לוגו
תולדות ישראל
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

ב. רבנו סעדיה גאון    🔗

ספריו במקצוע ההלכה. עסקו במדעי החול. יחוד לבו אל תקון הלשון העברית ואל יפויה. פוקד את ספרי הממֻשלים הקדמונים ואת פיוטי הפיטנים הראשונים. ספר האגרון. משא נפשו לתחית הלשון בפי כל העם. ראשון הוא לכל מחברי ספרי דקדוק בישראל. שיטת דקדוקו לראשי מקצועותיה. תפלותיו ופיוטיו. תרגומיו ובאוריו הערבים לכתבי הקדש. באורו לס' יצירה. תשובותיו הנצחות על דברי חִוִי הבלכי וחבריו. דרכי הקראים ומעשיהם. ס' תשובות על ענן לרס"ג. נבלות סלימון בן רוחים הקראי וחבר מרעיו. יתר ספרי רס"ג ע"ד הקראים. עכָּבתו בא"י ובואו לבבל. בן מאיר הירושלמי קושר על גאוני בבל ורב סעדיה מתיצב בפניו ומסַכל את מועצותיו. רב סעדיה מתמנה לגאון ומחזיר למתיבת סורא את גדולתה. בית דין "בבא דמרותא". ריב דוד בן זכאי הנשיא ברס"ג. מחרים את רס"ג וממנה לר"י בר סטיא לגאון תחתיו. רס"נ מחזיר את החרם על דב"ז וממנה את יאשיה בן זכאי אחיו לנשיא. בן שרגדו העשיר המקנא ברס"ג שת ידו עם דוד הנשיא. משטמת בן שרגדו דבותיו ונאצותיו. יד כל העם וכל חכמיו עם רס"ג. בן שרגדו חורש רעה על מתיבת סורא להצמיתה. נדיבי בית נטירא מביאים את רס"ג אליהם לבגדד. דוד בן זכי גורש את יאשיה אחיו. רס"ג חוזר בבגדד אל עבודת ספרותו. ספר הגלוי. עצבון רוחו. שירת התוכחה. ספר האמונות והדעות. עלילת רשע לאיש עני ביד בן זכאי מעוררת עליו את כל הקהל. הנדיב כשר בן אהרון מדבר אליו קשות ועושה שלום בינו ובין רס"ג. רס"ג מניח ביחד ר"י בר סטיא את שדרתו והוא נזור לו אל ביתו. דוד הנשיא ויהודה בנו מתים ורס"ג נעשה לאב רחום לבן יהודה. מות רב סעדיה. זכר תהלתו בפי גדולי עמו בדורות הבאים.

4675 –4702    🔗


והחזון אשר נראה בתולדות כל הגאונים הזקנים, יֵרָאה גם בתולדות הגאון הצעיר לימים רב סעדיה. הן כל הגדולות אשר עשה איש איש מהם בתורה, קדמו הרבה ליום מַלְאוֹ את ידו לגדולתו. וככה קדמו גם מעשי גאון זה ליום עלותו על כסא מתיבתו. הן רבים ונכבדים היו הספרים אשר כתב רב סעדיה במקצועות שונים, אשר רק שמות מקצתם באו אלינו, הלא הם פתרונים לכל ששת סדרי המשנה1, דרכי התלמוד2, ספר שטרות3, ספר הפקדון4, חבור טומאה וטהרה5, הלכות רבית, הלכות עדות, ספר טרפות *) וספר הירושות אשר כתב את כלם בלשון ערב6 כל הספרים האלה או מרביתם כתב עוד בימי עלומיו בפַיוֹם עירו. מי היו רבותיו אשר מהם קבל תורה שלמה זאת, אין לדעת עוד. אך לא בתורה לבדה הרבה לעשות חיל, כי אם בכל המדעים, אשר הורו חכמי דורותיו בכל ארצות ממלכות הערבים, הגה הרבה7. אף מן החכם הישיש יצחק הישראלי הרופא גרע אליו חכמה בהריצו אליו, בהיותו עוד צעיר לימים, אל קירואן עירו, מכתבי שאלה בדברי מדע8. אף קרא בספרי דברי הימים לעמים ולמלכיהם 9. שם מורהו במדעי החול אֲבִי כתיב10 איש חכם מבני ישראל, אשר התרועע עם סופרי ערב בהיותו בארץ ישראל11. אולם מלבד חכמתו בדברי רבותינו ובדברי המדעים הרבה לְיחֵד את לבו אל המקרא ואל תורת הלשון העברית, מכל אשר היו לפניו, עד כי מנו אותו הסופרים הבאים ראשון ל" זקני לשון הקדש" 12, לאמר: ראשון לחכמים אשר עשו את תורת הלשון קבע13. וקרוב הדבר כי ככֹל אשר היה הוא בעבודתו זאת ראשון לאחרים ככה היתה גם לו עבודתו זאת ראשונה ליתר עבודותיו הרבות האחרות אשר מִלאו את כל ימי חייו. בהיותו עוד רך בשנים כבר נשא עיניו מסביב לפקוד גם את כל אוצר המלאכה אשר עשו סופרי ישראל, למיום סתום החזון ולבקר אותה. וישם לו למופתים את ספר בן סירא ואת ספר החכמה אשר כתב אלעזר בן עִירַי כתבנית ספר הקהלת14 ואת ספר מגלת בית חשׂמונַי הכתובה בשפת ארמית צחה15 וישמח גם לקראת ספר היובלים בהמצאו לו16 וישם לו לעינים במלאכתו מלאכת השיר את הפיטנים הקדמונים הלא הם יוסי בן יוסי, יַנַי, רבי אלעזר הקליר, יהושע ופינחס17. וַיָרֶם את ערכם על משוררי דורותיו18 אשר ראה את מליצתם ואת שיריהם והנה נעזבו19. ויזכור כי בראות חכמי ערב עזובה כזאת במליצותיהם בקרב עמם וסופריהם, קם אחד מבחיריהם20 ויערוך להם ספר להורות להם איככה יטהרו את מליצות שפת עמם, ויקם ויעש גם רב סעדיה כמעשהו ויכתוב בספר אשר קרא לו אגרון21 (4672 – 912) ללמד את בני עמו מלאכת השיר22 ויסדר את השרשים עד תֻמם לפי אותיותיהם הראשונות בסדר אַלְפָבֵית23 במחלקה האחת ואחרי כן סדר אותם במחלקה שנית לפי אותיותיהם האחרונות למען ימצא המשורר את המִלות אשר צלצל קול אחד בסופן. והוא בן עשרים שנה בעת ההיא. אך לא עברו שנות מספר וירא הסופר הצעיר כי תקוני החרוזים אינם בלתי אם פְנֵי השיר הנראים רק מחוץ, וַיָשֶׁת את לבו אל הרוח אשר תחיה אותו, אשר קרא לה " נפש השיר" 24 ויספח אל האגרון עוד ספרים, או חלקים, אשר היו כעין עצמות מעצמותיו. וידבר בפרקים אחדים על מוסדות הלשון, אשר בלעדיהם לא תִכון גם שיחת חול, אשר בפי כל העם מקצה25. ובפרקים הבאים אחריהם כִלכל את דבר תורת המליצה הרומֵמה26 ובאחרונה יִחד כמה פרקים להורות בהם את חֻקי תורת מליצת השיר לבדה. ולצרך חניכי המשוררים אשר בדורו הציג למופת את חרוזי שיר הפיטנים הקדמונים27 ואת ספר האגרון כתב במליצת המקרא הצרופה והמטֹהרה עד להפליא: “וֵיָּכֶן אוֹתוֹ לָחוּד חִידוֹת וְלִמְשׁוֹל מְשָׁלִים וּלְהָכִין כָּל מַתְכֹּנֶת28 וְלַחְרוֹז כָּל מַחְרֹזֶת29 אֲשֶר יַעַרְכוּ בוֹ הַפּוֹרְטִים וְכָל שָׁרֵי שִׁיר” 30.

ויספר רב סעדיה את כל המוצאות את

" לְשוֹן הַקֹּדֶש אֲשֶר בָּחַר בּוֹ אֱלֹהֵינוּ מִנִי עַד וּמַלְאֲכֵי קָדְשֵהוּ בּוֹ יְזַמְּרוּהוּ סֶלָה" 31

עַד יְמֵי נְחֶמְיָה הַפֶּחָה וְעַד אֲשֶׁר הֵחֵלָּה הַתְּפוּצָה הַגְּדוֹלָה "

בְּכָל שַעֲרֵי אֶרֶץ וְאִיֵּי הַיָּמָּה, לֹא הָיָה גוֹי שֶלּא בָאוּ בוֹ

נִדָּחֵינוּ גַּם בְּתוֹכָם רִבִּינוֹ יְלָדֵינוּ לְשוֹנוֹתָם

לָמַדְנוּ וַתָּלֶט32 עִלְגָתָם33 עַל שֶׁפֶר אֲמָרֵינוּ 34.

ורק למען העלות ארוכה ומרפא ללשון הקדש התאזר הסופר הרך בשנים " לִכְתּוֹב אֶת הַסֵּפֶר לְשֹוּמוֹ מַדָּע לְכָל בּוֹחֲרֵי לְשוֹן הַקֹּדֶשׁ 35.

וישא את נפשו ליום אשר

" שֹוֹחַ יָשִֹיחוּ בוֹ עַם

אֱלהֵינוּ בְּצֵאתָם וּבְבוֹאָם וְבְכָל מִשְלַח יָדָם וּבְחַדְרֵי

מִשְכָּבָם וְאֶל עוֹלְלֵיהֶם36 כי ככה "

יָאֲתָב לָנוּ וּלְכָל עַם אֱלֹהֵינוּ וְלִדְרוֹש וְלָבִין וּלְחָקְרֵהוּ

תָמִיד גַּם טַפֵּנוּ גַּם נָשֵינוּ וַעֲבָדֵינוּ לֹא יִזַּח מִפִּינוּ37 – –

דברים כאלה על דבר תְחִיַת שפת אבותינו, לחדש את כחה ולשומה בפי כל העם מקצה להביע בה גם קְטֹן צרכיהם לא נשמעו עוד מפי יתר חכמי הגולה אשר היו לפניו.

ועין החכם הזה שוטטה עוד בימי עלומיו בכל מרחבי התלמוד, אשר היה מקור מִחְיַת רוחו, למצוא גם שם מחמדים לאסוף אותם אל אוצר הלשון אשר אמר לחדש נעוריה, כי בדעתו הנקיה, התבונן כי שרשי המליצה העברית אשר בתלמוד יונקים גם הם מן המקרא, ויחפש וימצא תשעים מלין מן השגורות הרבה בדברי רבותינו, ויחשוף את מוצאן בכתבי הקדש38.


ורבות היו התעלומות אשר הוציא לאורה בתורת הלשון. הוא היה הראשון אשר עבר בין צבא האותיות, וימנה מספר39 גם לאותיות אשר תָבאנָה רק בעצם שרש התבה ואשר בלעדיהן לא תִכון כל מלה בלשון, גם לאותיות המשמשות40 אשר תצלחנה לבא גם לפני השרש או לאחריו ויתן בהן סמנים41 ויקרא לאותיות השרש " יסוד" או יְסֹדֶת42 ולאותיות המשמשות יקרא " תוספת" 43 ויבדל בין שני מיני אותיות אלה על פי טבעיהן השונים. אף שם את עיניו על כמה אותיות אשר טבען לא יתן להן לקרבה אל כמה אותיות אחרות. סוף דבר, לא היה דבר אחד בגבול הלשון העברית, אשר נכחד מעיניו, אשר לא שקל אותו בפלס וַיִבְחַן כבחון את הזהב, למן טבע האות הקטנה היחידה, עד הרוח המחַיָה את כֻלה. ועל כן רבו ספריו ומאמריו על הלשון, כמעט כרבות ענפי הדקדוק44. אך מבלעדי ספר האגרון, ואולי גם מבלעדי ספר לשון עברית וספר צחות, היו כל ספריו על הדקדוק וגם מרבית ספריו אשר במקצועות האחרים, ערוכים ערבית ככתבה וכלשונה45. אך רבים מהם תֻרגמו בדורו או בדורות הקרובים אליו, עברית46.

ולא מהיות שפת ערב חביבה בעיניו משפת אבותיו בחר בה, להיות למליץ ובין בני עמו במרבית ספריו, כי אם בגלל היות הלשון ההיא ידועה לכל אנשי ארצות הקדם בדורותיו ושגורה בפיהם יותר. כי בעיניו היתה שפת הקדש יקרה מכל יקר וגם עשירה היתה בעיניו בכמה פנים משפת ערב הרחבה מאד מאד, בהוכיחו כי יש דברים אשר בלשון הערבית אין להם בלתי אם מלה אחת ובשפת עבר שבע מלין47. ותהי לו שפתו לשעשועים ויאהב לטבוע כמה יצירות נאות בחותם אחד48. אך לא רק את תורת הלשון הורה לבני עמו, כי אם הרה והגה להם מלבו ומרוחו יצירי עוז והדר בלשון ההיא. אך יצוריו אלה קדש הם: " שתי בקשות" 49 חִבר, אשר בהן שפך את שיחו לפני ה'. את הבקשות השתים האלה שם אחד מגדולי משורר ספרד למופתים למליצת התפלה הזכה50. אך סִדר רב סעדיה סדר עבודה ליום הכפורים51, אזהרות לחג השבעות52 פתיחה לאזהרות53, מנין המצות54 קרובות לשמיני עצרת שחל להיות בשבת55 וסליחה לצום גדליה56 ועוד פיוטים אחרים57. ומליצת מרבית הפיוטים, מלבד שתי הבקשות, סתומה היא, עמוקה ומלאה רמז, כמליצת הקליר וחבריו. כי רב סעדיה הוקיר גם את מליצת הרמז הנקראה בפי רבותינו " לשון חכמה" 58, ככל אשר נשא נפשו אל המליצה הצרופה כאשר ראינו. כי גם את יוסי בן יוסי בעל המליצה הברורה גם את יַנַי ואת הקליר בעלי המליצה הסתומה שם למופתים בתורת השיר59. וידמה בדבר הזה לאמורא הקדמוני רבי אבהו, אשר גם הוא שם את שני מיני הסגנון לאחדים בידו60.

ואת כל עבודתו בתקון הלשון העברית לא עבד בלתי אם להסיר מכשול מדרך דעת התורה כפשוטה אשר נעזבה במקומו61. על כן מלבד אשר הורה לעמו את דעת לשון אבותיהם בכל דקדוקיה, למען יטעמו את דברי תורתם ככתבם וכלשונם בכל נעימותיהם ובכל עֶדניהם, לא הוחיל עד הֵהָפך לכלם שפה ברורה זאת, ויבחר בשפת ערב, אף כי נכריה היא, לשום אותה למלאך מליץ לתורה. ויט את שכמו אל העבודה הקשה והגדולה לתרגם את התורה ואת מרבית יתר ספרי המקרא ללשון ערב הרחבה והעשירה, אשר דברו כל יושבי מצרים ארץ מושבו גם יושבי כל ארצות ממלכות ערב. ויקראו בני ישראל לתרגום הזה בשמו הערבי " תפסיר" 62 או " שרח" 63. ותקטן עוד זאת ויכתוב גם באור ערבי למרבית ספרי המקרא64. וישם את באורו למשגב ולמצודה למסורת הנאמנה אשר עלתה בידי רבותינו. על כן יש אשר נטה בדרכו, אשר אחז לבאר את עצם הענין, מעט מן המסלה להרחיבו יותר מכדי צֹרך פתרונו למען הַקְבֵּל את דברי התורה אל הדעות האחרות, לבעבור הוכֵח את אמִתה 65. ויש אשר הפליג מאד לנטות בפתרונו מכל אשר היו לפניו ולעמוד הכן על דעתו, למען הוצא מלב הקורא אשר נדח אחרי האומרים כי יש שלטון בשמים ובארץ מבלעדי שלטון ה'66. ויהיו תרגומי רב סעדיה ובאוריו לכתבי הקדש לעינים לקהלות ישראל אשר בארצות הקדם כמים רבים. מלבד הבאורים האלה כתב עוד באור לספר יצירה בשפת ערב.

את כל הספרים והמאמרים האלה, או את מרביתם, כתב בימי עלומיו67 בעודנו יושב לבטח בפַיום. שקֵט היה האיש ושאנן, ולא אהב לפגוע בכבוד איש68. כי על פי מזגו וכשרונו נוצר להורות את בני עמו את התורה הכתובה והמסורה, חכמה ומוסר ולהיות אומן פדגוג69, ללמדם לשון וספר בשפת אבותינו העתיקה אשר אהב בכל לב. אך תעודתו זאת אשר יעד לנפשו לתקן את בית הספר, היא הוציאה אותו אל שדה המערכה. כי בימיו נשא זרע הכחש אשר זרע חִוִי הבלכי זה שנים רבות70, את פריו הרע להרעיל את ילדי ישראל בעודם באִבם. כי את מדוחי משאות שוא אשר חזה מורה שקר זה " היו מלמדי תינוקות מלמדים אותם בספרים ובלוחות" לתלמידיהם הרכים לעיני השמש באין מכלים דבר71. טענות המתחכם הזה קפויות, קלושות72 ומלאות קדים הן, מעין הפלספה הנשמעת מפי קצרי דעת ורחבי פה בכל בית מרזח עד היום73. ויקם רב סעדיה ויכתוב ספר אשר בו השיב אחור את כל הטענות האלה. וברור הוא כי תוכחות חכם עמנו זה היו מוכרעות, עד כי הֵתַם וַיַגְעֵל את הסיגים אשר העלה חוי, ויטהר מהם את בתי הספר אשר במצרים74 אך לא לבית הספר בלבד החיש מרפא, כי בספרו זה וביתר ספריו אשר כתב להשיב על יתר הסופרים הכופרים75 אשר קמו להסב את לב דורו אחורנית מאחרי תורת ה'. העלה ארוכה גם לכל הקהל אשר היה נגוע בדור ההוא בדעות כוזבות עד להשחית76.

אך סכנה גדולה מזאת נשקפה ליהדות מעֵבר אחר. הקראים, אשר בעטו בימי ענן בתורת רבותינו ויצאו ויהיו לעדה אויבת לאחיהם מקדם, לא חדלו עוד רוגז, אך כי הרבנים77 הִלכו מנגד להם, למן היום אשר פשעו בם ביד רמה, וישימו את פניהם בָּיְתה ולא שמו את לבם בלתי אם להרביץ תורה במתיבותיהם בכל עֹז, לחזק כל בדק מבית כתמול שלשום ולשַמֵר את סדר קהלותיהם כבראשונה. וכל צרך לא המריצם להפיל דבר ממעשיהם ולשנות את דרכיהם במאומה, אחרי כי לא שֻלַח רזון במערכותיהם גם אחרי צאת האחים הנפשעים ההם מקרבם. לא כן הקראים. הם מהרו לבדות מלבם תורת הלכה חדשה תחת ההלכה העתיקה והנאדרה המסורה למשה מסיני, אשר נמשכו ימיה זה אלפי שנה, אשר הֵפֵרו אלה אותה בזדונם ובמשובתם. אך השיטה המבוהלת הזאת לעזוב פתאם את ההלכה המקֻבלת ובאה מימות עולם והיצוקה בקרב העם, עד אשר נעשתה לרוח מרוחו ולעצם מעצמָתו, ולברוא הלכות חדשות לבקרים איש איש כפתרון חלומו אשר פתר את הכתובים על פי העולה על רוחו: השיטה הזאת אשר התהללו בה78 התיקה כל מעמד מתחת רגליהם ותתן " תורת כל אחד ואחד בידו“, זה אוסר את המֻתָּר וזה מתיר את האסור. ענן אסר את התרנגלת79 ומַשְוִי בעלבקי התיר את החֵלב80. את אשר הטריפו אתמול הכשירו היום ואת אשר טִהרו זה מעט טמאו אחרי כן, כדבר רבי יהודה הלוי אשר כתב על אודותם: " הקראים – – ירבו התורות כפי סברת כל אחד מהם, ועוד כי [גם] האחד לא יעמוד על תורה אחת כי בכל יום תתחדש לו דעת [אחרת]” 81 עד כי יִכּוֹן על חזון העולמות הנבנים והנחרבים האלה משל הקיקיון " שבן לילה היה ובן לילה אבד“. מלבד החפזון הנמהר והעזובה הרבה, אשר נראו בגבול כלכלת דבר המִּצוה, ירדה הכת הזאת כמה וכמה מעלות אחורנית בכל דבר, למיום עזבה בשאט נפש את עמה ואת כל יצירי העוז והחמדה אשר יצרה רוח ה' אשר בקרבו. רוח הבינה החריפה הנוקבת והיורדת אל כל דבר חקר והחופשת חדרי כל ענין בכל מסתריו ובכל מעמקיו, אשר הלכה הלוך והשתונן בקרב ישראל מימי עזרא והלאה, עד כי היה העם הזה לעם התבונה והבקרת – הרוח הזאת נעלתה מעל עדת הקראים, אשר מרבית כל חִקריהם אינם בלתי אם דקדוקי עמל סרי טעם. אחות קטנה יֻלְּדה להלכה הישראלית, הלא היא האגדה, הרכה והמלאה, הנוה והמעֻנגה, אשר בשכל מליה ובשוד תנחומותיה תשעשע את נפש העם הגולה והנדכה עד היום הזה ותחדש את לבו לבקרים ליראה את ה' ולאהבה את הטוב והישר, וַתֵּיטֶב וַתְּתַקֵּן את טעמו במליצתה התמה והנוחה עד מאד. באגדה הענוגה והרעננה הזאת בעטו הקראים ברגל גאוה וַיַּלעיבו בה ויבזו את דבריה. את התפלה העתיקה והנערצה אשר ידי אנשי כנסת הגדולה יסדוה וכל חכמי ישראל עד חתום התלמוד הוסיפו על בנינה הלוך והוֹסֵף, ואשר אין חקר לאוצרות האהבה והיראה הגנוזים בה ואשר אין ערוך לכֹח האומה היצוק בה – את התפלה הזאת לכל מחלקותיה, אשר מִשְׁנֶה היא ברוח קדשה למקרא, הזניחו במעלם ובטעמם הקֵּהֶה, ככלי אין חפץ בו. לרגלי המשַמות האלה אשר הֵשַמוּ ביהדותם החדשה והקטנה בקקו את עדתם בוקה אשר עד עולם לא תמָּלא. לרגלי החרם אשר החרימו מגבולם את התלמוד, לאמר את חקר הלכותיו, האבידו מעט מעט את חכמת חכמיהם, ויהיו לעם לא בינות עד היום הזה. כאשר מנע התלמוד מהם את אורו ואת שפעת רוחו המתרגשת וההודפת מפניה כל קפאון וכל רקבון, ככה כָּלְאָה האגדה מהם את דִשנה את מתקה ואת תירושה המשמח את הלב. עד מהרה הקיצו מיין החֵמה אשר ממנו שתו ויתגועשו ויתהוללו לנתוש ולנתוץ בעברת זדון את כל אשר להם מסביב, ותפקחנה עיניהם ויבָּהלו לראות כי ערומים הם, כי ממרבית מחמדי האומה אשר אצרה מדוד דור לא הותירו להם כמעט מאומה. ויחלו לכונן גם להם סִפרות תחת הספרות העתיקה וישאו עיניהם ויביטו מסביב וימצאו להם רק שריד אחד אשר אותו לא רפשו עוד ברגליהם, הלא היא משמרת המקרא, וימהרו ויחזיקו בו. ואף כי גם את מקצוע זה כבר הרחיבו הלוך והרחב הרבנים בעלי המסורת הנִקוד והטעמים זה כמה, בכל זאת החליטו הקראים את העבודה הזאת רק להם כאילו לא היה לרבנים כל חלק בה, אף כי באמת לא השיגו בכל מעשיהם ופלפוליהם את המסורת82 הנפלאה אשר בידנו. אך לוא גם היו הם הראשונים והיחידים בדבר זה ולוא גם לא קדמו להם הרבנים, אשר הגדילו אף במקצוע הזה הרבה מאד, כי גם אז היה חלקם דל מאד בישראל. כי בכל היות משמרת לשוננו יקרה לנו מאד, עלובה כנסיה ישראלית שאין לה בעולמה מלאכה אחרת מבלעדי זאת. הן זאת היא תעודת תורת ישראל למלא ברוחה את כל העולם מפה אל פה ולשקוד על כל חיי האדם מקצֵהם עד קצהם, למן דעת חכמת האלהים עד קטֹן עסקי הגוף. ומה קטן הוא בעיני המתבונן ערך כת אשר זאת היא כל תעודתה לטפל רק בלקוטי אותיות, בחסרות ויתרות, בנקוד וטעמים, אשר לא ימלאו את הנפש ולא יטהרו את הלב בהיותם רק מכשירי תורה ולא גופי תורה, לא דברי חכמה ולא תוכחות מוסר, ולקהל העם אשר עיניו אל החיים והמעשה אין חלק בם. וגם בסגנון העברי, אף כי התאמרו כי המקרא מקור הסגנון הזה הוא כל משא נפשם, לא עשו הקראים חיל. ונהפוך הוא, כי סגנונם היה מְעֻשֶֹּה ודומם ומרבית דבריהם הם תרגום מעֻוָּת ומסֹרָס למליצה הערבית שנהגה בימיהם. יש אשר מליצתם יתרה הרבה על הענין ויש אשר לשונם קצרה להכיל את הענין ולהביעו במלואו. תחת אשר סגנון הגאונים הראשונים, בני דור ענן ובני דורות תלמידיו, אשר לא התהללו מעולם בשפתם, נמרץ ומספיק, מועט מחזיק את המרובה, אין מלה חסרה ואין מלה עודפת בלשונם השגורה והפשוטה. ומדוע? יען כי לשון המשנה והתלמוד, אשר נכונה על שפתם תמיד, רחבה היא ומלאה להביע את כל מיני צרכי הרוח והגוף הנוהגים בתוכנו בדורותינו. לא כן שפת המקרא, בכל טהרתה ורוממותה ובכל היותה לנו קֹדש קדשים, בת דורות הראשונים היא, אשר אין עוד זכרון להם לדרכיהם ולמעשיהם בכל פרטיהם. המראה הזה הנראה בגבול הלשון ישוב יֵרָאָה בגבול הפיוט83. כי פיוט האגדה יצלח יותר להרנין כיום את לב הישראלי בעולמו ואשר סביבותיו מפיוט המקרא84, ובהבצר מסופרי הקראים מקור רוח חן כזה לשפוך אותו על פרי רוחם אמרו לכסות את מערומיהם בחרוזים, מבלי הבט אם ראוי הענין לצלצול כזה אם לא, ויחרזו חרוזים ריקים וסרי טעם בצלצלי חילק ובילק גם באגרותיהם ומאמריהם גם בחקריהם ובחדושי תורתם85. ובהֵאסף מהם נֹגה זיו פיוט האגדה, אשר שפך רוח חן על העם לחַיות את רוחו ולמלא אותו מנוחה ושמחה גם בימי החשך, נדחו אחרי מין פיוט אחר, פיוט קודר מלא יגון ואנחה, ותוָּסד בתוכם אגודת ששים איש, מתאבלת יומם ולילה על החרבן וינזרו מן היין ומן הבשר וימאסו בחיים86 ויקראו לנפשם אבלי ציון והקראים קראו להם " ששים גבורים” 87. ואיש לא היה בתוך הקראים להתיצב בפני שיטת העצבון כרבי יהושע בן חנניה אשר שם מעצור לרוח כזאת אשר החלה להתחולל בימיו בישראל88, ועדת שוכני גלמוד הולכי ערירי אלה אשר ישבו בירושלים89 היו לעינים לכל הקראים וימסכו עליהם רוח יגון ושממון. וגם על כל עדתו אסר ענן את משתה היין ואת מאכל בשר וצאן בזמן הזה לאמר בימי הגלות90. סוף דבר, תחת לכת באמת בדרכי הנביאים ואנשי הקדש אשר שמו למופת לצדק וליראת אלהים את האיש אשר " אכל ושתה ועשה משפט וצדקה" 91 ואשר על הדרך ההיא קראו בשם ה' " הלא היא הדעת אותי נאם ה‘" 92 ואשר זה היה דברם אל העם: " אל תתאבלו ואל תבכו – – ואל תֵּעצבו כי חֶדְוַת ה’ היא מעזכם93 – תחת הנחות את עדתו בדרכי נעם אלה, הורה" ענן " חיב [אדם] לצום שבעים יום מן שלשה עשר לחדש ניסן עד שלשה ועשרים לחדש סיון, וחיב לצום ביום השביעי בכל חדש וחיב לצום בשני ימי המגילה – פורים ־" 94. ותחת אשר יום הכפורים נחשב מעולם בישראל לקדוש ה' מכֻבד, עד כי נאמר עליו " לא היו ימים טובים לישראל

