עלים מדפתרי הקונסוליה בירושלים משנת 1853 עד 1856

נערך ונאסף בידי אלמנתו

עם מבוא מאת הרוזנת סטרנגפורד

לב סוער בעתות סופה    🔗

על הספר ומחברו

רבים בקרו בארץ, במאתיים השנים האחרונות ומהם היו גם שכתבו יומנים וספרי מסע. בדרך כלל היו אלה אורחים לרגע שחלפו כשביט בשמי הארץ. אמת, ידיעות הרבה אפשר לדלות לעתים מכתבים אלה, אבל לרוב הם שטחיים כי כותביהם לא חיו את חיי הארץ וחוויותיהם והתרשמויותיהם הם כשל אורחים ומבקרים, כשל עדי־ראיה פסיביים. הם לא יכלו – וגם לא חשבו – לשנות את המציאות וקִבלו את העובר עליהם בהכנעה או במרירות ולעתים אף מתוך התקוממות, אבל פנימית בלבד.

ספרים מעטים נכתבו על המתרחש אז בארץ, בידי אנשים שישבו בה זמן רב, כגון יהוסף שוורץ בעל “תבואות הארץ” או ד"ר ניימן שניהל בית חולים בירושלים וכתב ספר על ירושלים ותושביה היהודים. אבל גם אלה היו צמודים בדרך כלל לתחום התענינותו המיוחד או לעולמו הרוחני של הכותב.

שונה לגמרי הוא “עיתות סופה”, ספרו של ג’ימס פין, שאינו ספרו היחידי וגם לא ספרו הייחודי על ארץ־ישראל, ועם זאת הוא חיבורו העיקרי. הספר נכתב במקורו בצורת יומן פעולות ואלמנתו של פין ערכה את הרשימות והשלימה אותן ופרסמה את הספר שש שנים לאחר פטירתו. החיבור שלפנינו אינו כולל רשמים, פעולות וחוויות של אדם פרטי על רקע האירועים בארץ, אלא יש לו יותר אופי של “יומן מבצעים”; רשימות של אדם שהיה פעיל מאד בהתרחשויות המתוארות ולא במעט קבע את מהלכן, ובעיקר מנע תופעות שליליות מתוך אמונה מלאה והרגשת עליונות מסויימת שיש בכוחו לקבוע עובדות בשטח ושהוא, קונסול של בריטניה, הינו כל־יכול בפינה נידחת – ועם זאת ממקדת את תשומת ליבם של עמים, ממשלות ושל הקיסרות התורכית. הוא תבע פעולות ותגובה מיידית מהשליטים הרשמיים – פחות ירושלים, הוא זרז אותם וקָבל בפני הממונים עליו על חוסר מעש מצדם או על נקיטת אמצעים בלתי חוקיים. הוא שניצח על “מלחמה ושלום” (והדגש על המילה השנייה!) בין שיח’ים תקיפים ועריצים שהפחות ופקידיהם לא יכלו להם או שהיו מעוניינים במריבותיהם מתוך דבקות ב“הפרד ומשול” – הכלל עתיק הימים.

אם כי הספר מכוון ל“סופה” של מלחמת קרים (1853–1856) יש בו הקדמת רקע גדולה שבה מתאר המחבר את מה שהתהווה לנגד עיניו שבע שנים לפני פרוץ המלחמה ומה שהתרחש אחריה. וכאן, כבר מורגשת ידה של “בעלת התוספות” היא העורכת, אלמנתו של המחבר.

ג’ימס פין היה איש בעל לב חם ונפש סוערת שהאמת והצדק היו נר לרגליו ואשר ליישומן עלי אדמות היה ערך עליון בעיניו.

הוא נולד ב־1806, והגיע ארצה כקונסול בריטי לירושלים, בראשית 1846, כלומר בגיל ארבעים. כמעט שבע־עשרה שנה כיהן בתפקידו זה בירושלים, הוא לא שהה כל הזמן בעיר, אלא סייר כמה פעמים בתחום שיפוטו לשם היכרות, מדי פעם יצא ל“כיבוי שריפות” ולהסדרת עניינים ולקח חלק במסעות “מינהליים”: לדיכוי שיח’ים עריצים משתוללים או ליישוב סכסוכים בינם לבין אנשי השלטון התורכי. בנוסף על “עתות סופה” הוריש לנו ג’ימס פין עוד ספר על ארץ־ישראל: Byeways in Palestine (נתיבים צדדיים בא"י) וספרים על שבטי ישראל (ספרדים, יהודי סין).

על גישתו ויחסו ליהודים עוד נדבר להלן. כאן נציין רק שלפי טיבו וטבעו היה ג’ימס פין לא רק איש בשרות משרד החוץ הבריטי שחייב לדאוג לאינטרסים מעצמתיים של מדינתו והממלא את הוראות הממונים עליו, אלא גם בעל יזמה, דבקות במטרה, אופי סוער וחיבה לאדם באשר הוא אדם ורצון עז לבער את הרע בכל הדרכים הנראות לו. תכונה אחרונה זו גרמה בסופו של דבר לסילוקו מירושלים ולהעברתו למקום אחר.

פחות מכל נמצא ב“עתות סופה” נתונים ישירים על חיי מרבית התושבים של הארץ – הפלאחים. הם מופיעים אמנם ב“רקע” כסובלים מן השלטונות, מבדווים, מבעלי אחוזות, משיח’ים ואפנדים עירוניים וכמופעלים על־ידי אותם עריצים לתועלתם הם; וכלוחמים, בהשראתם והסתתם ולמעשה בפקודתם, למען מטרות שבטיות־כיתתיות “מפלגתיות” (קייס וימן) בקטטות דמים עם שכניהם.

היטב מתוארים כאן אנשי השלטון וקודם כל הפחות, הקונים עדיין את משרותיהם בכסף ובאים לארץ ומירצם מופנה לכך שבתוך שרותם הקצוב בה יוכלו לכסות את הוצאותיהם לקבלת המשרה ועוד להרוויח כהנה וכהנה ולחסוך כספים “לפעולות ריכוך” עתידות כדי להשיג משרה מכניסה יותר. אנו רואים את השחיתות של אנשי הממשל המוכנים לבוא בברית עם תקיפים מקומיים ולהקל על מעשיהם הפליליים של שיח’ים ואפנדים בתנאי שיהיו שותפים לטובות ההנאה שהם מפיקים מעסקותיהם. והדברים מגיעים לשיא בתאור מפקד המשטרה שהוא גם שותפם של פושעים שעל ביעורם הוא מצוּוה.

לעינינו נפרשות “עלילות גבורה” של שליטים מקומיים, שיח’ים בדווים ותקיפי הכפרים העושים “בתחומיהם” (ואף מחוצה להם!) לפי תאוותם, שרירות־לבם ועריצותם. מעלליו של “הרב השחור” (כפי שהיה מכונה בפנקסי החלוקה של כולל חב"ד בחברון) הוא עבד אל־רחמאן עמאר, ויחסיו עם אנשי מינהל וצבא תורכיים הם דוגמה אופיינית, אבל לא יחידה, למה שהיה קורה לא רק ב־Stirring¹ Times (שמו המקורי, האנגלי של הספר) אלא גם לפני ואחרי זמני חירום. וזה הוא למעשה נושאו העיקרי של הספר.

לפנינו גם אוצר, ממש תעודי, על מה שהתרחש בכנסיות הנוצריות המסורתיות על כיתותיהן שמילאו למעשה שליחויות של אותן המדינות שבצילן חסו על הרשויות השונות בקרבן (וביניהן) המלוות עויינות, קטנוּת ורדיפות בצע. והמאפיין את כולן – הימנעות (וחשש) מכל קִדמה. בצדן מתוארת גם פעולת המיסיונרים הפרוטסטנטים המוכנים “לצוד” נפולת של נתיני הכנסיות המסורתיות הרשמיות, כשעיקר מטרתם היא “לגאול” את העם העברי ולהחזירו לחיק “האמונה המקורית”. לצורך זה השקיעו סכומי עתק, הפעילו אנשים רבים, הקימו מוסדות כגון בית חולים ליהודים בלבד, היו מלמדים מקצוע למבוגרים במסגרת “בית תעשיה”; ונערות ונשים בוגרות בבית ספר שיוחד לכך. פתיונות כלכליים שונים הוצעו כדי לצוד יהודים כושלים ונחשלים לחיקה של אותה האמונה “העברית האמיתית” והכל נעשה כדי להקל על המעבר הפסיכולוגי (“בכנסיית המשיח” הפרוטסטנטית לא היה צלב, כי אם לוח שיש ועליו עשרת הדברות; צלב הוכנס לכנסייה זו, כדי לציין שאין זה בית־כנסת, רק לאחר שהלגיון הערבי־הירדני השתלט על העיר העתיקה, במאי 1948).

לעינינו מתגלים יחסים “ידידותיים” של נציגי מדינות אירופיות שונות, ביחוד של המעצמות הגדולות המתחרות ביניהן על עמדות מדיניות וכלכליות במסווים של דת, הומניות ודאגה לקיסרות העות’מנית. והם הנציגים־הקונסולים מתגלים באפסותם המגוחכת ובתככיהם הקטנוניים. החלק המענין ביותר לקורא העברי ב“עתות סופה” הוא במקומות שבהם ג’ימס פין מתאר את מצבם של היהודים. פין היה נוצרי פרוטסטנטי מאמין שאינו שולל פעולה מיסיונרית אבל אינו מרשה “ויכוחים” דתיים ופיתויים כלכליים במפעלים שהם בתחום פעולתו. כיוון ששלט בעברית הרי מטבע הדברים יכול היה להיות קרוב יותר ליהודים ומצוי בעניניהם. ליבו דואב למראה המצוקה שבה הם נתונים יותר מכל עדה אחרת אז בירושלים. והוא מחפש דרכים להשיג אמצעים כדי לעזור להם בלי להדיחם, אפילו ברמז קל מן הקלים, לנצרות. הוא מקים מפעל כלכלי רב ממדים המכונה בפיו “מושבת חרושת” (למעשה מטעים תעשיתיים), רוכש כרם עזוב ונוטעו מחדש בגפנים וזיתים, משפץ בורות וחוצב חדשים, בונה בית בד לשמן ומביא אליו מכבש ברזל אחד מן השניים שהובאו לראשונה לארץ; עוד הוא מקים יקב, בית מלאכה לעשיית מטאטאים, מסבנה ועוד. וכל זה בידי יהודים שמוזמנים לעבוד “במושבה” זו (הרחק מהעיר העתיקה) – שכונת כרם אברהם כיום – ובאים מדי יום לעבודה ומקבלים את השכר שהיה מקובל אז בעיר 3 גרושים (12 סנט של ארה"ב שהם 6 פנסים אנגלים). בנוסף לשכר זה קיבלו מיד עם בואם לעבודה גם מזון: פיתות וביצים. היה זה מקרה ראשון של עבודה יזומה או “עבודת דחק” לפי המושגים של ימינו. והיו ימים (כשהיה כסף בקופה) שמספר העובדים הגיע ל־160, מספר עצום ביחס לגודלה של האוכלוסיה היהודית בעיר באמצע המאה הקודמת. ובאותו כרם אל חליל – הוא כרם אברהם, שבסופו של דבר נמכר זמן רב אחרי פטירתו של פין ע"י אלמנתו ובמקומו הוקמה שכונת מגורים בשם זה – נבנה גם בית, בית ראשון שהוקם בידים יהודיות בירושלים עם כתובות עבריות חרותות על קירותיו. הבית קיים עד היום באותה שכונה (כרם אברהם) ברחוב עובדיה 24.

פין היה הראשון, וזמן רב גם היחיד, שמינה במסגרת סגל הקונסוליה מתורגמנים יהודים לעברית וכן גם ליידיש ולדינו, והוא שמח בתחייתה של הלשון העברית והדגיש בכל הזדמנות כי העברית היא השפה המשותפת המלכדת יהודים מכל קצווי העולם הבאים לירושלים, ויש לזכור, כפי שצויין כבר, כי הוא עצמו שמע וקרא עברית ויכול היה לקלוט דברים בכתב ובעל־פה ממקור ראשון בלי להזדקק למתורגמנים.

ב־15.9.1857 הגיש פין תזכיר לשר החוץ הבריטי ובו הציע ליישב יהודים בארץ בתור חקלאים שיפריחו את שממותיה. היה זה מסמך בריטי ראשון לטובת “בית לאומי” ליהודים בארץ שחובר בידי ממלא תפקיד רשמי ועוד בירושלים. ולכן מכאיב מאד, שדווקא בשל תקרית הקשורה ביהודים הועבר פין מתפקידו.

מבלי משים הסתבך ב“מלחמות היהודים” וכשרצה לעזור ליהודי חברוני, נתין בריטי, שהוטל עליו חרם בשל פנייתו בענין סכסוך פעוט עם שכנו לקונסול פין ולא לדין תורה. פין הטיל עונש מאסר על שני חכמים ממחרימיו של אותו יהודי כיוון שחשב שהם נתינים בריטיים. אחר־כך התברר שאחד מהם נתין הולנדי. ואם כי האסורים שהו רוב זמן מעצרם, מחוץ לחדר המעצר של הקונסול, קמה מהומה גדולה. הקונסול האוסטרי שייצג את ענייני הולנד ואף מוסדות יהודיים באנגליה נזעקו ופנו אליו ואל הממונים עליו ותבעו לבטל את המאסר “הבלתי חוקי” (שנעשה בתוקף התקנות של הקפיטוליציות לנתינים זרים בתורכיה). במשרד החוץ הבריטי תמהו על “האיש המוזר” שאינו מתפשר עם המציאות והחליטו להעבירו מירושלים. לאחר החלטה זו כבר לא הועילו עצומות שהגישו רבנים וראשי הכוללים בעיר לממונים עליו ובהן בקשו רחמים עליהם, היינו על תושביה היהודים של העיר, כי כאמור ג‘. פין היה היחידי שרב את ריבם והגן עליהם פעמים הרבה מפני עריצות השלטונות ומהתעללות אנשי העדות האחרות. כל זה לא הועיל. ב־־1863 כבר בא לירושלים קונסול בריטי אחר. ואילו ג’. פין נשלח לכהן כקונסול במקום אחר בקיסרות התורכית. הדבר שבר את ליבו הסוער. הוא לא החזיק זמן רב במשרתו החדשה הבלתי רצוייה, ונפטר ב־1872 בגיל ששים ושש.

אף רעייתו לא פִּגרה אחריו בחיבה ליהודים. גם היא שלטה בעברית (שלמדה בהיות משפחתה בורשה) ועליה התהלכו שמועות (לא נכונות!) כאילו היא בתו של יהודי מומר שלפני מותו חזר ליהדות. היא האריכה ימים ונפטרה מופלגת בשנים (91) לאחר מלחמת העולם הראשונה (ב־1921), ולאחר מכירת “כרם אברהם” לידיים יהודיות. היא היתה שותפה פעילה ביוזמות רבות של בעלה ואף כתבה ספר על חייהם בארץ, והיא שריכזה את היומנים ועִצבה את הספר בתוספת הערות וכן השלמות בפרק האחרון.

מעֵטה יצאו המילים, ממש נבואיות, בפיסקה האחרונה, בסיפא של הספר, המסכמת את מצב הדברים בזמן התקנתו לדפוס שהם מעין תחזית לעתיד:

“עדיין אל המקומות הקדושים בירושלים תשוקתן של הכנסיה המזרחית והמערבית כאחת, דת האיסלאם עודה שוררת בארץ הקודש, מוסלמים אדוקים עודם מצפים למאבק סופי על הכופרים ולעם ישראל היא עדיין ארץ ההבטחה”.

בינתיים חלו שינויים כבירים בארץ במשך מאה שנים האחרונות. לא הדת ומלחמותיה בלבד מרתיחים את דמם הסוער של בני אירופה שמשני חופיו של האוקיאנוס האטלנטי. ה“דם השחור” המופק ממעמקי האדמה הוא שקובע היום יותר מדתות ואמונות בחיי עמים וארצות, ועל עם ישראל להיאבק על כך שארץ ההבטחה תהיה לו, בתקומתו, גם ארצו הבטוחה. וראוי שאזרחי ישראל וכל קוראי עברית ידעו לא רק על החיים בארץ ב“עתות סופה” במאה הקודמת כי אם גם יכירו, את פעלם הברוך של חסידי אומות העולם – ג’ימס פין ורעייתו.

מן הראוי להציב יד לזכרם של הזוג פין בתוככי ירושלים ואולי דוקא בבית הראשון שנבנה ביזמתם ע"י יהודים מחוץ לחומותיה.

שמואל אביצור

מבוא    🔗

אל המוציאים לאור

בשמחה הייתי נענית היענוּת שלמה יותר לבּקשה לכתוב מבוא לספרו רב־הערך של מר פין, אילו היה לאֵל־ידי לעיין בו עיין היטב; אך כידוע לכם לא הגיעוני עלי־ההגהה של החיבּור, לפי ששבועות כה רבים הייתי מסוּגרת בסוֹפיה; ומאז הגיע לכאן לא היה כלל באפשרותי להקדיש לו את תשומת־הלב שהוא תובע לו בדין, שהרי, כפי שייקל עליכם להאמין, עבודתי כאן קשה ובולענית היא מאד. על כן יהיה כל נסיון לכתיבת מבוא ממַצה בגדר חציפוּת מצדי: לא אוּכל אלא לומר לכם מה הדבר המפליאֵני ביותר מתוך הצצָתי החפוזה בדפיו, אף כי איני יכולה להאמין כי יש איזו חשיבות לדעתי או למחשבותי. מובן שהתרשמתי מן הספר פי־כמה הואיל ונסיונן של שנים הרבה העמידני על כוחם העצום של קונסולים להשבּיח או לקלקל, בצורה שקטה, את הבּריות שבּארצם הם מצויים – כוח שכמעט אין מעריכים אותו במולדת. אילו העריכוהו כי אז אולי היו שוקדים יותר על בחירתם, משכּוֹרותיהם היו מותאמות ביתר־קפידה לצרכיהם, ובמקרים רבים היו פניותיהם זוכות ליתר שׂימת־לב.

בדפים האלה לפנינו תמונה נאמנה שצוירה מיום ליום של מאורעות שבזמנו נראו לעתים קרובות פחותי־ערך למדי ובעצם היו רק עניינים של יום־יום בארץ כגון סוריה; וזָר ששהה שבועות אחדים במחוז היה עשוי לכנותם “רוב מהומה על לא־מאומה”. אולם בכללוּתם – כשהם מוּארים באור ההשקפה־לאחור – הם הופכים להיות סיפור־מעשה מעניין עד מאד. אלה הם המעשים הקטנים, החוטים הדקים הטוֹוים את מסכת ההיסטוריה; אלה הם זרעיהם של אותם מאורעות שכעבור זמן ייכּתבו בדפים בני־אלמוות.

אין להכחיש שהספר מעיד על אָזלת־ידה וחלישוּתה של הממשלה התורכית בהרבה מקומות ובהרבה בחינות; אף־על־פי־כן אפשר גם להפיק מדפּיו בטחון לרוב בשפע הטוּב ובעוצם יכולת ההשבּחה כמעט אצל כל הילידים שלא מאנשי־הרשות, ואצל רבים, או לפחות אחדים, ממושליהם, שלעתים קרובות ביותר – אבוי! – אין הממשלה המרכזית משגיחה בהם.

אכן, באיזו קלוּת אפשר להנהיג את האנשים התמימים האלה! אין ערוך להתקדמות שאפשר היה להשיגה בתוך ארבעים או חמשים שנה בתרבות אילו הורשו הקונסולים להתערב לטובתם ולהשבּחתם של הבריות ככל שהתערבו למטרות מדיניות לנזקם ולרעתם².

אילו קיבלו הקונסולים האנגליים רשות מאת ממשלתם להרבּוֹת טוֹבה ככל שהורו לקונסולים אחרים להרבות רעה כי אז היה מצבה של הארץ שונה עכשיו במאד; וכמה שפיכוּת־דמים, מצוקה וחורבן רכוש היו נחסכים בכך!

לעזור לנדכאים, בלי הבדל דת ולאום; לחקור במקרים של עוול; לשׂים מחסום למעשים רעים; לתת דוגמה של צדק לאמיתו ושוויון־זכויות; למנוע סבלות אנוש ולהושיע לנַענים; ולעשות כל זאת “בשקט, עד שמעטים הם שידעו כי נעשה דבר כלשהו” – כל אלה אינם אלא מחובתו הפשוטה של קונסול.³ ואף־על־פי־כן מה־מעטים הם שעשו זאת! מה־נדירות הפעמים שבַּהן הורו להם או הרשו להם לעשות זאת – לא כי, מה־תכופות זכו הללו שניסו לפעול כך לנזיפה בשל “התערבות” ו“גרימת טירדה במולדת!” כלום לא היתה אותה מדיניות קצרת־ראות שהניחה למעצמה התוקפנית, החמסנית וחסרת־הסובלנות ביותר עלי אדמות כל תואנה להתערבות אדירה והרת־אסון־על־מנת “להגן על הנוצרים שבמזרח”? מימי הצלבנים חרשו צרפת ואיטליה מזימות ושילמו שוחד ונלחמו להגנה הלא־מחולקת על כל הנוצרים במזרח, באיזה חליפות של הצלחה, בכמה חוזים, פירמאנים והאטי־שֵריפים, זאת מספרים לנו ספרים אחרים מחוץ לציור המעניין שמוסר מר פין. אבל טענתה של רוסיה לזכות כזאת של הגנה, ולוּ אף על האורתודוקסיה שלהם עצמם, צעירה היא מאד לימים. עם זאת, הריהי נשק חד ורצחני בהיותו נתון בידים כידיהם. אך לבטח רשאים אחדים מאתנו להרשות לעצמם להצטער על כך שבתמידות כה רבה סירבה אנגליה לקבל עליה את השליחוּת הנעלה, לא של “הגנה” רברבנית ורועשת, שפירושה היה הרבה יותר מכך, אלא של המלאכה השקטה⁴ והמיטיבה של שומר המחזק ידי צדיק, המנחם רפי־לב, מגן על העזובים והנדכאים, עושה משפט ותומך באמת, בלי לחשוב כלל על בצעוֹ או על טובת עצמו. מר פין אומר: “עד שפרצה מלחמת־קרים כבר הניבו ערוּתם וחריצוּתם של השלטונות הבריטיים תוצאה נראית־לעין… עוד שנים אחדות והלא־מוסלמים שבמזרח היו נעשים מאושרים ואמידים, ולא היו נזקקים לא למגן ולא למי שיילחם למענם, שכּן היה כוחם מספיק להם לעמוד על רגליהם. אבל מה היה קורה אז למי שנלחם למענם?” גם העובדה שאיזו מעצמה נוצרית מאוחדת בגלוי עם השולטן היתה מונעת מלחמה מסוכנת באמת, שכּן אז לא היו מכריזים מלחמת־מצוָה של מוסלמים נגד נוצרים, לרבּות הטֶבח החסוּד בכל מי שאינו דוגל באסלאם.

חיים אנו במהירות כה גדולה בימים אלה עד שאורך־הרוח נעשה מידה טובה שאבד עליה כלח, סימנו של עם מושפל ורפה־אונים. אין מניחים שהות לצמיחה; יש לזרז את ההתפתחות כמו בחממה; ודבר שהצריך שנה לשעבר, כיום יש לבצעו בשבוע אחד. אין איש שוהה לתת דעתו עתה על מה שהיתה תורכיה לפני שנים אחדות – יש לתפוס את הארץ בגרגרתה ולחנקה, מפני שאין היא מתקדמת באותה מידה כארצות מערביות שמאחריהן מאות־שנים של צמיחה. “הכוח התורכי באירופה”, שב־1829 הכריז עליו הדוכס ולינגטון כי “איננו עוד”, אכן לָקה כל־כך מחמת מרידות מבּית, שהופחו אך־ורק על ידי תככי זרים, עד שנתלוו למאבקו על קיומו כל קלקלותיו של ייאוש.

מכאן באו הרבה מאהבת־הבצע והשחיתות של בני המעמד העליון, ששקדו לעשות לביתם כל כמה שיספיקו, מדעתם כי אינם מסוגלים לעמוד בפני התככים שהתנהלו בלי הפוגות ובלי קץ ופלשו לרוב גלילותיהם. מדיניות אמיצה ונבונה היתה מסלקת כל אמתלה להתערבות מבחוץ; אבל התורכי לא היה רגיל לשים מבטחו במדיניות, והוא ידע היטב את כוחה של חרבּו־משכּבר. הנה כך, בעוד הוא מפקפק, הצעידתו ידו הרעה של הנכרי אל בור־השחת שאותו כבר כרתה לו בקרב עמו שלו. לולא נסתייעו בתככים כי אז מעטים היו המתקוממים על ממשלת ארצם, שרבים עודם שומרים לה אמונים: הם התקוממו רק על מימשלם הכושל של הפחות; הם ביקשו את קיום החוק שכבר ניתן, ובשום־פנים לא חוק חדש או עול אחר. כבקרב הנבונים שבּבּולגרים ברוּמֶליה מאז הפורענויות של מאי 1876 כך גם, אומר לנו מר פין, בקרב הערבים בשנים האלו האחרונות: “לא היה שום דבר שיעמיד בסכנה את בטחון השליטה התורכית בארץ־ישראל. כאשר נעזבו לנפשן היו סיעות האיכרים של שבטי הבדווים, הדרוזים והמארונים עשויות להילחם זו בזו אף גם נלחמו; אך לא היתה סכנה קלה־שבקלות להתמרדות כלשהי נגד אדוניהם, השולטן. אפשר היה להפיח פלוגתות ומעשי־איבה מבית בכוח תככים מבחוץ… אך לא היה אף צל של מחשבה על מרד נגד השולטן וממשלתו”, כי חוקי־הכפר טובים היו, מותאמים לארץ ולאמונה, ובסוריה אף קוּימו היטב על־הרוב.

בלי הבדל מה היו מידותיהם הטובות והרגליהם הרעים בשאר מובנים, ובלי הבדל מה היתה מידת התקדמותם בתרבות, ובלי כל ספק מתקדמים היו, מכל־מקום כבר הקדימו התורכים היטב הרבה אומות מערביות במידה אחת טובה ונכבדה, הלא היא הסובלנות הדתית. עם כל דבקותם הקנאית בדתם שלהם הריהם שומרים אותה לעצמם, והם מניחים חופש־פולחן לזולתם; רדיפות־דת במזרח הן נחלת הנוצרים בלבד, שלעתים קרובות קראו לעזרת המוסלמים זה כנגד זה, כדי לבלום את ההתקדמות או להשיג יתרון זמני לעצמם. אולם איך נוכל לגנות את החריגה הזאת שלמראית־עין שעה שכאן באנגליה אנו מוצאים כי אותם אנשים עצמם הפעילים ביותר בשיגור מיסיונים לרוסיה, “להסב את לב הרוסים לנצרות האמיתית”, הם עתה הנלהבים ביותר בשבחיהם ל“גואל הנוצרים המזרחיים”, והם המעוניינים ביותר בנצחונם על האומה האחת שהרשתה להטיף לנצרות בארצה בסובלנות שאין למעלה ממנה! האנשים הטובים האלה אין בפיהם מלים קשות די־הצורך לביטוי התמרמרותם על קנאות המוסלמים, על הפצת האִסלאם בכוח החרב, ועל השחיטות של ארבעת־אלפי הבולגרים שנכרתו לפני שנתיים באכזריותם של הפּוֹמאקים והּבּאשי־בוֹזוּקים; אך אם⁵ אז זעק לשמים דמם של עלובים אלה שנשפך בידי המוסלמים, מה־נוראה הזעקה שצריכים לשאת עתה מאות־האלפים שנהרגו ועוּנו עד מוות בידי הנוצרים? יפה שואל מר פין, “מי פתח בשחיטות בלבנון ב־1860? מי עודד והחיה את קנאוּתם הדועכת במהירוּת של המוסלמים?” ואנו שראינו את התוצאות הנוראות שהניבה חמדנותה של רוסיה רשאים אנו גם לשאול מה נצרות היא זו שאותה מלמדים מעשי הפולשים של היום?

הרבה קווים מעניינים של הקבּלה יימתחו מן הדפים האלה על מצב השנים שבהן עוסק הספר הזה עם המצב בשנה זו – על מקורה של אותה מלחמה, שהחלה בלבּה של ירושלים, בקבר הקדוש עצמו, אף שלאחר זמן התגלגלה במלחמת־קרים ובמלחמת 1877. שתי המלחמות מקורן בתוקפנותם ובשקרנותם של הרוסים, שכן ב־1853 טעו הרוסים, כמנהגם הרגיל, ועירבּבו את היוצרות בין הגנה לקנין; בעזוּת־מצח עמדו על “זכותם להגן” – כלומר, להיות הממונים – על המקומות הקדושים, שלאמיתו של דבר לא היתה להם זכות קלה שבקלות לכך; ואילו עתה, ב־1877, לאחר שביססו את “זכותם להגן” על הבולגרים, הרי, שוב כרגיל, בשעה שנוח היה הדבר, התחלף הרצון להגן בזכות החזקה עליהם.

תורכיה סבלה יותר מכל ארץ אחרת בעולם ממבקריה; אין לך ארץ שכה הירבו נוסעים לבקר בה, ואין לך ארץ שהבנתה היתה לקויה כל־כך. מבול התיירים וספרי התיירים כה קירבו הכּל לעין ולאוזן עד שהתעוררו הבריות לחשוב כי מה שראו בקלוּת כה רבה ודאי גם הבינוהו באותה מידה של קלוּת; ואילו קרוב לוודאי הוא ששני־שלישים מן הסיפורים שקראו היו רק דמיונותיו של הכותב, לא עובדות המציאוּת של הארץ. מי ששהוּתו בארצות האלו היתה הקצרה ביותר הוא הסבור כי היטיב ביותר להבינן; אלה הדרים שם תקופה ארוכה ביותר מיטיבים ללמוד מה־מעט הם יודעים. תייר נבון יכול “לראות במו־עיניו”, בלי ספק; אך לא תצמח לו מכך ברכה מרובה אם אין הוא יודע את ה“טעם” לאשר ראו עיניו: מסתבר שמקור הדבר ושרשו הוא המכיל את המשמעות כולה. מכאן ערכּו של ספר המספר בפרטוּת על נסיונו של מי שדר במקום עשרים שנה, והבקיא בלשונות שהגיעו לאזניו יום־יום ושעה־שעה. בדין מטעים מר פין כי הבל הוא לצרור בצרור אחד את כל הגזעים השונים בתורכיה ולחשוב כי אותם חוקים ואותו שלטון יִסכּנו לכּל באותה מידה; הבל מופרך עוד יותר הוא הרעיון שלאחר שהתוודעת אל גזע אחד יכול אתה להבין את השאר, והללו ידועים פשוט מפני שהם מחזיקים באותה דת. אפשרות זו פחותה היא פי־כמה מאחר שהאִסלאם יש בו גונים כמעט לא פחות מאשר בנצרות. אף־על־פי־כן אין ספק שלאחר המלחמה הנוכחית יהיו לא מעטים מן המנתחים שחבשו את פצעיו של בוֹסני, או של ערבי, או של פוֹמאק, או של אַרנאוּט, מאמינים בתוקף שיודעים הם את האופי הלאומי של כל ה“תורכים”.

באותה מידה הרי זה מבחיל ממש לשמוע אנשים, שאך לא מכבר הוסבה תשומת־לבם זו פעם ראשונה לתורכיה, כשהם מדברים על “המצב הכללי של תורכיה האירופית במשך ארבע־מאות (!) השנים האחרונות” כאילו הוא דומה למה שנעשה חלק אחד ממנה משך חודש אומלל אחד עקב תככים ואלימות; ולשמוע אותם קובעים כי מצבה הרגיל של הארץ מקצה ועד קצה הוא מצב של הרג וחמס בלי הפוגות. רגע אחד של מחשבה מצד המבקשים לדבּר אמת־לשמה ישכנע אותם שאילו כך היה הדבר לא היו שום יצורי־אנוש יכולים לעשות חיִל כערבים וכבולגרים. בדיוק כך יוכל זר לקבוע כי המצב בכל חוצות לונדון, ובכל הערים בגלילות ארצנו, הוא שרשרת אחת עצומה של מעשי רצח, גניבה, פריצוּת ואכזריות יום־יום ולילה־לילה, לאחר שיעיין בדין־וחשבון חדשי של משטרת הבירה, וּבכרך שנתי של “אגודת ההצלה” – שהרי באמת אפשר לומר כי בספר הזה האחרון מעשי־האימים המעציבים, שהתרחשותם מפורטת בלב בירתנו התרבותית בשנה אחת, מרובים ממספרם בעשר שנים של תולדות המחוזות התורכיים. אך מה־מעטים מן הפוליטיקאים שלנו, שבחרו ב“צד” שלהם, טורחים ללמוד את העובדות לאמיתן, את מציאוּתו של הנושא לאמיתה!

אם אמנם יש להם ענין בכך, הרי כאן לפניהם באמת ספר שילַמדם הרבה; כאן ילמדו לא רק את המאורעות אלא גם את המניעים שמהם נבעו; הם יראו הרצאה נאמנה של עובדות הנמסרת בלי דעה קדומה ובלי סילוף; הם ימצאו מכרה לכרות ממנו עפרות הרבה. משום כך שמחה אני שהחלטתם להוציא לאור את כתביו של מר פין.

והנני, שלכם בנאמנות רבה,

א. סטרנגפורד

קושטא

אפריל, 1878

מבוא מאת המחבר    🔗

אין בחיבור זה עלילות כבירות או הישגים נעלים שעליהם יסופר, ואין לאל־ידינו להשמיע את הצליל המוביל הנועז של

שכּן אם גם הנושא שלי יש לו נגיעה למאורעות גדולים, הרי ירושלים עצמה חוֹללה אך מעט, למראית־עין, מן המעשים שנעשו בימי המלחמה הרוסית מ־1853 עד 1856. תפקידה סביל היה יותר משהיה תוקפני.

גם אין מצענו כולל את הפוליטיקה הגבוהה של אירופה שהניעה ופירנסה את המלחמה, שהרי מצטמצמים אנו בעניינים מקומיים, המתוארים לאחר פרק־זמן של שנים אחדות על־פי רשימות שנרשמו בזמנו.

עם זאת אין הנושאים שלנו מוגבלים בתיאור יחסיהם של התורכים עם נתיניהם שלהם ועם פקידיהן של ארצות זרות שישבו בארץ־ישראל. תכניתנו היא, בעצם, לספר על כל המאורעות שהתרחשו בגבולות הזמן המותווים לנו, אף שרבים מהם עשויים להכיל פרקים המתיחסים אל הכותב עצמו, ולהעלות הערות על מצבם⁶ הכללי של הארץ ויושביה, וכל אלה מצטרפים לכמין מיגוון קאלידוסקופי.

ואף־על־פי־כן לא סתם ערבוביה קאלידוסקופית לשם שעשוע, שכן יציגו דפים אלה את חומרת הסוגיות שהיו כרוכות במלחמה, את מצבה האנוש של ארץ־ישראל כולה בעת ההיא, את האנארכיה במחוזות, את רפיפות השליטה שיכלה הממשלה התורכית לקיים, ואת הקלוּת בה יכלו זרים לחרוש מזימותיהם. עיונים שערך־מה נודע להם בימינו, ולאור החוזר־של־גורצ’אקוב⁷ מאוקטובר 1870, יועלו לפנינו על־ידי הנושאים שלמעלה.

הטיוטה הכללית הראשונה לתיאור זה של ארץ־הקודש בימי מלחמת־קרים נכתבה ב־1870. לכאורה היה העולם שרוי אז בשלום. הפרוסים עם בעלי־בריתם ישבו בביתם; הקיסרות הצרפתית היתה קיימת, וכך גם ריבונוּתו החילונית של האפיפיור; וחוזה־פאריז שמר על הנייטראליוּת של הים השחור. שינויים גדולים התחוללו בכל העניינים האלה, והשיבוש ביחסים ההדדיים בין המעצמות המעורבות בשינויים הללו בהכרח ישפיע על בטחונה של תורכיה, לרבות ארץ־ישראל.

תוך שנימנע מלהעלות השערות לגבי העתיד, נוכל לומר כי בעקבות המלחמה הרוסית של 6 – 1853 התבסס מעמדו של השלטון התורכי לעומת מה שהיה קודם־לכן, ובוודאי כך היה הדבר בארץ־ישראל. אולם בכללו של דבר נמשכה השיגרה הנושנה של המימשל אגב שיפורים זעומים מאד בלבד.

עוד הערה אחת, וזאת ביחס לצדדים הלוחמים המרוחקים.

הקריאה “זה רצון האל”, שהמריצה את מסע־הצלב הראשון, כוּונה נגד המוסלמים שהחזיקו בקבר הקדוש; אך על קריאות המלחמה שבה אנו מעיינים עתה, ניצחו נציגיהן של אותן אומות שנלחמו באותו מסע־צלב ראשון; אלא שעכשיו נלחמים היו להגנת המוסלמים המחזיקים באותו אוצר־חמדה, כנגד מעצמה שרק לאחר מסעי־הצלב נעשתה נוצרית במלוא מובן המלה, והנושאת נפשה באותה מידה לבעלוּת על הקבר הקדוש.

אלה הם השינוים שמחולל הזמן.

כך היתה חזוּתם החיצונית של המאורעות בהחל המאבק ב־1853, אך ככל שהתגלגלו המאורעות התרחבו המסיבות, המלחמה קיפחה את האופי הדתי שהיה לה בראשיתה, וההתגוששות באותה “זירה” קטנה של חצי־האי קרים נסבה על השליטה בחבלים רחבי־ידיים של יבשת וים.

אי־אפשר שלא תחזורנה שעות־כושר כל עוד אותם פיתוים עומדים בעינם.

נכתב ב־1872.

___________________________

כבר נאמר בקשר לתחרות הנטושה כיום בין כל אומות אירופה על ההשפעה בירושלים, ובקשר לשקיעתו של הכוח העותומאני באותה עת עצמה, שכל הקונסוליות (פרט לבריטית) מתעטרות בנשר על שלטיהן – הרוסית, האוסטרית, הצרפתית, הפרוסית.

“כי במקום שם הפגר שם יתקהלו הנשרים”.

הערה מאת המחבר

ירושלים

פתח־דבר מאת העורכת    🔗

השאלה המזרחית, שמעייניהם של הבּריות נתונים לה, היתה עילתה של מלחמת־קרים, כפי שהמלחמה הרוסית של 1853־6 קרויה בפינו כיום. לא היתה זו שאלה מדינית בלבד, שאינה כרוכה בשום דבר מחוץ לשליטה בקושטא. מהחל ועד כלָה היתה שאלת המקומות הקדושים בארץ־ישראל מעורבת לבלי הפריד בעסקי־הפוליטיקה של השאלה המזרחית. רק מעטים ראו בשלום של 1856 הסדר סופי לפולמוס, אף כי איש לא היה יכול לומר מתי יוכל להתפרץ שוב ולסבֵּך מזרח ומערב במאבק־דמים.

השאלה המזרחית (ויהיו אשר יאמרו, “מהי השאלה המזרחית?”) שוב שיקעה את אומות אירופה במבוכה, ושוב הובאה להכרעת החרב.

אם אמנם יש קשר אינטימי בל־ינוּתק בין ירושלים וארץ־הקודש לבין השאלה המזרחית, אולי כדאי יהיה להעלות, בנקודה זו, את כל הידיעות הנוגעות לנושא; כל אלו עשויות לשפוך אור על מקורם של הפולמוסים שהוליכו למלחמה האחרונה; בזכות כל אלו אולי ניטיב להבין את מצבה הממשי של ארץ־הקודש כפי שהיה אז – כי באין לפנינו העובדות האלו ספק אם נוכל להעריך נכונה את המאורעות שלאחר־מכן בהשפעתם על הסיבוכים של ההווה. כתרומה לידע מועיל זה מוגשים הכרכים האלה של “דפתרי הקונסוליה בירושלים”.

כוונתה של היסטוריה זו להראות על המצב בו היו ירושלים וארץ־הקודש, העילה הראשונה והמטרה למלחמה, שרויות במהלכה, ואיך הושפעו מכך.

ירושלים לא לקחה חלק במלחמה – חלקה היה סביל, לא תוקפני – ואף־על־פי־כן מכּל הבחינות היתה ירושלים עילת המלחמה – המלקוֹח אשר אליו חתרו שנים מן הצדדים הלוחמים – האחד (רוסיה) בהתקפה על תורכיה, השני (צרפת) בהגנה, עם תורכיה.

מלחמת־קרים היתה בבחינת מסע־צלב נוסף שנערך להצלת המקומות הקדושים, רק שהפעם נוהל מסע־הצלב על־ידי נושא־דגלה של הכנסיה המזרחית, והיה מקום לספק באשר לטוהר המניעים שפיעמו את נושא־הדגל ההוא בלהטו.

כדי להבין אל־נכון את משמעותם של מסעי־הצלב הראשונים היה אדם צריך לחיות בירושלים.

המונחים כנסיה מזרחית וכנסיה מערבית אין בהם אלא מעט מן המציאוּת החיה, עד אם חזית בהמונים המצטופפים וגועשים מסביב לנקודה המרכזית הנשגבה שאליה נמשכים כל ענפיהן של אותן כנסיות ממזרח וממערב; עד אם חזית במקום המעשה במאבק שאינו פוסק, ביריבוּת ובתחרות שאין־להן־סוף בין שתי המחלקות הגדולות של העולם הרומאי המנוּצר. אף שרוסיה לא נכללה בעולם הרומאי העתיק, עכשיו היא מופיעה כנושאת־דגלה של אותה כנסיה מזרחית או יוונית – הידועה במזרח לא ככנסיית היוונים אלא בכינוי בו אותה כנסיה קרויה תמיד במקום־המעשה, כנסיית ה“רוּמים” (ז.א. הרומאים).

אל עצם לבּה וגרעינה של השאלה המזרחית יכול אתה להגיע רק בעיר־הקודש, ירושלים, מקום שהכנסיות של מזרח ומערב עודן נאבקות כבשכּבר־הימים על השליטה, בכל הכוחות, הדתיים והחילוניים, שיכולה כל אחת מהן להפעיל.

עתה כבעבר, כל כמה שתַסווינה את המטרה, חותרות כנסיות אילו למלקוח שההשגחה האלוהית לא הועידתו אף לאחת משתיהן; ומלקוח זה אינו אלא שליטה למעשה על העולם הנוצרי, מכּס־שלטון בתוך כנסיות עיר־הקודש, והחזקת אותו כס תהיה כרוכה בהחזקת המפתח לשלטון־עולם.

יפה אמר קינגלייך בקשר לזיקתה של מלחמת־קרים למקומות הקדושים בירושלים: “המסתורין של מקומות קדושים טמון במעמקי הטבע האנושי… אנשים שהאמונה הנוצרית השפיעה עליהם השפעה עזה, טבעי היה להם שיערגו אל מקומות־החזיון של המסוּפר באוונגליון”. (“הפלישה לקרים”, כרך א, 41 – 40).

ונזיר לאטיני אחד ביטא בפשטות ובנאמנות את הרגשתם של רוב אלה שהצטרפו, או שמוכנים להצטרף, למסעי־הצלב החדשים האלה, כאשר גערו בו בשל קטטה שנפלה בכנסיית־הלידה בבית־לחם גופא, וכאשר שאלו אותו, “מה צריכים מוסלמים שאינם מאמינים לחשוב על מעשים כאלה?” השיב לאמור, “רואים הם כמה אנו אוהבים את דתנו, ושאנו מוכנים להילחם ולמות למענה”.

מר פין, בעל הציור הזה, היו לו הזדמנויות למכבּיר לצפּות במצבן של ירושלים וארץ־ישראל הן לפני מלחמת־קרים והן במהלכה. הוא היה קונסול לירושלים ולארץ־ישראל מ־1845 עד 1863, ויותר משבע־עשרה שנה ישב בארץ. הודות ללימוד ממושך קודם־לכן ולהתעניינות מעשית עזה בארץ־הקודש הוכשר והוכן להיכּנס בתבונה למילוי תפקידיו הרשמיים. מהיותו מצוּי בעניינים מדיניים, וכמי שקנה לו ידיעה אישית של ארצות אירופה, מוכן היה גם כחוקר וכבלשן להיכּנס מיד בעבי השאלות והנושאים המעניינים והמגוּונים הצפים ועולים בארץ הקודש

 

 

 

חלק ראשון קודם להכרזת המלחמה    🔗

פרק ראשון השאלה המזרחית – התקרבות המלחמה    🔗

ב־19 בספטמבר 1853 נאסף חלק גדול מתושבי ירושלים במיידאן,⁸ הוא הככר הציבורית, שבּעת ההיא היתה קיימת ממערב לעיר, וסמוך לחומות, כדי לחזות במתן הבּרכה לגדוד על דגליו, שעמד לעזוב אותנו ולצאת אל מקומות המלחמה להגנה על דאר אל־אסלאם, הוא השטח שבּבעלוּת המוחמדנים.

מאורע שכזה לא אירע שם מאז ימי מסעי־הצלב, כי בתקופת הפלישה הצרפתית למצרים והמשלחת הצבאית לארץ־ישראל ב־1799 לא היה לה לירושלים שום כוח לשגרו: היא היתה אז עיר דלה ומושפלת, אף כי כאז כן עתה מוקפת היתה חומות משוננות אשר להן שערים ומגדלי־חוֹסן למשׂגב, ומאנשי־הצבא לא היו בה כי אם קומץ באשי־בוֹזוּקים; ולכן צדק המצביא הצרפתי בהחלט כאשר שׂם לו למטרתו האסטרטגית את עכו ועליה עלה הישר, ומבלי לחשוש לתוצאות השאיר את ירושלים מאחריו. הבניינים החזקים ביותר בעיר בעת ההיא היו המנזרים הנוצריים המועטים, שחזקים היו כבניינים אך לא ישבו בהם כי אם נזירים עשוּקים ורכּי־לב. אכן, אופי מיוחד של קדוּשה היה נסוך על המקום, כפי מספר הדתות של אוכלוסיו, בין אם נבע מהחזקת הקבר הקדוש בידי הדוגלים באמונה אחת ובין אם נבע מהחזקת החרם אל־שריף בידי מחזיקיה של זולתה, או מכּוח חרדת־הקודש שהגתה עדה שלישית, שחיתה מוצנעת לפי היחס, לקטע מן החומה המערבית של בית־המקדש הישן של בני־ישראל. אבל תרדמת־דורות הכחידה בעת ההיא מירושלים כל רוח ציבורית, או אף אמצעים להגנה־עצמית, ומכל־שכּן אפשרות כלשהי לתרום למלחמה מחוצה לה.

לאחר שקיבלנו את המיסדר, ולאחר תפילותינו בציבור, באו תרועות מפי ההמון; ועם שעקר לו הטור, בעוד השמש הסורית מבהיקה על הפלדה בתנועתה – שכּן ברובים מכודנים צעדו – ועם שנמוגו אחרוני צליליהן של החצוצרות במרחקים, נשארנו אנחנו מאחור ועתותינו בידינו להרהר במצב העניינים החדש ולגלגל בהשערות באשר לצפוּן בחוּבּו של עתיד נעלם.

עתה שעברו תשע־עשרה שנים⁹ מאז המועד ההוא יש סיפק בידינו לסקור, לאורם של מעשים אחרים, את המניעים והעלילות אשר זה זמן־מה קודם־לכן מכשירים היו את הקרקע למשבר של הזמן ההוא; ובכך אנו נעזרים בעובדה שהעילות קשורות היו בירושלים עצמה, כי העולם כולו יודע שהמלחמה הרוסית, שנמשכה מ־1853 עד 1856, נבעה מפולמוס על זכויות האפוטרופסות על הכנסיות הנוצריות של ירושלים ובית־לחם, שאותן תבעו להם מנזרי הלאטינים והיוונים.

הקשר ההדוק בו עדוֹת הלאטינים והיוונים עומדות כשומרות משותפות או חלקיות על הכנסיות השייכות לתולדות ישוע הנוצרי – עניין שחשיבותו נעלה כל־כך לשתיהן – עד־מהרה הפך איבה ומריבה, לא על דוֹגמה או אמוּנה, כגון אלו שחזה בהן העולם הנוצרי תכופות כל־כך במקומות אחרים, כי־אם על הבּעלוּת או השמירה על אתר כלשהו, שעל אחר שעל; ומצב־הדברים הזה הונצח משך כמה וכמה מאות־שנים. השנאה הבשילה מעשי־אלימוּת אישיים, שעוררו פּלצוּת בשאר נוצרים ששמעו ממרחק על מעשים מעין אלה ועוררו לעג או בוז בשאינם־מאמינים.

כלי־הנשק ששימשו במלחמה מעין זו אכן כלי־בשר היו, אפילו אגרופים בפועל־ממש, בצד צלבים ונרות־שעוָה ענקיים שלוּקחו מן המזבחות ממש. ב־1846 היה בידי המחבּר, סמוך לאחר קרב אחד מעין זה, קרש צר של עץ ארז שכיסה את אחד הסדקים בסלע גולגלתא המסורתית, ועליו היו מלים ביוונית שהעידו על כך באותיות של כסף משובץ; קרש זה נעקר ממקומו, ונבקע בשעת הקטטה.

אולם התכתשויות מעין אלו לא היו נחלתם של יוונים ולאטינים בלבד, אף שהם היו היריבים בשאלות של בעלוּת על מוּשׂאי־ההערצה העיקריים. נודע לי על שני מקרים כאלה בין יוונים לארמנים – אחד בבית־לחם, כאשר פרשׂו הראשונים שטיח כמעט על כל נתיב־הגישה אל מזבחם של הארמנים ואחר־כך התגרו באחרונים שדרכו עליו. דבר זה הביא, כמובן, לריב־שפתיים ולמעשי־אלימות, שבהם נפצעו אנשים פצעים קשים, ולשמע הדברים האלה הסתערו בני העיר לתוך הכנסיה, פרצו את הדרך הסגורה על מסגר ובריח, ולקחו חלק בנעשה איש כפי סיעתו. המקרה השני נפל בירושלים בין אותם צדדים על הזכות לקבל ראשונים את אש־הקודש מן הקבר הקדוש בערב חג־הפסחא ב־1853.

חזיונות דומים תוֹארו כפעם־בפעם ביומנים שפירסמו תיירים, אך כאן אנו מגבילים עצמנו בדברים שחזו בהם בפועל ממש בתוך פרק־זמן נתון אנשים מתושבי הארץ, במעשים שכמעט אין להזכירם בלשון מאוּפקת וסבלנית, בשׂים לב לאָפיים של המקומות ולתפקידיהם המקצועיים של האישים הנוגעים בדבר.

טעות היא, ואם גם שכיחה עד מאד, לדבּר בלשון “זכויות־קנין” על דבר שראוי יותר לכנותו “השגחה” על המקומות הקדושים; כי לדיוקו של דבר הקנין הוא זה של שולטן תורכיה, באשר הוא ריבונו הטריטוריאלי. בעל־הקנין הזה העניק בתקופות שונות וקודמות, בפירמאנים או בתעודות אחרות, את ההשגחה על המקומות הנערצים על עדה נוצרית זו או אחרת, ואכן זה הדבר המשתמע מעצם העובדה של ההסתמכות על אותן תעודות בעת המחלוקת. חשוב לזכור את ההבחנה הזאת, לפי שנובע מזה בהכרח שרשאי הריבון הטריטוריאלי, לכשתיראה לו סיבה מספקת לכך, להעביר את חסדו כטוב בעיניו מצד אחד למשנהו. אולם זו אינה אלא עמדה מופשטת: הסתירות שעליהן נשמעו תלונות באחרונה בין התעודות שיצאו מן השער העליון בעניינים אלה מעולם לא התבססו, ככל הנראה לעין, על החישוב מי ראוי ומי אינו ראוי.

בדורות־עברו רגילים היו התורכים בבּירה להעניק חסדים מעין אלה או ליטול אותם לסירוגים בצורה משעשעת, וכך נשאו פעם פנים לכנסיה היוונית באשר אנשיה בעיקרם נתיניהם שלהם ופעם מנעו חסדם ושללו מהם את אשר להם, ובכך החניפו למלכי צרפת כנציגי הנצרות הלאטינית; ובשני המקרים כאחד קיבלו מתנות ותשלומים גדולים בממון, עם שבתוך כך הטעימו בגאוָה את זכותם המיוחדת לשליטה, שאותה מעולם לא ביזבזו בעבור ממון.

לעתים קרובות נפלו מריבות מקומיות בירושלים בין הצדדים המעוניינים כשהיו סתירות בין האיגרות הווזיריות, או הפירמאנים, בנוגע לכנסיות, עד שב־1757 החמירו כדי־כך שעל־פי האטי־שריף ניטלו מן הלאטינים הכנסיה בבית־לחם, קבר הבתולה ליד גת־שמנא, וההשגחה על הקבר הקדוש, וחרף כל הזכיונות הקודמים התירו להם רק לעבוד את האלוהים בכל אחד מן המקומות האלה. 

אחרי הדליקה ב־1808, בה נשרפו חלקים גדולים של הבניינים הסמוכים לקבר הקדוש, מחוץ לקאפּילה עצמה, קיבלו הנוצרים היוונים, בתוקף ההאטי־שריף הנזכר, ובתוקף היותם נתינים של השער העליון, רשות (זכות הולמת מאין כמוה!) לתקן את הנזקים על חשבונם שלהם. לפיכך רואים אנו עד עצם היום הזה כתבות יווניות, בכתב אמנותי משונה, מסביב לקבר הקדוש ולאבן־המלאך, ותמונות יווניות מן הצד החיצון של הקאפילה.

לאחר שבוצעו התיקונים על־ידי היוונים בא ריב־שפתיים חדש, שכה חריף היה עד שב־1819 נקראו ממשלות צרפת ורוסיה לפעולה למען לקוֹחוֹתיהן שם. המלך לואי הי"ח, והצאר אלקסנדר, אף כי לא מכבר נקשרו ביניהם קשרים מדיניים קרובים ביותר, נגררו אפוא למחלוקת על ירושלים, לא לשם מסע־צלב נגד שאינם־מאמינים אלא מתוך התנגדות זה לזה – הראשון כנושא תואר־המורשה “מגן הנצרות במזרח”, במשמע מגן חלקו שלו בעולם הנוצרי; ומשנהו כמלכּם של רוב הנוהים אחר הכנסיה היוונית האורתודוקסית, שאליה השתייכו גם רוב הנוצרים בתורכיה – זאת בשעה שאף אחד משניהם לא היה לו שמץ של זכות מדינית להתערבות מחוץ למשמעויותיהן של מלים שאפשר להפיקן מחסדי־ידידות מטעם מלך הארץ.

כצעד מוקדם ורצוי שוגרו שליחים משני הצדדים לארץ־ישראל לאיסוף ידיעות במקום־המעשה – מר מרסֶלוּס מטעם הצרפתים ומר דאשקוֹב מטעם הרוסים. דומה היה כי הכל קרוב לבוא על מקומו בשלום כאשר פרצה מלחמת־העצמאות היוונית (1821), והתלהבותם של הצרפתים לסייע למרד חוללה סיבוך חדש. התורכים לא אָבו אז לשמוע לפניות משום צד אלא ראו באורתודוקסים היוונים ובקאתולים הצרפתים אויבים לשלטון העותומאני, ולכן הוצרכו שני המנזרים, על הנוהים אחריהם בירושלים, לעמוד על רגליהם שלהם, תוך שהם סובלים פגיעות אישיות והיטלי־ממון, שעלולים היו להסתיים בשחיטות אילו היו יושביהם הדיוטות ולא כוהנים ונזירים.

פרק שליטתם של המצרים על סוריה, מ–1832 עד 1840, שׂם עוד מכשולים על דרך השׂגתה של הבנה ביחס לכנסיות. אילו נטה מוחמד־עלי לאחד מן הצדדים מסתבר שהיה נושא פנים ללאטינים, בהתחשב במספר הפראנקים שהעסיק בשירותו הצבאי והאזרחי; אך הואיל ואדיש היה לאמונה מעיקרה, נקט דווקה מדיניות שלפיה דיכא כל ריב מעין זה ביד־ברזל, ברוח שפיעמה את כל השלטון שלו – שכּן תחת ממשלתו חשו הילידים כי המימשל המתנשא הולם את המשל השגור על פיהם –

אל־ט’וַּלמֶה כסאוויֶה

עדאלֶה לִרעִיֶהּ

(עריצות ששוויון בצדה היא צדק לנתינים), והם העדיפו אותו סגנון של מימשל על חליפוֹת ההזנחה המרושלת והאכזריות המרושעת של התקופה התורכית הישנה. לכן לא היה קיום למחלוקות מעין אלו בתקופה המצרית.

התורכים חזרו לסוריה בסוף 1840, כשהם ליבראליים בדיבור־פה הרבה יותר מאשר לפני צאתם את הארץ, ובשנה שלאחר־כך פירסמו את ההאטי־שריף של גֻלחאנֶה,¹⁰ שהכיר בשוויון להלכה (רחוק משוויון למעשה) בין כל שכבות הנתינים.

ב־1846 מינו איש נמרץ להיות מושל על ירושלים ובנותיה, הוא מוחמד קוּבּרוּסלי פחה, שחיש־מהר שם קץ לפלוגתות בין הנזירים בזמנו.¹¹ הואיל ובמקרה חלו בשנה ההיא שני חגי־הפסחא, האירופי והמזרחי, יחדיו, הרי משהחל הטכס על מזבח־גולגלתא בערב יום־הששי הטוב נעשו בעלי־המחלוקת לוחמים; רבים פצעו ונפצעו בכלי־קודש. לבסוף הזעיק הוד־מעלתו כוח צבאי, ובעצם ידיו הסיר את מכסה־המזבח היווני, העשוי משי־צבעונים וזהב, שהושם בחוזק־יד מעל לכיסוי המזבח הלאטיני, העשוי בד לבן. תלונה הוגשה נגדו בקושטא על משוא־הפנים בו חילל את הקודש, אך ללא הועיל.

אולם בשנה שלאחר־כך (1847), בה שימש מושל אחר פחוּת במעלתו הרוחנית, נודע לנו בוקר אחד בנובמבר כי ענין מוזר התרחש בבית־לחם. בסמוך מאד לאֵבוּס הקדוש יש אתר אחר הנערץ עוד יותר, וסביבו מנורות כסף וזהב הדולקות תדיר, וסימנו כוכב־כסף המשוּקע בלוח־שיִש על הרצפה, וּבכּוכב מלים אלו בלאטינית – “כאן נולד ישוע הנוצרי לבתולה מרים” – כתובת נהדרת בעצם פשטותה. כוכב זה הוּשׂם שם לפני למעלה ממאה שנה על־ידי צליינים אדוקים מעדת הלאטינים, ולבטח ישער כל איש הזר למריבות הרגילות שבמקום כי שם לפחות ידוֹמו כל רגשי־האיבה, שהרי כל הצדדים כאחד מאמינים באמיתוּתן של המלים; אך אהה! המלים כתובות בלאטינית ולא ביוונית – ולכן נחשב הכוכב תג של כיבוש, שקשה היה מנשוא למזרחיים, אף כי מצד שני מעולם לא שמענו שניסו הלאטינים להשחית את הכתובות היווניות בקבר הקדוש בירושלים.

אולם ידיעות הגיעוּנוּ שבּבוא הנזירים הלאטיניים לבית־התפילה לתפילת־השכמה מצאו והנה כוכב־הכסף איננו עוד, וכי ניכּרים היו סימנים של חוזק־יד בעקירתו. התברר שמאורע זה היה נקודת־מפנה לשאלות של הגנה על המקומות הקדושים בחלונות גבוהים יותר, ובענין זה נאחזו אז השלטונות הצרפתיים ברצינות יסודית.

נראה כי לסילוקו של כוכב־הכסף מן הכוּך בבית־לחם קדמה התכתשות גופנית בכנסיה. בלילה אחד הציבו הנזירים היוונים קיר ארעי במצב מסוים שהיה בו כדי למנוע מן התהלוכות הלאטיניות כל גישה לכנסיה לעריכת תפילות של יום־יום ליד ה“אבוס”. הנשיא הלאטיני עם אֶחיו קמו מיד להסיר את המכשול ההוא ואז פרצו האחרים החוצה והתלקחה קטטה, בה השתתפו כמה וכמה כוהנים יוונים, וגם בישוף אחד (כך אומרים), ופצועים היו משני הצדדים.

בלילה שלאחר־כך, או סמוך מאד אחרי־כן, נגנב הכוכב, ומעולם לא הוברר עדיין מה היה עליו. הנזירים הלאטיניים, על הכוהנים וההדיוטות שלהם, מכריזים כי היוונים לקחוהו, וכי העבירוהו למנזר שלהם במר־סבּא במדבר, ושם היתה שמחה גדולה על השלל אשר לקחו מיריביהם. הם גם טוענים כי כוהן יווני מסוים מבית־לחם, שנקבו בשמו, נעדר ממנזרו בעת ההיא דווקה ולא שב שמה.¹² הם טוענים – ובדין, ככל המסתבר – שאין להאשים אותם במעשה זה של חילול־הקודש, שהרי היה הכוכב אות־תמיד לקניינם במקום בו הונח, ועליו היתה כתובת בלשונם שלהם; לכן בהכרח מבקשים היוּ תמיד להשאירו שם, וגם לוּ היה איזה מניע מעוררם למעשה שכזה הרי לא היו עוקרים את הכוכב בחוזק־יד חפוּז, כגון זה שהיה גלוי לעין במקרה הזה, שכּן אחד הברגים עדיין היה במקומו ורסיס מן הכסף אחוז בו, כפי שראיתי אני במו־עיני.

בפולמוס שלאחר־כך היו שטענו כי הלאטינים עשו זאת על־מנת להוציא שם רע ליריביהם הסובלים ולעורר חמלה על עצמם; וכן גם שחמש שנים קודם־לכן התלוננו הלאטינים בשער העליון שהיוונים מתכוונים לגנוב אותו, שעה שאך הם לבדם העלו בחלומם דבר שכזה, וכתוצאה מכך השיגו צו־מניעה נגד סילוקו. עובדה זו מוכיחה כי היה הדבר, משנעשה סוף־סוף, מעשה־ידיהם של הלאטינים, שהרי היוונים, בהיותם נתיני תורכיה, לא היו מרהיבים עוז בנפשם להמרות את צו הווזיר. דומה כי אין זה נימוק בר־תוקף; אדרבה, יכול הוא להעיד על ההיפך, כלומר שחמש שנים לפני 1847 היו טעמים לחשוש כי יש כוונה למעשה זה של חילול־הקודש.

אולם הבּשׂורה פשטה מהר ברחבי הארץ, ומר מאראבּוּטי, סגן־הקונסול הרוסי ביפו (לא היה אז משרד קונסולרי שטיפל ביוונים בירושלים), חש לבוא ולערוך חקירות במקום־המעשׂה.

הקונסול הצרפתי בירושלים, מר אֶלוּאיס־ז’וֹרֶל, דומה כי התיחס באדישות רבה לעניין, עד כדי כך שהפראנציסקנים¹³ במורת־רוחם איימו כי יעמידו עצמם תחת השלטון התורכי (אלא שדבר זה היה מן הנמנעות), וכי ירשמו בקונסוליה הבריטית תעודה המצהירה על נימוקם במעשה הזה.

אז החל הקונסול הסארדיני לטפל בענין בנימוק שנשיא “טרה סאנטה”¹⁴ הוא נתין איטלקי. אולם הנזירים לא החשיבו ביותר את עזרתו האדיבה; אלא שהואיל ונעשה צעד זה החל הקונסול הצרפתי לפעול ונתפס לקיצוניות ההפוכה. הוא פנה אל הפחה, ו“בשם צרפת” דרש להחזיר את הכוכב למקומו, בלי לסמוך על רשלנותה של חקירה כלשהי.

שוֹעֵי המוחמדנים נועדו יחד לטכס עצה, ודינים־וחשבונות נשלחו לרשויות עליונות מכל עבר לביירות ולקושטא. באחד הדינים־וחשבונות האלה לממשלתו הצהיר הפחה: “יכול הייתי למצוא את הכוכב לכתחילה לולא התערב הקונסול הצרפתי בעסק” – ביטוי תורכי מאד, הסובל פירושים שונים ומנוגדים, אלא שעל־כל־פנים העיד כי לא תפס אל־נכון את חומרתו של המקרה: הוא ראה בכך סתם ענין משטרתי של גניבה פעוטה, תוך שדימה בנפשו כי אם יימצא החפץ לא יהיה עוד צורך לומר דבר על־אודותיו, ושום צד לא יהיה צפוי להאשמה של חילול־קודש.

העניין הועבר לקושטא, והדיונים בין השער העליון לשגרירים העלו בהכרח את עניין הזכויות השייכות לשתי הכּנסיות הנוצריות הראשיות בירושלים ובבית־לחם, וּלכך בלי ספק היתה כוונתם של זוממי הגניבה – זכויות שכל זמן שהמלך התורכי נמנע מלהפירן (ובשום־פנים־ואופן אי־ אפשר היה לשער כי יִמלאהוּ לבּוֹ לבטלן לנוכח כל העולם הנוצרי) הסתכמו למעשה בזכויות של קנין בפועל־ממש. דומה כי השליט המוחמדני לא שמר לעצמו אלא את הסמכות להסדיר את תנאֵי ההשגחה.

הצרפתים היו הראשונים שהעלו את נושא התביעות הכלליות האלו בקושטא. דבר זה נעשה ב~1850 כאשר הסתמך הגנרל אוֹפִיק, השגריר, על חוזה משנת 1740 בין צרפת לשער העליון, שסעיפו ה־33 כך לשונו: –

“הנזירים הלאטיניים היושבים עתה כמקודם בירושלים ומחוצה לה, ובכנסיית הקבר הקדוש, המכונה אֶדמאמֶה,¹⁵ יוסיפו להיות בעליהם של מקומות העליה־לרגל שהם עתה ברשותם, כדרך שהיו בעליהם עד כה; ולא יטרידום בדרישות למסים; ואם יתדיינו בעניין כלשהו שאי־אפשר להכריע בו מיד, יובא הדבר לפני השער העליון שלנו”.

אולם ימים רבים לא הוּשׂם לב לחוזה זה, מן־הסתם מחמת המאורעות המדיניים שהתרחשו בצרפת בינתיים, ובתוך כך השיגו להם המנזרים היווניים כמה זכיונות לטובתם; אף־על־פי־כן, אם נעיין במסמך כפי שהוא עתה, ונורה על הסעיף הזה הנזכר, הרי עדיין הנושא נתון לוויכוח, באיזו צורה ובאיזו מידה אמנם החזיקו הלאטינים ב“מקומות העליה־לרגל” קודם־לכן, כלומר לפני 1740.

הגנרל אוֹפּיק הבטיח לסיר ס. קנינג¹⁶ שהפּנייה להכרעה לא היתה בשום־פנים פנייה מדינית; המדוּבּר היה סתם בשאלה של קנין שכבר הוגדרה על־פי חוזה מפורש. אך כאשר מסר על כך שגרירנו במולדת ראה כי יקשה ביותר להפריד אותה שאלה מעסקי־פוליטיקה וקשיים לאומיים מן המדרגה הגבוהה ביותר.

בעת הוויכוח האשימו הצרפתים את אנשי־הדת היווניים, בתוך שאר דברים, שזמן־מה קודם לכן הרסו בזדון את הקברים הנערצים של גוֹדפרוּאָה דה־בּוּיוֹן וגי דה־לוּסיניאן.¹⁷

ההוראות מלונדון אמרו לעקוב אחר הדיונים, אך בשום־פנים לא לקחת בהם חלק.

בירושלים היתה תסיסה עזה בנושא הכּיפּה הגדולה שמעל לקבר הקדוש. נראה היה בעליל כי בפעולות חוזרות־ונשנות הוסרו מן הכיפה במהירות, אחד־לאחד, ריקועי עופרת שעל צדה הדרומי; שני הצדדים, הלאטינים והיוונים, האשימו זה את זה במעשה הלזה; אך זר רשאי היה, כמובן, לשאול מה יכול להיות המניע למעשה זה בכלל? ההסבר טמון בכּלל שבחוק התורכי, שכּל מי שכּיסוי הבית בבעלוּתו הרי הבית בבעלוּתו; ומובן שלבּעלים הזכות או החובה לשקוד על תקנתו. והנה, כל אחד משני הצדדים האלה מאושר היה ביותר להמציא כספים על־מנת להשיג בכך קנין כה מקוּוה, שהרי שיפוץ הכּיפה כמוהו כהוכחה לזכות הבעלוּת. שני הבעלים מוכנים היו להעלות בקושטא את העובדה שבעונת־החורף ניתך הגשם מבעד לחלק שהוּסר על המרצפת מתחת, ולהסב את תשומת־הלב להפרעתן של תפילות־קודש עקב ציפצופיהן של ציפרים המבקרות בקיניהן שבתוך הכיפה והיציעים; וכן גם לעובדה שהקורות הענקיות של הכיפה כה נרקבו בהיותן חשופות לרוח ולגשם ולשמש עד שהיתה סכנת מוות וחבּלה צפויה מנפילתן המשוערת; ושני הצדדים להוטים היו להציע לשער העליון סכומי־כסף גדולים יותר ויותר בעד הרשות לתקן את הצריך תיקון.

נושא זה כמעט אינו מופיע, אם הוא מופיע בכלל, בחליפת־המכתבים שהובאה לפני הפרלמנט.

נראה הדבר כי בצורה רשמית הובאה הפּנייה בעניין הכנסיות לפני השער העליון לראשונה על־ידי מר לאוואלֶט, שבתחילת 1852 ירש את מקומו של הגנרל אוֹפּיק בשגרירות.

ב־־9 בפברואר כבר התקדם הענין עד כדי כך שהתורכים הבטיחו, בצורת “איגרת”, להעניק לצרפתים את הזכות לערוך טכסים דתיים בקבר הבתולה מרים ליד גת־שמנא, ולהשאיר את כל יתר הנקודות במצב של סטאטוס־קוו. הללו לא נתקררה דעתם; אך כעבור זמן הסכימו להסדר על־תנאי שתכריז הממשלה העותומאנית כי החוזה הישן משנת 1740 עודנו בתקפו.

הרוסים, שפרשׂו חסותם על תביעות היוונים האורתודוקסים במחלוקת, כעסו על שיריביהם זכו בהרבה כל־כך, ולא התפייסו אלא משהוצא “פירמאן” שלמעשה ביטל את ה“איגרת” שניתנה לצרפתים. הללו מצדם נעלבו מן ההתחמקות שהתבטאה ב“פירמאן”; והתורכים, שהתיסרו בין שני הצדדים, ששניהם הגבירו את יומרותיהם באיומים מופלגים, סופם שהבטיחו לצרפתים שהפירמאן לאורתודוקסים לא יושמע בפומבי בירושלים. לרוסים הבטיחו כי יימנעו ממסירת המפתחות של כנסיית בית־לחם ושל קבר הבתולה לידי הלאטינים; ומובן שכל תחבולה נשמרה בסוד מן הצד שצפוי היה לצאת ממנה בהפסד. התמיהה היא איך יכול היה הדיוואן התורכי לקוות לבלום בהוראות־שעה קצרות־רוֹאי מעין אלו את הצדדים האדירים שלפניו; שהרי כה קצרה תהיה התקופה עד שתבוא התפוצצות הכרחית, ואז יישארו הם חשודים ומבוזים בעיני שני הצדדים המערערים; אך בעצם לא יכלה הממשלה העותומאנית לקדם את פני הסכנה של מצב־החירום, אם אמנם יבוא: היא יכלה רק לקוות להתערבות ההשגחה בדרך־נס שתסייעם בדו־פרצופיותם.

הממשלה הטילה אפוא על עפיף ביי לבצע בירושלים את ההחלטות הסותרות של המועצה.

בחדוות הנצחון שהושג באמצעות הפירמאן יצא הפטריארך היווני של ירושלים (שברגיל הוא יושב בקושטא) לביקור במחוז־הבישופות שלו, ושם הקביל את פניו מר באזילי, הקונסול־הכללי של רוסיה בסוריה, עם הנסיך גאראן (הלז התכבד לצורך המאורע במשׂרה הנומינאלית של סגן־קונסול) ופמליה מתאימה של פקידים זוטרים; יחד נכנסו לירושלים בהוד ובהדר ונתקבלו על־ידי העדה המקומית.

היה הדבר בשבוע הראשון בספטמבר, וב־15 בו בא אחריהם הנציב החשוב, עפיף ביי. משקרב הלז לבוא יצאו שוֹעי העיר רכובים לקראתו, ובכללם שני הפטריארכים המקומיים (היווני והארמני) והפחה בגופו ובעצמו, לערוך לו קבלת־פנים מכובדת.

למחרת היום באתי לבקרו, ומצאתי שהוא אדון שדיבורו מלוטש, שההרגל והשׂררה מיתנוהו. בנעימוּת רבה אמר כי יקדיש תשׂומת־לב מיוחדת לכל ידיעה או עצה שאֶהיה מוכן לתת לו; אך היתה זו חובתי־אני להבטיחו שמנוּע אני מלהתערב בעניינים שהיו אז על הפרק. ובאמת, כל עת שהותו הצטמצמתי בשׂיחי־ובשׂיגי אתו בנושאים שתשומת־הלב נתונה להם ברגיל ובפומבי. צורך היה בדבר, לא בשל איזה הוראות מיוחדות שנתקבלו מאנשי־רשות עליונים, כי הללו נדירות היו עד מאד בדרך־כלל, ובשלב זה לא באו כלל; אלא גם מחמת הקושי להשיג ידיעות מדויקות על עניינים אלה מן הצדדים הנוגעים בדבר; וגלוי־וברור היה, כפי שהוכיחה עד מהרה דו־פרצופיותם של התורכים, כי זה היה קו־ההתנהגות הטוב ביותר.

קונסולים אחרים, אף הללו שלא היו ראשי המדבּרים בנושא שעל הפרק, לא נהגו עדינות כה רבה בנדון, ובין הנפשות הפועלות על הבימה והנוהים אחריהן מה־רבו המזימות, דפיקות־הלב, ההסתייגויות, ניחושי המניעים, הפישפוש במלים, אחת־לאחת, כצאתן מפי הנציב – מה־רבו כל אלה בשלושת החדשים האחרונים של שנת 1852!

ב־26 באוקטובר הזמין עפיף ביי את הפטריארכים ואת אותם הקונסולים שנעשו מעורבים בענין להיפגש עמו ב“קיאמֶה”, כלומר בצל הכיפה הגדולה ונוכח הקבר הקדוש. שם השמיע נאום בו הפליג בשבחי דאגתו הנודעת של הוד־מעלתו הקיסרית, השולטן, להרעיף נחת על נתיניו לכל מעמדותיהם ודרגותיהם, ואשר סימנים כה מרובים לה העתיר על בעלי־בריתו המפוארים וכו' וכו', וכה האריך בנאום חוצב־להבות זה עד שקצרה רוחם של הפטריארך היווני והארכימאנדריט הרוסי מלחכות לקריאתו של הפירמאן שאמור היה להנחיל להם את הנצחון המצוּפה מכּבר.

או־אז פנה הביי אל כל הצדדים בהזמנה להיפגש עמו שוב בקבר הבתולה, וכאשר נאספו שם קרא באזניהם אט־אט צו מאת השולטן המעניק ללאטינים את הזכות לשאת את תפילת־המיסה על הקבר ההוא ביום־הזכרון הרגיל, פעולה שנמנעה מהם שנים רבות; אולם כמשקל־נגד לחסד הזה באה תקנה שאין להזיז דבר מקישוטי המזבח ואבזריו האורתודוקסיים לצורך אותו טכס. כאן קמה סערה ממש מצד הלאטינים נוכח סייג זה שהוּשׂם לזכותם, שכּן הצהירו כי אי־אפשר להם לערוך טכס דתי בכליהם של פורשים ובצלב שאינו הולם בחומר ובצורה את חוקת הכנסיה.

הנציב נחפז לצאת את מקום ההמולה ופנה למעונו, אך שמה דלקו אחריו הרוסים שעתה נפקחו עיניהם לראות את העובדה הרת־המשמעות שאחרי הכל לא הושמע הפירמאן. “איזה פירמאן?” “מה פירוש! אותו פירמאן שאתה עצמך ניסחת במעמדי בקושטא”, אמר הנסיך, סגן־הקונסול. “הה! הפירמאן ההוא; אם כן, חייב אני לומר כי איננו אתי.” באזילי רקע ברגלו בחמת־זעם, ולבסוף הודה עפיף ביי והתוודה כי לא קיבל הוראות להביאו, או להודיע על תכנו.

או־אז דרשו הרוסים לזַמן לישיבה את שוֹעי המוסלמים בעיר, בנוכחותם ובנוכחות הפטריארך היווני, ישיבה בה תינתן ותירשם תשובה רשמית באשר לפירמאן. חפיז פחה הזקן והמסכן (שבּעת ההיא היה מושל ירושלים) זימן לאותה מועצה את האֶפנדים ואת המפקד הצבאי; אך כאשר נועדו יחד לא היה כל נציב במקום, והפחה יכול היה רק לומר כי אין בסמכותו לכוֹף את נוכחותו של נציב הבא בתפקיד מיוחד היישר מן השער העליון – שאין הוא יודע מאומה על הענין אשר לשמו ביקשם מר באזילי להיפגש; יודע הוא רק כי השולטן רוחש טוב לנתיניו על כל מעמדותיהם ודרגותיהם, וכו' וכו'. וכך נגמרה לפי־שעה אותה מהתלה חגיגית, שעל פרטיה שמעתי מיד לאחר־מכן מפי אחד האישים שנכחו רשמית מן הצד הלאטיני, שצחק בהתפעלות מאחיזת־העיניים של התורכים שבילבלו את דעתם של שני הצדדים.

מר באזילי שיגר מיד את סגן־הקונסול שלו הנסיך ליפו, לתפוס בכלי־שיט ערבי (שַח’תוּר) כלשהו שיוכל להשיגו, על־מנת להביא את החדשות לקושטא.

ביום המחרת ביקרתי אצל הקונסול הצרפתי, מר בוֹטא, ומצאתיו שקוע ראשו־ורובּו בכתיבה, מוקף שפע ניירות בגודל־פרטיכל; רוחו היתה טובה עליו עד מאד והוא אמר כי ההתדיינות על הכנסיות לא די שהיא רחוקה מסיומה אלא אין היא כי אם בעצם תחילתה, ואכן נראֶה היה כי דעה זו של מי שעמל כל־כך בהסערת הרוחות מיוסדת היא היטב.

במהלכים שלמעלה טבעי היה הדבר שהרוסים ייחסו חשיבות כה גדולה לפירמאן, שהרי בעניינים מעין אלה לא היה להם דבר להישען עליו מחוץ לפירמאנים, ולא יכלו להיות להם שום תעודות אחרות, לפי שהיוונים שבירושלים הלא הם “רַאיה” (נתיני השולטן) ואילו טיעונם של הלאטינים מבוסס על עדיפוּת חובותיו של חוזה; ההבדל הוא בכך שפירמאן הוא מתן זמני מן השולטן לנתיניו, שכעבור זמן אפשר לבטלו או לשנותו; ואילו חוזה הוא ברית הדדית בין שווים, שאין להפירה אלא בהסכמת שני הצדדים.

אז השלימו התורכים בעורמה את הדיפלומטיה שלהם בשלחם כוכב־כסף חדש לבית־לחם, שַי מן השולטן, ובזאת סילקו עילה מסוכנת זו למחלוקת; הכּתובת היא שוב בלאטינית.¹⁸ ההחלפה נערכה ברוב טכס על־ידי הפטריארך הלאטיני, למרבה שמחתם של נתיניו הרוחניים, שלושה ימים לפני חג־המולד, למען יהיה מוכן לתפילת־המיסה של חצות. בתוך כך נמסרו מפתחות הכנסיה הגדולה שם והכוּך של האבוס הקדוש ללאטינים על־ידי הנציב, שבכך הסתיימו יגיעותיו.

מופלגים היו כעסה ומפח־נפשה של הכנסיה האורתודוקסית הן בסוריה והן ברוסיה. הספרים־הכחולים הפרלמנטריים שלנו מתארים את מצב־נפשו של הצאר הגדול נוכח הפרה זו של זכויותיו, כפי שנראו לו; ולאחר האיגרת בה הוכרז על רגשותיו של הצאר לבּארון בּרוּנוֹב בא מסעו של הקורפוס החמישי אל גבול הדאנובה, שאחריו שוב בא הרביעי – 144,000 איש בסך־הכל – וכעבור זמן קצר, בעוד האוסטרים מוחים נגד התורכים שדיכּאו בחוזק־יד את מרידת מונטנגרו (או קארא־דאג בתורכית), ניצלו הרוסים את שעת־הכושר והוסיפו על אותה מחאה (הגם שלא היתה מעניינם, הואיל והיתה זו שאלה אוסטרית בלבד) מחאה ואיוּם משלהם; אך אלה עניינים שמקומם בהיסטוריה האירופית ולא בזו שלנו, וכך היו נשארים, לולא הוסיף הצאר להוראות שניתנו למשלחתם המיוחדת בקושטא את נושא המקומות הקדושים בארץ־ישראל.

החוליה המקשרת בין מונטנגרו לירושלים היתה חוט דק מאין כמוהו שכמעט אין להבחין בו בלי הסבּר, והוא שבּשני המקומות כאחד היו התורכים כביכול מדכּאי הנצרות באותה צורה של אמונה אורתודוקסית המקובּלת על רוסיה.

עסקי־הפוליטיקה האירופיים של המאבק הלאטיני קיבלו באותו ומן דחיפה נוספת מעלייתו של לואי־נפוליאון לדרגת קיסר־הצרפתים, מעשה שבלי ספק הטיל משקל עצום על כף־המאזנים ההיא.

הנסיך מנשיקוב הגיע לקושטא בשליחות מיוחדת עם התחדש שנת 1853, בשעה שנעדרו משם ראשיהן של שגרירויות צרפת ואנגליה כאחת. התנהגותו של הנסיך היא בגדר פרשה בהיסטוריה שלא בנקל ישכּחוּה חוקרי הספרים־הכחולים, או המעיינים בדפי־התמונות של קינגלייק.

השגריר האנגלי, שעתה הוענק לו תואר אצולה, הספיק לחזור מלונדון על־מנת לתווך בין המתנצחים על המקומות הקדושים, לבקשתם־הם, בפולמוס שבו כבר הוכרעו שני סעיפים גדולים: – 1. כוכב־הכסף והמפתחות של בית־לחם; 2. התפילה השנתית על קבר הבתולה. אך עדיין לא הוסדרו כמה פרטים עדינים אם גם פחוּתים. היו אלה עניינים שעיקרם בשיגרה או קדימות שבעיני זר ייראו קלי־ערך אלא שלא כך נחשבו בעיני הצדדים המשולהבים המתאבקים בגללם. בתוך פחות משבועיים הסתיים הכל על בסיס שעודנו עומד בעינו, וקרוב־לוודאי שכך יישאר עד שתבוא איזו תהפוכה לאומית, כגון כיבוש אירופי של סוריה, ותצריך הסדר חדש.

חלקו של השולטן בסיום המוצלח הסתכּם בזה שצריך היה לראות בכוכב־הכסף תשורה ממנו, בלי להעניק שום זכות־יחיד ללאטינים למרות לשון הכּתוֹבת שעליו, ואילו הכיפה הגדולה של ה“קיאמה” תשוּפץ על חשבונו, בלי שיחול שינוי בצורתה.¹⁹ וכך תם הפולמוס על זכויות המנזרים בירושלים ובבית־לחם ב־22 באפריל 1853.

ואולם ענין ההגנה על הנוצרים בתורכיה על ידי אירופים, שצף ועלה על הפרק, נגלָה עתה כאותו צפע היוצא משורש הנחש (ישע' יד, 29). משַל עוף־החול הקם מאֶפרו של קודמו לא יִצלח כאן, שהרי ההופעה החדשה לא היתה יצור של יופי אלא מפלצת־אימים שקמה כשהיא מבשׂרת צער וחורבן להמוני־אדם.

בשׂירטוט זה של ארץ־ישראל בימי המלחמה הרוסית אין הכּוונה לדון בעסקי־הפוליטיקה של לונדון, פאריז, סנט־פטרסבורג, קושטא או וינה; הללו אפשר ללמוד אותם די־הצורך במקומות אחרים, ובאמת גם לא הובנו בבירור בזמנו בירושלים, להוציא מקרים כגון השׂיחות שלא תישכחנה לעולם של הצאר עם סיר ה. סימוֹר בנוגע ל“אדם החולה” וחלוקת רכושו – מעלליו של הנסיך מנשיקוב בשער העליון, והגורל שפקד את האולטימאטום שלו. בתוך הבילבול אשר ציפינו לו בענייני המזרח מסתבר ששום מאורע בלתי־רגיל לא היה מפתיענו, ואך בדוחק אולי היינו מופתעים מפלישה צרפתית או רוסית, שבקרב אנשי־השׂררה מכל־מקום היתה נושא שאין מסיחים בו; שמועות היו לנו למכביר. אצלנו לא היו אלה ימים לשיגור טלגרמות בכל יום, אבל מחשבתו המוטרדת של הציבור תבעה מזון להשערות. מזון זה סיפקו הקונסולים הזרים ונספחיהם, תיירים, המנזרים, וכן הפקידים התורכים או מפריחי־השמועות בשווקים. היתה זו תערובת מוזרה; והתוצאה שנתקבלה היתה אי־שקט קדחתני.

לפעמים הפיצו אנשי הקונסוליה הגרמנית (לעתים קרובות בטרם עת) ידיעות סותרות על רוסיה ואוסטריה בקושטא; שכּן מדיניותן של המעצמות הגרמניות לא היתה מוגדרת במדויק בעת ההיא. אז בא נוסע מארצות־הברית וסיפר מה שראה מן הצי הצרפתי בטולון, מקום שם היו שלושים־ושבע אניות־מערכה, ארבע מהן בנות למעלה מ־120 תותח כל אחת, והן מוכנות להפליג למתן פקודה בתוך שלושים דקות.

שוב באמצע אפריל נגלה, ביפו, נסיונו של איש בית־לחם בן הכת היוונית להבריח עשרים־ושלש חביות אבק־שריפה; אבק־השריפה נתפס והוחרם והושם במצודה שם; הסַוור נאסר. במשבר מעין זה לא היה המקרה נטול משמעות משלו. כלום היוונים ילידי־הארץ מתכוננים לעזור לרוסים במישרים, או רק בעקיפים, על־ידי מכירת אבק־שריפה לאיכרים, וללבּות בכך את הקטטות בין סיעותיהם, דבר שאולי ישַקע את הארץ במצב של אנארכיה? באותה עת לערך התרגלו התיירים האנגלים שלנו במלון, כפי שסוּפּר לי, לדבּר דברים ברורים בנושא המרגלים הרוסים. יום אחד נעשה הדבר בהטעמה בלתי רגילה, אגב הבּעת תקוה שאם אמנם יש לא־יוצלחים כאלה בקרב הזרים שבּמקום כדאי שישמעו דבר שיוּכל להצמיח להם טובה; וברגע ההוא יושב היה אדון אחד, לא אנגלי, בפינת הספּה הארוכה, וקורא בעתון “בריטניה” שלי, שנשלח למַטה לשימושם של התיירים. המדבּרים המשיכו בשלהם, וכל אחד מהם סיפר מעשיות שהגיעו לידיעתו בעת חצוֹתוֹ את יבּשת אירופה, על מרגלים המבקרים בבתי “רבּי־המלצרים”. כך היה הנושא החודר־בכּל פושׂה ועולה בשיחת־חולין של סתם.

בהמשך אותו חודש אפריל נודע לנו מ“המקורות הרגילים של ידיעות פומביות” כי השלטונות בטריאֶסטה מטילים בתוקף מצב צבאי נגד האנגלים, כמו גם נגד יושבי המקום, אלא שדבר זה אולי אין לו קשר בלתי־אמצעי לשאלה המזרחית הגדולה שכל מעיינינו נתונים לה. פיטפוטי מלחמה מילאו את האוויר.

ואחר־כך, בסוף מאי, הובטח לנו כי עם שוב הוד־רוממותו רשיד פחה לשׂררה כווזיר־הגדול הכריזה תורכיה מלחמה על רוסיה. הקונסולים הצרפתי והפרוסי דיברו על כך בבטחון, אך האוסטרי אמר דיפלומטית שאין הדבר ודאי כל־כך. אדרבה, הרוזן נוֹסטיץ, מפקדה של אניית־מערכה רוסית, אמר לנו עם בואו ב־3 ביוני כי עזב את אלקסנדריה ב־21 בחודש שעבר, ובתאריך ההוא לא שמע על יציאת הנסיך מנשיקוב מקושטא.

ב־7 בחודש נודע לנו כי השגרירות הרוסית אכן עזבה את הבירה; אך נאמר כי דבר זה כשלעצמו אין בו משום הכרזת־מלחמה.

עתה ברי היה לקונסול האוסטרי כי פעולות־האיבה עתידות להתחיל ב־3 בחודש בייראם (מן־הסתם היתה הכּוונה לחודש שוואל), לאמור כעבור חודש, שכּן קרוב היה לוודאי כי העוּלמא²⁰ עושים חשבון שיהיה זה יום מוצלח לפתוח בו בקיבּולת כבדת־משקל כל־כך. ב־13 בחודש נתקבלה לבסוף ידיעה בעלת חשיבות, שכּן נודע לנו שב־27 בחודש שעבר נכנסו המוסקובים לנסיכוּיות הדאנובּה, וכי הואיל וצעד זה הדאיג במידה רצינית הן את תורכיה והן את אוסטריה ראתה זו האחרונה צורך לנקוט פעולה מקבילה והודיעה שהיא עומדת בברית עם אנגליה וצרפת. אמרו כי פרוסיה עשתה זאת שבועיים קודם־לכן, אלא ששום מעצמה עדיין לא הכריזה מלחמה כדת. אולם למעשה נמשכו הישיבות המשמימות בווינה עוד שלושה חדשים, במטרה למנוע במידת האפשר את פגעיה של מלחמה רחבת־ממדים שהיתה ממשמשת־ובאה עלינו.

בהתקבל הידיעות שאכן פלשה רוסיה לנסיכויוֹת שלחתי אל הארכימאנדריט הרוסי פורפיריוֹס לשאול אם אפשר לסמוך על הידיעה. הוא השיב שצבאָם אכן נכנס לוואלאכיה (כך היו נוהגים אז לקרוא לשני הגלילות בכל רחבי תורכיה), ובהורותו על צרורות המוּטלים מוּכנים להובלה על גבי פרדים וגמלים אמר, “עיניך הרואות שאני מתכון לצאת בתוך דקה אחת”.

ביום ההוא יצאו הקונסולים הצרפתי והפרוסי לביירות ולקושטא לתור אחר ידיעות והוראות איך לנהוג; כשלושה שבועות נעדרו מן המקום.

 

פרק שני: הצדדים במחלוקת – יוונים ולאטינים – הכנסיה המזרחית והמערבית – תולדותיהן    🔗

בטרם נמשיך בסיפור המאורעות אולי כדאי שנזכּיר בבהירוּת מיוחדת מי היו הצדדים שבמחלוקת על המקומות הקדושים, ומה היה מעמדם.

על־פי המקובל הריהם מכוּנים הלאטינים והיוונים – ז.א. הכנסיות ה“קאתולית” וה“אורתודוקסית” – ואין זה מענייננו אם כך הם קרויים כהלכה מצד התיאולוגיה; אך אלה הם הכינויים המקובלים עליהם עצמם. בכּנסיה היוונית ראתה הממשלה התורכית את כנסיית הארץ, שקמה לפני הכיבוש המוסלמי של עומר.

בירושלים העדה היוונית מונה הדיוטות מן הילידים (ילודי ארץ־ישראל) וכוהני הקהילות שלהם, ועמהם ארכימאנדריטים זרים, רוצה לומר יוונים אמיתיים, הממוּנים עליהם. האנשים האלה, ככנסיה, מיצגים את הנוצרים העבריים והסוריים הקדומים של הארץ, כמו גם את הקיסרות היוונית־הנוצרית, ברצף של גזע, כנסיה, לשון ומקום־מושב. זוהי אותה עדה שהחזיקה בירושלים כנגד הכליף עומר, ואשר עמה כרת, לאחר כניעתה, את חוזה־הכּניעה שלו בשנת 636. את התיאור השלם ביותר של ארגונם הכנסייתי אפשר למצוא במהדורה השניה של “העיר הקדושה” לוויליאמס.

לגביהם היתה תקופת מסעי־הצלב, שתחילתם במאה האחת־עשרה, תקופה שכּולה פורענות. היתה זו תקופה של “תוקפנות אפיפיורית”, שכּן אז נעשתה הכנסיה הלאטינית מושלת בכיפה בראשותו של פטריארך לאטיני, ואילו אנשי־הכהונה ה“אורתודוקסים” שלהם, כיון שנעקרו ממקומם, תרו להם מקלט תחילה בפֶטרה, ואחר־כך במקומות אחרים שבּהם יכלו למצוא מחסה – אך עם חידוש השלטון המוסלמי על־ידי צלאח אל־דין שוב קיבלו הנוצרים הילידים את כוהניהם שלהם, ורשאים אנו להניח שחייכו למראה מדכּאיהם המסתלקים המתקראים “קאתולים”.

במאה השש־עשרה הוציא הוועד האורתודוקסי בקושטא, הקרוי “אחֵי הקבר הקדוש”, בראשות הפטריארך שלהם גרמאנוּס, תקנות האוסרות לעולם־ועד על ילידי ארץ־ישראל להסתופף במנזריהם, ומאחר שבּכּנסיה הזאת, כבכל הכנסיות המזרחיות, הבישופים ושאר כלי־קודש נבחרים אך ורק מקרב הנזירים, הרי בכך נבצר מן הילידים להגיע לכהונה או למעלת־כבוד כנסייתית; יכולים הם רק להיעשות כוהנים הדיוטות, רוצה לומר כוהני־קהילות, שבדרך־כלל הם אנשים נשואים השרויים בעניות מרודה.

הנה כך מקובל לחשוב שכל הניהול של הכנסיה העתיקה הזאת ברחבי ארץ־ישראל נתון בידי “דיר אל־רוּם”, ז.א. המנזר היווני, שהוא הכּינוי הממשי המקובל בעם לכולם.

הפטריארך של ירושלים, החולש על שטחי ארץ־ישראל, פניקיה, אדוֹם ועראבּיה פטריאָה, הוא תמיד איש זר, וכמעט תמיד הוא נמצא בקושטא, שם הוא עוסק בפוליטיקה ובתככים עם השער העליון.

ב־1853 היה הפטריארך היווני קיריל, אדון קשיש ונאה המופלג בנימוסים – מושל ברוחו ואומר־כבוד – שלא על־נקלה ישכחהו אדם שנתקבל אצלו בחדרים המרווחים של המנזר היווני, מקום בו התגורר בעת היותו בירושלים. ספּת הארגמן הגדולה, שעליה פרושׂ היה עור־ברדלס, הלמה יפה את דמותו הכבוּדה של הפטריארך, העוטה משי־אטלס שחור ונהדר, ויהלומים ואזמרגדים עצומים עוטרים את ציור־האֶמייל של הגוֹאל על חזהו.

בעיני המוסלמים והתורכים המנזר היווני הוא הגוף המיצג את העדה הזאת, הראשית בין העדות הנוצריות, שהרי מדרך־הטבע כך נראית להם הכנסיה היוונית, שהיתה היחידה במקום כאשר כבש עומר את ירושלים, ואשר עמה הוסכם על תנאי הכּניעה. גם לשאר הכנסיות מנזרים משלהן.

כל המנזרים – היווני, הלאטיני והארמני – יש להם אוצרות־עתק באבני־חן ובמלבושי־פאֵר, מתנות מלכים זרים או שאר נדיבים גדולים – והמלבושים מרובים כל־כך עד שאין להציגם לראוָה בחגיגה יחידה כל כמה שיִרבו חילופי העטרות, גלימות־הטכס או גלימות־הכּהונה. הללו של המנזר הלאטיני באו בעת החדשה ברובּם מספרד ואוסטריה. מנזרי היוונים והארמנים מקבלים תשורות־יקר מרוסיה, ומחסידים עשירים בקושטא. אלה האחרונים יש להם תומכים גם בקרב עשירי הסוחרים הארמנים בהודו.

המנזרים המזרחיים האלה אוגרים בכל שנה כמויות עצומות של מזון ועצי־הסקה שכספם והשפעתם מאפשרים להם לרכשם מן הכפרים במחיר זול במיוחד. כמעט אין צורך להוסיף כי למוסדות האלה מעלת־כבוד מכרעת בקרב ההדיוטות של עדותיהם השונות, והרבה יותר מכך היתה בימים־עברו כאשר לא היו להם להללו שום מגינים אחרים מפני עריצותם וחמסנותם של המוסלמים השליטים.

אפילו כיום, אם גם לעתים קרובות פחות, האפנדים של מועצת־העיר, יחד עם אלה המחזיקים במשרות ממשלתיות במשטרה וכו', מקבלים הטבות ניכרות בזכות הפילוגים בין המוסדות האלה, שכּה רב הכסף העומד לרשותם ואשר תמיד הם משתדלים להשיג את קולותיהם ותמיכתם במועצה.

המנזרים היווניים בירושלים מרובים הם, בעיקר למגורי אנשים, וראש־וראשון בהם הוא זה של “קונסטאנטין”; הנזירים חיים יפה, והתוצאות ניכרות בחזוּתם הכרסתנית; גם כשהם יוצאים רכובים על סוסים, ודבר זה אינו בלתי־שכיח, מתהדרים הם במבחר הסוסים שאפשר לקנותם, להוציא את הגזע האציל של המדבר; ואם על פרדים הם רוכבים, כפי שייראו לפעמים הזקנים שבהם, הכרח שיהיו להם עדיי־סוס מרהיבי־עין.

למותר הוא לתאר בפרטוּת את הכנסיות ושאר הנכסים השייכים לאגודה הזאת בתוך החומות, ודי לנו שנאמר כי, פרט לזה שרכושה משכּבר לא פחת במאומה, הרי זה כמה שנים היא שוקדת על תכנית לרכישת בתים, או חנויות, או אדמה פנויה, או אפילו פירורים (“קיראטים” או חלקי־עשרים־וארבעה) של נכסים כאלה בכל רחבי העיר בלי הבחנה, עד כי יש סוברים שלמעלה מרבע מן השטח כולו מצוי כבר בידיהם בחכירה.

יתר על כן, מחוץ לחומות רכש “המנזר היווני” בשנים האחרונות שטחים גדולים של קרקע, שזוּבּלו וניטעו בקפידה, בעיקר עצי־תות לגידול תולעי־משי, וזו קיבּולת ראויה־לשבח עד מאד. סוג זה של נכסים, יחד עם העסקת האיכרים שמחייב העיבּוד בהכרח, מַקנה להם השפעה בקרב האוכלוסיה הכפרית שגורמים אחרים היו שמחים להשיגה; ואילו רכישותיהם בעיר ועשרם בממון, שבו הם עושים שימוש ברוחב־יד בבתי־הדין השונים של השלטון המקומי, נותנים אותותיהם גם בּכּיוון הזה האחרון, עד שעצם השם “דיר אל־רוּם” הופך להיות קמיע של כוח־שלטון הרחק מחוץ למעגל ענייניהם הכנסיתיים.

אפשר לציין כי אחד הכללים של אגודה זו הוא שנזיריה מלכתחילה אינם קשורים בנדר של עניוּת. לפיכך מוסיפים הם להחזיק בימי־חייהם בנכסיהם הקודמים; אולם במותם הרכוש עובר לקרן הכּללית. כך קורה שכאשר הארכימאנדריט ניקיפוֹרוֹס, או הכוהן בנימין, קונה קרקעות ומשבּיחן (כי אנשים מעין אלה, הואיל והם ילידי איי תורכיה, הרי בדומה לשאר נתינים של השער העליון הרשות בידם לרכוש ולהחזיק קרקעות או בתים), יש להם כל ימי־חייהם הכנסה מן הקרקעות ההן, ובהשבּיחם אותן מכינים הם למנזר נכסים שיהיו במצב טוב יותר בפטירתם.

הכּנסיה היוונית הגדולה והמקושטת־לתפארה, העומדת בין שאר מקומות התפילה שסביב הקבר הקדוש, יחד עם הצליינים המתאספים בהמונם מהרבה מקומות בעולם, ועם תהלוכותיהם הנהדרות, אף הם מקנים לעדה ה“אורתודוקסית” מעמד רם ומעורר־קנאה בעיר־הקודש, פרט לכך שבכל עת תמיד היה לה חלק בולט כל־כך באפוטרופסוּת על הכנסיות בירושלים, בית־לחם ונצרת. כשפרצה המלחמה היו השלטונות היווניים להוטים להזכיר לכל הבא עמהם במגע כי בשלב זה הריהם נתינים נאמנים לשער העליון ושוב אינם תלויים ברוסיה. אף־על־פי־כן נראה היה כי ודאי מתחשבים הם במידה ידועה באומה ההיא, הקרובה להם קירבת־אמונה, שמדי שנה תרמה להחזקתם של בתי־התפילה סכום של לא פחות מ־3,000 ל.²¹

מטבעות־זהב רוסיוֹת של חמישה רובלים ידועות היו היטב ושכיחות היו מאד בירושלים שלש שנים לפני מלחמת־קרים. אכן, היו זמנים שבהם לא היתה שום מטבע אחרת בת אותו שוֹוי לערך מצויה בשווקים. מ־1848 והלאה עבר חלק גדול מן הזהב הזה בידי הארכימאנדריט ניקיפוֹרוֹס, שבעבוּר זאת כינוהו האיכרים “אבּו־דהבּ” – “בעל הזהב”.

לאמיתו של דבר, לא היו היוונים מוכנים להיות נתונים אך ורק תחת עוּלה ושלטונה של רוסיה, ואילו מצד שני ראה חלק לפחות מן העם הרוסי בפלישה זו לתורכיה כניסה לקיסרוּת “הביזנטית הישנה”, “הרומית החדשה”, ובצאר ראו את מלכּה השושלתי והטבעי אף בלי שים לב להיותו ראש הכנסיה. הם גם ראו בפראנקים “פלגנים”.

לא מגדר נושא זה של הוויכוח העולמי משנות 6­ֹ–1853 הוא לגעת כאן בשאר הכנסיות הנוצריות המזרחיות, ודי לנו שנציין כי יש מקום לחשוב שהמנזר הארמני רב־הכוח, על הפטריארך־התושב שלו, הקאתוליקוס, היושב באשמיאזין, בגבולותיה של רוסיה החדשה, כי נטה קצת לטובת האינטרסים של הצאר; אולם בירושלים הבּיעו הללו נאמנות מופלגת לשולטן התורכי.

הכּנסיה השלטת ברוסיה היא בת לעדה האַפּוֹסטוֹלית האורתודוקסית הקדושה, לאמור בת הכּנסיה היוונית הנדונה כאן, שהרי ממנה קיבלה את נצרותה בשכבר־הימים; משום כך הקיסר־של־כל־רוסיה, על עצמתו המדינית האדירה, חולק כבוד מיוחד לכנסיה בירושלים, וזה ימים רבים רגיל הוא להעתיר עליה תשורות לא רק בכסף אלא גם בכלי קודש ובתמונות־קודש, פרט לכך שהוא משתדל למענה במידה שאין למעלה ממנה אצל ממשלת תורכיה, שרוב־רובּה של הכנסיה האורתודוקסית כפופה לה בגלילות האירופיים והאחרים, כמו גם בירושלים עיר־הקודש. ראינו תמונת־קודש ועליה כתובת ברוסית על מסגרתה בעיר הנידחת אל־סַלט, במדבר שמעֵבר לירדן.

בעיר־הקודש מיוצגות היו עוד כנסיות שלא היה להן חלק בפולמוס הגדול. ביניהן היתה הכנסיה הסורית העתיקה, שלפי טענתה היא כנסיית־הגויים העתיקה שנוסדה באנטיוכיה על־ידי השליחים, ובעיניה הכנסיה היוונית היא במידה רבה חמסנית, שלאחר שנתקסר קונסטאנטינוס גזלה ממנה אותן כנסיות עצמן השנויות עתה במחלוקת. היו גם הכנסיות האפריקאיות – הקופטית והחבשית – אף הן קדומות מאד, וגם הן סבלו הרבה בעבר משני היריבים הגדולים. כל אלו צפו עתה במתרחש, ותמהו להיכן יתגלגלו הדברים האלה.

הכנסיה הלאטינית או המערבית

הכנסיה המערבית – עתה כאז, היריבה הגדולה לכנסיה היוונית – רק בעת מסעי־הצלב באה במגע עם שליטי הארץ המוסלמיים. בעת הפילוג הגדול בין הנצרות המזרחית והמערבית במאה התשיעית הצטמצמה זו האחרונה, בכללו של דבר, בתחומי אירופה בלבד: לשונה היתה לאטינית ולא יוונית, והעיר רומא הישנה היתה לה מטרופולין.

מתוך העדויות ההיסטוריות המטושטשות המגיעות אלינו לפרקים על הזמנים שסמוך לאחר הכיבוש המוחמדני של ירושלים נראה הדבר כי במאות השביעית והשמינית כה נתערערה המשמעת בכּנסיה הילידה של ארץ־ישראל (ואני פוסח על שיקולים של דוקטרינה) עד שלעתים קרובות פנתה אל האפיפיור ברומא למען ימַנה לה את הפטריארכים שלה, ולפיכך נכנסו כמה וכמה מהם לכהונתם על־פי מינוי מרומא. היה זה מצב מסוכן, אך לאחר־מכּן השיבה לה הכּנסיה את חופש־הפעולה שלה ואותו קיימה בידה עד לתקופת מסעי־הצלב. כל ימי הממלכה הלאטינית (פחות ממאה שנה) יכלה מסגרתה הרשמית להישמר רק ממרחק, כפי שנאמר קודם.

בימי המלכים ונוסעי־הצלב הלאטיניים הקימו הנזירים הפראנציסקאניים בתי־תפילה בירושלים ובבית־לחם, בשנת 1234, שש שנים לאחר שאך נוסד המיסדר הפראנציסקני. מאז היו אותם מקומות בחזקתם החלקית, והם שמרו ליד האבוס הקדוש והקבר הקדוש על־ידי שיגור חבורות קטנות של נזירים מאירופה, שידעו רדיפות וקצתם מתו מות־קדושים, ולפרקים זכו במענקים או בחסדים שקיבלו מן השלטון המוסלמי בהשתדלותם של השגרירים הצרפתים.

אבל תלאות מעין אלו אך משותפות היו להם עם הנזירים היוונים.

כשאנו משקיפים לאחור על “חשכת ימי־הביניים” אין אנו מוצאים סימן לכך שבזמן מן הזמנים היו הלאטינים השומרים היחידים על בתי־התפילה הנוצריים – פרט לכך שהם עצמם התקראו “טרה־סאנטה”. מדרך־הטבע תהיה המסקנה נוטה לצד השני, לטובת נתיניו של השלטון המקומי, ודומה כי דעה זו מתאשרת בקטע שהובא מתוך “מסעות הארכיבישוף דוד מאֵפסוּס”, משנת 1470, בו הוא מוסיף, לאחר פרטים הנוגעים לכנסיות וטכסים בבית־לחם, את המלים האלו, “ההֶטֶרודוקסים אף הם נכנסים הנה ועובדים את האלוהים במקום הקדוש גופו;”²² ברור שבּכך כוונתו ללאטינים, משל כאילו הוּתרו תפילותיהם הנפרדות לפנים־משורת־הדין. ברור היה כי לפי דעתו נמצאו הפראנקים שם רק בחסד ולא בזכות.

בתקופות שלאחר־כך כל ספר־מסעות של אירופים מודיענו על קיומם של נזירי טרה־סאנטה; ובאמת היו האכסניות שלהם המקומות היחידים שבהם יכלו המחבּרים למצוא לינה, ועל אזניהם רגילים היו חבריהם האומללים למגורים “לשפוך את הסיפור הנוּגה של כל דאגותיהם”, בתארם את מעשי־ההתעללות מצד עריציהם המוחמדנים בעיר ובכפר וכן מצד יריביהם הנוצרים המזרחיים. באשר לראשונים מוצאים אנו את ניבּוּר (Niebuhr) אומר כך ב־1761: – “הנזירים האירופים, שהם עתה הצליינים היחידים הפוקדים את ארץ־הקודש, מתארים את הערבים הללו (בין רמלה לירושלים) כבכוֹרי־שׂטן, והם נושאים תלונתם בעגמת־נפש על התעמרוּתם בנוצרים המסכנים. קינות אלו, והאדיקוּת השטופה באמונות־הבל של נשמות טובות באירופה, מביאות נדבות גדולות למנזר הפראנציסקנים בירושלים. לכן סיפורים מופרזים אלה על סבלותיהם של הצליינים מידי אותם בדווים אכזריים עתידים להימשך כל עוד יוכלו לשרת את המטרה אשר לשמה נועדו”.

ובאשר לאחרונים, מוצאים אנו ב־“Prospetto generale de Francescani, da 1768 sino 1856” את הזעקה הנוקבת כי

il santissimo sepolcro sta in commune con i Greci ed Armeni scismatici. Ahi dolore! – gli scismatici semper parati ad praedam“.”

ב־1570 גירשו השליטים התורכים את הפראנציסקנים מבּיתם בנבּי־דאוּד על הר־ציון, מקום שהיה הקינאקוּלוּם (הוא המעון בו נערכה סעודת־האדון המקורית) חלק מבּיתם; הם היו שם מאז 1365, ועברו אל הבּנין המרוּוח בו הם מחזיקים עתה סמוך לחומת העיר, מצפון־מערב פנימה; אולם תמיד הם מציגים העברה זו כמקרה של רדיפות, כי בעיניהם הקינאקוּלוּם הוא הבית הנושן ביותר שבגדר האפשר לעבודת־אלוהים נוצרית מובהקת, המקום בו נישאה תפילת־המיסה לראשונה, ומפי ישוע עצמו, אולם הם רכשו להם זכות לערוך כפעם־בפעם תפילה בחדר ההוא, ורשות להוליך לשם צליינים.

ברמלה נספח מנזר ספרדי של אותו מיסדר לאכסניה בתחילת המאה השמונה־עשרה.

