזה מראשי־הכפרים. אך עדיין התיחס האיש בחשדנות כה רבה אל הצפוי לו עד שבבואו בגבול המחנה כיסה את ראשו בכפייה, כי שיער שבכל רגע עשויים שייכים עוינים לירות בו. (אף־על־פי־כן לא פחדן היה השייך מוצלח, ובקרבות הרבה יצא בראש אנשיו). הוא נתקבל יפה, ונשא־ונתן, אך התירא להיכנס אפילו למסגד לשם תפילה; והפחה שלח אותו בחזרה תחת משמר של עשרים באשי־בוֹזוּקים, בעוד הוא עצמו מתחפשׂ כערבי בדווי. ואנשיו זבחו טלה להודות על שובו בשלום.

עד־מהרה בא אחריו הפחה אל כפרו והוא שילם לו את מסיו, וכך תמו כל הקשיים ביניהם, לשמחת הממשלה ולחדוות־נצחונה.

כל שאר הכפרים כבר נכנעו, והבטיחו להשלים את פיגורי־המס שלהם.

בתוך שבוע לאחר נפילת אִדנה החל הפחה בסיור במקומות שהתקוממו באחרונה ונשא דברו באזני הבּריות. ביוּטה (שבעיני עובר אורח אינה אלא מקום קטן ועלוב) שילמו האיכרים פיגורי־מס בסך 15,000 פיאסטר (מעל ל־120 ל.) וסייעו לחיילים להרוס את המצודות והמִתרסים הקטנים שלהם.

אולם לאחר השכּרון הראשון של השינוי במהלך העניינים נכנס הכסף למעשה אט־אט, כי הכפריים הפראים־למחצה החלו להבין את נימוסיו החביבים של כאמל פחה ואת נוֹעם הליכותיו. יחס חריף יותר היה משפיע יותר.

שני אחים של עבד אל־רחמאן אל־עאמר נתפסו והושׂמו במאסר על שניסו להונות את הממשלה בתשלום חטים, לעומת הכמות שמסירתה נשוֹמה קודם־לכן בפנקסי־ההכנסות. יש לזכור כי מחוז זה פורה הוא ביותר, וכל ראשי־הכפרים עשירים בתוצרת, בבקר ובכסף. עבד אל־רחמאן עצמו נמלט אל הערבים הפראים מעבר לים־המלח.

בעת ביקורי בן היומיים בחברון הזדמן לי לראות, אגב־אורח, את האסירים בכבליהם בבור־הכלא של הלאזארֶטוֹ. היתה זו כנופיה פרועה, גסה ואכזרית. היה בתוכם כושי אחד שקומת ענק קומתו. נוראות היו צווחותיהם בבקשם מחילה כל־אימת שעבר הפחה לעיניהם; ואף־על־פי־כן לא נענשו אלא במעצר בלבד; שום סכנה לא נשקפה לחייהם. אך הדבר שממנו יָראו, והוא שמפניו כל ההרריים בארץ־ישראל יראים יותר מכל, היה הרחקתם ממחוז־מולדתם; גם אם לא יקחוּם אלא עד מבצר עכו, לעשות שם תקופה ארוכה או קצרה כאסירי־פרך. בערב ההוא נערכה הצגה טובה של תחרות גֵ’ריד (או כידון) לעיני הפחה במחנה, ובה הציג הבעלים החדש את הסוסים וכלי־הנשק רבי־הערך שנלקחו מאחד מאלופי חברון ואשר נמכרו במכירה פומבית.

כאשר באתי להיפרד מן הפחה בביתנו נערכה מועצה בה השתתפו הוד־מעלתו, שנַיִם מחשובי האפנדים ממועצת העיר ירושלים, המופתי (חכם־הדת) מירושלים, ואחרים, ובהם הדראגומאן של הקונסוליה הצרפתית.

ראיתי בת אחת צעירה של האסיר הנודע – אִבּראהים, אח לעבד אל־רחמאן אל־עאמר – שהגישה בקשה בשם אביה, והיא האזינה לכל מהלך הדיונים עד שרמז מישהו כי מן החכמה יהיה זה להרחיקה. היתה שם גם בדווית אחת משוגעת. הניחו לה להישאר, שהרי המוסלמים רוחשים כבוד מיוחד למטורפים או למטורפים־למחצה; סברה היתה כי אין היא עלולה לפעול כמרגלת במעמד זה, שהרי הדיונים התנהלו עתה בתורכית.

אף־על־פי־כן לא יכולתי שלא לזכור את מקרה דוד בגת (מרחק פרסות לא רבות), כמסופר בשמ"א כא, 14.

לממונים עלי, ובכללם הקונסול־הכללי בביירות, מסרתי דין־וחשבון על התנהגותו של המפקד ביום אִדנה ועל ההאשמות הכלליות שהועלו נגדו, בתקוה שהוד־מעלתו המוּשיר (מושל כללי) והוד־מעלתו הסֵריעסכּר (מפקד ראשי) בדמשק ישׂימו לב להן, ולַמועד נמסר לי כי ישוגר קולונל תורכי לשם החקירות הנחוצות וכי עלי לבוא עמו בדברים. כאשר הגיע האיש, נתגלה כי לא הוטלה על הקולונל המשימה המצוּפה, כי על כן אמר לי ששלחוהו רק לחקור אם אמנם היה במצבה הקודם של הארץ כדי להצדיק את הצעדים הצבאיים שננקטו, וּלמרבּה־התמיהה אף סיפר לי שכאמל פחה לא שלח בעצמו שום דין־וחשבון על התנהגותו של המפקד. הוא הסביר זאת באָמרו כי תכניתו היא לספר זאת ביחידוּת לנציב, כדי שאפשר יהיה לחקור בדברים בלי לעורר שערוריה פומבית; זאת חרף ההאשמות הנזעמות שהשמיע באזנַי מרצונו החפשי – וחרף החלטתו הנחושה להביא את החוטא למשפט צבאי.

תמיד יש משהו כמוּס בחכמות השלטון התורכיות. אנשים פשוטים אינם יכולים לתפוס איך השליטה בשיטת “דוֹסטאנֶה” (בידידוּת) או “עקילאנֶה” (בשׂכל) יכולה להתמיד בכלל. היא לא היתה עשויה להצליח זמן רב לגבי אוכלוסיה אירופית; אבל במזרח העבדוּתי אכן מגלגלת היא את הדברים בלי להביא נזק רציני.

מקץ עשרה ימים (21 באוגוסט) ביקרתי שנית במחנה הפחה, לאחר שהלכתי חברונה להצטרף שם אל סיר משה מונטיפיורי, כפי שיתוֹאר בפרק הבא.

יום ה־22 בחודש היה יום החג המוסלמי הגדול, קרבן־בייראם, והפחה רכב בטכס ובמשטר אל מסגד־המכפלה.

כל אנשי־הצבא לבשו את מיטב מדיהם, והיו מברכים את הקצינים ואיש את רעהו בבּרכה התורכית, “צ’וֹק צ’וֹק יִילֵרידָה” (“להרבה, הרבה שנים”).

דגלים מתנוססים היו בעמדות הבאשי־בוֹזוּקים ובתחנת־ההסגר; תותחים ירו בשעות התפילות, ובין הזמנים ניגנה התזמורת. שייכים כפריים צעדו בסך בין החיילים וזולתם, בבגדים חדשים (ובכבדוּת התהלכו בם כאילו לא הורגלו אליהם); אותם שידם משׂגת הוליכו אחריהם עבדים שהחזיקו את מקטרותיהם כדרכם של אפנדים מן העיר; גם הם התחבּקו כאשר נפגשו, ולפחות מן־השפה־ולחוץ בירכו איש את רעהו ב“הרבה, הרבה שנים”, או בניב הערבי המקביל. אחד מקציני הבאשי־בוֹזוּקים הופיע בחליפת־מדים חדשה של כחול וזהוב. המפקד בא אצלי פעמיים, אך הואיל וזכרתי את אִדנה לא החזרתי לו ביקור.

בצהרי היום היה מִסקר שלם של חיל־הרגלים.

בשעות היום התאספו חבורות של מוסלמיות מחברון, כבשאר ימי־גנוסיה, מסביב לקברים שבּבית־הקברות הסמוך. (הפחה והמחנה היו במרומי־שדה דרומית לחברון, למרגלות ההר בצד ההוא).

קבוצה גדולה למדי של נשי איכרים התאספה מסביב לקברי האנשים שנהרגו באחרונה בקרב; לאחר שעשו שעה ארוכה בקינות הרגילות קמו הללו והביאו עצמן לידי השתוללות של שירה, ילֵל ומחול – תצוגה זו נמשכה שעות אחדות. דבר זה כשלעצמו איננו יוצא־דופן בהלוויות של אנשים מאותה שכבה. העירוניים הסכימו כולם כי זה שיוּר מחפיר של טכסי עבודה זרה מימי־קדם, המנוגדים לרוח הדת המוחמדנית. הפחה הקפיד מאד שלא להתערב.

שתי פרות נשחטו לפני הביתן הממלכתי, על מקום הכבשים הנטבחות בדרך כלל בחג הזה.

קבלת ביקורים והחזרתם היו עיקר עיסוקו של היום. משרתים וקוואסים באו, כמובן, בציפיה למתנות. בין הפקידים שבאו אלי לצורך כך היו שבעה מן הליצנים והמתופפים, המצוֹרפים אל חיל הבאשי־בוֹזוּקים. אחדים מהם קשרו זנבות שועלים אל מצנפות־העור שלהם, ולמנהיגם היתה מצנפת־שׂרד מקושטת צדפות ומראות קטנות, בנוסף לזנב־השועל מאחור.

בשעות אחר־הצהריים היתה תחרות בתרגילי גֵ’ריד בקרב הפּרשים הבאשי־בוֹזוּקים, לפני הבּיתן. היתה זו הטובה מכל אשר ראיתי מעודי.

הקונסול הפרוסי בא לביקור רשמי אצל הוד־מעלתו ממחנהו שלו, תחת האלון הגדול של סבּטה, הקרוי בפי העם אלון־אברהם, והוא גם ביקר אצל הרופא מתחנת־ההסגר, אשר במעונו החזיר הפחה ביקור רשמי לקונסול. סיר משה מונטיפיורי גם הוא ביקר אצל הפחה לכבוד החג.

נאה מאד היה המראה עם נטוֹֹת היום לערוב. המחנה כולו הפיק נקיון וסדר, וקווי האהלים הירוקים או הלבנים היו ערוכים במשטר טוב. מוזרה היתה תמונת הלילה מן הגבעות מעל לאורות המנצנצים, הנעים לפעמים, בתערובת של קולות כבושים; ובמרוצת השעות נשמעה קריאת ה“אזהרה” של הזקיף.

ביום־המחרת הייתי בביתי, במחנה שלי בטלבּיה שליד ירושלים, אך משם יכולתי עדיין לשמוע את אותות הבוקר והערב בירי התותחים של המחנה, כל זמן שנשאר בחברון.

אנשי בית־נטיף באו אחרי־כן להביע את הכרת־טובתם, משעה שבּרי היה להם כי אין בכוונת הפחה והחיילים לעבור במחוזם.

משלחת צבאית זו לחברון, עם כיבושה של אִדנה והעובדה שעבד אל־רחמאן נמלט על נפשו הרחק למדבר, הרימו את קרנו של כאמל פחה, ושמרו על שלום הארץ משך זמן ניכר אחרי־כן.

אין כל ספק שמרידה דרומית זו יכלה להביא תועלת ניכרת למפלגות אירופיות עוינות, אילו היו כאלו בקירבת־מקום. ואותם תושבים בארץ שרחשו רק רע לשלטון התורכי, והתאַווּ למיתתו הקרובה של האדם החולה, הפריזו בהערכתם שלהם, ובדינים־וחשבונות ששלחו, בחשיבותה של המהומה המקומית הזאת כל עוד נמשכה, ותקוותיהם נשארו מַעל כאשר בא פגז יחיד של תותח־הרים ושׂם קץ לפרשה.

אותה שנה לא היה שום מרד כללי בארץ־ישראל.

זה היה הישג גדול; ובינתיים אולי תפול סיבאסטופול והשלום ישוב על כנו. ראינו להאמין בכך, אף כי הקיץ עבר, יום אחר יום ושבוע אחר שבוע, ועדיין לא נלכדה סיבאסטופול; והנבואות כי לא תילכד לעולם גברו־והלכו והוסיפו ביטחה.

לא היה גרמני, ולא היה אדם שהאמין בחכמתם של הגרמנים, שיטיל ספק כי סופן של אנגליה וצרפת לנחול מפלה ובוֹשת־פנים; כי עתידה תורכיה ליהרס כליל; כי עתידה רוסיה לנצח.

מדי־פעם הביא עמו הדואר רק ידיעות על תקוה המוסיפה להידחות, על מאמצים עצומים, על ביזבוז חיים יקרים, על הוצאות־ענק בממון ובציוד; ובמרוצת החדשים הוגד לנו יום־יום ביתר סיפוק ובטחון כי אין לנו לצפות לחדשות טובות יותר – שמפּלתנו מתקרבת יותר ויותר. הקונסולים הגרמנים ניבּאו כל הזמן כי לא יהיה שחר למצור הגדול, ובפרט ידידנו האוסטרי פיצאמאנוֹ, שהואיל ואיש־צבא הוא ודאי שהוא “יודע על כך הכל”. ואנחנו נאלצנו להחשות, ולחכות.

החיילים אך הוחזרו ואנחנו קיוינו לשוב למנוחתנו והנה הוצפו הקונסוליות מבּול של שמועות והאשמות ישרות במיקח־שוחד ועיוות־משפט נגד כאמל פחה.

הקולונל־הנציב (גם הוא תורכי) הבטיחני אישית כי אמת הן, ואני דימיתי לראות בכך יסוד למחשבה שהמפקד, הבּין־בּאשי האשם, קנה את לבו.

ואז בא שייך של איכרים, שלא הכרתיו, והבטיחני כי הוא עצמו שילשל 80,000 פיאסטר (למעלה מ־700 ל.) לידי הפחה. כלום בזה שילם את פיגורי־המס שלו לאוצר? סיפור אחר הביא עירוני אחד על כך שהדראגומאן הצרפתי הניח שׂק כסף תחת כר הפחה בלילה. אך נדמה היה כי זה סיפור שאינו מתקבל כלל על הדעת, כי שיטת השיחוד הזכירה מנהגים אירופיים ולא דווקא מזרחיים. לא הוסבר למה־זה יתן הדראגומאן הצרפתי שוחד לעת הזאת, ולאיזה צורך. אם גם לא פיקפקתי שלעתים קרובות משחדים את הפחוות, סברתי אפוא כי לפי כל הסימנים סיפורים אלה באים מצדדים מעוניינים, עוינים לנאשם – מה־גם שבאו כולם בנחשול אחד ובאותה פתאומיות פסקו.

אולם דבר אחד ודאי הוא, שלא הוספנו עוד לשמוע על קלקלתו של המפקד באִדנה; זו שקעה בתהום־הנשִׁיה. לאחר פרק־זמן מהוגן, שלא להיראות כמי שפועל בחפזה, עזב אותנו באמצע ספטמבר ועבר לכהונה אחרת.

ועבד אל־רחמאן אל־עאמר לא נתפס לא חי ולא מת.

אולי ראוי שאזכיר כאן את גיוסם של אנשים לשירות בּקְרים בחיל־התובלה־היבשתית שלנו.

עד לזמן הזה לא הצליחו התורכים מעולם בנסיונות לגייס חיילים מקרב בני־הארץ. השירות בצבא היה, כמובן, מצומצם למוסלמים בלבד, שעל־פי תורת הקוראן ודתו רק הם כשרים להילחם למען האמונה האמיתית ורק הם ראויים להתכּבד ולזכּות בזכות לשאת נשק ולהשתמש בו.

איכרי סוריה היו קשורים לבתיהם ההרריים הרבה מכּדי שיהיו מוכנים להיכנס לצבא התורכי, ועד כה סבר השולטן כי אין טוב לו מאשר להזדקק במידה מעטה מאד לגיוס בכפייה. הגיוס הוא שהעלה יותר מכל את חמת האיכרים על השלטון המצרי בימי מוחמד עלי ואִבּראהים פחה, ואשר סייע להצלחת הצעדים שננקטו לגירוש המצרים ולהשבת הארץ לשלטונם של התורכים. כשנלקח איכר סורי לשרת בצבא נחשב הדבר פורענות גדולה ממש כמוות; ואף־על־פי־כן הרי בארצם שלהם היו שׂשׂים לקרב למדי, וחובבי־ריב מופלגים, אך תמיד בגבולות המחוז והמַטה שלהם.

אולם עתה נעשה נסיון לגיוס מתנדבים לשירות ספק־צבאי בקרים – לא בפיקוד קצינים תורכים. בספטמבר נשלחה אלי ועדה לגייס טירונים לחיל־התובלה־היבשתית, בקרים, בשירות האנגלים.

הנה כי כן הותקנו חיש־מהר שני דגלים מבּדים שהושגו בשוק – הדגל הבריטי, והדגל האדום העות’מאני אשר לו חצי־סהר וכוכב לבנים – והללו הוצגו לראוָה על שני מוטות מזה ומזה לפני לשכּת הקונסוליה אשר בה נוהלה הפעולה, ובמקום שם הוטל על איש אחד לפקח על ההרשמה. כרוֹֹז שוּגר לרחובות לקרוא למתנדבים; עוד אחד נשלח אל כפרי הסביבה. ארבעה אנשים התיצבו ביום הראשון, והשייך סעיד מנבּי־מוסא, קברו של הנביא משה כביכול, הביע נכונותו ללכת בעצמו לנבּלוס עם תוּפים ודגלים לאותה מטרה, ולפיכך נתן הפחה בידו מכתב אל המושל שם למען יעזרהו.

בלילה ההוא באו חמישים גברים משכונת המוגרבים בירושלים אל בית הדראגומאן היהודי שלי להציע עצמם לשירות, אך הם לא באו לקונסוליה למחרת היום להירשם כאשר הבטיחו. בינתיים צץ איזה סייג לרוח־ההתלהבות שלהם. חשד היה שהם וזולתם נרתעו אחור משהתברר להם כי החיִל לא יהיה מורכב מוסלמים בלבד; כי אנו קיבלנו הוראות לרשום אנשים מכל הסוגים ללא הפליה, ולשלחם לנמל יפו, למען ייבּדקו שם בדיקה רפואית ויוסעו משם כאשר תזדמן שעת־כושר להעלותם לאניה.

האנשים שקיבּצנו היו ערב־רב מוזר: כמה יהודים, מארוני אחד, ארמני אחד מפרס, פרוטסטאנט ערבי, איכר מוסלמי יליד־הארץ מבית־היני – אך משבא נזיר יווני השבתי את פניו ריקם מיד. כמה ילידים באו מנבּלוס (שכם) ומרמלה, אך לא כולם עברו את הבדיקה הרפואית ביפו.

לכל אחד ואחד ניתן מענק של מה־בכך, כדי שיוכלו לסיים את ענייניהם המשפחתיים, עד שהתברר לנו כי שנַיִם מן האנשים ערקו בדרך אל השפלה. אולם דלקו אחריהם וּתפסוּם.

הגיוס לא הצליח ביותר אצלנו, וכעבור שבועות מעטים הופסק.

האיכרים ההרריים שלנו אי־אפשר היה להניעם לעזוב את ביתם וללכת לארצות־נכר, וכה ספוגים היו מנהגים עתיקים, וקשורים ללבוש הילידים, עד שלא היו מוכנים ללבוש מדי־צבא, גם אם יהיה השׂכר קבוע והוגן, כסף אנגלי הניתן מידי שַלמים אנגלים; כי החיִל הזה החדש – ניסוי חדש כל־כך בהרבה מובנים – לא די שיהיו חייליו מבני כל הדתות אלא שקציניו אנגלים יהיו.

הטעם העיקרי להתנגדות לגיוס נבע מטיב השירות שנדרש מן הטירונים. לא היתה בו הכרת־הכבוד של שירות צבאי לכל דבר; חסר היה אופי הלחימה – המוסלמים העירוניים בחלו ברעיון שיתגייסו לשמש “נהגי־פרדים”, או אפילו שוטרים על נהגי־פרדים. נבצר ממני להודיעם אל־נכון על מלוא טיבם של התפקידים שיידרשו מהם. לא ידעתי אלא זאת שקצין־צבא אנגלי ירד כנציב בחוף יפו וכתב אלי לאמור שסמכות בידו לפנות אל הקונסולים בבקשה שיסייעו לו לגייס טירונים לחיל־התובלה־היבשתית, בפיקודם של קצינים אנגלים ובשׂכר מתקבל־על־הדעת שישולם קבע.

הקונסוליה האנגלית היתה היחידה שאליה פנה בקריאה לסייע לבעלי־הברית בגיוס זה. מקרב הנתינים האנגלים בירושלים הועמדו לשירות בקְרים, אם גם לא בחיִל הזה, שנַיִם מבניו של משולם, החקלאי בארטאס – אחד מהם התגייס כחובש – השני בסגל התורגמנים המזרחיים, אלא שמזגו הנלהב לא הניחוֹֹ בשום־פנים לשרת כאזרח בלבד. גם רופא אחד דגול, איש סקוטי שהתגורר בירושלים, מסופח לבית־החולים ליהודים של החברה הלונדונית, גם הוא פנה אל זירת המלחמה, וכמוהו כן גם איש־דת אחד אשר ישב זמן־מה בתוכנו ואשר עתה התנדב לעשות את חובתו בקרים כקצין־דת בצבא.

פרק עשרים ושמונה: מצב היהודים בירושלים ב־1885    🔗

מצבם של יהודי ירושלים בשנת 1855 השתפר בכמה מובנים לעומת השנה הקודמת. המחירים עדיין היו גבוהים מאד, ולקופות בתי־הכנסת עדיין לא באו תרומות מיהודי רוסיה ופולין, אף לא מאלה שבתורכיה שסובלים היו מן הלחץ שגרמה המלחמה. אך גם אם עדיין היתה המצוקה גדולה מאד ומתמדת, נעשו מאמצים שונים להקל ממנה. הנסיון שעשינו אנחנו לסייע לעניים לעזור לעצמם על־ידי שהמצאנו להם עבודה לעשותה עדיין נמשך ככל שהרשו זאת הכספים, אבל התרומות מאנגליה פחתו משעה שהניחו הבּריות כי הרעב תם וכי יהודי אירופה העשירים – הרוטשילדים והמונטיפיורים – אוספים כספים “לתמיכה בכל היהודים בארץ־ישראל”, כי באמת־ובתמים היתה הדעה שכך המצב.

אולם המעשים שאפשר היה לעשותם בסכומים שנתרמו אכן נעשו, ומספר היהודים שהועסקו במושבת־החרושת ליד ירושלים השתנה בהתאם לתנודות בקוּפה, החל בחמישים־וששה גברים ונערים וגמוֹר בחמישה או יותר. הכשרה חקלאית שיטתית לא היתה, כמובן, בגדר האפשר בתנאים כאלה, אבל ניתן עידוד מתמיד לרעיון של עבודה למען לחם־חוק. בוצעו כמה עבודות בבנייה ובשתילה; נדרך קצת יין, זוּקק קצת שמן. נעשו מטאטאים מקש שגוּדל למטרה זו, וגוּדלו יבולים קטנים של דגן, עדשים ופירות. הנה כי כן ניצלו אחדים מחרפּת רעב; ונרכשו נסיון ודעת רבי־ערך באשר לאדמה, לגידולים ולעונות, מתוך תקוה שבאחד הימים יבואו כספים ויאפשרו לנו להפיק תועלת מן הדעת הזאת ולתת עבודה לקהל השוקק שצבא על דלתותינו יום־יום.

בית־הספר ליהודיות, שנוהל על־ידי מיס קופר, נתן בינתיים תעסוקה בסריגה, תפירה וטוויה לנשים ונערות, שמספרן היה בין שמונים לששים, על פי מצב הכספים. חברת־הסעד הקטנה לנשים המשיכה בפעולתה בקרב העניים חסרי־הכל ברובע היהודי ונתנה כמויות קטנות של אוכל ומלבוש לאנשים שחלושים היו מכדי לעבוד בכלל. מוסדות אלה נבדלו מן המוסדות המיסיונריים, וקוימו במאמץ שבהתנדבות. חוץ מאלה פעלו המוסדות שנוסדו בשנה הקודמת על־ידי מר אַלבּר כהן מטעם משפחת רוטשילד. בכלל אלה היו בית־החולים, בית־המחסה ליולדות ובתי־הספר לנשים ונערות.

אך אם גם הגענו במאמצים השונים האלה אל כמה מאות מן השרויים במצוקה משוועת ביותר, נשארו אומללים לרוב שלא הוחש להם סיוע לרובע היהודים, שאלפי אנשים המוכנים לעבוד מתוך הכרת־טובה נמקים היו בו אט־אט ברעב. היקף המצוקה הזאת ועומקה נודעו בהדרגה רק לאלה מאִתנו שיכלו לבקר מעט בבתים.

הקטעים הבאים מתוך רשומות שנוהלו בעת ההיא יתנו מושג־מה מן התמונות אשר ראינו – תמונות, זאת יש לזכור, שהיו מעשה יום־יום.

הרעה היתה מושרשת ורבה מכּדי שיוּתן להעבירה מן העולם בהוצאה של כמה אלפי לירות על צדקה. המטרה בתיאור הדברים האלה איננה להביא מקרים יוצאי־דופן של סבל מופלג כדי לעורר חמלה אלא להראות מה היה מצבם הרגיל של היהודים בירושלים.²²⁸

בחדר אחד קטן דרים היו אב וארבעה ילדים, והרהיט היחיד היה תנור־פחמים ישן. ילדים נאספו סביב גל אבנים, זה היה השולחן היחיד. כיון שהתיתמו מאִמם, שיחקו הילדים ברחובות בעוד האב מנסה להביא להם לחם בעבודתו. עוד חדר, שסביב לקירותיו היה ספסל־אבן מוגבּה. כאן גרו שמונה נשים והרבה ילדים; ספסל־האבן שימש להם מיטה; חלון לא היה, רק דלת… קוּפת בתי־הכנסת שילמה את דמי־השכירות בעד המקום הזה כצדקה. באותה חצר התגוררו שלושים משפחות. היה זה סמוך למקום־המטבחיים הרועש בו שחטו את כל הבהמות לבשׂר לעיר. [סיר מ. מונטיפיורי הצליח לבסוף, כפי שנספר בהמשך הדברים, להשיג את סילוקה של קלקלה זו].

היהודים אין ידם משגת לשפץ את מעונותיהם; בעלי־הבתים המוסלמים אינם מוכנים לעשות זאת. דמי־השׂכירות היו גבוהים מאד, ועולים היו במהירות; הרובע היהודי היה מלא מפה־לפה. ההֶקדש השייך לקהילת הספרדים גם הוא סמוך היה למקום השחיטה. היה זה בית שבּו ארבעה חדרים ושני מזָווים. בחדר אחד התגוררו אחת־עשרה נפשות. אשה אחת מסכנה נמצאה בכמין ארון, או קיטון, בקיר, שחלקו חסום בקרשים; המקום הזה מידותיו היו לערך שלש אמות על שתים, וחשׂוּף היה לכל מזג־אויר. משוגעת אחת מסכנה, צעירה שידעה קרוא וכתוב, נמצאה במקום שאינו ראוי להיקרא חדר. היא לא קיבלה שום הקצבה מבית־הכנסת; איש לא דאג לה כלל. עוד אשה מסכנה התגוררה בחדר שאין בו חלון, שאוויר חדר אליו מבעד לדלת בלבד, והואיל וזו היתה תחת קמרון אפל היה המעון חשוך ביום ובלילה. איש אחד מסכן, שמצא עבודה במושבת החרושת אלא שלא היה יכול להשׂתכּר די מחייתם של ילדיו, נראָה שב הביתה בלילה ובחצנוֹ קליפות של אבטיח צהוב וירקות, שאותם ליקט בשווקים לארוחת הערב שלהם. זקן אחד, יודע־תורה ונשוּא־פנים, נמצא מתגורר תחת כיפת־השמיים, מקום שם הרשה לו שכן טוב־לב לישון בין ציבּורים של עצי־הסקה.

אחת היהודיות המסכנות, שהשׂתכּרה כמה פרוטות בבית־הספר של מיס קופּר, ולא היו לה אמצעים לכבּס את בגדיה המתוקנים היטב והבלוּיים למַעצבה, הלכה למרחץ הציבורי, מקום שם כיבסה אותם וניסתה ליבּשׁם; אבל אחדים מן הבלוֹֹאים הדלים נפרמו כליל ואי־אפשר היה לאַחותם שוב. שׂכרה הספיק לה בדוחק לקנות אוכל.

אלו הן עובדות מעטות, ויש בהן משום דוגמא למצב בו התקיימו המוני היהודים העניים בירושלים. תיאורי הרעב והמצוקה המופלגת ביותר ששׂררו בתוכם ב־1854 נתפרסמו ברבים, ובאנגליה ומחוצה לה תרמו יהודים ונוצרים סכום גדול של כסף לסייעם.

סיר משה מונטיפיורי ועוד אנשים בעלי־השפעה נתמנו על ניהול הקרן הזאת וחלוקת כספיה. חלק נשלח מיד לירושלים לסיוע דחוף. אבל הוחלט להוציא את החלק היותר גדול על מוסדות של קבע, והתקוה היתה שבאמצעותם יותן להביא הקלה של ממש למצבם של אחדים מן האנשים.

מה פלא שהיתה התרגשות בקרב היהודים כאשר שמעו כי סיר משה מונטיפיורי יצא לדרך לחלק סעד בתוך כל המצוקה הזאת. הבּריות לא הבינו את תכלית שליחותו לדיוקה. הרבנים אי־אפשר היה לקוות שיהיו שותפים להשקפות הנאורות המעדיפות הקלה של ממש לעתיד־לבוא על סיוע ארעי בלבד.

כאז כן עתה קשה היה ביותר לאדוקים ולקנאים שבּעם להבין את השקפות אחיהם הנאורים באירופה, ואת הטעמים שבגללם יעודדו הקמת בתי־חרושת מועילים שיוכלו הבריות להתפרנס מהם, גם אם בכך תקוּצצנה במעט השעות המוקדשות לתפילה וללימוד התורה.

אכן, רבים מן היהודים העשירים באירופה מעדיפים היו לעכב ולא לעודד את שיבת אחיהם לירושלים כל עוד אין תכנית מסודרת שעל־פיה יוכלו להשׂתכּר למחייתם. אבל איך אפשר להסביר לשומר־מצוות קנאי את הרגש הזה? בעיניו יהיה זה ממש שׂיא של פריקת־עול לרפוֹֹת מאיזה טעם שבעולם את ההתלהבות הממריצה אדם מישראל לעשות דרכו בחזרה לארץ־אבותיו, למען יבלה שם את שארית ימיו בתפילה, בתענית, בלימוד ספרי־קודש, בהשתדלות בעד כל ישראל, ולמען יטמון אחרי־כן את עצמותיו באדמה המקודשת בכל קדושת דתו.

סיר משה מונטיפיורי, שהוא עצמו מאמין בדבקוּת ובתום־לב בייעודה של אומתו לעתיד־תבוא, יכול היה להבין אל־נכון את הרגש המתואר למעלה. אולם ביקוריו החוזרים־ונשנים בארץ־ישראל שיכנעו אותו כי יש רק דרך אחת להביא ליהודים ברכה של ממש והיא לתת חינוך לכּל, ועבודה לאלפים הזקוקים לה, והמוכנים לקבל סיוע בהכרת־טובה, בדרך הזאת הטובה שבכל הדרכים. שנים רבות היתה תשומת־לבו של סיר משה נתונה לתכניות חקלאיות. בביקורים קודמים אסף הרבה ידיעות רבות־ערך, אך בפעמים הללו היו הצעדים שנקט מכוּונים בעיקר להקלת המצוקה על־ידי חלוקת צדקה.

לאחר שנעדרו שש שנים שבוּ עתה סיר משה והליידי מונטיפיורי לבקר בירושלים (יולי 1855) ועמהם תכניות למטרות מתמידות יותר מחלוקתן של נדבות־לשעה. כמה וכמה ידידים נתלוו אליהם.

כל היהודים שיכלו לרכוב או להלך ברגליהם יצאו לקראת התיירים בהתקרבם לירושלים. בהגיע החבורה למקום ממנו עיר־הקודש נגלית לראשונה מצפון נעצרו לתפילה קצרה – בלי שיפריעם משמר הפרשים, ששוגרו על־ידי השלטונות התורכיים והיו מתרוצצים אנה־ואנה במשחק גֵ’ריד ויורים ברוביהם ובאקדחיהם.

האהלים הוקמו למגורים מחוץ לעיר ליד עץ־האֵלה שבפינת המיידאן הקרובה ביותר לחומות, ובאותו מקום בו חנו סיר משה והליידי מונטיפיורי בביקורם בשנת 1849.

באותה עת חנה הפחה במקרה עם כוח צבאי למסע אצל עץ־האֵלה הנמוך יותר בפינת בית־הקברות ממילא, כלומר בקירבת־מקום, והתמונה כולה היתה רוֹגשת ביותר.

גם הפחה וגם הקונסוליה הבריטית העמידו לסיר משה משמר־כבוד של שוטרים וקוואסים, ודבר זה היה נחוץ בהחלט כדי לשׂים סדר בהמוני היהודים בעלי־הבקשות והמבקרים מכל הסוגים – כי סיר משה והליידי מונטיפיורי ידועים היו היטב בארץ, ואנשים מכל השכבות יצאו לחלוק להם כבוד.

מן השגרירות הבריטית נודע לנו כבר שסיר משה עתיד להביא עמו אי־אלו תעודות רשמיות. עתה מסר לי אותן. היו אלו פירמאן לבניית בית־הכנסת האשכנזי העתיק, הקרוי “החורבה”, ואיגרת וזירית המצווה על הפחה לסייעו בהגשמת תכניותיו למפעלי־החסד שבדעתו להקים.

וכאשר הוצג סיר משה, הוא ותעודותיו, רשמית לפני הפחה היה צורך במועצה של האפנדים של העיר, וזו זוּמנה לשמיעת קריאתו של פירמאן השולטן. נכבדים אלה בוששו להופיע, והוּגד לנו שהם מתפללים. כאשר באו, ולאחר חילופי־ברכות כדת, קרא המזכיר הרשמי את הפירמאן בקול. הפחה נתן את הדוגמה (שדומה היה כי הנותרים נוטים לפסוח עליה) ועמד, כנהוג בשעה שמשמיעים את נוסחו של פירמאן של השולטן; ובתום הקריאה הצדיע לאות כבוד. הוד־מעלתו הפחה לא חיסר שום סממן של תשומת־לב; ולאחר הקריאה בא הטכס הראוי, עם שפע נאומי־ברכה.

משם הלכנו אל הקסרקט להשקיף על החַרַם מן הגג ולערוך ביקור־נימוסים אצל המפקד בתמורה על גילויי תשומת־הלב שהעתיר עלינו. בצאתנו את הקסרקט התיצב משמר־כבוד שדיגל את נשקו. ידוע היה שמצוי ברשותו של סיר משה מונטיפיורי ה“נישאן” של מִסדר המג’ידיה, שאותו העניק לו השולטן, ואולי דבר זה הוא שעורר את המפקד לנהוג עם אורחו בכל גינוני־הכבוד. לא די שהוליך אותנו אל הכניסה אלא גם צעד לפנינו ברחוב הרחק עד לקשת “אֶקֶה הוֹֹמוֹֹ”, שמתחתיה היה האפיריון ממתין.

היה זה יום שיגור הדואר שלי לאנגליה ואני הלכתי אל לשכּתי בעוד סיר משה מבקר ליד “מקום הדמעות”, שהיהודים קוראים לו “הכותל המערבי” (של חצר בית־המקדש). במשך היום חזר האורח שלנו והביע את קורת־רוחו על כי עתה בשעה זו בא כנתין בריטי נאמן בין בני־עמו היהודים ושאר התושבים של עיר־הקודש.

יום המחרת היה הצום היהודי החשוב הידוע בשם “תשעה באב”, זכר לשני החורבנות הגדולים של בית־המקדש – הראשון בידי נבוכדנאצר והשני בידי טיטוס קיסר. יום־הזכרון הזה חל גם בעת ביקורו הקודם של סיר משה ב־1849.

מובן שאי־אפשר היה לעשות מאומה ביום אשר כזה, שעבר בהתיחדות ובתפילות לרגל מאורע נכבד זה.

וכאן יורשה לי להעיר על הלאומיות העזה (כמו גם על הקשר ההדוק של האחדות הדתית) המפעמת את בני העם היהודי בכל מקום, והמתגלה בעליל לא רק בקיום המצוות האלו הלאומיות, ואם גם לא הבּיבּליות (המצוּות משמיים), אלא גם בהנצחתה של לשון־הקודש שלהם.

בענין לא־מבוטל הסתכלתי באחד הביקורים שלי באהלי מונטיפיורי בבוא משלחת של היהודים הפרושים, וכאשר הוצגו הללו על־ידי ד"ר לֶווה שאל אחד הרבנים את הדוקטור, “האם עלינו לדבר בלשון־גויים?”²²⁹ ועל כך השיב הלז, “לא כי אם בלשוננו”. הדבר נעשה, והוא תירגם. הנה כך זכיתי בעוד הזדמנות, אחת מרבות, לראות עד כמה, בירושלים וברחבי ארץ־ישראל, הלשון העברית משמשת להם לשון חיה בשיחה בינם לבין עצמם, בבתי־כנסת, בערים, בלשכתי בירושלים כאשר פגשו יהודים ביהודים מארצות־מרחקים – מהודו, מקאליפורניה, או ממקומות אחרים; אפילו במרחבי־שדה ובצדי הדרכים בפי יהודים העובדים כחקלאים (עדיין נותרו אחדים מאלה בגליל).

ב־26 ביולי הכניס הפחה את סיר משה והליידי מונטיפיורי למקום בית־המקדש. היה הבדל בולט מאד בין הביקור הזה לביקורים המלכותיים הקודמים. זאת הפעם לא נכלאו האפריקאים השחורים תחת משמר כידוניהם של החיילים הרגלים התורכיים. אכן, משמר של חיילים חמושים צעד משני עברי קבוצת המבקרים להגנתם, והחיילים האלה הרחיקו כל אדם שעלול היה לפגוע בנו לרעה; אך לא נאסר על המוסלמים להלך ולהתפלל כהרגלם בחצרות בית־המקדש בעת ביקורנו. השעה שקבע הפחה היתה השכּם בבוקר.

על הקבוצה נמנו רק סיר משה והליידי מונטיפיורי עם ידידיהם ובני־לוויתם; וכן אני ואשתי, וסגן־הקונסול שלנו לחיפה, מר רוג’רס, ואחותו מיס רוג’רס; כן גם שני תורגמנים יהודים, אחד הקשור לקונסוליה שלי ומשנהו, התורגמן הרשמי של הרב הראשי, שנוכחו שניהם מתוך כבוד לסיר משה מונטיפיורי. הפחה ומפקד הצבא הנחו את האורחים בכבודם־ובעצמם, וגם השומר יורש־המשׂרה של המסגד, השייך מוחמד דנף, היה בנוכחים עם בניו.

הדשא שוב לא היה ירוק להפליא כהיותו בעת ביקורנו במקום באפריל, אבל הרושם הכללי נחמד היה הפעם אולי באותה מידה, באורות ובצללים של השכּמת הבּוקר. ועתה היו עתוֹֹתינו בידינו לסייר וליהנות במלוא המידה מן הדבר שבפעם האחרונה רק העפנו בו מבט בהתרגשות של ביקור ראשון וחרד.

שוב ראינו את האבן האומרת הוד־מלכות, ביקרנו במערה, שׂמנו אל לבנו את כל הקווים הנהדרים של האתר הזה שאין כדוגמתו למקדש־אל – ואחרי־כן עשינו דרכנו (בין הברושים והאגן בו מפכּים היו מים מבּריכות־שלמה) אל מסגד אל־אקצא, מקום שם קרא הפחה אל מוסלמי אחד זעוּף־פנים, שאַף שֶריף היה ולראשו צניף ירוק, שיִשאַב מים, והוא שאב אותם, צוננים וזכים, מן הבּאר העמוקה שבּכּניסה לאל־אקצא, למען ישתו סיר משה מונטיפיורי ואנשיו. באר זו קרויה באר־משה, ומוקירים אותה מאד.

הוליכוּנוּ גם למקומות שלא ראינו קודם, כגון המעבר המוליך בבטן האדמה מתחת לאל־אקצא אל השער הכפול, שעמודו גוש אחד וכותרתו כּפּת־תמרים, ואל שער־הזהב.