כיום הכפורים" 95 ובמקום רעדה שם היתה גילה, הפך ענן את היום הנקדש הזה ליום שק ואפר96 למרות דברי הנביאים97. ולא עוד כי אם גם את ימי הפורים אשר קימו היהודים עליהם ועל זרעם לעשות אותם ימי משתה ושמחה בכל שנה ושנה הפך ענן לימי צום ובכי ומספר98. גם את ימי החנוכה, ימי זכרון התשועה הגדולה אשר הפליא ה' לעשות לעמו העביר וַיַּשְׁבֵּת מבני עדתו. אך כל אלה כאין נחשבו אל מול הקדרות האפלה אשר הֶעטה את המצוה הרוממה והנהדרה השקולה לנו כנגד כל התורה כלה, את נֹגַהּ זיו השבת הממלא את כל בתי ישראל אורה ושמחה עָכַר וַיַחְשֵך באסרו להעלות נר גם ביום הששי למען הָאֵר את הבית בליל השבת99. בדבר הזה הפך את מקור הברכה לקללה, לקללת הנביא על כת כשדים: " שבי דומם ובאי בחשך". גם את הנחמה הגדולה נחמת אחרית הימים וימות המשיח המובטחה לנו מפי ה' ביד נביאיו אשר היא נתנה בנו רוח חיים וגבורה להבליג על כל צרותינו ולהתקים עד היום הזה עקרו רבים מהם מלב עדתם100. ככה הוביש ענן ששון מכל הדבקים בו ויכס כענן כבד על תורת ה' התמימה משיבת נפש ומאירת עינים. ותנח רוח כהה על כל הליכותיהם. גם בתפלתם אשר לא היתה בלתי אם המון פסוקים לא מצא עוד הלב את כל צרכו. כי למן יום סתום החזון, לאמר, למראשית ימי בית שני, התהפכו המסבות הרבה, חזיונות חדשים נראו בקרב האדם, צרכים רבים התחדשו, ועוד רבים נוספו על הראשונים. ובדבר הזה הֵמישו כמעט בידם את כל פרקי הדורות הרבים למימי ראשית בית שני עד דור ענן רבם. ותבָּקע גיא גדולה מאד בין שני סדרי הזמנים האלה הרחוקים זה מזה מאד כאלף ומאתים שנה. וכל דברי הימים הרבים אשר ביניהם, אשר כל עקרם איננו בלתי אם מערכי מעשי הסופרים התנאים והאמוראים מורי התורה היו להם כלא היו. ולמען מַלֵא את מקום דברי הימים אשר נמהרו לעקרו בחמת אפם, בדו מלבם מין הסתוריא מזויפת אשר תגעל הנפש בשקריה ובכזביה. ויהי המעט מהם כי

לא בושו לספר באזני קהל אנשיהם, כי נמצא ביד ענן " נוסח המשנה שנעתקה מכתיבת ידו של הנביא משה עליו השלום" 101 ויוסיפו להוציא רוח שקר מאוצר דמיונם המהיר במלאכתו ולקרוא לו בשם " גנאי ברוך" ולתתו " לראש בית דינו של עזרא הכהן הגדול102 הסופר" ולשומו למסדר סדרי קריאת התורה לשבתות ולמועדים לקראים103. אך לא תמיד יצרו להם רוחות בעולם הדמיון " יש מאין" וילבישום בשר ויעשום לחכמי קדם לעדתם, כי יש אשר גנבו נפשות מישראל ביד חזקה מקרב התנאים אשר עלה עליהם הגורל לשַוֹת אותם להם לראשים ולמחוקקים. וימצא יהודה בן טבאי חן בעיניהם וישיתוהו לאבי הצדוקים אשר מהם יצאו הקראים ויתנו את קדושים חלקו104 ועל שמעון בן שטח חבֵרו חִפאו דברי גדופים אשר יסַמרו את שערת שומעיהם ויתנוהו לאבי הפרושים הרבנים105. שמאי הזקן זכה להקרא בפיהם " הצדיק החסיד שמסר את התורה לבני מקרא" 106 ואת הלל שמו לראש כל קהל הרבנים ויקראו לכל דורותיהם בית הלל107. ויהי המעט מסופרי הקראים האלה כי הרבו בפחזותם שקרים עד אין מספר ותקצר ידם וַיֵּקֵה טעמם ליפות את שקריהם עד כי נראה הכזב בכל גֹעַל מערומיו. גם בשם התנא החסיד רבי פינחס בן יאיר התעללו לחלוק לו מכבודם ולהקימו לעד שוא על הלכותיהם אשר חדשו מלבם, ויעשו שקר בלב אנשי עדתם כי משנה חיצונה עלתה בידם מיד החכם הקדמוני הזה. אך דבר אחד שכחו בחפזם, כי סגנון התנאים במשנתם היה קב ונקי ויערכו את משנתם הבדויה בסגנון נלעג ובחרוזים סרי טעם, מבלי זכור בשעת זיופם כי בימי חכמי המשנה גם ארבע מאות שנים אחרי כן לא נראו ולא נשמעו עוד חרוזים בכל גבול ישראל108. ותקטן כל זאת בעיני כת שקרנים זאת, עדת סופרי הקראים וַיָּעֵזוּ את מצחם לשום את ירבעם בן נבט ליוסד את התורה המסורה109 למען הַכְעֵס ולמען הַכְאֵב את לב עם עולם העתיק והנהדר אשר פשעו ויבעטו בו. כמשפטם להוציא מקהל חכמי ישראל הקדמונים איש פלוני או אלמוני להתעמר בו לצרך תחבולותיהם למען השביח את מקחם, היה משפטם עם אנשי השם אשר קמו בישראל אחרי כן, להעביר קול כי חכם זה או זה אשר עמד בקרב הרבנים תלמיד הוא לאחד הקראים110 למען הודיע לכל באי עולם כי מקור החכמה היא עדת בני מקרא. כי מקור החכמה היא עדת בני מקרא. אך בכל תחבולותיהם ותהפוכותיהם, ראו את ההסתוריא הגנובה אשר בדו להם כי דלה וריקה היא. ויערימו למלא את התהו בשלשלות קבלה רבות וארֻכות מימות עזרא ועד ענן בסדרי שמות שלא היו ולא נבראו111. אך גם בעמל הזה לא נראתה ברכה, כי יגעו בְדֵי ריק וכל עין אשר לא הֻכתה בעִוָּרון לא תראה בלתי אם המון רפאים אשר חוללו חכמי הקראים, מחנה צללים אשר יצרו בחכמתם תחת נפשות רבותינו אנשי העוז והעָצמה], למען הַשְׁכֵּחֵ את כל תור ימי חכמי המשנה והתלמוד. אך גם מלבד הדורות האלה, אשר כל מגמת הקראים היתה לשנות את פניהם להדיח מהם כל תושיה ולמלא אותם קדים, נשא להם זרע השקר הזה, אשר למדו את ידיהם לזרוע, פרי כחש גם בדברי ימיהם אשר מימי ענן והלאה, כי דבק השקר בכל זכרונותיהם ולא סר מהם112. החכמים הקראים האלה אשר הרחיבו פה על האגדה הטהורה והתמימה על אשר מצאו לפעמים דברי הֳבָאִי בחזיונותיה אשר גם רבותינו לא כחדו כי דברי הבאי הם113 – הקראים ההם היה משפטם להגדיל בספוריהם כל דבר לבלי חֹק גם במקום אשר אמר הקורא לשמוע דברים כהוָיָתם114. סופר זה כותב על אחד ממנהגי הקראים " מזמן אדוננו משה בן עמרם עליו השלום אלף אלפי שנה למדו אותו ממנו" 115 וסופר אחר בהודיעו לאחד שרי הגוים את מספר הרבנים במתכנתו אל מספר הקראים כתב אליו " שהם רבים ממנו אלף אלפי פעמים" 116 כאִלו אין מנין פחות מאלף אלפים. כמשפטם להאליף ולרַבֵּב את כל מספר, ככה היו נוהגים בתהלות גדוליהם ליחד לאיש איש מהם שֵׁם תפארת אשר לא ימוש ממנו מדי זכרם אותם גם לתֻמם, גם במליצת חול בסדרי דורות אשר קֹֹצר המליצה תחָשב שם כמעט לחובה. הגוזמות המופלגות והתשבחות היתרות הבאות במקומן ושלא במקומן תוֹכחנה עד כמה היתה בכל דבריהם התוספת מרֻבה על העקר117. והדרך המודדת במדה כפושה לכל דבר ולכל ענין הלא היא כָעֶש וכרקב לכל מדע ולכל דבר חכמה גם בתורה גם במדעי חול.


אך כל החזיון הזה לא העלה ולא הוריד מאומה בגבול הרבנים, אשר למיום פשע בם ענן נואשו מכל עדתו ולא אמרו עוד לשוב ולמשוך אותם אליהם, באשר לא היתה מגמת גדולי ישראל מעולם להרחיב את גבולם ולהרבות גרים ואף כי גרים חשודים. וישיתו את כל לבם פנימה, להעמיד תלמידים הרבה לתורה, ככל אשר תמצא ידם. ובכן היו עיניהם להחזיק ולקים את שלהם בכל עוז מבלי הבט החוצה. לא כן הקראים, אשר שיטתם היתה הֵפך גמור משיטת הרבנים, הם נשאו כמעט את נפשם להמעיט את דעת התורה בקרב עדתם בכל כחם, עד כי לא בושו להפיץ בתוכם שמועת שוא כי משה רבנו " הזהיר אותם שלא תהיה ספר התורה נמצאת ביד כל איש קטן וגדול לעוצם קדושתה ומעלתה, כי אם בידי הסנהדרין ושלא ילמדו פירוש התורה והמצות וסודותיהן לכל מי שירצה ללמוד כי אם לאנשים הקדושים" 118. ויכזבו באזני עדתם עוד כי ירבעם בן נבט ברשעתו היה אבי כל מרביצי תורה בקרב העם כקטן וכגדול119. ועל שתי המתיבות אשר מהן תצא תורה לכל אפסי ארץ שפכו את לעגם התפל כי הן הנה שתי הנשים אשר ראה זכריה הנביא בחזון120. סוף דבר כי בדרכיהם אלה היו תלמידים ותיקים לכהני הדתות האוסרים על עדתם לקרא את ספרי המקור אשר לדתם, למען הוֹלֵך אותם בחשך ולמען יאמינו רק בהם, לטוב לכהנים גם בעולם הזה. אך גם הדרך הנכריה הזאת לא הניאה הרבה את עדת ישראל אשר עיניה אל מעשיה פנימה, לולא החזיקו הקראים בדרך אחרת מדרכי הכנסיות הנכריות, הלא היא דרך צֵיד הנפשות מן העמים האחרים ומן הכתות האחרות בחלקת לשון או ביד חזקה ולהביא אותן אל תחת כנפי דתן. כי שולחים היו הקראים את ציריהם אל כל ערי מושב ישראל121 להקהיל קהלות ברבים, להחליק לשון אל שומעיהם, לרומם ולנשא את דת ענן עד שמי שמים ולחרף ולגדף ולנבל את תורת רבותינו, להשליך עליה שקוצים ולהסב מאחריה את לב המוני העם. מן הדבר הזה לא יכלו עוד גדולי ישראל להתעלם. ויבאו הקראים אל חכמי הרבנים להתוכח עמהם. ויבא חכם קראי ושמו בן זוטא אשר פתרוניו למקרא תפֵלים ונלעגים הם122 לסתור את דברי רב סעדיה, אשר הוכיח מתוך פשט הכתוב ומִטֶבַע הענין כי דברי רבותינו הנכון וַיָשֶב רב סעדיה אחור את כל דבר מדבריו בטוב טעם ושכל טוב123. אך אם נשתה גבורת חכמים קטנים אלה בפני אנשי התורה והחכמה, הרבו לשחת ולשכל בקרב המון העם הנבער, ברחב פיהם ובטענותיהם השדופות והרֵקות. וירא רב סעדיה את הדבר הרע הזה ויעזוב את חדרו השקט והשאנן אשר השתעשע בו בתלמוד תורתו ובחקרי לשון עמו, וינער כגור ארי ויקם ויכתוב ספר להשיב אחור את דברי ענן, ולמען קרוא אותו כל העם מקצה, ערך אותו בשפת ערָב124, והוא עודנו רך בשנים בעת ההיא בן שלש ועשרים שנה125 (915־4675), וקרוב הדבר מאוד כי לא אמר רב סעדיה להסב את פני המלחמה החוצה אל מחנה הקראים, וכי לא חשב כי אם לבצר את חומת ישראל מבית, לבלתי פרוץ האויב האורב פנימה, כי איש שלום היה החכם הזה מעודו126. אך הקראים השקט לא יכולו, ובדרך גסה מאד פרצו על כרחו אל חדרי ביתו ויארבו לספריו127 ומכלם הֵעֶז את פניו סלימון בן ירוחים128 " אבי כל המנאצים והמגדפים" 129 אשר קרא לריב על רב סעדיה, על החליטו כי סוד העבור וקִדוש החדש הנוהג בימינו מימי חכמי המשנה מוצאו וימלא פיו דברי בוז ואיבה על התורה המסורה בכללה, על סדרי המועדים וראשי חדשים הנוהגים בישראל ועל מצות נר שבת וילעג על האגדות בלב טח מהשכיל את אוצר החיים והאור הגנוז בהן130. ואת דברי מחלקתו לא ערך בנחת ובדעת צלולה כראוי לאיש מדבר דברים לשמם, כי אם התנפל על איש ריבו בפה דובר נבלה ובלשון מלאה חמת עכשוב אשר תסמר שערת שומעיה131. והמעט כי חֵרַף ויגדף ויקלל קללות נמרצות את החכם הצעיר, שלח את פיו ברעה לחלל ולקלל בפניו את רבותינו חכמי המשנה והתלמוד ולהשליך עליהם שקוצים. ובדרך הזאת, במדת השנאה הכבושה לאחיהם מקדם, לא הרחיק ללכת מכל הקראים ההולכים לפניו ואשר קמו אחריו כי לשון כלם היתה מלאה זעם חֵמה ורעל על בני ישראל ההולכים בדרכי אבותיהם מעולם, עד כי לשון אויבינו הכותים בימיהם והמינים בימיהם תחשב בפניה ללשון מרפא מדברת רכות ונעימות. כי המעט מהם אשר הוציאו את כל רוחם לנאץ את רבותינו הטהורים והתמימים בכל מיני נאצה, נתנו את חלק כל בני ישראל מִקָצֶה אשר עמדו באמונתם העתיקה עם טמאים, אוכלי נבלה, פורצי גדר ערוה, ואת בניהם שמו לממזרים132. אך סלימון בן ירוחים היה חותם תכנית לדברי שטנה ונבָלה כאלה אשר הם המה היו כמעט הרוב הנראה והעקר המכריע בספרותם. מלבד סלימון עָרך לקראת רב סעדיה גם הקראי יוסף בן סאקויה133 ויוסף הרואה134 וחסין בן משה135 וישרצו אנשי הריב האלה השוקקים כגוב גובַי ויפרצו מאד עד כי נשמרו עוד שמות תשעה וארבעים מהם בידנו136. אך הטענות והנאצות האלה לא הבעיתו את החכם האמיץ הרך בשנים כי אם פתחו את לשונו ממסגרותיה וַיִנָעֵר ויך אחור כגבור משכיל את כל עלילות דבריהם אשר שמו על תורת רבותינו בספריו אשר כתב למקרא לכל העם, בשפת ערב השגורה בפי כלם, שם האחד הוא ספר המבחן137 והשני הוא ספר תשובות על בן סאקויה וחבריו אשר חרפו את דברי רבותינו וישב רב סעדיה אחור את טענותיהם בתוכחות נכוחות מאוד138. מלבד אלה כתב עוד " ספר נכבד על החולקים על קדמונינו על [דבר] נר שבת" 139.


ספרי רב סעדיה אלה אשר לדאבון כל נפש לא ימצאו עוד אתנו, היו לתורת הקראים כאש אוכלת סביבותיהם ולמגן ולמשגב לתורתנו הכתובה והמסורה. עד כמה הרבתה ספרות החכם הזה לדלדל את כח הכת הקטנה הבת הסוררת הצוררת לאמה, יֵרָאֶה מן האיבה הכבושה והנזעמה לרב סעדיה ולכל רבותינו אשר תמלא כמעט את כל ספרות הקראים.


קרוב הדבר כי אחרי אשר מררוהו וישטמוהו הקראים בזעם לשון אפעה לא נשאה אותו ארץ מצרים עוד לשבת בה אל עקרבים, ויעזוב רב סעדיה בשנה ההיא140 בשנת כתבו את ספרו על ענן את ביתו ואת ילדיו הקטנים אשר המה לבו אליהם ואת בחירי תלמידיו אשר כבר מצאה ידו להקים בימי עלומיו141 וישם פניו ארצה ישראל, הארץ אשר נכספה נפשו אליה " באשר היושב בה והמתפלל בה נשוא עון הוא" 142. אך קרוב הדבר כי הקראים היושבים שם היו גם שם לצנינים בצדו ויסע משם ארצה בבל מרכז התורה, וַיְנַשֵֹא את נפשו לשוב במהרה אל נָוֵהו במצרים143 ואחרי שבתו די חפצו בבבל הפך את ידיו לשוב דרך ארץ ישראל אל עירו ואל ביתו " ויסע מֵעדינה144 שמונה ימים ויחנה בארבל, ויסע מארבל ימים שנים ויחנה באשור" 145 ויבאו ישמעאלים עוברי דרך ויגידו לו כי רב השלג והצִנה עזה מאד בארם צובה ובסביבותיה ויאמר להוחיל באשור עד עבור הקרח ולמהר אחרי כן למקומו. אך תקותו זאת לא מהרה לבוא, כי שומעים אנחנו מפי כתבו, כי סובב היה אחרי כן בבבל ונוחל כבוד במתיבותיה אשר רִבְרְבו אותו בשם אלוף146. אך קרוב הוא כי יד המסבות תקפה עליו להשאר בארץ ההיא על כרחו למען הלחם בה מלחמת מצוה בַקָמִים על רבותינו הגאונים מקרב ישראל מבית, ככל אשר נלחם במצרים בעדת הקראים אויבי תורת רבותינו הגאונים מקרב ישראל מבית, ככל אשר נלחם במצרים בעדת הקראים אויבי תורת רבותינו אשר כבר פשעו בנו ויצאו מתוכנו ביד רמה.