בימי המהפכה הצרפתית סבלו הנזירים משום שקודם־לכן תלויים היו בעזרה מבחוץ מן האומה הצרפתית, שבימים ההם היתה ביחסי־איבה עם השער העליון העותומאני; רוב אכסניותיהם וכמה מכּנסיותיהם נהרסו, כגון כנסיית־ההלקאה בירושלים, כנסיית פטרוס הקדוש בטבריה, והאכסניה בעכּו. מובן שהיו בני העדה כפופים, כמו שהיו ימים רבים לפני כן, ל־avanias, כלומר תרומות־כסף כפויות, הנגבּות באקראי, ולעתים קרובות בלי מתן שום טעם אחר מחוץ לזה של sic volo, sic judeo.²³

אחרי אותה תקופה, משנעשה המסע מזרחה חזיון שכיח יותר ורבּו הקוראים, מוצאים אנו בספרי־מסעות תלונות על בערוּתם של אותם נזירים עצמם, על קנאוּתם החשוּכה, ועל התמכרותם להנאות. הנה כך לאמארטין מתאר אותם, לערך ב־1830 (כרך ב, ע' 59), בחינת האיכרים הנחותים ביותר של ספרד או איטליה, פעמים כמגויסים שנמלטו מעבודת־הצבא, או כפליטים מדיניים, המוציאים ימיהם לבטלה, באין להם כל עיסוק מחוץ לשמירה על שיגרת התפילה בקאפילה, טיולים על המרפסות או הגגות, או קשירת קנוניות, ספרדים נגד איטלקים, או להיפך; אנשים שאין להם כל מושג בגיאוגרפיה, או בהיסטוריה הבּיבּלית, או בכתביהם של אבות הכנסיה – אכולים שיעמום, ועורגים לשוב לאירופה, להוציא, עם זאת, קומץ נכבד של אנשים שטרחו ללמוד ערבית ושימשו כוהני־קהילות. מדי שנתיים או שלוש היתה מגיעה ספינה כדי להחזיר אחדים מהם או להחליפם. “אסמיהם ומרתפיהם מלאים מזן אל זן, בנייניהם מוחזקים כהלכה, והם חיים חיי עושר יחסי”… “לא שמעתי על כל מנהגי־שערוריה… הם תמימים וכנים באמונות־הפתי שלהם (בענייני מסורותיהם המטופשות)”. “בנצרת” לא מצא מחבּר זה “אף אחד המסוגל לנהל שיחה של תבונה אפילו בנושאים המיוחדים להם”; אך היו באותו מנזר אחדים שחיו “חיי־קדושה של אמונה לוהטת ונדבנות פעילה, אנשים צנועים, נוחי־מזג, סבלניים, המשרתים בנפש חפצה את הנזירים ואת הזרים”. אלה היו הרשמים שהעלה לאמארטין.

הנדבות שהגיעו אז מאירופה לתמיכה הכללית במוסדות טרה־סאנטה הסתכמו בסך שלש־מאות או ארבע־מאות אלף פראנק (12,000 ל. עד 15,000 ל.) מדי שנה, ובסכומים הללו השתמש אב־המיסדר בהתאם למסיבות.

יש לקוות כי בתקופה מאוחרת עוד יותר חל שיפור־מה באָפיוֹ של מיסדר זה בארץ־ישראל. בזמני לא שמעתי מעולם על חיים פרועים בקרבּם; רק הקונסולים ואחרים רגילים היו להתלונן על דעותיהם המטופשות ועל עקשנותם. בירושלים ניהלו בתי־ספר של יום שלם לילדים, ובית־דפוס; למען הרושם קיימו גם אותו כלל של המיסדר המצווה להתקיים על פשיטת־יד, וכך היה אחד מהם מחזר לפרקים במקלו ובתרמילו על כמה פתחים ומבקש תרומות מזון, אף כי רשאים אנו לחשוב כי הם עצמם רחוקים מלהצטרך להן, הודות לסכומים המגיעים מאירופה; אבל הכּלל של פראנציסקוֹס הקדוש אינו אוסר עליהם לחלק לעניים בשעריהם את אשר אספו בתרמילים.

השלטונות שואפים תמיד להחזיק ביניהם נתין אנגלי אחד בירושלים, והדבר מועיל לשׂיג־ושׂיח עם הנוסעים משלנו המגיעים לאכסניה שלהם הקרויה קאזה נובה: זה שנותר שם ב־1863 היה אירי, שלא הסתפק בשום־פנים בתפקיד הפשוט ההוא: תמיד מוכן היה לשמש מורה־דרך לבתי־התפילה, ובהתלהבות אפיינית היה חוצב להבות אש למען העניין אשר בו דבק.

השלטון של טרה־סנטה כך הוא בנוי –

1. האב־ממלא־המקום, שבעבר היה תמיד צרפתי, כשהיו שם נזירים צרפתים.

2. הפרוקוּראטור הפיסקאלי, שהוא תמיד פרדי.

3. הקוּסטוּס או הראש, המכונה “רֶוֶרנדיסימוֹ”, שבעצם הוא תמיד איטלקי, אף כי רק צרפתים מנוּעים מכּהונה זו. 

החשבונות מבוּקרים בכל חודש. האוצר, המצוי בתיבת ברזל, יש לו שלושה מפתחות, אחד מוחזק בידי הקוּסטוס, אחד בידי הפרוקוּראטור, והשלישי בידי מזכיר.

המנזרים של יוחנן המטביל (עין־כרם), מהלך כמה פרסות מירושלים, וזה של קפריסין, כל אנשיהם ספרדים, וברמלה רוב הנזירים ספרדים.

מנזר הכּרמליטים, על הר־הכרמל, אינו תלוי בפראנציסקנים האלה של טרה־סאנטה, ויש לו היסטוריה מיוחדת משלו ועניינים משלו, שעליהם נוכל להרחיב כאן את הדיבור אם יהיה בזה צורך.

במהלך שיחה שהתקיימה פעם עם הפטריארך הלאטיני קונן הוד־רוממותו על מיעוט הנתינים הכפופים לשיפוטו; כי לדבריו הרי בכל סוגיהם, וברחבי ארץ־הקודש כולה (מונח שלפי חשבונם הוא כולל את סוריה הצפונית, מצרים וקפריסין), יכול היה בקושי לאמוד את מניינם בחצי מיליון.

בדין־וחשבון הכללי של הפראנציסקנים בארץ־הקודש, שאותו מסר ב־1856 הקוסטוס־לשעבר, ברנארדו די מונטפראנקוֹ,ֹ למרכז ברומא, הובאו הפרטים הבאים, בלי להביא בחשבון את מצרים וסוריה הצפונית.

הקהילות הקיימות בארץ־ישראל שבע הן –

ירושלים,עכו, בית־לחם, יוחנן המטביל, רמלה, יפו, נצרת.

(אך יש לציין כי מסתבר שבטבלה זו מנויים כמה אנשים לא בסוג אחד בלבד. הנזירים־ההדיוטות הם עדיין הרוב).

בכל מנזר מחלקים נדבות לילידים עניים – נדבות מזון, לבוש, ובכמה מקרים תרופות. האכסניות מלינות עולי־רגל או תיירים חינם.

(עד כאן הדין־וחשבון הפראנציסקני).

במוסדות האלה האחרונים, על־פי פקודת הקוֹלגיוּם־של־הפצת־האמונה ברומא, בהסכמת המועצה־הנערצה (דיסקטוֹריוּם) של טרה־סאנטה בירושלים, מלינים עולי־רגל ומאכילים אותם בירושלים חודש תמים חינם, ובכל המקומות האחרים ברחבי הארץ – משך שלושה ימים. אולם תיירים אירופים דרכּם להעניק תרומות בצאתם, בשיעור המשתווה לסכום של חשבון־מלון הגון, ופעמים הרבה יותר מכך.

אשר לתרופות, הנזירים המטפלים באותה מחלקה רובּם בורים גמורים במדע הזה, אך מכוח הנסיון הם קונים להם בהכרח ידיעה מסוימת במחלות הפשוטות של הארץ וברפואות שצריך להשתמש בהן. בירושלים יש בית־חולים ומרפאה של ממש, בלי תלוּת במנזר, שממשלת צרפת תורמת להם ביד רחבה.²⁶

מחוץ לחגים הגדולים של הכנסיה יש בארץ־ישראל חגיגות מקומיות במועדים קבועים, כמו בטבריה ביום פטרוס הקדוש (30 ביוני). הנזירים יוצאים את נצרת ועורכים משתה־קרוּאים בכפר־כּנא; ועוד משתה על הר־האושר המסורתי, ובמקום שבו כביכול הואכלו חמשת־האלפים במעשה־נס בדרך לטבריה; אחר־כך, בדרך שובם, על פסגת התבור, ועל הר־הקפיצה האגדי. הטיול נמשך ארבעה ימים.

בביתניה חוגגים את עלייתו של לאזארוס מן המתים ב־22 ביולי, מחוץ לתפילה הנערכת בבּית המהוּלל, או בעצם על כמה מן היסודות הישנים שלפי סברה הם שייכים לביתו של שמעון המצורע, ביום־הששי לאחר יום־א' הראשון של ימי־לֶנט.²⁷

על הר־הכרמל, ובמר־אליאס, שהוא בחצי הדרך בין ירושלים לבית־לחם, עורכים ביולי את חג־אליהו־הקדוש (אליאס), וממשיכים בו ימים אחדים תוך שהאוכלוסים הנוצרים המגיעים אפילו ממרחק רב מַרבּים בשמחה.

קודם ל־1848 היה ה“רוורנדיסימוֹ של טרה־סאנטה” הרשות הנעלה ביותר בקרב הלאטינים בארץ. הוא מילא לא רק תפקידים של בישוף אלא היה גם סגן־המורה־הגדול של מיסדר הקבר־הקדוש. בשמו ניתנו לעולי־רגל האישורים על קיום נדריהם.²⁸

הרוורנדיסימוֹ של טרה־סאנטה גם העניק לספינות־סוחר בלבאנט רשיונות לשאת את דגל ירושלים, הוא דגל חמשת הצלבים, אשר זיכּה אותם בהנחות מסוימות מצד מושלים מקומיים, בהסתמך על הסברה שמביאות היו צידה מאירופה לכלכּלת המנזרים – תפקיד שבימינו אין בו שום צורך כלל.²⁹

חידוש הפטריארכיה הלאטינית של ירושלים

אולם ב־1848 הוחדרה תחושה חדשה של גמישוּת בעניינים הקאתוליים בארץ־ישראל ובסוריה עקב חידוש כהונתו של פטריארך ירושלים, שמאז תקופת מסעי־הצלב היתה מוטלת כאבן שאין לה הופכים. השימוש במלים “גמישות” ו“חדשה” מרמז שקודם־לכן היה המצב הפוך, שהיה באותה מידה “משקל מת”, ואכן כך היה המצב. בהכרח כך היה בזמן של חוסר־רדיפות, בזמן שהשליטה הרוחנית, ובמידה רבה מאד גם החילונית, על הילידים הדבקים באמונה הזאת נתונה היתה בידי נזירים מגושמים ונבערים. אפילו ענייניהם המנזריים שלהם נוהלו שלא כהלכה; הם לא התאמצו כלל להדביק את מהלך המאורעות סביבם, כל כמה שאִטי היה, שכּן מאז הושב השלטון העותומאני על כנו ב־1840 רבו הנוסעים הנבונים שסיירו בארץ־הקודש – היוונים, כלי־הקודש וההדיוטות, מתעוררים היו, במידה מורגשת בעליל, מתרדמה ממושכה; הוא הדין בארמנים, והפרוטסטאנטים כבר קיבלו את הבישוף השני שלהם. לפיכך הוחלט ברומא לחדש את הפטריארכיה, ולתת בידה סמכות על כל בני עדתה בסוריה וקפריסין, ובכך ליטול את תפקידי הבישופוּת מן הנזיר הממונה על המקומות הקדושים.

איש־הדת שנבחר לאותה משרה היה אדם שכבר יצא לו שם קודם לכן, בן־ג’ינובה ושמו ג’וּזפה ואלירגה, שבצעירותו שימש מזכיר לציר אפיפיורי בסוריה ואחרי־כן מיסיונר בבגדאד, מוצוּל ופרס, ובכהונתו זו האחרונה גילה להט־מזג שהשתווה לזה של הנזירים בירושלים ובית־לחם, כי פעם אחת, בהעלותו דרישות מופלגות לרגל שליחותו, הסתבּך במהומת־רחוב, ועד היום הזה הוא נושא עמו כדור שניחת בערפו, שפגע בו אז.³⁰

כאשר הועלה לכהונתו בירושלים היה אדם במבחר ימיו, כבן ארבעים שנה, ושמו הולך לפניו כבקיא בכמה וכמה מלשונות המזרח. הוא קנה לו מידה מספקת של הכרת־ערך במנהגו, ואנשיו פנו אליו בלשון “הוד־חסדך”.

קודם בואו הגיע אלינו, כשלוּחו של מר גיזוֹ, יוּז’ן בוֹרֶה, לשעבר הקונסול הצרפתי בדמשק, ומי שרדף בצמאון־דמים את היהודים כאשר הואשמו בשקר במיתתו של האב תוֹמא (1840). לעת הזאת היה מר בוֹרה חבר באגודת־הישועים, ונחשב אדם שריח קדושתו הולך למרחוק. בתוך מנזר טרה־סאנטה ישב זמן־מה בהתבודדות.³¹

עצם בואו של הפטריארך היה מאורע חשוב למעלה מכפי הרגיל לכלל הקאתולים – מאורע שעורר חדוה באחדים אך אכזבה ותרעומת במפלגות הנזירים.

כדי שתהיה הכּניסה לעיר־הקודש מתונה ורשמית לא בא הוד־חסדו במישרים מיפו ורמלה אלא עשה את הלילה במנזר יוחנן המטביל, כלומר בעין־כרם, כדי שבבוקר יוצרך לרכוב שעתיים בלבד. פמליה גדולה נלוותה אליו מיפו, ובכללה כמה וכמה סגני־קונסולים מן המקום ההוא, ופקידיהם עמהם.

מחוץ לקונסולים של צרפת וסארדיניה (שהיו אז הקונסולים הקאתוליים היחידים בארץ) הלבושים מדי־שׂרד, איש־איש עם הפמליה היאָה לו, נהרו בבוקר לעין־כרם – כמשמר־ליווי לפטריארך – משלחת מטעם השלטון התורכי, ובאו הדראגומאן של הפחה, גזבר־העיר ומפקד־המשטרה, כל אחד מהם עם הכפופים לו; וכל העירונים בני הדת הרומית, באצטלות־פאֵר, רכובים על סוסים; יחד עם איכרים חמושים, לאטינים מן הכפרים הנוצריים. הרי־הפרא והעמקים השוקטים, שעל־פניהם עברו בהתקרבם לירושלים, מלאו קריאות וצווחות־גיל, ורעמי ירי־רובים (בדרך כלל, באירועים חגיגיים קני־הרובה טעונים קליעים, כדי להגביר את קול הנפץ), וכל אלה עצמוּ כפל־כפליים משנגלתה עיר־הקודש לעין. למותר הוא לציין כי שום נוצרים בני עדה אחרת לא השתתפו בהפגנות האלו.

היה יום־חורף קר אך בהיר בחודש פברואר, והעיר היתה כמרקחה מפני החידוש שבמתרחש. הבית שהותקן לשמש מעון לפטריארך לא היה רחוק משער־יפו, בתוך החומה, אך לא שמה פנה הפטריארך ראשונה. לעבר המנזר הלאטיני המשיך הפטריארך בדרכו, ומול האכסניה של המנזר נתקבל על־ידי הנזירים בתהלוכת־כוהנים באצטלות־כהונה, והם נושאים אפיריון (בַלדאקינוֹ), וכן נזירים המחזיקים בנרות־ענק דולקים. תחת כיפת השמיים לבש הפטריארך את גלימותיו ותפס בשרביטו עדוּי־העדיים, ובעברם על־פני דלתו המשיכו כולם בדרכם ברחוב, בעודם שרים “טה דאוּם לאוּדאמוס”, עד לכנסיית־המנזר סן־סאלוואטוֹרה (הגואל הקדוש), מקום שם נערכה תפילה ארוכה לכניסתו לכהונתו.

לקונסול הצרפתי הבּכורה בכל האירועים הנוגעים לאינטרסים לאטיניים, לפי שהוא הקונסול המיצג את האומה המוכתרת בתואר “מגינת הנצרות במזרח”. אולם הקונסול הסארדיני (אף כי פינה את מקומו לעמיתו הצרפתי) גם הוא הופיע לבוש שׂרד בהזדמנות הזאת – לא רק כקונסול אשר הפטריארך, מונסיניורה ואלירגה (איש פיימוֹנטֶה), הוא עצמו שייך לאומתו על־פי מוצאו. הוא לא לבש את מדי־הקונסול הרגילים שלו, כחול־כהה וזהב, כי אם זו פעם ראשונה נראה בחליפת־מדים חדשה של ארגמן מזהיר. נמסר לנו כי בהזדמנות חשובה זו חשב עצמו לא קונסול דווקה אלא אדם המשתתף בטכסים בחזקת שלוּחו של מלך־ירושלים – אחד התארים אשר להם טען מלך סרדיניה. מה־מוזר היה צילצולו של דבר זה בתוך חומותיה של עיר־הקודש, בתוך כל ההתרגשות וההמולה שבאו עקב חידושה של הפטריארכיה הלאטינית והטכס הפומבי הראשון שערכה הכנסיה הגדולה של המערב מאז נפלה ממלכת הצלבנים! ביום הזה שוב התגלגלו ברחובות הדי זמרתם של נערי־המקהלה לבני־הגלימות עם הכוהנים והנזירים, הנושאים ברמה את סמלי־הקודש בתהלוכה בראש־חוצות, בברק זהב ועדיים, ויָתר על הכל – שעה שברחובות הצרים מוליכים אותם פקידים תורכים והקוואסים המוסלמים, לא רק אלה המסוּפחים לקונסוליות הקאתוליות אלא גם הקוואסים שסובלנותו של השלטון התורכי מרשה לראש כל עדה דתית להחזיק בהם, לאות הכרה בדרגת־מעלתו במדינה. הפטריארכים המזרחיים היו להם קוואסים משלהם, לרב הראשי היה קוואס, והוא הדין בבישוף האנגלי, ולפיכך מובן שגם הפטריארך הלאטיני זכאי היה לקוואס משלו.

לקונסוליה האנגלית לא היו, כמובן, שום יחסים רשמיים בלתי־אמצעיים עם הפטריארכיה הזאת ממש כמו שלא היו לה עם הפטריארכיוֹת של היוונים והארמנים, אך מדי־שנה נערכו ביקורים רשמיים אצל נכבדים מעין אלה, והללו החזירו לנו ביקורים בעונות ראש־השנה וחג־הפסחא, כמו גם ביום־הולדת מלכּתנו.

כאשר חגג הפטריארך ב־1849 את יום־הולדתו של האפיפיור אירע הדבר שאז היה האפיפיור בגלות מאחוזת־שלטונו, ולפי שאי־אפשר היה כמעט לראות בו שליט חילוני לא נערך ביקור אצל הפטריארך, באשר הוא נציגו, מטעם הקונסולים הפרוטסטאנטיים, ומעולם לא הודיעום על ביקור חוזר בעתיד.

אני תמיד עמדתי ביחסי ידידות אישיים עם מונסיניורה ואלירגה, שכּן יכולנו לשוחח על נושאים של הפוליטיקה האירופית או של חכמת־המזרח. פעם אחת השאלתי לו את שני הכרכים הגדולים של הבּיבּליה כפי שתורגמה לא מכבר לכשׂדית מדובּרת על־ידי המיסיונרים הארמניים של אוּרמיה, ובהזדמנות אחרת הצעתי לו את עזרתי בהשגת פירסום של איזה כתבי־יד מיוחדים שאולי ירצה בהם, באמצעות אחת מאגודות־החקר שלנו במולדת. היה הדבר לאחר שהראה לי כמה וכמה כתבי־יד בלשון הסורית, נדירים ויפים ביותר, שאסף הוא עצמו בארץ־הנהריים.

היו לו לפטריארך כשרונות ניכרים לעסקים ולדיפלומטיה מקומית, שחומר בשבילם מצא, או יצר, במסגרת תחום־השיפוט שלו. האופי המיוחד של הקאתוליות, מצד התוקפנות הכנסייתית וההתנשאות בהתנהגוּת, לא הפסיד מאומה על־ידי מינויו של מונסיניורֶה ואלירגה, חרף מנהגו החביב בשיחה חברותית. באותו טרקלין לקבלת פני הרבים עמד בהבלטה כס עטוי־קטיפה, מוגבה על מדרגות, ומעליו סמלי האפיפיור; כס זה שימש אותו באירועים טכסיים של קבלת משלחות – וכלל היה נקוט שם שמיני־התרגימה שהושגו ניתנו תמיד בידו על־ידי המשרתים בטרם יובאו לפני האורחים, כמנהג המקובל באיטליה לגבי רבי־הכנסיה.

על־פי ההגיון נובע מן ההנחה שהכנסיה הקאתולית היא הכנסיה האמיתית היחידה בכל מקום שהוא היה הפטריארך האמיתי היחיד בירושלים, חרף העובדה שבּכּנסיה היוונית האורתודוקסית בירושלים נתקיימה כהונת הפטריארך ברציפות מקדמת־הימים; וגם הוא וגם אנשי פמלייתו חשו עצמם נקיים לגמרי במצפונם מכל האשמה של התערבות פלגנית בענייני המזרחיים.

היוונים והארמנים כעסו על כך שמוסד לאטיני זה זוקף שוב את ראשו בקרבּם, ובהכרח העלה הדבר בזכרון איך נבחר פטריארך לאטיני על ידי צבא נושאי־הצלב במסעו, עוד בטרם יגיע אל שערי ירושלים. אולם עתה לא היה ללאטינים כוח צבאי לחזקם בכהוּנתם, ולא נותר להם אלא הצעד הפתוח והנייטראלי שלפיו יניחו את מונסיניורה ואלירגה לנפשו בעוד האחרים ממלאים איש־איש את חובתו. “העובדה שהאפיפיור ממַנה פטריארכים לירושלים אינה מטרידה את מנוחתנו הרבה. וכי אי פעם נחרדה ממשלתנו (התורכית) מן התארים של ‘מלך ירושלים’?” כך היתה לשונו של קונטרס שהופיע באיזמיר מן הצד היווני בהזדמנות מאוחרת יותר – וכך המשיכו הכּנסיות המזרחיות בדרכּן המשעממת, והניחו ליריבן האירופי להעניק תארים כטוב בעיניו לעושי־דברוֹ.

הבישוף האנגליקאני והפטריארך הלאטיני לא נקפו אצבע להתקרב זה אל זה; אך לפעמים נפגשו בחגיגות פומביות בקונסוליה הבריטית, והצטרפו לשיחה כאשר החלו בה אנשים אחרים.

הצד שחש פגיעה מעשית ביותר מצד המוסד הזה החדש היו המנזרים הפראנציסקניים; שכּן השפעת השם הגדול “טרה־סאנטה” פחתה מיד, ושנים רבות אחרי־כן נמשכו יחסי־איבה עזים בין שתי המעצמות, בעיקר בענייני כספים, שבּהם העלתה הפטריארכיה דרישות עצומות לממון, וכתוצאה מכך נודע לה על מצב הקוּפה. השלטון העליון ברומא עשה מאמצי־סרק לשים קץ לסיכסוכים האלה על ידי ששיגר שוב ושוב ועדות־חקירה; אך אפילו כאשר הופסו הרוחות במידה ידועה עדיין נותר מכאוֹבם של פצעים מן העבר.

מכאן והלאה ניתנו התעודות והרשיונות (פרט לאלה של צליינים שביקרו בכנסיות) בשם הפטריארך ולא בשמו של נשיא טרה־סאנטה,³² והתפקידים הבישופיים הועברו לפטריארכיה.

אך כל הדברים האלה נסבּו סביב נוהל בתחומים מצומצמים. הפטריארך לא היה “מגן” הנוצרים הלאטיניים – הללו, ובכלל זה הוא עצמו ומשׂרתו, נתונים היו להגנתו של בעל־חסות אדיר הרבה יותר, כפי שנראה עוד מעט.

עד כאן באשר לצדדים הכנסיתיים שהתנצחו על הכנסיות בירושלים ובבית־לחם קודם ל־1853, במידה שהיו צדדים אלה מיוּצגים בעיר־הקוד ש עצמה. אך כל אחד מן הצדדים האלה – הכּנסיה המזרחית והכּנסיה המערבית – נשען על תומך מדיני. הצאר של רוסיה נלחם לכנסיה המזרחית, וקיסר הצרפתים היה מנהיג הכוחות שנערכו להגנת הכנסיה המערבית.

על המגינים האלה נדבר בפרק הבא.

רשיון לכוהן למחילת־עוונות בווידויים

(תרגום)

ג’וּזפּה ואלירגה,

ברחמי האל ובחסד הכּס האפּוֹסטוֹלי, פטריארך של ירושלים, המורה הגדול למיסדר־הקבר־הקדוש, וכו' וכו'.

אל אהובנו במשיח –

בהיות וקיבּלנו עדות מספקת על תלמודך, חכמתך, בינתך, בוֹר־לבבך ותוֹם־דרכיך, לקבּלת וידוּי סקראמנטאלי, הן מאנשי־דת והן מהדיוטות משני המינים בתחומי מחוז־הבישופוּת הפטריארכאלי הזה שלנו בירושלים, כמו גם בכל האי קפריסין, הנתון להשגחתנו כּרועים – בתוקף המתנות האלו אנו מנהיגים ומוסרים בידך את הסמכות לתת מחילה מכל חטאים שהם, לבד מאותם מקרים שמחוץ לאיטליה הם שמורים לאפיפיור, ולאלה שהאפיפיור קובע עליהם גזר נידוי: וכן אלה שלפי הנוהג שמורים הם לנו, יחד עם אלה אשר בשם האל גזרנו לשמרם. יתר על כן, במקרה של צורך דחוף, או של סכנת־מוות מיידית, יורשה לך לקבל, על־ידי תורגמן, את וידוייהם של אנשים בכל לשון שהיא. אך אם לא יוּתן להשיג תורגמן, או אם לא ייאותו החוזרים־בתשובה להזדקק לתורגמן; ואף־על־פי־כן יהיו סימנים ברורים של חזרה בתשובה, רצוננו הוא שתעניק להם מחילת־עוונות. רק הישמר לך פן בהעניקךָ מחילה לשאינם־ראויים תפיל בשחיתותיו של השטן את אלה שבארץ־הקודש הזאת פדה אותם מושיענו האלוהי בדמו היקר.

לזאת יוּתן תוקף מעתה ועד –

ניתן בירושלים, בהיכל הפטריארך, ביום __ זה בחודש __ בשנת __

תעודת אניה לארץ־הקודש

(תרגום)

ג’וזפה ואלירגה,

ברחמי האל ובחסד הכס האפּוֹסטוֹלי, פטריארך של ירושלים, המורה הגדול למיסדר־הקבר־הקדוש, וכו' וכו'.

אל אהובנו במשיח –

שלום בשם האל.

כה גדולה היתה תמיד תשוקת האפּוֹסטוֹלי והכנסיה הקאתולית להגן ולשמור על המקומות האלה הקדושים ביותר של גאולת המין האנושי עד כי תמיד הואילה לגמול בנדיבוּת־לב, בכל מיני חסדים רוחניים, כמו גם בטובות־הנאה ארציות מרובות, לאנשים אשר יוכיחו במשהו כי היטיבו לעשות עם כנסיה זו של ירושלים ומצבוֹתיה הנערצוֹת.

בתוך שאר ראָיות לגמילוּת־החסדים האפּוֹסטוֹלית הרשתה לתת לקברניטי אניות אשר, בין אם ביראת־שמיים בעיקר ובין אם בנדבוֹת־ידם, ישקדו על הגבּרת החסידוּת הקאתולית בארץ הקדושה הזאת, את השימוש באותו סמל מפואר ויחיד־במינו, דגל־ירושלים, שרצונה הוא כי יישמר כמנהג ברחבי העולם כולו, על־מנת לספק את צרכיהם של המקומות הקדושים, ובמיוחד של קבר אדוננו ישוע הנוצרי.

השימוש בסמכות זו מסור היה לשעבר באורח זמני לראשי המיסדרים של טרה סאנטה, באשר הם ממשיכים במילוי־המקום מטעם כנסיית ירושלים; אך עתה נגזר על־פי השגחת הוד קדושתו, אדוננו, פיוס הי"א, אב ארצו, שיועבר למחוז־הבישופוּת הפטריארכאלי הזה: בהיות שרוֹעהוּ הוּשב על כנוֹ.

על כן אנחנו שבחסד האל הועלינו לכהונה פטריארכלית זו, הואיל ומתוך עדויות מרובות ידוע לנו על אמונתך הקאתולית, על תום־דרכיך ועל מסירותך למצבות האלו הקדושות ביותר של גאולת נפשנו, כמו גם על עתרת התגמולים שהענקת, בחסד וברחמים נענים אנו לבקשתך, ובתוקף המתנות האלו, ובסמכות מקוּדשת, מסכימים אנו שעל אנייתך הקרויה __ תורשה להניף את הדגל המפואר של טרה סאנטה, אשר בו חמישה צלבים אדומים על שדה לבן (הסמל המלכותי של ארץ־קודש זו, רווּי טל דמו היקר מאין כמוהו של ישוע הנוצרי), ותחת אותו דגל תפליג ותעשה חיל.

על־תנאי שכל עוד תשוט תחת הדגל הזה תוביל את כל הנזירים המינוריטיים ממיסדר־פראנציסקוס־הקדוש, או אחרים המכהנים בכנסיית־ירושלים, שיבואו מצוידים באישורינו לנסיעה, חינם אין כסף, מתוך הוקרה למידת צייתנותך וחרדתך למקומות הקדושים האלה.

ואנו מפצירים בכל אדם מכל דרגה ומעמד, בין אם הוד קיסר או מלך לו, ובין אם דגוּל הוא באיזו גדוּלה או מעלת־כבוד מסוג אחר, בשם חסידותם ולחיזוק כוחם, שתהיה למכתבים האלה השפעה דומה בכל מקום.

כמו כן אנו מפגיעים בכל מפקדי ציי־הים והמבצרים, כמו גם במושלי נמלים וערים, לבל יניחו לשום צרה ופגע להשיג אותך, את רכושך או את חבריך; אלא שיואילו לכבּדך ולהגן עליך, באשר הנס המחייה מתנוסס עליך.

למרבּה הבּטחון בהשגת דבר זה מסרנו בידך את המכתבים האלה, חתומים בחתימת־ידנו ושמוּרים בחותמנו הגדול.

ניתן בירושלים, בהיכל הפטריארך, ביום __ זה בחודש __ בשנת __

פרק שלישי: הנציגים החילוניים של הנצרות הלאטינית והיוונית בירושלים    🔗

עכשיו אנו מגיעים לנושא החסות הצרפתית על הנצרות במזרח.

במאה השש־עשרה הביא המלך פראנסואה הראשון על עצמו רוב שימצה ברחבי ממלכות הנצרוּת על שום שעשה חוזה עם התורכים הכופרים; ולא עוד אלא בשעה שהיו אלה מקור של ממש לסכנה על גבולותינו. הוא היה הראשון שעשה מעשה שכזה, והעובדה היתה מפתיעה במיוחד מאחר שתמיד הציגו הצרפתים את עצמם כאומה נושאת־הצלב במיוחד – הראשונה שפתחה במפעלות הללו והאחרונה שחדלה מהם. המלך פראנסואה אפשר שהיה בנה־הבכור של הכנסיה; אך לדעת בעלי־דבבו אדיש היה מאד לדת, בין האישית ובין הלאומית; וסברה היתה שחוזה זה עם השולטן סולימאן היה גולת־הכותרת לגילויי סובלנותו כלפי הפרוטסטאנטים, כל כמה שמעטים היו, שנתחלפו לסירוגים ברדיפות עליהם.

אכן, בתחילה לא חתם אלא על אמנה מסחרית בלבד; אלא שלאחריה באו התחייבויות מדיניות, וחיש־מהר עשו חבריו מלכי אירופה כדוגמתו, תוך שהם פועלים מתוך תבונה לתועלתם שלהם. התורכים אמנם לא היו עם־הכופרים שכנגדם יצאו נוסעי־הצלב משכבר־הימים; רק יורשים היו בהחזקת השטח, בלי הבדל כיצד נרכש, ולכן לא הגו לעולם הנוצרי אותה איבה שהגו הסאראצינים לפניהם. עם זאת, הואיל וחולשים היו על אפשרויות מסחריות בלתי־מוגבלות, כדאי גם כדאי היה לבוא עמהם בשיג־ושיח מסחרי.

אבל החוזה הזה היה גם פתח לשרשרת ארוכה של מאורעות בעתיד. בין תארי־הכבוד המנופחים שהמזרחיים רגילים להשתעשע בהם הכתירו את המלך הצרפתי בתואר “מגן הנצרות”, בכוונה שאולי לא היתה כנה יותר מבשעה שכיום פונה פחה אל קונסול כלשהו בכתב בלשון “תפארת כת הנוצרי, ועמוד־התווך לעדת ישוע”. נראה כי אכן כך הדבר שהרי לפעמים הכתירו בחוֹזיהם באותו תואר את האוסטרים. הואיל והצרפתים היו המעצמה הראשונה שנשאה־ונתנה עם השער העליון, העניק הלז את תואר־החנופה הזה באקראי; חוץ מזה היה הכינוי אישי, לא לאומי. אולם המדינאים הצרפתים עמדו על היתרון שאפשר להפיקו מן השמירה על כינוי שכזה, והתעקשו להכניסו לכל החוזים שנעשו עם השער העליון מאז אותה ראשית. האוסטרים לא הצליחו להשיג להם אותו יתרון או כיוצא בו; ואכן, הדעת נותנת כי תהפוכות איבתם התכופות עם צרפת, מצד אחד, או עם תורכיה, מן הצד השני, כמעט לא הניחו מקום למדיניות שתוסיף על זרעי מריבה אלה מחלוקת מפוקפקת על תביעות דתיות.

צורת הנצרות שבאה תחת חסותה של צרפת היתה, כמובן, הקאתולית: והדרך לתת לה הגנה התבטאה בעיקר בהגנה על אנשיהם ונכסיהם של המנזרים בלבאנט, באמצעות השגרירות בקושטא; מוסדות מאוחרים יותר בעלי אופי דתי, כגון אגודות של נזירות האחיות, בתי־חולים ובתי־ספר, זוכים אף הם באותה חסות מן המוכן, ואילו הקונסוליות הצרפתיות מפקחות על ספינות־החופים הנשכרות תחת דגל טרה־סאנטה.

ארכיוני המנזרים בכל רחבי תורכיה עשירים בפירמאנים ובשאר תעודות שהושגו למענם על־ידי התערבות צרפתית בשער העליון.

בעת החדשה משתתף הקונסול הצרפתי בתפילות המיוחדות בכנסיות ירושלים ובית־לחם במדי־שרד, עם פמליה גדולה של פקידים, ולו כס־כבוד מוזהב, קדימות ששום קונסול אחר אינו זכאי לה; ולתפילת־המיסה של חצות בחג המולד בבית־לחם נותן הפחה לאותו קונסול כוח ניכר של חיל־רגלים סדיר בכנסיה, וההוצאות הכרוכות בזה, כמו גם בהפגנות אחרות העושות רושם כה גדול על מזרחיים, מתכסות ברוחב־יד על־ידי הממשלה המרכזית בפאריז, בלי שים לב למדווי־הקנאָה של יתר הקונסולים הקאתוליים. כך עדיין היה מעמד־הדברים כשעזב כותב השורות האלה את ירושלים ב־1863.

פעילות ויִפעה מסוג זה מפליאות הן עוד יותר בניגודן למעמד אחר שהיה לצרפת בארץ־ישראל, ככל שיכולים עדיין בני־אדם לזכור, כאשר שלט בואוֹנאפארטה על מצרים ופלש לסוריה. בעת ההיא היתה אנגליה מגינתה האמיתית של הנצרות שם, ואילו מִנשרים ומכתבים רשמיים צרפתיים היו מעוטרים בנוסחה, “אין אלוה מבלעדי אללה, ומוחמד שליח אלוה” ובמכתב אל השולטן סלים, אגב דיבור על תקופות שהיו, נאמר כי מאורעות אלה ואלה אירעו “בזמן שהיתה האומה הצרפתית בדת ישוע”.

ב־1801, לאחר שגורשו הצרפתים ממצרים וסוריה, הצעיד הקוֹמוֹדוֹר סיר סידני סמית את אנשי חיל־הים שלו מן החוף לירושלים ובית־לחם, בתופים הולמים ובדגלים מתנוססים, להציב את הדגל ההוא על המנזרים הלאטיניים שבערים הללו, וזאת עשה; ולא מכבר היה שריד של אותו מוט־דגל נראה, ואולי נראה הוא עדיין, על הקיר של מנזר טרה־סאנטה בירושלים. צעד זה נחוץ היה לביצור בטחונם של הנוצרים הלאטיניים, שהואיל וקודם־לכן נחשבו בני־חסות של צרפת עלולים היו ליפול קרבנות לשנאת בני־העם. מי היה אז מגן הנצרות במקומות הקדושים?

יתר על כן, אם נעבור לגיא־חזיון אחר, הרי הנוצרים ילידי־הארץ בצפון שומרים על מסורת של הגבעה הנמוכה, בריחוק חצי פרסה מחומות עכו, על־ידי שהם קוראים לה לב־הארי, לזכרו של מי שהגדיל לעשות, והאריך ישיבתו כיריבם של עובדי־כוכבים, יותר מן המלך הצרפתי פיליפ־אוגוסט.

ושוב, במנזר הלאטיני בנצרת, מתימרים הנזירים להראות אותה דירה ממש בה ישב הנסיך אדווארד מאנגליה, לאחר שבת־זוגו, אליאנור מקסטיליה, מצצה את הרעל מן הפצע שפצעו המתנקש,³³ היא אשר, בצאתה את אנגליה עם המשלחת, אמרה בפומבי, “מסוריה הדרך לשמיים קצרה לא פחות מאשר מאנגליה או מספרד” (וייקס, ע' 88).

והלא שקספיר אומר על בני־ארצנו שהיו:

מהוּללים במעשיהם הרחק מן המולדת

בשרותה של הנצרות ואבּירוּת־אמת,

ממש כרחוֹק ביהדות קשת־העורף

קברו של כוֹפֶר־העולם, הוא בן־מרים.

ריצ’ארד השני, מערכה ב, תמונה 1

גבורתה של אנגליה והקרבנות שהקריבה בארץ־הקודש, לפי ההערכה שניתנה למאבק נוסעי־הצלב בתקופה ההיא – לא רק כפי שנראה הדבר מתוך הנהגתם של מלכינו עם אציליהם הפיאודליים אלא גם מתוך אישור ההגמונים שלנו (שכּן בכיבוש עכו ב~1191 היו הארכיבישוף של קנטרברי והבישוף של סולסברי בנוכחים) – דין הוא שלא יישכחו לא מלב הצרפתים ולא מלבם של האנגלים.

עתה שוּנוּ העתים – דגל שלושת הצבעים של צרפת מתנוסס לעין כל על מנזר־הכרמל; דגל טרה־סאנטה מופיע בחתימות על רשיונותיו ומשלם את מסיו לקונסוליות הצרפתיות, ביפו, ביירות וקפריסין; ואילו בטכסי־דת במקומות הקדושים ביותר, כמו שכבר נאמר, נאלצים הקונסולים הקאתולים האחרים לשאת בפומבי באותות פחיתותם, יען כי ממשלותיהם מַרשות זאת. אפילו הספרדי חייב להחריש, הגם שהוא מיצג את הממלכה “הקאתולית ביותר”. גם האוסטרי, אף שמלכו מתימר להתיחשׂ, באמצעות אחד המתחרים היריבים, על מלכות־ירושלים. וכל זמן שהיתה שם הקונסוליה הסארדינית – שהרי נסתיימה ב־1849 – היה הקונסול ההוא טוען לאותה זכות בייחוס ברור עוד יותר מן המלכים נוסעי־הצלב, ולא בדיבורים בלבד אלא שבכמה אירועים רשמיים לבש, בצד מדיו הלאומיים הרגילים, חליפת־מדים נפרדת כנציגו של מלך־ירושלים.

התורכים אין ספק שהם מכירים בצרפתים בחינת המעצמה הקאתולית הראשית – ועל־כל־פנים אין לאל־ידם לכפור בהגמוניה מן הסוג ששאר ממלכות אירופה הן עצמן אינן מערערות עליו.

שאטוֹבּריאן מצביע על שורה של חוזים ופירמאנים שעליהם צרפת מבססת את החסות שלה, והוא מביע את שמחתו במצאוֹ בארכיוני טרה־סאנטה את הראיות המרובות לפעולתה של צרפת למען מנזרים בארץ־הקודש.

גיזוֹ, שהוא עצמו פרוטסטאנט היה, הרי בעת ששימש במשרד־החוץ תבע מן השער העליון את הסגנון והטכסים של משטר־החסות במלואם. ובין דוגמות קלות־ערך של רגישות פאטריוטית בסעיף זה אפשר להזכיר שכאשר הוקמה הבישופות האנגלית בירושלים, נתן ”Semeur" כתב־עת פרוטסטאנטי מובהק, ביטוי לחלקו בהתמרמרות הלאומית בהכריזו על זכותה היחידה־והמיוחדת של צרפת להיות מגינתה של הנצרות במזרח.³⁴

במהלך המשא־ומתן היגע שהיה מכוון למנוע את המלחמה הרוסית של 1853 לא נדונה תביעה זו בקושטא מעולם על־ידי הצד הרוסי – התורכים פסקו שאין המקרים מקבילים. אולם ביחס לשתי התחרויות האלו ביו שהן דומות ובין שאינן דומות, תוצאתה של אותה מלחמה הבשילה הגדרה חדה יותר משהיתה לזכויות המוחלטות של השולטן על נתיניו שלו, בלי הבדל מה אמונתם הדתית.

בשיחה שהיתה בשנת 1849 בין הפטריארך הלאטיני של ירושלים לכותב השורות האלו היה הראשון מפליג בדברים על מספרם וניוונם של האטי־שריפים, פירמאנים וכו', בניבים ובגינוּני־רשמיוּת מוזרים, על־פני הרבה מאות־שנים, השמורים במנזר טרה־סאנטה (אחד מהם, לדבריו, ניתן על־ידי שוֹלדאן אחד של הסאראצינים), והוא אמר שבאחדים מאלה, שמלפני מסעי־הצלב, האירופים בכללותם מכונים “פראנקים” – עובדה שאם אין בה טעות הרי הצרפתים של ימינו רואים אותה בקורת־רוח יתירה, משל כאילו כלל הנוצרים קרויים על שמם, ומשתמע מכך שהדת הנוצרית היא בפירוש הדת הצרפתית.

במהלכו של חיבור זה נמצא כמה וכמה מקרים שבהם עולה נושא זה על־פני השטח במאורעות השעה, אף שלטוב־המזל אינו קשור בשום דאגה מצד הפרוטסטאנטיוּת, העומדת על רגליה שלה; אך בלי הבדל עד כמה הנצרות הקאתולית בכללותה חייבת אולי תודה לצרפתים בעד ההגנה בתורכיה, הרי אף המנזרים חשים כי חסות זו היא עול מטריד. זכור לי איך התבטא נזיר אחד פראנציסקאני, איטלקי, בחמת־זעם בנושא זה, וכך אמר – “מעולם לא היינו תלויים בהגנתה של צרפת מאז התישבנו כאן בתחילה ב~1226 ועד לחוזה הצרפתי של פראנסואה הראשון. מעולם לא ביקשנו את הצרפתים שיגֵנו עלינו³⁵. אכן, היה מלך ששימש לנו פטרון במאה הארבע־עשרה, אך הוא היה איטלקי, רוברט מלך סיציליה, שעם בת־זוגו רכש את הקרקע בשבילנו, זו שעליה בנינו – שלא להזכיר את מלכי־ירושלים הלאטיניים לפני כן, ואחרים מאירופה, שהיו ידידינו ואפוטרופסינו. ובאשר לקונסוליות שבכאן, הרי לא באו הצרפתים לירושלים אלא בעקבות האנגלים”.

בזמן שהיתה הקונסוליה הסארדינית קיימת נמצא שמדרך־הטבע היו הנזירים מבקרים באותו בית, ולמעשה היו הם רוב אנשי חברתו של סיניור – כדי ליהנות משותפות לאומית ברגש ובטעם, ואותה העדיפו בהרבה על הקונסוליה הצרפתית. לאחר־מכן, משהוקמו הקונסוליות של אוסטריה וספרד, בחרו הנזירים להצטופף סביבן ולא סביב הקונסוליה הצרפתית. אך עדיין ספק אם יש בכך משום תבונה או משום הכרת טובה מצד המנזרים אם שוכחים הם את החסדים הנמשכים מכבר שהעתירו עליהם הצרפתים. בכל המרחב המוגדר כארץ־הקודש היו חבים תודות גדולות ביותר למעצמה ההיא. אין כל ספק שידידות־הגומלים ביניהם היתה מרובּה יותר אילו אפשר היה לסמוך יותר על האופי הנוצרי של האומה הצרפתית.

אך מעטים היו האישים החשובים מן הצד הלאטיני שביקרו בירושלים במשך השנים שסמוך לפני מלחמת־קרים. מובן, תמיד היו לא מעט צליינים לאטיניים בחג־הפסחא, ולכנסיה הלאטינית היתה נציגות חזקה על־ידי המנזרים, על־ידי הפטריארכיה הלאטינית, ועל־ידי הקונסוליות הלאטיניות.

היה היתה משלחת צרפתית אחת, זו של מר דה־סוֹסי וידידיו; ושתים או שלוש אניות־מלחמה צרפתיות שיגרו את קציניהן, אך לא את אנשי־הצוות שלהן, לבקר בירושלים. איטלקים מעטים ביקרו בירושלים, והקונסול האוסטרי פעל לקידום האינטרסים של קאתולים אוסטרים, שלא תמיד זהים היו עם האינטרסים של הקאתולים הצרפתים. זמן־מה קודם־לכן מחפש היה בית שיוּתן לשַפרו כדי שישמש אכסניה לחשמן הארכיבישוף של וינה.

נפוצו שמועות על אפשרות שיבקר האפיפיור בקבר הקדוש. כאשר ב־1848 גלה מרומא שלא־בטובתו הועלה הרעיון שאולי תהיה ירושלים רצויה כמקום־מושבו של השלטון האפיפיורי, ודומה היה כי רעיון זה עודו מקנן בלב אחדים מאלה שביקשו לשוב ולהרים קרנה של הכנסיה המערבית.

יהיו אשר יהיו התכניות והמאוויים שטופחו בנושא זה, לא נעשו שום צעדים של ממש להעברת האפיפיורות או לחידושה של הממלכה הלאטינית מיד.

האומות לא היו תמימות־דעים, וההגנה על הכנסיות מפני כל הסגת־גבול מצד הכנסיה המזרחית ורוסיה היתה הנקודה היחידה שעליה השגיחו עתה במיוחד מגיניה הפראנקיים של האמונה.

הפטריארך היווני־הקאתולי מדמשק עשה זמן־מה בירושלים, מקום שם מצויה מושבה של בני צאן־מרעיתו. אלה, כמובן, עמדו ברוב הנקודות לצד הלאטינים.

אולי מעניין יהיה לקרוא את הקטע הבא מתוך מסעותיו של סיר ג’ון צ’ארדין “לפרס ולאיי־מזרח־הודו, בדרך הים השחור וארץ קוֹלכיס”. בעת שהיה בקושטא תוך כדי איזה משא־ומתן נמרץ שניהלו שם הצרפתים הוא אומר,

* * *

"דרישותיו של השגריר הושגו בשלושים סעיפים. ואלה היו הראשיים שבהם.

"ראשית – שהסיניור הגדול³⁶ לא יתן מושב באחוזות־ממשלתו לשום אומות אירופיות פרט לאלו שכבר נושבו שם, אלא תחת הדגלים הצרפתיים: וכי במיוחד ייאלצו האיטלקים שיבואו לתורכיה, מחוץ לבני־ונציה ובני־ג’ינובה, להעמיד עצמם תחת דגלה של צרפת וחסות שגרירו של המלך ההוא.

(זכות־יתר זו העניקו התורכים לצרפתים בקאפיטולאציות שניתנו בימי מלכותו של פראנסואה הראשון. והצרפתים נהנו מהן עד לראשית התקופה הזאת: כי עתה, מאחר ששודדי־ים מסוימים שטו ליד חוף מצרים תחת דגל צרפתי, הוציא השער העליון את הסעיף ההוא מהסכם חדש שנחתם אז.

לאחר מכן הושב הסעיף על כנו ואותה זכות־יתר ניתנה בשניה באלו המלים: –

“כל אומות אירופה שאינן מחזיקות סוכנים גלויים ליד השער העליון, ואין הן בברית ובאגודה אחת עם הסיניור הגדול, אשר תבואנה אל הלבאנט תחת הדגל הצרפתי, תתקבלנה ותאורחנה שם ותזכּינה באותם יתרונות כצרפתים”.

אבל התורכים מסרבים להכיר בקאפיטולאציות האלו האחרונות, ולכן הם נאחזים בקודמות ונוסף על כך הם טוענים כי המלים [תבואנה] אינן באות להוציא איש מן הכלל: ועל כן הגם שהשער העליון אנוס לקבל את כל הזרים שיבואו תחת דגל צרפת, אף־על־פי־כן אין הן מונעות מן הסיניור הגדול לארח אם כך יאבה, זרים, הבאים תחת דגלים אחרים).

"שנית – שהצרפתים לא ישלמו מכס למעלה משלושה למאה, כלומר לא יותר ממה שמשלמים האנגלים, ההולנדים ובני ג’ינובה.

"שלישית – שהסיניור הגדול יעניק לצרפתים חירות גמורה לעבור לאיי־הודו בדרך אחוזותיו ושטחיו: וביתר־ייחוד בתעלה של הים האדום, בלי לשלם שום מסים פרט למכסי־כניסה.

"רביעית – שהסיניור הגדול יחזיר למיסדרים הדתיים של הקאתולים את ארץ־הקודש, ואת המקומות הקדושים שמהם גורשו על־ידי היוונים, בשנת 1638.

"חמישית – שמלך צרפת יוכר בשער העליון כמגינם היחיד של הנוצרים.

"ששית – שכל הנוצרים הקאתולים היושבים באחוזותיה של הממלכה העותומאנית ייראו וייחשבו כמי שנתונים תחת חסותו של הוד־מלכותו.

"שביעית – שהקאפּוּצינים הצרפתים היושבים בקושטא יורשו לקומם את הכנסיה שלהם בגאלאטה שנשרפה באש לפני כחמש־עשרה שנה.

"שמינית – שכל הכנסיות של הנוצרים הרומיים בתוך הממלכה העותומאנית תשופצנה או תיבּנינה מחדש תכופות ככל שיהיה צורך בדבר, בלא שיהיה עליהן לטרוח ולבקש רשות.

"תשיעית – שכל העבדים הצרפתים ישולחו לחפשי.

“יתר ההצעות היו חשובות פחות, רק מספרן שיוה להן משקל – אך בעיני השער העליון נראו הדרישות האלו כה מוגזמות, לא כי כה מגוחכות, עד שראשי־הממשלות סברו, או העמידו פגים כסוברים, שאין המלך מבקש אלא עילה לריב עם הוד רוממותו”.

אחרי־כן באה פרשת השיחות בין הנזירים הפראנציסקאנים לממשלת צרפת, שהביאו להכללת סעיף 4 שלמעלה – התביעות הנמרצות של הנזירים – השלמונים שניתנו – הבקשות של ונציה, ספרד ורומא שיבצע המלך הצרפתי מתוך “קנאתו לדת” את הצעד הזה; עד שלבסוף הורה המלך לשגרירו בקושטא להכניס אותו בין התנאים של החוזה החדש, והשגריר הבטיח לנזירים שקיבל הוראות שלא לשאת־ולתת כלל עם התורכים בלי אותו סעיף.

לאחר עיכוב ממושך, כיון שמצא השגריר כי הסיניור הגדול והווזיר מוכנים לצאת לפולין וחוזה עדיין לא נכרת, הלך אצל הראִיס־כּתיבּ (שׂר־החצר) ובשלש ישיבות רקחו את החוזה.

הוסכם על הסעיפים, 3,2 ו־7, רק שבאחרון הוסיפו את המלים, “יחד עם הישועים באותו מקום, וכל שאר הנספחים השייכים לצרפתים בתחומי הממלכה העותומאנית, יהיו תחת חסותו של המלך”.

כמו כן הוסיפו לסעיף 9 את התנאי ש“לא נשבּוּ בציים או בצבאות כלשהם, או לפני מקומות העומדים בקשרי־איבה עם השער העליון”.

עניין ההגנה הצרפתית על הנצרות הצטמצם בדברים אלה – “שהשגריר יהיה המגן המוכּר על בית־החולים של הנוצרים האירופים בגאלאטה, ושתהיה להם רשות להתפלל תפילת־מיסה בבית־החולים הנ”ל".

על הסעיף החשוב בנוגע לאומות זרות פסחו מכל־וכל – עתיד היה להישאר כמו שהיה בחוזה הקודם.

בשובו הביתה התחרט השגריר ושלח את הדראגומאן שלו לומר כי, אם לא ינוסח התנאי בנוגע לאומות זרות כפי שביקש, הריהו מסלק ידו לגמרי; לאחר־מכן הלך בעצמו ועמד על כך. הראִיס־כּתיבּ הפנה את העניין לווזיר, והלז החזיר בסירוב מוחלט באלו המלים – “הואיל ולא שמרת דברך עמו, הריהו מבטל את דברו, ואינו מוכן להיענות לך במאומה”.

“תשובה זו”, ממשיך סיר ג’ון, "היתה כמחי־רעם. – מר דה־נוּאַנטל והעומדים במחיצתו היו כנדהמים. הם ביקשו לחדש את הדיון ולאשר את החוזה: אך הדבר היה מן הנמנע, אף כי בו־במקום הביעו נכונותם³⁷ להסתלק ולבטל את הסעיף השנוי במחלוקת. על כך ענה שר־החצר שאין לו פקודות אחרות מאת הווזיר אלא למסור את דברו, וכי אין בסמכותו להמשיך כלל במשא־ומתן.

"השגריר השיב כי קיבל מכתב מאת ראש־הממשלה של צרפת, שרוצה הוא רק למסרו בידיו, ולפרוש בזאת. שׂר־החצר השיב ואמר כי אשר לקבלת־פניו הרי בנקל יותן להשיג זאת, אך באשר למכתב מאת ראש־הממשלה של צרפת, אין הווזיר הגדול מעוניין כלל להביט בו.

"מסייה דה־נוּאַנטל חזר למעונו ברוגז ובפחי־נפש, כפי שאפשר לשער בלי קושי גדול, ואמר לאנשי מועצתו, הלא הם אב־המנזר אחיו, מנהל חברת־הלבאנט, ושני תורגמניו הראשיים, כי הואיל ובאחרונה³⁸ נתנו האנגלים וההולנדים עשרת־אלפים לירות־שטרלינג כל אחד בעד חידוש הקאפיטולאציות האחרונות שלהם, כדאי יהיה לצרפתים לתת אותו סכום כדי לחדש את אלו שלהם. או־אז נצטוו שני התורגמנים להציע את הסכום לראשי־הווזירים: אך בזאת העלו חרס, כי יש בשער העליון חסדים שאפשר להשיגם בכוח הממון ויש אחרים שאין לקנותם בשום הון שבעולם. וכך, למשל, היה העניין שביקשו שני הנציבים מארץ־הקודש, שהציעו מאה־אלף כתר לווזיר הגדול כדי שיתן להם את הבעלות על המקומות הקדושים, ומוכנים היו להוציא כסכום הזה במתנות לסיניור הגדול ולשׂרי השער העליון. אבל כספם נחשב כאשפה, ואת הדיואן אי־אפשר היה לשחד במקרה זהה,

"בתוך ימים ספורים היה הווזיר עתיד לצאת לפולין. מר דה־נוּאנטל יצא השכם בבוקר למחנה, אך הווזיר כבר יצא להביא את אֵם השולטן אל משכּנה הראשון. שבע שעות חיכה השגריר אצל שׂר־החצר. הווזיר בא, אך לא אבה לראותם; הוא רק הבטיח שידבר עם התורגמן.

“וזאת היתה מידת הצלחתו של מר דה־נואנטל במסעו השני אל השער העליון ועל כך היו מחשבות שונות בלב שני הצדדים. כי התורכים מאשימים בביטחה גדולה את הצרפתים בקרע הזה”.

בסיפור המעשה שלמעלה אי־אפשר להפריד את ענין ההגנה הצרפתית בתורכיה מעניין הנזירים במקומות הקדושים בירושלים ובית־לחם; גם אי־אפשר לעשות כן בתקופה הנוכחית, שהרי בלי המנזרים והמספר הזעום של הקאתולים ילודי־הארץ, המלוכדים באמצעות התעמולה שלהם, לא היו נמצאים לצרפתים אלא קומץ נוצרים להגן עליהם. אך ראוי לציין איזו תקיפות יכלו התורכים לגלות בעת ההיא באותו נושא. לדעתו של בעל השורות האלו ראו בכל הנזירים הלאטיניים סתם נכרים, ואילו בנוצרים המזרחיים (כלומר יוונים, ארמנים וכו') ראו את נתיניו של הסיניור הגדול לכל דבר, שהיו משלמים לו “מס שנתי בשיעור 800,000 כתר”, ולפיכך היתה להם הזכות הראשונה לוויתוריו.

הרוסים לא נכנסו לחשבון בעת ההיא.

אין לנו צורך להתחקות אחר מהלכו של שטף ההיסטוריה בכל השלבים בהם עברה ההגנה הצרפתית מאז ימי מלכותו של לואי הי“ד – היה זה ודאי דבר משעמם מאד – אולם משעשע הוא לכאורה להעיף מבט על דרכה ומטרותיה של הדיפלומטיה הצרפתית בקושטא לפני קרוב למאתיים שנה, כי מכאן אנו למדים כמה דרוכים היו, ועודם דרוכים גם כיום, לשמור על הבּכורה שהוענקה להם בימי פראנסואה הראשון, רק מפני שאותו מלך היה היחיד שעשה חוזה מסחרי עם העותומאנים ברגע מסוים בזמן. עובדה היא שבמועד ההוא יצא המלך הצרפתי חוצץ כפרימוס של השם הנוצרי באירופה בעבור שנתן דעתו על הנצרות הלאטינית בממלכה העותומאנית. לכן רשאים אנו לראות בו לא מגן בלבד. לפי־שעה היה הוא המגן בה”א־הידיעה בקרב התורכים.

באשר ליומרות המופלגות של החסות הצרפתית על המארונים, ראה את התעודות של לואי הי“ד והט”ו המובאות בספר “לבנון של צ’רצ’יל”, כרך ג, ע' 94, בתאריכים 1649 ו־1737.

הערה    🔗

סיכום כרונולוגי של ההאטי־שריפים (צווים קיסריים) השונים שנתן השולטן לטובת היוונים, החל משנת 15 להג’רה (636 למנין הנוצרים) ועד הזמן הזה, בנוגע לזכות הקניין ושאר זכויות־יתר שניתנו ליוונים ביחס למקומות הקדושים בירושלים.

1. הג’רה 15. 636 לספה’נ. – חזרת עומר חתאפּ (עומר אל־ח’טאבּ), כובש ירושלים בימי הפטריארך סופרוניוּס, הוציא אַרטנאמֶה שלפיה הועמדו הקבר הקדוש ונספחותיו תחת פיקוחו של הפטריארך היווני, ושאר הפולחנים והדתות נעשו כפופים לו במובן זה, וכך ניתנה חסינות מלאה למנזר הקבר הקדוש.

2. הג’רה 762 1458 לספה"נ. – השולטן מֶחמֶט, אחרי כיבוש קונסטאנטינופול, בימי הפטריארך אתאנאסיוּס, כאשר בא הפטריארך ההוא לתת כבוד לשולטן, הוציא האטי־שריף שאישר את כל זכויות הקניין והחסינויות של היוונים ביחס למקומות הקדושים מלשעבר.

3. הג’רה 933 1527 לספה"נ. – השולטן סולימאן הקאנוּני, בימי הפטריארך גרמאנוס, אף הוא הוציא האטי־שריף לאישור קודמיו.

4. סיפר 1044 1634 לספה“נ. – ג’מיע־אוול 1047. 1637 לספה”נ. – השולטן מוּראד הרביעי, בימי הפטריארך תיאוֹפאנוֹס, הוציא שני האטי־שריפים, אחד נגד הארמנים ומשנהו נגד הקאתולים, כאשר ניסו הללו לגרש את היוונים מאי־אלה מקומות קדושים שהיו בבעלוּתם בעבר, ולאחר מעשה התוקפנות הזה נתבעו לדין בקושטא.

5. סיפר 1054 1644 לספה"נ. – השולטן אבּראהים חידש את ההאטי־שריף של קודמו נגד הקאתולים, וביטל את כל צווי־התיקון שהוצאו קודם־לכן לטובתם.

6. רביע אל־אוול 1067 1658 לספה“נ. מוחארוּם 1068. 1659 לספה”נ. – בעקבות משפט שנערך בקושטא כדת־וכדין, הוציא השולטן מחמט הרביעי שני האטי־שריפים, שדחו את כל תביעות ההבל של הארמנים ואסרו באיסור חמור על הסגות־הגבול שלהם.

7. רג’יב 1086 1677 לספה“נ. זיל חאג’י 1088 1679 לספה”נ. – אותו שולטן עצמו, בימי הפטריארך דוֹסיתיאוֹס, עקב פסק־דין שניתן בין היוונים לקאתולים, הוציא עוד שני האטי־שריפים, שלפיהם קיבלו זכויותיהם של הראשונים הכרה מלאה וניתן אישור מחודש לכל התקנות הקודמות שהוצאו עד הקאתולים.

8. ג’מאדי אל־אח’יר 1099. 1687 לספה"נ. – השולטן סולימאן השני, עקב מחלוקת חדשה שהתעוררה והוכרעה בימי הפטריארך של מילטוס, חידש אותם האטי־שריפים שהוזכרו למעלה.

9. זילקאדי 1171(?) – השולטן מוצטפא חידש את ההאטי־שריפים של קודמו.

10. השולטן סלים, בימי הפטריארך אנתימוֹס, הוציא שני האטי־שריפים נגד תביעותיהם של הארמנים.

11. השולטן מחמוּד בעלוֹתוֹ לכס־המלוכה הוציא שני האטי־שריפים, אחד בנוגע לקאתולים והשני בנוגע לארמנים, ובהם אישר את כל ההאטי־שריפים שנתנו קודמיו לפניו לטובת היוונים.

12. כאשר נשרף הקבר הקדוש, ב־1808, ניתן קימומו של הבנין על־פי האטי־שריף מיוחד, בזכות (על־פי זכות) ליוונים.

13. לימים, משהעלו הארמנים תביעות חדשות, פקד האטי־שריף על עריכת חקירה בתביעות אלו.

14. בימי הפטריארך פּוֹליקארפּוֹס, כאשר גירשו הקאתולים את היוונים בכוח־הזרוע מן הקבר הקדוש, כדי למנוע אותם מלערוך שם תפילה לאלוהים, ולא כמעשה אחד בלבד של תוקפנות חטאו נגדם – העניק השולטן מחמוד שלושה האטי־שריפים בזה אחד זה לטובת היוונים, בנוגע לחירות פולחנם תחת עצם הכיפה של הקבר הקדוש.

15. לבסוף, כאשר הצליחו הארמנים, במזימות ובתככים, להשיג רשות לגשת לשיפוצה של כנסיית התקומה־מן־המתים (הקבר הקדוש), של בית־לחם הקדושה ושל הר־הזיתים, ביטל האטי־שריף את ההיתר הנזכר למעלה והעניק ליוונים לבדם את הזכות לבצע תיקונים כלליים.

16. הוד־מלכותו הקיסרית, עבד אל־מג’יד, הוציא ארבעה האטי־שריפים לחידוש ארבעת ההאטי־שריפים המוזכרים למטה; לאמור,

1. ההאטי־שריף (מס. 11) בנוגע לקאתולים.

2. (מס. 13) בנוגע לארמנים.

3. (מס. 14) בנוגע לפולחן היוונים.

4. (מס. 15) בנוגע לתיקונים.

מצב הכנסיות שהיו קנין־יחיד ללאטינים ב־1740

בירושלים

1. הקבר הקדוש, כלומר הכיפה הגדולה, הקרויה כיפת־העופרת, והכיפה הקטנה המצויה מתחת לגדולה ממנה, והמכסה את הקבר עצמו. החצר כולה המקיפה את הקבר והמקום העגול בין עמודי הכיפה והכותל, התפוסים עתה בידי היוונים לאחר השריפה (של 1808).

2. הקמרון הגדול המפריד בין הכנסיה היוונית לבין הכיפה, והמשמש למקהלה של הלאטינים כשהם עורכים את טכסיהם לפני הקבר.

3. אבן־המשחה והחצר שמסביבה, עד דלת הכנסיה והחדר התפוס עתה בידי היוונים.

4. המחצית הדרומית של גולגלתא, זו שבּה נצלב גואלנו; ארבעת הקמרונים הפנימיים שהם־הם הקאפילה של אדם הראשון, שלפניה נמצאים הקברים של גוֹדפרוּאָה מבּוּיון ושל בוֹדוּאן, שחרבו ב־1811; וכן עוד חמישה קברים מלכותיים הנמצאים למרגלות הכותל של המקהלה היוונית; החדר שבצד הקאפילה של אדם הראשון.

5. מערת גלוי הצלב הקדוש והמדרגות המוליכות אליה.

6. כל החצר והמזבח של כנסיית מרים המגדלית, שבעת הקמרונים הסמוכים הקרויים קמרוני הבתולה – למעלה כמו גם למטה – והקאפּילה הקרויה קאפּילת בית־הכלא.

7. הכּנסיה הקטנה שנמצאת בצד זו של מרים המגדלית; המנזר של הנזירים הלאטיניים, עם מחצית היציע של הכיפה הגדולה; החדרים הסמוכים, בור־המים, היציע שמעל לשבעת קמרוני הבתולה ומַעבר מקורה המוליך אל הכיפה.

8. הקאפילה הקרויה על שם הבתולה הקדושה, מחוץ לכנסיית הקבר הקדוש, מדרום לגולגלתא, וכל השטח שלפני דלת הכנסיה.

9. מנזר הגואל הקדוש (סן־סלוואדוֹרה) עם המקומות השייכים אליו – הכנסיה, הגנים וכו'.

מחוץ לירושלים

10. בית־הקברות הר־ציון.

11. קבר הבתולה הקדושה עם המזבחות של יוסף הקדוש, יהויכין הקדוש, אנה הקדושה. מפתחותיה של הכּנסיה היו בידי הלאטינים, שהיו שומריהם היחידים. בכל־זאת היו לשאר אומות (כיתות או כנסיות) מזבח לכל אחת בכנסיה, אך הן לא יכלו לערוך תפילות על־ידם בלי רשות מן הלאטינים, וקבר הבתולה הקדושה עצמו שמור היה אך־ורק לאחרונים.

12. מערת גת־שמנא עם עצי־הזיתים והשטחים הסמוכים.

13. הכנסיה הגדולה של בית־לחם בשלמותה, להוציא את בית הטבילה; מערת האבוס ושני גרמי־המדרגות המוליכים אליה. רק ברשות הנזירים הלאטיניים היו שלושת המפתחות, אחד של דלת הכנסיה ושני האחרים לכל אחת מן הדלתות הצדדיות של המערה. מהיותם אדוני הכנסיה יכלו להיכנס שמה באין מפריע ולערוך שם את כל הטכסים של דתם ליד המזבח הנעלה של הכנסיה, כמו גם ליד שני המזבחות הנמצאים במערה – זו של הלידה, וזו של האבוס. כוכב־כסף שעליו כתובת בלאטינית מוצמד היה אל השיש, במקום בו נולד גואלנו. שטיחים שעליהם סמלי הארץ הקדושה, שהיו שייכים ללאטינים, כיסו את כתלי המערה. חוץ מזה היו ברשות הנזירים הלאטיניים בבית־לחם, ברחבה שלפני הכנסיה, בית־הקברות כולו והבניינים הידועים בשם בנייני הטחנה הישנה.

14. המנזר השוכן ליד הכנסיה הגדולה של בית־־לחם, עם הכנסיה הקטנה של קאתרינה הקדושה, וכל השטח המשתרע עד למערת־הלידה, ואשר בו בתי־התפילה של יוסף הקדוש, הנקיים הקדושים, אוֹיסבּיוּס הקדוש, פאולה ויוּסטאציה הקדושות, היירונימוּס הקדוש, הגן הסמוך, ועוד גן השוכן ליד המערה, הקרויה מערת־החלב.

15. מערת־הרועים, והשטח שמסביבה.

16. כנסיית יוחנן המטביל בכפר עין־כרם, עם המנזר והגן.

17. המקום בו ביקרה הבתולה הקדושה אצל אליזבת הקדושה, ליד כפר יוחנן המטביל (עין־כרם), ומערת יוחנן המטביל במדבר.

כנסיות שהיו בבעלות הלאטינים בשיתוף עם אומות אחרות ב־1740

1. מחצית גולגלתא השייכת על־פי דין ליוונים, זו שבה הוצב הצלב. בידי הלאטיניים היתה, ומצויה עדיין, הזכות לקיים שם טכס ביום־החמישי הקדוש.

2. הכנסיה של קבר הבתולה, על־תנאי ששאר האומות (הכנסיות) יהיה להן שם מזבח לכל אחת, ותערוכנה את נכסיהן שם ברשותם של הנזירים הלאטיניים ותחת השגחתם.

בתי־תפילה ונכסים שעתה אין ללאטינים כל חלק בהם בירושלים

1. שבעת הקמרונות של הבתולה והקאפילה של בית־הכלא.

2. שני הקמרונות הפנימיים של גולגלתא, הקאפילה לפנים והחדר שבצד. הקברות של גוֹדפרוּאָה מבּוּיוֹן ושל בוֹדוּאן נהרסו.

3. חלק מן החצר שסביב אבן־המשחה, אותו חלק בו היו שאר הקברים שנהרסו, לאחר שהיוונים הזיזו את הכותל קדימה כדי להרחיב את גבולות הכנסיה שלהם. גם על החדר שמימין השתלטו היוונים.

4. השטח שבין עמודי הכיפה לבין עמודי הכותל שאותו מילאו היוונים על־ידי שבנו שם חדרים. הם גם חמסו כארבעה “פיקים” (אמות) שטח תחת הקמרון הגדול על־ידי שהזיזו קדימה, על־מנת להרחיב את גבולות הכנסיה שלהם, את הקיר שהפריד אותו מן הכיפה (רוֹטוּנדה) 

מחוץ לירושלים

5. כל הכנסיה שבתוכה קבר הבתולה הקדושה והגן שלצדה. הלאטינים שוב אינם יכולים לערוך את טכסיהם שם – אף לא להיכנס בלי רשות מן היוונים, שבידיהם המפתחות.

6. הכנסיה הגדולה של בית־לחם כולה – שני גרמי־המדרגות המוליכים אל המערה – מזבח־הלידה במערה ההיא. כוכב־הכסף נלקח. לא נותרו עוד אלא כמה קרעים מן השטחים השייכים לנזירים הלאטיניים. שלושת המפתחות נמצאים בשעה זו בידי היוונים.

7. מחצית שני הגנים של המנזר בבית־לחם.

8. המקום והאבן הקרויים על שם הטחנה הישנה.

9. מערת־הרועים והגנים שסביבה.

כנסיות שב־1740 היו שייכות אך ורק ללאטינים ועתה יש לאומות (כנסיות) אחרות חלק בהן

1. הקבר הקדוש והחצר שסביבו תחת הכיפה הגדולה.

2. אבן־המשחה.

3. מערת־האבוס בבית־לחם. היוונים והארמנים עורכים את טכסיהם שם ליד מזבח־הלידה, והלאטינים ליד מזבח־האבוס.³⁹

הנציגים החילוניים של האינטרסים הלאטיניים והיווניים בירושלים

עשר שנים לפני פרוץ מלחמת־קרים – ב־1843 – הקימו הצרפתים קונסוליה בירושלים, והקונסול שלהם נעשה הנציג והגילום הגלוי של החסות הצרפתית על הנצרות.

נעשה נסיון להניף את הדגל הצרפתי על הקונסוליה; אך הדבר עורר את קנאתם וקנאותם של התושבים המוסלמים, שקמו וקרעו את הדגל וגררוהו ברחובות.

פרשה זו הביאה לסילוקו של הקונסול ששימש אז בכהונה זו (הראשון שהציבה אומתו בירושלים), ואחריו בא מר אֶלוּאִי־ז’וֹרל. הפרשה של כוכב־הכסף הוכיחה לממשלת צרפת כי יש צורך באיש פעיל, המסוגל בתכלית לבצע את מדיניותה במקום־כהונה כה חשוב.

הקונסול הצרפתי השלישי היה מר בוֹטא.

פוֹל אֶמיל בוטא, ידיד ותיק לפטריארך, הגיע לירושלים זמן קצר אחריו כקונסול של צרפת. הוא היה בנו של קארלוֹ בוֹטא, ההיסטוריון האיטלקי, שנחשב ידיד אישי לנפוליאון הראשון. בצעירותו הועסק הקונסול על ידי ממשלת צרפת במחקרים בוטאניים בשתי יבּשות־אמריקה, בחצי האי ערב ובארצות אחרות; הוא גם שימש רופא בספינת־סוחר אנגלית במסע להודו; אחרי־כן נעשה סגן־קונסול במוצוּל, באותה עת בה ישב שם המיסיונר ואלירגה, כיום פטריארך; ושם יצאו לו בצדק מוניטין בזכות חפירותיו בנינווה היא ח’וֹרסאבּאד, זמן קצר בטרם יתחיל לֵייארד בחפירותיו בקוּינוּג’יק. הוא היה איש בעל טעם ספרותי ומזג חביב, ומעוֹרה היה היטב בלשון ובספרות האנגלית; ועדיין שמורים עמי זכרונות נעימים ביותר איך ראיתיו שקוד על ההגהות של חיבורו הגדול על תגליותיו באשור; או איך טיילתי עמו בגן שלו בין פרחי־החמדה שהשיג מאירופה וממקומות אחרים.

בעניינים דתיים הטיף לעקרונות הקיצוניים ולהגנה קפדנית על אגדות־הישועים – וזאת אפוא בניגוד גמור להרגלי אביו,

במזגו זה כבד־הראש הופיע בוטא פתאום בזירת המחלוקות בין המנזרים על הכנסיות, ולתוך הריתחה ההיא הסתער בלהט משלו, תוך שהוא פועל, בלי ספק, בהתאם לרצונה של הממשלה החדשה בפאריז, כי בשאלת המקומות הקדושים פעלו הפטריארך, בוטא ומשרד־החוץ שלו כולם בעצה אחת, ושמרו על קשר מתמיד מעֵבר לתחום הנושאים הקונסולאריים הרגילים.

יריבו של מר בוטא באומץ ובכשרון מדיני מן הצד האורתודוקסי, ומחונן בכל הסגולות שרגילות אומות המערב ליחס לסוכנים הרשמיים של הצאר, היה מר באזילי, הקונסול־הכללי הרוסי, שהיה מוצב בביירות (שמאז שימש ציר רוסיה ביוון), שרק לפרקים ביקר בירושלים, אך באמצעות מכותביו בתוך המנזר היווני שם יכול היה לפעול בהצלחה ממרחק.

שני אלה נערכו זה כנגד זה במחלוקת המיוחדת לארץ־ישראל. הרוסים גם הם טענו לחסות על הנוצרים המזרחיים, שלפי גירסתם זכתה לכעין הכרה והסכמה מצד הממשלה העותומאנית.

ציר רוסיה ליד השער העליון העיר באזני סיר סטרטפורד קֶנינג שבזמנו התכוונו להיאחז בחוזה־קאינארג’י ב־1774 כאסמכתה לחסותה של רוסיה על הנוצרים האורתודוקסיים בממלכה התורכית.

ככל הידוע לי לא העלה אותה דרישה לגבי הארמנים, שמרוּבּים הם במחוזות המזרחיים – אך למעשה, במגעה־ובמשאה עם פחוות מרוחקים מאד, אכן שופכת רוסיה מעין חסות על הארמנים, הודות לכך שראש־הכנסיה שלהם הוא עכשיו נתין רוסי באשמיאזין.

אם היה לצרפתים נציג מדיני בדמותו של מר בוֹטא, קונסול של צרפת, הנה לרוסים היה נציג משלהם בדמותו של מר באזילי.

היו שאמרו כי מאז סערת־הרוחות סביב כוכב־הכסף ב־1847 ולאחר־מכן גדל מספר הרוסים שביקרו בירושלים. אך טבעי היה הדבר, וזרימתם לא נבלמה כאשר פשטה, ב־1849, שמועת־שווא שרוסיה הכריזה מלחמה על תורכיה וכי צי צרפתי ואנגלי משולב עושה את דרכו לקושטא.

כמה מן האורחים הרוסיים האלה היו אנשים מעניינים, ידועים היטב מחוץ למולדתם. ביניהם היה שר־החצר מוֹראבייב, איש למדן וירא־שמיים בקיא כהלכה בספרות ובהיסטוריה כנסייתית, לרבּות תולדות הכנסיה האנגליקאנית שלנו. הוא הכיר אישית אחדים מאנשי הכהונה האנגליים, שאחד מהם קצין־הדת בקרוֹנשטאט, תירגם את חיבורו, “תולדות הכנסיה הרוסית”. כמה חדשים עשה בירושלים וערך מחקרים בעתיקות הכנסייתיות בסביבה. השם מוראבייב עדיין לא זכה בעת ההיא לפירסום שנתלווה אליו אחרי־כן במקומות אחרים, בקשר לאיש אחר מבני־המשפחה. לא ייתכנו זכרונות נעימים יותר מאלה שהשאיר האדון הזה אחריו. גם הנסיך א. דה־ליוֶן היה אז אתנו. הוא הראה לי בעתון יווני מאיזמיר את הידיעה ששייטת אנגלית הטילה הסגר על פיראוּס של אתונה, ושהציר הבריטי הוחזר מאתונה.

היתה לנו שורה רצופה של אורחים רוסיים אנשי־מעלה – נסיכים, אדמירלים, קציני־צבא, דיפלומטים, שרי־חצר של הקיסר, שזכינו להקביל את פניהם בקונסוליה הבריטית, יחד עם אישים בני הרבה לאומים אחרים. אבל האורחים הזרים הדגולים בתקופה זו היו רובם רוסים – שמדרך־הטבע עתידים היו למסור למשרדי־החוץ של מולדתם כל דבר שיוכל להביא תועלת מתוך הידיעות המגוונות שרכשו בקלות כה רבה הודות לחופש הגישה שלהם אל כל שכבות החברה בכל אשר פנו.

משך שלוש השנים שלפני פרוץ מלחמת־קרים היו לנו גם כחצי תריסר ביקורים של צוותים מאניות־מלחמה רוסיות שהגיעו ליפו. בדרך־כלל עלו לירושלים בקבוצות בנות שלושים או ארבעים איש מדי־פעם, שכּן בעוד האניות עוגנות היו שולחים את הצוותים פלגות־פלגות בזו אחר זו לירושלים. אנשים אלה מתאמנים לא רק לשירות ימי אלא גם לשירות צבאי. הם צעדו במדים לבנים, עם חגורות שחורות ומצוחצחות, וחגרו נשק־צד; הם נכנסו לעיר במיצעד, ובטרם יגיעו אל השער נערכו בשורות במיידאן (הכיכר הציבורית).

מעשה בלתי־צפוי אירע ביחס לאחדים מן האנשים האלה. היטב ידוע שרוסים אמיתיים אינם חובבים חיי־ים; לפיכך חלק גדול מחיל־הים שלהם מונה ילידים מן החופים הצפוניים של הים הבלטי. קבוצה מן הימאים האלה, שהיו פינים ופרוטסטאנטים לותראניים, בקיאים פחות או יותר בלשון הגרמנית, פנו לכּנסיה הפרוטסטאנטית שלנו בבקשה לקבל את לחם הקודש בירושלים. הדבר ניתן להם בשמחה, והאנשים כרעו ברך במדיהם ליד המעקים של שולחן לחם־הקודש, בכנסיית־המשיח, בחסידות רצינית שאין למעלה ממנה. כל אחד מהם קיבל שי בצאתו, ספר הברית החדשה בגרמנית או ברוסית, מבית־העקד של כתבי־הקודש שליַד הכנסיה. ספק בידי אם מצוי היה הספר בפינית בעת ההיא, כי לא ציפו למאורע מעין זה.

דבר אחד אין לשכוח, והוא שלפני הקרע הסופי עם תורכיה ב־1853 השיגה רוסיה מרשיד פחה הבטחה שיותן רשיון לבנות בירושלים כנסיה ובית־חולים רוסיים ואכסניה לנזירים בני אותה אומה. לאחר השלום ב־1856 נדרש מילוי אותה הבטחה. איך השיגוה הרוסים יעיד כל תייר שביקר בעיר־הקודש וראה את הנכסים הרוסיים בשטח שעליו השתרע קודם־לכן המיידאן, הוא הטיילת הציבורית, מקום שם נאספו החיילים התורכים ב־1853 לפני צאתם למלחמה, כמתואר בפרק־הפתיחה, ע' 3.

עד אז לא מינו הרוסים קונסול לירושלים, והקונסול־הכללי הרוסי בביירות דאג לאינטרסים האזרחיים והמדיניים של הרוסים, ותחת פקודתו עמדו רב יהודי בירושלים וסגן־קונסול רוסי ביפו. אבל במרס 1853, כשהלכו הקונסולים האירופיים לברך את עמיתם האוסטרי כאשר ניצל הקיסר מיד מבקשי־נפשו, פגשו שם בארכימאנדריט הרוסי פּורפיריוּס, אדון שנימוסיו נעימים ומלוטשים עד מאד, מתון בדיבורו ומהדר בלבושו. הצלב שהיה תלוי על חזהו בשרשרת־זהב גדולה הכיל שתים־עשרה מאבני־האודם הגדולות ביותר שראיתי מעודי. איש־מעלה זה בא לפקח על העניינים הדתיים של אומתו ולדאוג לעולי־הרגל, ובית הותקן לו למושב. איש־הכנסיה הראשון ששוגר למטרה זו לירושלים בא מרוסיה ב־1848 לערך, למורת־רוחם העזה של אנשי־הכנסיה היוונית המקומיים, הפטריארך, המטרופוליט וחבריו הבישופים. קודם־לכן נהגה הקיסרות הרוסית לשלוח מדי־שנה תמיכה כספית לעיר־הקודש, קצתה תרומה לכבוד הכנסיות וקצתה לכלכלת הצליינים בני רוסיה. היה זמן בו הסתכמה תמיכה זו ב־8,000 ל. בשנה. אחד המקורות לקרן הזאת היה גביית שׂכר יום אחד בשנה מן הצבא והצי. תמורת זאת הרשו אנשי־הכנסיה של ירושלים גישה למקומות הקדושים ולתפילות־הקודש, וכן מגורים במנזר קטן מן הרבים שהיו להם (ליוונים) בין החומות.

במרוצת הזמן עלה בדעת הממשלה הצארית כי הגיעה שעתה לנהל בעצמה את העניינים הרוסיים, במיוחד בענייני הכספים, לבד מזה שיתנו חינוך לענייהם בלשון־האם שלהם. היוונית או הערבית ששימשו בתפילות הכנסייתיות בירושלים לא היו מובנות לרוסים, ולא הניחו כלל את דעתם של אלה שגילו את אדיקותם בצאתם לעליית־רגל מרחק למעלה מאלף פרסה. ידוע היה לי מעשה באציל אחד רוסי (הבארון אוֹלסוֹבייב) שכּה נעלב ממעמד־הדברים הלזה, ולמראה המוני אֶחיו בני־ארצו המשתתפים בתפילות שאינם יכולים להבין בהן דבר וחצי־דבר, עד שהלך לחנות ספרי־התנ"ך האנגלית הפרוטסטאנטית וקנה את הברית החדשה ברוסית. בכוח זה כינס סביבו מדי־בוקר, משך שבועות אחדים, את עולי־הרגל הבוּרים אך יראי־השמיים וקרא באזניהם חלקים מן הספר הקדוש להשׂכּלתם – צעד שעורר תמיהה בכוהנים ובנזירים האורתודוקסיים שבמקום.

השלטונות היווניים זעמו ביותר על בדיקת־החשבונות הרוסית שעליה רמזנו למעלה, שראו בה ביטוי לפיקפוק בנקיון־כפיהם, ודבר הנוטה להוריד את קרן בכוֹרתם המוחלטת בעיני הילידים. אולם הרוסים לא נתנו דעתם הרבה על השגות מעין אלו, ובמרץ ניגשו למלאכתם.

אלא ששלטונות המנזר היווני קמו למלא כל חסרון אפשרי בהכנסות על־ידי רכישת קרקעות בירושלים או בסמוך לה, ובעיבוד האדמה לשם ריוח בכל מקום שם היה הדבר צפוי להכניס. הם יכלו לעשות זאת משום שאחדים מאנשי המנזרים היו ילידי איים בארכיפלג, ולפיכך נתינים תורכיים, שרשאים היו על־פי החוק לרכוש מקרקעים ולהחזיק בהם. נזירים מן הכנסיה היוונית רשאים להחזיק ברכוש בימי־חייהם, אך במותם יורש המנזר שלהם את כל הנכסים שהיו ברשותם.⁴⁰

פרק רביעי: שאר קונסוליות אירופיות בירושלים    🔗

מן הקונסוליות האלו היו ב־1853 ארבע בירושלים. הוותיקה ביותר היתה הבריטית, שהוקמה בימי המשטר המצרי ב־1838. מר ו. יאנג היה הקונסול הבריטי הראשון. צרפת ופרוסיה הופיעו ב־1843, והאחרונה היתה האוסטרית, שהחלה בפעולתה ב־1849. קודם־לכן היתה אחת שנוסדה ב־1843, היא הסארדינית, אך פעולתה הופסקה באותה שנה שבה הוקמה האוסטרית. קונסוליה ספרדית נוסדה ב־1854.

שתי הקונסוליות הפרוטסטאנטיות, של אנגליה ושל פרוסיה, לא היה להן חלק בריבות־הדברים סביב המקומות הקדושים וכוכב־הכסף, והן לא שאפו לפרוש חסות כלשהי על נתינים נוצרים של השולטן, אף שראוי להן לאמץ את כת הפרוטסטאנטים. יחסינו עם המימשל המקומי הצטמצמו בהגנה על בני־ארצותינו ועל רכושם. לקונסוליה הפרוסית היו בעת ההיא רק נתינים מעטים ורק עניינים פעוטים לפקח עליהם; ואילו האנגלית היו לה נתינים משלה, תושבים ותיירים כאחד, מחוץ למַלטזים, הודים, קנדים ושאר קולוניסטים בריטיים, מלבד היוֹניים כעם “מוגן”, וכן מספר יהודים מוגנים, בתוספת הרכוש הניכּר של כנסיה, בית־חולים, כל מיני בתי־ספר ובית־קברות להשגיח עליהם.

נוסף על כך היתה לקונסוליות של אנגליה ופרוסיה המשימה המשותפת לחזק את ידי הבישופות הפרוטסטאנטית (האנגליקאנית) ביחס לשלטון התורכי, אף כי הבישוף עצמו ומשפחתו, הואיל ונתינים אנגלים היו מכוח התאזרחות, ממילא רשאים היו לדרוש את שירותיה של הקונסוליה הבריטית. על־פי תנאֵי כינוּנה היתה הבישופות אנגלית טהורה, אבל בידי מלך פרוסיה היתה הזכות למינוי החילופי, כפוף לוויטו של ארכיבישוף קנטרברי.

הקונסולים האירופיים בירושלים היו כולם אנשים מכובדים וכל אחד מהם יליד הארץ שאותה ייצג.

את הקונסול הצרפתי כבר תיארנו. לעת הזאת נסגרה הקונסוליה הסארדינית. הקונסול האוסטרי היה מר פיצאמאנו, איש ונציה, לשעבר קצין ב“גווארדה נוֹבּילֶה”; אדם רגיל ומנוסה בהוויות העולם, נעים־הליכות בחברה וטוב־מזג. הוא היטיב לשיר וקול מקסים היה לו. מר פיצאמאנו היה בטוח כי אין אומה שתוכל להתחרות עם האוסטרים בדיפלומטיה, מדע שימים רבים לא היו להם מתחרים בו.

מדרך־הטבע רב היה המשותף לשני הקונסולים הגרמניים בדעות מדיניות, וזאת בהיפוך להשקפותיהן של צרפת ואנגליה. אך תמיד מובן היה בבירור שפרוסיה אוהדת את תורכיה בקשייה עם הרוסים פחות מאוסטריה.⁴¹

הקונסול הפרוסי בירושלים שלעת הזאת (1853) אך ירש את מקומו של ידידי, ד“ר גוסטאב א. שולץ, היה ד”ר ג. רוזן, יליד ליפה־דטמוֹלד, ליד האנובר, לשעבר תורגמן ללשונות המזרח בשגרירות שלו בקושטא, שזכה לתהילה ניכרת בבקיאותו בחכמת המזרח. אמרו עליו שהצליח לתת מעין צורה דיקדוקית אפילו ללשון הצ’רקסית.⁴² הוא היה למדן במובן הגרמני היסודי של המלה, קנה לו דעת בשטחים רבים, וצבר חכמה עצומה בלשונות ובנושאים ספרותיים.

בזמן הזה ישבו בירושלים עשרים־ואחד גרמנים בוגרים, פרוטסטאנטים בני אומות שונות, שהשתייכו לקהילה הפרוסית, ואשר להם דאג הקונסול הפרוסי. נוסדה אכסניה לתיירים, וכן בית־־חולים ובית־ספר (לאנשים בני כל הדתות) בחסות אחד ממחוזות־הבישופות הפרוסיים של קייזרוורת.

במוסד הזה האחרון היו עורכים מדי־שנה חגיגה נעימה ביום היובל למוסד, ובה היו כל ידידיו של מחוז־הבישופות ואנשי הקהילות האנגלית והגרמנית כאחת מתכנסים ל“פגישה נעימה שהתנהלה בפשטות”.

דומה כי בהקימן קונסוליות ברחבי העולם כולו מתחו מעצמות אירופה במתכוון קו של הפרדה שהכליל או הוציא את השייכות הלאומית לנצרות מצד אותן אומות שאליהן שוגרו הקונסולים. הנה כך יש לנו קונסולים בעלי תפקידי שיפוט הודות לקאפיטולאציות בארצות המוסלמיות ובסין; ואילו בארצות הנוצריות אין להם תפקידים כאלה, שהרי הכל כאחד כפופים לחוקי הארץ בה הם יושבים במקרה. לפיכך יש לאומות אירופה קונסוליות מדיניות ומסחריות כאחת בתורכיה ובסין כמו גם במארוקו. על־פי החוזים יש לזרים היושבים בארצות אלו הזכות להיות כפופים לחוקיהם שלהם – בניהולם של פקידים משלהם; חוקי הארצות הללו אינם חלים עליהם אלא אם כן התנגשו עם ילידים של הארצות הללו.

לכן בארצות הללו יש לקונסולים סמכויות להפעיל את חוקי האומות שאותן כל אחד מהם מיצג. על כל האירופים חלים רק ספרי־החוקים הלאומיים שלהם, כפי שהם מופעלים על־ידי הקונסולים שלהם; ובמקרה של שיפוט מעורב של צדדים אירופיים ועותומאניים יש לקונסול, או למיופה־הכוח מטעמו, הזכות החשובה להיות נכחים בדיונים, לחקור עדים חקירת שתי־וערב, לעכב את הפעולה אף לפני הכרעה, כשאין דעתם נוחה מן הנוהל, ולבסוף למחות נגד פסק־הדין הניתן על־מנת לערער לפני ערכּה גבוהה יותר.

הנה כך יובא משפט בין שני נתינים בריטיים לפני הקונסול הבריטי ולא לפני רשות תורכית כלשהי, והוא יוכרע על־פי החוק הבריטי. אך אם יש לנתין בריטי איזו תביעה נגד נתין תורכי, או נתין של איזו אומה אחרת, יגיש אותה בבית־הדין התורכי, או בקונסוליה המתאימה באמצעות הקונסול שלו, שיגן על האינטרסים שלו ויתבע בשבילו את מלוא ההנאה מחוקיה של תורכיה, או של אותה ארץ שעליה נמנה הנתבע. ואם עשה נתין בריטי מעשה־פשע חמור, כגון רצח, שבגללו חל עליו החוק של תורכיה, יוכל להישפט בבית־הדין התורכי רק במעמד הקונסול שלו, שהסכמתו תהיה נדרשת בטרם יותן לבצע את פסק־הדין.

קונסולים מדיניים אינם מורשים לעסוק במסחר. קונסול מסוג זה הוא הנציג הרשמי של בני־ארצו, והמגן על כל האינטרסים שלהם. נוסף על כך הוא שופט בבית־הדין הקונסולארי, שבו מתבררים כל המשפטים בין נתינים בריטיים, וכן גם כל התביעות הקטנות שמעלה אדם מאיזו אומה אחרת נגד נתינים בריטיים. בכל המקרים המעורבים הכלל הוא שיתברר משפט בבית־הדין של האומה שעליה נמנה הנתבע, כדי שיוכל ליהנות במלוא המידה מחוקי ארצו שלו; ואילו התביעה מתנהלת בעזרת הקונסול של בעל־התביעה, אשר לו הקונסול חייב לתת ייעוץ וידיעות בכל השאלות הנחוצות לתועלתו. גם מניעת התדיינות וקידום בוררות ידידותית הם מתפקידיו של קונסול בריטי.

הממשלה התורכית הרשתה לתושבים או תיירים אירופים, כשאינם מיוצגים על־ידי קונסולים של אומתם שלהם, להעמיד עצמם למשך תקופת ישיבתם בארץ תחת חסותו של כל קונסול אירופי שבו יבחרו ואשר יקבל עליו את הנטל; בדרך־כלל היו עניינים מעין אלה מתנהלים בערוצים נוחים המשתנים בהתאם למסיבות; הנה כך סופחה לקונסוליה האוסטרית, על פי הרשאה מן המולדת, ההשגחה על ענייני הבלגים, בשל הקשר המשפחתי בין שני הכתרים הללו; ובדומה לזה ייצגו הצרפתים את כל מדינות איטליה לבקשתן של הללו, פרט לכך שנשאו בתפקיד הכללי של הגנה על כל הנוצרים הקאתולים; ואילו הנוצרים של רוסיה, יוון והארצות הפרוטסטאנטיות פשוט סירבו להסתייע בהגנה הצרפתית בכל משטר שהוא – בין אורליאני, בין ריפובליקאי ובין קיסרי – והמדינות הללו נשאו־ונתנו עם השליט העותומאני, כל אחת למען נתיניה.

באשר לגרמניה הרי בניה נחלקו בעיקר בהתאם לשייכות ל“איחוד־המכס”,⁴³ ושייכות זו מצדה חפפה כמעט תמיד את הדת המקובלת במדינותיהם (רק האנובר היתה יוצאת־מן־הכלל); הפרוטסטאנטים נרשמו אצל הפרוסים, והקאתולים אצל האוסטרים. הדנים, השבדים, ההולנדים, וכמה יהודים טוסקאנים, כמו גם האמריקאים, נזקקו בדרך־כלל לקונסוליה הבריטית.

ההיקף הטריטוריאלי של סמכויות־השיפוט הקונסולאריות השונות בירושלים חפף את היקפו של הפּאשאליק – רק זו האנגלית הקיפה את ארץ־ישראל כולה, ממצרים עד לבנון.

ובעוד שהרעיון המקורי להקמת הקונסוליות בתורכיה היה לפתח שגרירויות, במגמה להגן על אינטרסים מסחריים, הרי רק הודות להחזקת סוכנויות־משנה בנמלים היתה כהונת הקונסול יכולה לזכות להכרה הוגנת בירושלים. משעה שהוקמה קל היה הדבר להרכיב על אותה כהונה תפקידים נוספים, כפי שנעשה בפועל למַרבּה התועלת לארץ המיוצגת ולארץ שהסכימה להם.

הקונסולים פועלים על סמך חוזים שנעשו במועדים שונים במאות השבע־עשרה והשמונה־עשרה, שבצירופם הם מכונים “הקאפיטולאציות”.

בימינו אין התורכים נוחים להשלים עם הקאפיטולאציות האלו, שלפי טענתם מתאימות היו לתקופה קודמת ולהיקף־פעולה אחר. הואיל ועתה נתקבלו בקהל האומות האירופיות, דורשים הם שיושווה מעמדם עמהן בכל המובנים. אך אל לנו להעלים עין מן העובדה שמוסרם הרשמי של המושלים התורכיים עדיין לא השתפר כל־כך לעומת מה שהיה בימים־עברו עד שיצדיק את הפקעת נפשותיהם ונכסיהם של בריטים מחסות חוקיהם הלאומיים ומימשלם האחראי ואת הפקרתם לשחיתותם של פחות וקאדים מוחמדניים.⁴⁴

דרגת הקונסולים הועמדה על בסיס שווה עם זו של המושל התורכי, או הפחה – כדי שאפשר יהיה למנוע מחלוקות ביחס לנימוסים הנאותים – וקונסולים בריטיים לא הורשו לצאת רכובים לקדם ולהקביל פני פחה חדש בבואו, לבל יתפרש הדבר כהודאה בכך שהם כפופים באיזה מובן שהוא לפחה או נתונים לשיפוטו. אך משהגיע פחה (או קונסול) חדש היו הקונסוליות נוהגות לשלוח את סגני־הקונסולים, ראשי־הלשכות, הדראגומאנים והקוואסים שלהן מן העיר ולצאת ולקדם את פניו בברכה – ולהצטרף לתהלוכה שליותה אותו בכניסתו לעיר. לכן היו מודיעים תמיד מראש על התקרבותו של הפקיד החדש. הקונסול שתקופת ישיבתו בעיר היתה הארוכה ביותר נחשב בכיר בעיני השאר, שנתנו לו עדיפות בחינת “זקן־הסגל”; האחרים באו אחריו לפי דרגת הוותק שלהם. אשר לעדיפותם של קונסולים בריטיים ביחס לבני־ארצם שלהם, דבר זה הוכרע על־פי תקנה: “קונסולים שווים בדרגתם לרבי־חובלים בצי המלכותי, או קולונלים ולייטנאנט־קולונלים בצבא, אך באים הם אחריהם; אבל לפני מפקדים בצי המלכותי, או מאיורים בצבא”. התקנה גם קבעה שיהיו קונסולים זכאים ליריות־כבוד מאניות־מלחמה בריטיות, במספר שבעה תותחים, וקונסולים־כלליים לתשעה.

אל רוב הקונסוליות צורפו אדונים בדרגת ראש־לשכה, או סגן־קונסול, וכן גם תורגמנים (הקרויים דראגומאנים). הראשונים היו בדרך־כלל ילידי הארץ המיוצגת על־ידי הקונסוליה עצמה; האחרונים היו כמעט בהכרח ילידי תורכיה, לפי שאי־אפשר היה למצוא אדונים אנגלים ושאר אדונים זרים שיידעו לדבר, לקרוא ולכתוב בלשונות המזרח, תורכית וערבית, הנחוצות לניהול העבודה. אולי מוטב לומר שלא עמדו לרשות הקונסולים השונים סכומים שיאפשרו להם לשלם משכורות מניחות־את־הדעת לאדונים המוכשרים למלא את התפקידים הנדרשים מדראגומאנים קונסולאריים. לעתים קרובות היו תפקידים אלה עדינים מאד, והכרח היה להשיג אדונים שאפשר לתת בהם אמון. לפעמים נשׂכּרו ילידים שקיבלו קצת מחינוכם מאירופה. הקונסוליות האירופיות האחרות יכלו להשיג את צירוף התורגמנים שלהם על־ידי מערכת־שכר נדיבה יותר מזו שננקטה לפי השיטה האנגלית.

דראגומאנים ששירתו באמונה את הקונסוליה שאליה היו מצורפים אנוסים היו להינתק מעל ממשלתם שלהם, ועל כך אי־אפשר היה להשיג גמול, אף לא לאחר הרבה שנים של שירות בשׂכר זעום. הדראגומאן לא זכה לא לקיצבּה ולא למעמד, ולכן לאחר ששירת משך מיטב שנות חייו, ולאחר שעורר עליו איבה כשיעור הנאמנות והמסירות שגילה בשירותו, עלול היה לבסוף להישלח על־פני המים, להתחיל בחיים מבּראשית ולהיות צפוי לטינה שלא היה חייב לעוררה כל־עיקר, אלא אם כן ביטל את האינטרסים הפרטיים שלו מפני האינטרסים של האומה אשר בשירותה שימש באורח זמני. כפי שכבר נאמר, היטיבו אומות אירופיות אחרות לכלכל את הדברים האלה מאתנו.

לכל קונסוליה מצורפים היו מספר אנשים הקרויים יאניצ’ארים או קוואסים (קשתים), כלומר רשאים לשאת נשק. הללו מוסלמים היו בהכרח, לפי שנועדו להיות גם שומרי־ראש וגם ז’נדארמים ושוטרים מוכּרים. צורך היה שיהיו רשאים לשאת נשק, אף כי בזמננו שימש הנשק לראוָה ולא למעשה, ושיהיו מוכּרים כמוסלמים, שבעת הצורך יוכלו להועיל בטיפול במוסלמים שאולי יחרשו מזימות רעות. הללו רשאים היו להכות מוסלמי מתפרע או להניח ידיהם עליו, או לאסרוֹ אם גנב היה, דבר שאיש נוצרי לא היה יכול לעשותו בלי להביא לידי התפרעות, אם לא גרוע מזה.

האנשים האלה צוידו במטות־משרה בעלי גולות־כסף, שאותם נשאו בהיותם בתפקיד, או בלווֹתם את הקונסול עצמו בעיר או בכפר. הם צעדו לפני הקונסול. בשווקים היו הבריות קמים בדרך־כלל על רגליהם להצדיע לקונסול בעברוֹ, וזקיפים על משמרתם היו מדגלים את נשקם. בלב־ים היו אניות־קיטור המתקרבות לנמל מניפות את דגל האומה שאליה השתייך כל קונסול שעל סיפונה. לפעמים היו שני קוואסים מספיקים בדוחק לעסקי הקונסוליה; פעמים אחרות היה צורך בארבעה, חמישה, או יותר.

אחד הקוואסים שלי היה בזמנו קפיטן בנציבוּת־הגמלים בצבאו של אִבּראהים פחה. הוא היה כבד־ראש, שתקן, נאמן כפלדה, ואמיץ־לב למעלה מכל ספק, כפי שהיה לי יסוד לדעת בכמה וכמה הזדמנויות. אחר היה עירוני מצפון סוריה, שבזמנו שירת בצבא מצרים תחת פקודתו של מוחמד עלי נגד הווהאבים, שאותם תיעבה נפשו. הוא היה אומר שבקרָב חייב מוסלמי טוב לכוון נשקו אל האויב – ואחר־כך לעצום את עיניו ולירות, והאלהים שולח את הכדור באשר יחפוץ. כך הוא במלחמה, שבּה אין, כמובן, כל איבה אישית. שני האנשים האלה היו חאג’ים, לפי שעלו לרגל למכּה. השני היה קנאי חשוך במידה ידועה; אך שניהם עשו את כל אשר הטלתי עליהם, בלי כל הפליה לרעתם של הנוצרים. שני האנשים האלה מוכנים־ומזומנים היו בכל עת לקום וללכת בן־רגע לכל מקום שהוא – בכל מזג־אוויר, בין בשמש ובין בגשם, בין ברוח ובין בשלג; ולעתים רחוקות, אם בכלל, הוצרכתי להתלונן על סטייה כלשהי, מן הפקודות שנתתי להם לביצוע.

הערת העורכת    🔗

המחבר תיאר את הקונסוליות השונות ואת המנגנון שעל־ידיו התנהלו. יורשה לי אולי להוסיף כמה מלים לתיאורו הוא.

מר קינגלייק, בתארו את הלורד ראגלאן, מצהיר שכדי לאפשר לאנשים להגיע להערכת אָפיוֹ של אדם אין טוב מאשר לתת “דוגמות נאמנות מדברים שאמר ומדברים שכתב, מדרכו בפיקוד על⁴⁵ בני־אדם ובשמירת ברית”… להראות “איך התנהג בעתות מסה כבדה”. הוא טוען כי בדרך זו “יישפך אור על טבעו האמיתי, על כוחו ועל חסרונותיו האנושיים, עד כדי כך שאוכל לפטור עצמי מן הצורך להתאמץ ולציירו; ובהסתפקי בדיבור על אחדים מן הסימנים החיצוניים והנגלים בלבד שצפו על־פני השטח, אוכל להניח לבני־ארצו שיגיעו, מתוך ידיעת מעשיו, לידיעה מה היה טיבו” (“הפלישה לקרים” לקינגלייק).

בבואי לערך ולכנוֹס את החיבור הזה, “תולדות ארץ־הקודש בימי מלחמת־קרים”, שבחלקו נכתב בידי בעלי ובחלקו הותווה על־ידו בשפע רשימות מוכנות לאיסוף, נדמה היה לי כי בספר־הקורות הזה מצוי הרבה מן המדגים את חייו ואת אפיו של בעלי עצמו, משך תקופה חשובה זו של שמונה־עשרה שנות פעולתו כקונסול של הוד־מלכותה לירושלים ולארץ־ישראל. עדיין חיים עמנו אחדים הזוכרים את הזמן בו התרחשו המאורעות, ואשר היו אז בארץ־הקודש. בקראם בדפים האלה יזכרו את האיש שכתב אותם, את כנותו גלוית־הלב – את חסדו תמיד עם כל השרויים בצער או במצוקה – את אומץ־הלב השקט⁴⁶ שלא נרתע מפני כל חובה, ותהיה מסוכנת ככל אשר תהיה, שטיפל בתוקף בפושעים נואשים מאין כמוהם, והשיג אה מאסרם והענשתם בלי שים לב לכל מה שעלולים הם או חבר־מרעיהם לנסות לעשותו. הם יזכרו איך התהלך בלי פחד יומם ולילה בעיר או בכפר – לבדו, אם היה צורך בדבר – איך פעל בזריזות בלי הקים שאון – מעולם לא היסס ולא חזר בו מדברו; ולא נרתע מכל יגיעה אם היה עליו לעשות דבר – איך רכב מנצרת לירושלים ביומיים – מטבריה ביום־וחצי כשהיתה נוכחותו נחוצה – מחברון לירושלים בקצת למעלה משעתיים, כאשר צריך היה לגבות את העדויות מיהודי עני ומסכן שאמרו עליו שהוא גוסס – או לעזה ביום אחד מירושלים כדי לחזק את רוחם של הנוצרים הנפחדים שהתיראו מפני התקוממות מוסלמית – איך נכון היה בכל מזג־אוויר, בגשם שוטף, או בשלג, או בלהט החום של שפלת ים־המלח בסוף אוגוסט, אם נזקק איזה נתין בריטי לעזרתו, או אם היה צורך בחיזוקו של אינטרס בריטי!

מצויים עוד אחדים שישלימו את הדיוקן, שספר־קורות זה אי אפשר לו שלא ירמז עליו בקווים כלליים לגבי אלה שהכירו את המחבר כקונסול הבריטי הסבלן, הרחום והצודק, שתוך כדי אכזבות ותלאות לרוב, שקד למלא את חובתו ולהגשים את מדיניותה של אנגליה כפי שנקבעה בהוראות שניתנו לו, וכפי שפוֹרשה על־ידי מעשיהם של הממונים עליו, הקונלונל רוֹז (הלורד סטראתגֵרן) בלבנון, סיר סטרטפורד קֶנינג (הלורד סטרטפורד דה־רדקליף) בקושטא, והלורד פאמרסטון בלונדון.

בתחומי הקונסוליה הבריטית של ירושלים וארץ־ישראל היו שלושה פֹאשאליקים בלתי־תלויים – של ירושלים, עכו וצידון; הפחה של המחוז האחרון ישב בביירות. שטח פּעולתה השתרע אז מגבולות מצרים עד תחומי הקונסוליה הביירותית בלבנון, ומן הים התיכון מזרחה ככל שיימצאו תיירים בריטים הזקוקים לעזרה או למגן. העממים השונים בתחומי שטח הפעולה של הקונסוליה היו תורכים, ערבים, יהודים, פלאחים (איכרים), שומרונים, דרוזים, מארונים, נוציירים (עלאווים), סורים, כורדים, צוענים, תורכמנים, כולם ילידי הארץ.

מחוץ לאלה היו קהילות ייצוגיות של ארמנים, קופטים, חבּשים, כושים ושאר גזעים אפריקאיים, פרסים, טאטארים, יוונים, הודים, וכל אומות אירופה הגדולות. עולי־רגל באו מכל אלו ומן האומות הקטנות יותר – בולגרים, ואלאכים, צ’רקסים, אפגאנים. לפעמים באו אפילו סינים, ומדי־שנה בא מספר גדל־והולך של תיירים אירופים ואמריקאים.

היו שם העדות הדתיות של כל הכנסיות הנוצריות, ילידות ובנות־חוץ, מזרחיות ומערביות – המוסלמים השיעים בקרב המתוואלים בצפון, יהודים מכל הסוגים, לרבות קראים.

וכמעט מכל אלה מצאו אחדים את דרכם אל הקונסוליה הבריטית, מטעם זה או אחר.

אלה שהיה הקונסול הבריטי בירושלים חייב להגן עליהם היו, קודם־כל, כל הנתינים הבריטיים ילידי־אנגליה, בין מבריטניה־הגדולה, הודו והמושבות ובין ממלטה, בין תושבים ובין תיירים בין גבולות מצרים ללבנון, דרומה עד פטרה, או מזרחה עד מעבר לירדן ככל שבחרו תיירים בריטיים להרחיק לכת. ואחרי־כן בחרו להם בני־החסות, כגון בני האיים היוניים (לפני פרישתם של האיים), יהודים רוסים שהועברו להשגחתם של הבריטים, ואירופים שבאין להם קונסול אחר בחרו בקונסול הבריטי שיְיַצגם לפי־שעה. לקונסול הבריטי היו גם הוראות לפעול מתוך ידידות למען השומרונים, האתיופים, וכל היהודים הנתונים בצרה.