לבסוף נפרשׂו מרבדים במצוות הפחה על המישורת הגדולה תחת “כיפת השרשרת” הקטנה (הקרויה גם “כס־המשפט של דוִד”), ממזרח לכיפת־הסלע, למען יישבו אנשי החבורה וישקיפו סביב על הר־הזיתים והר־ציון, ויפושו בעודם מסיחים על המחשבות והזכרונות המעניינים ביותר שאותם מעלה המקום הזה. רוב אלה היתה להם נגיעה בבית־המקדש ובעבודת המקדש. נשמע רמז למזמורי התהילים של דוד המלך, הנוגעים בנושא זה.

כאשר נפרדנו והודינו לפחה על אדיבותו ועל הנימוסים האמיתיים אשר גילה בכל הסידורים, המליץ לפנינו להקצות לאפריקאים השחורים חלק גדול מן המתנות שיתנו לאנשים הקשורים במקדש; והנקל היה להבין כי יחס מעין זה יפיק רושם טוב ביותר בקרבּם מן הדרך שנזקקו לה, לעת הביקור המלכותי בעת האחרונה, כאשר נאסרו וחיילים תורכים הקיפום בכידונים שלופים.

אין לך דבר מפליא יותר מן הניגוד המוחלט בין מסיבות ביקור זה למסיבות ביקורנו הראשון, שנערך פחות מארבעה חדשים לפניו. היעדר ההתרגשות והחפזה שלמראית־עין, הנוחות והמתינות היו נפלאים, וכן השלמתם הגמורה של המוסלמים עם גזירות־הגורל. לכאורה ספק היה כמעט אם עלול מי מן השחורים, או מן המוסלמים הנראים בתחום המקדש, לשלוח בנו ידו לרעה אם תהיה איזו אפשרות להתקרב אלינו. מעולם לא היה גילוי בוטה יותר למידת ההשלמה וקבלת־הדין – עקרון־היסוד של האסלאם.

זאת הפעם, מוזר הוא לומר, באו הדיבּורים בגנוּתו של המאורע, שעניין כל כך את כולנו, מצד היהודים שומרי־המצוות היושבים בירושלים. הללו, כפי שכבר נאמר, יש להם דעות נמרצות מאד באשר לסכנה של חילול התורה הקדושה אם יהלך אדם בהיסח־הדעת מעל למקום בו הוצפנה; וכן בדבר איסור הכּניסה למקום הקדוש בטרם יטוהר כדת־וכדין מטומאת הגויים, וכאשר שמעו מה אירע היו בהם שהביעו את מורת־רוחם בלי לחסוך את שבט לשונם.

אשר לנו, גם רגע אחד לא יכולנו לפקפק בכך שבחכמה נהג סיר משה, ולטובתו האמיתית של עמו, כאן ובמקומות אחרים, בקבּלו את הכבוד הרב אשר כך העניק המושל התורכי לסיר משה מונטיפיורי כנציג הנכבד לבני־עמו היהודים וכמיטיבם ואיש־חסדם. הרחק היה אדם צריך לחזור אל דורות־עברו כדי למצוא מקרה בו נכנס אדם מישראל בפומבי ובטכס גדול אל תחום המקדש.

והאיש היהודי שזכה בדרך מופלאה זו בכּבוד המופלג, שאך לא מכבר הוענק זו פעם ראשונה לבני־מלכות, היה נתין בריטי אשר בא לארץ־אבותיו על־מנת לסייע לאֶחיו הסובלים ולרומם את מעמדם!

עתה נותר העסק האמיתי אשר לשמו בא סיר משה. בניית בית־הכנסת היתה משימה פשוטה, אבל צריך היה לרכוש אדמה להגשמת התכניות האחרות. העיקרית בהן היתה הקמת שורה של מעונות ליהודים נצרכים, בשים לב לכך שהרובע היהודי בירושלים היה מיושב בצפיפות מרובה; לזאת אמרו להוסיף בית־חולים יהודי, ומרפאה להקלת סבלותיהם של כל המבקשים. סיר משה ביקש גם להקים עוד כמה מוסדות לתועלת הכלל, כגון טחנת־רוח או אולי לתקן את דרך־המלך ליפו, משאלה נכבדה מאד אשר אחדים מאתנו הגישו הצעות לגישומה שנים רבות לפני כן. אשר לדבר הזה האחרון, נמסר לו כי הקונסול האוסטרי חושב על מסירת העבודה לחברת הלוֹיד האוסטרי, וכי כבר עובּדו תכניות לדבר הזה. לכן משך ידו מסלילת הדרך וקיבל את התכנית לטחנת־הרוח.²³⁰

איש יהודי עשיר, שזמן לא רב קודם־לכן נפטר באמריקה, הניח סכום־כסף ניכר לסיר משה ולעוד אחד מידידיו, שהיה בקבוצת המבקרים, לקידום תכניות אלו של גמילות־חסדים. ד“ר לֶווה ואנוכי סיירנו ברכיבה בשכונת־המוגרבים וברבעים אחרים בעיר לתור אחר מקום מתאים לבית־החולים ולבתי־ספר, ובמיוחד בדקנו אותו חלק של העיר הסמוך ל”שער־ציון" או “נבּי דאוּד”, אך לא יכולנו למצוא מקום מתאים שלא יצריך טורח והוצאות לרוב. מענין היה לראות בחזירתנו את הפגישה בין ד"ר לֶווה והרוורנד מר ניקולֵייסון, שאותו בירך הדוקטור בשלום כמוֹֹדעו בירושלים מלפני שבע־עשרה שנים, כאשר היה הלז התושב האירופי היחיד כאן.

כמה שוּנתה ירושלים בשבע־עשרה השנים הללו!

מחוץ לתכניות שהוזכרו למעלה, היה סיר משה מתאווה לקדם את משאלת־לבו משכבר לתת תעסוקה בחקלאות לפחות לאחדים מבני־עמו בגליל; והוא גם ביקש להניע את הפחה של ירושלים להרחיק מן הרובע היהודי את מקום השחיטה העתיק והמשוקץ לכל העיר – שמזיק היה עד מאד לבריאוּתם של בני־אדם, שקיים היה שם וצובר דם ואשפתות מאז כיבושו של הכליף עומר. הוא אכן העלה את הבּקשה ומבוקשו ניתן לו, כי לאחר זמן־מה הועבר פגע מצחין זה אל מחוץ לחומות העיר.

ובינתיים גמול כפוּי־טובה על כל חסדיו בעבר ובהווה גמלו לסיר משה אחדים מן היהודים האשכנזים, שמצויים בתוכם אחדים מן הקנאיים והחשוכים ביותר בבני־העם. המקורבים לרבנים חששו בכל עת לעודד תכניות לתועלת הציבור (מחוץ לתכניות למתן נדבות בלבד), מתוך ההנחה, שאיננה משוללת יסוד מכל־וכל, כי ברבוֹת הימים יבטלו סידורים מעין אלה את הצורך בתרומות־כסף מחוץ־לארץ ויפסיקו את זרימתן, תרומות שמעטים מחַלקיהן והם הנשׂכּרים מהן ביותר.

קנאֵי־הדת עוינים היו לתכניותיו, ואולי היו הם המכשירים בידי הקודמים. היו בהם כאלה שקצפו על פריקת־העול מצד איש יהודי שאינו עטור זקן ופיאות. הללו גם התלוננו על הכּניסה לתחום־המקדש בעודנו שרוי במצב של טומאת הגויים. כאשר הוסבר להם ההבדל בין מי שהולך לשם, כמו במקרה הזה, מתוך ענין היסטורי, לבין מי שהולך כדי לעבוד את האלוהים, נתלו בטענה כי קרוב הוא מאד לוודאי ש“ארון־הברית” (עם סִיר המָן ולוחות־האבן של התורה) טמון שם מתחת למרצפת, וכי על כן יהודי המהלך שם רומס ברגליו את התורה (“חלילה־וחס!”).

לזאת השיבו רבנים אחרים כי, אפילו נניח כי אמנם ארון־הברית עם הלוחות מוּצפנים שם (וכך מאמינים רוב היהודים, בהתאם למסורת קדומה), אי־אפשר לקבוע באיזה עומק הם טמונים שם; ומדיני התלמוד הובאה ראָיה שאין אדם אחראי לדבר הטמון אולי כך וכך אמוֹת (לא אזכור כמה) מתחת לפני האדמה.

בכל־זאת אכן הצליחו הקנאים להסית חרדים כפויי־טובה, שאחדים מהם אף הרחיקו לכת עד כדי הטלת חרם ונידוי על האיש הטוב בשלושה, כך נדמה לי, מבתי־הכנסת שלהם. אפשר מאד שהמוּשׂא הנאצל למשוּגת־רוחם לא ידע על פעולותיהם – איש לא סיפר לו, מן־הסתם; לי ידוע הדבר מפי עדים בפועל־ממש – ויש לקוות שכבר ניחמו בהם העבריינים על מעשיהם הרעים.

בתוך שאר תכניות של סיר משה מונטיפיורי היתה תכנית אחת לבית־ספר לבנות בתוך העיר, להורותן קריאה וכתיבה ותפירה; דבר זה כשלעצמו היה בגדר חידוש נועז לגבי עקרונותיהם ומנהגיהם של יהודי המזרח; אך במידה ידועה הכּה שורש, וכעבור שנים אחדות זכיתי לחזות בהתקדמות שהושגה במוסד ההוא.

אבל המפעל העיקרי היה רכישת האדמה מחוץ לעיר לבנות עליה את בתי־המחסה, המרפאה וטחנת־הרוח. לצורך זה השיג סיר משה מונטיפיורי חלקת־אדמה הגובלת עם דרך־המלך שמירושלים לבית־לחם אלא שעודנה מול חומות העיר (מפאת מערב) וסמוכה למַעין־גיחון. לצורך רכישה זו נכתב כתב־המֶכר על שמו שלו, אף כי לא היה נתין²³¹ תורכי, וזה היה חסד מיוחד־במינו שניאות לו השלטון העות’מאני, בהיות והרכישה נועדה לצרכי צדקה של קבע. גביית העדויות לחוזה, חתימתו וכו', כלומר המכירה ממש, בוצעו בקונסוליה הבריטית, אך הרישום נעשה כמובן, במַחכּמה הציבורית (היא היכל־המשפט המוסלמי).

כמה מן הביטויים בשטר־המכר היו משונים ומוזרים, כבשעה שהוא מדבר על “היתר השלטון העליון וכס הקיסר (יחַזק ריבון העולמים את חילו ועצמתו!)”; ובמקום שהקונה מתואר כ“סיר משה מונטיפיורי, בארוֹֹנֶט, האיש הנכבד מבני דת משה, וציץ שבט ישראל (בן לסיניור יוסף אליהו) שהוא אציל לממשלת אנגליה”; ושוב, מקום שם מוכרז כי המוכר מוכר “דבר שהוא קניינו שלו, שאותו קיבל בירושה חוקית מאמו, משׂוֹשׂ הנאווֹֹת, הגבירה ע’סוּן, בתו של המנוח חוסיין אגא אל־בּרבּאט”.

במכירת קרקע זו לזר ולשאינו־מוסלמי התחולל עוד אחד מן המאורעות המופלאים בקורותיה של ירושלים אשר שנה זו חזתה באחדים מהם – עוד צעד אחד קדימה במהלך העניינים.

סיר משה והליידי מונטיפיורי עם ידידיהם העבירו מיד את אהליהם לתחום האדמות שכּך נרכשו. כעבור ימים אחדים סוּמנו על גוש־סלע כבד, שהוא זווית בגבולו של השטח על הדרך, באותיות העבריות הגדולות מ"מ המציינות, כמובן, את השם משה מונטיפיורי. וכך שוב נרכש קנין עברי בארץ־ההבטחה לאחר הפסקה של דורות הרבה.

אחרי־כן יצאו אנשי החבורה מירושלים חברונה, אשר אליה העביר הפחה (מטעמים אחרים) את חיל־צבאו. הוא הבטיח לסיר משה כי, אם יוכל, ישיג לו כניסה לחַרַם או למקום הקדוש שם, הוא המכפלה, למען יתפלל על קברות אברהם, יצחק, יעקב, שרה, רבקה ולאה. אך בזאת לא היה הפחה בטוח כלל אם יצליח. אני הייתי שם כעבור יום או יומיים עם הפחה לרגל עסקי ומצאתי את סיר משה באהלים שניטוּ בתוך שדה קטן מהלך כחמש דקות מן העיר, בצד ירושלים; והוא הואיל להבטיח שאם יצליח הפחה במשׂאו־ובמתנו ירשה לי להילוות אליו אל המקום הקדוש, דבר שוודאי היה מסב לי קורת־רוח מיוחדת.

יום המחרת היה חג קרבן־בייראם הגדול של המוחמדנים, שאותו חגגו, כמובן, בפאר ובשמחה רבה. סיר משה נתן שתים־עשרה צאן מתנה לחיילים במחנה לכֵרַת־הערב שלהם, ועוד שתים־עשרה בבוקר, וכן נתן שתַיִם לאיכרים בעלי השדה והכרם אשר בהם חנה, בעוד מדורה בוערת שם כל הלילה והנוגנים מנגנים.

אמרו שאלפיים מבני הכפרים נאספו שם להשתתף בשעשועים, אך לא אוּכל לומר מניין באו כולם, שהרי הוקהלו בתוך פרק זמן קצר כל־כך. אם כה ואם כה, החינגה היתה גדולה והמראות מרהיבי עין.

ביום ההוא שבתי הביתה לירושלים, אבל אחרי־כן נודע לי כי הפחה קרא אל כל השייכים (הזקנים) של החַרַם לפעול בעצה אחת עמו למען רשות־הכּניסה אל הקברים הקדושים. אולם במהלך הדיונים סוכּלה עצתם כאשר התפרץ דרוויש אחד נזעם אל הביתן (כי לעולם אין לחסום את דרכם של אנשים מסוג זה) והמטיר חרפות וגידופים ללא הפסק על הוד־מעלתו, ובקרב העם שבחוץ עורר התלהבות כה רבה לצדו עד שההצעה נכשלה לגמרי, וכך הוכשל ענין שבו היו שיקולי ממון נחשבים פחות מכּפי הרגיל. אפילו “נישאן” (מִסדר) המג’ידיה מאת השולטן, שאותו עדה סיר משה, ונוכחותו של הפחה עם חיל־צבא רב־רושם – כל אלה לא הועילו מאומה במסיבות הנתונות.

דעתי שלי היא שלולא היתה זו העונה של חג־הבייראם, ולולא הוצגו אנשי־צבא לראוָה, כי אז לא נאספו דרווישים ושכמותם להפריע וההזדמנות לא היתה מוחמצת. יותר מדי הפריזו בהערכת משפטם־הקדום של העירוניים ואנשי־השׂררה בחרם עצמו, הגם שוודאי היו קיימים; ולא עוד אלא שאוּפתע אם אמנם עצם העובדה שהמדובּר באחד מבני ישראל, הנשען במידה ידועה על המרוּת התורכית, לא היתה מפלסת את דרכו של סיר משה מונטיפיורי אל המכפלה.

התושבים היהודים הרגילים בארץ, אפילו כאשר דיכאום המוסלמים והעליבום קשה, בכל־זאת היו הבּוּרים שבהם, ובמיוחד האיכרים, רוחשים כלפיהם מידה של פחד שבאמונה תפלה, וכאמל פחה אולי היה מוצא דרך להשיג את רשות הכּניסה בלי להיתקל בקשיים רבים מאלה שנתקל בהם בפתיחתו של החרם בירושלים לנוצרים.

אולם במקרה הנוכחי לא היה פירמאן מן השולטן, ולדאבון־הלב היתה זו עת הבייראם שנוח להסעיר בה את הרוחות.²³²

בביקור הזה בחברון הסתיימה עליית־הרגל של סיר משה מונטיפיורי לערים הקדושות, ירושלים וחברון, ב־1855, ביקור שהניב פירות לאחר־מכן, אם גם לדאבון־הלב לא זכה למלוא ההצלחה שראויה היתה להכתיר את מאמצי טבעו האציל והנדיב. לא דבר קל היה זה לצאת למלאכה כזאת בגילו, בשׂיא להט הקיץ במזרח.²³³

לא עקבתי, כמובן, אחר שפע הנדבות שנתן, אך הרבה הזדמן לי לשמוע ולשפוט על התכניות הברוכות שביקש להתחיל בהן.

הסתבר שהמפעלים הציבוריים אשר בא לקדמם יוגשמו בכספים שהופקדו בידיו, לרבות העזבון מאמריקה (שהוזכר למעלה) שהניח מר טוּרא.

אבל כסף בלבד לא היה מביא כמעט שום תועלת לולא הופעל בכוח יוקרת השם מונטיפיורי בקושטא ובשאר מקומות ובכוח יגיעתו האישית.

לפני צאתו קיבל סיר משה עצומה מאת דרוויש מוסלמי, נוטר קברו המפורסם של זבולון בן יעקב בגליל, שביקש נדבות וכספים לשיפוץ הקבר. לבּקשה צורפו כמה וכמה המלצות מאת רבני צפת, אך דומה היה כי ד"ר לֶווה וידידיו אינם בוטחים די־הצורך כי אכן הוולי הוא קברו של זבולון בן יעקב.²³⁴

פרק עשרים ותשעה: חגיגות־שמחה בנפול סיבאסטופול    🔗

הגיע הזמן לסיור־הבקורת השנתי שלי ברחבי הארץ, שבמהלכו הושם לב להרבה פרטים באשר למצבה של הארץ ולמאורעות התקופה המיוחדת הזאת.

בהעלותי קווים לפרטים האלה מובן שכאני פוסח, כרגיל בתיאור מסעותי, על העסקים הקונסולאריים שהוליכוני ממקום למקום. כן גם אפסח על תיאור מקומות ונופים הידועים היטב.

עזבתי את המחנה שלנו בטלבּיה ב־14 בספטמבר, ונלוו אלי אחיינית אחת ועוד גבירה אנגליה, שחפצו לראות את הארץ.

לפי הלוח המערבי (והלאטיני) חל יום היציאה בחג־הצלב – “יום הצלב הקדוש”. זהו חג מיוחד מאד בקרב הנוצרים המזרחיים. אולם המשתייכים לכנסיות המזרחיות מאַחרים שנים־עשר יום בחג הזה, בשל התנגדותם לשינוי הנוסח בלוח.

אפילו האיכרים המוסלמים מחשבים תאריכים מסוימים לצרכי חקלאות על־פי “עיד אל־צליבּ” הזה, הוא חג־הצלב. כל הנוצרים הלאטיניים בירושלים חוגגים היו בעת צאתנו. כשהגענו לכפר קריית אל ענבּ יצאו חאג' מוצטא ובשיר אבו־גוש לקראתנו וכיבדו אותנו בשֵרבּט וקפה בצל עץ־זית. אחרי־כן זכרתי שאכן קרוב העץ מאד לקבר האחים הנרצחים, מושלי לוד ורמלה, שנהרגו ב־1844 בידי משפחת אבו גוש. אולם זמן רב עבר מאז, והשנה שקטוּ בני אבו־גוש מאז שביתת־הנשק של בית־עטאב.

ברמלה התארחנו אצל משפחת בני־הארץ שאחד מבּניה, הוא בעל מחצית הבית, היה סוכן קונסולארי לפּרוסיה ולארצות־הברית; השני, בעל המחצית השניה, היה סוכן לאנגליה ול“מלך־המלכים” בפרס; סמליו של זה האחרון מצוירים היו על לוח במקום בולט שבּבּית – ארי רובץ ושמש זורחת על גבו, וחרב ממש בכפּתו הימנית.

כאן היה עלי לקרוא באזני הקאדי (שופט) המוסלמי את ההצהרה מטעם ממשלת אנגליה על גיוס טירונים לחיל־התובלה־היבשתית, ולזאת הובטחה כל שימת־הלב הראויה. הקולונל הבריטי שהופקד על שירות זה כבר הורה לסוכן שלנו כאן לגשת לפעולות הגיוס. הסוכן שלנו הניף את הדגל האנגלי והקוואסים של המושל המוסלמי ירו יריות־כבוד ברוביהם חסרי־הערך.

התהלוכה עברה על־פני הבית ובה ערב־רב של ילדים מוסלמים המלווים את השייך של הנביא ראובן בצאתו את העיר. הלז מוליך היה עמו מחסן של צרכי משק־בית וכו' על גבי גמלים – והוא רכב על גמל בראשם, מכוסה כמעט כולו סדין ירוק־כהה, שכפעם־בפעם נופף בו לתרועות הילדים, בשעה שראו עיני כי לפי כל הסימנים לא היה האיש אלא איכר מזוהם סתם.

ביפו עגנה אניית־הקיטור הצרפתית ואליה עלה הפטריארך הלאטיני של ירושלים בדרכו לביקור בקפריסין, שהרי אותו אי כלוּל במחוז־כהונתו.

כאן, בתוך שאר ביקורי־נימוסים, היה עלי לקבל את פניו של המפקד התורכי החדש לירושלים, שבא להחליף את המפקד שעשה לו שֵם בחברון ובאִדנה. המפקד הזה בא מאֶרזרוּם, והקונסול שלנו ביפו אמר לי כי אפשר לסמוך עליו שיהיה נאמן בשירותו לשולטן.

ביפו עדיין היתה אותה קלקלה נושנה שלא באה על תיקנה – עדיין היה לעיר רק שער אחד, אף שהמסחר והתנועה גברו במקום כל כך. בשער היחיד ההוא צריכים היו לעבור כל נוסע וכל גמל ופרד טעוּני משא. במשך השנה כבר נהרגו שני אנשים על־ידי גמלים שמשאותיהם המזדקרים פגעו בהם פתאום בהסתובבם בפּינה החדה. חזור וחזור הוגשו בקשות לקושטא בנידון, אך לשווא. שנים אחדות קודם־לכן אף הביעו תושבי יפו את נכונוּתם לאסוף כ־150 ל., סכום מספיק בהחלט לצורך זה, לפתיחת שער שני בחומה, או ביתר־דיוק לפתיחתו המחודשת של שער ישן לפאַת היבשה, דבר שיהיה נוח במיוחד לרחוב החנויות החדש; אך לא! זו תהיה תכנית פשוטה ומועילה מכּדי שיקבלוה השלטונות. נשלח מפקח, והוא מסר כי שער חדש אולי יהיה בו להועיל אלא שצריך הוא להיות מצד הים – דבר שלא היה נוח למסחר – וכי ההוצאות תגענה לכדי 30,000 פיאסטר. זאת לא היו התושבים מוכנים לתת בעד דבר שלא יביא להם כל תועלת; הממשלה לא היה לה דבר לתתו – וכך לא נעשה מאומה משך עוד שנים רבות.²³⁵

פעם אחרת מחה הצבא לפני השער העליון נגד פתיחת שער שני בנימוק שיפו היא עיר בצורה. אי־אפשר היה להעלות על הדעת תירוץ מגוחך יותר מזה, שהרי בכל עת יוכל ילד (על־כל־פנים ילד הלבוש בגדים אירופיים) לעבור בקפיצה את החפירה בכמה חלקים של אשנבי־הירי שאין בהם רובים. אכן, אלה הם ביצורים!

באניית־הקיטור הנוסעת דרומה יצאו שני סוחרים לונדוניים למצרים. הם באו ליפו ברצוֹתם להמשיך בדרכם ירושלימה; אך הואיל ובמפתיע נעצרו בתחנת־ההסגר שוחררו רק ביום ההוא, ועתה לא יכלו למצוא שהוּת להשלמת חפצם.

בהיותי ביפו פגשתי בתהלוכת־הלוויה יהודית לרב שמת בחולירע במשך היום. נראה כי שלושה רבנים הגיעו באחרונה מאלכסנדריה, והרב שעתה נפטר היה הרב הראשי לגיברלטר.

בן־לוויתנו, אדון אחד מבּני המקום, תמהּ למראה ההלוויה הזאת, ואמר כי בכל ימי־חייו לא ראה מעולם יהודים נקברים באור־יום אף לא שמע כזאת. המנהג הרגיל היה לשלם לשומר־השער למען ירשה להם לצאת את העיר באמצע הלילה, וזאת מחשש פן יוציאו מוסלמים או נוצרים את המתים מקבריהם. היהודים בירושלים אין להם דאגה כזאת.

המלווים והקהל מזמרים היו בעברית, והואיל וכבר היתה השעה שעת בין־ערביים היה פנס הולך לפניהם.

מיפו המשכנו בדרכנו לאורך החוף, ותחנתנו הראשונה היתה בקיסריה, מקום שם נתקעו האהלים על שפת הים, סמוך להריסות מימי הורדוס, בליל־כוכבים צח, בעוד מילמולם החדגוֹני של הגלים מתגלגל אל החוף כשיר־ערש לתנוּמותינו.

למחרת היום עברנו את טנטוּרה ועתלית, ובשקוֹע השמש הקפנו את צוק־החוף של הכרמל והגענו לחיפה, מקום שם נשארנו ימים אחדים שבּהם הזדמן לגבירות לראות מלבושי־חג של איכּרות השונים מאלה של ארץ־הדרום הרחוקה; לקראת חתונה שעמדה להתקיים בטירה יצאו כל הנשים או כמעט כולן יחדיו בתהלוכה לחיפה, לקנות שׂמלות ועדיים לכבוד המאורע, והן חזרו בשורה דומה כשהן לובשות את השמלות החדשות, שצבעיהן עליזים מאד, ושרוֹת במקהלה בדשדשן חיש בדרך. עוד קבוצה אחת דומה מכּפר אחר עשתה כמעשה הזה לאחר יומיים או שלושה, אך חזרה לנגינות תוּפים וחלילים. גם תהלוכת־הלוויה עברה לפנינו אל בית־קברות סמוך, בעוד הנשים מכות על שדיהן ומייללות אך מתעכבות בריחוק־מה עד שיחזרו הגברים אליהן מן הקבורה.

מצוק־החוף הקטן שעליו עמדה פּוֹרפיריוּם הקדומה אספנו שברי שיִש פורפיר verde antique²³⁶; אך עתה אין המקום אלא גל־חרבות, “נטול־צורה וריק”. אולם בממלכת הצלבנים הלאטינית היה בישוף במקום, ותואר זה עודו נשמר ברומא והוא נחלת אחד שַמשי־הכּנסיה של האפיפיור.

כרגיל נתלוו לעונת־שנה יפה זו ים רוֹגע וצבעים מקסימים בנוף; אולם בהר־חרמון הרחוק לא נראתה עוד “כיפת השלג” המופיעה משך חדשים אחדים בשנה. הצילצולים הקבועים של פעמון־המנזר על הר־הכרמל היו ערבים לאוזן.

ביום־הראשון שמענו גם את הפעמונים מן הכנסיות ואת הלמוּת מטילי המתכת הקרויים נאקוּס, שכּאן כבירושלים עודם משמשים לנוצרים המזרחיים חֵלף פעמונים.

משם לעכו, ושם היה מעמד־הדברים מוזר מאד; כי המבצר הממשי היחיד שבכל ארץ־ישראל (אם אמנם מבצר הוא זה) לא היה בו חיל־מצב כלל: אף חייל אחד לא היה שם, כולם נשלחו לזירות־מלחמה במרחקים – לקרים או לאֵרזרוּם. הדבר היחיד הדומה להגנה צבאית מחוץ לחומות־האבן ולתותח העגום, התגלם בחצי תריסר האיכרים שלוּמדו לירות, בעת הצורך, יריות־כבוד בתותחים הגדולים. אנשים אלה קרויים טוֹפּצ’ים, מלה תורכית, שבדוחק אפשר יהיה לתרגמה, בלי לפגוע בשׂכל הישר, “אנשי־תותחים” לגבי האנשים האלה. גם מצחיק היה הדבר, בעָברי על־פני הקסרקט, מחסני התחמושת והסוללות, כאשר נלוָה אלינו אחד הטוֹֹפּצ’ים האלה לתת לנו הסברים, בעוד שלושה אחרים רצים במעברים תת־קרקעיים ממצוּדה אחת אל משנה, להקביל את פנינו בכל אחת מהן ולדגל נשק בשתי החרבות היחידות אשר ברשותם. כך היה מצבה העזוב של עכו בספטמבר 1855.

הצביעו לפנינו על המקומות שבהם פרץ בוּאוֹנאפּארטה פרצות פעמיים או שלוש ב־1799, ועל אותו מקום בכּיוון ההפוך שבּו עלה הארכידוכס הנוצרי בחומת־הים והציב את דגלו על סוללה, בטרם יוּנף הדגל האנגלי על מוט־הדגל הראשי בהרעשה של 1840. המעשה לא דמה בדיוק למה שעשו האוסטרים בחברתו של ריצ’ארד לב־הארי, בריחוק־מה מאותו מקום עצמו. צריח המבצר, הקרוי קַצר אל־דהבּ, השייך לחַרַם של ג’זאר פחה הזקן, עודו מתנוסס מעל למצודה הישנה ההיא, אך שניהם פוצפצו כהלכה בידי תותחים.

עברנו על־פני התל של לב־הארי ושל בוּאוֹנאפּארטה בדרך אל גני בהיג’ה, לשעבר ארמונו של עבדאללה פחה, שבּהם ביתנים ריקים אך גם ברושים נשׂגבים ועצי־הדר ניחוחים שבּאור־ירח מלא נשתקפו באגן־מים נרחב הספוּן שיִש; התמונה היתה נחמדה להפליא. רכוש זה עבר עתה לידיו של נוצרי מבני־המקום, שהיה משפּצו ומרהטו. הנה כך השתנו הזמנים.

על חוף המפרץ ראינו בשוּבנו, ליד הים עדין־האדוָה, כמאה גמלים רובצים ליד חומות המבצר למנוחת־לילם ומורי־דרכם הערבים רובצים ביניהם; משׂאם היה תבואה שהוּבאה מלב הארץ ליצוּא בשביל הצבא.

בבוקר הגיעו עוד חמש־מאות גמלים נושאי אפסניה מאותו סוג, ואסירים עבדו באזיקים ליד השער כאשר עברנו על פניהם.

בח’אן נקוּרה (בעלוֹתנו צפונה על־פני צוק־החוף הלבן) פנה אלינו נוצרי אחד לבוש נאה מבני־המקום ומשרתו משמש לפניו; התברר כי היה זה המזכיר של עלי בק, המוכתר של תבּנין (מוסלמי, כמובן), ובשם אדוניו ערַב את לבו לבקש אותנו לבקר בטירה שלהם בין ההרים, כי האיש שאירחָנו שם קודם ב־1853, חמד אל־בק, מת.

בצור ב־27 בספטמבר – לאחר שביקרנו בשׂרידי המקום הזה המהולל בימי־קדם, במיוחד בשרידי הכּנסיה בה הטיף אֵבסבּיוּס בזמנו שלאחר־מכן היתה הקתידראלה של ויליאם איש־צור, ולאחר שרכבנו אל קבר חירם חוצה לעיר – בא הדואר מאירופה והביא לנו את הידיעה על כיבוש סיבאסטופול בידי בעלי־הברית. סוף כל סוף!

הוחלט על תאורה כללית. בלילה הוּאר השוק ובבית־המכס סימלה מסגרת־עץ, שעליה תלו פנסים, את חצי־הסהר והכּוכב העות’מאניים.

האניות העוגנות הוארו אף הן בפנסים, שאורותיהם נכפלו על־ידי הבּבואה במפרץ הרוֹֹגע, והרושם היה נעים למדי. בחצרות של כמה מן הבתים היו מדורות, ואקדחים פלטו “יריות־שמחה”, כביטוים של הצרפתים, בעוד צעירי העיר מתהלכים ברחובות בשירה או בצעקות “אֵל ינצור את השולטן!” (אללה ינצור אל־שולטן). בבית הסוכן הקונסולארי הבריטי, בו היינו מתאכסנים, נאספו כל נוֹגני צור תחת סוכּת־הגפנים הגדולה ועמהם כינור, טנבורית ותוּפים. הטוּפֶנקצ’ים של המושל (שוטרים או ז’נדארמים) ירו יריות־כבוד בחצר כשעברנו בה לארוחת הערב. אפילו מוט־הדגל שלנו הואר במחרוזת של מנורות המשתפלת מראשו אל גג הבית.

ככה חגגו בצור את נפילת סיבאסטופול. נשארנו עוד יום אחד למנוחה ולענייני עסקים.

למחרת הגענו בשעה מאוחרת לצידון, עיר גדולה בהרבה מצור בִתָה, אף כי שתיהן ירדו הרבה מגדוּלתן בימי־קדם. התאכסַנו בביתו של סגן־הקונסול. המשפחה מוֹצאה ממַלטה.

גם כאן בצידון חוגגים היו את נפילת סיבאסטופול בשמחה ובמצהלות, ולאחר חשכה יצאנו לראות במחזה ועברנו בסך בשווקים בכל תפארת הקוואסים שיכולנו לגייס. המנאָרוֹת וביתו של המושל התורכי היו מוארים במנורות; והחנויות, שבימים כתיקנם הן נעולות בלילה, פתוחות היו עתה – אך לא לשם מסחר, כי מקושטות היו בסחורות מרהיבות־עין (בעיקר בדי־משי כאן בצידון, מקום שמרבּים לגדל תולעי־משי, כמו גם בלבנון ליד החוף) ומתרוננות באורות הפנסים. הבעלים במלבושי־חג ליהגו זה עם זה במקום הצר, ונוגנים ניצבו בקרנות הרחובות.

בית־המכס הואר באורות עליזים מאד, וליד סגנוּת־הקונסוליה של סארדיניה מצאנו והנה הרחוב עטוי חוּפת שרשרות צפופות של פנסים; וכאן ישב האדון הזקן, סגן־הקונסול עצמו, יחד עם המושל המקומי ומושל צור (שהגיע ביום ההוא אחר־הצהריים), והם מעשנים טבק משובח־במיוחד של ג’בּייל ותזמורת נוֹגנים מנגנת להם.

בבתי־המשמר ליד שערי העיר הבעירו החיילים מדורות וגביעי־לפידים ובטרם נגיע הבּיתה הדבּיקה אותנו כנופיה של נערים, שעברו בשורה ערפית ובשירה ומפקדם בראשם, וכולם עוֹדים אזני־חמורים של מוֹֹמוֹֹסים ונוֹערים במצהלות חדוותם.

עד חצי הלילה ישבתי וכתבתי איגרות רשמיות.

מה היה בינתיים המִפגן בסגנות־הקונסוליה הבריטית, שבּה היינו מתאכסנים? לא היה כל־עיקר.

יום המחרת יום־הראשון היה, וכל הנכבדים סגני־הקונסולים באו לביקורי־נימוסים. בשעות אחר־הצהריים עברה בחוצות תהלוכה מוסלמית גדולה והיא נושאת את נס העיר, ירוק־לבן; דומה היה כאילו כל החרבות, הרובים והאקדחים שבצידון הוּצאו לשמש לה משמר־כבוד; האנשים באו תחת לחלונותינו והציגו מחול־חרבות, בעוד הצד המתגונן הודף במגינים עגולים וקטנים את התקפות היריבים. אחר־כך הציג כושי אחד לראוָה מעללי־זריזוּת בגלגלו כדורי־תותח על זרועו מפיסת־היד עד לכּתף, ולפעמים היה משליכם באוויר וקולטם, תוך שברנש אחד מצחיק מאחריו מחקה אותו כל הזמן באבנים, ומעלה חרס, כמובן, בכל נסיונותיו – במתכוון, להצחיק את הצופים. הוא בא על גמולו כאשר הזליפו מארחינו מסגנוּת־הקונסוליה מי־ורדים זולים מן החלונות על ההמון, והעם המשיך בדרכו. האיש אשר נשא את נס הירוק־לבן, בעת המצהלות האלו על נפילת סיבאסטופול, היה בשעתו קוואס בסגנוּת־הקונסוליה הרוסית כל עוד התקיימה, וסגן־הקונסול, שעתה שירת את היוונים, שעמד והשקיף לצדנו, הוא שהיה פעם סגן־הקונסול הרוסי.

הוגד לנו כי גם נוצרים ויהודים היו בתהלוכה, והם נשאו נשק חם וירו בו ככל היתר.

בשעות הערב עברה תהלוכה גדולה על־פני הבית לאור אבוקות ולפידים. תחילה בא המון נערים בשירה, אחריהם קהל גברים יורים ברובים, ואחריהם כמה מאות גברים שכּל אחד לפיד בידו, ובתוכם אפיריון רחב עטוּר זרים של ענפים ירוקים, ובו ישבו שני גברים הטוֹוים משי בפּלך, ובזאת סימלו את החרושת העיקרית של העיר. הרושם היה מתקבל־על־הדעת ונעים כאחד. בהחזירי ביקורים למבקרי מצאתי כי הבית הנעים והמפואר ביותר בעיר היה זה של הסוכן הנאפּוליטאני.

המושל התורכי שלח סיעה של טוּפֶנקצ’ים ועמהם קצין לקבּל את פנינו וללווֹֹתנו בביקורנו אצלו, ובצירוף עם הקוואסים שלנו היה זה מִפגן ארוך ברחובות.

לבּשׂורה על הנצחון הגדול על סיבאסטופול גילו מוסלמים, נוצרים ויהודים שמחה והתלהבות כללית בעיר צידון. וכך ראינו את צור וצידון בשפלוּתן כשהן עולצות על מפלת רוסיה.

בלילה בא שכן מוסלמי והביע נכונותו להאיר אותו חלק של הרחוב אשר בו ביתו וסגנוּת־הקונסוליה שבה היינו מתאכסנים. סגן־הקונסול בא לשאול מה דעתי על הדבר. השעה היתה אז מאוחרת בלילה, ולכן אמרתי כי מוטב יהיה לדחות זאת למחר. מדעתי את מזגה של המשפחה באשר להוצאת כספים בחרתי לא לרצות בעריכת מִפגן כלשהו גם לא לערוך מִפגן משלי בביתם. אך כל עת החגיגות האלו הצלחתי לתת באמצעות אנשי־שלומי מתנות מתאימות למציגים ובזאת לקחתי חלק בהפגנותיהם, אבל סגן־הקונסול האנגלי (שלא היה אנגלי במוצאו, ויליד המזרח היה) לא נתן כל סימן של הצטרפות לצהלה הכללית, אף לא להוצאה של כמה פיאסטרים לרגל המאורע המשמח, וזאת על אף שהממוּנה עליו במישרים במשׂרה היה אורחו בביתו בעת ההיא. עזבתי למחרת בבּוקר.

אולם באותה עת נעשו דברים רבים בקונסוליה הבריטית בירושלים, כפי שנודע לנו אחרי־כן.

בהיותנו בצידון הראו לי את המקום שמחוץ לעיר, בין הגנים, שבּו נתגלו כמה חדשים קודם־לכן שתי הגלוסקמאות הפ’ניקיות; האחת שעדיין היתה ברשות סגן־הקונסול שלנו, פשוטה־בתכלית, להוציא קווים של ראש וזרועות על המִכסה, והשניה רבת־ערך ומעניינת ביותר באשר עליה הכתובת הפניקית החשובה ביותר שנודעה עד כה. זו האחרונה הועברה לביירות להכרעתה של ועדה בשאלת הבעלוּת, שעליה התנצחו סגן־הקונסול שלנו וסגן־הקונסול הצרפתי.

לדברי האיש שלנו היתה התנהגותם של החופרים הצרפתים מגוּנה מאד. בעיניו היה הוא הבעלים, כמובן, שהרי הוא אשר גילה את הגלוסקמה לכתחילה – אבל סגן־הקונסול הצרפתי טען לַגלוסקמה משום שטמונה היתה בחלקה בגנו, הגובל עם זה של סגן־הקונסול האנגלי. בסופו של דבר ניתן גזר־הדין לטובת הצרפתים. פריגאטה צרפתית באה מיד בעת לילה וּלקחתה, בטרם יספיק האיש שלנו להתאושש מהפתעתו.

עכשיו היא נמצאת בלוּבר בפאריז, וכך נכזבה תוחלתו של סגן־הקונסול שלנו למכור אותה למוזיאון הבריטי.

בבּוקר עזבנו את צידון, על גניה הפוריים, על עצי־הפרי שלה, הבננות רחבות־העלים והמתבּדרות ברוח, וכן על המראה המרנין של מפעלי ליפוף־המשי על החוף. (יש כאן גם מקומות לעשיית חבלים, המסַפקים חיבּל לספינות־הסוחר). עתה היו פנינו לעבר לבנון. בהמשך דרכּנו בדקנו את ביתה ואדמותיה של הליידי הֶסטר סטֶנהוֹפּ בהרים. קברהּ נמצא בגן. כשהגענו לאחר שקיעה אל מנזר־הגואל הגדול שבסמוך (דיר אל־מוּחַ’לִץ) יצאה לקראתנו משלחת של אנשי־כהונה ותלמידים בנרות דולקים ובזמירות־קודש, בעוד הפעמון הגדול מצלצל בעוז ובגסות. קבלת־פנים זו מסתבר שהיתה דרכם היפה ביותר של נזירים להעיד כי חלק להם בצהלה הכללית מסביב לסיבאסטופול.