הן למימי זרובבל והלאה כל ימי הבית השני וכל ימי התנאים והאמוראים נחשבו חכמי ארץ ישראל וחכמי בבל לתלמידי בית מדרש אחד. והמעט כי לא צרה עין אלה באלה, כי אם תלמוד הבבלי מלא הוא דברי חכמי ארץ ישראל והתלמוד הירושלמי מלא גם הוא דברי חכמי בבל. וככל אשר החזיקו גדולי רבותינו טובה גדולה בענוה רבה לרבותינו שבבבל על היותם מקור נובע לתורה " בתחלה כשנשתכחה תורה מישראל" בארץ אבותיהם בימי הפחות הראשונים ובימי אנטיפטר והורדוס ואחרי חרבן ביתר147, ככה שמחו אנשי ארץ ישראל בהמלט לטבריא באחרית ימי הסבוראים החכם מר זוטרא, בן מר זוטרא ראש הגולה המומת, להרים שם את קרן התורה אשר מטה וַתִשַׁח עד עפר מימי חרבן צפורי148 ויקימוהו לראש ולמורה, אותו ואת בניו אחריו שבעה דורות149. ואין ספק בדבר כי בעלות שמה אחרי כן החכם החסיד רב אחא משבחא150 שתו בצמא את דבריו ויסורו בכל לבבם ובכל נפשם אל משמעת החכמים הנהדרים אשר עלו מבבל ואשר הפיצו משם את התלמוד הבבלי גם בכל ארצות ארופה הקרובות הלא הן איטליא וסביבותיה. ועל לבם לא עלה להביט צר מעון בגדולת מתיבות בבל, אשר משם יצאה תורה לישראל בדורות הרבים ההם או לקנא בגאון תפארת ראשי הגולה, אשר אף כי לא תמיד הטיבו את דרכם, הלא היו שארית לתפארת בית דוד. אך בדורות האחרונים התנשאה משפחה אחת בירושלם אשר התאמרה כי מצאצאי נשיאי ארץ ישראל היא151 ותצר עינה מאד במתיבות ובגאוניהן ובבית ראשי הגולה. ויקם איש המשפחה ההיא ושמו אהרן בן מאיר, איש גדול בתורה אך רחב נפש ועז מאד ויתהפך בתחבולותיו למצוא ידים להסב אליו את גדולת בבל, וַיוֹשֶׁב לפניו בארץ ישראל סנהדרין גדולה152 וסנהדרין קטנה לכל סדריהן ופקודותיהן, כתבנית הסנהדריות אשר לפני גאוני מתיבות בבל153. ובכל זאת לא כִהו בו אנשי המתיבות ולא חשבו אותו לנוגע בנחלתם154. ויהי במוט קרן מתיבות סורא ובהֵחָלק אחרי כן מתיבת פומבדיתא לחצי, בהשלח רוח רעב בין רב מבשר גאון ובין דוד בן זכי ראש הגולה, ויקם בן מאיר וירד בבלה ויבא אל בגדד וַיִלָוֶה אל אנשי רב מבשר למען קנות את לבם, ויקרא ריב על אנשי מר כהן צדק ועל דוד בן זכי וישם עם קושרים חלקו. ובשובו לירושלם צוה את חזני המקום הסרים למשמעתו, לקרוא חרם על ראש הגולה ועל רב כהן צדק ואנשיו. ולבניו ולסנהדרין צוה להכריז את שֵם אנשי רב מבשר בקולי קולות בראש הומיות. אך אהבתו היתרה לרב מבשר, לא היתה בלתי אם מוקש טמון לבבל ומתיבותיה155 כי בעודנו בבגדד באו תלמידים מבעל גד אל רב סעדיה המתגורר בעת ההיא בארם צובא (4681 – 921), ויגלו את אזנו כי זומן בן מאיר לשנות בשנים הבאות את סדרי המועדים, לחסר בשנה הבאה את כסלו וטבת אשר לפי החשבון המקֻבל הם מלאים בשנה ההיא ולהקדים עם זה את כל מועדי השנה, וגם את חג המצות ואת יום הכפורים שני ימים לאחור עד כי בימי הפסח שחל להיות בחשבון הנוהג יאכלו בני ישראל את החמץ וביום הכפורים אשר יקראו גאוני בבל במועדו יאכלו בני ישראל את לחמם ויעשו מלאכה. וימהר רב סעדיה ויערוך מכתב בנחת ובכבוד אל בן מאיר בבגדד. ויהי כי לא ענהו ויכתוב לו עוד מכתבים156. ויוחל עוד וירא כי אין קול ואין עונה ויקם וילך לבגדד ולא מצאהו שם עוד. ולא ארכו עוד שם הימים לרב סעדיה והנה שמועה באה157 כי כבר בחדש תמוז של בן מאיר את בנו לפניו ירושלמה להכריז על כסלו וטבת הבאים כי חסרים הם ולהשיב שני ימים אחורנית את מועדי השנה הבאה158. ויחרד כל העם מאד על הפֶרץ אשר פרץ בן מאיר בישראל, כי ידעו כי אחדות העם היא כל עֻזו ומעוזו159. בכל זאת היו גדולי בבל מתונים במעשיהם וַיִוָעֲדוּ ראשי המתיבות וכל חכמיהן ונשיא הגולה בראשם, וַיִוָעֲצוּ לכתוב לו להשיבו מדרכו בנחת " כי אמרו אולי משגה הוא" 160 ויוסיפו וישלחו לו עוד מכתבים שניים ושלישים וַיֵאותו לשית ידם עמו לבחר שופט רצוי לשניהם ולהגיש אליו את משפטם וכאשר יורה כן יקום. ויאטום בן מאיר את אזנו ויען עזות לאמר: " לא לכם המרות את פי ולסור מדברי ימין ושמאל“. אך גם כל עוד המכתבים נכתבים ונשלחים לא טמנו גדולי בבל את ידם בצלחת, וככל אשר נסו לשלוח לבן מאיר דברי שלום ואמת, ככה הפיצו אגרות בכל תפוצות ישראל להזהיר אותם מסור מדרך אבותיהם בדבר סדרי החדשים והמועדים. ורב סעדיה חתום גם על המכתבים השלוחים אל בן מאיר, גם על האגרות השלוחות אל הקהלות. אף כתב רב סעדיה אל שלשת תלמידיו מצרימה להשיב גם שם את רגלי העם מלכת אחרי בן מאיר ואחרי חשבונותיו161. ויהיו אנשים בארץ ישראל אשר נטו אחרי בן מאיר מיראתם אותו162. וירחב לב בן מאיר ויערוך מאמר אשר קרא לו ארבעה שערים ואשר בקש לעקור בו את הקביעות הנוהגת ובאה בישראל מימות עולם. ואל מיודעיו בבגדד163 ערך מכתב מלא ברכות ותשבחות, חלקות ומחמאות. ובתוך המליצות התְפֵלות והנעתרות הבליע להם כי כח כל חכמי התורה בבבל " המכניסים עצמם במה שלא הנחילם חי העולמים” 164 כאין הוא לעַבר שנים למול כחו וכח בית דינו שבירושלים באשר הם הם " סנהדרי ישראל הנאמנים, הקובעים מועדים וזמנים, – – עם מקום אגן הסהר הקדמונים, המעברים ימים (?) ושנים, ועל פיהם המועדים מתוקנים" וכי " אין רשות לאדם מישראל להשיג גבול ראשונים" 165. מלבד אשר השמיע את דעתו הנמרצה הזאת כדברים הנזרקים מפי איש מסיח לפי תֻמו, הִפְלִיט מפי עטו במתק שפתיו רמז זכרון, כי לא מתנת חנם הוא מבקש מיד אנשי רב מבשר כי אם את שכרו הוא תובע שהם חיבים לשלם לו כגמול ידיו ולהתעבר על ריבו ככל אשר התנדב הוא להתעבר על ריבם166. וככל אשר החליק אל מיודעיו בבגדד ויתרפס לפניהם למען הַמְתֵק את רסיסי המרורות אשר זרק בלט גם בהם בשומו לאל גם כח בית דין המתיבה אשר רב מבשר עמד בראשה167, היה הנקל בעיניו לערוב את לבו לשים את כל המועדים שקבעו רבותינו שבבבל במאות השנים עד העת ההיא כדבר הבטל מעִקרו ויתבזה מאד למלא פיו אלות ונאצות על ראש הגולה ועל רב כהן צדק168 ועוד הרבה יותר על רב סעדיה169 אשר הוא דבר אליו שלום בכל מכתביו. ויתן את נפשו לצחוק עד עולם בכתבו על רב כהן צדק ועל רב סעדיה אשר תהלת תורתו וחכמתו מלאה הארץ, לאמר: " אשר אתם ידעתם בכבודכם כי פירוש [אות] אלף אינם מכירים" 170. את אגרתו ופרשת דברי חשבונו כלה בפקודה עזה לרב מבשר וחבריו לבלתי התנשא עליו: " שמעו, האזינו, אל תגבהו!" ובקללות נמרצות לרב סעדיה.

אך החצים האלה אשר קלע אל המטרה התמוללו ויהיו לאבק דק פורח כי כבר הקדימו חכמי בבל את פני הרעה ובעצת החסיד רב נסי נהרואני השלים הנשיא ורב כהן צדק עם רב מבשר וישבו שניהם לבטח זה על יד זה, וישיתו את ידם יחדו עם רב סעדיה171. ובכן סֻגר פתאם מפניו המקום לשַלח מדנים לחרחר ריב ולסכסך חכם בחכם. וגם שרידי אנשי בריתו אשר קנה את לבם בהיותו בבבל, נפקחו עיניהם לראות את משוגתם. ויערוך איש מהם מכתב אליו ויוֹכַח את דרכו על פניו ויבאר לו בטוב טעם ודעת כי אך לשוא הוא מתנשא להשתרר על חכמי בבל בבכרו את נפשו על פניהם כי לכל הראיות אשר הוא מביא אין רגלים עוד172. כאשר הֵרֵך חכם זה את לשונו אליו, ככה הקשה חכם אחר את דברו במכתבו אל בן מאיר. ואחרי בקרו היטב את חשבונו העיר למוסר אזנו כי ישוב מחטאתו אשר חטא, להמיט רעה גדולה על ישראל לא בשגגה כי אם בזדון, וכי אין בכל משפטו לא תורה ולא חכמה לא יראת ה' ולא בשת פנים, ואפילו דרך ארץ אין בו. מכתבים ושמועות כאלה173 אשר באו אליו חִבלו את רוחו. וַיָשֶב אל מיודעיו אשר בבבל דברים כאיש אשר נכזבה תוחלתו. ואף כי התחזק עוד בכל מאמצי כחול הזהר בכבודם, כתב להם כעין ספר כריתות " אין אנו [רוצים] להכאיבכם באגרותינו ובנו ובכם נתקיֵם: ולא יסף שמואל לראות את שאול174. אך בכל שמרו את לשונו הפעם לדבר קשות למיודעיו מִלֵא את אִגַרְתו דברי נבלה וקללות על רב סעדיה ודבה נתעבה על אביו המת, אשר תסמר את שערת הקורא, עד כי צדקה על בן מאיר תלונת בעל התשובות שכתב: " הכסיל הזה אשר חבר את האגרות האלה נשא ידו בחכמים וידבר דברי נבלה שכמותו ראוי להם וכיוצא בו אמרן" 175. ובכן שבה מזמת בן מאיר ריקם, וישראל שב להיות גוי אחד כתמול שלשם. וקרוב הוא כי לרגלי מות איש נשוא פנים ושמו אהרן בן עמרם176, המתחזק עם בן מאיר, בבבל, שֻדַר כל מָעֻזו בארץ ההיא. הן אמנם כי בארץ ישראל לא חדל לקבוע את המועדים עוד שנות מספר אך ביתר תפוצות ישראל לא הי' שומע לו עוד.

ורב סעדיה וחבריו לא נחו ולא שקטו גם אחרי אשר התמוטטה קרן בן מאיר. " ויאמרו לאמר לא נוכל לבער את כל כתביו מן החוץ והחדר. אבל נכתוב ספר זכרון לדורותינו אחרינו בל יקומו מקצותם ויהבלו בדבריו ובל יתעו בנתיבותיו עם נברא" 177. ויקם רב סעדיה ויכתוב בשפה צרופה ומזֻקקת עד מאד את ספר המועדים על דבר חשבון העִבור, אשר לדאבון נפשנו לא נמצא כיום אתנו בלתי אם שארית פלטה, אשר גם לה לא זכינו בלתי אם בדורנו זה178. ויגדל ערך המקרה הזה, ערך ערעור בן מאיר, אשר קרוב היה לפרוץ פרץ בישראל עד כי העלו הגאונים את כל פרשת דברי הריב על ספרי הזכרונות אשר למתיבות, מלבד אשר רשמו גם היחידים אנשי הלב את הקורות האלה לפניהם על ספר. ואת המכתבים אשר כתבו אליו ראשי ישראל העתיקו לזכרון ולמשמרת179. אך כלם כמעט אבדו ולא נמצאו מהם כיום בלתי אם פליטים אשר חשפו לנו חכמי הדור הזה מן הגניזות. ואם אמנם חדל כל השאון הזה כעבור סופה, עד כי נשכח מישראל, עד שובו כיום להגלות לעינינו, בכל זה הֵרַע הריב הנתעב הזה בחבלו את רוח האיש הדגול ברבבות אלפי ישראל, את רוח רבנו הגדול רב סעדיה אשר לבו התחמץ מאד לשֵמע הדבה המכוערה והנבלה אשר הוציאו אנשי האָוֶן על אביו התמים, וַתֵּמַר נפשו ולא עצר עוד כח למשול ברוחו וַיוֹצֵא אף הוא מפיו על אנשי ריבו דברים אשר לא יִכונו ולא יאותו לאיש חכם וחסיד כָּמֹהו.

הגדולות אשר עשה רב סעדיה בשומו ברוב עֻזו מחסום לפי המסיתים והמדיחים הקראים, אשר הרבו לשחת בגבול ישראל ובהכריעו ברוב כחו את בן מאיר אשר למען הסב את הגדולה180 אליו התאנה לחבל את רוח עמו חבל נמרץ, שתי הגדולות האלה נוספו על ערך גדלו בתורה לבכר אותו על פני יתר הגדולים אשר בימיו, ולהקימו בראש מתיבת סורא. ונראים הדברים כי אחרי קום סערת בן מאיר לדממה, שב רב סעדיה אל ביתו למצרים וכי שמה שלח דוד בן זכי ראש הגולה לקחת אותו אחר כבוד לעלות על כסא מתיבת סורא181. ויאסוף הנשיא את כל זקני התיבת פומבדיתא ואת תלמידיה ואת ראש מתיבת רב כהן צדק ויקימו כלם בלב שלם את רב סעדיה לראש מתיבת סורא. וככל אשר הביא ראש הגולה את הגאון הזה מארץ אל ארץ מאין גאון בבבל, ככה הביא הגאון רב סעדיה מתיבה מעיר אל עיר לסורא, אשר מטה קרנה ואשר כל שרידי זקניה ותלמידיה יצאו לשבת בפומבדיתא182. ויקם רב סעדיה בשובו ממצרים וילך אל פומבדיתא ויאסוף משם את כל בני החכמים ילידי סורא, אשר עזבו זה כמה את מקומם ויכינו שם את מושבם, ויספח אליהם את כל התלמידים אשר לא מפומבדיתא הם כי אם מרחוק באו להִלָוֹת על תלמידיה, ויוצאם ויביאם אל סורא ויכונן שם את המתיבה הנופלת וישיבנה אל משפטה הראשון183. וישקוד לחדש בה את הרגלים וסדרי התעניות184 אשר הסב אליה רב אשי מנהרדעא למען שַׁוּוֹת על המתיבה הוד והדר185. וקרוב הדבר כי בימי דלדול מתיבת סורא גלה כבוד גם מבית דינה, כי עיר סורא הלא קטנה היתה, וכל יתרונה הוא רק המתיבה לבדה, אשר בערוב שמשה אסף גם בית דינה את נגהו. אך בהִפָּקדה מתיבה לטובה, ביד רב סעדיה, נפקד עמה גם בית המשפט, ויתחדש כבודו כבראשונה במבחר ימי האמוראים והגאונים, וַיִקָרא בית דין זה היושב בשעה מתיבת סורא על שם רב סעדיה186. ויהי הוא המקום אשר יצאה ממנו הוראה לכל ישראל. וגם המשפטים אשר חרצו דַיְנֵי ראש הגולה בבית משפטו אשר נקרא שער השררה (" בבל דמרותא" ) עברו דרך שער המשפט אשר לרב סעדיה להתקיֵם בידו וביד בית דינו187, אך תָּקפוֹ זה היה לו למוקש, כי פעם אחת הגיש הנשיא את משפטו, אשר שפט, אל רב סעדיה, ולא אבה הגאון לקַיְמו. וזה דבר המשפט ההוא: שני יורשים לא יכלו להתפשר על דבר חלוקת ירושתם הגדולה, ויהי כי נלאו לריב ולהתקוטט ימים רבים, ויגמרו להרים את המעשר מכל העזבון לאיש אשר יוכיח בין שניהם. וַיִדָרש להם הנשיא דוד בן זכי בשכר שבע מאות דינרי זהב, וישלח את הכתבים אשר כתב ליורשׁים אל רב סעדיה לחתום עליהם. ויתבונן בהם הגאון ויבחן בם בדעתו הנקיה דברים אשר בעיניו לא זַכּוּ, ולא אבה הוא לחתום. וַיֵטֶב את פניו אל בעלי הדברים וישלחם אל רב כהן צדק גאון פומבדיתא לחתום עליהם. ויהי בשובם אליו עוד הפעם לבקש את חתימתו, וישאלם בלשון רכה " מה חפץ לכם בכתב ידי, אחרי אשּר חתם הנשיא וראש מתיבת פומבדיתא188. ויהי כי הפגיעו בו האנשים מאד וַיַגֵד להם כי מצא בכתבים דברים אשר לבו לא יתננו לקיֵם אותם בחותמו. אז שלח הנשיא את יהודה בנו אליו, להכביד עליו אַכְפּוֹ לשמוע בקולו, ויענהו רב סעדיה לאמר: לך ואמור לאביך כי כתוב בתורה לא תכירו פנים במשפט. ויהי כשמוע הנשיא את הדבר הזה וימלא חמה, וישם בפי בנו דברי עזות, וישלחהו השכם ושלוח אל הגאון להמריצהו לעשות את חפצו. ויהי כי נלאה הנער ללכת הלוך ושוב ותקצר נפשו, וירם יד ברב סעדיה. אז קמו כל היושבים לפני הגאון ויחזיקו בנער הנועז, ויוציאוהו מן הבית ויסגרו את הדלת מפניו. וירא דוד בן זכאי ויזעף מאד189. ויבא הוא ואנשיו אל בתי הכנסת הגדולים אשר בבגדד ויקרא חרם על רב סעדיה בקללות ובגדופים, ובעצם החרם ההוא נשא את ידו להכריז על הגאון הנהדר, אשר זה מעט לא חדל להעריצו ולרוממו על כל ברכה ותהלה, כי מוּסָר הוא ממשמרתו, ולטפול עליו פתאם עונות אשר יסמרו את שערת השומע, ולהקים תחתיו לגאון איש צעיר לימים ושמו רב יוסף בר יעקב בר סטיא, ולהקביל את התהלה והתפארת אשר לצעיר לימים זה, אל החרפות והנאצות אשר חרף וינאץ את רבנו הגדול190, אף כי בר סטיא לא נחשב בלתי אם לתלמיד קטן למול רב סעדיה191. אך גם הגאון לא היה כמחריש, כי קם ויקרא חרם על דוד בן זכַּי וַיָקֶם תחתיו לנשיא את אחיו יאשיהו בן זכי, אשר נקרא בפי הערבים חַסָן192 (4670 – 930). בימים ההם היה בבבל עשיר גדול ושמו כֵלַף בן שרגדו, גדול בתורה חכם ומליץ. אולם אף כי בכל כשרונו היה נופל הרבה מרב סעדיה, היה עוין אותו הרבה מאד על יתרון חכמתו אשר עממה אותו ועל שררתו. ויהי בהתגלע הריב בין הנשיא ובין הגאון, ויתחבר רחב הנפש הזה אל בן זכי וַיָרֶם מהונו ששים אלף זוז לשחד להוריד את רב סעדיה מכסא כבודו. וַיָרַע עוד בן שרגדו לשטום את הגאון מבן זכי, ויהי המעט ממנו כי נבל את פיו בגדופים אשר לא נשמעו עוד כמהם, בדברו על האנשים אשר נטו אחרי רב סעדיה, הלא הם אפרים בן שטיא דַיַן עיר מוצל193 ועמרון בן זְלָלָה ובני בעז194, ויערֵם לבא בכתובים עם בן מאיר היושב בארץ ישראל הנוקם והנוטר ולחקור מפיו למולדת הגאון, ותבא לו דִבה כאשר אִוְתָה נפשו, משאת חרפה, על האיש המרומם כי לא מבני ישראל מוצאו " כי בן גרים הוא" 195 " מכפתורים היוצאים מכפתור" 196 וכי אביו, אשר גאוני ישראל קראו לו רב יוסף197, סַפָּר וְטַבָּח הוא198. ותהי הנקלה בעיני בן שרגדו האויב המתנקם כי השליך על גאון ישראל שקוצים אשר תגעל בהם כל נפש ויהתל על ערבו את לבו להתיַחֵש אל שלה בן יהודה199 ויתלוצץ על הצום אשר קרא רב סעדיה בימי המגפה באמרו כי ביום ההוא מתו כמה אנשים200. ולא בוש כֵלַף לספר בנחת רוח כי נועזו אנשיו הנבלים לשלוח יד ברבנו חמדת ישראל וַיַכוהו201, עד כי לא היה לרב סעדיה מנוס מפני מבקשי נפשו כי אם להתחבא202. ומשנאת כֵלף את רב סעדיה, זמם להשחית את מתיבת סורא, אשר ידי הגאון הזה שבו לקומם ולכונן אותה וַיָשֶת ידו עם דוד הנשיא, אשר צרה עינו בה על אשר חִדֵש רב סעדיה את כבודה אשר היה לה מימי רב אשי ואשר בדבר הזה הגדיל את תפארתה על תפארת בית הנשיא וַיַט אליו גם את לב בני שאון אשר במתיבת פומבדיתא לחרוש רעה על סורא203.


אך כל הנבלות והמזמות הנתעבות האלה וכל עשׁר כלף בן שרגדו לא עמדו להדיח את רב סעדיה ממרום כבודו לימים רבים. כי עם הגאון הנהדר הזה נכונה יד כל " עשירי בבל ותלמידי הישיבות וחשובי המקום" ובראשם האדירים הנדיבים בני נטירא204 הגדולים מאד בעיני הכליף205 ויהיו עליו סתרה בעשרם הרב ובכבודם בעיני המלך והשרים206. וקרוב הוא כי לא נתנו אוהבי הגאון אותו לשבת עוד בסורא בלי מגן ומחסה וכי המה לקחוהו אליהם לבגדד. ותהי שם עין האדירים האלה עליו וישמרוהו מכל פגע ופחד. וישב שם שבע שנים כי ארב בן זכי לנפש הגאון אחרי אשר חזקו ידיו בעזרת שרי המלך לגרש מפניו את יאשיהו אחיו207.


בשבתו בבגדד שם עוד הפעם את פניו אל מלאכת סופרים אשר שקד עליה בשבתו עוד לבטח בפַיום עיר מולדתו. ויכתוב ספר אשר קרא לו ספר הגלוי208. ויחלקהו לעשרה פרקים, אשר מרביתם הם פָרָשַת דברי הריב אשר קרא עליו בן זכי ובן שרגדו וכל המונם, והמוקשים אשר יקשו לו מבקשי נפשו אלה ותפלתו ותשועתו209 ופרשת רשעת מרדפיו וחרפתם210. אף חזה שם חזון גורל העם במשול בו איש אשר עיניו אל הַוַת נפשו ואל שרירות לבו כל היום211. ויברך את ה' אשר לא השבית מכל דור ודור מישראל מורה נאמן חכם לב ואמיץ כח אשר יעצור בעד רעת עריצים. ויפרוט את כל מעשיו אשר עשה הוא כל ימיו לצאת את ידי החובה הגדולה הזאת, להאיר את עיני עם מרעים212. ומלבד זה דבר בספר הגלוי על תהלת החכמה על שוחריה ועל מנדיה213. וַיַצב גבולות עִתִים לימי הנבואה, לימי התנאים שוני המשנה ומסדריה ולימי האמוראים עורכי התלמוד וגומריו214. וידבר גם על ערך ספר בן סירא ובן עירַי215. וַיָבֵא בספרו את משליהם הכתובים בלשון צחה עד מאד216. וגם על ערך מגלת החשמונאים הארמית ועל ספר אנשי קירואן אשר כתבו במליצה מְטֹהָרָה217 דִבֵּר, ואף את הספרים אשר כתב הוא בשפה מזוקקת, ספר המועדים וספר האגרון218 מקביל אל הספרים ההם, אשר כמתכֻּנתם עשה אותם219. גם יִחֵד פרק לטעמי המצות ולמועד קץ הגאולה לאחרית הימים220. ושלשה פרקים כתב על המליצה הצחה, על משפט השיר ועל הסגנון המסֻדר בקנאו ללשון אבותינו אשר נעזבה בדורותיו מפני שפת הערבים אשר גברה בארצות הקדם ותהדוף מפניה את כל לשונות הגוים221.

והנשיא וכלף איש ימינו לא חדלו רגז. וירא כלף כי קצרה ידו מעשות רעה לרב סעדיה, וישב לנבל את כבודו בכל השקוצים אשר השליך עליו מתמול ומשלשום ולטפל עליו עונות חדשים כי מֵפֵר תורה הוא בהתנשאו לנביא. ויתן דֹפי במליצותיו אשר בחר לו בספרו ספר הגלוי. וישם אותו למתלוצץ בדבר ה'222. וירע הדבר בעיני הגאון, וישם את פניו אל ספר הגלוי לתרגמו ערבית ולבארו ערבית223. למען יהיה מעשהו כשמו גלוי לכל העם מקצה. שם ערך אל כלף ואנשיו את חציו כגבור ויוכַח על פניהם את שקריהם, עד כמה נואלו בפחזותם לחפא עליו דברים אשר אין להם שחר224. אולם גם לכל מראה הנצחון אשר נִצחה רוח האדם הזה את משנאיו אשר נראו כחגבים למולו ידאב לבנו לראות כי לרגלי המלחמות האלה אשר סבבוהו גבר עליו עצבון225, אשר שם בפיו דברים שונים אשר לא יֵאותו לצדיק כביר גאון ישראל כמֹהו226. כי מרה עליו לפעמים נפשּו מן המרורים אשר השביעוהו אנשי ריבו אשר אמת ומשפט רחקו מלב כלם וישליכו שקוצים על זכר אביו התמים אחרי מותו. על כן גם בהסיעו מלבו את זכרון האנשים האלה ואת עלילותיהם יש אשר תתעטף עליו נפשו לחזות חזון קודר, כלו אומר נואש, על כל האדם כי כל צדקתו וחכמתו וגבורתו מאפס ותהו הנה ויפיו וגבורתו כצל יחלופו. את רוחו המרה הזאת יצק אל תוכחה227 אשר ערך בתבנית תפלה, אשר בכל היות הרוח המחַיה אותה נכֵאָה, מעשה מופת היא במליצותיה הנמרצות ובצורותיה הבולטות מאין כמוה.

על בשר האדם כי כאין הוא נחשב נשא משלו ויאמר כי הוא

" לְפִי בִנְיָנוֹ וְרִקְמוֹ – – מַעְיְנוֹת דָּם וָרִיר

מְעוֹנוֹת רִמָּה וְתוֹלַעַת

גּוּשׁ בָּאוּשׁ גָּלְמֵהוּ, זִרְמַת תָּעַב מִקְפֵּהוּ,

זַעַף אַפּוֹ וַחֲמָתוֹ אוֹיְבָיו


אוֹרְבָיו הֵמָּה ־ ־ תּוֹעֶה כְּרוֹכֵב עָרוֹד

וּמֻשְׁלָךְ כּאֳנִיָּה בְּלֶב־יָם מְטֹרֶפֶת228

[וּסְבִיבוֹתָיו] בָּרָד וְשַֹעַר קֶטָב, חֹם חֹרֶב צָרֶבֶת

בְּתוֹךְ לְבָאִים לוֹהֲטִים229


ולעומת רפיון בשר אנוש וקֹצר ידו ערך את מראה רום עיניו ואת שרירות לבו:


בַּיִת בְּבַיִת הוּא מַגִּיע וְדַיּוֹ אַרְבַּע אַרְבָּע אָמּוֹת אֲחֻזַּת קָבֶר.

יָדוֹ בְּכָל יְצוּר לְשַׁחֲתָם וְיַד כֹּל בּוֹ

לְהַשְׁחִיתוֹ.

כְּמוֹ פְרָאִים וּבְנֵי שַׁחַץ יְמַלֵּא חֹרָיו

הַטֶּרֶף הַשִֹּיחִים עַד כְּלוֹתָם.

הָרוֹמֵשֹ וְהַשָּׁט עַד תֻּמּו, וְהוּא כַמָּוֶת לֹא

יִשְֹבַּע וְכַאֲבַדּוֹן

לֹא יֹאמַר הוֹן230.