נוכח הצורך לטפל בכל עסקי הקונסוליה המסועפת הזאת לא היתה בכל־זאת אפשרות להיעזר במשך שנים אלו, 1853־6, לא במזכיר, לא במנהל־לשכה ולא בסגן־קונסול. קודם־לכן היה מר א. ת. רוג’רס מנהל־הלשכה של מר פין, אך עתה נתמנה סגן־קונסול בחיפה. הוא היה במקרה בירושלים, ולכן נשלח לבקר אצל הפחה בחברון ב־1853, ושוב להביא את כב' הכוהן ס. לַייד משכם אחרי המהומה. אבל בעבודת הקונסוליה לא היה עוזר מלבד התורגמנים הערבי והיהודי, איש למחלקתו המיוחדת. משכורתו של הקונסול (עד 1861) היתה להלכה 550 ל., בתוספת 150 ל. כהקצבה רשמית. הסכום של 550 ל. הוקטן מחמת מס הכנסה (מלחמתי) כפול, מס־קיצבּה וכו' בשיעור של קרוב ל־100 ל.. וכך נותרו רק 450 ל., ומהן צריך היה להוסיף על ה־150 ל. שלא הספיקו כל־עיקר לשכר התורגמנים והקוואסים. התשלומים הרשמיים בהזדמנויות מפורשות למזרחיים, מחוץ להוצאות החזקתו של סוס, צרכי־כתיבה, ושאר הוצאות שהן חלק בלתי־נפרד מתפקידיו של משרד. אפשר לשער שלאחר ניכוי כל אלה לא נותר הרבה להחזקתה והשכלתה של משפחה, ולא נותר מאומה למשכורתם של מזכיר ומנהל־לשכה. לכן היה הקונסול הבריטי, יחיד בין כל הקונסולים בירושלים, חייב לעשות לבדו את עבודת משרדו. מספר האיגרות ללונדון, ביירות וקושטא 1853־6 היה 761. היו פנקסי־משרד שצריך היה לנהלם בקפידה והיו חשבונות. היו שני המכתבים השבועיים אל הסוכנים ביפו, חיפה, עכו, צור וצידון. היו כל המסמכים והמכתבים הנוגעים למשפטים שהובאו לפני בית־הדין הקונסולארי, או בקונסוליות אחרות, או בפני בתי־הדין התורכיים והפחה, יחד עם בקשות ומכתבים רבים־מספור של תיירים.

עבודת־המשרד הפומבית ביום, וכל שפע הכתיבה הזאת בעיקר בלילה – אֵי אדם שבריאותו או כוחו יוכלו לשאת בעקת כל המלאכה, הדאגה והאחריות האלו משך שבע־עשרה שנים של עמל בלתי־פוסק על משמרת עבודתו?

בית הקונסוליה הבריטית

לאחר שהושבה סוריה לשלטונה של תורכיה ניאותה זו לפניותיהם של צדדים מעוניינים והפסיקה את בניית הכנסיה האנגלית על הר־ציון, בה הוחל בימי כיבושה המצרי של הארץ תחת שלטונו של מוחמד עלי.

חברת־היהודים הלונדונית, שבידיה הופקדו הכספים לבניית הכנסיה, פנתה אז לממשלת בריטניה, וב־1845 השיג סיר סטרטפורד קנינג פירמאן שהרשה להמשיך בבניית הבית בתורת בית־תפילה קונסולארי.

לפיכך עובדו תכניות לקונסוליה הבריטית, שנועדה לקום בכניסה לרחבת הבניינים שצריכים היו לקום מסביב לכנסיה, והקונסול נתבקש להשתכן בהקדם האפשרי בבית שייבּנה ראשון, בסמוך לכנסיה, שנועד לשמש בית־הכוהן, ולקבוע את הקונסוליה הזמנית עד שאפשר יהיה לבנות את הקונסוליה האמיתית. הצעה זו נתקבלה כדי שלא לעכּב עוד את בנייתה של הכנסיה.

אבל הקונסוליה הבריטית לא נבנתה כלל מעולם.

בבית־הכוהן ישב הקונסול עד 1857, ואז פונה על־פי בקשת הוועד של חברת־היהודים, שטען לפני הממשלה שהואיל ומאז פורסמו צווי־הסובלנות של השולטן השתנה מעמד־הדברים הרי שוב לא יהיה צורך לראות בכנסיית־המשיח בית־תפילה קונסולארי.

בית־הכוהן לא היה מותאם כלל לקונסוליה, כי בסך־הכל היו בו רק ששה חדרים מחוץ למטבח שבּבטן האדמה וכו'. בשלושת חדרי־המשכב לא היה מקום לשכּן בו את משרתי הבית. שני חדרי־האורחים העיקריים, שצורפו לאחד, הניחו מקום נסבּל בלבד לענייניו של הקונסול ולקבלות הפנים שלו, ולמשפחה היה רק חדר אחד קטן, חמש אמות על שש, לכל צרכיה. לא היה כל איכסון לפקידים – אם למזכיר ואם למנהל־הלשכה, לדראגומאנים או אף לקוואסים.

שאר התושבים האירופים היו להם משרתים בבתיהם. הבישוף האנגלי והקונסולים הזרים היה להם מקום לקוואסים הרשמיים שלהם. הנה כך נותרו רק הקונסול הבריטי ומשפחתו בלי מקום לשירות הנחוץ ביותר בלילות, ואף בלי חדר־המתנה לקוואסים ולרבּים שפּנו בעניינים מכל הסוגים, למחסה ביום מפני שמש בקיץ ומפני גשם ושלג בחורף.

בחדשים האחרונים שופץ משרד קטן בקירבת־מקום והושכר לקונסול באדיבותו של המזכיר החילוני למיסיון.⁴⁷

כדי להשלים את התמונה של מצב־הדברים בארץ־הקודש בימי מלחמת קרים יש עוד מספר סוגים של בני־אדם – היהודים, ילידים ובני־חוץ, והפרוטסטאנטים, ילידים ובני־חוץ.

ולבסוף יהיה צורך למסור במידת־מה על מושלי הארץ, התורכים, ועל טיב שליטתם במחוז, והמנגנון שבכוחו הוחזקה; וכמו כן על היישוב המוסלמי הכללי בכל רחבי הארץ. לנושאים אלה יוקדשו הפרקים הבאים.

פרק חמישי: מעמד היהודים בארץ־־ישראל – רדיפות – הגנת אנגליה על יהודים – העברת יהודים רוסים    🔗

בימי מלכותו של אדריאנוס התחולל המרד האחרון של היהודים, בהנהגתו של משיח־שקר בר־כוכבא, ואחר־כך גורשה האומה סופית מארץ־ההבטחה. מעטים שבו לירושלים לאחר הכיבוש המוסלמי; אך מעולם לא נסבלו היהודים במלוא המידה עד לאחר שמיגר צלאח אל־דין את ממלכת־הצלבנים וכונן סופית את השלטון המוסלמי. לאחר תקופה זו התגנבו היהודים בהדרגה בחזרה לעיר־הקודש.

בתקופה של ספר־הקורות הזה (1853־6) היו בירושלים כ־10,000 יהודים. היהודים החדשים בארצם העתיקה, בהכרח יש בהם משום שדה מעניין להתבוננות.

ב־1853 היה היישוב העברי מרוכז כמעט כולו, כאז כן עתה, בארבע ערי־הקודש שלו: – ירושלים, המקודשת להם בגלל המקדש וקרבנותיו; חברון, בגלל מערת־המכפלה, בה טמונים שלושת האבות ונשיהם, מחוץ לרחל; טבריה וצפת, כעריסות התלמוד ומעונותיהם של רבנים נערצים בני דורות קדומים.

היישוב יש לחלקו לסוגים הבאים –

1. המזרחיים, הקרויים “ספרדים”, שכמעט כולם נתיני תורכיה והם דוברים ספרדית בחיק המשפחה, הואיל וברובם הם צאצאי הפליטים מספרד ופורטוגל שגורשו במאה החמש־עשרה: אפילו הניב הספרדי שלהם עתיק הוא בייחודו. מעטים הם האנשים האלה בצפת ובטבריה; אך בירושלים ובחברון הם מרובים יותר. בירושלים גדול מספרם כפליים ויותר ממספר שאר היהודים, ובעיני השלטונות התורכיים הריהם היהודים בה"א־הידיעה. נציגם לפני השלטון מכונה “חכם באשי” בתורכית, אך בקרב בני־עמו הוא קרוי בתואר־הכבוד “ראשון לציון”.⁴⁸ מזכירו גם הוא מוכּר כפקיד־ציבור, ויש לו מקום במועצת־העיר. הרב הראשי הזה היה ממונה על החוק האזרחי והדתי ובידו להטיל ענשי קנסות, מאסר ומלקות, ככל שמתירה התורה. הוא מסתייע במועצה של שבעה רבנים, הקרויים “שבעה החותמות” שכל אחד מהם שופט בבית־דין נחות־דרגה משלו. מלבדם יש פקידים מסוגים שונים ומספיקים בינם לבין עצמם, והם מפקחים על מחלקות שונות של מינהל.

הרב הראשי ואנשי מועצתו נוקטים גינוני־מעלה חיצוניים במגעם־ובמשאם עם רבנים או בתי־כנסת של ארצות־נכר, בהסתמך על הכתוב בישעיהו ב, 3: “כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים”; אבל במצב הנוכחי של האומה העברית אין רבני הארצות האחרות מכירים ביתרון מרוּתו. הראש באמסטרדם או בווילנה אינו רואה עצמו חייב לקבל את עולו של הראש בירושלים יותר משיהיה מקבל עליו את עולו של הראש בפאריז או בלונדון, גם אם בכל מקום יְיַחסו מידה ידועה של קדושה והוקרה לשורר על העם בעיר־הקודש – כך, על־כל־פנים, היה המצב עד לשנים האחרונות.

בימים־עברו שבעו יהודים אלה ילידי־המקום מרורים עקב התנהגותם העריצה של המוסלמים בכלל, ומאחר שלא היו להם אמצעים להתקיים בארץ־הקודש התפרנסו, אם גם בדוחק, מתרומות שקיבלו מבתי־כנסת ברחבי העולם כולו. הואיל והמוסלמים הבינו את דרכם זו בסיפוק צרכיהם נתונים היו בשל כך לנגישׂות וביזה מדור לדור (הגם שבודדים מתוכם שימשו לפרקים בתפקידים ששכרם בצדם משך זמן־מה). התברר כי דיכוי זה היה אחת הסיבות שבגללן נשאה העדה במעמסה מחרידה של חובות, שתשלום הריבּית עליהם הוא נטל כבד על ההכנסה המתקבלת מחוץ־לארץ.

בירושלים ארבעה הם בתי־הכנסת שלהם, והם מכונסים תחת קורת־גג אחת, למען יוכלו אנשים לעבור מן האחד אל האחרים, וריהוטם דל עד מאד. ואלה שמותיהם – 1. הגדול; 2. הבינוני; 3. תלמוד תורה; 4. הסטמבּולי. אשר לראשון בהם, סבורים הבריות שלא נגעה בו יד לרעה מאז נפילת בית שני.

כזאת המסגרת החיצונית של חברתם. קומץ היהודים המארוקאים דוברי־הערבית, הדומים להם במוצאם, כפופים לשולטן.

2. יש עדה מובהקת של יהודים המכונים “אשכנזים”, והם קיבוץ של כל מיני כיתות דתיות. רובּם ילידי גרמניה, רוסיה ונסיכויות הדאנובּה; לשונם המשותפת בעיקרה גרמנית, אך נוספו אליה יסודות רוסיים, פולניים או ואלאכיים, בהתאם למקומות־מוצאם. מהיותם נתיני מעצמות אירופיות הרי כפופים הם, כמוהם כנוצרים מאותן ארצות עצמן, לחסותם ולשיפוטם של הקונסולים, על־פי הקאפיטולאציות עם השער העליון. ילדיהם, הגם שנולדו בארץ־ישראל, מחזיקים בלאומיות ההורים. אולם אין הם רבים במספרם, והיישוב האשכנזי מתקיים על חדשים המגיעים מחוץ־לארץ בזיקנתם, שרצונם לזכּות בזכות למות ולהיקבר באדמת־הקודש. כל כּת מכּיתות האשכנזים (פרושים, חב“ד, אנשי הו”ד וכו') חפשית מתלוּת באחרות, ויש לה “בית־דין” ובית־כנסת נפרדים משלה. בית־הכנסת “החורבה” של הפרושים, שלא מכבר הוקם מהריסותיו העתיקות, סבָרה שהוא קיים מימי רבי יהודה הנשיא, מסַדר המשנה.

דברים שאפשר להעיר על ההנהלה הפנימית של שתי מחלקות היהדות בארץ־הקודש, על כל עוולותיה של שליטה רבנית חסרת־אחריות, דומה כי לא יכירם מקומם בחיבור מסוג זה. הדברים מובנים היטב – היטב מדי, לדאבון־הלב! – בארץ גופה; והיהודים שבאירופה, היודעים עליהם, אף שהם נואשים מלמצוא מרפא למצב, אינם חפצים ביותר בגילוי הקלקלות מחשש פן יערערו בכך את עצם יסודותיה של יהדות־ההלכה.

עד שקמה הקונסוליה האנגלית בירושלים לא היתה בעיר, כמובן, שום סמכות שיפוטית אחרת מחוץ לזו של השחיתוּת ושרירוּת־הלב הנושנות של המוחמדנים, ומשך דורות הרבה העזו רק מתי־מספר מיהודי אירופה (ותכופות לא העז אף אחד מהם) לקבוע מושבם בארץ־ישראל. חי עכשיו⁴⁹ אדם שבילדותו הוּבא שמה בידי אביו, ואז לא היתה שום קהילה אשכנזית בירושלים – האב פשוט היה העשירי למנין, הוא המספר הדרוש על פי ההלכה לתפילה־בציבור. לפי מושגינו אין זה שבח מיוחד ל“ספרדים” שערמו מכשולים על דרכם של יהודי אירופה שהקימו יישובים יחד עמהם בארץ־הקודש, ולא עוד אלא שהכריזו לפני השלטונות התורכיים כי קשה להכיר באנשים אלה שהם יהודים אמיתיים, ובמידה רבה הרגשה זו עודה קיימת, ויש לי יסוד לדעת זאת; אכן, על סמך זה ה“ספרדים” מחזיקים במונופול שלהם מטעם הממשלה על השחיטה הכּשרה לכל יהודי ירושלים.

השלטון המצרי, על חומרתו ומשפטו הקשוח, הביא הקלה מרובּה לכל תושבי ירושלים הלא־מוסלמים; והקמתן של קונסוליות בארץ־הקודש אף היא הביאה ברכה לנתינים לא־תורכיים בני כל הדתות, אך במיוחד ליהודים המסכנים והעשוקים.

ב־1839 נתן הלורד פאמרסטון הוראה לקונסול הראשון שלו בירושלים “לתת חסות ליהודים בכלל”. אלו היו המלים בפשטותן, רחבות וליבראליות כפי שהיו צריכות להיות בתנאים הנתונים, כשהן מניחות למאורעות העתידים לבוא לפתח אותן. אולם דומה היה כי לכאורה ההוראה נושאת עמה את ההכרה בכך שהיהודים הם אומה לעצמם, וכי עשויים להתפתח תנאים בהם ישתנו יחסיהם למוחמדנים, אם גם מן הנמנע היה לחזות מראש את הדמות שעלול העתיד ללבוש לאחר גירושם הקרב של המצרים מסוריה.

אחר־כך באו מעשי־הזוועה של חג־הפסח 1840 בדמשק, שבאו על היהודים שם בשל הפשע המדומה של אכילת (או שתיית) דמו של הנזיר הקאפוּציני תומאס – מעשי־אכזריות ורציחות שהמסית להם היה הקונסול הצרפתי יוּז’ן בּוֹרֶה – והדבר היה בימי המשטר המצרי. בקיץ אותה שנה הגיעה לסוריה משלחת יהודית מאירופה, וחבריה מונטיפיורי, כרמיה ולווה, על־מנת לחקור את המאורעות המדאיבים הללו. כעבור חדשים אחדים באה הרעשת עכו והחזרתה של סוריה לתורכים. או־אז העלתה ממשלתנו מיד לפני השער העליון את מצבם של היהודים שכבר ישבו בארץ־ישראל, או אלה העשויים להתישב בה ברבוֹת הימים.

באפריל 1841 העביר הלורד פאמרסטון לסוכניו בלבאנט ובסוריה חוזר שפתח בקביעה שכּכל שתעודות יכולות להועיל כבר נעשה המשפט התורכי לעת ההיא סובלני עד כמה שניתן לדרוש על־פי שורת ההגיון לגבי היהודים, אלא שנותר הקושי באשר לאכיפת ביצועו של אותו חוק ביושר. אולם השער העליון הכריז כי נחושה החלטתו שהחוק יבוצע כדין, והבטיח אפילו לשגריר הוד־מלכותה כי “יטפל בכל פנייה שתבוא אליו מצד השגרירות בנוגע לכל מעשה של דיכוי שנעשה נגד היהודים”.

לכן היה הקונסול צריך לחקור בשקידה בכל המקרים של דיכוי היהודים שיגיעו לידיעתו, ולמסור על כך לשגרירות, ואם גם רשאי היה לפעול רשמית רק למען אנשים הנתונים על־פי דין תחת חסותה של בריטניה (לעת הזאת היה כבר קונסול צרפתי בירושלים), אמור היה הקונסול להודיע בכל הזדמנות נאותה לשלטונות המקומיים כי יש לממשלת בריטניה עניין ברווחתם של היהודים בכלל ועניין לה בכך שיוּגנו מפני דיכּוי. אמוּר היה גם להודיע על הבּעת נכונוּתו של השער העליון לטפל במקרים של רדיפות שיימסר עליהם לשגרירות.

הנה כך נמסר ב־1842 על מקרה ביש שאירע בחברון בעֶטיָם של השייך בדוּ ואחרים.

ב 1847 נראה היה כי קרוב לוודאי שעולי־הרגל הנוצריים, שהוסתו על־ידי כוהני היוונים, עומדים לחזור על האימים שהתרחשו ברוֹדוֹס ובדמשק ב־1840.

נער עולה רגל יווני, יידה אבן בנער יהודי קטן ומסכן ברחוב צדדי, ומוזר הוא לומר שהאחרון אזר עוז להשיב ולגמול ביידוי אבן, שלמרבּה הרעה פגעה במטרתה, והתוצאה היתה קרסול שותת־דם. הואיל והיה הדבר בעונת־השנה שבּה ירושלים הומה תמיד עולי־רגל מפה־לפה (מרס) הרי חיש קמה מהומה, ונקמה נוראה מאין כמוה נדרשה נגד כל היהודים בלי הבדל על שום שדקרו בסכין (כדבריהם) ילד נוצרי תמים כדי להקיז את דמו ולתתו במצות־הפסח שלהם. השוטרים באו ושני הצדדים נלקחו לסֶראיה למשפט; שם בוטל הדיון מיד הואיל והעניין נחשב פחות־ערך מכּדי לשים לב אליו.

אולם כוהני המנזר שבו ובחשו בעניין כעבור שלושה ימים, הפריזו במצב הפצע שנגרם, וקמו להוכיח לפחה על־פי ספריהם העתיקים שהיהודים דבקים במנהג הנ"ל של אוכלי־אדם, בין לצרכי דרישה־אל־המתים ובין מתוך שנאה לנוצרים, ולשמע זאת ניאות הוד־מעלתו שלא־בחכמה להטות את האשמת התקיפה לאפיק האחר הזה, שלא היה נוגע אליו; והוא פקד על היהודים להשיב על הטענות ביום השני שלאחר־כך. בינתיים סובבו היוונים והארמנים כאחד ברחובות והיו עולבים ביהודים ומאיימים עליהם, על הגברים והנשים כאחד – פעמים העבירו ידיהם על צווארם ופעמים הורו על הסכינים שהם נושאים עמהם בדרך־כלל – ואחד המקרים האחרים שהובאו לידיעתי היה מעשה בחבורה של ששה אנשים שתפסו בבנו של הרב הראשי המנוח של לונדון (הרשל) וטילטלו אותו בצווארונו, חרף היותו איש בא־בימים, וקראו לעומתו, “הה! יהודי, האם הכינות את הסכינים לדמנו?”

ביום הבירור בסראיה היתה התמונה במג’ליס מכאיבה ביותר. אנשי־הכנסיה היוונים באו במספר גדול, והם קראו מספרי ההיסטוריונים של הכנסיה ומתוך כתובים שנויים־במחלוקת משכבר הימים את ההאשמות שנטפלו על היהודים במישרים ובתכיפות שהם משתמשים בדם נוצרי בטכסי הפסח. נכבדי המוסלמים שנשאלו לדעתם הודיעו כי בספרי הקודש שלהם אפשר למצוא זכר בעקיפים להאשמות כאלו נגד היהודים, ועל דרך ההיקש אפשר אפוא לומר על הפשע שהוא אמת: עשוי הוא להיות אמת. הרבנים שנשלחו מטעם הרב הראשי, חיורים ורועדים, הביאו נימוקים מן התנ"ך ומכל ספרי הדינים שלהם כי לא ייתכן כל־עיקר שיהיו בני עמם עושים מעשים כאלה, וסיימו בהסתמכות על הפירמאן של השולטן מ־1841, המצהיר כי לאחר שנערכה בדיקה יסודית בעניין הזה, הן באשר להלכה של היהודים והן באשר למנהגם, נמצא כי בני־ישראל נקיים לגמרי מן הפשע שטפלו עליהם.

או־אז דרש מהם הפחה שיביאו את הפירמאן ביום השני שלאחר־כך, שהרי היום שבאמצע היה יום־הששי, שבתם של המוסלמים. אז סידרתי עם הפחה שאהיה נכח בפגישה, ובשבת בבוקר ירדתי לסראיה; אך עוד קודם־לכן היה הוד־מעלתו מאושר (לדבריו) לספר לי כי אכן הובא הפירמאן, וכאשר שאל את המאשימים ואת האפנדים במועצה אם יוכלו להרהיב עוז ולהמרות את המסמך ההוא פסקו ואמרו, בתכלית־הנאמנות, כי לא ייתכן הדבר; אשר על כן סילק ידו מן העניין בפסקו קנס של מה־בכך לריפוי הקרסול שנפצע.

שום קונסול אחר לא לקח חלק בעסק הזה, פרט לכך שהסארדיני הבטיחני בשיחה פרטית כי אין כל מקום לספק שהיהודים משתמשים בדם נוצרים בפולחני הפסח כל־אימת שהם יכולים להשיגו; או שעל־כל־פנים כך עשו בימי־הביניים.

מן הצד השני קמו המיסיונרים הפרוטסטאנטיים השלוחים אל היהודים בעת הפולמוס והציעו את עזרתם לרב הראשי במסירת עדות כי, בהיות וכולם בקיאים בעניינים יהודיים, ואחדים מהם יהודים במוצאם ובחינוכם, הרי ההאשמות ביחס לשימוש בדם הן שקר ברור. אולם דומה כי לא היה צורך להיענות להצעתם הידידותית. לעת הזאת תפס הפחה בלי ספק כי המקרה קרוב לוודאי שיהיה טרחוֹ מרובה מכפי הצפוי.⁵⁰

באותה שנה עצמה הייתי אנוס להתערב למען היהודים. שלמה אגלאי, יהודי, עשה דרכו ליפו בלילה, בלווית נהג־פרדים מוסלמי, ושניהם נגזלו ונרצחו בדרך־המלך; שניהם היו נתינים תורכים, והעניין חולל רעש ניכר. מאיזה מקור מרושע הגיעה שמועה אל הפחה שהרב הראשי יזם את הפשע מטעמים משלו; לפיכך נתפס הדראגומאן הרשמי היהודי והוּשׂם כמה שעות במאסר עד שיתבררו פרטים נוספים. הדבר עורר בהלה גדולה בקרב היהודים, שהפצירו בי לעזור להם, אף עורר התרגשות ניכרת בקרב המוסלמים. לאחר שהוברר לי כי זו ודאי אשמת־שקר, ומדעתי כי מסוכן הדבר שיופץ הרעיון כי היהודים אשמים ברציחת מוסלמי, פניתי אל הוד־מעלתו ומסרתי לו על ההוראות שקיבלתי מן המולדת. אז חדלו מן השטנה נגד הרב הראשי ולא נשמע עוד עליה דבר. סערת הרוחות פגה חיש כלעומת שקמה.

בזמן הזה לערך התנפל קהל של צליינים נוצרים קנאים על יהודי אחד וכמעט הרג אותו על שעבר בקצה הרחבה הפתוחה שלפני כנסיית הקבר הקדוש; הלז, שלא מכבר הגיע מאירופה, לא ידע על מנהג העיר המתיר את המעבר לנוצרים בלבד, הגם שהללו אינם מעיזים למנוע ממוסלמים לעבור שם. הקונסוליה האנגלית נתבקשה להתערב, אף כי נתין רוסי היה האיש או אוסטרי, לפי שלא היה לו קונסול משלו. אני פניתי אל הפחה. אנשי־הכנסיה היוונים טענו לפניו שהמעבר איננו רשות־הרבים אלא חלק ממקום־הקודש של הנצרות ואין הוא משמש למעבר אלא בחסד. הם אף העזו לשלוח אלי לאמור כי יש ברשותם פירמאן עתיק הקובע את ה“דַיֶה”, או כופר־הדמים, שצריכים הם לשלם אם בהכּותם יהודי בסביבה ההיא על שנכנס לרשות שאינה שלו יהרגו אותו במקרה, סכום של עשר פּארות, כמחצית פּני אנגלי. כל כמה שיהיה דבר כזה מגוחך או מרושע, חייב הייתי בכל־זאת למסור על כך לקושטא, בתקוה לקבל הכחשה מוסמכת לדברים האלה. כפי שאפשר היה לשער, נאמר בתשובה הרשמית כי תעודה כזאת לא היתה ולא נבראה. כך הושתק אותו כזב זדוני, אבל המקרה מלמד על נטייתם של רבּי־המנזר כלפי היהודים. אפשר שהם עצמם סברו כי יש פירמאן כזה; אם כך הדבר, מה מידת הרחמים או הסובלנות שאפשר לצפות לה מצד המון הצליינים גסי־הרוח? הפחה אמר כי אינו יודע על פירמאן מעין זה שמדובּר עליו אלא שהיוונים, הלאטינים והארמנים כולם סבורים שאפשר להרוג יהודי במסיבות כאלו ולצאת בלא עונש.

כתוצאה מן המקרה הזה ועוד אחדים שהתרחשו בירושלים יצאה עוד הוראה ממשרד־החוץ לאמור שכל־אימת שיסבול איזה יהודי אוסטרי, צרפתי או אירופי אחר מחמת רדיפות או אי־צדק, והקונסול שלו ינער חצנו ממנו, יהיה הקונסול האנגלי רשאי להידרש לעניינו, אלא אם כן יביא הקונסול המתכחש, לכשיפנו אליו, איזה נימוק חותך ומספיק להתנהגותו לאותה פעולה. הרוח שהתבטאה בכך, אף־על־פי שמאז הוקמו עוד קונסוליות, עלתה בקנה אחד עם הכּלל של שנת 1839 “לתת הגנה ליהודים בדרך כלל”. בזמן האחרון חל גידול ניכר במספר היהודים הרוסים בקרבּנוּ – למרות החוקים המחמירים של אותה קיסרות למניעת יציאתם של אוכלוסיה. אפילו כדי לעזוב את הארץ לפרקי־זמן קצרים היו כל סוגי הנתינים הרוסיים צריכים להשלים עם דיקדוקי־רשמיוּת וקנסות מרגיזים, ונדרשו ערֵבים שיבטיחו כי הנוסעים ישובו ויופיעו למלא את דרישות המס והגיוס לצבא, בתאריך הנקוב בדרכון; וחרף כל התנאים האלה, גם כאשר נתמלאו, מונעין היו את ההיתר לנסוע אל מחוץ לארץ יותר ממה שעודדו אותו.

כל הדברים האלה הורגשו על ידי יהודים ביתר חריפות מאשר על־ידי סוגים אחרים של האוכלוסיה הרוסית, שכּן היה בהם פחד מיוחד מפני הגיוס לצבא הרוסי, שכּרוך היה בעבירות על דיני השבת והכשרות שלהם, לרבות נוכחות־חובה בסגידה לצלמים בכנסיה. אף־על־פי־כן, כאשר שכלו ועוז־החלטתו של יהודי צריכים להתמודד רק עם חמדת־הבצע או קשיחות־הלב של פקידים רוסיים, הרי לעתים קרובות המכשולים מסולקים. יהודים הוברחו אל מעבר לגבול, ומספר הבאים לירושלים כדי לזכּות בזכות שאין־ערוך־לה ולהיקבר שם, לבש ממדים מחרידים. לבסוף החליטה ממשלת הצאר לפעול במשנה־מרץ בתחומי שלטונה, ולהיפטר מן האחריות המרדנית שבהשגחה על אנשים שאין כלל בכוונתם לחזור, ואשר הערֵבים שלהם אין ידם משגת לשלם את פיגורי המס שלהם; טורח זה כפול־ומכופל היה, באין כל קונסול רוסי בירושלים.

לפיכך נתקבלה החלטה לנטוש את כל היהודים הרוסים שנמצאו אז בארץ־ישראל, לספק להם תעודות־שילוּחים, שגם איפשרו להם לפנות בבקשת חסות אל כל הנציגים האירופיים שיראו לנכון לבחור בהם, אך אגב המלצה על הקונסוליה האנגלית. התעודות האלו נכתבו צרפתית וערבית, והוצאו על־ידי סגן־הקונסול הרוסי ביפו. היה הדבר ב־1848, בתקופה של “ברית־לבבות” בין אנגליה לרוסיה, ובשעה שלא נראה בשמיים כל ענן שירמז על סכנה לתורכיה.

רק אלה שידעו אי־פעם את רגשות היהודים בתוך אחוזותיה של רוסיה יוכלו לצייר לעצמם אל־נכון את שמחתם של האנשים המשוחררים האלה – הם “היו כחולמים”, והם נהרו במספר רב אל הקונסוליה האנגלית לבקש חסות, אף שאחדים, מחמת קשרי משפחה או צרכי עסק, קיבלו חסות מאוסטריה או מזולתה. דפתר של שמות, תאריכים וכו' של בני־החסות האלה נוהל כדין בקונסוליה, ולפיכך גם רבּו ענייניה עד מאד.

אחד מאותות התודה המרובים שנתקבלו מן האנשים שיצאו נהנים מכך הוא איגרת בעברית להוד מלכותה המלכה, שנתקבלה בירושלים ביולי 1849, ותרגומה מופיע בנספח.⁵¹ היתה זו דוגמה יפה של מלאכת־כתיבה על־גבי קלף. התרגום, הגם שהוא מדויק, אין בו אלא כדי לתת מושג קלוש בלבד מחן הכּתיבה, על זרויותיה המזרחיות.

בתחילת פברואר 1853 ערכו היהודים הספרדים והאשכנזים כאחד תענית מיוחדת, אם גם מטעמים שונים. הספרדים קיבלו מסאלוניקי מכתב לאמור שכמה נוצרים רצחו שם יהודי אחד, שהיהודים הרגו את הנוצרים הללו וכי זה היה האות להתנפלות כללית על היהודים. זה היה סיפור־המעשה והרב הראשי ראה בכך עילה מספקת להכריז על תענית־ציבור כללית.

האשכנזים נחרדו מידיעה על גזירה שגזר הצאר של רוסיה (ניקולאי) ובה אסר על היהודים בחבלי ממלכתו לשמור את השבת או למול את ילדיהם; כמן־כן אסר על שחיטת בהמות על־פי דיני היהדות, אלא לאחר תשלום מס כבד מאד. זו היתה הידיעה מרוסיה. לא היתה לנו דרך לבחון את מידת דיוקה, אך הכרזת התענית העידה על דעתם של היהודים.

זמן קצר לפני כן אירע מאורע חשוב מאד כאשר ביקר סיר משה מונטיפיורי בירושלים. הוא הגיע בלהט חום הקיץ. היישוב העברי נסער עד למעמקיו לשמע הבשורות על בואו הקרוב – שכרוכה בו הידיעה הוודאית על מתן נדבות ביד רחבה, כמו גם על טובות־הנאה שבעקיפים הן קיימות ועומדות יותר. רבנים בלבוש־חג ועמהם הרב הראשי יצאו רכובים להקביל במרחק־מה את פניו של אחיהם המהולל ביום שלפני כניסתו לעיר־הקודש.

בהשכּמת הבוקר ביום ההוא המו הדרכים והשדות שלא כרגיל עם רב של יהודים, שכן אלה רק לעתים רחוקות תפגוש בהם מחוץ לחומות העיר, אלא אם כן יילכו בחבורות קטנות, ואף זאת רק לפרקים, בכּיוון ההפוך, בדרכם אל קבר־רחל או חברונה. היה זה חזיון מרהיב־עין שלא נראָה כמותו מעולם. אל סיר משה ורעייתו נלווה המנוח הקולונל גוֹלר,⁵² שרכב במדי־ארגמן מזהירים, בנוצות־לוֹבן, והוא עודה את עיטור־ווֹטרלוּ שלו ועוד כמה וכמה עיטורים וכו'. ליד שער העיר נקהל המון כביר, בני כל כת ועדה, וחשובי התהלוכה שמו פניהם מיד אל בית־הכנסת, בעוד האהלים מוצבים במיידאן אצל פינתה הצפונית־המערבית של החומה.

בעת החדשה לא היתה לפני כן מעולם הפגנה יהודית ברשות־הרבים, שהרי בימים הקודמים של דיכוי וצער היה זה מעשה בלתי־נבון ובלתי אפשרי כאחד.

סיר משה ביקר אצל הפחה, ואני הצגתיו בתורת הקונסול שלו, ואחרי כן הלך אל גג הקסרקט להשקיף על המקום מוקף־החומה של בית המקדש בימי־קדם – "חצרות בית ד' ".

שלושה ימים אחרי־כן חלה התענית הגדולה של היהודים, צום תשעה־באב, כאשר הכל נשארים בבתיהם ישובים על הארץ יחפים ומענים את נפשותם, זכר לשני החורבנות של ירושלים ובית־המקדש – הראשון בידי נבוכדנאצר והשני בידי טיטוס.

אחרי ביקור בחברון עזבונו סיר משה ובני פמלייתו בדרכם ליפו. זה היה ביקורו השני בארץ־הקודש,⁵³ והוא הניח אחריו כמה מזכרות כבדות־משקל עד מאד בצורת חלוקת כספים, הן משלו והן מן המגבּיות האירופיות. סופר אז שכל יהודי, גבר, אשה וילד, ללא הבדל, קיבל דולר של כסף; והשערה הילכה כי דרך בלתי־רגילה זו של מתן נדבות ננקטה כדי להשיג מִפקד נכון של האוכלוסיה היהודית, בלי לפגוע בדעה־הקדומה שבהלכה, האוסרת על ספירת העם מפחד פן יבואו הפגעים שנגרמו בזמנו עקב המפקד שערך דוד המלך.

בעל ערך קיים יותר מחלוקת הכספים היה הרושם שנשאר בלב הציבור כי באנגליה לפחות יש להם ליהודים, שעד כה היו מבוּזים כל־כך, נציג אחד עשיר ונכבד, שבאמצעותו יוכלו סבלות אֶחיו בארץ־ישראל להיוָדע באירופה.

בטרם נסיים ציור זה של העניינים היהודיים נוכל לציין שתי זרויות מופלאות של ירושלים – המיוסדות שתיהן על הרעיון שהמקום עודנו שלהם – רעיון שאם גם אך צל הוא כיום לגבי אחרים הרי אצלם אינו נטול־משקל.⁵⁴

המנהגים הם, כמובן, רק נחלת “הספרדים”, הם היהודים בני הארץ.

מנהג אחד הוא טביעת מטבעות, או ביתר־דיוק שווה־ערך לאותה זכוּת מיוחדת של המלכות (מתי כב, 19). המטבעות הן ריבועים קטנים של עלה־פליז, שבו מוטבעות המלים העבריות “ביקור חולים”. דומה כי מקורו של הנוהג בהכנסת מטבע בדוּי, לצורך ארעי, כאמצעי למתן נדבות, עד שיגיע כסף של ממש לידי הנותנים. בשוק היהודי מטבעות אלו הן כסף עובר לסוחר, ולפעמים שאר תושבי העיר מקבלים אותן ומשתמשים בהן בחינת פארוֹת, הגם שבּערכּן הן פחותות אפילו מאותה מטבע קטנה. התורכים אין דעתם נוחה מן המנהג, וכפעם־בפעם הם טורחים לאסור עליו. אולם היהודים גאים בתצוגה זו של מלכות עצמאית, ואפילו מוכנים היו להפסיקה הרי היו מתקשים לכנוֹס את האסימונים האלה, כל עוד חוֹבם הכּבד עומד בעינו, שהרי למעשה מסַמלים הם סכום מסוים של מצלצלים.

המנהג השני הוא זה של קבלת המפתחות הגדולים של שערי העיר כל־אימת שנפטר שולטן בקושטא, ולאחר תפילה דתית, ומשיחתם בתכשיר מסתורי של שמן ותבלים, והחזרתם אחרי־כן לשלטונות האזרחיים בשביל המלך החדש. למען קיים את המנהג המסורתי הזה הם נותנים מתנות גדולות למושלים המקומיים, המתירים מנהג בלתי־מזיק המסתמך על תקדים. בשבילם הרי זה עניין של “בקשיש”, ותמיד אפשר למצוא בארץ־ישראל סוג של מחזיקי אמונות־הבל הסבורים שכדאי לקבל את ברכתם של “בני־ישראל” הקדומים; רגשות היהודים באים על סיפוקם, כי בכך מתחדשת תקוותם לעתיד, ורבני ירושלים יכולים להתפאר בקרב בני־עמם ברחבי העולם כולו בכך שברשותם השולטן של תורכיה מחזיק בעיר־הקודש.

המוסלמים מדמים בנפשם כי הטכס הוא בבחינת מתן ברכה למלכות החדשה, אך אני מצדי רוצה הייתי לדעת מה המלים המושמעות בהקדשתם זו של המפתחות ב“שמן־המשחה”, ולכמה מן המלים האלה יש פירושים קבליים וכפלי־משמעות של “ראשי־תיבות”, כי לשווא יקווה אדם למצוא את הנוסחה בספרים מודפסים. שמעתי שבבית־הכנסת הספרדי שמורות צלוחיות קטנות של “שמן־המשחה”, שנשתייר מטכסים אלה של הרבה שולטנים בעבר; אך בזמן שבו אנו מדברים עתה (1853) עברו כמה שנים מאז ערכו היהודים את הטכס, כי לא היתה להם הזדמנות לעשות זאת.⁵⁵

חרף רגעים חטופים אלה של כבוד־מעלה מושפלים היהודים על־ידי תשלום קצבות לנוגשׂים מוסלמיים מקומיים, באמצעות הרב הראשי, כגון הסכום של 300 ל. בשנה לאפנדי שביתו סמוך ל“מקום הדמעות”, שהוא קטע מן החומה המערבית של חצר המקדש, בעד הרשות להתפלל שם; 100 ל. בשנה לכפריים של כפר־השילוח בעבור שלא יחללו את הקברים שבמורדות הר־הזיתים; 50 ל. בשנה לערביי תעאמרה בעבור שלא יפגעו בקבר־רחל שליד בית־לחם, ולערך 10 ל. בשנה לשייך אבּו־גוש בעבור שלא יתעמר בבני־עמם בדרך־המלך ליפו, אף שקיבל תשלום גדול מן הממשלה התורכית כנוטר הדרך ההיא. כל אלו אינן אלא נגישות על חשבון מורך־לבם המופלג, וחרפה היא לממשלה התורכית שהיא מרשה זאת. המספרים מועתקים מן הפניות שהם שולחים לפעמים בנמיכות־רוח לבתי־הכנסת באירופה. ועוד הטילו עליהם היטלים פעוטים שמתיראים היו לחדול מלשלמם, כגון מה ששילמו לאיש אחד (מוסלמי) בעבור השגחתו על השחיטה שלהם, למען יראה כי השוחט הוא אמנם הרב הספרדי שקנה בכסף את רשיונו לעשות זאת. ובדומה לזה עליהם לתת מדי פעם מתנות של סוכּר וכו' לראשי המוסלמים בחגיהם.

עוד הערה אחת על מצב היהודים בירושלים. בעת ההיא, ומשך הרבה מאות־שנים לפני כן, הוחזקה המזבּלה של העיר (המכונה מֶסלָקו) בתוך הרובע שלהם. האשפה שנצברה בבור עמוק ורחב לא פונתה מעולם, ומובן שבכל עונות השנה, ובמיוחד בחום הקיץ, היתה מזיקה ביותר לבריאות, וכך נשאר הדבר משך שנים אחדות אחרי תום המלחמה הרוסית. המזבּלה היתה שם לפני כיבושם של הערבים, שכן לפי המסורת המקובלת בכל שכבות העם הושארה שם במתכוון לאחר שמסרו על קיומה לכליף עומר; ועל קיומה שם מעיד סופר נורמאני בזמן מסעי־הצלב (ראה “עיר־הקודש” מאת ויליאמס).

יורשה לי להזכיר מאמץ שנעשה להקל מעניותם המופלגת של היהודים על־ידי עיסוק בחקלאות. המצוקה והסבל מורגשים עד מאד ברובע היהודי בכל עת תמיד; במיוחד היה הדבר כך ב־1852. בתנאים מעין אלה הרי היה הרגש האנושי הפשוט ביותר מעורר אותנו לנסות לעשות משהו לעזרת העם המשולל במידה מדאיבה כל־כך אמצעים משלו; ודומה היה כי כדאי שלא להסתפק באספקת לחם יום־יום לאביונים, אפילו היה דבר זה בגדר האפשר, והרעיון הטוב ביותר שהתבקש היה אפוא זה של מתן עיסוק, ולו גם זעום, בעבודת השדה, הן כאמצעי להשתכר למחיית המשפחה והן למען הבריאות, כהכשרה לעיסוק מועיל לעתיד־לבוא; על הכל לטיפוח אופי של עצמאות בקרב הסובלים. בתחילה נעשה הנסיון להעסיק כחמישים איש בעבודה פשוטה מאד באדמתי שלי, הקרויה טלבּיה, מרחק פרסה אחת משער העיר. אחרים נשלחו לעבוד גם בעמק אַרטאס, מהלאה לבית־לחם,⁵⁶ אצל מר משולם, שהעסיק ארבעה אנשים. מספר הבאים אלינו לעבודה גדל, וברבות הימים, כפי שייאמר בהמשך הדברים, קנינו חלקת־אדמה לצורך עבודה מעין זו וקראנו לה “מושבת החרושת”, אבל הרבנים פסלו את העבודה הזאת, כשם שפסלו לאחר זמן את תכניות החרושת והחינוך של מונטיפיורי, רוטשילד, או “כל־ישראל־חברים”. אולם מן הזמן ההוא והלאה השתרשה מעט־מעט הדעה בקרב נוצרים ויהודים כאחד שעל־ידי מוסדות חרושת יוּתן לשפר בצורה המוצלחת ביותר את מצבם של בני־ישראל בירושלים.

בנוסף לטובות ההנאה הרגילות (שבהן זוכים נתינים בריטיים ובני־חסות של בריטניה) שמחו היהודים בדרך־כלל שקיימת קונסוליה שאליה יוכלו לפנות לצורך עדויות רשמיות והחתמת מסמכים, ובקשות שאותן שיגרו לכל פינות תבל.

קונסולים אחרים, אם פנו אליהם, גם הם היו נותנים להם את האישורים וכו' האלה; אך בעניינים הנוגעים בצדקה היו משיגים אותם אצלנו חינם אין כסף.

לא שהיתה דעתי נוחה מן השיטה הקרויה שליחות, אלא שחרף כל קלקלותיה נראֶה היה בעת ההיא כי אין אמצעים אחרים להקל מן הדלות המרודה בקרב היהודים.

שיטה זו של “שליחות” ראויה היא להסבּר. הוועד לאיסוף כספי־צדקה בירושלים, לאמור הרב הראשי (“הראשון לציון”) ומועצתו, מחלקים את העולם למחוזות שאליהם הם משגרים “שליחים” לאסוף כספים מטעמם על־ידי חיזור על הפתחים, על’־ידי השמעת דרשות בבית־הכנסת, על־ידי מכירת חפצים בעלי ערך דתי, ובכל אמצעי אחר שיבקשו השליחים האלה להשתמש בו כפי הבנתם. מספקים להם תעודות נהדרות בכתב־יד יפה בלשון־הקודש, ובנוסח מזרחי נאה, שבהן מוטבעים הרבה והרבה חותמות גדולים המעניקים תוקף וסמכות לתעודות מעין אלו.

כמו־כן כותבים כתב־הסכם בין המוסד (ה“שליח”) לבין ועד הגבאים המשגרים אותו, וכתב זה מעניק לו בנוסף להוצאות־נסיעה אחוז גדול מכל מה שיוכל לאסוף. אחוז זה משתנה בהתאם לארצות שאליהן הוא נשלח, בדרך־כלל על־פי הקשיים או הסכנות הצפויות שאולי ייתקל בהם, או על־פי המרחק שעליו לעבור. הנה כך תהיה הקצבה למסע להודו או לצפון־אפריקה גדולה מן ההקצבה לנסיעה לצרפת או לגרמניה, ואם ינוהל העניין באורח שיטתי הרי השליח חייב להביא עמו פנקס בו כל בית־כנסת הנותן תרומה רושם בפירוט את סך תרומתו ומעיד על סיכום זה בחוֹתמוֹ הרשמי. בכמה מקרים ייעדר השליח משך שנתיים או שלוש, ופעמים יבקר בשטחים חדשים כמו, למשל, קאליפורניה, או אוסטרליה, עם ניו־זילנד.

ברגיל, או לשעבר, היו מארחים את השליח המוסמך, ומעטירים עליו כיבודים שנחשבו ראויים למי שנשם את אווירה של ארץ־הקודש, שהתפלל ליד שריד הכותל המערבי של חצר־המקדש, או שהיה בחברון, עיר קברותיהם של אברהם, יצחק, יעקב, שרה, לאה ורבקה. ברכתו מבוקשת ורצויה והיא באה על שׂכרה בהכנסת־אורחים ובמקום־מעלה בבית־הכנסת. אולם כיבודים אלה פחתו במידה רבה מאז באו אניות־קיטור ומסילות־ברזל והקלו על עוברי־דרכים ושינו את מצב הדברים, ולא די ששׂמו קץ לתלאות הממשיות הנגרמות בדרך אלא גם נטו למעֵט מן הנסים והנפלאות שבימים־עברו נתלוו לעובדות שיכלו השליחים לספרן.

אין אחרים יכולים להעריך אלא כהוא־זה את הקשר העז של יהודי מאמין לארץ־הקודש. כשיעורה של מרירות־הנפש וכשיעור הסבל שנלווה לגלות כך שיעור החיבה והערגה שבלב לארץ־ההבטחה, ארץ־החמדה אשר בה שוכנים אבות העם. “נכסף אני לשוב שמה כשוב ילד אל אמו”, במלים אלו ממש השתמש יהודי אחד שביקר בירושלים. הנסים שנתלוו ליציאת מצרים, למתן התורה, לארבעים שנות הנדודים במדבר, לכניסה אל הארץ ולכיבושה; תפארת מלכותו של דוד, ושיא־תפארתה של השכינה בבית־המקדש – כל אלה חיים־וקיימים תמיד בנפשו של יהודי ירא־שמיים, נשמרים בחיוּתם וברעננוּתם על־ידי השינון המתמיד של התפילות, על־ידי הלימוד בכתבי־הקודש, התורה, הנביאים והתהילים, שאינו פוסק לעולם. מה פלא שבארצות רחוקות ונידחות השליחים החיים הבאים מחורבות עיר־הקודש והמקדש זוכים להערצה, שאנשים מתעוררים בנפש חפצה לתמוך ברוחב־יד באחיהם אלה שלמען אהבת אלוהיהם ועמם מוכנים היו לצאת ולסבול בקרב “עובדי עבודה זרה”, למען ישפכו תחינותיהם במקום היחיד שבו תוכלנה לפעול פעולה שלמה לפי אמונתם – במקום־הקודש גופו – לגמר הייסורים הממושכים, למילוי כל ההבטחות המפוארות לשיבת־ציון אשר בדורות־עברו חיזקו את לבו של עם־ישראל לשאת ולסבול, ולקוות בתוך ייסורי ההווה – בלי לומר נואש, בלי להיכּנע – לתפארת שתבוא, לאושר הסופי שיאפיל על העבר כולו ביפעה שכמעט אין לשערה!

מי האנשים המסתייעים בכספים הנאספים כפי המתואר בזה והמובאים על־ידי השליחים לירושלים? הכסף נתרם בעיקר מתוך הכּוונה לתת תמיכת־תמיד ליישוב של יראי־שמיים ולומדי־תורה בערים הקדושות, והתורמים מאמינים כי מאחר שכל אלה עניים הם, הרי ההכנסות מתחלקות בין כולם בלי משוא־פנים; שהואיל והאנשים ידועים במספרם נערכת החלוקה בהתאם לכך לכל ראש בית־אב. אך כפי שהוגד למעלה, יש תחילה לשלם ריבּית על הלוואות לנושים הציבוריים (לא יהודים). אחרי־כן באים האמרכלים הרשמיים ליטול את החלק הגדול המוקצה להם. תשלומים אלה ידועים בשם קדימה. אחריהם באים הללו שמטעם זה או אחר מן העבר יש להם זכות־בכורה לקצבה או תמיכה שנתית קבועה (אלה האחרונים רובם הפקידו כספים בקופה והם מקבלים את הריבּית). אחרי כל הניכויים האלה היִתרה היא הסכום לחלוקה, שאז הוא מתחלק בין ראשי בתי־אב, לרבות אלה שכבר קיבלו חלק לפי הסוגים הקודמים.

וכך כמה עשירים מקבלים את החלוקה שלהם, בלי שיכָהוּ בהם אחרים ובלי שיבוֹשו הם עצמם. בתקופה שעליה מדובּר כאן היו רק מעט מאד עשירים בקרב אלפי היהודים בירושלים: אך יהודים נאורים מאירופה ראו שערוריה בדבר שאנשים עשירים־ביחס, ואפילו סוחר מצליח אחד או שניִם, קיבלו חלק כלשהו מן הנדבות הנחוצות לסיועם של העניים, בזמן שהיתה המצוקה גדולה כל כך עד שהיהודים והנוצרים כאחד מבקשים היו סיוע מאירופה לעזרתם של המוני הרעבים.

שיטה זו של השגת נדבות לכלכלתם של היהודים בירושלים פותחת פתח לקלקלות, וכמה מאלו הוקעו בחלקן בספרים כגון “ירושלימה” מאת ד“ר פרנקל וב”ג’ואיש כרוניקל" הלונדוני; אך לא עד כדי כך שיטפלו בכל הקלקלות שהגיעו לידיעתי. היו מקרים שרשיון־השליח נמכר על־ידי בעליו לאיש אחר לשם ריוח, בלי שיעזוב הראשון כלל את ירושלים. היו מקרים שה“כולל” (כלומר האגודה לניהול הקופה המשותפת) העניק רשיונות, עם אישורים המעידים על המורשה שהוא ידוע בתלמודו ובחיי־הקדושה שהוא חי, לאנשים בעלי אופי בלתי־מוסרי, לפרקים חברי הכולל (שהוא תמיד אגודה סגורה של מספר רבנים, שלפעמים יש קשרי־חיתון ביניהם), הם עצמם נעשים “שליחים”, הנושאים עמהם אישורים על יראת־שמיים וכו' וכו'. יש ובשובם מחוץ־לארץ מוסרים השליחים רק הכנסות קטנות בכסף ומסרבים למסור דין־וחשבון כלשהו לציבור, בטענה שרבנותם מעמידה אותם מעל לכל חשד.⁵⁷

מעציב הוא לזכור נושנות ולסקור מעשים מעין אלה; אך עצם היסוד שעליו השיטה עומדת הוא משחית, ומן הדין למצוא אמצעים אחרים וטובים יותר להשגת הכנסות.

השיטה של איסוף נדבות למען ארץ־הקודש עתיקה היא מאד – אנו קוראים עליה בהיסטוריה הרומאית, ואני שומע שהיא מוזכרת בתלמוד. לא כי, אפילו הנוצרים הראשונים שלחו, בזמנים של לחץ ארעי, תרומות לקדושים העניים שחיו אז בירושלים, ופאולוס הקדוש עצמו הביא עמו פעם מתנות־חסד כאלו. המנהג נובע מרגשות טובים של מצפון דתי; אך תועלתו המעשית, אפילו כשהוא פועל כהלכה, תלויה בהכרח בכך שיימסר ביושר לנזקקים.

השיטה הנוכחית כרוכה, כפי שהוסבר, ביתרון המפוקפק שבהעסקת ה“שליחים”. בזמן האחרון נאסרה פעילות זו ברוסיה, ושליח הפועל שם צפוי על־פי החוק למאסר או לעונשים אחרים – שהרי מטרתו של החוק להשאיר את רכוש הקיסרות בגבולותיה שלה – ואומות אחרות התנגדו לשעבר להקזת הון מתוכן לתועלתם של זרים, שאינם נותנים דבר בתמורה, אף לא בדרך המסחר.

כשלעצמי, בלי לנסות לשׂים סכר לכספי הצדקה, ניצלתי כל שעת כושר נאותה להמליץ על העברת תרומות לארץ־הקודש באמצעות הבנקאים הרגילים שאוּמנוּתם בכך. דבר זה, אם ייעשה בדרך כלל, ימנע כל ביזבוז של הכספים בין הנותן למקבּל, כשם שימנע אי־יושר.

בשנים האחרונות שולחים בתי־הכנסת של אוסטריה את תרומותיהם, יחד עם הודעה פומבית על הסכום, לקונסוליה שלהם בירושלים. הקונסול מקבל עמלה על הסכום בעבור טרחתו; אך אפילו שיטה זו של העברה יש חסרונות בצדה.

מחוץ לנתינים ובני־החסות הבריטיים היהודיים שכבר דובר בהם, היו אחדים משני הסוגים האלה בחברון ובשאר ערי־הקודש; היו בחברון גם קצת נתינים טוסקאניים והולנדיים, שעל־פי היתר מן השלטונות הקונסולאריים שלהם בביירות העמידו עצמם תחת חסות בריטית.

הנה כך תמיד היתה הקונסוליה הבריטית טרודה בסידור העניינים שהובאו לפניה על־ידי היהודים; לא רק היהודים בירושלים אלא גם אלה שמצפת, טבריה, חיפה, נבּלוּס וחברון.

מצער היה לראות את מורך־הלב שחוללו דורות ארוכים של דיכוי. פעמים הרבה היה יהודי עני בא לבקש הגנה מפני אחד הילידים, וכאשר ביסס את טענתו והוכיחה והקונסוליה היתה מביאה אותה לפני השלטונות התורכיים, הרי פשוט מתוך מורא מפני נקם אפשרי בעתיד היה חוזר בו מן התביעה, ואפילו מכחיש שנגרם לו נזק כלשהו; ואם היתה הפגיעה גלויה מדי הרי היה מכריז שאינו יכול לזהות את הפושע, או שלא יוכל להביא את העדים. ואולם אפילו אז הרי עצם העובדה שהיה מי ששם לב לדבר נודעה לה השפעה מרתיעה על פושעים שעד אז ראו ביהודים חסרי־המגן את טרפם המיוחד.

קורת־רוח לא מעטה היתה לי בכך שלא רק העברית אלא גם ערבוביה מופלאה של לשונות הקרויה אידיש, הן בעל־פה והן בכתב, היו מובנות לבני משפחתי שלי בלי תורגמן. ברכה גדולה היתה זו לבני העם; שכּן, במורך־הלב האָפייני להם, אין הם מוכנים לסמוך בענייניהם על התערבותו של דראגומאן. זה היה יתרון שלא נמצא כמוהו בשום קונסוליה אחרת.

באשר לעברית הטהורה, הרי טעות גדולה טועים המשכילים באירופה כשהם מכנים אותה שפה מתה. בירושלים זוהי לשון חיה בשימוש של יום־יום – וכך הוא בהכרח, שהרי באיזו לשון אחרת יוכלו יהודים זרים מכל קצות הארץ לשׂוחח ביניהם? במשרד הקונסוליה שלנו נשמעה העברית מדובּרת לעתים קרובות – פעם אחת בפי יהודי מקאבּול, שצריך היה להחליף דברי הסבּר עם יהודי מקאליפורניה: בעברית, כמובן. לשון זו היתה כלי לניהול עניינים בקונסוליה האנגלית.⁵⁸

יהודי חברון צפויים היו אף יותר מן היהודים שבירושלים להתעללות מצד הילידים, והם סבלו הרבה ממעשי־העריצות של האכזר עבּד אל־רחמאן אל־עאמר.

אולם יושבי צפת שבגליל היו מסוג אחר, ומסוגלים היו הרבה יותר לעמוד על שלהם. פעם אחת היה מעשה בעיר ההיא בכמה פורעים שפרצו לבוז בז בבתיהם של כמה יהודים שהיו בני־חסות בריטיים, ואנו הבאנו למאסרם של חמישה מן העבריינים. אולם עד־מהרה הניחם המושל לצאת שוב לחפשי, ואנשי־החסות שלי ירדו מיד לתבוע צדק מן הפחה בעכו, אף גם כתבו אלי להודיעני על המתרחש. לא היתה זו הפעם היחידה שבה היה עלי לעמוד על רוחם הגברית של היהודים באותה עיירה הררית, בהשוואה לכל שאר בני אומתם ברחבי ארץ־ישראל. אולם כל־אימת שגילו רוח בלתי־תלויה בעניין שאינו צודק, כפי שאירע לפעמים, צריך היה להתיחס להתנהגותם בהתאם לכך. הגליליים ב“מלחמות” של יוסיפוס היו עם עז וקשה־עורף.

לבסוף רואה אני חובה לעצמי לומר שחרף משוגותיהם וחסרונותיהם המרובים של היהודים בארץ־ישראל, הגלויים למדי לכל אלה הבאים עמהם בקשרים מרובים, הרי המגרעות הללו מצטמצמות בעיקרן בתחום ענייניהם שלהם. מעבר לגבול ההוא אין להם שאיפות רבות, רכי־לב הם בעת דיכּוי, וההתנהגות החיצונית נשארת מותאמת לאותו הלך־רוח זמן רב אחרי חלוף הצורך הממשי.

לאחר שעברו שוב את השלב ההוא הרי לפעמים הגאוָה העזה הנטועה בהם מוליכתם לקיצוניות הפוכה. הכרתי יהודים שהיו חצופים וכפוּיי־טובה, ממש כמו שמצאתי כאלה בקרב עמים אחרים; אך זכיתי להרבה מעשים של חסד מצד יהודים בארץ־הקודש. בתוך שאר אותות מרעישי־לב של הכרת־טובה אירע כמה וכמה פעמים שאנשים הלכו לכותל המערבי של בית־המקדש להתפלל בעד ילדי, וגם בעדי, בעתות צער וחולי.

מעולם לא היה לי יסוד לשנות אמירה שאמרתי בשכבר־הימים, שמכּוח מוסרם ורגשותיהם המשפחתיים היו אלה בירושלים האנשים שיכלו להבּיט היישר ובטח יותר מכל זולתם בפניו של איש אנגלי.

אלה הם דברי באשר ליהודי ארץ־ישראל בזמן שהוכרזה המלחמה הרוסית, יחד עם קשריהם לשלטונות התורכיים ולקונסוליות האירופיות.

פרק ששי: הפרוטסטאנטים בארץ־ישראל    🔗

בתקופה שבה אנו עוסקים היו בירושלים, ובמקומות אחרים בארץ־ישראל, לא רק קהילות נוצריות של הכנסיות המזרחיות ושל הכנסיה המערבית, או הלאטינית, אלא גם מספר ניכר של פרוטסטאנטים, הן ילידים והן אירופים. הילידים היו ערבים שעזבו את הכנסיות היוונית, הארמנית או הלאטינית; האירופים כללו נוצרים־עברים ואנגלים אנשי הכנסיה האנגליקאנית. הגרמנים היו קהילה נפרדת. נוסף על כך היו כמה אמריקאים שפעלו לבדם. היה זה אולי מעניין אם נספר על עליית הפרוטסטאנטיות שם בכללותה.

הקאפיטולאציות שנעשו בימים־עברו בין המעצמות האירופיות לשער העליון העותומאני אינן מרמזות על דפוסים של אמונה דתית או עבודת־אלוהים אלא הן מצטמצמות בסעיפים הנוגעים לענייני־חול, מסחריים בעיקר. מושג הנצרות בכללותה נהיר היה לתורכים, אך המלה פרוטסטאנטי היא לגביהם יבוא חדש.

בעת השלטון המצרי בסוריה יוצגה הפרוטסטאנטיות בירושלים על־ידי מיסיונרים פרסבּיטריאנים אמריקאיים ועל־ידי סוכן אחד – לפעמים שניִם – של המיסיון האֶפּיסקופאלי האנגלי אל היהודים, וכל כת היתה עובדת את האלוהים בביתה שלה, או שלפעמים עבדוהו יחדיו כאשר התכנסו לצורך זה.

אולם לא ארכו הימים והמיסיון היהודי גמר אומר להקים כנסיה לעצמו בירושלים, ומנהליו בלונדון פנו אל ממשלתנו בבקשה לעזרה רשמית בהגשמת המטרה ההיא, שהרי בזמן ההוא נראה היה כי יש סיכוי להצליח אצל הממשלה המצרית החדשה והליבראלית בסוריה.

הדבר חל בעת־ובעונה־אחת עם הקמת הקונסוליה האנגלית (שהיתה הראשונה) בירושלים. הקונסול בבוֹאוֹ, והקונסול־הכללי במצרים, המליצו על התכנית. הלורד פאמרסטון, במשרד־החוץ, גם הורה לזה האחרון לפנות בבקשה בעניין זה אל מוחמד עלי; אך השליט ההוא, הגם שהביע את נכונותו האישית להיענות לכך, הסביר כי הואיל וזה ענין הנוגע לחוקי־יסוד של הממלכה העותומאנית יוכל רק לתת עצה לפנות אל ממשלתו העליונה של השולטן, אולם קודם־לכן נתן רשות לרכוש את המגרש, ולרשום אותו על שמו של המיסיונר ניקוֹלֵייסון, וכן הרשה להתחיל בהכנות.

השגריר, הלורד פ’ונסונבּי, פנה אפוא אל השער העליון, אך שם סירבו להיענות לו בטענה שהחוק המוחמדני (כך בוטא הדבר סתמית, אלא שהכוונה היתה להלכה שנתן הכליף עומר לנוצרים של ירושלים כאשר כבש את הארץ) אוסר על הקמת כנסיות נוצריות חדשות. אמת שעל־פי הנאמר בתעודה ההיא – הראשונה בסוג זה שנכתבה בין הצדדים ואשר היתה המופת לכל החוזים מסוג זה במקומות אחרים – הרי אחד הסעיפים גוזר במפורש על בניית כנסיות חדשות ועל שימושם של הנוצרים בפעמוני־כנסיות, אך הפרט הזה האחרון מעולם לא נתקיים בלבנון, ובחלקים שונים של הממלכה היתה הסכמה־בשתיקה להקמת מספר כנסיות חדשות, ובפרט באלקסנדריה, מקום שם לא די שהרשה מוחמד עלי לבנות כנסיה אנגלית אלא הוא עצמו נתן במתנה את האדמה לבנייתה.

אין כל מקום לספק שבקרב אנשי הדיוואן התורכי השתמשו עדות הלאטינים והיוונים בתככים ובכסף כדי להכשיל את כניסת הפרוטסטאנטיות, וכך נדחה העניין לפי־שעה, או חוּסל, כפי שקיוו; אך באנגליה היתה הרגשה שהסירוב יש בו גסוּת מיוחדת, שכן בעצם העת ההיא (1839) היה השער העליון יכול להשליך עלינו את כל יהבו להחזרת שליטתו על סוריה, ואכן קיבל מאתנו את העזרה הזאת בשנה שלאחר־כך, והצרפתים (ז.א. האינטרסים הלאטיניים) דווקה להוטים היו למנוע מהם את השגתה. יתר על כן, אך הוגן הוא לזכור שלא התורכים, מצד אחד, ולא הפרוטסטאנטים, או האנגלים, מן הצד השני, לא היו שותפים בקאפיטולאציות של ירושלים עם עומר.

ב־1841 נעשה צעד נכבד קדימה עם כינון בישופות אנגלית⁵⁹ בעיר־הקודש, שניתנה לה סמכות השיפוט על כלי־קודש באזורים גיאוגרפיים נרחבים סביב־סביב. מלך פרוסיה, שביקש שתהיה הפרוטסטאנטיוּת באשר היא מיוצגת שם, ויתר לאנגליה על העדיפות, מן הסיבה שכבר היו לה מוסדות מיסיונריים במקום־המעשה, ובנדיבוּת גדולה ביותר נתן מכּיסו הפרטי (לא מן הקופה הלאומית) מחצית מן הקרן הקיימת לאותה בישופוּת אנגלית, ולא הותיר לעצמו אלא מינוי־חילוּפים לאותה כהונה, ועם זאת השאיר כל מוּעמדוּת משני הצדדים כאחד כפופה לוויטו של הארכיבישוף של קנטרברי⁶⁰. המלך שיגר ציר מיוחד (האביר בּוּנזן) לשאת־ולתת בענין בלונדון, ושם נתקבלה התכנית בעין יפה, שכן נראה היה כי הגיעה השעה למידה של פיקוח מטעם שליטי הכנסיה על מיסיונרים שקיבלו סמיכות בישופית בארצות המזרח הללו. בדומה לזה רצוי היה לדאוג להסמכתם של סוכנים חדשים נוכח האפשרות של מצבי־חירום, וכן לדאוג שייערכו טכסי קונפירמאציה במשפחות אנגליות שבניהן גדלים בלבאנט. נוסף על כך סברה היתה כי רצוי להציג לעיני המזרחיים את הדוקטרינה המתוקנת שלנו בקשר למסורת הבישופית ולפולחן התפילה.

ברור היה כי זה צעד הנעשה ברוח הפרוטסטאנטיוּת, שהרי היה מקורו במלך הפרוסי; ומלכת אנגליה, שנתנה את הרשיון, וכן הבישופוּת האנגלית, שבאמצעותה הוגשם החלק הרוחני של הפעולה, שתיהן בהכרח פרוטסטאנטיות. המפעל לא היה עשוי לצאת מן המפלגה המתקראת אנגלו־קאתולית, שאכן התנגדה לו בצורה העקשנית ביותר. לכאורה מתקבל היה על הדעת שהכנסיה האנגליקאנית תיוצג על־ידי הבישוף שלה בעיר־הקודש, שבּה, כמו על מצע משותף, יש נציגים לכל הכנסיות המזרחיות – הלאטינים, היוונים, הארמנים, הסורים והקופטים, כולם יש להם בישופים בירושלים.

כאשר התבססה אפוא הכנסיה האנגליקאנית בירושלים פרשו המיסיונרים האמריקאיים, אנשים אדוקים ומוכשרים, כדי לחזק את פעולותיהם האחרות ברחבי לבנון, מקום שם זכו מאז בהצלחה מופלאה, ואת אדמת ארץ־ישראל הניחו לפרוטסטאנטים האֶפּיסקוֹפּאליים. המטרה הראשונה שאליה כיונו היתה לקיים ולהרחיב את המיסיון האנגלי האפּיסקופּאלי אל היהודים, ולכן בחר מלך פרוסיה באיש־כהונה שהקדיש את חייו לנושא היהודי. זה היה הרוורנד ד“ר מקול, שעם זאת ויתר על הכבוד למען יהודי־נוצרי, שסבור היה כי הודות ללאומיותו העברית זכותו עדיפה לשׂאת במשרת בישוף בארץ־ישראל. לפיכך הוקדש הבישוף אלקסנדר למחוז־הבישופוּת ההוא ביום 7 בנובמבר 1841, ומן הארכיבישוף של קנטרברי הביא עמו ירושלימה מכתבים הממליצים עליו בפני הרשויות הכנסייתיות ה”אורתודוקסיות“, ומודיעים עליו כי נשלח “לשם השגחה רוחנית על אנשי הכהונה וההדיוטות של כנסייתנו הדרים שם, ובארצות הסמוכות: אך לבל יימצא איש שאינו יודע על שום מה שלַחנו את אחינו הבישוף הזה, הננו להודיעכם כי גזרנו עליו שלא לפלוש בשום פנים ובשום עניין לתחום השיפוט שלכם, הבישופים, או של זולתכם, השולטים בכנסיות־המזרח”. בתקופת פעלו הקצרה דבק ד”ר אלקסנדר בנאמנות בהוראות האלו. הוא לא היה “בישוף של ירושלים” אלא בישוף אנגלי בירושלים.

כך הוקמה הבישופות על עקרונות המנוגדים ניגוד קטבי לעקרונות הפטריארכיה הלאטינית שקמה זמן קצר אחרי־כן, שהם עקרונות של תוקפנות, או שיסודם בהנחה שעל־פי דין מגיעה אותה שׂררה לפטריארכיה האמיתית של ירושלים, והמחזיק בה הוא נציג ליורשו של פטרוס הקדוש, ממלא־מקומו היחיד של ישוע. עיקר שקידתו המיסיונרית של הבישוף האנגלי אמורה היתה להתרכז בהמרת דתם של היהודים, בהגנתם, ובהעסקתם בעבודות מועילות.

מוזר היה לעמוד על חילוקי־הדעות באותה תקופה ביחס לבישופות החדשה הזאת – על הגידופים הנזעמים מצדדים מסוימים באירופה, לא רק מצד אחדים באנגליה, שנשׂאו תחינתם לשמים לכשלון התכנית ולביטולה; אלא גם מצד אותם שהביעו את איבתם לבישופות בכלל ולבישופות הזאת במיוחד – בפרוסיה מתוך עקרונות אוואנגליים או לותראניים, ובצרפת מתוך עקרונות קאלוויניסטיים. משעשע הוא גם לשוב ולהעיף מבט בהגזמות המטופשות של כתבי־עת קאתוליים, שאחדות מהן אף הושמעו בבית־הנבחרים ב־ 1843.⁶¹

המנזרים המזרחיים נחרדו, כמובן, נוכח חידוש זה. כאשר לאחר שנתיים באו הבישוף אלקסנדר עם בני משפחתו ונטו אהליהם בכפר הקרוי גִ’פנא, שכולו יווני־קאתולי, כדי להחליף כוח באווירו של כפר לאחר מחלה שבאה עליהם בעיר, ומלווהו, רופא המיסיון היהודי, ביקש להעסיק אחד מן האיכרים בעשיית יין, נתקפו השלטונות היווניים אימה ופחד, שמא יוחל בציד־נפשות סיטוני בקרב צאן־מרעיתם. הם שיחדו את הפחה כדי שיפסיק פעולות כפירה מעין אלו, ושנים רבות אחרי־כן לא הוסיפו פרוטסטאנטים לנטות שם את אהליהם.

חרף הציווי הכשר והישר שניתן לבישוף האנגלי להימנע מלפלוש לתחום־השיפוט של אנשי־הכנסיה היווניים, היה כר נרחב לעבודה מיסיונרית בלתי־אמצעית בניצוחו בקרב יהודים, מוחמדנים, דרוזים, פלאשים מחבּש, כשׂדים, הללו השקועים למעלה ממחציתם בעבודת־אלילים בצפונה של סוריה, והיושבים בארץ הנהריים ובמצרים. אפשר היה אפילו לטעון על־פי העקרונות הכנסיתיים של חוּקות קונסטאנטינופול משנת 381, שאין המיסיונרים שלו מנוּעים מלפעול בקרב הקאתולים במזרח, או בקרב הכנסיות המוֹנוֹפיזיטיות, כמידת הצורך והתבונה, שהרי הללו ממילא כבר נקרעו או נפרדו מעל הפטריארכיה האורתודוקסית.

ב־1846 בא על מקומו של הבישוף אלקסנדר ד"ר גוֹבּאט, שוייצי – לא ממוצא יהודי.

וכך, כיון שקמה הבישופות ועמדה על רגליה, נתחדשה הכוונה לבנות את הכנסיה הגשמית. לאחר כשלוש שנים של המתנה בחנה חברת־היהודים ב־1842 את מעמד הדברים לגופו בהתחילה בעבודה בלי לבקש סיוע מקונסוליה או שגרירות כלשהי. הפחה הפסיק את העבודה מיד ומשך שלוש שנים נוספות לא היתה כל התקדמות, פרט לכך שמתוך רוח של אמונה בעתיד נמשכה חציבת האבנים בכפרי בית־לחם וענתות; נמשך גם סיתוּת האבנים האלו לאחר הבאתן לשטח גופו. הללו הונחו כחמרים ערימות־ערימות בציפיה ל“זמנים הטובים שיבואו”.

לבסוף, בספטמבר 1845 ניתן בקושטא פירמאן לבניית הכנסיה, בשים לב לכך ש“הפרוטסטאנטים האנגלים והפרוסים אין להם מקום לעבודת־האלוהים”. אולם הכנסיה נועדה להיבּנות באדמות הקונסוליה הבריטית, כלומר כבית־תפילה קונסולארי. איגרת וזירית כדת־וכדין נתלוותה לפירמאן; אך עלי פחוות ירושלים, שעל־פי הצעתו אין זו מובאת כאן, גילה שאי־אפשר היה לממש את הפירמאן: ־

1. מפני שהבנין, שיסודו כבר הונח, אינו נמצא באדמות הקונסוליה אלא בחלק אחר של העיר: זו האחרונה היתה אז, לאמיתו של דבר, בית שׂכוּר קטן, ולא היתה כלל בצדה אדמה פנויה להקמת כנסיה.

2. מפני שהמלה התורכית אִנשא, ששימשה במסמכים, אין פירושה המשכת בנין אלא הקמת בנין חדש מכל־וכל, ודבר זה שוב יהיה נוגד את הקאפיטולאציות של עומר.

אולם השגות אלו סולקו בדצמבר על־ידי איגרת וזירית חדשה, שנמסרה כדין בידי המוּשיר של ביירות, שפקד על הפחה שלא יוסיף להפריע עוד. החברה גם נתנה פקודות להמשיך בבניית בית לקונסוליה בצד הכּנסיה, כפי שהיתה הכוונה קודם־לכן. אולם הכּנסיה הושלמה ראשונה, וקודם לסיומה התנהלה עבודת־האלוהים בחדר שבתוך החצר של אדמת המיסיון, וכך גם התנהלה עבודת הקונסוליה בחדר אחר שבסמוך.

כנסיית־המשיח, זו שהוקמה במסיבות המתוארות למעלה, הוקדשה לתפילה־בציבור בינואר 1849, ככנסיה עברית־נוצרית, בנאמנותה של חברת־היהודים הלונדונית. בני־ישראל שנעשו מאמינים בנצרות הם־הם המתפללים, יחד עם המיסיונרים ומשפחותיהם, הקונסול, וכל שאר האנגלים המזדמנים לירושלים. הכוהן חייב תמיד להיות איש הכנסיה האנגליקאנית, שהוא בתוך כך המיסיונר הראשי ליהודים. קהילה גרמנית נוצרה מעט־מעט בחסות הבישוף והקונסוליה הפרוסית. קהילה זו מורשית לערוך את תפילותיה הפרוטסטאנטיות באותה הכנסיה. הסידור המקורי לענין זה השתנה עם הזמן, כמובן, כדי לתת מקום לתפילותיהם של פרוטסטאנטים אירופיים אחרים – הולנדים, שבדים וכו' – שלפרקים הושׂכּרה להם הכּנסיה.

הוקמו מוסדות פרוסיים שונים כגון בית־החולים, אכסניה, אגודות־חסד וכו', וקנו להם חשיבות ניכרת בירושלים.

חברת האירופים בעיר־הקודש כוללת את המשפחות הקונסולאריות, המיסיונרים הדתיים (קאתולים או פרוטסטאנטים), אנשי־רפואה בני אומות שונות, ומספר חנוונים. היו לנו גם אנגלים מתי־מספר שחיו על רכושם שלהם.

מובן שלא היתה כל פעילות מסחרית במקום, מחוץ לסיפוק צרכיהם של התושבים, ואף שסכומים עצומים מוזרמים לירושלים בכל שנה מחוץ־לארץ לא הוציאה העיר מאומה. סחורות אירופיות נתקבלו, אך לא היה כל יצוא כנגד זה, פרט לסבון שנשלה לנמלי הלבאנט. היעדר זה של כל פעילות הנובעת ממסחר או מחרושת־המעשה הלם את התפקיד ההיסטורי והדתי הנעלה שהיתה ירושלים חייבת, ושעודנה חייבת, למלאו בהוויות העולם הזה. בעיני אנשים האמונים על הרגלים עליזים של מקומות אחרים ודאי ייראו הזמן והבילויים שם משעממים כבמנזרים. לא די שידוע על תיירים צרפתים שנוכח הניגוד בין ירושלים לפאריז, או אף בינה לבין קושטא, פלטו את הקריאה המתלווה למשיכת־הכתפיים, אלא שגם כמה אנגלים, אם גם לא רבים, הצטרפו לקינה על שממונה של ירושלים. אולם תענוגות שיהיו נסבלים במקומות אחרים בשום־פנים לא יכירם מקומם בירושלים. הנשפים, שעשועי התיאטרון ומלבושי האופנה, שאפשר למצאם אפילו בביירות, לא היו יאים למציאות הנשגבה של הדת, ולרגשות שירושלים מעוררת. ה־reiigio loci של וירגיליוס הוא ביטוי שאין די בו להבּעת הרגשות הקשורים בתולדות ירושלים – ליראת־הקודש בה יש לזכרם תמיד, לבּרכות הנשׂגבות ששם הואצלו על העולם.

אך את הביטוי העז ביותר של עצבות וכמיהה לשעשועי אירופה השמיע אדון אחד איטלקי שישב בקרבנו ימים רבים. “הה!” אמר הלז, "עצבותה של ירושלים! על שער העיר הזאת צריכות היו להיכתב שורותיו הנודעות של דאנטה

* * *

"Per me si và nelle citta dolente Per me si va ǹell’eterno dolore,”⁶²

"בלא להשמיט את השורה הנוספת של אותו בית־שיר –

Lasciate ogni speranza voi che entrate”⁶³"

אמת הדבר שהדוֹבר היה אדם שלא מצא עיסוק רב לעתוֹתיו – בריאותו היתה רופפת ושרוּי היה בלא אשה, גורמים שאולי יש בהם כדי לתרץ במידה רבה את דכאון־רוחו. עצם שיגרת הקיום, או הטיפול בתפקידים כנסיתיים, אפשר יספיקו ליושבי המנזרים של סן־סאלווטוֹרה, אך לא לאדם בעל מקצוע חפשי כפי שהיה הלז, שראה את העולם.

ועם זאת היו בעיר־הקודש אחרים שחוגי משפחותיהם נתנו להם סיפוק ביתי במלוא המידה; והיו גם אנשים שימיהם היו תפוסים במילוי תפקידים אחראיים, וחיבתם נתונה היתה לחקירה היסטורית. אלה היו אנשים שבעי־רצון, שסבלותיהם, הטבועים במהותם של חיי־אנוש, באו להם מבחוץ. היו אנשים שלמדו לקשור לירושלים הנערצה שורות אחרות מאותו בית־שיר של אותו משורר, במובן מכובד ומהנה ־

Giustizia mosse’l mio alto fattore: ⁶⁴ primo amore è – La somma sapienza

מלים היפות־בתכלית לעיר הקדושה ההיא, על שורת המעשים והנבואות שנתקיימו שם, ובלא להוציא מכלל אפשרות עתידות מזהירים עוד יותר.

לכמה נפשות העניק בורא־הכל את היכולת להגוֹת בקורת־רוח בציורים נעימים של עבר ועתיד כאחד, על־מנת להקל בכך מן הדאגות הקשות והנוקבות המקיפות את חיינו. נפשות מעין אלו תוכלנה לעלוץ בתמונות אידיליות מימים־עברו בכמה מתקופות ההיסטוריה העברית, כאשר ישב כל איש תחת גפנו ותחת תאֵנתו, שאת ירקותן הצהילו פרחי־השָני של עץ־הרימון; ולהגוֹת בזמנים שבהם, בהיותו מובטח מפלישת זרים, עלה כל איש ואיש שלוש רגלים בשנה לבית־המקדש האחד והביא עמו מנחוֹת מתנובת האדמה, בעבורו ובעבור משפחתו. ואחר־כך תוכלנה לצפות לימי־שלוָה לעתיד־לבוא, כאשר יבקעו נהרות בישימון; כאשר הגבעות החשׂופות עתה כל־כך תעטינה ירק עצי־פרי; כאשר אולי יהיה כל כפר אגודת משפחות נוצריות, ולכל אחד מהם כנסיה ובית־ספר משלו; וכאשר, כעדוּתו וכתיאורו של הירונימוּס במאה החמישית, יעשו רוֹעי בית־לחם ויוֹגביה את מלאכתם בעודם שרים שירי הללויה ומזמורי־תהילים; סוף־דבר, כאשר “לא יישמע עוד חמס בארצֵך, שוד ושבר בגבוליִך”, ו“לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי”.

אבל חזיונות שמחים אלה הלא עניינים שבאמונה הם ולא במראה־עיניים. ברכת־האושר והנהרה המוסרית עודן נחלת העתיד בלבד; כי עתה נביט על סביבנו ועינינו תראֶינה את מעמד־הדברים כפי שהוא מתואר בחיבור הזה: מקומות קדושים נשמרים בידי כופרים וסביבם יצרים טמאים של קנאה, רשעות, עם כזב וקשי־לב, עד כדי צמאון־דמים בפועל־ממש; ושומה עלינו לחזות בפראוּתם של אלה הדרים עתה בארץ המובטחת. עד מתי?

שתי חברות־המיסיון האנגליות שהיו להן מוסדות בירושלים היו: 1) החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים; 2) חברת־המיסיון הכנסייתית. הראשונה, חברת היהודים, העסיקה כמה סוכנים אנגלים וכמה זרים ויהודים מומרים. הכנסיה והאדמה שעליה נבנתה היו בנאמנותם, וכן היו להם בית־חולים ליהודים עניים ומרפאה. בראש המיסיון הזה עמד הרוורנד י. ניקולֵייסון, שהיה דני במוצאו אך קיבל סמיכותו בלונדון, ובארץ־ישראל ישב מאז 1825.

חברת־המיסיון הכנסייתית העסיקה גרמנים בעיקר; היו להם תחנות בירושלים, נבּלוס, נצרת ובית־לחם. בנוסף למלאכה שעשו החברות האלו העסיק הבישוף האנגליקאני מורים לכתבי־הקודש מילידי הארץ, והיו לו בתי־ספר יסודיים בירושלים ובעוד כמה וכמה מקומות.

בית־ספר לתפירה וסריגה לבנות היהודים הוקם בירושלים על־ידי גברת אחת אנגליה, מיס קוּפר, שניהלה אותו בעזרת כמה צעירות אנגליות. אנשי כמה כיתות אמריקאיות וגרמניות, גופים שכל אחד מהם מנה אנשים מעטים אך הוגדר בשם הגמיש פרוטסטאנטי, נמצאו לפרקים בירושלים וביפו, אך תמיד היתה חשיבותם קטנה מכדי להסב תשומת־לב, ולא היה להם שום קשר לבישופות או לכנסיה האנגליקאנית.

בתקופה שספר־ההיסטוריה הזה מדבר בה ישבו בירושלים מספר משפחות אנגליות ילידות־הארץ, שכמובן השתתפו בקביעות בתפילות האנגליות בכנסיית־המשיח. גם התיירים הבריטים המרובים שמחו לנצל את ההזדמנות להשתתף בעבודת־האלוהים שזוּמנה להם כאן.

עכשיו יכולים אנו לגשת לנושא של הפרוטסטאנטיות בקרב הנוצרים הילידים דוברי־העברית שבארץ. השינוי שחל על־ידי השתלת הפרוטסטאנטיות בקרב ערבים־נוצרים אי־אפשר להבינו לאשורו בלי לשוב ולעיין בדפתריהם של ראשוני המיסיונרים כגון ג’וֹאט, וולף ופיסק משנת 1823, או בדינים־וחשבונות ששוגרו הביתה על־ידי האמריקאים וייטינג, בֵרד וגוּדֶל. על הפחד המביא למעשי־יאוש, שאותו גילה המנזר הלאטיני עם קרוֹב הצל הראשון של הפרוטסטאנטיות, מסופר בזו הלשון: – פיסק ואחד מחבריו הגיעו לירושלים ועמהם ארגז ספרי־בּיבּליה בערבית ובשאר לשונות, כדי למכרם או להפיצם בדרכים אחרות. המושל המקומי הפסיק את פעולתם יען כי, לדבריו, “אמרו לו הלאטינים שהספרים אינם לא יהודיים, לא מוחמדניים ולא נוצריים”. הארגז והשולחנות הוחרמו, ואחרי־כן הושמו בחדר שאותו חתמו. ברחובות הושמעה הודעה האוסרת על אנשים לקנות או לקבל את הספרים מידי הזרים האלה ופוקדת להחזיר את כל הקניות או המתנות הללו. אחר־כך הובלו המיסיונרים על־ידי שוטרים ברחובות והובאו אל הקאדי והמושל כאחד, ונאלצו לבלות לילה בחדר־המשמר הנאלח, בין חיילים משחקים בקלפים. אולם למחרת היום הורשו למכור את הספרים או לתת אותם, ורק לא למוחמדנים; וכאשר נדרש המושל להעניש את המתפרצים ולשׂימם בכּלא, מצא כי אין בסמכותו להרחיק לכת כל־כך לגבי המחזיקים בפירמאן־מסע.

הכנסיה האורתודוקסית הישנה של הארץ נשארה זמן־מה מנומנמת יותר מן הלאטינים. מעולם לא היה זה ממנהגה להפריע לשימוש בכתבי־הקודש בקרב ההדיוטות, מן־הסתם משום שתוצרתם של מכבשי־הדפוס עדיין לא העמיקה לחדור בשורותיהם – אם גם יש להודות שאף עתה אין הם שמים מכשולים בתחום זה. בתקופה מאוחרת יותר, כאשר החלו פורשים משורותיהם להתאגד בקהילות בשם נפרד, אז החלו אנשי־הכנסיה היווניים לפעול ופתחו ברדיפות; ודבר זה נעשה בעיקר באמצעות שלטונות־העיר המוסלמיים (שהופעלו על־ידי היוונים או על־ידי השלטונות הרוסיים). מהלך המאורעות הביא לידי שיפור במצב הפרוטסטאנטיות.

המאמצים הראשונים של סמית וּוַייטינג, שהצליחו להיאחז בארץ בימי השלטון המצרי, לא עלו בתוהו – הזרעים לא נכחדו כליל. ספרי־הבּיבּליה והחוברות שהפיצו נשארו ברשותן של משפחות בירושלים, נבלוס, נצרת ומקומות אחרים; וההאטי־שריף של 1841 הכריז על סובלנות דתית, במידה שיכול מסמך מטעם הממלכה לאכוף ציות על רוב סרבּן של נתיניה. מגילת־הזכויות דרשה רק יושר ונקיון־כפיים מצד הממונים על ביצועה על־מנת לזכּות בהצלחה. התנאים שצוו על אלה שאמורים היו ליהנות ממנה התבטאו פשוט בכך שכל קהילה, חדשה כישנה, חייבת ברישום שמות חבריה על־ידי פקיד ממשלתי, ועליה לבחור מתוכה פקידים שיהיו אחראים לפני הממשלה על המסים כאשר יבוא מועדם.

זמן קצר מאד לאחר שבא הבישוף האנגלי השני (שהוקדש ב־1846), כלומר ב־1847, נאספו סביבו שרידי דורשיהם של המיסיונרים האמריקאיים משכבר כמו שנאספו סביב קודמו והצהירו כי, הואיל והגיע לידיהם ספר־התפילות שלנו בלשונם שלהם, וכך הכירו לדעת את תכנו, הרי רצונם לקבל ממנו הדרכה. הם סיפרו שהואיל וזה־כבר נוּדוּ מן הכנסיות המקוריות שלהם, היוונית והלאטינית (בעיקר הראשונה), שרויים הם עתה בלא תפילה בציבור ובלא סקראמֶנטים נוצריים, וילדיהם גדלים מתוך בּוּרוּת בדברים שברוח; הם הסתמכו על הזכויות המקודשות של מצפוּן האדם (חידוש כמעט במזרח), ועל הסובלנות שעליה הצהירה ממשלתה של ארץ־מולדתם – ולפיכך ביקשו שיתנו להם מורי־דת, במיוחד למען הדור הצעיר שמעולם לא היה כפוף לשליטי־כנסיה יווניים או רומיים.

אחרי הפירמאן של 1850, שהכיר בעצמאותה של הפרוטסטאנטיות בממלכה וקבע את יחסיה לממשלת השולטן, התאגדו האנשים האלה, בהתאם לפירמאן הנ"ל, באגודה בכל אחת מעריהם, תחילה בשם “אִנג’ילִיִין” או “אנשי האוונגליון”,⁶⁵ ממש כמו זה של הוויקליפיים האנגלים משכבר־הימים; הם בחרו בפקידיהם כדין, ונרשמו בפנקסי הממשלה.

הבישוף לא היה יכול לצוות עליהם לשוב למשמעתה של הפטריארכיה הירושלמית ולקבל את עוּלם של אנשי־כהונה שבהם מאסו לפי שלעתים קרובות מדי הם בוּרים, עריצים ושטופים בתאוות; אף לא להגיד להם, בקיצור, שאין הם נוצרים אלא אם כן ישובו בתשובה; וחוץ מזה הרי ממילא כבר נוּדוּ והוחרמו. על כן שקד להקים להם בתי־ספר על חשבון חברת המיסיון הכנסייתית, או אולי בעזרה מסוימת ממקומות אחרים. בכל אחת מן הערים המוזכרות למעלה נשכּר בית, ובכל אחת מהן שוּלמה משכורת למורה בן־המקום, שגם כינס את האנשים במועדים קבועים לקריאה בכתבי הקודש ובחלקים של סידור־התפילות שלנו; זאת כהוראות־שעה עד שיוּתן למצוא איש אירופי ולהכשירו להיות להם לרועה.

בדרך זו קמה הפרוטסטאנטיות הערבית בארץ־ישראל. הבּריות להוטים היו להימלט מן המצב הקשה־מנשוא בו נתגדלו, וליהנות מן החופש שנתן להם שליטם האזרחי.

מניח אני לאחרים לדון בטעמים הדוקטרינריים שהיו להם בפרישתם.

השליטים התורכיים לא נתנו דעתם במאומה על המפנה החדש במאורעות. אנשי האסכולה המודרנית, התנזימאת וכיוצא באלה, דגלו בליבראליות, ואנשי האסכולה הישנה התיחסו בשוויון־נפש לכל חילופי הכּיתות בקרב הנוצרים. הם גרסו כי “הפּּסי דוֹניוּז” (חזירים הם כולם כאחד), ואין עוד מה לומר על כך, או כמאמר המשל הערבי, “ריחְת אל־תוּם ריחֶה וַחְדֶה” (ריח השום אחד הוא).

כאשר הושפעו השלטונות המקומיים משלמונים שקיבלו מן המנזרים אכן טרחו לשים מכשולים על דרכה של הנון־קונפורמיות הנוצרית, ואותם מכשולים התבטאו בפרטים טכניים הקשורים במסים, ובזו הצורה: –

על פי מנהג עתיק של המימשל היה לכל כת – מוסלמית, יהודית, נוצרית וכו' – בכל עיר או מחוז כפרי ראש משלה, שניהל פנקס של משפחותיה במקביל לפנקס הממשלתי, ואחראי היה לתשלום מסים בסך נקוב, בהתאם למספרם של ראשי בתי־האב ברשימה.

אך זמן רב, עד לשעה שאפשר היה להפעיל לחץ מחלונות גבוהים יותר – דבר שכּרוך היה בדיחוי, כמובן – היה הגובֶה המקומי מסרב למחוק את שמם של איש או משפחה פסולים מפנקסם הישן והרגיל ולהעבירו לפנקס החדש של הפרוטסטאנטים, בטענה שכתוצאה מכך ודאי תהיה אנדרלמוסיה בהכנת החשבונות; אף־על־פי־כן, במקרים רבים גם קבע להם שוּמות בחשבון החדש.

התנהגות זו של הפקיד המקומי עלתה תמיד בקנה אחד עם מניעיהם של המנזרים, או של אחרים שמשכו בחוטים.

במרס 1852 היתה נצרת גיא־חזיון להתפרעות של לאטינים מוסתים בידי הנזירים, בלי היתר מפורש מן המושל המוסלמי הקטן. בעיר ההיא כת הלאטינים היא הגדולה ביותר בקרב הנוצרים, ולפיכך השפעתה ניכרת בשאלות של רכוש וכיוצא באלו.

פרָא אַנגֶ’לוֹ היה בעת ההיא המטיף העממי שלהם, וביום־א' אחד בכנסיית־המנזר (היא כנסיית־הבּשורה המהוללת) הביא עצמו לידי השתוללות על הדוכן – הוא רקע ברגליו ותלש את שערות ראשו, תוך כדי צעקות כי “הפרוטסטאנטים, הפרוטסטאנטים הארורים, העזו לבוא אפילו לכאן, אפילו לכאן! לעירם של ישוע הנוצרי עצמו ואמו הקדושה!”

הוא סיים את דרשתו בנידוי אנשים מסוימים מקהלם, ופקד להוקיע את שמותיהם על דלת הכנסיה. אין פלא בדבר שלמחרת היום נאסף אספסוף ברחובות והחל להרוס את בית־הספר הפרוטסטאנטי בעת לימודיהם של הילדים, ובהשליכם את אבני־הבנין כה־וכה בקעו את ראשו של מנהל בית־הספר, סוכן אנגלי של חברה אנגלית, בעוד פרָא אַנגֶ’לוֹ צופה במתרחש מקרן־רחוב. ידיעה על הפרשה נשלחה אלי, עם קריאה להגנה, ואני גמרתי אומר לבוא בעצמי למקום ולקבל מן המושל תיקון למעוות ככל אשר אוכל; על־כל־פנים בעד הנזק שנעשה לבנין, שהיה רכושה של חברת המיסיון הכנסייתית (הכוהן היה נתין צרפתי ומנהל בית־הספר נתין גרמני). מיד כתבתי אל הפחה של עכו, שבחבלו שוכנת נצרת, וביקשתיו שיִשלח לקדם את פני בנצרת, ויפתח בחקירה־ודרישה באשר למעשי ההתפרעות. כן גם הודעתי לבישוף שלנו על תכנית הפעולה שלי.

בתוך יומיים הייתי בנצרת, אך מאחר שבדרך ישנתי בנבלוס הקדים מזכירו של הפטריארך הלאטיני (הלז שמע על תנועותי) להגיע למקום המעשה. בכניסה לעיר קידמו את פני בקריאות־בוז ילדי הלאטינים כשהם סופקים כפיהם ומשמיעים בצעקות את הכינוי “בורדיסטאנטי” (פרוטסטאנט); גם כמה אבנים הושלכו ממרחק בלי שגרמו נזק.

הואיל ויום־המחרת יום־א' היה הודעתי למוּתֶסֶלים, הוא המושל, שאני הולך לתפילה בקאפילה הפרוטסטאנטית (שבה היה בית־הספר בימי־חול), וקיבלתי ממנו הבטחה שלא תהיינה שום הצקות; ואכן התנהל הכל למישרים. ביום ההוא מנו המתפללים כעשרים ילידים (נשיהם לא השתתפו בתפילה כי המקום לא הוקדש ככנסיה: זה הרגש המושרש בלב המזרחיים, ואי־אפשר שלא לכבדו). התפילה האנגלית הושמעה בערבית, ואת “הלקחים הנאותים” השמיע אחד מאנשי הקהילה, בנו של כוהן יווני.

הרחוב עדיין היה מגובּב אבנים מקיר הבית כפי שהשאירוּן המתפרעים. בשעות אחר־הצהריים הגיעו שלושה רוכבים מעכו ועמהם איגרת מן הפחה אל המוּתֶסֶלים שגזרה לא להפריע לעבודת־האלוהים הפרוטסטאנטית ולא להעליבה.

למחרת היום, לאחר החלפת ביקורים רשמיים עם המוּתסלים, רשמתי את העדויות מפי העדים, ובבוקר המחרת שלחתין ביד ראש־הלשכה שלי לעכו למען ייעשה משפט בעוד אני חוזר הביתה, והקהילה הפרוטסטאנטית הקטנה הורגעה במידה רבה; הושג העיקר, ולמושל המוסלמי הובהר שאין להרשות מעשי־אלימות, ואילו לבני־העם הובהר שבעקבות כל מעשה־נבלה בוא תבוא חקירה.

בנבּלוס היו לי בדרך שובי כמה עניינים עם השומרונים, שגם הם עם נרדף, והשתתפתי בתפילת שחרית וערבית בבית־הספר הפרוטסטאנטי.

בירושלים ביקרתי מיד אצל הפטריארך הלאטיני וסיפרתי על המתרחש. ודאי, הוד־חסדו גינה את המהומה ברשות־הרבים ואת הפגיעה באנשים, אך חיוָה את הדעה, שאותה אי־אפשר היה לסתור, שכל אגודה של בני־אדם זכאית לגרש חברים העוברים על תקנותיה הידועות; וכאשר עניתיו שהוקעת שמותיהם של מנוּדים על דלת־הכנסיה היא צעד מיותר לאחר שכבר הוצאו האנשים ההם מן הקהל, הסביר, והדברים נכונים היו, שדלת־הכנסיה נמצאת בתוך חצר שאין יושבי העיר בכללם פוקדים אותה ולכן לא היתה השערוריה גדולה ביותר. אשר להתפרעות, הרי זה העניין לפחה של עכו לענות בו.

לסיום הפרשה הזאת יש להוסיף כי שום קונסול אחר לא נזקק לעניין וכי היה צורך לצאת שנית לנצרת, ומשם לעכו, כדי שיתוקן המעוּות ככל שאפשר היה לצפות לכך, ואשר לבסוף אכן פעל את פעולתו הודות לפקודות שנשלחו מקושטא באמצעות השגריר שלנו, סיר סטרטפורד קֶנינג⁶⁶. את פרא אַנג’לוֹ לא יכלה ידנו להשיג, כי אומרים שעל־פי הקאפיטולאציות אין יושבי מנזרים נותנים את הדין אלא לפני הממונים עליהם.

בשנה שלאחר כך (1853) שוב הייתי בנצרת, ומצאתי שהפרוטסטאנטים נכבדים במספרם ובטיבם; גם חלק הגון מחברי מועצת־העיר תמכו בהם. המפלגה היוונית בהכרח נדחקה במידה ידועה לקרן־זווית בשל המלחמה שאז החלה, והם קראו לחכם היחיד שהיה להם בארץ־ישראל (מחוץ לירושלים), הוא ניפּוֹן, הכוהן של נבלוס, להיות בישוף של נצרת, במגמה לפעול נגד התקדמותם של הפרוטסטאנטים. הקהילה הלאטינית עדיין היתה נתונה לחסדם של נזירים סכלים ונבערים, שהשפעתם ודאי שפחתה מאז אותה התפרצות של פרא אנג’לוֹ שתוארה למעלה.

בכל נושא הפרוטסטאנטיות של בני־הארץ הרי אני משוכנע כי יש לה השפעה טובה ומעוררת־מחשבה על העדות הנוצריות הישנות, וגם על קצת מן האויבים המוסלמים, שילמדו לדעת כי הנצרות איננה בהכרח רק עבודת צלמים ותמונות אלא היא עולה בקנה אחד עם התנהגות מוסרית נאה לפני אלוהים ואדם. דורות רבים של שיעבוד בלי ספק השפיעו על הנצרות המזרחית; ולכן לעתים קרובות אתה שומע אומרים, תנו לי את מלתו הפשוטה של מוחמדני ואאמין בה, אך אין לתת כל אמון בעשרים שבועות נוצריות. מובטח אני כי בכל עת יש בזה גוזמה מרובּה, וכי אפילו תהיה בכך מידה של אמת הרי עלינו ליחס את ההבדל לדיכּוי הממושך שסבל צד אחד בו־בזמן שהמידות־התרומיות החיצוניות של המוסלמים הן לעתים קרובות פרי גאוָה עזה ובלתי־נסבלת.

הפרוטסטאנטיות בתורכיה כבר היתה לה, ותוסיף להיות לה, מגמה משבּיחה ומבריאה הריהי המֶלח האמיתי הבא על מקום המלח הישן שאיבד הרבה מטעמו, לא רק בעניינים של תפילה ודוֹגמה אלא גם באשר למצפון ולהשפעתו על החברה.

הכנסיות המזרחיות, הגם שהן חיות, שרויות במצב של תרדמה. הכנסיה הרומית יש בה יתר און בארץ ההיא הודות לפטריארכיה, הגם שהיא פועלת על יסוד כמה וכמה עקרונות מוטעים; ואילו בזמן בו אנו דנים עכשיו לא היו לה לפרוטסטאנטיות, כפי שנתגלמה בכנסיה האנגליקאנית, הכּוח והחיות שצריכה היתה להפגינם, הן מצד אָפיה הלאומי הן מצד אָפיה הדוקטרינאלי המובהק.

מתוך מה שנאמר עתה על הנושא יִראה הקורא כי ב־1853 כבר עשתה הפרוטסטאנטיות, המקומית והזרה, חיל ניכר בארץ־ישראל – שהפכה להיות גורם בעל־ערך בענייני הציבור, גורם הצפוי להוסיף חשיבות.⁶⁷

תרגום של פירמאן אל הוואלי של צידון, מושל ירושלים ואחרים, הנותן היתר לבניית קאפילה קונסולארית בריטית בירושלים.

עתה כבעבר נמסר מצד השגרירות הבריטית השוכנת בחצרי שנתינים פרוטסטאנטיים בריטיים ופרוסיים המבקרים בירושלים נתקלים בקשיים ובהפרעות על שום שאין ברשותם מקום תפילה לקיום הפולחנים הפרוטסטאנטיים; והועלתה בקשה למתן רשות לבנות זו פעם ראשונה מקום־תפילה פרוטסטאנטי מיוחד בתוך מעון הקונסוליה הבריטית בירושלים.

בהיות והידידות המושלמת והיחסים הלבביים הקיימים בין ממשלת בריטניה־הגדולה והשער העליון שלי מחייבים להיענות כמידת האפשר לבקשותיה של אותה ממשלה; ובהיות ונוסף על כך אמור מקום־התפילה הנ“ל להימצא בתוך מעון הקונסוליה, ניתנת אפוא בזה רשותי המלכותית להקמת מקום־התפילה המיוחד הנ”ל בתוך מעון הקונסוליה הנ"ל. ומאחר שהצו הקיסרי שלי ניתן לתכלית זו, ניתנה הפקודה הנוכחית המכילה את הרשיון במיוחד מן הדיוואן הקיסרי שלי.

לכן כאשר ייוָדע לכם – לוואלי של צידון, למושל ירושלים ולאחרים, כאמור למעלה – שניתנה רשותנו המלכותית להקים בצורה האמורה למעלה את מקום־התפילה הנ“ל, תקפידו על כך שאיש לא יתנגד בשום צורה שהיא להקמתו של מקום־התפילה הנ”ל בצורה האמורה, ואתם לא תפעלו בניגוד לכך. לתכלית הזאת ניתן הפירמאן הקיסרי שלי.

בהגיעוֹ, תפעלו בהתאם לפירמאן הקיסרי שלי שניתן לתכלית זו בצורה הנ"ל.

נכתב ביום הראשון בחודש רמדאן 1261 (10 בספטמבר 1845).

תרגום הפירמאן משנת 1850 הנותן הגנה לפרוטסטאנטים, בהיותם נתינים תורכיים.

לווזירי מוחמד פחה, שר־המשטרה בבירתי – השׂר הנכבד והיועץ המפואר, מופת העולם והמסדיר את ענייני העדה, אשר בשקדו על טובת הציבור בתבונה עילאית, בשקדוֹ על בנין הממלכה בחכמה, ובחַזקוֹ את עמודי הצלחתה ותהילתה, הוא זוכה בכל החסדים מן הגבוה־על־גבוה. יאריך אלוהים את ימי תפארתו!

כאשר יגיעך הכתב הזה הנשׂגב והנעלה ייודָע־נא לאמור כי:

בהיות ועד כה נגרמו לנתיני הנוצרים אשר דבקו באמונה הפרוטסטאנטית טרדות וקשיים באשר לא נקבעה להם סמכות שיפוטית נפרדת ומיוחדת, ומאחר שהפטריארכים וההגמונים של אמונותיהם הישנות אשר אותן עזבו לא יכלו, כמובן, לנהל את ענייניהם; ובהיות ובהתאמה נחוצה לחמלתי הקיסרית המקיפה את נתיני לכל סוגיהם הרי למורת רוחי הקיסרית הוא שיהיה סוג אחד מתוכם נתון בצרה:

ובהיות ובשל אמונתם הרי הללו הם כבר בגדר עדה נפרדת, לכן רצוני המלכותי הרחום הוא שאכן יינקטו צעדים להקלה על ניהול ענייניהם למען יחיו בשלום, בשלוה ובבטחון.

יתמנה אפוא איש מכובד ומהימן, המקובל עליהם ונבחר על־ידיהם מקרב חבריהם, בתואר סוכן־הפרוטסטאנטים, והוא יסופח אל המחלקה של שר־המשטרה. תהיה זו חובתו של הסוכן לנהל את פנקס חברי עדתו, אשר יוחזק במשטרה. על־פי דבר הסוכן ירשמו בו את כל הלידות והפטירות בעדה, כל הבקשות לדרכונים ולרשיונות־נישואים, ופעולות מיוחדות של העדה אשר יש להגישן לשער העליון או לאיזו מחלקה אחרת, חייבות להינתן בחותם המיוחד של בא־כוחו.

לביצוע רצוני הוצאו וניתנו כתב מלכותי זה שלי ופקודתי זו הנעלה מטעם לשכתי הקיסרית.

לפיכך תבצע אתה, השר הנקוב למעלה, בהתאם להסבּרים הניתנים, את הצו שלמעלה ככתבו־וכלשונו; פרט לכך שהואיל וגביית מס־הגולגולת ומתן הדרכונים כפופים לתקנות מיוחדות לא תעשה דבר כנגדם. לא תרשה לדרוש מהם דבר בתואנה של תשלומים והוצאות, לרשיונות־נישואים או לרישומים.

אתה תדאג לכך שבדומה לשאר העדות בממלכה הרי בכל ענייניהם ובכל העניינים הנוגעים לבתי־הקברות ולמקומות־התפילה שלהם יקבלו את כל ההקלות והסיועים הנדרשים. אתה לא תרשה לאיזו מן העדות האחרות להפריע באיזו דרך שהיא את זכויותיהם ואת ענייניהם הדתיים, ובקיצור – להפריע באיזה מובן שהוא באיזה מענייניהם, החילוניים או הדתיים, למען יוכלו לנהוג על־פי מנהגי אמונתם בבטחון.

ומצווה אתה שלא להרשות להצר את צעדיהם אף כהוא־זה בפרטים האלה, או באיזה פרטים זולתם, וכי יישמרו מנוחתם ובטחונם בתכלית תשומת־הלב וההתמדה. ובמקרה הצורך מורשים הם לפנות בנוגע לענייניהם על־ידי מיופה־הכוח שלהם אל השער העליון.

כאשר יובא רצוני זה הקיסרי לידיעתכם ולהערכתכם, תרשמו את הצו הזה הנעלה במחלקה הנאותה, ולמשמרת תתנוה, בידי הנתינים המוזכרים למעלה, ותדאגו לכך שתמיד ימולאו תנאיו במלוא משמעותם.

ככה ייוָדע לך הדבר, וכיבדת את חותמי המקודש!

נכתב בחודש מוחרם הקדוש, 1267 ה. (נובמבר 1850).

ניתן בעיר המוגנת קושטא.

מכתב מן הווזיר הגדול אל מחמט פחה, מושל צידון, בתאריך 6 באפריל 1852

ידיעות ברורות הגיעונו לאמור שכמה קאתולים שוכני נצרת התנפלו על שני אנשי־כהונה פרוטסטאנטים, וכי הללו לא יכלו להתגונן אף לא להשיב את השלום והמנוחה בכפר ההוא על כנם או לקיימם, כי המושל המקומי לא היה בידו אפילו איש־משטרה אחד:

והנה הוד־מעלתו הקיסרית רצונו שכל סוגי נתיניו, החיים בצל אפוטרופסותו, ייהנו בכל המובנים מתכלית הבטחון האישי ומוגנים במלוא מובן המלה:

על כן, הוד־מעלתך, לאחר שתבדוק את העובדות, תציב תיכף־ומיד בכפר המוזכר למעלה שוטרים במספר מספיק להבטחת שלומם של תושביו, וכהרף־עין יפעלו למצוא, לאסור ולהעניש את האנשים אשר העזו לעשות את הנבלה שעתה רמזנו עליה, למען תת אימה ופחד בשכמותם. ולתכלית הזאת הנה הפנינו את המכתב הזה להוד־מעלתך.

(חתום) מוצטפא רשיד

16 ג’ומאדא אל־אח’ר, 1268

פרק שביעי:השלטון התורכי בארץ־ישראל    🔗

סקרנו את הצדדים המתנצחים במישרים על שמירת המקומות הקדושים, וכדי להיטיב הבין את מצבה של הארץ בעת המאורעות שיסופרו להבא הבאנו בחשבון גם גורמים נוספים. הראשון לחשיבות בין אלה יהיה המימשל התורכי של ארץ־ישראל. ועתה הבה ניגש לתיאור מצבו של השלטון התורכי לפני 1856 ועד לאותה שנה. שלטון זה התנהל על־ידי מושל מקושטא, שעד לפתיחתה של מלחמת־קרים היתה לו רק דרגה של “מוּתֶצֶריף”, או פחה שסמלו שני זנבות־סוסים.

