ב. רבנו סעדיה גאון    🔗

4675 –4702    🔗

והחזון אשר נראה בתולדות כל הגאונים הזקנים, יֵרָאה גם בתולדות הגאון הצעיר לימים רב סעדיה. הן כל הגדולות אשר עשה איש איש מהם בתורה, קדמו הרבה ליום מַלְאוֹ את ידו לגדולתו. וככה קדמו גם מעשי גאון זה ליום עלותו על כסא מתיבתו. הן רבים ונכבדים היו הספרים אשר כתב רב סעדיה במקצועות שונים, אשר רק שמות מקצתם באו אלינו, הלא הם פתרונים לכל ששת סדרי המשנה¹, דרכי התלמוד², ספר שטרות³, ספר הפקדון⁴, חבור טומאה וטהרה⁵, הלכות רבית, הלכות עדות, ספר טרפות ^*) וספר הירושות אשר כתב את כלם בלשון ערב⁶ כל הספרים האלה או מרביתם כתב עוד בימי עלומיו בפַיוֹם עירו. מי היו רבותיו אשר מהם קבל תורה שלמה זאת, אין לדעת עוד. אך לא בתורה לבדה הרבה לעשות חיל, כי אם בכל המדעים, אשר הורו חכמי דורותיו בכל ארצות ממלכות הערבים, הגה הרבה⁷. אף מן החכם הישיש יצחק הישראלי הרופא גרע אליו חכמה בהריצו אליו, בהיותו עוד צעיר לימים, אל קירואן עירו, מכתבי שאלה בדברי מדע⁸. אף קרא בספרי דברי הימים לעמים ולמלכיהם ⁹. שם מורהו במדעי החול אֲבִי כתיב¹⁰ איש חכם מבני ישראל, אשר התרועע עם סופרי ערב בהיותו בארץ ישראל¹¹. אולם מלבד חכמתו בדברי רבותינו ובדברי המדעים הרבה לְיחֵד את לבו אל המקרא ואל תורת הלשון העברית, מכל אשר היו לפניו, עד כי מנו אותו הסופרים הבאים ראשון ל" זקני לשון הקדש" ¹², לאמר: ראשון לחכמים אשר עשו את תורת הלשון קבע¹³. וקרוב הדבר כי ככֹל אשר היה הוא בעבודתו זאת ראשון לאחרים ככה היתה גם לו עבודתו זאת ראשונה ליתר עבודותיו הרבות האחרות אשר מִלאו את כל ימי חייו. בהיותו עוד רך בשנים כבר נשא עיניו מסביב לפקוד גם את כל אוצר המלאכה אשר עשו סופרי ישראל, למיום סתום החזון ולבקר אותה. וישם לו למופתים את ספר בן סירא ואת ספר החכמה אשר כתב אלעזר בן עִירַי כתבנית ספר הקהלת¹⁴ ואת ספר מגלת בית חשׂמונַי הכתובה בשפת ארמית צחה¹⁵ וישמח גם לקראת ספר היובלים בהמצאו לו¹⁶ וישם לו לעינים במלאכתו מלאכת השיר את הפיטנים הקדמונים הלא הם יוסי בן יוסי, יַנַי, רבי אלעזר הקליר, יהושע ופינחס¹⁷. וַיָרֶם את ערכם על משוררי דורותיו¹⁸ אשר ראה את מליצתם ואת שיריהם והנה נעזבו¹⁹. ויזכור כי בראות חכמי ערב עזובה כזאת במליצותיהם בקרב עמם וסופריהם, קם אחד מבחיריהם²⁰ ויערוך להם ספר להורות להם איככה יטהרו את מליצות שפת עמם, ויקם ויעש גם רב סעדיה כמעשהו ויכתוב בספר אשר קרא לו אגרון²¹ (4672 – 912) ללמד את בני עמו מלאכת השיר²² ויסדר את השרשים עד תֻמם לפי אותיותיהם הראשונות בסדר אַלְפָבֵית²³ במחלקה האחת ואחרי כן סדר אותם במחלקה שנית לפי אותיותיהם האחרונות למען ימצא המשורר את המִלות אשר צלצל קול אחד בסופן. והוא בן עשרים שנה בעת ההיא. אך לא עברו שנות מספר וירא הסופר הצעיר כי תקוני החרוזים אינם בלתי אם פְנֵי השיר הנראים רק מחוץ, וַיָשֶׁת את לבו אל הרוח אשר תחיה אותו, אשר קרא לה " נפש השיר" ²⁴ ויספח אל האגרון עוד ספרים, או חלקים, אשר היו כעין עצמות מעצמותיו. וידבר בפרקים אחדים על מוסדות הלשון, אשר בלעדיהם לא תִכון גם שיחת חול, אשר בפי כל העם מקצה²⁵. ובפרקים הבאים אחריהם כִלכל את דבר תורת המליצה הרומֵמה²⁶ ובאחרונה יִחד כמה פרקים להורות בהם את חֻקי תורת מליצת השיר לבדה. ולצרך חניכי המשוררים אשר בדורו הציג למופת את חרוזי שיר הפיטנים הקדמונים²⁷ ואת ספר האגרון כתב במליצת המקרא הצרופה והמטֹהרה עד להפליא: “וֵיָּכֶן אוֹתוֹ לָחוּד חִידוֹת וְלִמְשׁוֹל מְשָׁלִים וּלְהָכִין כָּל מַתְכֹּנֶת²⁸ וְלַחְרוֹז כָּל מַחְרֹזֶת²⁹ אֲשֶר יַעַרְכוּ בוֹ הַפּוֹרְטִים וְכָל שָׁרֵי שִׁיר” ³⁰.