בִּרְאוֹתו טוֹבָה [לִבְנֵי] גִילָיו: תָּמֹת

נַפְשוֹ עִמָּם יְאַב231. יָנוּחַ

הַכִּבְשָׁן מֵעֲשָׁנוֹ וְהוּא בְקִנְאָתו כְּיוֹקֶדֶת232 ,

וְעַל כָּל חַי יִתְיָהֵר וּפֶתַע נוֹקֵשׁ

וְנִלְכָּד233.


"טֶרֶם יִמְשׁוֹל כָּלָה מוֹשֵׁל

יִזְכּוֹר זֹאת וְיֵבוֹשׁ וְלִפְנֵי יוֹצְרוֹ יכָּנַע.


אך קרוב הדבר כי פתאום גמר בלבו להסב פניו בשאט נפש מן הריב הנתעב ולהסיח את דעתו גם מן המרורות אשר השביעוהו כל ימי חייו סלימון בן ירוחים, בן מאיר ובן שרגדו גם מרוח העצבון אשר באה אליו לרגלם, ויקדש את כח רוחו ואת יתר שנותיו להעלות את כל אשר הגה לבו הטהור בכל ימיו, בחקר אלוה ודעת קדושים, על ספר אשר קרא " האמונות והדעות" 234.


הספר הזה הכתוב ערבית235, אשר החל הגאון לסדר בבגדד בשנה החמישית ליום עלותו על כסאה מתיבה236 (4693–933), הוא פרי הרוח אשר הציקתהו מנעוריו להיות מורה את דבר ה' לעמו, בהאמינו כי זאת היא התעודה אשר יעד לו ה‘237. וכאחד הנביאים הקדמונים האמין בלב שלם, כי האמת העומדת לעד, לתורת ה’ לבדה היא, ואנשי הלשון הקמים עליה להכזיבה יהיו לאכזב238. ויען כי ראוים דברי חכמת האלהים אשר בתורה להיות נכוחים לכל איש אשר דעת ישרה בו, לא אמר להעמיק את מחקר ענינו, ויתאמץ בכל עוז למנוע כל מלה חריפה וכל מליצה קשה אשר לא תבחן אותן בלתי אם אזן חכמים. ויבחר להסביר את דבריו בסגנון נוח ובראיות מתקבלות אשר רבים שומעיהן ומביניהן239. וה' האיר את עיניו למצוא את המעמד הנכון ואת המוצא האיתן למערכת מחשבותיו בעצם טיב רוח האדם, וַיַכר כי הידיעה אשר נפש האדם יודעת את עָצמת הויתה היא יסוד כל הידיעות כלן וכי עדות החושים העומדים לפניה, כל עוד אשר את תפקידם הם שומרים, עדות אמת היא אשר כל הדמיונות וכל הספקות המשבשים את הדעות אובדים ועוברים ובטלים מפניה240. את האמת הזאת אשר כשבע מאות שנה אחרי כן בִּערה אחרי כל שיטות החכמה היוָנית, אשר כל מעמד קבוע לא היה לה, ותחדש את הפלספה מִמַּסַד עד הטפחות; את האמת הזאת שם רבנו סעדיה ליסוד לפלספת תורת ישראל ואדם לא זכר את חכמת הגאון הישראלי במַלֵּא חכמי הנכר כל הארץ את תהלת החכם, אשר קם אחריו ימים רבים מאד, להורות את האמת ההיא241. יסוד זה לכל הוַּדָּאות, אשר אנחנו קוראים לו " דעת נפש" 242 לאמר דעת אדם את נפשו קרא רב סעדיה " עין האמת הברורה" הנתונה לאדם מידי ה‘243 ואותו שם למצפה להתיצב עליו ולהתבונן משם על ראשי הודָאות אשר קרא להם " מִשְכֵי האמת נותני הבֵּרור" 244 וימצא אותם שלשה הלא הם " ידיעת הנראה" הנתפשת בחוש אשר עדותה נאמנת מאד ו" מדע השכל" והוַדַי המֻכרע מתוכו המפגיע את אמתתו בנפש האדם, אשר לא תוכל להֵחָלץ ממנו אף כי לא תדע להסבירו245 את שלשת העדֻיות האלה אשר תעיד האמת על עצמה חשב רב סעדיה לתנאים גמורים לאמונת דברי התורה המתיַסדת עליהם246 כי האמונה אשר ידרוש ה’ מיד האדם אמונת אמת היא ולא משאת שוא247. על כן תבא אמונת האמת כמים וכשמן בקרבו והיתה לרוח מרוחו248. דעותיו הצלולות האלה היו למאכֶלֶת ביד הגאון לנתח בה לעצמותיהן את השיטות השונות אשר נהגו בימיו במקצוע הפלספה ואשר נוקשו בהן המתחכמים בישראל – ולכלי חפץ לערוך אותן לעיניהם ולהוכיח כי רעועות ומחֻלחָלות הן, כי לא הבינה הצרופה והמבֻקרת ילָדָתַן, ונהפוך הוא כי הדעת הישרה עומדת כנגדן והחוש חולק עליהן ובגעת בהן יד הבקֹרת החריפה והנאמנה תעלינה בתהו. על כל השיטות ההן אשר בנות אם אחת הן, הלא היא שיטת בעלי הקדמות, השכיל להוציא את משפטו, כי " תחלת טעותם [היא] שאחר שאמרו שלא נודה כי אם במה שיפול עליו חושנו, הודו במה שלא נפל עליו חושם" 249 ובגלל זה באו לכלל דעות " שאין ראיה מעמדת על [שום] דבר מהם אבל הם מחשבות וסברות" 250. ומאהבתם לטפל בדעות שכחו כי " אמִתת הדברים לא היו בעבור הדעות אבל הדעות היו בעבור הדברים שיבינום על אמִתם" 251 " ואין החכמה שיהיו הדברים כאשר יחמוד החומד ויתאוה" המתאוה"252 וכי “החכם המשֻבח [הוא] מי ששם אמִיתת הדברים שרֹש ומנהיג עליהם דעתו – – והכסיל – – מי ששם דעתו לשרש, וחושב כי אמתות הדברים הולכות על דעתו”253. אמת הדבר כי העדות הראשונה המתודעת בכֹח אמִתה לכל אדם, כְּחָכָם כַּסָכָל. עדות החושים היא אשר כל המעלים אזנו ועינו ממנה לא ינָּקה, אך בכל זאת יש לדעת כי היא לבדה איננה מספקת עוד באשר עדות זאת הנקראה “ידיעת הנראה”254 איננה בלתי אם “תחלת המדע” ולא המדע כֻּלוֹ255.ומשם אחז החכם את דרכו לעלות בחקירתו הדקה והעמוקה “מידוע אל ידוע”256 “מענין אל ענין, וכל מעלה אשר יעלה עליה היא דקה מהמעלה אשר לפניה עד שתהיה המעלה האחרונה דקה מן הידיעות כלן”257. ולוא עברו כל החוקרים את הדרך הזאת באֹרך רוח, לשום את החוש לבסיס למוצא חקירתם מבלי הסתפק בו לבדו, כי אם לעבור ממנו אל הדעה המסתברת וממנה אל הוַדָי המתוַדע מאליו אשר אין לנטות מפניו, כי עתה השיגו את הנכונה ולא נתעו בעקרלקלות ותהפוכות. אך זאת היא רעה חולה “כי הכפירה יותר ממהרת אל הנעלם מאֶל הנראה”258 בתחלה יעזבו החוקרים הנחפזים לדרכם את הדעה הברורה באשר ידם לא תמושֶנה, ושמו את פניהם אל הנראה, אך יען כי הנראה לעין בשר איננו בלתי אם תחִילה, יעזבו את הנראה הזה שיֶש בו ממש, ושלחו את ידם אל נראה מדֻמֶה, אל מחזה שוא אשר חזו בחזון לבם259. ואת הדמיונות האלה עשו המתפלספים איש איש כשגיונו לשיטות זרות ומתמיהות. את השיטות האלה אשר עיני כל אחת מהן פקוחות לראות רק את מומי חברותיה, מנה רב סעדיה שתים עשרה, ויפרוט אותן לכל פרטי גפרטיהן בעין חדה מאין כמוה וַיוכַח את זיופן מתוכן בבקורת חריפה מאד, עד כי לא נותר מהן דבר. גם אחרי השיטות היוָניות אשר לא השביתו אותן גם חוקרי ישראל, בער עד תֻּמן. על בעלי חזון ארבעת היסודות הוכיח כי “עזבו דרך הראויה ותעו מדרך האמת”260 כי הדמיון הזה הוא "בהפך המכוחש, כי אנחנו והם לא ראינו מעולם מים שיתחברו עם האש ולא אש שתתחבר עם המים261 וגם את דבר הגשם החמישי אשר הוא לדעת היונים היא השתיָה שממנה הֻשתתו השמים, ככל אשר ארבעת היסודות הם השָׁתות אשר מהם הֻשתתה לדעתם הארץ, וגם את דברי היולי262 אשר גם חוקרי ישראל לא המישו את צואריהם ממנו ימים רבים פַרק לפרקיהם וַיראה כי אין להם שחר263. המקור האחד לכל התהפֻכות השונות והמשונות, הוא הפחזות האחת הקטנה הזאת, אשר תחת שמוֹעַ קול הוַדָי המוכרע מתוכו, כי כל היקום הגדול הזה הנראה לעינים, הלא הוא השמים והארץ וכל צבאם, פָעוּל הוא ולא פועל, יָצוּר הוא ולא יוצר. פחזו הם לשום רק את המוחש לבדו לעֵד על ההוָיה ולהקיש ולדון לאמר: עיננו לא תראה בלתי אם את גבול המוחשות הגסות לבדו. ובתוך הגבול הזה הלא אין דבר נולד בלתי אם מדבר גס כמהו, ועתה איככה נוכל להאמין כי היקום כלו פרי רוח אלהים הוא אשר ברא אותו מלא דבר? – הסברה הפוחזת הכוזבת הזאת, חוללה את כל התעתועים ההם אשר הוליכום שולל ומאומה לא העלו בידם, כאשר היטיב רב סעדיה לבקר: “הם אומרים כי כבר התברר לנו שאין – לגשמים – תחלה וסוף, ועל דבר זה הם מעידים את החוש, והלא ענין זה לא יתכן שיראוהו בחוש”264. כי התחלה הלא קדמה על כרחנו לכל חוש, ולכל בעלי החוש, והסוף הלא יאֻחַר לכֻלם, ואימתי תוכל עין בשר לראותם ודעת אנוש להשיגם? וישתומם על רפואות האליל אשר אמרו לרפוא את קשיותיהם וישאל: “בָּרַח מהיות דבר לא מדבר265 שלא ראה כמֹהו והוא מאמין בטבע חמישי שלא ראה כמוהו”266 ויַכַּר כי ראשית משוגתם הוא החפזון אשר בהחלטותיהם הנמהרות: "בעבור – – ספק חלוש חִיֵב את נפשו להאמין בדבר – – שאיננו מושכל267, ויוכח כי שקר הדבר אשר הם אומרים כי מכַונים הם את דיעותיהם רק על פי המציאות המוחשת, ונהפוך הוא כי כל פרי חקירתם “איננו נופל כי אם במחשבה ולא יתכן שיפל בפועַל”268 על כן נהפכו להם דעותיהם “הברור ספק והספק ברור וקיָם”269.


אל כל הבקרת החמורה הזאת, על השיטות המשֻבשות והמשַבשות, שהיא מעשה פַלְסָפָה עומדת לנס, לא ירד הגאון בלתי אם לחלץ את התלמידים מבור השאון אשר הדעות המזֻיפות שוקקות בו270 ולהעמיד במרחב רגליהם ולהוכיח תוכחת בלתי סרה, כי הדעה האחת, אשר תיַשר את כל ההדורים ותפַתח את כל החרצֻבות המסֻכסכים בידי שיטת הקדמות ובנותיה וחברותיה, היא הדעת אשר הנחילה אותנו תורת ישראל271, כי רוח האלהים חוללה את הבריאה כלה לדעתו ולרצונו מאפס גמור, ובלי כל אֹנֶס, והדעת הזאת היא הנכוחה לכל מבין דבר לאשורו272.


ודעת החדוש, אשר לבֵרורה יחֵד הגאון את הפרק הראשון לספרו, הלא תעיד מאליה על המחדש כי הוא האלהים אשר מאפס ותהו ברא עולם מלא273 ורצונו האחד הנראה בכל חלקיו ורוחו האחת המחַיה את כלם יכריעו בכל עוז את הבינה הישרה להכיר כי אחד הוא ואין שני274. והבינה הצרופה והמבֻקרת תשבית ברוח בער כל שמץ דבר רבוי מגביל דעת האלהים275 ואת שרש המשענת הרצוצה לשארית דעת הרבוי, אשר לא תמה עוד מקרב הארץ עד היום, מצא רב סעדיה לא בעצם טבע התבונה, כי אם בקֹצר לשון האדם אשר יפלא ממנה לבטא או למלל את גדולות ה' בשם אחד, על כן הפרידו בין הגדולות האלה, אף כי קלוטות הן כאחד וישימו את כל אחת לבדה לאלהים276.


מלבד שני העקרים האלה, הלא הם האחדות והחדוש, אשר אותם שם הגאון לסמנים מובהקים המבדילים בין תורת ישראל ובין הדתות והפלספות האחרות, שם לו לענין את האדם, אשר אין החקר על אודותיו נופל בערכו מחקר דעת האחדות והחדוש 277. והמעט מנפש האדם כי היא יחידה במינה ונבדלת מכל החי אשר על פני האדמה278 והמעט אשר " תבא [רק] ממנה החכמה הגדולה הזאת ואלה התכונות הנכבדות אשר בהן תקון העולם279, הנה היא תמצית טהרת הבריאה כלה סוף תכלית מעשה שמים וארץ280 " שאף על פי שגופו קטן נפשו רחבה מן השמים והארץ כי מדעו כולל כל אשר בם, מה שיש למעלה מהם אשר בו היא עמידתם281, לאמר, לדעת את ה' אשר בדבריו יעמודו. וככֹל אשר רב ערכה זַכה עצמתה " שהנפש עצם זך מעצם הכוכבים והגלגלים" 282 וכל יתר טובה וחכמתה מתוכה ומעצם טהרה היא לה לא מיד הגוף283. אך בכל רוממו את ערך הנפש הוקיר גם את הגוף מאד, ויבָּדל בדבר הזה מחכמי הודו, יון וערב, ויחלט בשפה ברורה " כי הנפש והגוף יחדו פֹּעַל אחד" הם284 " מפני שהנפש המשכלת לא תפעל כי אם עם גשם האדם" 285. ולא עוד כי אם גם " התחלת נפש האדם בלבו" אינה באה בלתי " עם שלמות צורת גופו" 286. ויָשֶב אחור את דברי האומרים להעיד גם את התורה על הגוף כי מקור תועבה ועון הוא, בהאירו את עין המתבונן " כי כלל גוף האדם אין בו דבר טמא אך הוא טהור – – והתורה לא טִמאה קצת לֵחוֹת בני אדם כי אם אחרי הִפָּרדם מהם, ולא טִמְאָתַם [בעוד] הם בהם" 287.

וככֹל אשר נקי האדם גם בנפשו גם בגופו, ככה טהורה הבריאה כֻלה מכל דֹפי ומכל רעה ממארת, כי אין עָצמה ואין תושיה לרעה ורק לְאֵל יד האדם נִתנה לחבל את הטובה בסלפו את דרכו, והסֶלף הזה הוא הוא הרע אשר יָרֵעַ לנפשו288. אך רעה חלוטה לא תִמָצֵא, כי ה' אלהים הוא עצם הטוב וזולתו אין עוד, ומאין אפוא תבא הרעה או פגע אשר יפגעהו ולשנות את טעמו ולהטותו מדרכו, ולחולל את הרעה אשר אין שרש לה בעָצמת צור העולמים289. ולמען יגיע האדם אל מיטב הטוב, לעשות את הטוב מאהבתו אותו ומרצותו בו, הָטְבעה בו היכֹלת החלוטה לעשות גם את הטוב גם את הרע באין מפריע290, למען יזכה בבחרו את הטוב אחרי אשר היתה לאל ידו גם לבחור ברע והוא חשך את ידו ממנו בדעת נפש.


אך הטוב והרע במעשה האדם לא היו בעיני הגאון שני קצָוֹת רחוקים, שתי חטיבות מָחְלָטות, שכל אחת מהן בעינה היא עומדת ונבדלת מרעותה כהִבָּדל הֵפך מן ההֵפך. אין הדבר כן. כי גם המעשה הטוב גם המעשה הרע לא יִיטב ולא יֵרַע בלתי אם במתכֻּנתו אל יתר המעשים, אל מקומו ואל שעתו, ועוד יותר אל עושהו, או אל האיש או אל הדבר אשר בו יָחול המעשה ההוא. ואחרי אשר מנה שלש עשרה מדות טובות אשר דבקו בהן בני האדם החליט כי כל מעשה בודד או מדה בודדת, אף הפרישות291, העבודה292 או החכמה293 אם ישים האדם רק אותה לבדה לְקָו ולמשקלת בחיים לא תִיטַב לעולם. כי אם אז תיטבנה כל המדות, אף אלה אשר בנות יצר לב האדם הן294, בהתלכדן יחד למערכות צבא אחד מסֻדר במשמרותיו, אשר כל כח וכל כשרון ידע עת ומשפט למעשהו, לא יוסיף על תפקידו ולא יגרע ממנו295. על דעתו זאת, כי פרט יחידי בדעות או במדות, לא יצלח לאדם להטיב לו להצדיקו ולהחכימו, נשא הגאון את משלו גם מגבול החרושת296 גם מגבול מלאכת מחשבת297, כי אין מאכל אין מלבוש ואין בנין, אשר לא יתלכדו בו כמה מינים לכלול את ערכו הראוי298 וְצִלְצֵל יחידי רק קול הברה הוא, אך לכלל שיר זמרה לא יבא לעולם וְגַוָן בודד לא יהיה למראה נחמד תאוה לעינים299. סוף דבר, הבודד תָּפֵל הוא גם בגבול היופי, גם בגבול הצדק. אך ככל אשר מערכות הנגינות או מערכות הצבעים שונות הן לפלגות שעורי מיניהן, יש מערכה אשר לא תכשר בלתי אם יַרבו בה ממין זה וימעיטו ממין זה, ויש אשר המין הנגרע במערכה ההיא הוא הראוי להיות נוסף במערכה אחרת, ככה יש גם לאדם לשנות את סדרי תשמישי מדותיו מעשיו וכשרוניו להרבות בזה ולמעט בזה לפי השעור הראוי בעסק ההוא ובמקום ההוא300 ועל פי מצות התורה והחכמה301. כי יש אשר יעשה האדם מעשה בפנים אלה ויִזְכה, וישוב ויעשה את עצם המעשה ההוא בפנים אחרים ויֶאשם302. אך איזה הוא הרסן המתעה אשר יוליך פעמים את האדם בתהו לא דרך ואיזהו כלי החפץ אשר בו ימלא האדם את ידו לרדות ביצר לבו לבלתי תת לו לפרוץ כל גבול בתשוקתו הסוררה וגם לבלתי גרוע את חֻקו הראוי לו במשפט? על זה השיב רב סעדיה כי כחות הנפש שלשה הם: התאוה, ההרגשה וההכרה303. אין מעצור לרוחן " אבל כח ההכרה הוא אשר ידין" עליהן304. והאדם הרודה בכח הכרתו את שני הכחות האחרים הוא המושל ברוחו, הוא האיש אשר תמצא ידו לפלס את נתיבותיו ולכַוֵן את מדותיו אשה אל אחותה, אשר היא היא תמצית תרבות האדם305 " שיהיה האדם קונה בעולם הזה כפי תקונו ויאכל וישתה בְהַתֵּר כפי צרכו" וישים את לבו " על החכמה והעבודה והשם הטוב ויקח מכל אחת מן האהָבות306… על דבר בעתו" 307.


ואם אמנם נטע ה' את שרש האמת בלב בחירי בני האדם, לדעת את כבוד ה' ולהכיר את הטוב ואת הישר בעיניו, הנה רב מאד מספר הדורות אשר יעברו עד תת הנטע הרך הזה את מְלֹא פריו. על כן לא חכה ה' עד אשר תבשיל החכמה המֻטְבַּעַת בנפש האדם את תבואתה מאליה, כי אם שלוח שלח את נביאיו מתי סודו אשר נגלה עליהם בִדְבָרו, אל בני האדם להדריכם דרך הטובה והישרה308 ולא מנע דברי תורה ומוסר גם מן הדורות הקדמונים309 וַיוֹסֶף עוד להגיד את חקיו ואת משפטיו לאברהם אוהבו310. ואת תורתו השלמה והמלאה נתן לישראל עמו, אשר בחר בו, בידי משה עבדו. היא תורת האמת, אשר הרבה יותר מאשר יעידו עליה האותות והמופתים אשר הפליא ה' לעשות ביום הנתנה, תָּעֵדְנָה עליה אמִתה וטהרתה311, כי נפלאות לבדן יש אשר תמצא יד נביאי שקר לעשות לקַיֵם בם את שקריהם ופחזותם312. ותורת האמת הזאת, לא תֵחָשֵׁב לקנין מקניני העם לישראל, ולמכשיר אחד ממכשירי צרכיהם כאשר יחשב ספר חֻקֵי כל עם ועם. כי התורה היא כל עצם עצמתו, היא הנשמה אשר תחַיֵהו, והרוח אשר תעמידהו לעולמי עד ואשר בלעדיה לא יִכּוֹן ולא יקום. ואת הדעה הנאמנה הזאת הביע רבנו הגאון בסגנון נמרץ:


אֻמָּתֵנוֹ אֵינֶנָּה אֻמָּה אֶלָּא בְתוֹרוֹתֶיהָ313.


ויען כי תעודתנו שונה מתעודת העמים, שונה גם גורלנו מגורל כל העמים. כי למען צְרוֹף כל סיג בעם אשר בחר בו ה‘, להיות עושה דברו, יֵעָנֵש גם על עונות אשר כל עם אחר לא יענש עליהם. ולמען יֵצֵא באחרית הימים כזהב לַטֹּהַר יִבָּחֵן בכור ברזל במַצְרֵף הגלות הקשה314. אך יען כי יודע ישראל מפי נביאיו, כי רק למען נסותו להיטיב לו באחריתו מתענה הוא בגלותו " על כן אנחנו סובלים ומְיַחֲלִים מה שֶיְעָדָנו לא נקוץ ולא נקצוף אך נוסיף חֹזק ואֹמֶץ" 315. כי עתיד עולם זה להתחדש להִטַהר ולהתרומם באחרית הימים בשוב ה’ את שבות עמו. ויד החזון הזה חזקה על רבנו עד כי קרא בהמון לבו: " ומה נכבד עולם אשר כֻּלו שמחה וששון, כלו עבודת האלהים ויראתו, כלו גמול ושכר טוב" 316, עולם אשר השלום יתן מרוחו על כל היצורים למגדוליהם עד קטניהם. וככל אשר תשָבֵר הקשת החרב והמלחמה מקרב האדם, ככה יחדל הטרף גם מן החיה העוף והרמש " שבעלי החיים ישלימו קצתם את קצתם עד שירעו הזאב והכבש ויאכל האריה התבן, וישחק היונק בפתן ובאפעה317. בכל הדברים האלה האמין אמונה שלמה ולא הוציא אותם מידי פשטם, כדרך הבאים אחריו, אשר שמו את מליצת הנביא הזאת למשל לשלום העמים318, והפרקים אשר כתב, על ימות המשיח ועל חיי העולם הבא, על דבר תחית המתים וגאולה האחרונה ועל הגמול והענש, הלא הם המאמר השביעי השמיני והתשיעי, מלאים הם אמונה עזה ותמימה מאד. ובהיות צדיק זה חי באמונתו שם את לבו גם לחַשֵׁב את הקץ319, ובכל היות מבחר עדות האמת על התורה רוח קדשה וטהרתה לכל אשר לב אדם בקרבו320 היו לו הנפלאות אשר הפליא ה' לעמו במצרים ובמדבר לעדים נאמנים על יד ה' הטובה לישראל321.


ואם אמנם היו ימות המשיח בעיני רב סעדיה ימי עולם שכֻּלו טוב322 לא מאס גם את העולם הזה, אף כי יש אשר ינוח שבט רשעו על הטובים והישרים ועל ישראל יותר מכלם. כי העולם מלאכת אלהים הוא אשר בה תתוַדַע חכמתו וגבורתו בכל עֹשר כבוד תפארתן323, והוא המבַצֵר מקום לצלמי האלהים, לאמר לבני האדם לעבוד את ה' ולשמור את משמרתו324. אמנם מראה התקף והגבורה אשר יפיק מראה השמים והארץ בעזוז נוראותיהם לא ימלאו את נפש האדם בלתי אם יראה ופחד מפני ה' עושה כל אלה, אך אז תאזרהו רוחו שמחה וכל קרביו יתרוננו יחד בהתבוננו אל דרכי ה' ואל חסדיו אשר יפליא יום יום ליצוריו ואל אוצר רחמיו אשר אין להם קץ325. ולשַׁחֵר את אהבתה ולטהר את הלב ולהכשירו לשמוח בו נתן ה' את מצותיו לבני ישראל עם בחירו, כי " העבודות יוסיפו בעצמה [של הנפש] אור והעונות מקדירים עצמה ומחשיכים אותה" 326 והעבודות האלה, לאמר, המצות, אף כי גופי מעשיהן הם כל עקרן וכוָנה בלי מעשה לא תֵחָשֵב למאומה327, בכל זאת מיטב תמציתן היא הכוָנה הזכה והטהורה328.