נהגו לכנותו “הפחה”. האיש הממוּנה עליו היה ה“ואלי” או ה“מוּשיר” של צידון, אשר לו שלושה זנבות־סוסים כסמל, שעתה הוא יושב בביירות אף כי לפני גירושם של המצרים ב־1840 היתה ירושלים כפופה לדמשק, בלי הבדל מי היה מושלה המקומי.

השלטון התורכי נהג למנות פחות למשך שנה אחת בלבד – ולהעבירם לאיזו כהונה אחרת בתום אותה תקופה. המינויים נקבעו בקושטא בחודש מרס. עד אז, כפי שכבר נאמר, היה הפחה הירושלמי בעל דרגת “מותצריף” בלבד, וסמלו שני זנבות־סוסים. אולם עתה, שלח לנו השלטון העותומאני פחה שהוא “מושיר”, שבתוקף יתרון דרגתו זכּאי היה לסמל של שלושה זנבות־סוסים – וכך נעשו ירושלים ומושלה שווים־במעלה לביירות ולמושיר שלה, שקודם־לכן היו פחות ירושלים ועכו כפופים לו. מאורע ללא תקדים היה זה לירושלים שיקום לה מוּשיר משלה. הוא היה, כרגיל, תורכי מקושטא, חפיז פחה שמו, והוא היה זקן חלוש בגופו עד מאד וכל מבוקשו רק להפיק הון רב ככל האפשר ממשרתו, כל עוד היא נמשכת. גילוֹ (אמרו עליו שהיה בן שמונים) וחלישותו עוררו את הבּריות לחשוב כי ממילא לא יאריך ימים.

הלבלרים, נושאי־המקטרת ושאר משַמשיו הרעבים והתלויים בו, שבאו עם אדונם, להוטים היו להעשיר לא פחות ממנו, ולפי שהיו צעירים ממנו היה לאל־ידם לפעול ביתר תוקף למטרה הזאת. אבל הפחה, אף בלי שייצא מן הסראיה שלו, היו לו הרבה אפשרויות לגלות את הפיקחות התורכית המניעה את הנזקקים לשלטון לחלות את פני שליטיהם בבקשיש. ובתחילה הקנתה לו דרגתו מידה של משקל והשפעה בארץ.

תיירים אירופים שבאמצעות הקונסוליות שלהם השיגו להם גישה, לצורך כלשהו, אל הסראיה, כלומר אל מעונו של הפחה, תמיד השתוממו למראה העליבות האביונית של אותו בניין ומשרתיו, כמו גם למראה הפשטות שבדרך ניהולם של העניינים שם, אלא אם כן אכן הזדמן להם כבר לפני כן לראות סראיות אחרות במחוזות אחרים, שהרי כולן דומות כמעט. הוד־מעלתו גופו הדיר עצמו מהוד ופאֵר, כי למה זה יוציא ממון על כגון אלה?

פקידיו היו לבושי סחבות. הבית נשׂכּר בדמי־שכירוּת, מעורער היה ביותר, וחדריו התחתונים שימשו כלא לפושעים, שלעתים קרובות נשמע קישקוש כבליהם וריחות מחליאים נדפו מן העבר ההוא. חדר־הקבּלה היה דל בריהוטו, ובימי אחדים מן הפחות נראו שׂקי־נייר תלויים על מסמרים סביב הקירות ובכל אחד מהם דו"חות כספיים או חליפת־מכתבים השייכת למקום ששמו כתוב עליו, אך ברבות הימים הועברו הללו לחדר אחר, בו היו הלבלרים שוקדים על עבודתם, תוך שהם יושבים בשיכּול־רגליים בתוך ערבוביה נהדרת של ניירות.

אולם מצב־הדברים הזה, מתישב היה עם רשמיות והתרפסוּת מופלגת מצד מזכירים וקצינים שבמקום ועם נימוסיוּת מזרחית מצד הוד־מעלתו כלפי נכרים. נראה כי בשנים האחרונות הוכנסו כמה שיפורים במה שנוגע לריהוט ולשיטה. אשר לארכיון של הפאשאליק היה לנו יסוד לחשוב שהוא לא הוחזק כלל בירושלים, שהרי כל פחה לקח עמו את הניירות הנוגעים לתקופת כהונתו שלו.

הפאשאליק נחלק לשלושת ה“סנג’אקים” (שפירושם המילולי “דגלים”), או המחוזות – ירושלים, נבלוס ועזה – לכל אחד מהם מושל אזרחי משלו (שבנבלוס ובעזה היה מכונה “מותסלים”, או בתורכית “קאימקאם”), מושל משלוֹ (קאדי) וגזבר משלו (ח’אזֶנדאר). חזקה היתה על הפחה שהוא מכהן תקופת שנה אחת, והקאדי שלוש שנים, אלא אם כן הועלה בדרגה למקום אחר בתוך תקופת כהונתו.

בלי ספק היתה כהונה קצרה זו של הפחה מכוונת לשמש רסן לשאפתנים העלולים לנצל את משרתם הרמה במחוזות מרוחקים מן הבירה ולהשתחרר מתלותם בשלטון המרכזי, כפי שאירע לעתים קרובות בזמנים שהיו.

אבל חסרונות קשים היו לה לשיטה. ברוב המקרים היה זה מן המפורסמות שפקידים אלה קונים את מינוייהם על־ידי מתן שוחד ושלמונים לגבוהים מהם, וכי עליהם לשלם סכומים גדולים. לכן הגיעו רובּם לכהונתם החדשה כשהם רעבים ומרוששים, ולכן היתה זו להם מטרה ראשונה־במעלה להעשיר מן הפּלך מהרה ככל אשר יוכלו בתקופת־הכהונה הקצרה שמונתה להם; וכורח זה חוזר־ונשנה מדי־פעם עם כל מינוי חדש.

החזר־הון זה אפשר להשיגו בדרכים שונות: כל הצדדים היו להוטים להתחרות על החסד והיתרונות הכרוכים בתפקידי־משנה תחת השליט החדש, ואם אך קטנה היתה ההכנסה החקלאית שנכנסה לאוצר של קושטא לא היה זה מפני שלא נגבּה מן האיכרים כל הסכום כולו אלא משום שהמוכסים והפחות קיבלו את חלקם ראשונה.

ושוב אי־אפשר היה לפחה זר, שעתה־זה הגיע מתורכיה ואף את הלשון המדוברת בחבל־הארץ שלו לא ידע, להשתלט על העניינים שם, או להכיר לדעת את צרכיהם של האוכלוסים, או אף את מצבם כמו שהוא. דבר זה לא היה מעלה ולא היה מוריד הרבה אילו היה לצדו אדם המפרש נאמנה את ההתרחשויות; אלא שהכל מעוניינים היו להוֹנוֹת את הפחה, תוך שהם שוקדים להשיג את מטרתם האישית או המשפחתית או הסיעתית.

חסר־ישע ביותר הוא כל פחה חדש שאינו מבין אלא תורכית והוא יודע כי תככים מקומיים אפשר אפילו שיביאו להעברתו בתוך השנה המוקצה לכהונתו; שכן תככים באים לא רק מצד האפנדים הערבים אלא גם מצד העדות התוססות של נוצרים מתחרים ותומכיהם האירופים.

אפילו היה פחה כזה חסר־פניות וסר־מרע, איך היה יכול להתמודד עם הקשיים האלה? אך הואיל והתורכים שמבּיניהם היו ממַנים פחוֹת בימים ההם לא היו חסרי־פניות גם לא סרים־מרע, הרי דווקה העובדה שרק לעתים רחוקות ארך שלטונם למעלה משנה אחת היה בה כדי להמתיק מעט את חומרת המצב. בין 1846 ל־1853 ראיתי במחוז שלנו ששה פחוֹת בזה אחר זה, ורק אחד מהם היתה לו איזו מן הסגולות שלדעתנו תהיינה נדרשות למשרתו.

השליט והנשלטים כאחד ראו בפחה ציפור־נוד בלבד, תכופות מדי ציפור־נוד טורפת; פעמים מפילה חתיתה, לעולם לא מכובּדת, ובדרך כלל מצד כל סיעה לסירוגים, עם שכל אחד מניח ליורשו, שימיו קצרים באותה מידה, את פגעיו של המקום שלא נמצאה להם תקנה.

דלותה של הממשלה התורכית היתה לעתים קרובות עילה לקשיים בניהולם של ענייני הציבור.

היו פיגורים בתשלום שכר לצבא לפי שלא היה ממון באוצר המדינה. לעתים קרובות היו פקידי־הממשלה אנוסים לחכּות זמן רב למשכורתם. מאותו טעם הוזנחו העבודות הציבוריות והשיפוצים הנחוצים. אי־אפשר היה לאגור מלאי וצידה בעונה הנכונה, ואם נאגרו נדחה התשלום בעדם.

ואף־על־פי־כן היתה הארץ פוריה – וסכומים גדולים הוטלו על האיכרים כמסים.

אבל הכסף לא מצא את דרכו אל אוצר השולטן. גובים באשי־בוֹזוּקים, מוכסים, ומושלים מקומיים או תורכיים בלעו חלק גדול ממנו.

אדם שהיו לו אפשרויות טובות ביותר להסתכלות כתב בעת ההיא: – “לשלטון התורכי אין כוח מוסרי, מצבו הצבאי והכספי נוטל ממנו כוח גשמי בארץ שבה גדול תקפו של היצר מתוקף התבונה, ובמקום שנראה כי הדת ודעת־הקהל, במידה שהיא קיימת, דומה שהן מפתחות את האיבה והמחלוקת יותר משהן מרסנות אותן”. ושוב הוא נוגע במומים חמורים יותר: – “ההתנהגות הפסולה של אנשי־השררה התורכיים שנשלחו לסוריה – חוסר החינוך והכשרון שלהם, בוּרוּתם הגמורה בדעת־הקהל – עקב אלה בלבד לא יצלחו למשול בארץ בלי מצָרים”.

מלים אלו נכתבו קודם למאורעות שיצרו מעמד של פחות בעלי־השכלה. הולמות היו בתכלית אותם אנשים שנשלחו למשול על ירושלים לפני מלחמת־קרים. הן נכתבו באותו מחוז עצמו שאחרי־כן זכה לשלטון מוכשר כל־כך בידי דאוד פחה (נוצרי), שליטושו הרב, נועם־הליכותיו והשכלתו המגוונת (כולל ידיעה יסודית בלשון ובספרות האנגלו־סקסיות) כה הרנינו את לבו של טריסטראם כאשר ביקר בלבנון עשרים שנה לאחר שנכתבו המלים שלמעלה, המתארות את סוג האנשים שהיו אז שליטי מחוזותיה של תורכיה.⁶⁸

כוח צבאי, סדירים ובלתי־סדירים – מסים

הניזאם, הוא הכוח הצבאי הסדיר לכל הפאשאליק, מנה גדוד אחד חיל־רגלים, בדרך־כלל פחות במספרו, שהיה מוצב בירושלים, ושבימים ההם פיקד עליו “בין־באשי”, שדרגתו שווה היתה למאיור אצלנו. מעולם לא היו לנו חיל־פרשים סדיר או ארטילריה כהלכתה, והניזאמים האלה לא היו תלויים בפיקוח הפּחה שלנו. אכן, יכול היה הבין־באשי להעמידם לרשותו, לאחר שהוגשה בקשה בכתב כדין, מאושרת בחתימותיהם של נושאי־משׂרה אחרים מן השלטון האזרחי, אם כדי להציגה לראוָה במועדים מיוחדים⁶⁹ ואם כדי לאיים על איכרים סוררים, אך לעולם לא לשם לחימה ממש – השירות הזה האחרון היה מצריך רשות מיוחדת לכל מקרה מסוים מאת ה“סרי־עַסכּר”, הוא המפקד־הראשי בדמשק. עד־מה שונה הדבר מן הפחות הישנים של אנאטוליה או יאנינה! כשהיו חייליהם יכולים לשיר –

מאז ימי הנביא לא ראה העולם

מצביא מפואר כמו עלי פחה!

כחצי תריסר אנשים במדי הניזאם, ועליהם סגן־קצין, שימשו את תותחי־הברזל על חומות המצודה למטחים של יריות־כבוד. האנשים האלה היו חיל־התותחנים שלנו.

ביולי שנה זו אנו מוצאים רק 120 חיילים סדירים בירושלים, כי היתר יצאו לחברון. אבל הכוח שעמד לרשות השלטון היה זה של ה“באשי־בוזוקים”, או “חווארה” (ככינוים בערבית), שבדין תיארו אותם כ“חיילים בלתי־סדירים ששׂכרם בלתי־סדיר” – פרשים בלא מדים, חבר מרעים ופורקי־עול; אלה עמדו תמיד לרשותו של הפחה, ועל־הרוב הועסקו במסירת הודעות על שירות לממשלה בקרב הערים או הכפרים, או במסירת צווי־זימון לשייכים, או בגביית המסים. מוצבים היו בערים הראשיות כדרוש.⁷⁰ תיירים וציירים היו מתענגים על חזותם הפראית והקבצנית של לבושי־סחבות אלה וחגורם, שאכן היו נושאים ציוריים לכתבי־עת או לאלבומים; ואם יזדמן למצייר, במלים או בקווים, לחזות בקצת ממהלכיהם הפשוטים, שעה שהם פועלים יחד כגוף אחד, הרי היו תיאוריו “כובשי־לב” פי־כמה במולדת.

אבל השיטה הרשלנית והמושחתת שבה נוהל אותו חיל־צבא, אף כי חלק כה גדול מפעולת השלטון היה תלוי בו, וכן הנזק שנגרם להכנסות האוצר עקב אזלת־ידו של חיל זה בהענשת האנשים האלה, או אף במיצוי הדין עמהם, כל אלה נעלמו מעינו של המסייר בארץ כבדרך אגב – אפשר היה רק לנחש את הדבר על־פי חזותם המרופטת.

מטילים היו על הפחה להעסיק במחוזו מספר מסוים של באשי־בוזוקים, לפי צורך המסיבות. ככל שנודע לי היה המספר הגדול ביותר בשירות, להלכה, 600; מספר זה חולק לארבע פלגות, וכל אחת מאלו פוצלה לעשר פלוגות, אבל רק לעתים רחוקות אפשר היה לכנס למעלה ממחצית מן המספר הכולל.

הואיל והקפיטנים (אגוֹת) קנו את דרגות הקצונה שלהם מדמשק או מקושטא, בתשלום שוחד במישרים, הרי היה עליהם להשיב להם את השקעתם. אלא ששכרם היה ירוד, כי כמעט כל זרועות השירות הצבאי פיגרו הרבה בתשלומי שׂכר; והאנשים האלה ניצלו אפשרויות, שחסרות היו לניזאם, להשיב את המגיע להם ברוחב־יד, בין בנגישות פראיות מן האיכרים ובין במעשי־מרמה בחשבונות הממשלתיים – והשיטה הזאת האחרונה, במיוחד בדרך הפחתת מספרם של המועסקים, תוך כדי נטילת מלוא השׂכר והמנות מן האוצר המקומי, היתה שכיחה מאד, ומאחר שהאנשים היו פזורים ומפוזרים לא קל היה לגלות את ההונאה.

במקרים הנדירים שבהם קרא הפחה את הבאשי־בוזוקים לשם בקורת, או במקרה שזימן אותם למילוי חובה פתאומית, לא היה דבר קל יותר לקפיטנים מלשכור את ההשלמה הנחוצה לזמן־מה מקרב אותם מובטלים המורגלים בהוללות, התלושים והמשוטטים בכה־ובכה – האגא ידע היכן למצוא אותם. הללו יכלו להיות בחורים רעבים־למחצה בני שש־עשרה, או זקנים מצומקים – אחת היא לאיש ולצרכּו; לא היה צורך במדים, כל סוס כחוש ומזה־רעב טוב היה לשימוש, וכן כל סוג נשק שאפשר להציגו לראוָה ממרחק, כגון צמד אקדחים ישנים, או אחד בלבד, או רובה חלוד – חלוד כדי־כך שהכידון שבקצהו, אם היה, אי־אפשר היה להתיקו ממנו; או רומח, שידיתו הארוכה והשבורה מהודקת בחבל. דומה היה כי היה רק כלי־נשק אחד שאי־אפשר־בלעדיו והוא החרב – הסיִף המעוקם של המזרח.

השלמוֹת מסוג זה פעמים לא היה להן סוס ברגע שהוזעקו, שכּן מאז הועסקו באחרונה מכרו אותו, או נתנוהו בעבוֹט, או הפסידוהו במשחק־קלפים. במקרה אשר כזה היה האגא מעמיד לו סוס בתשלום שינוכּה מן השֹכר, שעלוב היה גם כאשר שולם. אך מה היה השׂכר שקיבלו אפילו האנשים הטובים ביותר, ברנשים בריאי־אוּלם, שבגדים חמים להם, סוס טוב וכלי־נשק נאים למדי משלהם, כי היו גם אחדים כאלה?

המשכורת המלאה שהקצתה הממשלה היתה שבעים־וחמישה פיאסטר בחודש (אז כשנים־עשר שילינג וששה פנס) עם חמישה־עשר כיכר לחם־שעורים משוּקץ בטיבו בשבוע, שחולקו מיום־ששי עד יום־ששי. מתוך ההקצבה הזאת היה החייל צריך להביא את סוסו שלו, לרבּות אוכּף ורסן, פרסות, ילקוט־אף ושׂקיים; אבל מחסני הממשלה סיפקו את השׂעורים לסוס (שיבולת־שועל אינה ידועה במזרח). כלום יכול היה האיש לחיות על אלה? לא ולא – ואכן לא חי עליהם; ואף־על־פי־כן היתה חווארה כהלכתה מיטיבה לבה במגדנות. אבל איך נעשה הדבר?

האיש נשלח (בדרך־כלל הלכו שלושה או ארבעה יחדיו) לאיזה כפר ובידו איגרת מטעם הממשלה – אולי צו־עיקול, דבר שכיח למדי. בבואו שמה להתאכסן, הבריות, השרויים באימה ופחד, פרי נסיון העבר, נָסים על נפשם, אכל אם נבצר מהם הדבר הרי הם באים לקראתו, מסייעים לאדון לרדת מעל סוסו, מכניסים את סוסו למקום הטוב ביותר המצוי אצלם, מושיבים אותו בבית הטוב ביותר, אוספים את הכרים הטובים ביותר כדי לעשותם דיוואן למנוחתו, ובחפזון גדול הם מביאים את מיטב המאכלים שאפשר להשיגם – כגון עופות, אליית־כבש (זו הלִייה משיבת־הנפש), וביצים טריות; וכן גם פירות לפי העונה, כגון ענבים, אבטיחים צהובים או רימונים; ואם נוצרי הוא הכפר, או קרוב לזה, משיגים לו כוהל ראקי למשקה – כך מכבדים את החבורה כולה, והללו רואים עולמם בחייהם. האורחים מעשנים את מקטרותיהם, מכנים איש את רעהו בשם אגא, וככל שיארכו הימים כך ירבו להיטיב את לבם חינם.

בצאתם, משהוסדר העניין, ממלאים הקרבנות המסכנים את הכיסים והשקיים של אנשי האגא לדרך. מן השמועה ידועים לי מקרים שבהם הגיעו הנוכלים המורשים האלה לכפר, עמוסים כל טוב מן התחנה בה ביקרו באחרונה, וכאשר הביאו האומללים את מיטב מעדניהם בעטו בפילאף המובחר ההוא, או בטָלֶה שנצלָה תמים, והטיחום ארצה תוך שהם תובעים סכום־כסף כפי ראות־עיניהם תמורתו, ואחר־כך אכלו מה שהביאו עמהם בשׂקיים שלהם.

אכן רשאים היו הבריות להתירא מבואם של שליחים אשר כאלה, ועצם הילתה של האימה שפינתה את הדרך לפניהם היתה נשק שכוחו גדול יותר מזה של כל מיפגן צבאי שיכלו לערוך. והיה אם יתגלגלו הדברים משום־מה ושמעו הפחה ומועצתו על המעשים האלה תתקבל התלונה כדת וכדין, ובתורכית מתוקה כדבש יישאֵל הקפיטן אם לא הרעו הפלאחים גסי־הרוח לאנשיו; או־אז, בהצדעה רבת־חן, יבטיח לחקור במתרחש; אך אוי לו למקום שממנו באה ההאשמה, ומה־גם שלעתים קרובות היו החוטאים זרים בארץ – בּוֹסנים או כוּרדים חסרי־רחמים.

אנשי החווארה הללו היתה להם לפעמים תעסוקה אחרת, כגון ליווי תיירים אירופים המשלמים ומאכילים בעין יפה, מחוץ לתחבולות הסחיטה הרבות מספור המותרות, על־פי מנהגי אסיה, כלפי הילידים. הם לא התחשבו הרבה בקציניהם; כל אחד קרא לחברו אגא, וכך נקרא בפי חברו, אלא אם כן היה האגא האמיתי במקום; וכולם כאחד חפשים היו בכל יום ובכל שעה לעזוב את השירות – שהרי לא היתה תקופה מוגדרת של גיוס, ולכן לא יכול להיות פשע הקרוי עריקה. הכשרתם הצבאית היתה זעומה למדי, והם אומנו כמעט רק לעבור משורות סגורות לפתוחות, או להתפזר לכל רוח כחגבים, ואחרי־כן להתכנס למתן אות, אף כי בעת הצורך ודאי אפשר להפליא לעשות במעברים אלה, אלא שאנחנו לא חזינו בזאת מעולם. עם זאת ידעו האנשים לחקוֹת זה את זה במנהג הרכיבה על־פי הסגנון המיוחד להם, ובזריקת הג’ריד (חנית) ותפיסתו.

שכחתי כמעט להזכיר את נגינתם הצבאית היחידה, לאמור צמד תופי־דוּד זעירים, שכל אחד מהם גדול אולי קצת יותר מספר אנגלי של פת־שחרית, שמכים בו ברצועות־עור קצרות בעוד המתופף מחזיק ברסן סוסו בין שיניו; לא מתופף אחד בלבד אשר כזה היה נמצא בכל פלוגה, והנגינה הזאת הודיעה לכל כפר או עיר מראש על התקרבותם; לכלים האלה הם קוראים טרוֹמפֶטה; ביישוב הערבי הם קרויים טוּבּלֶה (עיוות של המלה התורכית טאבוּל, תוף), אבל האירופים קוראים להם בפשטות טוֹם־טוֹם, משל כאילו היו שייכים לפראי־אדם אפריקאים סתם. אולם הרושם היה פראי ואפילו מסעיר כאשר נשמע ממרחק בין ההרים.

הארכנו בדברים על הבאשי־בוזוקים למעלה ממה שהיה בכוונתנו, מתוך שראינו לפנינו את חשיבותו המיוחדת של אותו חיִל בהפעלת המנגנון של השלטון בכל רחבי הארץ. האספסוף מעתיר לפעמים לעג וכינויי־גנאי על הסדירים של הניזאם; אבל אין איש מרהיב עוז להתחצף כלפי באשי־בוֹזוּק־עַסכּרי. אנשי הניזאם אין פגיעתם רעה מחוץ לחומות העיר, אבל האחרים מצויים בכל מקום והם מכירים את הארץ.⁷¹

בטרם נעזוב את הנושא הזה ראוי לנו להעיר שעל־פי התנזימאת של הממלכה אסור להעסיק אנשי־צבא בגביית מסים; אבל על־פי פירושם של השלטונות המלה צבא משמעה הניזאם, וכאשר מעסיקים את הבאשי־בוזוקים בשירות זה, רק אוכפים הם את תשלום פיגורי־המס בכל האמצעים, וספק אם נמנעים הם מלפעול בחוזק־יד ובנשק.

המסים בארץ־ישראל לא היו מעיקים כאשר נשארו בגבולות החוק, וסעיפם העיקרי מתבטא במעשר היבול של השולטן ובתגמול הצבאי בעד פטור מעבודת־הצבא, ז.א. ה“מאל־מירי” וה“מאל־עסכּרי”.

הללו חוּדשוּ ונקבעו בתקופת הכיבוש המצרי, ויש לפני העתק בדוק ומהימן של השומה הרשומה לכל מקום בגבולות הפאשאליק; אך מאז חזרו התורכים מעולם לא טרחו להתאים את השומה לתנאים המשתנים של התקופה; התוצאה היתה מידה מחרידה של אי־שוויון בנטל, וכמה מקומות שעשו חיִל במשך עשרים או עשרים־וחמש שנה עודם נישוֹמים כבזמן שהיו בשפל־המדרגה ואילו אחרים חויבו במסים כבדים אף שכמעט נשַמוּ מיושביהם עקב פשיטותיהם של ערבים פראים, דבר שלא היה כמותו תחת שלטונם החזק של המצרים, כאשר תוקנה השומה בפעם האחרונה.

היו מסים קטנים שמעט־מעט גדל מספרם, כגון ה“ג’לבּ” על הבהמות וה“דַמגָה” על חותמות – אלה האחרונים הוטלו בפיקחות על חייטים וסנדלרים, שלא הורשו למכור סחורות חדשות בלא שיטביע הגובה חותם בחפצים, לבד מדמי־המכס שמשלמים בנמלים, שלא היו מופרזים; אך כל אלה מחייבים השגחה־ביושר בין הפקידים, והשגחה כזאת לא היתה.

ירושלים העיר היתה פטורה מעבודת־הצבא, לפי שהיא אחת משלוש הערים הקדושות למוחמדנים, ולפיכך פטורה היא אפילו מתשלומי־פטוֹר; אך הנוצרים שם ראו עצמם מקופחים לפי שאוּלצו לשלם דמי־המרה בעד עבודת הצבא, אשר הם עצמם לא הורשו לשרת בו, לא שם ולא במקומות אחרים. פיצוי דל היה זה בשבילם ברחבי הארץ כולם ששיחררום מן החרפה של מס־הגולגולת הצבאי (ח’רג') באשר חויבו בתשלום גדול יותר בשם אחר. אך מצד שני היה סכום המס הזה קטן, והנוצרים בשום־פנים לא רצו להיעשות חיילים.

כמה מסים ומכסים נגבּים היו בשערי ירושלים, אם לא שולמו כבר קודם בנמל יפו – כי יפו היא נמלה של ירושלים, מהלך שלושים־וחמש פרסה בדרך הרגילה.

אולם יפו אין לומר עליה שנמל יש לה כדת־וכדין, אף־על־פי שסחר ימי לא קטן מתנהל שם. אניות אנגליות ואחרות באות שמה לטעון דגן. ידוע היה לנו שפעם עגנו שם בעת־ובעונה־אחת שלושה כלי־שיִט אנגליים ואחד מַלטזי שטענו דגן – חטים, דורה ושומשום – מחוץ לאניית ברזל בת 300 טונה (גם היא אנגלית) שטענה דגן לקוֹרק ופוּלמאוּת, וספינה נורווגית טענה דגן לאירלנד באותו שבוע עצמו.

נבנו בתי־חרושת לסבון, מחסני שמן ובתים, והאבנים הובאו בדרך הים מהריסות קיסריה ועתלית העתיקות. יש גם יצוא של שמן־זית, והתישבו שם גרמנים אף אירופים אחרים ואמריקאים על־מנת לעסוק במסחר ובחקלאות.⁷²

ירושלים מרכולתה מועטה ומסחר אין בה. המרכולת מצטמצמת בעיסקותיהם של מספקי הצרכים, לא דווקה צרכי התושבים (כי התושבים המזרחיים יש להם מעט צרכים מוחלטים שאינם מתמלאים מתנובת האיזור הסמוך ממש) אלא צרכיהם של עולי־הרגל הנוצריים והמתישבים האירופים, סחורות אירופיות מובאות העירה בכמויות הגדלות־והולכות משנה לשנה.

החרושת היחידה בירושלים היא חרושת הסבון, ששמן־זית ונתר, שניהם מתוצרת המקום, הם החמרים הנחוצים לו. הסבון נשלח בעיקר למצרים.

אך אם גם אין ירושלים מרכז למסחר, הרי בכל שנה מוזרם סכום־כסף עצום מאירופה לעיר. אולם אין כסף יוצא מכאן – חוץ מאשר לאוצר התורכי, כמובן, ומחוץ לסכום הקטן־ביחס הדרוש למסחר. חלק־הארי מן הכסף המגיע מוזרם על־ידי הצליינים לגנזי המנזרים הנוצריים הגדולים, ושם הוא נשאר.

מטבעות כל האומות היו מהלכות בירושלים, ועודן מהלכות שם. קצת נבע הדבר מן העובדה שעולי־רגל בני כל האומות הביאו עמהם סכומים גדולים פחות או יותר במזומנים – מה שחסכו כל ימי־חייהם לצרכי העליה־לרגל. יתר על כן, הואיל ובעת ההיא לא היו בנקים ולא היה מסחר ראוי־לשמו היו משלמים בדרך־כלל במזומנים למנזרים, לשלטון ולאירופים.

למטבעות השונות היה ערך משתנה, מזמן לזמן, וכל אחת מהן היה לה שוֹוי אחר בערים ובכפרים שונים. בירושלים היה השוֹוי הממשלתי, שבדרך־כלל היה מפוחת על־פי צו לערך בזמן שהיה צריך לגבות את המסים לאוצר הממלכה. היה גם שוֹוי הסוחר או התגר, והשוֹוי המקובל בשווקים. חוץ מזה היו הבדלים שסיבתם בקלוּת המשקל ובטעמים אחרים. בילבול והפסד למכביר נגרמו על־ידי כל מקורות המבוכה האלה בעסקות־ממון ובענייני־יומיום.

בתי־דין ועשיית משפט

עכשיו אנו עוברים לעשיית המשפט בבתי־הדין.

כל עיר יש לה שופט, יליד־הארץ (חוץ מאשר בירושלים), הפוסק במשפטים על־פי עקרונות הקוראן ומפרשיו, כמידת בקיאותו בהם. השופטים הזוטרים האלה מתמנים על־ידי הקאדי של הבירה הסמוכה, שהוא עצמו מקבל מינויו מקנַת־כסף מקושטא לתקופה של שלש שנים, בשער העולה מן המינוי הנמוך ביותר ועד לגבוה ביותר, שהוא בגדאד – וירושלים תופסת מקום גבוה למדי בסולם.

בית־דינו של הקאדי קרוי “מַחכּמה”, והשופט מקבל תשלום בשיעור שלושה אחוזים מערך התביעות שבהן יפסוק והמשלם הוא מי שזוכה בדינו. אולם כיום הקאדים מתלוננים על כך ששכרם פוחת במידה ניכרת בגלל הקמתם של בתי הדין העירוניים, הקרויים “מֶג’ליס”, ואפילו בגלל בתי־הדין הקונסולאריים, שלעתים קרובות מובאים לפניהם משפטים מעורבים. אולם עניינים שבדת המוסלמית, וענייני ירושה או מקרקעים, בהכרח יובאו אל המַחכּמה.

הקאדים האלה ובתי־דינם מפורסמים לגנאי, וכך היו תמיד (ראה פה־ושם באגדות “אלף לילה ולילה”, וכן בשאר מקומות), בשל ריבוי השלמונים, הקנאה, משוא־הפנים, התערבותם של בעלי־פניוֹת וכיו"ב.

קניית עדות־שקר מאנשים הממתינים בפתח כדי להישבע לשווא, ולו גם בעד תשלום של מה־בכך, היא מעשה שכיח ביותר; ומגרעותיו של הקאדי מוסיפות פלפל לשיחתם של יושבי־קרנות, או לשירים וסיפורים בבתי־הקפה: עד כדי כך שאצל הנוצרים, שלפעמים יבוֹא בשר־חזיר אל פיהם, ראשו של החזיר, כאשר יובא אל השולחן, מכוּנה דרך־ליגלוג בשם “ראש־הקאדי”. לא ייפלא איפוא שהילידים מעדיפים לפנות אל המג’ליס המקומי, חרף כל ליקוייו, שרבים הם, או, כאשר יש מקום לכך, אל אחד הקונסולים האירופים.

מחוץ לקאדי יש פקיד קבוע יותר של המשפט המוחמדני שאינו תלוי כל־עיקר בשופט, והוא קרוי מופתי. אין לו בית־דין, ובעיקר הוא שופט־יועץ היושב בביתו. לעתים קרובות הוא בן־המקום, והוא מתמנה בקושטא על־פי המלצתו של המושל. אנשים עשויים להזדקק אליו, ובעניינים התלויים בספק ישלח אליו אפילו הקאדי פיסת נייר מבית־המשפט. בכל מקרה של נטילת עצה שואלים רק לחוק המופשט, בלי לציין את הצדדים הנוגעים בדבר – ובתיאור המקרה משתמשים בשמות בדויים (בדרך־כלל זַיד ועוֹמר), מנהג דומה מעט לצווי בית־המשפט אצלנו שהיו מוּצאים בעבר על שם ג’ון דוֹ וריצ’ארד דוֹ, או כשם שהיהודים בעסקיהם נזקקים לשמות ראובן ושמעון, על־פי ספר בראשית מח, 5.

תשובתו של המופתי היא ה“פתוָה”, שאין הוא דורש בעדה תשלום נקוב אלא תחת זאת הוא מקבל מתנה – אכן, אי־אפשר לקבוע תשלום הולם בעד עניין בלתי־ידוע. אחד המופתים חי בירושלים שנים רבות והוא היה איש צדיק וישר.

אלו דרכי המוחמדנים בנוהל המשפטי. העקרון של חבר מושבעים אינו ידוע בחוקיהם.

עדותו של נוצרי לא יכלה להתקבל בבתי־הדין המוסלמיים שבראשם עומד הקאדי. להלכה היה אותו בית־דין בית־דין של צדק, הנקבע על־פי הסמכות האלוהית, שממנה יצאו חוקי הקוראן הנהוגים בהם.

כדי לשמור על טוהר העדויות שמותר לקבּלן צריך היה ש“כופרים” – שלפי תורה זו הם בהכרח עדים בלתי־מהימנים – לא יוכלו למסור עדות חוקית. מכאן האיסור על קבלת עדותם של נוצרים. כל כמה שהיתה זו תורה מתקבלת על הדעת, היה אי־הצדק כלפי שאינם־מוסלמים נראֶה בעליל. במקרים רבים נבצר היה מנוצרים למצוא שני עדים מוסלמים, ובחיי־המעשה נמצאו עדים מוסלמים אויבים לנוצרים. איך אפשר היה אפוא להשיג צדק לנוצרים ולשאינם מוסלמים? מי שיכול להבין באיזה מחיר יעלה הדבר לבן נאמן לכנסיה של רומא להודות בשינוי כלשהו במרותו של האפיפיור כממלא־מקומו של ישוע הנוצרי, ובאיזה מחיר יעלה הדבר לרוסי אדוק להניח שתוכל סמכות כלשהי, בין של קודש ובין של חול, לחלוק על רצונו של האוטוקראט שהוא בעיניו המשנה־למלך הארצי לאלוהים – יקום איש כזה ויאמוד את הקושי בהשגת מוסלמי קנאי ונלהב בירושלים – העיר הקדושה שאחרי מכּה ומדינה – שיעלה על דעתו איזו סמכות או מרות, חמרית או מוסרית, הצריכה לבטל את מרותו הדתית של הקאדי, או של שופט המתמנה על־ידי השליט העליון המוסלמי בקושטא, כל עוד אותו שליט ניצב לפניו ככליף, או ראש דתו, דת־האמת היחידה! הקושי היה גדול יותר בירושלים עיר־הקודש – שאליה, לפי האמונה המוסלמית, מוחמד ואדוננו ישוע הנוצרי עתידים לשוב ביום־המשפט וביום נצחונו הסופי של האִסלאם – כאשר תתקיים אותה גזירה האמורה לתת קודם־לכן בכורה קצרת־ימים לנוצרים. ואף־על־פי־כן נמצאה דרך להתגבר על הקושי הזה הגדול. בית־הדין של הקאדי אי־אפשר היה לשנותו בעיקר מהותו, גם לא בעקרונות־היסוד שלפיהם הוציא משפט. אך אפשר היה להקים בתי־דין אחרים. בירושלים, כמו מחוצה לה, היה מג’ליס, או מועצת־דיונים של נכבדים, ולהם ניתנו תפקידים שיפוטיים־למחצה בעניינים הנוגעים לשאינם־מוסלמים. הפחה, או המושל, ישב ראש בבתי־הדין האזרחיים האלה.

במהלך המאורעות, שזוֹרז על־ידי לחץ מבחוץ, פותחו המועצות האלו ונעשו בתי־דין עירוניים של הנכבדים (אַעיאן), שקמו בכל עיר או מחוז, והם מעניקים לאחוז קטן מן הלא־מוסלמים (שכולם חייבים להיות נתינים תורכים) חלק־מה בשיפוט בשאלות מסחריות, או בעניינים של שפיטה מעורבת. בתקופה בה אנו מדברים היה רק בית־דין אחד כזה בירושלים, שהיה קרוי המג’ליס (מושב) בה"א־הידיעה, והוא מילא תפקידים של שופט וחבר־מושבעים כאחד בפסיקת דינים על־פי רוב־דעות. השעה לא הגיעה אז להפרדת התפקידים למג’ליס־לפלילים, מג’ליס־מסחרי, מג’ליס־לחקירה־ראשונה, ולבסוף המג’ליס־הגדול. לכל בתי־המשפט האלה כאשר אמנם הוקמו, יכלו פקידי הקונסוליות להיכנס בתורת מאשימים או מליצי יושר מטעם לקוֹחוֹתיהם. בתי־הדין השונים האלה קמו בהדרגה ובהתאם לחוקים החדשים, שהוצאו מזמן לזמן ובסופו של דבר קובּצו בקובץ־חוקים של המשפט החילוני, להבדיל ממשפט־הקודש (הקוראני).

תיקונים ניכרים חייבים עוד לבוא, בפרט באופי המוסרי של היישוב בכללו ושל המעמדות העליונים, קודם שאפשר יהיה להשוות בכלל את בתי־הדין האלה לבתי־הדין הנוצריים באירופה. אפילו החברים הנוצרים ילידי־הארץ הם עצמם יוצרכו לעמוד על הזכויות המתחייבות ממשׂרתם, ולא להשלים באימה ופחד עם גזרי־דין של עוול על־פי מצוותם של החברים המוסלמים, כמו שקורה עד עצם היום הזה. קטן הוא אחוז הנוצרים והיהודים בכל מג’ליס.⁷³

בהמשך נושא זה ראוי לציין כי התאגדות מלוכדת של משפחות ערביות, שאינה מוכּרת על־ידי החוק אלא שמרובּה השפעתה בתוקף מעמדה, חמסה לה את כל המשרות העירוניות. אנשים אלה היו ברובּם צאצאי כובשיה הראשונים של הארץ במאה השביעית לספירתנו. אחדים מהם מחזיקים במשׂרות־מוֹרשה שהוענקו למשפחותיהם על־ידי הכליף עומר, כדוגמת מוחמד דנף ב“חָרָם”, מוחמד דרוויש בקבר־דוד, ועוד אחד בשער של כנסיית הקבר הקדוש. אחריהם באים בני משפחת ח’אלדי ובני משפחת וָפא (מחוץ למשפחות שייחוסן נכבד פחות, כגון בית עסָלי), המתכבדים כולם בתואר אפנדי (כינוי תורכי), או בנוסחם שלהם “אַעיאן”, ז.א. מסייעים. אלה הם אצולתה של ירושלים.

רוב המשפחות האלו יש להן מקרקעים הקשורים במילוי תפקידיהם, שהודות להם אי־אלה כפרים או קבוצות של כפרים משועבדים להן למעשה ותמורת זה זוכים האיכרים לטובות־הנאה מכוח המלצתם של האפנדים הללו במועצות העירוניות. ממקורות כאלה מקבלים האפנדים אספקה שנתית לבית – בתבואה, פירות, עופות, כבשים, חמאה ושמן.

אך שפרה גם שפרה נחלתם של אנשי החוג הפנימי שמתוך נוהג ממושך, או בזכות כשרונות מיוחדים, נעשו עורכי־הדין המוכּרים למנזרים הנוצריים הגדולים יותר, כי התשלומים המופקים בדרך זו נדיבים הם במידה מופלגת.

משפחות המעמד הקבוע הזה מתחתנות אך־ורק זו עם זו, ועלינו להקפיד להבדיל בינן לבין קומץ הפקידים התורכיים הארעיים, שמבּחינה טכנית הם “השלטון” וישיבתם חטופה כל־כך עד שלעתים קרובות הם משאירים את משפחותיהם בקושטא, וקצרה ידם למשול כהלכה כנגד ידיעת־המקום והאחדות הקיבוצית של האַעיאן הערבים האלה או בלעדיהן, ואכן כמה וכמה פחות הוצרכו להתיחס אליהם ביראת־כבוד.

עדת היהודים ילידי־הארץ רשאית לקיים “בית־דין” משלה בעניינים אזרחיים ודתיים; והרב הראשי שלהם הוא בדרך־כלל פקיד מוכּר, בתורת דיין ראשי לעדה, תמורת תשלום גדול לשער העליון, כאשר קוּפת עדתו יכולה לעמוד בכך. בגבולות ידועים מורשה בית־דין זה לבצע את גזרי־הדין שלו. אך מכל הבחינות המשפטיות היהודים האירופים נחשבים אירופים בלי שים לב לדת.

דברים הרבה שנראו לנו, האירופים, תמוהים בשלטונה של הארץ נבעו מרעיונות מושרשים ומסורתיים המיוחדים למזרח.

למשל, היעדר ההרגשה שגנב יש להענישו בשל פשע הגניבה (נגד הציבור), לבד מזה שעליו להשיב את הרכוש הגנוב (בתוספת קנס, אם נחתך הדין בכּפר על־פי חוקי־המקרקעים).

כאשר עירער אירופי בפני בית־דין תורכי באמצעות הקונסול שלו הואשם העבריין, ולאחר זמן רב פחות או יותר נאסר. המועצה (לאחר בירור) מצאה אותו אשם. לאחר עיכוב ממושך והשבת השוֹוי – תכופות בתשלומים־לשיעורים – הוצא לחפשי, והשלטונות התפארו כי היטיבו להעניש את העבריין.

ואולם קו נוהל זה היתה לו השפעה מרתיעה: התמדתם של האירופים במיצוי הדין יש לה תמיד השפעה מוסרית טובה. מצד שני, הרי הפושע לא די שנענש במעצר בבית־האסורים עד להשבת הגזילה, אלא גם מצא, להפסדו, כי יש לשלם שלמונים (או תשלום) לכל פקיד ממשלתי, עד לפחות שבּשוטרים, בטרם יוכל לקוות לצאת לחפשי.

אבדן החירות ביש היה; הפסד הממון, בדרך־כלל מאיזה מטמון שלא הושג בדרך־הישר, היה ביש הרבה יותר; ומי שהתנסה באלה נזהר שלא להסתכן בפורענויות מעין אלו להבא. אולם מתוך כך הגניבה היא בבחינת עוול מוסרי שמעלימים עין ממנו, כמוהו כרצח, הנחשב עבירה אישית פרטית שעליה יש לכפּר בתשלום ממון לקרובים (אלא אם כך הם תובעים כפרה בדם). לפיכך אין רואים ברצח עבירה נגד המדינה; אין בו משום פגיעה בטובת הכלל.

היה פעם מעשה של פריצה ורצח בכפר ליפתא; הפושעים הובאו לדין, ועל־פי הראָיות הברורות ביותר חויבו בדינם: לא נשאר כל ספק בנושא. אבל הפחה החזיקם כבולים באזיקים בסאראיה, בלי עונש נוסף, לא הוצאה־להורג ולא עבודת־פרך. מה היתה סיבת “העיכוב”? “שהרי”, אמר הוד־מעלתו, “אם אפטר מהם הרי לעולם לא נגלה היכן הסתירו את הכסף שנגנב”. והפחה פעל בהתאם לדעת־הקהל!

מקור נוסף לחולשה בשיטת המימשל התורכית טמון היה בצדק־שלכאורה, המבוסס על עקרונות האסלאם, שלא לפסוק עונש לשום איש אלא אם כן הואשם והוכחה אשמתו. דבר זה הונהג לא מכבר.

במשטרים קודמים, בהתאמה גמורה עם עקרונות המשפט כפי שהובאו לאוכלוסיה, היה העוון של שוד־דרכים נפקד על הכפר הסמוך ביותר, או על המחוז שנחשב אחראי בפועל־ממש לבטחון סביבתו שלו ולהתנהגותם הטובה של יושביו. עכשיו שהשתנה כל זה, אין עוד מקום להענשה מסוג זה; התורכים נרפים הם מכדי לחקור־ולדרוש, אך הם אומרים למתלונן, “אתה מצא את העבריין והביאהו אלינו, ותראה איך נעניש אותו”.

למעשה, אין כל חידוש באמירה שחוקים שהם טובים במצב חברתי אחד, בארץ אחת, עלולים להניב רעה מוחלטת במסגרת אחרת של מסיבות ומוסר.

מקום שם אפשר למצוא מוסר מצפוני בריא בקרב העם, עם עשיית משפט דרוּכה ומכובדת בקרב השליטים, שם אחריות אישית בלבד היא דבר צודק והוגן.

אך במקום שהארץ חציה מדבר־שממה, בני־העם ערוכים סייעות־סייעות או דתות־דתות המנוגדות זו לזו, השלטון הססני ושבועת־השקר שכיחה כלחם־יומיום, שם הכרח היה בתהליך ממושך של הכשרת הקרקע בטרם יותן לסַגל לארץ במלוא המידה את שיטת השיפוט האירופית.

אולם חרף כל ליקוייהן, יש לומר שהתקנות מקושטא הן ברכה לתושבים. טובות הן עתה הרבה יותר משהיו החוקים המקוריים של שנים־עשר הלוחות לרומאים; ואף־על־פי־כן הרומאים נחשבים האומה הגדולה ביותר של ימי־הקדם המצטיינת בתורת־המשפטים.

ארץ־ישראל ותורכיה בכלל התקדמו במידה רבה לעומת המצב המופקר־להחריד של המימשל, שעדיין לא נמחה מזכרונם של החיים עמנו כיום.

תוספת של העורכת לפרק השביעי    🔗

כל כמה שמוזר יהיה הדבר לאזניהם של אירופים, בכל־זאת אמת היא שהחוקים שלפיהם משלו בארץ־ישראל (ובתורכיה בכללותה) מצוינים הם כשלעצמם. הם מבוססים על עקרונות הצדק ואהבת־הבריות: צדק למאמינים האמיתיים ביתר־ייחוד, אהבת־הבריות לכּל.

אבל הקושי היה להנהיגם בצדק. עם זאת, יכול היה הדבר להיעשות, אף גם נעשה כל־אימת שהיתה לאירופים נגיעה בדבר.

אם טרח הקונסול ללמוד ולהבין את החוקים והנוהגים של העיר והכפר; אם היה עירני, חרוץ ותקיף; אם ידוע היה שהממונים עליו בממשלתו שלו, בתורכיה ובלונדון, תומכים בו בלי משוא־פנים, תמיד ייחסו אנשי־השררה הילידים והתורכים משקל לפניותיו.

הם תמיד הקשיבו לאדם היודע להתמיד בשלו בשקט ובסבלנות בלי לצאת מגדרו. משעה שהבינו כי לא תחדלנה בקשות ופניות עד אשר ייעשה משפט, שלא ייתכן להתיש את הקונסול, או לזרות אבק בעיניו באשר לחוק או לעובדה, נכנעו, וכך אירע הדבר כי, משעה שהתבססו המוניטין של התמדה עקשנית, מצאו השלטונות ונוכחו לדעת כי יחסכו תלאָה מעצמם אם ייענו לקונסול בתחילה ולא בסוף; ואז גמרו אומר שלמעשה קל יותר לתקון את המעוות במהירות מאשר לשאת בטרדותיה של תובענות עקשנית, אם גם בעלת דרך־ארץ.

בעוד תהליך זה נמשך ומתמיד שנה אחר שנה התפתחה יוקרה מסוימת סביב הקונסוליה הבריטית, ובזה אחר זה למדו פחוות להבין כי הדרך הפשוטה והטובה ביותר היא לטפל בעניין מיד, לעשות זאת היטב, ובכך להבטיח שקט ונחת לעצמם.

המזרחיים היו אומרים כי אין דבר הפועל עליהם יותר מן ההיעדר הגמור של הטלת־אימים ורברבנות – בפני התקיפות השקטה והסבלנית לא יכלו לעמוד.

אשר לפחות וליחסם אל נתיני השולטן, מוסלמים ונוצרים כאחד, הרי היה כאן עוד רסן שמעולם לא ידעוהו קודם־לכן. דעת־הקהל לא היתה ולא יכלה להיות בארץ מזרחית שאין לה עתונים, אסיפות פומביות, או קשר לעולם החיצון, ארץ שעד כה משל בה שלטון־עריצים, הגם שהומתק במידה רבה כמו בארץ־ישראל, בזכות המשקל שהוענק, לשם נוחות, לראשיהם הילידים של מחוזות, משפחות או שבטים, שהיו למעשה המושלים בארץ תחת הפחה התורכי; ולראשי העדות הדתיות בערים, שנותרו למשול איש־איש בעדתו ולשאת באחריות לה.

אך כאשר התישבו בקרבם אירופים, שנהנו מזכויות וחסינויות על פי חוזים, התברר כי יותן להשתמש ברסן שהוא בגדר תחליף מצוין לדעת־קהל, וכי רסן זה שימש בתוקף ובהצלחה יותר ויותר.

שימושו של רסן זה גבר בהדרגה ובכוח המסיבות. פקידים תורכים גילו שכל־אימת שסרחו, כל־אימת שעברו על החוק, כל אימת שפגעו ב“כוונות הנדיבות והרחמניות” של הוד־מלכותו השולטן, נמסר על כך במרכז בצורה עניינית ויבשה, כחלק משיגרת המעשים, על־ידי אנשים שכל עיסוקם לשבת ולרשום לפניהם את המתרחש יום־יום. ואלה היו אנשים שאי־אפשר לשחדם אף לא להפחידם ולא להדאיגם עד שישתתקו.

רק לאחר מלחמת־קרים התברר לפחות שאחרי הכל אפשר להתנקם באנגלים שראו יותר מדי ומסרו על חלק גדול מדי מן האמת; וכי הטכסיסים הישנים־הנושנים של שיסוי איש ברעהו אפשר להשתמש בהם בהצלחה, אפילו בענין זה, אם הנוגע בדבר אדם שעזוּתו והעזתו מרובות כדי־כך שינצל בכשרון אפשרויות וכלים.

היו שראו מראש כי הגדול בכל הקשיים על דרך ביצועם של תיקוני השולטן יהיה ברשות המבצעת – שאם לא יותן להמציא איזו שיטה להניע פקידים מושחתים להגשים את התיקונים החדשים שתיקן השולטן, לדרישתו של שגרירנו, הלורד סטרטפורד דה־רדקליף, הרי הם עתידים וחייבים להישאר בגדר אות מתה; שכּן חייבים חוקים להישאר בגדר אות מתה אם לא יימצא מי שיתבע את אכיפתם.

הילידים הלא־מוסלמים לא היה לאל־ידם לעשות כן. רגשי הקנאה ההדדיים בין הכנסיות השונות של הנוצרים מנעו אותם מלפעול בסיכוי כלשהו להצלחה, לא יחדיו ולא באורח בלתי־תלוי. תחת זאת, באיוָלתן העיורת, הפעילו לחץ מוסלמי ותורכי על כל אלה שנחשבו בעיניהן מתחרים או שביקשו להשאירם כפופים להן.

שוב, מורך־הלב וחולשת־העבדים,שהיו פרי דורות ארוכים של עבדות ושיעבוד, שללו מן הנוצרים כמו גם מן היהודים (וזאת לא רק במקומות הנידחים יותר) כל מחשבה על שיפור מצבם במאמץ כלשהו משלהם.

החזיון בעכו, כאשר כונה נוצרי אחד בשם גיאוּר במעמד הפחה, ושום נוצרי או יהודי מן הנוכחים אף לא העלה על דעתו למחות נגד פגיעה זו בחוק, ישבו ללמדנו איך אותם אנשים עצמם שאמורים היו להיבּנות מחוקי־הסובלנות נבערים דים⁷⁴ מכדי להבין את החסד והברכה שהוענקו להם, מוּגי־לב מכּדי להיעזר אף במשהו במה שנעשה למענם.

צריך היה להכשיר את השליט והנשלטים כאחד להליכה בשביל שהותווה לפניהם, ותהליך זה הכרח שיהיה הדרגתי, מנוהל בסבלנות ובמתינות.

אולם לרשותו של יוזם התיקונים עמד המנגנון בו יוּתן להגשים את התהליך הזה, ובלבד שלא יטוּפחו רגשי־קנאה ותככים על־ידי אנשים שהם עצמם לא התכוונו כלל לעודד תיקונים כלשהם – שלא רצו כלל לראות בצמיחתה של חירות אזרחית ודתית לבני כל האמונות כאחת בתחומי הממלכה התורכית – חירות אשר בהדרגה, מבּפנים ובדרכי־שלום, תעורר כוחות המסוגלים להמריץ לאומים וכנסיות עתיקים לחיים חדשים ולפעילות שאין לעמוד בפניה, חירות שתוכל רק להביא לשיחרורם הגמור משיעבוד, ויהי מי המטילוֹ, ומשלטון עריצוּת, בין שהוא מופעל בשם המוחמדניות ובין שהוא מופעל בשם הנצרות.

בין פירסום הצו של גֻלחאנֶה ב~1838 לסיומה של מלחמת־קרים חוּזק במידה רבה השירות הקונסולארי הבריטי בתוך הממלכה התורכית.

לכל הקונסולים וסגני־הקונסולים הבריטיים נמסר רשמית על הצעדים השונים לתיקון מערכת המשפט ולהבטחת חירות אזרחית ודתית בקרב כל המעמדות של נתיני הוד־מלכותו השולטן. הורו להם לפקוח עין על פעולתה של השיטה החדשה, ולהודיע אל־נכון לשגריר הבריטי ולממשלתנו על כל הפרטים הקשורים באלה.

עם שנמנעו מלחצוץ בין הפקידים התורכים לבין נתיניו של השולטן, ניטל עליהם לרשום את המאורעות כפי התרחשותם, לשקוד ולטרוח לברר בשקט את האמת שבכל מקרה מסוים בו נשמעה טענה על אי־צדק.

משעשו כן היה עליהם למסור דין־וחשבון מלא לממונים עליהם, ואם היה העניין דחוף הרי מצווים היו לבקר באורח פרטי אצל המושל או הפחה (שהרי מובן שהיה זה מתפקידם של קונסולים, תוך כדי שמירה קפדנית על דרגתם ואי־תלותם שלהם, לקיים יחסים לבביים עם נציגי הממשלה התורכית, ולחזק את מרותם וכבודם בכל המובנים). במהלך הביקור הפרטי היה עליהם לציין לפני הוד־מעלתו שעובדות כאלו וכאלו הובאו לידיעתם, ולהזכירו שהוד־מלכותו השולטן ברוב חסדו חפץ בצדק מושלם לכל נתיניו, שצר יהיה לו לשמוע על מקרה כלשהו בו נגרם עוול אף לפּחוּת שבּפחותים, וכו' וכו'.

אולי לא היה הפחה נותן דעתו על פנייה עדינה כל־כך – בפרט אם לא היה סכום־כסף נמצא ברגע ההוא בארנקו או בשולחן־הכתיבה שלו, או אם לא היה ידוע שעוד־מעט ימצא דרכו שמה – בפירוש למען יקום ויפעל בנוגע למשפט שהיה תלוי אז ועומד, במובן שלא היו בו לא צדק ולא אהבת־הבריות.

אולם די היה בחדשים מעטים מאד להעמיד אותו פחה שאולי נכנע להשפעות המדיחות של השוחד שהוצע, ואשר נתעה ללכת בשבילים המוכּרים מדי של דיכּוי הנקיים, על טעותו.

הקונסול אמר לו דברים מעטים בלבד, אמנם כן, ואת המעט הזה אמר בנעימה הרכה של אדם שאין לו סמכות אלא לדבּר על דברים שתקצר ידו מלהמציא להם תקנה.

אך משבאו וחלפו שבועות אחדים, ובזמן שהמקרה גופו, עם כל מלותיו השקטות של הקונסול, נשכח כמעט כליל, היה הדואר התורכי מקושטא מביא עמו מכתב, כתוב בלשון של פקודה ותובע הסבּרים ופרטים והוכחות, ואז מצא הפחה כי ממשלתו שלו יודעת על המקרה המדובּר הרבה יותר ממנו או ממזכיריו, הנבערים מדעת את הארץ, העם, והלשון. איך יכול היה פחה תורכי בימים ההם להכיר לדעת איזה מהם בתקופת כהונתו הקצרה?

הפחה המסכן מצא שכאשר פסק הקונסול מלדבר אליו הלך לביתו וכתב אל הלורד סטרטפורד דה־רדקליף (ואם היה המקרה רציני, גם ללונדון, מקום שם שכן הלורד פאמרסטון), ושדין־וחשבון הוגש לווזיר הגדול, וכי אדוניו המרומם, השולטן, זעם על הידיעה שאחד מן הפחות שלו הרהיב עוז בנפשו לשים לאל, ב“הזנחה” מצדו, את הכוונות הנדיבות שהוגה השליט אף כלפי הפחות שבנתיניו.

אבל הפחות שכל ימי־חייהם עברו עליהם בלא שיידעו את העקרונות הראשונים של החירות, ושאחדים מהם היו קנאי־דת מן האסכולה הישנה, אי־אפשר היה לשער שישׂכּילו וילמדו לקח כהרף־עין. אכן, אחדים מהם (באותם ימים שבּהם עדיין לא צצו בתי־ספר ובתי־אולפן בממלכה התורכית) כה נבערים היו עד שלא יכלו לקרוא בעצמם את האיגרות שהגיעום מקושטא ותלויים היו במזכירים, שקראו אותם בשבילם וכתבו את התשובות. והנה מזכיר אפשר שיתירא או לא יחפוץ להגיד לאדוניו כל מה שהיה באיגרת מקושטא. אפשר שיהיה “שכיר הצד השני”, ויבטח בחריפות שכלו שלו, ואולי גם בעזרתם של אחרים, אף הם “מן הצד השני”, כדי למצוא איזו דרך לזרות אבק בעיני השלטונות בקושטא, והפחה, אדוניו, ש“מתנות” נוספות חידשו את כוחו ועודדו את רוחו, אולי יסכים להכנת תשובה לקושטא, תשובה המוסרת גירסה שונה לגמרי של העניין הנדון.

אך אבוי! המדווח השקט בקונסוליה גם הוא שקד על מלאכתו, ואותו דואר עצמו נשא את שני המכתבים – את של הקונסול עם זה של הפחה – בעת־ובעונה־אחת, או מוטב לומר באותה אניית־קיטור, שכן הקונסול דאג לכך שלא ימשמשו באיגרותיו ולא תתעכב מסירתן על־ידי שעשה את הקוואס הרכוב שלו עצמו נושא־מכתבים לעיר־הנמל, ואף בידיו של זה לא הפקיד אלא אותן איגרות שהיו נתונות בשקים, חתומות בסמלי הכתר הבריטי, ומופנות אל הקונסול הבריטי בנמל, שתפקידו היה לבחון את החותמות, ולאחר שמצאם שלמים בלי פגם למסור את האיגרות המצורפות (שגם הן, כמובן, נחתמו כולן בקפידה) לשלטונות הדואר.

והשגריר, הלורד סטרטפורד דה־רדקליף, לא בנקל נלאה ולא בנקל סוכלה עצתו כאשר שקד על צדק וחירות לנדכּאים. עיקר הדינים־והחשבונות של הקונסול מצא את דרכו אל הווזיר הגדול, או אל מי שאליו היו נוגעים ביותר; ואם התברר שהסתירות משוועות, הוחל בחקירות נוספות; ואירע לפעמים שהתברר לו לפחה, במאוחר מדי, כי איש עשיר ומאושר יותר היה אילו אך שת לבו בתחילה למספר המלים הפשוטות שדיבר אליו הקונסול ביחידות, כי העובדות אכן היו כמו שאמר לו אז; אלא שעתה שוב אין לו אפשרות לעשות משפט־צדק.

הוא הורחק מכהונתו – אם הועבר לנמוכה ממנה במקום אחר ואם הודח כליל, דבר זה לא היה חשוב ביותר. הפחה סולק, והסילוק פירושו היה הפסד ממון. כל מה שהוציא בתשלומים (שלמונים), אולי משך שנים ארוכות, בעודו מפלס דרכו לעלות בסולם־הדרגות, לא היה עוד – הלך לטמיון.

היה עליו להתחיל מבראשית – לשוב וללוות ממלווי־הכספים הארמניים בקושטא (שממילא כבר היה חייב להם הרבה) – להשקיע סכומי־כסף חדשים – לבלות חדשים יגעים בהמתנה לפטרוניו, יהיו אשר יהיו, וללמוד מן הנסיון המר שאות־קין טבוע במצחו, גם אם מתון־מתון התנערה ממנו ממשלתו.

הפחות למדו לדעת שאדונם המרומָם, השולטן, באמת־ובתמים כוונתו לזכות את נתיניו בשלוָה, וכי ה“אֶלצִ’י” הבריטי הגדול יש בידו להודיעו אם כוונותיו הנדיבות מתגשמות או שמא מסכלים אותן; ובמקום כהונתו הבאה מצא הפחה אותו מנגנון עצמו בפעולתו.

עד שפרצה מלחמת־קרים כבר עשו דריכותם וחריצותם של השלטונות הבריטיים רושם ניכּר. לא די שהתברר כי פניותיהם של קונסולים בריטיים אל הפחות מהימנות הן בתכלית מצד העובדות, אלא התברר גם כי קל ועדיף מכל־וכל למנוע צרות נוספות על־ידי טיפול מזורז בהן.

רב היה השינוי במצבם של כל הנוצרים והיהודים הילידים בכל מקום שם פעלה השיטה הזאת. עוד שנים אחדות והלא־מוסלמים שבמזרח היו זוכים לאושר ועושר, ולא היו נזקקים לא למגן ולא לתומך, שכּן היה כוחם מספיק להם לדאוג לעצמם.

אבל מה היה עולה אז בגורלם של התומכים?

על־כל־פנים, המלחמה פרצה. על מקומם של תיקונים בדרכי־שלום באו אמצעים אלימים, רגשי־קנאות משני הצדדים שבו־הוצתו, מיליונים בוזבזו, רבבות נפשות הוקרבו.

אם אמנם קרבו הנוצרים שבמזרח לחירות האזרחית והדתית היה זה למרות המלחמה הרוסית, והודות להמשך המאמצים לתקנתה היסודית של הממלכה התורכית שמעולם לא חדל מהם הלורד סטרטפורד דה־רדקליף. הוא החל במפעל הגדול הזה, והוא המשיך בו שנים הרבה לפני המלחמה. הוא המשיך בו בימות המלחמה, למרות הרגזנות שגרמה התוקפנות הרוסית. 

אנגליה השמיעה דברה לצד הצדק שאין עמו משוא־פנים. אף במקום שהיו העבריינים נוצרים; ואת כנותה הוכיחה במעשים, עד כדי כך שנלחמה לצד המוסלמים. אך ידוע היה כי אנגליה היא הידידה ומליצת־היושר לכל הנוצרים הסובלים, ובימים ההם נודע משקל לדבריה. כל ההשפעה שהיתה לה לאנגליה, ובימים ההם היתה השפעתה עצומה, שימשה למען החירות לכל ולצורך תקנתן של קלקלות.

תוּרכּוֹפיל ורוּסוֹפוֹבּ הריהם ביטויים נוחים שבזמן האחרון מרבים להשתמש בהם לגבי אנשים שאינם תופסים כי חובה נוצרית היא לחרחר מרד, או לנשל את תורכיה בכוח־הזרוע מאיזה חלק של ממלכתה; והסוברים שרוסיה תוכל לעשות לאינטרסים של האנושוּת ושל הנצרות במזרח שירות טוב יותר מאשר בספחה פלכים חדשים אל קיסרותה רחבת־הידיים, באמצעות מלחמה עקובת־דמים.

יש מקום לשאול אם אמנם הוגן הוא בתכלית לדבּר בלשון זו על אנשים שנסיונם הוכיח להם שייתכן לשחרר את הנוצרים המזרחיים בתהליך מהיר יותר ממרד ומלחמה, תכליתי יותר, וכרוך פחות בביזבוז נפשות־אדם.

יואיל כל אדם חסר־פניות להשוות את מצבם של הנוצרים הילידים בארץ־ישראל בתחילת המלחמה הרוסית, ב־1853, עם מה שהיה עשרים שנה קודם־לכן, ב־1833, ויאמר־נא ביושר אם לא הושגה התקדמות עצומה לקראת שוויון־זכויות.

והדבר הזה נכון היה לא רק לגבי ירושלים, נצרת, עכו, ביירות וכל הערים בארץ־ישראל, כולל אפילו דמשק; אלא נכון היה גם לגבי מקומות אחרים בממלכה התורכית, לגבי איזמיר, קושטא ומצרים.

יואיל־נא כל נוצרי מילידי הארץ, שגילו מספיק לו לזכור את התלאות שסבל עשרים שנים בלבד לפני פרוץ מלחמת־קרים, להעיד, והוא יאמר כי ב־1853 כבר היה השינוי לטובה, כדין השינוי מחושך לאור או ממוות לחיים.

ואף־על־פי־כן נוצר כל אותו שינוי בשקט ובפעולה מתמידה ועקשנית מצד אנשים שוודאי לא היו תוּרכּוֹפילים, אלא אם כן יאה לקרוא בשם תורכּוֹפיל לאדם שראה בתכלית הבהירות את עוולותיו של השלטון התורכי כפי שהיה לפני חמישים שנה, ואשר גער במפיר־החוק בגילוי־לב ובקפדנות הזכורים יותר בקושטא, ולנוצרים מזרחיים, מאשר באנגליה; עם שבתוך כך הפעיל בהצלחה כה רבה את ההשפעה האדירה שבהישג־ידו – שבמידה בלתי מבוטלת נזונה מידיעתו האינטימית את העובדות להבדיל מן הדמיון – נגד קלקלות ולמען תקנה יסודית ומרחיקת־לכת, עד שדורות־יבואו יידעו את שמו כשם האנגלי הישר שמצא היכן וכיצד אפשר להשיג צדק לכל נתיני השולטן של תורכיה, ולא חסך עמל מנפשו כדי להשיגו בשבילם.

הנצרות יש בה כוח חיוני, העתיד ומחויב להביא אותם עמים הדוגלים בכנות באמונה הנוצרית לידי צמיחה והתעצמות, ולחזקם ברגע שמופסק הלחץ.

ידיד־אמת הוא מי שעוזר בשקט להפסיק את הלחץ בכל מקום בו הוא קיים. אבל סופות המלחמה פגיעתן אכזרית – הן מפסיקות את הצמיחה, מדכאות אונים, שודפות את הכוחות הצעירים והמלבלבים, מַשחוֹת ראשי שתילים שצמחו בהשפעותיו של השלום, וזמן רב עובר עד שיוכלו להתאושש ולזקוף ראשיהם שוב.

יש המדברים על החובה הקדושה למרוד, על קדושתה של מלחמה; אך אנו יסוּלח לנו אם נעדיף אמצעים שברכתם לנוצרים מובטחת יותר והם עלולים פחות להותיר פצעים ממוגלים ורגשי־שנאה מכרסמים.

בשנים שבין 1833 ל־1853 ברי שהיתה זו מדיניות גרועה להסית למרד שעה שאפשר היה להזדקק לאמצעים אחרים ולנחול בהם הצלחה. עדיף היה לקדם תיקונים יסודיים שיצמיחו ברכה לכּל – לנוצרים, למוסלמים וליהודים; להשקיע זמן, מרץ ויגיעה־שבמסירות בחתירה לסובלנות ושלוה לכל ובהשגתן.

אפשר היה לזכות בהישגים גדולים ומהירים יותר בשיחרור הנוצרים המזרחיים אילו גילו אנשים יתר התעניינות במפעל הגדול שהתנהל אז בתורכיה. אך בימים ההם לפחות ידעו הבריות אך מעט על אחיהם הנוצרים במזרח, והקדישו למענם חלק קטן מאד ממחשבותיהם, זמנם, או ממונם.

אדישותם של הנוצרים האנגלים היה בה כדי להדהים את אלה שחיו במזרח וראו איך מחמיצים שנים יקרות, על אפשרויותיהן לחופש־פעולה בלתי־מוגבל, בלי שים לב ובלי הפיק תועלת.

אך בזמן שבארץ הזאת יָשנו אנשים את שנתם היו אחרים ערים ופעילים, ולא תיקונים בדרכי־שלום היו משאת־נפשם.

מלחמת־קרים באה ובטלטלת־איתנים הפסיקה אותו מפעל של תיקונים בדרכי־שלום. היא החייתה והחריפה את השנאה הקנאית של נוצרים למוסלמים – של מוסלמים לנוצרים. היא בלעה הון־עתק – שבחלקו הושג על־ידי הטלתם של מסי־מלחמה (שבלי ספק אין להימנע מהם אלא שהרס הם נושאים עמם) על החלק החרוץ שבאוכלוסיה; היא בלמה את החקלאות, המלאכה והמסחר; היא עיכבה את ההשכלה ושיפור המידות.

ולאחר מלחמת־קרים באו תוצאות הרסניות עוד יותר. – אך על אלו נדבר עוד־מעט.

המקור שכבר הסתמכנו עליו לעתים כה קרובות, הלורד סטרטפורד דה־רדקליף, מוסר עדות רבת־ערך באשר לאוצרות ולכוחות החיוניים הבלומים בארצות הכלולות בממלכה התורכית:–

"וזאת לזכור שאחוזות השולטן, בין אם נביט לאקלים, לקרקע או למצב הגיאוגרפי, עשירות הן למעלה מהשגת אנוש באוצרות מכל הסוגים. די לנו שננקוב בשמות הארצות המצויות בגבולותיהן וודאי יגוז כל ספק מלבּנו בנידון זה. הפלא הוא שמחוזות שנתברכו על־כך בכל סוגי התוצרת, באקלימים היפים כל־כך לעבודה, בחופים הנוחים כל־כך למסחר, ובמלוא ידיעתם של יתרונות אלה הנמסרת מדור לדור, הגיעו לידי שפל כזה בתקופה שבה השיגו ארצות אחרות, שהטבע חנן אותן הרבה פחות, ורמה כה גבוהה של פריחה ועצמה.

"ארץ־הנהריים, מצרים, סוריה, מישורי תיסאליה הנרחבים, ואדריאנופול – הללו שבאסיה, שמימיהם באים מן ההרמוּז, המיאַנדר, הקאִיסטר, הקאיקוּס, והמחוזות הפוריים המשתרעים משני עברי הדאנובּה מהונגריה עד הים – כל אלה ועוד הרבה מחוזות אחרים, פוריים מאין כמוהם, אך מצפים הם לאות המיוחל־מכּבר למען יכנסו לתקופה חדשה של חריצות, עושר ותפארה. ייפתחו השערים לאמנות, למדע, להון של אירופה; יעודדו־נא את הילידים לחקות, ויגנו־נא די־הצורך על רכושם; יכניסו־נא את התיקונים שהבטיח השלטון הקיסרי למסלול תקין של ביצוע, ולבטח תבואנה התוצאות משביעות־הרצון ביותר. אפילו כך, גדלו הכנסותיו של השער העליון ברבע מאז מלחמת־קרים, וקשיי הממון שנתלוו לאותה התקדמות אפשר גם אפשר ליחסם לפזרנות, לשחיתות ולניהול כושל, או למחיר דיכוין של מהומות שהיו תוצאה מדרך מרושעת של מימשל.

"התיקונים המומלצים בזה יש לראותם כשלמות על־מנת להעריכם אל־נכון. ממצים הם בעקרונם כמו גם בגישומם. בשום־פנים אין הם מצטמצמים בנתיניו הנוצרים של השער העליון. מכוּונים הם לקדם את רווחתם של כל המעמדות, בלי הבדל מה תהיה אמונתו הנפרדת של כל אחד מהם. המינשר הקיסרי שבו כלולות ההקלות החדשות, יחד עם הישנות ביותר, הוא מגילת־זכויות לאמיתה, המאגנה־כּארטה במובן רחב יותר משלנו, לממלכה התורכית. כבוד לשולטן עבּד אל־מג’יד, שנתן אותו, ולרשיד פחה, שממנו יצא הרעיון המנחה אותו. הסעיפים השונים שהוא מכיל אפשר לחלקם כלהבא:־

א. אישור תקנות מועילות שכבר הוכרז עליהן.

ב. הרחבתן של הקלות קודמות.

ג. ביטולן של קלקלות קיימות.

ד. ערובות לקיומם של חוקים חדשים.

ה. שיפור מסוג גשמי.

“השטח, יש להודות, רחב הוא, ובלי ספק אין מדוריו חסרים לא נדיבות־רוח גם לא כנות של־מראית־עין. מערכת תיקונים המכוּונת לביטולן של כל הקלקלות, להנצחתן של כל הזכויות, למיזוגם של כל המעמדות, לפיתוחם של כל האוצרות, למלוא חופש הפולחן הפומבי והמצפון הפרטי בענייני דת, להרחבתן ובטחונן של זכויות האזרח, ולהרחבת המגע־ומשא עם זרים, ספק אם לא תזכה באהדתנו, ובשים לב לקשיים הכרוכים בכך בארץ כתורכיה – ספק אם נוכל שלא להתפעל ממנה ולא להסכים לה בכל לב. כל־כך אנו מתפארים ברוח של דורנו עד שלא נוכל להתיחס בשוויון־נפש לאחד מהישגיה היותר גדולים והפחות מצוּפים. מוסדותינו החפשיים, אמונתנו הפרוטסטאנטית, יזמתנו המסחרית, כשרון־המעשה שלנו בתעשיה – כל המקורות האלה לגדולתנו הלאומית יש להם עניין עז בנצחונם של עקרונות כגון אלה על הקנאות החשוכה, הבערות והשחיתות באחד ממעוזיהן החזקים והנרחבים ביותר”.⁷⁵

פרק שמיני: כלל האוכלוסיה המוסלמית של ארץ־ישראל    🔗

כיון שציירנו בקווים כלליים את מצב העדות השונות בירושלים העיר, הבה ניגש עתה לסקר כללי של מצב היישוב המוסלמי בארץ־ישראל, לפני המלחמה הרוסית ובתחילתה; של יחסם לנוצרים, של מצבם שלהם, ושל יחסיהם עם השלטון התורכי.

הן נזכור שמוסלמים אלה הם עיקר האוכלוסיה, והם כוללים את המעמד השליט של הערבים והסורים בערים (“בלדיין”), רוב גדול מאד מן האיכרים (“פלאחין”), ואת כל ערביי־המדבר הפראים (“בדווין”). כל שלושת המעמדות האלה הם מוסלמים (מוחמדנים), לפחות בשמם ועל־פי (מידה ידועה של) שמירת־מצוות כלפי חוץ.

שאר התושבים הם נוצרים, ובערים מסוימות אפשר למצוא יהודים – וכן כמה שומרונים בשכם, דרוזים בלבנון, וכו'.

תמורה גדולה פקדה את הארץ, כפי שכבר נאמר, כמו גם את ירושלים, באשר ליחס הסובלנות לדת בדור הנוכחי, שנגרמה לא רק על־ידי ההאטי־שריף של גֻלחאנֶה ב־1838 אלא גם על־ידי התוצאות הקיימות־ועומדות של השלטון המצרי הקודם בין 1832 ל־1840, אשר במידה רבה שם קץ לקנאות החשוכה ולעריצות של דורות קודמים.

מאז 1845 היתה אפילו הכרזה על שוויון לכל הדתות בהנהלת השלטון המקומי, וּודאי שפחתו הפגיעות והעלבונות מצד היישוב המוסלמי בנוצרים. פקידיהם לא הורשו עוד להתפרץ לבתים נוצריים בתביעת מזון, לינה וכסף ולהישאר שם עד לסיפוק דרישותיהם. מחללי כבודן של נשים נוצריות לא יצאו עתה פטורים בלא עונש. “אוואניוֹת”, או היטלים כספיים, בכל מקום ובכל שעה שהם, בלי נימוק, שוב לא נסבלו. עתה לא היה כל מוסלמי תופס את עיקרה של המדרכה והודף את הנוצרי לתעלות שבצדי הרחובות, בליווי הגערה, “שֶׂמֶלנִי יא־כלב”(פנה לשמאלי, כלב שכמוך); כמו כן לא מנעו את הנוצרים מלרכוב על סוסים או ללבוש בגדים ססגוניים.⁷⁶

עדיין קיימים היו ספרי־פרשנות משפטיים לקנאת־הדת המאוסה מימים־עברו, ובמקומות קטנים או נידחים גם נהגו על־פיהם, אך עם הזמן למדו אנשים לדעת מתוך הנסיון שבערים בהן יש מהלכים לקונסולים אירופיים עשויים דינים־וחשבונות להימסר לרשויות גבוהות עוד יותר, ואז אפשר להשיג מקושטא לא רק נזיפות־בכתב על מעשים שלא־כחוק אלא גם פיטורים מן המשרה.

הנוצרים חשו עצמם ב־1852 בטוחים בחייהם וברכושם הרבה יותר מאבותיהם לפניהם, ואף־על־פי־כן הרי בני הדור ההוא גופם, אפילו כאשר נבחרו להימנות עם מועצת־העיר, לא ערבו את לבם לעמוד על זכויותיהם עד כדי כך שיסרבו לתת חותמותיהם לתעודות ידועות לגנאי בזיופן. ברוח נמוכה תפסו את מקומותיהם בשפל־המדרגה בדיוואן, תוך שהם מחזיקים טובה על הכּיבּודים היחסיים שזכו בהם.

לא רק החוקים אלא גם משאלות־לבּו הידועות והמפורשות של השלטון העליון היו לטובת הנוצרים. לולא היו השפעות מפריעות, אפשר היה לומר שהנוצרים נהנו ממידה נאה של שלוָה, על־כל־פנים בערים שבהן ישבו אירופים ובנוכחותם שמו רסן במידת־מה לחוצפתם ולקנאותם של המוסלמים משכבר; אבל התסיסה ושמועות המלחמה העבירו רוח־תזזית מסוכנת ברחבי הארץ.

הרוסים נחשבו מגינים ופטרונים לנצרות המזרחית, ולפיכך ראו המוסלמים הנבערים – והללו בשום־פנים לא נמנו על המעמדות הדלים בלבד, אפילו בירושלים – במלחמה הממשמשת־ובאה עתה מלחמת־מצוָה אשר בה ייערך האסלאם כנגד הנצרות. בקרב אנשים כאלה היה כל מוסלמי צריך לראות אויב לו בכל נוצרי יליד־הארץ, ועל־כל־פנים באותם שהיו להם קשרים כלשהם לרוסיה (יוונים, ואפילו ארמנים).

בעצם פחדיהם המופלגים סייעו הנוצרים היראים והמבוהלים להחדיר את הרעיון הזה. לא עמדה בינתם להסתיר את מוראם מפני טבח הקרב לבוא, מן הסתם, שיתלווה חזיונות זוועה ושפיכות־דמים מעין אלה אשר ידעו אבותיהם בעקבות המלחמה היוונית לעצמאות כשלושים שנה לפני כן.

מצבם של המסכנים האלה היה מדכא את הנפש: לא הבינה ולא ההוכחות לא עשו עליהם כל רושם. בשכבר־הימים ינקו את הפחד עם חלב אמותיהם, ועתה אכן הציפם.

אם כך היה הדבר בירושלים, מקום שם היו המנזרים והפטריארכים והקונסולים מוכנים ומזומנים להגן עליהם, הרי גרוע פי־עשרה היה בכל הערים והכפרים המרוחקים. שם אירעו מעשים שוודאי היו פשוט מגוחכים לולא אי־הסובלנות הנשענת על כוח־הזרוע מן הצד האחד ומן הצד השני על החרדה הבזויה אשר גילו.

בחג־הפסחא עורר המופתי של עזה בהלה בקרב קומץ הנוצרים שבעיר ההיא בהוציאו פסק־הלכה, או פ’תוָה, שהנוצרים יפגעו בדת האסלאם אם ישאו כפות־תמרים בכנסייתם ביום־א' שלפני חג־הפסחא, כמנהגם מאז ומתמיד. כאשר נודע הדבר בירושלים צחקו הבריות גם לו וגם לנוצרים הנפחדים שבמקום.

ואולם גם בירושלים היה חשש רציני שמא תהיה התנגשות בין המוני הצליינים היוונים שנאספו לחג־הפסחא – ברנשים חסונים וחמושים כהלכה, שאחדים מהם שימשו בעבר בצבא הרוסי – לבין הצליינים המוסלמים לנבי־מוסא, שנהרו ובאו לעיר במספר רב מכפי הרגיל ממחוז שכם. אנשי שכם ידועים הם באכזריותם ובקנאותם.

לטוב־המזל הקדים חג־הפסחא הלאטיני בשנה הזאת, אך המון היוונים, הארמנים, הסורים, הקוֹפטים והחבשים (הנוהגים כולם על־פי הלוח המזרחי) עצום היה, והשאון, הרעש וההמולה שבקעו מבעד לחלונות פתוחים מן השווקים המלאים מפה־לפה חייבו עירנות בלתי־פוסקת.

בתוך הרחובות והשווקים ההומים האלה פילסו להם הצליינים המוסלמים את דרכם, בתהלוכות שבראשן צעדו אנשים הנושאים דגלים ירוקים ואדומים מגונדרים ומכּים בתוּפים גדולים, וכן דרווישים נודדים שהשמיעו השבעות, קיסמו נחשים ונופפו בחרבות. בערב חג־הפסחא, שעת אש־הקודש, ניסו כמה מן הכנופיות האלו להטיל מהומה בקרב עולי הרגל הנוצרים, אבל הפחה, שנודע לו על הדבר מבעוד־מועד, שלח חיל־רגלים ופינה את הרחובות.⁷⁷

השלטונות התורכיים היה להם יסוד נאה להכרת־טובה כאשר הלכו הצליינים משני הסוגים לבתיהם והשאירו את ירושלים במצבה הרגיל; ואף־על־פי־כן לא זזה הרגשת הסכנה והחרדה מן הנוצרים התושבים, והמוסלמים היו מתגרים ומתרברבים למעלה מכפי הרגיל.

בארץ־ישראל היו, מחוץ למסגדים הרגילים, שני מקומות של קנאות מיוחדת: ־

1. החָרָם של ירושלים, מקום בית־המקדש העתיק של עם־ישראל, הקרוי “המקדש הנאצל”, ובפי האירופים הוא קרוי בטעות מסגד־עומר.

2. החָרָם של חברון, הוא המכפלה.

רק למוחמדנים הותר לגשת למקומות האלה, והראשון בהם נשמר על־ידי שוטרים אפריקאיים עזי־נפש הקרויים תכּארני (לשון־ריבוי של תכּרוּרי), בני דארפור.

מי לא שמע איך אי־אפשר היה בעבר לגשת למסגד־עומר, ומי נוסע לירושלים בתקופה ההיא או בתקופות קודמות אשר לא נשא עיניים כמהות ממרחק, בין מהר־הזיתים ובין מגג הקסרקט, כאשר נעשה לו חסד מיוחד והורשה להיכנס שמה, אל אדמת־הקודש ההיא, אשר משכבר־הימים היה בה המקדש האחד לאל האחד, מקום שם ודאי התהלכו נביאים, כוהנים, מלכים, שליחים, וכן הגואל עצמו – מקום שעתה היתה חזותו מזרחית כל־כך, שטח רחב־ידיים ובו דשא ירוק, עצי זית וברוש, סביב בניין יפה־להלל?

הואיל והרבה טעויות, שגררו אחריהן עלבונות או פגיעות, נבעו מן העובדה שנכרים, בהציצם מבעד לשערים הפתוחים, דימו בנפשם כי מקום זה הוא טיילת לרבּים, הרי צריך היה להביא את המקרים האלה לידיעת השגרירות. לפעמים הוכּו אנשינו באלוֹת בידי האפריקאים ונרגמו באבנים כאשר קרבו לעֵבר ההוא, או אך עברו במרחק־מה מן השערים.

פעם אחת הפצרתי בפחה שימנע את הטרדות האלו, אם על־ידי שיציב מחסומים בּמעברים הפתוחים ואם על־ידי שיעמיד זקיפים מן הקסרקט הסמוך, או אף שיקבּע כתבות בשתים או שלוש לשונות אירופיות להזהיר את הזרים; אך דבר לא נעשה.

המקרה הבא מחודש יולי 1851 ילמדנו מה סוג של התרחשויות שצריך היה לחשוש להן. מוסלמי אחד במדי ניזאם (צבא) מתפלל היה בתוך חצר החָרָם וספר לפניו, וכפי המנהג והדין נָשל את נעליו והניח לצדו את חרבּו אשר פיתח, והנה ניגש אחד מן האסכולה הישנה של האדוקים ובהאשימו אותו שהוא נוצרי ציוָה עליו לשנן את עדוּת־האמונה. זאת עשה, אלא שאִטי היה בכך יותר מכפי מנהגם של המוסלמים בארץ, ואז תפס הלז בחרב ופצעוֹ קשה בפניו.

למחרת היום מת האיש מפצעוֹ.

והנה, אפשר שלא היה הקרבן מוסלמי מלידה כי אם מומר ששירת בצבא התורכי, ועל כן לא היה בקיא עדיין במצוות המסורתיות החלות על התפילה; ואולי היה מוסלמי־מלידה מאיזו ארץ נידחת, והלשון הערבית לא היתה נהירה לו עד כדי כך שיוכל להשמיע את הפסוקים הידועים בלי ספר.

לא נערכה כל חקירה בנידון, אך המאורע העיד מה־מסוכן הוא לכל לא־מוסלמי להיכנס לחרם־אל־שריף של ירושלים. מעודי לא שמעתי כי נענש הרוצח הדתי. לא היה לו לפשע אפילו הצידוק המתקבל על הדעת לכאורה שנעשה בידי המשטרה המיוחדת לדבר.

העיר שכם נתפרסמה לגנאי בשל אי־סובלנותה כלפי הנצרות. נוצרים מועטים מאד דרו שם, אך תמיד היה להם יסוד להתלונן על אי־צדק מצד השלטונות המקומיים. גם תיירים אירופים זכו לקריאות־בוז בעָברם ברחובות; הגברים נשמרו מהתגלות, אך ילדיהם לומדו לרוץ לאורך גגותיהם השטוחים של הבתים תוך שהם מפזמים חרוזים של תועבה לפי לחן פשוט. והואיל ועבריינים קטנים אלה אי־אפשר היה להדביקם הרי, בתשובה על דברי־תוכחה, רק משכו הגברים שברחובות או בשווקים בכתפיהם ואמרו שהילדים אינם יודעים להתנהג. לטוב־המזל הבינו רק מעטים מן התיירים את המתרחש, והעלובים שייצגו את המשטרה פעלו ככל שיכלו תחת השלטון המרושל של אותה תקופה.

בכפר סבּסטיה, התופס חלק מאדמת הבירה העתיקה שומרון, מרחק פחות משעתיים משכם, אָפיים של התושבים גרוע עוד יותר והם מצטיינים בהתנהגות זעופה ומרושעת כלפי אירופים. פעם אחת באתי עם ידיד אחד לסייר בעתיקות המופלאות שבמקום כאשר קמו כמה בטלנים, שרבצו על האדמה, והטיחו כלפי נהגי־הפרדים, בלי להירתע מפני הקוואסים החמושים שניצבו עלינו, “היכן מצאתם את הנבלים הללו?”

אין ספק שהללו לא ידעו דבר על קשר מדיני כלשהו בין ממשלתנו לבין הממשלה התורכית – לאמיתו של דבר, אדישים היו באותה מידה לשתי האומות: וכאשר עברנו לאורך שדרת־העמודים הארוכה של הורדוס רדפה אחרינו סיעה של ילדים מילדיהם ששרו במקהלה: –

חגנו הוא חג הנביא,

חגכם הוא חג השטן.

היה הדבר בתחילת רמדאן, ולכך רימזו, כמובן, ולא היה מושל לפנות אליו סמוך יותר משכם. מכל־מקום, היינו חבורה חזקה מכדי שיתקפונו הגברים.

באותה עת לערך סבר השייך של כפר בשם תרשיחא, ליד עכו, כי זו שעת כושר נאה לחדש את הרוח הכושלת של “הזמנים הטובים משכבר”, ותוך שנתלה באי־אלו תורות קיצוניות שנטל מכּת המתוואלים כינס לו תלמידים שהלכו אחריו מכפר לכפר, שחבשו את הצניף בצורה מיוחדת, ונשאו כולם מקלות ארוכים מפורזלים, שבהם הלמו בקרקע בעודם משמיעים בקולי־קולות את הכרזת־האמונה – “אין אלוה מבלעדי אללה, ומוחמד שליח אלוה!”

הנלהבים האלה הגסים והנבערים התימרו להחיות את הדת העתיקה, ואפילו שיגרו שליחים לערים גדולות ועשו שם נפשות; אך לא בעיר ולא בכפר לא הרבו להרע, כי בכל מקום היה השלטון האזרחי נגדם, ובכפרים לא היו אורחים רצויים בגלל דרישותיהם הקולניות להכנסת־אורחים. בירושלים נמצאו אחדים מבני המשפחות הטובות ביותר שחבשו את הצניף של תרשיחא ונשאו מקלות מפורזלים כמנהגם של אלה, אך סברה היתה, שאיני יודע מה מידת האמת שבּה, שהללו דגלו בפּנתאיזם של הצוּפיים.

אילו יכלו האנשים האלה לחזות, או להאמין על סמך עדותם של אחרים, במצב האמיתי של קושטא בעת ההיא או קצת לאחר־מכן, כאשר כמעט הדבירוה צבאות של כופרים, ומסגד סופיה־הקדושה נפתח לנכרים שלא נשלו נעליהם; ויתר על כן, אילו יכלו לחזות בשינוי הנימוסים שחוללה שם הציביליזציה־כביכול בתוך הארמון גופו, כי אז ודאי מוכנים היו להטיל חרם ונידוי על “אמיר המאמינים” ועל כל הדיוואן שלו – מה־רב הנזק שעלולים היו לגרום בתנאים מעין אלה בסוריה, הרחק מחזיונות־המלחמה מסעירי־הלבבות!

הופתענו למצוא שבאותה תקופה עצמה אימצו להם האיכרים – אפילו במחוז שמסביב לשכם, ומדרום לה – מתוך שהיטיבו לעמוד עתה על מצבה האמיתי של בריתנו עם שליטיהם, את המנהג לקדם פניהם של אירופים בדרכי־המלך בברכת 'סלאם עליכּוּם" (שלום עליכם!), שתמיד שמורה היתה בקפידה למוחמדנים בלבד; והקאדי של חיפה הצהיר לפני כי סייג זה היה ענין שבמנהג בלבד, ולא נבע מחוק או ממסורת כלשהם, אף העיר בו על כך את ידידיו סביבו. עם זאת, קרוב ביותר לוודאי שהיה זה רק כזב של חנופה, מותאם לזמן ולמסיבות.⁷⁸

עבד אל־וַחד הזקן, הקאדי של שכם, תמיד בירכני ככה לשלום ברשות־הרבים, ולפעמים אף השמיע את תפילת־היום הנוצרית, כפי שלמד אותה מסידור־התפילות הפרוטסטאנטי שלנו (כלומר מן הליטורגיה האנגלית שלנו), ואומר היה שהיא טובה מאד.

אולם המון־העם, שנבער היה ביותר, הושפע אך במעט מן הליבּראליות הנוחה של הפקידים התורכים והאחרים, וברכת־השלום הנ"ל יצאה מעט־מעט מכלל שימוש, ונעלמה עם המלחמה עצמה.

עם זאת ראוי לציין כי בתקופתנו, כפי שלמדתי מנסיוני, היה חוסר־הסובלנות של האסכולה הישנה מכוּון נגד האירופיות ולא דווקה נגד הדת הנוצרית, אף שהתורכים נתנו דחיפה מסוימת בכּיוון הליבּראלי, ששרר בעיקר בערים: מחוץ לאיכרים הנידחים ביותר השתכנעו הכל כי הגורל העניק מן־הסתם לאירופים, במדע הצבאי כביתר המדעים, יכולת בלתי־מנוצחת שאין תקוה להתמודד עמה; ולא נותר אלא לעשות מה שהיה כל מוסלמי בטוח כי חובתו היא, לעכב כמידת האפשר את התקדמות הרעה המתקרבת בכל שלביה – ורק לזכור במעמד־הדברים כפי שהוא שאנו בעלי־ברית פעילים להם עצמם.

בעמק אחד מוצנע, לא בעיר, הוֹרה פעם נער־איכרים אחד על חבורתנו באצבע אחת, מתוך כוונה “להעיד על אחדות” האלוהים, תוך שהוא משנן את המלים המעטות של הפרק האחרון בקוראן,⁷⁹ אך אפשר מאד שבא הדבר מתוך פחד שבאמונת־הבל ולא מתוך שנאה.

בלבטי־הנפש שהטרידו את המוסלמים בני האסכולה הישנה בתנאים הקיימים היו אנשים מעין אלה מתאמצים לפעמים לגלות סובלנות בצטטם את ה“חדית' “, או את מימרתו המסורתית של מוחמד, שבעולם יש שבעים־ושתים וחצי כיתות דתיות, אלא שהנביא לא אמר איזו היא החצי; היו שסברו כי זו כת הדרוזים, ואחרים סברו כי זו כת הצוענים, ואחרים כי זו כת הנוּציירים; אלא שלא היה יכול להתכוון לנוצרים, שהרי הללו כלולים ב”אַהל אל־כּתאבּ”, כלומר עם־הספר, המאמינים בספרי ההתגלות האלוהית – וספרים אלה הלא הם תורת משה, ספר־תהילים והברית החדשה, וזו האחרונה ידועה במלה האחת, “אִנג’יל”, האוונגליון.

יש נקודה אחת מיוחדת שאין לפסוח עליה – האמונה המיושנת שמשפט המוסלמים גוזר עונש־מוות על הפשע של המרת דתם. עונש זה בוצע פשוטו־כמשמעו לפני זמן לא רב בקושטא ובברוּסה, אפילו כשהיו הדברים אמורים באנשים שלכתחילה נוצרים היו אבל נטשו את דת מוחמד לאחר שהחזיקו בה פעם.

אכן, זעקתו של העולם הנוצרי, שבוטאה בעיקר על־ידי השגרירות שלנו בקושטא, תבעה בתוקף את ביטול המנהג הזה ב־1845; אלא שקשה היה להחדיר צורה חדשה זו של סובלנות לפלכים הנידחים.

שנים אחדות לפני הזמן שאליו הגענו כאן נמסר לי בסתר על מקרה של נוצרי (מלידה) שנטש את דת האסלאם; הבישוף האנגליקאני שלנו יעץ שלמען בטחונו יסתלק האיש להודו בהתכחשוֹ לאסלאם; דעתי היתה שבאותה מידה יהיה בן־חורין לפעול על־פי מצפונו במַלטה, אך איני יודע מה עשו למענו לבסוף.

ב־1850 לערך הגנתי משך זמן ניכר על איש אחד ובנו בתוך בניין הקונסוליה שצפוי היה לסכנה בשל כך; לבסוף עזבוּנוּ אלה ונסעו ליפו, ומשם לקושטא, כפי שאני סבור.

עדיין לא הוכרעה השאלה באשר למוסלמי־מלידה הבּא בברית הנצרות.

הזדמן לנו במהלך פרשת־הקורות הזאת לדבּר על המוסלמים בנבדל מן הנוצרים בתורכיה. אך יש לזכור כי המוסלמים שעמהם היה עלינו לבוא בשיג־ושיח נמנו על לאומים וכיתות שונים עד מאד, אף נבדלו מאד בתכונותיהם.

מצחיק הדבר – או, מוטב לומר, מצחיק היה לולא נבעו תוצאות רעות מן הבוּרוּת שנתגלתה בכך – לשמוע איך אנשים מערבּבים את הצדדים הטובים והרעים שבדת המוסלמית עם התכונות הטובות והרעות של המחזיקים בדת ההיא, ואגב כך הם שוכחים את השוני העצום של האומות הכלולות יחד בשם הכולל מוחמדנים.

הייתכנו דברים שונים יותר, או אף מנוגדים יותר, מתכונותיהם של הערבים, התורכים, ההינדוסים, האפגאנים, הטאטארים, הפּרסים, המאוּרים, הכושים, האפריקאים לגזעיהם המרוּבּים, הסורים, הבּדווים, הבּולגרים, הבּוֹסנים, הצ’רקסים?

אף־על פי כן כל אלה מוסלמים. משותפים להם הטוב והרע שהצמיחה דת האִסלאם. נבדלים הם ומנוגדים הם זה לזה בתכונות־אופי לאומיות מובהקות עד מאד – שדתם המשותפת שינתה אותם אך במעט, אם בכלל.

ועם זאת, אנשים דנים את המוחמדניוּת על־פי הגזע או הלאום המסוים של מוסלמים (ערבי, תורכי, הודי או פרסי), או זה הידוע להם ביותר, או להיפך – דנים הם את המוסלמים הערבים ומעריכים אותם על־פי הנסיון שקנו להם במוסלמים תורכים או כושים, הינדוסים, או בני אומות אחרות!

באותה מידה יכולים היו להעריך את הנצרות אך־ורק על־פי הצביון המיוחד אשר לה באיטליה או בהולנד, או במוסקבה; או לגבש להם דעה על האירים על־פי מה שידוע להם על־אודות הגרמנים – על הספרדים על־פי היכרותם עם האיסלנדים או הפולנים – כי כלום אין כל אלה נוצרים?

סיבה עיקרית לבילבול במחשבתם של האירופים נובעת מן העובדה שאומות שונות נוטלות להן יצורים שונים כטיפוסיים למוחמדניות והן שופטות על־פיהם.

באירופה התיכונה, רוסיה, ויוון, “התורכים”, ”die Turken“, הוא ביטוי נרדף (ואם גם בטעות) ל”המוסלמים".

בספרד ובאיטליה סימלו המאוּרים והערבים את המוחמדניות. עד היום הזה היהודים הספרדים, שאבות־אבותיהם גורשו מספרד במאה החמש־עשרה, והיושבים מאז בארץ־ישראל, אינם קוראים לכל שכניהם המוסלמים אלא “לוֹס מוֹרוֹס”.

בעיני האנגלו־הודי מצטייר טיפוס אחר לגמרי של מוסלמי, והצרפתים מצדם מכירים בעיקר את הַזָנים המצרי והאלג’ירי.

אף־על־פי־כן כולם מדמים בנפשם שהם מכירים היטב את המוסלמים ואת דתם, עִם שהם דנים על־פי סימני־היכר לאומיים, שלעתים קרובות הם מנוגדים לאלה של כל עם מוסלמי שונה מזה הידוע להם במקרה. אין ספק שדת האסלאם, כפי שנתגבּשה בקוראן במקורה הערבי, יוכלו להבינה חוקרים שלא ראו מוחמדני בימי־חייהם.

אך כדי לטפל במוסלמים בהגינות ובהצלחה יש להביא בחשבון את השינויים שחלו בדתם בארצות שונות ובקרב עמים שונים, ויש להתחשב בשינויים גדולים ואפילו סותרים שבאופי הלאומי.

בארץ־ישראל היה עלינו לבוא בשיג־ושיח עם שלושה טיפוסים עיקריים – הערבים הטהורים, הגזעים הסוריים שעליהם נכפה האסלאם בכוח הכיבוש, והתורכים השליטים עתה ככובשים וכמושלים על אלה ואלה כאחד.

אך היו לנו גם זרים – תורכּמנים, כורדים, הודים, אפגאנים, טאטארים, מצרים ואפריקאים – שהיו עמנו במגע יומיומי פחות או יותר.

כל אלה היו בני הכת הסונית או האורתודוקסית.

השיעים יוצגו אצלנו על־ידי עולי־רגל פרסיים ועל־ידי היישוב כולו במחוז המתוואלי בלאד־בשארָה.

עירבום של אלה יחד, או ראִייתם כאחדים, ודאי היו עשויים אפילו להניב תוצאות קטלניות.

יישוב־הקבע הערבי־המוסלמי כביכול של ארץ־ישראל אפשר לחלקו לשני סוגים: ראשונים, האיכרים סתם (האכזריים כמעט), הם הפלאחין – ואחריהם, יושבי הערים, התרבותיים מעט יותר, הבלאדיין.

הראשונים, שהם רוב מניינו של היישוב, קרויים ללא הבחנה ערבים בפי האירופים, בלי שים לב כלל אם מערָב מוצאם ואם לא. הם עצמם אינם מתקראים כך, אלא בפשטות פלאחים (כלומר פולחי האדמה, אנשי־מחרשה).

האחרים, הבלָדיין, או יושבי הערים, הם גזע מעורב ממוצאים שונים, אך יש בתוכם משפחות הרשאיות להיקרא ערביות הואיל ואבות־אבותיהן היגרו מחצי־האי ערב בעת הכיבוש המוסלמי. בני מעמד זה אינם אלא חלק קטן מן האוכלוסיה; אבל האנשים האלה גאים במוצאם: אפילו הנבערים שבהם יודעים משהו על שיטת דתם, והם גאים על מקורה הערבי.

מטעם זה גופו אין הם יכולים להבין איך יכול שולטן של התורכים, גזע זר שבא מתורכיה, להיחשב על־פי דין כליף (יורש) של מוחמד הערבי הקוּריישי, או להחזיק בסמכות למנות את השריף של מכה או להדיחו.

אחת הדרכים שבהן ביטאו את טינתם על יומרות העותומאנים לכליפות היתה דרכם המרירה לבטא את התואר “ח’אן” של השולטן כאילו היה זה כינוי הגזור מן הפועל הערבי “ח’אן” (לבגוד או לרמות). שמעתים מדבּרים, בהטעמה מוזרה, על “עבּד אל־מג’יד אל־ח’אִין” (המועל־באמון).⁸⁰

הערבים האלה, כפי שהם נחשבים בעיניהם, בזים ושונאים את התורכים; זוהי שנאה עתיקה שראשיתה עוד בתקופת הכיבוש העותומאני של “ערבּיסטן”. האיבה והקנאה נובעות מן ההבדל בגזע ומזכרוֹ המסורתי של הכיבוש.

אך הנאמנות לאסלאם היא עקרון אדיר ומעמיק־חדוֹר, המרסן כל רגש אחר. בעיני הערבים המשׂכּילים השולטן הוא כליף דה־פאקטו; הוא גם כליף דה־יוּרה. דתם היא המצווה עליהם להכיר בו ולציית לו

הראשונים, האיכרים (פלאחים), הם מוחמדנים להלכה על־פי מורשה, שהרי אינם יודעים כל דת אחרת, אך אין הם יודעים דבר על עבודת־האלוהים מחוץ לכמה סממנים חיצוניים. הללו גזע נכבש הם לא פחות מן הנוצרים, וכמוהם מתעבים הם את המימשל הרע של שליטיהם ואת פריצותם.

בערים הם מבקרים מעט ככל האפשר, וממעטים הם ככל האפשר לפנות לבתי־דין תורכיים, כי בינם לבין עצמם יש להם תקנון מסורתי עתיק של חוקים שבעל־פה, הקרויים בפיהם “משפט־אברהם”, הנבדל בכך מקובץ־החוקים החדש יותר של הקוראן. דינים אלה מספיקים להם די והותר, ובדרך־כלל הם שופטים על־פיהם הזקנים (שייכים) שלהם, אולם לא דווקה אלה של מקום־מושבם, שכּן אפשר להביא את המשפט לפני אנשים הידועים כישרים וחכמים הדרים במרחק־מה, והללו מכונים בפיהם “טובי האלוהים” (אַג’וואד אללה). בפני אנשים שכמותם רשאים הצדדים לערער אף לאחר פסק־דין שניתן בבית.

משפט זה שבעל־פה מפותח הוא יותר מכּפי שנוכל לשער, ובו סעיפים צודקים והוגנים לתועלת הנתבּעים. אפשר להשוותו לחוק המאוֹרי, ולחוק הבּריהוֹני⁸¹ של ארצות אחרות, שהשבטים ילידי־המקום נזקקים אליו למעשה לאחר שיעבודם על־ידי גזע חזק מהם.

עול השיעבוד לתורכיה לא העיק ביותר על יושבי הכפרים. שלמונים, שחיתות ורשלנות היו בשפע; העריצות הפעילה לא היתה מרוּבּה, והוא הדין במימשל־העריצות שעורר בלב הבריות חמלה על האיכרים האומללים של מצרים.

אדרבה, הפלאחים של ארץ־ישראל הורשו במידה רבה למשול על עצמם כטוב בעיניהם. המסים לא כבדו עליהם, עם כל הנגישות של המוכסים, שלעתים קרובות נוצרים היו. אדמותיהם היו פוריות, וברוּבּן הניבו יבולי־ברכה. בדרך־כלל היה מצבם של האיכרים טוב למדי, ורבים מהם צברו הון. נאמנותם לשולטן היתה בלתי־מעורערת.

הפּחווֹת ברובם חלשים היו ושואפי־בצע – אפילו חמסניים; אבל ימי העריצות האכזרית, כגון זו של עבּדאללה פחה מעכו, חלפו־עברו. הפחוות הורגשו אך מעט – ועוד פחות מכך ראו אותם, כי במשך שנת כהונתם יצאו רק לעתים רחוקות אל מחוץ לחומות ירושלים.

מצוקות גיוס־הכפייה לצבא לא נודעו בארץ־ישראל בימים ההם; ובכללו של דבר נדמה היה לאיכרים שאם גם אין ממשלתם עושה למענם מאומה, או כמעט מאומה, הרי מצד שני סובלים הם אך מעט, אם בכלל, מחומרות השלטון שתחתיו הם חיים. אם מזמן לזמן חיו הבאשי־בוֹזוּקים במחנות פתוחים, וגזלו את כל הבא תחת ידם, הרי אנשי הצבא הסדיר שימשו חיל־מצב שקט ורוגע ומעולם לא הטרידו את הכפריים במאומה.

מבּית לא היה דבר שיסכּן את בטחונו של השלטון התורכי בארץ־ישראל. סיעות האיכרים ושבטי הבדווים, הדרוזים והמארונים, אם עזבוּם לנפשם, עלולים היו להילחם זה בזה אף גם עשו כן; אך לא היה אף צל של סכנה למרידה נגד אדונם השולטן.

מזימות מבחוץ עלולות היו לחרחר פילוגים ומעשי־איבה מקומיים; אי־הסובלנות הקנאית והשנאה עלולות היו להתלקח, אך גם דבר זה ודאי היה פרי הזמן בכל מקום מחוץ לערים הגדולות – כגון דמשק, שכם או עזה.

אילו החלה התקוממות דתית כלשהי נגד הנוצרים בערים, כי אז בלי ספק היתה תקוות ביזה מעוררת עד־מהרה את האיכרים והערבים הפראים ליטול בה חלק; אבל מרידה נגד השולטן וממשלתו לא עלתה על הדעת כל־עיקר.⁸²

חרף המומים וההקלות הרציניים ביותר החזיקה הממשלה העותומאנית מעמד. בימים־עברו קיימו התורכים את שלטונם בארץ־ישראל כבשאר מקומות, על־ידי דבקות מתמדת במדיניות של ניצול אינטרס אחד או מערכת אחת של אינטרסים כמשקל־שכנגד לאחרים. באמנות זו עדיין אין להם מתחרים. כשהיו שני מנהיגים, או שבטים, או פלכים, קרובים מדי לשוויון־כוח, ולפיכך נעשו טרדניים, שוסו זה בזה עד שהיתה ידו של האחד על העליונה.

אגב כך נחלשו שניהם, והתוצאות שׂמו קץ לדו־המשמעות. לאחר־מכן אפשר היה לתלות בצווארו של אחד את הקולר של כל העלול להתרחש. אם התחזק אותו אחד – מנהיג, שבט או פלך – יותר מדי הרי היריבות העתיקה מן־הסתם לא דוכאה עד כדי כך שאי־אפשר היה להחיותה ולנצלה לגירוי גאוותו וכוחו של הצד השני, שלעת הזאת התגדל כל־כך עד ששוב אי־אפשר היה לרדות בו על־נקלה.

ואותו עקרון ננקט באלף דרכים שונות ומשונות. “מאזן־הכוחות” איננו מליצה ריקה בפוליטיקה התורכית, בין בהיקף מקומי ובאמת־מידה קטנה ובין בשאלות הרחבות יותר של כנסיות ומלכויות.

לעתים קרובות תמהו בני־אדם ושאלו איך יכלה תורכיה למשול בארץ־ישראל, ולרסן כה הרבה אינטרסים מנוגדים, ואוכלוסיה כה עצמאית ואפילו סוררת, בכוח גדוד אחד או שנים של חיילים סדירים, שלעתים רחוקות נראו מחוץ לחומותיהן של ערי־המצב, ואשר אי־אפשר היה להפילם אלא בפקודות שנתקבלו מן המפקד־הראשי בדמשק, שבריחוק מסע ימים רבים?

מחוץ לחיילים המעטים האלה לא כלל השלטון הנראה־לעין, כאמור, אלא פחה תורכי (שהוחלף בכל שנה) בירושלים, בעכו ובביירות; קאדי, או שופט, תורכי בכל אחת מן הערים הראשיות; וכמה חיילים של חיל־פרשים בלתי־סדיר, או באשי־בוֹזוּקים.

ואף־על־פי־כן התשובה פשוטה. התכנית היתה למשול בארץ באמצעות הסייעות המקומיות וכן על־ידי המנהיגים המקומיים או הילידים האזרחיים והדתיים. כל שבט ומטה וכפר היו לו שייכים, או זקנים שמשלו בו; משׂרתם של הללו אושרה תחת מרות הפחה התורכי לפי־שעה, והם המשיכו בניהול העניינים המקומיים כבעבר, לפי דיני המקום והארץ, ואין משפטם ניתן לעירעור אלא לפני בתי־הדין העירוניים והשלטונות התורכיים; ובתי־הדין האלה רק לעתים רחוקות מאד העזו לפעול נגד החוקים הנהוגים אצל האיכרים, שהם עתיקים ביותר, אם גם לא־כתובים.

בדרך שליטתם זו בארץ אין התורכים נוהגים אלא כמנהגם של שליטי המזרח לפניהם מאז ומעולם – אכן, אם לחזור לימי הרומאים, הסורים, היוונים, הפרסים, ונבוכדנאצר עצמו, נמצא כי כל אלה משלו בארץ־ישראל בצורה דומה לזו בדיוק. “הפרד ומשול” הוא סיסמה קדומה.