לאחר שנכנסנו לחדרינו ביקר אצלנו הבישוף היווני־הקאתולי של צידון, כי היה כאן לרגל עסקיו, להשתתף בבחירתו של פטריארך חדש. המנזר הזה הוא אחד המקומות החשובים ביותר השַייכים ליוונים הקאתולים, ומובן שיושביו יש להם השקפה לאטינית על ענייני המדיניות (שהרי הם יוונים אוּניאטיים, שהכירו בעליונוּתה של רומא).

לאדון הזה טוב־הלב החזרנו ביקור בבּוקר. כאשר המשכנו בדרכנו על־פני ההרים ביקרו הגבירות שבּחבורתנו בבית הנזירות, שבּמרחק פרסה אחת לערך מן המנזר. לדבריהן, הזכיר להן הבית ההוא בית־מחסה לעניים באנגליה.

את הלילה ההוא בילינו בכפר ג’זין. פה בלבנון היינו בארץ שבּה כמעט אין רואים מוסלמים. יש מנזרים על ההרים, פעמונים בכנסיות הכפרים. בדרך פגשנו בכוהנים ונזירים מארוניים, שמקדימים להם שלום בתואר אבּוּנא. פגשנו באדון אחד זקן ונחמד בלבוש־כהונה ולו זקן לבן מאד, נושא מטריה אדומה מעל לראשו, ולפניו צועד קוואס בַמטה רשמי ושנים־שלושה איכרים משמשים אותו. זה היה בישוף מארוני. בכפר אחד, בו יצאו הנשים והנערות במרוצה להביט בגבירותינו בעָברן, קראה אחת הנשים “בוֹֹן סוּאַר”, ואחר־כך בירכו אותנו איש אחד ורעייתו באיטלקית כאשר פגשוּנוּ. בג’זין היו שתי כנסיות מארוניות ואחת יוונית־קאתולית, מלבד המנזר הקטן. האנשים כולם לבושים היטב, והילדים אינם תובעים בקשיש. ההרים כאן נשׂגבים להפליא, ובהם מַעברים תלולים וגיאיות עמוקים, אף גם נהרות שוטפים ומטעים נאים של ארנים, אילני־אגוז, צפצפות ועצי־דולב. בג’זין הגבוהה היה קר מאד בלילה. הנוף שבמרחקים היה רווּי גוֹנים נהדרים.

לאחר שירדנו משם, וחצינו את נהר חצבּאני, הגענו לחצבּאיה שבּצל הר־חרמון, מקום שם היינו בקרב הפרוטסטאנטים בני־הארץ והפּאסטור שלהם, הרוורנד ג’ון ורטאבֶּד. מושל העיר היה מוסלמי בן־טובים, האמיר סעד אל־דין שהאבּי, שזמן לא רב לפני כן חזר מקושטא, מקום שם זימנוֹ השגריר שלנו ונזף בו על כי דיבר על מלכּתנו בלשון של זילזול. המסע הזה היטיב מאד לאמיר; עיניו נפקחו, ומן העת ההיא והלאה היה רחב־דעת ופועל־צדק במימשלו.²³⁷

סברה היתה שהקהילה הפרוטסטאנטית בחצבּאיה מגלמת את התוצאות הטובות ביותר של פעולת המיסיון האמריקאי בסוריה; אך הואיל והקונסולים של ארצות־הברית מקפידים לקיים את הכּלל שקבעה ממשלתם להתעלם מכל העניינים הנוגעים לדת, אין הם מתערבים אלא לשם הגנה על בני־ארצם ועל רכושם. לכן כל־אימת שהתחננו המיסיונרים הפרוטסטאנטיים שלהם להגנה בשביל אנשי מוסדותיהם או רכושם מפני פגיעה רעה או גזל, על־פי חוקי השולטן, הרי פנו אל הקונסולים הבריטיים, והמוּמרים מבּני־הארץ גם הם ציפו לפניות ידידותיות באותה דרך אל השלטונות התורכיים לעת הצורך. האדון הקונסול ווּד מדמשק היה ידידם הראשי פה בחצבּאיה, אף שהוא עצמו קאתולי היה.

אילו היו אמרכלי השלטון התורכי “יראי אלוהים, אנשי אמת שונאי בצע” (שמ' יח, 21) כי אז לא היו הפרוטסטאנטים הנדכאים צריכים לפנות לעזרה, לא אל הקונסולים האנגליים ולא אל קונסולים אחרים, נגד התרשלותם של המושלים הלאומיים בקיום חוקיו הטובים של השולטן.

בזכות עזרתו הטובה של האדון הקונסול ווּד עלה בידי הפרוטסטאנטים בני־הארץ שבּכאן לבנות להם כנסיה ובית־ספר, שאותם מצאתי גמורים כמעט, והם אף עמדו לרכּוֹֹש פעמון, כי כל הכּנסיות והמנזרים הנוצריים יש להם פעמונים בלבנון. תמיד קראו לבּנין שלהם “הכנסיה האנגלית”.

מעטים המקומות שבהם ידעו הפרוטסטאנטים בני־הארץ רדיפות יותר מכאן בחצבּאיה, והללו נערכו בימי אותו מושל עצמו אשר משַל בעת הביקור שלנו. אך הדבר היה כאשר לא למד עדיין את הלֶקח המר שהוזכר קודם, ומאז שובו נתן להם את מלוא החירות וההגנה.

סיפורים עגומים סיפר לנו ראש המקום (ח’וֹֹג’ה באשִי) באשר לסבל אשר ידעו הוא וזולתו בהמרצת הבישוף היווני,²³⁸ כגון זה שנאסרו בכבלים כבדים והוחזקו בעמידה, ונלקחו לדמשק ושם הושׂמו בכבלים, רק בשל אמונותיהם הדתיות. אך כל זה חלף עכשיו.

המושל האמיר סעיד אל־דין וחמשת בניו ואח אחד, כולם במחלצות־פאר, באו לבקרני, וביום המחרת הזמינו לסעודת־ערב את הקונסול, את הפּאסטור הפרוטסטאנטי ואת ראש העדה שהוזכר למעלה.

גם הגבירות שבּחבוּרתי והללו שבמשפחת הפּאסטור הוזמנו לסעוד עם הגבירות שבהרמון האמיר.

כשהגיעה שעת הסעודה שלח האיש הגדול את ארבעת בניו ואחיין אחד להכריז על כך (על־פי מנהג קדום המוזכר בכתבי־הקודש) ולצעוד בראש ברחוב. הם היו לבושים מקטרני־פאר של ריקמת־זהב, שהסתירה כמעט את צבעי האריג, והם שימשו לפני אביהם ואורחיו ליד השולחן. מוזר היה ההבדל לעומת היחס לפרוטסטאנטים בחצבּאיה בעבר! אך לפני הסעודה, להפתעתי הגמורה, ביקשני האמיר לבוא ולהיראות אל גבירות משפחתו ולקבל את ברכותיהן! דבר זה, כמובן, לא היה קורה כלל לולא היו עמי אחיינית והגבירה השניה, ולולא נתלווה לכך גם הרצון להאיר פנים במיוחד לנו האנגלים בשל המסיבות המדיניות של הזמן. אף־על־פי־כן היה זה חסד לא־יאומן.

כמה גבירות לבושות־פאר היו בדירה האפלולית למדי וכבדת־הרהיטים, כולן מפורכסות באודם עד מאד ועיניהן משוחות כוֹֹחַל עדין. הקשישה בהן ניגשה לגעת באצבעותי ולהשתחוות ארצה; כמה מן הצעירות ממנה הליטו את פניהן אבל אחדות נגעו באצבעותי ואחרי־כן בקרקע, ונישקו את אצבעותיהן.

לכאורה היתה מטרת הביקור הנפלא הזה בבית־הנשים לראות את האִמאן, קיטון מגוּלף מעשה־חושב, שנבנה כשמונים שנה לפני כן, שבקישוטו הוא עולה לאין־ערוך, כמו שאמר האמיר, על כל דוֹמיו בביתֶדין או בדמשק. חזרנו באותה דרך, בין אותן גבירות. לא יכולתי אלא להנעים סבר, להחוות קידה עמוקה בלי אומר ודברים, ולזכור את האמרה nil admirari.²³⁹

אחייניתי ורעותיה ישבו בחלון רחב והתענגנו על החזיון.

האולם בו סעדנו היה מעוטר בטעם קושטאי קל, והמִשתה היה מזרחי לאמיתו.²⁴⁰

ביום אחר בּקרתי אצל האמיר מוחמד סעד אל־דין, שהוא כמדומה דוֹֹד למושל, אשר זה זמן־מה נקט גם הוא מדיניות הנוטה חסד לפרוטסטאנטים. הוא היה עשיר יותר מראש המשפחה, אך קמצן היה והתגורר בבית נקלֶה, עד אשר ייגמר בית משובח שעמד אז בבנייתו. כל ראשי הפרוטסטאנטים היו עמי בבּיקור.

הקאדי (שופט) היה דרוזי, וככל בני־עמו היה מופלג בנימוסים. כאשר בא לבקרני נלוָה אליו סוחר מדמשק, שמרכולתו אִינדיגוֹ מהודו, ואפילו אותו קשר רופף לאדמתנו היה בעיניו טעם מספיק לביקור אצל הקונסול האנגלי.

מחצבּאיה שׂמנו פנינו דרומה כדי שלא לפסוח על בניאס (קיסריה פיליפי), על נופיה המרהיבים והזכרונות המעניינים הקשורים בה; אחר־כך חצינו בשפלה ועלינו בהרים ממערב לים החולה (מי־מרום במקרא וסימכוניטיס אצל יוספוס) להוּנין ותבּנין, אשר היא המבצר והמרכז לשלטון המקומי במחוז בלאד־בשארה, שאליה הזמין אותנו המזכיר ימים אחדים קודם בעשׂוֹתנו דרכנו לצפון ואשר בה נהג בנו הראש המנוח הכנסת־אורחים כה נאה ב־1853. עם רדת הערב נגלה לעין מבצר תבּנין הנאצל. הפנטזיות או קבלות־הפנים הכּלליות, שבּכל מקום (אפילו בבניאס שלח השייך את בנו לקראתנו) כמו היו צו־השעה, הגיעו כאן לשׂיאן.

עלי בק (הראש השליט) יצא לקראתנו בתהלוכת־פאר רכובה על סוסים נאים, מקושטים קטיפה ואריגי־משי ועדיי זהב וכסף. בתוך החבורה היה מוֹֹדעי משכּבר, דוֹֹד השאה של פרס. חזיון־הוד היה זה, וצופים הצטופפו על חומות הטירה, גבוה מעלינו. רכובים נכנסנו בשערים רחבי־הידיים ומצאנו והנה מספר הגון של סוסים משובּחים ממלאים, כרגיל, את החצרות.

החדרים העליונים והטובים ביותר הושארו בשבילנו, מתוך התחשבות מיוחדת בגבירות שבּחבורתנו. הובאו מי־ורדים לנטילת ידיים, וקטורת היתה בוערת באמצע החדר; אך אבוי! על־פי מידת ההפכפכנות המזרחית נדדה שנתנו בלילה בשל מכת הפשפשים!

אולם הטבע פיצה אותנו על כל אי־הנוחיות. אפילו הגבירות, שהצטרפו אלי בהשכּמת הבוקר, הודו בזאת כאשר ישבנו על המרפסת – סמוך אלינו נִצים מאולפים וכלבים לציד צבאים – ואנו מתבוננים בזריחה היפה מאין כדוגמתה על הר־חרמון (ג’בּל אל־שייך), מעל ללבנון ולמול־הלבנון, ובהרים שמעֵבר להם שוכנת, כך הוּגד לנו, בלוּדאן הנשקפת על גן־העדן של דמשק.

בפינת הטרקלין הגדול שלנו עמד הדגל של מחוז בשארה, שאם גם שייך הוא לאוכלוסיה של שיעים (מתוואלים) לא היה בו סימן לפסילת שמותיהם של אבו־בּכּר ועוֹֹמר אלא היה ממש כדגל שבּו היו הסוּנים שלנו בדרום עשויים להשתמש. דגל לבן היה זה ועליו פסים ירוקים והכתובת הרגילה, “בשם אלוהים הרחמן והרחום. אין אלוה מבּלעדי אללה – ומוחמד שליח אללה. הנצחון מאלוהים, והכיבוש קרוב למאמינים במוחמד”. היה עליו גם ציור מגושם של יד פתוחה וחרב בסמוך לה, ככל אשר נראֶה בכל מקום אחר.

בערב שיחקו הבּריות בגֵ’ריד ליד הבּריכה מתחת, וכּדאי היה לחזות במחזה כי הסוסים היו מצוינים ומאולפים כהלכה. לפני רדת הלילה ניערו המשרתים את המחצלות, הכרים והשטיחים, ותהליך זה הפחית במידה ניכרת את התכנסות הפשפשים. גבירותינו ביקרו בהרמון, אך לא נהגו כל־עיקר מהליכותיהן של יושבותיו וממנהגיהן, כי היתה זו חבורה גסה וחסרת־תרבות של נשים מוסלמיות.

למחרת היום, אחרי שהתהלוכה כולה ליותה אותנו כברת־דרך מתבּנין, הלכנו לצפת, מקום שם באו לבקרנו רבנים יחד עם החקלאים היהודים מן הכפר פקיעין (אל־בקֵיע). בדיוואן של המושל גרמתי נחת־רוח לכוהן נוצרי של הכפרים שסביב בהושיבי אותו לצדי בעוד הקאדי (שופט) המוחמדני יושב מצדי השני. השייך שוֹֹבּייך הצעיר מן הערבים הפראים משבט סכּוּר נכנס לביקור. אך לא מכבר ירש את כהונת הראש לשבטו.

לאחר שנגמרו העניינים יצאנו ביום המחרת לטבריה, בלווית המושל ואחד מחברי המועצה, ונטינו אהלינו בצד האגם. מה־מרעננת היתה הרחצה בשעה מוקדמת הרבה לפני הזריחה, בעוד כוכב־הבוקר נוצץ כמנורה דולקת על־פני המים! והשמש, שבּעלוֹתה קידמוה בברכה עופות־הבר הטובלים באגם!

בשעות אחר־הצהריים באו לבקרנו חשובי היהודים של טבריה, אשכנזים וספרדים. הם שאלו על הכניסה אל חצרות המקדש בירושלים עם סיר משה מונטיפיורי בזמן האחרון ועל אבן־השתיה²⁴¹ או אבן־הקודש, שעליה מהלכות מעשיות־פלאים כה רבות המקובּלות עליהם. בנושא זה דיברו איש אל רעהו בעיניים נוצצות, ורק בעברית; דומה היה כי שום לשון אחרת לא הלמה את להט רגשותיהם – הבנתי את מהלך המשפטים וכפעם־בפעם יכולתי לשרבּב מלים אחדות – אך עמנו דיבּרו בעיקר ערבית או גרמנית (כי לא חפצו לדבּר בלשון־הקודש עם גויים).

ר' יעקב אבולעפיה סיפר כמה מעשיות מבדחות על השומרונים ושיחותיו עמהם. הוא ליגלג על טבילותיהם המוגזמות, שבגללן דומה כאילו תמיד הם קוראים בקול “טמא”²⁴² כמצורעים בימי־קדם; והוא סיפר איך פעם אחת, כאשר דיבר הכוהן עמרם בגנותו של דוד המלך על שום שהקים ממלכה ומקדש משלו בירושלים ואחר כך חיבּר מזמורי־תהילים משלו, בהם הצהיר כי מאַס האלוהים את המזבחות בשילה וגריזים ויבחר בירושלים, נזעק הוא (אבולעפיה) לאמור, “הס, שאם לא כן אקרע את זקנך מסנטרך, אם תעז לדבר עוד סָרה בדוִד המלך ובהר־ציון”; “כמובן”, הוסיף, “היהודים אי־אפשר להם להתחתן בשומרונים”. הערב נטה לרדת, והים היה כאספקלריה שבּה נשתקפו ההרים, ובהם הר־חרמון.

משהלכו ערכנו את תפילותינו הנוצריות (היה זה יום־הראשון) ובאור כוכבי־הערב שרנוּ זמירות נודעות מארץ־מולדתנו על שפת אגם־גינוסר זה, שייזכר לעד.

בבּוקר היה שינוי בתכניות ואנו גמרנו אומר לעקור את אהלינו מיד ולהמשיך בדרכנו לנצרת, מקום שם היו סגן־הקונסול רוג’רס ואחותו ממתינים לנו. החולירע החלה להחמיר כאן. בשעות הלילה מתו בה שני יהודים, נוסף על שני מוסלמים ונוצרי אחד שמתו מאז יום־הששי.

כשעברנו על־פני חומותיה הנתוצות של העיר (שלא שוּפצו מאז הרעש הגדול) על־כרחנו הערנו על הדממה החגיגית השׂוררת, ועל שפַל־הקול המסתורי שבּו הבריות משוֹחחים. נוכחותה של החולירע היא שגרמה יגון וחרדה אלה. דרכּנו עברה על־פני שדה־הקרב הגדול של חטין, מקום שם הנחיל צלאח אל־דין את התבוסה הניצחת לצלבנים, ואחרי־כן בצד החורשות הירוקות של לוּבּיה, סג’רה והר־תבור. בקנָה שתו סוסינו מגלוסקמה מגולפת ועתיקה בפאַת הדרך.

כאשר קרבנו לנצרת יצאו ידידינו לקראתנו וקידמו את פנינו בברכה, ובהם היו קהל הפרוטסטאנטים בני־המקום, ובראשם המושל המוסלמי של העיר ובני פמלייתו.

השמש אך שקעה וחבילה גדולה של מכתבים נמסרה מירושלים. תקענו את אהלינו בחפזה והדלקנו פנס כביר, ואחר־כך התנפלנו ארצה ובלענו את החדשות בכל פה; ואכן, התוכן די היה בו להצדיק פתיעה ושמחה וצחוק, וקריאה חוזרת וחוזרת של כמה קטעים בקול רם – כי בהם נמסר לנו בפרטי־פרטים על המצהלות בירושלים לכבוד נפילת סיבאסטופול.

המכתבים סיפרו לנו איך ב־27 בספטמבר הוכרזה בשׂורת הנצחון בירוֹֹת המצודה ירי־כבוד של עשרים־ואחד תותחים עם האיר היום. יומיים לפני כן, לאחר שהגיעה אניית־הקיטור הצרפתית, התהלכו שמועות בירושלים, אך ימים כה רבים היו הבּריות שרויים במתיחוּת עד שהיה חשש כי החדשות טובות הן מכדי שיוכל אדם להאמין בהן, אף כי קול ירי־כבוד מהרבה תותחים שנוֹֹרה בעת הצהריים במחנה הפחה בחברון נשמע באהלינו בטלבּיה, וסברה היתה כי אמנם יש חדשות טובות מאד עם הוד־מעלתו.

הבּשׂורות אך הגיעו והתורגמן הראשי שלי, מר טאנוּס, הממונה על הקונסוליה, הניף את הדגל ליד דלת לשכּתנו (לכבוד הגיוס לחיל־התובלה־היבשתית) “בגובה אמה אחת יותר מקודם”. אך עתה שנשמעו התותחים מיהר והניפוֹ על בית הקונסוליה, ומהיעדר אמצעים טובים יותר תקע אותו תחילה בארובּה שעל גג הבית; וכך התנוסס הדגל הבריטי רשמית לראוָה בירושלים, לראשונה מאז הניף סיר סידני סמית את דגלו ב־1799.

הנוצרים והיהודים נהרו לרחובות ואל שער העיר בחוץ, להביט ולהשמיע קריאות גיל ותודה. (בשבילם היה זה הסמל לשינוי מפחד לבטחון, מדכאונם של ימים־עברו לחירות בעתיד. רק הם לבדם יכלו להבין את שכרון החדוָה בו שאפו עלובים אלה אוויר מלוא ריאותיהם, כי על כן האמינו כי עתה חלפו־תמו הנושנות, והרעיפו ברכות על אנגליה בתפילותיהם).

הרוורנד ג’ון ניקולֵייסון – אותו שומר למוּד־נסיון אשר שלושים שנה עמד על המשמר בהר־ציון, שנים שרבות מהן היו קודרות ומסוכנות מאד, במצורים ומַהפכות, דֶבר, רעב ורעש־אדמה – נלהב היה לא פחות. הוא נתן עזרה ועצה בעוד נַגר אחד אמריקאי מתקין וזוקף מוט כהלכתו למען ישמש לנו מוט־דגל של ממש, ועליו הונף אז דגלנו כראוי לעיני כל.

אחרי־כן בא התורגמן של הקונסוליה האוסטרית לחזות ולראות אם אמנם הונף הדגל הבריטי (הדגל העות’מאני הונף כרגיל ברגע הראשון לירי־הכבוד מתותחי המצודה וכל היום היה מתנפנף), ואחר־כך שלח שליח בשטף־דהרה אל הקונסול שלו בבית־לחם והוא הביא עמו משם דגל אוסטרי קטן, שעד־מהרה התנפנף מעל לקונסוליה האוסטרית.

ביום־המחרת, שיום־הששי היה, ולאחר שאוּשרו החדשות על־ידי אניית־הקיטור האוסטרית, שוב היו הדגלים מתנפנפים, והקונסול הספרדי תלה את דגלו.

אחר־כך חזר הפחה מחברון עם החיילים וקהל עצום של ילידים נלוָה אליו כאשר נכנס לעיר, לרעם יריות־כבוד של שבעה תותחים מן המצודה.

הקונסול הצרפתי, שחזר גם הוא לירושלים בפאֵר גדול מבית־לחם, ערך ביקור של איחולים בקונסוליה הבריטית, והדגל הוּרד כדי שיוּרם לכבודו בכניסתו לבּית, כנהוג בלבאנט.

למחרת, ביום־הראשון, השתתפו הקונסול הצרפתי והפחה במדים בתפילת Te Deum בכנסיית הקבר הקדוש, שבּה היו הילידים הלאטיניים נלהבים עד כדי כך שאחדים מהם ירו ברוביהם (כך הוּגד) בתוך חומות הכּנסיה עצמה, וכל היום כולו היו מרעימים בהם ברחובות.

אף הונף לראשונה דגל־שלושת־הצבעים של צרפת על הקונסוליה שלהם; כל הפקידים בעיר הוזמנו להשתתף במדיהם בטכס חנוכתו זו של הדגל, שנתכבד בידי עשרים־ואחד תותחים מן המצודה, ירי שהוכרז בחינת פיצוי על חילול הדגל בעיר ב־1843, כאשר אספסוף מוסלמי, שהתרעם על הנסיון להציג לראוָה דגל נוצרי כלשהו בעיר־הקודש, הורידו וּגררוֹ ברפש. הונף גם הדגל הספרדי וכן גם זה שלנו. הקונסול האוסטרי נעדר בבית־לחם, ולא השתתף בטכס הזה. הקונסול הפרוסי היה במחנהו ליד האלון הגדול, סמוך לחברון, ורק בשעה מאוחרת במוצאי היום האחרון למצהלות האלו נכנס לירושלים.

הפחה פקד עתה על מאורות משך שלושה לילות, והוציא חוזר לקונסוליות ובו הציע להן לדרוש מן הנתינים ובני־החסות שלהן להשתתף באותה הפגנה; ולפיכך הוּארה העיר ב־1 באוקטובר בכל מיני צורות.

נתגלתה התלהבות מרובה. מעון הבישוף שלנו הוּאר היטב מן הגג השטוח ומן החלונות; ביתו של מר ניקולֵייסון בפנים ובחוץ, וכך גם בתי כל המוסדות המיסיונריים. הפטריארכיה הלאטינית היתה ממש כיקוד־אש; הקונסוליה הצרפתית ערכה, כמובן, הפגנות עצומות; הפטריארכיה והמנזר של הארמנים התהדרו מאד; על בתי־הכנסת של היהודים אמרו שהיו נהדרים; חנווני אחד בעל־יזמה הכין כרזה בצבע אדום ובה המלים, “ויוָה לה ויטוֹֹריה!” ואחד המיסיונרים המתגוררים במגדל הקטן על כתפו הצפונית של הר־הזיתים האיר את הגג והחלונות באור־יקרות. כל המסגדים והמִנארוֹֹת התרוננו באורותיהם וקוּשטו במקלעות של מנורות. ילידים התהלכו ברחובות בסך כשהם מרעימים ברוביהם כאוות־נפשם, לצלילי מנגינות ערביות ויהודיות. כל אחת מחמש שעות התפילות במשך היום צוּינה בירי־כבוד של עשרים־ואחד תותחים מן המצודה. הקונסוליה הבריטית, הסמוכה לכּנסיה, מילאה את שורות חלונותיה אורות של שעוָה וזֵרים של ירוק־עד ועל הגג היו אורות־צבעונים; ועל מוט־הדגל ומלפנים מקלעות של מנורות, עם גביעי־לפיד בוערים, מדורות וזיקוקי־אש (שנרכשו מן הצבא התורכי) במגרש. גם במחנה שלנו בטלבּיה היו מדורה ושורות של מנורות המזהירות בצלע ההר במערב. כל האחרים התפזרו ממחנותיהם לרגל העונה ונכנסו העירה. בקסרקט היו זֵרים של מנורות על כל חבל וכל חלון, ועל כל אשנבי־הירי במצודה ובשאר המגדלים.

אחרי שעברה השעה האחרונה לתפילת־הערב עצום היה הקהל מול המצודה, והפחה, האפנדים והקונסולים הזרים עמדו על גג הקסרקט לחזות לא רק בזיקוקי־האש שהפריחו החיילים אלא באש רצופה של תותחים ורובים מכל ביצורי המערב – מעשה פאֵר – ובכך ניתן מושג מה יכול להיות טיבה של הרעשה. מעולם לא נראה כמראה הזה לפני כן, ובהרים ניסר והידהד הרעם המתגלגל, וקריאות החיילים הנרגשים, עם תרועות ההמונים, שהחזיון המלחמתי הסעירם כדרך שרק לעתים רחוקות ייסערו אנשי־מזרח, עד לנקודת־ריתחה של התלהבות. בני כל השכבות החליפו ביקורים ביניהם – יהודים ובישופים מזרחיים, פקידים תורכים וקונסולים זרים – ובעיצומה של סערת־הרוחות הסביר הקונסול האוסטרי, שבא מבית־לחם לקחת חלק ברוב־חן בחינגה הכללית, כי דגלו עדיין לא הונף מפני שבשבוע שעבר חטא התורגמן שלו במעשה־איוֶלת בהניפו את הדגל הקיסרי האוסטרי בלבד; אך עתה הורד הדגל ההוא, והדגל הלאומי האוסטרי לא יונף עד אם יגיע עיטור־הכבוד מן הארכידוכס לפחה, ואז יונף הדגל הלאומי ויכוּבּד בירי־כבוד של עשרים־ואחד תותחים כמו זה של צרפת!

גם בכּפרים היו מצהלות־גיל, ובחוות ארטאס בערו מדורות ואבק־שריפה; איכרים וערבים מן הארץ סביב שתו קפה ואכלו בשר טלאים.

החגיגות והמאורות ארכו שלושה ימים.

לבסוף, באחרון בשלושת הלילות, בא החזיון של צבא השׂם מצור על המצודה – מעשה חיקוי לסיבאסטופול. המקום או הרחבה הפתוחה לפני המבצר נתפסו על־ידי סוללה של תותחים, מחוץ לכלי־ירי אחרים שהוזזו לרגעים ממקום למקום, בעוד חיילים חמושים ברובים ניצבים על גגות הבתים השכנים כלקראת התקפה; בעוד המבצר מתגונן מעל גגו ומכּרכּובי הקיר החוצץ ומבעד לאשנבי־הירי. תותחים ברקו והרעימו וקולם הולך בין ההרים הללו ש“סביב ירושלים”, וזיקוקים גדולים עלו והתפוצצו באוויר; עד שלבסוף פרצו הצרים פנימה וכבשו בסערה את הביצורים והשתלטו על המעוז בקריאות־נצחון! הרושם היה נשׂגב להפליא בחשכּת הלילה בין ההרים.

בתוך חזיונות מסעירים שכאלה מי יכול היה להימנע מלשאול: הזאת ירושלים? יכולה זו להיות כל עיר אחרת שבעולם, אך האם זאת היא, התוכל זו להיות, ירושלים?

זה היה תוכן המכתבים שנתקבלו בנצרת.

לפני צאתנו את נצרת טיילנו אל פסגת התבור, בחורשות העבותות, שעיקרן אלון ירוק־עד. הנזיר הרוסי המתבודד, שהתגורר בראש ההר הזה (ואשר עמיתו היה ברדלס מאוּלף), נעדר מביקתתו. אבל דיאקון אחד, המשמש לפניו, הגיע ברגע שעזבנוה.

מה־נשגב המראה הנשקף משם על עמק־יזרעאל ומגידו! מנקודה אחת על הפסגה נראָה חלק של ים־כינרת. מה חשבו הנזירים הרוסיים האלה על המלחמה, בהשקיפם מגבוה על ארץ־הקודש, שכּה הרבה דם ואוצרות מתבזבזים היו על השליטה בה? גם להם ודאי כבר נודע על נפילת סיבאסטופול. הם לבדם, מכל בני־ארצם, נשארים היו בארץ אויב – יוצאים ובאים בקרב מוסלמים ונוצרים – ואף־על־פי־כן בבטחון, בלי ספק בשל היותם אנשים שהתקדשו לנזירוּת.

אחרי שביקרתי אצל המושל הלכתי למנזר הלאטיני, בתמורה על תשומת הלב שגילו נשיא המנזר ונזיריו. בלהיטוּת שאלו לידיעות, אף בלהט שוחחו על מה שהתרחש בסיבאסטופול. לאמיתו של דבר, לא בירושלים, לא ברמלה ולא בנצרת מעולם לא מצאתי שהפרנציסקאנים מתנזרים מחדשות או מעסקי־הפוליטיקה של העולם הזה. לא כך הכרמליים.

אחרי־הצהריים טיילנו לוולי סעין, על ראש ההר ממערב, מעל נצרת, ממנו נשקף מראה מרהיב־עין על הים התיכון כמו גם על השפלה הגדולה מתחת ועל הארץ כולה לכל עבר.

בבּוקר חצינו את השפלה הגדולה [עמק־יזרעאל] דרומה ולפני השקיעה הגענו לג’נין, במבוא שומרון (המחוז). ביום מצאנו ערבים פראיים משבט סכּוּר במספר רב.

בג’נין היה אור־ירח משיב־נפש בין עצי־הזית בעוד הדקלים הגבוהים מתבדרים ברוח לפנינו, ובאזנינו קולם המשובב של המים הבוקעים מן המַעין אל בוסתני־הפרי. בבוקר הקיפוּנוּ נשים וטף החובטים בעצים ומוסקים את הזיתים.

בלילה, כאשר התקרבנו לנאבּלוס, הקבילו את פנינו הרוורנד ג'. בוֹאֵן ואחד מראשי הפרוטסטאנטים בני־הארץ.

גם כאן, כמובן, היתה נפילת סיבאסטופול הנושא העיקרי.

כמה ידידים אנגלים הגיעו מירושלים – מר ג’יימס גרהם (אז מזכיר חילוני למסיון אל היהודים); ומר הולמן האנט, ששמו הולך לפניו. הוא גמר את תמונת “השׂעיר לעזאזל” וחלק גדול מ“מציאתו של ישוע בבית־המקדש”, המפליאות למסור את גוֹֹני הנוף ובהן צבעים נפלאים איש לפניו לא העז מעולם להעלותם עלי־בד. אִתם היה מר פוּל, גיאולוג דגול, שבודק היה את מעיינות הגפרית ושאר המחצבים מסביב לים־המלח, כמובן מתוך מחשבה על התועלת האפשרית שיביאו במקרה שתתמשך המלחמה הרוסית. (למחרת היום ברכבנו לשומרון דיבר המארח שלנו, מר בוֹאֵן, בענייני גיאולוגיה עם התייר, וסיפר לו כי גיאוֹדוֹת של אבני־כּדכּוד מצויות למכביר על כמה מן ההרים הסמוכים).

בערב באו בני המקום הלומדים את הבּיבּליה מפי מר בּוֹאֵן והתישבו על הספות והמחצלות סביב, כמנהג הארץ תמיד. החדר היה מקושט בתמונות מיסיונריות, מודפסות ומצוּבעות על בד־קאליקוֹֹ, שעשו להן שם באנגליה כתרשימים, ועל מקום זכוכית לחלונות היו החללים מכוסים דגלי־קאליקוֹֹ של אנגליה, צרפת ותורכיה.

ביום־הראשון בבוקר, בתפילה בלשון הערבית (שנערכה בחדרו של מר בוּאֵן, מאין כנסיה פרוטסטאנטית במקום), מנו המתפללים עשרים־וארבעה בוגרים וששה נערים, בעוד הנשים עומדות או יושבות יחדיו מחוץ לדלת הפתוחה. כך נוהגים בכל מקום במזרח – הנשים יחדיו בנפרד מן הגברים. אכן, בתחילה קשה היה לשדלן להשתתף בתפילה כלשהי במקום שאיננו כנסיה כהלכתה, ובלי כוהן עוטה־גלימה המנצח על התפילה. בעונה ההיא נעדרו רבים מן המתפללים הקבועים בכפרים או שהיו ביפו לרגל מסחרם. היתה תפילה באנגלית אחרי פת־שחרית, ותפילה בערבית אחר־הצהריים, אבל המשתתפים לא היו מרובים.

דרים היינו ברובע השומרוני, שבּו הבּתים והבּריות נקיים. נשיהם מסוגרות בבּית יותר מן המוסלמיות, אם אמנם אפשר הדבר. רוב הדירות (כולן נפתחות אל המרפסות) יש כתובות שומרוניות על דלתותיהן.

מה־נפלאה היא בארץ־ישראל התערובת של מאורעות אחרונים עם עניינים שמראשית־הימים! הידיעות הטריות שהגיעוּנוּ מזירת־המלחמה (שידידינו השומרונים, כמוהם ככל יושבי הארץ לארכּה ולרחבּה, דנו בהן בלהיטוּת) לא היה להן שום קשר להר־גריזים ולכוּתים של שלמנאסר.

ואף־על־פי־כן כאן היינו, ילידי האיים שבקצווי־המרחקים, חוליית־חיבּור (באמצעות מושליהם התורכים) בין המלחמה הרוסית ההיא לבין האנשים שבלי ספק היו צאצאי הכוּתים, אשר זה להם למעלה מ־2,500 שנה לא עקרו מצל ההר ההוא; אשר משך זמן־מה הדפו את לגיונות המאקידונים והרומאים כאחד, שמעל שעריהם עודם כותבים באותיות קדמוניות, מיוחדות להם בלבד, פסוקים מתורת־סיני הראשונה על־פי ספר דברים ו, 9, כפי שהורה להם הכוהן הגלמוד בבית־אל מתוך הכרך המקודש השמור בירושלים – ביתנו – אשר אליה נשאנו פנינו עתה בדרכנו דרומה.

התברר לנו שילדי המוסלמים חדלו ממנהגם לרוץ אחר האירופים ולשיר חרוזים מעליבים. בכמה מקומות אחרים הצלחנו להפסיק את המנהג הזה כאשר ניסו בו; אבל בנבּלוס סוכּלה עצתם של מושלים בנסותם להפסיקו, גם כשהיתה כוונתם לטובה. האבות הזקנים, שבלי ספק הסיתו את ילדיהם, לא נראו לעין; והילדים רכים היו בשנים מכדי שיטפלו בהם גם לוּ תפסוּם.

רב־משמעות ביותר היה דבר הפסקתה של פגיעה זו, ואני תליתי את העובדה לא רק ביחסים המדיניים של הזמן ההוא אלא לפחות באותה מידה בהשפעתו האישית של מר בּוֹאֵן, שהודות לה החלו הבּריות להבין ולכבד לפחות את האירופים האנגלים במעוז הזה של המוחמדניוּת, הקנאי עד־היסוד־בו.

בראשית השנה ביקרו בנבּלוס מיסיונר גרמני אחד ורעייתו; הרעיה יצאה לטיול, ואחדים מילדי נבּלוס הפרועים יידוּּ בה אבנים ומלים של גנאי. הענין הובא לפני מר בוֹאֵן, שמיחה כדין לפני השלטונות. המושל שלח לתפוס כמה מן הנערים; נגזרו מלקות ומאסר לילה אחד, ואחר כך, משהתחנן מר בוֹאֵן לרחמים, שוחררו החוטאים לאחר ששמעו דרשה של מוסר. אך יתר על כן, באמצעות השייכים האחראיים לכל אחת משכונות העיר שלח המושל אזהרה כה נמרצה לכל הנערים השובבים – ולהורים שעד אז היו הסיבה האמיתית להטרדה – עד שהושגו אחרי־כן התוצאות הטובות ביותר. עתה יכלו אירופים להתהלך ברחובות באין מפריע תחת שיצעד אחריהם, כבעבר, אספסוף צווחני המזמר חרוזי־הבאי מבחילים בערבית.

ביום־השני, כאשר יצאנו את נבּלוס, הלכו אחרינו בדרך, למען הכבוד, המושל ומשמר־ליווי של באשי־בוֹזוּקים ותוּפים, שהדבּיקוּנוּ בכרם־הזיתים הגדול והמשיכו בדרכם עד קבר־יוסף.

את באר־יעקב מצאנו והנה נחסמה כליל באבנים עד שבדוחק אפשר היה להבחין אפילו בפתח הבאר. מצעֵר היה הדבר, כי לשעבר ירדתי לתוכה לעומק כמה יארדים, ומשם השלכתי נייר דלוק שנפל בסיבובים לולייניים לעומק גדול הרבה יותר עד שהגיע למים. המעשיה על ספר־הבּיבּליה של ד"ר א. בונאר שנפל לבאר ב־1839²⁴³ מלמדת שאז היתה הבאר פתוחה, ואמרו עליה שעומקה 75 רגל והמים מגיעים בה לגובה 10 או 12 רגל.²⁴⁴

לאחר שחצינו בעמק־מַח’נָה הדריכנו מר בוֹאֵן אל קבר אלעזר בן אהרן הכוהן, בכפר עוורתה. זה בנין נאה וסביבו עצים עתיקים וגדולים, גם אֵלה וגם חרוב. השומרונים שומרים את הכל בנקיון ובמצב טוב. על הכתלים שמות של צליינים למכביר, כתובים בפחם או בשׂריטות; השמות היהודיים (כי יש שמות יהודיים) היו באותיות־הדפוס העבריות הרגילות או בכּתב הרהוט, בין מזרחי ובין אשכנזי. שמות שומרוניים היו בכּתב שלהם או בערבית.

קברים של יהושע ושאר גיבורי תנ"ך קדומים נשמרים בקרב הכּפריים בהרים מדרום־מזרח או ממערב לעוורתה, כלומר בהרי־אפרים.

בלילה האחרון למסענו חנינו בבירֶה. הגענו שמה באור־כוכבים בהיר ומצאנו ידידים ירושלמים ממתינים לנו ללווֹתנו אל האהלים, ומתוך ברכותיהם ברור היה כי איזה דבר־סוד שמור עמהם.

בבּוקר בא מסע היום האחרון, מסע קצר. בטרם נגיע לשעפאת באו לקראתנו שני התורגמנים של הקונסוליה על סוסיהם בברכות־שלום. במעקל פתאומי בדרך ראינו לפנינו חמישים פרשי באשי־בוֹזוּקים עם שני אגוֹֹת מפקדים עליהם, ועמהם הקֵחיָה או שלוּח־הסתר של הפחה. התוּפים הלמו בקולות עבים, והפּרשים כירכרו במעגלים בהתעוררות בלתי־רגילה.

ליד ירושלים ניצבו בשתי שורות עשרים טוּפֶנקצ’ים רגלים שביניהם היה עלינו לעבור, והם צעדו לצדנו בסדר ובמשטר. (ילדי תצטרפו אלינו קודם ליד גבעות האֵפר הקדומות, וכאשר נכנסנו בשער העיר היתה שם פלוגת חיל־רגלים שדיגלה את נשקה).

אחרי־כן הוסבר לנו כי הפגנה זו של קבלת־פנים מצד השלטונות התורכיים נערכה משום שקודם־לכן זכה הקונסול הצרפתי לגילויים דומים של כבוד לאוּמתו, כאשר נכנס לירושלים אחרי נפול סיבאסטופול.²⁴⁵

הדגל הבריטי מתנופף היה על הקונסוליה בירושלים כאשר נכנסנו, וזו פעם ראשונה ראיתיו שם.