ויספר רב סעדיה את כל המוצאות את

" לְשוֹן הַקֹּדֶש אֲשֶר בָּחַר בּוֹ אֱלֹהֵינוּ מִנִי עַד וּמַלְאֲכֵי קָדְשֵהוּ בּוֹ יְזַמְּרוּהוּ סֶלָה" ³¹

עַד יְמֵי נְחֶמְיָה הַפֶּחָה וְעַד אֲשֶׁר הֵחֵלָּה הַתְּפוּצָה הַגְּדוֹלָה "

בְּכָל שַעֲרֵי אֶרֶץ וְאִיֵּי הַיָּמָּה, לֹא הָיָה גוֹי שֶלּא בָאוּ בוֹ

נִדָּחֵינוּ גַּם בְּתוֹכָם רִבִּינוֹ יְלָדֵינוּ לְשוֹנוֹתָם

לָמַדְנוּ וַתָּלֶט³² עִלְגָתָם³³ עַל שֶׁפֶר אֲמָרֵינוּ ³⁴.

ורק למען העלות ארוכה ומרפא ללשון הקדש התאזר הסופר הרך בשנים " לִכְתּוֹב אֶת הַסֵּפֶר לְשֹוּמוֹ מַדָּע לְכָל בּוֹחֲרֵי לְשוֹן הַקֹּדֶשׁ ³⁵.

וישא את נפשו ליום אשר

" שֹוֹחַ יָשִֹיחוּ בוֹ עַם

אֱלהֵינוּ בְּצֵאתָם וּבְבוֹאָם וְבְכָל מִשְלַח יָדָם וּבְחַדְרֵי

מִשְכָּבָם וְאֶל עוֹלְלֵיהֶם³⁶ כי ככה "

יָאֲתָב לָנוּ וּלְכָל עַם אֱלֹהֵינוּ וְלִדְרוֹש וְלָבִין וּלְחָקְרֵהוּ

תָמִיד גַּם טַפֵּנוּ גַּם נָשֵינוּ וַעֲבָדֵינוּ לֹא יִזַּח מִפִּינוּ³⁷ – –

דברים כאלה על דבר תְחִיַת שפת אבותינו, לחדש את כחה ולשומה בפי כל העם מקצה להביע בה גם קְטֹן צרכיהם לא נשמעו עוד מפי יתר חכמי הגולה אשר היו לפניו.

ועין החכם הזה שוטטה עוד בימי עלומיו בכל מרחבי התלמוד, אשר היה מקור מִחְיַת רוחו, למצוא גם שם מחמדים לאסוף אותם אל אוצר הלשון אשר אמר לחדש נעוריה, כי בדעתו הנקיה, התבונן כי שרשי המליצה העברית אשר בתלמוד יונקים גם הם מן המקרא, ויחפש וימצא תשעים מלין מן השגורות הרבה בדברי רבותינו, ויחשוף את מוצאן בכתבי הקדש³⁸.