שיטת השלטון־העצמי המקומי מעלתה הגדולה בכך שהיא שיטה זולה, שאך מועט מחירה באדם, בממון, או באבזרי שׂררה; שהיא גמישה, ומסתגלת לכל הגזעים והדתות השונים החוסים בצל השלטון העליון, ומניחה היא להם כולם ליהנות ממנהגיהם ומצווֹתיהם השונים, בלי שיטרידום שינויים הבאים זה אחר זה עם חילופי הכובשים והשליטים.

הריכוז לא נודע; כל עדה חיתה חיים נפרדים ובלתי־תלויים, ובלבד שתשלם את המסים שלפי החוק ואת תשלומי־העושק שבניגוד לחוק כל־אימת שנדרשו.

העדות הדתיות שלא נהגו על־פי הקוראן – כלומר בני כל הכנסיות הנוצריות השונות, והיהודים – הוקירו את החירות ואת החסינות מהטרדה בניהול ענייניהן שלהן, אשר בהן זיכּתה אותם⁸³ השיטה הזאת.

כל פטריארך, בישוף או רב ראשי, לאחר שאישר השלטון התורכי את כהונתו נחשב היה מעתה והלאה הראש האחראי לעמו, בעניינים אזרחיים ודתיים כאחד.

הוא הוחזק אחראי להתנהגותם הטובה, לתשלום מסיהם, לפשעיהם האמיתיים או המדומים (עד שבאו התיקונים שהעניק השולטן עבד אל־מג’יד ונתנו לו עצמו חסינות. לגבי כל העבירות מחוץ לעבירותיו שלו, צפוי היה בפועל־ממש לעונש, מאסר, קנס או מיתה, בעבור בני־עמו). תמורת זאת, וכדי לחסוך טורח, ומחלוקות אין־קץ באשר לדיקדוקי־עניות או קשיים דתיים, ניתנה בידיו מרות מוחלטת כמעט על בני־עמו בכל העניינים, אזרחיים כדתיים.

אמת, אנשי כל כנסיה או עדה תמיד היתה להם הסמכות והזכות לערער לפני הפחה, או לפני הקאדי כשופט על־פי דיני הקוראן, אלא שרק לעתים רחוקות מאד השתמשו בהן.

הבריות העדיפו את הכפיפות לשיפוט הראש שלהם ובלבד שלא לערב רשות מוסלמית בענייניהם; ועל כך נוסף השיקול שמא בעודו מתימר לעשות משפט, ינצל הפחה או הקאדי את ההזדמנות ויסחט כספים מן המאשים והנאשם כאחד, אם לא מכל העדה שאליה השתייכו. בדרך־כלל היה מעשה זה מחוכּם יותר ובטוח יותר להשלים עם עוול מאשר ללכת אצל הכוֹפר לשם משפט ותיקון המעוות.

דרי ארץ־ישראל נוהגים היו לומר כי תחת שלטון התורכים יש חופש־דת; אלא שאם אי פעם יהיו הרוסים או האפיפיור מושלים בארץ־ישראל לא יהיה חופש כזה כלל.

בני כל הדתות היו נסבלים במידה שווה – לאטינים כיוונים, יהודים כנוצרים, דרוזים ועובדי עבודה זרה, יחד עם מיסיונרים פרוטסטאנטיים שהורשו למלא את שליחותם באין מפריע בקרב הכּל, בלי מעצור ומכשול, להוציא מקרים שבהם קיבל איזה פחה, או קאדי, או פקיד אחר, שוחד מן הכּת או המפלגה הדתית הנגדית על־מנת שיצר את צעדי יריביהם, או שיסייעם באי־סובלנותם כלפי עשיית־נפשות כלשהי בקרב צאן־מרעיתם או קהל המאמינים שלהם.

הפקידים התורכים לא נזקקו למאסר או קנס או רדיפות בעניינים דתיים אלא כאשר הסיתם לזאת איש קנאי יותר מהם.

כמובן, אין אנו מדברים עכשיו על מקרים של המרת הדת המוחמדנית בנצרות, שאז לא נודעו כמעט מעולם. היו אלה ימים שבהם כמעט לא נודעה הובלת־קיטור; שבהם לא היו חוטי־טלגרף; שבהם היתה קושטא רחוקה מאד, ואפילו פחה זקוק היה לשבועות הרבה כדי להגיע לבּירה.

עיוותים אפשריים היו, כמובן, אף גם אירעו. השייכים והמנהיגים, ומושלי־הדת, יכלו להתעמר באנשי־שלומם אף התעמרו בהם, אחד המרבה ואחד הממעיט, אי־סובלנות דתית היתה מצויה, כמובן, למכביר. הרב הראשי או הפטריארך יכלו לאסור, לקנוס ולדון למלקות את כל הפורש מן הציבור.

אי־סובלנות דתית זו, שהשליטים הדתיים של האמונות השונות נזקקו לה יותר ויותר, היא שלבסוף הרסה בהדרגה את השיטה על־ידי שיצרה את הצורך בפנייה אל השלטון העליון לשם הגנה במקרים של המרת דת.

חופש־הדת הושג בעיקר על־ידי הלורד סטרטפורד דה־רדקליף, שבתארו לפני הממשלה העותומאנית את הרדיפות שהשתגרו בשיטה המתוארת עתה, בניגוד לחוק, השיג מעט־מעט לכל הדתות והשכבות כאחת – מוסלמים, יהודים ונוצרים – את הצווים הרצופים של סובלנות ותיקונים שנודעו בשם ההאטי־שריף של גֻלחאנֶה ב־1838; התנט’ימאת ח’יריה,1841; וההאטי הוּמאיוֹן ב־1856.

מוזר הוא שעריצי־הדת שעליהם הוצרכו מיסיונרים זרים להתלונן ביותר היו הנוצרים, שעל־מנת לשתק את ההתקדמות, או למנוע עשיית־נפשות, לא היססו לקרוא לעזרת השלטונות המוסלמיים בבקשם להציק למיסיונרים ולפורקי־עול מתוך צאן־מרעיתם שלהם, ואפילו להתאכזר אליהם.

כך לא היה מנוס מלפנות אל השלטון העליון, ואל עקרונות הצדק שעליהם התבססו החוקים התורכיים. הלורד סטרטפורד דה־רדקליף הוא שנתן תוקף לפניות האלו, והשיג את פירסומם של צווי־הסובלנות, ששׂמו מחסום לעריצותם של שלטונות מקומיים, נוצריים ויהודיים כמו גם מוסלמיים.

אחר־כך, בהדרגה, הופיע הריכוז. הפנייה לקושטא נעשתה אפשרית, ושכיחה, עם שבהדרגה ניתן תוקף לחוקים חדשים ועם שהוקל הקשר. הונהגו קבצי־חוקים חדשים, הוקמו בתי־דין מעורבים חדשים, וכך נעשו שינויים יסודיים.

רבים מן השינויים האלה נוגדים עקרונית תכלית ניגוד אותה תורה של מימשל שלפיה היתה למוסלמים, מהיותם המאמינים האמיתיים היחידים, הבכורה על נוצרים ויהודים (שלפיכך לא יכלו לטעון אלא לסובלנות בלבד), ועל עובדי עבודה זרה (שעל־פי דין אי־אפשר היה לתת לפניהם שום ברירה מחוץ לאִסלאם או מוות).

תורה מוסלמית זו מבוססת, כמובן, על סברה שחוק הקוראן הוא שצריך למשול בכיפה – שהראש העליון של המדינה הוא זה שנתיניו המוסלמים מכירים בו, דה־פאקטו או דה־יורה, שהוא “כליף־אללה” – בא־כוחו של אלוהים, באשר הוא יורשו של הנביא מוחמד.

אך אפילו על־פי השיטה הישנה – בטרם יעלו החוקים החדשים במחשבה, ובשעה שעדיין היה הקוראן אמַת־המידה המוכּרת היחידה לצדק – תמיד אפשר היה להשיג מידה הגונה של צדק על־ידי גילוי של תקיפות מצד השלטונות הבריטיים.

פרק תשיעי:מצב הארץ    🔗

כדי שנצייר לעצמנו כיאות את מצבה של ארץ־ישראל בשעה שפרצה המלחמה שומה עלינו לחזור מעט לאחור וללמוד על תקריות שונות שהתרחשו קודם, בקרב המטות שהם־הם האוכלוסיה החקלאית – כלומר, הפלאחים הילידים.

בתחילת 1853 חשו הכל כי קרוב לבוא איזה משבר רציני ביחס לשליטה התורכית בארץ־ישראל. באירופה חשבו הבריות, כמובן, יותר על השפעתה של המלחמה הממשמשת־ובאה על קושטא; אך בארץ־ישראל הובן היטב כי, בסופו של חשבון, ירושלים היא סלע־המחלוקת.

האירופים, כמובן, חלוקים היו בדעותיהם באשר לתוצאות הצפויות לבוא אם ימות “האדם החולה”, או אם יוּמת; אבל הערבים המוסלמים,⁸⁴ אף כי שותפים היו בחששות המעורפלים שחששו האחרים, אחוזים היו בולמוס של רעיון אחד בלבד – התקוה להיגאל מן השלטון “החמסני והמזוהם” של הפחוות התורכיים (בביטויים אלה בדיוק השתמשו). לשולטן היו נאמנים.

איכרי ארץ־ישראל – הפלאחים – יש להם סייעות ובריתות־משפחה משלהם, המפלגות או מאגדות אותם, בלי תלות בשלטון העליון התורכי.

הם עצמם אינם יכולים לתת הסבר מתקבל־על־הדעת לחלוקה המעמדית הגדולה ביותר של “קייסי” ו“ימָני”; אבל ודאי שההבחנה ראשיתה נעוצה לפחות בדורות הראשונים לכיבוש הערבי בסוריה במאה השביעית. יש אומרים כי “ימני” מוסב על סיעה מתימן או מערב הדרומית ו“קייסי” על ציבור צפוני יותר מאותו חצי־האי, המוזכר בבּיוגרפיות של מוחמד ויורשיו.⁸⁵ עם זאת, אין בכך להוכיח כי אנשי הסייעות בימינו אנו הם דווקא יוצאי־חלציהם של אותם גייסות של פולשים, אלא רק זאת שאבות־אבותיהם דבקו בלוחמים הקייסיים או הימניים, עם שהופיעו בזירה, ונעשו אריסיהם.

אולם כינויים אלה קיימים גם בהרי־הלבנון בקרב הדרוזים, מקום שם התנהלו ביניהם פעולות־איבה מרות מאין כמוהם, עד שמוגרו הקייסיים ובראשם פח’ר אל־דין המהוּלל.

בדרומה של ארץ־ישראל עדיין נמשכות המריבות בשמות הללו. הקייסיים שלנו טוענים (ופרט לכך אין בפיהם דבר לומר על הנושא הזה) שכּינויָם בא להם מתוך כך שהיו “קשויים” נגד אמונת מוחמד בראשיתה, ולכן היו האחרונים שקיבלוה – וזו, לדבריהם, עדוּת לעזוּת שבטבעם.

הגברים ניכרים על־פי צניפיהם, שכן אצל הקייסיים יש להם פסים של אדום־כהה וצהוב ואילו אצל הימניים יש פסים של ורוד על לבן; ובגאוותם מתפארים הראשונים שסוסים כהים חזקים יותר מן הבּהירים מהם – וכך שאפילו תרנגולים כהים ממזבּלות הכפרים מנצחים תמיד את יריביהם החיוְרים מהם; ובאשר למלחמה, הם טוענים שהקייסי מוחמד עבּד אל־נבּי אל־עמלה, אף שאין לו אלא ארבע־מאות איש, מנצח תמיד את אבּו־גוֹש הימַני, שכוחותיו גדולים הרבה יותר. אם נכון הדבר בכלל אין הוא יכול להיות כך אלא בישימון־הטרשים שלו, מקום שם קשה לדלוק אחריו.

בכמה כפרים, כגון מַלחה שמדרום־מערב לירושלים ובכפרים אחרים, הבריות מפולגים, קצתם קייסיים וקצתם ימניים, וכשהם נקראים להילחם תחת דגלי הסייעות המנוגדות הללו הם נערכים זה מול זה באותו רחוב.

יש ביניהם כמה הבדלים בניבם הערבי; בתוך שאר הבדלים כאלה הרי הקייסיים הוגים את האות ק“ף כגימ”ל קשה, כדרך הבדווים.

נוסף על כך נחלקות סייעות אלו למַטות שלכתחילה היו אולי משפחתיים, כגון בני־מָלך, בני־מוּרה, בני־סָלים, שכל אחד מהם מחזיק עתה בכפרים מעטים בקבוצות, והם מתחרים זה בזה על הבעלות הקרקעית. כל אלה יש להם טינות נושנות משלהם, ואין הם מחמיצים שום הזדמנות לחוש לפעולות־איבה מטעם זה או מטעמי גאולת־דם.

הארץ נשארה שקטה במידה מתקבלת־על־הדעת מאז אמצעי־הדיכוי שנקט קוּבּרוּסלי פחה ב־1846, כאשר גורשו והוגלו המנהיגים היריבים במהומות המקומיות – חאג' מוצטפא אבו־גוש, מוחמד עבּד אל־נבּי (המכונה אל־עמלה, מן השטח שבין אבו־גוש ובין חברון), עבּד אל־רחמאן עאמר מחברון, ומוצלח אל־עזיזי מבית־ג’ברין.

כמה מן האנשים האלה היו בלתי־תלויים זה בזה עד כדי כך שמפי האחרון בהם שמעתי בשנים שלאחר־כך כי מעולם לא ראה את אבו־גוש עד שנפגשו, אסורים שניהם בכבלים, על סיפון השח’טוּר שהוליכם לתורכיה בדרך־הים מיפו; אבל ב־1853 חזרו אנשי־שם אלה איש למחוזו ואיש לדרך־חייו העתיקה, כשֵייכים, או ראשים, למטותיהם.

ייקל לנו להבין את התרחשויותיה של התקופה אם נחזור אל קורותיהם האישיות של עוכרי־השלוה האלה. יש לזכור שמדבּרים אנו עכשיו על האוכלוסיה החקלאית – הפלאחים – על שבטיהם, או מטותיהם.

תחילה הרי לנו מפלגת אבו־גוש, שכמדומה בדין קוראים לה שבט או מַטה. פירוש השם אבּוּ־גוֹש הוא “אב ההוֹנאה”, תואר ביש אם נחשוב עליו בקשר לאיש שעליו נאמר לנו כי “מדי דבּרוֹ שקר ידבּר מלבּו, כי משקר הוא ואבי השקר” (יוחנן ח, 44). הכפר שמנהיג זה מחזיק בו כבירתו הוא קריית אל־ענב (שברגיל הוא קרוי אל־קריה, כלומר הכפר), זו קרית־יערים שבכתבי⁸⁶־הקודש, ולדעתי אין כל ספק כי זה המקום שעל שמו נקרא הבוגד יהודה איש־קריות, או “איש־קרית”, שנתרכך ביוונית ונעשהIscariot.⁸⁷

הכפר שוכן על דרך־המלך מיפו לירושלים, בריחוק שלוש שעות מזו האחרונה, במקום המשקיף למרחוק על תיירים ועולי־רגל המתקרבים, שכן הדרך עוברת במטווחי־רובה מן הבתים, וביניהם מצויה כנסיה נוצרית עזובה, שעודה עומדת על תלה, וחלונותיהם הקטנים יפים בהחלט לשמש אשנבּי־ירי. לכל הדעות הכפר בנוי יפה, ונעים הוא למראה. עיבּוד ההרים מסביב משובּח במידה בלתי־רגילה – ואמנם עולה הוא על כל זולתו לאורך הדרך ההיא. דומה כאילו מצטיין המקום בשקט ושלוָה.

הראש שהיה אחראי שם לפני הממשלה היה אחמד עבד אל־רחמאן (למשל, ב־1852־3), והוא היה השייטאן, או מקור כל העצות הרעות; ואילו יד־ימינו של המַטה, איש־המלחמה, היה אחיינו, חאג' מוצטפא, איש נורא־הוד, והוא שהוגלה על־ידי קוּבּרוּסלי פחה ועתה חזר. הראשון היה זקן, נבוּל במראהו ושחוח, עיניו מושפלות תמיד וזוויות־פיו מפרכסות תמיד, פניו חיוְרים ולבושו לבנים.

על כל משפחות הכפר אמרו, והדבר קרוב מאד לוודאי, שהם שאֵרי־בשר למנהיגם, ורובם הצטיינו בגוֹן־פניהם הבהיר, שניתן ליחסו למוצאם הצ’רקסי. מטה אבו־גוש מקורו באיזה ממלוּכּים צ’רקסים, שנתלוו אל השולטן סלים לירושלים בשנת 1516.

הם השתלטו על כפר בשם בית־לִקיה, בשפך ואדי סלמאן, המוליך מזרחה מול שפלת־השרון. משך תקופה ארוכה פרו ורבו, ושפכו מרותם על המחוז השכן.

בין אלה שנאלצו לחוש בהשפעתם היו בני־עאמר שכניהם, היושבים בין עמואס וראס־כרכר, שבתוך שאר מסים וארגוניות נדרשה מהם גם כלה אחת בשנה.

יום אחד היו כמה מנשי האיכרים בבית־לקיה מפטפטות ליד המעין והנה עבר בסמוך עלם אחד (אחד הממלוּכּים האלה), ואז מיהרה אחת הנשים להליט את פיה בשרווּלה, מנהג המציין יחס של כבוד או התאפקות במעמד עליונים.

משראו זאת כמה מן הגברים שבכפר אמרו, “מדוע זה אפוא תבושי מפני הנער ההוא ואינך נוהגת כך בחברתנו?” היא השיבה, “אך יאֶה הוא לעשות כן”, ואחרי־כן הוסיפה עוקצנית, “כי אלה האנשים הלוקחים להם כלות מתוך בני־עאמר”, ובהרימה את קולה עוד, “וכי גברים אתם, אתם המניחים להם לדכא אתכם? והרי אותו נער גבר הוא יותר מכל אחד מכם ומכּולכם גם יחד”.

הללו נפגעו עד עומק נפשם והלכו לפעול בעצה אחת עם בני־עאמר, והדבר הביא לידי טבח בזרים החמסניים אנשי אבו־גוש עד שלא נותר מהם אלא אחד, והוא נקרא מוחמד. אדם זה הלך והתישב בקולוניה, ולפעמים בצובא, וכעבור שנים אחדות הצליח להשיג לו אשה מלִקיה, שממנה היו לו בנים אחדים.

אחד מאלה, ג’בּוּר שמו, נעשה לאחר זמן מושל זמני של ירושלים, ובנו בָשיר עדיין חי היה ב־1853 ואחרי־כן, במעוז מטהו, קרית אל־ענבּ.

אחד הבנים האלה היה אבי חאג' מוצטפא שלנו, ושלישי, בשם עבד אל־רחמאן, היה אביו של אחמד, המתואר כאן כ“שייטאן”, או השׂטן שבחבורה; האיש האחראי לפני השלטון התורכי.

המאורע הבא בתולדותיהם היה פלישתם לקריית אל־ענבּ והתישבותם בכפר ובאדמותיו, שמהם גירשו משפחה בשם בח’אח’רה, ולימים גירשו את כל המשפחות סביב.

אחרי־כן הסיגו את גבולם של בני־עאמר, והחריבו את כפריהם שוב ושוב. את קבּאבּ, בפאת עמק־השרון, חרשו שדה פעמיים, אלא שזו הוּצאה מידיהם ונבנתה מחדש. שלושה כפרים אחרים ליד עמואס עודם נמצאים בידיהם אולם ביתם ומעוזם בקרית אל־ענב.

משך זמן רב קודם לתקופתנו מוצאים אנו את ראשם של אבו־גוש מוזכר לגנאי כלסטים מופקר וסחטן בספרי־מסעות; רוצה לומר, לאחר שהשתלט על הכפר קרית אל־ענב ניצל את ההזדמנות, נוכח תשישותו ואזלת־ידו המופלגות של השלטון התורכי, לגבּות “ע’ופר”, או כופר, מן הנוסעים למקומות הקדושים, ממש כמו שעשו אחרים במקומות אחרים וכמו שעושים עדיין שייכים בדווים במדבריותיהם, אולם בהבדל זה שהע’וּפר שלו היה מכניס רווחים במיוחד שהרי עולי־רגל וסוחרים מיפו מרבּים לעבור בדרך, ולא גם עוד אלא שתיירים צרפתים ואחרים נתנו לו מתנות יקרות (ראה שאטוֹבּריאן, לאמארטין וכו').

צליינים פשוטים הורשו לעבור בלי תשלום, בהתחשב בתמיכה שנתית גדולה שקיבלו ממנזרי ירושלים, מחוץ למתנות בלתי־קבועות וכפוּיות שקיבלו מהם. המושלים התורכיים בעת ההיא לא יכלו, ואולי אף לא חפצו, להפסיק את המנהג המזרחי המובהק הזה, חרף ריטוּניהם של אירופים; אך עם הפּלישה המצרית הוּשׂם קץ לדבר מיד, וכוח צבאי שמר על חופש המעבר בדרך.

עם שוב התורכים חזר אבו־גוש והרים ראש, אך השלטון החדש – עקב פניית האירופים, כמדומה – מינה אותו להלכה לכהונת “נוטר הדרך”, מחומות ירושלים עד עמק־השרון, כלומר על כל דרך־ההרים, לרבּות ואדי עָלי, ובעבור זאת קבעו לו משׂכּורת של ארבעים־אלף פיאסטר (למעלה מ־400 ל.) בשנה, ופטוֹר ממסים על שלושת הכפרים שבבעלוּתו ליד עמואס, “בעמק” (שהיתה מפורסמת בתולדות החשמונאים).

באיזו מידה ראוי היה להטיל תפקיד כזה על אבו־גוש בזמן שנחשבה נקמת־השבט חובה ממדרגה ראשונה, דבר זה נראה בעליל ב־1843 כאשר, בחג־הבייראם, באו שני האחים אבּן־סִמחאן,⁸⁸ מושלי לוד ורמלה, לחלוֹק כבוד לפחה של ירושלים; הואיל והללו לא רק שייכים ערבים היו אלא גם פקידי השלטון התורכי, שנסעו בדרך־המלך היחידה שאויבם, אבו־גוש, היה שוֹמרה־במשׂכּורת תחת שלטון הממונים עליהם.

בפחזוּת־יתר נכנסו, עם בני־לוויה מעטים בלבד, בגבולותיו; ובקטע צר שבדרך, שכותב השורות האלו מכיר אותו יפה מאד, נעצרה החבורה על־ידי כוח גדול מן ה“קריה” והאנשים נצטוו לרדת מעל סוסיהם ולהניח את כלי־נשקם. מלוויהם הרגלים של האחים נטשוּם כהרף־עין בפחדם, והאחים הומתו ביריות.

הרוצחים לקחו את הגופות לכפר, מהלך פרסה לערך, ושיגרו שליח לירושלים להודיע על פעלם. הגופות נשארו מוטלות בלא קבורה, דבר שבארץ ההיא הוא נחשב חילול הקודש, ואחר־כך נטמנו בין עצי־הזית מול הכפר, מול החלונות של אבו־גוש, אך שום מצבה אינה מציינת את המקום – גם הוא גם מעשה־הרצח ידועים רק על־פי המסורת שבפי העם.

עושי המעשה הזה לא באו על ענשם עד שב־1846 תפס קוּבּרוּסלי פחה את הפושע והגלָה אותו, בתחבולה שבה הערים אפילו על “אבי ההונאה”.

ב־1848 היתה משלחת מדעית של ארצות־הברית של אמריקה חוזרת מן הירדן וים־המלח לאחר שהשלימה מלאכתה שם. בדרכּם אל הים היו האנשים מודדים גבהים וזוויות מימין ומשמאל לדרך־המלך, אלא שאיש אחר מבני המשפחה, חאג' יוסף אבו־גוש, עצרם ואִיים עליהם, בתביעה לע’וּפר; מעשה נועז למדי, בשים לב לכך שהאמריקאים היו אנשי־חיִל קשוחים, וכולם חמושים באקדחים מצוינים.

הואיל ובכל מעשיה הובאה המשלחת תחת חסותה של אנגליה נמסרה לנו ידיעה על מפנה בלתי־צפוי זה במהלך הדברים, ומכּיון שיצאתי לטייל באותה דרך עצמה הגעתי חיש־מהר למקום־המעשה, והייתי מתווכח עם חאג' יוסף תחת עצי־הלימון של קולוניה.

לאחר שהראיתיו את ה“בוּיוּרוּלדי” של המוּשיר מביירות, הנמיך את קולו באיום שלא יניח למורה־דרך ערבי מים־המלח להשׂתכּר ממון בהוֹליכוֹ את הקצינים באדמתו; על כך נשבע שבועות־אֵימים, וכמעט שלף את סיפוֹ, עד שהשיבו לנדנו בנקישת־בלהות; או־אז קמתי והשארתי קוואס אחד שישגיח על המודדים, ואילו אני חזרתי לעיר למסור דין־וחשבון לזריף פחה. עבר עוד חודש־ימים וגם חאג' יוּסף היה בדרכו לקושטא, וכעבור שנים אחדות מת בגלותו בווידין.

ב־1851 הורשה חאג' מוצטפא לאחר ששילם את ה“דִיֶה”, כופר־דמים, למשפחת אִבּן־סִימחאן – וכך יצא זכאי לגמרי והשיב לו את מעמדו בקרב נכבדי־עם.

יום מאושר יהיה זה כאשר (או אם) יתחזק השלטון התורכי, או שלטון טוב כלשהו, עד כדי כך שיציב בעצמו חיל־מצב בקרית אל־ענבּ, כמוצב צבאי של קבע; כי מקום חשוב הוא המקום הזה, השוכן בין איזור של סלעים צחיחים וגאיות עמוקים בצד שלעבר ירושלים ובין הערוץ התלול של ואדי עָלי בכּיוון השני. ואולם כוח אירופי שהתאמן באלג’יריה, או בקווקאז, או בחבּש, יחלוש בקלוּת גמורה על הדרך לכל ארכה.

משפחת אבו־גוש עדיין היתה לה בכוֹרה מפורשת בין הסייעות הכפריות הודות לעָשרה, מעמדה המקומי, ועל הכל הודות לאחדותה הפנימית; אך היא ראתה לנכון להכביד אכפּה על התלויים בה ועל בעלי־בריתה בתואנה זו או אחרת, שלא להפסיד את יוקרתה משכבר־הימים. עילה לריב מצויה היתה תמיד בהתנצחות עם עות’מאן אל־לַחאם, ממחוז ערקובּ השכן מדרום, על השליטה בכפרי בני־חסן בגבולותיה.

עות’מאן זה היה רק איכר גס ועקשן שהכפר בית־עטאבּ היה ביתו והמחוז מסביב אדמתו.

שוב דרומה היה החבל השומם יותר שבראשו עמד מוחמד עבּד אל־נבּי אל־עמלֶה, אדם שלעתים כה קרובות עמד בקשרי־מלחמה, וכה דייק בקליעה למטרה, עד שהוכתר בכינוי “עזראיל” (מלאך המוות). אדמתו כה הררית היא ולוהטת, כידוע לי מן הנסיון, עד שאינה יאָה לפעולות צבאיות לכל דיקדוקיהן, ואיני סבור שמילאו כאן חיילים תורכים, סדירים או בלתי־סדירים, את תפקידם משך שבע־עשרה השנים שבהן הכרתי את ארץ־ישראל. אולם האיש הזה ואנשיו נקיים היו ממעשי־האכזריות הפראיים של לוחמים אחרים, והם נודעו בהכנסת האורחים הנדיבה שלהם.

מוחמד עבּד אל־נבּי, עם דודנו, נִימר אל־עמלֶה, ועם שכנו מדרום, מוּצלח אל־עזיזי, הענק מבית־ג’בּרין, וראש מחוזו המיוחד שלו, תמיד היו מוכנים לתכתוֹשת, ולכן חשובים היו עד כדי שיוטלו על כף־המאזניים בכל מחלוקת כפרית; אך האחרון בהם טרוד היה בדרך־כלל די הצורך בהדיפת חדירותיהם של בדווים דרומיים.

מחוץ לקו רצוף זה של שייכים טרדניים, מקריית אל־ענב ועד בית־ג’בּרין, היו לו לפחה תמיד עוד שני חבלים שדרשו עירנות ודיפלומטיה ולא דווקה שימוש בכוח־הזרוע (שכמעט תמיד הוא גורם שאינו מובא בחשבון); ושני אלה הלא הם חברון ונבּלוס.

1. חברון, שהתענתה בלי הפסק במעשי־התועבה של עבד אל־רחמאן אל־עאמר במריוֹ נגד השלטון, או בזרעוֹ מדנים בקרב אֶחיו סלאמה, אחמד, חוסיין, עאמר ומוחמד.

משפחת עאמר שייכת לדוּרה, כפר במרחק שעתיים מחברון, ועבּד אל רחמאן היה המנהיג המאוס והממרה ביניהם.

כאשר אך הגיעה לירושלים ולחברון הידיעה על הרעשת עכו (1840) מיד מיהר עבד אל־רחמאן לבוא רכוב לחברון, וכאשר פגש ברחוב במושל המקומי, עבד אל־ג’וואד (אשר כיהן בימי שלטון המצרים), שלף את הח’נג’ר (חרב קצרה) ושיסעוֹ במחי אחד, ואחר־כך ניצב על הפגר ובשׂאתו למרום את חרבו החמוצה מדם הכריז על מלכות השולטן החוקי של תורכיה, אשר את שמו חילל בנַצלו אותו לצרכי שאפתו, תאוות־בצעו ונקמנותו שלו.

אחרי־כן שׂם פניו לירושלים, בא אל המחכּמה, ובנופפו בסיפוֹ מעל ראש הקאדי דרש ממנו פסק־דין בכתב לאמור כי חובה וזכות היא להרוג כל בוגד במלך ובכליף האמיתי של דת־הקודש. בהיותו מצויד בזה חזר ורכב חברונה ושם שׂם עצמו מושל.

בינתיים בא הקאדי אצל המופתי והצהיר לפניו על המסיבות שבהן הוצאה התעודה ממנו בחוזק־יד, זו התעודה שאותו פושע התכוון להצדיק בה את רציחתו של אזרח שאין לו חלק בפעולות־איבה.

מן העת ההיא והלאה נשאר עבד אל־רחמאן בחינת “מלך למעשה על כל אשר מדד בשעלו” עד שבא חיל־המשלוח של קוברוסלי פחה ב־1846. מכל מקום, מקץ שנה או שנתיים הניחו לו לשוב הביתה ושם חזר לפעלו בדיכוי האיכרים, בשוד היהודים חסרי־הישע בחברון, ואפילו בשׂכירת אנשים שילַסטמו עוברי־דרכים.

2. נבלוס, שכם בימי־קדם, היא בירת ארץ־ישראל התיכונה, ובמעלת חשיבותה שניה היא לירושלים. היא עצמה מקום מיוחד־במינו. העיר שוכנת לְמעוֹז בלב חבל פורה ביותר, ורוב יושביה מוסלמים קנאים; והמחוז הגדול המכונה “ג’בּל נבלוס”⁸⁹ הוא רצועת־ארץ המתמשכת לרוחב אמצע המפה של ארץ־ישראל, משפלת הים התיכון (השרון) עד עמק הירדן (ע’וֹר); למעשה, זו הארץ הקרויה שומרון בברית החדשה. התושבים שם ניכר בהם ששונים הם בגזעם מאנשי חלקים אחרים של ארץ־ישראל. הם ניכרים בפרצוף שפל ואכזר. לראשיהם כיסוי (תרבוש) שונה משל זולתם, גדול הוא ונטוי לצד אחד.

כאשר נלחמו הסייעות של ג’בל־נבלוס זו עם זו היתה מלחמתן פראית ואכזרית יותר משל המטות בחבל ירושלים, דרומה ומערבה.

לאחר שעמדנו על התפקיד החשוב שממלא היישוב הפרוע והקנאי של נבלוס בענייניה של ארץ־ישראל, הנקל לנו להבין את תולדות שכם ושומרון כפי שהן מובאות בתנ"ך – בספר שופטים, ובקורות עשרת השבטים.

באביב של שנה זו, 1853, באו ציבורים גדולים של האיכרים המוסלמים הקשוחים האלה כעולי־רגל לירושלים, לכבוד נבי מוסא. היו שחישבו שבאו רבע מאוכלוסיו של מחוז שכם, בשל נדרי־תודה שנדרו עקב גשמי־האביב שירדו לאחר עצירת־גשמים ממושכת ובצוֹרת. כה גדולים היו ההמונים בירושלים עד שהפחה חשש להתנגשות בינם לבין עולי־הרגל הנוצרים ולכן שלח שתי פלוגות חיל־רגלים והרחיק את אנשי נבלוס מן הרחוב המוליך לקבר הקדוש.

לפי אומדן גס מנו אוכלסי ג’בל־נבלוס כ־30,000 גברים מוסלמים המסוגלים לשאת נשק; 2,000 נוצרים בני העדה היוונית; כ־40 שומרונים, ויהודים מתי מספר (כל אלה מחוץ לנשים וטף). אמרו שהמסים ששילם מחוז זה מגיעים כדי 4,500 כיס (לערך 22,000 ל.), סכום עצום, המשולם פעמיים בשנה, שכן מדי־פעם דרושים שלושה חדשים לגבייה.

אנשי הרשות בעיר היו המותֶסֶלים או המושל (הקרוי גם קאימקאם), המופתי, הקאדי, הנקיבּ, והאפנדים (נכבדים). לא היו בעיר סוכנים קונסולאריים אירופיים, אך לאנגליה היה סוכן נוצרי יליד־המקום שדאג לענייני התיירים והמיסיונרים המועסקים על־ידי אגודות אנגליות או על־ידי הבישוף.

בג’בל־נבלוס משלו לסירוגים קאימקאמים שבאו משתי משפחות בלבד, שתיהן מקורן מן העיר עצמה; והפחה חייב היה להעסיק חליפות אחת מן המשפחות הללו או את זולתה, לאמור, (1) בני טוּקאן שבראש הג’ראר, והם נוטים לקו השמרני הישן בעסקי־פוליטיקה המקומיים; ו־(2) בית עבּד אל־האדי, שלצדם קאסם אל־אחמד עם בני ג’איוּסי או ריאן. בני הסיעה הזאת השניה דגלו ביתר ליבראליות בחיי־המעשה, ז.א. בערמומיות ההולמת את הקידמה הקושטאית, והתחרו על הפופולאריות אצל הקונסולים האירופיים. אולם אי־אפשר היה לתת בהם אמון.

בית טוקאן נחשבו אנשי הסיעה או המפלגה התורכית הישנה; בית עבד אל־האדי, מאסכולת הקידמה המצרית.

הסיעה מס' 2, הקרויה על שם עבד אל־האדי, היתה חזקה הרבה יותר מיריבתה הגדולה. בשעתו. צידדה במצרים, ואף עתה נחשבו בניה תומכים במדיניות המצרית. מעוזם היה הכפר המבוצר עראבּה, דרומית־מזרחית לכרמל.

ב־1849 מנה בית זה ארבעה אחים: –

1. מחמוד בק, הבכור, המושל בעראבּה.

2. עבד אל־האדי.

3. עבד אל־קאדר.

4. חוסיין, שהביא את המצרים, אלא שאחר כך הורעל (כך אומרים) על־ידי אחותו של אבּראהים פחה (הנסיך המצרי) בגני בהג’ה ליד עכו, על שאָגר בסתר נשק בביתו.

חוסיין זה ארבעה בנים היו לו.

מוחמד, שב־1849 היה מושל עזה, ואחרי־כן הוגלה. 

עבד אל־רחמאן, צאלח סעיד – בנים מפילגשים.

עבד אל־האדי זכה בתואר בק בזכות שירותיו למצרים.

שתי הסייעות הגדולות שכּך תוארו יש להן הרבה והרבה קבוצות־משנה פעוטות, ולפעמים ניטשים קרבות בין אחדות מן הקבוצות הקטנות והשאר נגררו בהדרגה. כך היה הדבר ב־1848, כאשר נלחמו שני החצאים לשבט ג’ראר (שאז נחלק, וכל חלק הצטרף לסיעה מנוגדת), ותומכיהם ניצבו כל אחד לצד אחר.

בני טוקאן משלו בנבלוס (המותֶסֶלים, או המושל, בימי התורכים, היו מקרבּם) מ־1848 עד 1851. (הם נחשבים תורכים, ז.א. אנטי־מצרים).

באוקטובר 1851 הפך הגלגל נגדם, וראשי בית טוקאן ובעל־בריתם השייך צאדק (רַיאן) הוגלו מן הארץ.

אז נעשה יריבם מחמוד עבד אל־האדי מושל נבלוס. לאחיו, עבד אל־האדי, נתנו את ג’נין, ובעל־בריתם, מחמוד קאסם אל־אחמד, נתמנה על כל הג’מאעין (ארבעים־ושבעה כפרים, רובּם לפאת מערב).

הדבר נמשך עד 1853, כאשר שוב התקוממו בני ריאן (לצד בית טוקאן), לאחר שקיבלו 47,000 פיאסטר שוחד, ומחצית כפרי הג’מאעין ניתנו להם, ואת המחצית השניה של הכפרים הללו נתן הפחה של ירושלים לתורכי אחד, נושא־המקטרת שלו.

ביולי 1853 קמה סיעת עבד אל־האדי, ונציגה קאסם אל־אחמד, ויצאה בנשק לכמה קרבות עם בני ריאן מן הסיעה הנגדית של בית טוקאן.

נושא־המקטרת התורכי נס על נפשו ומצא לו מקלט בבית עבד אל־האדי בנבלוס, ואחר־כך ברח ירושלימה.

באוגוסט אותה שנה, לאחר שבני ריאן הוכתרו תמיד בנצחון, באו אחדים מהם ירושלימה ואמרו לפּחה כי אם ירשה להם יגררו את יריביהם, בית קאסם, בגרגרתם לירושלים.

אך עתה קיבל קאסם עזרה בסתר מתומכו עבד אל־האדי ומיגר כליל את בני ריאן, שׂרף שבעה מכפריהם ואחרים בזז. שבע אבידות בנפש היו להם, וארבעים פצועים.

אז חזר נושא־המקטרת אל כפריו, שבהם עושה היה הון, כמובן. אשר לפחה הוא יצא נשכּר מן הריב, כי את יבוּלו קצר מכל הסייעות.

אין לשכוח ששני הצדדים הזעיקו בעלי־ברית בדווים, מן המדבר אשר מעבר לירדן, כגון בני סַכּר או בית עדוואן, ומשפלת־השרון מערבה, מקום שם משוטטים שבטי אבו־קישק מצפון ליפו.

(אלה שבין יפו לעזה הם בני סוואלכּי, ואילו דרומית משם⁹⁰ נמצא שבט טיהה הגדול, ולפעמים אלה האחרונים עומדים בברית עם אבו־גוש וסיעתו, כפי שכבר ראינו).

ב־1854 שוב דָרך כוכבו של בית טוקאן, ועלי בק טוקאן היה מושל נבלוס מטעם השער העליון.⁹¹

הנקל הוא להבין שכל־אימת שהשלטון התורכי חלש היה, או כל־אימת שטוב היה הדבר בעיני הפחה לעורר תגרה ומדנים לפי־שעה, עמדו סיעות נבלוס במלחמה גלויה זו עם זו.

השלטון העותומאני חדל־אונים היה נוכח כל אחת מן הקבוצות האלו. אכן, כל עוד היה חשבון־התועלת המדיניות היחידה שיכלו קושטא או ירושלים לנקוט לא היה טוב מלאַזן בין השתים לסירוגים. היריבים תמיד נכונים היו באותה מידה להכריז על נאמנות לשולטן, ולהתחרות בממון על השגת בכורה בשׂררה.

האפנדים ממועצת העיר ירושלים זכו לקבל איש־איש את חלקו בהנאות כספיות מעין אלו; והמתחרה המצליח, גם אם לא יעמדו האמצעים שבהם השתמש במבחן קפדני, נשאר בן־חורין לגבּות את הכנסותיו בכל דרכי הסחיטה או האלימות ברחבי אחוזתו, שלטוב־מזלו מעטים היו אז העוברים בדרכיה, ולכן לא היתה נתונה במידה מרובה לפיקוח הממשלה או הקונסולים.

עד כאן באשר לג’בל־נבלוס וסיעותיו.

בתוך כל התחרויות, הפלוגתות ומעשי־השחיתות של הצדדים כפי שתוארו למעלה, היה תופס־ההגה התורכי צריך לנהוג בעדינות ככל אשר יוכל, בלי להביא שום צד לידי ייאוש.

עילותיה או מטרותיה של מלחמת־איכרים – ששמה הטכני הוא “מיאדֶה” – לעתים רחוקות, אם בכלל, יש להן בארץ־ישראל קשר כלשהו לפעולות הממשלה. הן נובעות מתאוות־השלטון בקרב השייכים, או ממריבות־מורשה, או ממעשי־נקם. מן הטעם הזה האחרון אפשר להצית מריבה נאה בכל עת.

ה“ת’אר” או נקמת־הדם חובה הם על קרובי ההרוג עד דור חמישי, על־פי מין חישוב משפחתי; אך לעתים קרובות כפרים שלמים או סייעות שלמות נחלצות לת’אר בעד איש אחד או אנשים מעטים בצד שלהם, ובעקבות זאת מתלקחים קרבות, עד שלאחר שורה של התנגשויות נכנס איזה צד שלישי כמתווך (פעמים השלטון הוא המקבל עליו את התפקיד הזה השפל – שפל לְשלטון); מונים את מספר ההרוגים משני הצדדים, ובעד העודף משלמים פיצויים, בכסף או בשווה־כסף.

אולם יש שמצב־המלחמה מסתיים בשביתת־נשק (עטווה), שאפשר לחדשה, ולחזור ולחדשה, עד שמופיעה שעת־כושר נוחה לתבוע דם, אם בגלל איזה פּגם בערֵבים לשביתת־הנשק, ואם, בקיצור, מאיזו סיבה אחרת שיכולים היצר או הכבוד המדומה להמציא.

אלה עניינים שמעולם לא התערבו בהם מושלים עותומאניים בתוקף ובסמכות. כל עוד שולמו המסים באיזו צורה מרושלת (בדרך־כלל למעלה מן הסכום המגיע על־פי דין, כי הפלאחים חלשים מאד בחשבון), הבּריות מכחישים תמיד כל כוונה להמרות את פי הפחה או השולטן (שלעתים קרובות אין הם יודעים אפילו את שמו).

הניחו להם להכרית נפשות אדם, לחבּל בחקלאות או להחריבה כשרירות־לבּם הרעה, וכך הפכה הארץ מדבר; כמו שידוע לי על יושבי ואדי פ’וקין, אצל בית־לחם, שכאשר מצאו כי חזקה עליהם ידה של סיעה תקיפה מהם עצמם גדעו את גפניהם ואת עצי־התפוז שלהם, ולא עוד אלא אף שלחו לכפרים בעלי בריתם לבקש עזרה בהשמדת עצי־הזית שלהם, לבל יהיו קנין לאויב.

לפעמים הכפרים נבנים מחדש, אך רק לאחר הפורענות, ולכן בכל מקרה כזה התוצאה היא צעד לאחור מצד הנוחות והתרבות.

מבחינת החורבן הנגרם בדרך זו, דומה כי האיכרים הערבים שונים הם מן האינדיאנים האמריקאיים. אחד הוא העקרון של נקם המטופח ימים רבים, ושיטות הלחימה, ניהול קרב או מצור על כפר לאט־לאט, משך ימים רצופים, הן אותן שיטות; אך אין צד של דמיון בעובדה שבּהפסקות מעבּדים שדות־דגן וגנים, ואחר־כך משחיתים אותם באש או בקרדום.

התושבים עצמם יודעים על קלקלותיה של מחלוקת, שהם קוראים לה “פסאד”, אבל תמיד אפשר לפגוש במחרחר־מחלוקת זדוני, שמבחינה טכנית הוא קרוי ה“מוּפסֶד”, ובין מכוח קשרי־המַטה ובין מתוך צמא אישי לנקם ושילם סופם של האיכרים האומללים שייגרפו למערבולת בצַו השייכים שלהם – ולא עוד אלא שסירובם לקום ולתת יד עלול להביא עליהם שפיכות־דמים וחורבן משני הצדדים.

אגדה מהלכת ביניהם המדגימה את מצב־הדברים הזה.

פעם היו השטן ובנו המבטיח עוברים אצל כפר שאנן והנה ביקש הבן רשות לעלות בהר במרוצה (כי כל כפר נבנה, אם אפשר הדבר, על הר) ולבקש מים. האב נשוּא־הפּנים התנגד, “שכּן”, אמר, “ברי לי שתעשה שם איזה מעשה־קונדס”.

העלם הבטיח שלא יעשה דבר אשר לא יישר בעיני אביו; וכך ניתנה הרשות.

בבואו אל בית אחד ביקש מן האשה הקרובה ביותר קצת מים, והיא לקחה את כדה אל הבאֵר להביאם.

והנה, הבית היה מחולק בין שתי משפחות של שארי־בשר קרובים. בהיעדר האשה ראה השובב עגל קשור אל עמוד, והתיר את החבל. נכנס העגל לחלקו השני של הבית, מקום שהיו הנשים טוחנות תבואה, אלא שאז נעדרו, והוא אכל את החטים והקמח שלהן.

הנשים נכנסו במרוצה והיכו את העגל; הגיעה האשה השניה ועמה כד המים, והיכּתה את הנשים ההן על שהיכּו את העגל שלה; בעלה של האשה הטוחנת נכנס והיכּה את האשה בעלת כד המים; בעלה, כיון ששמע את הצעקות, בא במרוצה והיכּה את האיש ההוא; נזעקו אנשי הכפר מכיכר־הדיִש וַתהי יד איש ברעהו; המקום כולו היה כמרקחה, ואחדים נספו.

מחולל כל הצרה הזאת נמלט והשאירם במריבתם, וכאשר גער בו אביו על שהביא עליהם צרה מיותרת, אמר בנחת, “לא עשיתי מאומה לאנשים – רק ראיתי עגל מסכן קשור בחבל, ושילחתיו לחפשי; אך אנשים מוכנים תמיד לתלות את הקולר בנו”.

ומכאן הפתגם השגור על פי האיכרים, פרי נסיון־תמיד, בניבם שלהם,

אל־שִיא קַדי אל־סמסמֶה

יְג’יב אל־חֵ’יל מוּלג’מֶה,

“דבר קטן כגרגר־שומשמים יביא סוסים מרוסנים”, רוצה לומר עלול הוא להביא כמתווכים את הבדווים המסוכנים הפושטים־בגדוד. וה“מוּפסד” המנוסה, או ה“שייטאן”, הוא מצדו משמיע את המשל האחר – “תגדע העץ בענפוֹ”.

והנה דוגמה לאפיים העקשני של האנשים האלה, שהם גם דוגמה ליראת־הכבוד שהם נוהגים בשייכים הילידים.

איכר אחד מן הדרום הואשם בגניבת פרה משכנו. כיון שמצאוהו בירושלים, הביאוהו לפני בית־הדין התורכי. נראה היה כי העדויות שלמות, והוא נחבש בכלא – דנו אותו למלקות, כי בעת ההיא היו ענשי־הגוף מותרים.

הוא הוחזר למאסר. ימים רבים ישב בצינוק; אף־על־פי־כן התמיד בטענתו כי “אינו אשם”. שוב הלקוהו עד שהיו רגליו פצע וחבּורה ומכּה טריה.

לבסוף שלח המושל לקרוא לשייך של האיש, מוצלח אל עזיזי, שביקר אז אצל האסיר בתא־כלאו המבחיל, ובהצטודדו עמו בפינה חשוכה תפס מוצלח בזקנו שלו והשביעו, “חי הדבר הזה החום, האם גנבת את הפרה?” או־אז הודה האסיר מיד בגניבה, אך הוסיף כי שום דבר הפחוּת מאותה שבועה חגיגית לא היה יכול להוציא את ההודאה מפיו.

השייך מוצלח עצמו סיפר לי את הדבר הזה כדוגמה להשפעה שבידי המנהיגים המסורתיים בתוך הארץ, וכראָיה לכך שהפחות התורכיים לא יִצלחו למאומה, כי מכשיר שליטתם היחיד היה גביית הכספים וכן (בימים ההם) המלקות, ואלה אין בהם כדי לעורר לא פחד ולא אהבה.

הבה נמשיך בסיפור המאורעות כפי שהתפתחו במהירות בתקופה בה אנו דנים.

נתחיל בחברון. בראשית 1852 שוב נפל עבד אל־רחמאן אל־עאמר בידי הממשלה, ותורכי נחוּת־דרגה – זר, כמובן – נתמנה על מקומו כמוּתסלים.

ימים אחדים היה עבד אל־רחמאן כבול באזיקים ואסוּר בסראיה של ירושלים, ואחר־כך הורשה להתהלך בעיר באור־היום, בערבוּתם של שלושה ערֵבים; אך חיש־מהר נמלט בלילה והוא נושא עמו את אזיקיו מעבר לחומת העיר.

הפחה בעת ההיא היה פלוני מוחמד חפיז, ודרגתו גבוהה משל כל מושל שקדם לו שם, לאמור דרגת מוּשיר, או וַאלי, אך הוא היה זקן שבריאותו רעועה, ולא הורגל כלל בהליכותיהם הגסות של תושבי הארץ. גם הזמנים לא היה בהם כדי להניח לאיכרים שלוּחי־רסן, שאפילו התורכי שנוא עליהם, שיתפעלו רק מתוספת של תואר מנוּפח. ויש לזכור כי עבד אל רחמאן זה הוא עצמו פלאח היה.

עבד אל רחמאן תפס מיד את מקום המוּתסלים של חברון, ובחימה שפוכה החל לקנוס את התושבים, במיוחד את היהודים. הללו היו חלק ניכּר מן היישוב שם, ורבים מהם היו תחת השגחתה וחסותה של הקונסוליה הבריטית. בצר להם פנו אלינו לעזרה.

אולם מה אפשר היה לעשות? אילו הנחנום כצאן, טרף לזאֵב עבד אל־רחמאן, כי אז היתה לדבר השפעה רעה מאד בכל רחבי הארץ, בכל מקום שם אפשר היה לבוֹז בבני־חסות בריטיים או להתעלל בהם.

מובן היה ביותר חוסר־הישע של חפיז פחה הזקן והמסכן. הדרך היחידה שיכולתי ללכת בה היתה לבוא בעצמי לחברון, כעד־ראִייה למעשיו של עבד אל־רחמאן, בתקוה שנוכחותי בקרב אנשינו שם אולי תרסן במידה ידועה את הפרא הזה.

לכן באתי אצל חפיז פחה, שידלתיו לשלוח חיל שלושים באשי־בוֹזוּקים, ולתת לי שנים לליווּי, ואז יצאתי לדרך, יחד עם שני הקוואסים שלי, אל מקום־המעשה.

אני אך יצאתי את העיר והנה חש לקראתי מוסלמי מכובד מבין כמה עצי־זית והוא ממטיר על השלטון התורכי גידופים, רמים ועמוקים כאחד, ונשבע כי אין לברוּאי־האלוהים תקוה אלא שתבוא איזו מעצמה נוצרית ותכריעם. בבוקר ההוא נשדד ביתו בידי עבד אל־רחמאן.

כעבור עוד עשר דקות פגשתי במופתי של חברון והוא רוכב על אתון וסביבו תריסר חברונים הולכי־רגל, אחדים מהם חמושים ברובים – וכולם, כמובן, ח’נג’רים (נשקם הרגיל של בני־כפר) בחגורותיהם, וכולם מפצירים בי בקולי־קולות לתת להם תשובה, “אם אין הפחה יכול להילחם להם, האם לא יעשו זאת האנגלים?” הם גורשו מבּתיהם בידי עבד אל רחמאן.

במנזר מר־אליאס בצד הדרך הדבקנו את הבאשי־בוֹזוּקים שנשלחו לדרך תחילה. סוסיהם חנו בשדה, הגברים עישנו, והקפיטן ישן היה תחת עץ; כאשר עוררנוהו, התנצל לפנַי לאמור שהוא מחכה לתגבורת שתגיע אלי. הדבר היה מהלך פחות מחצי שעה מן העיר. המשכנו בדרכּנו בלעדיו.

בחברון התאכסנתי, כרגיל, בביתו של ה“פקיד” (עוסק בצרכי־ציבור) היהודי, ולהפתעתי גילו פניהם של היהודים הספרדים (שהם נתינים תורכים), שבכל עת אחרת כה הרבּו להבּיע הכרת־טובה על ביקורי, בהלה ופחד, והם ניגשו אלי והצהירו כי עבד אל־רחמאן “לא עשה להם כל רע, ולא פגע באיש”. אחד מראשי הרבנים שלהם התחנן לפני שאם יבוא עבד אל־רחמאן לבקרני, כפי שאפשר לשער, לא אומַר כי באתי להגן על יהודים; כי אם כן אעשה, לבטח יענישם עונש כפול בצאתי.

קוואס אחד שלי בא מן הרחובות ואמר כי בתים רבים נשדדו, אך אנשים לא נהרגו; כי המוּתסלים (המושל) הסתגר בביתו, ואילו עבד אל־רחמאן נמצא בבית־העיר אשר לו וסביבו 500 אנשים חמושים היטב, וכי 100 שייכים כפריים אולצו להתיצב לצדוֹ. חיל הממשלה בחברון הסתכּם בעת ההיא בארבעה אנשים, מחוץ לשניִם שבחברתי.

לכל הדברים האלה לא הייתי מוכן; עם זאת האמנתי עדיין כי בהימצאי במקום ובהביטי היישר בפניו של עבד אל־רחמאן יניב הדבר איזו השפעה מוסרית לטובת היהודים, אך המשימה היתה עדינה, כי בני־חסותי היו נפחדים כמעט לא פחות מן היהודים הספרדים.

בבוקר השכּם בא הרופא אל בית־החולים (אירופי) ואישר את הסיפורים הגרועים ביותר על מעשי־הנבלה שעשו המורד ותומכיו, אף הוסיף ואמר כי שמע שאכן גמרו אומר להטיל בבוקר ההוא קנס ארבעים כיס (לערך 200 ל.) על הרובע היהודי.

ב־8 בבוקר הגיעו החיילים מירושלים בהלמות תוּפים, ובפנותו היישר אל עבד אל־רחמאן נתן הקפיטן בידו מכתב מן הפחה; המכתב נתקבל ברשמיוּת והובטחה תשובה בכתב; אך הקפיטן הזמינוֹ לבוא לירושלים, למען יבררו שם את ענייניו בלי משוֹא־פנים – בקשה מוזרה, שהרי אך לא מכבר נמלט העבריין ממעצר שם.

לשמע הדברים האלה המטיר עליו עבד אל־רחמאן חרפות וגידופים, ובקראו לאנשים העוברים ברחוב שאַל במפגיע, בקול רועם, אם גזל איש או התעמר באיש? באימה ניערו את אדרותיהם ואמרו, “חס־ושלום!” בזה אחר זה נשבעו כי עבד אל־רחמאן הוא הטוב שבּמושלים האפשריים, ולא פגע באיש לרעה.

אז פקד לכתוב תעודה ברוח זו, ועליה חתמו האנשים בטבּעות־חוֹתמם; כולם מחוץ לרופא האירופי של בית־החולים, שהיה בנוכחים, ואשר אמר כי אם גם שמע על אי־אלה מעשים אשר לא כחוק הרי כלל לא ראה אותם; כך יצא פטור בלא־כלום.

אז שלח עבד אל רחמאן מספר הודעות בזו אחר זו אל המוּתסלים (מושל) ופקד עליו לעזוב את העיר. על הדברים האלה הודיעני הקוואס שלי, שהיה עד להם.

כעבור זמן קצר בא המותסלים לבקרני למען הטכס, ועמו כל חיל הבאשי־בוֹזוּקים מירושלים. שני בנים של עבד אל־רחמאן באו גם הם כמרגלים, כי על־פי מנהגי המזרח יכול כל אדם להיכּנס כאוות־נפשו לבית רעהו, בפרט בעת טכסים. בני אסיה חיים כל היום ברשות־הרבים.

כל עוד נשארו הבנים האלה היתה השיחה מאולצת; אך הם הלכו כאשר אך שמעו שאני באתי לדאוג לנתינים אנגליים, וכי מסתבר שהקונסול האוסטרי בא בעקבותי בעבור נתיניו המעטים אשר שם.

המוּתסלים (מושל) ומזכירו גילו אותות אימה שאין למעלה ממנה, בפרט זה האחרון, ובמעמדו הוגד לי כי בערב הקודם הניף עבד אל־רחמאן חרב על ראשו.

אחרי צאתם בא עבד אל־רחמאן עצמו עם בנים אחדים בני גילים שונים, ועם פמליה גדולה של שייכים ופלאחים חמושים.

הגברתן התישב על הדיוואן וצעק, בלי דברי ברכה ובלי הקדמות, “עבד אל־רחמאן דורש 300,000 פיאסטר, שאת רובּם נתן שלמונים לאפנדים של ירושלים, אלא שרשימתם מוכנה עמו כאן; כך־וכך לפלוני, וכך־וכך לאלמוני (תוך שהוא קורא רשימה של שמות וסכומים), והשאר נשדד ממנו בשם הממשלה, למען הכפר זיף. אם ישיב לי הקונסול את הכסף הזה אשוב אל מקומי, אתן ידי תחת ראשי ואשכּב לישון. ואם איִן, אבוֹז כל בית בעיר הזאת, לא ארשה לשום נוצרי או יהודי לגור כאן; אעלה על סוסתי, אֶפנה אל ידידי הערבים במדבר, אגרש את הכלבים הגרים בפטרה (סלע־אדום), אגבּה סכומים מן האנגלים ההולכים שמה, אפשוט רגלַי ואֶראֶה עולמי בחיי”.

כל הדברים האלה נאמרו במשפט אחד ארוך, כאילו לא ימצא שלֵו ברוחו עד אם תכלֶה המלאכה אשר גמר אומר לחזור עליה – עניין אשר אפילו עזות־פניו התקשתה לבצעום כתוּמו.

עניתי לאמור שכל עוד לא יחדל מהשמיע איומים לא אעשה למענו מאומה; אלא שאם ידבּר בנחת אולי אשלח את הרשימה להוד־מעלתו חפיז פחה, עם איגרת ממני באלו המלים, “עבד אל־רחמאן נתן זאת בידי, וכבר הודיעני את תכנה”.

או־אז המתיק מעט את נעימת דיבורו, החליף את המלים “ארכב ואצא למדבּר” במלים “ארכב ואצא לכּפר”, ותחת “לא ארשה לשום נוצרי או יהודי לגור בעיר” אמר כי לא יניח לשום נתינים אנגליים להישאר שם. הכּוונה היתה, כמובן, ליהודים שתחת חסותה של אנגליה; כי נוצרים לא גרו בחברון, ואינם גרים בה.

היהודים המסכנים שלי (כי בבית יהודי היינו, ביתו של הפקיד הספרדי) ואחרים היו עדים למתרחש. אותם בני אברהם, יצחק ויעקב, קדושי המכפלה שבקירבת־מקום, גילו חרדה שאין למעלה ממנה, בפנים חיורים ובעיניים נוצצות, עם שעקבו אחר כל מלה ותנועה, בלי דעת מה יעשה הבריון עתה.

כיון שמצאתי שעבד אל־רחמאן שינה מעט את נעימת דיבורו, ציויתי על הדראגומאן שלי לכתוב מלים אחדות אל הפחה ברוח הדברים שלמעלה, אך הפסקתיו כאשר פקד עבד אל־רחמאן על אחד המשרתים החמושים לאמור, “לך צווה על אותו מותסלים (מושל) מטופש שיעזוב את העיר עד הצהריים, שאם לא כן יקפח את ראשו”, ולאחר הדברים האלה סירבתי לכתוב מכתב כלשהו; והשייך מוצלח אל־עזיזי מבית־ג’ברין דיבר על לב העריץ ושידל אותו שיניח למסכן שהוּת עד שקיעת החמה לאסוף את מטלטליו ולהעמיסם על פרדים למסע. (על־פי דיני הנוהג בקרב האיכרים לא היה עבד אל־רחמאן יכול כמעט להשיב את פני השייך מוצלח ריקם).

בנקודה זו הגיע מר פיצאמאנו, הקונסול האוסטרי, איש־חיִל טוב־סבר, ועבד אל־רחמאן חזר באזניו על סיפורו ועל דרישותיו, אלא שהאיוּם גדל עתה והיה לאיוּם בהריסת העיר, ובפשיטות מתמידות בדרך, עד לשערי ירושלים. מר פיצאמאנו השיב לו דברים מרגיעים לאמור כי יכתוב אל הפחה; אך אז שאל גיבורנו, “האם לא יישארו שני הקונסולים בחברון עד בוא התשובה?”

כדי להבין את מלוא טעמה של שאלה זו יש לזכור מה היו הכוחות היחסיים של השלטון התורכי והמורד בעת ההיא; יש גם להבין שעבד אל־רחמאן והקונסולים יושבים היו זה בצד זה בתוך בית יהודי, שהרובע היהודי כולו אינו אלא גוש בתים אחד הנסגר בשער קטן אחד, וכי את דלתה של אותה דירה עצמה שבּה היינו חסם המון מורדים בעלי־שרירים וחמושים. הנה כך לכדונו בפח.

אולם עבד אל־רחמאן קם על רגליו ועזבָנו על סמך ההבטחה של כתיבת המכתבים אל הפחה; אחיו מחמוד נשאר לדאוג לכך שיסוּימו, והוא קיבל עליו לשלחם ביד שליח מיוחד.

כתום שעה אחת יצאנו את העיר, פיצאמאנו ואנוכי, ואכן הגיעה השעה לכך, כי לא היה כדאי לנו להישאר מוחזקים כבני־ערובּה על־מנת לאלץ את הפחה התורכי להיענות לתביעותיו, שאת טיבן לא ידענו ולא היתה לנו כל זכות לבדקן. ברור היה כי נכנס לראשו הרעיון של עצירת הקונסולים האירופים, ולא ממשלותינו גם לא ממשלתו של השולטן לא היו מודות לנו על גרימת סיבּוך מעין זה.

לאחר מכן נאמר לי כי לפני בואו של הקונסול האוסטרי חיוָה עבד אל־רחמאן ליועציו את דעתו שכדאי לחטוף את הקונסול האנגלי לכפרו (דוּרה) כבן ערובּה; הוא גם העלה את הרעיון שישׂימוני בתנור – אולם דבר זה היה רק ביטוי ליוהרתו ואימתנותו של בריון. כן גם נודע לי שאחיו חוסיין, בראותו את סוסתי הערביה עומדת בחצר הח’אן הציבורי, הצביע עליה ואמר לעבדו, אך באזני הרבים, “האם לא מוטב יהיה שבעליה של זו יסתלק מכאן מהרה ככל האפשר?” וכוונתו היתה, כמובן, שימסרו לי את הדבר הזה, ובזאת רמז על האפשרות שאם לא אעשה כן יחרים אחיו את הבהמה.

פיצאמאנו ואנוכי השארנו כל אחד קוואס על משמרתו בבתי יהודים; אני גם השארתי את הדראגומאן השני שלי למשך יומיים, כי זו היתה ההגנה הטובה ביותר שיכולנו לתת, והצעדים שנקטנו אכן הלמו את התכלית המכוּונת, כי חרף כל עזוּת־פניו היה עבד אל־רחמאן ערמומי מכדי לשׂים לו את הקונסולים לאויבים גמורים על־ידי שיתעלל באנשיהם לאחר שראו במו־עיניהם את מצב־הדברים לאמיתו.

כשעברנו ברחובות נכמרו⁹² רחמינו לשמע היהודים האירופים הקוראים אחרינו לאמור כי אכן יש מורא גדול בלבותיהם,⁹³ חרף כל הדברים ההפוכים שאמרו קודם בהיותם במחיצתו של עבד אל־רחמאן.

למחרת בבוקר שמע הפחה מפי על המתרחש וזימן מועצה להשיב על ההאשמות שהועלו נגדה. לא היה עלי אלא להציע נקיטת אמצעים נמרצים להבטחת השקט בכלל, ובטחונם של בני־החסות האנגליים, ואת האמצעים הנחתי לבחירת השלטון.

השלטונות הנבוכים החליטו לנסח מכתב המזמין את עבד אל־רחמאן להופיע בירושלים, על־פי כל ערובּה שיציע הוא עצמו, למען הוכיח את האשמותיו; או גם בכל עיר גדולה אשר יבחר, כגון ביירות, דמשק וכו'. האפנדים אשר נקב בשמותיהם התחייבו גם להופיע בכבודם־ובעצמם, ולהזמין את הקונסול הבריטי שבמקום ההוא להיות עֵד למהלך העניינים.

לא יכולתי להתנגד לזאת, אם גם רחוק היה הדבר מן הדעת שיתקבלו הדברים, שהרי שמם הטוב הוא שנפגע; אך תחת זאת עמדתי על הצורך לטפל מיד במורד אשר כמה וכמה פעמים, ופעם אחת במעמדי, פקד על המושל התורכי לעזוב את משׂרתו פן יבוּלע לו: אדם שבפועל־ממש גירש את המופתי, שדד בתים, וקצץ את ידו של איש בשעה שניסה להציל את רכושו, לבד מזה שאִיים להפסיק את המעבר בדרך־המלך.

המלצתי על פעולה נמרצת, מתוך בטחון שאפילו יראו רק קומץ חיילי ניזאם (סדירים) יטשו חסידיו של עבד־אל־רחמאן את מנהיגם ויעזבוהו חסר־ישע.

הקונסול האוסטרי, שנכנס לחדר המועצה, חיוָה אותה דעה.

אך השיבו לנו לאמור כי על־פי התקנות הקיימות אין לאל־ידם של פחות ירושלים ומפקד חיל־המצב, שניהם יחד וכל אחד לחוד, להפעיל את הצבא הסדיר בלי ליטול רשיון מיוחד בכל מקרה ומקרה מאת הוד־מעלתו הסרי־עסכּר (גנראליסימו) בדמשק; רשאים הם לצוות רק על באשי־בוֹזוּקים, והללו מספרם מעט מדי לשעת־החירום הזאת, גם אין לסמוך על נאמנותם בפעולה.

אף־על־פי־כן יעצנו להעסיק רבים ככל האפשר מן האחרונים, ולנצל את המחלוקות שקיומן ידוע בחברון ומסביבה.

הואיל וקונסולים לא נמנו עם המועצה הרשמית ביקשָנו הפחה לצאת לזמן־מה, וזאת עשינו, ומקץ שעה הודיענו הוד־מעלתו את החלטת המועצה, לאמור כי עוד מכתב אחד יישלח אל עבד אל־רחמאן, בדרישה לתשובה מהירה, וכי אם עד לשעתיים לפני צהרי יום־המחרת לא תוחזר תשובה משבּיעת־רצון ייצא מפקד החיִל לחברון ועמו גדוד באשי־בוֹזוּקים.

בבוקר שלחתי אל הסראיה לקבל ידיעות נוספות ונשלחה אלי ההודעה המטוּפשת כי שקט שׂורר עתה בחברון! – עבד אל־רחמאן ציוה לפתוח את כל החנויות, ואף קיבל עליו להשיב עשרת מונים כל גזילה אשר יוּתן להוכיח כי הוא אשר גזלה: – שהמוּתסלים (מושל) עודנו מכהן במשׂרתו, אלא שבכל־זאת נשלחה אל הסריעסכּר בקשה לרשיון להפעיל את חיילי־המלכות של ירושלים בחברון אם יתעורר צורך בכך, דבר שאינו צפוי עכשיו!

על כך אפשר להעיר כדברים הבאים: –

ראשית. – שחיל־הצבא בירושלים שעמד בעת ההיא לצורך ההגנה על כל המרחב בין גבול מצרים לעמק־יזרעאל הסתכם ב־

1. רגימנט שלם חיל־רגלים 800

2. באשי־בוֹזוּקים, בלתי־סדירים 160

3. תותחנים 16

       בסך־הכל 976

שנית. – שאם יוּתן רשיון להוציא את הסדירים לפעולה ספק אם תוכל התשובה להגיענו בתוך פחות משבועיים, כי גם הפּנייה וגם התשובה חייבות לעבור את המושל האזרחי (מוּשיר) של ביירות.

שלישית. – שהסריעסכּר בדמשק לא היה אלא מֶחמֶט קובּרוּסלי פחה, הוא ולא אחר, אותו אדם שב־1846 העניש את עבד אל־רחמאן, יחד עם מוצלח, אבו־גוש ואחרים, אלא שבאחרונה נעשה באורח מסתורי תומך בראשון וכאשר היה הלז לא מכבר במעצר בירושלים כתב אליו מכתב.

חפיז פחה קרא באזני ראש־הלשכה שלי מכתב שקיבל מן הסריעסכּר, בו הוא מגלגל בזכותו של עבד אל־רחמאן בלשון נמרצת ביותר כנתין נאמן־בתכלית בעוד אשר מאשימיו בוגדים הם וכו' וכו'. “במסיבות אשר כאלו מה תקוה נוכל לתלות בפנייה כלשהי לדמשק?” אמר הפחה שלנו.

באשר לטענה שהאפנדים קיבלו שלמונים מעבד אל־רחמאן, הרי המוניטין הכללי של האישים הללו נותן מקום להאמין באמיתוּת ההאשמה; אך באשר לסכומים העצומים שאותם רשם עבד אל־רחמאן על הנייר, בהם נוכל להאמין או לא להאמין, כפי שאולי יוכח; אולי נכלל בזה משא־ומתן עם ביירות ודמשק.

כשעתיים לאחר שנתקבלה מן הפחה הבטחה זו שהמוּתסלים עודנו מכהן במשרתו חזר חיל הבאשי־בוֹזוּקים והם מלווים את הפקיד ההוא המוּגלה ואת מזכירו, ובכך השאירו את מחוז חברון קנין לעבד אל־רחמאן ואחיו באין פוצה פה ומצפצף: הוא עצמו יצא אל בין ההרים לדורה, מעוזו.

תשובה בכתב לא הוענקה לפחה, רק הודעה שבעל־פה כי עבד אל־רחמאן בוחר להעלות את האשמותיו רק בדמשק (וכפי שהוסבר למעלה, יכולים אנו לראות את הטעם לדבר); יתר על כן, שלא ישׂים פניו שמה אלא לאחר שיידע כי האפנדים נמצאים כבר שם, וכי אז בדעתו לעשות דרכו בשובה ונחת, מסביב לקצה הדרומי של ים־המלח, בדרך כּרך ואל־סלט, מסע למעלה משבוע בקצב הרגיל.

בינתיים נכנסו לביתו של יהודי אחד (נתין תורכי) והציגוהו ככלי ריק. לבקשתנו המחודשת, מטעם מר פיצאמאנו ומטעמי, הבטיח הפחה כי יקח שתי פלוגות חיל־רגלי לחברון ויישאר שם עד אשר תבוא הרשות לפעול ממש. הדבר הזה לא נעשה, אך די היה בעצם השמועה על הרעיון שחיילי ניזאם (סדירים) עומדים לצאת לדרך כדי לשים אי־אלה סייגים של מתינות לעבד אל־רחמאן; אף כי עדיין החזיק בעיר ובכפרים והטיל מסים כישר בעיניו, תוך שהוא מעמיד פנים כי עודנו מקבל את עול שלטונו של השולטן.

עבד אל־רחמאן נחרד עד מאד כאשר שמע, זמן־מה אחרי המעשים האלה, כי יצאתי לביירות, והוא שיגר את מזכירו הקוֹפטי במהירות כה רבה אל הערבים בדרום עד שקטל את הסוסה שעליה רכב – זו נמצאה מוטלת מתה בצד הדרך.

משך זמן־מה הגיעונו ידיעות מעטות מאד מחברון, כי האנשים הנפחדים לא העזו להודיענו דבר, עד אשר ב־4 באוגוסט שמענו כי במקומות אחדים התקוממו האיכרים הנזעמים והם צרים על חילו של עבד אל־רחמאן בחברון, כי לעת הזאת נפקד בדמשק, וכי אחדים נספו בקטטה.

למחרת היום שלח חפיז פחה, עם כל היותו זקן חלוש, כמה חיילי ניזאם מירושלים חברונה, ובהם 300 אנשי חיל־רגלי עם 150 באשי־בוֹזוּקים, ואת שני כלי־התותח מחצר המצודה, שקטנים היו אך מצוחצחים מאד. החיל הזה רק הציג עצמו לראוָה, ובזאת עודד את המתקוממים על עבד אל־רחמאן, וכך הושפלה קרנו לזמן־מה. גם השבטים הפראים מסביב לעזה קמו להילחם. כמה מאות⁹⁴ אנשים נספו.

העניינים בנבלוס, בעברה השני של ירושלים, תבעו עתה תשׂומת־לב, ותגבורת של באשי־בוֹזוּקים שוגרה שמה.

בעוד הפּרשיות הקטנות האלו מחייבות אותנו לעמוד על המשמר בדרומה של ארץ־ישראל יצא הוד־מעלתו הסריעסכּר בצפון לפלישה בהולה ללֶג’ה שבחורן, בימות הקיץ של 1852, במסע אדיר של כל כלי־הנשק תחת פקודתו הוא, במטרה לכפות גיוס לעבודת הצבא בקרב הדרוזים, שכּמו בכל עת מרד עזבו את לבנון ובעשׂותם אגודה אחת עם הדרוזים האחרים שבחורן התבצרו במעוז ההוא.

כעזר במשלחת הוזעקו בכל פלך מפלכי סוריה וארץ־ישראל הג’רוּד (לשון רבים של גֶ’רדה) או אנשי־מיליציה בלי מדים, סתם כפריים מן השדות, שבכל מחוז יעמוד בראשם המנהיג המסורתי יליד־המקום.

התברר שהמאורע הביא אסון ליוקרת העותומאנים. מן־הסתם היתה בכוֹרתה של תורכיה מחייבת לעורר בדרוזים את ההרגשה כי יש להם אדון, אם יוּתן לעשות את הדבר; אבל הסתכנות נוראה היתה בהכנסת חיל־צבא לאותו חבל־ארץ מיוחד מאד במינו שאין פרשים או תותחנים, קל־וחומר חיל־רגלים, יכולים לעבור בו – ממש מלכודת להילכד בה, שטח סלעי עד כדי כך שבימי היוונים משכבר קנה לו את השם טראכוֹניטיס, “הטרוּשה” או “הסלעית”. אכן, אפשר להתגבר על סלעים רגילים אבל חלת־דבש של סלעים, שבהם אפשר לצעוד רק על הקצוות הזקופים של תאֵי החלה, בעוד האויב אורב בתוך התאים הללו, זה דבר בלתי־רגיל כשלעצמו – Hic labor. Hic hoc opus est.⁹⁵

וחלת־דבש כזאת היא הלֶג’ה.

צבא הסריעסכּר (המפקד־הראשי) הובס, בנוכחותו, כך אומרים, וארבעה מכלי־התותח אשר לו נלקחו שלל.

כך היה מעמד־הדברים בצפון – מצב הרסני מעט פחות מזה שבא אל אִבראהים פחה שם ועל צבאו המצרי.

בנובמבר הלכתי לטבריה לבדוק קובלנות מסוימות של בני־החסות היהודים שם.

בצאתנו מן השער המערבי של נבלוס פגשנו בשייכים הדרומיים שלנו – חמדאן משבט תעאמרה, ערבים שבקירבת ים־המלח; ועות’מאן אל־לחאם, בשובו מן המשלחת הדרוזית – והם שזופי־שמש כהלכה. מצד השולטן קשורים היו בג’רוד (מגיוסים) של נבלוס, שבסך־הכל מנו 4,000 איש, ודברים הרבה היו בפיהם לספר בתארם את הלֶג’ה הנפלאה.

מכיון שהושגה שביתת־נשק עם האויב, פוזרו חילות־העזר האלה עד ששוב יצטרכו להם, דבר שלא היה צפוי לקרות בשנה ההיא.

בכל דרכי־המלך פגשנו קבוצות מאנשי הג’רוּד השבים לבתיהם, במלוא נשקם, צועדים צעדי־רהב, כמקובל במחוז ההוא, תכופות שרים במקהלה ותכופות יורים ברוביהם.

מן־הסתם מסוכן היה הדבר לחבורות קטנות של עוברי־אורח להימצא בערבים בחוץ במצב־דברים מעין זה. פמלייתי, כאשר נוספו אליה כמה נוסעים שביקשו רשות להצטרף אלינו, מנתה עשרים איש.

בטבריה התברר כי האיכרים אנשי המיליציה הגדישו את הסאה כאשר שולחו לבתיהם. משך ימים אחדים תפסו בני־בליעל אלה מג’בל־נבלוס בתים יהודיים, ואפילו שיכנו סוסים וחמורים בבתי־הכנסת.

הואיל והצבא הסדיר חנה ליד צמח, בקצה הדרומי של האגם, הלכתי שמה לבקר אצל שני מפקדי צבא – האחד מחיל־הפרשים וחברו מחיל־הרגלי, כל חיִל מונה 2,000 למספר ולכולם יחד שמונה כלי־תותח.

במבואות המחנה היה המראה עז־רושם, כי האהלים נטויים היו בקווים סדירים להפליא על מישור־דשא בין הירדן (שאותו חצינו באוּם־אל־קנאטֶר) וההרים שבמזרח. בחירת המקום היתה מצוינת, שהרי האגם היה גבולו הצפוני.

האהלים הצבעוניים של הקצינים והזקיפים הניצבים על משמרתם הצהילו את הנוף הצבאי, ומשעשע היה זה למדי לראות את הסוסים הקשורים ליתדותיהם מניפים את אלפי זנבותיהם בקווים ישרים ובקצב כמטוטלות בשמש היוקדת.

בחברתו של אחמד פחה, מחיל־הפרשים, מצאתי את עבד אל האדי, מושל נבלוס, שלפניו הובאו מיד תלונותיהם של יהודי טבריה.

בחברתו של מוצטפא פחה, מחיל־הרגלי, חייל שׂב־זקן ואמיץ לב, מצאתי כמה אנשי־צבא מוכּרים מחיל־המצב הירושלמי בשנים שעברו, וכן אותו שייך קנאי, אחמד ג’ראר מג’בּע, ששנתיים קודם־לכן, מיד עם כניסתי לביתו, נהם וקרא, “אם כן השולטן מוסר את כל אדמת האסלאם, נתחים־נתחים, לנוצרים”.

מוצטפא הזקן מסר לי כמה פרטים מעניינים על משלחת־הצבא של הזמן האחרון, באורח חד־צדדי, כמובן, והראה לי ציור כללי של מבוך הלֶג’ה, עם הכפר דרעא (אדרעי הקדומה), מעשה־ידיו של קצין הונגרי, שהסתכן וסייר שם בהסתר־פנים לפני הפעולות. היתה זו מלאכה פגומה עד כדי בזיון.

לאחר שנסוג הסריעסכּר לדמשק הוקם מחנה זה בצמח כדי להפיל מורא על ג’בּל־עג’לוּן, כלומר הרמה שממזרח לירדן, וכדי להיפרע מערביי הע’ווארנה⁹⁶ על ששדדו את אסמי החטים של הממשלה, שנאספו בסביבה ההיא – כך אמרו.

המפקדים התורכים גם טענו שהם מחכים לתגבורת של 12,000 איש מקושטא, כדי לחדש את העניין הדרוזי לאחר שתסתיים שביתת־הנשק – בדיה לא־תאומן, כי ראשית, בעת ההיא לא היתה קושטא יכולה להפריש שום סיוע צבאי; ושנית, החורף היה ממשמש־ובא, והוא תמיד קשה בחורן.

ואכן לא הגיעה כלל עזרה שכזאת, ושביתת־הנשק מתה מיתה טבעית.

תוצאה אחת מביקורנו במחנה היתה זו שכאשר חזרתי לעיר טבריה כרעו אנשי השלטון המחוצפים ברך לפנַי בחנופה בזוּיה. שנים אחדות לפני כן הצלחתי להשיג את סילוקם של אותם אנשים עצמם ממשרותיהם בשל מימשל כושל, למרבּה הרווחתם ושמחתם של כל התושבים, מוסלמים ויהודים כאחד, אך זאת הפעם הבטיחו לנהוג כשורה!

לאחר שיטוט של שבוע־ימים בקירוב ברחבי הגליל מצאנו אחדים מאנשי חיל־הפרשים וחיל־הרגלי השוהים עדיין מסביב לטבריה, והם מתפארים בנצחונות שנחלו על הע’ווארנה העלובים, בלכדם את אסמי התבואה שלהם, באמתלה שהמדובּר באותו יבול עצמו שנשדד קודם בואם.

המעשים המסוּפרים בזה יהיה בהם כדי לתת איזה מושג ממצבה של ארץ־ישראל ב־1852, והדברים לא השתפרו ב־1853.

זמן־מה היתה חברון שקטה, ובאפריל מצאתי את התושבים והנה שבה רוחם לחיים לאחר הפרשה הממושכת של שלטון־העריצות של עבד אל־רחמאן.

לפי־שעה הודח שוב; החרושת והמלאכה הזעירה שבמקום, שעיקרה כלי־זכוכית גסים, נתחדשה; וכפי המסופר נראָה סימן מוזר למעמד־הדברים החדש בגידול שחל במספר הנישואים, שכּן בימי הדיכּוי משכּבר גָבה עבד אל־רחמאן תשלומים מכל החתונות, והתלוננו על כך שמס זה מעכב את מילוי אותה חובה חשובה של המין האנושי – הנישואים.

אולם כאשר נסעתי מערבה מחברון פגשתי ברועה צאן, שהוא עצמו רוכב על אתון, ורובה על שכמו. חזיון זה לא דמה ביותר לנוף פיוטי פסטוראלי, המתואר במשפט

Ludere quae vellem calamo permisit agresti;⁹⁷

והלאה משם נמצאו כל האיכרים חמושים כך אף הם, שכן

Undique totis. Usque adeo turbatur agris.⁹⁸

בעמק בין צנאבּרה ודיר־נחאז סיפרו לנו על קרבות המתנהלים מאתנו והלאה, אך הפעם ניטש הקרב נגד הערבים (הבדווים) משבט טיאהה, שעלו מן המדבר בחיִל גדול.

במקום ההוא האחרון נערכה התיעצות של ראשי־כפרים. לכן כאשר שלחתי את ברכותי שמה, בצירוף בקשה לכד מים מן הבאֵר, קיבלתי את הידיעה, בצירוף ברכותיהם, כי עבּד אל־נבּי (הוא “עזראִיל” האהוב על הבּריות) נפצע בברכּו, אלא שהכפר בית־ג’בּרין ניצל מידי הפולשים, שפגרי שלושים־וחמישה מהם מוטלים סביבו, ובהם אחד מבּחירי אנשיהם הקרוי עאמר.

המשכנו בדרכנו לעזה, ושמה הובאו למחרת בבוקר אחדים מן הערבים ההרוגים לקבורות. היתר נלקחו הלאה משם לח’אן־יונס.

משנכנס הקוואס שלי לכפר אחד במחוז עזה להביא לי מים גילה מוֹכס נמלט מימי שלטונו של אבּראהים פחה במצרים, שהסתתר כאן בהיעלם מן התורכים.

כעבור חדשיים ניטש קרב בעין־כרם, מהלך שעה מירושלים, בפולמוס הישן על כפרי החסנִיה, בין אבו־גוש, והבּני־מָלךְ שלו, ועות’מאן לחאם, על חילות ערקוּב אשר לו; אבל הממשלה הצליחה להתערב ולהביא לידי שביתת־נשק לעשרים יום.

בעת ההיא לערך התחולל קרב דומה בין סלוואן (כפר־השילוח) – שתחת חומות העיר – לבית־צחוּר. גם בין הלוחמים האלה הצליח הפחה להשיג שביתת־נשק לחמישה־עשר יום. הצלחה נפלאה! הקשה באויביו של השלטון התורכי לא היה יכול להתאווֹת בלבּו לאנדרלמוסיה מושלמת יותר ברחבי ארץ־ישראל בתקופת המשבר הגדול בבּירה עצמה.

פרק עשירי: מצב הארץ – המשך    🔗

אם ביש היה המצב מסביב לירושלים הרי בשאר מקומות לא היה מצבה של הארץ טוב מזה, כפי שהזדמן לי לברר לעצמי, שהרי בימים ההם כלל קבוע היה מטעם משרד־החוץ שלנו שהקונסול, אף כי מושבו העיקרי בירושלים, חייב לצאת כפעם־בפעם למסעות ברחבי הארץ על־מנת לפקח על הסוכנויות בנמלים לאורך החוף, כדי לתת להם הדרכה או לחזק את השפעתם על השלטונות המקומיים, וכן כדי לתקן עוולות שנגרמו לבני־חסות בריטיים בערים שבּלב הארץ.

גבולות הקונסוליה הירושלמית השׂתרעו בעת ההיא מן הגבול הצפוני של סגנוּת־הקונסוליה של צידון, כלומר הנהר דאמוּר, ועד לגבול מצרים בדרום, ומן הים התיכון מערבה עד נהר הירדן מזרחה, וכך היה עליה לשׂאת־ולתת עם שלושה פּאשאליקים – ירושלים, עכו וביירות.

לולא היו לי תפקידים ציבוריים הגוזלים זמן וכוח, ופנוי הייתי למחקרי עתיקות ומדע בארץ העשירה כל כך בשׂכיות־חמדה ארכיאולוגיות ואחרות, כי אז היו האפשרויות יפות ביותר לרכישת ידיעות מסוג זה ולמסירתן. אולם עשיתי כפי יכולתי.⁹⁹

עם בואי לארץ בפעם הראשונה, ב־1846, היו הסוכנויות הקונסולאריות חמש במספר – יפו, חיפה, עכו, צור, וסגנות־הקונסוליה של צידון. אלה היו “חמשת הנמלים” שלנו, אולם ב־1847 ניתן לסוכנות האנגלית ביפו השם קונסוליה, ובדומה לקונסוליות של שאר האירופים שם, נעשתה תלויה בביירות.

משקרבה המלחמה לבוא נראה היה כי רצוי להשיג ידיעות מהירות על המתרחש בכל רחבי ארץ־ישראל, שהרי עלולים היו להיוָצר פתאום מצבי־חירום מכאיבים בתוך אוכלוסיה קנאית ורוגשת, מה־גם אם תגענה שמועות רעות (אמיתיות או כוזבות) על כשלונות בפעולותיהם של גייסות במרחקים. כן גם נוצר צורך להקים נקודות־קשר לאורך הדרכים הראשיות, לא רק למטרה האמורה למעלה אלא גם על־מנת לתת עידוד לתיירים.

אולם הואיל ואי־אפשר היה להשיג אנשים אירופים לתפקיד מעין זה במקומות חדשים בלי משׂכורות השׂגתי בכמה מקומות באי־כוח מן הילידים, שנעשו מועילים מאד. אחד ישב בעזה, אחד ברמלה, ועוד אחד בנבלוס, שהיתה עמדה חשובה בדרך־המלך העולה צפונה, ונוסעים מאירופה הכלילוּה תמיד בדרכם.

בטבריה ובצפת, מקום שהיו לנו הרבה יהודים תחת חסות בריטית, דרוש היה לי איש אחד בכל מקום שבני־החסות יכירו בו את בא־כוחי, כגון אלה שהיו לקונסולים האחרים להלכה ימים רבים קודם־לכן במקומות הללו. לגבי בית־לחם, וכן גם לגבי חברון, הסתמכתי על התכתבות לעתים מזומנות.

בהיות חוטים אלה בידי, מחוץ לקו הנמלים המוכּרים על־ידי ממשלתנו, היו לי אמצעים מספיקים לקבל ידיעות על מעמד־הדברים, וברוב העניינים היו ידיעותי מוקדמות ונכונות יותר מאלו שיכול המושל התורכי לקבל בגבולות השטח שלו, לפעמים למרבּה רוּגזו, שכּן מעדיף היה שעניינים מסוימים יישארו בלתי־ידועים, או יהיו ידועים רק לו עצמו ולפקידים, שעליהם יוכל להשפיע, במישרים או בעקיפים.

האמצעים היחידים שעמדו לרשותי להגנה על הנתינים ובני־החסות הבריטיים הפזורים בכה־ובכה היו אלה הקרויים מוסריים.

מהלך מאות פרסות מאתנו לא היתה שום אניית־מלחמה בריטית. פעולה מהירה באמצעות השלטונות התורכיים היתה בעת ההיא פשוט בגדר הנמנע, כי הם עצמם היו חסרי־ישע.

לדעת את הארץ ואת המנהיגים הכפריים היטב, לקיים שׂיג־ושׂיח ידידותי עם כולם במידה שווה, חוץ מאשר בעתות של מרי משווע – ואי־כך לטעת בהם את האמונה שאם ירעו לאנשינו או יפגעו בהם, במוקדם או במאוחר תפרע אנגליה את החשבון עמהם – כי לא רק אירופה אלא גם השולטן יחזיקום אחראיים אם ייגרם סבל לנוצרים, וכי בינתיים ארשום הכל ואציין לי את כל העבריינים – קו התנהגות כזה נראָה בבחינת הדרך היחידה להבטחת חיי הבריטים והנוצרים בעת ההיא.

לא היה דבר בין מנהגי האירופים שהפיל מוראו יותר מזה האחרון. אפילו עבד אל־רחמאן עאמר רע־המעללים אמר פעם בנוכחותי כי יש דבר אחד שמפניו התירא, וזה היה פנקס קטן שמחזיק הקונסול האנגלי בכיסו ובו הכל נרשם, וממנו, גם אם לא נאמר הדבר בזמנו, ודאי שיוּצא לאור באחד הימים.

בקיץ 1853 רצוי היה לי להיוָעד עם הוד־מעלתו המוּשיר, בביירות בענייני־עסק שונים.

נסעתי שמה בדרך יפו, ובהגיעי אליה עוד הספקתי לראות את אניית־הדואר הבאה מן הצפון. על חרטומה התנוססו דגלי צרפת ופרוסיה כאחת, סימן לכך שהקונסולים של צרפת ופרוסיה היו בה בשובם מקושטא, מקום שם, כפי שכבר נאמר, באו לקבל ידיעות והוראות לאור המסיבות החדשות. הראשון באלה אמר לי כי שייטות האנגלים והצרפתים נכנסו שתיהן לדרדאנלים, והאנגלית ראשונה.

חדשות אלו היתה להן השפעה מופלאה בעיר, שכן הלהיבו את הנאמנים והשתיקו את האנשים שלא היו כוונותיהם לטובה. הנוצרים חישבו חשבונם שאם אנגליה וצרפת מצטרפות לתורכים במלחמה ממש הרי אין עוד מקום לחשוש ל“מלחמת־מצוה” בין המוסלמים לכופרים, שכּן אפשר לקוות כי למען בעלי־הברית הנוצרים הללו יימנעו המוסלמים ממעשי־אכזריות כגון אלה שעדיין זכורים היו מן המאורעות שמלפני שלושים שנה.

הואיל ואניית־הקיטור חזרה לבּירה תחת שתמשיך בדרכה מצרימה הועלו על סיפונה כמה עריקים מן הגיוס של אשתקד, ונאמר לנו כי תאסוף חיילים בצידון, כפי שכבר עשתה אניית־מלחמה תורכית בביירות.

עשינו דרכנו צפונה לאורך החוף על פני חָרָם, אוּם־ח’אלד וקיסריה. אחרי קיסריה עברנו באורך מישור נאה, וחצינו את הנחל הנחמד זרקא.

עם שקיעת החמה, כאשר אך עברנו על־פני האיים הקטנים, עלה הירח במלואו בצד שמנגד, ולפתע הופיעו לפנינו שני ערבים פראים משבט אבּו־שוּשה, רכובים על סוסות נאות, ובידי אחד מהם רומח נוצץ באור־הירח.

הקוואס הראשי הוריד את רובהו מעל שכמו וקרב אליהם בדהרה, וכרגיל במקרים כאלה קרא ואמר, “שוּ ד’וּל?” (מה האיש?) שלוש פעמים היה עליו לחזור עד שדיברו, ובינתיים קרבנו אליהם¹⁰⁰ כולנו.

אולם לבסוף אמר אחד מהם, “אצחאבּ” (ידידים), והיה הדבר נעים יותר מאשר אילו אמר, “ג’יתךּ” (לידך אני), וכך עברו שתי החבורות זו על פני זו אך בלי ברכות־הנימוסים. המשכנו בדרכנו בזריזות, בצללים כבדים, תוך שאנו צועדים חדגונית בשורה אחת כמעט עם קצה הגלים המתגלגלים.

למחרת בבוקר הגענו לעכו, שהיא לא רק מקום נצחונותינו בעת החדשה כי אם גם מקום פגישות הרבה של דמויות היסטוריות בימי־קדם, הן לפני ספירת הנוצרים והן לאחריה. ואם בדין תכוּנה גראנאדה “אֶל אוּלטימוֹ סוֹספּירוֹ דֶל מוֹרוֹ”¹⁰¹ הרי ממש כך יכול המקום הזה להיקרא “אנחתם האחרונה של נוסעי־הצלב”, שהרי זו העמדה האחרונה שמסרו האבירים ההוֹספּיטאלרים של מיסדר יוחנן הקדוש בתום מסעי־הצלב הנוצריים בארץ־ישראל.

לא היה לנו פנאי להישאר שם, ואף שעומדים היינו בעונת הרמדאן ניאות הפחה ברוב טובו, לאחר מתן הסבּר, לקבל את ביקורי מיד. מצאנו אותו על מרפסת מקוֹרָה צמח מטפס ופרחים, ליד מעיין נובע, ופמליה שלמה של משרתים וחיילים עומדים עליו לשרתו. הוא היה זקן שזקנו לבן כשלג והוא משתדל לנהוג כדת. הצלחנו שנינו להנעים את הפגישה.

בשובי לאכסניה פסקתי בתביעה שהובאה לפני, בין איש האִיים היוֹניים לבין נתין תורכי, לטובת זה האחרון, לשביעות־רצונו של הציבור בכללו, בזמן בו היו עוקבים היטב אחר כל צעד; שכּן ניתנה למוסלמים הזדמנות לראות שוב כי יש לצפות להגינוּת מצדם של אירופים, אפילו יהיה איש נוצרי יוצא מפסיד.

בתקופה ההיא לא הורשה שום דגל אירופי אחר מחוץ לשלנו להתנוסס בין חומות המבצר, והיתה זו עובדה הולמת במיוחד. הסוכן שלנו, פ’ינצי, הוא יהודי מאיטליה ותקופת ישיבתו שם ראשיתה מלפני ההרעשה של 1840.

עם הכּניעה לכוחותינו הובל הנציב הצבאי של התורכים לחוף בסירתו של האדמירל, בלווית קצין־צי משלנו, שבהגיעו אל השער שעל החוף נופף בידו באדיבוּת, בהרשוֹתוֹ לנציב להיכּנס ראשון, בלשון ההזמנה התורכית, “בויוּרוּן אפנדים”; ובפנותו אחרי־כן אל פ’ינצי, שהיה עמהם, פקד עליו להיחפז לעיר ולתפוס בית כלשהו כבחירתו למושבם הרשמי של הבריטים.

אולם מתוך תחושת הזהירות שלו לימים־יבואו לא בחר הסוכן בבּית הטוב ביותר אף לא בגדול ביותר; הוא לקח בית באמצע העיר, צנוע־למראה, אלא שמעיין־מים טוב היה בו, ובעבוּרו שילם מאז דמי־שׂכירוּת מעטים לממשלה שם.

בצוֹר חנינו בביתו של הסוכן עטאללה, נווה־פאר הפתוח לרוח־הים ופטוּר משאון והמולה; רק מכּת המחמאות הצורמניות ביותר, מפי ילידים בני כל הדרגות, היתה כזבנית ובלתי־פוסקת עד כדי כך שעינויי יתושים או אף פרעושים יכלו להקל ממנה.

בבוקר (יום אמצע הקיץ) באו אורחים מן העיר. ראשון, הבישוף של כת היוונים־הקאתולים, זו שאליה השתייכו רוב הנוצרים שם, לרבּות מארחנו ומשפחתו. האנשים האלה הם ממוצא יווני־אורתודוקסי, אך בדורות מאוחרים קיבלו את עליונות האפיפיור של רומא על־פי תנאים ידועים לשמירת לשון־הדיבור שלהם (הערבית) בעבודת־האלוהים, שמירת חגי הכּנסיה שלהם, ושמירת הלוח מן הנוסח הישן. אחריהם באו סוחרי המקום.

העיר צוֹר יש בה יישוב הגון של כ־2,000 נפש, העוסקים במסחר בתבואות וטבק, בעיקר עם מצרים. זה מקום שקט ונחמד, בו כמעט כל בית יש לו גן ובו עץ אחד או אחדים. רבים מאלה עצי־תמר.

אמת הדבר שסמוך לשׂפת־הים יש סלעים חשׂופים, כמו ביפו ובערים אחרות לאורך החוף, שעליהם דייגים פורשים רשתותיהם לייבּוש, אבל מצבה הנוכחי של צור זו החדשה, או צור של האי, אין בו כדי להצדיק במיוחד את הציטוט מכתבי־הקודש לתיאור נוף של שממה גמורה.

בצור ובצידון מצאנו את כל האזניים כרויות לחדשות על המלחמה הצפויה לבוא. שם כבכל מקום אחר סבורים היו שראשית המאורעות תהיה מבחן־כוח בין האסלאם לנצרות, ואגב כך בהכרח יתגייסו כל הנוצרים וכל המוסלמים, אם לא כלוחמים בפועל־ממש הרי לפחות כתומכיו של צד זה או אחר וכשותפים בגורלו: דבר שאנשי המחוז ההוא אמונים מקטנותם לחשוב כי באחד הימים בוא יבוא.

אחרי צידון בואכה ביירות נִקרים לפניך הרבה בתי־קפה לאורך החוף, המוחזקים בידי צוֹפי־המכס, והם נחשבים כמין הגנה לעוברי־דרכים מפני שוד.

באחת התחנות האלו סמוך אחרי מוּעלָקה ומתחת לכפר הנעים נָעימה בשולי ההרים, על המנזר המארוני שבּו, ראינו כוהן מארוני מעשן את מקטרתו בין נהגי־הפרדים ועוברי־הדרכים הפשוטים; נראה היה כי זה איש פיקח, עצל, ונוטה לחוּשניוּת; הוא דיבר על עצי־תות, מחיר המשי בנמלים השונים, ועל ידיעות מדיניות מזירת המלחמה.

בכפר הזה נָעימה היה בית־חרושת גדול למשי, שהוקם בשותפות על־ידי האמיר אַרסלאן (המושל האחראי לפני הממשלה על הדרוזים והמוסלמים בלבנון) והשייך יוסף אבּו־נקד; בן־לוויתי יעץ לכּוהן לשקוד על הקמת בית־חרושת כגון זה, ולהועיד את רווחיו לייסוּד בתי־ספר בקרב בני עדתו. הוא הפטיר מעין תשובה, שלא היתה ראויה לציון אילו זכרתיה.

עתה היינו בארץ נוצרית. רק לעתים רחוקות פגשנו במוסלמים, וידידי הצעירים (נוצרים) רכבו על בהמות ממדרגה ראשונה וחגרו חרבות עדויות כסף. בח’אן אחד קיבלנו לחם, זיתים, גבינה, חלב חמוץ (לבּן), בצלים וביצים, בלא לשכוח את מנעמי האבטיחים של הקיץ; התאסף גם ערב־רב מוזר של עוברי־ארחות, הדוברים צרפתית ואיטלקית כמו גם ערבית ותורכית.

עברנו על־פני המראות והמקומות הזכורים היטב משנים קודמות, כגון הכפרים הלבנים המתנוצצים פה ושם על גבי ההרים, ובכללם שוויפאת, מקום שם שכן האמיר אַרסלאן; ואחר־כך היה לפנינו הר־צַנין הרחוק, המתנשא לגבהי שמיים בשלג־הנצחים אשר לו וביער־הארנים האפל.

על החוף הבטיחנו ברנש אחד גבה־קומה החגור אקדחים, חרב ורובה כי במקום ההוא קילח פתאום דם בבוקר מאפּו ואזניו, השפעת החום על הראש. החום היה גדול.

בהגיענו לביירות נמצאנו שרויים בין מראות שוקקי־חיים ואירופיים הרבה יותר מאלה של דרום ארץ־ישראל וירושלים.

כנסיות חדשות היו שם; מוסד לאחיות־החסד הנזירות; לרחובות היו שמות בערבית ולבּתים היו מספרים; רק שמספריהם לא היו לפי הרחוב אלא היו כך־וכך לעיר כולה, ועל כן אירע הדבר שהתאכסנתי בביירות מס.7, בית אחד הצעירים למשפחת אבּילה.

הקסרקט החדש (חדש בשבילי) היה מלא; ועם שקיעת החמה ניגנה התזמורת; כלי־נגינה צורמים היו להן, והמנגנים היו עלובים לפי שלא ניגנו יחד בקצב; הם השמיעו את המנגינה של ה“פאריזאית”. מה־שונה היתה ההרגשה מן ההתלהבות בה שמעתיה מוּשרת ומנוּגנת בפאריז כאשר אך חובּרה, ביולי 1830!

הובטח לי כי יישוּבה של העיר עלה עתה ל־35,000 זכרים בני־מס, שחלק גדול מהם שוכנים בחווילות עם גנים מחוץ לחומות (אך שום מפקד מדויק לא נתאפשר עדיין במזרח), גידול מפתיע, אם אמנם נכון הדבר, למאז ה־1,500 שעליהם נמסר ב־1836,¹⁰² ואפשר לתלותו בהתפתחות המסחר, אם גם אין לביירות נמל ורק מעגן פתוח יש לה.

חלק גדול מן התושבים הם צרפתים, איטלקים ויוונים, אולם עם כל זאת מצאתי סערת־רוחות גדולה בקרב הנוצרים בני־הארץ, וחששות מפני טבח מצד המוחמדנים, כגון זה שהתנסו בו שלושים שנה קודם־לכן עם הכרזת־העצמאות של יוון.

בתחילה התרברבו והתפארו כי הספּנים המַלטזיים והיוֹניים מן האניות עומדים על צדם, ואמרו שהמוסלמים, הואיל והם שוכנים צפופים יחד במרכז העיר, צריכים לחשוש ביותר. אך עד־מהרה רפה עוז־לשונם, ונודע לנו כי משפחת הסוחרים הנוצרית העשירה בוּסטרוֹס נמלטה.

עתה נערכו פגישות בבתים שונים לשם תיאום תכניות ושיגור הודעות להרים (לבנון), לבקש עזרה מן התושבים החסונים יותר שם; כמו כן היו נשק ותחמושת נרכשים במהירות. הקונסול־הכללי הרוסי נמצא בהרים לימי־הקיץ.

לאחר עישֶה (שעת־התפילה, כשעתיים לאחר השקיעה) הלכתי לפגישה עם הוד מעלתו המוּשיר (מושל), לביקור־נימוסים, ואת ענייני העסק השארתי למחרת היום.

מותרות המזרח, שאין אנו רגילים בשכמותם בדרום, הופגנו בערב זה של רמדאן, בעיצומה של עונת הקיץ. נתקבלנו בגן משוּפע בפרחי הרדוף, חוטמית תרבותית ויסמין – ובשדרת־קשתות שבּקצה נתלו מנורות־צבעונים, מעיין־מים ניצנץ בתווך, והתזמורת הצבאית ניגנה בחוץ.

הוז מעלתו וַאמיק פחה היה סרוח על כרי־משי בקרן הדיוואן, ואותנו הושיבו נכחו, באלכסון, על כיסאות מוזהבים, והביאו לפנינו צ’יבּוּקים עדויי־יהלומים, קפה בספלונים (זוּרפים) של זהב ולפתנים מקוררים ומשיבי־נפש. אמין אפנדי, סגנו, ישב גם הוא על כיסא, והוא דיבר צרפתית מצוינת, כי ימים רבים ישב בפאריז. הוא גם ביקר פעם בלונדון.

ביום המחרת, בקונסוליה הבריטית, נודע לי כי מכתב פרטי מן הדרדאנלים מסַפר כי ציי אנגליה וצרפת השליכו עוגן במפרץ בֶסיקה וספינת־קיטור שטה בקביעות בינם ובין הבּירה.

בשעות אחר־הצהריים באותו היום נמצאנו למדים כי המושל, ואמיק פחה, זימן אליו את השייכים של רבעי־העיר וגער בהם על שהניחו לבּהלה להתפשט בעת משבר אשר כזה, ובפנותו אל הנציב הנוצרי שאל אם אמת הדבר שאנשי־שלומו אוספים נשק ותחמושת? התשובה היתה “כן; אך רק לשם הגנה־עצמית”. או־אז קם הוד־מעלתו בחמת־זעם ויצא את החדר, אבל עיזֶת פחה (גנרל־האוגדה שפיקד על הצבא התורכי) הלך אחריו ודיבר על לבו שיחזור.

תוצאת הפגישה היתה שזקיפים הוצבו בשערי העיר למנוע העברת כלי־נשק, אך נאסר עליהם להיכנס לבתים או להיטפל לאנשים, בין בתוך החומות ובין מחוצה להן; ופלוגת־סיור צוּותה ליסוב בחוצות בשעות הלילה. כל זה לא יצלח למאומה אם תהיה התקוממות אמיתית – שהרי חומות העיר נתוצות היו מאד בחלקים שבין השערים.

מבצר עכו לא היה שרוי במצב טוב הרבה מזה, כי חיל־המצב לוּקח לשירות בקושטא ורק אחד־עשר תותחנים נשארו לעמוד על המשמר.

בלילה ההוא ובזה שלמחרתו גילגלנו בעניינים עם המושל בסראיה, אך בלי תוצאות משׂבּיעות־רצון. דבר לא נגרע מהדרת קבּלת־פנינו. בין המטעמים שהוגשו היו גלידות בצבעים ובטעמים שונים – במנות נדיבות יותר מאשר באנגליה – קשות וקרות, בכלי־חרסינה יפים על טס־כסף גדול; ובאשר לשיחה, לא נשמעה ערבית צורמת אלא רק תורכית ואיטלקית רכּות ומקַלחות. עקפנו את כל הנושאים הלא־נעימים – הכל היה אדיב ומשיב־נפש.

איזו תמונה נצטיירה אגב כך מדרכם הרשמית של התורכים בניהול עניינים מטרידים באותם זמנים של טירדה – בלי להפסיד מצלילות־המחשבה – בלי חפזה – הכל מתוק, מעוּדן ורוגע; מתוך אדישות לגורלם של יחידים וציבורים, ותוך כדי אמונה שסוף נצחונו של האסלאם לבוא, בלי שׂים לב לכל אשר יקרה ללאומים ולדתות אחרים.

יום המחרת עבר בביקורים אצל ידידים ותיקים ובעתיקות. בלילה סיירו בעיר לסירוגים שתי פלוגות בנות עשרים איש כל אחת, עם קצין. אולם בשעה מאוחרת היו הנוצרים מזמרים בקולי־קולות ברחובות – אולי הלכו המשמרות התורכיים הביתה לישון. מאחר שהנוצרים הוסיפו עדיין לשלוח רכוש להרים, כתב המוּשיר מכתב חוזר אל הקונסולים לבקש את עזרתם בהשבת אמונו של הצבור על כנו.

הגיעה ידיעה שצי בעלי־הברית מול בֶסיקה הוגבר, וכי דוכּא נסיון מרידה של ההילניסטים בקושטא.

בצאתנו אל נַהר אל־כּלבּ לראות על הסלעים שם את הפסלים העתיקים – רומיים, מצריים ואשוריים, – פגשנו בחבורה של מארונים¹⁰³ בתחנת־הקפה. הם התרברבו בספרם איש לרעהו מה שעשו לפנים, ומה שמוכנים היו אז לעשות, נגד הדרוזים. טוב היה הדבר שאף אחד מאלה לא שמע שם את דבריהם.

הקוואסים המוסלמים המסכנים שלי היו כאובדי־דרך בארץ שכזאת, בתוך אותו ערב־רב של עמים אירופיים, ומקום שמארונים ודרוזים ולא מוסלמים הם התושבים ילידי הארץ.

יצאנו את ביירות ב־2 ביולי ופנינו ללבנון בדרכנו דרומה – שמחים להימלט מחום־הכבשן של העיר ומענייניה המסעירים – אל צינת ההרים. בעברי בדרך עאליי, דיר אל־קמר ובית אל־דין אל מוכתארה, היתה לי פגישה עם המנהיג הדרוזי, סעיד בק ג’ונבּלאט, שעתה במתים הוא, לדאבון־הלב, ואינו אלא איש חשוב בדברי־ימי המקום וברשומות שבספרים הכחולים של הפרלאמנט שלנו.

בצאתי משם בדרך ג’זין לצידון, אחר שנת הלילה הראשון, באה השכּם מאד בבּוקר משלחת של סוחרים להביע את הכרת־טובתם על ההקלה העצומה שזומנה להם, כפי שסברו, בזכות התערבותי לפני שנה ומעלה למען הסוחרים הבריטיים שלנו, כאשר הוּרד המכס על הטבק בבת־אחת מ־200 ל־12 אחוז, כלומר ממס בלתי־חוקי המוטל על־ידי קצין־המכס להיטלים שמותר לגבותם על־פי החוק.

נאומי האנשים האלה היו כובשים את הלב, משליהם נמלצים, והמעשיות שסיפרו בפרטוּת היו מופלאות, כי הנה, למשל, נאמר שהיצוא השנתי של הטבק גדל מיד, מ־6,000 ל־9,000 חבילות; ודבר זה הוסיף, כמובן, תעסוקה לעניים.

קריאת־ההפתעה של הקאדי (שופט מוחמדני) לשמע דבר התמורה הזאת היתה אחד המקרים שכדאי היה לראותם, כי הוא עצמו היה חב חוב גדול לבית־המכס כאשר נודע לו כך כי הרווחה בלתי־צפויה באה לו.

מה שהיה חוק לסוחרים הבריטיים היה, כמובן, חוק לכל זולתם, אף כי איש לא מלאוֹ לבו לבקש משפט־צדק. מכאן החדוָה שפּקדתם כאשר נגלה להם כי פעולתו החוקית של הקונסול הירושלמי, למען הנתינים הבריטיים הזכאים להגנתו, המציאה לכּל – למוסלמים ולנוצרים, בני לאומים שונים – ישועה כה משמחת וכה בלתי־מיוחלת.