כך אירע הדבר במפתיע שמאז כניסתנו לצוֹֹר – מקום שם הגיעתנו לראשונה הידיעה על הנצחון בקְרים – היתה הנסיעה הזאת רצופה שורה של קבלות־פנים נכבדות ואי־אפשר היה להכין גוּלת־כותרת נאה מזו של מציאת הדגל הבריטי מעל ראשינו בירושלים. 

פרק שלושים: ימי־הולדת מלכותיים ודגלים לאומיים    🔗

מנהג היה בירושלים לחוֹג ברוב טכס את ימי־ההולדת של כל המלכים האירופים אשר להם קונסוליות בירושלים. לאחר ההפגנה שנערכה לרגל ביקורם של הדוכס והדוכסית מבּראבּאנט נראה היה כי יועיל הדבר אם יַחלקו כבוד מיוחד ליום־הולדתה של מלכתנו, שהרי היא מן המלכים בעלי־הברית השוקדים עתה לתמוך בעצמאותה של תורכיה, וזאת בלי לחשוב על תועלת כלשהי שתושג בעתיד, להבדיל מבעלי־בריתו הלאטיניים של השולטן, שבמידה ידועה לפחות קונים היו להם יתרון על יריבם, הכּנסיה המזרחית והרוסית.

לכן ביקשתי השנה את הפחה שיחלוֹק כבוד למלכּתנו, במידה שתוכל האוכלוסיה בכללה להבין, לא בחינת ואסאלית של השולטן העושה שירות למלך ריבון אלא בחינת ריבונית ובעלת־ברית בלתי תלויה. המוסלמים הנבערים סברו שכּל השליטים האירופים אינם אלא ואסאלים של השולטן והם מבטיחים לו שירות כנגד הרשות שהוא נותן להם להכתרתם, לאחר שנבחרו איש־איש על־ידי אומתו, כדרך שהשולטן מאַשר את בחירת הפטריארכים הנוצריים השונים.

בנקל יכול היה הפחה לגלות כבוד פומבי די־הצורך, כמו שנהג בקבלת־פניהם של הצליינים המלכותיים, בצווֹתו לירות מטח־כבוד מעשרים־ואחד תותחים מסוללת המצודה תוך כדי הנפת הדגל העות’מאני.

ואכן נעשה הדבר, והיה זה מקרה ראשון בו חלקו שם כבוד מעין זה למלך־ריבון זר. היה עכשיו חודש רמדאן ומוסלמים מן האסכולה הישנה נחרדו מפני החידוש, כי עד אז נורו יריות־הכבוד מן המצודה רק לרגל כניסתו של כל פחה לתפקידו, ובחגי רמדאן, בייראם, קרבן־בייראם ויום־הולדתו של מוחמד. הביקור של הדוכס והדוכסית מבראבאנט בזמן האחרון היה הביטוי הפומבי הראשון לזכויות המלכותיות של נסיכים אירופים נוצריים; ונחוץ היה מאד להוסיף עוד ולגמוֹל את נפש העם המוסלמי מטעויות באשר למעמדה של מלכת אנגליה וריבונית הודו, השלטת על ארבעים מיליון מוסלמים; ובאשר למידת העצמאות וחופש־הבחירה שבהם נכנסה אומתנו למערכה לעזרת השולטן ולהדיפת התוקפנות הרוסית.

עוד יותר מכן הזדעזעו קנאֵי־הדת המוסלמים מן האסכולה הערבית הטהורה כאשר בשנה שלאחר־כך נוֹרה אותו מטח־כבוד לחג השולטן שלהם – הם כעסו על שכּך מועמד השולטן התורכי על מדרגה אחת עם שליח־האלוהים, מוחמד הערבי.

מטבע־הדברים נהגו הקונסול הצרפתי ויתר הקונסולים האירופים אחריו על־פי התקדים שנקבע בכך, ודרשו אותם כיבּודים עם בוא חגי מלכיהם הריבוניים.

על־פי המנהג חלקוּ הפחה, המפקד וכל הקונסולים כבוד במדי־שׂרד: האפנדים המוסלמים ורוב הנכבדים הנוצריים ורבּני היהודים וזקניהם באו כולם לקבלת־הפנים ליום־ההולדת. המעמד מזהיר תמיד. מחוץ למדים הרשמיים והצבאיים של הקונסולים, הפחה והקצינים התורכיים, מגַוונים הפטריארכים ושאר מושלי־הדת את החדגוניוּת של קיומם בעדוֹתם את עיטוריהם המשובצים אבנים טובות ובהוֹציאם עמהם את פמליות משַמשיהם. מובן שכּל הנתינים ובני־החסות של הקונסוליות רואים חובה לעצמם לחלוק כבוד ולהביע איחולים של נאמנות לריבונם בביקור רשמי ביום הזה.

מיני־מתיקה, שֵרבּט, קפה, מקטרות־צ’יבּוּק ארוכות ונרגילות מוגשים לאורחים. פרחים נראים בכל מקום, ומשך הרבה משעות היום מתנהל החג עד שהוא מסתיים, בדרך־כלל, בקבלת־פנים כללית ונגינות בלילה. 

ביום־ההולדת של המלכה בשנה זו היו הבאים מרובים מרובים מאד – באו הכל מחוץ לפטריארך הלאטיני, שהיה בבית־ג’אלה ושם ניצח על טכס שהוא ועדתו החשיבו אותו מאד, הנחת אבן־הפינה לכּנסיה החדשה בכפר היווני ההוא, שעד אז גילה התנגדות תקיפה ביותר לפּלישה הלאטינית.

לרגל המאורע הזה חיזקו את ידיו כל אנשיו, המזכיר הצרפתי של הפחה ופקידי הקונסוליה הצרפתית, במדי־שׂרד, ולכן התנהל הכל בחדוות־נצחון.

למחרת היום בא הפטריארך למסור את איחוליו ליום־הולדתה של המלכה ולהסביר את היעדרו.

אחרי־כן באו שאר ימי־ההולדת המלכותיים על־פי הסדר. יומו של הקיסר הצרפתי בא אחרי כן; אך בטרם יגיע, בתקופת השלוָה שלפני ההתפרצות בחברון בתחילת יולי, קיבל ידידנו הוותיק מר בוֹטא, הקונסול הצרפתי, פקודה פתאומית ונמרצת לעזוב אותנו ולעבור לטריפולי שבאפריקה, בדרגת קונסול־כללי וממוּנה על ענייני הצירוּת.

גם בארץ ההיא היתה מרידה שהצריכה תשומת־לב דחופה, אך הוא כבר שקע כל־כך בענייני ירושלים, ובפרט בעסקי הקבר הקדוש, עד שהצטער על הפקודה הזאת באשר היא עוֹֹקרתוֹֹ מהרגלים ועיסוקים מושרשים. היה בדעתו ללכת פאריזה ולבקש את ביטול המינוי, אך כפי שהודיעני לאחר־מכן העלה חרס בנסיונו. הוא עזב אותנו ב־9 בחודש, וכך הסתיימו יחסינו הנעימים עם מר בוֹֹטא, שתמיד אפשר היה ללמוד משהו מעניין משׂיחתו.

בתקופת בין־המלכויות בקונסוליה הצרפתית, בטרם יגיע יורשו של מר בוטא, נוהלו העניינים שם על־ידי הסגל הקבוע, ראש־הלשכה וכו'.

כאן המקום לציין כי בשירות הצרפתי ראש־הלשכה הוא פקיד חשוב, ובידו מינוי מטעם הממשלה, ללא תלות בקונסול. בשירות הבריטי ראש־הלשכה מוכּר על־ידי הממשלה אך אין מינוי בידו, שהרי הוא מתמנה על־ידי הקונסול, האחראי להתנהגותו הטובה ולהנהלת העסקים המופקדים בידו.

ראש־הלשכה הצרפתי מקבל הכשרה נאותה למקצועו בתורת־המשפט ובתפקידי נוטריון, הוא נכנס לתפקיד זה בבחינות־תחרוּת, והוא משמש נוטריון וארכיוָר. בלבאנט זהו תמיד צעיר מוכשר ומנוסה. כמו שאומרים על חייל צרפתי מאנשי־השורות שהוא נושא שרביט של מרשל בילקוטו, כך אפשר לומר על מנהל־לשכה צרפתי שפתוּחה לפניו קריירה העשויה להוליכו לדרגות הגבוהות ביותר של הדיפלומאטיה.

ראש־הלשכה בירושלים בעת ההיא, מר לֶקֶה, היה איש פעיל, מכיר את הלשונות הנחוצות, שה“מדרשה ללשונות חיות” מקילה במיוחד על לימודן – וכך לא לקו העניינים הצרפתיים שם לפי־שעה אלא מעט. ביחסים עם הסראיה חל שיפור מפורש דווקא. בתקופה זו היה לכאמל פחה מזכיר צרפתי (וחידוש היה זה). לפני כן לא היה בירושלים מעולם פקיד תורכי הבקיא באיזו לשון אירופית. הוא היה בן לאֵם לבאנטינית באיזמיר, ושירותו הביא תועלת גדולה לפחה לפי שהמציא לו אפיק של ידיעות באשר לענייני צרפת ואירופה – לעניינים הלאטיניים בכלל, ואלה של הפטריארכיה בפרט.

אנשי־דת צרפתים מוכשרים, כמו גם כוהנים איטלקים והדיוטות בני אומות שונות, סייעו יפה לפטריארך הלאטיני.

הפחה גם הוא הפיק תועלת מן האפשרות להתקשר באמצעות מזכירו במישרים אל הקונסולים הזרים – בלא שיהיה תלוי בתרגומיהם של דראגומאנים קונסולאריים; אף שאלה עדיין היו מועילים לבדיקה ובקורת. מזכיר זה שימש גם חוליית־חיבור אינטימית בין הקונסוליה הצרפתית והסראיה, עד כדי כך שלעתים קרובות למדי עורר תרעומת מוצדקת אצל שאר הקונסולים. הקונסולים הגרמניים, שלא היה להם חלק בבּרית שמדרך־הטבע קירבה את השלטונות התורכיים הרבה יותר מבּתחילה אל השלטונות של צרפת ואנגליה, מובן הוא למדי שלא נוח היה להם במעמד־הדברים הזה.

אמרתי שהצרפתים במזרח מטפחים שׂיג־ושׂיח ידידותי במיוחד עם מושלי הארץ, שלא כדרכם של הבריטים להתבדל ולא לבוא בחברתם. ברוח זו של חברותיוּת בעלת־חשבון נוהגים הצרפתים לתת לתורכים דרגה ומעלה, לא דווקא בתארים המזרחיים אלא במקבילותיהם בלשונם־הם. הנה כך רגילים היו לכנות את השולטן “קיסר המזרח” ואילו המוּשיר, הפחה והקאימקאם נתקראו “גנרל־האוגדה”, “גנרל־החטיבה”, “הקולונל” וכו'; אמנם כך היו, אלא שאצלנו מקובל יותר להזדקק לתארים בלשונם שלהם, כדרך שהם מתכּנים ומכנים זה את זה. בדומה לזה קוראים הצרפתים למשכן הממשלה לא “השער הרם” בתורכית אלא “השער העליון”. אולם בזאת פשוט נוהגים אנו כמנהגם.

מעולם לא ראיתי את נושאי־המשרות הצרפתים מתערבים עם המון־העם – האוכלוסיה הכפרית – באשר הם רואים בם מיקשה אחת, ילידים נתיני השולטן.

מצד שני, נשתמרה בקרב בני־הארץ דוברי־הערבית טינה מסורתית כלפי הצרפתים, מִשקע מדורות־עברו, בנוסף לאיבה הנותרת מן הפלישות למצרים ולסוריה ב־1799.

שמעתי פעם שיחה בין שני מוסלמים מבני דלת־העם בה מיחה אחד מהם כנגד רעהו, “חי הפּנייה לדרום (ז.א. חי הקיבּלה שלעֵבר מכּה), ולוואי ולא אמות בדת הזאת – לוואי ואמות בדתו של בּוּאוֹנאפארטה אם כך עשיתי”. (בזאת רמזו לנפוליאון הראשון).

אמת שהצרפתים בתורכיה צריכים לשמור על מעמדם הרם; לא רק משום שעל־פי ההסכמה הכללית הם מגיני הנצרות במזרח אלא גם משום שהם מתימרים להיחשב יורשי הצלבנים. על־פי השקפתם רק הורשו אז שאר אומות להשתתף עמהם במלחמות־המצוָה; אבל פטר הנזיר צרפתי היה. מועצת־קלֵרמוֹן היתה מועצה צרפתית, וגוֹדפרוּאָה מבּוּיוֹן עם אָחיו בוֹדוּאֵן צרפתים היו, ובראש מסע־הצלב האחרון עמד לוּאי הקדוש בכבודו־ובעצמו.

גם היום שנקבע למסע־הצלב הראשון היה אותו יום שחוגגים היום כיום־חג של הקיסר נפוליון; והוא בלוח־השנה החג של עליית הבתולה הקדושה למרום (15 באוגוסט). מובן כי אין כאן שום יחס של סיבה ומסובב; אבל הזיהוי מעיד על ההרגשה הלאומית.

יתר על כן, בעת הברית עם תורכיה התפארו הצרפתים, לא בלי מידה של שמחה וגיל, שסבתו של השולטן צרפתיה היתה ואחות לקיסרית ז’וֹזפין. היא נלקחה בשבי בים התיכון בידי שודדי־ים מאפריקה הצפונית, בחזירתה מאיי־הודו־המערבית לצרפת; נמכרה להרמון של אלג’יר ומשם נשלחה שַי לקושטא, מקום שנעשתה אשתו הראשית של השולטן.

יום־החג של הקיסר הצרפתי נחוג ב־15 באוגוסט, והביקורים הרגילים נערכו אצל מר לקֶה, ראש־הלשכה הממונה על ניהול העניינים. אף שהפחה נעדר אז, ירו תותחי המצודה מטח מלכותי של יריות לכבוד היום.

כעבור ארבעה ימים חלקו אותם כיבודים ליום־חגו של קיסר אוסטריה, ב־19 באוגוסט. הקונסול, הרוזן פיצאמאנוֹ, שוהה היה בבית־לחם עם משפחתו והניף את דגלו על הבית בו התאכסן; הדבר חולל סנסאציה עצומה בבית־לחם, בעיקר בקרב הנוצרים.

המפלגה הצרפתית הישנה בקרב הקאתולים נתמלאה שאט נפש – אך רבים מוכנים היו לסגוד לשמש העולה של אוסטריה בראוֹֹתם כי אותה ארץ מופיעה בדמות מגינה שניה לנוצרים במזרח. הנזירים קיבלו הרבה חסדים מן הקונסול האוסטרי, שהתיצב לצדם בהתנגדותם לפטריארך הלאטיני המתימר לפקח על ענייניהם; הם לא הצטערו בראותם כי הדגל האוסטרי ולא דגלה של צרפת הוא המתנוסס בבית־לחם. נשיא־המנזר ערך את ביקורו הרשמי כדת־וכדין. האיכרים, רובּם נוצרים, נהנו; כל היום כולו ירו ברובים, אף שהיה זה יום־הראשון; נשים שרו בצווחות את שירי־הנצחון שלהן, ובלילה הובערו מדורות.

הקדמתי ככל האפשר לערוך את הביקור הרגיל לכבוד יום־ההולדת, ובבואי, כאשר אך נכנסתי לבית, הניף הקונסול, על־פי הטכס הנשמר בקונסוליות בנמלי־הים, את שני דגליו – האוסטרי והבלגי (שהרי ייצג גם את הארץ הזאת). המוסלמים משוכנעים היו כי זמנים מוזרים הגיעוּם שבהם יכולים נוצרים להניף דגלים זרים ולוּ אף בעיר בית־לחם, כל כמה שעיר זו נוצרית היא עד־היסוד־בה.²⁴⁶ אך הם לא הוסיפו לשים עוד לב לענין, וכך נקבע התקדים במקום ההוא, ושעל־שעל מתקדמים היו חידושיהם של הפראנקים.

ההסבר לצעדים שנקט הקונסול האוסטרי בבית־לחם טמון היה בעובדה שהוא והמפלגה אשר אותה ייצג קצפוּ על בכוֹרת הצרפתים (לא רק בארץ־ישראל כי אם גם באירופה) וקיוו לבלום אותה בארץ־הקודש במשקל הנגדי של ההשפעה האוסטרית, שהופעלה במנזרים ובאמצעותם, להבדיל מן הכוהנים־ההדיוטות של הפטריארך.

בחינת משקל־שכנגד להשפעה הצרפתית עשו האוסטרים לעת הזאת בכל מיני אמצעים מאמצים גדולים לקנות להם השפעה בארץ־הקודש. תקוותם היתה שהביקורים המלכותיים של הנסיך והנסיכה הבלגיים, ושל הארכידוכס האוסטרי מקסימיליאן, יועילו להזכיר לשלטונות התורכיים ולכל השאר שיהיה הדבר מעניינם כי יש עוד מעצמות לאטיניות מחוץ לצרפתים.

הפטריארך הלאטיני מקים היה את ההיכל והסמינריון שלו בבית־ג’אלה, בעזרת הצרפתים.

אם כן, הקונסול האוסטרי תלה את דגלו בבית־לחם שממול, בקרב נזירי המנזר ותומכיהם, ועתה נמצאו בווינה סכומי־כסף גדולים להקמת בנין מפואר, שלהלכה היה אכסניה אלא שמתאים היה לקבלת־פניהם של נסיכים או אנשי־כנסיה מן הדרגה הרוממה ביותר.²⁴⁷ שנתיים ויותר קודם־לכן הוגד לנו כי החשמן הארכיבישוף של וינה עומד לבוא ולגור בירושלים. ובלב הנוצרים הלאטיניים הוחדר הרעיון שהאפיפיור עצמו עתיד לכונן את כיסאו כאן, רעיון שעד־מהרה היכּה שרשים. כשעמדה האכסניה האוסטרית בבניינה נאמר במפורש כי מערכת־חדרים אחת תהיה מתאימה לקבלת־פניו של הוד־קדושתו אם יבוא לירושלים.

האתר שנבחר לבּנין היה סמוך לרובע המוסלמי, מעֵבר לשער שכם ומזרחה לו, סמוך לבּית בו ישבה זה זמן־מה הקונסוליה האוסטרית על הגבעה הצפונית־המזרחית. (מר נ. ת. מוּר העביר את הקונסוליה הבריטית לבית הזה האחרון ב־1863).

גל עצום של עִיי־חרבות היה בשטח, וצריך היה לפנותו קודם שיוכלו להניח את היסודות לאכסניה האוסטרית. משך חדשים אחדים הועסקו מאתיים חמורים בסילוק ה“ערימה” הזאת ובהעברתה אל מעבר לחומות העיר; ותוצאת הדבר היתה הופעתה של ערימה דומה אך קטנה יותר שאפשר כיום לראותה משני עבריו של שער־שכם, הוא השער הצפוני, מקום שo הוטלו האשפתות.

חַיִל קטן של סתתים ובנאים מבית־לחם הועסק בבנייה. העגלות הראשונות שנראו אי־פעם בירושלים, על־כל־פנים בעת החדשה, הובאו על־מנת להחיש את סילוק האשפתות ולהביא את אבני־הבנין. עגלות אלו הושגו באלכסנדריה, לאחר ששימשו בבאלאקלאווה כאשר סללו שם את מסילת־הברזל לחילותינו. מראֵיהן המוזר וחריקת גלגליהן הפחידו את כל הסוסים, ועם זאת הפליאו את לב האיכרים נוכח כשרון־המעשה של הפראנקים בבניית נפלאות שכּאלו.

האכסניה היא באמת בנין נאה. הקפידו מאד בבחירת האבנים האדומות והלבנות שמהן בנו אותה נדבכים־נדבכים. אך הצטערנו לראות את החוצבים בעבודתם בכרם הזיתים שמצפון לירושלים, מקום שם הרסו (בין המחצבות העתיקות) חלק גדול של מערה נאה בעמק־יהושפט העליון, שלדעת היהודים שימש בעבר בית־כנסת. בזכות עמודיה הטבעיים החצובים בסלע והעטוּרים שרכים ופרחי־בר – ועץ גדול הצומח במבוֹֹאה – נעשה המקום אחד משרידי־הקדם הציוריים ביותר בסביבה הזאת.

מכאיב עוד יותר היה המראה של אבני־הבנין, שלדעתנו היו חלק מן החומה השלישית המפורסמת של אגריפס ושעדיין היו קטע נאה מאד של בנייה־באתר בתוך כרם־הזיתים, והנה מבקעים אותן לאבני בנין לאותה תכלית, שהרי עקב כך נמחה חלק מסימני־ההיכר של ירושלים הקדומה.

הסרט הגדול של מִסדר פראנץ־יוזף, המיוחל מכבר, שנועד לפחה, הגיע סוף־סוף (28 באוקטובר). בכך נזדמנה ההזדמנות המקוּוה לחנוֹך את הדגל האוסטרי על הקונסולֹיה ולזכּות אגב כך ביריות־כבוד מסוללת המצודה. הוד־מעלתו עוּטר כדת־וכדין, והוּגד לבּריות כי באירופה מתיחד כבוד זה לנסיכי־בית־המלוכה בלבד. קונסולים הוזמנו להשתתף במדי־שרד, והבּית הוּאר בלילה. מקץ עוד חודש אחד הגיע הצלב־הגדול של ליאופולד מלך בלגיה אל הפחה, באותו אפיק, כאות הכרה לתשומת־הלב שזכו בה הדוכס והדוכסית של בראבאנט. מר פיצאמאנוֹ היה בעל דרגת מפקד במִסדר הזה, וכפי שכבר צוּין היה הוא הקונסול הבלגי בפועל.

מנהל־הלשכה האוסטרי, נתין תורכי, גם הוא עוּטר בסרט זה או אחר.

הקונסול הצרפתי החדש, מר אדמוֹן דה־בארֵר, הגיע ב־4 בספטמבר. ירושלים להוטה היתה, כמובן, לראות מה יהיה טיבו של היורש לאדם מופלא כמו מר בוֹֹטא. לאחדים לא היה הקונסול החדש בבחינת זר גמור שכּן שנים אחדות לפני כן היה בירושלים בתפקיד קונסול־בפועל. מאז שימש קונסול בדמשק; אך קודם־לכן שימש בטיפליס ובמקומות אחרים בקווקאז, מקום שם לא היה לו שום יסוד לרחוש חיבּה לשלטון הרוסי כפי שבא שם לידי גילוי.

מעת בואו ועד לשעת כתיבתם של הדברים האלה נתקיימה ידידות אישית לבבית בין מר דה־בארֵר לביני. הודות לטעמו בספרוּת ולהתעניינותו העזה בקדמוניותיה של ארץ הקודש היו לנו נושאים משותפים והרבה מגע־ומשא מהַנה. מבּחינה מדינית פעלנו בעצה אחת בכל הנוגע לבּרית בין צרפת ואנגליה. היו עניינים, כמובן, כגון זה של ההגנה על הנצרות הלאטינית, שבהם לא יכולנו לבוא לידי התנגשות. הקונסוליה האנגלית לא היה לה כל חלק בדבר, שבּו גם היה עמיתי הצרפתי חייב לנהוג על־פי הקווים שהותוו לו מטעם ממשלתו. לא היה זה מענייננו שיופיע הקונסול הצרפתי עם פקידיו לבושי־מדים בכל חג מחגי הכּנסיה בקבר הקדוש, או שיימצא בכּנסיה בבית־לחם בכל תפילת־מיסה של חצות בחג־המולד, ויראה בנוכחותו של גדוד־רגלים תורכי צורך מוחלט לשמירת הסדר; דבר שהיה בכל־זאת נקודה של מחלוקת בינו לבין הפטריארך, מוֹֹנסיניוֹֹר ואלֵירגה. עם זאת התרחשו מריבות משונות בכּנסיה ההיא בימי־חג, ואנו פגשנו בשערי ירושלים את הקונסול הצרפתי ואת החיילים התורכים ששלחו בחפזה להביאם כדי לשכּך את המהומה.

הקונסול הצרפתי מעולם לא רכב לשום מקום, אף לא למרחק כמה פרסות מחוץ לירושלים העיר, בלי ליווי צבאי תורכי – במובן זה תבע לו את הזכות שהושגה על־פי חוזה למתן משמר נאות לקונסולים זרים. רצוי היה הדבר בעיניו שתמיד יהיו במחיצתו עדים ממשלתיים רשמיים לכל דבר שאולי יִקרה ויצריך את התערבות השלטונות הצרפתיים בקושטא או בפאריז. אני מעולם לא הלכתי בדרך זו והעדפתי להתהלך הרחק ככל האפשר לבדי, או בליווּי הקוואסים שלי בלבד. היו, כמובן, מקרים שבהם ראוי היה לי להזדקק למשמר־ליווי תורכי, אך אלה היו מקרים נדירים מאד.

פעם אחת תמהתי על זרוּתו של מקרה שאירע כאשר שבתי מיפו, בלתי־מזוין כתמיד, ועמי קוואס אחד. ברוּמו של מעלה אחד בדרך הופיעו פתאום מנהל־הלשכּה הצרפתי, הדראגומאן שלהם ושני קוואסים, כולם עמוסים חרבות ורובים ושני צמדי־אקדחים לכל אחד מהם. כל המערכת הזאת נחשבה נחוצה להעברתו של סכום שהגיע, כפי שנאמר לנו, ל־50 ל. במזומנים. אבל הכּלל שלפיו נהגו השלטונות הצרפתיים היה כי “מוטב להקדים רפואה למכּה”. הם היו אומרים כי במסיבות הנוכחיות מוטב לראות את הנולד ולהישמר מפני הפתעות.

הסטאטוס שעליו שמרה צרפת תמיד בארץ־ישראל, בלי שים לב לבּרית הנוכחית, הוא זה של האומה אשר לה היחסים המדיניים הוותיקים ביותר עם קיסרי המזרח, והיכולה אף גם חפצה לתת הגנה לנצרות הלאטינית, מעמד שהרוסים בקנאתם שאפו להשיגו לגבי הנצרות האורתודוקסית המזרחית. אלה האחרונים (הרוסים) העלו את התביעה למשטר־חסות המבוסס על ויתורים חד־צדדיים מצד השער העליון בדמות פירמאנים המוענקים על־ידי השולטן, והניתנים לביטול ועל חוזה־קאינארג’י המפוקפק (1774).

אך הערובּה למשטר־החסות הצרפתי היתה בחוזים חוזרים־ונשנים, שהם הסכמים הדדיים בין מעצמות שוות ואין לבטלם אלא בהסכמת שני הצדדים. פירמאנים, שהם כל מה שהיה בידי הרוסים, אינם אלא חסדים הניתנים ואפשר לשנותם בתקופות שבהן יש כביכול צורך בכך, או שאפשר לבטלם בתקופות של זעזועים לאומיים.

בזמן שבּו החל הפולמוס על החוזים, לערך ב־1852, התיראו התורכים שבכוֹרתם שלהם תועמד בסכנה, ואכן בלב הרבה אירופים היו חששות, שלטוּב־המזל לא התממשו מעולם.

לכאורה אי־אפשר היה שלא לנבּא התפרצות משבר ווּלקאני בטיבו בתוך הממלכה גופה לולא נקטו העות’מאנים קו־פעולה החלטי. אילו היססו בענין המקומות הקדושים, ככל שידוע כי היססו משך כמה מאות־שנים, או אילו חזרו לרעתם של הצרפתים על התעלול של 1853 ולא שלחו את הפירמאן לירושלים, היו הללו יכולים לשוט באין־מכלים־דבר ממפרץ־בֵסיקה דרומה לעבר ארץ־ישראל כמו גם צפונה, ובאותו עוֹז־החלטה שבּו כבשו לאחר־מכן, ב־1860, את ביירוּת ואת לבנון. הלבנון ויפו עשויות היו ליפול בידי הצרפתים או לפחות להיות ל“ערובּות גשמיות” בטרם אספיק לשמוע בירושלים על התקרבוּתה של המשלחת, ובוודאי בטרם אספיק להודיע על כך לקוֹרפו.ּ (בעת ההיא היה עלי לשלוח דינים־וחשבונות לא רק לקושטא וללונדון אלא גם לקורפו).

הצרפתים מלכתחילה עמדו במלוא התוקף על כל הזכויות והכּיבּודים שבּמעמדם, וזאת במגעם־ובמשׂאם עם אנשי כל השכבות, בין בעיר ובין בכפר. מובן שדבר לא נגרע מיוּמרותיהם כל זמן שנמשכה הבּרית הנוכחית. בכל מקום שהיו נוצרים לאטיניים שם נמצאו תומכים לצרפתים, אף כי יכלו להימצא גם חסידים של אוסטריה ושל ספרד, ובזמן האחרון אף נמצאו למכביר.

האיכרים מנהיגי המחוזות תמיד ארבו למסיבות שיוכלו להביא להן תועלת, והמנהיגים של מחוז חברון ושל בלאד־ערקוּבּ, שעליהם כבר נאמר הרבה כל־כך חיזרו בשקידה אחר השלטונות הצרפתיים. הנקל היה להם לעשות זאת מאחר שהיה לאֵל־ידם להציק לנוצרים הלאטיניים ולסכּן את האינטרסים הלאטיניים בחלק ההוא של ארץ־ישראל. לרגל תפקידיו בא הקונסול הצרפתי לבית־לחם, כי שם, ובכּפר השכן בית־ג’אלה, היו המוסדות השייכים למנזרים ולפטריארך, שבּמעלת חשיבותם שנִיים היו רק למוסדות שבירושלים. כאן הובא במגע עם חסידים בית־לחמיים של עבד־אל־רחמאן אל־עאמר, שהתפרסם לגנאי בחברון, ושיכול היה להכביד הרבה, על־כל־פנים כך סברו, על מצב הנוצרים בבית־לחם.

עין־כרם גם היא שכנה במרחק כשש פרסות באותו כיוון. מקום זה מפורסם כביתם של זכריה ואלישבע, וכמקום הולדתו של יוחנן המטביל. שם היו לא רק המנזר הספרדי הישן ובתי הכפריים הנוצריים התלויים בו אלא גם הנזירות הצרפתיות, שמקימות היו כאן מוסד בו יוכלו ילדים וחולים להתענג על אוויר צח. הדראגומאן של הקונסוליה הצרפתית (איש מילידי־הארץ ופעיל לא מעט) גם הוא היו לו כאן בית וקצת מקרקעים משלו.

הקורא יזכור שחדשים אחדים לפני כן, וקודם לבואו של הפחה לארץ, הצלחתי להפסיק את מעשי־הטבח שהתנהלו בבלאד־ערקוּבּ, ובהשגת שביתת־נשק בבית־עטאבּ, ובזאת עצרתי את עות’מאן אל־לחאם בדרכו עקובּת־הדמים. אבל עין־כרם היתה במחוז שלו, והוא הבטיח לגונן עליה. עוד לפני צאתו של מר בוֹֹטא השׂכיל להשׂיג את תיווּכה של הקונסוליה הצרפתית. הוא עדיין לא נענש על מעשיו הרעים, ומועצת־הזקנים של הכפרים גזרה עליו קנס, או תשלום, של 75,000 פיאסטר (לערך 700 ל.), בעבוּר אבדן הנפשות והרס הרכוש שנגרמו על־ידו. בכל־זאת נתקבלו הבטחותיו להתנהגות טובה בעתיד; הלבישוהו שׂלמה חדשה, ואחר־כך ליוָה אותו בחזרה לכפרו משמר־ליווי של באשי־בוֹֹזוּקים, כי מאחר שלא כיפר על חטא ההרג בעָבר לא העז להשליך נפשו מנגד ולעבור במחוז ההוא לבדו עם אנשיו שלו.

בהיות הדוגמא הזאת לפניו, לא היה זה לפלא שעבד אל־רחמאן אל־עאמר החברוני ניצל את ההזדמנויות שלפניו והסביר כמה יוכל להגדיל עשׂוֹת אם ישיבוהו על מכונו לבטחונם ונוחוּתם של הנוצרים הלאטיניים בבית־לחם ומסביבה. הוא התחזק להציג עצמו כחוטא החוזר־בתשובה, וכשהייתי בבית־לחם ראיתי את בנו טוען למען אביו, וגם הוא קיבל מן הצרפתים שׂלמה חדשה במתנה. עבד אל־רחמאן עצמו בא לבית־ לחם כעבור שבועות אחדים, כאשר התאכסן הפחה בעין־כרם בבית הדראגומאן הצרפתי. מבית־לחם המשיך המורד החברוני שלנו במשׂא־ומתן עם הפחה, והיה שולח את בנו ואת השייך של שבט תעאמרה לכאן ולכאן.

המאורעות התנהלו במסלולם. נראה היה בבירור כי אי־כך קנה עבד אל־רחמאן אל־עאמר את לבּו של הסֵריעסכּר (המפקד הראשי) בדמשק, ולַמועד חוּדשה גם שׂררתו שלו על חברון, וכך יכול היה לחדש את מנהגי־העריצות שלו ולהשיב לו מה שהפסיד בעבר.

אולם שניהם, גם עות’מאן וגם עבד אל־רחמאן, פעלו בשקט זמן רב למדי, והפוגת־מה היתה לארץ.

יום־הולדתו של מלך פרוסיה חל באוקטובר ונחוֹג כדת וכדין. הדגל הפרוסי הונף ונחנך ביריות־הכבוד מסוֹללת המצודה ב־13 בדצמבר. מעשה מבדח היה קשור לזה. תיארנו את המסיבות שבהן הונף הדגל האנגלי כאשר אך נתקבלו הידיעות על הנצחון בסיבאסטופול ועל נפילתה. בעלי־הברית הצרפתיים באו, כמובן, אחרי־כן. אך הואיל ומגיע היה להם פיצוי של כבוד על העלבון שנגרם ב־1843, כאשר הונף הדגל ההוא לראשונה, דרש הקונסול הצרפתי שתותחי המצודה יכבדו אותו רשמית ביריות־כבוד. לזאת ניאות הפחה מיד. וכי איך יכול היה לסרב בתוך תרועות־הנצחון על [כיבוש מבצר] מאלאקוֹף? ספק אם אפשר היה למנוע ירי־כבוד דומה לזה מן הדגל האוסטרי (הדגל השני שנשמר לתכלית זו, כפי שתואר קודם־לכן, מיד לאחר שנתגלה כי הוענק ירי־הכבוד לצרפתים). כי מן הקונסוליה הזאת עתיד היה הוד־מעלתו לקבל את הכּוכבים והסרט שלו, אם לא למעלה מזה. הם הגיעו. הדגל כּוּבּד בירי־תותחים.

אחרי אלה נותרו דגלי ספרד ופרוסיה, הקונסוליות הנוספות היחידות בעיר; הדגל הפרוסי, שעדיין לא הונף (שהרי פרוסיה הקפידה על הנייטראליות בעת המצהלות על סיבאסטופול), והדגל הספרדי, שאמנם הונף לכבוד הנצחון אלא שלא זכה ביריות־כבוד, כי איש לא העלה את הרעיון הזה על דעתו עד שזכו הצרפתים באות־המעלה ההוא.

יום אחד בשלהי דצמבר נתכּבּדתי בביקורו של עמיתי הספרדי, דוֹן פּיוֹ, שבּתכלית הפשטוּת והאדיבוּת מסר לי הודעה, שלדבריו הועברה אליו מן הקונסול הפרוסי, לאמור כי הואיל והדגל הבריטי לא נחנך עדיין בירי־כבוד תורכי מן המצודה, הרי אנחנו, “שלש המעצמות הקטנות של אירופה – ספרד, פרוסיה ואנגליה – מן הדין שנעשה אגודה אחת ונפנה אל הפחה בבקשה שיוענק הכבוד ההוא לנו במשותף, ובאותה דקה יוּנפו שלושת הדגלים”.

בכל הכבוד הראוי השבנו לאמור כי דומה שאין צורך ביריות־כבוד, שהרי כבר הונף הדגל הבריטי על הקונסוליה בספטמבר שעבר (ומאז הונף בכל יום־ראשון, כנהוג בלבאנט, כמו גם בכל שאר ההזדמנויות המתאימות).

לא שמענו עוד דבר, אבל ב־13 בדצמבר נפרשׂ הדגל הפרוסי וזכה ביריות־כבוד, וגם הנס של קאסטיליה הונף וכוּבּד ביריות כדת.

מאז קמו עוד קונסוליות שונות, ודגליהן הונפו כדבר המובן־מאליו, כמו בערי־נמל, מקום שמשתמשים בהם תמיד.²⁴⁸

מוזר היה הדבר כאשר כעבור זמן־מה (בדצמבר) ראינו מהר־הזיתים, מקום שם התגוררנו, את הדגלים האלה של האומות הקאתוליות מתנפנפים מעל ירושלים לכבוד חג־ההתעבּרות בקדוּשה, וכאשר במוצאי יום־המחרת ראינו ושמענו את הזיקוקים שהיו התלמידים בסמינריון הפטריארכלי (שעדיין לא הועבר לבית־ג’אלה) מפריחים לכבוד אותו חג.

אחדים מן הקונסולים הניפו את דגליהם, ימים אחדים לפני זה, לכבוד יום־הולדתו של הנביא מוחמד, שגם הוא זכה ביריות־כבוד מתותחי המצודה.

הדגל הבריטי לא היה בכלל אלה, אך בבוא מועדו הונף כדין לכבוד יום־הולדתו של השולטן.

המפלגה הספרדית לא השלימה בשקט עם הבכוֹרה הצרפתית, על־כל־פנים לא בלי שתעשה כמה מאמצים להתבסס בעניינים הקאתוליים.

בתוך הצהלה הכללית בנפול סיבאסטופול קיבל עליו נשיא המנזר הספרדי בעין־כרם להציב, בשיתוף־פעולה מצד הקונסול שלו, צלב של ברזל על גג הבנין, אולי מתוך חיקוּי־שבּרוח לקונסולים על דגליהם בירושלים. יתר על כן, הקונסול הספרדי הניף את דגלו על המנזר. מופלא היה ממנו הדבר מדוע אין זה יאֶה אם הקונסול האוסטרי תלה את דגלו על הבית בו התגורר בבית־לחם.

אבל דבר זה לא עלה בקנה אחד עם חסוּתם של הצרפתים על הנוצרים במזרח, שלמענה אורגנה בקרב יושבי הכפר עתירה להוֹֹרדתוֹֹ, אלא שנתגלה כי על העתירה חתמו אותם אנשים עצמם שהועסקו בהצבתו. משהוּכחה עובדה זו הוחלפה העתירה בבקשה שלא יהיו נִסיהם של קונסולים כלשהם מוּצגים לראוָה בכפרם. אחרי הדברים האלה המיר הנשיא את צלב־הברזל בצלב קטן מוזהב, מתוך סברה כי בזאת לא יוכל לפגוע באיש.

אך עתה נכנסו הצרפתים לזירה. בעת ההיא היה בירושלים נציב צרפתי, והוא הגיע למקום־המעשה בלווית כל סגל הקונסוליה ומזכירו של הפחה ועמהם משמר פרשים בלתי־סדירים וקהל איכרים, נוצרים כמובן, מבית־לחם. הצלב הספרדי הוּסר ועל מקומו הוצב צלב מוזהב צרפתי, בתוקף כתב־נוטריון שנכתב בו במקום ופקודה־שבּכּתב מן הפחה. לפי מה שנאמר, נעשו המעשים האלה על־פי הוראות מן השגרירות בקושטא.

במנזר ישבו נזירים ספרדים אשר להם שייך היה והם התרעמו מרה על המעשים הנמהרים האלה. מה־עוד שהדראגומאן הצרפתי היה לו בית בכּפר ובו בא הפחה לגור לשם החלפת אוויר ולכן התנוססו על הגג דגלי צרפת ותורכיה.²⁴⁹ וכך הזכירו להם בתמידוּת את טרוניותיהם.

דומה כי בעניינים האלה שני שיקולים מדריכים את המדיניות הצרפתית – ראשון, תפארת האומה הצרפתית והקיסרות; שני, רווחתו ובטחונו של הענין הרומאי שלמענו נלחם היה עתה הקיסר כנגד נושא־דגלה של הכנסיה המזרחית. לאור השקפה זו יכולנו להבין את המרץ והפעילוּת שהופגנו כל עוד נמשכה מלחמת־קרים.

שום הזדמנות, ולוּ גם פחוּתת־ערך, לא הוחמצה לקידום המטרה שבּלב, ובשלב אשר כזה ייתכן (לפי סברתם) רק כוח אחד שבּידו הפיקוד העליון, את כל היתר יש להדבּיר, וכל גילוי של מרי יש לדכא חיש־מהר, על־כל־פנים עד עבוֹר המשבר הנוכחי. אי־אפשר היה שלא להתפעל מן ההתלהבות ותמימוּּת־הדעים בהן עמלו פקידים צרפתים בכל הדרגות להגשים את הרעיונות של ממשלתם. ועם זאת היו בקרב הפקידים האלה אנשים בעלי דעות שונות ביותר, הנמנים על מפלגות שונות בצרפת. בכל־זאת הקדישו בנאמנות את כוחותיהם לתפקידים שנקבעו להם ולא זזו מן הקו שהותווה לפעולתם.