והכונה הזאת היתה תכלית ספר האדם הגדול הזה, תרומת האמונות והדעות אשר הורה רב סעדיה לחכמי ישראל. וזאת היא אחרית דבריו: " כל הספר הזה איננו מועיל כי אם לזכות הלב וכונת תקונו – שיזככו הלבבות ויכנעו לשם אלהינו" 329 והכונה הישרה בכל מעשה אשר יעשה תהפוך את לב האדם להיות טוב גם עם ה' גם עם אנשים, כאשר כתב גם בתחלת הספר לאמר: " ובזה ייטבו מצפוני בני האדם ותִזַך תפלתם ותתקים אמונתם בעסקיהם ותמעט קנאת קצתם בקצתם330.


והספר הזה אשר יעדו עושהו להיות " צולל שיעלה ממעמקיהם" את בני האדם אשר טבעו ביַמי הספקות וכבר כִסו אותם " מֵימֵי השבושים" 331, היה לאב להמון ספרים אשר הוציאו רבים מחכמי ישראל הבאים אחריו, בארץ ספרד ובנותיה, למען העיד גם את הפלספה הנוהגת בימיהם על אמתת התורה כי איתן היא. הן צביון זה לשום את הפלספה למלאך מליץ לתורה צררה את חכמי אבותינו באלכסנדריא מימי אריסטובול הכהן332 אשר היה כמעט ראש לכת חכמים זאת ואשר הקימה מקרבה איש חכם וצדיק כפילון333. אך המה בדעתם את התורה רק מעט וגם את המעט הזה רק מפי תרגומה היוני המתיש את כחה מאד, ואת חכמת יון ידעו הרבה מאד הרבו לשום כחל וסרק מאוצרות הנכר על יעלת החן העבריה עד כי לא נִכַּר עוד מראה פניה. לא כן ספר האמונות והדעות ומרבית הספרים הבאים אחריו, כי בהיות תורת כותביהם רבה ורחבה מאד וידועה להם מעמק מקורה, אות הפלספה היונית ידעו רק מפי תרגומי תרגומיה הערבים, גבר בם תמיד העקר העברי על הטפל הנכרי. ויתרון גדול נראה לרב סעדיה על כל בני גילו כי הוא לא אסף בספרו מעצם הפלספה היונית כמעט מאומה בלתי אם הליכות סדר החקירה אשר סדרו חכמי יון. ובדבר הזה יכשר ספר האמונות מכל חבריו להיות למקור חכמת עולם לישראל. כי בדורותינו אשר כבר הָדְפָה הפלספה המבקרת את הפלספה היונית הישנה ההיא אבד כל ערך למרבית הטיח היוני אשר טחו סופרינו בערב ובספרד ההולך ונפרך ומתמולל מיום ליום. ורק דברי החכמים האלה אשר הוציאו מרוחם השואפת את חכמתה ממעמקי התורה העומדת לעד, עודם למחיה למבקש דבר ה' עד היום וכן יהיו עד דור אחרון. ויתרון גדול הוא לחכמים אלה, כי בִּיפִי חכמתם וטוב טעמם השכילו למצוא כל דעה ישרה ונכונה נמלצת בשפה ברורה בכתבי הקדש. ודרך החקר הזה המעלה את כל הדעות הנכוחות בעֹמק פשטי הכתובים רבת תועלת ורבת שעשועים היא עד מאד.


ובימים אשר התחזק הגאון הזה להבליג על עָצבו ורגזו אשר שבע מיד אויביו, למען יַחֵד את לבו להשכיל ולהטיב לבני עמו עד דור דורים בספר האמונות והדעות, אשר כל דבר מר לא עָכַר את הרוח הטהורה והשאננה הנסוכה על הספר הזה, בימים ההם – לא הפיל עוד דוד בן זכי מדרכו הקשה ומבצעו, ובן שרגדו איש ימינו לא חדל אף הוא רוגז. ויהי היום, ויתגלע ריב בין אחד מאנשי הנשיא ובין איש אשר בא זה מעט מארץ נכריה לגור בבגדד. ויבחר האזרח באדוניו הנשיא לשופט, ואיש ריבו, אשר בהיותו בן ארץ אחרת היתה הרשות בידו לבחר את האיש הטוב בעיניו, בחר ברב סעדיה לְדַיָן. וירע הדבר בעיני בן זַכַּי וישלח את עבדיו להביא אליו את האיש הגר וּלְיַסְרו. וַיֵּחָלֵץ האיש מהם וירדפו אחריו וישיגוהו ויכוהו הכה ופצוע. כשמוע הקהל את הדבר הרע הזה, קנאו קנאה גדולה ויקהלו כאיש אחד אל הישיש הנכבד כָּשֵר בן אהרן, חותן כֵּלַף בן שרגדו, ויפקחו את עיניו לראות כמה רבתה השערוריה בקרב ישראל למן היום אשר הרים בן זכי יד ברב סעדיה. וימריצו את דבריהם כי רק בשל כֵלַף חתנו הרעה הזאת. ויאסוף כשר בן אהרן אל ביתו את כל גדולי בבל וגם את הנשיא בתוכם. ולא שם הזקן הנהדר מחסום לפיו ויוֹכַח את דרכו על פניו, ויערוך לנגד עיניו את כל הרעות אשר הוא הולך ומדיח על עמו בדבר הריב הנתעב הזה, זה שבע שנים ואת העון הגדול אשר הוא משיא על נפשו בהחזיקו במחלקת עד היום. ויחזק עליו את דברו לתקן את דרכיו ולהשלים עם רב סעדיה. וַיֵרַך לבב הנשיא וַיֵאוֹת לשלום. וימהר כשר בן אהרן ויקם מתוך הנאספים, וילך אל רב סעדיה וַיַט את לבו אל השלום, ויבא אותו ואת אנשיו בכבוד אל הבית השני אשר הכין בחצרו. וכשר הולך ובא אל הנשיא ואל הגאון לְיַשֵׁר את ההדורים אשר ביניהם, ויצלח הדבר בידו. וַיֵחָצו גדולי העדה הנאספים, ויבאו אוהבי רב סעדיה אל הבית אשר ישב שם, ויחזיקו בידיו מזה ומזה, ואוהבי ראש הגולה תמכו בידיו, ויצאו אל החצר אלה ואלה. ויגשו הנשיא והגאון יחדו וישקו איש את אחיו בלב שלם. ובהיות היום ההוא תענית אסתר 4698 – 938, הפגיע הנדיב כשר ברב סעדיה ובבן זכי, כי ילינו שניהם בביתו ויקראו שם את המגלה. וראש הגולה בקש את רב סעדיה כי יבא אל ביתו. ויטילו גורלות ויצא משפט הגורל כי לבית הנשיא ילך רב סעדיה. ויבא הגאון אל בית ראש הגולה אשר קדם את פניו בכבוד גדול מאד, ויעצרהו שם שני ימי הפורים וביום השלישי שב רב סעדיה לביתו, וישמח כשר האיש הנכבד על אשר הצליח ה' בידו להשיב את השלום למקומו334.


אך אם שב רב סעדיה לכבוד הראשון, למִשְֹרתו לא שב עוד335. ונראים הדברים כי לא אבה וגם לא יכול לשוב אליה, כי אף כי לא מלאו עוד ארבעים ושש שנה לחיי גבור הרוח הזה בשוב השלום למקומו, עָיְפָה כבר נפשו לעמל המלחמות אשר סבבוהו מנעוריו. סלימון בן ירוחים הנרגן הקראי בן מאיר המבעט ברבותיו ודוד הנשיא וכילף בן שרגדו נושא כליו, אף כי שלש כִּתות אויביו אלה שונות היו למיניהן, היתה יד כֻּלן שוה בכשרון הדִבה והמשֹטֵמה אשר תסַמֵרְנָה שערת הקורא את דבריהם. ולא עצר עוד האיש הגדול כח לצאת ולבוא, ויַנח בעין טובה את מקומו לרב יוסף בר סטיא336, אף כי בראשיתו הקים אותו בן זַכַּי לצר לו. וקרוב הדבר מאוד כי לא מנע רב סעדיה ממנו את עצתו ואת אור תורתו בדברים אשר נפלאו ממנו337. ותנח רוח חן וחסד על כל הליכות הגאון רב סעדיה למן היום אשר שקט בביתו ולא הוסיף עוד לצאת ולבוא ויגמול טוב וחסד גם לראשי אויביו אשר מֵררו את חייו וידכאו את רוחו. ויהי לבו תמים עם דוד הנשיא אשר לא האריך עוד ימים, כי מת בעוד רב סעדיה חי338, ויהיו עוד ראשי העם עושים כה וכה, להושיב את יהודה בנו על כסאו, והנה מת גם הוא, ולא נותר לו בלתי אם בן קטן בן שתים עשרה שנה. ולא זכר לו רב סעדיה את הרעה הגדולה אשר הדיח עליו יהודה אביו ודוד אבי אביו ויחֻנהו ויאספהו רב סעדיה אל ביתו ויהי לו לאב ויתנהו אל בית הספר ויעטרהו הוד ורחמים339. גם נדבת רוחו זאת תעיד עליו כי לבו היה נוטה מעודו אל השלום האהבה והרצון ורק איבת הקראים גם הות בן מאיר ואהבת הגאון את האמת והמשפט אשר לא שַחה מפני הנשיא התקיף הן הן הוציאוהו על כרחו אל שדה המערכה. הן אמנם כי קרוב הוא כי אחרי השלם הנשיא עמו בהיותו נקי לביתו, היה לו שקט מסביב. אך לרגלי הסערות אשר התחוללו על ראשו כל ימי חייו כבר חֻבלה רוחו מאד ולבו חלל בקרבו ויתקפהו עצבון אשר לא סר ממנו, וימת בשנת החמשים לימי חייו340 אחרי עָמדו בראש עמו ארבע עשרה שנה341 (4702–942). וככל אשר שבע האיש הגדול, הדגול מרבבות אלפי ישראל, בוז ומכאובים כל ימיו מיד משנאיו, אשר לקרסוליו לא הגיעו, ככה נתנוהו בחירי חכמי הדורות הבאים אחריו עליון על כל אנשי גילו, גבוה מעל גבוה. בהיותו בן שלש ושלושים שנה, בטרם עלותו עוד לגדולתו כבר העיד עליו החסיד בדורו, רב נסים נהורני, ש" הוא אדם גדול, מופלג בחכמה, אינו מתיָרא מאדם מעולם ואינו מסביר פנים לשום אדם בעולם מפני רוב חכמתו ורֶוַח כפיו342 ואריכות לשונו343 ויראת חטאו344, ואדירי לשון אבותינו שמו אותו, מאות בשנים אחרי מותו, לראש ל" זקני לשון הקדש" 345, " ראש המורים ומיַשרי הלשון" 346, " ראש המדברים ותחִלת המפרשים שבאר את המקרא כתקֻנה והעמידה על מכֻּנתה, מחכמתו למדו כל המפרשים, והוא ידע לשון הקדש כתקונו347. כי בכל מקצוע וענין היה הוא " ראש המדברים בכל מקום" 348. ונכבדי זקני הפוסקים בדברם על כחו בפסקי הלכותיו העידו כי " מפיו אנו חיים" 349. אחד מראשי חכמי כל הדורות שעמדו בישראל חרץ את משפטו " על הטובות שעשה לישראל" 350 רבנו זה לאמר: " וכמעט שאבדה תורת ה' לולא הוא שהוא גִלה מן התורה מה שהיה נעלם וחִזק ממנה מה שנדלדל והודיעו בלשונו ובקלמוסו והוא המכַון בכל מעשיו לשם שמים351. ואחד מסופרי הזכרונות מִלא אחרי הדברים האלה, לאמר: " ורבנו סעדיה זכרונו לברכה נתחזק באלהיו והסיר הבעלים והשגעונות מן הארץ352. והזך והטהור שבכל חכמי המוסר יעץ לכל חסיד בישראל את העצה הזאת: " התבונן בתורת אלהיך – – וְהֵעָזֵר להשיג אותו בקריאת ספרי הגאון רבנו סעדיה זכרונו לברכה, שהם מאירים השכל ומחדדים הבינה ומורים הפתי ומזרזים העצל" 353. וכשלש מאות שנה אחרי מותו, אחרי אשר קמו גם חכמים אחרים אשר היו לנס בתוכנו כתב אחד מאנשי השם כדברים האלה: " והיותר מפורסם מכל הספרדים354 הראשונים וחכמיהם שהגיע שִׁמְעם אלינו הוא הגאון הגדול רבנו סעדיה הפיתומי אשר האיר עיני הדורות אחריו בחבוריו היקרים355. זאת וכזאת היא התעודה החתומה על מפעלות רב סעדיה בטבעת ראשי חכמי עמו וחסידיו לדורותם.

ואף כי רפה בבבל היום לערוב, באבוד ניר לבית דוד במות ראש הגולה האחרון דוד בן –זַכַּי, ובְהֵרוֹם מעל ראש מתיבת סורא עטרת תפארתה, בְהִקָטֵף רב סעדיה בעודנו בְאִבו. בכל זאת עוד לא שקעה כֻלָה שמש בבל, כי עוד תראינה עינינו שני מאורות גדולים, אב ובנו, אשר עד היום לא אספו עוד את נגהם ואשר מכבודם האירה הארץ ההיא, עולים על חוג שָׁמֶיהָ. אך אור השחר אשר הֵחֵל לנגוה מעט מעט גם בארצות אשר מסביב לים התיכון, באחרית ימי הסבוראים ובדורות הראשונים לגאוני בבל, גבר מאד בדורות הגאונים האחרונים, ויהי לשמש צהרים זורחת בגבורתה במרום הרקיע.



  1. “ ובארץ בבל לומדים פי' ר”ס שעשה וכו' ומששה סדרים" (סבוב ר' פתחיה).  ↩

  2. “ דרכי התלמוד חבר רס”ג בערבית" (שה“ג מערכת ספרים ע”ש).  ↩

  3. ת' רש“ג שערי צדק דף י”ז:  ↩

  4. מובא בהקדמת המאירי למ' אבות.  ↩

  5. סמ“ג ד' וויניציאה צד ל”ח.

    *) יש להוסיף: “ הלכות שחיטה מכ'תצר תאליף רבינו סעדיה גאון אלפיומי ביר יוסף זצ”ל" (עי' הקדמה ל“ ספרי רס”ג“ ח”ט צד XXXVII).  ↩

  6. ושם ס‘ הטרפות בלשון ערב “ כתאב אלטרפות” ושם ס’ הירושות “ כתאב אלמוארית”. ונדפס ב“ ספרי רס”ג“ ח”ט (פאריז תרנ"ז).  ↩

  7. ־ ־ שה' השפיע עליו ידיעת החיות הצמחים והמתכיות והכוכבים והדומה לזה" (תרגום עברי של הקדמת ס‘ הגלוי זכר ל"ר חוברת ה’, קס"ד).  ↩

  8. “ אגרות רבות היו באות מאתו אל המקום הנקרא אלקירואן אל זקננו יצחק בן שלמה הרופא י”ה בשאלות הגיוניות ועדיין הי' שוכן בפתום" (פי‘ ס’ יצירה לדונש בן תמים לונדון תרס“ב צד י”ז [הקדמה לאגרת רש"ג־לוין, ד־ה] וע‘ כזאת ליטעראטור בל’ דעס אריענט 1845 צד 562).  ↩

  9. הגאון וכו‘ עד שראה בספר מוסרי מלכי פרס וכו’" מ(ראב“ע שמות י”ט, כ"ג).  ↩

  10. מסעודי הערבי, אצל de Sacy בס' Crestomatia arabe צד 350 מובא בגד"י גרץ V 252.  ↩

  11. Sacy שם.  ↩

  12. ראב“ע במנותו את חכמי לשוננו מתחיל את מנינו ” ואלה שמות זקני לה“ק הגאון רב סעדי‘ הפיתומי וכו’” (מאזנים).  ↩

  13. כדברי האפודי “ והי‘ מי שהתעורר ראשונה והתחיל לכתוב בחכמה הזאת הגאון רבנו סעדי’ וכו'” (מעשה אפוד, צד 44).  ↩

  14. הקדמת ס‘ הגלוי בערבית בתרגומה העברי של הרכבי, זכרל“ר ח”ה ק"נ. ועל אלעזר בן עירי וספרו שקרוב הוא שהוא קדמוני מאד, ע’ זכל“ר שם ר”ג. וע‘ לחכם זה חרוזים יפים עד מאד הקדמ’ ס' הגלוי זכל“ר שם קע”ח־ק"פ.  ↩

  15. הקד‘ ס’ הגלוי ק"כ.  ↩

  16. ובס‘ דה“י לאחד מתלמידי רס”ג יסופר: " ובס’ היובלים שהביא אלפיומי רב סעדי' גאון מספרי הישיבה" (ר"א עפשטיין: אלדד הדני 146).  ↩

  17. בספר רס“ג שנזכיר בסמוך שחבר על הדברים ” שנצרכים הם למשוררים“ כתב ” זולת זה מה שראיתי כי אוכל להביא עליו עדות מדברי המשוררים הקדמונים יוסי בן יוסי ויני ואלעזר ויהושע ופינחס“ (הקדמה הערבית לס‘ אגרון בתרגומה העברי להרכבי זכל"ר ה’ נ') ־ ־ מעשי שני המשוררים הנקובים לאחרונה ” יהושע ופינחס" לא נודעו לנו.  ↩

  18. “ אולם מדברי המשוררים הקרובים אלינו [בזמן] לא תמצאני שאזכירם וכו'” (שם).  ↩

  19. “ ואם שרבים מבני ישראל לא יביטו אל הנמסר מצחות לשוננו ־ ־ ובעת שהם מדברים יהי‘ הרבה ממה שיגידו בטעות, ובעת שהם ישירו יהי’ המתפשט ביניהם מן הכללים הקדמונים מעט מזער, והנעזב מאלה הכללים הוא הרוב, וכן הוא בחרוזים” (שם ע"ש).  ↩

  20. לדעת הרכבי בהערתו ד' שם הוא הסופר הערבי אחמד בן יחיי ושם ספרו “ כתב אלפציח” לאמר ספר הצחות.  ↩

  21. כן קרא אותו בעצמו “ זה ספר האגרון וכו'” (תחלת הקדמתו העברית זכל“ר ה', נ”ב).  ↩

  22. “ קבצתי בעדם – בעד המתלמדים – התחלת עמודי השיר וסופיהם” (הקדמה הערבית מ"ו).  ↩

  23. קצור ממלות “אלפא ביתא” (ירש‘ חגיגה ב’, א').  ↩

  24. הקדמה הערבית שם.  ↩

  25. ) “ הא' מהם חלקי הדבור שבו ידברו כל האנשים והיא הקריאה והשאלה והספור והצִווי והדמיון” (מ"ח). ועל החלק שלאחריו שהוא קורא לו “ והשני הוא חלקי התארים” (שם) חוזרים לפי דעתי דבריו “ ואלה לקוחים מן הנולד” (נ') שהח' הרכבי פירש אותם “ מן הנמצא” (הערה א') כלומר מן המצא גם במליצה הפשוטה “ פראָזאַ” “ שבה ידברו כל האנשים”  ↩

  26. “ פרקים רבים אחרים שנצרכים הם למשוררים” (שם). ובכן אין פרקים אלה נצרכים עוד לסתם מליצים כ"א למשוררים דוקא.  ↩

  27. הלא הם הנקובים בשמותם לעיל “ יוסי בן יוסי ינאי ואלעזר וכו'”. 3  ↩

  28. כל מליצה מדוקדקת ומתֻכנת בטוב טעם.  ↩

  29. שיר הרוז בחרוזים או מערכת חרוזים. ועקר משמעה של מלת מחרוזת ע' ב“מ כ”א. וזהו כֹּחו של רס"ג למצוא את המלה הראויה בתלמוד ולעַבְדה לצורך הרחבת הלשון.  ↩

  30. הקדמה העברית המנוקדת [והמוטעמת בגוף הכתב] לס' האגרון זכל“ר ח”ה, נ"ה.  ↩

  31. נ"ב.  ↩

  32. החשיכה.  ↩

  33. הקדמה העברית המנוקדת [והמוטעמת בגוף הכתב] לס' האגרון זכל“ר ח”ה, נ"ה.  ↩

  34. נ"ד.  ↩

  35. נ"ד.  ↩

  36. נ"ב.  ↩

  37. נ"ה.  ↩

  38. ע‘ “ פתרון תשעים מלים בודדות מרס”ג ז"ל (מלוא חפנים 42) וע’ שם הערת המלה"ד שלפניו כי טעו רושמי הספרים שמנו את מספר המלות ההן שבעים.  ↩

  39. 14) “ אותיות לה”ק שנים ועשרים במספר עשתי עשרה מהם ליסוד ועשתי עשרה מהם לשרת" (מחברת מנחם בפתיחה צד 1). ויפה הוכיח הרכבי כי מרב סעדי' לוקחו דברים אלה (זכל“ר, פ”ה).  ↩

  40. הנה גם רבותינו כבר הבדילו בין אותיות השרש ובין אותיות השמוש (חלק ט' 137 הערה 5) אך רס"ג היה הראשון אשר בדק את טבע האותיות אֵי אלה מהן ראויות רק לשרש וְאֵי אלה מהן ראויות גם לשמוש.  ↩

  41. את כל אותיות השרש אסף לזכרון במלין אלה “ טח ספר גזע צדק” (תשובות דונש צד 6) “ ואת אותיות השמוש אסף במלין אלה ” האובים כשתלן“ (הקדמ' עברית לאגרון זכל“ר ח”ה נ"ז) או ” איתן בשלום כה“ (תשובות דונש שם), וע”ד פתרון סימנים אלה ע' זכל“ר שם צד קכ”ב.  ↩

  42. הקדמת האגרון שם. “ היסודות המה העומדים על מתכנתם” (שם).  ↩

  43. “ והנוספות נהפכו הפך”(שם). ע“כ יקרא למחלוקת אותיות השמוש גם ” ההפוכה“ ” הנהפכת" (שם).  ↩

  44. הראב“ע מביא מספרי רס”ג על הלשון ס‘ האגרון ל’ עברית וס‘ צחות (מאזנים). רש“י מביא ” נקוד רב סעדי’“ לענין חסרות ויתרון (רש“י תהל' מ”ה, י') ” כתב צחות לה“ק שחבר בשעה ידיעת דגש ורפי” (תשובת דונש צד 40) ואת שער זה הזכיר רס“ג בפירושו הערבי לס‘ יצירה פרק ב’ משנה ב' בשם ” כתאב אלדגש ואל רפי“ (ע' זכל“ר ת”ה, ל"ג). וכן זכר דונש מספר צחות לה”ק את “ שער החלופים” (תשובת דונש צד 26) וכן ממנו “ שעה הצרוף” (29) ס' מיוחד על מ“ב כללי אהח”ע (פי‘ הערבי לרס"ג לס’ יצירה ד‘, ג’) “ פתרוני רב סעדיה” (מחברת מנחם ערך “ הג” ). אך יען כי מבלעדי הקדמות האגרון לא זכינו עוד לראות את שאר ספרי הדקדוק של רס"ג נסתפקו החוקרים על כל החבורים המובאים בזה אם ספרים שלמים הם או אם כמה מהם אינם אלא פרקים בודדים.  ↩

  45. הראב“ע העיד כי כתב רס”ג את מרבית ספריו בדקדוק בשפת ערבית. ועל מרבית ספריו האחרים כי היו כתובים בלשון ההיא תמצא לקמן וכי השתמש בכתב הערבי עולה מדברי ראב“ע המספר עליו ” שתרגם התורה בלשון ישמעאל ובכתיבתם“ (ראב“ע בראשית ב', י”א) ואם את התרגום שחבר לצורך כל המון העם כתב בכתב ערבי עאכו”כ שכתב בכתב זה את שאר חבוריו שחבר ליחידי סגולה.  ↩

  46. ע‘ פי’ ס' יצירה לרי"ב ברזילי צד 162, 213, 221.  ↩

  47. לקוטים מרס"ג להרכבי: הגרן ספר ב' 85.  ↩

  48. “ ונחנו תמיד נכתוב באגרותינו שִבְחֵי שלום וחִבְשֵי ברכות וחִבְשֵי תבונות”(רס"ג: מובא בס' פרדס ידעיה בדרשי, נחל קדומים דוקעס 26).  ↩

  49. מודפסות הן בס‘ קובץ מעשי ידי גאונים קדמונים 74־83 *). ומרביתה של בקשה שניה נכנסה בתפלת “ ובכן יר”מ וכו’ שתהא השנה הזאת וכו'“ שבסליחות ער”ה מנהג פולין.