אחרי־כן נכנס הקאדי הנ"ל, עם פמליה של שלושים סוחרים, כמחציתם מוסלמים, אשר הצהירו כי אני הצלתי את העיר מחורבן, שכּן לא היה המסחר יכול לשאת עוד שנה אחת את עול הדיכוי של השלטונות המקומיים.

סחורת־היצוא העיקרית מצידון היא הטבק, שאותו מגדלים במחוזות השכנים; והבתים הראשיים, שהם ארבעים במספר, כל אחד מהם כמה בתים קטנים נספחים אליו, וכך ניצלו לפחות 200 משפחות מחורבן ממשמש־ובא. לשווא הופנו בקשות אל המושלים המקומיים, ופקידי־המכס איימו בנקמה אם יעזו להתלונן בקושטא.

יש לזכור כי בשיטה של החכרת המסים דל כוחם של המושלים המקומיים, אם יש להם כוח בכלל, לתקן עוולות הנגרמות לאוכלוסיה על־ידי גובי ההכנסות.

אחרי־כן פנו הסוחרים אל הסוכנים הקונסולאריים המקומיים, אך הואיל והרוסי, האמריקאי, וגם אחרים, כמדומה, הם נתינים תורכים (ולכן לא היה בידם לתת שום הגנה כל־אימת שתינטל מהם משרתם), אמרו להם כי הואיל והקונסול האנגלי מטפל בענין – לגבי אנשיו שלו – הרי הם (נתיניו המוסלמים של השולטן) לבטח יִזכּו באותן הקלות, או פטוֹרים מתשלומי־הפיגורים, ככל הצפוי לאירופים, כאשר ישיג את תיקון התעריף על־פי החוק.

הסוכנים הקונסולאריים הם עצמם היו כולם סוחרי משי וטבק, ונראה היה להם כי בחכמה יעשו אם יחכו עד שתבוא העזרה אליהם. הסוכן הקונסולארי הבריטי עצמו ומשפחתו (בית אבּילה, מַלטזים במוצאם) צפויים היו לצאת נשׂכּרים מהפחתת הדרישות המופלגות לתשלום פיגורים ב־“una considerabilissima somma” (סכום ניכר ביותר).

אחרי החבורה הזאת בא במרוצה עוד מוסלמי אחד ושמו חאג' חסן (כי לא היה בעיר כאשר נכנסה המשלחת הקודמת). בתוך שאר דברים הצהיר כי בנסיעותיו לרגל מסחריו במחוזות בלאד־בשארה ובלאד־שקיף שמע את ילדי האיכרים הילידים מעתירים ברכות על האיש אשר הצמיח חסדים כה גדולים למחוזות הללו.

תשפוֹכת אחרונה זו של הכרת־טובה התיחסה לישועה אשר נושעו באחרונה מתשלום חמישית, חלף מס־המעשׂר החוקי, מכל התוצרת החקלאית (במצבה הגלמי, ובטרם יסחרו בה בערים). במחוזות האלה היתה התוצרת החקלאית, כמובן, כמעט טבק בלבד.

כאן אפוא בצידון – וזוהי עיר חשובה – ברור היה שהמוסלמים רוחשים ידידות לשלטונות הקונסולאריים הבריטיים, ורשאי הייתי לקוות, אפילו חרף ההתרגשות בעסקי־הפוליטיקה שהפיחה יריבות קנאית כה מסוכנת בכל רחבי הארץ, להשפיע במידת־מה לטובת הנוצרים הילידים. לפי־שעה היה הרושם מצוין ומכוּון לשעתו ביותר.

אולם למרבּה־הצער שומה עלי להוסיף כי שמחת העיר באה קודם זמנה. התברר כי ההקלה לא היתה אלא דחייה בהגשת החשבונות, עד שתובא ההכרעה הסופית מקושטא. הדיחוי נמשך זמן כה רב עד שהאמינו הבריות כי השיגו את שלהם.

בכל־זאת הניבה פנייתי אל השער העליון תוצאה טובה כלשהי. התביעות אכן הופחתו, ופקיד־המכס קיבל נזיפה בשל חמסנוּתו; גם ניתנה שהות לסילוק פיגורים בהדרגה, ולאחר־מכן שבו הדברים למסלולם משכבר, מסלול זחלני של משוא־פנים וחמקנות.

בדרכנו דרומה היתה תחנתנו הבאה צור. גם כאן מצאנו ששאלת המכס על הטבק מסעירה את הרוחות עד מאד. משלחת צורית של סוחרי־הטבק בראשות השופט המוחמדני (קאדי) והמושל החדש של העיר (גם הוא מוסלמי, כמובן) באה אלינו להביע הכרת־טובה ולהצביע כלפי מעלה על הדגל האנגלי הרחב המתנוסס ממעל.

בטרם נצא את צור נערכה לכבודי ארוחת־בוקר פומבית, בה ישב ראש סוחר מוסלמי שיצא נשׂכּר מהפחתת ההיטל המופקע על הטבק.

נתקבלנו¹⁰⁴ בחצר שמעליה סבכת גפנים, שמים היו מפכּים בה בין ערוגות־פרחים ובין עלי הבּננות השׂרוּעים; בעישון מקטרות ובשתיית קפה אגב שיחה עבר פרק הזמן של ההמתנה הנימוסית קודם להגשת הסעודה.

כאשר הופיעו המאכלים הוגשו בנוסח אירופה – ככל שהבינו זאת הבּריות – והמשמשים היו צעירים מן המשפחות הנוצריות הטובות ביותר, שהתנדבו לתפקיד זה; העבדים השחורים היו משקיפים מתוך בוּרוּת חסרת־תקוה בהליכים האירופיים, שהאחרים הבינום הבנה לקויה בלבד, אחרי הכל. הפירות כללו אגסים וענבים, אף שלא היו בשלים עדיין (הרי עומדים היינו בתחילת חודש יולי).

בצאתנו נתלוו אלינו כמעט כל יושבי העיר, מוסלמים ונוצרים כאחד, להוליכנו בדרך אל קבר חירם, סמוך לכּפר הנאוה. גם כאן נוצרה הרגשה טובה, שהיתה הולמת ומועילה ביותר מרגע בו רצוי היה כל־כך לטפח, בכל האמצעים, יחס ידידותי מצד המוחמדנים כלפי הנוצרים.

כל הפרשה הזאת של היטלי הטבק שימשה דוגמה, אחת מאלף, לעוול הנגרם לארץ ולשולטן על־ידי שיטת החכרת המסים.

במה נחשב הדבר בעיני עלוּקות אלו אם היזמה החקלאית משותקת, או שלטונו של השולטן מעורר שנאה, וההכנסות פוחתות? כל עוד יכול המוכסן, המחזיק בכהונתו למשך תקופה קצרה וקבועה, לסחוט כסף מבני־העם, לא היה הדבר איכפת לו.

הוא קנה במכירה פומבית את הזכות לשלוט כעריץ משך מספר שנים מסוים על גידולי החקלאות ועל סוחרי־היבוא. אי־אפשר היה לשלוח אפילו חבילה אחת של טבק בלי חותמו, וחותם זה אי־אפשר היה להשיגו אלא אם נתמלאו דרישותיו.

לפני מי יכלו עלובי העם להתלונן? הממשלה מכרה את השלטון למוכסן, וציידה אותו באמצעים שבהם יוכל לאכוֹף את עוּלו על כל המהססים לשלם לו כמבוקשו.

למעשה יכול היה לסגור את הנמל, ולמנוע את שילוח הטבּק מכל־וכל, ובכך היה מטיל את היבול כולו לידי החקלאים המגדלים, ובתוך כך היה הורס את הסוחרים הלהוטים ליצא ולקיים את חוזיהם במקומות אחרים.

כדי להיפטר מיבולם, ולוּ גם בריוח של מה־בכך, נאלצים היו המגדלים להיכּנע למוכסן, ואילו הסוחרים גם הם ביכּרו להיכנע ובלבד שלא להעטות על עצמם את הקלון שבהפרת חוזה.

סופר לי שהמוכסן יש לו קרובים כה רבים בין פקידי הקונסוליות האירופיות בבירות עד שלא נמצא איש אשר ישעה לקריאותיהם של המסכּנים האלה לעזרה מחמת הנטל המעיק שהוטל עליהם בשם הממשלה התורכית.

מחוץ להיטל־היצוא המוגזם שנגבה בנמל נאלצו האיכרים (הילידים), כמו שנאמר קודם, לשלם חמישית מיבוליהם על מקום מחצית הסכום ההוא המגיעה על־פי דין, לאמור מעשׂר על כל התוצרת החקלאית.

כך היו פני הדברים כאשר הגישה הקונסוליה שלי מחאה נמרצת בשם הסוחרים הבריטיים וזו הביאה הרווחה לא רק להם כי אם לכל, נוצרים ומוסלמים כאחד.

שום דבר לא היה יכול להיות מכוּון יותר לתת לי, בתקופה גורלית זו, השפעה מוסרית בקרב היישוב המוסלמי הקנאי של מחוז גדול מאד, שבכוחה עלה בידי להגן על הנוצרים הנפחדים, כשלא היו אמצעים אחרים בהישג־היד לריסון ההתרגשות המדינית והדתית שגרמה קדחת המלחמה הרוסית נגד תורכיה.

המקרה שלמעלה יש בו כדי לתת איזה מושג מן הצורה בה נגבּים מסים בממלכה התורכית על־ידי מוכסים חמסנים, שלעתים הם נוצרים שקנו את המשׂרה והם מתעשרים על חשבון המון האיכרים ומעמדות הסוחרים בערים.

אוצר המלכות בקושטא מקבל רק חלק קטן מן הסכומים הנסחטים מן היצרנים בישי־המזל.

היזמה נבלמת, ואין אפשרות לפתח את אוצרות הארץ. השלטון והנשלטים יוצאים עשוקים. מקרה זה גם מעיד על השפעת התישבותם של נתינים בריטיים, שעל־ידי הקונסולים מגיניהם יש בידם לתבוע פיצוי על סחיטה כגון זו המתוארת כאן.

לאחר פיצוי הניתן לנתינים בריטיים בכל מקרה שהוא באה מדרך־הטבע תביעה למידה שווה של צדק מצד זרים אחרים, הסובלים מנגישׂות דומות, ואחר־כך שוב אין למנוע מן המוחמדנים ושאר הילידים, ולו אך מתוך בושה, הקלה כלשהי מצד שליטיהם המוחמדנים שלהם.

חוקי הארץ טובים הם אם אך ינהגו על־פיהם בצדק, ובכל מקום בתורכיה שמצויים בו מתישבים בריטיים שקונסול היודע את אשר לפניו מגן על האינטרסים שלהם, שם כל יתר המתישבים וילידי הארץ מפיקים תועלת בעקיפים ונשׂכרים מן הצדק, שאם ניתן למעמד אחד הרי על־פי מידת ההגינוּת אין למנעו לגמרי מן האחרים.

אחרי צאתנו את צור, ובהגיענו אל מרום הפּסגה בדרכנו ההררית, השקפנו לאחור על־מנת להיפרד מן הים התיכון, וכעבור עוד פסיעות מעטות הגענו אל הנוף הנאה של כל בלאד בשארה, שמאחריה הר־החרמון.¹⁰⁵ תבּנין (אחת מבירות המחוז) היתה בנתיב שוּבי הביתה. היא שוכנת במקום בולט ואז היתה מעוּזו של חאמד אל־בק.

כאשר קרבנו לאותו מבצר ישן ונשגב של הצלבנים השקיפו עלינו הרבה צופים בלבוש ססגוני על החומות, ולא ארכה השעה ופרסות סוסינו ניקשו במעבר המרוּצף של השער החיצון.

בדיוואן נתקבלנו על־ידי קרוב־משפחה של הראש, חאמד אל־בק, כשלושים שייכים של כפרים, שבּאו לביקורי־הנימוסים שלהם לרגל חג הבייראם, עטויים גלימות־צבעונים עליזות, עם רקמת־זהב.

הכל קמו בשתיקה. מים הובאו לנטילת ידיים ורחיצת פנים, וקטורת הובערה לאות אדיבות. לצדי הבחנתי בזקן אחד שמנהגו אומר כבוד אך קולו רם, שעליו עוד נוסיף לדבּר.

לאחר שהוגשו לפתן וקפה נכנס הבּק עצמו במדי כחול וזהב, שנשלחו לו מקושטא; ולאחר־מכן נודע לנו כי איחר לבוא לקדם את פני אורחיו בשל מאמציו היגעים להעלות את מדיו על כמה ממלבושיו הערביים, ומשום שכמה חלקי־לבוש נפרמו תוך כדי כך.

הוא היה זקן קמוט ולו זקן שחור, קצתו משוח בחֶנה, לכבוד החג. הוא היה מכניס־אורחים, עירני בשיחתו, והיטיב לספר מעשיות נושנות.

בכל עת תמיד מרבים להקפיד על גינוני־הטכס בקרב העם הזה המיוחד־במינו, המתוואלים, שכּה מעט נודעו לאירופים עד העת ההיא ואף עתה הם ידועים להם אך במעט. בואו של כל אורח חדש מן הילידים היה עסק רציני; בתחילה נישק דוּמם את כל הניצבים סביב, משני עברי הפּנים, תוך שהוא מחזיק ביד הימנית ומרעיף ברכוֹת; אחרי־כן נסוב והחווה קידה לנאספים, וסיים בתפילה רמה לברכות ושלום, בעוד הוא תופס את מקומו.¹⁰⁶

בצבע החֶנה מרבים כאן להשתמש יותר מאשר בקרב אוכלוסי הדרום שלנו. שׂמתי אל לבּי שכמה מן הזקָנים במחיצתנו היו צבועים בה, מהם בחלקם ומהם בשלמוּתם. איש אחד קישט כך את רגליו, ואפילו זנבותיהם של כמה סוסים זכו בעיטור החגיגי. יש לזכור שהגענו בימי חג הבייראם, וחג הרמדאן נגמר לא מכּבר.

הבּק סעד עמי ועם בני־לוויתי, מאחר שלא הצליח להשתמש במזלג נזקק לאותם כלי־אכילה שהומצאו לפני המזלגות. שאר האורחים סעדו על־פי מנהגיהם שלהם, בקבוצות של כתריסר כל אחת, וטס גדול של מיני בשר לכל קבוצה.

אחרי המשתה, וכאשר הוּאר החדר הגדול היטב ככל שיוּתן להאיר טרקלין ערבי בכּפרים, הובאה חבורה של מזמרים בדווים למען ינעימו זמר; כלי־הליווי היחיד שלהם היה כינור קטן בעל שני מיתרים הקרוי רבּאבּה, שמנגנים בו בקשת והוא מוחזק כלפי מטה.

כתום הכיוְנוּן המוקדם החלה נהמה צורמת, באין כל קשר בין הלחן הפשוט של הרבּאבּה לבין הנעימה המזומרת, כי הלחן השתרבב בהפסקות – כך, לפחות, נדמה היה לאזני האירופיות העלובות.

את ניב השירים לא יכולנו כמעט להבין, כי היתה זו הלשון הפיוטית הנשׂגבה של עַנתָר והמוּעלקאת.¹⁰⁷

אולם בעל־הבית, שנהנה לשמע לחנים מעין אלה, והתגאָה בבקיאוּתו בערבית המדבּרית, תירגם לנו בקול כבוש בעוד הם מפליגים בשלהם.

שיר אחד היה בצורת דו־שׂיח: –

"סוסה לי יפה ומהירה. והיא תרוץ אל ריח אבק־שריפה.

רצונךָ להיות שליט לעמך, חובה עליך לתת בנךָ ונכדךָ בני־ערובה לפּחה התורכי".

"לא אֶתנם בני־ערובּה לפחה, ואולם אֶהיה המושל.

הפּחה רק אחד הוא, אך אני אוכל לאֶלף", וכו' וכו'.

צריך היה לקוות כי לא היתה בדברים שלמעלה שום רמיזה לקורותיו של איש. אחרי־כן באו שירים על נושאים של מלחמה בין השבטים, שלאחר זמן־מה החלו לנסוך שיעמום.

אחר־כך נסבּה השיחה על הנושא של ציד בזִים, ואני תיארתי מעט את מנהגינו באירופה, מדעתי כי בחלק זה של סוריה ציד־בזים הוא שעשוע מקוּבל. הבּק הזמינני לקחת חלק בשעשועיהם בעת העונה: שני סוגים יש בהם – זה שבּו משתמשים בבּז הקטן (ואכּרי, או קטן עוד יותר – הדראג'), וזה של הבז הגדול, החוֹר. ציד זה מתנהל באמת־מידה המזכירה תפארת־נסיכים כיאֶה לתקופה הפיאודלית הישנה.

נשארתי עוד יום אחד תמים בתבּנין, כי שמחתי להזדמנות לראות את אישי העם ומנהגיו בעת אשר כזאת בה היתה כל ידיעה מהימנה למועיל.

האקלים בגובה זה קריר היה יותר מאשר על חוף הים. הבוקר היה ערפילי, ורק בשעה מאוחרת נגלה החרמון (ג’בּל אל־שייך) במלוא הדרוֹ.

סביב־סביב היה הנוף נהדר ביותר, והמראֶה השתרע צפונה עד מעמקי הבקעה (המישור של חילַת־סוריה) – בין הקווים המקבילים של הלבנון ומול־הלבנון¹⁰⁸ – ובמבואה, כפי הנראה, מבצר־שָקיף. החרמון היה ממזרח, ובתווך – יערות ירוקים.

מי שחובב שעשועים של יער ודאי יעדיף פי־כמה להיות מושל בחבל־ארץ שכזה מלהיות “נסיך הלבנון” בבית־אל־דין, כאותו עריץ דרוּך־מנוחה, האמיר בֶשיר, זמן לא רב לפני כן.

אולם אפשר שלא כך היה גורס, שהרי עליו לתת פורקן לטעמו המיוחד.

בימי הכיבוש המצרי (לא קל הוא להמציא מונח הולם יותר לציוּן שליטתם בסוריה כל זמן שנמשכה – עד 1840) תמיד היה חאמד אל־בק, מאָרחנו עתה, נלחם נגדם בעד השולטן, בברית עם בית ג’ונבּלאט הדרוזים, שכניו הלא־רחוקים בלבנון, כנגד האמיר בשיר שעתה־זה הוזכר בשמו.

חאמד אל־בק נלחם עם חיל־הפרשים שלו על אדמתו שלו, ולאחר־מכּן סייע בעכו, במלחמתנו הגדולה שם ב־1840. לפיכך גמל לו השלטון התורכי בתואר קאימקאם, שזיכּה אותו במדים הכחולים המוזכרים למעלה בעלי כותפות־הזהב, ובקוואס שיעמוד לשירותו רשמית – לבוש כאופנת קושטא.

מנהיג זה לא הותיר יורשים ישרים בחיים.

השייכים נשארו עדיין – וביתר דיוק, כשהסתלקו אחדים הגיעו אחרים על מקומם, להביא ברכותיהם לרגל החג. בשעות הבוקר קיבל הבק את הבאים לראות את פניו, וניהל עסקי מזכירוּת בדיוואן: אבל השיעמום הטכסי לא פג גם רגע, לא בין האורחים לבין עצמם אף לא בינם לבין המארח. דבר זה לא דמה כלל לביקורים בין שווים בהיכלי־כפר באנגליה אלא דמה יותר להתכנסות של ראשים נחותי־דרגה הבאים לחלוק מעין כבוד לראשם הפיאודלי.

את ההערצה הרוממה ביותר חלקו הכל לאדון הזקן שעליו נאמר תחילה כי ישב על־ידי בבוֹאי, ואשר אותו הציג הבּק לפני בשם נצראללה ח’אן, דוד לשַאה של פרס; שבּעלוֹת השאה הנוכחי, נצר אל־דין, לכס־המלכות ראה לנכון לעזוב את ארצו, ומאז בא לשכּוֹן כגולֶה בקרב אֶחיו־לדת, השיעים המתוואלים.

מקרה זה מראה איך במזרח ארצות מרוחקות זו מזו יודעות זו על זו, ומקיימות מגע־ומשא, כבדורות־עברו, בשיעור שאנו האירופים מתמהמהים להבינו ולהביאו בחשבון.

האדון הזה לבדו רגיל היה לשבת במקום־הכבוד ביציע עם הבק והקונסול, בעוד שאר האורחים תופסים את חלקיו האחרים של הטרקלין.

הנסיך הפרסי נראה היה בו שאינו מופלג בחכמה; אך נימוסיו היו נימוסי איש הרגיל להתרועע עם בעלי־שׂררה. הוא לא ביקש לעשות רושם, אך אי־אפשר היה לערער על מעמדו, והוא שמר עליו בפשטות וללא רשמיות.

מעולם לא נודע לי אחרי־כן אם ידעו התורכים על מציאותו של איש זה בארץ, אך מסופק אני אם היו אירופים שידעו על אודותיו.

הוד־רוממותו המלכותית הח’אן חבש לראשו צניף גדול של ארגמן, מפוספס פסי חוּם ולבן, שהנמיך וירד כמעט על עין אחת; ככל הנראה היה זה חפץ רב־ערך. זקנו היה משוח בחֶנה (שכּן מסורת היא אצל השיעים שכּך נהג מוחמד). הוא מיעט לדבּר ערבית אך התורכית שבפיו רהוטה היתה, מעורבת במידה ניכרת במלים פרסיות, ואפילו בצורות דיקדוקיות פרסיות. הודות לכך יתקבל הניב שלו יותר על דעתם של תורכים רמי־מעלה בבירה.

משעשע היה הדבר לראות איך התמתח האדון הזקן ואיך נוצצו עיניו כל־אימת שהוזכר השַאה־אִין־שַאה. "כך, אמר, “מלך איראן הוא מלך־מלכים”.

אחד מן החבורה קם לשעשע את הקהל בהשמיעו בקול שיר ערבי מאת פייטן חי, בשבח סוסו של אגא פלוני. כובד־הראש המזרחי נמוג, ופרצי־צחוק הידהדו בטרקלין ככל שנמשכו הדימויים: פעם היה הסוס דומה לאצבעון, אחרי־כן לאגוז־קוקוס, וכו'.

הבק פסק מכתיבת מכתביו והשמיע הערות יבשות, שאך הגבירו את בדיחות־הדעת; אבל הח’אן החל לנמנם לשמע הדברים שנפלאו מבּינתו.

אולם הוא התעורר כאשר נכנסו כמה דרווישים חצופים־למראה מלוּקנאוּ, והבק קיבלם בברכה חגיגית. הם השתופפו במקום טוב (כדרכם של קדושים אלה תמיד), ומנהיגם דיבר קצת ערבית; אולם כולם נוח היה להם יותר בפרסית עם הח’אן. גם המוסלמים ההודים האלה היו זרים מארץ־מרחקים.

מוזר היה לי למצוא נתינים בריטיים בתחום השיפוט שלי במקום נידח אשר כזה.

בעת השיחה הכללית נשא אחד מבני חבורתי את שם האֵל, דבר שאמנם אין להימנע ממנו כמעט בדיבור ערבי, ואז נזעק אחד השייכים הילידים (עטוּי אדרת ירוקה – הצבע הקדוש) לאמור, “מי זה המדבר על אלוהים? רוצה אני לדעת מה אתה אומר על המשיח. האם הוא אֵל או לא?”

הדבר לא מצא חן בעיני ידידי, אשר חשש לאיזו התפרצות של קנאוּת בקרב המתוואלים, אך אומץ־לבו עמד לו להשיב, “אתם אומרים שהוא רוח־האלוהים, ואנחנו אומרים שהוא בן־האלוהים”, ומיאן להוסיף עוד דבר. לטוב־המזל לא היינו צפויים לפגיעות־הגוף שאיימו על הנרי מרטין בין השיעים של שיראז כאשר הועלה נושא זה עצמו.

באחת הפסיק הבּק השיחה הזאת בצאתו לתנומת אחר־הצהריים אל החדר הסמוך, ואז היה על הכל לקום בשתיקה עד צאתו.

אחרי־כן השׂתרעו אחדים מן השייכים על הרצפה, אחדים בליואן (קיטון) ואני ביציע במקום שהייתי – כולנו לשם אותה מטרה של נופש בחום היום.

בטרם יקומו האחרים טיילנו, ידיד אחד ואני, מסביב למבצר מבחוץ, ושׂמנו לב להרבה אבני־בנין צלבניות שבּיניהן כמה אבני־גזית מן התקופה היהודית; ליד בריכת־המים, סמוך לכּפר של משרתי־הטירה, היתה גלוסקמה עתיקה, בלי שום פסלים, ומכסה אין עליה.

לפנות־ערב היו ששיחקו בג’ריד במיידאן (יידוי כידון בידי אנשים רוכבי־סוסים), ב“כיכר” או רחבת התרגילים הפתוחה. השניִם שהגדילו לעשות היו מעבדי הבּק, אנשי־חיל ופרשים לא־יידעו־חת. על חומות הטירה ומעקיה ניצבו צופים. החצרות הנתוצות בתוך הטירה היו מלאות סוסים של האורחים, תחת כיפת השמיים, כמובן, ומבדח היה הדבר לראות זנבות כה רבים מונפים מצד אל צד בקווים ישרים באור־השמש הבהיר להבריח את הזבובים. הסוסים היו טובים למדי, אבל סוס־ההרבּעה של הבּק עצמו עדיף היה, כפי שניתן לשער, בגזעו ובהופעתו.

חאמד אל־בק (הראש) סיפר לי על כפר אחד מהלך שעה משם ושמו סרים, ובו הסלעים מנוקבים מבוֹכים הרבה יותר מן הסלעים של סנוּר שליד נבלוּס. אין ספק שאפשר לבלות יפה חודש־ימים בתבּנין, כי יש הרבה מקומות מעניינים לבקרם ברכיבה של יום – כגון שקיף, קדיס וכו', מלבד החיות שאפשר לצודן ביערות הירוקים; אני אוכל לחקור את העם – תולדותיהם, ויחסם לאחרים.

הואיל והיה עלי לצאת לדרך השכּם בבּוקר נפרדתי מבעוד־יום מן הבּק, ומן הנסיך הפרסי, שאתו החלפתי ברכות ח’ודה חפיז. אין קץ לברכות עם האנשים האלה. נפרדנו גם מידידינו מצור וצידון, שהיו עמנו עד כאן.

בהמשך מסענו עברנו יער נרחב למדי בדרכנו לנצרת. הנוצרים במחוז בלאד בשארה, שאותו עזבנו עכשיו, ומקום בו אין להם מליץ־יושר בינם לבין השליטים המקומיים, מונים כ־1,500 איש; הם סיפרו לי כי תחת שלטונו של חאמד אל־בק אין להם דאגה, אלא שיריבוֹ, תאמר בק, המושל בבִנת אל־ג’בּייל, יורד לחייהם.

מקום־מנוחתנו הבא היה נצרת, וכאן די היה ביום אחד, שכּן כבר ידועים היו לי העניינים כפי שהיו אז.

המוסלמים והקאתולים הגבּיהו אף פחות כלפי הפרוטסטאנטים הילידים. אלה האחרונים כוללים לא רק את בני נצרת אלא גם תושבים של כמה וכמה כפרים סביב, והם חֶבר אנשים נאים וחסונים. במשלחת שלהם שבּאה לבקרני בתורת הקונסול אל הרועה־המיסיונר שלהם, ושל ביתו ובית ספרו, היה איש אחד מן הכפר טורעאן והוא סיפר לי על כוהן יווני אחד מן הכפר מג’יידל (מקום שם כיהן בכנסיה פורחת), שהצטרף לפרוטסטאנטים והוא קורא את התפילות בנוסח שלנו (התרגום הערבי).

מושל נצרת, מוּלא עלי, הודח בשעתו בשל התנהגותו בעת המהומה בבית־הספר הפרוטסטאנטי ב־1852, שבּנו שלו לקח בה חלק פעיל; אך מאז הביע חרטה כה רבה עד שהפרוטסטאנטים ביקשו כי יוּשב על כנו. עכשיו היה שקט גמור בנצרת.

המשכנו בדרכנו בעמק־יזרעאל לג’נין, בכניסה לחבל־ההר של שומרון.

כאן היה המושל עבד אל־האדי, בכיר המשפחה המפורסמת הקרויה בשם זה, שמָשל אז בפלך נבלוס. כפי שכבר נֶאמר, זוהי אחת האדירות במשפחות הילידים בפלך, ובהתאם למדיניות התורכית היו זמנים שבהם הכירה בה הממשלה העותומאנית והעניקה כל מיני משׂרות לחשובי המשפחה; בזמנים אחרים נבאש ריחם, והם נאלצו להיכּנע לראשים יריבים של משפחות אחרות שבמקרה אולי דָרך כוכבן.

מאז־ומקדם מושלים התורכים בהסיתם בדרך זו משפחות וּסייעות יריבות זו בזו. לעתים רחוקות הם משמידים מפלגה אחת לגמרי אלא הם מרוממים ומשפילים לסירוגים, מנצלים את האחת להחלשת האחרות, ובדרך כך הם מרסנים את הכל, לא רק באפס־מחיר אלא בהפיקם תועלת ממש, על־ידי הממון שהכל כאחד מוכנים לשלמו בעד חסדים ומעמד.

עבד אל־האדי תר, כרגיל, אחר תשומת־לבנו, והוא בא וסיפר על השיפורים שהוא מנהיג שם והציג לראוה את הטחנות, התעלות, הגנים וכו'.

בהמשך דרכּנו הגענו לנבּלוס מקץ אחת־עשרה שעה לצאתנו את נצרת, ובכלל זה מנוחה של שלושת־רבעי השעה בג’נין.

זה ימים רבים היתה נבלוס מפורסמת לגנאי בשל הקנאוּת וההפקרות של תושביה המוסלמים. בערב העליבו אחדים מן האנשים האלה את הקוואסים שלנו על שהם משרתים אצל נוצרים, שהרי היו אלה שומרינו הרשמיים, והללו חייבים תמיד להיות מוחמדנים.

הם נענשו, לאחר שנערך בית־דין תחת כיפת השמיים, ומושל העיר והקאדי (שופט) שפטום באור־הירח ליד דלתנו. פסק המלקות הוּצא אל הפועל בו־במקום, בעוד אספסוף גדול ממלא את הרחוב או משקיף מעל גגות בתים.

מקרה זה סייע להראותנו מה נטיית־רוחם של בני העיר הזאת, אפילו עתה בתחילת המלחמה, ועד היכן הם עלולים לפעול לרעת הנוצרים המעטים וחסרי־המגן שבמקום, אם לא ירוּסנו מבעוד־מועד. הלקח שכּך ניתן לא נשכח מן המוסלמים של נבלוס, שכּכל שהדברים אמורים באחיהם־הנתינים הנוצרים שקטוּ עד תום מלחמת־קרים.

דבר חשוב הוא מאין כמוהו להפסיק את הגילויים הראשונים ממש של אי־סדר באוכלוסיה של מזרחיים רוֹגשים, מה־גם כאשר כמעט אין בידך אלא כוח מוסרי בלבד, כפי שהיה הדבר בארץ־ישראל ב–1853.

דיכוי חמור ומיידי היה האמצעי שהופעל בהצלחה לשמירת הסדר בזמנים הגורליים האלה, שבּהם היתה התפרצות קטנה מאד של אי־סדר בקרב העם חייבת לעורר חיש מהר תסיסה שהיתה מעמידה בסכנה את חייהם של הרבה אלפי נוצרים חסרי־מגן, אם אמנם היתה נותרת האפשרות להציל את החיים בכלל משעה שהיתה הרעה נפתחת.¹⁰⁹

המחוז כולו היה שרוי במבוכה גדולה.

למחרת היום (14 ביולי) שמנו פעמינו לירושלים, מרחק שתים־עשרה שעות, בהגיענו ליד הכפר חווארה באה חבורה של מוסלמים וביקשה רשות להילוות אלינו. הם תירצו את מבוקשם בהצביעם על סוללה נמוכה הסמוכה לכפר, אשר בסיכסוך שניטש יומיים קודם־לכן נהרגו לפניה, בין הכפר הזה לכפרים קוּזה ובאטה, שבעה־עשר איש (בהם חמש נשים).

הכפר האחרון מרוחק פחות משלוש יריות־רובה מחווארה, ואף־על־פי־כן היתה מלחמה ביניהם, אף שהיו כולם כאחד מוסלמים, ולא היתה מרות ממשלתית שתתערב ותפסיק את שפיכות־הדמים.

קרבּנן של הנשים מוסבר בכך שחשו להביא תחמושת לקרוביהם הזכרים בקרב. גם הן לוקחות חלק בקטטה, בעוררן את הגברים לגבוּרות בקריאות־המלחמה שלהן, בצריחות של גנאי כשהללו ראויים לכך, ובכנוֹתן את הלוחמים, לעת צורך, בכינוי־הבוז “קדיש”, ולא “אציל”,¹¹⁰ כיאה לגברים.

לפעמים, כך הוגד לנו, תעמודנה אפילו הנשים לפנים למען ישעינו הגיבורים אמיצי־הלב את רוביהם על כתף האשה בכַוונם אל המטרה, והן מתגרות באויב שיירה באשה, דבר שערבי לא יעשה כמותו כל עוד יש לו ברירה, שהרי מעשה כזה לחרפה ייחשב לו.

מצפון ועד דרום, ממזרח ועד מערב, רגזה ארץ־ישראל. קדחת המלחמה דבקה אף בקטון השבטים והמטות, ומאחר שהתורכים שקועים היו בעסקי המלחמה שלהם הגדולים הרבה יותר, ניתנה לאנשינו ההזדמנות המאוּוה להתכתש כחפצם.

כרגיל בעתות־מרקחה היו הבדווים הפראים סוגרים ומרחפים סביב כנשרים על טרפם. היו מקרים שבהם נזקקו האיכרים לשבטים הפראים האלה כבעלי־ברית – כמה שבטים בצד זה ואחרים בָמשנהו.

פרק אחד־עשר: בהלות וקרבות    🔗

בהלה בקרב הנוצרים    – הפחה של ירושלים זקן וחסר־ישע    – קרבות סמוך למחנה שלנו    – ההתקפה עם זריחה    – הכנות־לילה לקרב    – מאמצים להניע את הממשלה לפעולה    – קרבות    – שייך חמדאן    – התערבות מוצלחת    – השגת הפוגה    – כוכב־שביט.

מיד עם הגיעי לירושלים, באותה שעה ממש, היה עלי לקבל דינים־וחשבונות על פעולות־האיבה שהתחדשו בין הכפרים השכנים.

בינתיים נתקפו הנוצרים בעיר מורא ובהלה ממרידות, שחיטות ומעשי־ביזה מצד המוסלמים.

זמן ־מה לפני כן הפיץ המנזר היווני שמועה כי היתה מרידה בדמשק.

החנויות בשווקים היו סגורות, משפחות הסתגרו במעונותיהן, ומשם ניסו כאחוזות־תזזית לחזק האחת את לב חברתה בירי רובים ואקדחים מגגות הבתים. היו שנפלו למשכב מרוב פחד.

זה כמה ימים ולילות כבר נמשך המצב הזה; ומאחר שיום קודם היה יום־הששי (השבת המוסלמית) נמנו הנוצרים וגמרו שהטבח עתיד לבוא אחרי תפילות־הצהריים של המוסלמים במקדש הנאצל (חרם אל־שריף, הוא הר־הבית), וכאשר תהיה העיר מלאה איכרים חמושים שבאו מן הסביבה להשתתף בתפילות המוסלמיות.

אולם לא קרה דבר מסוג זה; אלא שהאימה היתה כה גדולה, וכה עז היה פחדם של הנוצרים הילידים האומללים, עד שאמהות מנעו את בניהן הצעירים והחסונים מלצאת מביתם לעבודה והסתירום בחדר־הנשים, בעוד הן עצמן יוצאות בחיל ורעדה לשאול את ידידיהן האירופים “אם יהרגו את כל הנוצרים משום שרוסיה יצאה למלחמה עם תורכיה, או שמא ירצחו רק את היוונים (שדתם ודת רוסיה אחת היא) ואילו הלאטינים והאחרים יישארו לפליטה”. היהודים גם הם נאחזו חרדה, ובאו לשאול מה יעשו בבוא שעת הטבח.

בבהלה אחת דומה, שהתרגשה לבוא בהיעדרי בשבוע הקודם, החמירו העניינים עד כדי כך שצריך היה לרסן מיד את התסיסה הגוברת.

יהודי אחד בא במרוצה קצרת־נשימה אל הנווה הכפרי שלי, בו חנו בני משפחתי כדרכם באהלים ליד ירושלים לימות החמה, לשאול אם לא יורשה להעביר “ארגז קטן” של רכוש שאָרז אל החצר מוקפת־החומה שבּה עמדו הקונסוליה הבריטית והכנסיה.

בקשה זו הושבה ריקם מיד ובהכרח; כי לאחר הבאת “ארגז קטן” אחד זה מיד נפוצה היתה כאש־קוצים השמועה שלדעת הקונסוליה הגיע רגע הסכנה, והתקהלותם של אנשים מבוהלים עם סחורותיהם למקום שהוא בעיניהם מקלט ומחסה היתה נותנת הזדמנות מפַתה יותר מדי לשוד וביזה לאיכרים, שביום הזה, כבשאר ימי־ששי, מילאו את השווקים והרחובות.

מה היה השלטון התורכי החלש יכול לעשות להפסקת חזיונות ההתפרעות שוודאי היו מתפתחים, ואשר בכל רגע יכלו ליהפך לחזיונות של טבח ודמים? הדרך הבטוחה היחידה היתה למנוע את תחילתה של כל מהומה שכזאת, ועל כן נשלחה מיד הודעה, לראש־הלשכּה שלי, הממונה על העניינים השוטפים בקונסוליה, שמסר הצהרה בכל בתי־הכנסת וכו' כי כל איש המוגן על־ידי אנגליה יושׂם במאסר לשלושה ימים אם ייוָדע כי הפיץ בהלה בהודיעו על מרידה של המוחמדים.

הקונסוליות האחרות עשו כך אף הן. את הנוצרים הנפחדים מבני הארץ, שהם נתינים תורכים, הניחו לטיפולם של שלטונות המנזר והמושלים המקומים חדלי־האונים.

כך שככה הבּהלה, לפחות למשך אותו שבוע, על־ידי נקיטת הכלל המזרחי ש“אין לנצח את הפחד אלא בפחד גדול יותר”; והפחד מפני מאסר ודאִי ומיידי סייע להקהוֹת את המורא מפני מה שהיה עדיין בגדר עתיד ואולי הותיר פתח להצלה. משך ימים אחדים דיברו הבריות פחות בפומבי על מליקת ראשים והתעמרות בחסרי־ישע.

למחרת בבוקר (יום הראשון) הלכתי אצל הבישוף המטרופוליטני היווני (כי הפטריארך נעדר אז), אצל נשיא המנזר הלאטיני, הרב הראשי, ורבי ישעיה של היהודים הפולנים, ואת ראש־לשכתי שלחתי לשאר אישים נכבדים מסוגים שונים, להפציר בהם שירגיעו את חששות האנשים הכּפופים למרותם ולשלטונם; כי ודאי היה הדבר שהתרגשותם של הנפחדים ומעשיהם המטוּפשים ממציאים עידוד במישרים לאלה שאם גם רעה הם חורשים הרי בלעדי כן לא יעזו לעשות רע.

נודע לנו על אנשים שבפועל־ממש נתנו שלמונים לאחדים מן התושבים המוסלמים של ירושלים למען יתחייבו כי יחוסו על בתיהם בבוא העת למעשי־זדון. הבישוף המטרופוליטני היווני ונשיא המנזר הלאטיני עשו כאשר לאֵל־ידם להרגיע את פחדיהם של אנשי־שלומם בהשמיעם דרשות לחיזוק רוחם.

השלטון התורכי היה בעת ההיא במצב של אפיסת־כוחות פשוטו־כמשמעו. הפחה הזקן והמסכן היה חלוש כל־כך עד כי בשמעוֹ על קטטה בין שני מוסלמים בבית־המקדש נחלָה כל־כך עד שהיו חששות לחייו. הוא התאושש כעבור ימים אחדים, אך עדיין היה חדל־אונים כמעט לגמרי.

עצם נוכחותה של אניית־מלחמה אנגלית או צרפתית מול החוף ודאי שהיתה מועילה להפליא. השיקול הראשון־במעלה היה לשמור על השקט בעיר ובארץ בכל האמצעים האפשריים; כי אילו בא ניצוץ מקרי והצית את הלהבות העשֵנות במסתרים להיותן יקוֹד־אש, אי־אפשר היה לצפות לעזרה מקושטא בכיבּוי התבערה. אבדן חיים ורכוש בשיעור מדאיב־לב היה בא בהכרח אילו ניתן למהומות להציפנו.

מרקחה או שפיכות־דמים בארץ־ישראל בעת הזאת היו מסבכות את העניינים בין המעצמות האירופיות, שכל אחת מהן ודאי היתה מנצלת את המצב הזה בדרך היָאה ביותר לאינטרסים הפרטיים שלה.

הואיל והשלטון התורכי היה חסר־ישע וחסר־אונים לא נותר לכל אחד מאתנו אלא לעשות כמיטב יכלתו, ובמיוחד אני, שחייב הייתי לדאוג למאות גברים, נשים וטף בירושלים וביתר הערים.

כדי לשמור על חיי האנשים הזכּאים להגנה בריטית, יש להפעיל כל קורטוב של השפעה מוסרית שבּנמצא לשמירת השקט בארץ.

עד־מהרה הועמדו כוחותינו ותושייתנו במבחן.

אפשר היה להצדיק במידת־מה את הנוצרים המזרחיים והיהודים המסכנים, שאחדים מהם קשישים היו עד כדי כך שזכרו את מעשי־האימים שנעשו בימי מלחמת־העצמאות היוונית ובתקופות אחרות שלא היו רחוקות ביותר. אבל קשה היה להאריך רוח עם אירופים, שלפחות צריכים היו לשמור על שליטתם העצמית עד כדי לזכור כי הדרך הבטוחה ביותר לעורר סכנה היא להראות סימני פחדנות. אכן, בכללו של דבר התנהגו האירופים כשורה.

רוב התושבים האנגלים מבלים היו, כרגיל, את הקיץ באהלים בין עצי־הזית במקומות שונים ליד ירושלים, וזאת בלי לאחוז באמצעי־זהירות נוספים באשר לשומרים או לאיזה סוג של הגנה. כולנו היינו מוכּרים יפה לשבטי האיכּרים סביב, ויחסי־ידידות היו לנו עמהם. הם שמחו לספק לנו צידה, מים וכו', ולטפח מגע־ומשא עמנו, בעבוּר הרבה טובות־הנאה קטנות – כגון עזרה רפואית ותיווּך במחלוקותיהם הפעוטות, שהודות לו הושג הצדק בדרך נעימה וזולה יותר מאשר בפנייה אל השלטונות התורכיים, שאותם צריך יהיה לשחד היטב היטב, אם לטובה יפסקו ואם לרעה.

בני־משפחתי ואני חנינו בנווה־הכפר שלנו הקרוי טלבּיה (הנשקף על ירושלים מן ההר המערבי), מרחק פרסה בדיוק משער העיר (שער־יפו).

שביתת־הנשק של עין־כרם בין אבו־גוש ועות’מאן אל־לחאם פקע תקפה בימי היעדרי, והפחה (מושל) של ירושלים שידל את שני הצדדים להאריך אותה בעוד חמשה־עשר יום, ואת שני המנהיגים היריבים זימן להופיע לפניו.

אבו גוש, ערמומי ככל ששמו מעיד עליו (פירוש השם “אבי ההונאה”) ציית ובא לירושלים, מקום שם קנה לו ידידים בשחדוֹ את כל האפנדים סביב. עות’מאן אל־לחאם ירא ממעשה־בגידה, ומיאן לבוא.

שביתת הנשק בת חמישה־עשר הימים פקע תקפה עם שקיעת החמה בעצם היום שלמחרת שובי, וה“מלחמה” החלה בכך שצד אחד תפס כמה חמורים נושאי־מים שהיו שייכים לצד השני.

בבוקר למחרת, סמוך לפני הזריחה, נשמעו שריקות כדורים סביב אהלינו, ובהשקיפנו החוצה נראֶה היה בעליל שאנו נתונים בעיצומו של קרב בין הסייעות שלמעלה, אנשי אבו־גוש מן הכפרים שלצפון־מערב ואנשי עות’מאן אל־לחאם, או הערקוּבּיים, לדרום־מערב. מקומנו היה בדיוק בגבול, בין שני המחנות.

אנשי ערקוּבּ מבית־צפפה, כפר הנראה לעין על ראש הר מתחת, נסוגים היו בסדר ובמשטר. אחדים מהם נכנסו בתחום גדר־הגבול שלי ועשאוה להם סוללה. “צבּאחכּום בל־ח’ייר” (בוקר טוב לכם), אמרתי אני; “מה כל הדבר הזה?” “מאה בקרים טובים, יא בק! מחכים אנו לאנשי ליפתא (מן הסיעה היריבה, היא סיעת אבו־גוש); יש מריבה! הידד!” השיבו הם, נותנים קולם בקריאות־קרב.

הצעתי להם שיירדו מעל אדמתי ויילחמו במקום אחר. הם עשו כן מיד, ותפסו גבעה אחת ומחצבת־אבנים סמוך מעֵבר לגדר שלי.

יצאנו לסייר ושמענו את צעקות הטור העולה מליפתא, שעד־מהרה נגלָה לעין והוא מונה כ־300 איש. נאה היה המראה של אותם בני־מָלךְ (אבו־גוש) השוטפים ועולים בחצי־סהר רחב – רגע לא ייעצרו ובהמטירם אש ידחפו את האחרים לפניהם. 500 איש לפחות היו במערכה משני הצדדים, אך ירו ממרחקים גדולים; אולם עיקר מלאכתו של היום ההוא כבר תמה.

אנשי ליפתא חייבים לשמור על תהילתם משכּבר כיודעי־ירי. האחרים (הקרובים אלינו ביותר) הרימו את פצועיהם תוך כדי נסיגתם האִטית, ולפתע התפרצה קדימה פלוגה מבני־מלךּ, פרש שולף־חרב בראשם (כל היתר הלכו רגלי), והם תפסו את העמדה במחצבת־האבנים ממעל, תוך כדי הצגות־רהב גדולות. דומה היה כי עם כיבוש המִצפה הזה התהפך הגלגל לאותו יום.

לצדי (גם רעייתי היתה שם), משתופף ליד הסלעים שעליהם עמדנו ואשר אך לא מכבר היו העמדה בה החזיק הצד שלנו (בני ערקוּבּ), היה מכּר אחד ותיק מליפתא. ראינו שידיו מגואלות בדם, אך התברר כי לא דמו היה זה אלא דם החבר הפצוע שאותו נשא משדה־הקרב. שאלנו אותו, “מה טובה צמחה מכל זה?” הוא השיב בעצב־מה, “וכי אני יודע?”

בינתיים הושמו אוכּפים על סוסי, ומשנראו הערקוּבּיים נעצרים ומסתובבים, ודומה היה כי זו שעת־כושר נאה לתיווּך, באתי על סוסי אל בין הנלחמים, עם ראש־הלשכה שלי והקוואס שלי המנופף בדגל לבן. צאו וראו! בפרק־זמן קצר־להפליא נמסו שני הצדדים והתפזרו, חשים לשוב איש לביתו ולמלאכת־יומו הכפרית (דיש תבואה וכו'), תוך שהם יורים מעט אגב נסיגה. בכל צד היו שני פצועים.

המעבר הפתאומי היה מזרחי לאמיתו, אך בשעה התשיעית בבּוקר בשמש של יולי באמת חם היה הרבה מכּדי להילחם.

כאשר רכבנו לנו בנחת ליד האתר המסורתי של בית שמעון איש־קירני לכפר בית־צפאפה (גם הוא בשטח בני ערקוּבּ) קידמו את פנינו צריחות־תגר מחרידות מפי הנשים שם, שמן־הסתם לא הבינו לכוונתנו. הכפר הזה היה מלא את לוחמי הצד המפסיד; ומעל כל אחד מאותם גלים מוזרים של אבנים, שלעתים כה קרובות נוסעים מציינים אותם, בעמק־רפאים – לרגלי הכפר המוזכר למעלה – ישב צופה והשקיף.

לא היינו האירופים היחידים ליד זירת הפעולה – כי גם הבישוף האנגלי ואיש־דת מיסיונר עם משפחותיהם יצאו כמונו למחנה לימות הקיץ. הואיל ואהליהם סמוכים היו לכפר ליפתא, מפקדת אחד הצבאות, ראיתי לנכון לגשת שמה ברכיבה ולשאול אם הורגשה איזו בהלה.

מצאתי שאחד הפצועים הובא לשם לטיפול רפואי בידי המיסיונר. בהזדמנות זו, כבכל מלחמותיהם המקומיות בעבר, נזהרו האיכרים לבלי הרע אף לאחד מן האנגלים החונים בחוץ בקרבם. ידידינו לא הוטרדו בשום־פנים – הם רק שמעו את יללות הנשים והוגד להם כי “היתה ‘שמאטה’ (מריבה) במחנה של הקונסול !”

הבישוף סבר כי אין לו יסוד לחשוש, ובהכרת־טובה דחה את הצעתי להוסיף לו קוואס אחד על שלו שיישאר עמו למשך הלילה כדי להגן על משפחתו במקרה הצורך.

מה יוכל להעיד על הידידות אשר הגו האיכרים הילידים בימים ההם לאנגלים מפּרשה כגון זו? כאן היו חבורות קטנות של משפחות בלתי־חמושות ובלתי־מוגנות – ובכללן נשים, ילדים בני כל הגילים, ומשרתים – באהלים בין העצים, על הרי־יהודה, והן רחוקות מן העיר הרבה מכדי לסמוך על כך שתגיען עזרה כלשהי מבעוד־עת אם תהיה סכנה נשקפת בשעות היום, ואילו בשעות הלילה, מאחר ששערי העיר נעולים כולם, לא ייתכן אפילו להביא ידיעות על הטרדה כלשהי למושל או לחיילים התורכים בטרם תהיה השעה מאוחרת מכּדי להועיל אף כהוא־זה בהצלת נפשות.

ואף־על־פי־כן חיינו כאן כולנו והמשכנו בחיי־המשפחה שלנו, וקראנו, ועבדנו, וכתבנו, בעוד ילדים משׂחקים סביב והסוסים קשורים ליתדותיהם תחת העצים. יצאנו לטייל או לרכוב, כישר בעינינו, אם גם ידענו שהאיכרים נלחמים זה עם זה, וכי השלטון קצרה ידו למנוע אותם מהילחם. עמדנו על העובדות, בצורה שלא היתה בלתי־נעימה יותר מזו שתוארה למעלה, כאשר הופסקה שנתנו עם האיר היום בבוקר־קיץ נחמד עקב צעקות הנלחמים ולשמע ירי רוביהם הסמוך מעט יותר מדי, שהרי הכדורים שרקו וזימרו בהתעופפם על־פני אהלינו. האשה שהביאה לנו את החלב לא יכלה לבוא לפעמים מפני שכפרה היה בקרב; לפעמים לא קיבלנו מי־שתייה חיים ממעיין חביב עלינו, מפחד שמא יתפוס האויב את חמוריו של האיכר הנושא את נאדות־המים.

אלו היו טרדותינו הקשות ביותר, וכפי שסוּפר הרי מצד שני יכולנו לקוות לעשות קצת מעשים טובים בטיפול בפצועים ובהפרדה זמנית לפחות בין הלוחמים, באיזו הפסקת־אש קצרת־ימים “לכבוד הקונסול” שביקש זאת, שאיש לא היה מוכן להשיב את פניו.

אך הבה נמשיך בסיפור־המעשה. כאשר ביקרתי אצל הפחה והקונסול האוסטרי כדי לטכּס עצה איך יוּתן להשיב את הסדר על כנו, נמצאתי למד שכאשר שמע הפחה הישיש על מאורעות הבוקר היה בדרכו לתפילה בחָרָם (המקדש הנאצל, הוא הר־הבית), אך הידיעה כבדה עליו מדי והוא התעלף. זקן מסכן שכמותו! מצבו היה מעורר־רחמים.

הידיעה על הקרב הובאה לעיר בידי איכר אחד מליפתא שנשלח להביא שני גַלבים לחבוש את פצעיהם של הלוחמים! או־אז שוגרו אפנדים להביא את שני המנהיגים, אך התוצאה היתה כרגיל.

בלילה שמענו עוד מצריחות הקרב ממרחק־מה בכפרים, וכן גם ירי רובים, ושלחנו להודיע לפחה; אנשַי הביאו את הידיעה העירה על־ידי שדיברו אל הזקיף מבעד לחרכּי שער העיר, שכרגיל ננעל למשך הלילה. קולות אנשים אחדים גם נשמעו מתלחשים ליד חומת חצרי, אך אפשר שהיו אלה איכרים שלווים מן הכפר דיר־יסין, שהלכו לבתיהם בדרך־עקיפים על־פני הרמה שלנו כי לא חפצו להסתכּן ולעבור בבּקעות.

פלוגה של באשי־בוֹזוּקים נשלחה מן העיר כמשמר־סיור, ולאחר שנחו מעט מרכיבתם המיגעת מהלך פרסה אחת שלחתים אל מחנה הבישוף, לראות אם הכל כשורה. היה משום קורטוב רומנטיקה בגילגול שיחה עם אנשי־הצבא בדמי הלילה – תוך שאנשיהם מחזיקים בסוסיהם – ליד השער העליון, בעוד כלי־נשק מנצנצים באור־הירח; אך ידוֹע ידענו כי ספק רב מאד אם יביאו תועלת כמגינים כאשר נעמוד בסכנה כלשהי.

משך שעתיים־שלוש אחרי האיר היום למחרת הידהדו קולות ורעמי יריות בהרים הרחוקים; אך זו היתה רק ראָיה לכך שהנלחמים נסוגים הלאה יותר דרומה לצורך פעולותיהם.

קריאות־המלחמה האלו קרויות בערבית “צוֹת” (מילולית “קול”, והמלה מקבילה ל־shout באנגלית) כשהן משמשות לאזעקה; אך כאשר קבוצת אויבים מתקרבת לכפר או לחֶבר־אנשים המתגרה בהם מלחמה שוב אינה קרויה “צות” אלא וו, ושם־העצם הופך להיות פועל: –

אווְתוּ, כי לנו נשק ופרשים.

אווְתוּ, כי את אנשיכם נהרוג.

אווְתוּ, כי נשיכם תהיינה אלמנות.

אווְתוּ, כי ילדיכם יהיו יתומים, וכו' וכו'.

בבוקר המחרת שמענו את האנשים מתקבצים בכפרים (קולות מהלכים למרחק פרסות באוויר־ההרים הצח), אך לא נורתה שום יריה: בני־הבליעל היו מתרחקים מערבה ודרומה לעשות שם את מלחמתם. קבוצה גדולה מן הערקוּבּיים עברו על־פנינו בדרכם דרומה.

הודעה על כך נמסרה כדת־וכדין לשלטונות ירושלים. שפיכות־הדמים לא היתה מרוּבּה: האיכרים אינם אוהבים ביותר להרוג איש את רעהו, בגלל תשלומי־הכופר הכבדים שצריך לשלמם אחרי־כן.

בכל ההתרחשויות האלו, כאמוּר למעלה, לא חשנו חרדה בנפשותינו: הנשים והטף התגוררו כרגיל במחנות־הקיץ, והגברים הלכו לעסקיהם בעיר מתוך הרגשה שהם מניחים אותם בביטחה. הכפריים לא היה להם כל ריב עמנו אלא, אדרבה, נשׂכּרים היו מישיבתנו תחת כיפת השמיים, שהרי סיפקנו לנו את תוצרתם, ומצד שני שמחו הפקידים התורכים על שיכלו למסור, כהוכחה לַשקט מחוץ לעיר, שאנו חיים בביטחה כה רבה – ובכך עשו בעצם את האמת שִפחה לַשקר.

הקונסול הצרפתי העמיד את הפחה על הצורך להביא העירה את מנהיגם של הערקוּבּיים, עות’מאן אל־לחאם, וכולנו הסכמנו כי ראוי לעשות מאמץ נוסף לתכלית זו ולשגר אליו אפנדי רב־השפעה (אחד מבּני האצולה הערבית בת־המקום), עבדאללה ופָא, ובידו הזמנה מאת הוד־מעלתו הפחה, ואם יעלה הדבר הזה בתוהו ושלח אליו הפחה “תעודת־מעבר” רשמית, המכוּנה “אמאן ורַאי”.¹¹¹

ֹהקונסול הצרפתי, מר בוֹטא, היו לו טעמים רשמיים, הקשורים במעמדו כמיצג מגיניה של הנצרות במזרח, לטיפול בסבך הזה.

בכפר עין־כרם (יוחנן־המטביל־במדבר) יש מנזר פראנציסקאני, ורבים מיושבי הכפר הם נוצרים לאטיניים התלויים מעט או הרבה במנזר. כפר זה שוכן בגבולות שטחיהם של המנהיגים הנלחמים, עות’מאן אל־לחאם ואבו גוש. הקונסול הצרפתי, שגרס מן־הסתם שעות’מאן צפוי להיות המגן המוצלח יותר על בני־חסותו הנוצרים, מילא תפקיד מפורש לטובתו.

אבו־גוש, ראש הסיעה שכנגד, וערמומי כרגיל, גמר בדעתו שהקונסול האנגלי¹¹² לבטח יתמוך בצד הנגדי לכל עמדה שנקט הצרפתי –מהטעם שהצרפתים לאטינים הם והאנגלים פרוטסטאנטים. אך הוא התעלם מן העיקר: לא היה זה ממנהגו של הקונסול האנגלי לצדד בזכותה של סיעה כלשהי, ונוסף על כך היו יחסים מצוינים של ידידות אישית בינו לבין מר בוטא.

נראה היה כי שיגור תעודת־מעבר לעות’מאן היה הדבר היחיד שיכול השלטון התורכי לעשות בקוצר־ידו, וחשיבות כבירה נודעת למניעת התפשטותה של המלחמה הקטנה הזאת לבל תלבש ממדים רציניים יותר, כפי שצפוי היה לכאורה, ובמהירות גדולה.

על־מנת ליצור משקל־שכנגד לבעלי־הברית הבדווים דרום־המערביים של עות’מאן אל־לחאם כבר הזעיק אבו־גוש את ערביי עדואן הפראים מעבר לירדן, ולאחרים, כבעלי־בריתו.

קרוב־משפחה רב־השפעה של אבו־גוש בא לבקרני ולהעמידני על הצורך הדחוף בכך שיקום מישהו לתווך בין הסייעות הנלחמות, בשים לב לאזלת־ידו הגמורה של השלטון, ובשים לב לקושי שיתעורר בהשקטת המהומות אם אמנם תתפתח מלחמה כללית בין מטות הפלאחים.

בערב ההוא שלח הוד־מעלתו את “תעודת־המעבר” (אמאן וראי) לעות’מאן, שלא מיהר להיענות! למה־זה יישמע למצוות אדוניו התורכים או אף להפצרותיהם! וכי אין הוא נתין נאמן להוד־מלכותו הפאדישאה, וכי אינו נלחם אלא באויבו הטבעי, אבו־גוש?

אבו־גוש מצדו אף הוא מסר הצהרות־אמונים נמרצות באותה מידה, ואת כל אשמת המהומות הטיל על “אותו שייטאן מרדן – עות’מאן אל־לחאם”.

כאשר שמע כי נשלחה “תעודת־המעבר” לעות’מאן אל־לחאם, בא עבד אל־רחמאן אבו־גוש, מן הצד שכנגד, לירושלים וביקרני במשרדי, בהצהירו על ידידוּת מימים־ימימה ובאמרו כי אם יופיע עות’מאן יריבו לפני המג’ליס (מועצת העיר), מתוך ציוּת להזמנתו של הפחה, יהיה גם עליו לעשות כן.

הופעתו של ראש־מַטה בפני המושל והאפנדים במועצתם, לצורך הכרעה בענין כביר שכזה, מצריכה פיזור בַקשישים רבים מאד בין האפנדים הילידים כמו גם מתנות לפחה ולפקידיו התורכים; ידוּע היה היטב כי באמצעות ארנקי כספו כבר השיג לו אבו־גוש תומכים הרבה. מטבע־הדברים לא היה מוכן לחזור על התהליך לאחר הפסקה כה קצרה.

אורחִי (שאליו נלוו, כמובן, אנשים משלו, שבפי הילידים הם קרויים “זנבוֹ”, כמו בהיילֶנדס של סקוטלנד) הצהיר שהוא מעוניין בשלום וביקש שאם אֶראֶה איזה מאנשיו מבני מלךּ שוב יוצאים למלחמה אצא לקראתם על סוסי ואצווה עליהם לשוב לבתיהם לאמור, “שובו, בנַי, למקומכם”, והם ישמעו לי מיד; אכן, הוסיף ואמר, כה חפץ הוא בשלום עד שכאשר לא מכבר באו הבדווים – בני עדואן מעבר לירדן ובני אֶחתימאת מיריחו – להציע לו עזרה השיב הוא את פניהם! לבסוף הביע תקוותו כי "לא אמיר ידיד ותיק בעות’מאן אל־לחאם, וכו' ".

היטב יכולתי להעמידו על האיוֶלת שבניהול קרבות עתה, שעה שכל נתיניו הנאמנים של השולטן, תחת שיהרגו זה בזה ויחריבו את הארץ, דין הוא שיעזרו לאדונם בריבו עם הרוסים, לפחות על־ידי שישמרו על השלום בתוך אחוזותיו, אם לא בדרך אחרת.

אולי לא למוֹתר להעיר כאן על העובדה המוזרה שהמנהיגים הילידים האלה תמיד מעוֹרים היו למדי במהלך הכללי של העניינים האירופיים. לעתים קרובות הזדמן לנו להבחין בזאת, ונוסף על כך היו לנו סימנים רבים, שהעידו כי חורשי־מזימות מבחוץ מחרחרים את המדנים בין המטות, מתוך שאיפה שיהיו הפלכים התורכיים שרויים במצב של אנארכיה, אם לא של התקוממות ממש. השבת השקט על כנו על־ידי מתן שירותים של ידידוּת בלבד לא היתה משימה קלה, ואף־על־פי־כן צריך היה לעשות את הדבר בדחיפות.

למחרת בבּוקר השכּם שוב נשמעו קריאות־מלחמה על ההרים והמון גברים ונשים נראו חשים מליפתא שלימיננו צפונה־מערבה לעבר עין־כרם (שבמערב).

לטוב־המזל בא הראש של ערביי תעאמרה, השייך חמדאן (שבט במחוז צפונית־מערבית לים־המלח, עד סמוך לבית־לחם), ועמו שניִם או שלושה מחסידיו השחרחרים, לבקרני באהלִי שעה קלה לאחר זריחת השמש. גם הוא בא להעמידני על הצורך הדחוף בהתערבוּת בטרם תאחז האש בכל חבלי הדרום והמערב, ויעץ לנסות לעשות סידורים לפגישה עם עות’מאן אל־לחאם.

הואיל והוא ושבטו היו למעשה מסוג הבדווים הפראים היו להם ידיעות מדויקות באשר לתנועות השבטים הגדולים של הבדווים הפראים, כגון בני טיאהה, היכולים לגייס כמה אלפי לוחמים. הוא הטעים כי ודאי הדבר שאם לא תושג שביתת־נשק יקומו בעלי־הברית הבדווים האלה – שכבר הוזעקו על־ידי האיכרים משני הצדדים – לשטוף את הארץ ולהחריבה.

אדם שלא ראה את הדבר לא יוכל לאמוֹד את שיעור החורבן שמחוללים המוני פראים אלה בתוך שעות ספורות. כארבּה הם פושטים על־פני הארץ וגמליהם, השמחים עד מאד להתעדן במותרות של מזון ירוק, מכלים כל עלֶה מעל הענפים, רומסים את כל התבואות ויבולי הירקות ואוכלים אותם בכל פה, ומותירים רק שממה חוּמה מקום שם הצמיחו שנים של עמל שדות וכרמים צוהלים. גם אין זה סוף פסוק, שכּן הפושטים לוקחים עמהם למדבר את הבּקר והצאן – ולאיכר האומלל אינם מניחים דבר שיוכלו לקחתו עמהם.

אולם הבדווים נזהרים מאד בפלישה לשטח הררי, שאיננו שדה־קרב אף לא שדה־מעבר נוח לגמליהם ולסוסי־המדבּר שלהם. גם אין הם אוהבים לשׂים מבטחם בדרכים צרות בין הגדרות של אדמות מעוּבּדות; מרצונם שלהם לא היו נכנסים למחוז ירושלים אפילו בזמן הזה, כשידוע היה שהשלטון אין לו, או כמעט אין לו, שום כוח להדפם, ולא היו נכנסים אלא בקבוצות קטנות לשם גניבה. אך משעה שמטות־הכפרים הזעיקום לבוא כבעלי־ברית אי־אפשר היה להיפטר מהם אלא בקושי עצום, ולאחר שישׂימו את הארץ שממה.

יש לזכור שבּריתות בין יישובי־הקבע של האיכרים לשבטי־המדבּר הפראיים עתיקות הן מאד, אף קדמו הרבה לכיבושה של ארץ־ישראל בידי התורכים.

אורחנו, השייך חמדאן, היה ראש שבט התעאמרה, הנודדים במחוז שלדרום־מזרח לבית־לחם בואכה ים־המלח. חבל־ארץ זה נחשב, הן בעיני השלטונות והן בעיני שאר התושבים, שטח התעאמרה. השבט מונה כמה מאות איש וקשרים יש לו עם יישוב־הקבע החקלאי מצד אחד ועם שבטי־המדבּר הפראיים של הערבים הבדווים הטהורים מן הצד השני. הם גרים באהלים ונודדים ממקום למקום, כמנהג הבדווים. ובריתות יש להם עם שבטי הבדווים אלא שהם נבדלים מהללו בנקודה אחת חשובה עד מאד, שכּן מעבּדים הם את האדמה, זורעים וקוצרים, ובמובן זה כמוהם כאיכרים.

אולם הבדווים הטהורים בזים בשל כך לבני תעאמרה: “מי חוץ מחמור יעמול בשדות?” – והפלאחים (האיכרים מן המנין) קרויים בפי הבדווים הפראיים בלשון־בוז, “חמורי העולם”, רק מפני שהם עובדים את האדמה.

אנגלים שעשו דרכם לירדן ולים־המלח נהגו לעבור במחוז התעאמרה בצאתם או בשובם, וראש־השבט שלהם מתחלף היה עם ראשי ארבעת השבטים הקטנים האחרים, שבמחוזותיהם היו התיירים צריכים לעבור, במתן משמר־ליווי של גברים על־מנת להוליך את החבורה בשלום.

מנקודת־מבטם נעשו התיירים, בעצם העובדה שנכנסו למחוזם כמבקרים, אורחיו של השבט אשר לו הוא שייך, וזכּאים היו להכנסת־אורחים ולהגנה מידי כל אנשיו, ובלבד שידרשו הגנה זו ויהיו מוכנים לתת תמורתה מתנה קטנה לראש־השבט.

בהיתר מן המושל התורכי הגיע הקונסול הבריטי להסכם עם חמשת ראשי השבטים לקביעת סכום של קצת פחות מלירה אחת בכסף אנגלי כמתנה שיתן כל תייר המסייר בירדן ובים־המלח. למניעת סיכסוכים קיבלו עליהם חמשת הראשים את חובת הליווּי בחילופים קבועים.

לפי מנהג הערבים נעשו אז אחראיים לחיי אורחיהם ולרכושם, וחובה היתה עליהם להגן עליהם מפני כל. יתר השבטים ידעו כולם, כמובן, שכל קבוצה שאפילו איש אחד בלבד מבּני השבטים האלה נלווה אליה למשמר היא אורחתם לפי־שעה, והיא נתונה לא רק לחסותו של השבט גופו אלא גם לחסותם של כל הקשורים בברית עמו.

על־פי הסידור הפשוט הזה יכלו מאות תיירים אנגלים לבקר בנוחות ובבטחון בחבלים האלה המסוכנים בדרך־כלל, אפילו בזמנים שלא העז שום חייל או פקיד־ממשלה תורכי להיכנס לשם.

השייך חמדאן היה גבר יפה־תואר, בגיל שלמעלה משנות־העמידה. נכבד היה מאד על אנשיו, שבהם משַל ביד קשה. הוא העריך את דעתם הטובה של השלטונות הבריטיים, שתמיד נאמן היה להם, בתכלית, ולא רק השבטים הפראיים הקטנים יותר כיבדוהו ויראו מפניו אלא גם האיכרים של דרום ארץ־ישראל.

אי־אפשר היה לזלזל באזהרות מפי איש יודע־דבר שכמותו, אף לא להתיחס אליהן בקלות־ראש.

מיד שלחתי את הקוואס הראשי שלי ברכיבה אחרי האנשים היוצאים למערכה, וציויתיו להשיבם לאחור, כי אך ביום־אתמול ביקשני מנהיגם, אבו־גוש (כי היו אלה בני סיעתו), לעשות כן במקרה הצורך.

עמדנו על הרמה ועקבנו אחר המאורעות. כאשר אמר אחד מאתנו במקרה כי מן־הסתם לא יקרה עוד כל רע ביום ההוא, שכּן ראינו שהנשים יצאו עם הגברים – אמר השייך חמדאן, “האם יצאו הנשים? אם כן, דעו לכם כי פירוש הדבר מלחמה”.

לשמע הדברים האלה, ובראוֹתי כי הנלחמים עושים דרכם אל זירת הקרב ביקשתיו לצאת ולעשות כיכלתו. בתוך דקה אחת עלה על סוסתו האפורה, בעוד שניִםּ מאנשיו מחזיקים בשתי הרכוּבות משני הצדדים בשביל מנהיגם, ועם בני־לוויתו נשא פעמיו לכפר אל־ח’וּדר (גיאורג הקדוש, ליד בריכות־שלמה), כדי להזהיר את עות’מאן אל־לחאם שישקיט את אנשיו, ולהניאו מעשוֹת מִדחֶה על־ידי הנחתת מהלומה נוספת בשעה זו.

העיקר היה לשדל את עות’מאן שיישמע להזמנתו של הפחה ויבוא לירושלים למשא־ומתן.

הקוואס שלי חזר ועמו הידיעה שאנשי אבו־גוש מליפתא, שאותם ראינו בצאתם לקרב, אינם אלא מלווים כביכול את ידידיהם (בני סעידה) בעקירתם לכפר אחר, ג’וּרה. דומה היה כי זה הסבּר מפוקפק מאד.

ניגוד מפליא למנהגו הגברי ולכליו הנאים של השייך חמדאן ואנשיו היה האורח הבא שהופיע אצלי במחנה, זמן קצר לאחר שיצא חמדאן ברכיבה לשליחוּת־השלום שלו.

חמדאן הרהיב עין ברכיבתו על סוסה אדירת־כוח. הוא לבש גלימה של בד ארגמן; לראשו היתה כפיה טובה של משי (טלית של פסים חוּמים־צהוּבים ואדוּמים). חמוש היה היטב, והוא הדין בבני־לוויתו השחרחרים וחטובי־האברים, שעטו גם עבּאיה וכפיה, ולרגליהם סנדלים, המוחזקים ברצועה מעל לבּוהן הגדולה.

האיש שבא לבקרני אחר־כך היה המפקד הצבאי התורכי של ירושלים, שהופיע לביקור־נימוסים, ואולי כדי לנסות ולראות קצת מן המערכה מן המחסה הבטוח של אהלַי. הוד־מעלתו רכב על חמור קטן, ואליו נלוו חייל אחד או שנים, עלובים, מטונפי־מדים, והולכים ברגל. טפסר זה מצא בזמן האחרון שבעיר כה מעטים מכריו ומוקיריו עד שהזמין אצל חייט אירופי קטן שבמקום חליפת־מדים עם כותפות־זהב, למען, כך הסביר, “יוכלו אנשים ברחוב להכירו, ולקום ולהצדיע לו בעברוֹֹ ברחובות!”

בשעה מוקדמת של אותו יום הלכתי לחוה האנגלית בעמק ארטאס, מהלאה לבית־לחם, מרחק כשבע פרסות מירושלים, מקום שם המשיכה המשפחה היושבת במקום, שמלחמת האיכרים סביבם לא פגעה בהם לרעה בשום־פנים, בעיסוקי־השלום הרגילים שלה.

עות’מאן אל־לחאם גם הוא בא שמה והסביר לי כי לא יוכל לבטוח שוב בהבטחות או בתעודת־מעבר של התורכים, לאחר נסיונו שלו במקרים קודמים. בקרב הערבים “מוֹעל באמוּן”, או אדם המתעלל באורח, בזוי הוא; אבל הפחות התורכיים נתפרסמו לגנאי בבוגדנוּתם, ובתפיסת קרבנותיהם אפילו ליד שולחן־הסעודה שאליו הוזמנו ליהנות מהכנסת־האורחים שנועדה למשכם בחבלי־שקר אל גורלם. הערבים התנסו במקרים כה רבים של בוגדנות מצד שליטים תורכים עד שבּעתות־צרה לא סמכו אף על שבועותיהם החגיגיות ביותר.

אולם אני הצלחתי לבסוף לשדל את השייך שייאוֹת להפסיק את פעולות־האיבה ולהישמע לקריאתה של ממשלתו, על־תנאי שאני עצמי אדאג לכך שה“אמאן וראי” (תעודת־המעבר של הפחה) תקוּים בנאמנות.

למחרת בבּוקר השכם באתי ירושלימה והודעתי לפחה כי השייך עות’מאן אל־לחאם הבטיחני על דיברתו כי יישמע לקריאת הוד־מעלתו אם תינתן תעודת־מעבר, וכן הודעתיו כי אני עצמי הבטחתי שהתעודה תכוּבּד ביותר אם תינתן.

הפחה היה מוכן בהחלט להוציא מסמך זה, אלא שעתה נאספו בחדר סמוך האפנדים של המועצה – שכולם שוחדו כהלכה על־ידי המנהיג המתחרה, אבו־גוש, בעת ביקורו בעיר באחרונה. הללו רקעו ברגליהם ונשבעו כי אין לתת שום תעודת־מעבר לשייך עות’מאן אל־לחאם. לא איכפת היה להם כמה דמים יישפכו עוד בארץ, גם לא כמה מבוכות יצמיח הדבר לשלטון התורכי, ובלבד שיניחו להם להתעשר על־ידי נטילת “מתנות” משתי הסייעות המתנצחות.

הפחה הזקן והמסכן כה חלוש היה עד שלא מכבר נתקף פחד וחולי כאשר התכתשו שני אנשים במסגד (שניהם מוסלמים). המלווים הוצרכו להוציא את הוד־מעלתו מן המסגד, וּסברה היתה כי ימות. אולם עתה התעורר, ולמרות כל ההתנגדות פקד להכין את תעודת־המעבר ולשַגרה, ובתוך כך גם הודה על העזרה שניתנה, והביע נכונותו למסור לי ידיעות על מהלך המאורעות.

השייך עות’מאן לא היה ראוי לגנאי כל־כך בשל אי־אמונו בתעודות־מעבר תורכיות, שכּן פעם פוּתה לבוא העירה על־ידי פחה קודם שהוציא תעודה דומה לזו, ואחר־כך נתפס, הוּשׂם באזיקים ונשלח בגולה, אלא שהצליח להמלט כאשר הביאו אותו עד קפריסין.

תעודת־המעבר נכתבה, נחתמה ונשלחה לפני השקיעה.

יום־המחרת יום־ראשון היה. עם האיר היום הופיעו השייך עות’מאן ופמלייתו במחנה שלי. ראש־הלשכּה שלי נלווה אליו העירה, ולצדו רכב על־פני הזקיפים הניצבים על משמרתם בשער; וּסברה היתה שלולא אמצעי־הזהירות הזה, ואילו היה בגפּו, כי אז תפסו את השייך עות’מאן ושׂמוהו באזיקים למרות תעודת־המעבר, מחמת התככים של האפנדים העוינים.

סיומה של הפרשה אָפייני היה. ביום הרביעי אחרי־כן באו שני השייכים היריבים לבקרני ולהודיע כי הפחה הביא לידי שביתת־נשק לשלושה חדשים ביניהם. הנזקים בכּפרים יתוקנו, ותושבי אותם כפרים המפוּלגים בין הסייעות יורשו לעקור אם ירצו ולגור באשר יחפצו. הפחה עצמו אמר לי שסידור זה נעשה בעיקר במטרה להשיג עונה שקטה לגביית המסים השנתית – שהיתה, כפי הנראה, המוּשׂא היחיד לאחריותו של הוד־מעלתו ולחובתו כלפי הממונים עליו בקושטא. 

היה זה סיום רגיל מאד ללחימה מסוג זה כאשר סוּדר הדבר על־ידי המושלים התורכים, כל־אימת שנשקפה סכנה למסים, והסיום העיד על חולשתו המופלגת של השלטון.

אמרו שעות’מאן אל־לחאם נחשב העבריין הראשי, כי יריבו אבו־גוש הקפיד להיכנס לעיר ראשון ולהתיצב לפני מועצת האפנדים. אך אלה היו תומכיו, וידוּע היה היטב כי בבואו כיסיו מלאים־וממולאים שלמונים בשבילם, ונוסף על כך גירש זמן־מה קודם־לכן את הרוכבים הלא־סדירים של הממשלה מאחד הכפרים (עין־כרם); ואף־על־פי־כן טען כי יריבו הוא שתקף ראשון.

אולם העיקר הושׂג: הקרבות הופסקו, וזאת מתוך שהצלחנו להשפיע על עות’מאן אל־לחאם שישׂים מבטחו בתעודת־המעבר. השלטון לא הצליח לעשות זאת, אף כי שלח תחילה כוח מן הפרשים הלא־סדירים, ואחר־כך משלחת מן האפנדים של המועצה, ולבסוף את אחד מראשי המוחמדנים שבעיר.

הפחה, כמובן, כאשר אך נמצא עות’מאן אל־לחאם לבטח בתוך חומות ירושלים, שכח כליל את הבטחתו להודיעני על מהלך העניינים.

דבר זה לא היה חשוב ביותר כשלעצמו, אך אָפייני היה למעשה התורכים בימים ההם. אפיינית היתה גם הצורה בה הוסדרה לבסוף שביתת־הנשק לשלושה חדשים.

בעוד הסייעות במועצת־העיר מושכות את הפחה הזקן זו לכאן וזו לכאן, בהתאם לאינטרסים הפרטיים שלהן בעניין, באה קבוצת איכרות מסכנות, שכּפרן לקה קשה במהומה, אל חצרו הפתוחה של המקדש הגדול, סמוך מתחת לחלונותיו של הפחה. כאן זעקו לצדק, או לפחות לאכיפת השלום. כשמצאו כי אין שׂם לב לכל קריאותיהן, נשאו קולן להעתיר ברכות על ראש הקונסול האנגלי, שלפחות הפסיק את הקרבות ואת שפיכות־הדמים לפי־שעה.

לשמע זאת נחפז הפחה לכנס את חברי המועצה, גער בהם בחימה גדולה בשל העיכובים ובשל הצרה שתבוא על ראשו בגללם בשעה שיימסר על כל האנדרלמוסיה הזאת בקושטא.¹¹³ אחרי־כן זימן אליו את השייכים היריבים, פקד עליהם לנַשק איש את ראש משנהו בו־במקום, ולהבטיח לשמור על השקט משך שלושה חדשים.

ראוי היה לשלטונות התורכיים להכיר טובה על העזרה שניתנה להם, הודות לידיעתה של הקונסוליה הבריטית בעניינים הכפריים האלה, בזכות ישרם של מודיעַי ודיוּקן של הידיעות שמסרו; אך בדרך־כלל היו בּוּרוּתם של הפחות התורכים, וכזבי הדינים־והחשבונות שהגיעום, נוחים יותר למזרחיוּת המיוּשנת של שלטונם, והם הוסיפו לגשש בדרכם כסומא בארוּבה.

דוגמה משעשעת לאי־ידיעתו של הפחה שלנו במהלך¹¹⁴ המאורעות בקושטא הזדמנה חדשים אחדים לפני כן. כבר בחודש מרס (1853), כשהיה האוויר מלא את השמועות על המלחמה הקרובה לבוא, שלח הפחה שלנו לקרוא לתורגמן שלי. משהגיע הלז לסראיה נסגרה הדלת, ובחשאי ובכובד־ראש נשמעו השאלות אם אמת הדבר שכבר כבשו הרוסים את קושטא! לא הרבה יותר מכּך ידע הוד־מעלתו על מהלך העניינים בפּאשאליק שלו עצמו.

הואיל וכך היה המצב, שמחתי על האפשרות לעשות משהו להצלת המחוז מאנארכיה. הפחה (שהבאשי־בוֹזוּקים שלו גורשו מעין־כרם על־ידי אבו־גוש, כפי שהתוודה הוא עצמו לפני), וכן משלחת של אפנדים מירושלים, עבדאללה אפנדי לבדו, והשייך של בית־ג’ברין, כל אלה ניסו להביא את עות’מאן אל־לחאם העירה, אך איש מהם לא היה יכול להצליח בכך.

אף־על־פי־כן לא נחפזתי לנסות ידי בזאת: רק ימים אחדים לאחר שהתעופפו כדורים בין אהלַי, ולאחר שהייתי עד למהלך המערכה, וממרחק עשרים מטר משער ביתי ראיתי איש אשר שתי ידיו מגוֹאלות בדמו של הפצוע שאותו נשא מן השדה.

רק כאשר סירב איכר אחד ממשרתי, מחשש לחייו, להביא לי סל מקצה שטח עוין; רק כאשר השייך של תעאמרה וכמה עירוניים חשובים הבטיחוּנו כי המשבר רציני ביותר, והתחננו לפני שאעשה משהו, רק אז קיבלתי עלי לדבר על לבו של עות’מאן שיציית לקריאתו של הפחה ויִבטח בתעודת־המעבר שלו. אחרי־כן השארתיו בידי ממשלתו החוקית.

הנה כך הוּשב השלום על כנו ומשך שלושה חדשים יכולנו לקוות לחיי־שקט. עד לחודש נובמבר הבא, על כל פנים, חייבים אנשי אבו־גוש ואנשיו של עות’מאן אל־לחאם להימנע מלהרוג איש את רעהו, ועד אז יירד גשם, ויש לקוות שיהיו עסוקים כל־כך בחרישת אדמותיהם עד שלא יתפנו להילחם.

כחודש־ימים אחרי הדברים האלה נראה כוכב־שביט גדול מעל לאופק, אם גם לא בגובה רב; אפשר היה לשער כי הופעה זו תגביר, כבשאר ארצות, את הפחד מפני פורענויות ממשמשות־ובאות, שהרי זה עצם שבדרך־כלל

"– – יביא מורא־שינוּיים בְלב

אוּמות לבלבּלן". 

פרק שנים־ עשר:ירושלים בלי חיל־מצב    🔗

מנוחתנו לא ארכה. הקרבות בין הכפריים נבלמו, אבל הערבים הפראים שליד הירדן – נימר ועבּד אל־עזיז, שניהם משבט עדוואן – נלחמו ביניהם וגייסו להם בעלי־ברית בקרב הערבים מדרום לירושלים וממערב לה.

הבדווים בני טיאהה, שידעו את חולשת השלטון התורכי בעת ההיא, בחרו לעבור במחוז ירושלים בדרכם אל זירת הקרב בלילה אור ל־1 בספטמבר. כ־300 מפראי־אדם אלה עברו את בית־לחם; ואחרים לנו בכפרים הקרובים עוד יותר, שבעים בבית־ג’אלה, שבעים בבית־סאחור, אחרים באבּוּ־גוש, ועוד קבוצה אחת חזקה ירדה אל שבט תעאמרה (של השייך חמדאן) ליד בית־לחם, לדרום־מזרח, לגייסם למערכה.¹¹⁵ הבדווים הפראיים האלה – הם ערביי־המדבּר האמיתיים – לא היו אורחים רצויים במיוחד; הם נמנו על שבט גדול וחזק מאד, אולי 10,000 במספר.

אך לא היה מה לעשות, ואפשר היה רק לקוות כי, באין ריב בינינו לבין הבדווים, ייעשה המשא־ומתן הגנה מספקת במקרה שיחמדו הנודדים האלה איזה נכסים אנגליים – אם במחנה שלנו ואם בחוה בארטאס.

חוָה זו שכנה בגיא מאחרי בית־לחם (דרומית לה), מהלך כשבע פרסות מירושלים.

כמה מאות בדווים עברו בעמק, רכובים על גמליהם; רבים מהם רכבו צמדים־צמדים כמוכנים לקרב – אחד צופה קדימה, משנהו לאחור – וחמושים היו רובי־בריח־הצתה פרימיטיביים בצורתם, או רמחים. לטוב המזל לא עוללו מאומה, אלא עברו בשקט לדרכם. מכל־מקום, דרוכים היינו על המשמר.

המקרה הבא היה זה שקבוצה מבני תעאמרה – לא מן הנמנים עם מחלקתו של ידידי השייך חמדאן – פלשו לעמק ארטאס לתוּר מים לצאנם ולבקרם. המעיינות בין בית־לחם לים־המלח, שאליהם פונים הנודדים האלה בדרך־כלל, חרבו בתחילת הקיץ, ובעת היעדרי בצפון בחודש יולי באו רבים מהם לארטאס ועמהם אלפי גמלים, כבשים ועזים צמאים למים.

על אחת כמה וכמה טבעי היה הדבר לאחר שבשנים קודמות היה העמק כולו ברשות השבט, שהסתלק רק עקב הסכמים שעשה הנתין הבריטי, ג’ון משולם, שהתישב שם בשותפות עם האיכרים שהיו בעלי האדמה הרגילים.

שנים אחדות קודם ניאוֹתו בני תעאמרה להסתלק מן האדמות הנעבדות תמורת סכום־כסף ששוּלם להם, ומאז שמרו וקיימו את ההסכם. אך עתה, בעונה זו של בצורת, זכרו את הנחל האיתן של ארטאס ונדדו אליו עם בהמתם.

משולם, שהתחלחל למחשבה על המונים אלה של גמלים ועזים שיעלו על יבוליו הירוקים והרעננים, פנה אל הקונסוליה להגנה.

מנהל־הלשכּה שלי פנה אל הפחה (בעת היעדרי בצפון), והלז שיגר צמד באשי־בוֹזוּקים להגן על החקלאי ועל משפחתו ויבוליו. אך כאשר עלו העדרים הצמאים ובעליהם הערבים הפראים צעקו בקולי־קולות ונופפו במקלות נחבאו החיילים תחילה מאחרי סלעים ואחר־כך נמלטו ירושלימה.

או־אז נשא משולם ונתן עם ראשי הערבים הפראים עצמם, והזמינם להיוָעד עם ראש הלשכה הבריטי, כארבעים מן המנהיגים השתתפו בפגישה הזאת, ונעשה הסכם אשר לפיו תיבּנה גדר כקומת איש בנקודה אחת בעמק.

משולם התחייב להטות שמה את נחל המים למען יוכלו הערבים להשקות את בהמתם בכל עת. הללו מצדם הבטיחו שיימנעו מלעבור מהלאה לנקודה הזאת, ולשמור לבל תעלה בהמתם על החלק הנעבד מן הקו השני של גדר־הגבול.

את ההסכם הזה קיימו – ייאמר הדבר לשבחם – ולא הניחו לגמל, או עז, או ילד רעב להסיג גבול ולהיכנס לגנים, שעתה מלאים היו ירק ופרי, שמובן כי היו הפיתוי הגדול ביותר שבגדר האפשר לאנשי־המדבּר האלה ולבהמתם.

ברור היה כי השלטון התורכי לא יכול להרתיע את הערבים האלה אף לא להענישם במקרה של הסגת־גבול. אבל נראה היה לאנשים הללו כי הסכם שנעשה עם אנגלי יש לקיים, ובדעה הזאת, וברגש־הכבוד שלהם עצמם, היה כוחנו. ערבים פראיים מסוג זה או אחר שטפו את הארץ, ואף־על־פי־כן לא הרע איש לאירופים, פרט לכך שלילה אחד עצרו את נושא־הדואר הצרפתי בבואו מיפו ליד רמלה ופצעוהו. תיבתו נפתחה, אך מכתבים לא נלקחו.

עד־מהרה התברר שאם גם ערביי תעאמרה מוכנים־ומזומנים לקיים את ההסכם שלהם אתנו אין את נפשם לחוס על הפרי והירק השייכים לאיכרי הכפר, ויום אחד נפלו בהמונם על עצי־הפרי ועד־מהרה הציגום ככלי ריק. אולם אני הצלחתי לסדר עוד פגישה בין שני הצדדים בבית־לחם, ובה אמנם ניאותו פראי־אדם אלה להתנזר אפילו מן הפירות השייכים לכפריים, ואמנם התנזרו מהם עד תום העונה ההיא. המריבה היתה רצינית למדי כל זמן שנמשכה, וגולגלות רוּצצו, אף כי הרוגים לא היו משום צד. דבר זה ברכה היתה בו, כי אבדן נפש אחת עלול היה לגרור אחריו תוצאות רציניות מאין כמוהן.

בעצם המאורעות הקטנים האלה באה, ב־7 בספטמבר, הידיעה כי בקושטא גמר הדיוואן של השער העליון אומר להילחם ברוסיה, ברוב־דעות של חמישים־וששה חבר מתוך ששים־ואחד. וכן נודע כי חיל־המצב הסדיר שלנו נצטווה לעזוב את ירושלים ולשׂים פניו לקושטא לשירות פעיל.

לפיכך נשארנו עומדים ברשות עצמנו; ארץ־ישראל כולה תפוּנה מכּוחות צבא; וזאת גם לאחר ההוכחות של הזמן האחרון לאנארכיה בין המטות הכפריים, ובעוד ערבים בדווים שוטפים את הארץ.

אולם דבר אחד היה בחזקת ודאי: חובה עלינו להעמיד פנים של אומץ־לב, להשליך את יהבנו על ההשגחה ועל כוחותינו שלנו, ולנסות לשמור באיזה אופן שהוא על השקט בארץ.

הקונסולים הצרפתי והפרוסי חזרו עתה (היתר עדיין היו נעדרים), ולפיכך הלכתי לשוחח עמהם על המצב. מובן שכּל אחד מהם ראה את סיכויי העתיד במשקפיים אחרים.

שאר פוליטיקאים־בכוח שבּקרבּנו תקיפים היו בדעתם שסוף־סוף הממלכה התורכית עוברת מן העולם, וכי ארץ־ישראל תימסר לידי פרוסיה לכבשה ולהחזיק בה, הואיל וזו מעצמה נייטראלית, שלהבדיל מן המעצמות הגדולות יותר לא התחייבה על שום קו־פעולה העלול להביא לידי התנגשות ביניהן, ולהבדיל מאנגליה אין לה שום אינטרס ישר במזרח מחוץ לתורכיה.

אולם האנשים האלה חששו לא מעט, בדומה לנוצרים בני־הארץ בישי־המזל, באשר לעלול לקרות בירושלים זמן רב קודם שתוכל איזו מעצמה גדולה לחשוב לעזור לנו.

החג המוסלמי הגדול קרבן־בייראם היה עתה אחר כתלנו. כל משפחה, אם יש לאֵל־ידה, טובחת כבשׂ לחג הזה. במשך היומיים שקדמו לחג באו המוני ערבים מן המדבר ועמהם כבשים למכירה. המיידאן, הוא כיכר הציבור צפונית־מערבית לשער־יפו (שכיום הבניינים הרוסים הגדולים מכסים עליו), המה מפה־לפה זרים פראיים־למראה.

הכל היו נרגשים, הכל דיברו על מלחמה. ואף־על־פי־כן עבר הכל בשלום.

תותחי המבצר ירו את יריות־הכבוד הרגילות. ערכנו את ביקורי־הנימוסים הרגילים אצל הפחה התורכי, ואצל הבין־באשי המפקד על החיילים. קצין זה אמר שנפשו יוצאת לסתער על הרוסים, כמו שעשה בשוּמלָה עשרים־וחמש שנים קודם־לכן. בעת ביקורנו ראינו את החיילים צוררים צרורותיהם ליציאה.

המוסלמים מפיצים היו שמועה כי השריף של מכה עומד לבוא להגן על ירושלים עיר־הקודש, ועל החרם שלה (בית־המקדש), בראש 100,000 ערבים; הם יגיעו בדרך־החאג' עבוֹר על־פני מעאן. ברור היה שהודעה זו היא תחבולה של הפחה לחיזוק רוח העם.

ביום ה־16 בספטמבר כבר היה הוד־מעלתו הפחה שרוי במצוקה גדולה מחמת הקושי בהשגת סוסים, פרדים וכו' להובלת המטען הצבאי אל החוף. קבוצה של שלושים באשי־בוֹזוּקים מסיירת היתה זה שבוע־ימים בכפרים, אך כל בעלי הבהמות הסתירו אותן במערות מרוחקות, להקדים את ההפקעה הממשלתית, שכך קיוו להשתמט ממנה. עוד קבוצה של פרשים יצאה זה יומיים באותה שליחות, ובשובה לא הביאה עמה אלא חמישה גמלים.

לעת הזאת היתה בירושלים חבורה של עולי־רגל צרפתים. הם היו כולם אנשים בעלי מעמד חברתי מכובד – שונים עד מאד מעולי־הרגל היוונים והארמנים משפל־המדרגה הבאים אל אש־הקודש בחג־הפסחא. ארבעים היו הללו במספר, וחמישה מהם אנשי־דת; אחד מן האחרונים היה האב בארז’יס, פרופיסור לעברית בסורבון.

הם הקפידו על כל הגינונים והדיקדוקים בעליית־הרגל שלהם. כאשר אך נגלָה להם הר־הזיתים, הצץ ומופיע בטרם יראה אדם את עיר־הקודש, ירדו לתפילות, וכזאת עשו כעבור זמן־מה, בראותם את העיר בית־לחם, ושוב פעם אחת בהשקיפם לראשונה על חומותיה הנושנות והאפורות של ירושלים; שם נשארו שעה וחצי.

במיידאן קידמו את פניהם הנזירות אחיות החסד, פרחי־הכהונה, ואחרים.

רוּבּם לבשו את הבוּרנוּס¹¹⁶ הלבן, המועתק מערביי אלג’יריה (אז כעתה בידי הצרפתים), ולכל אחד מהם היה צלב מוזהב קטן שהעניק לו הבישוף של מארסיי בשעת הפלגתם לדרך.

לאחר שביקרו בבתי־התפילה של ירושלים ובית־לחם, ליוו אותם אנשי־משמר על פני הארץ למקומות קדושים אחרים, והם נתקבלו בסבר־פנים במנזרים השונים.¹¹⁷

עולי־הרגל הצרפתים ענדו כולם את צלב־הזהב שלהם בדש בגדם. הקאתולים שבכאן אמרו כי הגם שמדריכם של עולי־הרגל היה קאתולי מַלטזי נשוא־פנים, שחי שנים אחדות בירושלים, הרי הרעיון לייזוּם עליות־רגל אלו לא בו היה מקורו אלא “במקום אחר”. לדבריהם, לא היתה התקהלות כזאת של צרפתים בירושלים מאז מסעי הצלב, ואכן נסערים היו מאד בנידון זה.

קבוצה זו של עולי־רגל צרפתים אף עמדה לצאת לירדן ולים־המלח כאשר פנה אלי הפחה בבקשה שאדבר על לבו של מדריכם, שמהיותו מלטזי היה נתין בריטי.

ואכן, כשפניתי אליו ניאותו האדונים לרכוב על גמלים, ולהשאיל את הבהמות ששכרו לחיילים, בתנאי שיקבלון שוב כאשר יחזרו לעיר ביום השלישי; שכּן חשו כולם (והקונסול שלהם העמידם על כך) בצורך להקל על הפעולות הצבאיות. הנה כך נחתם חוזה ברוח זו בקונסוליה הבריטית בין הקונה המלטזי לשלטונות התורכיים, וכל הצדדים היו מרוצים.

הבין־באשי (מאיור) התורכי בא להיפרד לפני צאתו למלחמה, ובתוך כך ישבה קבוצה של ערביי דחיידה, משמר־הליווי של האדונים הצרפתים האלה למסע אל הירדן, תחת חלון המשרד של הקונסוליה הבריטית, לבושים שׂמלות חדשות ולראשיהם כּפיוֹת־משי צבעוניות.

נעימה היתה לי ההרגשה ששוב יש לאל־ידי לסדר את הדברים לנוחוּתם של מעוניינים מסוגים רבים כל־כך – השלטון והצבא התורכיים, בעליהם הילידים של בהמות־המשא, עולי־הרגל הצרפתים ושומריהם הערבים הפראיים, והנתין הבריטי המלטזי שלנו, שעמד כחוליית־חיבּור בין כולם לבין הקונסוליה שלי, מהיותו הראש האחראי והמארגן של קבוצת עולי־הרגל.

עד כאן באשר לתנועות הצבא שבאו בעקבות התפרצות המלחמה.

למחרת היום בא אלי השועל הזקן, עבד אל־רחמאן אבו־גוש, להבטיחני כי הארץ מוכנה בהחלט לפעולה, חמושה, ואינה אלא מחכה לאנגלים שיתנו את האות עם קרוב המוסקובים (מסתבר שכבר אמר, או עמד לומר, אותו דבר עצמו, בקונסוליה הצרפתית). והוא רמז שצריך יהיה להאכיל את הג’רוד (הגיוס ההמוני) של האיכרים ולשלם להם שׂכר. אחר־כך, לכשיתקרב האויב, יעביר לפני את אנשיו בסך בוואדי־עלי – כלומר, במעבר הצר בין רמלה לירושלים.

לכן לא נותר לי אלא להבטיח כי אצא ואחזה בחזיון הנפלא. לא דיברתי על האפשרות שאנשי הג’רוּד שלו יפוּצו כמוֹץ מפני רוח; אך אולי היתה הבטחתי עצמה נחפזת מדי, כי המסיבות אולי לא תאפשרנה לי להיות בארץ (קודם־לכן היה הקונסול הבריטי אנוס להסתלק עם פרוץ מלחמה). אללה ביליר! כי חכמת האדם ודאי לקויה היא, והמוסלמי צדק לפחות באמונת כניעתו (אִסלאם) להשגחת השמיים ממעל – לא, לא זו המלה; שכּן מוסלמי לעולם לא יצייר לו בדמיונו קיומה של השגחה כלשהי בספירה הלא־אישית של ה“שמיים”; כניעתו תהיה נתונה בכּל לרצונו של אֵל אישי, אך במיוחד למה שנוגע לשטח המכונה דאר אל־אסלאם (שטח המוחמדנים).

היהודי שותף יהיה, כמובן, באותו רגש דתי, אלא שהוא לא היה צד בסיכסוך הממשמש־ובא.

לבסוף הושלמו כל ההכנות; וב־19 בחודש יצא הגדוד (טאבּוּר של 800 איש), כלומר כל חיל־הרגלי שהיה לנו, רוּבּם מגויסים חדשים ממקומות אחרים – חיל־פרשים לא היה לנו מעולם – מירושלים, כאמור בתחילתו של פרק א'. הם יצאו משער־יפו ודגלי־הדת הירוקים והארגמניים של נבּי־דאוּד (ז.א. הדגלים הנשמרים בבית־התפילה של נבּי־דאוּד, קברו של הנביא דוד על הר־ציון), נישאים לפניהם, יחד עם דגלי־הגדוד שלהם.

הם נעצרו במיידאן (כיכר), מקום שם כבר נמצאו הפחה וכל המוחמדנים אנשי השלטון האזרחי. הקאדי נשא תפילה חגיגית, שאחרי כל פיסקה ממנה ענו הצופים המוסלמים, כמו גם החיילים, “אמן”.

אחרי־כן, לאחר השמעת הפאתיחה הנשׂגבה (פרק־הפתיחה של הקוראן), החלו אנשי־הצבא וקרוביהם להתנשק; מובן שנשים לא היו באותו מעמד; ולבסוף, באה מלת־הפקודה הרת־הגורל; לאחריה לא נשמעו קריאות, רק שתיקת הכּניעה כבדת־הראש, עם שנשמע קול הצעדים האחרונים, והצופים שבו לבתיהם, מעמיקים לחשוב על מצבה חסר־התקדים של הארץ, ובלי שיוכלו לחזות מראש מה צפוי לבוא עוד מצד המימשל התורכי, או אף מצד הממשלות האירופיות השונות, באשר לירושלים ולארץ־ישראל. 

אחד האפנדים ששׂוחח אתי הזכיר את כוכב השביט מן החודש שלפני כן. באותה מידה יכול היה לציין, אילו ידע זאת, את העובדה שכוכב שבתאי היה אז כוכב־הלכת השליט בגלגל־המזלות, ונוֹגה וצדק שקעו במערב עם בוא השמש; כי אני סבור שהאִצטגנינוּת התורכית היתה מסכימה עם זו האירופית מימים־עברו באשר לעמדות הרות־הסכנה הללו של המזלות הגדולים.

לא מכבר נמצא הפחה שואל לדעתו של אִצטגנין באשר לסיכויי ההצלחה של הרוסים.

מבדח היה הדבר להבחין בסימנים הקטנים להתעניינות במלחמה בקרב העם.

מטבעות רוסיות היו שכיחות מאד בשווקים משך השנתיים האחרונות, שכּן הופצו על־ידי המנזר היווני, שמוציא היה ביד רחבה עד מאד על עבודותיו החקלאיות ועל בנייניו. אכן, הזהב הרוסי היה כמעט הזהב היחיד שנראה בשווקים. אך עתה, ביום שלפני צאת הגדוד, הציע יהודי עני אימפריאל אחד לסוחר מוסלמי; הלז נטלוֹ, ירק על המטבע, והטיחהּ בראשו של היהודי.

אחרי־כן כלוּ המטבעות הרוסיות לזמן־מה מן המחזור.

שוב, התורכים הכירו מכבר את הרוסים כשכנים שואפי־קרבות, והמפקד טרם צאתו עם חייליו, מאיים היה לעלות היישר על “פּטרוֹפּוֹל”; או־אז שאלו האפנדים הערבים, “מי הם הרוסים האלה שמקרוב עלו לגדולה? שמענו על הצרפתים, והאנגלים, והגרמנים, שהיו אויבים מכובדים לצלאח אל־דין; אך מי הם הכלבים המתים האלה שאבותיהם נשרפו – הרוסים?”

הצנועים שבתושבים, בשוּבם העירה ברגל (האחרים רכבו על סוסים), העירו ביתר סקרנות כי, מיד לאחר שנעלמו החיילים, הגיעו ארבעה עמודי־חול גדולים מאד באוויר מן הרובע המערבי והתנפצו אל המצודה העתיקה והעקשנית (מגדל דוד). סבורים היו כי הללו סימלו את התקרבותן של מעצמות אירופה הראשיות, אך אם בידידוּת קרבו או באיבה – “ישתבּח האל היודע!” אם אמנם הכוונה בלתי־ידידותית, הרי האות מניח את הדעת בנבּאוֹ את מפּלתן.

הנה כך תוֹאר בקצרה המצב הפנימי בארץ־ישראל בתקופה שקדמה במעט לצאת הגדוד שלנו.

חיל־המצב שבעיר מנה עתה שבעה־עשר איכרים במדי תותחנים, שאימוניהם הספיקו להם רק לירות בתותח אם יהיה צורך בדבר. לפעולות של ממש היו לנו פרשי הבאשי־בוֹזוּקים, שעיקר חילם גוֹרש, שלושה שבועות קודם־לכן, בידי קומץ איכרים – מן הכפר עין־כרם עד שערי ירושלים ממש – והקצין שפיקד עליהם אותה שעה היה אותו קצין שלפני חדשים אחדים הניח לשודד נודע לשימצה להימלט ממנו כשהוא אומר את תפילותיו, בעוד ידי האסיר כבולות.

ביצורי עכו היו מעורערים למעצבה; גם שם לא היה חיל־מצב, אך אבק־שריפה מצוי היה בשפע במחסנים, אם גם בלי מוט־הצתה.

ביפו היה מלאי נאה של תחמושת במגדל ישן ומנוּתץ באמצע הרחובות, למרבּה הסכּנה לתושבים. המוסלמים היו משוכנעים שאחרי קושטא, ירושלים היא הנקודה הבאה שאליה רוסיה חותרת, ולפיכך מחדשים היו את הבריתות בין סייעות נושנות המפולגות מכבר, וראשי הכפרים פתחו בשׂיג־ושׂיח עם שבטי המדבר.

הארץ היתה חמושה כולה, שהרי כל פלאח חוגר היה את חרבו בחגורתו ואת רובהו הארוך על גבו. אבק־שריפה עשו בעצמם מפּחמים, גפרית ומלחת שבארץ.

אך נראה לנו שאהבת־המולדת שוודאי תעורר את לב התושבים להילחם עד האחרון בהם נגד כל פולש קיימת היתה בעיקר מחוץ לירושלים; כי במועצת־האפנדים היה “קן של לבבות נבוּבים” המסוגל למכור את העיר ואת מסגד־עומר עצמו בעבוּר בצע.

מנקודת־המבט שממנה ראו המוחמדנים והתושבים בירושלים את עסקי־הפוליטיקה האירופיים נחלקו הלאומים והמדינות לסוגים על־פי הדתות שהם דוגלים בהן.

מובן שרוסיה (עם יוון) עמדה בראש הנצרות המזרחית; ואילו לצרפת היתה הבכורה על אוסטריה, באוואריה, ספרד, סארדיניה, בלגיה וכו', שהוכללו כולן בשם הכללי של הנוצרים הפראנקיים או הלאטיניים, ז.א. הכנסיה המערבית.

בכּנסיה המערבית הזאת, על כל השפעתה המדינית, ראה השלטון העות’ומאני את המשקל הנגדי הגדול לכּנסיה המזרחית, והיא היתה (ועודנה) המחסה והמעוז לתורכיה בהתגוננה מפעולות ההתקפה של רוסיה באמתלה הנוחה של מתן סעד לנוצרים הנדכאים תחת עול השלטון התורכי.

היוונים, שעליהם בעיקר התנשאה רוסיה להגן, לא היתה להם לא ברירה ולא דעה בעניין. הללו, כמו גם הארמנים, טענו, ובמקרים רבים בכנוּת רבה, שהם נתינים נאמנים לשולטן, אשר בצל שלטונו זכו לחירויות גדולות יותר מכל אשר יוכלו לקוות להן אי־פעם אם יוּטל עליהם שלטון־העריצוּת הנוקשה של רוסיה.

הנתינים היוונים והארמנים של השולטן אכן היו שרויים (כמוהם ככל יתר הנוצרים המזרחיים) בצרה כאובה ביותר כל־אימת שנוח היה לה לרוסיה להכריז על מסע־צלב נגד שליטם השולטן – שכּן עלולים היו, הן בימות המלחמה והן במקרה שיובסו הרוסים, להביא על ראשיהם את כל הפגעים שעלולה רוסיה להביא על תורכיה, כביכול בשמם ולמענם.

תקוותם היחידה של הנוצרים המזרחיים האלה טמונה היתה בבּרית האפשרית של מעצמות־המערב, ועל הכל של אנגליה, עם השולטן. ברית מעין זו תשלול מיד מן המלחמה את תכונתה המסוכנת ביותר, לאמור התכונה של מלחמת־מצוָה בין כל העולם הנוצרי מזה לבין האִסלאם מזה.

כשתיכנס אנגליה למלחמה כמעצמה נוצרית – בלי שום פניות, ובלי לחתור לכיבושים או למטרות משלה בקשר למריבות בין כנסיות המזרח והמערב באשר לבעלות על המקומות הקדושים, ושאנגליה, שעד כה נודעה כידידתם ומגינתם המעשית של הנדכאים, בין נוצרים ובין זולתם, תושיט לשולטן עזרה לַמועד הנכון, ובכך תקנה לה זכות לתבוע חירות של ממש, אזרחית ודתית כאחת, לנתיניו של השולטן – זו היתה תפילתם ותקוותם הלוהטת של הנוצרים החרדים והמסכנים בתורכיה; ולא רק הנוצרים התאוו לכך בלבבם אלא גם היהודים והמוסלמים, שידעו מן הנסיון כי עד כה הפעילו הלורד פאמרסטון, הלורד סטרטפורד דה־רדקליף וכל אנגלי נאמן בשירותה של בריטניה את יוקרתה והשפעתה העצומה של אנגליה בהצלחה מתמדת, לרווחת כל המעמדות והדתות של נתיני השולטן של תורכיה ולשיחרורם מעולה של עריצות.

כאשר במרס 1853 הביא סיר יוּ רוֹז¹¹⁸ את הצי הבריטי עד מפרץ ווּרלה החלו הנוצרים לקוות שאנגליה תקח חלק פעיל במלחמה.

סיר יוּ רוֹז היה ידוע היטב בכל רחבי סוריה. שנים אחדות היה הקונסול־הכללי הבריטי בביירות. לאירופים ידוע היה כקונסול רוֹז, אך בפי הילידים היה ועודנו עד עצם היום הזה “הקוֹרוֹנל” – הקצין האביר שתמיד מוכן היה להיחלץ להגנת הנתונים בצרה, ויהיו אשר יהיו – דרוזים, מארונים, מוסלמים, או יהודים.

התרוצצויותיו של הקולונל רוֹז לדמשק וממנה – בימים שלא היו דרכים ברחבי הלבנון – על־מנת להשיג צדק כאשר רק התערבותו האישית היתה יכולה להשיגו; הצורה הנהדרת בה הציל מטֶבח מאות זקנים, נשים וטף, כאשר בימי המלחמה הלבנונית של אותה תקופה הביא טור של נוצרים חסרי־מגן למקום מבטחים, תוך שהוא צועד כל היום בראשם ומוסר את סוסו שלו לחולים בעודו הולך ברגל; התנהגותו בביקור החולים והגוססים כאשר עשתה מחלת־החלירע שמות בלבנון ב־1848, וכאשר נתקפו הילידים בהלה כללית עד כדי כך שאנשים פחדו להישאר ליד שאֵרי־בשרם הקרובים והיקרים ביותר בפגוֹע בהם המגיפה – על כל הדברים האלה ועל אלף ואחד פחוּתים מהם מספרים ברחבי הלבנון תוך שמעלים שם בחיבּה את זכרו של “הקורונל”.

ובאשר לפחוות התורכיים, הללו ידעו כי הקונסול הכללי הבריטי אינו אדם שאפשר להקל בערכו, ובהתאם לכך התנהגו.