אפילו חלקתָ על דעתם של אנשים כאלה, ואפילו חייב היית לנקוט קווים הפוכים שלפרקים נגדוּ את קוויהם, לא עורר הדבר מרירות וטינה. איש לא הטיל ספק במניעים המכובדים משני הצדדים, ובלי לפגוע באי־התלות הגמורה משני הצדדים כאחד אפשר היה לקיים מגע חברתי נעים, שהרי כה רבים היו הנושאים המשותפים שעליהם אנשים משׂכּילים יכולים להחליף דעות.

ארץ־ישראל וירושלים־העיר יכלו תמיד להמציא נושאים מעניינים ביותר לכל אלה שנטיית־לבם והכשרתם בעבָר הניעוּם לפנות בשמחה מן המאורעות והדאגות החולפים אל אלה שזמנם קיים־ועומד והיקפם מלוא־עולם – ממצב־המעבר הנוכחי של ארץ־הקודש אל עבָרה ועתידותיה; ובזאת טמונה היתה האפשרות להגוֹת ידידוּת אישית חמה לקונסול הצרפתי שלנו, אפילו חִייבני התפקיד, כפי שאירע לפעמים, לנקוט קו־פעולה השונה משלו. יכולים היינו לדון במאור־פנים בחילוקי־ההשקפות שלנו ולהישאר איש־איש בדעתו ואחר־כך לעבור אל נושאים נעימים יותר – למחקרים בעבר, על שׂגב קורותיו ומזכּרותיו, ואפילו להשערות בדבר העתיד, עתיד מזהיר לארץ־הקודש ולעולם הנוצרי.

אולם רבים אחרים סבורים היו כי בעצם אנו יושבים, במובן המדיני, על חבית של אבק־שריפה צרפתי אחרי תום כל הסכנה מן הצד הרוסי, וכי אנו מוקפים תככים.

עם זאת נשמרה הבּרית הצרפתית בכבוד, למעלה מכל חשד, בתמיכתה בממלכה התורכית; הספק היחיד נגע בכשרם של התורכים להבטיח את מלוא הגנתה של צרפת על הנצרות.

בינתיים לא חסכה פאריז בכסף. הנוצרים הלאטיניים שאבו עידוד ועוז מתרומותיה של ממשלת צרפת למוסדות־החסד שמקורם היה בצרפת, כי הבּריות לא יכלו לעשות שום דבר מסוג זה למען עצמם. הנה כך קיבל בית־החולים על שם לוּאי הקדוש מענק שנתי בסך 12,000 פראנק (500 ל.), ומוסדות “גבירות ציון” ו“גבירות נצרת” קיבלו כל אחד מענק שנתי בסך 3,000 פראנק (125 ל.). כך היה בירושלים. תמיכות נוספות ניתנו, כמובן, ברוחב־יד ביפו, נצרת וביירות.

ובאשר לפקידיהם המקומיים של התורכים, הללו תמיד מפוּטמים היו לאחר גמר כל עיסקה. מקובּל לחשוב כי שוחד מתבטא במתנות או תשלומים קודם למתן החסד. אך למעשה מה־דק ההבדל בין אותו נוהג למנהג שעל־פיו מעניק־החסד בטוּח באותה מידה מראש שיבוא על גמולו לאחר מכן, בזיקה שוודאית היא לא־פחות מזו שבין סיבּה למסוֹבב.

קו מעין זה פריוֹ עולה בהרבה על זה של עקרון הפחד שרק עליו היתה הקונסוליה האנגלית יכולה להשפיע.

לטוּבֹֹ־המזל היה רגש הפחד ממשי בעת ההיא, כל זמן שהיה הלורד סטרטפורד דה־רדקליף בבּירה.

הקונסולים הגרמנים לא רחשו בדרך־כלל חיבּה לבבית לצרפתים. זה זמן רב היתה בכוֹרתם של הצרפתים בסראיה נושא מכאיב מאד, והוא הדין ביחסי הקירבה ההדוקה, הטבעית למדי, בין מנהל־הלשכּה הצרפתי לבין מזכירו הצרפתי של הפחה. אכן, ההשפעה של צרפת וּבריתה עם אנגליה היו תמיד לצנינים בעיני ידידינו האוסטרי והפרוסי. הגיעו דברים עד־משבר כאשר הביא אלי הקונסול הגרמני, מהיותי קונסול בכיר (זקן־הסגל), האשמה רשמית נגד הקונסול הצרפתי על שכתב ב־Univers, עתון צרפתי המצדד בסמכותו בלתי־המעורערת של האפיפיור, מאמר הפוגע בכבודם של שאר הקונסולים. מר דה־בארֵר הואיל באדיבוּתו להיפגש עם האחרים בביתי, ושם נדון הענין, ובלהט ניכר, בעוד ידידינו הגרמנים מדברים על פירסום פרטיכל בעתונים האירופים.

האמת היא שהמאמר המעליב יצא ממקום אחר לגמרי, מקום שעליו לא היתה לקונסוליה הצרפתית שליטה כלשהי. האשֵם היה אדם שאותו הכּרנו כולנו אלא שידידינו הגרמנים לא חשדו בו, ולא אז גם לא אחר־כך לא הוּשׂם לב אליו.

עמיתינו הוסיפו להתאונן שהשלטון בארץ־ישראל פועל למען האינטרסים הצרפתים ובכלים צרפתים, עד כדי כך שאפילו עתונים אירופים עומדים לרשותם להפצת השקפותיהם המיוחדות כגון – Presse d’Orient בקושטא ו־Universe בפאריז – שבאמצעותם יכולה מפלגת האוּלטרה־מונטאנים, בראשותו של הפטריארך, להוציא כל דבר שתרצה לאוויר העולם.

אולם טעות תהיה זו אם נניח שהקונסולים הגרמניים היו בדעה אחת בכל הנושאים, הדתיים או המדיניים. כל האינטרסים הקאתוליים (להבדיל מאלה של הפטריארכיה ושל משטר־החסות הצרפתי) קרובים היו מאד ללב האוסטרים. כנגד זה היה הקונסול הפרוסי צריך לייצג ארץ פרוטסטאנטית ולשמור על המוסדות המיסיונריים הפרוסים – אכסניה, בית־ספר לנשי־כנסיה, בית־חולים וכו'. לא היתה בין אוסטריה לפרוסיה הסכמה בדבר המלחמה הרוסית הנמשכת, והשאלה שעדיין לא הוכרעה אז של קיסרות גרמנית, שאליה נשאה פרוסיה את נפשה, גם היא הביאה לכל מיני רגשות של קנאה, ולרוּגזות קטנות. העתונים הגרמנים שאליהם הגיעו חדשות מירושלים היו ה“טריאֵסטר צייטונג” האוסטרי וה“קרוֹיץ־צייטונג” הפרוסי. גם ל“אַלגמיינה צייטונג” היו אצלנו כתב אחד או שניִם.²⁵⁰

הפחה התורכי נקלע לפרקים כבכף־הקלע בין ההשפעה הצרפתית לבין תביעותיה של הקונסוליה שהעניקה לו את האותות של מִסדרי פראנץ־יוזף וליאופּולד.

נעים היה ביותר להימנע בסיפור־המעשה הזה מכל רמז על תחרויות ומחלוקות רשמיות בירושלים, אך אם לא נציין את אלה לא נוכל למסור תיאור הוגן של העניינים בארץ באותה תקופה הרת־גורל.

בתוך כל רגשי־התחרות היה נתיבנו גלוי ופשוט. ארצנו, השוכנת בלב־ים, לא היה לה ולא־כלום לקנאותיה של אירופה, גם לא לקשיים מסביב לקבר הקדוש, גם לא לתחרויות על “הגנת הנוצרים”.

הקונסוליה הבריטית היתה אחראית לנתינים הבריטיים שלה ולרכושם, שהיה בעל ערך ניכּר וכלַל את כנסיית־המיסיון,²⁵¹ בית־החולים לעניי היהודים, בתי־הספר ובית־הקברות. וצריך היה לטפל גם בתושבים אנגליים שהיו בגדר מפרנסים עצמאיים, ובזרם איתן של תיירים. נוסף על אלה היו המיסיונרים במקומות אחרים בארץ, כגון הרוורנד ג'. בוֹאֵן בנבּלוס ואחרים.

היה גם התפקיד הכללי לקדם, בהתאם לאפשרויות, את האינטרסים של הברית הנוכחית עם צרפת ותורכיה – אולי בקטנוֹת, ואף־על־פי־כן בדברים שעלולים היו להצמיח צרות אילו הוזנחו.

בין האפשרויות האלו נוחות היו ביותר להפקת תועלת אלו שבזכותן יכולנו ללמוד במדויק את המתרחש סביבנו ולהודיע בתמידוּת לשלטונות התורכיים על דברים שצדדים עוינים היו אולי מעוניינים להסתירם מהם – ותכופות אכן הסתירום. 

בסעיף זה נכלל כל מה שהיתה לו נגיעה ליחס בלתי־צודק או בלתי־חוקי לנתינים תורכיים – בין יהודים, בין מוסלמים ובין נוצרים. העיקר הראשון־במעלה להגשמת כוונותיו הנדיבות של השולטן כיאות היה להתמיד במסירת ידיעות לעושי־דברו על המאורעות והעובדות.

ולעת הזאת כבר הובנו משאלותיו וכוונותיו של השולטן היטב, עד כדי כך שרק לעתים רחוקות היה צורך במחאה על התרשלות במקרה כלשהו.

אז התברר לקונסול האנגלי שכּוחו מתבטא בעמידה־על־המשמר ובחריצוּת; בכך שיתמיד למסור לשגרירות בקושטא, ולמשרד־החוץ בלונדון, את העובדות, כדי שיטפלו בהן; שיעשה לו כלל בחיים לנהוג כביטויו של הוֹטספֶּר (Hotspur), “לומר את האמת ולהכלים את השׂטן”.

כדאי להוסיף הערה אחת לגבי הצביון שלבשו האנגלים בארצות־מזרח אלו.

“המלה האנגלית” (כּילמֶט אִנגליזִיֶה) הובאה לעתים קרובות כמשָל, ואני עצמי שמעתי ביטוי זה בשווקים המלאים מפה־לפה בין קונים למוכרים כציוּן לאמת מוחלטת שאין אחריה ולא־כלום. תפארת היא לאומה שיהיו לה מוניטין כאלה – עַם שסימנו בכך ש“הן” שלו “הן” ו“לאו” שלו “לאו”; דבר זה בהכרח יש לו משקל מוסרי בקרב המון־האדם.

לעתים לא רחוקות שואל בן־המזרח את האירופי המתימר להשתייך אלינו, “אבל האם אתה אנגלי־אנגלי או רק אנגלי?” (ממש כמו שלדוברי־ערבית קוראים בדרך־כלל ערבים; אבל לגזע הטהור באמת קוראים “ערבּ אל־ערבּ” – “ערביי הערבים”). ההבחנה מדברת בעדה.

מי־יתן ותהיה זו תכונתנו לאורך־ימים, בלי שתתנוון לדרגתנו באותו ציור שצִייר אותנו המשורר –

“גֵּאוּת בְּמִנְהָגָם, תִּגָר בְּעֵינֵיהֶם”,

שבדרך־כלל אינו הולם את האנגלים בארצות־המזרח, כפי שהורגלנו לראותם, להוציא זעיר־פה זעיר־שם בקרב קצינים החוזרים מהודו, שאצל אחדים מהם העליונוּת הרגילה כלפי כניעוּת מתרפסת עשויה ליצור נטייה לָבוּז ל“ילידים”. (אותו סוג של רגש גילו כמה אמריקאים כלפי ילידי־הארץ, שעל־כרחם הם מקשרים אותם במחשבתם משום מה למושג של “כושי”, אולי בגלל שעורם כּהה יותר).

אף היה קונסול אחד בסוריה שיכול היה להתפאר בכך שבכל שלושים שנות ישיבתו שם מעולם לא לחץ את ידו של אחד הילידים. וכי לא שׂמתי אל לבי את הנעימה בה חזר על דבריו אחד הילידים, בן־טובים ובעל־השכלה!

הבה נקווה שעתה חלף לבלי שוב הזמן בו ייתכן דבר מעין זה!

הנציגים הגרמנים שבּתוכנו מעולם לא האמינו שהברית בין בכורתה הקאתולית של צרפת והפרוטסטאנטיוּת של אנגליה, כפי שהודגמה בתורכיה, תוכל להאריך ימים.

הקונסול הפרוסי (שבּכך, אפשר להניח, ביטא את העקרונות המדיניים במולדתו) אמר בפשטות שהוא סומך על “העקרון הפרוטסטאנטי”, שהצמיח (לדעתו) את הבישופוּת האנגלית, כמשקל־שכנגד לתוצאותיה של הבּרית עם צרפת. אפילו בתחילת התלאות המדיניות הובא רעיון זה בחשבון כבסיס לחישובים. משעה שנתחזק על־ידי ההשפעה הרוסית בחצר־המלוכה של ברלין קנה לו הרעיון שביתה בהשערותיהם של הפרוסים על צירופים הצפויים להיוָצר. (למיסיונרים ולאחרים שרכשו להם נסיון מעשי נותר לראות מה־מעטה החירות הדתית שהיו פרוטסטאנטים או אחרים שאינם מבני אמונתה, עשויים לזכות לה בצל בכורתה של רוסיה).

אבל אותו שיקול לא השפיע על ההתלהבות למלחמה ששׂררה באנגליה. רגשות אחרים עשויים אולי כעבור זמן לפעול להעכרת יחסי־החיבּה בין שתי המעצמות המערביות; אך רגש זה לא הביא לידי כך. אנגליה, הידידה האדירה והפּעילה ביותר שהיתה לפרוטסטאנטים המזרחיים מעולם, תוכל עוד לסייעם, תוך שהיא נלחמת למטרה הרחבה יותר של חירות אזרחית ודתית לממלכה התורכית כולה.

אכן, דומה כאילו לעת הזאת לא היו לה לאנגליה שום מניעים אחרים לפעולה מחוץ להרגל הבּוּלדוֹגי להיצמד למטרה אחת, מתוך אמונה בצדקת המאבק, בלי שום מטרה מקבילה או מאוחרת יותר; והיה לנו יסוד לחוּש כך בקונסוליה הירושלמית. 

פרק שלושים ואחד:בצורת ומחסור    🔗

סיומה של שנת 1855 עמד בסימן עצירת־גשמים מכאיבה, שבעקבותיה עלו מחירי המזון למחירים של רעב. החטים יקרות היו כבימי המחסור של 1854, ומחיר האורז היה כפול מן הרגיל. גשמי־היורה אשר להם ציפו באוקטובר ובנובמבר לא ירדו כמעט כלל, ולכן אי־אפשר היה לחרוש ולזרוע את זריעת החורף, כרגיל בעונה זו.

המצוקה הגיעה לשיא כזה – לא רק בקרב היהודים, שסבלותיהם מעוררים רחמים בכל עת, אלא בקרב הילידים בני שכבות אחרות, ואפילו בקרב המוסלמים – עד שבתחילת נובמבר כינס הפחה מועצת־קונסולים לטכּס עצה מה לעשות. העצה שניתנה היתה למכור במחיר נוח קצת מעדפי התבואה שבמחסני הממשלה. אכן, כמה שעות של גשם עוררו תקוות שבּקרוב תכלֶה הצרה, אלא שתחת זאת בא עוד חודש אחד של בצורת ומזג־אוויר חם. עתה החמיר המחסור במים, וביתר־ייחוד ברובע היהודי, מקום שם רוב בורות־הבתים אינם תקינים ולכן אינם מכילים מים אפילו די שבועות אחדים בשנה.

לבסוף החמיר מעמד־הדברים עד כדי כך שהאפנדים המוסלמים, ובראשם הפחה, יצאו בתהלוכה (מובן שנָשלוּ את נעליהם) מסביב לכיפת־הסלע, על־מנת לערוך תפילות מיוחדות לאלוהים הכל־יכול שיוריד גשמים. בזאת חזינו במו־עינינו כאשר השקפנו מהר־הזיתים על המקום הקדוש בהר־המוריה. היהודים מענים היו זה זמן־מה את נפשותיהם ומתפללים בבתי־הכנסת. הנוצרים גם הם לקחו חבל בעתירות.

ואף־על־פי־כן לא ירד גשם. לבסוף שלח הפחה ליהודים לאמור כי יורשו להיכנס לחצר בית־המקדש להתפלל לגשמים אצל אבן־השתיה. מטעמים דתיים דחו זאת היהודים אך ביקשו רשות להתפלל ליד קבר־דוד, ודבר זה ניתן להם ביום ה־17 בדצמבר אחר־הצהריים. בטרם תבוא השעה החל גשם לרדת ושעות אחדות נמשך, עד שלפני שקיעת השמש נמתחה קשת נאָה בשמי העיר מצפון.

מי שישב וחי באקלים מזרחי, בו הגשמים פוסקים כדבר המובן מאליו בחדשי הקיץ, הוא יבין את הרגשת הפורקן העזה שבּה נתקבלו אותן שעות ספורות של גשם לאחר חרדת־הדאגות של החדשיים שבּהם נעצרו הגשמים. אך אפילו עתה לא היתה הרביעה מספקת. מזג־האוויר נעשה קריר ובהיר, והאדמה עדיין צמאה היתה והבּורות ריקים.

ב־6 בינואר ירד סוף סוף גשם באמת־ובתמים.

הנוצרים המזרחיים בשׂמחתם ייחסו את הברכה שבאה סוף־סוף למקרה שקרה באותו יום. ימים אחדים לפני כן ערך הפחה ביקור בכנסיה שלנו. לפני צאתו משם ביטא את כוונתו להשתתף בתפילות בבוקר יום־הראשון הקרוב. זאת עשה, אף נשאר עד תום התפילות, לאחר שהוכן בשבילו ספר־התפילות שלנו בתורכית.

מי שזכר את מצבה של ירושלים שנים אחדות בלבד לפני כן על־כרחו השתומם על התמורות המוזרות שהתרחשו. מעטים היו מעיזים להינבא שעל הר־ציון יתנופף הדגל הקונסולארי, יצלצל פעמון־הכנסיה, והמושל התורכי יילך לכנסיה. איך יכול היה הדור הקודם להעלות בכלל בחלומו שייתכנו הדברים האלה?

לבטח בזכות השגחה מיוחדת ממרום זכה זקן המיסיון, ניקולֵייסון, לאחר המסות שהתנסה בהן משך שלושים השנים שעשה בארץ, לראות את היום הזה. בלי הבדל מה לא ציין היום הזה, אין כל ספק שנתגלו בו כבוד וסובלנות לנוצרים. היום היה יום־חג־ההתגלוּת.

מה־רבה היתה שמחתה של העיר כולה למראה עננים מתחשרים סביב־סביב, ובטרם יספיק הפחה להגיע לביתו ירד הגשם והיה גובר־והולך.

הנוצרים ילידי־הארץ אמרו שהגשם בא מפני שהפחה התפלל בכנסיה.

למחרת היום כוּסתה הארץ שלג, שמבּחינה חקלאית תמיד ברכתו נחשבת גדולה אף יותר מברכת הגשם.

הפחה ביקר במוסדות־החסד השונים שבעיר ולכל אחד מהם העניק נדבות, מן־הסתם בחינת הודיה בשם העם.

ירידת הגשם לא הפיגה, כמובן, את המצוקה, אבל המחירים ירדו במעט, לאחר שהאמירו עד כדי כך שלבסוף (בדצמבר) נמלך הפחה בדעחם של כל הקונסולים האירופים מה אפשר לעשות.

בסופו של דבר יעץ המג’ליס (מועצת־העיר) לפּחה להקל מן המצוקה המעיקה על העניים על־ידי מכירת 1,000 ק“ג תבואות ממחסני הציבור השייכים לממשלה במחיר 36 פיאסטר הקילוגרם. אבל העניים לא מצאה ידם לקנות; יתר על כן, הדגן שווה היה רק 24 פיאסטר, הוא המחיר שבּו מחלקים אותו לחיילים למזונם. נמכרו רק 40 ק”ג, ואחר־כך סילק הפחה ידו מן האפוטרופסות על הדגן. זמן קצר לפני כן החרים את מחסני התבואה, לאחר שנתגלתה הרמאות שהיתה נהוגה על ידי הנאזֵרים, הם המפקחים הרשמיים והממונים על האסמים, בין של הממשלה ובין של הציבור, והוא התכוון לערוך חקירה במעשי־מרמה אלה. האסמים מכילים (מחוץ לאשפה ומוֹץ) הרבה יותר מכמויות הדגן המצויות בהן להלכה, ומדי־שנה מחלקים את העדפים כחסד שנעשה קבע, בין האפנדים (הנכבדים הערביים) הממוּנים.

הודות להחלטת המועצה, שהסמיכה את הפחה למכור דגן לעניים, היתה היכולת בידו למכור את העודף ההוא, ובכך להרוויח כסף בשביל האוצר בשיעור אותם 36 פיאסטר על כל ק"ג שנמכר. אלא שקונים לא היו; המחיר היה מופקע. הוא לא היה יכול להוזיל את המחיר בלי צו נוסף מטעם מועצת־האפנדים (שהם עצמם מעוניינים היו שיישאר הדגן ולא יימכר ושהמחירים הגבוהים שבּהוֹֹוה יישארו בעינם).

או־אז החזיר הפחה למפקחים את מפתחות האסמים כמו גם את פנקסיהם, שאף לא שיבר את חותמותיהם.

מר –, מן הקונסוליה הבריטית, היה באותו מעמד, וראה את הקֵחיָה הפרטי של הפחה מחזיר אותם. אבל פקיד זה קיבל קודם מן המפקח־הראשי שלו סך 30,000 פיאסטר (כ־250 ל.) בעד טירחתו בעסק הזה. שלושה אפנדים שהכרנו גם הם קיבלו מתנות גדולות באותה הזדמנות, והוא הדין בפקיד בן־הארץ של קונסוליה זרה אחת, שהלך בינתיים לעולמו. הפנקסים הוחזקו שלושה שבועות בלי שישוּברו חותמותיהם, ומעולם לא נערכה חקירה במעשי־המִרמה ולא ננקטו צעדים נאותים למכירת עדפי הדגן לתועלת השלטון התורכי. עתה כבתחילה היו האפנדים הערבים־המוסלמים חזקים מדי בשביל הפחה, והוא לא העז להתערב בקלקלותיהם עתיקות־הימים ובזכויותיהם ובחסינויותיהם המבוססות על זכות־חזקה משכּבר.

משך כל החורף סבלו היהודים העניים סבל קשה מאד, כמעט כבחורף הקודם. הגשם שירד בינואר, והשלג הכבד שבא בעקבותיו, הפחיתו מיד את מחיר המים. אבל מחיר החטים נשאר גבוה כדי־כך שהביא לידי רעב־למחצה בקרב עניי היהודים.

הנוצרים והעניים שבמוסלמים חשו במועקה; אבל היו להם עשירים בעדותיהם שיכלו לבוא לעזרתם אף גם סייעוּם. רק היהודים לבדם לא היתה להם כל עזרה מסוג זה; ומה שיכולנו אנו לעשות למענם הסתכּם במעט מאד. אנשים באנגליה, שסבורים היו כי הרעב של חורף 1854 תם זה חדשים הרבה, שוב לא שלחו כספים לצדקה; והציבור במולדת לא הבין שאת המצוקה הכרונית הנוראה ברובע היהודי אפשר להפיג רק על־ידי יזמה חרשתית.

בלונדון הוקם ועד קטן לקידום העסקתם של עניי היהודים בחקלאות; אבל רק 100 ל. נתרמו בסך־הכל במשך השנה שעברה, ומובן שבּסכום מעין זה אי־אפשר היה להתחיל במפעל של קיים. בסך־הכל יכולנו להעסיק רק יהודים אחדים בשטח שהושג למטרה זו. האגודה הקטנה לביקור־חולים ובית־הספר לתפירה אצל מיס קוּפר המשיכו בפעלם; אבל מאמצים אלה יכלו להגיע רק אל חלק מבוטל ביותר של המצוקה.

לכן בקורת־רוח לא מעטה ראינו בתחילתן של עבודות הבּניה באדמה שרכש סיר מ. מונטיפיורי. הללו נתנו תעסוקה לכעשרים או ארבעים מפועלינו משכּבר, ועוד אחדים מצאו עבודה בקרב הערבים האיכרים שעבדו בפינוי השטח בשביל האכסניה האוסטרית.

עד כאן השתרש הרעיון של חיי־עבודה בקרב ידידינו היהודים העניים; ואנו בטחנו בזאת שעם הזמן ובזכות העקשנוּת יבינו אנשים במקומות אחרים עד־מה זקוקים הם לעזרה, למען יוכלו להתפרנס מעמל־כפיהם.

ועוד צריך היה לעשות הרבה כדי להסבּיר לבּריות במולדת את האפשרויות הספונות באדמה בארץ־ישראל ואת פוריותה. במובן זה היה לבנו סמוך ובטוח שתצמח טובה מרובּה מן הניסוי המעשי שנערך עתה בחוות ארטאס ליד בית־לחם, שכמידת יכלתנו סייענו לו ועודדנוהו.

הגשמים ירדו בשפע בחדשים הראשונים בשנת 1ֹ856, ובסוף מרס כבר היו המים מבּיר־איוּבּ (עין־רוגל) זורמים למכביר בנחל־קדרון התחתון, לקול מצהלותיה של האוכלוסיה כולה. שוב ירד גשם עז באמצע אפריל, סמוך לפני הפסח היהודי; לפיכך היו המים לאותה שנה מצויים בשפע לצרכי החקלאות והבתים, ובירושלים החלו המחירים לרדת. מצב הגידולים רומם את רוחם של האיכרים, ומבחינה חמרית היתה הארץ שרויה עתה בהחלט בשׂיגשׂוג; מראות־הנוף סביב־סביב היו יפים מאין כמותם, עטויים ירקוּת נהדרת, הניצנים הנצו וההרים היו זרועים פרחי־בר ורדרדים לאין־מספר. מעולם לא נראתה ארץ־ישראל נחמדה יותר מאשר באביב הזה; ולעת לילה הפיץ הירח המלא של חג־הפסח זיו רך בל־יתוֹֹאר על פני כל.

פרק שלושים ושניים:קץ למלחמה    🔗

חדשות על ההצלחות בקרים הובאו אלינו מזמן לזמן בידי תיירים החוזרים מזירת הפעולות בסיבּאסטופול, בצ’רקסיה ובאֵרזרום; והבּשׂורות נבלעו כבכּוּרה בטרם קיץ או שנתקבלו בצער בלתי־מסותר, הכל כפי רגשי האהדה של השומעים לסוגיהם.

תותחי המצודה הרעימו באמצע היום ב־29 באוקטובר לבשׂר לארץ על נצחון תורכי בקארס; אך בעיני הרוב נראה המקום ההוא רחוק ומרוחק. אולם לא כך היה בעיני הארמנים שבמנזר. הם הכירו את החלק ההוא באחוזות־שלטונה של תורכיה ובהתעניינות עזה עקבו אחר מהלך הפעולות, שאילו הצליחו עשויות היו לספח את ארמניה כולה לקיסרות הרוסית. לא היה כלל מקום לספק שאם יכבּשנה הצאר הרי יחזיק בה, אלא אם כן תתערבנה מעצמות אחרות. ואותם ארמנים שהודו היתה ביתם, ואשר אחדים מהם ידעו לדבּר קצת אנגלית, צופים היו לראות מה השפעה תהיה למלחמה בכּיוון ההוא. לרבים בירושלים נראתה הודו קרובה הרבה יותר מאנגליה, שכּן ידעו משהו על־אודותיה ויכלו להבינה.

הצליינים המוסלמים ההודיים, שהביאו עמהם אבנים וחרוזי־תפילה וזוטות של מה בכך למכירה בשווקים של ירושלים, ידוע היה בהם שהם נתינים בריטים מהודו. פעמים היה סוחר קופּטי דובר־אנגלית פונה אלינו בדברים בכנסיית־המערה שלרגלי הר־הזיתים, כשהוא שמח לתבּוע שׂימת־לב ידידותית משום שבּא מהודו. הנוצרים הסורים היעקוביטים עמדו בקשרים עם הכנסיות שלהם על חוף מאלאבּאר, ואהבו לשוחח אתנו על הודו, וכיצד הלכו תומאס השליח הקדוש ושאר שליחים נוצריים מן הארץ הקדושה הזאת, ראשוני המיסיונרים להודו. רעיון המסחר עם הודו מן החוף המזרחי של אפריקה מוּכּר היה לחבשים, והם ידעו היטב שהודו נמצאת תחת שלטון בריטניה. ובעיני המוסלמים בכללם לא היה דבר טבעי יותר מזה שמלכּת־הודו וכל אַחיהם המוסלמים שם (שעל מספרם היו להם מושגים מעורפלים מאד), יהיו ידידים טובים לשולטן.

גם ליהודים היו יחסים עם אחיהם בהודו, והם מצאו ענין מיוחד בפעולות־המלחמה באֵרזרוּם ובקארס מטעם אחר, והוא שאם ינחל שם מלך־הצפון נצחון הרי חיש־מהר ישׂים פעמיו – כך שיערו – לארץ־ההבטחה הקדושה שלהם ואז יבואו גיסות גוג ומגוג וישטפוה.

אך זאת הפעם לפחות לא הביאו ענני־הסער שבצפון־מזרח מאומה. החורף חלף־עבר בשקט.

בתחילת 1856 ביקר בירושלים הקולונל ווֹֹלפּוֹֹל עם פלגה אחת מן הבאשׂי־בוֹזוּקים שלו, שקיבלו שׂכרם מאנגליה והיו נתונים תחת פקודתו. הנותרים נשארו תחת פקודת שוּתפו הקולונל –, ליד עכו.

הפחה שלח, כמובן, גדוד מן הבאשי־בוֹֹזוּקִים שלו להקביל את פניו. יפה היה המראה בקרוֹֹב תהלוכת הרוכבים. רמחים נישאו לפני הקולונל, ומקושטים היו לא רק בנוצות־יענים, כרמחיהם של הבדווים, אלא גם בזנבות־סוסים, כדי להידמות לפחה מימים־עברו. בראש רכב חצוצרן מצוין.

לאחר־מכן שמענו על מרידת הפּלגה שנשארה בעכו, לאחר שצץ במוחו של הקולונל שלהם הרעיון לקבּוע צלב של כסף מעל לדגל שלהם, אף שהיו כולם מוחמדנים. לשווא מחו, והוּגד להם כי בשעה מסוימת למחרת היום יוצב הצלב. יום־המחרת הגיע; אך כאשר הקיץ משנתו בהשכּמת הבוקר נתגלה לו כי חייליו אינם – הם נעדרו בלי נטילת רשות ונשאו רגליהם לדמשק, להביא את קובלנתם לפני הוד־מעלתו המפקד־הראשי.

הקולונל ווֹלפּוֹל הפליג בשבחיהם של אנשיו, ונראה היה כי הנסיון מאַמת את הדעה ששמענוה לעתים קרובות כי אכן אפשר למצוא בתורכיה חיילים טובים אם רק יהיו קצינים הגונים לחיילים.

הפחה הזמין את הקולונל ואת מרת ווֹֹלפּוֹֹל לבקר במקדש החַרַם, וזאת עשו בתכלית הנוחות, ואליהם נלוו כמה מן האנגלים תושבי ירושלים, ובכללם הרוורנד ג'. ניקולֵייסון, המיסיונר הוותיק. הוא סירב בשעתו להיכנס למקום הקדוש ההוא עם הקבוצה הלאטינית הגדולה, ועתה שׂמח על שהוא יכול ללכת בשקט עם קצין בריטי, “כיאֶה יותר לאיש־כהונה מן הכּנסיה שלנו”.

הפחה סבור היה כי ראוי כבוד זה לקולונל ווֹֹלפּוֹֹל, קצין בריטי הנמצא בשירות פעיל למען השולטן, והעם בירושלים היטיבו לקבל את דעתו. לא היו שום הכנות מיוחדות. אל הפחה נלוו אנשיו שלו, אל הקולונל וולפול אנשיו־הוא וכן הקוואסים והתורגמן של הקונסוליה הבריטית. (אני נחליתי בדרך ואנוס הייתי לחזור). הביקור נערך השכּם בבּוקר, ועבר בנעימים.

הנה כך סולקו משפטים־קדומים בהדרגה שעל־שעל. וכך, בתוקף ובנימוס, ובניצול נבון של שעות־כושר, אפשר היה לטפל בקשיים רציניים יותר.

בחריצות, בעוז־החלטה ללא התרברבות, ובעמידה סבלנית על המשמר יוּתן להשיג דברים גדולים יותר מכל אשר נעשה בתורכיה עד כה.

הערת העורכת    🔗

המכתב הבא אל עורך ה“פּוֹל מוֹל גאזֶט” מיום 21 בדצמבר 1876 מעיד על ערכם של הבאשי־בוֹזוּקים האלה בהיותם נתונים למשמעת אנגלית:

* * *

אדוני, – הואיל ואני סבור כי במשבר הנוכחי חובה היא כמעט לכל איש לפרסם ברבים כל מה שהוא יודע לטובת התורכים, אסיר־תודה אהיה לך אם תוכל להקצות מקום בעתונך לשורות ספורות אלו, וכן להעתק המצורף של מכתב מאת הלורד סטרטפורד דה־רדקליף, שהעילה לכתיבתו היתה פיזורו של חיל הפרשים העות’מנים הלא־סדירים, שגויסו לשירות תחת פקודתם של קצינים בריטיים בעת מלחמת־קרים. הכוח הנזכר קוּבּץ לערך בספטמבר 1855 על החוף האסיאני של הדרדאנלים ומנה לערך 3,000 פרשים, שבכללם היו ציבור פוחחים גדול ככל שאפשר היה למצוא בתורכיה האירופית או האסיאנית. הגנרל הנוכחי, מ. מ. סמית,.C. B, נטל לידיו את הפיקוד על הכוח הזה מידי המנוח הגנרל ביטסון באוקטובר 1855, ובנובמבר עבר לאירופה, בדרך לשוּמלה, ועבר, בלי אהלים, בששה מַעברים שונים, את הרכס של הרי־הבלקאנים, ובראש כל רגימנט מפקדו האנגלי, תוך שנלוה אליהם הקולונל הנוכחי מלקולם גרין,.C. B, כעוזר לקצין־שלישוּת־ראשי; הגנרל סמית ושאר אנשי המפקדה עשו דרכם בים לווארנה, ומשם פנו לשוּמלה כדי להכין את קבלת הכוח. בימות החורף של 1856 אפשר לומר שאכן “שופשפו” הרגימנטים, וביוני אותה שנה עברו שבעה רגימנטים של פרשים קלים מהוגנים מאד במִסקר לפני הגנרל. לכל חייל סיפקה הממשלה הבריטית חליפת־בגדים, מדים, אך בהתאם לתלבושת הלאומית שלו; גם כלי־נשק ניתנו להם – רמחים וחרבות לפרשים הערבים והכורדים, ובתוך כך סיפקו רובי־אֶנפילד לאַלבּאנים ולבּולגרים. בתום המלחמה ניתנה פקודה לפזר את הכוח, ולצורך זה הוצעד כל רגימנט למקום התגייסותו. המקומות הללו כללו את חלבּ ודמשק וכן מקומות שונים בתורכיה האירופית. כל מפקד נדרש להמציא למפקדה, שעברה לקושטא, דין־וחשבון על התנהגות הרגימנט שלו בעת מסעו, וכן גם תעודה מן הפּקיד הראשי של כל עיירה וכפר שבהם אולי הוצרך לחנוֹת בנוגע לכל ההוצאות וכעדוּת להיעדר כל תלונות. לאחר שנאספו דינים־וחשבונות אלה הוגשו לשגרירות הבריטית, והם שהביאו לכתיבת המכתב שעליו רמזתי. בעת שיחרורו קיבל כל חייל, בשמה של מלכת אנגליה, את בגדיו, כלי־נשקו, וסוֹֹבריין אחד; וכמו כן תעודת־שיחרור. רוצה הייתי להוסיף שאנשים אלה, תחת התואר חיל־הפרשים העות’מני הלא־סדיר, היו באמת הבאשי־בוֹזוּקים המפחידים, וכי כתוצאה מן הטיפול שקיבלו מידי קציניהם האנגלים הרי אילו נזקקה אנגליה ברגע זה לשירותם של 50,000 פרשים כי אז יכלה להשיגם בנקל, ואילו העסקתם של כמה קצינים אנגלים תרגיל אותם למשמעת. אני מדבר על נושא זה מתוך ידיעה אישית של העובדות, לפי שהייתי קצין־שלישוּת־ראשי לכּוח המדובּר.

והנני שלך בצייתנות רבה,

הנרי גרין

20 בדצמבר

נספח

תיראפיה, 23 בספטמבר 1856

אדוני, – קיבלתי את איגרתך בה הודעת לי שחיל־הפרשים העות’מני הלא־סדיר, שעליו פיקדת באחרונה, פוּזר עתה לגמרי. קודם־לכן קיבלתי ממך כמה וכמה איגרות, בהן צירפת לידיעתי העתקים של דינים־וחשבונות ותעודות בנוגע להחזרת הרגימנטים השונים שנמנו עליו למחוזותיהם השונים. עתה הנני מתכבד לברכך על ההתנהגות הנהדרת שגילו חיילים אלה, כפי הנראה, במסעם הביתה ועד לרגע האחרון לשירותם תחת פקודת קצינים בריטיים. שׂוּמה על ממשלת הוד־מלכותה להעריך כערכּם אותם אנשים שכּמוך, אם גם במידה מעטה יותר, תרמו תחת הנהלתך להשגת תוצאה נכבדה וחשובה כל־כך. אין אני ממלא אלא חובה משנית כשאני בא להעיד על הרושם המצוין שעשתה בארץ הזאת ההצלחה שהכתירה נסיון שלכתחילה נראָה לרבים מפוקפק ואפילו מסוכן. ההוכחות שהמצאת לכך שאפשר להעלות חבר חיילים פרוּע ובלתי־סדיר לדרגה של מסירות ברוח טובה לתפקידים צבאיים, וכן גם שציוּתם של תורכים תופסי נשק מתישב עם פיקוד יעיל של זרים נוצרים, תשאֵרנה מן־הסתם רשמים בני־קיים יותר מן המצב החולף שהצמיח אותם. לסיום, הרשני להבּיע את הערכתי לחביבוּת ולהתחשבוּת שבּהּן קיימת תמיד את יחסיך הרשמיים עם שגרירות הוד־מלכותה.

יש לי הכבוד וכו' וכו'

סטרטפורד דה־רדקליף

אל המאיור־גנרל מ. סמית, מפקד

חיל־הפרשים העות’מאני הלא־סדיר

ועתה בתחילת פברואר (5 בפברואר 1856), באו בדואר חדשות על גמר המלחמה הרוסית.

תמו פעולות־האיבה. על חוזה השלום המלא עתידים היו להחליט בקונגרס שייערך בפאריז. אחר־כך יגיעו הצליינים כמקודם והמסחר ישוב־יחיה.

מה־גדולה היתה שמחתם של כל העניים שפרנסתם תלויה בעונת הצליינים של חג־הפסחא. כמה עלצו מנזרי היוונים והארמנים, ועד־מהרה החלו צליינים להגיע, חיש מלאו הרחובות אדם, ועונת לֶנט²⁵² היתה שוקקה כתמיד. הרחובות התמלאו, ואף שחג־הפסחא המזרחי היה מאוחר הרבה יותר מזה של הלאטינים החלו גם המנזרים להתמלא.

חג־הפסחא הלאטיני (שחל, כמובן, בעת ובעונה אחת עם שלנו) הקדים מאד לבוא – ב־23 במרס. בשנה זו חל גם בעת ובעונה אחת עם חג־הפורים של היהודים, הוא חג אסתר ומרדכי. הוא עבר בשקט ובשמחה מצד הצליינים הלאטיניים והאורחים הקאתולים המרובּים שבאו מארצות שונות. נצחון בעלי־הברית בעת האחרונה נחשב נצחון מיוחד לענין הלאטיני, אפילו בעיני אותם קאתולים שצרה עינם בבכורתה של צרפת ומעוניינים היו לפרוק את עוּלה בהקדם האפשרי.