ורבות היו התעלומות אשר הוציא לאורה בתורת הלשון. הוא היה הראשון אשר עבר בין צבא האותיות, וימנה מספר³⁹ גם לאותיות אשר תָבאנָה רק בעצם שרש התבה ואשר בלעדיהן לא תִכון כל מלה בלשון, גם לאותיות המשמשות⁴⁰ אשר תצלחנה לבא גם לפני השרש או לאחריו ויתן בהן סמנים⁴¹ ויקרא לאותיות השרש " יסוד" או יְסֹדֶת⁴² ולאותיות המשמשות יקרא " תוספת" ⁴³ ויבדל בין שני מיני אותיות אלה על פי טבעיהן השונים. אף שם את עיניו על כמה אותיות אשר טבען לא יתן להן לקרבה אל כמה אותיות אחרות. סוף דבר, לא היה דבר אחד בגבול הלשון העברית, אשר נכחד מעיניו, אשר לא שקל אותו בפלס וַיִבְחַן כבחון את הזהב, למן טבע האות הקטנה היחידה, עד הרוח המחַיָה את כֻלה. ועל כן רבו ספריו ומאמריו על הלשון, כמעט כרבות ענפי הדקדוק⁴⁴. אך מבלעדי ספר האגרון, ואולי גם מבלעדי ספר לשון עברית וספר צחות, היו כל ספריו על הדקדוק וגם מרבית ספריו אשר במקצועות האחרים, ערוכים ערבית ככתבה וכלשונה⁴⁵. אך רבים מהם תֻרגמו בדורו או בדורות הקרובים אליו, עברית⁴⁶.

ולא מהיות שפת ערב חביבה בעיניו משפת אבותיו בחר בה, להיות למליץ ובין בני עמו במרבית ספריו, כי אם בגלל היות הלשון ההיא ידועה לכל אנשי ארצות הקדם בדורותיו ושגורה בפיהם יותר. כי בעיניו היתה שפת הקדש יקרה מכל יקר וגם עשירה היתה בעיניו בכמה פנים משפת ערב הרחבה מאד מאד, בהוכיחו כי יש דברים אשר בלשון הערבית אין להם בלתי אם מלה אחת ובשפת עבר שבע מלין⁴⁷. ותהי לו שפתו לשעשועים ויאהב לטבוע כמה יצירות נאות בחותם אחד⁴⁸. אך לא רק את תורת הלשון הורה לבני עמו, כי אם הרה והגה להם מלבו ומרוחו יצירי עוז והדר בלשון ההיא. אך יצוריו אלה קדש הם: " שתי בקשות" ⁴⁹ חִבר, אשר בהן שפך את שיחו לפני ה'. את הבקשות השתים האלה שם אחד מגדולי משורר ספרד למופתים למליצת התפלה הזכה⁵⁰. אך סִדר רב סעדיה סדר עבודה ליום הכפורים⁵¹, אזהרות לחג השבעות⁵² פתיחה לאזהרות⁵³, מנין המצות⁵⁴ קרובות לשמיני עצרת שחל להיות בשבת⁵⁵ וסליחה לצום גדליה⁵⁶ ועוד פיוטים אחרים⁵⁷. ומליצת מרבית הפיוטים, מלבד שתי הבקשות, סתומה היא, עמוקה ומלאה רמז, כמליצת הקליר וחבריו. כי רב סעדיה הוקיר גם את מליצת הרמז הנקראה בפי רבותינו " לשון חכמה" ⁵⁸, ככל אשר נשא נפשו אל המליצה הצרופה כאשר ראינו. כי גם את יוסי בן יוסי בעל המליצה הברורה גם את יַנַי ואת הקליר בעלי המליצה הסתומה שם למופתים בתורת השיר⁵⁹. וידמה בדבר הזה לאמורא הקדמוני רבי אבהו, אשר גם הוא שם את שני מיני הסגנון לאחדים בידו⁶⁰.