    *) נדפסו מחדש מכ“י אוכספורד, עי' רא”ל פרומקין ז“ל בסדר”ע השלם: א) “ תפלת השחר לרס”ג ז“ל” ח“א ס”ד – ס“ז. ב) תפלת רס”ג ח“ב, קנ”ח – קס"א.  ↩

  50. “ ורבנו סעדי‘ נשמר וכו’ בבקשותיו השתים שלא חבר מחבר כמונם והם על ל‘ המקרא ודקדוק הלשון וכו’”(ראב"ע קהלת ה‘, א’).  ↩

  51. “ באד‘ יצדקו וכו’” (קמ"י גאונים קדמונים 10).  ↩

  52. “ אנכי אש אוכלה” (39).  ↩

  53. א‘ אָצל יום וכו’" (26).  ↩

  54. תרי“ג מצוות ” את ה“א תירא וכו'” (3).  ↩

  55. “ ארוחת סעד יומים” (ירחון המזרח 410 שיצא על ידנו).  ↩

  56. הקינה הנמלצת מאד “ אבלה נפשי וחשך תארי” (סליחה לצום גדלי' מנהג ליטא) מעשה ידי רס"ג היא (סעדיָנא 46).  ↩

  57. עמודי עבודה לר"א לאנדסהוט ערך רב סעדי'.  ↩

  58. ערובין נ"ג:  ↩

  59. מלבד שהביא רס“ג את הקליר בכבוד גדול בתוך שאר הפיטנים הנזכרים עמו הנה הוא מזכירו בפירושו הערבי לס' יצירה לענין לשון נופל על לשון הנוהג במקרא ובדברי רבותינו וגם בדברי המשוררים: ” לסוככי למסכי לנַסכי בנָסכי בנסיכת קדוש“ (מונק) 1850.11.19 Journ. Asiat בהערה ומובא בזכל”ר ח“ה ק”י). ופיוט זה הוא של ר“א הקליר בקרובות יום ב‘ דסוכות. ור’ אברהם בר שלמה התימני בביאורו הערבי לתורה כותב ” ואמר רבנו סעדי‘ ז“ל בפירוש ” ואכלתם בשר בניכם – ויקר’ כ“ו, כ”ט – שמצינו למשוררים החשובים “ אם תאמרנה זו לזו תני את בנך והוא חבוי מנֻתח נתחים” (מובא זכל"ר שם), וחרוז זה נמצא בקִינת “ אם תאכלנה נשים” שיסד הקליר. ועל טענת ראב“ע בבאורו לקהלת ה‘, א’ כי ” יש בפיוטי ר“א הקליר ארבעה דברים קשים” וכי “ הגאון רב סעדי' נשמר מאלה הארבעה דברים בבקשותיו השתים” כבר השיב החכם צונץ כי הרבה מפיוטי רב סעדי'“ וסליחותיו דומות בעומק שפתם לפיוטי הקליר (117 Synag. Poes.) והרב רי”מ זקש ז“ל מוצא את ” מליצת רס“ג אשר היא עִמקת שפה והבנתה תכבד יותר על הקורא ממליצת ר”א הקליר“ (קובץ מעשי ידי גאונים קדמונים 84) כאשר יעיד סגנון רס”ג באזהרות (שם 39) ובמנין תרי"ג מצוות (26) ובשאר פיוטיו.  ↩

  60. ע' ח"ז 182־183.  ↩

  61. “ עד כי הספר בעצמו – המקרא – הי' אצלם כחתום בדבר וכאסיפת אמרים [בלי קשור]” (הקדמ' הערבית לאגרון זכרל“ר ח”ה, מ"ד) “ ותהי לנו חזות כל משאותיו ונאמי דבר פיהו כדברי הספר החתום” (הקדמה העברית שם נ"ה).  ↩

  62. “ וכן תרגם רס”ג בתפסיר וכו'" (כפתור ופרח פרק י"א ד' ברלין 41).  ↩

  63. “ והגר”ס ז“ל בשרח תרגם וכו'” (ת' ריב“ש ל”ה).  ↩

  64. “ – – פי' המלות והענינים כמו שעשה ר”ס ז“ל ברוב ספרי המקרא” (הקדמ' חובת הלבבות), הא למדת כי את רוב ס‘ המקרא ולא את כלם פירש. וקרוב הוא כי גם תרגומו לא היה בלתי על רוב ס’ המקרא ולא על כלם. ותרגומו זה ובאורו ה ערבית כלשונה וכתיבתה היו (ע' דברי ראב"ע המובאים לעיל).  ↩

  65. “ ובפירוש יהי מאורות, הכניס דעות אחרות לדעת המדות הנזכרות, ע”פ חכמי הספירות" (הקדמ' ראב"ע לתורה).  ↩

  66. על כן החליט בבאור כי השטן אשר הֵצר לאיוב הי' אדם רשע ולא מלאך" (דברי פרושו אלה לאיוב מובאים Notice sur Saadias צד 8).  ↩

  67. כאשר הטיב גרץ להוכיח בחלקו התשיעי נאטע 20.  ↩

  68. כאשר יעידו עליו דבריו אלה “ מדברי המשוררים הקרובים אלינו [בזמן] לא תמצאני שאזכירם אלא להלל את שדבריו נרצים [חשובים ומשובחים] ולכן אומר: ” וכבר הטיב פלוני במה שאומר. אך אעזוב לומר בהפך: וכבר הרע פלוני במה שאמר" (הקדמה הערבית לאגרון זכרל“ר ח”ה נ').  ↩

  69. על היות הפדגוגיא אחת מתעודותיו יעידו דבריו אלה: “ וכאשר התבוננתי על המתלמדים וכו‘ הכנסתי וכו’” (מ"ו) “ המתלמדים אף כי קבצתי בעדם וכו‘ צריכים עוד שאגלה להם וכו’” (מ“ו – מ”ח) “ ופסקי ־ ־ ומוטעם ־ ־ למען יהי' יותר קל לקריאה (הקדמ‘ הערבית לס’ הגלוי שם קצ"ב) ” ־ ־ ג‘ השערים וכו’ הא' מהם ילמד את האומה צחות הדבור העברי (קנ"ה).  ↩

  70. אחרי פרוץ המחלוקת בין דוד בן זכי ובין רס“ג, אחר שנת 4690 כתב רב סעד‘ לפי דרכו בס’ הגלוי: ” חוי הבלכי אשר ספרו קם בין אנשי אומתנו ששים שנה“ (קע"ו). ובכן יצא ספרו של חוי בשנת 4630 כשתים עשרה שנה לפני הולד רס”ג.  ↩

  71. סה“ק: סדה”ח ח"א 66.  ↩

  72. דוגמה לקלישות דעתו של חוקר ומבקר הבלכי הזה בפשוטם של קצת דברים הידועים לכל תינוק דלא חכים ולא טפש, אתה רואה מתוך תשובת רס“ג הכותב עליו: ” אמרת כי ישראל עבדים היום בשֵעיר בשבי ולא ידעת [כי] שֵעיר בארץ הצבי".  ↩

  73. מן “ הספר שכתב בו [חִוִי] מאתים טענות” (הקדמת רי"ב בן ברזילי לס' יצירה 21) לא זכינו עד זה מקרוב בלתי אם לאחדות מלבד מה שאמר לבטל את אמִתת התורה כלה בשביל שנויים מעטים וקלים שמצא בס‘ מלכים ובדה"י במספר מפקד העם ובמנין שנות המלכים, הקשה לשאול מדוע זה עזב ה’ את “ המלאכים הטהורים” לשכון בתוך בני אדם, ואיך ירצה ה' במקדש בנוי וקטרת ונרות. וטענות נבובות וסרות טעם כאלה טען גם על מצות חלה ועגלה ערופה (ע‘ אמונות ודעות סוף מאמר ג’. וע‘ גרץ גד“י V נאטא 28 שהשכיל להוכיח כי טענות אלה הנזכרות באמונות ודעות של רס”ג של חוי הן. ועתה זִכה אותנו החכם מר ישראל דודזאהן " בס’ תשובות רס“ג על שאלת חוי הבלכי” הכולל מספר הגון של תשובות רבנו על המין הזה).  ↩

  74. גרץ הטיב להוכיח כי במצרים כתב רס“ג את תשובותיו על חוי. ובאמת יש להחזיק כי השערוריה הזאת של מלמדי התינוקות מרביצי מינות יכולה היתה להרָאות במצרים אבל לא ” באלבך בבבל“ כאשר כתב ר”ס אבן דנאן (חמדה גנוזה צד 26) כי בבבל היתה עוד) יד ראשי הגולה תקיפה להכריע קלקלה כזאת.  ↩

  75. רבים היו בדור ההוא הסופרים הכופרים גם בתורת משה וגם הקראים מזכירים אחדים מהם בשמותם ואלה הם: אבן אלדואדי, אבן סויד ואבן אלראאונדי (לק“ד כ”ז).  ↩

  76. כדברי העד הנאמן רמב“ם ז”ל: “ שהיו בני דורו [של רס”ג] בעלי סברות רעות נשחתות כמעט שתאבד תורת ה‘ לולא הי’ הוא ע“ה [כלומר: רב סעדי']” (אגרת תימן באגרות הרמב"ם ד‘ ליפסיא ח:ב צד ה’).  ↩

  77. ככה קראו הקראים לבני ישראל השומרים אמונתם לתורתם המסורה וכן נקרא אותם גם אנחנו במאמר זה. ויש מן הקראים שקראו להם “ רבונין” (אשכול הכופר ליהודה הדסי מובא זכל"ר ח' 149).  ↩

  78. “ וכן כל חכם מן הקראים לוקח זה הדרך ־ ־ ויש שמחליף אח על אחיו ובן על אב ולא אמר האב למה החלפת דברי וכן התלמיד למלמד וכו' אע”פ שיעבור שגגה במקצת דבריהם" (בנימין נהאונדי לק"ד כ').  ↩

  79. הקראי בעל ס' העושר בשם ענן (לק"ד נספרחים 84).  ↩

  80. אשכול הכופר סי' צ“ח ולק”ד מ"ג.  ↩

  81. כוזרי ג', ל"ח.  ↩

  82. במסורה שלנו אין לקראים שום חלק. וכבר הוכיחו החוקרים האחרונים את שגיאות גרץ שיחס להם את המסורה. והנה פרט קטן אחד עוקר את כל דעתו משרשיה: הנה המסורה כתובה כולה ארמית ודבר ברור וידוע כי חוץ מענן לבדו לא כתב שום קראי ארמית, כי מימי בוא הערבים יותר ממאה שנה לפני תחלת הקראים הזניחו גם מרבית הרבנים את הארמית מפני הערבית. ועוד הלא ראינו כי מוחא הקראי חברו של ענן כבר מתקשה על המסורה ומבקש פתרונה (עי' לק“ד כ”ט – ל"א). ועתה אם המסורה יציר כפיה של הקראים היא למה לו להתקשות ולטרוח ליֵשב אותה הלא היה יכול לשנותה לפי טעמו, אחר כי הימים ההם היו ימי תחלת מעשיה, לפי דברי המיחסים אותה אל הקראים הראשונים. והדברים הקלים המעטים הבטלים באלף הנראים מאוחרים אמנם נוספים הם, כאשר כבר הוכיח רבנו תם ז“ל: ” כי אחרי נכתב המסורת הוסיפו בו אנשים דברים שאינם במנין" (הכרעות רבנו תם: תשובות דונש 11 ע"ש).  ↩

  83. פתרון מלת “ פיוט” מעקרה ובכללה הוא “ פאעזיא” שהוא היופי העליון בדבור במחשבה ובהרגשה ובסדרי החיים.  ↩

  84. באמרנו פיוט של האגדה אין אנו מכונים אל גוף המלות ואל סדרי המאמר שהם היו עשוים תמיד בידי סופרי ישראל בתבנית פסוקי המקרא ובטעמם כי אם לענין הפנימי אנו מכַונים, שרוחו היה תמיד רוח האגדה בפי כל המשוררים למן יוסי בן יוסי עד ר' ישראל נגארא בם בשירי קדש גם בשירי חול.  ↩

  85. ע' דוגמתם במאמרנו “ מחלפת השיטה” שבסוף הכרך.  ↩

  86. בשפת יתר יספרו הקראים עליהם “ מתאוַת העולם נזורו ומאכילת בשר ויין נושאו – – ומרוב יגונם וגודל אנחותם – – צפד עורם על עצמם – – שכנו קִנים – – יצאו מן הערים אל ראשי ההרים – – פשטו בגדים נאים ןלבשו שקים – – ועל שבר ציון צועקים ובאפר מתפלשים ונאנקים” (סהל בן מצליח לק"ד נספחים 31).  ↩

  87. יפת בן עלי הקראי מובא בס‘ 15 Notice sur Abulvalid לר“ש מונק. ומליצת ” ששים גבורים“ לקוחה משה”ש ג’, ז'.  ↩

  88. ב"ב ס':  ↩

  89. “ והם הנמצאים כעת בירושלם” (סלימון בן ירוחם לק“ד כ”ב).  ↩

  90. ס' המצות לענן 4.  ↩

  91. ע‘ ירמי’ כ“ב, ט”ו.  ↩

  92. ט"ז  ↩

  93. עי‘ נחמי’ ח‘, ט’־י'.  ↩

  94. “ קרקסני בשם ענן (זכל"ר ח', 129) ” שבעים ימי הצום הם לזכר צום ובכי ומספד שבימי המן" (בשם ענן שם 133).  ↩

  95. סוף תענית.  ↩

  96. “ ובכל [יומא] דאמרינן פסוקי דעזרא בין ביום הכפורים ובין בשבע[א] דירח[א] ובין בתרין יומי דפורים ובין בשבעין יומים דצומא מכסינן פראכי ושדינן קטמא דצ[ו]מא” (קונטרסיפ לסה"מ לענן 29).  ↩

  97. שהם אמרו “ ושק ואפר יציע, הלזה תקרא צום ויום רצון לה'” (ישע‘ נ"ח, ה’) וע“כ קבעו רבותינו להפטיר בפרשה זו ביה”כ ולפי דעת החכם הצדיק רי“מ זקש ז”ל נאמרה תוכחה זו מפי הנביא מעקרה לשם יום הכפורים (כרם חמד ז').  ↩

  98. “ [וימי פורים] בתחלה שמו אותם ימי משתה ושמחה ושבו ועשו אותם צומות וצעקה”(בשם ענן זכ"ל ח', 133).  ↩

  99. " אסיר לן למשבק בין שרגא ובין כל נורא דביעורא בשבתא בכל דרתא דישראל (סה"מ לענן 70).  ↩

  100. “ שאומרים כי כל הנחמות הנאמרות בנביאים כבר קבלום ישראל בימי בית שני” (סה“ק: סדה”ח ח"א 82).  ↩

  101. מקריזי: לק“ד ח‘. ועי’ ח”ט, 191.  ↩

  102. יפת בן סעיד, לק“ד כ”ד נספחים 187 הערה שם.  ↩

  103. לק“ד כ”ח.  ↩

  104. ארחות צדיקים לשמחה יצחק הקראי: דוד מרדכי י"ח:  ↩

  105. שם. ועמוד שלפניו שם.  ↩

  106. יפת בן סעיד: לק"ד נספחים בהערה.  ↩

  107. כדברי יפת בן סעיד על ענן: “ והשיב לבית הלל הרבה תשובות” (שם).  ↩

  108. את הברייתא המזויפת כצורתה ומקורה תמצא בסוף החלק במאמר “ מָחלפת השיטה”. [ועי‘ הקדמה לאגרת רש"ג דף ד’ ע“ב וזכרון לראשונים חלק ה' קי”א ע"א].  ↩

  109. קרקסני: לקורות הכתות בישראל של הרכבי 2. [בסוף דברי ימי ישראל גרץ – שפ“ר ח”ג, צד 494] ומרבית סופרי הקראים נמשכים אחריו.  ↩

  110. גם ר“ש פינסקר הנוטה מאד אחריהם מעיד עליהם ואומר: ” כך מנהגם של הקראים בידעם ב‘ מחברים מפורסמים בזמן אחד א’ ‘קראי וא’ רבני שהיתה ביניהם הכירות מה, לעשות את האחד רבו של השני, כמו שעשו את סלימון בן ירוחם לרבו של רס“ג בלא שום ראיה ע”ז (לק"ד נספחים 187) ואת ראב"ע לתלמידו של יפת.  ↩

  111. עי‘ כל השמות הבדוים של שלשלת הקבלה המושכת לדבריהם משמאי הזקן ותלמידיו שלא היה ולא נברא הלא הוא רב (?) כהנא הכהן בן אליועֵיני שלשה עשר דור מאב לבן עד רב זוטא רבו של ענן (יפת בן סעיד, לק"ד נספחים 186 בהערה). אך שכח בורא נפשות זה כי שם הכבוד “ רב” לרב כהנא הכהן תלמידו של שמאי הזקן נראה קצת מזויף משני צדדים, האחת כי עד אחר החרבן לא הוקדם שם רב או רבי לשום חכם ודור שמאי ותלמידיו הלא לפני החרבן היה. והשנית כי גם אחרי החרבן לא נהג שם רב אלא בבבל אבל בא“י, מקומו של שמאי ותלמודו לא נהג מעולם שם רב כי אם שם ” רבי". אך עוד דבר אחד שכח כי מזמן שמאי, שמת לכל המאוחר ששים שנה לפני החרבן, שהיא שנת 3770, עד תחלת מעשה ענן שחלה בשנת 4521 עברו 750, ובכן תעלינה לכ דור 57 שנה, והלא ידענו כי המרבה לחשוב אינו חושב אלא שלשים שנה לדור, ובכן אלו היה אמת כי הדורות משמאי ועד ענן רצופים הלא הי’ להיות חמשה ועשרים דור ולא שלשה עשר.  ↩

  112. עד כמה רעועים המאורעות המסופרים והשמות הנקראים בפי סופרי הקראים ידוע לכל קוראי ספריהם.  ↩

  113. עי‘ חולין צ’.  ↩

  114. כאשר נזרקה מפי ר“ש פינסקר על מליצת יהודה הדסי: ” ממליצתו: רבו מארבה אין להביא ראיה שהתוספות האלו רבות הן כי היא מליצה נכונה אצלו כמעט בכל דף, בדרך גוזמא גם על כל ענין מעט המספר" (לק“ד רכ”ד).  ↩

  115. יפת בן סעיד, שם נספחים 185 בהערה.  ↩

  116. אורח צדיקים, דוד מרדכי דף י"ט.  ↩

  117. כגון בסדר חכמיהם “ יהושפט המשכיל ובועז המשכיל – יאשיהו כליל התורה וחזקיהו מפתח הבינה – – וסהל – – הידוע המשכיל הגדול – – ניסן כליל הדעה ־– – וישועה המלמד – – וטוביהו הבקי – – ושמריה העובד ומיכאל הענָו” (חלוק הקראים לק"ד נספחים 106) “ יהודה הגבור” (ציון I 135).  ↩

  118. אורח צדיקים בס' דוד מרדכי דף י"ז.  ↩

  119. שם עמוד ב'.  ↩

  120. זכל"ר ה‘, ט’.  ↩

  121. עי' נרץ גד“י ח”ה 256.  ↩

  122. עי‘ באורו הזר והמשונה בפי’ ראב“ע שמות כ”ב, כ“ב אות באורו המעורר צחוק שם כ”א, ל“ח שעליו א' ראב”ע “ ואין לשור רֵע רק בן זוטא לבדו” (שם).  ↩

  123. ראב“ע שם כ”א, כ"ד.  ↩

  124. השם הערבי של ספר זה הוא “ כתאב אלרד אל ענן” (מבוא לס' יסוד מספר לראב"א  ↩

  125. כעדות מליצת ראב“ע ” כתבו בן שלש [ו]עשרים שנה להפר עצת ענן אשר קשר ומרד" (שם).  ↩

  126. כעדות מליצת אויבו סהל בן מצליח הקראי: “ – – סעדי' הפיתומי – – הרוב רב עם בני מקרא אם נלחום נלחם עמהם והלא חכמיהם ותלמידיהם [של הקראים] היו תובעים ממנו לצאת אליהם – – ולערוך עמם משפטיהם – – ולא רצה ומנע נפשו לצאת אליהם – והספרים אשר כתב לא הוציאם מתחת ידו על בני מקרא” (לק"ד נספחים 37).  ↩

  127. “ ומנע נפשו לצאת אליהם ובא חדר בחדר להחבא וגם לא היה מביא אליו כי אם את [האנשים] אשר חפץ ובן משיח [הקראי] הקציר נפשו מביניהם (?) עד שצעק ואמר מה לי ולך? לך מעלי! והספרים אשר כתב [רס”ג] – – ואחד מהם נפל ביד בן משיח – – ואחרי מותו – – נפלו ספריו ביד בני מקרא" (שם).  ↩

  128. – – בן ירוחים [ביוד לפני המם] ־ ־ לפעמים ג"כ רוחים בלא יוד בראשית המלה אבל לא ירוחם (לק"ד נספחים 15).  ↩

  129. שם 154.  ↩

  130. עי' לק"ד נספחים 14 – 18.  ↩

  131. ע“ש מליצותיו שהן גסות ומכוערות כל כך עד כי גם ר”ש פינסקר המסביר פנים לקראים לא נתן מדבר סלימון אלא את המעט מטענותיו וגדופיו ואת כל מאמרו לא רצה להדפיס “ לגודל כאב לב ואזן לשמוע קללות מקנא ברגז וקצף ואין נחת – ומי יוכל לשמוע דברי בזיון של שקרים כאלה ולא יהפך לבו בקרבו” (שם צד 16).  ↩

  132. על כן אסר ענן את החתון ברבנים, לאמר: בבני ישראל השומרים את דרך אבותיהם “ יען כי אינם נשמרים מכל טומאות שבעולם ואוכלים את הנבלות וכו', יען שפרצו גדר העריות כי בנים זרים ילדו” (אורח צדיקים בס' דוד מרדכי י"ט).  ↩

  133. לק“ד מ”ג.  ↩

  134. קט"ו.  ↩

  135. קי"ד  ↩

  136. עי' החוברת האנגלית לר"ש פוזננסקי The Karaite literary opponents of Saadian Gaon London.  ↩

  137. שמו הערבי “ כתאב אלרד עלי בן סקויה” (גרץ גד"י V 482).  ↩

  138. “ – – רבנו סעדיה ז”ל כתב בס‘ המבחן ובתשובותיו על בן סקויה האפיקורוס ועל זולתו החולקים ומאריכים לשון על התורה ועל הקבלה מה שיספיק לכל שומעיו מן המאמינים“ (ערוגת הבשם לרמב“ע: ציון ח”ב 137). גם רי*ב ברזילי מזכיר ספר אחד של רבי סעדיה ז”ל " על טענות מין א’ שאמר על חכמי התלמוד שהם היו נותנין דמות ותמונה לבורא העולמים וחבר רבנו סעדי‘ ספר בתשובות נכונות וכו’“ (הקדמת רי"ב ברזילי לפירושו לס' יצירה 20). ונראה כי ס‘ זה הוא תשובה על סלימון בן ירוחים שגדף את אגדות רבותינו הנזכרות שם. ועי’ על ס‘ המבחן ועל ס’ התשובות על בן סקויה בס' לק”ד מ“ד. אבל אין לדעת אם הס' הנזכרים בפי רמב”ע ובפי בן ברזילי שנים הם או אחד כי ס' התשובות של רס“ג על בן סקויה לא היה רק על קראי זה לבדו כ”א נם על אחרים כעדות מליצת “ ועל זולתו החולקים” (ערוגת הבשם שם). ובכן אפשר כי גם בן ירוחים, שהוא לדעתנו “ מין אחד” הנזכר בדברי בן ברזילי, כלול בם.  ↩

  139. ראב“ע שמות ל”ה, ג'.  ↩

  140. בשנת אלף רל“ג לשטרות שהיא ש' 4682 בחדש טבת או שבט הוא כותב לתלמידיו שלמצרים: ” וזה שש שנים ומחצה לא הגיעני מאתכם לא פתשגן ולא גליון“ (מחלקת רס“ג ובן מאיר מר' ח”י בארנשטיין 68 שהעתיק מתוך סעדינא Saadyana שהוא קבוץ מאמרי רס“ג ויען. כי בקהל קוראי עברית מצוי ספר מחלקת יותר ע”כ אנו רושמים על פיו). ובכן יצא רס”ג מארצו בחדשים האחרונים לשנת 4675.  ↩

  141. המון לבו לביתו לילדיו ולתלמידיו וכליון נפשו לשוב אליהם יראה מדברי מכתבו לתלמידיו “ וכאשר שַׁמוֹתי – מל' שמום – מעת פָּרשי מן אהלי ומעל עוללי כן דאגתי על פרישתי מכם שיאמר אלהי עוד להקבילני פניכם לשלום ברוב שמחות” (שם). “ בזכרי טפי ועוללי לנגדי כן זכרכם, תלמידי, לא נגזר בניב ולא נגרז מנגד עיני ומן ה' אלהי אשאלה להראותני פניהם ופניכם בקרוב ברוב שמחות” (69).  ↩

  142. “ מצא בס‘ רב סעדי’ ז”ל מי שרוצה לחזור בתשובה שלמה ורוצה שתשָמע תפלתו ישכון בירשלם ויתפלל הכת‘ כי בהר קדשי בהר מרום ישראל אשתלנו שם יעבדוני זרע ישראל – יחזק’ י“ז, כ”ג ־ " (סעדינא 42).  ↩

  143. ככה למדנו משארית דברי תפלתו הקטועים: “ על כן שם [עבד]ך את פניו ללכת [אר]צה כנען וארצה בבל ־ ־ ועתה אתה אד‘ ה’ מעירי הוצאתני, אל הפצי תובילני לשלום [אל] בית אבי תשיבני” (מחלוקת רס“ג וב”מ 71). וקרוב הדבר כי ישב זמן חשוב בא“י כנראה מדברי מכתבו לתלמידיו ” כי דמיתם כי עד עתה עודני בא“י” (68).  ↩

  144. עדינה הוא כנוי לבבל (ועי‘ ישעי’ מ"ז, ח').  ↩

  145. ספור רס“ג על עצמו (מובא בס' מחלוקת רס“ג וב”מ 71). ואשור הוא מוֹצָל Mossul בתרגום רס”ג ובפי סופרינו בארצות הקדם.  ↩