חג־הפסחא של המזרחיים עדיין לא הגיע. אך לפי המנהג ערכו הפטריארך והכוהנים הארמניים, עם שאר נוצרים מזרחיים, ביקור־איחולים אצלנו ביום־ג' של חג־הפסחא, וכמוהם עשו השלטונות הצבאיים התורכיים, דבר שלא תמיד היה ממנהגם, אך גם בזאת פעלה המלחמה את פעולתה.

בשבוע חג־הפסחא אירעו שני מאורעות מעניינים וחשובים עד מאד.

הראשון היה הידיעה שנתקבלה בירושלים שלפיה פקד השולטן לתת לצו־הסובלנות שלו, החאטי־הוּמאיוּן, תוקף רשמי של חוק.

הערת העורכת    🔗

זה כבר ידוע היה לנו כי בחדשים האחרונים היה השגריר שלנו מתכונן לייצב ולבצר בשביל הנוצרים שבמזרח את הברכות ששאף להשיג בשבילם, משך שנים רבות של עמל שקדני, מידי השולטן – ברכות שהוד־מלכותו נוטה היה להעניקן מתוך אָפיוֹֹ החביב, כאשר הציג לפניו הלורד סטרטפורד דה־רדקליף את מצבם של נתיניו, ואת הדרך בה יוּתן ליצור בשבילם חופש אזרחי ודתי, דבר שיביא תועלת אין־קץ לכּל ומגינת־לב לחורשים מזימות נגד שלום העולם ורווחתם של כל הברוּאים־בצלם – נוצרים, יהודים ומוסלמים.

אבל בימים ההם היו הבּריות מוכנים להאמין שהכּל יפעל בהתאמה לטובת הכלל; על־כל־פנים נעים היה הדבר וחוסך־טורח לחשוב כך, שהרי אם הכל עמלים למטרה הטובה לא תהיה זו עסקו של שום אדם במיוחד. הנוצרים במזרח, וכל השאר, אפשר יהיה להניחם בביטחה לנפשם, שהרי אנגלים טובים ואמיצי־לב מתו למען הצדק, והמסחר היה שב לחיים, ומלוות תורכיים היו השקעה טובה, וכן – אבל מה הטעם להמשיך? “Aprés moi le déluge” (אחרַי המבּול) אולי איננו כלל נוצרי, אבל הוא כלל נוח. אמת, בלשון צרפת נאמרו הדברים, אך מסתבר שהאומה האנגלית הבינה אותם, או משהו באותה רוח, כשלאחר מלחמת־קרים נמנעה מלשאול מה עושים למימוש המוסדות והתיקונים הנדיבים של השולטן עבד אל־מג’יד.

כעבור זמן קצר באה חינגה מסוג אחר.

חג־הפסחא שלנו וזה של הלאטינים כמעט אך עבר וכבר ירו תותחי המצודה מַטח יריות־כבוד של עשרים־ואחד תותחים בשעה השביעית בבּוקר ביום האחרון לחודש מרס, שוב עוד אחד בצהריים, ושוב עם שקיעה.

כך נתבשׂרו התושבים לסוגיהם וכל הצליינים שבּעיר (שכן היה חג־הפסחא מתקרב, וצליינים ותיירים מגיעים היו במספר ניכּר) על הוּלדתו של הנסיך הקיסרי של צרפת, יורש לקיסר לואי־נפוליאון בוּאוֹנאפּארטה. עם שחר הביא הדואר הצרפתי את הידיעה.

ביקורי־איחולים (במדים) נערכו, כמובן בקונסוליה הצרפתית, ונעשו סידורים להארת הקונסוליה הבריטית בלילה ולאירוּח הקונסול הצרפתי עם אנשיו וכל התיירים הצרפתים והאנגלים וכן גם הפּחה ובני־פמלייתו. נוגנים מבני־הארץ השתתפו והשמיעו נגינות מזרחיות בקאנוּן, בלווית שירה. בנו של הגַלב בוּטרוֹס היה הזַמר הראשי, והוא וחבריו נתנו לנו גם תרגום ערבי חפשי של בתי־הפתיחה של ה“מרסייז” וה“פאריזיין” (שדרך־אגב אסור היה להשמיעם בצרפת בעת ההיא). הם גם שרו המנון לאומי ערבי שהותאם למסיבות התקופה – יצירה נפעמת, שמִלותיה ולחנה חובּרו על־ידי נוצרי אחד, מארוני מהר־הלבנון ושמו נַקאש. סאַת ההתלהבות של הנאמנוּת הוגדשה בכך שבמקהלה הוסב התואר המיוחד “ע’אזי” בכל בית־שיר על השולטן. מלה זו הוראתה אדם היוצא למלחמה מוצלחת, ומשתמע מן הדברים שהמלחמה היא נגד הכופרים באמונתו – הפלגה שירית שעזוּת יתירה היא לנוצרי כלשהו להיתפס לה. לא היתה אף מלה שרימזה על בעלי־בריתו של הוד־מלכותו. בהפסקות בין קטעים אלה הנעימו לנו כמה יהודים שעמדו מחוץ לחלונות, שהיו מלאים אורות ומעוּטרים זֵרים של ירוקי־עד, נגינות־ביניים במין חֵמת־חלילים, עם מצִלתיים ותוף גדול, וזאת בלי שום קצב או לחן שתוכל האוזן לקלטם.

מוזר היה לראות את העירוניים בני־המקום שפּנסים בידיהם עומדים שורות־שורות מול הקירות שמנגד כשהם מאזינים ומתענגים על החזיון הלא־נפרץ, מתבוננים בקוואס ובשני חבּשים שגיחכו בהנאה בעודם שומרים על המדורה ועל שורת לפּידי־הזפת הנתונים בסירים על הגג.

הדגל הקונסולארי האוסטרי הוּרם למשך כחצי שעה ביום, וגם זה של פרוסיה הוּרם לזמן־מה. למחרת היום נערך בקונסוליה הצרפתית משתה רשמי לכבוד הפטריארך הלאטיני, הפחה, לכבודי־אני ולכבוד כמה אחרים, ובמשתה הושמעו נאומים קצרים אגב ברכות־כוס מתאימות לכבוד המלכים בעלי־הברית, הנצחונות של הזמן האחרון בקרים, סיכּוייה המרנינים של הנצרות (שאחדים מן הנוכחים פירשוה כנצרות הלאטינית) במזרח.

בערב ההוא היתה בקונסוליה אסיפה שהיתה אולי המופלאה בהרכבה מכל אשר חזינו אי־פעם תחת קורת־גגנו, ובעצם בירושלים בכלל. ראשי הכנסיות השונות נוכחו איש־איש עם פמלייתו, ובכללם הפטריארך הלאטיני, הפטריארך והבישופים הארמניים, הבישוף היווני־המטרופוליטני נשוּא־הפנים (הפטריארך שלו היה אז בקושטא). הבישוף האנגלי יצא יום קודם לנבּלוס, אבל ראש המיסיון היהודי, ג’ון ניקולֵייסון, והרופא, ד"ר מקגוֹֹאֵן, היו בנוכחים, וכן אנשי־כנסיה מאומות אחרות, ובכללם שליח של האירווינגיטים והאב ראטיסבּון (מייסד המִסדר החדש של גבירות־ציון), בלבוש־הכהונה שלו ובקלסתר־פניו האינטלקטואלי היהודי עד מאד; הפחה התורכי ופמלייתו; מפקד הצבא עמו, והקונסול הצרפתי עם פמלייתו והתיירים הצרפתים, וקונסול־כללי ספרדי חדש (הזר הראשון שנתמנה לדרגה זו לירושלים ולא מכּבר הגיע), דוֹֹן פרנאנדוֹֹ דה לָה וירָה אִי אִיסְלָה. חוץ מאלה היה קהל של תיירים ותושבים בני כל האומות. רבּי הכהונה והפקידות עדו כולם את עיטוריהם – סרטים, כוכבים, צלבים וסמלי־דת – עם שפע יהלומים.

מופלא היה המראֶה בעינינו, אף שכבר הורגלנו במידת־מה לכינוסים מוזרים; פי־כמה אפוא מופלא היה המראה בעיני תיירים המבקרים בארץ־הקודש זו פעם ראשונה ואינם מציירים לעצמם אל־נכון מה מצבה הממשי של ירושלים, על כל עממיה השונים והאינטרסים השונים שבּה, על לשונותיה, נימוסיה ומנהגיה השונים. שום גרמני משום אומה לא נענה להזמנה להשתתף.

התיירים האנגלים שבמקום להוטים היו ביותר להשיג רשות לבקר בבית־המקדש. הפחה נענה להם מיד, וקבע שעה מוקדמת ביום־הששי הקרוב.

ביקור זה בחַרַם שונה היה בהרבה מובנים מכל שהיו לפניו.

בפעם הראשונה – כשנכנס הדוכס של בראבאנט – צריך היה לאחוז בכל אמצעי־הזהירות האפשריים: לכלוא את השומרים האפריקאיים תחת כידוני חיל־הרגלי, להציב חיילים על כל שער, להקיף את התיירים בחיילים. זו היתה כניסתם של הנוצרים הלאטינים.

ההזדמנות שלאחר־כך באה כאשר הוענק אות זה של כבוד לנציג של העם היהודי, סיר מ. מונטיפיורי, ולחבריו, באשר הם יהודים ובתוך כך גם נתינים בריטיים. באותה הזדמנות היתה הסכנה הממשית מועטה. הקרח כבר נשבר; נוצרים כבר הורשו להיכנס, ואם כן מדוע לא יהודים ואנגלים? “ייעשה רצון אללה!” האפריקאים לא הושׂמו במאסר; בני־חורין היו כתמיד; אך עדיין היו המבקרים נתונים לשמירה קפדנית של חיל־רגלי, ומנעוּם מהתהלך אנה־ואנה.

ביקורו של הארכידוכס מקסימיליאן היה פרטי כמעט. הביקור הבא היה זה של קצין בריטי שפיקד על חיילים תורכיים והיה בשירות פעיל; גם זה היה פרטי כמעט, ונערך בשעה מוקדמת מאד בבוקר. 

אך עתה היה קהל עצום של תיירים בריטיים אמוּר לבקר במקדש, ברשותו המלאה של הפחה, שראה כי בא הרגע בו אפשר להעניק בביטחה גישה חפשית. האנשים התפזרו להנאתם בשטח העצום ועל־פני הדשא המוריק והיפה. היו שירדו אל המעברים בבטן האדמה, שאותם מתאר קאתרווּד (Catherwood); הכל ביקרו את האבן הקדושה; הרוב ליקטו פרחים וענפי זית וברוש ושאר מזכרות, והמוסלמים פנו הצדה בכובד־ראש, או ישבו ושוחחו זה עם זה, ושׂמו אל לבּם את חרדת־הקודש המנומסת בה עברו הנוצרים האלה ממקום למקום, והחלו להבין כי גם לנו זו אדמה קדושה באמת – המקדש הנאצל.

מעטים מאד מן התיירים האנגלים הסכימו מראש להתאסף לתפילה דמומה מסביב לאבן הגדולה ולהעלות על נס את ההבטחות בדבהי"ב ו' 32 ו־33, ברוח האמור במתי יח, 19, והם יכלו לעשות זאת בלי אשר יפריעם איש בחצר הגדולה, ובלי שום מעשה או מחווה של חוסר־אדיבות מצד המוסלמים שומרי המקדש או מבקריו. למעטים האלה נדמה היה כי היום מציין תקופה בתולדות ירושלים. הכל באו בשלום ובשלום שבוּ.

פרק שלושים ושלושה: תלאות בלתי־צפויות    🔗

אנו כמעט אך הגענו הביתה באותו יום אחר־הצהריים וכבר הגיעו שליחים ובפיהם חדשות על מאורעות עגומים שהתרחשו ביום אתמול בנבּלוס, שגם הם קשורים היו בחגיגות לכבוד הולדת הנסיך הקיסרי של צרפת.

לאחר שנודע בירושלים (מתוך עתונים ומפי תיירים) כי החאטי־הוּמאיוּן של הסובלנוּת הוכרז רשמית בקושטא, אך בטרם תגיע הודעה רשמית אל הפחה, יצא הבישוף האנגליקאני את העיר לביקור בנבּלוס. במטענו לקח עמו פעמון, שהושג מאנגליה, כדי לתלותו שם בבית־הספר על הקאפּילה. לא נמסר לי הדבר ולא ידעתי עליו.

הקונסוליות הפרוסית, הצרפתית והאנגלית כל אחת מהן מינתה בנבּלוס סוכן²⁵³ שתפקידו לדאוג איש־איש לתיירים ולתושבים השייכים לאומתו, להביא כל קובלנה לפני השלטונות המקומיים, ולמסור לקונסולים בירושלים על כל המאורעות מיד עם התרחשם. בכמה מקרים גם סייעו לתיירים במציאת מקום לינה ובהרבה דרכים אחרות. הסוכנים של פרוסיה ואנגליה היו נוצרים פרוטסטאנטיים מילידי־הארץ. האיש שלנו נעדר בעת ההיא, אך ידיד מידידיו שימש לו מחליף. הסוכן הצרפתי לא היה נוצרי כל־עיקר כי אם מוסלמי מילידי־הארץ.

משהגיע הבישוף האנגלי במוצאי־השבת דאג להודיע למושל העיר, במכתב חתום בחותמות הסוכנים של פרוסיה ואנגליה, כי בכוונתו לתלות למחרת היום פעמון על הקאפּילה של בית־ספרו.

המושל שאל, כמובן, אם קיבל הבישוף פקודה מאת הפחה לתלות את הפעמון בעיר אשר כזאת. אך משנמסר לו כי הבישוף שׂם מבטחו בחאטי־הוּמאיוּן החדש של השולטן (הגם שתעודה זו לא נמסרה עדיין רשמית לשלטונות בארץ־ישראל, קל־וחומר לציבור הילידים; על קיומה ידוע היה עדיין רק מן העתונים האירופים והשמועה הכללית), לא יסף עוד המושל לדבּר אלא הרשה לקוואסים שלו להיות נוכחים כאשר יצלצלו בפעמון בפעם הראשונה.

הסוכן הצרפתי (מוסלמי), אף הוא מתוך רוח ידידוּת, שלח את הקוואסים שלו להיות נוכחים. הן בבוקר והן אחר־הצהריים צילצלו בפעמון לעבודת־האלוהים, ואותו יום לא הוּפר השקט במאומה.

כעבור יומיים שוגרה הודעה מן הקונסול הצרפתי בירושלים אל סוכנו בנבּלוס בדבר הוּלדת הנסיך הקיסרי. למכתב ההוא צוֹֹרף מכתב מאת הפחה אל מושל נבּלוס בו הורה לו לערוך ביקור רשמי של איחולים אצל הסוכן הצרפתי לרגל המאורע המשׂמח הזה. מכתב זה הגיע בלילה. לאחר שמסר הסוכן הצרפתי את המכתב שאַל ממנהל בית־הספר אותם דגלי־כוּתן קטנים של צרפת ותורכיה ששייכים היו למר בוֹאֵן ומצויים היו בחדר־הלימוד הפרוטסטאנטי (ושאני ראיתים כקישוט בחלונות בעת המצהלות על נפילת סיבאסטופול). למחרת בבּוקר עם זריחה הונפו הדגלים הללו על בית הסוכן הצרפתי, על מוטות נפרדים; אכן, קטנים היו הללו, לא יותר משיעורה של ממחטה.

הואיל והבישוף שלנו עדיין בעיר היה הלך, בלווית הסוכן הפרוסי והנציג שלנו, לערוך ביקור־נימוסים אצל הסוכן הצרפתי; אך כשראו אנשינו את הדגלים מתנוססים ביקשו אף קיבלו רשות מן הבישוף לתלות גם את דגל־הכּותן הבריטי הקטן.

הסוכן הפרוסי לא היה עמו דגל לתלותו.

מחמוד בק, המושל (למַטֵה עבד אל־האדי, שבזכות הצרפתים הוחזר באחרונה לשׂררה), לא שׂם לבו כלל להצגות־ראוָה פעוטות אלו ואף הרשה לטוּפֶנקצ’ים שלו (כנגד תשלום) לירות יריות־כבוד ברוביהם ברחוב, כציוּן למאורע כה חשוב לבעל־בריתו הגדול של השולטן כהוּלדתו של יורשו.

בכל־זאת התחוור עד־מהרה שבּקרב בני נבּלוס הקנאים מפעפעים רגשי־איבה, ואין הם מחכים אלא לשעת־כושר להתפרצות גלויה.

היה זה יום ה־2 באפריל, והדגלים נשארו מונפים גם ביום המחרת, ולמחרתו (טעות גדולה בתוך הרבה טעויות נוספות). 

בהשכּמת ה־4 באפריל המשיך הבישוף בדרכו ופניו לנצרת, ואליו נלוָה המיסיונר הרוורנד יוהַן צֶלֶר; וכרגיל קמו רבים מבּני עדתו ללווֹתם כברת־דרך, ובכלל אלה היו סוכני פרוסיה ואנגליה – למזלם הטוב.

היה זה יום־הששי, וכאשר קרא המוּאזין לתפילות־הצהריים מראש המנאוֹרת אילץ אותו המון־אדם לרדת מיציעו; אחר־כך נעלו את המסגד והפחוּתים בהמון־העם התרוצצו ברחובות בקריאות־הסתה, כגון “מת האסלאם! קוּמוּ המאמינים! עוּרוּ כל המוסלמים!”

והנה אירע הדבר שכאשר נפתח שער העיר לאחר שעת התפילות הרגילה נקלע לנבּלוס תייר אחד – הוא הרוורנד ס. לַייד (שצוּין כבר קודם כמי שהתמסר לפעולה מיסיונרית בקרב הנוּציירים העובדים עבודה זרה) – ואומר הוא היה להמשיך צפונה. כאשר עלה על סוסו מחוץ לשער הקיפוהו קבצנים, כמנהג; אחד מהם, אילם שנודע בחוצפתו הרגילה, אחז בכנף מעילו של התייר, שלפיכך גמר אומר לא לתת לו מאומה; ובעוד מר לַייד עולה על סוסו, ומושך את כנף מעילו מיד האיש ההוא, נפלט כדור מרובהו. האיש נהרג; על־כל־פנים מת כעבור זמן קצר כתוצאה מפציעתו.

קוּבּעת־כוס־הקנאוּת מלאה היתה, וכבוא הטיפה הנוספת עברה על גדותיה.

תאוּנה זו היתה האות להתקוממות עממית. האספסוף ניעור. בדי־עמל הוּגן מר לייד מחמת־זעמו של הערב־רב על־ידי שומר־השער ושניִם או שלושה טוּפֶנקצ’ים, עד אשר באו חיילים מאצל המושל ובדוחק הצליחו להכניסו לסראיה, מקום שם הוגפו השערים. צעקות וצווחות עלו מתוך ההמון הנזעם – “נקם בנוצרים בעד דם האסלאם!” – “הלאה הדגלים!” – “הלאה הפעמון!”

עד־מהרה היו הפעמון והדגלים, לרבּות התורכי, מוּטלים ארצה – ודגל־שלושת־הצבעים של צרפת נדון לבזיון מיוחד, כי על כן קשרו אליו נעל ישנה בטרם יגררוהו ברחוב הנרפש, ביטוי לשמחתו של המון־העם.

ביתו של הסוכן הצרפתי, והבית ובית־הספר של המיסיון הפרוטסטאנטי, נבוזו, וכן גם מעונותיהם של פרוטסטאנטים בני־המקום. אביו שׂב־השׂער של הסוכן הפרוסי, קעוואר (הזקן לא היה פרוטסטאנט), כאשר רץ לתוּר לו מחסה בבית ידידו, הסוכן האנגלי (שלטוב־המזל נעדר מנבּלוס), נרצח ממש על מפתנו.

לא די שנבוזו בתי הסוכנים ובתי הפרוטסטאנטים בני־המקום אלא גם האחרים, הנוצרים בני העדה היוונית, אף הם נשדדו בבתיהם ובכנסייתם, וכן נשדד מעון הדיאקון הממוּנה עליה. 

מהחל ועד כלה היתה זו תנועה אנטי־נוצרית, שהמקרים שתוארו למעלה לא שימשו לה אלא אמתלה בלבד.

ראשי הפורעים היו פלוני השייך צאלח ובניו. שום יהודי ושום שומרוני לא הועלבו ולא נפגעו.

המושל, מחמוּד בק עבּד אל־האדי, השיב את הסדר על כנו בהקדם האפשרי ובביתו שלו נתן מחסה למר לַייד מפני סכנה. האספסוף שׂם מצור על הבית; ומר לַייד, מתוך שחשש לגרוּע מכּל, נחפז לכתוב את צוואתו וביקש רשות לצאת ולשלם בחייו כדי להפיס את דעתם של הנזעמים; אבל המושל עמד על שלו והגן על מר לַייד. הידיעות נשלחו לירושלים, והובאו גם על־ידי סוכני פרוסיה ואנגליה, שלא העזו להעמיד עצמם בסכנה בנבּלוס אך עדיין השליכו יהבם (ובזאת לא שגו) על עקרונות־הכבוד המוסלמיים באשר לשלום קרובותיהם הנשים.

אני הלכתי מיד לקונסוליה הצרפתית. עדיין לא הגיעו לשם שום ידיעות. אך בלילה, בהתיעצות עם הפחה והקונסול הצרפתי, כאשר דיברתי על כוונתי לשגר את סגן־הקונסול כדי להגן על מר לַייד – ואם אפשר להביאו משם – פסלו את הרעיון.

אולם כשנתתי דעתי על חוּמרת מצבו של מר לַייד, שעדיין שרוי היה בסכנה מסוימת ובצרה מכאיבה ביותר – כשהוא נמצא שם לבדו בבית המושל, בלי שיהיה על־ידו ידיד הרוחש לו אהדה – החלטתי להשליך יהבי על רוח־הידידות של המושל, מחמוּד בק עבּד אל־האדי, שהאינטרסים שלו עצמו ודאי ימריצוהו לשתף פעולה ולהוסיף ולדאוג לבטחונו של איש־הדת האנגלי שלנו. ולכן בטרם תזרח השמש למחרת בבוקר היה סגן־הקונסול שלנו בדרכו שמה ורק הקוואסים שלו וסַייסוֹ נלווים אליו. אומץ־לבו ותקיפותו הוכתרו בהצלחה. ב־10 בחודש בישׂרו שעטות פרסותיהם של סוסים הרבה ליד דלת הקונסוליה שלנו כי שב בשלום לירושלים, בהביאו את מר לייד משם עם משמר־ליווי של פרשים בלתי־סדירים.

האיש המסכן היה שרוי בצער גדול נוכח תוצאת התאונה וזקוק היה לכל העידוד ומאור־הפנים שיכלו ידידים להעניקם. אחרי כן שוּלח לחפשי בתוך העיר, לאחר שאני, כקונסול, ערבתי לו לפני השלטונות התורכיים כי יופיע לַמועד להשיב על אשמת הרצח שהועלתה על־ידי קרובי האיש שאותו הרג באקראי ברובהו.

מקץ ימים מעטים, פחות משבוע, לאחר שהספיקו המתפרעים להתחיל לחשוב על אשר עוללו ועל התוצאות הצפויות לבוא, נפחדו עד כדי כך שלא די ששקטו כליל אלא אף באו בלילה והשליכו לבּתים בחזרה קצת מן החפצים שנגנבו. 

ראוי היה להם שיפחדו. השלטון התורכי חזק היה עתה. המלחמה הרוסית נגמרה, ולא קונסול אירופי אחד בלבד כי אם שלושה מעוניינים היו בתקנת המעוּות: – הקונסול הפרוסי, בעד ביזה שנלקחה מבּית סוכנו, תבע חפצים השייכים לרוורנד מר צלר, ונוסף על זה הענין החמור הרבה יותר של עונש לאותם מן המתפרעים שהרגו את אביו של סוכנו; –

הקונסול הצרפתי, בעד עלבונות לסוכנו וּלדגלוֹ בעצם השעה בה פקד הפחה על המושל למסור איחולים לרגל הולדת יורש לקיסר הצרפתי, בעל־הברית לאדוניו; –

הקונסול הבריטי, בעד רכוש שנזוֹק ונגנב, השייך לבישוף האנגלי, ובעד חילוּל ביתו של סוכננו, שבּו נהרג המסכּן שבא לתוּר שם מחסה. בעיני הערבים היה המעשה הזה האחרון העווֹן הנתעב ביותר, ומחייב היה שנתבע צדק בעדו באשר ביקש מקלט על־פי חוקי הכנסת־האורחים שלהם.

לא מכבר הוחלפו שוב המושלים בשכם: משפחת טוקאן פינתה מקומה ליריביה הוותיקים, בית עבּד אל־האדי, ששוב היה בשלטון, והמושל הנוכחי היה האיש הראשי במשפחתם.

כל כמה שמוזר יהיה הדבר לכאורה ראו בני עבּד אל־האדי עצמם במובן־מה כחסידיה של צרפת. וכך היה קו המחשבה שלהם: – המַטה שלנו תמך במצרים כאשר כבש אִבּראהים פחה את סוריה. הצרפתים תמכו באִבּראהים פחה ובאביו, מוחמד עלי, המשנה־למלך של מצרים; על כן, הואיל ואנו שייכים למצרים, שייכים אנו למפלגה הצרפתית. לא רק עבּד אל־האדי אלא גם כל ילידי־הארץ השקיפו כך על הענין, ובמובן־מה הכירו הצרפתים בזכותם של בני עבּד אל־האדי לכעין חסות ידידותית.

יריביהם, בית טוקאן, כנגד זה, מתוך ששמרו אמונים כל הזמן לתורכים, אשר השיבום לשׂררה בשוּב סוריה אל תחת כנפי שלטונם, נחשבו תורכים, ועל כן סברו אחדים לפחות כי ראויים הם לחסדה של אנגליה. בני טוּקאן הועלו לשׂררה, כפי שסוּפר קודם, זמן־מה לפני כן, כאנשים הצפויים לשמור אמונים לתורכיה בתקופה זו של מלחמה.

אף כי תמיד הקפדתי שלא לתת עידוד למחשבה על משוא־פנים, וקיימתי יחסים אדיבים באותה מידה עם שני המַטות ודן הייתי בענייני עסק עם כל מי ששימש במקרה בשׂררה, היו ילידי־הארץ עשויים לקבל זאת כדבר המובן־מאליו שאנו האנגלים ודאי יש לנו יחס מיוחד לבני טוקאן כתורכים. במידה רבה הרי באותה רוח קרא אחד מן הערבים הפראים שבעבר־הירדן, כאשר שמע כי פרצה מלחמה בין הדרוזים והמארונים וכי הדרוזים נחלו נצחון, “אם כן, האנגלים היכו את הצרפתים! חורבן על אלה ועל אלה כאחד!” המארוֹנים מהיותם לאטינים נחשבים צרפתים; על כן יריביהם, הדרוזים, אנגלים הם.

כאן לפנינו דוגמא להתמדתם של רעיונות ומסורות בארץ הזאת בקרב עממי המזרח. בעיני תושביהן של הארצות האלו תחילת היריבוּת בין הצרפתים (ובני־חסותם הלאטיניים וחסידיהם ילידי־הארץ) והאנגלים (ובעלי־בריתם התורכים) נעוצה לפחות בסוף המאה שעברה ובמלחמה עם נפוליאון בוּאוֹנאפּארטה. כיבוש מצרים, הקרב על הנילוס, הגנת עכו על־ידי סידני סמית, עודם רעננים בזכרונם.

איך אפוא, ישאל השואל, יתָרצו בני־מזרח אלה את הבּרית הנוכחית בין צרפת לאנגליה?

בקלוּת רבה למדי. “הרוסים (הנוצרים המזרחיים) עושים מלחמה על השולטן; מובן שהצרפתים (הלאטינים) נקראים לעזור לו, וכך הם עושים. אבל האנגלים בעלי־ברית הם לשולטן מימים־ימימה, וגם אליהם קרא שיעזרו לו, והאנגלים המשונים האלה (דומה כי יש להם דת אף שאינם לא יוונים ולא לאטינים), הואיל והם בעלי־ברית לשולטן, ממילא הריהם ידידים עתה לצרפתים”.

אך הבה נשוב לנבּלוס. המהומות שם בקשר להחלפת המושל נמשכו כבר זמן־מה. הדחתם של בני טוקאן והחזרת יריביהם, בני עבּד אל־האדי, לשׂררה התסיסו את המחוז כליל. היה מרד ממש נגד בית עבּד אל־האדי, שאחדים ממשפחתם שימשו עתה בשׂררה – מחמוּד בק עבּד אל־האדי כמושל שכם, דוֹדנוֹ צאלח היה מושל בחיפה, ואחיו מוחמד היה בעראבּה, מרכזו של המַטה.

הפחה של ירושלים ראה צורך ללכת בעצמו לנבּלוס עם חיילים לדכא את המהומות. על־מנת לברר את מצב הדברים לאשוּרו ביקשתי את סגן־הקונסול רוג’רס מחיפה לבקר במקומות הראשיים שבמחוז, ובפרט בנבּלוס עצמה. הוא מסר שהיו הרבה תגרות ורבים נספו בעראבּה. בסאנור הצליח מר רוג’רס למנוע תגרה בין פלגה קטנה של הכוחות התורכיים לבין האיכרים. אחותו, מיס רוג’רס, נסעה עמו. בספרה המענין “חיי־בית בארץ־ישראל” היא מתארת את המקרה, ואת הרושם שחוללו אחיה והיא עצמה כאשר ניגשו רכובים לבדם לשאת־ולתת עם החיילים, שצועדים היו לקראת סכנות שלא היה כל צורך שיעמדו בהן. לפי־שעה הוסדר הענין בדרכי נועם.

אבל אויביהם של בני עבּד אל־האדי אדירי־כוח היו ובעטיָם נמשך אי־סדר רב במחוז. אפילו בעת הזאת היו חורשי־רעה מדברים, ולא בסתר כי אם בגלוי, על התקפות על הנוצרים, והוצע שיתקוממו המוסלמים נגדם.

פשר כל הדברים האלה היה שמפלגת טוקאן הקנאית הוּסתה כאמצעי לגרימת מבוכה למושל, שהוא ומשפחתו היו תמיד אנשי המפלגה הליבראלית, הן בעת השלטון המצרי והן לאחריה. תליית הפעמון האנגלי והנפת דגלים שימשו אמתלות לסיעה העוינת את בית עבּד אל־האדי לעורר מהומה, והתאונה שגרם רובהו של מר לַייד שימשה בצורה האומללה ביותר להצית את החמרים הנוחים להתלקחות שכבר נאספו והמתינו להתפרצות.

ב־12 באפריל הגיעו ידיעות שהחלו פעולות־האיבה במישורי המערב של מחוז נבּלוס בין סיעות טוקאן וג’ראר, בהשתתפותם של ערבים פראים. מאורע זה, שנוסף להתפרעות בעיר, שוב החריד את הפחה, ובחצוֹת לערך זימן התיעצות של “הקונסולים בעלי־הברית” בנוגע לענייני המחוז הטרדני ההוא. היה זה חזיון מוזר. הואיל והמזכירים המוסלמים פרשו זמן רב לפני כן לבתיהם ללילה, זומנו שני המזכירים הנוצרים לכתוב הודעה, ברוח שעליה הוסכם, אל שלטונות נבּלוס. האנשים באו, שניהם שתוּיים עד לטימטום־החושים; לכן קשה היה להבהיר להם מה נדרש מהם. המכתב איפשר למושל, מחמוד בק, להזעיק את הג’רוּדה, הוא “הגיוס ההמוני”, לדיכוי המהומות. רץ רגלי תכּרורי־אפריקאי הביא את המכתב בחשכּת הלילה.

עד־מהרה חזר מר רוג’רס והביא לנו חדשות טובות יותר – שמלחמת הכּפרים מסתיימת, ושהערבים הפראים חזרו כלעומת שבאו.

עת הקציר קרבה לבוא, ודבר זה ישמש להעסיק את הנלחמים בעניינים שלווים יותר.

הפחה קיים עוד התיעצות־לילה אחת עם הקונסולים של צרפת ואנגליה, ועכשיו שיגר הוד־מעלתו שליח ובידו פקודות בכתב אל המושל, עבּד אל־האדי, לתפוס ולשלוח לירושלים את כל ראשי הפורעים במהומה וברצח. פקודות אלו גם הן נשלחו, כמקודם, בידי שליח שעשה דרכו בחשכּת הלילה.

למחרת בבוקר, ה־14 באפריל, בישׂרו תותחי המצודה על כריתת השלום בקרים.

מצאו לנכון לדחות את משפטו של מר לַייד עד לאחר שתירגע נבּלוס מעט; אך ב־21 בחודש בא המשפט.

בינתיים סבל מר לַייד המסכן הרבה מחמת האמונה אנינת־המצפון – שחזקה עליו מאז המאורע העגום – שאיש־כהונה, אפילו כשהוא מסייר בארץ נחשלת כל־כך בתרבותה, אסור שיהיה רובה טעון ברשותו. רגשותיו בנידון זה, יחד עם הידיעה על חיי האומץ וההתמסרות שחי קודם־לכן כמיסיונר נוצרי בקרב הנוּציירים עובדי העבודה הזרה, עוררו כלפיו יחס עמוק של כבוד מכל הצדדים (להוציא כמובן, את הקנאים הנסערים של נבּלוס).

על־פי הקאפיטולאציות הבינלאומיות שומרים בתי־הדין התורכיים על בכוֹרתם הנאותה במשפטי־פלילים; אבל הקונסול של הנתבע רשאי להיות נוכח בבית הדין, ולחקור עדים חקירת שתי־וערב; כמו כן רשאי הוא להשעוֹֹת את מהלך המשפט כשאינו מתנהל כהלכה; ולבסוף, למחות נגד גזר־הדין ולערער לפני ערכּאה גבוהה יותר כאשר יש יסוד לכך. במקרה זה לא היו הקשיים מרובים. הנתבּע הודה בעובדות שבּהאשמה, ולא טען לזכותו אלא שהאיש בהתנהגותו עורר את הצורך להתנער ממנו, ובכך הביא לידי פליטת הכדור מן הרובה, שבּו נפצע. לאחר שנשמעו דברי העדים נדחה המשך המשפט ל־29 בחודש, כי בינתיים היו כמה וכמה עניינים דחופים.

כאשר התחדשו הדיונים הוציא הקאדי (שופט) את פסק־הדין – שהואיל וקרובי הנפטר לא דרשו דם תחת דם הרי יסתכם הקנס שצריך לשלמו על־פי החוק במשקל 10,000 דרכמוני־כסף; אבל הקאדי סירב להעריך את השווי בממון. בזאת נגזר מלוא העונש בעד הריגה בכוונה־תחילה. אני מצדי לא הייתי מוכן להסכים לכך, והגשתי עירעור לקושטא.

על־פי בקשתו של מר לַייד, ובהסכמת השלטונות, הועברו הדיונים שלאחר־כך לביירות, לטיפולו של הקונסול־הכללי. הדבר נעשה מפני שמר לַייד חפץ היה לשוב צפונה למילוי תפקידיו.

ניתנה, כמובן, ערבות לכך שפסק־הדין יקוּים כאשר ייקבע סופית. בית־הדין לעירעורים צריך יהיה לקבוע מה שווי הממון של קנס 10,000 דרכמוני־כסף. החוק המוחמדני אינו מפרש אם הכסף שכּך משקלו צריך להיות טהור־שבטהור, או שיהיה זה כסף נתך לשימוש מעשי, גם לא אם חלָק יהיה או מחורץ או מגולף, דבר שיעלה את מחירו במידה ניכרת. יש אפוא בקעה רחבה להתגדר בה, ושופט ישר עשוי להתאימה למסיבות שונות, כשם ששופט מן השכיחים עשוי להתאימה לסכום השוחד שיוכל לקבּלו.

שיעור התשלומים לשׂררה נקבע באחוז מסוים מן הסכום שנפסק, והזוכה במשפט צריך לשלמם. במקרה זה, הואיל והזוכים היו מקורביו של הקבּצן האילם, שעניים היו, נוכּו התשלומים מן הקנס עצמו. לאחר־מכן נודע לי שהתובעים השיגו רק סכום של מה־בכך, וזאת רק לאחר דיחוי ממושך ופניות חוזרות־ונשנות. עתה אמנם שוב לא היה הענין בידי; אך כאשר ביקר מר לַייד בירושלים כעבור זמן, בפברואר 1857, התלונן כי אותו סכום הקנס שלא נקבע מוסיף עדיין להדאיגו.

עתה היה עלינו לטפל במהומה בנבּלוס – ההתקפה על הנוצרים, השוד, ורציחת אביו של הסוכן הפרוסי בבית הסוכן האנגלי שלנו.

הפחה שלנו, שלא היה מן התקיפים בדעתם, היה אובד־עצות, ובזירוזם של ידידיו הצרפתים עשה כמיטב יכלתו ליישר את ההדוּרים.

המושל בנבּלוס, מחמוּד בק עבּד אל־האדי, היה כתמיד ביחסים של ידידות עם הצרפתים – ועם האנגלים במידת האפשר. (תמיד היתה מרותו גדולה ביותר בנבּלוס העיר, ואילו יריבו, טוקאן, שלט בעיקר במחוזות הכפריים).

עד־מהרה החלה הקונסוליה הצרפתית לראות בענין ההתמרדות מהומה של סתם, כגון זו המתרחשת לפרקים בכל מקום שהוא, ושלחה להניף שוב את הדגל הצרפתי בנבּלוס – בהשגחתו של המושל – לקול יריות רובים. אחרי־כן הורד הדגל, והוא נשא נאום לאמור כי לא יוּנף שוב עד אשר יוּשב הכבוד כדת־וכדין, שהרי התגלתה נבּלוס כעיר שאינה ראויה להתכבד בדגלה של צרפת! יכול אני לצייר לעצמי את הבּעת־פניה של אוכלוסיית הרחובות לשמע גינוי זה שלה.

דבר זה נעשה בלי ידיעתי, ודין־וחשבון נשלח לירושלים. המושל שלח דבר אל הסוכן שלי לאמור כי ברשותו של הפחה בירושלים יוכל להניף את הדגל האנגלי. בדין סירב לעשות זאת בלי הוראות מן הקונסוליה.

אני מעולם לא נתתי את ההוראות הללו. שום קונסול בירושלים לא התכוון להניף דגלים בנבּלוס. העילה היוצאת־מגדר־הרגיל של הוּלדת הנסיך הקיסרי שימשה הזדמנות להנפת דגלי־הצעצוע, שהמוסלמים שבעיר ייחסו לה חשיבות יותר מכל אדם זולתם.

תליית הפעמון מעל לקאפּילה של בית־הספר, בלי הודעה ובלי היתר (שמן־הסתם אפשר היה לקבלו מן הפחה, אילו נתבקש לכך כיאות), היתה ענין ביש. כאשר ליויתי את הבישוף האנגלי כברת־דרך בצאתו לנבּלוס לא היה לי כל מושג שבתוך צרורותיו שעל הפרדים הוא נושא עמו מכשיר המסַכן כל־כך את שלום הציבור בעיר כגון נבּלוס.

אך עתה היה העיקר לא הנפת הדגל שלנו, על־כל־פנים עד שיוּתן פיצוי של ממש על מעשי האלימות, השוד והרצח. אנחנו את שלנו עשינו בהביאנו את מר לַייד למשפט, וחשיבות חיונית נודעה לכך שנלחץ על השלטונות התורכיים שיעשו הם את שלהם בזריזות ובמלוא המידה לתקנת המעוות.

לזאת הקדשתי את מאמצי הגדולים ביותר; וכיון שלא הצלחתי, נתתי את המקרה בידי הגבוהים ממני בביירות ובקושטא.

הפּרשה של המשך ההליכים במקרה הנידון חורגת מגדר סיפור־הקורות הזה. אך עד היום לא נגזר כל עונש לא למתפרעים המוסתים אף לא לאותם שעשו בפועל את מעשי ה־4 באפריל 1856.

ומאחר שזה המקרה הראשון בו לא הצליחו פקידים בריטיים להשיג גמול על עוול כה חמור שנעשה בתחומי הקונסוליה של ירושלים, ראוי לציינו כנקודת־המוצא לשרשרת מאורעות שלא היה לה כל תקדים.

הרבה מקרים של אי־הצלחה היו אחרי־כן; אך לא זה המקום לפרט. רק זמן־מה לאחר התקופה שבּה אנו עוסקים התגלו הדברים בהדרגה, והתברר שהחל סדר־דברים חדש.

אולם אי־אפשר להבליג ולא להעיר על השינוי שחל במצב בנבּלוס עכשיו – מיד לאחר השלום – ובמצב הסדר והשקט, ואפילו הסובלנות הידידותית מצד המוסלמים כלפי הנוצרים, שאותו מצאנו שם בסתיו הקודם, כאשר ביקרנו אצל מר בוֹאן בדרכנו דרומה, לאחר שחגגו את נפילת סיבאסטופול בכל רחבי הארץ.