כשנודע ב־1852 שהקולונל (אז סיר) יוּ רוֹז הוא הממוּנה על ענייני השגרירות בקושטא, היתה לבּריות ההרגשה שהאינטרסים הבריטיים והנוצריים נתונים בידיים בטוחות.

משנתקבלה הידיעה שהוא הזעיק את הצי, אמרו הבריות כי זה בדיוק הדבר שאפשר היה לצפות לו מצדו.

מר קינגלייק, בספרו “הפּלישה לקרים”, כרך א', כך הוא מתאר את פעולתו זו של סיר יוּ רוֹז: –

"הנסיך מנשיקוב החל במילוי תפקידיו ובפעולתו ביקש להראות כי ניטל עליו לכפּות ולא לשכנע. עם כל השגרירות שלו בא אל דירתו של הווזיר הגדול בשער העליון, אך סירב למלא אחר המנהג הדורש במפגיע שיתיצב אצל פוּאד אפנדי, השׂר לענייני־חוץ. עמו, כך הסתבר, סירב השגריר לבוא בשׂיג־ושׂיח. פוּאד אפנדי, שהוא אשר הועלב במישרים, היה השׂר המוכשר ביותר בממשלה. הוא התפטר מיד מכהונתו. השולטן קיבל את התפטרותו. קמה בהלה. הסתבר שהנסיך מנשיקוב ידרוש תנאים המשפילים את השולטן ופוגעים בו מאד, וכי סירוב להיכנע יגרור אחריו התקפה כהרף־עין.

"הווזיר הגדול סבור היה כי המלאָכוּת לא די שרחוקה היא מלהיות פייסנית, כפי שהתימרה להיות, אלא אדרבה כוונתה “לרכוש מאת תורכיה איזו זכות חשובה שתחריב את עצמאותה, וכי מטרתו של הצאר לרמוס ברגליים את זכויותיו של השער העליון ואת אי־תלותו של השליט. קיצורו של דבר, הדיוואן כה הופתע וכה נתקף בהלה עד שצפויה היתה לו סכנה שיצעד עדי־חורבן בנתיב הוויתורים על־מנת למנוע מהלומת־פתע. אך נותרה תקוה אחת – הצי האנגלי היה במלטה; והווזיר הגדול הלך אל הקולונל רוֹז, שהיה ממונה אז על ניהול עניינינו בשער העליון, והפציר בו שיבקש את האדמירל שלנו במלטה שיבוא אל ווּרלה, כדי שתוכל הממשלה התורכית להישען על צי הקרב לבוא. הקולונל רוֹז, מהיותו איש מוכשר ותקיף, שכּוחו עמו לשׂאת בנטל פתאומי של אחריות, לא חשש לחרוג מגדר תפקידו הרגיל. הוא ניאות לעשות כאשר ביקשוהו; ואף שהממשלה במולדת ניערה חצנה ממנו, ואף שפנייתו אל האדמירל האנגלי הושבה ריקם, ודאי הוא בכל־זאת שעצם הסכמתו להזעיק את הצי הפיגה את הבּהלה שבּעת ההיא העמידה בסכנה את עצם קיומה של הממלכה העותומאנית”.

אם אמנם היה בהזעקתו של הצי כדי “להפיג בקושטא בהלה שבּעת ההיא העמידה בסכנה את עצם קיומה של הממלכה העותומאנית”, הרי לא פחות מכך אמת הוא כי מנע הדבר בהלה במחוזות הנידחים יותר של הממלכה התורכית, שוודאי היתה מסתיימת בטבח ללא הבחנה בנוצרים חסרי־המגן; וכי אמנם חיזק הדבר לאין־שיעור את ידי הפקידים הבריטיים הפזוּרים והמבוּדדים בארץ־ישראל ומחוצה לה, שלא היו להם אלא ההשפעה המוסרית והיוקרה של שם בריטניה לסייעם בפעולתם נגד תככים עוינים, בהרגעת הנוצרים הנפחדים, בהעמידם פקידים תורכיים חלשים ופעמים מושחתים על חובתם; קיצורו של דבר, בהצלת הממלכה מתוצאותיה ההרסניות של מרידה מוסלמית לשם מלחמת־מצוה נגד כל הנוצרים.

המוחמדנים לעולם הם מצפים למלחמות בין העולם הנוצרי לאִסלאם, ובעיניהם הנצרות היא הנצרות המזרחית; הם נושאים עיניהם לכך ששוב ושוב יחדשו הנוצרים את המאבק על השליטה בין שני הכוחות האלה; ואחר־כך תתגבר הנצרות באורח זמני. שלב זה הושג; ידם של הנוצרים גוברת יותר ויותר בארץ־הקודש ובשאר ארצות שבּהן האסלאם מצפה בקוצר־רוח לבוא שעתו!

אך הם מצפים לכך שיום הנצחון הסופי יבוא לאחר התמודדות עקובּת־דמים ונושאת יותר מכל שקדמוּה – ג’יהאד או מלחמת־מצוה לאמיתם, שבהם ייערכו סוף־סוף כל הכוחות של שני הצדדים זה כנגד זה.

בעיני מוסלמי מאמין אין גורל שיוכל להיות מפואר יותר מן המיתה בקרב נגד הכופרים. למות כך פירושו להיות למקדש־השם – עֵד־לָאמת – להיכנס לגן־העדן משדה־הקרב. זה הדבר המחזק את לבו של המוסלמי הכן לקראת כל אשר יבוא, זה הדבר הנותן בו אומץ לעמוד בפני כל סיכון; לצעוד אל תוך לוע התותח; לעמוד בעוד רסיסי פגזים קוצרים בשורות אנשי־החיִל; לחפור את קברו שלו תחילה בחפירות ואחרי־כן ליטול מעדר או אֵת או כלי־נשק מידי חברו הגוֹוע ולהיכנס בקור־מזג למקומו ולהמשיך, גם אם בעוד רגע יבואו כדור או פגז ויפילוהו, קטוּע־אברים או מת.

בעיני כל מוסלמי אמיתי כל קרב עם הנוצרים הוא קרב למען דתו – עד כאן הרי זו מלחמת־מצוה. הנוצרים זכאים לסובלנות רק כל זמן שהם מצייתים ונושאים בעוֹל. בהפירם את הברית על־ידי שיתפסו בנשק הריהם מורדים, ויש לנהוג בהם כנהוֹג במורדים וכופרים.

משעשע היה הדבר להאזין לשיחת השוק בירושלים בתחילת המלחמה הרוסית, ואחר־כך כאשר הועלה על הפרק בפעם הראשונה דבר הברית בין תורכיה לבין כמה מאומות אירופה.

כה נבערים היו הבריות, אפילו בשכבות העליונות של המוסלמים, עד כי היו שאמרו בכובד־ראש כי השולטן, כיון שתקפוהו הנוצרים (הרוסים), עומד לדרוש מן הוואסאלים שלו עזרה בממון ובנשק.

וכי לא היה השולטן כליף־אללה? כלום לא נתן רשיון למלכי הפראנקים ולמלכותיהם לחבוש את כתריהם ולחגור את חרבותיהם לאחר שהביעו תחילה את כניעתם לו בעלוֹתם על כס־מלכוּתם? וכי לא נשבּעו כל מלך ומלכה לבוא ולהילחם למען השולטן כאשר יידרשו לכך?

ועתה הנה אומר הוא לקרוא אל מלכת אנגליה, באשר היא רעוּתו (והוואסאלית שלו), ואל המלכים הלאטיניים, או לפחות אל מנהיגם, הקיסר הצרפתי, משום שהאויב הוא מנהיג הכנסיה היוונית, והכנסיה והאומות הלאטיניות חייבות מכוח החובה ומכוח המדיניוּת להיענוֹת לקריאת השליט העליון שלהן ולהילחם עד שיבוא האָשם על ענשו. אם יבואו הם, הוואסאלים, כאשר ייקראו ויעשו את חובתם – מוטב; ואם איִן, חזקה עליהם שעשו יד אחת עם האויב.

ואז? או־אז צריך יהיה להניף את הדגל הירוק, וצריך יהיה להכריז על ג’יהאד (מלחמת־מצוה) נגד כל הנוצרים – בצ’רקסיה וברוסיה האסיאנית – באלג’יריה נגד הצרפתים – בהודו נגד האנגלים – כל המאמינים האמיתיים יקומו כאיש אחד, ואִנשאללה לא יארך היום עד לנצחון הגדול הסופי, עד לביאת מוחמד, ולנצחון – עד לאִסלאם.

“איזה דברים בטלים הם כל אלה!” היו שאמרו, וצחקו.

אך לנו נראה היה כי מלים לעולם לא תוכלנה להיות בטלות־ומבוטלות, כל כמה שתהיינה מוטעות, כל עוד אלפים ומיליונים גברים, נשים וטף מאמינים בהן, מושפעים מהן, ומוכנים לפעול על־פיהן בעיורון, ויהיה הקרבן אשר יהי.

 

חלק שני מהכרזת המלחמה עד לפלישה לקרים    🔗

פרק שלושה־עשר: ירושלים וארץ־ישראל בלי צבא תורכי    🔗

בכניסתנו לעיר, לאחר חזיון יציאתו של הגדוד שלנו, מצאנו והנה טוּפֶנקצ’ים פשוטים עומדים על המשמר בשערים.

רגילים גם רגילים היינו למראיהם של הטופנקצ’ים האלה, שמתוך נימוס קראו להם קונסולים זרים “המשטרה העירונית”, אך לאמיתו של דבר היו נערים משוגעים, קרועים ובלויים, שאין להם שום סמל־שׂררה מחוץ למקל מקולף ביד, ושבעיקר העסיקום במסירת הודעות רשמיות מן הסראיה.

המלה התורכית טוּפנקצ’י פירושה רוֹבאי, אך בדומה להרבה כינויים במזרח הרי במרוצת הזמן קיפחה למעשה את משמעותה הראשונית. הנה כך הפחה, הגם שעל־פי הפּשט הריהו משנה־למלך,¹¹⁹ יכול שיהיה קצין פחוּת בהרבה – אזרח למעשה, אם גם איש־צבא להלכה – באחת הדרגות המקבילות לדרגה של בריגדיר־גנרל, לייטנאנט־גנרל, ומפקד ראשי פלכי (מיר־ליוָא, מיר־מראן וסַר־אִי־עסכּר). כך גם כאשר רגימנט חסר אנשים למניינו (וכך הוא בדרך־כלל) הרי היוּז־באשי (ראש־מאה) מפקד אולי על המספר הזה, והבין־באשי (ראש־אלף) מפקד על אחוז שאינו גדול יותר.

בדומה לכך קיפח הכינוי ה“ז’נדארמים” המצורפים לקונסולים וכו' את משמעותו המקורית. קוואס דין שיהיה קַשָת, חמוש בקשת וחצים, ותחת זאת חימושו בימינו אקדחים וחרב, ועל־הרוב יוכּר על־פי מטהו בעל גוּלת־הכסף שאותו הוא נושא לפני אדוניו.

הזקיפים הטוּפנקצ’ים החדשים שלנו לא עלו בשום־פנים על אלה שנראו קודם־לכן בירושלים; לאמיתו של דבר, היו אלה אותם אנשים בזויים־למראה, רק שעתה ניתנו בידיהם רובים חלוּדים ומיוּשנים, ובהיעדר כל אנשי־צבא הוצבו בשערי העיר.

הטופנקצ’ים האלה, לעיר, והבאשי־בוֹזוּקים (פרשים בלתי־סדירים) לכּפרים, היו ההגנה הממשלתית היחידה לפּלך כולו, המשׂתרע מג’נין עד אל־עריש (ז.א. מצפון שומרון עד למדבּר־מצרים), וזאת גם בזמן שסיעות האיכרים היו כמרקחה והמוני הבדווים קרבו אך לא מכבר אל חומותינו בעלות הכרכובים. הגברים נכנסו לרחובות ולשווקים במלוא חימושם. כשהיו לנו זקיפים בשערים בימים כתיקנם היה עליהם לפחות להשאיר את רמחיהם, אם לא את רוביהם, בידי המשמר בטרם יבואו אל העיר. גם הרבה בדוויות והרבה צוענים נראו בירושלים.

הפּאשאליק הצפוני הסמוך של עכו לא היה במצב טוב יותר, ועל מצודת־עכו עצמה ניצבו רק תותחנים מעטים – איכרים שלא מכבר אוּמנו למלאכתם.

בעוד השלטון שרוי באָזלת־יד שכזאת היו האיכרים כמו גם הבדווים שוקקים פעילוּת. כמה חרשי־נשק בירושלים עמלו יומם ולילה בתיקון כלי־נשקם. מריבות משכּבר שבו־חודשו, עלבונות שנדחקו ימים רבים הצדה, אם גם לא נשכחו מלב, עתה זכרוּם, והכל היו מדברים על נקם וקרבות ונצחונות על כת זו או אחרת.

עתה הגיעה שעתי לשנס מתנַי, במובן רוחני, כדי שאוּכל לפעול לטובת הכלל, אף שלא היה לי אפילו שמץ של הוראה או הצעה לא מלונדון ולא מקושטא. כל ההודעות שקיבלתי מן המרכזים הללו בימי המלחמה כולה הצטמצמו רק בדיקדוקי־עניוּת של עסקי משרד. אך, כפי שאמרתי קודם, היה יסוד להאמין כי לא כך היו קשריהם של עמיתי אל החלונות הגבוהים.

ברור היה כי לקראת כל מצב שהוא, ויבוא מכל מקום שיבוא, ראוי וכדאי היה לקבל ידיעות מלאות מדויקות באשר למצבה של הארץ כולה, ובאשר לכל תנועה בקרב התושבים. כדי להגיע לכך, וכדי שתהיה עינינו פקוחה על שטח־ארץ רחב כגון זה שעליו השׂתרעה פעילוּת הקונסוליה שלנו, נחוצים היו סוכנים במקומות מתאימים, כפי שסברתי קודם.

ראש־לשכּתי יליד־אנגליה, מר א. ת. רוג’רס, קיבל לא מכבר את המינוי של סגן־קונסול בחיפה, מקום שם היה היקפם של עסקי הספנוּת המסחרית בקו־העליה. הוא נשלח לכהונתו, והוראות ניתנו לו לטפל בעניינים המתעוררים בנצרת, צפת וטבריה, שבכל אחת מהן היו בני־חסות אנגליים, ולהודיע עליהם לירושלים. (חיפה, שלרגלי הר הכרמל, נמצאה במקום שנוח להשקיף ממנו על כל המקומות האלה).

חששותיהם של יושבי ירושלים גברו מיום ליום, בפרט בקרב הנוצרים והיהודים, שנשק לא היה להם, גם לא הורגלו להשתמש בנשק. האירופים התושבים ובני־החסות נשאו עיניהם איש־איש לקונסוליה שלו, והקונסוליות נשאו עיניהן אל הפחה חסר־הישע.

לכל קונסול היה אמצעי נפרד משלו לגלגל בהשערות על הצפוּן בחיק העתיד, ועל הפעולה שראוי יהיה לו לנקוט במקרים מסוימים.

המושל התורכי, חפיז פחה, שתוֹֹאר קודם־לכן, אם גם קיים יחסים של לבביוּת־נימוסים מושלמת עם כולם, מובן שהיו לו יחסים הדוקים יותר עם נציגי צרפת ואנגליה, משום הבּרית הצבאית הצפויה במקרה של מלחמה ממש. הזקן המסכן נחלש מיום ליום ככל שחזקה עליו הזיקנה. מעורר־רחמים היה מראהו, בעוד חולשת הגוף ודאגות השׂררה מתישות חיש־מהר את כוחות חיוּתו. אמרו עליו שהיה כבן שמונים, ולכאורה התקבל הדבר על הדעת.

באותו פרק־זמן שבּו לא היתה לנו שום הגנה צבאית התרחשו, כמובן, מעשים יוצאי־דופן מכל הסוגים, כגון שוד וגזל בדרכי־מלך, התחדשותן של מריבות סיעתיות שכּה הרבּו לפקוד אותנו באחרונה, ושאר מעשים של מרי קטנוני כלפי השלטונות מצד האיכרים. הכל ניצלו בנפש חפצה את ההזדמנות לעשות כרצונם, אף שהתוצאות יכלו להיות גרועות מכפי שהיו למעשה.

לא יצא שבוע לאחר הסתלקותו של הצבא ואנשי אבּו־דיס, כפר סמוך להר־הזיתים ממזרח, בוזזים היו את רועי מַלחה, אחד מכפרי החסָניה מדרום לירושלים.

זמן קצר אחרי־כן, בשעה נחמדה של יום־ראשון אחר־הצהריים, הייתי בפתח מעוננו בטלבּיה (נווה־כפר שלנו, מהלך פרסה בקירוב ממערב לעיר), פטוּר מדאגות השבוע שעבר, ויושב תחת גפננו המסורגת, שׂיח ורדים לבנים בחלון מצד אחד וחלָזוֹנֶה נהדרת (מטפס פרחוני) מתנשאת מן הצד השני, בני־משפחתי סביבי ואני קורא קטעים באזניהם; רגע אניח את הספר על ברכּי ואשקיף על עיר־הקודש היישר מולנו, ולעבר פסגתו של הר־הזיתים, ורגע אשׂא עיני כחולם אל הרי־מואב, בצבעיהם הכבושים ובזיוָם הפּניני כיאֶה לעונת־שנה זו – שרוּי בהזיה מזרחית על העובדה שאין כל משכּן־אנוש בכּיוון ההוא בינינו לבין הנהר הגדול נהר פרת – והנה ברגע אחד טיפסו כשלושים אנשים ממַלחה (איכרים, כמובן) בצעקות, על גדר־הגבול הנמוכה שלנו, רובּם מעוּרטלים עד מתניהם, וכולם חמושים ברובים, אקדחים וח’נג’רים (הפגיון שהם רגילים להשתמש בו).

קראנו אליהם, “לאן פניכם, ידידים?” אך הם היו להוטים מכּדי שייעצרו ויסבירו.

בתחילה הנחנו, כמובן, שהולכים הם להינקם בבני אבּו־דיס, כי הכפר ההוא היה בדיוק בקו התקדמותם, אף שדומה היה כי חפזון־הנואשים היה מיותר למדי. התברר כי לא לכך שׂמו פניהם עתה; הפשיטה לאבּו־דיס כבר בוצעה, הנוקמים נקמו והצאן הוּשבו, כ־200 ראש.

העניין הנוכחי התבטא בכך שאותן צאן שוב נגזלו ממש למרגלות השטח שלי (שהיה משתפּל מן הבית כלפי עמק־רפאים) על־ידי חבורה של בדווים פראים פושטי־בגדוד – ערביי טיאהה מקצווי הדרום. אולם אלה, משראו את הכוח של אנשי מלחה, נשאו רגליהם לנוס ונטשו את הביזה שהיו מעיזים לפניהם, וכך לא היה קרָב הפעם. ידידינו אנשי מַלחה חזרו בצעדים מדודים יותר, אחדים מהם בדרך שבה באו בחוסר־נימוס שכזה, והתנצלו באדיבות על ההפרעה, שאותה נימקו בכך שצריכים היו לפעול במהירות. המחזה היה מוזר ובלתי־צפוי.

עתה נודע לנו כי הפושטים היו מבני טיאהה וג’האלין גם יחד, שחוזרים היו מפשיטה מוצלחת ליד ביסאן (בית־שאן, במעלה עמק־הירדן בואכה טבריה), מקום שם לכדו כמה “מקלות”¹²⁰ גמלים והרבה “מקלות” כבשים ועזים. הם לא מאסו להוסיף על המקלות מכל הבא ליד.

מעולם לא שמענו לפני כן על בוזזים פראים מן המדבּר שיעשו מעשיהם סמוך לחומות ירושלים ממש. חיש־מהרה התברר לנו מה קרובים היו לחומות העיר (ואל תותחיה, שעתה אין פגיעתם רעה), כשם שנודע לנו שהיו כמה בהמות שאפילו פראים אלה חששו לשלוח בהן יד, כל כמה שנמשכו לכך.

שתים מן הנשים והילדים שבחבורתנו השתתפו בתפילת אחר־הצהריים בכנסיית־המשיח על הר־ציון, והמשרת שלנו, מצרי, קשיש ממולח, ירד בהר ועמו שתי אתונות־רכיבה להחזירן, שעה קלה לפני מהומת האיכרים. הבדווים, רכובים על גמליהם, פגשו במשרת שלנו למרגלות העליה אל שער־יפו שבעיר ונתנו מבט חומד בבּהמות המוּבלות, שאחת מהן היתה אתון מצרית משובּחת־להפליא, וכמובן בעלת ערך מסוים.

“למי הללו?” שאלו הבדווים.

“לקונסול האנגלי; מוטב לכם שאף לא תביטו בהן”, החזיר המשרת שלנו. הבדווים הסכימו עמו והמשיכו בדרכם, ולאחר חמש דקות פגשו בעדר הכבשׂים והעזים וחמסוּן כמו להתנחם על שהוצרכו לנהוג התאפקות רבה כל־כך לפני כן. גם כאן הסתיר המזל פניו מהם, שכּן, כפי שראינו, משום־מה נודע לבּעלים האיכּרים על המתרחש, והם חשו להושיע ואילצו את הבדווים לסגת במהירות בלי הבּהמות.

למחרת בבוקר, כשרכבתי לעסקי כהוּנתי הרגילים בעיר, פגשו בי שייך הג’האלין, חאג' דיפאללה, ואחיו, יחד עם הענק צף אל־זיר (גנב פורק־עול מבני תעאמרה, שנמלט מן החלק ההגון של בני שבטו, עם עוד שניִם או שלושה בני־בליעל כמוהו).

הנה כך, ממחרת מעשה־הביזה שלהם, בלב תמים מאין כמותו, הלכו לכבּדני בביקור ידידותי, ובקור־רוח סחו לי שבּפּשיטה בבית־שאן “זכו” (!) בששים פרות ובשלושים אתונות מערביי סְכוּר, שליד טבריה, אך לא אמרו מאומה על הביזה שתוארה למעלה.

מה יכולתי לעשות בתנאים הנתונים? שמחתי להיפטר מן החובה לקבל את פניהם כאורחים במחנה שלי, ויצאתי ידי חובתי בברכות־הבוקר הפשוטות. אולם שלחתי אחריהם לאמור כי מנוי־וגמור עמי שלא לתת תשורות לערבים עד אשר יחזרו חיילים לירושלים.

בעיר פנימה מצאתי אנשים שרויים בחרדה מחמת פריצות שנעשו בלילה, מעשים שתכפו־והלכו. כה רב היה השימוש באבק־שריפה להפחדת גזלנים אמיתיים או מדומים עד שנפתו הבּריות להאמין שההתקפות היו תכופות הרבה יותר מכפי שהיו באמת.

חובתי היתה זו, כמובן, לציין לעצמי התרחשויות אלו ולהביאן לידיעת השלטונות; כלומר, לידיעת הפחה המסכן ונכבדי העיר.

ידוע היה היטב כי מפקד־המשטרה הוא ראש הפורצים. הוא התפּרסם לגנאי ברוע מעלליו, וכחמש שנים קודם־לכן הועבר מכהונתו בהשפעת השגרירות שלנו בקושטא בגלל חלקו ברציחתו של נתין בריטי, רוכל מסכן, שעורר עליו את שנאתו ונרצח באכזריות גדולה. הצלחנו להוכיח את מעשה־הרצח, אך לא קל היה כל־כך להביא את הפושע למשפט, אף כי ידוע היה בהחלט כי אכן היתה ידו בדבר. לא יכולנו אלא להשיג את הדחתו ממשרתו בגלל שאר עבירותיו המרובות.

זה כמה שנים שקטו הגנבים. הם מצאו שאנו עירנים מדי ופעילים מדי בגילויָם ובהבאתם לדין, וככל שהדברים אמורים בנתינים בריטיים שמענו עליהם אך מעט.

אולם עתה שוב הצליח מנהיגם־משכּבר לחזור לכהונתו; ואף כי נזהר שלא להיקלע לידי הקונסוליה, פחדו הבּריות מאד ממעשי־השוד שנעשו בבתיהם של ילידים ושל הרבה אירופים. בלי ספק היה הזמן נוח מאד לפורצים, בין יושבי־כפר ובין גנבים עירוניים, ולבעלי־בריתם במשטרה.¹²¹

הידיעות שהגיעונו מבחוץ זעומות היו ומתמהמהות. הידיעה על החלטתם של התורכים לצאת למלחמה, ועל צליחת הדאנובּה בידי עומר פחה, הגיעתנו באיחור כה רב עד כי היתה דעתנו נתונה יותר למתרחש סביבנו מאשר לדברים שהיו בבחינת רעם־במרחקים בלבד. אולם בחדוה בישׂר מר בוֹטא כעבור זמן־מה כי צרפת ואנגליה לא עוד תלכנה שולל אחר הדיבורים בווינה: הן תנהלנה את המלחמה “בכבוד”.

ידיעה זו היתה לה השפעה על מעמדנו שלנו. העובדה שצרפת ואנגליה משתפות פעולה ממש עם תורכיה בהכרח עתידה היתה להביא הגנה של ממש, קודם־כל לנתינים הבריטיים אך שנית, ובמידה לא מעטה לכל הנוצרים כולם; שהרי עצם העובדה שמעצמות נוצריות ניצבות לצד השולטן ודאי תקהה את עוקצה המסוכן ביותר של המלחמה כמלחמת־מצוָה של כל המוסלמים נגד הנוצרים, ובאחת תשׂים קץ לכל תואנה לטבח כללי של מוסלמים בנוצרים.

עד אז רגיל היה הקונסול האוסטרי לזלזל בכל מחשבה על מלחמה של ממש העומדת אחר כתלנו, שהרי הוועידות בווינה קיבלו עליהן, מתוך חמלה על תורכים מסכנים, להרחיק את הסכנה מהם ולחסוך טירדה מכל גורם אחר. ומי מוכשר לכך כאוסטרים, שתמיד ידם רב להם בדיפלומטיה, מחוץ להיותם בני הכנסיה המערבית, ועם זאת לא צרפתים? קציניה של פריגאטה אוסטרית שביקרו אצלנו זמן קצר לפני כן (בספטמבר) היו בהחלט בדעה זו; אולם הם סיפקו לקונסוליה שלהם כמה חביות אבק־שׂריפה ומלַאי נשק חם להגנתם, מאחר שזמן קצר לפני כן נקהל עליהם אספסוף וניפץ שם כמה מן החלונות תוך כדי קריאות “הלאה הכופרים!” לאחר שקיבל מר פיצאמאנוֹ את הציוד הזה הודיע לפחה כי בכוונתו לירות באיש הראשון שיִמלאֵהו לבו להעליב את הקונסוליה או אותו עצמו כחייל. כך סיפר לנו; ומכאן נראה כי הדיפלומטיה מן הסוג שלו נתיסדה על הכלל, “Si vis pacem, para bellum” (רצונך בשלום, היכּון למלחמה).

מקושטא גם נודע לנו כי יש כוונה לחזק את הנצרות המערבית או הלאטינית בירושלים על־ידי שתיעשה עיר־הקודש תחנה לקונסולים־כלליים, על מקומה של ביירות, וכי בקרוב תוקמנה מספר נציגויות חדשות של ממלכות לאטיניות אירופיות, כגון אלו של ספרד, נאפולי וכו', שכּולן יחדיו תהיינה לחומה נגד “האדונים האלה הצרפתים”, שעד אז חמסו להם לבדם את ההגנה על הנצרות (הלאטינית).¹²²

מובן שלא יכול היה להיות רגע נוח יותר לקידום האינטרסים הלאטיניים בממלכה התורכית מן הרגע הזה, בו היו יריביהם מאז־ומקדם, המזרחיים (הרוסים והיוונים), אויבים גלויים לתורכיה.

לא רק המנהיגים המדיניים של הנצרות הלאטינית סברו כך אלא גם הפטריארך הנמרץ שלנו, מוֹנסיניוֹרה ואלירגה. מאז נכנס הוד־חסדו לתפקידו (ב־1847) שקד בהתלהבות בכל המובנים האפשריים על קידומה ויציבותה של הכנסיה הלאטינית. מאז הגיע לירושלים, ב־1848, נתן עינו בכּפר בית־ג’אלה כנכס רצוי, וחוץ מזה עמל באמת־ובתמים להקים סמינריון או בית־אולפן פטריארכאלי לחינוך הנוער של סוריה.

הכפר בית־ג’אלה שוכן ליד בית־לחם. הנוסעים בארץ כמעט לא יוכלו שלא לראותו ממקומו של קבר־רחל, בדרך מירושלים. מצד אחד שוכנת בית־לחם, ומן הצד שכנגד יש רכס־הרים שעליו מטעי זיתים נרחבים, ומבּינות לעצים האלה מתנשא כפר עליז־למראה אך קטן. אותו כפר הוא בית־ג’אלה.

כאז כן עתה היה בין בתיו דבר שלא היה כדוגמתו בארץ־ישראל הדרומית – כנסיית־כפר נוצרית נוסח־יוון, שניכּרת היתה ממרחקים בשיעורה, העולה מעט על זה של משכּנות האיכרים, ובכיפּתה העגולה – לא גדולה, ואף־על־פי־כן בולטת ומושכת־עין די הצורך.

עם כל היותה צנועה בחזותה, ושונה מכּנסיית־כפר באנגליה, עמדה, ועודנה עומדת, כאנדרטה לנצרות בחבל מוחמדני. מבּחינה זו היו שני הכפרים, בית־לחם ובית־ג’אלה, אחים ושכנים; רק שבית־לחם, אשר לה כנסיה משותפת רחבת־ידיים (מקודשת ומשותפת לכל הנוצרים), מלבד כנסיה לאטינית ושלושה מנזרי־ענק, עם יישוב שוקק ורב־מעשׂ, לא היתה בה אותה אווירה כפרית מיוחדת של אחותה. בשני הכפרים היה היישוב נוצרי בעיקרו, אלא שבּבית־ג’אלה היו התושבים (כ־3,000 במספר) בני העדה היוונית האורתודוקסית.

תכופות שמעתי חוזרים על אותו מעשה בחבורת עוברי־אורח העושה דרכה מירושלים לבית־לחם בהדרכתו של נזיר פראנציסקאני, שבהוֹרוֹתם על הכפר בכרם זיתיו ובשאלם את מורה־דרכם אם נוצרים הם היושבים בו, נאמר להם, “Non sono Christiani – sono Greci” (אין הם נוצרים – יוונים הם).

בכפר הזה בית־ג’אלה, הסמוך למקום הקדוש בבית־לחם, ועם זאת, להבדיל מבית־לחם, איננו תחת שלטון הפראנציסקאנים, נתן הפטריארך הלאטיני את עינו. אכן, היו קשיים בדרך; אלא שדומה כי בעיני אנשים מסוימים אין קשיים קיימים אלא על־מנת שיסלקום.

ואלה היו הקשיים. הכפריים – כולם בני העדה היוונית – כה כפותים היו בהתחיבוּיות שונות למנזר היווני עד שלמעשה היו צמיתים לו. שאל הוד־חסדו, “וכי אין שם לאטינים?” “אין”, היתה התשובה; “הם עקרו כולם לבית־לחם”. “אך כאשר עזבו את המקום האם לא הניחו אחריהם אדמות, זכויות על קרקע, עצי־זית?” “אמנם כן, ועודם משתמשים בהם”.

כאן היה מצע לפעולה; ועל הבסיס הזה – על יסוד העובדה שכמה מתושביה הלאטיניים הקודמים של בית־ג’אלה עדיין היו בעלים מוכּרים של רכוש בביתם־משכּבר, עיבד הפטריארך אף הגשים תכנית להשיב לכנסיה הלאטינית לא דריסת־רגל סתם אלא עמדה ראשונה־במעלה בבית־ג’אלה.

ככל שפּחתה ההשפעה היוונית בקושטא עם קרוֹב המלחמה גברה באותה מידה ההשפעה הלאטינית המתחרה – והפטריארך ואלירגה, שנשען על השגרירות הצרפתית בשער העליון, היטיב לנצל את שעת־הכושר. בכל מיני דרכים שוּדלו יוצאי בית־ג’אלה אשר בבית־לחם לשפץ את בתי־המשפחה הישנים שלהם – או לבנות להם בתים חדשים, ולוּ גם קטנים או דלים, ואחרי־כן להשׂכיר שניִם או שלושה מאלה להוד־חסדו. לאחר שהחזיק בהם חדשים אחדים, הרס אותם ובנה על מקומם בית אחד טוב, ובו קבע את משכּנו הכפרי.

לנַשל איזה אדם נטול־ערך, באשר הוא לאטיני המתפרץ לרשות שאינה שלו, אולי קל היה לנזיר היווני – אפילו יהיה המנושל כוהן מן הפטריארכיה; אך להיפטר מן הפטריארך בכבודו ובעצמו, על כל פמליית הכוהנים והמזכירים אשר לו – איטלקים וצרפתים, שאומותיהם מעניקות להם את חסותן האדירה, והם נתמכים על־ידי החצר של רומא עצמה – זו אכן בעיה קשה היתה.

בשלבים הראשונים לפּרשה שׂמו האיכרים קשי־העורף על דרכו כל מכשול שאפשר להעלותו בדמיון, בהמרצת כוהניהם שבּוחרים היו לראות בקרבּם את אויב האנושות כולה (ואולי היה זה עדיף בעיניהם – כי אז יכלו לבטוח ביכלתם להקיאו מקרבּם) ולא עושה־נפשות קאתולי. כדורים נוֹרו בחלונותיו ובחלונות כוהן־הקאפּילה שלו ומזכירו, למען הפחידם והניסם. אף עיבּדו תכנית לחטוף את הוד־חסדו ולהעבירו חבוּש־עיניים לאיזה מקום רחוק.

בוּרים שכמותם? הבן לא הבינו את הכוח הטמון בהתעקשותם של אירופים בהגשמת תכנית שתיכּנוה כהלכה ונמנו־וגמרו עליה; אך מעט נוּסוּ עדיין במזימות רומיות אשר תעלינה כפורחות בלחצה של התנגדות, כאשר כוח חילוני ארצי עומד לרשותן. האלימוּת מצדם היא שהיתה נחוצה לקידום הצלחתו של הפטריארך.

כאן נעוץ לעתים קרובות מאד ההבדל בין אירופים לאסיאנים.

הרדיפות והתלאות הובאו לידיעתה של קושטא בכל היקפם. אחרי־כן באה התקדמות מן הצד הלאטיני: משלב לשלב התנהלו הדברים, והילידים, כמו תמיד, היו סוגדים להצלחה; עד שכּיום כרם־הזיתים הפורה והאפל של בית־ג’אלה מקיף ריבוע של בניינים אירופיים, שהם ארמון פטריארכאלי, כנסיה מובהקת בבניינה, וסמינריון לכוהני־דת; אך בזאת אנו מקדימים מאוחר למקודם, וראוי שנספר את המאורעות לפי הסדר ככל שנגיע אליהם בפרשת־הקורות שלנו.

מוזר הוא למדי: בעוד ההשפעות הלאטיניות נמצאות ככה מדרך־הטבע בקו־העליה, אירעו כמה מקרים קטנים שהעידו על הלך־הרגשות ביחס לפרוטסטאנטים. אחד מאורחינו בעת הזאת היה המאיור־גנרל סיר צ’ארלס אוֹ’דוֹנל, לשעבר בשירות בבומביי אלא שעתה־זה בא מן הדאנובּה, ויכול היה לספר לנו על כך שהצבא התורכי מונה 100,000 איש, שרוחו רוֹממה בקרבו, ויש לו כמה קצינים טובים (דבר נדיר למדי בעת ההיא בצבא העותומאני – בו היו הטוראים בדרך־כלל חיילים טובים הרבה יותר מקציניהם), כמו גם פּרוסים אחדים על חיל־התותחנים וצרפתים אחדים בשורות חיל־הפרשים. הוא עבר את קושטא, אתונה ואיזמיר, וניתן לו לעמוד על מצבם הכללי של הדברים בכל המקומות האלה. סיר צ’ארלס התכוון לנהוג כמנהגם של תיירים – לחלק את הרכיבה הממושכת מיפו למסע של יומיים על ידי שיָלוּן בלילה הראשון ברמלה.

כאשר צילצל בפעמון במנזר¹²³ הלאטיני שם השקיף אחד הנזירים (רשאים אנו להניח כי היה זה הנזיר שחובתו לטפל בזרים) מן החומה מעל לשער, ובתוך שאר שאלות שאל, “האם אתה פרוטסטאנט?” “וכי מה איכפת לך?” היתה התשובה; “נוסע אני בארץ־הקודש, ומבקש אני את הכנסת־האורחים אשר לשמה נבנה ביתכם”. “האם אתה קאתולי?” “וכי שמעת מימיך”, אמר הלז, “על אוֹ’דוֹנל שאינו קאתולי?” (נימוק זה היה קולע במיוחד, שהרי רוב הדרים שם תמיד הם ספרדים, ומן הדין שיידעו מי הם בני או’ֹדוֹנל). “בני משפחתי היו קאתולים טובים יותר ממך גם מכּולכם יחד”. “האם אתה פרוטסטאנט?” “אם כן, במקרה זה הנני פרוטסטאנט”. “אם כן, אי־אפשר להכניסך”.

סיר צ'. אוֹ’דוֹנל פנה לו אל האכסניה הארמנית הקטנה, ושם, להפתעתו, זכה לאותה קבלת־פנים בדיוק, ואנוס היה להמשיך באשוּן־לילה בדרכו לירושלים.

מקור הסירוב בשני המקרים היה, מן־הסתם, באיזה בילבול־מושגים מטופש של נזירים ביחס לפוליטיקה ולמלחמה, כי חרף ההבדל הרב באינטרסים סבור היה כל צד כי עתה תגבר הכת הנוצרית והמאורעות יתגלגלו לטובתו.

זמן לא רב לפני כן זכתה גבירה אנגליה רמת־מעלה באותו יחס ביום חם בבית־לחם מצד המנזר היווני. היא נתקלה באותו סירוב בשל היותה פרוטסטאנטית לאחר צילצולים ממושכים בשער, והגבירה נאלצה להמשיך בדרכה.

כל היודע מנסיונו מה־עז חום השמש ליד השער ההוא כמעט כל ימות השנה יוכל להעריך, יותר מכל זולתו, את טיב ההתנהגות הזאת של הקנאים האנטי־פרוטסטאנטיים.

מופלא היה הדבר שכל העדות אשר להן מנזרים, העשויים כביכול לנהוג הכנסת־אורחים בעוברי־אורח, נקטו בעת־ובעונה־אחת אותו מנהג, לא זו כנגד זו – כי בכך לא היה צורך – אלא כנגד הסוג היחיד של נוצרים שלא היו להם אכסניות מעין אלו.

אולם אני סיפרתי על המעשה בסיר צ’ארלס אוֹ’דוֹנל לנשיא טֶרה־סאנטה, בירושלים, ואחרי־כן לא נשמעו עוד תלונות כאלו מפי תיירים.

באשר לעדת הפרוטסטאנטים בבית־לחם השתדלתי, בהתחשב במעמדי הרשמי, להימנע מליצור את הרושם שאני מטפּח כת פרוטסטאנטית בעיר ההיא. במתכוון אני נזקק כאן למלה כת, שכּן הנסיון מלמד כי יכולים איכרים בני־הארץ להתקרא פרוטסטאנטים כאשר ה“פרוטסט” (מחאה) שלהם נובע רק מטינה אישית, או מן התקוה שואפת־הבּצע (הנכזבת תמיד) שישוּלמו מסיהם בעדם, כאשר יעשו להם בהצטרפם לעדות דתיות אחרות.

אף־על־פי־כן מאד תרחק ממני הכּוונה לרמז כי אין אנשים הממירים את דתם מתוך מניעים נאורים ומצפוניים. ודאי שההיפך הוא האמת.

מחלוקות די־הצורך היו בבית־לחם; ואף־על־פי־כן עובדה היא שהיתה שם עדה פרוטסטאנטית, וכי הוכּרה על־ידי השלטון המקומי.

פעם אחת לקחתי עמי כמה ידידים לבקר בבית־הספר של הפרוטסטאנטים הילידים ולתהות על חינוכם של התלמידים. מצאנו את הילדים צוהלים ואת הוריהם מאושרים. אלה האחרונים צבאו על החלונות לראות את המתרחש. שמעתי את הילדים משננים את הקאטכיזם הכנסייתי שלנו, שבקיאותם בו לא נפלה מזו שהורגלתי למצוא אצל ילדי־כפר באנגליה; וחובה עלי להודות כי חשתי עונג לשמוע את תכנו באותו מקום מיוחד, כשהוא מבוטא במבטא הסרבי הכפרי המובהק שלהם, השונה כל־כך מחיתוך־הדיבור הגחכני או המשַנשן של רוב הנוצרים הירושלמים.

הם קראו פרק כ' במתי, והמורה (מן הילידים) נאם לפניהם בקצרה על מה שקראו, וסיים בתפילות, שכללו כמה מן הליקוטים שבסידור־התפילות שלנו.

כל זה היה משׂבּיע־רצון לגבי בית־ספר שמנה שבעה חדשים בלבד לקיומו.¹²⁴ ההורים והידידים ניצבו בפּתח וטיפסו בחלונות פנימה, וביניהם היה הזקן שהוזכר קודם כמי שראה את סידני סמית בימי־נעוריו. הוא היה עכשיו, זה זמן־מה, אחד השייכים של העיר. לאחר סעודה קלה על מרפסת פתוחה שממנה נשקפו להם נופים נאים, חזרו אנשי חבורתנו לירושלים, ובדרכם ליוו אותם אנשי בית־לחם ביריות רובים ובתרועות־גיל כבעת בואם.

עד כה וכה הגענו לחודש אוקטובר. העונה עדיין לא נגמרה, ואנו היינו עדיין במחנה־הקיץ שלנו; אך ברק רחוק שנראָה במוצאי ה־1 באוקטובר בישׂר כי תמורה קרובה לבוא, וכי הגשמים עומדים אחר כתלנו. בלילה התנשׂאה הרוח וירד גשם לרוב.

היו, כמובן, שדיברו על עקירת האהלים וחזרה אל העיר לימות החורף; אך הגשמים הראשונים רק לעתים רחוקות הם נמשכים יותר מיומיים או שלושה, ולאחריהם בא מזג־אוויר משיב־נפש, עם שמש חמה, ולכן לא אבינוּ להחיש את עקירתנו מאוויר־הכפר הצח ומשיב־הנפש. הואיל וה־2 באוקטובר יום־ראשון היה הלכו המגוּדלים שבמחנה שלנו ובמחנהו של הבישוף (שכּלל את מחנה הכוהן המיסיונרי האנגלי ומשפחתו) העירה כרגיל לתפילה בכנסיית־המשיח, על הר־ציון, שתחילתה בתפילת־ההשכּמה בערבית בשעה שבע בבוקר.

הערת העורכת    🔗

בימים ההם היתה בכנסיית־המשיח שעל הר־ציון, בבקרים מסוימים של יום ראשון, תפילת השכמה בלשון הערבית, למען הנוצרים המזרחיים שנספחו אל עדתנו. על תפילה זו ניצח הכוהן־התושב, הרוורנד ג’ון ניקולֵייסון.

שום תיאור של יושבי עיר־הקודש ומצבה לא יהיה שלם בלי שידובּר בו מעט. מר ניקולייסון, דני במוצאו אך איש הכנסיה האנגליקאנית, הדבק בלב־ונפש בכנסייתנו ובאומתנו, היה התושב האנגלי הוותיק ביותר שבקהילתנו האירופית בירושלים. קרוב לשלושים שנה עמל כאן כמיסיונר ליהודים, וקנה לו ידיעה עמוקה בלשונות הראשיות, בהליכותיהם, מנהגיהם וזרוּיותיהם של תושבי הארץ לסוגיהם. לזכות תבונתו, נימוסו ואומץ־לבו בשנים הראשונות לישיבתו כאן אפשר לזקוף חלק גדול מן ההצלחה שליותה את הקמת המיסיון בארץ־ישראל, את ייסוד המיסיון הרפואי, את בניית הכנסיה, ואת התכנסוּת הקהילה סביבו.

מר ניקולייסון חי בירושלים משך שנים רבות של חרדה וסכנה, כשלא היו חוקי־סובלנות בממלכה התורכית, לא קונסולים המגינים על הזרים, לא אנשי־שׂררה תורכים־במוצאם היושבים בירושלים, ולא אניות־קיטור או מסילות־ברזל להקלת הקשר לאירופה. הוא חי בזמנים המסוכנים והמסוכסכים שבאו לאחר מלחמת־העצמאות היוונית ובתקופת המאבקים של המשנה־למלך המצרי, מוחמד עלי, ובנו, אִבּראהים פחה, על ההגמוניה בסוריה, שנסתיימו במלחמת 1841 והשיבו את הארץ ההיא לשלטון התורכים. הוא ומשפחתו התנסו בסכנות המצור, הרעב, רעידת־האדמה והדֶבר, וניצלו מכל אלה.

הודות לנסיון שרכש משך תקופת־חיים ממושכת וגדושת־מאורעות מעין זו יכול היה מר ניקולייסון לגבש לו דעות נכוחות על אָפיים של התושבים השונים ועל מצבה של הארץ. לאומץ־לבוֹ השקט והשלֵו נודע ערך עצום בעתות קושי או סכנה. בכל רחבי הארץ הכירוהו וכיבדוהו – יהודים, תורכים, נוצרים אנשי הכנסיות השונות, והאירופים, שעם כולם יכול היה לשוחח בלשונם שלהם. ערבית למד על בוּריה.

כפי שכבר נאמר, הוא שהיה מנצח על תפילת ההשכמה בימי־ראשון בלשון ההיא. בתורת כוהן בכּנסיה ממונה היה גם על התפילות בעברית, אנגלית וגרמנית; אך באלו השתתפו הבישוף ושאר המיסיונרים.

נהגנו להשתתף בתפילה הערבית הזאת, ומשום כך היה עלינו לעזוב את המחנה בשעה מוקדמת מאד בבּוקר. התפילה האנגלית נערכה אחרי־כן בשעה עשר.

כדי לחסוך את הדרך הלוך־ושוב היינו אוכלים ארוחת־בוקר וארוחת־צהריים עם מר ניקולייסון בין התפילות, וחוזרים למחנה אחרי תום התפילה האחרונה. מענגות מאד היו השעות השקטות שכּך בילינו בביתו, החלפת היגיעות והדאגות של ימות השבוע בנופש ובמנוחה, שנבעו לא רק מהיעדר כל עסקים אלא גם מן המגע הנעים עם ידידנו הוותיק. יומניו של בעלי מספרים בלשון נוגעת־אל־הלב על הביקורים האלה ועל קסם שיחתו של מר ניקולייסון, כשהיתה תשומת־לבנו נתונה לנושאים מעניינים מאין כמוהם באשר לארץ־הקודש ולכל העתיד המזוּמן לכנסיה הנוצרית ולעם־ישראל. טבעי היה הדבר, בהתחשב בתמורות הנפלאות שפקדו את ארץ־ישראל ואת עם־ישראל אשר בהן חזינו – מר ניקולייסון כאן בירושלים, ואנו עצמנו תחילה ממרחק ואחרי־כך כאן.

יותר ויותר הסבו המאורעות החולפים את תשׂומת־לבּן של אומות העולם הגדולות לעיר־הקודש. אי־אפשר היה להימנע מן ההכרה שלעולם לא תוכל עוד ירושלים להיות העיר המזרחית שאין משגיח בה, כפי שהיתה תחילה; שלא יארכו הימים ועניינן של האומות יתקבץ ויתרכז במקום שממנו צופים היינו בהתעניינות עזה מאין כמוה בגילגולם של המאורעות הכבירים, שדווקה אז החלו להתפתח.

ימי־ראשון שקטים אלה על הר־ציון מתבלטים בניגודם לשקיקה ולמרקחה של חיינו בימות השבוע. כל התושבים ידעו כי יום־הראשון הוא יום־המנוחה שלנו. מעולם לא ניסו להביא לפנינו ענין כלשהו שאפשר היה לדחותו עד למחרת בבּוקר. להוציא מקרים של כוֹֹרח מוחלט, לא הפריענו איש ביום ההוא. בשעות אחר־הצהריים חזרנו למחנה שלנו.

כל כמה שיהיה הדבר מוזר למראית־עין, לא היה בנו אף צל־צלו של חשש או דאגה לבטחונם של ילדינו הצעירים שנשארו שם עם המשרתים המעטים של משק־ביתנו; לא היה מקום קל־שבקלים לפחד שמא ינסו אפילו זרים עוברי־אורח לגנוב משהו מן הרכוש שבאהלינו. כל הבּריות שבּקרבּם ישבנו ראו באנגלים ידידים שהכל כאחד פונים אליהם לבקש עצה או סעד, וכמו שאמרתי קודם, היתה בעת ההיא אמונה מוצקה כי היד החזקה ואם גם הסמויה־מן־העין של העצמה הבריטית תשיג את עושי־הרעה, במוקדם¹²⁵ או במאוחר, ותביאם לדין. ידידנו הזרים לא הבינו זאת; הם השתוממו על אומץ הלב בו אנו מתהלכים באין מכלים דבר וחשים בטחון כה רב. לפעמים היו מבקרים אצלנו במחנה שלנו ושואלים “אם אין אנו מתיראים, אף לא בלילה”, כשהיו שערי העיר מוגפים ונעולים למשך הלילה, ובאין אפשרות לקרוא לעזרה (גם לוּ היו חיילים או אנשים שיוכלו לעזור). האמת היתה שהבּריות שבּקרבּם ישבנו הם עצמם היו המפסידים אילו מצאתנו רעה, וזאת היטיבו לדעת.

יתר על כן, ברכה מרובּה צמחה להם מתוך כך שבּהישׂג־ידם ובקרבּם היה להם, בדמותו של הקונסול, פקיד שהודות לתקופת ישיבתו הממושכת¹²⁶, ולהזדמנויות שנוצלו יפה, קנה לו ידיעה עמוקה כל־כך בכולם, ואשר מן הנסיון ידעו שתמיד הוא מוכן־ומזומן לעזור לנדכאים. ברכה מרובה צמחה להם מכך, וגם זאת ידעו היטב. הם שׂמחו לשַחר את פנינו. המנהיגים ובני־העם כאחד בסיעות האיכרים השונות ודאי היו הראשונים לתפוס כל מי שעלול היה לנסות לפגוע בנו לרעה.

אולם הנוחות והבטחון שזכינו להם כך הודות לקרנה הרוממה של ההשפעה הבריטית היו פרי שנים של עמל סבלני מצד השלטונות הבריטיים, החל בקונסול עצמו וכלה בשגריר בקושטא וברבּי־השליטים באנגליה. משך השנים ההן עמדנו על המשמר בלי הרף; לא העלמנו עין משום מקרה שהצריך תקנה. פעמים חלו עיכובים בלתי־נמנעים בהשגת נצחונו של הצדק, אך כאשר בא היה הרושם גדול פי־כמה בהענשתו של עַוָל, שהתחיל לקוות כי נשכחו מעשיו הרעים, או בפיצוי הלא־צפוי שזכה בו איזה קרבן של עושק שכבר נואש מתקוה.

רק בעתות לחץ מעין אלו שאותן אנו מתארים עכשיו תוכל יסודיוּת העבודה להיבחן. שיחק לה המזל לארץ־ישראל שקיימת היתה השפעה המסוגלת לרסן את התסיסה ואי־הסדר ולמנוע התפרצות נרחבת של אנארכיה גלויה. היטב ידענו כי מהומות רציניות בעיר־הקודש ובארץ־ישראל עלולות היו לסבך בהרבה את הקשיים המדיניים של הזמן ההוא. וסיפור־המעשה הזה מעיד די־והותר שאכן עלולות היו מהומות לפרוץ, ועד־מהרה ודאי שהיו נעשות רציניות.

־ ־ ־ ־

כשחזרנו לאהלינו באותו יום־ראשון אחר־הצהריים הודיענו אחד הילידים, שביקר בבית־לחם, כי במקום ההוא גדולה התכוּנה למלחמה. עם רדת הלילה ראינו משׂוּאות גדולות בכּפר הדרומי־המערבי בית צפאפה; שמענו את הצעקות – ופעמים אפשר היה אפילו להבחין בבירור בקולות – וגם ביריות הרובים, שמן־הסתם היו ביטויי התגרוּת. השכּם בבּוקר הגיעו הידיעות על תלאות נוספות בעין־כרם, שגם הוא מכּפרי החסנִיָה, אך מרוחק יותר מאִתנו מערבה, על הגבולות שבין שטחי אבו־גוש ועות’מאן אל־לחאם. שני אלה, יזכור הקורא, היו ראשי המחוזות האויבים. שלחתי להודיע על המתרחש בסראיה – והדברים הושמעו מבעד לשערי העיר הסגורים, מפי האיש שלי, אל הזקיפים שבמשמרת.

עם האיר הבוקר שיגרתי גם קוואס רכוב ועמו הודעה ממני אל הנלחמים הנקובים בשמותיהם למעלה, להזכירם כי שביתת־הנשק של הפחה מיום 4 באוגוסט עדיין לא פקע תקפה, וכי אני לא אשכח את המעשים האלה ולא אמחל עליהם בשוּב הכוח הצבאי. השליח מצא את עות’מאן אל־לחאם עצמו במַלחה – אף היא מן הכפרים השוכנים דרומית־מערבית מאתנו – מקום שם נערכו הסייעות לקרב זו כנגד זו. אחדים כבר נספּו בדרך בין הכפר ההוא לעין־כרם. בהרים ניצבו צופים ונשים שנתנו קולן בקריאות־מלחמה להעיר ולעורר את הנלחמים.

השלטון לא עשה מאומה במשך היום; והבישוף שלנו, שחשש פן יירד עות’מאן אל־לחאם על ליפתא, פירק פתאום את מחנהו המשפחתי ליד המקום ההוא, אחד מכפרי אבו־גוש צפונית־מערבית לנו. בערב ניגשתי למקום ברכיבה ומצאתיו בידי פלגה של איכרים מן הכפר, שהוצבו להבטיח את בתיהם מפני הפתעה בלילה הבא.

לאחר חשכה הבעירו אנשי בית־צפאפה עוד מדורות, והצריחות ויריות־האיתוּת נמשכו בהפסקות; אולם לא לשם רהב בלבד – שכּן (דבר נדיר מאין כמוהו במלחמת־כפרים) נמשך הקרב כל הלילה – אלא לתועלת שני הצדדים. מספר ההרוגים לא פורסם. השפעת כל הדבר הזה בשעות הלילה היתה מוזרה ביותר, ואחד הצדדים המופלאים שבּכל זה הוא שלבטחוננו לא נשקפה סכנה כלשהי משום צד. לאחר ששיגרתי את הקוואס שלי אל המנהיג האחד בבוקר הטלתי על סגן־הקונסול שלי, מר רוג’רס – שעמד לצאת אחר־הצהריים ממקום כהונתו בחיפה, ואמוּר היה ללון בלילה בבּירה הכפרית של אבו־גוש (קרית אל־ענבּ, שכידוע לכל עובר־דרכים היא נמצאת במעבר־ההרים בדרך ליפו) – למחות בפני המפקד־הראשי של האויב, כלומר לפני אבו־גוש עצמו.

ביום הזה הגיעונו ידיעות מביירות, על־ידי השלטונות הצרפתיים, שהחלו קרבות באירופה בין הרוסים והתורכים.

דבר זה נתאשר על־ידי מר בוֹטא בבוקר המחרת, 4 באוקטובר; וכן נמסר לנו כי מר באזילי, הקונסול־הכללי הרוסי, נצטווה על־ידי המושיר (מושל כללי) התורכי לצאת, וכי היו קרבות בין המוּצבים על הדאנובה.

שלחנו להוסיף ולשאול אצל הארכימאנדריט הרוסי, ומצאנוהו מסיח עם הקונסול האוסטרי על קשר־קושרים מסוכן שנחשׂף לאור בקושטא ובו מעורבים אחיו של השולטן, עבד אל־עזיז,¹²⁷ והשייך אל־אסלאם. נמסר כי הראשון הוּשׂם במאסר, וכי אניית־קיטור צרפתית ואחת אנגלית מוכנות עם השולטן להסיע אותו ואת משפחתו בכל רגע, אם יהיה צורך בדבר.

לא חסרו דברי פרשנות כבדי־משמעות בקרב ילידים וזרים בירושלים באשר לסיבות הקרובות־לוודאי של התככים והקנוניות האלו. אחדים גם אם יכלו להאמין באפשרות שנסיונות מעין אלה נעשו כדי לסבך את העניינים, סבורים היו כי הסיפור הזה “טעון אישור”.

בתקופה הזאת ראיתי יום אחד ברחוב כוהן רוסי מלווה, בחסותו הדתית, צ’רקסי אחד בתלבשתו הלאומית – טיפוס נהדר של איש־הרים אסיאני. מעניין היה הדבר אילו יכולנו לחדור אל חביוני מחשבותיהם של אנשים אלה באשר לעתיד.

הם עמדו לעזוב את עיר־הקודש, ולא מתוך בחירה חפשית; אף־על־פי־כן בהכרח צופים היו הכוהן כמו גם הארכימאנדריט הרוסי שלנו – שארז את צרורותיו, נכון לצאת כהרף־עין – למסע־צלב מוצלח של האמונה האורתודוקסית, שסיומו יהיה שונה מאד מזה של אומות המערב בשכּבר־הימים.

אחרי־כן קראנו בעתונים הפומביים, כפי שמסרו כַתביהם, שכאשר צעדו גיסות הרוסים דרומה היו החיילים שואלים בחנָיות־הלילה שלהם את האיכרים שאצלם התאכסנו מה המרחק המפריד עדיין בינם לבין ירושלים! דבר זה העיד על הדעות שהוחדרו בהם בטרם ייצאו למסעם באשר ליעדים הסופיים של המלחמה הזאת.

בסמוך יותר היתה המלחמה מתנהלת בכל עוז. בשעות הלילה שמענו חלק גדול מן הקרב, ולמחרת בבּוקר נודע לנו כי רבים נספּו.

יוצא הייתי את העיר בדרך אל אהלִי ב־6 בחודש אחר־הצהריים והנה ניגשו אלי השייך חמדאן מבני תמעארה ומוחמד אבּו־דיס, מאותו שבט. הם ירדו מעל סוסותיהם, והראשון בא להודיעני כי עות’מאן אל־לחאם הטיל עליו לומר לי שהמלחמה כבר אָרכה דיה; שעת היא לחדול, כי ערביי המדבּר הפראים מגיעים בלי אשר נקראו כמסייעים לכל צד, והדבר אינו רצוי; שהוא יודע כי ידיד אני לדאוּלה אל־עאלִיה (השלטון העליון) ולשלום הציבור בכלל; אשר על כן, וכו' וכו'.

הואיל ולא רציתי ליפול בפח כתומך באחד הצדדים אף לא כמתווך, הסתפקתי בתשובה שעות’מאן חייב לכתוב בעצמו אל הפחה, כי אני לא אעשה מאומה אלא באמצעות השלטון התורכי.

אינני יודע מה נעשה, אף כי בעצם היום ההוא ביקרתי אצל הפחה לשם התיעצות ידידותית וכן על־מנת לברך את בנו לרגל כיבּודים שזכה בהם זה־מקרוב. אבל השכּם בבּוקר שמענו את האיכרים כשעודם מתגרים זה בזה בקולי־קולות; וכל האנשים שבהם פגשנו בדרכנו העירה היו חמושים מכף־רגל ועד ראש.

קבוצה אחת קטנה שפגשה בזולתה הכריזה כי אבו־גוש כבש את עין־כרם (מהלך כארבע פרסות מן המחנה שלנו). מסתבר שיען כי הסתיר המזל פניו מעות’מאן יריבו ביקש הלז את התערבותי למען השלום.

מזג־האוויר עדיין היה נאה, והלילות היו כבדי־טל; ובלי חמדה פירקנו את המחנה שלנו, כי עתה היינו הקבוצה האחרונה השוכנת באהלים בחוץ, ועקרנו העירה לימות החורף.

מוזר למדי היה הניגוד בין המאורעות המתרחשים מחוץ לשערים ובין חיינו בעיר, על מחזור הביקורים אצל הבישוף וכל מיני ידידים אנגלים וזרים, לרבּות הביקור הרשמי המקובל במדי־שׂרד בקונסוליה הפרוסית ביום־הולדת המלך, מקום שערך ידידנו הוותיק מר ובּר את קבלת־הפנים בהיעדרו של הקונסול ומקום שם נאספו הפטריארך הלאטיני ושאר נכבדים. מכּיון שסיר צ’ארלס אוֹ’דוֹנל היה אתנו, והביא עמו את החדשות האחרונות, סיפקה המלחמה את הנושאים לשיחתנו כאן ועם הפחה, הקונסול האוסטרי והפטריארך הארמני, כמו גם בביקורינו האחרים, שהאחרון בהם נערך לרגל קבלת־פנים בערב בבית הבישוף שלנו לכבוד יום־הולדתו של הוד־מלכותו מלך פרוסיה.

ביקרנו גם אצל הבישוף היווני והפטריארך הלאטיני. היוונים להוטים היו להכריז שהם נתינים נאמנים לשולטן ולא מן הדבקים ברוסיה.

מצבה המשובּש של הארץ לא מנע את ראשו של שבט בדווי אחר מן המזרח, השייך דיאב מבני עדואן, מלבקר אצלי. הוא בא עם שנים מאנשיו לדאוג למשמר־הליווי לתיירים בריטיים לגֶרֶש ולארץ בני־עמון, מזרחה לירדן.

עד אז מעטות היו מאד המסילות שנמצאו לתיירים בחלק ההוא של הארץ, וידידינו הערבים מוכנים היו לעשות חוזה לשלומם ולבטחונם של אנשים שיהיו מוכנים לשלם סכום קבוע בתמורה. מה איכפת היה להם אם רגשו מלכי עולם – אם השולטן והקיסר המוסקובי שרויים במלחמה?

כל זה היה רחוק מאד; אבל הפראים הכירו את התיירים האנגלים, ומוכנים היו לקדם את פניהם בברכה כאורחים בשטח בו הם ובעלי־בריתם נודדים, מקום שם לא יוכלו לא השלטון התורכי ולא מעצמות אירופה לשפוך מרוּתם אלא שבכל־זאת חוקות הכבוד הערבי ערבוֹת שם לבטחונם הגמור של אותם תיירים שירהיבו עוז להשליך עליהן את יהבם.

בעת ההיא לא היה בארץ־ישראל איש המעוניין לבקר בחבל שמעבר לירדן, אבל זמן קצר אחרי־כן לקחתי עמי את סיר צ’ארלס אוֹ’דונל אל כיכר יריחו וים־המלח. עשינו דרכנו בנוחוּת שאין למעלה ממנה, חנינו ליד מעיין־אלישע, ושם התענגנו על אוויר הערב, מחול־החרבות של הערבים הלילה השקט, פת־שחרית לאור הירח בבוקר המחרת, ורכיבתנו אל נהר הירדן ואל ים־המלח;¹²⁸ ולירושלים חזרנו על־גבי ההרים בערב שעה ארוכה לאחר חשכה – וכל זאת בלי שום שומרים תורכים, באין עמנו כי אם המשרתים שלי וערבים אחדים, משל כאילו אין בעולם מלחמה או קרב אף לא מעשה־גניבה. כל השלושה מצויים היו אך למכבּיר – הן בסמוך הן במרחקים – אולם אותנו לא הטרידו.

פעולות־האיבה בסביבתנו ודאי שעדיין לא נסתיימו, שכּן כשבוע לאחר־מכן רוכבים היינו בבית־לחם, סיר צ’ארלס אוֹ’דוֹנל ואנוכי, והנה, בחצי הדרך בשפלה הארוכה (כשתי פרסות מירושלים), נגלו במרחק־מה מימיננו איכרים חמושים הצועדים בסך לעבר העיר. היו אלה כפריים מאנשי החסנִיה (מסיעתו של עות’מאן אל־לחאם), שעשו עקיפה לבל ייתקלו באויב, כלומר באיכרים של המאלכּיה, שתחת פקודתו של אבו־גוש.

אנו המשכנו בדרכנו – והם בשלהם – אך כעבור עוד פרסה אחת לערך, ובטרם נגיע אל באֵר האמגושים,¹²⁹ בדרך עם שפתה הדרומית של השפלה, לא הרחק ממנזר מר־אליאס (בחצי הדרך לבית־לחם), עלה היישר מולנו האויב – כלומר, חילו של אבו־גוש – שמונה־מאות איש לפחות, מחציתם רכובים על סוסים, ובידיהם רמחים נוצצים וממורטים. הם התקדמו בשדרה עיקרית, ולהם משמר־חלוץ ואגפים.

היה זה חיִל מאוחד של ערביי־מדבר פראים – בני טיאהה, מדרום־המערב, עם בני תעאמרה, ממחוז ים־המלח, ואיכרים מאנשי מאלכּיה – וקציניהם שֵייכים של התעאמרה ומנהיגי אבו־גוש.

הסתפקתי בברכת־שלום שבשתיקה, אף שהמנהיגים היו מכּרים ומודעים. הם נחצוּ ימין ושמאל והניחו לנו להמשיך בדרך־המלך.

מופלא היה המראה הזה; וטוב היה הדבר שגנרל בריטי, אשר אך לא מכבר היה עם הצבא על הדאנובּה, חזה במצבו הממשי של הפּלך שלנו. מה היה אילו נקלעו עתה לדרך הלוחמים האיכרים מן הצד השני, שלא מכבר עברנו על־פניהם, או אף אילו נראו לעין?

הצבא הקטן הזה מפַנה היה את בית־לחם (שאליה היו פנינו מועדות, והרחוקה שש פרסות בלבד מירושלים) בפקודת הפחה, שעמד בתוקף על שביתת־נשק; תחת לצאת בתוך שלוש שעות, כאשר צוּוּ, נשארו שם שלושה ימים, שבּהם הסתערו על בית־ג’אלה וערכו קרב. בינתיים תפסו אבו־גוש ובעלי־בריתו, כ־1,000 איש למספר, את בית־לחם משך כשבועיים; בעוד עות’מאן מחזיק בכפר בית־ג’אלה שמנגד.

הרבה שמענו על חיל הערבים הפראים בבית־לחם, ואיך בוּצרו הבתים בעלי הגגות השטוחים בביצורים שהותקנו בחפזה, ממנו־ובו, וכאן היו אחדים מן הערבים האלה. אף עתה, אם גם לא נלחמו עוד, לא נסוגו לוחמי־מדבר אלה בשקט דרומה לעבר חברון אלא עוברים היו בסבר של התגרות, על־פני חומות ירושלים ממש בדרכם לקרית אל־ענבּ (בדרך ליפו, בירתו של אבו־גוש, שבעלי־בריתו היו אלה, ואשר תחת הנהגתו פעל החיל כולו).

ואולם חרף כל הרהב הזה שלמראית־עין, הרי עד כה מוּלאו פקודותיו של הפחה. הנלחמים שבתוּ ממלחמתם, ומחזירים היו את חילותיהם. מוזר הוא יחס ההערצה של האנשים האלה לעצם שמו של שלטון ומראית עינו. וכי במה יכול היה הפחה הזקן וחסר־הישע שלנו לאכוף את פקודותיו אילו נטו הבריות להתעלם מהן?

המשכנו בדרכנו ברכיבה לבית־לחם. סמוך לפני כניסתנו לעיר ראינו תחתינו, במרחק־מה, את “שׂדה הרועה” (רעוואת) והוא עודו מלא בדווים מבני טיאהה, המשתעשעים בדהרה במישור הירוק.

רחובות העיר המו מאדם. משהגענו למנזר היה עלינו להיכנס בפשפש צדדי, כי השער הראשי סגור היה זה שלושה ימים לשם הגנה. וזאת לא מפני שיושבי המנזר, יוונים, לאטינים או ארמנים, מעורבים היו במלחמה, אלא לשם בטחון. לא בחכמה היו עושים אילו התירו את כניסתם של המוני הפּראים, שספק אם היו מסתלקים (אף בלי להעיף מבט בכלי הכסף והזהב ועדיי־היְקר של הכנסיה, שכל בני המזרח יודעים כי מצויים הם בגנזי בתי־התפילה השונים) בטרם ישלמו להם כופר רב. הנה כך היה השער סגור ואיש לא הורשה להיכנס אלא בזהירות מרובּה ולאחר בדיקה מדוקדקת.

שהינו זמן־מה בשׂיחה עם הראש, שאך לא מכבר נתמנה לתפקידו, והוא היה נזיר מכובד מאד; אחרי־כן ביקרנו בבתי־התפילה; ולאחר־מכן המשכנו בדרכנו לבקר אצל הנתינים הבריטיים היושבים בחוה בארטאס, השוכנת, כפי שנֶאמר קודם, בעמק מדרום לבית־לחם. עשר דקות אחרי צאתנו את בית־לחם עברנו על פני מוּצב של אנשים שנערכו ללילה, מוצב החולש על דרך־המלך. השייך של ארטאס, ג’דאללה, היה במקרה בבית־לחם (טבעי היה הדבר עד מאד בעת שהתרגשו מאורעות מסעירים שכאלה), והוא ליוָה אותנו בהרים אל העמק שלו. הוא הודיענו כי בקרב המוזכר למעלה מלפני יומיים, שניטש אחרי חתימת שביתת־הנשק שאָכף הפחה, איבד עות’מאן אל־לחאם איש אחד ושתי נשים, מלבד הפצועים. בעלי־הברית איבדו שלושה אנשים ושתי סוסות מגזע ערבי משובּח. חישבו ומצאו שלמעלה מאלף כדורים ודאי נורו בתוך שעתיים – כך אמר מודיענו.

את המזונות שבבית־לחם אכלו הזרים, ולכן הוצרכו המנזרים לשלוח להביא לחם מירושלים. משפחת משולם בארטאס לא היה לה לחם לאכול שלושה ימים, והירקות שנועדו לשוק נרקבים היו על הארץ יען כי לא נמכרו, שהרי אי־אפשר היה להביאם העירה או לבית־לחם כרגיל.

דבר זה לא היה נוח, אך לא נמשך הרבה.

הדבר המוזר בעיני בני־לוויתי היה המראה של משפחת משולם זו החיה בהשקט בעמק הבודד, בלי שומרים כלל, בקרב מעט האיכרים בני המקום, וכה בטוח לכאורה בעיצומה של מלחמת־כפרים ופלישתם של ערביי מדבר. המשפחה לא העמידה פנים כאילו יש במקום כלי־נשק למגן – בדוחק היה מנעוּל על דלתות הבית. ואף־על־פי־כן לא ערב איש את לבבו להציק לנתינים הבריטיים האלה או לגעת ולוּ אך בעלה ירוק של הירקות ועצי־הפרי שהיו שייכים להם.

הואיל וכבר היתה השעה מאוחרת שהינו רק דקות ספורות בארטאס והמשכנו בדרכנו במעלה העמק לבריכות־שלמה, למען יוּכל האורח שלנו להזין עיניו בהן. השמש שקעה כאשר הוסבו ראשי סוסינו הביתה.

כשעברנו על־פני קבר־רחל ראינו מצודה קטנה שהוקמה ממנו־ובו (שוּנה) על אם־הדרך, ולסירוגים שמענו יריות וקריאות־מלחמה משׂמאלנו. משׂואות בערו בבית־צחוּר מימיננו, ובבית־צפאפה משׂמאלנו. ליד מר־ אליאס (עתה רד הלילה) הצביע הקוואס שלי על מקום אחד בדרך בו נשדדו תריסר חברונים בעצם הבוקר ההוא.

משקרבנו אל שערי ירושלים מצאנו כי כמה ידידים, שנחרדו בגלל היעדרנו בשעה כה מאוחרת, עולים בשער לצאת לחפשנו, אף נקבע כי לאחר שהוּת־מה, אם לא ישובו במהרה עמנו, ייצאו בעקבותם כמה מן הבאשי־בוֹזוּקים.

כפי העולה מתוך סיפור־המעשה הזה, הרי בצאתנו את ביתנו בבּוקר לא שיערנו כמעט את מצב־הדברים אשר נגלה לנו בכל טיולנו. ואף־על־פי־כן, אם אני לא ידעתי את המתרחש, מי ידע? ודאי לא הממשלה.

דואר אוסטרי אמוּר היה לצאת למחרת היום (יום־ראשון), ולכן בטרם אעלה על משכּבי ישבתי וכתבתי דין־וחשבון לקושטא על מצבו הנוכחי של המחוז. ראשי הבדווים של טיאהה ניצלו את הזדמנות היותם בסביבת הבירה בענייניהם המדיניים והצבאיים שלהם וערכו ביקור־נימוסים אצל הפחה התורכי.

הוד־מעלתו אכן לא די שקיבל אותם אלא אף הרשה להם לעשן בנוכחותו, ונתן להם מתנות רדידים וכלי־נשק. הם יצאו מעל פניו ללכת ולבוֹז כפרים שעד אז פסחו עליהם!

פרק ארבעה־עשר: שקט בתוך מהומות    🔗

גדוד חיילים תורכים הגיע בעצם יום־המחרת (יום־הראשון, 23 באוקטובר) לשמש חיל־מצב בעיר. הוא היה מורכב שש פלוגות ומפקדו בּין־בּאשי, או מאיור. שבועיים קודם־לכן שמענו כי החילים¹³⁰ מאנשי הרגימנט ירדו לחוף ביפו, ואילו האחרים יורדים ובאים מחלבּ. אף כי שׂמחנו למדי לשמוע על צבא אשר יישב בעיר, בכל־זאת לא היינו מרוּצים על כי גדוד זה דווקה יועד לנו, כי ראינו שהוא הגדוד אשר השחית לעשׂות בסייעוֹ בטבח הקנאי שנעשה בנוצרים בחלבּ, שנים אחדים קודם־לכן.¹³¹ פרט זה הוסיף משנה־תוקף לחששות הקודרים של הנוצרים הילידים המסכנים והנפחדים, שמעולם לא פסקו מלצפות להתקוממות־פתע של המוסלמים ולטבח משעה שיוכרז על מלחמה.

אולם שוב היו לנו חיילים בקסרקט וזקיפים בשערים, והיה מקום לקוות כי עתה ירסנו מעט את האיכרים; שהבדווים יסתלקו מן ההרים אל מדבריותיהם. נפלא היה הדבר שעד כה עבר הכל בעיר בשקט שכזה. באחרונה המו השווקים והרחובות בירושלים מאדם בימי־הששי, שהואיל והוא גם יום־שוק וגם יום תפילה במסגד מתכנסים בו מוסלמים מרחבי הארץ סביב.

על ההמונים נמנו לא רק איכרים חמושים, שאפשר היה לקוות כי יהיו שוחרי־שלום, לבד מהיותם רגילים למדי בשׂיג־ושׂיח עם בני־ארצם הנוצרים¹³², אלא נוסף לכך אפשר היה לחזות במראה הלא־רגיל של נחילי אנשי־מדבר, חמושים ברומח ורובה, הנדחפים ברחובות ונותנים עיניים כמהות בפּירות ובמיני־המתיקה ובסחורות המוצגים למכירה. היתה סכנה לא מעטה שאיזו התנגשות קלה תחולל מריבה עם אחדים מן האדונים האלה הגאיוֹנים, מהירי־החימה; ואז היכן תסתיים הקטטה?

לא הצטערנו לראות שוב זקיפים שומרים על שערי העיר, ולשׂים אל לבנו כי ערבים בדווים אינם באים עוד להידחק ברחובות הצרים.

ב־25 בנובמבר הגיעתנו הידיעה כי אכן נמסרה הכרזת־מלחמה מטעם השלטונות התורכיים בביירות, וכי כל הרוסים (והרכוש הרוסי) הועמדו, עד צאתם, תחת חסות הקונסוליות האוסטריות בכל רחבי הארץ.

למחרת היום הושמעה ההכרזה ברחובותינו, יחד עם קריאה לכּל לשמור על הסדר מבּית. שום דבר לא הפתיעני יותר מן הדומיה, מכּובד־הראש המזרחי, בהם קיבלה האוכלוסיה את ההכרזה. דבר זה נבע, מן־הסתם, מן ההרגשה שהסיכסוך גופו קרוב־לוודאי שיישאר מרוחק מעט, וכי שתי המעצמות הגדולות ביותר מבין אלו המיוצגות בירושלים עומדות בלב־ונפש לימין השולטן. דומה כי היתה איזו השפעה מוסרית לנוכחותם של החיילים שמקרוב־באו. במתכוון עוכּבה ההכרזה עד לבואם. לא נעשה שום נסיון להפר את הסדר, והרי זה לטובה.

כעבור יומיים, ביום ה־28 בחודש, הוא יום־הששי (השבת או יום־החג השבועי של המוסלמים), הושמע הפירמאן הרשמי המכריע על המלחמה במועצה בסראיה לפני התפילות בציבור בחרם אל־שריף, הוא המקדש הנאצל. הסתבר כי תעודה זו נוסחה במגמה מיוחדת להרגיע את הנוצרים הילידים בני הדת היוונית, ולמען המריץ את כל המוסלמים המאמינים להגן עליהם בכבוד, באשר הם נתינים נאמנים. אחרי־כן נורו יריות־כבוד מעשרים־ואחד תותחים מן המצודה.

בקרב העם הופצה הדעה כי יריות־הכבוד נורו משום שהגיע פירמאן לאמור כי צבא השולטן כבש מספר מבצרים בפלכי הדאנובּה; כלומר, בשל נצחון שנחל צבאָם על האויב. רעיון זה נישא צפונה, דרומה, מזרחה ומערבה ככל שהתגלגלו הדי הירי בהרים וּבבּקעות ונפלו על אזניהם הזריזות של האיכרים, או הערבים הבדווים, להודיעם כי עיר־המבצר נמצאת בידי הפּאדישאה הגדול.

רבים אמרו כי ברגע שהוכרזה המלחמה עסקו המופתי והשייך של נבי דאוּד (ראש השומרים על קבר־דוד) בלהיטוּת במחקרי אצטגנינוּת, ותוהים היו על המאורעות העתידים לבוא על־פי השפעות המזלות וכו'.

לאחר התפילות בציבור ביקרתי אצל המפקד־הצבאי החדש שלנו, הבּין־בּאשי, ומצאתיו איש נמרץ בסוגו יותר מאלה שהורגלנו בהם; לא אחד מאותם המשׂתרכים ברחובות בשעה שאין השמש לוהטת מדי, נעליהם שחוקות, ואחריהם רבי־טוראים או טוראים, שאחד מהם נושא בנטל מקטרתו ומשנהו בנטל נרתיק־הטבק שלו.

מדי־השׂרד השחוּקים של אדם זה, והפּתיל הדהוּי שבּו היו תלויים שני עיטורי־זהב, העידו בו שהוא איש־עמל שראה שירות צבאי לאמיתו.

בואם של החיילים ודאי שהשפיע לטובה, שכּן השיב לעיר מידה של בטחון והחדיר באיכרים איזו הרגשה שהשלטון העליון איננו שֵם ריק מתוֹכן. העובדה שהסדר עדיין לא התבסס הובהרה די־והותר על־ידי מאורעות הימים הספוּרים שלאחר־מכן.

ב־31 באוקטובר, לאחר יום ארוך של כתיבה, יוצא הייתי את שער העיר לרכיבת־ערבּית והנה יצא איש אחד מתוך חבורת אנשים ליד בית־המכס הקטן והסב את תשומת־לבי לבחור שהיה בשעתו התורגמן של הארכימאנדריט הרוסי. הוגד לי כי שעה לא ארוכה לפני כן נשדד ונגזל ביום ההוא על־ידי שלושה איכרים לעין השמש, סמוך למטה משם, ליד בריכת ממילא העילית הגדולה, במטחווי עין ואוזן מבּני העיר, והיה עליו להלך ערוֹם כמעט כביום היוָלדו עד לשער העיר, מקום שם המציאו לו קצת בגדים. באותו יום עצמו נשדד גם נוסע אחד מן הילידים מדמשק על־ידי ארבעה פרשים בדרך־יפו, במרחק גדול לא יותר מקודמו מירושלים.

כאשר המשכתי ברכיבתי (ילדי היו עמי) על־פני המיידאן, או הכיכר והטיילת הציבורית, שעתה עומדים בה הבניינים הרוסיים הגדולים, ראיתי כי רוב אנשי־שלומנו יצאו גם הם. הפאסטוֹר הפרוּסי, מר ואלנטינר, מדגים היה לאחד מידידיו את סברתו המעניינת (שהועלתה בהרצאות שהשמיע באגודה הספרותית שלנו) באשר למקומו של מגדל־היפּיקוס. אחרים מתענגים היו בצורות שונות על האוויר הצח ואור־השמש, מהם רכובים ומהם רגלים; וילדים התרוצצו כה־וכה. לא מכבר הגיעו אלינו מאירופה איש־דת מיסיונר ורעייתו, עם מורה אנגליה צעירה לבית־הספר היהודי של מיס קוּפר. קהילתנו גדֵלה היתה במספר, וכאן היו עתה כמעט כל הנמנים על עדתנו, אנגלים, גרמנים ואחרים.

עם שקוֹע החמה נכנסו כל אנשי־שלומנו רגלי או ברכיבה בשער־יפו. אני נכנסתי אחרון כאשר ניגש אל הקוואס שלי מסכן אחד (מזרחי) עם קוף ותוף, והוא מחמר אחר חמור, ממרר בבכי ופוכר את ידיו, וסיפר לי כי סמוך לפני כן התנפלו עשרים איכרים עליו ועל בנו, שאותו המיתו ביריות, וגנבו את כל האתונות שעליהן הופקד לשמור, להוציא את החמור אשר ראינו.

לשמע הדבר הזה, ובראוֹתי את שתי הגבירות האנגליות ששימשו מורות בבית־הספר של הבישוף משוטטות בנחת באור בין־הערביים בשדות הפתוּחים, הלכתי אחריהן ויעצתין שלא להתמהמה אחרי שקיעת החמה אלא לחזור העירה.

בעיר שלחתי מיד להודיע למפקד הצבאי ודרשתי ממנו שיאחז באמצעים ככל שימצא לנחוץ.¹³³ ברור היה כי יש לעשות מעשה להגנת הבּריות ולדיכוי הפשע. למחרת בבּוקר השכם הלכתי אצל הפּחה הזקן והמסכן שלנו להביא לפניו את מעשי־הזוועה של יום־אתמול ואת דבר המהומות המתגברות, ושמעתי מפיו כי רצונו לבחון את המקרים הללו. המעשה בתורגמן הרוסי שהוצג ככלי ריק לא היה משכנע; היה בו משהו שהצריך הסבּר. כאשר נשאל אם הביא את תלונתו לפני הקונסול האוסטרי אמר כי אין זה כדאי לעשות זאת! ואף־על־פי־כן הופקדו ענייני הרוסים בידי הקונסול האוסטרי. סיפורו של האיש לא שיכנע אותנו.

לעת הצהריים בקירוב נמסר לי על מעשי־גזל נוספים שאירעו בתוך שעה אחת, בפרט שוד של כמה יהודים אלג’יריים (נתינים צרפתים), שנשדדו בכפר קולוניה בעשותם דרכם מיפו. כשנגלתה ירושלים לעיניהם פגשו בבנו של חאג' מוצטפא אבו־גוש. והנה, אבו־גוש היה לא רק המנהיג השליט במחוז ההוא אלא בפועל־ממש קיבל משׂכורת מן הממשלה התורכית כדי לדאוג לבטחונה של דרך יפו. (לשם כך קיבל כ־500 ל. בשנה).

משסיפרו אותם עלובים על גודל שברם לאבו־גוש הצעיר, הבטיח להשיב להם את אבידתם תמורת מתת־יד בסך 400 פיאסטר. הם נתנו לו את הסכום הזה, והוא רכב לו משם¹³⁴ בצחקוֹ לתמימוּתם. שוב באתי אצל הפחה, להזכירו כי יש לשמור על בטחונה של דרך־המלך, וטענתי לפניו כי יש לשלוח מיד אחר חאג' מוצטפא אבו־גוש ולהביאו העירה למען יתן את הדין על התנהגותו; וכי יש לעשות זאת על־ידי שיגור חיילים מצבא המלך לתפסו, אם יהיה צורך בדבר. כי־כן, ניתנו הבטחות שביום־המחרת יהיה אבו־גוש בעיר. ואכן פקד הפחה לכתוב מכתב אל העבריין ולבקשו שיבוא ויבקר אצלו ביום המחרת. ומה אחרי־כן? תחת זאת הופיע אחיין צעיר, ונמסר לו על־פה כי המנהיג “מן הדין שיעניש את הכפרים החוטאים לאורך הדרך וישיב את הגזילה לנוסעים המסכנים”.

הוד־מעלתו הפחה, שהצהיר על החלטה זו, הפציר אחרי־כן בדראגומאן הרשמי שלי שיסתלק, שכּן הוא, שבּן שמונים הוא, ישב כבר זה שמונה שעות במועצה לרגל עסקים מסוג זה. אבו־גוש לא הופיע, גם לא אוּלץ להופיע.

בינתיים שלח הבישוף שלנו לקונסוליה להודיע כי היוונים בנבלוס חירחרו רדיפות. הם הסיתו את המוסלמים להטריד את הפרוטסטאנטים הילידים ולהציק להם בעלבּונות אישיים ובהעלאת מסים שלא־כחוק. שיגרתי את הדראגומאן הראשי שלי לנבלוס לחקור־ולדרוש ולאחוז באמצעים הנחוצים. הצלחנו להוציא מן הפחה את הפקודות הדרושות למען יספיק לצאת את העיר לפני סגירת השערים. אמוּר היה לישון בבית אחד מחוץ לעיר, כדי שיהיה מוכן לצאת לדרך עם האיר היום בבוקר המחרת. לאחר שנעדר חמישה ימים בנבלוס חזר הדראגומאן שלי ובפיו תיאור כה רציני עד שצריך הייתי לקום ולהביא את העניין אישית לפני הפחה. הזקן המסכן היה חולה מאד, ודומה היה כי ספק אם הבין מה שנאמר, ואנוס היה לעזוב אותנו.

הואיל ובכך לא הוקל לפרוטסטאנטים של נבלוס ממצוקותיהם, היה עלי להורות עד־מהרה לסגן־הקונסול שבחיפה ללכת שמה על־מנת לחקור־ולדרוש ולהפעיל למענם את כוח־השפעתו המוסרית. נבלוס זו מפורסמת לגנאי כאחד המקומות הפרועים והקנאיים ביותר בסוריה. ברי היה לי כי עצם נוכחותו של פקיד אנגלי תעשה איזה רושם מועיל, וכך אמנם היה, שכּן כעבור זמן קצר שוב באו התלמידים לבתי־הספר ונתחדשה התפילה בציבור. הכּיתה (ששימשה גם בית־תפילה בימי־ראשון) ורהיטיה היו רכושה של החברה המיסיונרית הכנסייתית, בלונדון, ולפיכך זכאים היו להגנה על־ידי הקונסוליה מפגיעתו של אספסוף כלשהו.

בינתיים לא שככו המהומות בכפרי החסנִיה, וסוף־סוף הצליח הקונסול הצרפתי להמריץ את הפּחה לעשות מעשה. התוצאה היתה ארבע פלוגות חיל־רגלי, עם כמה באשי־בוֹזוּקים ושני תותחי־שדה, שיצאו את העיר לכפר וָלָג’ה, בלב המחוז הדרומי־המערבי, מקום שם נמשכו הקרבות ימים כה רבים.

כעבור ימים אחדים יצאתי לסייר במחוז, ובעברי מבּאֵר פיליפוס הקדוש¹³⁵ אל ולג’ה מצאתי כי ניטש הכפר ההוא, פרט לכך שאנשים מוציאים היו כמידת האפשר את הדלתות והקורות מבתיהם, שעדיין היו מעלים עשן מן הדליקות שהוצתו להחריבם.

רעייתי ואני צפינו זמן־מה במלאכת ההרס, ואחר־כך פנינו בדרך ההרים (והקוואס שלי מלווה אותנו, כמובן), בנתיבות המשובּשות ביותר, לעין־כרם, מקום שם נַחנו בכנסיית־זכריה ההרוסה ואוֹכל־נפש הובא לנו מן הכפר, ושם הקשבנו לתיאור נוסף של ענייני המחוז. סמוך לפני סגירת השערים חזרנו העירה.

המקרה הבא, כעבור יומיים־שלושה, אירע כאשר נשדדו עדיי־הכסף של פלאחיות שהשתתפו בחתונה במַר־ג’רג’יס, שריד קטן מאד של מנזר יווני, מול שער־יפו וכמעט במטחווי־יריה ממנו; השודדים היו איכרים שהגיחו מאחרי הגדר של מטע התוּתים שם. עצם הפגיעה בנשים נחשבת עוון נתעב כל־כך עד שמקרה זה מלַמד להיכן היו המריבות והקרבות בין הסייעות מוליכים את הבּריות. אולם אחד הגנבים נתפס, וכושי אחד גברתן חבט בו כל עת לכתו עד לסראיה.

הקונסול הצרפתי שלח את ראש־הלשכה שלו, מר לקֵיי, להודיעני על מהומה ביפו, העיר שעדיין לא היה בה כל חיל־מצב. כמה מן המוסלמים פרצו לבתים רבים של הנוצרים והיהודים ובזזו אותם, והקונסול הצרפתי ביקש לדעת אם מוּכן אהיה לפנות גם אני כמוהו אל הפחה בבקשה שישלח כמה אנשי חיל־רגלי מן המצודה בירושלים אל העיר החשובה ההיא. זאת עשינו שנינו כהלכה.

המהומות הבאות אירעו בבירֶה, על דרך־הצפון, מהלך כשלוש שעות מירושלים, מקום שם תקפו אבו־גוש ובעל בריתו (כיום) אִבּן־סִמחאן, וערביי יריחו.

אנו בירושלים מעוניינים היינו יותר במתרחש בחברון. המושל, עבד אל־רחמאן, עוכר־השלוה הוותיק ההוא, ניצל כאן את חולשת השלטון ואת חולשותיו של הפחה. הוא החל לקחת אוואניוֹת (היטלים בלתי־חוקיים) לא רק מן היהודים (שהיו לו מקור לא־אכזב לבצע־כסף) כי אם גם מן התושבים המוחמדנים של העיר והמחוז. האחרונים שקדו להודיעני על מעשי־העריצות שלו באומץ רב מעט יותר מזה שיכלו היהודים לאזור, כי הללו מרוב פחד אף לא כתבו אלי, ולא לירושלים, לבל יהיה בפי המרגלים שסביבם דבר להודיעו לעריץ.¹³⁶ הוא הכניס את שמו בפועל־ממש לפנקסי היהודים שבהם היתה רשימת העניים הזכאים לסיוע מקוּפות־הצדקה, ונוהג היה לשלוח לקבל את “המגיע לו” שלושה ימים לפני היום שנקבע לכך.

לבסוף הגיעו אי־הסדרים לידי כך שתושבי המחוז הדרומי־המזרחי, בשפלת פלשת ובעזה, פנו בעתירה אל הוד־מעלתו ואמיק פחה, המושל־הכללי של סוריה בביירות. העותרים היו מוסלמים, כמובן, והם פירטו את העוולות והנגישות שסבלו האומללים בתוך הפּאשאליק של ירושלים הנתון לשלטונו של חפיז פחה.

עצם פשטוּתו של הסגנון והשמות הנקובים בו משַווים אופי לתעודה הזאת, שהיא מפליאה במידה בלתי מצויה. אני מצרף אותה במלוֹאה.

בה מובאים הטעמים למהומות יוצאות־הדופן של העונה שעברה.

הפחה הזקן שלנו, עם כל היותו חלוּש וחולה, וגם אם ראוי היה מאד לרחמים כשלעצמו על שבזיקנתו המופלגת, ובחליוֹ, הוצרך לשאת בעומס השׂררה ובאחריותה, שלט בארץ על־פי העקרון השלטוני התורכי הידוע, שכבר תוֹאר, “הפרד ומשול”. בלי צבא, בלי כוח כלשהו, מה דרך אחרת היתה לו לשלוט בארץ בכלל?

יתרון אחד גדול יש למושלים עצמם בהגשימם את העקרון הזה, מה־גם אם זקוקים הם לכסף או לאיזה דבר אחר: שני הצדדים יתנצחו על חסד ומאור־פנים – שניהם יתחרו בשלמוֹנים למען השפעה שאולי תכריע את הכּף לרעת היריב, בין שהוא בעל־דין, מנהיג מחוזי, ממשלה זרה, או כנסיה יריבה.

יתר על כן, הואיל וזקן היה חפיז פחה מכדי שיהיה מסוגל לאיזה מאמץ אישי, נתון היה לגמרי בידי חבר אנשים מרוֹאֵי־פניו – הגזבר שלו, המזכיר שלו וכו' – המוזכרים שוב ושוב בעתירה המובאת בזה. אלה היו טפּילים שבּאו לארץ עמו ועדיין לא עשו את הונם, עדיין צריכים היו לפלס להם דרך למעלה, אל השׂררה והאפשרויות הצפונות בה ליבוּלי־פז.

הם מצאו טיפוס נוח לעניינם באיש שאותו כבר תיארנו, ח’ליל אגא אל־רסאס, מפקד־המשטרה. האיש הזה היה אימת העיר והארץ. הוא הכיר את כולם וכולם הכירו אותו. בעתירה הוא מוזכר כמי שחירחר מדנים בין סיעות האיכרים, לא רק במחוזות שתחת שלטונם של אבו־גוש ועות’מאן אל־לחאם, שכה הרבה סוּפר בהם עד כאן, אלא גם בין בני משפחה סמחאן, בצפון־המערב, ובבית־ג’בּרין, בפאתי ארץ פלשת. אי־אפשר היה לך למצוא כלי הולם יותר מח’ליל אגא אל־רסאס זה אם ביקשת לסכסך בין הבּריות סביב סביב וליטול את ממונם. אך בשליחוּתו של מי פעל?

מכאן הקרבות מצפון, מדרום, ממזרח וממערב לנו, והרשימה הבזויה של סכומים כה רבים בפיאסטרים שנמסרו לסוכני הפחה.

מכאן גם הפשיטות של הערבים הפראים – ששני הצדדים קראוּם לבוא כבעלי־ברית – שה“גזבר” של הפחה עודדם; שאותם האכיל ואירח, אשר להם נתן בגדים חדשים, ובאורח רב־משמעות כינה אותם “הערבים שלי”.

הייתכן דבר מעורר־רחמים יותר מן הקטע בו המסכנים שנפלו קרבנות לביזה אומרים למושל־הכללי כי “אין הם יכולים לומר מה פשר הידידות הזאת” בין גזבר הפחה לפראי־האדם? – “מה קיבל מהם או מה נתן להם לא נוּכל לדעת”. הנקל לנחש מה קיבל; אשר לְמה שנתן, הרי הללו לא ביקשו אלא היתר ללסטם את האיכרים, וזאת קיבלו, תחת שידוכּאו בחומרה בתוך חבל־המדבר שלהם.

מוצאים אנו את מפקד־המשטרה שוקד לגרש ולהשתיק את המתלוננים מנבלוס, שכאשר באו, 600 במספר, לספר על העוול הקשה שנגרם להם, מצאו כי מדכּאָם הקדימם ובשלמונים השׂיג שיסרבו לשמוע את אשר בפיהם. בצרת־נפשם ובייאושם היו בהם אחדים שעלו למנאָרוֹת, שמהן מכריז המואזין על שעות התפילה, ושם זעקו בקול והודיעו בעיר על הדיכוי שנגרם עתה להם, לנתינים המוסלמים האמיתיים של השולטן, עד ששלח חפיז פחה את מפקד־המשטרה להכותם ולגרשם מן העיר לאמור, “כולכם טועים!”

אשר לקורותיהם של הפרשים הלא־סדירים המוּספים שגוּיסו בפקודתו של המושל־הכללי, כעין כוח צבאי להגנת הארץ – הדרך בה נמכרו הפיקודים על פלוגות של ארבעים או חמישים לכל המרבה במחיר, ובה הוּלן שׂכרם של האנשים כדי להוציאו בשלמונים – כל אלה לא היו בגדר חידוש. אף־על־פי־כן מעולם לא היו השוחד והשחיתות לסוגיהם מכת־מדינה מבישה כל־כך כבימי חפיז פחה.

חפיז פחה הזקן וביש־המזל עזב אותנו לבסוף למוטב – ודאי לטובתנו שלנו – ב־17 בדצמבר 1853, כשהוא מובל באפיריון ליפו, בדרכו לקושטא. הוא עזב אותנו לרעם ירי של ששה־עשר תותחים מן המצודה. בעת הירי נגדעה זרועו של אחד התותחנים, משום שחברוֹ לא ידע כי יש לסתום את הנקב לאחר שירו בתותח ובטרם יטענוהו מחדש.

זה היה האסון האחרון שאירע בירושלים תחת שלטונו של הוד־מעלתו המוּשיר חפיז פחה.

תרגום עתירה אל ה.מ. ואמיק פחה, ואלי של צידון וכו'

הוד־מעלה,

אנו, הפונים אליך בעתירה זו, מבקשים להביא לידיעת הוד־מעלתך את הדברים הבאים.

כאשר כיבד הוד־מעלתך בפעם הראשונה את ארצנו בנוכחותו הרוממה היו ירושלים ובנותיה שרויות בתכלית השקט והמנוחה, הודות למשפט שנעשה כדת, שתמיד הוקפד עליו למרבה התועלת לממשלה הרוממה.

מבקשים אנו להסב את תשומת־הלב של הוד־מעלתך לצרות הפוקדות עתה את כל הנתינים של הוד־מלכותו הפּאדישאה.

כפרי עזה חרבים לגמרי בגלל מעשׂי־השוד של הערבים, ואיש לא הצליח למנעם ממעשים אלה.

הסיבה היא כלהבא:־

באמצעותו של אַדהם אפנדי, הגזבר של ה.מ. חפיז פחה, מרבים הערבים האלה, בין שֵייכים ובין רועים סתם, לבקר אצל הוד־מעלתו, המקבל אותם בחירות גמורה ונותן להם רשות גמורה לשבת במחיצתו; לכל אחד מהם מגישים מקטרות וקפה. לבד מזה שבּעת ישיבתם הוא מאכילם ולפני צאתם הוא נותן להם שׂלמוֹת חדשות במתנה.

אחרי פינוקים מעין אלה הרי מיד עם בואם לכפרים הנזכרים למעלה מתחילה הביזה; ואם יש מקציני הבאשי־בוֹזוּקים ההולכים [ז.א. נשלחים על־ידי הממשלה] למנוע מעללים רעים שכאלה, אין הם שׂמים לב [אליהם], וזאת מן הטעם שלמעלה.

הסיבה לכל הדברים האלה היא אדהם אפנדי, המכנה אותם “הערבים שלי”. לא נדע מה פשר הידידות הזאת; מה קיבל מהם או מה נתן להם לא נוכל לדעת.

ברי לנו כי ההפסדים והנזקים שנגרמו לכפרי עזה במרוצת השנתיים האחרונות – לאמור, לאחר מינויו של ה.מ. חפיז פחה לארץ הזאת – מגיעים לעשרת־אלפים כיס,¹³⁷ וזאת אנו מוכנים להוכיח כאשר תגיע פקודתו של הוד־מעלתך לצווֹתנו להתיצב לפני הוד־מעלתך. אם יחפוץ הוד־מעלתך, אפשר לשאול בעניין זה את מוצטפא בק אל־סעיד.

והנה, הואיל והוד־מעלתך הוא מוּשיר בארצות האלו למען הבדיל בין טוב לרע, חס־ושלום שיוצרכו עבדיך לשאת סבל ותלאה, שכּן, כפי שכבר אמרנו, בבואך לכאן היינו שרויים בתכלית הנועם והבטחון, כידוע היטב להוד־מעלתך.

העותרים אליך מבקשים עתה להביא לידיעתך את ענייניו של מחוז ירושלים.

מוּסא אל אחמד אוּלץ על־ידי המג’ליס (מועצה) לשלם 90,000 פיאסטר.

אבּראהים עבד אל־רזאק ויחיא אל־מערוף שילמו שניהם 10,000 פיאסטר.

כמו כן לאחר הגיע פקודת המוּשיר אל חפיז פחה להחליף את משפחת צאדק בכפריהם ליד נבלוס בושש האשם אפנדי, מזכירו של חפיז פחה, למלא אחר הפקודה עד אשר קיבל מהם 40,000 פיאסטר, ולאחר־מכן, ביום־הראשון שעבר, הושבו על כנם בידי מוצטפא אגא הבּוֹסני, קצין נודע ומוכשר מאנשי הבאשי־בוֹזוּקים.

בלי ספק הגיע הדבר לידיעת הוד־מעלתך כי קאסם אל־אחמד הוא אשר עשה שמות בארץ צאדק וגירש ממנה את המשפחה ההיא, ולאחר־מכן, למען השתיק את חברי המג’ליס (מועצה) ואת האשם אפנדי, שלח 100,000 פיאסטר על־ידי ח’ליל אפנדי אל־עפיפי. בני צאדק, 600 במספר, באו ירושלימה לשאת תלונתם, אך איש לא אבה שמוֹע להם; אז ראו הכרח לעצמם לעלות אל המנאוֹרת הגבוהה ביותר בעיר ולזעוק “נרדפים! נרדפים!” ואז פקד ה.מ. חפיז פחה על ח’ליל אל־רסאס, מפקד המשטרה, להכותם ולגרשם מן העיר – לאמור, “כולכם טועים!”

צא וּראה אפוא, הוי הוד־מעלה, את הרדיפה הזאת שהיא גנאי לשער העליון,שרק הצדק מבוקשו, ולהבדיל בין רודף לנרדף.

אשר לחוסיין אִבּן־סִמחאן, כאשר הגיע הנה ועמו פקודת הוד־מעלתך אל ה.מ. חפיז פחה, ביקש ממנו הדיוואן־אפנדי 10,000 פיאסטר וּלקחם. אחרי־כן זרע מדנים בינו לבין דודנו עבּד אל־לטיף, באמצעות ח’ליל אל־רסאס [מפקד־המשטרה].

עד הרגע הזה אין השלום שׂורר ביניהם, והם הורגים את הסייעות משני הצדדים ומלסטמים זה את זה. פעמים אחדות ביקרו שניהם אצל ה.מ. חפיז פחה. ישמרהו האל, וירבו כמותו למען יושכן שלום ביניהם! אך הוא לא ידע כיצד.

אשר לאבו־גוש ועות’מאן אל־לחאם, עד עתה נמשך ההרג משני הצדדים; כשלושים נהרגו, יען כי ה.מ. חפיז פחה הדיח את השייך של עין־כרם, אבל הדיוואן־אפנדי שלו ביקש להשיבו על מקומו בעבוּר 2,500 פיאסטר, לאמור 1,500 לו עצמו ו־1,000 לח’ליל אל־רסאס. זה יסוד פעולות־האיבה בין אבו־גוש ועות’מאן אל־לחאם: עקב זאת נהרסו כפרים, רכוש נשדד, ודרכי־המלך אָבלו, כי מעשי־שוד נעשים אפילו בצל חומות ירושלים. יתר על כן, בין הכפר לטרון לקבּאבּ, על דרך יפו, נשדדו ארבעים יהודים ונוצרים, ואולם ה.מ. חפיז פחה לא נקף אצבע כלל.

אשר למוּצלח אל־עזיזי [השייך של בית־ג’בּרין], אדהם אפנדי וח’ליל אל־רסאס זרעו מדנים בינו לבין דודנו נאג’ח, וכך קיבלו מן הלז סוס אחד ו־3,000 פיאסטר. הסוס עודנו ברשותו של אַדהם אפנדי.

כעבור זמן קצר באה פקודה מאת הוד־מעלתך להוסיף עוד 200 פרשים לחיל הלא־סדירים להגנת הארץ.

חי אל־עולם וחי ראשך המבורך, האשם אפנדי ואַדהם אפנדי, באמצעותו של ח’ליל אל־רסאס, מכרו בעבוּר כסף את המינויים לחיִל זה!

פיקוד על חמישים נתנו לאבו־חוואיג', ובעבוּר זאת קיבלו 300 ע’אזי (מטבע־זהב בשווי 4 שילינגים לערך): בלילה מסרם בנוֹ לדיוואן־אפנדי בביתו. אסמאעיל אגא אבו־טבּנג’ה נתן לו 50 פרשים בעד 250 ע’אזי, שנמסרו לדיוואן־אפנדי, ואחמד אגא בֶרבָּר זכה ב־50 פרשים, שבעדם שילם 300 ע’אזי לאַדהם אפנדי הגזבר.

חוסיין אגא, המושל־לשעבר ברמלה, ליסטם את המחוז ההוא; חלקו שלו הסתכם ב־50,000 פיאסטר. אם יש את נפש הוד־מעלתו לקבל פרטים על זה אפשר לשאול אצל חסן אפנדי עבד אל־האדי, היושב ברמלה.

שוב נוכו כל השלמונים ששילמו קציני הבאשי־בוֹזוּקים לאנשים הנזכרים למעלה משׂכר חייליהם העלובים. כאשר תוצגנה שאלות בנידון זה והקצינים יכחישו זאת, אז יהיו החיילים מוכנים להצהיר ולהוכיח זאת.

ועתה, אם חפץ הוד־מעלתך בתכלית השלוָה והמנוחה לנתיני הוד־מלכותו, יואל־נא לשלוח פקודה המצווה לאנשים הבאים להתיצב לפני הוד־מעלתך: –

מוצטפא אגא קארה באירקדאר.

מוצטפא אגא הבּוֹסני. דרוויש אגא.

מוסא אל־אחמד, אבּן אל־צאדק.

אבראיהם עבד אל־רזאק לבית אבּו־זייד.

חוסיין אל־סמחאן.

עבד אל־לטיף אל־סמחאן.

מוצטפא אבו־גוש.

עות’מאן אל־לחם.

מוצלח אל־עזיזי.

עוֹדה אבן־עלייה. השייך עיאש אל־וחד.

והעבדים האלה לשׂררתך,¹³⁸ כאשר יופיעו בדיוואן הנאצל של הוד־מעלתך, יכריזו את האמת כפל־כפליים על כל הנאמר בזה.

והנה היות והשלטון העליון (יכונן האלוהים את כס הבאים אחריו עד קץ הימים!) רק בצדק יחפוץ, אין לנו אמצעי לתקוֹן מעוות או לסייע לאמת כי אם בקציניו ובווזיריו האצילים, ומה־גם בשׂררתך רבת־הרחמים אשר לא תוכל לחפוץ ברדיפות האלו.

רחם את יושבי הארץ, וירחמוך שוכני־מרומים; תן לנו יד־עזר והושיענו!

הערת העורכת    🔗

הציור שמביא סיפור־המעשה הזה ממצבה של ארץ־הקודש, וביתר־ייחוד של ירושלים וסביבתה, ספק אם יִשלַם בלי שנעמוד מעט על חיי־היומיום שחיִינו, ואשר עליהם פסח בעלי, בלי ספק משום שלא התכוון כאן לקורותיו שלו אף לא לקורות חייו כאיש רשמי. אף־על־פי־כן הושפעו חיי־יומיום אלה ממצב הדברים סביבנו, ואף הם מצדם שבו־השפיעו על האנשים שביניהם ישבנו. כבר נרמז על כך שהמושבה האנגלית היתה פטורה לגמרי מכל הטרדה. בדרך־אנב ניתן מושג־מה מן החירות שזכינו בה – מן הטיולים והרכיבות על סוסים בכל יום, היציאות והבּיאות, והעניינים שנוהלו משל כאילו לא היו כל מהומות בארץ.

היומנים שנכתבו בזמן ההוא מלאים רמיזות על המקרים הקטנים האלה – על השיטוטים בשדות “לקטיפת כרכוּמים ארגמניים” או פרחים אחרים – לטיולים ברכיבה וברגל בשפלת בית־לחם – למלקוח שהובא ממסעי־הציד – לטיולים מחוץ לשערים ובגיא־המערב סמוך לפני השקיעה – לטיולי ההשכּמה לפני ארוחת־הבוקר – ובכל אלה השתתפו הילדים הרכים במלוא המידה.

כל הטיולים האלה ברכיבה וברגל, וסיורים ארוכים עוד יותר במחוז הדרום, נערכו בתכלית הבטחון והנוחוּת, ולא היה איש שיוציא מפיו ביטוי אחד של חוסר־נימוס בצד הדרך, או יבקש לפגוע בחבורתנו בדרכנו הביתה בערב לאחר חשכה.

אפילו כשהיה הקונסול רוכב ביחידוּת, כדרך שנאלץ לעשות לפעמים, אם צריך היה לשלוח את הקוואסים שלו למקום אחר – אפילו אז רק נימוס וכבוד שאין למעלה מהם גילו כלפיו כל אשר נקרו לו על דרכו.

בעיר היו בעת הזאת הרבה מגעים חברתיים בין התושבים האירופים, והיומן מזכיר לעתים קרובות חילופי ביקורים ידידותיים, כמו גם התכנסויות של ערב בקונסוליה ובבתיהם של האירופים האחרים, מחוץ לפגישות לצורך לימוד עברית, ערבית, גרמנית ויוונית חדשה; וכן גם לצורך נגינה לתפילות־הכנסיה שלנו, והשתתפות בקריאות מן הבּיבּליה בבית הבישוף, חגיגות ימי־הולדת בבתי־הספר או במוסדות המיסיון, או בביתו של הרוורנד ג'. ניקולייסון.

הפגישות של האגודה הספרותית הירושלמית נערכו מדי־שבוע בקונסוליה לדיון בכל הנושאים העשויים לסייע בהדגמת ההיסטוריה או הטופוגרפיה הבּיבּלית, או טבע הארץ.

בפגישות־הפתיחה באביב של שנה זו הוזמנו חמישים איש, ובין המשתתפים בפועל־ממש היו שלושה פרוסים, שני דנים, שבדי אחד, באווארי אחד, מחוץ לתיירים, ועתה חוּדשו הפגישות השבועיות לעונת החורף, והמציאו אפשרויות לשיחה נעימה ולחילופי־דעות על הנושאים המעניינים השונים הקשורים לבּיבּליה ולארץ־הקודש. מגע ידידותי קוּים גם עם ראשי מוסדות־הדת השונים, הפטריארכים הלאטיני, היווני והארמני, עם המנזרים, עם העדות הסורית, הקופטית והחבּשית, ועם הרבנים היהודים.