ואת כל עבודתו בתקון הלשון העברית לא עבד בלתי אם להסיר מכשול מדרך דעת התורה כפשוטה אשר נעזבה במקומו⁶¹. על כן מלבד אשר הורה לעמו את דעת לשון אבותיהם בכל דקדוקיה, למען יטעמו את דברי תורתם ככתבם וכלשונם בכל נעימותיהם ובכל עֶדניהם, לא הוחיל עד הֵהָפך לכלם שפה ברורה זאת, ויבחר בשפת ערב, אף כי נכריה היא, לשום אותה למלאך מליץ לתורה. ויט את שכמו אל העבודה הקשה והגדולה לתרגם את התורה ואת מרבית יתר ספרי המקרא ללשון ערב הרחבה והעשירה, אשר דברו כל יושבי מצרים ארץ מושבו גם יושבי כל ארצות ממלכות ערב. ויקראו בני ישראל לתרגום הזה בשמו הערבי " תפסיר" ⁶² או " שרח" ⁶³. ותקטן עוד זאת ויכתוב גם באור ערבי למרבית ספרי המקרא⁶⁴. וישם את באורו למשגב ולמצודה למסורת הנאמנה אשר עלתה בידי רבותינו. על כן יש אשר נטה בדרכו, אשר אחז לבאר את עצם הענין, מעט מן המסלה להרחיבו יותר מכדי צֹרך פתרונו למען הַקְבֵּל את דברי התורה אל הדעות האחרות, לבעבור הוכֵח את אמִתה ⁶⁵. ויש אשר הפליג מאד לנטות בפתרונו מכל אשר היו לפניו ולעמוד הכן על דעתו, למען הוצא מלב הקורא אשר נדח אחרי האומרים כי יש שלטון בשמים ובארץ מבלעדי שלטון ה'⁶⁶. ויהיו תרגומי רב סעדיה ובאוריו לכתבי הקדש לעינים לקהלות ישראל אשר בארצות הקדם כמים רבים. מלבד הבאורים האלה כתב עוד באור לספר יצירה בשפת ערב.

את כל הספרים והמאמרים האלה, או את מרביתם, כתב בימי עלומיו⁶⁷ בעודנו יושב לבטח בפַיום. שקֵט היה האיש ושאנן, ולא אהב לפגוע בכבוד איש⁶⁸. כי על פי מזגו וכשרונו נוצר להורות את בני עמו את התורה הכתובה והמסורה, חכמה ומוסר ולהיות אומן פדגוג⁶⁹, ללמדם לשון וספר בשפת אבותינו העתיקה אשר אהב בכל לב. אך תעודתו זאת אשר יעד לנפשו לתקן את בית הספר, היא הוציאה אותו אל שדה המערכה. כי בימיו נשא זרע הכחש אשר זרע חִוִי הבלכי זה שנים רבות⁷⁰, את פריו הרע להרעיל את ילדי ישראל בעודם באִבם. כי את מדוחי משאות שוא אשר חזה מורה שקר זה " היו מלמדי תינוקות מלמדים אותם בספרים ובלוחות" לתלמידיהם הרכים לעיני השמש באין מכלים דבר⁷¹. טענות המתחכם הזה קפויות, קלושות⁷² ומלאות קדים הן, מעין הפלספה הנשמעת מפי קצרי דעת ורחבי פה בכל בית מרזח עד היום⁷³. ויקם רב סעדיה ויכתוב ספר אשר בו השיב אחור את כל הטענות האלה. וברור הוא כי תוכחות חכם עמנו זה היו מוכרעות, עד כי הֵתַם וַיַגְעֵל את הסיגים אשר העלה חוי, ויטהר מהם את בתי הספר אשר במצרים⁷⁴ אך לא לבית הספר בלבד החיש מרפא, כי בספרו זה וביתר ספריו אשר כתב להשיב על יתר הסופרים הכופרים⁷⁵ אשר קמו להסב את לב דורו אחורנית מאחרי תורת ה'. העלה ארוכה גם לכל הקהל אשר היה נגוע בדור ההוא בדעות כוזבות עד להשחית⁷⁶.