קנאותם של בני־העם הוּפחה שוב; אך בידי מי, ולשם מה? תליית הפעמון על־ידי הבישוף שלנו לא עוררה מהומה בתחילה; תליית הדגל הצרפתי לא נתקבלה במאור־פנים אבל המושל, עבד אל־האדי, נתן היתר לכך; והוא, ידיד הצרפתים, חזק היה בעיר, מקום שנמצאים רוב אנשי מפלגתו. אמת, אנשי המפלגה הישנה, רובּם תומכיו של יריבו טוקאן, צפויים היו יותר להתמרמר על כל צעד ליבראלי שנקט הוא ולסייע בהסערת הרוחות.

מר בוֹאֵן לא היה עוד בנבּלוס, ולא היה לי שם שום איש אנגלי; שום איש שיוכל להתהלך באורח חפשי די הצורך בקרב כל המפלגות ולאסוף ידיעות מבעוד־מועד, ולעזור במניעת הרעה בעת רקיחתה. אין לך דבר שאין לו סיבה; ואפילו עכשיו, מקץ שנים כה רבות, רצוי לקבוע אל־נכון את הסיבה שהיתה טמונה ביסוד ההתפרצות הזאת בנבּלוס.

הערת העורכת    🔗

הרבה הזדמנויות היו לנו להתבונן בטכסיסי האנשים שלא ראו בעין יפה את התקדמות התיקונים הכלליים בארץ.

הקנאות הדתית החלה לדעוך, השחיתות החלה להיבּלם, ושיחרורם הממשי של כל בני השכבות היה בעיצומו. עוד עשרים שנה והנוצרים בני כל הכנסיות היו בני־חורין; אך בני־חורין היו אז גם היהודים והמוסלמים, ותורכיה היתה אז ממלכה אדירה.

מלחמת־קרים לא הפסיקה את התנועה הזאת; אבל השלום נתן שעת־כושר לאויבים לשוב לשיטות שבּהן פעלו קודם־לכן. החייאת הקנאוּת הגוֹועת – קריאת דרור לשחיתות ולהפקרות – הרתעת התערבות ידידותית למען טובת הכלל – אלה היו כלי־הנשק אשר להם נזקקו ברגע שנגמרה המלחמה.

אילו המשיכה אנגליה בקו הקודם של עירנוּת נדיבה כי אז ודאי היו הטכסיסים האפלים האלה מסוכּלים והמלחמה הנוכחית היתה בגדר הנמנע.  

פרק שלושים וארבעה: הכרזה על צו־הסובלנות של השולטן    🔗

בעוד הדברים האלה מתרחשים בנבּלוס נערכה בירושלים הקריאה הרשמית של החאטי־הוּמאיוּן רב־החסד של השולטן. מן־הסתם לא היה הדבר מועיל במניעת ההתמרדות אילו הגיע מבעוד־מועד ומספיקים היו להכריז עליו בנבּלוס לפני המהומה, שהתרחשה יומיים בלבד בטרם יקבל הפחה את המסמך מן השער העליון.

אכן, היו סימנים לכך שהמהומה לובּתה על־ידי אנשים שקצפוּ על הרעיון שצָו זה ניתן על־ידי השולטן – כפי שכבר נודע להם מן השמועה שעברה בעם. לעת הזאת כבר ידעו כל חשובי התושבים שבארץ, נוצרים כמו גם מוסלמים, על רוח הצו בכללותה.

ביום שלאחר הכנסת הקבוצה הגדולה של תיירים ואירופים אל מקום המקדש הודיע הפחה כי ביום המחרת – 7 באפריל – תתקיים הקריאה הרשמית של צו השולטן בסראיה.

התעודה הזאת בדין נחשבה בעת ההיא, ובעצם ראוי שכך תיחשב עדיין, תעודה מופלגת בחשיבותה – במיוחד בעיני ה“ראיוֹת” או הנתינים הלא־מוסלמים של השולטן.

הוד־מעלתו הזמין את ראשי העדות הדתיות השונות ואת הקונסולים הזרים להיות בנוכחים. אולם אלה האחרונים לא הגיעו ביניהם לכלל הסכּמה באשר לצורה בה ישמעו את ההכרזה.

אני הגעתי ראשון, לבוש מדים למחצה, ונימקתי זאת לפני הפחה, לאמור שלדעתי מוטב שלא להפריז בסממני־ראוָה לבל יתקבל הרושם שבּכוונתנו להפגין חדוות־נצחון על היישוב המוסלמי – ובזאת הן רק נגרום רוגז תחת אשר נרגיע ונשבּית מחלוקות וסערת־רוחות.

עוד אני אומר כדברים האלה והדראגומאן הצרפתי בא לשאול אם על הקונסולים לבוא לבושים מדים, כבאים לביקור שבּטקס רשמי. “נֶה איצ’ין?” (לשם מה?) שאל הפחה, והסביר כי בקושטא אין השגרירים באים בעצמם אפילו לקריאת תעודות מן הסוג הנעלה ההוא אלא הם שולחים את מזכיריהם לשמוע. עם זאת חגר את חרבּו הרשמית על מעיל פשוט ובעודו עושה כן הגיעו הקונסולים בזה אחר זה – כלולים בתפארת מדים, נוצות, סרטים וצלבים. מן הקונסוליה הצרפתית בא רק מנהל־הלשכּה.

הפטריארכים והבישופים השונים היו בנוכחים, להוציא את הבישוף האנגלי (שיצא לנבּלוס ולצפון), אך הרוורנד ג'. ניקולֵייסון ייצג את הכנסיה האנגלית והמיסיון היהודי, ואליו נתלוו גם המזכיר־ההדיוט של המיסיון, והרופא, וכמה תיירים אנגלים.

נראה היה בעליל שהתורכים לא רצו להפוך את הענין למִסדר־ראוָה, אך כמה מן הרשויות הנוצריות חפצו בכך.

והאחרונים צדקו בדרישה שיוּתן לדבר פומבי מלא עם כל גינוני הרשמיות הנחוצים, לאחר מעשה־ההונאה ב־1853 בנוגע לאיגרת הווזיר ביחס למקומות הקדושים. טוב היה לאחוז בכל אמצעי־הזהירות לבל ייעשה פירסום זה של חאט חגיגי ענין לקריאה במחבואים סתם – ולדאוג לכך שיקראוהו בכלל.

אין כל ספק שמגילת־זכויות זו של סובלנות ושוויון דתיים מאוסה היתה בתכלית בעיני המוחמדנים הזקנים, ופגעה ברגשותיהם מימים־ימימה. כפי שנודע לנו אחרי־כן, מקובל לחשוב שכּמה מוסלמים בקושטא הטילו בה שיקוצים כאשר נקראה במעמד השייך־אל־אסלאם, הפטריארכים הנוצרים והרב היהודי – שיקוצים שלא יבינום אלא הבקיאים בדיקדוקי־רשמיוּת ממלכתיים ובלשון הערבית, שהטילום אנשים שכלפי־חוץ גילו כניעה והערצה²⁵⁴.

יצאנו כולנו אל מרפסת פתוחה, ושם נקרא החאט ברוב־טכס תחת כיפת־השמיים. אחרי־כן קם שייך מלומד מן המקדש הנאצל (חרם) והשמיע תפילות, ותרועות נשמעו מבין אנשי־השׂררה התורכיים, הקוואסים, והמוסלמים המעטים מן העיר שנתאספו שם. אחרי כן חזרנו אל טרקלינו של הפחה כדי לברכו, וכעבור דקות מעטות הסתלקנו.

העתק מודפס של התעודה, בתורכית ובערבית כאחת, נמסר לכל קונסול, פטריארך וכו'.

הצו הזה המופלא אישר את כל הערובּות שניתנו קודם־לכן על־ידי החאטי־גוּלחאנֵה ועל־ידי התנזימאת לכל נתיני הממלכה העות’מאנית, בלי הבדל מעמדות או דתות, לבטחונם ולבטחון רכושם ולשמירת כבודם. אוּשרו כל הזכויות והבטחונות הרוחניים שהוענקו משכּבר לכל העדות הנוצריות, ולשאר האמונות הלא־מוסלמיות. היו אלו זכויות נרחבות מאד ותמיד כללו את השלטון־העצמי של העדות, על־פי מנהגיהן, בראשוּת הפטריארכים או המנהיגים הרוחניים שלהן, שאחרי בחירתם בידי בני־עמם קיבלו תעודת־סמכות מן השולטן.

הלורד סטרֶנגפוֹרד המנוח, שהיה אז נספח בשגרירות שלנו בקושטא, ואשר בקיאוּתו בלשון התורכית ובשאר לשונות המזרח הכשירתו לשפוט, צוּוה על־ידי השגריר שלנו לברר אל־נכון אם אמנם פירמאן זה של השולטן בלשון התורכית הולם את הנוסח הצרפתי המקורי, שנמסר על־ידי הממשלה העות’מאנית לשגריר שלנו ולעמיתיו.

הכרח היה, כמובן, בביטוי דייקני־בתכלית, בפרט בסעיפים כגון אלה: –

"כל הבחנה או כינוי הנוטים להוריד מעמד כלשהו מן הנתינים בממלכתי בדרגה לעומת מעמד אחר, בשל דתו, לשונו או גזעו, יימחו לעולמים מן הפרוטוקול של המימשל. יוּתן תוקף לחוקים נגד השימוש בכל לשון של ביזוי או עלבון,²⁵⁵ אם בין אנשים פרטיים ואם מצד השלטונות.

"הואיל וכל צורות הדת חפשיות הן וחפשיות תהיינה באחוזות ממשלתי, לא יופרע נתין מנתיני ממלכתי בעבדו את הדת בה הוא דוגל, ובשום־פנים־ואופן לא יצערו אותו בשל כך.

“לא יאוּלץ איש להמיר את דתו”.

נוסף על כך נעשו כל נתיני הממלכה כשרים לשמש בכהונות ציבוריות שיתמנו להן על־ידי השולטן; כולם יהיו רשאים להתקבל בבתי־הספר האזרחיים והצבאיים. נוצרים שוב לא יובאו בפני בתי־דין מוסלמיים טהורים. יוקמו בתי־משפט מעורבים, שבהם תתקבל עדותו של כל אחד בשבועה על־פי החוק הדתי של כל כת. כל דבר הדומה לעינויים נאסר בתכלית האיסור. מס אחד יהיה לנוצרים ולשאינם־נוצרים ובמידה שווה יהיו רשאים להתגייס לצבא; ונתקבל העקרון של קניית פטוֹר מן השירות. ולבסוף נאמר כי מותר יהיה לזרים לרכוש מקרקעים, ובלבד שיקבלו עליהם את החוקים ואת תקנות המשטרה, וישׂאו באותן חובות כתושבים ילידי־הארץ, ולאחר שייעשו סידרים עם המעצמות הזרות.

אלה הם החשובים שבּסעיפים הכלולים בחאטי־הוּמאיוּן, הוא צו הסובלנות. הכרזת הצו הזה היתה גוּלת־הכותרת לפרשת פעלוֹ הברוכה והמסורה של הלורד סטרטפורד דה־רדקליף בתורכיה. משך שנים רבות של יגיעה שקדנית חתר בהתמדה לנקודה האחת הזאת של סילוק כל מקורות הסבל בקרב נתיניו של השולטן, של סילוק כל אמתלה להתערבות מצד אומות זרות, על־ידי ניצול ההזדמנויות שהמציא אפיוֹ הנוח של השולטן ונכונותו להעניק לכל נתיניו כל זכות וטובת־הנאה שבגדר יכלתו.

הנה כך בעצם שעת הנצחון על רוסיה ניתנו לנתינים הנוצרים של השולטן, והובטחו במסגרת חוקיה של הממלכה העות’מאנית, זכויות נרחבות וחירות מלאה יותר מאלו שמהן נהנו אפילו נתיניהן של כמה וכמה אומות נוצריות שבאירופה.

מכאן והלאה, אם אך ייאכפו חוקיה של תורכיה, לא יהיו עוד לא צורך ולא אמתלה להגנה כלשהי על הנוצרים במזרח.

מלים אחדות יש לומר בנושא השוויון הדתי בפני החוק בתורכיה, בקשר למינהל הממשלתי, להוציא את חוּקי הקוראן על פירושיהם. אלה האחרונים, החקוקים בעומק לבּותיהם ומנהגיהם של מחזיקיהם, אין ספק שהם שוללים עקרונית מושגים כאלה של שוויון ואין לישבם עמהם. איך אפשר להעמיד כופרים על בסיס של שוויון עם מאמינים, בין להלכה ובין למעשה?

החאטי־שריף של גוּלחאנֶה ב־1838, והתקנות הידועות בשם “תנזימאת” או “קאנוּן נאמֶה”, להגשמת מגילת־הזכויות ההיא, נתקבלו אפוא על־ידי החלק הקנאי־החשוך שבאוכלוסיה המוסלמית רק כתקנות זמניות של התורכים, בשיטתם המוטעית שהוכתבה על־ידי האירופים התובעניים. הוא הדין, כמובן, לגבי התעודה הגדולה עוד יותר, החאטי־הוּמאיוּן של שנת 1856.

מתוך הכּרה שדעה מוצקה זו טמונה היתה ביסוד ההרגשה הכללית של אנשי האסכולה הישנה בפּרובינציה חייב אני לומר שלא מיהרתי להצטרף להאשמה שהוטחה כנגד התורכים שהֵפֵרו אמונים, שלא הגשימו מלכתחילה במלוא המידה את כל הסעיפים הליבראליים של מגילות־הזכויות הללו. כל־כך היו הללו מנוגדות לעקרונות המוכּרים משכבר־הימים, המקודשים כל־כך, ולהרגלים המושרשים מדורי־דורות, בפנוֹתם אך ורק אל אור המצפון האנושי כמו שהיה קודם היות האור ההוא לחושך, עד שבאמת היה צורך בסבלנות, יחד עם תקיפות, כדי להוציא אל הפועל את הצווים ואת מגילות־הזכויות החדשים.

התיקונים שעליהם חשבו אפשר היה לבצעם, והתורכים צפויים היו להגשימם הרבה יותר מכל זולתם – ובלבד שלא תוּסח הדעת מן המטרה, ושאותן אומות אשר השיגו את הכרזת התיקונים תוספנה להשגיח על הגשמתם אף תסייענה בכל המובנים להתגבר על הקשיים הגדולים (אם גם בשום־פנים לא היו אלה קשיים שאין לעמוד בהם) שצריך היה להכריעם בתהליך ההדרגתי של מימוש התיקונים הללו.

לא היה מקום לשער שממשלה מוסלמית תשקוד בהתלהבות לצמצם את זכויות־היתר של נתיניה המוסלמים לטובת הנוצרים יותר משתפעלנה המעצמות הנוצריות של אירופה בהתלהבות בתבען את קיום החוזים שאותם השיגו במחיר עצום, בחומר כברוח.

אם מאיזה טעמים משלהן גילו מעצמות אירופה פחות ענין בהתקדמות לקראת צדק וחופש לנוצרים בתורכיה, הרי מוגזם היה לצפות לכך שהתורכים יגלו יתר־להיטוּת מהם. בשבילם היתה המשׂימה שקיבלו עליהם על־פי רצוננו עדינה וקשה כאחת.

נדמה היה לי שבּירושלים לא היה התהליך צריך להיות אִטי ככל שהיה בהרבה מחוזות אחרים, שהרי בעיר הזאת היו הבּריות מורגלים הרבה יותר בנוכחותם של נוצרים, אף גם בשים לב לעושר המובהק הקיים שם בעדות הנוצריות, שהמעמד השליט של המוסלמים הורגל זה־כבר להפיק ממנו תועלת מרובה; ובשׂים לב להשפעה המדינית שפעלה תמיד למען הנוצרים האלה אצל השער העליון – כל אותם טעמים אשר זה־כבר ריכּכו את הקנאות הדתית של המוחמדניוּת בעיר־הקודש ובסביבתה.

בריחוק מירושלים היתה פעולתה של הכרזת הסובלנות ניכּרת פחות, וכך היה הדבר בעזה, בנבּלוס ובגליל; אך שם היו הנוצרים מעטים ולא העזו להביט בפני אדוניהם; לא היו להם קונסולים שישאלו לרווחתם או שירשמו לפניהם את מעשי־העריצות של המוסלמים אַחיהם־האזרחים או מושליהם, שמכל־מקום לא תורכים היו כי אם ערבים.

נראה שכּך היה הדבר גם באזורים אחרים שבּממלכה, כפי שמעידים דינים־וחשבונות פרלמנטאריים ואחרים שנתפרסמו בארופה.

נראה הדבר כי המכשולים על דרך הגשמתם של התיקונים יותר משנוצרו בקושטא נגרמו על־ידי מושלים פורקי־עול במחלקותיהם השונות במרחקים, או שנבעו מן המשפטים־הקדומים הנושנים של המעמד השליט; ויש להוסיף כי במידת־מה נבע הדבר גם ממורך־הלב המוכּר, שנראה כאדישוּת, של אלה אשר להם נועדו התיקונים להצמיח ברכה.

אולם על קשיים גדולים מאלה התגברו הלורד סטרטפורד דה־רדקליף ואותם שעמלו תחת פקודתו לחולל את השיפור הגדול שחל כיום במעמד־הדברים; ועל־פי שורת ההגיון היה מקום לצפות להתקדמות נוספת, בטוחה ומתמדת, ובלבד שלא יהיה מחסור באנשים, וביתר־ייחוד באנשים אנגלים, שיוכלו להמשיך בפעולה שהחלה בסימן טוב כל־כך.

אין כותב השורות האלו יכול להעיד על מידת ההתקדמות שהושגה במספר השנים האחרונות. יש לו יסוד לחשוב שבּארץ־ישראל אין היא גדולה.

אבל בחינת עקרון כללי אפשר לקבוע שאם גם בעיני אומות אירופה ניצבת תורכיה כלפי־חוץ בשעה זו כ“צורך מדיני”, הרי השוויון האזרחי והדתי של עממיה דין שייעשה, ובמוקדם או במאוחר חייב הוא להיעשות, “צורך מדיני” לתורכיה; וסמיכותה של אירופה לממלכה ההיא, ולַחצה עליה, חייבים להשפיע על ההתקדמות ביצירת השיוויון הזה.

תורכיה היא כיום “צורך מדיני”, ולוּ אך משום שרק באמצעות הנייטראליות של התורכים יכולות הכנסיות הנוצריות השונות והמסוכסכות בארץ־הקודש (או במקומות אחרים בתורכיה) להתקיים בכפיפה אחת ולהניח זו לזו מידה כלשהי של חירות, בין אזרחית ובין דתית.

מעולם לא זזתי מן הדעה, שלעתים קרובות נתתי לה ביטוי, שאפילו בעבר שאליו מתיחס הספר הזה היתה הסובלנות הדתית באותה ארץ מוחמדנית גדולה הרבה יותר משהיתה ברוב הארצות הנוצריות באירופה.

לא היתה לנו אינקוויזיציה, לא היה לנו “אינדֶקס אֶקספּוּרגאטוֹריוּס” של ספרים, לא היתה הגבלה על הפצתם של ספרים, לא היתה הפרעה לדרכי הפולחן השונות שלנו.

ככל שהיו הדברים אמורים בשלטון, יכול היה כל נוצרי או יהודי להחזיק בכל צורה של דוקטרינה שבּה האמין, או אף להורותה. המוסלמים לא היו מתערבים: ואנשי־הכּנסיה הנוצרים שוב לא יכלו להתערב בענייניהם של אלה שמחוץ לשליטתם, או להטיל ענשים גלויים על פורצי־גדר, או לנסות לכפות על הבריות שיקבלו את עוּלם. הדברים האלה שוב לא היו בגדר האפשר במקרים שניתן לעשות להם פומבי, שכּן מנוגדים היו למשפטי הארץ.

הסובלנות ההדדית בין הנוצרים קוּימה ונאכפה על־ידי השלטון התורכי במידה שכמעט לא נודעה כמותה בארצות אירופיות, שבּהן כנסיה אחת כלשהי מושלת בכיפה.

שימו קץ לעליונוּת התורכית בארץ־הקודש, ומה יהיה אז על הסובלנות הדתית שממנה נהנות עתה העדות הנוצריות השונות בירושלים ובארץ־ישראל?

האם תחת שליטתה של צרפת, או תחת שליטתה של איזו ממשלה קאתולית אחרת, יתנו הלאטינים ליריביהם הקדמונים אנשי הכנסיה המזרחית, שתחת שליטתה של רוסיה, חופש כבעבר במקומות הקדושים ומסביבם – או להיפך?

ומה בדבר עדות הריפורמיות הפרוטסטאנטיות, הילידות או הזרות? האם ירשו להן להמשיך בהתקדמותן?

מאבק קטלני, לא רק על הבּכורה אלא גם על הקיום והעליונות המוחלטת, חייב לבוא אם יחולו שינויים בממלכה העות’מאנית ויסלקו את הכוח הנייטראלי, עם כל חולשתו, הכוח שעד כה חצץ בין היריבות הקדמוניות הללו, כנסיות המזרח והמערב.

פרק שלושים וחמישה: הכרזת השלום. כאמל פחה    🔗

ב־14 באפריל בישרו יריות־הכבוד מתותחי המצודה כי הודיעו לפחה על הכרזת השלום בין בעלי־הברית ותורכיה.

החיילים העות’מאניים נאספו, ובמרכזם הפחה, במיידאן (כיכר) מחוץ לשער־יפו, באותו מקום בו נערכו החיילים ב־19 בספטמבר 1853 כאשר נקראו מירושלים לצאת ולהילחם למען השולטן שלהם.

גם הפעם היו תפילות בניצוחו של האִמאם, עם עוד טכסי־הודיה.

הנה כך הוצגו בארץ הזאת התמונה הראשונה שהיתה קשורה במלחמה הרוסית, והתמונה האחרונה מסוג הטכסים הצבאיים, בכיכר הציבורית הזאת הפתוחה הקרוייה המיידאן, על הגבעה שמחוץ לשער־יפו, בצד הצפוני־המערבי של ירושלים.²⁵⁶

לליל ה־24 צוּוה על הארה פומבית כללית לכבוד השלום.

אז חזרו־ונשנו בעיר המעשים שנעשו בספטמבר שעבר בנפוֹל סיבאסטופול (שלא הייתי עד להם, לפי שנעדרתי אז בצפון).

אי־אפשר היה להמציא דבר נאה מזה מבּחינת הרושם הנשׂגב – בתים פרטיים וקונסוליות הוּארו ועוּטרו זרים; אנשים צעדו בסך ברחובות לקול נוֹגנים; היו מדורות וזיקוקי־אש; המסגדים והמנארות אף הם הוארו; חנויות השוק פתוחות היו למען יקבילו בהן בעליהן פני אורחים במקטרות ובקפה; הרחובות המו המון־אדם כביר, מגוּון יותר מתמיד. 

המצור המבוים על המצודה על־ידי חיל־הרגלים הסדיר, בתותחים שבּכּיכר וברובים מגגות הבתים השכנים, נענה בברקי־אש מאשנבי־הירי של המצודה. רעם התותחים ונפץ זיקוקי־ענק באוויר שיוו לכל זה מראית־עין של מציאות שחוּזקה על־ידי שחור חשכּתו של הלילה והתקרבותו ההדרגתית של זרזיף־גשם (“המלקוש”). המנצחים, שמובן כי הצליחו בהסתערותם על המצודה, פרצו לתוך הביצורים בקריאות־נצחון ובצעקות “יחי השולטן עבד אל־מג’יד!”²⁵⁷ וכאן מסתיים חלקנו־אנו בירושלים במאורעות הקשורים במלחמה הרוסית של 1853־1856.

התוצאות עדיין היו צפונות בחיק העתיד.

כאמל פחה עשה עתה זה למעלה משנה אחת בכהונתו, שהרי החל במילוי תפקידיו בירושלים ב־15 בפברואר 1855. הוא היה איש צעיר, אך מלכתחילה נוצר הרושם הכללי שהוא אדם חלוש־אופי. הוא הגיע בעיצומה של תקופת המלחמה, כשהיה צורך במידה מיוחדת של נימוס ותקיפות כדי לשמור על ליכודו של הפלך הגדול והחשוב שהופקד בידיו – שיישוּבו הכללי, כפי שראינו, היה שרוי בהתפוררות, ואשר בו היו בעת הזאת לשלטון העליון רק אמצעים דלים להטיל משמעת.

אך גם אם חלש היה כאמל פחה הרי איש נבון היה. הוא הבין היטב את הצרכים המדיניים של הזמן, והואיל והיה בעל מזג נוח וחביב נוטה היה לפחות לגלות אדיבות כלפי אותם אנשים מקרב הזרים שלא היה לו שום אמצעי אחר להפיס את דעתם או כלפי אותם מנתיני השולטן שלא היה לו אמצעי אחר למשול בהם.

בניהול העניינים עמד לימינו, לטוּב־המזל, מזכירו הצרפתי, ובקונסוליה הצרפתית היה בעת ההיא מנהל־הלשכה הצרפתי, הבקיא ורגיל בעסקי המקצוע והמיטיב לדעת לשונות מזרחיות. הללו סעדוהו משני העברים, והואיל והסכּמה היתה ביניהם יכלו להנחותו בדרך בה יילך – לפחות באשר לבּרית עם צרפת ולקידום האינטרסים הלאטיניים.

הואיל ועד כה היו המסיבות נוחות לקיום הריבונות העות’מאנית בארץ־ישראל, יכול היה הפחה לזקוף ראשו בתוך ים של תלאוֹֹת.

נוסף לכך היה כאמל פחה ליבראל מובהק בענייני דת, ובכל הזדמנות הוכיח לאוכלוסיה המוסלמית כי כֵנה כוונתה של ממשלת השולטן במתן כל החירות והסובלנות שבגדר האפשר לנוצרים, בין שהם ילידי־המקום ובין שהם ילידי־חוץ.

בתקופת כהונתו היו לקונסוליה האנגלית הרבה הזדמנויות להושיט עזרה ידידותית לשלטון התורכי בחיזוק ידיו של הפחה בשקידתו על החוק והסדר הטוב. והפחה מוכן היה להסתייע ברוח ידידותית בסעד, שהודות לכך גם אפשר היה להושיטו כהלכה.

אם נאמר שתמיד היה נעלה על פיתויים של שוחד ושלמונים הרי זה כאילו אמרנו עליו שלא היה פחה תורכי שנתגדל כדרך שנתגדלו פַּחוֹת תורכיים.

אם נאמר שנקי היה מהזדקקות לערמה או אף לכזב בשלטונו על בני־הארץ הרי זה כאילו אמרנו שלא היה האיש תורכי מן האסכולה שכּה שכיחה היתה בימים ההם ושלא ראה עצמו בן־חורין להשלים בחריפות־השכל מה שהיה חסר בכוח־שלטון ממשי.

אך על כאמל פחה הוטלה בתקופה הזאת רצופת־המאורעות המשׂימה למשול בירושלים העיר ובארץ שסביבה – והוא האיש שאכן הצליח לדכּא מרד בעודנו באִבּו ולסכל את מזימותיהם של אויבי תורכיה. והוא האיש שצריך היה לקבל את פני נסיכי־המלכות של בלגיה ושל אוסטריה ולאָרחם. הוא האיש שפתח לרווחה את המקדש הנאצל לנוצרים וליהודים, וזאת בכשרון־מעשה כה גדול עד שלא קוּפחה אפילו נפש אחת והקנאוּת הדתית הושקטה. הוא האיש אשר נכח רשמית בתפילות נוצריות, כיבד מלכים זרים ביריות־כבוד מתותחי המצודה, סייע בחנוכת דגליהן של אומות נוצריות בירושלים, חגג בפומבי את הולדת הנסיך הקיסרי של צרפת ואת הכרזת השלום, והוא שנשא בחובה ובכּבוד שבּהכרזת צו־הסובלנות הגדול של השולטן – החאטי־הוּמאיוּן – בעיר־הקודש.

שום פחה תורכי מאלה שקדמוהו בירושלים לא היה יכול לצאת ידי חובתו בענינים האלה בהצלחה כה רבה ככאמל פחה, חרף החסרונות והמגרעות שלא היה נקי מהם.

בשׂירטוט זה נגענו רק בפרשת־פעלו ובאָפיו הציבוריים של כמאל פחה, ובאלה רק במידה שהם נוגעים בנושא פרשת־הקורות הזאת. 

פרק שלושים וששה: קטטות בכנסיית הקבר הקדוש – תפילות לשלום מלכתנו בבית־הכנסת היהודי החדש על הר־ציון    🔗

חג־הפסחא היווני והמזרחי קרב עתה לבוא. יום א' שלפני חג־הפסחא היווני חל ב־20 באפריל והעיר היתה מתמלאת חיש צליינים, שמרובים היו מאד השנה בגלל סיום המלחמה, והיו צליינים רוסים לרוב כמו גם המוני צליינים אחרים, אלא שכּולם, כמובן, נמנו על הכנסיות המזרחיות.

צלייני נבּי־מוּסא המוסלמים גם הם באו בהמונים גדולים, והימים גם ימי הפסח היהודי. בעיצומו של השבוע החשוב הזה נערכו החגיגות הפומביות לכבוד השלום. העיר שרויה בהתרגשות גדולה.

המאורות אך כוּבּו והנה למחרת בערב, לקראת טכס אש־הקודש של ערב חג־הפסחא, התאספו אנשי־הדת של הכנסיה היוונית לפני הקבר הקדוש ודרשו דרשה גדולה באזני הצליינים בנוגע למאורעות הזמן האחרון – החובות הנובעת מהם – ובשבחו של השולטן.

תפילת אש־הקודש באה ביום־המחרת, אך הלקחים שהוחדרו יפה כל־כך כמו היו לצוּר על־פי הצלוחית. על מקום השלום באה מלחמה, אך הפעם היה הריב בין היוונים לארמנים בשאלה למי תהיה אש־הקודש ראשונה. (הלאטינים לא היה להם חלק במהומה; חג־הפסחא שלהם חל חודש־ימים קודם).

מיד עם הופיע האש פרצה מהומה בין היוונים לארמנים; אך נראה היה בעליל ששני הצדדים הוכנו מראש להתנצחות. בידי צליינים ניתנו אבנים ואלות, שהוסתרו לפני כן (על־ידי הארמנים, לפי הסברה) מאחרי העמודים ובפינות חשוכות, וסגן־הקונסול שלנו, שליוָה כמה תיירים אנגלים אל היציאה כדי לחזות בטכס, ראה איך מלאי נוסף של תחמושת מסוג זה מושלך לתוך הכנסיה מחלון שבּיציע העגול המתחבר אל המנזר היווני. התפתחה התנצחות איומה.

הפחה עזב את מושבו ביציע התחתון וירד במרוצה להנחות את אנשי פמלייתו, אזרחים ואנשי־חיל, בהפרדת הנִצים, ולא הצליח לחצוץ ביניהם אלא לאחר שספג הוא עצמו כמה וכמה מהלומות עזות על ראשו ומזכירו נפצע בידו בסכין. הקולונל שפיקד על החיילים ורבים מחייליו נפצעו ונחבּלו. כעשרים־וחמישה יוונים וארמנים נפצעו פצעים קשים, ורבים ספגו מהלומות נאמנות.

כאשר חזר סגן־הקונסול רוג’רס כעבור חצי שעה ראה את התהלוכה הארמנית המקיפה את הקאפּילה הקדושה ובה אחדים מן הכוהנים והדיאקונים נושאים אלות וכלי־נשק אחרים.

בשעה מאוחרת עוד יותר הלכתי עמו אל זירת הפעולה. חיִל גדול של רגלים בכידונים שלופים תפס אז את הכיכר הפתוחה אשר מול הכנסיה. שני הקוואסים שלי פינו לי מַעבר בתוך הקהל, והמפקד ניגש אלי ואפּו הפצוע חבוש רטייה. המרצפת סביב הקאפילה של הקבר, בפרט בינה לבין הכנסיה היוונית, היתה זרועה מנורות מנוּפצות, שברי זכוכית ותמונות, ושמן ניגר על הרצפה. הרבה תמונות יקרות־ערך שוסעו; אגרטלים, מנורות, פמוטים ושאר עדיים של כנסיה הושלכו ארצה והושחתו.

ביציע של הסורים היו נשים רוקדות, מוחאות כפיים ומשמיעות בצווחה את “תחליל” השמחה. כמה דיאקונים יוונים שקדו לטאטא את המרצפת, ולאחר שסילקו את שברי הזכוכית כיבּדוה בסבּון ובמים חמים; כמו כן תלו מנורות חדשות חֵלף אלו שנוּפצו. בגולגלתא היה נזיר יווני מסיר את האבק מעל המנורות והפרחים המלאכותיים לקראת תפילת־הלילה. הוא דיבר רק מעט ערבית, אך הביע את זעמו על כך שהארמנים יש להם חלק כלשהו במקום הקדוש ההוא.

עברתי משם לאולם־האוכל הלאטיני ומצאתי את הנזירים שם מגַנים בשטף־לשון ובעיניים בורקות את הברבריוּת שגילו שני הצדדים המזרחיים בהתכתשות.

תמונות אחדות הושחתו ללא תקנה, ובכללן תמונה אחת גדולה של הצליבה; ותמונה של התקומה מן המתים מעל לדלת הקטנה של קאפּילת־הקבר עדיין נותר בה קיסם כשם שנזרק, כי בלי סולם אי־אפשר היה להוציאו. מר רוג’רס הצליח להוציא אחת מן האלוֹת מיד צליין אחד שנפל קודם בתוך השמן השפוך: היה זה מקל ענק של עץ כהה וקשה מאד.

הפחה אחז באמצעי־זהירות ודאג לכך שבתפילת־הלילה לא יתערבּבו אנשי שתי המפלגות ושלא ירשו לשום ארמני להיכנס לכנסיה עד לאחר שתיגמר התפילה היוונית. הוא היה שם ב־11 בערב, ממתין לתפילה של חצות ושומר על הסדר עם חייליו.

שמענו שבּעת ההתנגשות נדקר בחור אחד בפניו ובערפּו בידי היוונים. מסתבר ביותר שהוא אישית נבחר למטרה מאז ההארה לכבוד נפילת סיבאסטופול, כאשר ידוע היה בו כי נשא לראוָה צלֶם (דומה לצלמים של גאי פוֹקס בלונדון) של הצאר הרוסי על חמור ואחר־כך הטיל אותו ללהבות.

למחרת היום (יום־הפסחא המזרחי), כתום ההתרגשות הראשונה, אפשר היה למנות את מספר הפצועים. התברר שכעשרים איש נפגעו מכל צד (חוץ מאלה שרק נחבּלו), שני פצועים במצב אנוש מן הצד היווני ואחד מן הצד שכנגד. כמה מנורות־כסף ושרשרות־כסף נעדרו.

חבורות של חיל־רגלי סיירו ברחובות כל היום, וחבורות נוספות הוצבו בפינות ולידן ערימות כלי־נשק. כן גם בישׂרו והודיעו בעיר בקול על פקודת הפחה שכּל הצליינים חייבים לעזוב את ירושלים ביום המחרת, שאם לא כן יהיה דינם מאסר.

למחרת היום, כאשר ליויתי על סוסי כברת־דרך את הבישוף האנגלי בצאתו לאנגליה, ראיתי את הצליינים נעים לעבר יפו באלפיהם, מהם רוכבים ומהם הולכים חבורות־חבורות ברגל.

הצד המופלא בהתנגשות שהתחוללה כמתואר כאן בכנסיית הקבר הקדוש מתבטא בעובדה שמתנצחות כאן שתים מן הכנסיות המזרחיות, היוונית והארמנית – לא בין הלאטינים והיוונים נפל הדבר בשל יריבוּת־משכּבר כי אם בין היוונים, אנשי הכנסיה המקומית כביכול, נתיני השולטן, לבין הארמנים ממקומות שונים במזרח, שרבים מהם נתינים רוסים והאחרים נתינים תורכים.

דומה כי לאחר שדיכא הפחה שלנו את ההתפרעות היתה דאגתו הראשונה (לאחר הדאגה למניעתה של התפרצות חדשה) להרחיק את עוכרי השלום האלה (ברנשים גברתנים ברובּם) מירושלים, בדיחוי מועט ככל האפשר, וזאת הצליח לעשות.

באשר לאש הנִסִית כביכול, שמקובּל לכנותה אש־הקודש, הרי גם לה וגם לאורגיות שחוגגים הצליינים בהזדמנות זו אפשר למצוא מקבילות בעבודה זרה של ימי־הקדם.

פּליניוּס מציין כי בעיר סאלֶנטינוּם היו מניחים עץ על סלע מקודש אחד ואחר־כך היה העץ מתלקח. “שכּן”, אומר ליוויוס, “הקדמונים לא היו מעלים אש על מזבחותיהם כי בתפילותיהם קוראים היו לאש שתרד עליהם, ונוּמַא עשה כן לעתים קרובות”.

לאש הזאת בסאלנטינוּם מתכוון הוראציו ב־Sermonum, ספר ראשון, V, 100; והוא מוסיף שם תוספת מוזרה, “יאמין בזאת היהודי אַפֵּילָא – לא אני”. אולי יש כאן רמז לגירסה מעורפלת על הנס שעשה אליהו.

אולם בירושלים היה לאש־הקודש מקור אחר. בעצם הרי זה נס של אור ולא של אש, ולכתחילה היה זה זכר לתחיית אורו של עולם לאחר היעדרות זמנית.

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

הבה נעבור אל חזיון אחר – כי בירושלים אפשר תמיד לפגוש בגיוון מספיק של דת, לשון, מנהג, מוצא, לאום ואופי.

בית הכנסת החדש והגדול על הר־ציון לעדת הפרוּ שים שבין יהודי אשכנז, הקרוי “החורבה”, החל לקום ולהגבּיה. הפירמאן לחידוש בית־הכנסת הזה מהריסותיו העתיקות הושג בהשתדלות הקונסוליה שלי ובתמיכתו אדירת־הכוח של שגרירנו, הלורד סטרטפורד. סברה היא שבית־הכנסת היה קיים מימי רבי יהודה הנשיא, מסַדר המשנה.²⁵⁸ יהודי אשכנז שמחו ועלצו, כי עד אז לא היה להם בית־כנסת משלהם. רבים מבני העדה הזאת היו בני־חסות בריטיים, והם הזמינוּנוּ להיות נוכחים בתפילת־הודיה בין כתליו של בית־הכנסת, לאות הכרת־טובה לממשלה הבריטית.

הושיבו אותנו אל שולחן קטן מכוסה לבן, בין האלמימר (בימת הקריאה) לארון־הקודש. החצר היתה מלאה אדם. אך הנשים הוכנסו כולן לבית שכן, שממנו יכלו לראות ולשמוע את הנעשה.

תחילה באה התפילה “הנותן תשועה למלכים”, שהיא התפילה הרגילה ברחבי תבל למלך הארץ; אך במקרה זה, סבור אני, היו השמות שנשמעו שמות מלכתנו ומשפחתה המלֹכותית. אחר־כך באה תפילה לחיי הקונסול הבריטי, רעייתו, “בכורו וכל ילדיהם”; ולאחר־מכן הזמירות והמזמורים היפים בעברית, שמצד טיב השירה לא השתוותה רמתם לזו המקובלת בבתי־הכנסת באירופה, ואף־על־פי־כן עלתה בהרבה על זו של יהודי המזרח בני־המקום; והיתה שירה בשני קולות, דבר שהיה מיוחד להם.

הכתלים עדיין לא הגבּיהו כדי־כך שיכוֹפו עליהם את הכּיפה, אך הנקל היה לראות שיחסי־המידות יהיו מצוינים. נעים היה הדבר שהרבנים היהודים הממונים על הבּנייה הזאת עזרו לנו לתת עבודה לאחדים מאחיהם האביונים על־ידי שרכשו קצת מן האבנים לבּנין הזה ממושבת־החרושת, אשר בה סייעו היהודים העניים בחציבתם של גושי־האבן ובסיתותם. אחדים מן האנשים שהועסקו שם בעבר היו עתה בנוכחים, והם עבדו בבנין בית־הכנסת זה להם ולבני־עמם. אחרי הטכס הדתי הובאו שיקוי לימוֹנדה ועוגות, ואילו בקרן־זווית השמיעו קלרניט ותוף קטעים שונים של מוזיקה רוסית ואוסטרית, במיוחד את המנון־ההכתרה האוסטרי, כי המנגן בקלָרניט שימש בעבר בתזמורת צבאית אוסטרית.

אחרי־כן הושמעו עוד זמירות עבריות, ובכלל זה כמה וכמה מזמורי־תהילים, ותפילת “אדון עולם”.