  146. באחד ממכתביו בשנת ארל“ג לשטרות חתם את שמו ” סעדי' בן יוסף אלוף ישועה" (קטיעה מובאה שם 71 – 72). ועל טעם מלת ישועה שונות הדעות (שם 72 הערה 2).  ↩

  147. עי‘ היטב מאמר ריש לקיש סוכה כ’.  ↩

  148. עי' ח"ח 104.  ↩

  149. לעיל ח"ט 15.  ↩

  150. לעיל ח"ט, 109  ↩

  151. כל זמן שלא נתברר יחס הרי הוא בעינינו בחזקת בדותא גמורה כי לפי הנראה מת גמליאל בתראה ברומי בלי בנים ובלי יורשים (עי' ח"ח 112 הערה 3).  ↩

  152. עי‘ מליצת ב“מ לאוהביו שבבבל: ” שאו שלום ממני וכו’ ומן סנהדרין גדולה וסנהדרין קטנה היושבת לפנינו וכו‘ וכו’" (מחלקת רס“ג וב”מ 48).  ↩

  153. עי‘ קונטרס אלה המעלות בס’ יוחסין ד' קעניגסבערג קכ"ג).  ↩

  154. מתוך ספורי רס“ג במכתביו ואל תלמידיו יש ללמוד כי במכתביו גם במכתבי הגאונים לב”מ, נזהרו מאד בכבודו וידברו אליו רכות.  ↩

  155. עי' מכתבו הראשון של ב“מ לבגדד שכל דבריו נראים ככופים את אנשי רב מבשר לעשות את רצון כותבם, להסכים לב”מ בכל מעשיו, בשכר סיועו אותם ביותו בבגדד (מחלוקת 49 ־ 50).  ↩

  156. לתלמידיו שבמצרים כותב רס“ג ” דעו כי בעודי בחֲלָב באו מקצת התלמידים מבעל גד והגידו כי ב“מ חושב לקבעם חסרון ולא האמנתי אבל – כתבתי אליו מתוך הקיץ” (שם 68). ובמכתבו השני לתלמידיו כתב “ בהיותי בחלב שמעתי כי ב”מ חושב להכריז כסלו וטבת חסרון וכתבתי אליו כמה אגרות להזהירו [לבלתי] לעשות כן ולהודיענו כי המה שלמין ומאיזה טעם המה שלמין (70) – חלב או אחלב היא Aleppo הנקרא בפי היהודים יושבי ארץ הקדם ארם צובא – מתוך דברי רס“ג עולה כי כחבר מסביר פנים לחברו דבר רס”ג אל ב"מ במכתבו ולא בקטטה וקנטור.  ↩

  157. מדברי רס“ג ” ושבתי אני וירדתי והייתי סבור כי קבל [ב“מ את דברי] עד אשר באה השמועה וכו'” (שם), אנו לומדים כי אותו לא מצא עוד שם, ע“כ סבר רס”ג מה שסבר, וכי לא תכף בבואו נודע לו הדבר כעדות מליצת עד אשר באה וכו'".  ↩

  158. שם. וביתר באור בס‘ המועדים לרס“ג ” וישלח [ב"מ] את בנו בחדש הרביעי לשנת מא[תים ושלושים] ושלש ויבא ירושלם ויעבר קול וכו’“ (מחלקת 60). והנה הח' רח”י בארנשטיין אמר ללמוד ממליצת “ וישלח את בנו וכו' ויבא ירושלם” כי מושבו הקבוע של ב"מ לא הי‘ בירושלם. ובעינינו נראה כי איש זה שנטל כל העטרות לעצמו ושבכל שורה ושורה במכתביו הוא מתקדש בקדושתה של ירושלם למען התגדל על המתיבות ועל עריהן שבבבל ישב בירושלם דוקא, ולא בעיר אחרת. ודברי שליחות בנו מתישבים בפנים אלה: כי בנו הי’ עמו בבגדד ובעלות מזמתו על לבו שלח את בנו הצעיר לימים כי יאמץ את כל כחו להקדים ולבא זמן רב לפני בואו הוא המתנהל לאטו כדרך כל בא בימים.  ↩

  159. יזכור נא הקורא כי גם בעמוד שני ראשים רב אברהם ורב יוסף בראש מתיבת פומבד' געו כל העם בבכיה (לעיל 3) ואף כי בפרץ גדול כזה אשר חשב ב"מ להשחית ארצה את כל חומת בית ישראל  ↩

  160. ס' המועדים שם 61 וע"ש סגנון מכתב הגאונים.  ↩

  161. זהו כל עקרם של מכתבי רס"ג לתלמידיו שהבאנו.  ↩

  162. ככה עולה מדברי רס“ג ” הירא את לשונו לא מרהו" (ס' המועדים: מחלוקת 62).  ↩

  163. ברור הדבר כי לבגדד היה מכתבו ערוך, כי כן כתוב שם (49): “ בהיותנו בבגדד אצלכם”.  ↩

  164. 50.  ↩

  165. מכתב ב"מ הראשון (47).  ↩

  166. “ בהיותנו בבגדאד אצלכם לא נמנענו מלעזור אתכם בכל לבבנו ובכל נפשנו על הקושרים עליהם וכל מאמריכם ותאותכם היינו עושים”(49).  ↩

  167. מלבד הטעם שנתן לדבריו: “ כי אינם יודעים שהנביאים הראשונים והחכמים נמנעו לעבר בחוץ לארץ – (50) ־ ” יש רשות לחבורת א“י על חכמי בני הגולה ואין לבני הגולה רשות על בני א”י – ולא נראתה ולא נשמעה מעולם לבני הגולה להורות או לדון או להעמיד רשות להם את בני א“י” (51) מלבד זה הוא פוגע באמת גם בכבוד רב מבשר גאון ככל שהוא פוגע בכבוד רב כהן צדק בהפקיעו גם מהם גם מכל רבותינו האמוראים את זכות ראשי המתיבות בבבל להיות בית דין ראשון לישראל כאשר היו באמת למן היום אשר הסתלק הלל האחרון מנשיאותו לאחר חרבן צפורי.  ↩

  168. אין ספק כי מלת “ וכוהן” הבאה בתוך דבריו “ דאוד האמור בן זכרי וכו', וכוהן” (מחלוקת 50) חוזרת על כרחה אל רב כהן צדק גאון שהי‘ ר"מ מפומבד’ בעת ההיא.  ↩

  169. שם ועוד יותר צד 56.  ↩

  170. שם.  ↩

  171. כאשר כתב רס“ג באגרתו השנית לתלמידיו: ” ־ כל רבותינו חכמי הישיבות – כתבו אל כל ישראל אשר בכל המקומות להודיעם כי כלנו שוים בדבר הזה ואין בינינו חלוקה כל עקר“ (מחלוקת 70). ” כתבו בכל המקומות להודיע את ישראל כי ראש הגולה.. וגם ראשי ישיבות כלם… וכל האלופים וכל החכמים והתלמידים שוים בדבר הזה ואין בינינו חלוקה ואין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו“ (שם). ואין ספק כי ע”ד השלום הזה שנעשה בין הנשיא ורכ“צ ובין רב מבשר המריץ רס”ג את מליצתו זאת.  ↩

  172. מחלוקת 88.  ↩

  173. וברור הוא כי בתוכם כלול המכתב השני שרח“י בארנשטיין מכנה אותו ” תשובות על ב“מ” (78), מפני שבמכתבו של ב“מ שאנו עסוקים בו, מכיר ב”מ את התלונה הכתובה אליו “ ואם עשיתם בניסן בשגגה אל תעשו בתשרי בזדון” (92) שהיא היא מליצת בעל התשובות “ ואם עשו את הדבר הראשון בשגגה אל יעשו את השני בזדון” (89).  ↩

  174. מליצת ולא יסף שמואל וגו' מקרא הוא (ש“א ט”ן, ל"ה).  ↩

  175. מחלוקת 88.  ↩

  176. כמשפטו להפליג לבלי חוק בשבח חבריו קורא הוא ביתר תשבחותיו “ לכבוד גדולת קדושתו מרנא אהרון בי רבי עמרם נ”ע מושיע הדור אשר לא אבה לסור מחוקי ה'“ כלומר מחשבונותיו של ב”מ (אגרת ב"מ השנית: מחלקת 91) וזכרון “ נ”ע" מוכיח כי כבר מת בשעת הכָּתב האגרת.  ↩

  177. דברי רס"ג בס' המועדים: שם 65.  ↩

  178. עי‘ שארית דברי הס’ היקר הזה שם 58 – 67.  ↩

  179. בספר המועדים כותב רס“ג: ” ויתר דבריו ספריו – של ב“מ – וכל אשר עשה ודברי המליצים המדברים אליו להשיבו מרעתו, הנם כתובים על ספר דברי הימים לראשי הישיבות ואף ביד כל חרד מן העדה הם נמצאים” (שם 64).  ↩

  180. ּכַּוּנת ב"מ היה רק להסב אליו את השררה, כאשר הביע בשפה ברורה בדברו עזות בשומו את קדושת ירושלם לו לפתחון פה. והחשבון עצמו לא היה לו בלתי אם לתואנה ולכסות עינים, כי בעצם דברי החשבון הלא נאותו הגאונים להציע לפני שופט רצוי לשני הצדדים והוא השיב את פניהם ויען אותם עזות יען כי לא אל האמת היו עיניו כי אם אל השררה.  ↩

  181. ראב“ד, שמרבית דבריו מוחזקים בחזקת מתוקנים ומקובלים, כותב ” דוד בן זכאי ראש גלות וכו‘ שלח למצרים והביא משם רב סעדיה אלפיומי והי’ לראש ישיבה במתא מחסיא“ (סדר הקבלה סדר גאונים דור ה'). ורח”י בארנשטיין משער כי רק בשביל שטעה ראב“ד בדברי רש”ג כתב כן, וכי באמת לא שב עוד למצרים מבבל שהי‘ שם כבר לאלוף. כך היא דעתו של רחיב“ש (מחלוקת 72). אבל באמת אין שם הכבוד ” אלוף“ מונע את בעליו לצאת מבבל. וברס”ג הלא ראינו זה מעט כי גדלו געגועיו לביתו ולילדיו ולתלמידיו. אך גם מליצת רב שרירא " ואתי’ דוד נשיאה למר רב סעדי' (אגרש"ג 117) לא דיה שאינה סותרת לדברי ראב“ד, אלא שהיא מסייעת אותה כי ” ואתייה“ אינו אלא הבאה ממקום למקום ואינו אלא נוסח ארמי למליצת ” והביא משם“ של ראב”ד.  ↩

  182. כדברי רש“ג על הדור הקודם: ” ־ ואידלדלא מילתא במתא מחסיא טובא ולא אשתיירו בה חכימי“ (116) ולפני בוא רס”ג “ אתמר ביני רבנן לבטולי למתא מחסיא ולמיתי למאן דמשתייר בה לפומבדיתא” (117). ואין ספק כי בטרם נמנו עליה לבטלה כבר יצאו ממנה מרבית החכמים והתלמידים.  ↩

  183. “ וכניף – רס”ג – מאן דאשתייר מבניהון דרבנן דמחסיא ומן עלולי דסמיכין על רבנן דמתיבתא ואותיב מתיבתא דמסא מחסיא“ (שם) ופי' ” עלולי": הבאים (ע' אונקלוס במדבר י“ט, י”ד) כלומר הבאים מן החוץ. [ועי' לעיל צד 25 הערה 1].  ↩

  184. “ רגלי ותענייתא” (שם 90) וע' טיבם ח"ח 133 – 134.  ↩

  185. כלף בן שרגדו בדבותיו על רס“ג מזכיר בקנאתו את התעניות שגזר הגאון בשעת המגפה ותעניתו לא הועילה (זכל“ר ה', רכ”ט והערה ה' שם). והנה סתם גזרת תענית של רב יחיד בקהלתו היחידה הלא נוהגת היא בכל זמן ובכל מקום. ואם הזכיר כלף את זו בקנאה וכמתכבד בקלון חברו אין זאת כי אם מעשה חשוב הי'. גם בן זכאי מזכיר זאת בחמה ובקנאה כי הלך רס”ג “ בגדולות ובנפלאות ־ ־ לאמר: אני אתקן בעם תקנות ואני אעצור המגפה” (שם רל"ב) ותרעומת בן זכאי זו בפרטה היא תרעומת ראשי גליות על ראשי מתיבת סורא בכללם שנטלו עטרה זו של רגלי ותעניתא מעל רישי גלותא ונתנה מימות רב אשי על ר“מ סורא ” ועבד בה כמה תקנתא שפירתא וקבע להן רגלי דלא הוויין אלא לריש גלותא ושויא לרגלא דריש גלותא בגַוָה [בסורא]" (אגרש"ג 90) ועל תקנות רב אשי אלה בסורא שחדש בה רב סעדי' קצף דוד בן זכאי ריש גלותא.  ↩

  186. עי‘ פתיחה זו לתשובה " מה דהוה קדמנא בבבא דמתיבתא וגו’ (?) לבית דינא דמרנא ורבנו סעדי' ראש מתיבתא דמתא מחסיא" (תה“ג זכל”ר תקנ"ו 277).  ↩

  187. כאשר תעיד פתיחת תשובה זו “ כתב פסיק דינא דאיתפסיק בבבא דמרותא דוד ראש גלותא וגו' דכתבא דנן חיט ומלפף נפק לקדמנא לבבא דמתיבתא לבי דינא דמרנו ורבנו סעדיה ר”מ דמתא מחסיא ותבעו מן קדמנא לפקודי ועיוני בי' וקיומי מאי דאית מן דיניו בתר קיומיה“ (שם תקנ"ה 276). וע”ש כל התשובה ותראה כי היא היא הגומרת את פסק הדין של ראש הגולה למעשה.  ↩

  188. דעתנו על דבר פקפוק רבי סעדיה בכתבים אלה ע' סוף מ“ד ” עוקבא ורב כהן צדק".  ↩

  189. קונטרס אלה המעלות.  ↩

  190. מחברת החרם – זכל“ר ה', רכ”ח – בשם זה נקרא קונטרס מלא דבות ונאצות שהוציאו כלף ודוד ריש גלותא על גאוננו רס“ג ונוסח החרם שהעיז הנשיא לקרוא עליו. קונטרס זה מצא פירקאוויץ בשנת תרל”ב. והח‘ הרכבי לאחר שסדר ובקר אותו היטב אסף אותו אל זכל"ר ה’ רכ“ב – רל”ה וַיָעַר עליו הערות חשובות ויחלט כי היא העתקה מקוצרת מגוף כתבי כלף ובן זכי, וכי המקומות הנעדרים בין פרשה לפרשה ומאמרי הקשור הבאים שם בלשון ערבית לאחד הקראים הם. ואע“פ שיש לחשוד אם לא עקם המעתיק הקראי לפעמים את הכתובים בכל זאת אין אמתת עקרו ורובו של הקונטרס זזה מחזקת כשרותו כי גופי הדברים מתקימים ומתאשרים מדברי רס”ג עצמו שהשיב עליהם.  ↩

  191. אגרש"ג 118  ↩

  192. קונטרס אלה המעלות.  ↩

  193. מחברת החרם זכל“ר ה', רכ”ז ומוצל היא עיר Mossul. ואת דָּיָן זה מִנה שם לפנים כלף עצמו (שם). ונראים הדברים כי על אשר בגד בן שרגדו בדַיָן זה אשר לפנים היה איש שלומו כתב עליו רב סעדיה: “ אין אמת בלבבו ליוצרו אף לבני אדם שלמיו ושלומיו” (סרוגי ס‘ הגלוי שפרסם הח’ ב' שפירא (R. E. J. חוברת Juli – Sept. שנת 1914).  ↩

  194. שם. ואת כל אלה נִבל בן שרגדו בלשון מלאה חמת עכשוב: לעמרון קרא “ זקן פסילות” (שם), לאפרים הדַּין קרא “ פני עכבר” , לאיש אחד מאנשי רס“ג הנקוב ” אלכדאים“ קרא ” סריס אדם אוכל חזירים וכסיל חרשים“ ולבני בועז קרא ” ילדי זונה בני השפחות בשרי גמל“. אלה הן מליצות בן סרגדו, ומהן נקיש על אמתת דבריו ועד כמה יש ממש בדבריו על רס”ג.  ↩

  195. רכ"ט.  ↩

  196. מליצת בן זכי בחרמו (רל"ג).  ↩

  197. “ למר רב סעדי' בר רב יוסף” (אגרש"ג 117).  ↩

  198. מחברת החרם ר"ל.  ↩

  199. רכ"ט.  ↩

  200. שם והערה 1 שם  ↩

  201. רכ"ח.  ↩

  202. שם.  ↩

  203. רס“ג כותב ” ויהי [כאשר ראה] ידוד והזבובים אשר על השמאלית וכל מתי סודם [את אשר] הצליח ה‘ לעמו ישראל [ביד ס]עדיה ראש הימנית [ותֵּעוֹר] (ותעור) חמתם ובעור בערה בם ויקש[רו] מלחמה נצחת…“ (לקוטי ס‘ הגלוי של ב’ שפירא R.E.Y.צד 10). ” והימנית“ היא מתיבת סורא שנקראה ישיבת ימין על דבר שבת גאון סורא בימי חנוכת הנשיא לימינו: ” והשמאלית“ היא מתיבת פומבדיתא שנקראה ” ישיבת שמאל“ ע”ד שבת גאון פומבד’ לשמאל הנשיא. ו“ ידוד” קרא רס“ג במרי שיחו את דויד בן זכאי אשר דכא לעפר נפשו ו” הזבובים“ הוא לדעתנו כנוי לרתחנים השוקקים הנמצאים בכל כת וכת הנכונים תמיד להחזיק במחלוקת. וברור הדבר כי כלף אשר ” נתקנא ברב סעדיה“ (קונטרס אלה המעלות) היה המעורר המדנים גם על מתיבת סורא כי כן כתב עליו רב סעדיה ” מה תתחכם לימנית אתה ורעיך פן תרבה ותלחם בך? כן תרבה ותפרוץ!" (סרוגי ס' הגלוי שם), ובכן היה הוא העקר. וקרוב מאד הדבר בעינינו כי ידו של רב כהן צדק גאון פומבדיתא היתה מסולקת מקנוניא זאת כי כן אנו שומעים מפי רב סעדיה כי בשעה שהוא מגנה את כלף רודפו ואת חבריו שאינם מהוגנים, הוא מבדיל מהם לטובה את הגאון הכהן אשר עליו הוא מדבר בכבוד רב, בקראו לבן שרגדו

    " וְעִם כֹּהֲנֵי אֵל אַל תִּלָּוֶה רַק תִּתַּך עַל כַּנְּךָ  ↩

    בְּלַהֲקַת זוֹלְלִים וְכָל פָּרִיץ כְּמִנְהָגֶךָ“ (שם). וסתם ” כֹּהֲנֵי אֵל" שבמתיבת פומבדיתא אינו אלא הגאון הכהן המכהן שם בתורת ראש המתיבה.

  204. קונטרס אלה המעלות.  ↩

  205. עי‘ גדולתם וצדקתם במאמר “ נטירא ובניו” של הרכבי בס’ “ ברכת אברהם” שיצא לכבוד מו“ה אברהם ברלינר נ”י 34.  ↩

  206. “ ־ לעזור אותו בכח ממונם והסברת פנים אצל המלך ושריו ויועציו” (קונטרס אלה המעלות).  ↩

  207. “ ואח”כ נתחזק דוד ונתלה במלכות והסיר את אחיו ובקש להרוג את רב סעדיה ונחבא רב סעדי‘ כמו ז’ שנים“ (סדה"ק סדר גאונים דור ה') וגם רש”ג מספר בל‘ זו " ונחבא רב סעדי’ כמה שנים בשביל אימת מחלוקת דוד הנשיא (אגרש"ג 118). ולדעתנו פתרון מלת ונחבא במקום זה: ונמלט למקום בטוח.  ↩

  208. עד השנים האחרונות לא נודע שם ספר זה בלתי אם מפי ראב“ד הלוי ז”ל הכותב: “ ויתר דברי רב סעדי‘ וכו’ הלא הם כתובים על ספר הגלוי” (סדה"ק שם). אך בדורותינו זכינו להקדמתו הערבית, שנמצא רובה ושתרגם אותה החוקר הנכבד הרכבי בזכל“ר ח”ה, ק“נ – קצ”ג, ולפרשה ראשונה של גוף הספר העברי ששמונת שורותיה הראשונות כתובות בסוף ההקדמה הערבית. וחלק הגון מן השאר יצא בידי פרופ‘ שכטר בס’ סעדינא 4. – על הבאורים השונים לפתרון שם ס‘ הגלוי – ששמו נזכר בס’ ירמי‘ ל“ב, י”ד – עי’ במבוא של הרכבי (זכל“ר שם קל”ג – קמ"ח). ולדעתנו קרא לו רס“ג ס‘ הגלוי כי רצה בו שיהי’ גלוי ומפורסם למקרא כל העדה, הפך מס' ” החתום" הנזכר עמו במקור הראשון לשם זה (ירמי‘ שם ועוד יותר ישע’ כ“ד, י”א).  ↩

  209. השעה הששי, עי‘ עליו הקדמ’ ס‘ הגלוי הערבית בתרגומה העברי של הרכבי זכל"ר ה’, קנ"ד.  ↩

  210. שער ז‘ (שם). ומסתבר הוא מאד כי הסרוג מס’ הגלוי שמצא ושפרסם ר“ב שפירא (R.E.Y., בחוברת Juli – Sept. שנת 1914) היא פרשה קטנה מ” פרשת מרדפיו וחרפתם“ וכי מרבית דברי רס”ג אשר עזב עליו שיחו נאמרו על כלף ועל גאותו ־ ־ “ החוח. המתגאה בקומתו על בין עבותים לכַבש את כל הארץ לפניו כמו דָיש: עזו פניו מחגוי סלע” אשר “ כל חֹק יַצִּיב כִּשְֹחָק לֵץ נָכְחֵהוּ”. איש אשר “ בוז יבוז לשכל אביו וליהקת רבו ילעג מעוג ־ ־ הָרוֹתְמִי במתי עב לחופֶש רִכְבּוֹ, הַחוֹקקי אַשְמָן לו את כְּסִילֵי עָש ־ ־” (R.S.E.J. שם).  ↩

  211. שער ג' (קנ"ב). והוא מְכֻוָן כנגד בן זכאי ומעלליו. וברור הוא כי דברי רב סעדיה המקוטעים האלה שבאו לידינו שמקצתם סתומים דברי מוסר לדוד בן זכאי הנשיא הם “וככה המריץ בְהוֹכֵחַ למען ישוב לֵאמֹר [עד]ת אלהינו הפיקדוך עליהם לנהלם בפחד אֵל ולא לאנשי רע ־ ־” (לקוטי ס' הגלוי שם צד 9) “… ראה נא פְּקִיד מי אתה, ומה מלאכת שמים בידך, כי מי לא יֵדע נפשו ולא ישכיל מאומה מן העולם”… (שם צד 10).  ↩

  212. שער ד' (קנ"ד). ובטעמו הטוב ישער מר ד“ר הרכבי בהערתו שם כי בשעה ההוא דבר רס”ג על ערך חבוריו ולזה כִּוֵּן ארב“ד הלוי בסדה”ק בהזכירו את תועלתם.  ↩

  213. שעה א' (קנ"ב).  ↩

  214. שער ב' (שם).  ↩

  215. ק"נ.  ↩

  216. קע“ו. קע”ח. ק"צ.  ↩

  217. ק“נ. על ספר זה ועל שמו עי' בדברינו על אנשי קירואן ועל חכמתם (לקמן). וברור לנו כי ” בני אפריקא“ שמנה רס”ג בתוך הסופרים הפוסקים את ספריהם לפסוקים (קס"ב) הם הם בני קירואן אלה.  ↩

  218. קנ"ב וע‘ הערה ב’ שם, שאינה אומדן אלא ודאי.  ↩

  219. קרוב הוא כי לספרים אלה לספרי בן סירא, בן עירי ומנלת חשמונאי הוא קורא “ חבורי האבות” (ק"ס).  ↩

  220. שער ה', קנ"ד.  ↩

  221. שם קנ"ד.  ↩

  222. המליצה “ סלחתי כדבריך” שהשיב רב סעדיה לשמואל הרופא המבקש את סליחתו הספיקה לבן שרגדו לחשוב ללעג וללצון בדבר ה'.  ↩

  223. “ הסבה שהניעה [אותי] לתרגם זה הספר ולפרשו כי הרשעים כאשר ראו שחברתי בספור על אודותם ספר בעברית מופסק לפסוקים מסומן ומוטעם אחזו ברכילות מגונה ואמרו שזה תביעה לנבואה” (תרגום העברי של הרכבי להקדמה הערבית של רס“ג זכל”ר ה', ק"ס).  ↩