אך סכנה גדולה מזאת נשקפה ליהדות מעֵבר אחר. הקראים, אשר בעטו בימי ענן בתורת רבותינו ויצאו ויהיו לעדה אויבת לאחיהם מקדם, לא חדלו עוד רוגז, אך כי הרבנים⁷⁷ הִלכו מנגד להם, למן היום אשר פשעו בם ביד רמה, וישימו את פניהם בָּיְתה ולא שמו את לבם בלתי אם להרביץ תורה במתיבותיהם בכל עֹז, לחזק כל בדק מבית כתמול שלשום ולשַמֵר את סדר קהלותיהם כבראשונה. וכל צרך לא המריצם להפיל דבר ממעשיהם ולשנות את דרכיהם במאומה, אחרי כי לא שֻלַח רזון במערכותיהם גם אחרי צאת האחים הנפשעים ההם מקרבם. לא כן הקראים. הם מהרו לבדות מלבם תורת הלכה חדשה תחת ההלכה העתיקה והנאדרה המסורה למשה מסיני, אשר נמשכו ימיה זה אלפי שנה, אשר הֵפֵרו אלה אותה בזדונם ובמשובתם. אך השיטה המבוהלת הזאת לעזוב פתאם את ההלכה המקֻבלת ובאה מימות עולם והיצוקה בקרב העם, עד אשר נעשתה לרוח מרוחו ולעצם מעצמָתו, ולברוא הלכות חדשות לבקרים איש איש כפתרון חלומו אשר פתר את הכתובים על פי העולה על רוחו: השיטה הזאת אשר התהללו בה⁷⁸ התיקה כל מעמד מתחת רגליהם ותתן " תורת כל אחד ואחד בידו“, זה אוסר את המֻתָּר וזה מתיר את האסור. ענן אסר את התרנגלת⁷⁹ ומַשְוִי בעלבקי התיר את החֵלב⁸⁰. את אשר הטריפו אתמול הכשירו היום ואת אשר טִהרו זה מעט טמאו אחרי כן, כדבר רבי יהודה הלוי אשר כתב על אודותם: " הקראים – – ירבו התורות כפי סברת כל אחד מהם, ועוד כי [גם] האחד לא יעמוד על תורה אחת כי בכל יום תתחדש לו דעת [אחרת]” ⁸¹ עד כי יִכּוֹן על חזון העולמות הנבנים והנחרבים האלה משל הקיקיון " שבן לילה היה ובן לילה אבד“. מלבד החפזון הנמהר והעזובה הרבה, אשר נראו בגבול כלכלת דבר המִּצוה, ירדה הכת הזאת כמה וכמה מעלות אחורנית בכל דבר, למיום עזבה בשאט נפש את עמה ואת כל יצירי העוז והחמדה אשר יצרה רוח ה' אשר בקרבו. רוח הבינה החריפה הנוקבת והיורדת אל כל דבר חקר והחופשת חדרי כל ענין בכל מסתריו ובכל מעמקיו, אשר הלכה הלוך והשתונן בקרב ישראל מימי עזרא והלאה, עד כי היה העם הזה לעם התבונה והבקרת – הרוח הזאת נעלתה מעל עדת הקראים, אשר מרבית כל חִקריהם אינם בלתי אם דקדוקי עמל סרי טעם. אחות קטנה יֻלְּדה להלכה הישראלית, הלא היא האגדה, הרכה והמלאה, הנוה והמעֻנגה, אשר בשכל מליה ובשוד תנחומותיה תשעשע את נפש העם הגולה והנדכה עד היום הזה ותחדש את לבו לבקרים ליראה את ה' ולאהבה את הטוב והישר, וַתֵּיטֶב וַתְּתַקֵּן את טעמו במליצתה התמה והנוחה עד מאד. באגדה הענוגה והרעננה הזאת בעטו הקראים ברגל גאוה וַיַּלעיבו בה ויבזו את דבריה. את התפלה העתיקה והנערצה אשר ידי אנשי כנסת הגדולה יסדוה וכל חכמי ישראל עד חתום התלמוד הוסיפו על בנינה הלוך והוֹסֵף, ואשר אין חקר לאוצרות האהבה והיראה הגנוזים בה ואשר אין ערוך לכֹח האומה