אחרי־כן לקחו אותנו להראותנו כמה קשתות עתיקות שנתגלו מתחת למִפלס של הרחוב הנוכחי. וכך ערכו היהודים, כמוהם כשאר העדות, תפילה פומבית מלוּוה מצהלות. אכן, חידוש היה זה בירושלים שכּכה יוכלו לזקוף ראשיהם ולהקים בית־כנסת שייראה בעיר כולה ובארץ למרחוק.

אמנם כן, לעולם לא יוכלו היהודים בארץ־ישראל לשוב אל מצב הדיכוי בו מצאנום בראשונה ואשר ממנו נגאלו בעיקר הודות לחסות שפרשׂה עליהם הקונסוליה הבריטית על־פי הוראתו של הלורד פאמרסטון. ראוי גם ראוי היה שיתפללו ויתנו תודות להוד־מלכותה רבּת־החסד, המלכה ויקטוריה!

פרק שלושים ושבעה: פרק־סיום מאת העורכת – התקוות הוורודות לא התגשמו – הסיכוי להתחדשותה של תורכיה    🔗

אותם שגרו בתורכיה משך שנים רבות, ועקבוּ אחר יגיעותיו המתמידות והעקשניות של שגרירנו, עלצו בכך שהוא אשר נחל את “הכבוד, שהוענק לו בחסדי שמיים וכראוי לו, ומילא תפקיד בביצוע מפעל כה גדול וכה טוב למיליוני יושביה של תורכיה”. מלים אלו לקוחות מנאום שנוּסחוֹ הוגש ללורד סטרטפורד דה־רדקליף על־ידי אנשים בני אומות שונות שהשׂכּילו לעמוד על ממשותן וערכּן של טובות־ההנאה שהובטחו על־ידי הצו החדש. הן מכּירות בסיוע שהושיטו נציגיהן של ארצות אחרות, אך “אי־אפשר להם שלא להבין כי השלמתו של מפעל זה נובעת בעליל, בחסד האֵל, מהשפעת הנציג של בריטניה־הגדולה”.

מתוך הניסיון והבקיאוּת בתנאֵי המקום החזיקו טובה על העבר ועל ההוֹוה אך גם השתעשעו בתקוות ורודות לעתיד־לבוא. הקטעים הבּאים יעידו על הערכתם את המצב בתום המלחמה הרוסית – על שמחתם בגאולתה של תורכיה – על הכרת־הטובה שלהם כלפי השולטן וידידיו: –

החאטי־שריף הקיסרי, שהתפרסם באחרונה, שיכנע אותנו כי תקוותינו הטובות צפויות להתגשם. תורכיה, שנמשתה מעברי־פי חורבן ממשמש־ובא, ראה תראה ימים טובים יותר. האור יאיר על אשר ישבו עת רבה במחשכּים; וכאשר יתברכו בפריחה חברתית ובחירות דתית, לא יארכו הימים, כך אנו מאמינים, ומיליוני יושביה של תורכיה ייראו כשִבתם שאננים איש תחת גפנו ותחת תאנתו. ירשה לנו כבוד־הלורד לומר שבּעינינו החאטי־שריף משׂבּיע־רצון בתכלית, לא רק בתקנותיו החברתיות אלא גם במה שנוגע לחופש המצפון. אילו נתנו לעקרון הגדול הזה אותו ביטוי נועז יותר אשר לו ציפו אחדים, כמדומה, היה בכך, לדעתנו, משום פחזוּת, והדבר היה מעכּב את ענין האמת תחת אשר יצעידהו קדימה. מעמיד היה הדבר בסכנה את חידוש ארגונה של תורכיה ואת תקנתה. במצב הנוכחי נראה לנו כי ורודים הם סיכוייה של הארץ הזאת. התעודה הקיסרית תצריך רק הגשמה עקיבה וזהירה בעת הצורך, ועד־מהרה יעמוד העולם על חשיבותו של הצו הקיסרי. מתוך הכרת־טובה נוֹדה בטוב־לבּו של מלך הארץ הזאת, ובמידת המתינוּת הנבונה והליבראלית של ממשלתו. אין אנו רואים כל יסוד להטיל ספק כלשהו בכנוּתם ובנאמנוּתם בהכרזה על הצו הקיסרי, אף לא בכוונתם לתת לו תוקף ברחבי הארץ כולה. אך אי־אפשר לנו שלא להעלות על נס את הסיוע הידידותי מארצות נאורות יותר שעורר אותם לנקוט עמדה כה רוממה ונאורה בממשלתה של הארץ הזאת לעתיד־לבוא, וכבוד־הלורד ירשה לנו לראות בך ראשון בין הגורמים הללו כבא־כוחה של הארץ הפרוטסטאנטית הליבראלית ביותר באירופה. קורת־רוח גדולה היא לנו לתת ביטוי לרגש הצודק הזה.

אולם אין אנו יכולים לסיים ביטוי פגום זה של דעותינו ורגשותינו בנידון בלי לרמז על הצורך בהמשך הייעוץ המנוסה וגם העידוד והעזר הידידותיים שיהיה על מעצמות־המערב הנאורות, ובפרט על אנגליה, לתת לממשלת תורכיה, בהנהגתם ובחיזוקם של העקרונות האלה, הנעלים כל־כך מתפיסתה של אוכלוסיה נבערת וקנאית; גדול ומַתמיד יהיה הפּיתוי להיכּנע למסיבּות, ולהעלות את עקרונות הצדק והאמת קרבן למשפט־הקדום בהמוני־העם. דווקא בגלל עצם החידוש שבעקרונות המוסריים שעומדים עתה להנהיגם בניהול האינטרסים הרוחניים של החברה, כמו גם עומק השפעותיהם והיקפן, הרי עוד משך זמן־מה יהיו עצות מנוּסות ושיתוף־פעולה מבּחוץ בגדר שירוּת מבוֹרך, אפילו לממשלה הנמרצת ביותר, בהגשמת כוונותיו של המלך־הריבון הנדיב, ובעשיית צדק במידה שווה לעדות הדתיות השונות ולאנשים פרטיים, בלי התחשב במעלת האיש או בקנאוּת המסורתית…

משאלתנו ותפילתנו החסוּדות, בסיום הדברים, היא שיִיטב בעיני האלוהים להאריך עוד שנים רבות את ימי כבוד־הלורד למען הארץ הזאת, אשר זה שלושים שנה הבשילו חוקיה הנבונים ביותר בצל השפעתך ועצתך האישית.

(הקטעים לקוחים מכּתב־הנאום שהוגש ללורד סטרטפורד דה־רדקליף על־ידי אנשי־כהונה מן הכנסיה־של־אנגליה ומיסיונרים אמריקאים בקושטא. פֵרה, קושטא, 4 במרס 1856).

בהעבירו לממשלתנו העתק של כתב־הנאום הזה מעיר הלורד סטרטפורד דה־רדקליף כי “אין זה כי אם שבח יאה למדיניותה של ממשלת הוד־מלכותה ולרוח החסד של השולטן הנוכחי, בהתאמה עם השקפות הבּרית”.

הערכת המצב הנוכחי הכּלולה בכתב־הנאום שלמעלה צודקת היתה לא פחות משהיו התקוות לברכות העתיד שעודן שמוּרות לתורכיה ולעמה מיוסדות היטב.

אבל הכותבים לא פסחו בתחזיתם על התנאי היחיד שעליו נשענה התגשמות תקוותיהם – “הצורך בהמשך הייעוץ המנוסה וגם העידוד והעזר הידידותיים שיהיה על מעצמות־המערב הנאורות, ובפרט על אנגליה, לתת לממשלת תורכיה”.

כאן טמון היה היסוד לתקוות הוורודות שבּהן השתעשעו ברגע זה, בהגיון כה רב, אנשים שעקבו אחר היגיעות הממושכות אשר סוף־סוף הביאו חופש ושמחה למיליונים כה רבים, ואשר מילאו בהן תפקיד בל־ילאֶה משלהם.

לוואי והתאמתו הדברים, אלא שבּנקודת־הכרעה זו החלה הריאקציה באנגליה!

אחרי תום מלחמת־קרים החלה תקופה של אדישוּת אנוכית; אצל רוב בני האומה נבלעה אחריותנו כלפי אחינו הנוצרים בתורכיה במחשבות על התפארת שהושגה.

השאלה המזרחית לא הובאה למנוחות־עולם, כפי שקורה היה אולי אילו בא הֶמשך סבלני וחסר־פניות למפעל שתחילתו היתה נאצלה כל־כך, והיא הוסיפה לצערנו ולהציק לנו, ולהפריע את מנוחת העולם, להשֵם את מחוזות הארץ הנחמדים ביותר, ולתבוע עשרות אלפי קרבנות מאחֵינו־לצלֶם.

בעת ההיא היו הדברים בידינו־אנו; כל הידידים האמיתיים לנוצרים המזרחיים צריכים היו אז לגשת במרץ כפול־ומכופל למלאכה אשר בה החל הלורד סטרטפורד דה־רדקליף במימוש התיקונים הכלליים שנתן השולטן לגבי מצבה של הממלכה התורכית כולה.

האומה הבריטית אילו עשתה זאת כי אז היה לה הסיכוי הטוב ביותר להצליח, שהרי היא שהיתה עד אז הידידה המעשית והמועילה לנוצרים ולמוסלמים כאחד, שחתרה בכל מקום להקל מן העול שהכבּיד על הראשונים ולהיות להם מגן ומחסה מפני טינתם של המוסלמים, כאשר חישבה המלחמה ללבוש צורה של מסע־צלב נגד האסלאם; שגוננה על המוסלמים מפני התקפה בלתי־צודקת מצד רוסיה, כפי שנראתה לנו זו באנגליה, הגם שבאה בצורה של מלחמת־מצוָה למען נוצרים.

אנגליה שפכה את מיטב דמה והוציאה ממון במיליונים לא כחסידת התורכים או כצוררת לרוסים אלא למען צדק שווה לכּל, כפי שהאמינה אומתנו.

הלורד סטרטפורד דה־רדקליף ביטא בלשון נמרצת את דעתו באשר לחובותינו במובן זה:

חוזה־השלום, השומר על השער העליון בפירוש מפני כל התערבות של זרים בין השולטן לנתיניו, לא יהיה משׂבּיע־רצון בשום־פנים־ואופן אם יראו בו כלי למנוע מבעלי־בריתו של השולטן את העמידה על מימושן של אותן ריפורמות שהנהיג מרצונו החפשי בשל חשיבותן החיונית לממלכתו. מי יכחיש כי עקב ההתרשלות הנמשכת במילוי החובה ההיא הריהם צפויים יותר ויותר לסכנות ולקרבנות הנלווים, על־פי ההתחייבויות הקיימות שלהם, לפירוקה, בין בכוח־הזרוע ובין בקנוניה?²⁵⁹

בעניינים הנעלים האלה, שמעצמות אירופה הראשיות מַפנות אליהם במורגל ובהכרח את תשומת־לבן, הגם שהאינטרס, האינטרס הלגיטימי, הוא משותף, והזכות שווה, הרי ממשלתנו תופסת מקום מיוחד, כדאִי באופן יחסי, אלא שכפי הכּדאִיוּת כך גם שיעור האחריוּת. הסיבות לכך גלויות לעין. מכל המעצמות הרי בריטניה־הגדולה היא העלולה ביותר להפסיד מחמת חוסר־האונים וההתנוונות של הממלכה העות’מאנית, והיא הצפויה פחות מכל לצאת נשׂכּרת מהתפוררותה. אם גם לפעמים עשוי קו־המדיניות שלה לעורר חשד בשער העליון, הרי המסיבות בהן היא נתונה, ואָפיים של מוסדותינו, פוטרים אותה מחשדנותה. אפשר שהשלטונות התורכיים מתיראים יותר מן האחרות, ולפיכך הם נוטים להן חסד יותר; אך האמון והרצון הטוב תלויים פחות בפחד מאשר בתקוות וברגשי־האהדה.

עתה סוף־סוף הגיעה שעתה של בריטניה־הגדולה לתבוע את הגמול על כל הקרבנות שהעלתה, ותגמול זה היה צריך להינתן לה, בצורת הגשמתן של ההבטחות שנתן השולטן, ויכולים היינו להשיג זאת אילו טרחנו לעשות כן.

עתה באה שעתנו להמשיך, בחריצות בלתי־פוסקת, באותו קו שכבר הקנה לאומתנו השפעה שכמותה לא השיג איש זולתנו על נוצרים ומוסלמים כאחד – מעמד של מתווך מהימן בין אלה לאלה; של מסייע לכּל, בלי הבדל דת ואמונה.

ההצלחה בה הוכתרו כבר לפני כן המאמצים שנעשו בכיוון זה נותנת מקום לשער שההצלחה כאן היתה קרובה־לוודאי, אם לא ודאית ממש. האיש שהיה בקיא ביותר בטיב המאמצים שהושקעו, ושיעור ההצלחה שהושגה, קיוה לתוצאות שוות לפחות בעתיד.

הלורד סטרטפורד כתב כי “כָשרה של תורכיה המוסלמית להנהיג תיקונים אולי אינו משתווה לצורך שלה בהם, אך תמיד נראה היה לי שהוא מספיק להנהגת שיפור ממשי ומתקדם. משום כך יש להצטער פי־כמה, וגם להתרעם פי־כמה, על שקרוב לעשרים שנה מאז חוזה־פאריז, שכּה הפליא להגדיל את ההכנסות ולשים קץ להפרעות, השאיר אחריו סימנים דלים כל־כך של התקדמות ויושר, והוכחות מרובּות כל־כך לפחזוּת ופזרנוּת”.²⁶⁰

ואולם, כפי שכבר הטעים אדם זה, שידיעותיו מרובות מאלו של כל השופטים שעסקו בשאלה המזרחית ובעניינים תורכיים, “בתורכיה כמצבה כיום, ואולי יותר מאשר במקומות אחרים, זקוקות סגולות אלו של תנועה לאומית לתמיכה, אם לא להשראה, מבּחוץ. למזלה הטוב של הממלכה התורכית, שוב אין האמצעים והמניעים המספיקים למתן הדחיפה הנחוצה למאמציה, מתוך רוח ידידות, מהלאה להישג־יד”.

שום אדם המצוי אצל הנושא לא הכחיש כי משימת הגשמתם של התיקונים שהעניק השולטן, כלומר משימת חידוש־עלומיה של הממלכה התורכית, היתה כרוכה בקשיים משלה, ואולי בסכנות משלה.

אך הדרך להתגבר על הקשיים והסכנות לא בשמיים היתה. היא עמדה לנו בעבָר, ובאותה מידה של ודאוּת תעמוד לנו בעתיד.

במובן זה, כבשאר מובנים, דיבר האיש שהיטיב ביותר להכיר את כל התנאים דברים אופטימיים ביותר באשר לתוצאה הקרובה־לוודאי של כל המאמצים הכּנים והתקיפים למען טובתם של כלל נתיני השולטן. המלים הבאות כבדות משקל הן:

הללו שכּל תל חפרפרוֹת הר הוא בעיניהם וכל מצודה סגורה מבצר נשׂגב, אולי ידַמו בנפשם כי ההצלחה הגדולה ביותר במובנים אלה לא תשפיע כלל או שתשפיע רק מעט – וכל השפעה תהיה רק הרת־אסון – על אותו בליל של גזעים ומתוך כך על ניגודי הרגשות והאינטרסים שבגללם הממלכה התורכית היא חמָמָה לפילוגים מבּית. מידת ההגינוּת אינה מאפשרת להכחיש כי שם, כבמקומות אחרים, גלומים קושי וסכנה במסיבות של יריבוּת חברתית; אבל מידת גילוי־הלב, עם שתוֹדה בזאת, רשאית גם להסתייג מהגדשת הסאָה.²⁶¹

והוא מוסיף,

כל כמה שמרובּים נתיניו הלא־מוסלמים של השולטן, וכל כמה שהם ממורמרים בלבבם, אין להם בשום־פנים הכוח לא להתאחד ולא להחזיק מעמד. הפירוד לגזעים שונים, מטעמים שבּגזע ובאמונה, ברור שהוא מקור חולשה בשבילם. אין הם הוגים אהדה מרובּה זה לזה. מתחרים הם על חסדם של התורכים, ובכמה מובנים הם מתנגדים זה לזה. הדבר המשותף להם ביותר הוא הרגל הכּניעה לשלטון התורכי. לא יוונים, לא ארמנים ולא סלאבונים אינם יכולים לקוות לתפוס כס־מלכות שיפוּנה על־ידי המחזיק באסלאמיות. כל שכבה במקרה המתואר מסתבּר שתשמח יותר לקבל את מרוּתו של השולטן מאשר את שלטונה של כת נוצרית יריבה. ככל שהתורכים מרחיבים את מעגל זכויותיהם של הנוצרים, ומתיחסים אליהם בסבלנות ובהתחשבות, כך מתמעט הגירוי לכמיהתם לעצמאות, וכך משתחררים הם מאימת כובשיהם משכּבר. מאותו טעם נחלשת במידה רבה אחיזתם ברגשי־האהדה של העולם הנוצרי ומידת הבטחון־העצמי שהם עשויים לשאוב מן המקור ההוא. חוץ מזה, מעולם לא העיק עליהם נטל השרביט העות’מאני במגע בלתי־אמצעי עם כל היקפם של חיי־היומיום שלהם. מזמן הכיבוש הורשו, בכמה מובנים חשובים, לנהל את ענייניהם שלהם. אפילו גביית החראג', קודם לביטולו של המס ההוא, הופקדה בידי שופטיהם שלהם. הסכום שבו נתחייב כל מחוז נקבע על־ידי השער העליון, או אולי על־ידי הפחה, אבל השוּמה הוסדרה על־ידי הזקנים או הנכבדים של כל עדה דתית. הדבר שהכביד עליהם ביותר, ואשר עליו אכן רשאים אנו להתלונן ביותר, היה השימוש השרירותי בכוח־השלטון, הנגישׂה הלא־מוסכמת, היחס המדכּא או המשפיל כלפי אנשים פרטיים. אך כל המניעים האלה למרי הופגו מעט־מעט, ועשויים הם לגווֹע מהיעדר חומר־דלק יותר משהם עשויים לאסוֹף משנה־כוח מהגדלת החירות ומן הסיכוי לשיפורים נוספים.

מאושר היה העולם אילו הובנו האמיתות שהעלה הלורד סטרטפורד דה־רדקליף באנגליה!

אך, אבוי! כלל לא כך אירע.

אחרי תום המלחמה דומה כי הרעיון שנקצור לטובתם של אחרים מה שלא היה נחוץ לנו עצמנו, את היבול שנזרע במחיר של מיליונים, במאמצינו השקדניים, והושקה בדם האמיצים והטובים ביותר שבּנו – דומה כי רעיון זה מעולם לא עלה על דעת רובּם המכריע של האנגלים.

אכן, קשה היה למצוא באנגליה תריסר אנשים שחשבו אי־פעם על ההזדמנויות המצויות עתה בידינו להקל מעל יושבי הממלכה התורכית – נוצרים, יהודים ומוסלמים – את נטל הדיכוי אשר השחה את גוום.

מתי־מספר אולי קראו את צו־הסובלנות – החאטי־הוּמאיוּן.

מה היה מספרם של אלה מתוך אותם מתי־מספר שעקבו אחר תולדותיו, וליוו את מאמצי השגריר שלנו בשנים הארוכות שקדמו לכך, שבהן עשה את דרכו, צעד־צעד, להשגת המטרה הגדולה הזאת; או שתפסו אף כהוא־זה שהמלאכה אך החלה?

הרעיון של המשכת פעלו, של טיפוח ניצני החירויות שכּך הונבטו, של יגיעה במסירות סבלנית משך עוד כשלושים שנה, של חיזוק החלשים, דירבוּן המתרשלים, ריסונן של השפעות עוינות, עד שתוכל תורכיה המתחדשת, בעזרת בניה שלה המשוחררים, להתיצב בין האומות: רעיון זה לא מצא לו דרך, אפילו בקרב אנשים הנוטים לאהדה, מן הטעם הפשוט שאיש לא חשב על כך, כמדומה.

דומה כי תחת זאת בא שגעון להשקעות תורכיות המניבות דיבידנדים בשפע וסימא את עיני הבריות אפילו מראוֹת את האמת שלמען יהיה בטחון להשקעותיהם הרי מידת הזהירות הפשוטה תחייב לתבּוע בקפידה את מילוי ההבטחות שהוצאנו מתורכיה, או לפחות את מילוי ההבטחות שניתנו לנו.

כל כמה שאולי כדאי היה לאומות אחרות להניח לתורכיה לפגר במילוי ההתחייבויות האלו כלפי נתיניה שלה, אותן התחייבויות שהן סייעו לאַשרן, הרי אנו חובה היתה עלינו לתבוע את קיומן ככתבן־וכלשונן.

כך, וכך בלבד, יכול היה הכסף שהזרימו משקיעים בריטיים לתורכיה לא להתבזבז לריק.

כך, וכך בלבד, אפשר היה לעשות אפילו את הכסף ההוא מכשיר אדיר־כוח בחידוש־עלומיה של הממלכה, בהצלת הנדכאים וביישוב השאלה המזרחית, כפי שהבינוה פוליטיקאים אירופיים, בדרכי־שלום. 

מדינאים בריטיים, יותר ממדינאיה של אומה אחרת כלשהי, הם שהיו חייבים לעודד, ואפילו להמריץ, את התקדמות הממשלה העות’מאנית בנתיב הריפורמה. האזהרה שמשמיע הלורד סטרטפורד אוּמתה על־ידי העובדות, שעדיין אינן אלא ראשיתן של התוצאות הנוראות החייבות לבוא אם תוספנה האומות הנוצריות לנצל את כוחותיהן לרעה ולהזניח את האפשריות שבידיהן להשגת שוויון־צדק לכל שכבות נתיניו של השולטן.

“מי יכחיש כי בשל ההתרשלות הנמשכת במילוי החובה ההיא (חובת העמידה על אכיפתם של אותם תיקונים שהנהיג השולטן מרצונו החפשי בשל חשיבותם החיונית לממלכתו) הריהם צפויים יותר ויותר לסכנות ולקרבנות הנלווים, על־פי ההתחייבויות הקיימות שלהם, לפירוקה (פירוק הממלכה העות’מאנית) – בין בכוח־הזרוע ובין בקנוניה?”

משקיף אחר כתב ב“טיימס” מיום 22 בספטמבר 1875:

“ככל שיורע מצבה של תורכיה כך ישתפרו סיכוייה של רוסיה. לא כי היו שהאשימו את הדיפלומטים שלה שמתוך ציניוּת הם תומכים במפלגה התורכית הישנה ובכך הם מחזקים את כל הגרוע ביותר בשלטון המוחמדני למטרה המכוּונת של החשת המשבר במחלה חסוּכת־מרפא. על־כל־פנים, יכולים הם בהחלט להרשות לעצמם שלא לנצל את שעת־הכושר של המרידה הנוכחית, שכּן בתוך שנים אחדות תהיה התקוממות נוספת, ואפשר שתקיף שטח רחב הרבה יותר”.

אך אנגליה לא המשיכה במלאכה שתחילתה היתה יפה כל־כך. תחת לעשות זאת שינתה את קו־הפעולה שלה – היא נקטה “מדיניות של אי־התערבות”.

הנוצרים הנחרדים מצאו עד־מהרה שהיא עוזבתם לנפשם, וכי לאחר שהשיגה את הצהרת התיקונים, את ההבטחות לחופש, סבורה היא כי עשתה דיה ומעתה לא תדאג אלא לאינטרסים המסחריים שלה, לעסקי־הפּנים שלה; וכי על כן תעניק למעשה לממשלה התורכית במתנה גמורה כל מה שהוציאה וסבלה בעבוּר הגנתה, בלי שים לב לכל ההתחייבויות של תורכיה כלפינו; בלי שים לב לשאלה אם מילאו את חובותיהם כלפי נתיניהם, שאותן קיבלו על עצמם על־פי דרישתנו, ואשר הגשמתן אמורה היתה להיות לנו לפיצוי יחיד על כל מה שהשקענו ברוחב־יד בהגנה על תורכיה מפני יחס בלתי־הוגן מצד מעצמה נוצרית.

אין זה חשוב מניין באו העצות המכשילות שבּגללן נקטה אנגליה קו זה של אי־התערבות ואימצה לה את המדיניות הזאת האנוכית וההרסנית ביותר (שכּן הרסנית היא לא רק לאחרים כי אם גם לנו עצמנו),²⁶² שבּעטיָה הפכנו עורף לנוצרים המזרחיים בעצם הרגע בו היו זקוקים ביותר לעזרתנו ולעצתנו.

הנה כך עוררנו את התורכים הנרפּים, ואת המוסלמים הקנאים, שעודם מצויים לרוב, לחשוב שאחרי הכל אין התיקונים חשובים בעינינו; שלמעשה אין אנו הוגים כל אהדת־אמת לאחינו הנוצרים המזרחיים; אלא שכל אשר עשינו נבע ממניעים של אינטרס מדיני אנוכי בלבד; וכי כל עוד אנו סבורים שאין סכנה נשקפת לסחרנו ולאחוזותינו בהודו אין זה חשוב לנו כלל אם תשוב הקנאות העתיקה לחיים ויחוּדשו מעשי־הדיכוי משכּבר; לא כי, שכּוונתנו לעוור את עינינו מראות את הוודאוּת שהריאקציה בוא תבוא, משעה שייוָדע כי הריפורמה בתורכיה, והחירות לנוצרים, אינן ממאווייה הרציניים של אנגליה; אלא שהיו מטרה ויעד רק למספר אנגלים אדירי־כוח כגון הלורד פאמרסטון, הלורד קלארנדון והלורד סטרטפורד דה־רדקליף; ושוב אין לחשוב שתשומת־הלב של האומה הבריטית נתונה להם.

אל לנו להניח שייתכן לחולל בבת־אחת שינוי גדול כל־כך.

עברו שנים אחדות עד שהשתכנעו בני־אדם שיכולה אנגליה להתיחס ברצינות למדיניות החדשה הזאת של אי־התערבות. אך לבסוף החלו להאמין בכך, ולנסות ולבדוק עד היכן יוכלו לפעול על־פי אמונתם.

דברים שבעבר היו מעוררים תשומת־לב בן־רגע, נעשו בתורכיה, ועברו באין מרגיש. משום שלא היו ידועים באנגליה.

מעשי־עוול קטנים, מקרים בודדים של אלימות, עברו באין עוצר, והרעה גברה גם פשטה. חורשי־רעה מוכנים ומזומנים היו להוסיף רעה על רעתם; ודבר שאפשר היה להפסיקו בתחילה במלה אחת הפך להיות סכנת־אימים.

כאשר פרצו לבסוף השחיטות בסוריה ב־1860 היו הבריות מזועזעים ונרעשים כל־כך עד שלרגע התערבה אנגליה, יחד עם צרפת, תבעה והשיגה מן הממשלה העות’מאנית את מילוין של כמה חובות פשוטות כלפי נתיניה הנוצרים, הדרוזים והמוסלמים. אז השתמשו בתרופה שעד לשעה זו המציאה שלוָה לפלך שלם (לבנון).

בהרבה פחות מזה, אילו אך נעשה הדבר בעוד־מועד, אפשר היה להמציא מנוחה לתורכיה כולה. אך ראוי היה למנוע את השחיטות הללו, כדרך שנמנעו התקוממויות בלבנון ובמקומות אחרים קודם־לכן, על־ידי שימת־לב מבעוד־מועד להפרות־החוק הראשונות.

אחרי מלחמת קרים די היה בשנים מעטות מאד של עמידה על המשמר ושל התערבות זריזה במקרים קטנים של עוול כדי ללמד את הפַּחווֹת התורכיים, כדרך שלימדום לפני המלחמה ובהמשכה, כי מדיניותם הטובה והזולה ביותר היא היושר והצדק; שאם יפרו את חוקיו של השולטן הרי בהכרח יימסר הדבר והם יידוֹנו לאלמוניות וחסרון־כיס ואגב כך יפסידו כל מה שהשקיעו אולי ברכישת השׂררה, הנה אם יצייתו יזכּו בקידום מתמיד ובּשׂכר מוגדל.

כיסיהם של הפַּחווֹת היו נעשים מוריהם הטובים ביותר, כמו לפני כן, לוּ אך היו משקיפים חסרי־פניות משגיחים עליהם בעירנות נאותה.

האינטרס־העצמי הוא האדיר שבכל המניעים. גזע חדש של פַּחווֹת החל לקום. עשרים שנה של עמידה על המשמר די היה בהן להיפטר מכל אלה שאינם מסוגלים או אינם חפצים לקיים את חוקיו של מלכם ולהוציאם לפועל.

אבל העירנות משפיעה היתה לא רק על הפַּחווֹת התורכיים.

מזימות הנרקחות על־מנת לנצל מריבות מקומיות ולעורר מהומות או להגבירן אפשר להוקיען או ליטול את עוקצן כאשר פקידים עירניים דרוכים לטפל בסימניה הראשונים של רישעה.

מזימות הבאות לנצל את נקודות־התורפה והיצרים הרעים שבּטבע האדם, בין אצל מוסלמים, דרוזים או מארונים ובין אצל נוצרים אחרים, אפשר להקהות את עוקצן אם איזו עין פקוחה צופיה על הנעשה – איש הזריז להזכיר לעריץ־בכוח או למדכא־בכוח כי מעשיו בספר נרשמים, וכי נשׂוֹא ישׂא באחריות לתוצאותיהם – בין כמי שנהג בהפקרות, בין כמי שסייע לה או עודד אותה מתוך רפיון – וכי תשלום חמוּר ייגבה על כל הפרת חוק, ועל כל עבירה כנגד הצדק והרחמים.

אפילו עבּד אל־רחמאן אל־עאמר, העריץ־האיכר האכזר מחברון, חש בבלמים מעין אלה כשאמר כי “מדבר אחד התירא, וזה היה הפנקס הקטן שנשא הקונסול האנגלי בכיסו”, שבּו היה הכל נכתב, ואשר ממנו, אם גם לא נאמר הדבר בזמנו, ודאי היה שיוּצא לאור ביום מן הימים.²⁶³  

דברים כאלה אינם מעוררים שום תשומת־לב, אינם מקימים שום רעש לא בשעת מעשה ולא לאחר־מכן. בשקט נמנעים שפיכות־דמים וחמס: זה הכל.

הנקל הוא לכבּות את זיק־האש הקטן הראשון. אך משעה שהתלקחה שריפה, משעה שלובּו הלהבות, משעה שהעיר בוערת, יבוא האבדון על תם ורשע כאחד, ושודדים מבחוץ יבוזו כאוות־נפשם באמתלה שהם עוזרים לכבּות את השׂריפה.

ברוכים אלה שמנעו את הרעה על־ידי שכּיבּו את הזיק הראשון, בלי הבדל מי הציתוֹ. ברוכים אלה שעל חשבון נוחוּתם ומנוחתם הם פוקדים את מקומות המצוקה בעת התבערה או לאחריה על־מנת לחלץ סובלים חסרי־ישע, לשכּך את כאבם, לחבוש את פצעיהם, להחיות את אלה שעדיין החיים בגדר האפשר בשבילם, ולהקל את חבלי־המוות על אלה שהשׂיגם מוֹת־אימים, בין בעווֹנם ובין בעווֹן זולתם.

כסף בריטי ניתן ברוחב־יד אחרי השחיטות בסוריה. גברים ונשים בריטיים עמלו להחיש סעד לאלמנות ויתומים.

אך אבוי לאלה שהתרשלותם במילוי חובתם איפשרה את השחיטות!

כתום השחיטות של 1860 נשכחו חיש־מהר הלקחים שצריך היה ללמדם. פַּחווֹת ומושלים תורכיים מצאו כי לעיניהם של פקידים בריטיים ממש יכולים הם להפר בלי עונש כל חוק מחוקי ממלכתם, אם אך יסבלו רק נתיניו הילידים של השולטן.

לא ארכו הימים וגם נתינים בריטיים החלו לחוש כי הימים הבטוחים־בתכלית חלפו־עברו; ששוב אין לצפות בוודאוּת לפיצוי על הפגיעות בחוק; שהפשע אינו בא על ענשו; שמדיניות אי־ההתערבות החדשה של בריטניה שינתה את תנאֵי החיים בממלכה התורכית, אפילו בשביל נתינים בריטיים ילידי־אנגליה.

אם רצה המקרה ומחמת הרגל ממושך לא היה איזה פקיד בריטי יכול להימנע מלנסות להשיג פיצוי, בין לבני־ארצו ובין לאיזה נתין ביש־מזל של השולטן, הרי לא חסרו אנשים שלחשו על אזנו של הקצין או הפחה התורכי כי “השתנו הזמנים”, שעתה התקבלה תורכיה בקהל האומות, ששוב אין להיכּנע לתכתיב של אנגלים, שפקידים חייבים להישאר על משמרותיהם, שצריך ללמדם שלא לעסוק בענייני זולתם. ומכאן ששוב יש להניח לעוול ולגזל, לאלימות ולדיכוי להשׂתרר בארץ.

כלום יש פלא בדבר שפַּחווֹֹת שואפי־בצע נפלו ברשת; שאך שׂמוֹח שׂמחו לשמוע כי אין להם להאזין עוד לעצות טובות הפוגעות בגאוותם העות’מאנית, והבאות לשים סייג למוּמיהם הקשים ביותר? שנעצרה התקדמות הריפורמה בתורכיה? 

האם יש מקום לתמוה על כך שהנוצרים המתיאשים החלו לחשוב שאחר הכל אולי, כפי שהוגד להם, אנגליה להוטה כל־כך לעשות כסף ולהשיג מטרות מדיניות עד שאין אזניה כרוּיות לשוועת הנדכאים בכל ענין שאינו צפוי לקדם את מטרותיה האנוכיות שלה, וכלום ייפלא שאחדים מהם החלו להטות אוזן ליועצים מסוכנים ולחשוב שאולי המרד נכון והמלחמה קדושה?

מה רבים הם הנוצרים המסכנים שנִפתוּ בשווא ומתו מיתות משונות ואשר יכלו להיות עכשיו בחיים אילו ניצב לצדם איש מבין־דבר יותר והזכּירם את המלים כבדות־המשמעות, “האוחזים בחרב, בחרב ייספו”?

הריאקציה שבאה לאחר מלחמת־קרים היא נושא כאוּב.

הביזבוז שבּהשפעה האנגלית שכּלתה כעשן; הזנחת האפשרויות להיטיב; שוויון־הנפש הממושך; היקיצה האכזרית מגן־עדן של כסילים בשנתיים האחרונות – אלה הם נושאים הקוראים למחשבות חמורות.

אנגליה קיבלה עליה אחריות כבדה כאשר עזרה להכריע במלחמת־קרים נגד התגדלותה המדינית של רוסיה על חשבונה של תורכיה.

היה לאֵל־ידה להטיל את חרבה על כפות־המאזניים לא כמי שנלחמת לכּנסיה המערבית נגד המזרחית, לא כמי שמסייעת לאינטרס הלאטיני כנגד זה של הכּנסיה היוונית בחתירה לבעלוּת על המקומות הקדושים בירושלים, ולא כל שכּן כמגינה על שלטון־העושק התורכי. כך עשתה; היא יכלה לעשות כן ביושר ובהצלחה רק משום שעד אז גוננה על הנוצרים הנדכאים מפני העריצות המוסלמית; משום שיכלה להבדיל בין התקפות מדיניות למאבק לחופש האזרחי והדתי, לבלום ולרסן את חוסר־הסובלנות הקנאי של המוסלמי, ולטפח את צמיחת החירות בקרב כל נתיניו של השולטן, בין יהודים, בין מוסלמים ובין נוצרים.

אילו המשיכה אנגליה בקו שבּו הלכה ביחס לתורכיה מ־1840 עד 1856 כי אז לא ידענו, מאז נכרת השלום ב־1856, לא מרידות־דמים ולא מסעי־צלב לישועתם של נוצרים שתחת עול מוסלמי.

אנגליה הנוצרית היתה לה שעת־כושר נהדרת, והיא לא ניצלתה.

אם נכון הדבר שהתרשלותנו ושוויון־נפשנו לגבי חובות ואחריות מפורשות תרמו להתגברות מצוקתם של הבריות הרי ברור כי שׂוּמה עלינו לעשות כיכלתנו עתה להקלת הסבל שנגרם לאחינו הבּרוּאים־בצלם, בני כל דת ואמונה.

השעה מאוחרת מדי – אבוי! איזו תהום של יגונים גלומה בשתי המלים האלו “מאוחר מדי!” – עד ששוב לא נוכל למנוע, כפי שיכולים היינו למנוע, את מבול המלחמה והפּרעות מלהחריב את המחוזות הנחמדים שבגבולות הממלכה התורכית; מאוחרת היא מכּדי שנקווה לרכּך ולבעֵר רגשי־סלידה דתיים ולאומיים, לטפח התקדמות בדרכי־שלום. מאוחר מדי!

נקום־נא אפוא להקל אם אין לאל־ידנו לרפא; לחבוש את הפצעים, אפילו אותם פצעי־דווי שיכולים היינו למנעם מעיקרם אילו רק התעוררנו מבעוד־מועד לתפוס את האפשרויות שעצומות היו באמת להיטיב עם אחינו הברואים־בצלם, אפשרויות שהיו בהישג־ידנו בזכוּת הקרבנות והמאמצים של האומה הבריטית בעת המלחמה הרוסית של 1853־1856.

לא ברגשי־חרטה בטֵלים, לא בדיקלום רעשני, רק בעמל מסור, בעבודה מעשית ממשית נוכל לקוות למלא מה שהחסרנו בעבר.

אם אמנם כוונתנו רצינית, יימצאו אמצעים להשיג מן השלטון העות’מאני מידה של הגשמה אמיתית של התיקונים וההבטחות שניתנו לבקשתנו־אנו, על מקום כל שאר ההודאות בעזרה שהושטנו; אבל יהי לבּנו סמוך־ובטוח שהתורכים אינם אלא ככל האדם אם הם משתהים בסילוק חובות ובמילוי התחייבויות עד שהסילוק והמילוי נדרשים, ונדרשים ברצינות ובתום־לב, על־ידי אלה שהסילוק והמילוי מגיעים להם באמת. הסילוק והמילוי מגיעים, מגיעים מכבר, לנו, כלומר לאומה הבריטית.

הבה נעדיף את דרישותינו הצודקות לסובלנות, חופש ובטחון לכל נתיניו של השולטן, שהובטחו להם באמצעות אותו צו־סובלנות, אותו חאטי־הוּמאיוּן, שהענקתו היתה התוצאה הישרה מן היגיעות שיגע שגרירנו כל ימי־חייו למען שלום העולם, באמצעות רווחתה ועצמאותה של הממלכה התורכית.

כדי לזכּות בהצלחה שוּמה עלינו לשוב אל קו־ההתנהגות שהוכתר אז בהצלחה. עירנות והתמדה ללא הרף השיגו אז תוצאות גדולות. עירנות והתמדה דרושות תהיינה עתה כדי למלא מה שהחסרנו בעבר.

אז נראה היה לנו כי מחובתו הברורה של כל פקיד בריטי לעקוב בקפידה ובקנאות אחר כל התרחשות, וכי בזאת יוּתן לשקוד על טובת הכלל; לא להעלים עין משום מקרה של מה־בכך הנוטה לשים לאל חלק ממה שכבר הושג, על־מנת להשיג את ברכות הבטחון והסובלנות לבני כל הפחוות בממלכה התורכית.

אם השאלות של המקומות הקדושים בירושלים והגנת הנוצרים במזרח הן שהביאו, ולוּ בעקיפים, למלחמה הרוסית הגדולה של 1853–1ֹ856, הרי חייבים היינו לזכור כי עניינים אשר בראשיתם פחוּתי־ערך הם לכאורה אפשר שתהיה להם השפעה אדירה על הסוגיות שבסוף הדרך.

לבטח כך הוא עדיין; בהכרח כך יהיה בעתיד. הואיל וההיסטוריה חוזרת, הואיל ומערכת נתונה של עלילות בדרך־כלל היא עתידה להניב אותן תוצאות כאשר תופעל שוב, הרי מן הראוי לעיין עיון מדוקדק בכל העובדות, ואפילו בהתרחשויות הפעוטות יותר של העבר.

אפשר שרשומות אלו מדפתרי הקונסוליה הירושלמית עדיין תועלנה לשפוך אור על מניעיהם של מעשים בעבר ועל מהלך המאורעות שעודם נחלת העתיד.

שכּן השאלה המזרחית לא נפתרה על ידי מלחמת־קרים.

עדיין אל המקומות הקדושים בירושלים תשוקתן של הכנסיה המזרחית והמערבית כאחת. דת האסלאם עודה שׂוררת בארץ־הקודש. מוסלמים אדוקים עודם מצפים למאבק הסופי ולנצחון הסופי על הכופרים; ולעם־ישראל ארץ־ישראל היא עדיין ארץ־ההבטחה.