בית־הדפוס היווני פעל עתה במנזר מיכאל הקדוש, והמשפחה שניהלה אותו היתה תוספת מעניינת לחברה בירושלים. בזכות תבונתם ונועם הליכותיהם של אלה היה ביקור במפעל־הדפוס מנוחה נעימה ביותר. משונה היה לבקר את המשפחה הזאת ולשמוע את ההורים משוֹחחים ביוונית ערבה־לאוזן עם בניהם ובנותיהם, תוך שהם קוראים להם בשמות כגון ליאונידס, תמיסטוקלס וקליאופטרה. אי־אפשר היה שלא להשתעשע בתקוה שאכן קרוב היום בו ייצאו מן הדפוס הזה ספרים של ספרות כללית, לנער וזקן, בנוסף על חיבורי־דת.

בית־הדפוס האנגלי היה שנים רבות בבעלוּת המיסיון היהודי, מתנת אחד הנדיבים לעיר־הקודש. אולי העובדה שהמנזר היווני הפעיל את הדפוס שלו אכן תמריץ את אנשינו־אנו לתת ליהודים שהמירו את דתם לעבוד בצורה דומה לזו, ולפחות קיוינו כי זו אחת התוצאות הטובות העתידות לבוא.

נשוב לסיפור־המעשה שלנו ולנושא הכנסיה והתפילות השונות שנוהלו כסדרן בתקופה שעליה מדוּבּר בהיסטוריה זו, ואשר פרטים מעניינים כה רבים מהם כלולים ביומנים שנכתבו בזמנו.

נוצרים בני כל הכנסיות השונות נהגו תמיד לבוא ולחזות במתרחש, גם אם אולי לא יכלו להבינו. התשובות הנלבּבות, ושירתה של הקהילה כולה, תמיד הפתיעום. הובּעה התעניינות גדולה בצורה האֶפיסקופאלית של כנסייתנו, ובליטורגיה שלנו. חבר אנגלי אחד נלהב בעדתנו בחר במקום ליד דלת הכנסיה, שם יוכל להושיט בנקל טופס של סידור־התפילות בלשון המזרחית או המערבית המתאימה לכל אשר ייראה כמי שעשוי לקרוא בו, ולצורך זה היתה ערימה של ספרים בלשונות שונות מוכנה עמו לצדו. הללו נתקבלו תמיד בהכרת־טובה, ופעמים נמצאו להם קוראים, לא רק בעת התפילות כי אם גם בעת הדרשה. לא רק נוצרים אלא גם חיילים תורכים ישבו שם לפעמים וקראו בסידור־התפילות שלנו בערבית, אם במקרה הבינו את הלשון ההיא.

כאשר עקב מחלוקותיהם המקומיות וקובלנותיהם נגד השלטונות התורכיים באו אחדים מראשי המוסלמים הילידים¹³⁹ מנבלוס לירושלים ביקרו כמה וכמה קבוצות מביניהם בכנסיה שלנו, והביעו את קורת־רוחם על כי לא מצאו בה תמונות גם לא צלמים. אכן הכחישו בתוקף כי יכולה זו להיות “כנסיה” (כניסה), ואמרו כי מסגד הוא זה, “מקום עבודת־אלוהים” ואפילו מקום של “עבודת־אלוהים אמיתית”. ישרו בעיניהם עשרת הדיברות ותפילות־היום (החרותות בעברית) על שולחן־לחם־הקודש. אולי מטעמי אדיבות ויתרו על שמיעת תכנו של הלוח השני, הוא האני־מאמין של השליחים (כאשר הוצע להם הדבר).

עבודת חג־המולד השנה בכּנסיה שלנו היה בה עניין מיוחד. ראשית, היתה התפילה הערבית המוקדמת בהשתתפות מלאה. אחרי־כן באה התפילה האנגלית של השעה 10, שבמהלכה נערכה טבילתה של יהודיה ספרדיה, הבת הנשואה של אחד המומרים; זו נערכה ביהודית־ספרדית (לאדינו).

בטכס אכילת לחם־הקודש השתתפו רבים, וחמש לשונות שימשו את החוגגים למיניהם, כלומר אנגלית, גרמנית, יהודית־ספרדית, ערבית ועברית. לא מעט ישראלים שהמירו דתם נקהלו יחד לפולחן הזה הרם ביותר שבעבודת־האלוהים הנוצרית, ובקרב האחרים שראינו צעד בראש במַעבר איש בית־לחמי נוצרי ושמו יוּסף, והוא זקן מאד, סומא גמור ושׂב־זקן. אחרי־כן נודע לנו כי המסכן הזה – כי אכן מסכן היה האיש – זכר את המעשה בסיר סידני סמית, שאנשי חיל־הים שלו תקעו את הדגל הבריטי מעל למנזר בבית־לחם להגן על הנוצרים בעת פלישתם של הצרפתים תחת פקודתו של נפוליאון בוּאוֹנאפארטה.

בתפילת ההשכמה העברית של שני הימים שלאחר־כך קראו גם את התפילה שלפני לחם־הקודש וגם את תפילות־השחרית, והמומרים שרו בעברית את המזמור, “כי הנה בן יוּלד לנו”, לצלילי מנגינה שחיבּרה הגברת שניגנה בעוגב (היא מתה בינתיים), ואשר זמן רב לפני האיר היום שמענו אותה (בית הקונסוליה היה סמוך לכנסיה) כשהיא מתרגלת את המנגינה.

אולי יסוּלח לי אם אוסיף כאן עוד קטע אחד או שנים מתוך יומנים המתארים את טיולי בעלי בשעות אחר־הצהריים של ימי־ראשון בסביבתה של עיר־הקודש עם בננו הקטן בן השש.

"יום הראשון אחר־הצהריים – יצאתי לטייל עם א. – במורד הר־ציון לעבר כפר־השילוח. בדרך נחנו על גזעו של עץ־זית, ובעוד הוא קוטף פרחי כוכב־בית־לחם קראתי באזניו מתור הברית החדשה, ספרי הקטן עד מאד, את הפרק השני במתִי. משם הלכנו לבריכת־השלוח, ושם הסברתי לו כי לשעבר, בימי אדוננו, היה זה מקום יפהפה; משם ירדנו לעבר עין־רוֹגל, ועלינו סמוך לחקלדמא, וישבנו בשערו של קבר נהדר, ואני קראתי באזניו את הפרק התשיעי מיוחנן על בריכת־השילוח.

"מה־נפלא האוסף של מקומות היסטוריים מעניינים המצויים מהלך כמה מאות מטרים סביב־סביב, כגון כפר־השילוח, גני־המלך, הר־ציון, התופת, עין־רוגל, חקלדמא, גיא בן־הינום, וחומת המקדש הנשקפות אלינו ממעל! משם עלינו במעלה גיא בן־הינום לאורך הסלעים, וליקטנו שפע רקפות, יקינטונים, עוֹגָלים ומרגניות!

שוב ביום־הראשון שלאחר־מכן טיילתי אחר־הצהריים עם בני לטלבּיה, ושם ישבנו בצל הבית וקראנו את רוב פרק ד' ביוחנן".

ושוב ביום־ראשון אחד שלאחר־כך “לקחתי את א. לטיולו הרגיל. הלכנו לטלבּיה, וישבנו ליד דלת ביתנו, ונשאנו עינינו אל בית־הקברות הפרוטסטאנטי והדרך לביתניה, וקראנו בפרק האחד־עשר ביוחנן, נושא התואֵם את המראה, ואת המיתה שהתרחשה זה־מקרוב (פתאומית מאד, ובמסיבות מכאיבות), אף שמובן כי התקומה השׂמחה מן המתים היא הרעיון שריתק ביותר את שׂימת־לבו של הילד”.

כלום אפשר להעלות בדמיון ניגוד גדול יותר מזה שבין מראות השלוה המתוארים כאן לבין האנדרלמוסיה ואי־הסדרים ביישוב המקומי ובמנגנון הממשלה; בין הבטחון והרוֹגע שבאותן שעות שקטות של יום־ראשון במרחבים שמחוץ לעיר לבין הקרבות בקרב האיכרים; בין אי־הבטחון משוד וגזל בדרכים עד לשערי העיר ממש בו היו נתונים האחרים ובין הביטחה, שהוצדקה כל־כך בבטחון שהקנה לנו רצונם הטוב של בני העם?

פרק חמישה־עשר: מחוז ירושלים בלי פחה    🔗

“מא פי חוּכּוּם” – אין ממשלה; זו היתה תלונת הילידים זה חדשים רבים; זמן־מה היתה הארץ בלי צבא, ועתה, מן ה־17 בדצמבר 1853 עד ל־16 בחודש מרס 1854, היו ירושלים והחבל השייך לה שרויים בלי פחה. המימשל נוהל על־ידי ועדה בהרכב הקאדי (שופט), המופתי והנקיבּ אל־אשראף.

רגילים היו לומר בירושלים בעת ההיא כי מבּין מושלי המחוז אחד הוא עיוֵר, אחד פיסח וזקן מופלג, ואילו השלישי חירש כאבן.

חוץ מזה היה מפקד צבאי, שחיל־הרגלי שלו בקסרקט, אך לוועדה לא היתה שליטה עליו, שכּן הממוּנה עליו במישרים היה המפקד־הראשי (סריעסכּר) בדמשק, והשירות הציבורי היחיד שיכול היה לתת, ובעצם כל מה שדרש ממנו השלטון התורכי, היה להישאר על מקומו, לערוך כמה מיסקרים במיידאן הפומבי, ולהעמיד את תזמורת כלי־הנשיפה שתעשה את חובתה הצווחנית בוקר וערב, רוצה לומר – שיהיו הוא וחייליו נראים לעין ונשמעים לאוזן.

אפילו שיגרה דלה זו לא היתה נטולת השפעה ניכרת בארץ כה שמרנית. גם העירוניים וגם הכפריים רחשו יראת־כבוד לנוכחות הצבאית, והמלה דאוּלה, או “ממשלה”, עדיין שמרה על עליונותה כבמטה־קסם. לא היה ספק בנאמנותם של הבריות למלכם. בעוד אנו מוקפים גורמים של פילוג, מופתעים היינו תמיד לראות איך נשמרה מידה כלשהי של ליכוד ברחבי הארץ, ואף־על־פי־כן נשמרה.

מדברים אנו כאן לא רק על תקופה ממשית זו של בין־מלכויות בפּאשאליק אלא על המצב הרגיל של השלטון התורכי בכל הזמנים, ואשר דומה כי יש בו דמיון מוזר לזה של הסינים. הלשון הנקיה שבביטויי התורכים מבטאה את תהליך המימשל במספר מונחים קבועים המציינים את השימוש המיומן בעקרונות מסוימים. דוֹסטאנֶה (בידידוּת) היא המלה שלפיה חייב פחה לנהוג עם קונסולים זרים, ובֵנדֶניז (עבדך) היא המלה המשמשת בפנייה אליהם, ולמעשה אלו מלים שוות־ערך לנוהג שלנו לסיים מכתבים זה אל זה בביטוי “עבדך הצנוע והצייתן”.

באשר לשליטה על נתינים ילידים המלה המַנחה היא עקילאנֶה (בכשרון), ואילו את הסיכסוכים בין האיכרים תתאר מלה שאינה חריפה יותר מנאסאז־ליק (חוסר־נימוס); תיקונם של אלה, שצריך לבצעו בדרך־שלום, קרוי תרטיבּ (סידור). ווּרמאק (להכּות), מלה המרמזת על שימוש בכוח־הזרוע, היא מלה שאין מבטאים אותה אלא לעתים רחוקות, ואף אז רק בקול כבוש. אלו הן דוגמות של טאטלי דיל, “הלשון המתוקה”, של שליטים תורכים. התרטיבּ המתלווה אליה מבוסס בעיקרו על העקרון הרומי הישן (שכבר הוזכר קודם) של “הפרד ומשול”, שכּן נוהג תורכי מהותי הוא שלא יהיו מחוז, או כפר, או אפילו משפחה, אם אפשר הדבר, שאין בתוכם קצת מחלוקת או יריבוּת על־מנת לשסותם לסירוגים זה כנגד זה, והודות לכך למשול בלי כוח־הזרוע.

החלוקה החשובה והנפוצה ביותר של היישוב בדרומה של ארץ־ישראל היא זו שלפיה ערוכים כולם בסיעה ה“קייסית” או היֶמֶנית, שקיימות היו לפחות מאז ראשית המוחמדניוּת (ראה למעלה). כפרי האיכרים מאוגדים, כפי שהראינו בפרשת־קורות זו, באגודות של בתי־אב, כגון החסניה, המַלכּיה וזולתן – מצב־דברים שממנו משתמעים גם פעולות־איבה וגם קשרים פנימיים של אחדות; אך היו אפילו כפרים שהופרדו לשני רחובות יריבים, ודוגמה לכך היתה מַלחה (הכפר שהוזכר קודם בסביבתנו, דרומית־מערבית).

הואיל ובעת ההיא לא יכלה הממשלה העותומאנית להעמיד מושלים תורכים, ולוּ גם פחותים בכשרם או במדרגתם, למשול על ערים ומחוזות, הפיחה רגשי קנאה ותחרויות על השׂגת דרגת השייך בין המשפחות הראשיות במקום מסוים, ואחר־כך ננקטה המדיניות של העלאת היריבים ודיכּוּיָם חליפות.

הרי, למשל, העיר בית־לחם. בימי השלטון המצרי של אבראהים פחה הושמד היישוב המוחמדני של העיר ההיא, להוציא מעטים שהוגלו. משחוּדש השלטון העליון של השולטן חזרו הניצולים לעיר והורשו להתרבּוֹת, אך הקפידו לפלגם ל“סייעות”, לשתי המפלגות הוותיקות של ה“פוואגרי”, כפי שקרויים המוסלמים האלה, ואחדים מן החנוונים הצטרפו לכל אחת משתי המפלגות. הסייעות האלו לחמו לעתים קרובות ברחובות, ואפילו הזעיקו בעלי־ברית ממרחקים לעזרתן. אשר לנוצרים של בית־לחם – יוונים, לאטינים וארמנים – אבוי! מי לא שמע על המחלוקות ביניהם, על מקום “שלום עלי־אדמות, ידידות בקרב האדם”?

בירושלים, שבּה הכוח הצבאי וחבר פקידי־ממשלה, בין תורכים ובין ילידים (שנבחרו מתוך האצולה הערבית או האפנדים), נשמר הסדר כלפי־חוץ היטב למדי. קרבות סיעתיים בין התושבים המוסלמים לא נודעו כל־עיקר. כאשר הופר הסדר הציבורי, ורק לעתים רחוקות מאד הופר, הרי חיש־מהר הושב על כנו. אפילו בכנסיית הקבר הקדוש הודבּרו במהירות הקטטות בין הנוצרים. אבל בענייני קודש כבענייני חול נמצא לתורכים כר נרחב לשיסוי המנזרים והעדות השונים במנזרים ובעדות היריבים.

אשר ליהודים, אמנם לא חסרו רגשי־סלידה כיתתיים, בינם לבין עצמם, ואף־על־פי־כן לא היה זה כל־כך בגדר ה“פסאד” (החכמה של זריעת מחלוקת) התורכי; אכן, יותר מדי היו צריכים לטרוח כדי לתפוס את מניעיהם של רגשי־האיבה היהודיים; הללו היו למעלה מבינתם.

אבל את מיטב כשרונם השקיעו העותומאנים בהחלשת הדבר שהיה שנוא עליהם ביותר – ההשפעה האירופית במזרח.

זאת ניסו לעשות בירושלים על־ידי שיסוי הקונסולים זה בזה (אף כי בזאת לא הצליחו כל־כך), תוך שהם מקפידים כל הזמן על תכלית הנימוסיוּת החיצונית כלפי כולם, ועל כל גינוּני הרשמיוּת והאדיבוּת הדיפלומטיים בהתנהגות ובהתכתבות; אך באשר לזו האחרונה סבורים היו כי כל הממעיט בה הרי זה משובח, והם נמנעו ממנה בכל אשר יכלו.

באמנויות אלו של פירוד¹⁴⁰ הצטיינו הפקידים התורכים – “Hae tibi erunt artes” – לא על־ידי שימוש בכוח או במרץ. אבל האמנויות האלו הן משׂגבה של חולשה, כל כמה שיהיו עוסקים בהן בכשרון; ואת העובדה שלעתים קרובות עוסקים בהן בכשרון מופלא לא יוכל להכחיש שום אדם שהתבונן בדיפלומטיה התורכית, אם בגדולות ואם בקטנות. תוצאותיהן מביאות נזק וחורבן לשׂיגשׂוגו של הציבור על־ידי הרס האמון ההדדי, והן מכלות כל רגש המתקרב לאהבת־המולדת למען השגת בטחון ארעי לגזע השליט.

עד כאן עמדנו יותר על המצב בארץ־ישראל הדרומית. אבל במחוז המרכזי – זה של ג’בל נבלוס (שומרון) – ראינו שמצב־העניינים היה דומה למדי. תמיד התקיימה איבה כרונית, וזו לובּתה שיטתית על־ידי התורכים, בין משפחות טוקאן, שנשענו על הג’ראר, שהיו הציבור השמרני העתיק, לבין זו של עבד אל־האדי עם שאר בעלי־ברית, ליבראלים בצורה שהובנה אז בקושטא – כלומר, בדרך ההתנגדות ליריביהם אנשי האסכולה הישנה. השלטון התורכי הנראה־לעין בעת הזאת במחוז נבלוס כמעט לא היה אלא דחליל שספק אם יש בו כדי ליָרא. הכוח היה מספיק בדוחק לגביית המסים, ובאשר לסייעות היריבות, שכּה חיבלו ברווחתם של האיכרים, הללו היו רק כשתי כפות־מאזניים, שרגע הן עולות ורגע יורדות, ככל שהוטתה לשון־המאזניים בתוך הסראיה בירושלים בדרך שלמונים, לכאן או לכאן, או ככל שהושפעו הסייעות עצמן מתוצאות ריבות־הדמים שלהן.

השטח של סנג’ק ירושלים הסתיים בצפון בג’נין, בגבול עמק־יזרעאל. מצפון לזה נכפּה שקט של כניעה על מחוז הגליל הקדום על־ידי פשיטות של בדווים מן המזרח, וקומץ אנשי חיל־הפרשים הסדיר (סווארה), שבדרך־כלל היו במבצר עכו במערב, אף כי גם כאן טוּפחו מריבות קטנוניות בין הכפרים, ועקילי אגא, “אביר חפשי”, שעליו עוד ידובּר בקרוב, היה לו כמין מינוי נודד.

הלאה משם צפונה היתה בלאד בשארה שרויה במנוחה מתקבלת־על־הדעת למטה מתבּנין, אך קנאה נושנה עדיין עשנה במסתרים ונשמרה בלב המנהיגים היריבים בבנת־אל־ג’בּייל.

הנה כך הוגשמה המדיניות התורכית בכל רחבי הארץ במחיר מיצער, ולמען האמת גדול היה הריוח למושלים, שכּן סיעה נתנה שוחד כנגד צרתה, מנהיג כנגד צוררו. השיטה פעלה גם בלבנון. מי לא שמע על המריבות בין המארונים והדרוזים, על היריבוּת בין בית־אב דרוזי פלוני ואלמוני. בין מפלגה מארונית פלונית ואלמונית? ואפילו בקרב שבטי המדבר אפשר היה תמיד להשתמש מעט או הרבה באותם טכסיסים, שהצליחו מעט או הרבה בקיום השלטון התורכי בלי שליטים, ובקיום השלטון על חשבון הנשלטים.

סמוך לסוף 1853 היו התורכּמנים – שרבים מהם מתגוררים כנוודים בצפון, ולעתים קרובות אפשר לראותם חונים בעמק־יזרעאל – עושים שמות במחוז שמדרום לכרמל, בין הכפר אוּם־אל־פחם וטנטוּרה לחוף הים.

צפונית משם, בעכו, נמסר לי כי הנוצרים חוששים מאד לסכנה בגלל הפחה של המקום ההוא, שמתוך כניעה לקנאוּת הדתית של אנשיו רגיל היה לשוטט ברחובות ובשווקים בלילה בחברת דרווישים נושאי פנסים ודגלים, המכּים בתוּפים כליווי לצעקותיהם, “ישמור אלוהים את השולטן, וירוצץ מפרקותיהם של הכופרים!”

בתחילת 1854 נשמו הכפרים שסביב עמק־יזרעאל, ואלה שבמישורי הגליל הרחק צפונה עד צפת, באש וחרב על־ידי עקילי אגא אל־חאסי הנזכר למעלה ואחיו סלאמה טחאווי, שנאמר עליהם כי התמרדו במישרים על השלטון העליון.

הידיעות שהגיעוני רעות היו. ברור היה שמרידות מסוכנות באָפיין מחמירות מיום ליום במחוז נבלוס ובחלקים הדרומיים של הגליל. גם מחברון באו סיפורים על מהומות חדשות ועל הסכנה בה נמצאו היהודים המסכנים (בני־חסות בריטיים ואחרים). יש לעשות משהו.

ביקרתי אצל השלטונות התורכיים כדי לשוחח על העניינים האלה ולברר מה יוּתן לעשות; ובתחילה הלכתי לקסרקט לבקר אצל המפקד הצבאי. בהגיעי למרגלותיו של גרם־המעלות, המוליכות אל המרפסת שעליה נמצא חדר־הקבלה, סירב הזקיף שעל המשמר להרשות לקוואסים שלי להקדימני (במַטותיהם הרשמיים) בהתאם למנהג שאינו משתנה.

ניצנים של זדון יש לקפדם בעודם באיבּם. כאן היה נסיון לקצץ במנהגי־האדיבות הרגילים, שעד אז נשמרו כדבר המובן־מאליו.¹⁴¹

לכן לא ערכתי את ביקורי. פניתי והמשכתי בדרכי אל המַחכּמה (היכל־המשפט) בה הקאדי יושב ראש, לעשיית המשפט המוחמדני על־פי הקוראן. הקאדי הוא אחד מאנשי־השׂררה התורכיים הילידים המעטים מאד הנשלחים מקושטא. המינוי הוא לשלוש שנים. הפחה והמפקד הצבאי גם הם תמיד תורכים ולא סורים. הזוכר יזכור כי לעת הזאת היה הקאדי אחד מוועדה של שלושה שניהלו את המימשל בפּאשאליק הריק.

במַחכּמה היתה אסיפה גדולה של האפנדים עם הקאדי. הם קמו כולם לקראתי; אך הקאדי לא קם. גם זו היתה פגיעה גסה ומכוּונת בגינוני הנימוס המקובל, וצריך היה לשים אליה לב. כל פחה וכל קאדי תמיד קמו בבוא קונסול לבקרם. הלכתי לי משם, וצועד הייתי במעלה הרחוב. והנה בא דראגוֹמאן אחד אחרינו במרוצה להתנצל ולבקשני לשוב. חזרתי – הקאדי קם עם השאר – וגילגלנו שיחה ארוכה עם האפנדים על מהלך המלחמה ועל מצבה של הארץ.

אפנדים אחרים שנכנסו הבטיחונו כי 20,000 חיילים מצרים עתידים לבוא לשמור על הארץ, וכי אפסניה נשלחה משם לאל־עריש שבגבול המדבר.

בהגיעי הביתה בא שליח מאת הקאימקאם (המפקד הצבאי) ובפיו דברי התנצלות על התנהגות הזקיף שלו, וכן בישׂר כי בעוד שעתיים־וחצי יבוא לבקרני, ואכן בא – ואגב שיחה ארוכה אמר כי אין שום חיילים מצרים עומדים לבוא.

גלוי־וברור היה כי לא ייעשה דבר – אולי אי־אפשר היה לעשות דבר להשקטת האיכרים המתמרדים, או להגנתם של בני־החסות הבריטיים שלמענם חייב הייתי לפחות להשתדל בכל האמצעים שבגדר יכלתי, וברור היה כי חשוב הוא מאד למנוע את הלהבות העשנות מהתלקח במקום כלשהו, דבר העלול להסתיים בתבערה כללית.

אבל מה אפשר היה לעשות? שום דבר, לבד ממה שנעשה לעתים כה קרובות קודם־לכן – להפעיל עד קצה הגבול את כל ההשפעה המוסרית שהיתה לנו להגנה על חסרי־המגן במקום שלא היו שלטונות תורכיים לפנות אליהם, ולהשפיע ככל אשר נוּכל על מנהיגי המתמרדים שיחדלו מהילחם. עם כל שאולי ייראו אמצעים אלה דלים, לא היה ברשותנו דבר זולתם, והם כבר שימשו בהצלחה בחלקים אחרים של הארץ, כפי שהראה סיפור־המעשה הזה.

הנה כי כן הוכנו מכתבים, והקוואסים שלי צוּוּ להיכּון ליציאה לדרך מיד, אחד לדרום ואחד לצפון, בעוד שלישי יוצא לכמה ימים לחוה בארטאס, ליד בית־לחם, מקום שם היה משוּלם זקוק לעזרה.

מכתב אחד נכתב אל המושל בחברון, ובו נקרא להגן על היהודים שם מכל פגיעה רעה. האחרים היו בשביל האחים המורדים בגליל, עקילי אגא אל־חאסי ואחיו סלאמה טחאווי.

עקילי אגא משך אליו לראשונה את תשומת־הלב בקרב האירופים בלווֹתוֹ את המשלחת המדעית האמריקאית לים־המלח ב־1848. במקורו היה ערבי מאלג’יריה, או מאיזו ארץ שכנה לשם, שאסף לו כנופיית אנשים ממוצא אפריקאי שהארצישראלים הכריזו עליהם שהוֹדים הם (הינאדי). הם התקיימו על פשיטות שוד בסביבת הירדן, עד שגדל כוחו כדי־כך שהממשלה העותומאנית ראתה לנכון לתת לו מינוי נודד כאגא של פרשים לא־סדירים, לפעולה בין הירדן להר־הכרמל. דבר זה נעשה למרות התנהגותו המחפירה ב־1847.

את המרוּת שכּך קיבל הרחיב מרצונו החפשי על נצרת, טבריה וצפת. מי יכול היה לומר לו “לא”? מאחר שהדרכים החוצות את עמק־יזרעאל, בין הכרמל והירדן, מוליכות גם אל הערים האלו. ונמלי עכו וחיפה גם הם קשורים היו, כמובן, למחוז.

המפקד לינץ‘, מצי ארצות־הברית, בסיפורו המעניין¹⁴² על המשלחת שאותה הוליך אל הירדן וים־המלח, מתאר את פגישתו הראשונה עם עקילי אגא, בדיוואן של סעיד ביי, מושל עכו, שאליו פנה המפקד לינץ’ לעזרה, על־פי תנאֵי הפירמאן שמילא את ידו לחקור את הירדן.

וזה סיפורו על אותה פגישה; –

"בשעה מאוחרת אחרי־הצהריים קיבלתי הזמנה מסעיד ביי לבוא אל הארמון. לאחר שעליתי בגרם־מעלות רחב, וחציתי חצר מרוצפת גדולה, הכניסוני לדירה מוארכת שרהיטיה צנועים והדיוואן בקצה. הוזמנתי לתפוס את מושב־הפינה, שאצל התורכים הוא מקום־הכבוד. סמוך לימיני היה הקאדי או השופט, אדון זקן בא־בימים וצדקני־למראה, באדרת קשמיר כחולה ומפוארת ששוליה פרוָה. לימינו־הוא ישב המושל. סביב החדר היו הרבה קצינים, ומספר משרתים היו עוברים לכאן ולכאן ומביאים מקטרות וקפה לכל הבא. אך הדבר שהסב את תשומת־לבי במיוחד היה פרא נהדר עוטה מעיל של ארגמן מפואר בריקמת זהב. הוא היה היצור הנאה ביותר שראיתי מעודי, ועד־מהרה נראָה לי גם רב־החן מכל אשר ראיתי. פניו היו כעין זיִת בשל ושׂעיר שלא יתואר במלים, ושערו שחור מבהיק; שיניו היו קצובות והן שנהב צחור מאין כמותו, ומבט עינו חריף היה לפרקים, אך בדרך־כלל רך ומזהיר. התרבּוּש שלראשו, שכּמו העיק עליו, היה סרוּח, ולא דווקה ישוּב, בצד השני של הדיוואן, בעוד ידו משתעשעת מתוך רגילות שלא־מדעת בניצב היאטאגאן¹⁴³ שלו. הוא נראה אדם אשר יהיה

"פלד בשאוֹן כלי־זיִן

ודֹונג עם יעלות־החן".

המושל בשום־פנים לא היה להוט להיענות למשאלותיו של המפקד לינץ', בלא שישלשל סכום גדול לפחות לתוך כיסו שלו, והיה מערם קשיים על־מנת להאמיר את המחיר שצריך לשלמו בעד הגנתו.

"המושל הודיע כי מאז נפרד מעלי קיבל ידיעות מדאיגות ביותר על רוח האיבה של השבטים הערבים הגובלים עם הירדן, והצביע על הראש הפראי כמקור לידיעותיו. הוא קרא לו בשם עקיל אגא אל־חאסי, מגדולי השייכים של הערבים בגבול. המושל הוסיף ואמר כי ‘השייך המעוּלה ביותר’ עתה זה בא מן הע’וֹר, מקום שם קמו השבטים להילחם ביניהם והם מלסטמים את כל הנופל לידיהם ומתעללים בו. לפיכך היה בדעה שלא נוכל להמשיך בדרכנו בלא שיהיו עמנו לפחות מאה חיילים לשמרנו; והוא אמר שאם אסכים לשלם 20,000 פיאסטר (כ־800 דולר) ישיג אמצעים להובלת הסירות וישמור עלינו מכל פגע.

“הוא לא היה יכול להביט בפנַי כאשר העלה את ההצעה הזאת, ומיד עלה בדעתי כי השייך הבדווי הובא לכאן כדחליל למען הפחידני עד שאקבּל את תנאיו. דעה זו נתחזקה עם המחשבה עד שהגעתי להלך־רוח שהיה היפוכו המדויק של זה אשר לו ציפה סעיד ביי” (עמ' 69־70).

קיצורו של דבר, המפקד לינץ', מהיותו אדם נחוּש־החלטה ומתוך שלא היה לו מושג על מצבה של הארץ למעשה, נוטה היה למלא אחר ההוראות שקיבל, בין אם יעזרהו המושל ובין אם לא; וכשלבסוף ביקש המושל לשדלו שיחדל ממפעלו, השיב “שפקדו עלינו לחקור את ים־המלח ומנוי־וגמור אתנו לציית”… “השייך (עקילי) שכאן אמר כי הבדווים של הע’וֹר (עמק הירדן) יבלעונו חיים. תשובתי היא שיתקשו לעכּל אותנו. אך הואיל ואולי יש לו השפעה על השבטים, הוספתי כי נעדיף בהרבה ללכת בדרכי שלום, ולשלם מחיר הוגן בעד כל השירותים שנקבל והצידה שיספקו לנו, אך כלה ונחרצה היא מעמנו ללכת ויהי־מה”.

“מחוץ לחצר הדבקתי את השייך, שהקדימני, והצגתי לו הרבה שאלות על־אודות השבטים שעל הירדן. במהלך השיחה הראיתי לו את חרבּי ואקדחי, ואת קני האקדח התלויים סמוך לניצב החרב. הוא התבונן בהם היטב־היטב, והעיר כי הם ‘המצאה של השׂטן’. אחרי־כן אמרתי לו שחמישה־עשר אנחנו במספר, ומחוץ לאחדים מן החרבות והאקדחים הללו יש לנו רובה אחד גדול (קצר־קנה), רובה רגיל, ארבע עשרה קרבּינות עם כידונים, ושנים־עשר אקדחי־סכּין־ארוך, ושאלתיו אם אין הוא סבור שנוכל לרדת לאורך הירדן. תשובתו היתה, ‘אתם תרדו, אם יש מי שיכול’. לאחר שנפרדתי ממנו נודע לי כי בשנה שעברה עמד בראשם של מספר שבטים שמרדו בממשלה התורכית, וכי הואיל ולא יכלו להכניעו קנו אותו על־ידי שנתנו לו דרגה המקבילה לזו של קולונל על הערבים הלא־סדירים (לא־סדירים עד מאד!) ומעיל של כבוד. זה היה המעיל אשר לבש” (עמ' 70־71).

המפקד לינץ' בא על גמולו בעד התנהגותו הפשוטה והישרנית על־ידי שפגש באדם שמסוגל היה בהחלט לתת לו את התמיכה המוסרית אשר לה היה זקוק. האיש היה לשעבר שריף או מושל של מכּה, שהוּדח על־ידי מוחמד עלי, אלא שכל המוסלמים בארץ־ישראל כיבּדוהו מאד. עלה בדעתו של לינץ' לבקשו להילווֹת אל המשלחת. הרעיון היה מוצלח מאד. השריף נענה להזמנה, והצלחתה של המשלחת הובטחה.

“השריף גם הביא דבר מאת עקיל, הפרא יפה־התואר, לאמור כי סעיד ביי הוא מאחז־עיניים, ומנסה היה להפחידני. השריף סבר כי לא מן הנמנע שיוּתן לשדל גם את השייך להילוות אלינו אם ינוהל המשא־ומתן בסוד” (ע' 74).

הנה כי כן נערך ביקור אצל עקילי, והוא ושבטו נשׂכּרו בתנאים נוחים מאד. המפקד לינץ' מצא כי בזאת השיג לו עזרה בדיוק מן הסוג הנחוץ, והקטעים הבאים יעידו מה־היטיב עקילי לקיים מה שהבטיח.

“השריף ועקיל ביקרו אותנו לעתים קרובות באהלנו. הראשון היה יועצנו, איש חכם ונבון; השני היה הלוחם הנועז והסייר הנפלא. במסענו נאמר כי השׂכּיל לראות את הסירות בשעה שלא היה איש זולתו יכול לראותן. מעולם לא נלאינו מחברתו של הפרא הזה רב־החן. בסיכומו של דבר, היה גבר מן הסוג המושלם ביותר שראינו. למראה פניו הנאים, הנשיים כמעט בתואַם קוויהם, מי היה מתאר לעצמו כי בעבר היה מנהיגו הזעף של מרד, וכי עינו הצוחקת, חסרת־הדאגה אף הציצה ממעוזו שעל ההר בחילותיו של הפחה במישור, תוך שהוא חושב על טבח בשורותיהם ועל שלל מן התורכי המוּבס; או שבּלשה את הנקיקים וצלעות־ההרים, הוואדי והבּקעה, לתוּר אחר הפלאחים המסתתרים ועדריהם? אותה זרוע, שבתנוחתה הקלה והחיננית נראתה נטולת־עצבים כמעט, הניפה את החרב המזרחית בכוח קטלני; והוא, שמזגו נוח כל כך למראית־עין, הוליך בהצלחה כנופיה קטנה אך נואשת לקרב נגד מרוּתו של השולטן, ואילץ את מושל עכו לשאת־ולתת עמו, ולקנות את בטחונו של המחוז במשׂרה רמה ובמעיל־כבוד של ארגמן” (ע' 116־117).

"אשתקד (1847), בעת מרידתו נגד הממשלה, שטף עקיל בסערה, בראש חסידיו הבדווים, את המישורים האלה, ולקח עמו הרבה והרבה סוסים, בהמות וצאן; ובהם עדריהם של אנשי נציר. עקב כך לא היתה הידידות שוֹרה ביניהם מאז נפגשו בטבריה; אך הלילה שאל נציר את עקיל אם אינו סבור שהַרע מאד לעשות בקחתו עמו את רכושו. הלז השיב, לא; שהרי אז היה נציר אויבו, והוא, עקיל, נהג על־פי מנהגי המלחמה בין השבטים.

"אחר־כך שאל נציר על המוצאות את הבהמות השונות, ובמיוחד שאל לסוסה אחת החביבה עליו. עקיל אמר כי שחט כך־וכך מן הכבשים, כך־וכך נתן במתנה, ואת היתר מכר; הוא הדין באשר לבהמות ולסוסים. אשר לסוסה אמר כי מצאה חן בעיניו ועליה הוא רוכב עתה. זאת ידע האמיר היטב מאד.

"לאחר דברים נוספים הציע נציר שישכיחו את כל העוולות מלבם ויהיו לאחים. לזאת ניאות עקיל. או־אז תלש הראשון קצת דשאים ועפר, הרים את כנף העבּא של עקיל ושׂם אותם תחתיה, ואחר־כך התחבקו שני הערבים ונשבעו אחוות־עולם.

"כאשר נשאל מיד אחרי־כן בנידון הצהיר עקיל כי שבועת־האחוה ניצחת היא כל־כך עד שאם יטוֹל משבט עוֹין דבר אשר פעם, ולוּ גם בשכבר־הימים, נלקח מן האמיר, חייב יהיה להשיבו.

"לדוגמה ציין שכאשר היה בשירותו של אבראהים פחה היו עוד תשעה שבטים מחוץ לשלו; וכי באחד ממסעיהם לקחו להם מספר כבשים, שמהן מוּנוּ לו ארבעים למנת־חלקו; וכעבור זמן בא ערבי אחד ותבע לו אחדות מהן מטעמי רעוּת. עקיל אמר לו שאינו מכירוֹ ומעולם לא ראהו לפני כן; אבל האיש טען והוכיח כי אבותיהם החליפו ביניהם שבועות ונדרים, ולפיכך הושבו לו הכבשים שאותן תבע לו.

“הבדויים האלה שרויים במצב דומה מאד לזה של הבארונים של אנגליה והאבירים־השודדים של גרמניה לפני כמה מאות־שנים” (עמ' 147־148).

מעשה משעשע מציג את עקילי בבהירות כמומחה בגניבת בהמות: –

“עשר דקות לאחר שעזבנו את שטח־החניה הבוקר הגיעה השיירה למישור וחצתה את ואדי־פריע בכיוון דרומי־מערבי. מעבר לגיא־ההרים ראו גמל צעיר רועה בין הרתמים החוּמים והשׂיחים הצומקים, שבמישורים האלה יפים הם להגן על הצמחיה הדלה מלהט השמש כי עז. ניכּר היה שבּריה זו נידחה מאיזה מחנה של פלאחים, או שנטשוּה בעליה כאשר רדפום הבדווים, שרבים מהם נראו ביום־אתמול על הצד המזרחי של הירדן. הגמל, שפראי היה לגמרי, נשא רגליו במהירות רבה משקרבו אליו, והצופים יצאו מיד לדלוק. כל גופו נע בקצב לפי תנועת הילוכו המיוחדת, כפי שכבר נאמר, ממש כאניה לפני רוח. הגמל, אם יהלך ואם ירוץ, לעולם הוא מטיל קדימה את רגלו האחורית והקדמית באותו הצד, ובאותו הזמן, כדרך סוס בצעדו. עד־מהרה נתפס הנמלט, ונאמן ללקח אשר לוּמד בקטנוּתו כרע תחתיו ברגע שהושׂמה יד על צווארו. עקיל נטש את סוסתו, עלה על המלקוח, ובלי מתג ורסן שטף־דהר בתכלית המהירות על־פני המישור להגדיל את מספר בהמות־המשא שלנו” (עמ' 164־165).

קטעים אלה מוסרים תמונה חיה של האיש, כפי שהיה אז. כאשר הגיעה החבורה לים־המלח, ובשלום הגיעה אליו, ממשיך לינץ, (ע' 178): – 

“עקיל, שאליו היינו כולנו קשורים מאד, בא לראותנו קודם לכתוֹ. להפתעתנו ולגודל שׂמחתנו נודע לנו במהלך השיחה כי מודע וידיד הוא לכמה מן השבטים על החוף המזרחי. על כן שידלתיו שיילך שמה בדרך היבּשה, יודיע לשבטים על בּואנו, ייעשה את הסידורים למען יספקו לנו צידה”.

לבסוף באה שעת הפרידה, והמפקד לינץ' כותב: –

“הלילה ערכו הבדווים שלנו משתה־פרידה, אופייני גם לבזבזנות הרגילה שלהם ונם לחוסר־הנקיון שלהם. דוד גדול מלא מים בחלקו נשפת על מדורה של עצים שנאספו על החוף, וריווּה מלח כהלכה; כאשר רתחו המים זרקו פנימה כמוּת של קמח ובחשו בסחיף־עץ שארכּוֹ שני מטרים וקטרוֹ תשע זרתות. כאשר היתה התערובת סמיכה כדבק לערך נלקח הכלי מן המדורה, ונאד של חמאה מעופשת כשש ליטרות, במצב נוזל, הוּרק פנימה; שוב בחשו בתערובת, והבדווים שישבו סביבה העלו בכפּם את התרכובת השמנונית והמזוהמת, ועקיל לא היה הפחות גרגרן שבהם. הוא ברברי לאמיתו, ולעולם אינו ישן אף מתחת לכיסוי הרופס של אוהל. בעבּא הירוקה שלו, שאותה לבש תדיר מאז הצטרף אלינו, אפשר תמיד למצאו בלילה, מנמנם אך לא ישן, ליד מדורת־המשמר, לצדו היאטאגאן שלו ולמראשותיו אקדחיו הכבדים רחבי־הלוע” (ע' 179).

עקילי חזר לגליל לאורך הצד המזרחי של ים־המלח והירדן, וכך בא לים־כינרת. המפקד לינץ' פגש בו שוב בעכו, כתום העבודה בדרומה של ארץ־ישראל, כאשר הזמין השריף את החבורה לאכול עמו ועם עקילי אגא פת־שחרית. מן הזמן הזה והלאה נשאר עקילי שׂכירם של התורכים.

לעת סיפור־המעשה הנוכחי, 1853־4, נראה כי הממשלה ניסתה לוותר על שירותיו. על־כל־פנים יש חבורה של כוּרדים, מסביבות חלבּ, הטוענים שעתה ניתן להם אותו פיקוד על המחוז הזה שעד כה היה בידי עקילי ואחיו. חילות היריבים התראו פנים במלחמה ורב היה הטבח. היו שסברו כי לכך כיוְנו התורכים, כדי להחליש את שניהם. הכורדים הובסו, והשאירו פגרים זרועים על־פני האדמה מהר־תבור עד לחרמון. בעקבות נצחונו בזז עקילי בכל עבר את המקומות שבהם, לפי טענתו, מצאו אויביו מזון ומספוא.

הואיל ולא היתה שום מרות תורכית בהישג־יד, כפי שכבר נאמר, ומאחר שלא הייתי מוכן לסמוך אך־ורק על ההשפעה האישית של סוכנַי המקומיים על עקילי בשעת־חירום כה חמורה כגון זו הנוכחית, שיגרתי מכתב אל כל אחד מן האחים האלה (עקילי אגא וסלאמה טחאווי), להזכירם את חובתם כלפי ממשלתם שלהם, ולהזהירם שיימנעו מלדכא את הנוצרים בכלל, וכן גם את בני־החסות האנגלו־יהודים שלנו.

הקוואס הנבחר שלי, מוחמד אל־סרוואן, לקח עמו את המכתבים האלה. השירות לא היה נטול־סכנה, כי בדרך מצא שכל חבל נבלוס שבתווך (כלומר מחוז שומרון) התקומם, וטבח וחורבן משתוללים ממרחק פרסות אחדות מירושלים ועד לעמק־יזרעאל (לא היה לכך קשר למעשיו של עקילי הלאה משם, בגליל); עד כדי כך שאנוס היה לעשות דרכו על־פני הפסגות של רוכסי־הרים ולא בדרכים הרגילות.¹⁴⁴ אז ישבו בעמק הגדול, עמק־יזרעאל, בדווים מזרחיים, שחנו ועשו שמות מסביב להר־תבור. (יש לזכור כי כל המריבות האלה היו רק בין התושבים המוסלמים, ולא היה בינם לבין הדת ולא־כלום).

לאחר שכּך הגיע בדרך־עקלקלות לנצרת לקח עמו הקוואס שלי, על־פי הוראותי, את ראש הפרוטסטאנטים הילידים שם. הוא מצא את האחים עליזי־הנצחון ליד חטין, ונתקבל באדיבות עם המכתבים שאותם מסר.

עונת החורף היתה כבר בעיצומה בטרם ייצא הקוואס שלי את ירושלים בשליחותי (29 בינואר). ירדו גשמי־עוז עם סוּפות־רוח, רעם, ברקים, ברד ושלג; ברוב הדרכים השגורות אי־אפשר היה לעבור במשך השבועיים שלאחר־כך.

תיאורי אי־הסדרים במחוז בו היה עליו לעבור נעשו מדאיגים עד כדי כך שהתחלנו לחשוש לבטחון האיש; הואיל ולא היה דואר בלב הארץ לא יכולנו לשמוע כל חדשות על־אודותיו, ושוקלים היינו אם אין זה כדאי לצאת ולחפשו. רווח לנו כאשר סוף־סוף התיצב לפנינו, לאֶה ומטונף מן הדרך.

לא היה זה בשום־פנים השירות היחיד הרצוף הרפתקאות במיוחד שביצע הקוואס הזה, מוחמד אל־סרוואן, בתבונה ובאומץ עד להפליא. גמולו בהזדמנות הזאת – בנוסף להמלצה שאותה העריך היטב, ולציון־לשבח לפני משרד־החוץ – היה חליפת־בגדים חדשה ושלמה (בצבעים הנהוגים בדרך־כלל אצל הקוואסים של הקונסוליה הבריטית – מקטורן של אריג־ארגמן רקום זהב, עם מכנסיים מלאים כחולים־כהים).

עקילי אגא ואחיו שלחו לי תשובות על מכתבי.¹⁴⁵ הם הצהירו כי נשמעים הם ללא סייג לשלטון העליון, אך התאוננו על עוול שעשו להם עושי־דברו. זו אמתלה שגורה של פיהם של מורדים סוריים, ולעתים קרובות היא מושמעת בתכלית הכּנוּת ומטעמים נכוֹחים. הנאמנות לממשלה העותומאנית עולה בקנה אחד עם זעם על עוול הנעשה על־ידי שלטונות מקומיים, ואפילו עם התנגדות של ממש לשלטונות האלה.

המכתבים אלי היו מרקחת מעשה־אמן. אולם בשום־פנים לא היה זה מסמכותי להיכּנס בפרטי הריב בין המורדים האלה ליריביהם, או לפרטי הריב שביניהם לבין עבד אל־האדי, מושל נבלוס, ומכּל שכּן להתערב באיזה ממעשי הפחה של מצרים, שעל התנהגותו התלונן סלאמה במכתבו אלי.

אולם ודאי היה שנבצר מעבּד אל־האדי לשגר את עקילי אגא לגלוּת בווידין (המבצר האירופי) כפי שטענו שהתכוון לעשות. הואיל והאשמה זו כזב היתה, נמצא מקום לחשד שאולי גם האשמות אחרות שהעלה עקילי אגא מוגזמות הן. משעמם יהיה זה לחזור ולמנות את פרטי־הפרטים שבמהלך העניינים בין עקילי אגא לשלטונות התורכיים. די לנו שנאמר כי במאי שמענו כי אושרה משׂרתו בשירותה של תורכיה כמפקד על 200 באשי־בוֹזוּקים רובּם אנשיו ההינאדים, בני שבטו.

חסד זה, כך הודיע בחוצפתו, נבע מהשתדלותי למענו. כלל לא רציתי לעשות כן. אך האמת היתה שהשלטונות הצרפתיים בביירות נהגו בו התחשבוּת מיוחדת, מן־הסתם משום שהיה היחיד המסוגל למשול במחוז בו נמצאו המנזרים בהר־הכרמל ובנצרת ומרובּים היו בו הנוצרים הלאטינים הצריכים חסות; לפיכך סברו כי מוטב שיהיה להם ידיד משיהיה אויב טורדני; מוטב שיהיה מחויב בהגנה על המנזרים בנצרת ובהר־הכרמל, ובשמירה על הדרך הפתוחה לרוחב עמק־יזרעאל, משיהיה חבל־הארץ ההוא מופקר לחוסר־הישע הגמור של השלטון התורכי וסיכסוכי הסייעות.

להלכה ולמראית־עין הושׂגו מטרות אלו באמצעות הממשלה התורכית, שממנה קיבל עקילי אגא את הפיקוד שלו. כיון שמצאתי כי נהנה הוא מתמיכה נאה כל־כך לא היתה לי התנגדות למפנה זה במהלך העניינים, כי נוכחתי לראות שבזאת השגנו אותם יתרונות של בטחון יחסי לבני־החסות היהודים המרובים שלנו בצפת ובטבריה, כמו גם לפרוטסטאנטים שבנצרת שהיו קשורים לחברת־המיסיון הכנסייתית.

ביוני הוזמן עקילי אגא לביירות על־ידי הוד־מעלתו המושיר (מושל־כללי). אז הטילו השלטונות הצרפתיים על סוכנם בן הארץ, מר לואיס קאטאפאגוֹ, ללווֹתו; אך הוא מיאן לצאת לדרך בחברתו של סורי יליד־הארץ בלבד; אשר על כן השיג לו מר דה־לספּס, הקונסול־הכללי, “תעודת־מעבר” (אמאן וָרַאי) שאליה צורפה ערובּה בכתב ממנו עצמו. אולם בטרם ישׂים מבטחו אפילו בערובּה זו יצא עקילי לימים אחדים אל המדבר מזרחה והביא עמו למקומו אלף פרשים מובחרים – בעלי־ברית – שיחזיקוהו בשבילו. השלטון התורכי הסתפק בעצם העובדה שהופיע כאשר נקרא – ובכך הכיר בעליונוּתו. כעבור זמן קצר ביקר מר דה־לספּס אצל עקילי בחיפה, והלז קידם את פניו בפמליה הדורה של ערבים בדווים.

על סמך מוצאו האלג’ירי (המוזכר למעלה) של עקילי אגא התיחסו אליו הצרפתים כאל ספק־נתין שלהם; וזאת עשו בנפש חפצה – לעתים קרובות היו נותנים לו מתנות – וכל זמן שכּך נהגו החניף להם והפיל מוראו על הארץ, תוך שהוא מתקרא צרפתי הפועל בשירות התורכים. בשובו מביירות טען כי ואמיק פחה, המושל־הכללי, אינו מתנגד לכינויו זה; ואני עצמי שמעתיו אומר כדברים האלה כעבור זמן, כאשר ביקרתיו אגב מסע לאורך חופי הירדן, וכאשר, כדי להוכיח ביתר בירור שאכן צרפתי הוא, הפר את צום הרמדאן באכילה ושתייה, תוך שהוא צוחק ל“אותם מוחמדנים סכלים” שמסביבו.

בקשר להכרה זו של הצרפתים בעקילי אגא יש לזכור כי באותה עת יושב היה בדמשק עבד אל־קאדר המהוּלל, המנהיג האלג’ירי הגדול, שנוּצח והוגלה על־ידי צרפת, כמקבל־קיצבה מצרפת, ומספר ניכר של אלג’ירים ושאר תומכים אפריקאים שהיו עמו התישבו על האדמות שבין דמשק שבגליל ובכך קיימו קשר עם עקילי.

בדרך זו, במקרה של אפשרות שאין־להגותה־במלים של פעילות צרפתית בסוריה, יכלו הצרפתים לסמוך על שיתוף־פעולה בכל רחבי חבל דמשק ועמק־יזרעאל ובלי ספק עם האינטרס המארוני (הקאתולי) בלבנון. אלה היו שיקולים שאינם בטלים בערכּם, אולם העניינים האלה בגליל לא הפריעו את מנוחת הפּאשאליק של ירושלים; מפתיע היה הדבר, ומן־הסתם עודנו כך, עד כמה פאשאליק אחד ממעֵט לדעת על המתרחש בפּאשאליקים הסמוכים.

אולם נשוב אל תיאור המאורעות ב־1854. איגרתי אל עקילי אגא הביאה תועלת לפי־שעה. בכל עת נהג יפה למדי עם אנשים שתחת חסות אירופית, במטרה למצוא חן בעיני הקונסולים. המחוז שעליו השׂתרע שלטונו נמצא מעבר להשגחתה של כל קונסוליה ירושלמית אחרת לבד מזו האנגלית, אך הוא שכן ממש בלב החבל הצפוני שלי, וכל מהומה שהתרגשה בו העמידה תמיד בסכנה את היהודים האומללים של טבריה וצפת כמו גם את הנוצרים שבנצרת ובגליל. יתרון היה בכך שיהיה אדם כעקילי, המסוגל לרסן כל התקפה על האנשים חסרי־המגן, אשר לבטחונם חרד הייתי בזמנים אלה של דאגה, ואשר הודות לפנייתי אליו הובטחו מכל רע. בינתיים חיינו בתקוות שלא יארכו הימים והשלטון התורכי בארץ יתחזק כראוי. שנים רבות אחרי כן המשיך עקילי בשלטונו.

טריסטראם מצא את עקילי אגא (שהוא קורא לו עקיל אגה) בגליל, כשביקר בארץ־הקודש ב־1863־4. לפי תיאורו היה אז איש בעל מבנה־גוף מוצק, למעלה משלוש אמות גבהו, פניו פחוסים קצת, אפו אינו בולט, זקנו השחור קצר וחלק, וסבר־פניו מצטיין בשלוָה ונועם.

כשמסרו לו כי בן נולד לנסיך־ולס, השיב לאמור, “כן, הכוהן צלר כתב אלי שהאלוהים היטיב לעשות ונתן מתנות טובות לילדיו, ועל זאת שׂמח עבדך”. הוא סיפר שהנסיך סעד עמו בשעתו, וכי לעונג היה לו להנחוֹתוֹ ברחבי הארץ. תמיד יעמדו שירותיו לפקודתם של אנגלים ושל נוצרים בכלל; כי לא שכח כמה היטיבו עמו נוצרים בימי נעוריו, ובמיוחד איך סייעוהו בבריחתו כאשר נאסר על לא עוון בתורכיה, ואיך נתן לו הגמון יווני כסף למען יוכל לחזור בשלום לסוריה.¹⁴⁶

בהמשך הדברים (ע' 452) מתאר טריסטראם את ביקורו ב"מחנהו של המנהיג. בערוב היום נגלה לעינינו מחזה מלא חיים: רועי כבשים ורועי עזים החזירו את עדריהם מן המרעה, גמלים העלו גירה בעצלתיים, או פסעו בשורה יחידה ארוכה מצלעות הר־תבור, ופה ושם היו קשורות ליתדות סוסות ערביות וסייחיהן עומדים על־ידן. התקבלנו כרגיל באוהל הפתוח, והאגה המתין בחוץ עד שהושיבונו על שטיחים וכרים, כשאנו מוקפים פמליה גדולה של בעלי דרגות גבוהות ונמוכות. הוזמנו לסעודה, אולם ההזמנה לא גררה שיחה עסקית, אם כי עסקים נערכו שם כהלכתם. בחצי פניו חייך האגא אלינו בעוד החצי השני לוטש עין אל מזכירו, המקבל תשלומי שכר ומונה דולרים על מטפחת פרוסה לפניו. אהלינו ניטו על השיפוע שמעבר לפלג, ואנו פרשנו להינפש בהם. בשעה שמונה בערך בא כושי מחזיק לפיד להזמיננו לארוחה. הארוחה כללה מנה אחת – בשר הכבשים שנטבחו לכבודנו, מבותר ומבושל על אורז ממוחה בחמאה; המנה הוגשה בקלחת־עץ כבירה, שנישאה בידי ארבעה אנשים. המארח ישב בצד, לפי כללי הנימוס. רמבראנט היה שׂשׂ לצייר תמונה כזאת: אנו יושבים במעגל מתחת ליריעה השחורה של האוהל הפתוח, בלילה בהיר בלי ירח, קורעים את הבשר ונוטלים מן האורז באצבעותינו. כל אותו זמן ניצב עלינו בדווי רם־קומה, והחזיק מנורת־שמן קטנה, שאורה הספיק רק לגילוי קהל הפנים הסקרניות המביטות בנו מבעד לאפלולית. מסביב לקלחת ענקית אחת שבצד הסבו האורחים נחותי הדרגה. לאחר האכילה, וביתר דיוק הזלילה, יצקו מים על ידינו המרובּבות בשומן, הגישו קפה, והחלה ההתמקחות. מורה־הדת שהביא אתו מר צלר נשא נאום ארוך, שהיה מכוון פחות אל עקיל ויותר אל הקהל שמסביב. הוא שיבח את עקיל בשמנו, הביע את רצוננו שלא ישכחנו לעולם, ולשם כך הגיש לו שעון־זהב ושרשרת שהבאנו בשבילו. האגא קיבל את התשורה בקידה, ומסרה למזכירו, בלי להעיף בה מבט. אז הוסיף מר צלר את אמריו. הוא ציין מה חשוב להבטיח את דרך החורן והבשן, שלא יאונה כל רע לתיירים, וכי אם יצליח עקיל בדבר הזה, הוא יטה אליו בכך את חסדן של מעצמות המערב, והן תפעלנה לטובתו ב’שער' ".

טרם צאתם את הארץ היו מר טריסטראם ואנשיו מעוניינים לבקר בעמק־הירדן, והואיל ובעת ההיא היו בנצרת הלכו אצל המושל, תורכי מקושטא, להשיג משמר. “התקבלנו בחדר הנפתח אל חצר נתוצה; קירות החומר המטים לנפול, הרצפה המבוקעת והמַצטבּה [ספסל] המחוספסת באחד הקירות הללו כאילו סימלו את התמוטטות כוח השלטון התורכי בארץ. בית כזה לא היה ראוי להיות סככת־העגלות של בית־אחוזה אנגלי מרוּשש. כל ריהוטו מסתכם בשלושה בלואי שטיחים מרופטים, הפרושׂים בפינה אחת. המשכורת החדשית של המושל מגעת ל־5 לירות בלבד, ואינה ניתנת כלל וכלל דרך קבע; הוא נאלץ אפוא לקיים את עצמו – כמו כל שאר פקידי הרשות התורכית – על ידי סחיטה מן העם. הוא לבש מעיל קצר ומכנסיים, וקיבל את פנינו באדיבות מרובה. דיבורו היה דיפלומטי מאד. שאלנו אם נוכל לרדת בעמק־הירדן בביטחה. ‘אין הוא יודע להשיבנו. מחוזו משׂתרע רק עד בית־שאן, ועד שם הדרך בטוחה למדי. אין הוא רשאי לשגר שומרים מעבר לגבול הזה’. ‘והאם הוא סבור שעקיל אגא יוכל להבטיח את שלומנו?’ ‘אין הוא יודע להשיבנו, עקיל אגא הוא שליט עצמאי, ואינו מוסר לו דין־וחשבון. אין לו כל ידיעה על עצמתו’. אולם באותו הרגע באו שני פרשים של האגה, והוא שינה את נעימת דבריו. ‘שלומכם מובטח בכל מקום שילווה אתכם שלוחו של עקיל. איש אינו מכיר את הארץ כמוהו’.”

מר טריסטראם ואנשיו בחרו להשליך יהבם על עקילי, שחנה למרגלות התבור, ואשר מ“הכנסת־האורחים האבהית” שלו נהנו הנוסעים. הוא התיחס אליהם במאור־פנים ובכבוד, כמנהגו.

עדויות אלו יש בהן ללמד כי משך שנים רבות היה עקילי אגא אחד האישים העיקריים בצפונה של ארץ־ישראל, וכי אם גם שמר בהחלטה נחושה על מעמדו שלו בארץ ביקש לקיים יחסי־ידידות עם האירופים.

מאת עקילי אגא אל הקונסול האנגלי, 1854

במאושר שבזמנים נתכבּדתי במכתבך, וכל עצותיך הטובות וגילויי טוב־לבך נתקבלו בתודה.

אשר לדבריך שאני מחריב את ארץ צפת, דבר זה ודאי נודע להוד־מעלתך מפיהם של אוהבי השחיתוּת וזורעי המדנים; שהרי ארץ צפת היא אמנו, והיא יקרה לנו. אבותינו לפנינו בימי־קדם עבדים היו בצפת וּבמקומות אחרים לממשלה הרוממה, לבד מהיותם קצינים בחיל־הפרשים הלא־סדיר, וכל־אימת שרצתה הממשלה ההיא להדיח מי מעובדיה תמיד שילמה לו משכורת בעד שירותו. אך עתה באשר לזאת, על־ידי תשלום שוחד של 70,000 פיאסטר מעבּד אל־האדי לאחמד פחה, סבלתי רבות ונעשקתי; הראשון החרים את כל רכושי, ואחרי־כן נמכרו כל כלי־נשקי למשפחתו של עבד אל־האדי, שסירב לשלם לי משכורת שלושה חדשים ואוֹכל לסוסים משך הזמן ההוא; הוא השלים את סאת צרותי בגרשו אותי לווידין, ואני בטוח שאין הממשלה בשער העליון יודעת מאומה על הרדיפות האלו.

אך למרות כל זאת הנני מקבל את עצתך, ואבקשך לסייעני ולהשיב לי את אשר נלקח ממני בחוזק־יד, בסוסים, צאן, נשק ודגן. ולבי סמוך־ובטוח שהממשלה העליונה אינה יודעת דבר על שאירע לי; בכל־זאת בעיני הנני עדיין עבד לממשלה העליונה, בין אם אהיה בשירות הרשמי ובין אם לאו, ועל זאת תוכל לשאול אצל סוכנך [בעכו], מר פינצי.

אם תבדוק, יתברר לך איך התעמרו בי אף גם באַחי.

יורשה לי להוסיף כי מודה אני לאל עליון על כי חשבת עלי ותכתוב אלי; כי בזאת ניתן לי להודיעך על צרותי. לפיכך הנני חש עצמי מאושר מאד, ובמכתבי זה אבקשך לסייעני בהשגת הצדק, ויהי לבך סמוך־ובטוח כי לא ייצא מעמדי דבר נגד רצון הממשלה.

ינצרך אלוהים.

(חתום) עקילי אל־חאסי

סלאמה (אחיו של הנ"ל) אל הקונסול האנגלי

(לאחר הברכות). באַשרי קבּלת מכתבך, שאת תכנו הבנתי אל־נכון, ובהודותי לאלוהים על חסדך, עלי להודיעך על המתרחש, ולבקש את עזרתך בהשגת צדק בשבילנו.

אשר לאחי עקילי אגא, אביא לידיעתך את המוצאות אותו, ואפציר בך שתשתדל שייעשה לו צדק, למען יוּשׂם קץ לשחיתוּת ולזריעת המדנים.

אשר לי, הרבּו לרדפני על אדמת מצרים, ולארץ הזאת באתי אך־ורק למען השיג תיקון למעוּות באמצעות הממשלה העותומאנית העליונה, למען ישלח עבּאס פחה את בני לחפשי, אף גם למען יוּשב לי רכושי אשר לוּקח ממני בידי הוד־רוממותו, בלי זכות קלה־שבקלות.

כל זאת הבאתי לפני פחוות המחוזות השונים בארץ הזאת, אך מעולם לא הצלחתי. אדרבה, בתחבולות ניסו תמיד לתפסני ולהסגירני לידי עבאס פחה, בלי לשמוע את תלונתנו.

בקבּלי את מכתבך שׂמחתי מאד, כי תמיד ידעתי שהממשלה האנגלית אוהבת את האמת ועושה צדק עם הזכאי לכך, כי היא עצמה הצדק נר לרגליה.

באמצעותך אפציר בממשלתך להוציא את בני לחפשי מידי עבּאס פחה, ולהשיב לנו את רכושנו, כי בזאת נזכּה בצדק.

אך באשר לי, ומה שאתה שומע מפי אויבים על מעשינו בצפת, כל אלה דברי כזב ומעל. שאל־נא על־אודותי מפי סוכניך ותמצא כי כאשר באו הערבים מן המזרח למחוז הזה ושדדו עדרי צאן וכו' יצאתי אני עם פרשַי וַנילחם בערבים ונשיב לבעלים את כל הבּיזה אשר לקחו – וַנגן על העם ככל אשר יכולנו, למען נמצא חן וחסד בעיני הממשלה העליונה, ואני מבטיח כי כך אשאר.

ראֵה ביקשתיך שלא לקבל תלונות שאולי תבואנה בעתיד על־אודותי מפי אויבי,

ינצור האל את ממשלתך האנגליה!

(חתום) סלאמה טחאווי

בעוד אנו מתארים את המצב בצפון אולי ראוי יהיה לציין כי בחצבּאיה, במוּל־הלבנון, הרשה לעצמו האמיר סעד אל־דין אל־שהאבּי, אשר משַל שם, לדבר בלשון של זילזול רב על המלכה ויקטוריה במעמד אי אלה קציני־צבא צרפתים; הללו מסרו על כך לקונסול¹⁴⁷ שלהם בדמשק, שלא נקף אצבע. אולם הוא נתבע לתת את הדין על חטאו זה, שבתנאי הזמן ההוא היה לא רק חטא למלכּתנו אלא גם בבחינת בגידה בשולטן שלו. בקושטא נתבע האמיר לתת על כך את הדין, ולשָם נשלח כאסיר תחת משמר־הליווי של הקונסול הבריטי האמיץ שלנו מדמשק, ווּד.

אחרי שובו הביתה הביע לפני סעד אל־דין, בביתו שלו, את רגשי חרטתו על החטא אשר חטא, ותיאר את היחס שזכה לו. בחפזה העלוהו לאניה בביירות, וכאשר התחנן בבכי שיתלוו אליו אחד או אחדים מבּניו שליווהו עד שם, הושבו פניו ריקם. אחר־כך הגיע לקושטא, על כל מראותיה הנפלאים, ופקידים תורכים שלחוהו ברחובות מזוהמים ועקלקלים אל ארמון השגרירות האנגלית. שם הוליכוהו משרתים בבגדי־פאר והעבירוהו בכמה וכמה דירות עד לטרקלין רחב־ידיים ושם נעצר, בקצהו האחד, בעודו רואה מרחוק איש זקן ומזכירו שוקדים על ניירות ליד שולחן.

“אני, אמיר מבית שהאבּ שבלבנון, איש זקן ובא־בימים, נשארתי עומד בשתיקה שעה ארוכה; אך לבסוף קם אותו זקן, השגריר, ובא אלי בלי לברכני ובלי להזמינני לשבת, שאלָני לשמי, וחזר ושאל, ואחר־כך הצביע על זקני הלבן, ואמר כי לדעתו יהיה זקן אשר שייך רק לאיש, לאיש חכם, לא לילד”.

אחרי־כן פקד השגריר הזה על המשרתים להוליכו אל ביתו של – – פחה, למען יטפלו בו שם השלטונות התורכיים; אלא שבטרם ישוב לסוריה, יראו לו את המחנות של צבאות צרפת ואנגליה כמו גם את ההכנות הצבאיות של השער העליון. מצד הפקידים התורכים זכה לגערות וזילזול, וכשהיה שרוי בלא פרוטה סירבו לתת לו כסף, עד שהיה עליו להגיע הביתה על־ידי נטילת הלוואות מנושכי־נשך רגילים. זה היה סיפורו, ובסַפּרו אותו דיבר האמיר רק כאיש החש כי ראוי היה לעונש הקל אשר בא עליו.

הלֶקח שניתן בהזדמנות זו לַמועד הנכון הניב תוצאה מעולה ביותר. האמיר היה מגן נאמן לאנגלים – וחשוב אף יותר מזה, לנוצרים הילידים – עד יום מותו, שעליו דובּר בעמוד קודם. הוא הגן בנאמנות על הנוצרים, והוא ובניו, מוסלמים כולם, נרצחו בכוונת־מכוון בימי השחיטות בלבנון ב־1860.

מי הביא לאותן שחיטות? מי עודד והחיה את הקנאות הדתית, הדועכת במהירות של המוסלמים?

אלו הן שאלות הצריכות תשובה.

פרק ששה־עשר: דגן במחירי רעב    🔗

בסמוך יותר אלינו בירושלים עדיין היו הקרבות נמשכים בפברואר, בזמן שהיו האיכרים צריכים להתעסק בחרישם ובמזרעם; ואנו שמענו על קרבות שבהם ניצבו ערבים פראים לצד אבו־גוש ואִבּן־סִמחאן, סמוך כל־כך מצפון לירושלים כבאל־בירה. באותה עת ראו אחדים מן התיירים שלנו כששים בדווים על חופי הירדן. בכל־זאת יצאו התיירים האנגלים שלנו ובאו, ואיש לא שלח בם ידו לרעה. אם היו מהומות בארץ סביבנו, הרי בתוך עיר־הקודש היתה מצוקה מכאיבה לאין־שיעור יותר. המסחר לסוגיו ירד לשפל־המדרגה, מחמת המלחמה ומיעוט הנוצרים שעלו לרגל למקומות הקדושים עקב כך.

סמוך לסופה של השנה הקודמת, 1853, היתה התפרצות חמורה של מחלת האבעבועות, ובה נספּו מוסלמים במספר ניכר, שכּן בגלל תורותיהם הפאטאליסטיות התנגדו לחיסון כאמצעי־מניעה. נודע לנו כי בתוך שלושה שבועות מתו במחלה ההיא, שמונה־מאות ילדים מוסלמים. הנוצרים סבלו הרבה פחות. אמרו ששום יהודים לא מתו בזמן הזה מן הפגע הזה. הרופא היהודי חיסן 200 ילדים, ורופא המנזר היווני 300.

החורף גם הוא קשה היה מכפי הרגיל – הגשמים היו עזים וממושכים מאד והרוחות סוערות. מכל הטעמים האלה היו העוני והמצוקה למעלה מן הרגיל בקרב עניי הנוצרים והמוסלמים, וקשה מאד היתה המצוקה בקרב היהודים, שתמיד הם סובלים יותר מזולתם בעתות צרה ואשר בגלל המלחמה נשלל מהם הפעם חלק ניכר מכספי הצדקה שתורמים בשבילם היהודים בארצות אחרות.

יהודי רוסיה לא יכלו לשלוח כסף כדרכם לקרוביהם ולרשויות בתי־הכנסת, ומכאן נבע גירעון חמור ביותר בסכומים המצויים לצורך התמיכה בעניים. דבר זה יתוֹאר ביתר הרחבה כאשר נעמוד על מצבם של היהודים.

אך זה לא היה סוף־פסוק, גם לא היה זה הצד הביש ביותר בתמונה. שׂרר מחסור במזון, שצפוי היה להיעשות רעב ממש.

חרף כל הידיעות הרעות שהפיצו הכופרים בבּיבּליה על ארץ־הקודש, בדור קודם, ולמרות כל הדעות שגיבשו להם בחפזה ובבערוּת תיירים שבאו אליה בזמננו־אנו, שעברו בכמה דרכים ראשיות בהדרכת דראגומאנים שבדרך־כלל זרים הם לארץ, עדיין תנובת הדגנים של ארץ־ישראל עצומה, וביזבוזה שנה־בשנה עקב ביזתם של ערבים פראים, עקב הצתות זדוניות בין סייעות עוינות, ועקב סתם רקבון על האדמה בשל היעדר דרכים טובות אל שווקים שבהם יוכלו לקנותם, למגינת־לב הוא ליודעים את העובדות לאשוּרן.

החבל הראשי מבחינת כמות התבואה הנזרעת והנקצרת הוא זה של הפלשתים הקדמונים, כלומר – השפלה הארוכה לאורך החוף בין הכרמל למצריִם.

ים צפונה משם משובחים עוד יותר בטיב הדגן, כגון טובּאץ (תבץ) וחנוּן ליד נבלוס ועלמא בגליל העליון.

אולם לעתים אין הלחם מתחלק חלוקה שווה ברחבי ארץ־ישראל, בגלל אמצעי־התחבורה הלקויים, כאמור למעלה.

לפיכך אולי קל יהיה להבין שהמצוקה פקדה את היישוב בכללו, ובמיוחד בני כמה מעמדות, כשבּגלל צרכי המלחמה הוגדל בהרבה המס הממשלתי הרגיל על היבול לשירות הציבור (מעשׂר אחד הוא המגיע לממשלה, והוא נגבּה בתוצרת, או בכסף); וכאשר אסרו ליצא תבואה או להובילה לכיוון כלשהו שמחוץ לבירה, כאשר נעשתה הממשלה הקונה העיקרית, אם לא היחידה, במחיר שלה, מחיר ששולם בקאימות של נייר בעד סכומים קטנים וגדולים כאחד.

מאז ומעולם מנהג הוא לכפריים לאגור דגן בבוֹרוֹת המותקנים באדמה ודפנותיהם מטויחים; צידה זו לא תמיד היא מספיקה לתצרוכת השנתית, אף כי לפעמים היא גדולה ממנה בהרבה, אבל האוכל הנאגר בדרך זו מצוי רק לרשות הבעלים, שהם המשפחות העיקריות והעשירות בכל מקום; העניים לעתים קרובות מאד אין להם מלאי כזה – ולעתים לא רחוקות כפרים שלמים נדונים לקנות זה מזה, ולא עוד אלא במחירים המאמירים בהמשך העונה, או במקרה של עצירת גשמים.

ים, ולא משום שהיה היבול זעום בשנה הקודמת, נהפוך הוא. ההשגחה האלוהית פתחה ידה לרווחה, ואולם לא כל הדברים זכו לברכת שמיים. דבר זה נבע מחמדנותם של ספסרי התבואה – אנשים עשירים, היודעים שבמוקדם או במאוחר הממשלה חייבת לקנות תבואה בשביל הצבא בכל מחיר, ולפיכך הטמינו אספקה רבה ואחר־כך הסתירו את המלאי שאגרו, ובכך העלו בהדרגה את המחיר בשוק עד שהגיע למחירי־רעב.

התנהגות מעין זו מחפירה היתה שבעתיים, שהרי על־פי המנהגים הפרימיטיביים שמורות היו עם בעלי־הרכוש האלה עתודות ביתיות משלהם לצרכי משפחתם; ולכן דווקה עניי־העניים הם שסבלו בהכרח, איש כעניוֹ.

אנשי ועדת־המימשל היו חסרי־אונים. (הקורא יזכור שבתקופת בין־המלכויות שלנו נוֹהל הפּאשאליק על־ידי ועדה של שלושה אנשים רשמיים). לא כי ידוע היה היטב שהפושעים החמוּרים ביותר מצויים אפילו בקרב החברים של מועצת־העיר מבין האפנדים הערבים המוסלמים.

קללות עזות וקולניות “מילאו את האוויר”. הקרבנות היו בני כל הדתות – נוצרים, מוסלמים ויהודים.

אולי צריך להסביר כי בירושלים רק העניים תלויים בכך שיום־יום יסופקו לשוק דגן, שמן, חומר־דלק ושאר סוגי צידה שאפשר לאחסנם. העשירים בני הארץ, ואפילו האיכרים ברוּבּם, מכינים¹⁴⁸ מלאי מכל הדברים האלה בתקופת היבול, מתנובת אדמותיהם. אחרים שידם משׂגת קונים את המלאי שלהם לתקופת השנה בזמן הקציר, כשהתוצרת זולה. גם המנזרים אוגרים צידה באותה צורה.

חוץ מאשר בזמן הקציר, כשהאיכרים מוכרים את תנובתם, אפשר להשיג צידה בשוק רק מקמעונאים, המנצלים את המסיבות להגדלת הרווחים ממכירתו של מלאי שקנו בעונת־הזול ואגרוהו למכירה בזמן שיתיקרו הדברים בחורף.

מכאן שהלחץ של מחירי־הרעב בירושלים העיק במלוא כובד משקלו על העניים, וביותר על היהודים.

המנזרים הגדולים, הלאטיני, היווני והארמני, תמיד היו להם מחסנים גדולים של תבואה, חומר־דלק ומים. בעבר היו מחסנים אלה הכרח שאי־אפשר–בלעדיו לכלכלתם של יושבי המנזרים, שבתקופות של תלאה מסוגרים היו לעתים קרובות משך שבועות רצופים במעוזיהם. המנזרים האלה מילאו במידה ידועה את מחסורם של ענייהם.

אך היו בזמן הזה בכל־זאת הרבה נוצרים שמחסורם קשה מאד; וכך גם כמה מוסלמים, מחמת הקושי בקניית תבואה ללחם.

העניים הסובלים נזקקו לאפיית לחם המעורב במידה רבה בגריסי אבני־ריחיים – אפילו בעפר להגדלת הנפח – ובזוּואן המחליאים (ζιζανα או ה“זוּנים” מן המשל של הברית החדשה), שתמיד מקפידים לנפוֹתם מן הדגן, הואיל והשפעתם מזיקה לקיבה, פרט לכך שהם מעוררים סחרחורת ואין בהם שום כוח להזין. היו שמתו כמעט מאכילתו של לחם זה שהיה מעורב בזוּנים. הוא גרם סחרחורת ושגעון ארעי.

אנשים היו מתהלכים ברחובות בבכי וילל. ב־10 בפברואר הובאה אלי פת שכּך נאפתה, ושנמכּרה ביוקר מופלג בשוק הרגיל, והוצגה באסיפת־הערב השבועית של החברה הספרותית שלנו. היה לה צבע צִפחתי־כחלחל, גסה היתה, ונראתה פסוּלה למאכל אדם.

אותו בוקר עצמו מילאתי את ידו של אבּו־אבּראהים, נוצרי מילידי נצרת, אדם שרגיל היה במסעו בכל רחבי סוריה ובקרב הערבים, ובקיא היה כהלכה בענייני חקלאות, לקנות חטים במחיר הזול מן הכפרים ליד חברון, ואם יהיה צורך בדבר אפילו מעבד אל־רחמאן עאמר עצמו (ידוע היה שברשותו מלאי עצום).

חטים אלו נועדו להימכר במחיר הקרן בשווקים, כדי להנמיך אם אפשר את מחיריהם המופקעים של הספסרים, או לאלצם להוציא קצת ממטמוניהם החוצה. הסוכן הנצרתי שלנו אמור היה להתחיל בהבאת 500 מידה (250 בוּשל). מובן שבמסיבות הנתונות, לא העז שום איש, לא פקיד־ממשלה ולא אחר, לפגוע בו לרעה או להחרים את תבואתו. מקץ תשעה ימים חזר לאחר שהצליח להשיג רק 100 מידה (חמישה מטעני־גמל); היה בזה, על־כל־פנים, משום התחלה.

אבל בטרם תוכל אספקה זו להגיע לירושלים נעשה מצבם של עניי היהודים מחריד. לא די שהיה מחסור בלחם ומחסור בתבואה, להוציא אותן כמויות קטנות שאפשר היה להפיק מן התערובת הלא־מנוּפה, המעוּפשת רק למחצה – שהכילה את הזוואן או הזוּנים המשוקצים – אלא שגם הקור היה צורב ובלתי־רגיל, בעוד השלג מכסה בשכבה עבה את ההרים וממלא את רחובות העיר.

חומר־דלק אי־אפשר היה להשיג מפני שבגלל מצב הדרכים לא יכלו האיכרים להביא לשוק אספקה של עץ או פחמים. שבילי־ההרים החלקלקים מסוכנים היו עד כדי כך שגמלים עמוסים לא יכלו לעבור בהם ברגליהם החלקות והמתחלקות, ושכבת השלג העבה מנעה מהרבה איכּריות יחפות להביא את סלי הזרדים הרגילים שלהן.

כך אפוא סבלו העניים לא רק מן הרעב אלא גם מן הקור המופלג, כי רובּם לא היתה להם כסוּת מלבד הסמרטוטים הדקים אשר עטוּ בימות החמה. המונים רעבים צרו על הקונסוליה הבריטית; חילקנו כל מה שיכולנו ואחר־כך צריך היה לגרש את העלובים בכוח הזרוע.

אני כבר כתבתי ושלחתי לאנגליה פנייה למשלוח כספים שיאפשרו לנו לסייע ליהודים השרויים בחוסר־כל על־ידי מתן תעסוקה. אבל בימים ההם היה הקשר אִטי, ובטרם תספיק תשובה להגיענו אִיימה עלינו ראשיתו של רעב. כמה אנשים נמצאו כבר מתים מרעב. צריך היה לפעול מיד, גם אם דלים היו האמצעים שלרשותנו.

כשחזר אבו־אבראהים איש נצרת מחברון ועמו חמשת מטעני־הגמל חטים השגנו את עזרתם של כמה ידידים במקום, שתרומתם הספיקה לנו לרכוש את החטים האלו בלי שהות ולהקצותן מיד לצרכיהם של עניי היהודים. כיכרות נאפו וחולקו פעמיים בשבוע. הכנת הלחם ואפייתו נתנו תעסוקה לאחדים מן השרויים במצוקה גדולה; אבל הנערים המתעטפים ברעב פרצו פנימה, חטפו את הבצק שלא נֶאפה ואכלוהו בכל פה. קוואסים של הקונסוליה צריכים היו לשמור על הלחם בדרכו אל התנור וממנו.

המיסיונרים (ובלי ספק גם הבישוף) מעניקים היו סיוע של צדקה, אך כל זה לא הספיק בשום־פנים להקלת המחסור העצום¹⁴⁹ שהיה עלינו להתמודד עמו.

יום־הראשון של צום־לֶנט (1 במרס) היה אחד הימים לחלוקת הכיכרות. היהודים התקהלו בלבושם העלוב בחצר הכנסיה ועל המדרגות – חרף סוּפת־שלג חסרת־רחמים שניתכה עליהם. שלג בגובה תשע זרתות כיסה את האדמה. אותה שעה היתה התפילה בעיצומה. (בזמן ההוא היתה הקונסוליה שכנה לכנסיה). אחדים מהם תרו להם מחסה מן השלג בכּנסיה גופה, לתמהונם הרב של אנשי־הדת המכהנים בקודש. כשהחלה החלוקה היה החזיון קורע־לב – הסומים, הפיסחים, עוטי־הבלואים, הזקנים, האלמנות, המושיטים את הכרטיסים שניתנו להם קודם־לכן והדוברים עברית, גרמנית, ספרדית או תורכית; רבים היו בוכים מעייפות בלבד – היו בהם נשים שעוללים רכים בזרועותיהן, היו בהם גברים מתנודדים אחוזי חוֹם או פוֹדגרה, שקמו ממיטותיהם משום שילדיהם היו משוועים לאוכל, הרוב היו רטובים משלג וגשם, ורועדים מפני הרוח העזה החודרת מבעד לבלוֹאי־הקיץ שלהם. דרושים היו שלושה קוואסים חסונים כדי להשתלט על ההמון. אחד איבד נעל בתוך המהומה, ובכה מרה מפני שלא היתה שלו: רק השאילו לו אותה כדי שייכנס.

הקוואסים המוסלמים עזרו לחולים להיכנס ראשונים; וכל בני משק־ביתנו – פקידים רשמיים, משרתים ילידים, וגברים, עד לילדים הרכים – הוצרכו להטות שכם על־מנת להביא את הלחם במהירות, כדי שאפשר יהיה לשלוח את העלובים במהירות האפשרית ולצאת מתוך ההמון המצטופף ומתוך השלג.

אחר־כך קמה זעקה לקצת חומר־דלק, ולוּ אך קומץ פחמים לכל נפש, בקור העז. היה בבית איזה מלאי קטן, והיתה לנו דלת אחורית: אל הדלת האחורית ההיא הופנה כל איש, לאחר שקיבל את כיכר הלחם שלו – ושתי יהודיות ספרדיות ששירתונו בעבודת הבית חילקו שם מנות קטנות של פחמים. המסכנים שעמדו לזכּות בחומר־הדלק הזה לא היה להם כלי לקבלו בו, אך הם הסירו את מטפחותיהם העלובות, ששימשו להם צניף או אבנט, ולתוכן הושׂם חומר־דלק שדי היה בו לחמם לפחות ארוחה אחת, או כוס קפה. הללו שזקנים או אומללים היו מכדי לעזור לעצמם ישבו רועדים ומתיפחים על המדרגות, בעוד אחרים נוטלים איזה חלק של לבושם, אפילו את מקטרנם, אם לא היה דבר אחר, צוררים בו מעט פחם, ופונים אל הדלת לפַנות מקום לאחרים.

אספקת כיכרות־הלחם לא די היה בה למלא את צרכיו של ההמון הרעב, אך הואיל ועבר במקום הרוורנד מר קרופורד, שהיה אז אחד המיסיונרים בירושלים, נתן לנו חצי סוֹבריין,¹⁵⁰ שבּו נקנָה עוד לחם בשוק (על־ידי הקוואס שלנו) ובתוך דקות ספורות חוּלק לנצרכים. ומה־רבות היו הברכות והתודות שהועתרו בעבור הכיכר הקטנה או שתי הכיכרות שחולקו למשפחות בנות ארבע, שש, או שמונה נפשות! מה מוזר ונוּגה היה חזיון היום ההוא בעיר־הקודש! ואף־על־פי־כן, לא היתה זו אלא ההתחלה.

ביום־השבת שלפני כן (אני משתמש במלה בהוראתה היהודית, יום השביעי), היה הרבי –, אחד ממרובּי־ההשפעה שבּבני סוגו, דורש בבית־הכנסת על חטא עיכוב ביאתו של המשיח על־ידי קבלת לחם מידי הנוצרים, כאשר שיסע אותו אחד מן המתפללים ונתן בקולו לאמור כי החטא המעכב באמת את ביאת המשיח אפשר למצאו בעוול ובעושק הנהוגים בירושלים.

הוגד לי שבזמן הזה קמה ברובע היהודי תביעה להעתיר לפני מונטיפיורי ורוטשילד שימנו את הקונסול האנגלי נאמן על חלוקתם של כספי הצדקה שלהם, על מקום הרבנים. לא התאוויתי לתוספת מעין זו על עמל־יומי, שכבר היה מספיק בהחלט. וזאת מחוץ למחשבה על הטינה שיחולל שינוי מעין זה, בלי כל ספק.

הערת העורכת    🔗

מה היה פשרו של עמל־היום שדובּר בו כאן, זאת נוכל להבין מן הרשימות הבאות, המופיעות כבדרך־אגב ביומנים שנוהלו בזמן ההוא: –

ביום אחד, ביקורים רשמיים לפני הצהריים (לאחר בוקר של קריאה וכתיבה) אצל השלטונות באשר לדרכים הטובות ביותר להשבת השקט על כנו בארץ. איגרות ומכתבים הוכתבו, נכתבו, ונשלחו בידי קוואסים בכיוונים שונים.

למחרת היום. תיירים שעתה־זה הגיעו, ביקור אצלם, ודאגה להם; עסקי משרד. שיעור־ערב ביוונית חדשה. בשעה מאוחרת אותו לילה ראיון חשאי עם מ– על מיתתו החטופה של אדם, שהתברר כי הורעל. עד שעה 3 בבוקר כתיבת איגרות לקושטא. אני, הגם שבריאוּתי חלושה מאד, מכינה העתקים באותה מהירות שבּה כתב בעלי.

למחרת היום, יום־ראשון. צעדים רשמיים בקשר לפטירה שהוזכרה, והלוויה – תפילה כנסייתית.

למחרת היום, יום השני. קוואס שוּגר לארטאס בעניין דחוף שם. הקונסול עצמו יצא אחריו לבדו בסוּפת־מטר (שכּן כל הקוואסים שלו התפזרו לרגל תפקידם בחלקי הארץ השונים). הביתה בערב, רטוב עד מוח־העצמות. בלילה ליוָה את מיס קוּפר לביתה לאחר אסיפת־צדקה שבה השתתפה למרות מחלתה. הוא חזר לבדו ובידו הפנס הקטן שלה, בתוך גשם־זלעפות ומים יורדים ברחובות ההרריים.

למחרת היום. מחוץ לעניינים הרגילים, מקרים מרובים של יהודים הנתונים במצוקה.

בהמשך השבוע שלאחר־כך, ענייני משרד מכל הסוגים כרגיל, ועבודה שלא כרגיל על החשבונות וכן הכנת סיכומי ספנוּת וסחר מצידון, צור, עכו וחיפה. “עד שלוש בבוקר כתבתי”, נאמר ברישום אחר, ושוב, “כתבתי עד שעה מאוחרת מאד, כרגיל עכשיו”. ושוב, “זה כמה ימים לחץ של עבודה רוחנית, המוח מאומץ עד קצה הגבול”. לאחר זמן, משהסתלקו כל התיירים, ומשך כל הקיץ שבּוֹ היתה המנוחה רצויה עד מאד, לא פחת לחץ העבודה כל־עיקר. ביולי מופיע הרישום הבא ביומן: “הימים גדושים עד כדי כך שכמעט לא אדע איך לתארם”.

אלו היו הרשימות שהעלה אדם שהעבודה היתה שמחתו, שהמימרה החביבה עליו היתה “דבר מלכותי הוא לעמול”; שמעולם לא תר לו פגרה; אפילו הוא מצא שהלחץ המתמיד מדכּא אותו. אך לא היה מנוס מזה. העניינים היו דוחקים; עזרה אי־אפשר היה לקבל. ואכן, רק מעטים מן האנשים הרבים עד מאד שרשאים היו לתבוע את תשומת־לבו של הקונסול הבריטי, בין תושבים ובין אורחים־לשעה, מוכנים היו להפקיד את ענייניהם בידי זולתו.

בעצם היום ההוא נכנס לעיר מטען־גמל יחיד של חטים, שהובא בידי אחד הילידים.

ההמון, שנאבק לקבל חלק ממנו, גדול היה כל־כך עד שהיה המוֹכר צריך להעלות את המחיר כדי למעלה משלושה פיאסטרים למידה אחת כדי להקטין את מספר המבקשים.

עוד דגן היה מוכן עתה להובלה העירה, אך בגלל שלג טרי שירד ופרוּשׂ היה על האדמה היו הדרכים התלוּלות מסוּכנות לגמלים (שרגליהם רכות וחלקות), והתבואה לא יכלה להגיע.

יומם ולילה נמשך השלג, והרעב עמו.

אף־על־פי־כן, מנקודת־ראות חקלאית נחשב שלג תמיד סימן לטובה, יותר מן הגשם, ורואים בו הבטחה ליבול מצוין שיבוא, לא רק בדגנים אלא גם בזיתים. מעיין עין־רוגל היה משתפך בנחל־קדרון, והשלג כיסה את העיר והארץ כולן.

מראה ירושלים והר־הזיתים בהיות השלג מכסה אותם כך מוזר הוא מאד, והראִייה למרחק מסתלפת בצורה מוזרה.

תיירים נעצרו או שאולצו לחזור לאחר שכבר יצאו לדרך; היו שהגיעו ברגל מיפו או מרמלה; הואיל ושִכבה עבה של שלג הסתירה את הערוצים והגיאיות שבין ההרים, שוב לא היה השטח בטוח למִדרך רגליהם של סוסים. בין התיירים שהתעכבו היו הקצינים של גדודי קוֹלדְסְטרים ומשמר־הקַלעים.

מזג־האוויר הסגרירי הזה, שהחל ב־1 במרס, נמשך כמעט בלי הפסקות עד ל־12 בו. גשם ושלג ירדו לסירוגים. בבוקר ה־9 בחודש היה הכפור עז כל־כך עד שנמצא כי קרום של כפור כיסה את חלונות חדר־המיטות שלנו, הפונים מערבה, מבּפנים. ב־10 בחודש היה שפע של קרח סביב, והבוקר היה צח. אחרי־כן בא עוד שלג כבד, אך ביום המחרת החל גשם, וזה הסתיים בהפשרה. מה פלא שהיו מתי־רעב בקרב היהודים האומללים, שלא היה להם לא מזון ולא חומר־דלק, במזג־האוויר החמור הזה, שהוא בלתי־צפוי כל־כך בחודש מרס?! ¹⁵¹ בשעה שמוסלמים ונוצרים התעטפו ברע, אפשר היה להבין מה גורלם של היהודים.

אף שהזֵדים שמרוויחים היו ממניעת התבואה מן השוק היו מבני מעמד האפנדים המוסלמים, הרי גם במעמד זה היו רבים שסבלו קשה מן המחסור. סוּפר לנו על אפנדים שהתהלכו רעבים ברחובות, אף שהיו לבושים מחלצות. ידוע היה על מוסלמיה אחת שגזזה את שׂערותיה ושלחה את שפחתה למכרן בשוק בעבוּר לחם. (נשי המזרח אוהבות צמות־שׂער רבות ככל האפשר, ולעתים קרובות הן עוטות את שׂערותיהן של אחרות, או אפילו צמות של משי, למרבה הרושם). עשיתי מה שיכולתי בשׂאתי דברי לפני מועצת־העיר על המצב ועל יוקר הדגן לעניים. המחסור לבש ממדים מדאיגים מאד.

שמעתי על מוסלמי אחד צדיק שקנה חמישים סאה חטים, ובהטילו אותן על אדרתו הפרושׂה בשוק קרא ואמר, “נשאתי ידי ליושב־מרומים בשבועה למכור זאת, מתוך רחמים, במחיר זול מזה ששילמתי בעדן”. הנקל לשער מה התרחש אחר־כך.

אילו היה פחה איש־מעשה בשלטון כי אז אפשר היה למנוע הרבה מכל המצוקה הזאת. אבל פחה לא היה, ולמעשה לא היה שלטון. חברי הוועדה קשורים היו קשר הדוק כל־כך לאותם אנשים עצמם שבמידה רבה גרמו את המצוקה בתאוות־הבצע שלהם ובחמדנוּתם, עד שלא יכלו לנסות להתערב במרץ.

תורכי, כל כמה שיהיה חלש ועצל, אפשר היה להשפיע עליו לטובה למען הציבור. כאיש זר יכול היה לפעול אילו בחר בכך, ובפניות נמרצות אפשר היה להחזיר בו את תחושת האחריות אשר יעמיס על עצמו אם יניח לבּריות למות ברעב שעה שדגן מצוי בהישג־יד.

תקופת בין המלכויות קרובה היתה עתה לסיומה, וכאשר אמנם הגיע הפחה החדש ננקטו צעדים החלטיים לחפש בערים וברחבי הארץ מטמונים נסתרים של חטים ושׂעורים; והבּעלים אוּלצו להוציאם למכירה בשער שאינו מופקע ביותר.

גידול זה בכמויות אשר בשוק מובן שהוזיל את המחירים; אך מחסנים עצומים עדיין לא נתגלו עד לעת־הקציר הבאה, כאשר נפתחו הבּורות הנסתרים. אז התברר כי חלק מן התבואה העלה עובש בגלל גודש הגשמים והשלג של החורף, והכרח היה להשליך את הדגן נוכח קללות העניים, כאמור בספר משלי יא, 26.¹⁵²

לטוב־מזלם של יושבי ירושלים היה היבול מבורך, וחטים חדשות הובאו לשוק ירושלים במחצית מאי לערך. מוסלמי אחד עני הביא כמאה מידה, כלומר חמישה מטעני־גמל, ובהטילו אותן לשוק אמר כי נשבע לאלוהים שימכּור את החטים החדשות הראשונות במחיר 14 פיאסטר המידה, ובכמויות שלא תעלינה על שלוש מידות לאיש (כדי למנוע מן המעוניינים לרכוש הכל בבת־אחת). מעשה זה הוריד מיד את מחיר החטים מן המחיר המדהים של 27 ו־30 פיאסטר המידה ל־15. מקץ יום־יומיים שוב עלה המחיר ל־21 ו־23, אך אפילו הוזלה זו היתה ברכה עצומה.

פרק שבעה־עשר: מגיע יעקוּבּ פחה    🔗

תקופת בין־המלכויות תמה סוף־סוף

ב־5 במרס הוכרז שכבר הגיע הפחה החדש ליפו. הוגד לנו שהוא אדם רם במעמדו הרבה יותר מכל מי שמונה אי־פעם על הפאשאליק של ירושלים.

פחה זה יעקוּבּ היה שמו, ונצר היה למשפחה המפורסמת הוותיקה והעשירה של קארא־אוסמאן־אוֹגלוּ באסיה הקטנה.

"אנו המוסלמים לא רב נחשיב הדם,

אף־על־פי־כן עמדה שושלת קאראסמאן

בלתי־משתנָה, בל־תשתנֶה".¹⁵³

עד כה היו התורכים שנשלחו לירושלים אנשים שעלו מתוך השורות, חסרי כל ייחוס משפחתי. אחד או שנים היו אנשים בעלי כוח־אופי מסוים, אך הם היו יוצאים־מךהכלל, והרוב הגדול היו פחותי־ערך וסתם הרפתקנים, ואחדים היו בורים גמורים שלא ידעו קרוא וכתוב.

אחד־עשר יום אחרי רדתו מן הספינה נכנס מושלנו החדש, יעקוּבּ פחה, לירושלים. זקן היה כקודמו, ואמרו עליו שהוא בן שמונים־וארבע. היתה לו אותה דרגה של ואלי, או מוּשיר, כלומר פחה בעל שלושה זנבות־סוסים. לפיכך פנו אליו בתואר דאוּלִתְלוּ אפנדים ולא בלשון “סַעַאדֶתְלוּ אפנדים”, כיאה בפנייה אל הסוג הרגיל של פּחוֹת פלך, שהיו “מותֶצריפים” בעלי שני זנבות־סוסים.

בואו של פקיד רם כל־כך, בין שהוא מסוגל ובין שאינו מסוגל לכונן סדר של קבע בקרב הסייעות הפרועות של מחוזות הכפרים, אפשר היה לשער שיִתן לפחות “תנופה” ארעית לשליטה העותומאנית, ואשר על כן קיבלה האוכלוסיה האזרחית את הפחה בברכה לבבית. אולם בני הפמליה שהביא עמו הוד־מעלתו לא העידו בשום־פנים על דרגתו: הם היו רק מבני המעמד שעמהם הסכּין – נושאי־מקטרת ונושאי־סנדל רעבים, מאספסוף המטרופולין – אלא שמשתעשעים היו בתקוות שייעשו מושלי ערים, מזכירים וכו'. המעונות העלובים בסראיה, למגורים ולשׂררה, נשארו כשהיו; וכל אדם בתוֹכנו שאולי לא היה חסיד קיומה של תורכיה היה מקדם בברכה את בןֹ־השמונים התשוש שהגיע עתה כנציג הולם של “האדם החולה” שעוד־מעט ייעלם מעיני העולם.

הקונסולים, כפי שאפשר להניח, עקבו מתוך עניין מיוחד אחר הופעתו של הפחה החדש בתקופה הרת־גורל שכזאת. בלי הבדל מה ידעו אולי האחרים, הקונסוליה האנגלית לא היו לה שום ידיעות באשר לעברו הרשמי, ולא יכלה לגבש לה שום השערה באשר לקו־ההתנהגות שעתיד הוא לנקוט במסיבות הנתונות. גילו לא העיד על שום דבר, שכן זקנו הלבן יכול היה לסַמל פלוני עלי פחה מיאנינה או דוֹג’ה ונציאני בלה־מזוֹקן בתקופה קודמת, רק שהתנט’ימאת לא היו מאפשרים לא את זה ולא את זה ב־1854.

הכּלל היה שעם בואו של פחה חדש היו הקונסולים (בכליל־מַדיהם) וכל הנכבדים האזרחיים והדתיים עורכים אצלו ביקורי־נימוסים. הפחה קיבל את פנַי בידידות מופלגת. אך כאשר פגשתי בבישוף האנגליקאני ובאנשי־הכהונה בשובם מן הביקור שלהם, הביעו מורת־רוח מגינוני האדיבות שהוענקו להם. הוד־מעלתו סטה ממנהגו הרגיל, לא קם לקראתם ולא כיבדם במקטרות.

תקיפי הכפרים גם הם באו לחלוק כבוד לפחה החדש, ואחדים מן האנשים האלה נהגו בצביעות לצרכי השעה. יום אחד בא לבקרני חאג' מוצטפא אבו־גוש כשהוא מביע צער על מחלוקות העבר ומתאווה לעשות שלום עם הקונסוליה, כדרך שהתפייסו עתה ה“דאולה” (ממשלה) והוא. עבד אל רחמאן אל־עאמר, מחברון, בא עם שניִם מאֶחיו, שאתם השלים עתה “בחסדו של דאוּלתלוּ אל־באשא”, ועשה כמותו; ומנהיג שלישי, מוצלח אל־עזיזי, מבית־ג’ברין, לאחר שראה גם הוא את פני הוד מעלתו, “לא היה יכול להעלות בדעתו לעזוב את העיר ולשוב הביתה בלי לבקר אצל הקונסול האנגלי ולהבטיח לו שהכל מרוצים בהיות להם פחה טוב שכזה”, וגם הוא נדר בהתלהבות כי “עתה ישקוט העולם, אִנשאללה!”

מה יכולתי לעשות במרִעים האלה כאשר כך התיצבו, בידידות זה עם זה ועם הממשלה, שופטתם החוקית היחידה, אם לא לקבלם ולכבדם במקטרות ובקפה? כל התלונות שהיו לי עליהם מעולם היו לטובת ממשלתם שלהם.

בהמשך הדברים יזדמן לנו לראות כמה זמן נמשכה הרעות החביבה הזאת בין ראשי הכפרים למושליהם התורכים. מבשר־רעה היה הדבר שכעבור ימים אחדים בא אלי עוד אחד מן התקיפים האלה – מוחמד עבּד אל־נבּי, מן הסיעה שכנגד – לבקש ממני טובה ותמיכה בסראיה. מקץ שבוע ימים היה בבית־הסוהר, ובלי ספק היה הדבר תוצאה מבּרית בין האחרים, שלא מכבר השלימו ביניהם.

פקידי הממשלה נשארו חומדי בצע ושלמונים כתמיד, מן הראשון עד האחרון – מיעקוב קארא אוֹסמאן אוֹגלוּ עצמו ועד לדל בטוּפֶנקצ’ים (טופנקצ’ים הלא הם ז’נדארמים או שוטרים), וכתוצאה מכך סבלו הבריות. מובן שמסביב לסראיה היתה מפלגת־חצר שהיתה מרוצה־בתכלית ממעמד הדברים ההוא, שהרי שלטון בשוחד היה הצורה הידועה היחידה של מימשל מזרחי מאז ימי אבראהים פחה (להוציא אולי תקופה קצרה בימיו של מחמט קוּבּריסלי פחה), והיתה זו צורה שהלמה ביותר את שאיפות־הבצע הפרטיות שלהם.

לא יצאו ימים מעטים והכפריים מעין־כרם באו לירושלים עם זקניהם, לבקש עזרה מן הקונסולים של צרפת ואנגליה ולשטוח קובלנותיהם על הפחה עצמו, בשל סחיטות עצומות וקבּלת־שלמונים אישית.

יש לזכור שכל המנהיגים המקומיים המוזכרים למעלה שותפים היו עם צד זה או אחר בקרבות־הכפרים של השנה הקודמת; ובלי ספק שמע הפחה החדש מפי האפנדים של העיר, הקשורים בסייעות השונות, על המריבות הקיימות, ויכול היה להפיק מהן תועלת כאשר קיבל את הביקורים הרגילים של איחולים ונאמנות עם כניסתו לתפקידו. עוד נראה כי ככל שנחלש הפחה, ואחרי מותו, התחדש הריב. אך לפי־שעה שרר סדר. בלי ספק הורתה הממשלה בקושטא לפחה לדכא מהומות, או לפחות שלא לעודדן. עכשיו היה שקט גמור.

הפחה קיבל ביקורים של כבוד גם מאת משפחת טוקאן מנבלוס, שיריביהם, בני עבד אל־האדי, החזיקו זה זמן־מה בכהונת המושל של אותה עיר.

לא יצאו חדשיים ובני טוקאן קיבלו את המשרה ובני עבד אל־האדי הודחו, בלי ספק היה בכך מן התבונה המדינית בשלב זה שתהיה העיר החשובה ההיא בידי משפחה שנאמנותה לשלטון התורכי בדוקה ומנוסה.

בירושלים עצמה שקענו בשיגרת העניינים הרגילה באמצע אפריל, ופטורים היינו מכל מורא פלישה קרובה של צבא רוסי או צרפתי.

דאגתנו העיקרית לעת הזאת היתה שמא לא יהיה די לחם לאכול – אלא אם כן יתברר כי היבול הבא יניב לארץ הזאת די צרכה, וגם יספיק להחרמותיו של הצבא בזירת־המלחמה.

שנה כה מופלאה של גשמים, שלג וקור לא ידע אף הזקן בתושבים; אפילו ביפו ירד שלג – דבר שלא נשמע כמוהו בשפלה ההיא. בירושלים רבץ שלג עמוק משך ימים רצופים. מאז ינואר נראָה לא אחת על האדמה שלג בעבי תשע זרתות, בעוד הוא מוסיף לרדת. ביום־השני של חג־הפסחא 17 באפריל, שמחנו לשבת ליד האח. נהרי־נחלי־מים שטפו בבקעות, אך כל זה היה טוב לתבואות וצפוי היה יבול טוב. עם זאת נשארו המחירים גבוהים עד לדכא, ואילו הגיעו עולי־רגל במספר הרגיל כי אז ודאי היה רעב כללי. המצוקה היתה גדולה עד להחריד, אך הואיל והסובלים היו בעיקר בין היהודים אביא את הפרטים כאשר אדבר עליהם.

סחרה הזעיר הרגיל של ירושלים היה בכל רע, כי אם גם רבּו התיירים בשנה זו, ולא רק מארצות אירופה השונות באו כי גם מאמריקה, הנה עולי־הרגל מעטים היו מאד־מאד. אי־הבטחון שבעקבות המלחמה הרתיעם מלבוא. אכן, בראשית השנה היתה סברה שיוון גם היא עומדת להכריז מלחמה, ובמקרה זה נבצר היה מעולי־רגל יוונים לבקר בירושלים בביטחה. כה גדולה היתה הדאגה בנידון זה עד שעולי־הרגל המעטים בני הכיתות המזרחיות בירושלים עשו את דרכם לירדן שבועיים לפני המועד הרגיל. עליות־הרגל של המוסלמים לנבּי־מוּסא וחגיגות הפסחא נמשכו כרגיל.

מכאיב היה הדבר לשמוע ביום־הששי הטוב¹⁵⁴ את הולם התופים והצעקות של עולי־הרגל המוחמדנים, שברגליהם המתנפנפים מילאו בהמונם את הרחובות בדרכם אל הר־הבית או ממנו, בין בירושלים ובין בנבּי־מוּסא, סמוך לים־המלח, מקום שם מבקרים בעונה זו את קברו המפורסם של הנביא משה, חסידים מכל המקומות שבּהם יימצאו הדוגלים באסלאם. תמיד היו הבריות מתברכים בלבבם כאשר הסתיימו עליות־רגל אלו בלי התנגשויות בין קנאים מקרב עולי־הרגל המוסלמים או הנוצרים.

כמה מן המוסלמים שבעיר התנפלו על שלושה נוצרים חבּשים והיכו אותם. הללו פנו אלי בצר להם כשעברתי בחצר הכנסיה שלנו; שלחתי אל הפחה, שמיד שׂם את המוסלמים במאסר, ובכך סיים את הפרשה. אולם דבר זה לא היתה לו שום שייכות לעליות־הרגל של המוסלמים או הנוצרים, שעברו בשלום.

עולי־רגל מוחמדנים באים לירושלים מכל ארצות אסיה ואפריקה שהאִסלאם ידוע בהן. רבים באים בכל שנה מהודו להשתתף בעליית־הרגל לקברו המפורסם של משה בנבּי־מוּסא בעונת האביב.

כך אירע הדבר שהיו לנו הרבה נתינים בריטיים בקרב עולי־הרגל המוסלמים האלה. נתינים בריטיים היו גם בקרב המוסלמים התושבים – לפעמים היו לא פחות מארבעים דרים בעת־ובעונה־אחת בירושלים. בקרב המוני היהודים מוכּי־הרעב שצבאו על דלתנו בתוך השלג בחודש מרס התיצב יום אחד דרוויש הודי ביש־מזל, בתקוה (שלא נכזבה, כמובן) שמא יזכּה גם הוא בכיכר־לחם.

בירושלים, ובסמוך לחרם אל־שריף (המקדש הנאצל), יש בתי־הקדש (שרגילים לכנותם מנזרים) לקבּלת פניהם של עולי־רגל מוסלמים הבאים מקצווי המזרח. כאן הם מקבלים לינת־חינם וקצת אוכל. אחד הבתים האלה מוקצה להודים (הינוּד) ועוד אחד לטאטארים.¹⁵⁵

לבית השני הזה, האוּזבּקיה (בית לטאטארים האוּזבּקים), ליויתי פעם חבורה של תיירים אנגלים, בתוּרנו לנו מחסה מגשם־זלעפות. אחד מן האנגלים חזר אז ממשׂרה ממשלתית גבוהה בבורמה והוא פתח בשיחה עם נשיא המקום, בפרסית. שייך זה היה מבוּכארה.

אל הטֶקיה השניה (ההודית) ליויתי לעתים קרובות פקידים וקציני־צבא מהודו (שרבים מהם היו עוברים את ירושלים), ונהניתי מהכנסת־האורחים של נתינים הודים אלה של הוד־מלכותה, מן הנרגילה והקפה שלהם, או מן השרבּט, בעוד האורחים מפטפטים בינתיים בפרסית או בלשון הינדוּסתני – בצלה השופע של סוכת־גפנים, תוך שאנו משקיפים על חצרות־הקודש בתוך החרם. יושבי הבית הזה היו ברובם הגדול מוסלמים פונג’אבּים, אך אחדים היו בנגאלים. אורח אחד גילה ראג’פוּטי בין תושבים אלה במנזר ההודי, וכלל לא התפעל מנימוסיו.

לפעמים באו אלי הודים לקונסוליה. פעם אחת התכבּדתי בביקור של אדון אחד לבוש־הדר מדלהי, וכאשר הערתי על האנגלית המושלמת שבפיו השיב, בנעימה שהביעה מבוכה, “כן, זו לשון האדונים שלנו, ואנו צריכים ללמוד אותה”.

אחרי־כן נתכּבּדתי בביקור של דרוויש לבוש בלואי־סחבות (גם הוא נתין בריטי) בשם סייד מיר עלי, הבקיא בהרבה לשונות מזרחיות, שהגיש בקשה לנדבות בפרסית ובה תיאר את עצמו כ“עפר הארץ תחת כפות רגלי הוד־מעלתו”, שהוא ביטוי של חנופה בקרב אביונים מעין אלה, ובו משתמשים דרווישים ב“גוֹליסטן” של סַעדי.¹⁵⁶ שׂוחחנו ערבית.

קרה פעם אחת שכאשר ביקרתי, כדרכי לעתים קרובות לפני כן עם פקיד־ממשלה הודי, בטֶקיה ההודית (או מנזר לעולי־רגל מוסלמים) למען יגלגל שיחה בלשון הינדוסתני או בפרסית, או באיזה ניב של המזרח הרחוק, הבחנתי שהוא מקדיש תשומת־לב מיוחדת לשנים מן הדיירים – וכמו הרביץ בהם תורת דת. בשובנו הביתה הביע את דעתו התקיפה שהאנשים האלה, וכמוהם כן גם עוד אחדים שבהם פגש ביריחו, הם חברי אגודת־הסכינאים,¹⁵⁷ והוא ביקשני לכתוב בענין ז