  224. כלף ואנשיו התגוללו על מליצות רס“ג אלה שבס' הגלוי: ” ויחל סעדיהו“ שאיננה נוהגת לפי דעתם אלא בתפלת הנביאים: ” ויַעָרַ ה‘ את רוח סעדיהו“ שאינה נאמרת אלא על רוח הקֹדש דוקא: ” וישקוד סעדיהו" שאינה משמשת אלא לפעולות ה’ לבדו. על זה השיב רס“ג: ומה תאמרו לפסוקים אלה: ” ויחל יהואחז את פני ה‘“ (מ“ב י”ג, ד') הגם הוא נביא? והלא נאמר בו ” ויעש הרע בעיני ה’ וילך אחר חטאות ירבעם וגו‘“ (ב') ונאמר ” ויער ה’ את רוח פול מלך אשור ואת רוח תלגת פלנסר מלך אשור וגו‘“ (דהי“א ה', כ”ו) ” ויער ה’ עליהם את רוח הפלשתים וגו‘“ (דהי“ב כ”א, ט"ז) הגם עריצי אשור ופלשת אלה בעלי רוה”ק היו? – ונאמר עוד “ שקדתי ואהיה כצפור בודד על גג” (תהל‘ ק"ב, ח’) ונאמר “ ונכרתו כל שוקדי און” (ישע' כ“ט, כ”א) וכי צפור זו ואנשי און אלה שלוחיו של הקב"ה הם לשקוד על פעולות ה’? גם את יתר דבותיהם ועלילות דבריהם בטל כחרס הנשבר ברוח בקורת עזה. (תרגום הקדמ' הערבית: זכל“ר שם ק”ס. קס“ב. קס”ד).  ↩

  225. ידענו ברס“ג כי ” מת מתוך המרה השחורה" (סה“ק סדה”ח ח"א 66). ולעומת זה אנו רואים בכל מעשיו ובכל דבריו רוח עוז מוטבעת בו ויצוקה ברוחו ובכל הליכותיו ובכל עלילותיו. אמור מעתה כי המרה שחורה באה אליו מן החוץ ממעללי אנשי ריבו אשר רדפוהו וישטמוהו.  ↩

  226. תשובותיו על רודפיו כתובות במרת נפש ובמליצות שנונות יורדות חדרי בטן.  ↩

  227. הרה“ח ר”ח בראדי אבד“ק פראג, הוציא ” תוכחה“ לרס”ג (Vol. III 1912–1913 J.Q.R. צד 86–99); מבחר השירה העברית, לפסיא תרפ“ב, צד נ”א) במערכות ד‘ ד’ חרוזים ולכל חרוז ד‘ חוליות ומקץ כל שתי מערכות חוזר חרוז זה “ יזכור זאת וְיֵבוֹש ולפני יוצרו יכנע” בסוף חרוז בעל ד’ חוליות.  ↩

  228. נ"ב.  ↩

  229. נ"א.  ↩

  230. שם.  ↩

  231. נ"ג.  ↩

  232. שם ופתרון החרוזים האלה הוא כי האדם מבלתו שבעתו יתעמר וירדה גם בצמח האדמה “ גם ברמש השדה גם בדגי הים” השיחים “ הרומש והשט” “ עד כלותם עד תֻּמוֹ” ובכל זאת לא תִמָלֵא עוד תשוקתו.  ↩

  233. נ"א..  ↩

  234. ובפי ראב“ד הלוי יקרא ” אמונות וסברות" (אמונה רמה צ"ח:).  ↩

  235. וספר אמונות והדעות המצוי כיום בידינו הוא תרגומו העברי מיד ר‘ יהודה בן תיבון אשר נדבר עליו, אי"ה, אם יזכני ה’ להגיע אל דורו.  ↩

  236. כעדות מאמרו “ כי אין לעולם אלא ד' אלפים שש מאות ותשעים ושלש שנה” (אמונות ודעות מאמר א‘ 37 – מספר העמודים אנו רושמים ע“פ אמוד”ע הוצ’ דוד לוצקי לייפציג תרכ"ד –.  ↩

  237. “ שה‘ לא ימנע מאומתו איזה תלמיד בכל דור שילמדהו ויאיר עיניו למען יורה אותה וילמדה ויצליח על ידו בענינה – – שראיתי בנפשי מה שגמל ה’ חסד לי ולה” (תרגום העכרי להקדמ‘ ס’ הגלוי: זכל“ר ה', קנ”ד) כלומר שהוא מרגיש חסד ה‘ לנפשו שהטביע בה כשרון ותשוקה ולאומתו שתקבל ממנו את דבריו. " והיה אצלי ממה שלמדני אלה וכו’ וביכלתי ממה שחנני וכו‘ וראיתי כי העולם בו חובה עלי וכו’“ (הקדמ' אמוד"ע 3) ” וחובה לכל צדיק שיעלה בלבו הדבר הנרצה – – ועליו להודיעו עוד לאומה – – והי‘ ראוי וכו’ שאשגיח על הספר וכו' ואח“כ אכתבהו לאומתנו” (אמור"ע מאמר ז' 106).  ↩

  238. “ והבטיחני כי לא יתכן שיהי‘ לכופרים עלינו טענה בתורתנו ולא ראי’ למספקים באמונתנו” (הקדמ' שם 11) “ ולא יתכן שיהי' להם טענה עליכם בתורתכם ולא שובר לאמונתכם” (12) “ ראיותיך חזקות מראיותיהם ויש לך טענות שתשיב בהם על כל כת מהם” (מאמר א' 16).  ↩

  239. “ ורצוני לשים את זה עם דברי הספר כלֻו מאמר קרוב ולא רחוק מהדברים הקלים ולא הקשים משרשי הראויות ולא מסעפותם” (הקדמה 1).  ↩

  240. ראשית דברי רס“ג בהקדמתו אלה הם: ” ברוך ה‘ א’ ישראל – – המאמת לדברים מציאות נפשותם אמת ברורה ומצאו בה מוחשיהם מציאה ברורה. וידעו בה ידיעותם ידיעת צדק נסתלקו בה מעליהם השבושים וס“ו הספקות ונצללו להם הראיות והזדככו להם המופתים” (הקדמה 1). ויש עוד לו מאמרים ברורים כזה ואולי עוד יותר מזה: “ שכל המדעים בנוים על מה שהשגנו בחושינו… ומסתעפים מהם ומוצאים מהם” (הקדמה 8) “ מדע החוש כל אשר יפול חושנו האמתי אשר בינינו ובינו ראוי שנדע שהוא הוא האמת כאשר השגנוהו אין ספק בו” (שם). ודומה הדבר כי לדעתו זאת כִוֵן בתוכחת מוסרו לדוד בן זכאי “ כי מי לא יֵדַע נפשו (1) לא ישכיל מאום מן העולם” (לקוטי ס' הגלוי R.E.J. ח"ש 1914 צד 10). והם הם עצם דברי מאמר רס"ג (הקדמה1) המובאים בזה במלות אחרות.  ↩

  241. קרטסיוס שנולד בעיר האאג בשנת 1650 שם את רוח האדם ואת ברור מציאותו המתודַע אליו ליסוד ידיעה לכל נמצא ויהי דבר Cogito ergo sum “ הנני חושב [הנני הוגה] ובכן הנני נמצא”. אבל רס“ג הקדימהו בדעה זאת שבע מאות שנה. ועל היות ^דעה זו יסוד לשיטת תורת המוסר של הלל הזקן ע' ח”ה 41. ^  ↩

  242. “ זעלבסטבעוואוסטזיין” בל“א וע' משלי י”ט, ב' ששם היא מיוחדת ומיוחסת לאדם שנפשו וכל דרכיה ידועים לו היטב ואין פחזות ובהלה בהליכותיו.  ↩

  243. ראשית דברי הקדמת אמוד"ע 1.  ↩

  244. הקדמ‘ 7. ולשון “ משך” ששמש בה ר’ יהודה בן תיבון המתרגם מערבית לעברית יסודה היא במליצת הכתוב: “ ומשך חכמה מפנינים” (איוב כ“ח, י”ח), שפירושה “ משיכת החכמה וההשתדלות בהשגתה” (רלב"ג שם).  ↩

  245. הקדמת אמוד"ע שם  ↩

  246. “ אנחנו קהל המיחדים מאמינים באלה שלשה מְשָכִים אשר למדעים ונחבר אליהם משך רביעי, הוצאנו אותו בשלש ראיות ושב לנו שורש והוא ההגדה הנאמנת כי היא בנויה על מדע החוש ומדע השכל ומה שחייבו” (שם) ומדע “ מה שחייבו” הוא הֶמשך השלישי שפרטנו ושנקרא בפי המתרגם “ ידיעת מה שההכרח מביא אליו”.  ↩

  247. “ וכאשר יגיע האדם וכו‘ תאמינהו נפשו וכו’ ותשבחנו ותהללנו בשכל וביושר לא בגוזמה ושקר וכו' ולא תשבחנו שהוא ישים את החמשה יותר מן העשרה – – ולא שיכניס העולם בכלל הטבעת – – כי כל זה הבל” (מאמר ב' 56).  ↩

  248. “ האמונה – – הוא ענין עולה בלב לכל דבר ידוע, בתכונה אשר הוא עליה, וכאשר תצא חֶמאת העיון, יקבלנה השכל ויקיפנה ויכניסנה בלבבות ותמָזֵג בהם ויהי' בהם כאדם מאמין בענין אשר הגיע אליו” (הקדמ' 6).  ↩

  249. מאמר א' 33  ↩

  250. 23.  ↩

  251. 30.  ↩

  252. מאמר ו', 100.  ↩

  253. הקדמה 6.  ↩

  254. ע' 198 ולעיל הערה 1.  ↩

  255. מאמר ב' 39.  ↩

  256. שם.  ↩

  257. שם.  ↩

  258. הקד' 7.  ↩

  259. 25  ↩

  260. 29.  ↩

  261. שם. ובמ“א מזכיר שאלה זו בדרך זלזול: ”הארבעה טבעים אשר הם סומכים עליהם הכל" (מאמר ב' 34).  ↩

  262. ע‘ פירושו בס’ רוח חן של ר“ש אבן תיבון ערך ”היולי".  ↩

  263. מאמר א' 31.  ↩

  264. 33.  ↩

  265. כך הוא קורא ל“יש מאין”.  ↩

  266. 31.  ↩

  267. שם.  ↩

  268. 10.  ↩

  269. 31.  ↩

  270. “והבאתי אלה השבושים… שלא יפגום קצת התלמידים ויתבלבלו” (שם).  ↩

  271. כדבריו “ועם אלה הבאורים יסתלקו כל הספקות אשר הם מדמים בהכרח” (מאמר ד' 83) ו“ההכרח” יאמר גם על שיטת הקדמות המכחשת את דעת החדוש, גם על שיטת גזרה קודמת המכחשת את הבחירה ששתיהן אחיות תאומות הן.  ↩

  272. “ וכאשר נעלה על השכל [כי] חִדשו לא מדבר נמצאהו דבר ישר” (מאמר א' 21) “ שיכלתו על היות דבר לא מדבר יותר קל על הנפש ויותר קרוב אל השכל” מכל הדעות האחרות (26).  ↩

  273. “ כי [דעת] העושה האחד תתקַים בראיה הראשונה אשר היא ראית החדוש” (מאמר ב' 42).  ↩

  274. ע‘ מאמר א’ ד“ה ” והראי‘ הב’ מקבוץ החלקים וכו'" 17.  ↩

  275. “ כי השכל גזר בענין העושה רק מה שאי אפשר בלעדיו. אבל מה שמוסיף עליו אפשר בלעדיו ואין צֹרך אליו” (מאמר ב' 42). במלת “ רבוי” אנו מכַוְנים במקומות כאלה ההֵפך של אמונת היחוד ושקדמונינו קוראים לזה “ אלוהות הרבה” (ויקר"ב ד') (" פיעלגאֶטטערייא – Poly theismus).  ↩

  276. “ לא מצאנו בלשון מלה מקבצת אלה השלשה ענינים” (אמוד"ע מאמר ב' 42), שהם כגון חי, יכול, חכם (ע"ש44) “ אך מליצתנו היא אשר הביאתנו להוציא זה הידוע בג' מלות” (45 וע"ש כל החקירה הנפלאה 42 –  ↩

    1. ומה נפלא הדבר כי דברי העיון האלה נתקימו כיום בתורת מאורע גמור. מפי החקיקות שנחטטו מן הדורות הקדמונים שבקדמונים לתרבות האנושית נודע לנו כי לא ידעו בני אדם הראשונים שבראשונים בלתי אם “ אל” אחד, ככל אשר תספר תורתנו, אבל משהתחילו הגוים לכנות את האחד בכנוים שונים, התחילו להרבות את מספר האלוהות כמספר הכנוים השונים ההם (Jampels Vorge־schichte Israels und seiner Religion 70 ff.).
  277. “ המחקר בידיעת הנפש הוא מחקר עמוק ודק כמו שספרתי על מחקר אַמֵת דבר לא מדבר ובענין בורא הנמצאות” (מאמר ו', 96).  ↩

  278. “ ונקראה יחידה מפני שאין לה דומה בארץ” (98).  ↩

  279. 95.  ↩

  280. “ כי הכל לא נברא כ”א בעבור האדם“ (99). וזוהי דעת רבותינו מעולם (ע' ח”ו 146 הערה 4 והערה

    הנמשכת מתורתנו השמה את האדם ליצור האחרון והחביב שבבריאה.  ↩

  281. מאמר ד' 70  ↩

  282. “ מאמר ה' 84. ובמ”א “ עצמה יותר דק מן הגלגלים” (מאמר ו' 97) וחכמי יון חשבו את הכוכבים והגלגלים לגשמים זכים ומזוככים עד למאד.  ↩

  283. “ הנפש הזאת חכמה לעצמה… כי לא יתכן שקנתה החכמה מן הגוף” (98).  ↩

  284. 100.  ↩

  285. שם.  ↩

  286. 95. לאמר: אין תחלת כֹּח מעשיו מתגלה בלב האדם לפני בוא הגוף לתכלית שלמות צורתו.  ↩

  287. 100. וכן השיב על טענות חוי הבלכי: “ ידוע תדע כי אין טומאה בחדרי האדם, כי כל מימיו [לא] יקראו טמא עד הפרדם” (ס‘ תשובות רס“ג על שאלות חוי הבלכי שיצא ע”י ר’ ישראל דודזאהן). וחבה יתרה נודעת גם לגוף האדם: “ כי גוף האדם זה הנברא מאלה התערובות הוא יותר זך מכל הדברים האלה הארציים” (אמוד"ע מאמר ד' 76).  ↩

  288. “ כי הבורא לא ברא רע. אך ברא לדברים אשר הם סובלים שיהי' לאדם בהם שלום ורע בבחירתו”(מאמר א' 29). ומקור דעה זו בדברי הכתוב “ מפי עליון לא תצא הרעות והטוב: מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו” (איכ‘ ג’, ל“ח, ל”ט).  ↩

  289. “ כיון שהתברר שהוא קדמון לא היה עמו דבר, היתה בריאתו טובה וחסד ממנו”(שער ג' 58). “ מתכלית השקר שיֵּאָמֵר עליו שהוא מריע על נברא או שיעַוֵל עליו מפני שכל המקרים מסתלקים מעליו” (מאמר ו' 98). וע‘ בענין זה מאמרנו “ עולמות עוברים ועולם עומד”: ס’ השנה סאקאלאוו תר"ס 45).  ↩

  290. מאמר ד' 78.  ↩

  291. מאמר י' 147, ואותה ימנה למדה טובה ולראשונה בי"ג מדות הטובות והרעות שבני אדם בוררים להם.  ↩

  292. 157.  ↩

  293. 156  ↩

  294. כגון אהבת “ אכילה ושתיה” (148): החשק (149); “ הממון” (151); השררה (154).  ↩

  295. בכמה מליצות וציורים יביע רס“ג דעתו זאת: ” האדם לא יתנהג כל ימיו במדה אחת אבל – – מהתקבצות מדות האדם באהבה ובשנאה על רב ומעט ישלם תקון עניניו“ (144). האהבה יקרא רס”ג בענין זה את חבוב המדות, ושנאה יקרא את הרחקת המדות לשעתן בשעה שאין צרך בהן. “ כל מי שרוצה להתנהג בענין [אחד] מן הי”ג ענינים האלה תהי‘ בטלה עצתו וכו’ אבל כשיקבצו הענינים האלה כלם הוא הנכון והגמור“ (158) ” כל אחד מן מעשי האדם כאשר יעשהו נפרד יהי‘ הבל ורעות רוח – – אבל בהתחברם לא יהי’ חסרון כ“א שלמות ותמימות” (146).  ↩

  296. געווערבס־לעבען בל"א.  ↩

  297. קונסט בל"א.  ↩

  298. 145.  ↩

  299. 159–160.  ↩

  300. “ שיהא האדם מושל במדותיו ושולט במה שיאהבהו וישנאהו כי לכל א'… מקום ראוי שישתמש בו ובאשר יראה המקום אשר ראוי לעצור במדה ההיא יעצרנה” (155).  ↩

  301. “ ואין ראוי גם כן שיקח מכל מין מהם בשעור שהוא ראוי לקחת כפי מה שתחיבהו התורה והחכמה” (158).  ↩

  302. [לא באה תורה] “ כ”א לשום כל אחת מהנה במקומה בשכל אשר חננו האלהים – – ואם הוא מתעסק בו מצד ההתר יהי' משובח, ומתעסק בו מן האסור יהיה מגונה" (מאמר ד' 76).  ↩

  303. ) “ בנפש יש ג' כחות התאוה והכעס (?) וההכרה” (מאמר י' 145). וכחות אלה הם הידועים בתורת הנפש Psychologle עד היום ושמותם בל“א ” בעגעהרען, פיהלען, ערקעננען“. והנה ערקעננען בעגעהרען תרגומם מסכים להכרה ותאוה. אך הכעס איננו לפי האמת כי אם רגש אחד, מכלל כל ההרגשה לכל גבולותיה, המתרגמת בל”א בשם “ געפיהל” ולא עוד אלא שרגש זה בפרטו הוא מגונה ומזיק, אך לא רק במקום זה, עי אם בכל תרגומיהם של בני תיבון השתבשו שבוש זר מאד להביע את כח ההרגשה הכולל והמבואר בשם המשונה “ כח הכעסני”, שהם כוללים בו כל מיני הרגשה אפילו את הטובות והחשובות מאד.  ↩

  304. שם.  ↩

  305. “ וכאשר יקובצו פזורי אלה השלשה ענין תהי‘ חמאת המיץ שיגיע האדם וכו’” (158) “ והיא חמאת מה שזכרו שלמה בספרו [קהלת]” (16).  ↩

  306. על פתרון שם זה באמוד"ע ע' 208 הערה 6.  ↩

  307. אמוד"ע מאמר י' שם.  ↩

  308. “ מפני שידע בחכמתו כי המבוקשים המוצאים במלאכת העיון לא ישלמו כ”א במדה מהזמן – נעמוד בלא תורה עד שתשלם המלאכה – ושמרנו הבורא מכל אלה הטרחים כלם במהרה ושלח לנו שלוחיו וכו'" (הקדמ' 12).  ↩

  309. “ וראוי שנאמין שהתורה היתה לבורא על ברואיו קודם בני ישראל” (13. וע‘ כוזרי א’, צ“ה והרבה בפי' הרמב”ן לתורה ולעיל 64 הערה 5).  ↩

  310. “ וכאשר נעיין בתורת משה נמצאה תורת אברהם באמת אך הוסיף משה וכו'” (מאמר ג' 67/8).  ↩

  311. “ שסבת האמיננו לא היתה באותות ובמופתים אבל סבת האמיננו בו ובכל נביא שיקראנו תחלה אל מה שיכשר” (68).  ↩

  312. [נביא שקר הוא] מי שיראה לנו אותות ומופתים על עזיבת מה שיש בשכלנו מטוב הצדק וגנות הכזב והדומה לזה“ (שם). ויש להתבונן כי ” הטבת הטוב וגנות הכזב“ היו לרבנו מכלל האמתות המוכרעות מתוכן שאי אפשר לנפש הבריאה לכפור בהן” (מאמר ב' 51).  ↩

  313. מאמר ג', 66.  ↩

  314. “ וכבר הביא על האומה (הגולה) [הגלות] הגדולה הזאת אצלנו הארוכה ובלי ספק כי קצתה לענוש וקצתה לנסיון” (מאמר ח' 118). ובמליצה נאה מזו הביע זאת בתפלתו הזכה: “ ואתה ה' חשבת לצרף סיגינו ולהסיר בדילינו ולשבור את לבנו הזונה ולהתם טומאתנו ממנו על כן הגליתנו ובגוים זריתנו” (ס‘ בקשות לרס"ג בס’ מעשה ידי גאונים קדמונים ח“ב 82 שאנו אומרים בסוף סליחות ער”ה).  ↩

  315. אמוד"ע ה' 119  ↩

  316. 126.  ↩

  317. 127.  ↩

  318. רמב“ם הל' מלכים י”ב, א'.  ↩

  319. מאמר ח' 119–122.  ↩

  320. 204 הערה 7.  ↩

  321. ע' דבריו על הנפלאות (הקדמ' 12) ומשפטו ע“ד המן ” ואני רואה כי עניו אות המן יותר נפלא מכלם כי הדבר המתמיד יותר נפלא מהנפסק" (שם).  ↩

  322. עי' הערה 4.  ↩

  323. “ שרתה בזה להראות החכמה ולגלותה וכמו שאמר להודיע לבני האדם גבורותיו” (מאמר א', 38).  ↩

  324. “ רצה בזה תועלת הברואים במה שמנהיגם בו ויעבדוהו” (שם).  ↩

  325. “ וכל אשר תסתכל בו [הנפש] בעניניו [של הקב”ה] תוסיף יראה ופחד – – וכל אשר תתבונן במדותיו תגדיל שבחיהם ותוסיף שמחתה וכמו שאמר: ישמח לב מבקשי ה'" (56).  ↩

  326. שער ו' 99.  ↩

  327. ע' דבריו הנמרצים על המתחכמים המשתבשים להפוך כל מצוה גלופה ומפורשת למליצה בטלה וריקנית ולרמז מסופק (מאמר ז' 112/3).  ↩

  328. “ הלא תראה כי הנאכל והנשתה והנשמע עושים עם כונת הלב יותר ממה שהם עושים בלעדיה” (מאמר י' 161)  ↩

  329. שם.  ↩

  330. הקדמ' 4.  ↩

  331. 3  ↩

  332. ח"ד 149.  ↩

  333. ח"ה 117.  ↩

  334. קונטרס אלה המעלות: יוחסין ד' קאֶניגסבערג ק“כ: במקור הזה החשוב מאד לעניננו נפרטו הדברים הנכללים בכלל הזכרונות הקצרים: ” ולבסוף איפייס רב סעדיה עם דוד הנשיא“ (אגרש"ג 118) = ואח”כ עשו שלום דוד הנשיא ורב סעדיה" (סדה"ק סדר גאונים דור ה').  ↩

  335. ולא שב ר"ס לגאונותו (שם).  ↩

  336. “ ולבסוף אפייס רב סעדי' עם דוד ורב יוסף קם בדוכתי”(אגרש"ג שם), ואעפ“כ לא הוסר ר‘ יוסף… ורב יוסף הי’ גאון י”ד שנה“ (סה"ק שם, רומז בהן). ומזכרון אחר נראה כי רק פרס הי' מקבל ומנהג גאונות לא נהג. ואלה דבריו ” עכשו שבטלה המחלוקת ישב לו אורח ראש ישיבה בביתו ואעפ“כ החוק שהיה לוקח כשהי' ראש ישיבה לא מנעו ממנו אלא היו שולחין לו בביתו” (קונטרס אלה המעלות שם קכ"א). אך דברי רב שרירא וראב"ד הבקיאים ביותר בכל דבר הנוגע בעצם המתיבות וראשיהן נאמרו בסגנון של דבר ודאי.  ↩

  337. “ ובכן השיב רב סעדי' לרב יוסף ראש ישיבה” (ס‘ העטור הרשאה ד’ ווארשא תקס“א צ”ד), ורב יוסף ראש ישיבה בימי רס"ג על כרחו אינו אחר אלא בר סטיא.  ↩

  338. על זמן מיתת רס“ג נאמר ” ושכיב בתר דוד הנשיא“ (אגרש"ג שם) ” ואח“כ מת דוד בן זכאי ואח”כ נפטר רב סעדי'" (סה"ק שם).  ↩

  339. קונטרס אלה המעלות שם.  ↩

  340. “ ושכב מר ר”ס – – בשנת אלף רנ“ג [לשטרות]” (אגרש"ג שם) “ מת ר”ס בשנת דתש“ב והוא כבן חמשים שנה מן המרה השחורה” (סה"ק שם).  ↩

  341. “ כל שני דמר רב סעדי' ארבסר שני” (אגרש"ג שם).  ↩

  342. רוחב ידו, כלומר נדבת לבו.  ↩

  343. צחות לשונו.  ↩

  344. קונטרס אלה המעלות שם ק"כ.  ↩

  345. ראב"ע בראש ס' המאזנים.  ↩

  346. רד"ק בהקדמתו לס' מכלול.  ↩

  347. מחברת הערוך לר“ש פרחון ר”ה.  ↩

  348. מאזנים שם.  ↩

  349. שבלי הלקט סי' י"א.  ↩

  350. כמליצת ראב“ד סה”ק שם.  ↩

  351. אגרת תימן לרמב“ם ז”ל: קובץ תשובות רמב“ם ח”ב ד' ליפסיא צד הד  ↩

  352. רב סעדי' אבן דנאן על סדר הדורות: חמדה גנוזה עדלמן 28.  ↩

  353. סוף הקדמת חובת הלבבות.  ↩

  354. מפני שהי' רס“ג למופת לחכמי ספרד כלל אותו המליץ הזה עמהם אף כי לא דרכה רגל רס”ג מעולם על אדמת ספרד.  ↩

  355. ר“י בדרשי בשו”ת רשב“א ס' תי”ח.  ↩