היצוק בה – את התפלה הזאת לכל מחלקותיה, אשר מִשְׁנֶה היא ברוח קדשה למקרא, הזניחו במעלם ובטעמם הקֵּהֶה, ככלי אין חפץ בו. לרגלי המשַמות האלה אשר הֵשַמוּ ביהדותם החדשה והקטנה בקקו את עדתם בוקה אשר עד עולם לא תמָּלא. לרגלי החרם אשר החרימו מגבולם את התלמוד, לאמר את חקר הלכותיו, האבידו מעט מעט את חכמת חכמיהם, ויהיו לעם לא בינות עד היום הזה. כאשר מנע התלמוד מהם את אורו ואת שפעת רוחו המתרגשת וההודפת מפניה כל קפאון וכל רקבון, ככה כָּלְאָה האגדה מהם את דִשנה את מתקה ואת תירושה המשמח את הלב. עד מהרה הקיצו מיין החֵמה אשר ממנו שתו ויתגועשו ויתהוללו לנתוש ולנתוץ בעברת זדון את כל אשר להם מסביב, ותפקחנה עיניהם ויבָּהלו לראות כי ערומים הם, כי ממרבית מחמדי האומה אשר אצרה מדוד דור לא הותירו להם כמעט מאומה. ויחלו לכונן גם להם סִפרות תחת הספרות העתיקה וישאו עיניהם ויביטו מסביב וימצאו להם רק שריד אחד אשר אותו לא רפשו עוד ברגליהם, הלא היא משמרת המקרא, וימהרו ויחזיקו בו. ואף כי גם את מקצוע זה כבר הרחיבו הלוך והרחב הרבנים בעלי המסורת הנִקוד והטעמים זה כמה, בכל זאת החליטו הקראים את העבודה הזאת רק להם כאילו לא היה לרבנים כל חלק בה, אף כי באמת לא השיגו בכל מעשיהם ופלפוליהם את המסורת⁸² הנפלאה אשר בידנו. אך לוא גם היו הם הראשונים והיחידים בדבר זה ולוא גם לא קדמו להם הרבנים, אשר הגדילו אף במקצוע הזה הרבה מאד, כי גם אז היה חלקם דל מאד בישראל. כי בכל היות משמרת לשוננו יקרה לנו מאד, עלובה כנסיה ישראלית שאין לה בעולמה מלאכה אחרת מבלעדי זאת. הן זאת היא תעודת תורת ישראל למלא ברוחה את כל העולם מפה אל פה ולשקוד על כל חיי האדם מקצֵהם עד קצהם, למן דעת חכמת האלהים עד קטֹן עסקי הגוף. ומה קטן הוא בעיני המתבונן ערך כת אשר זאת היא כל תעודתה לטפל רק בלקוטי אותיות, בחסרות ויתרות, בנקוד וטעמים, אשר לא ימלאו את הנפש ולא יטהרו את הלב בהיותם רק מכשירי תורה ולא גופי תורה, לא דברי חכמה ולא תוכחות מוסר, ולקהל העם אשר עיניו אל החיים והמעשה אין חלק בם. וגם בסגנון העברי, אף כי התאמרו כי המקרא מקור הסגנון הזה הוא כל משא נפשם, לא עשו הקראים חיל. ונהפוך הוא, כי סגנונם היה מְעֻשֶֹּה ודומם ומרבית דבריהם הם תרגום מעֻוָּת ומסֹרָס למליצה הערבית שנהגה בימיהם. יש אשר מליצתם יתרה הרבה על הענין ויש אשר לשונם קצרה להכיל את הענין ולהביעו במלואו. תחת אשר סגנון הגאונים הראשונים, בני דור ענן ובני דורות תלמידיו, אשר לא התהללו מעולם בשפתם, נמרץ ומספיק, מועט מחזיק את המרובה, אין מלה חסרה ואין מלה עודפת בלשונם השגורה והפשוטה. ומדוע? יען כי לשון המשנה והתלמוד, אשר נכונה על שפתם תמיד, רחבה היא ומלאה להביע את כל מיני צרכי הרוח והגוף הנוהגים בתוכנו בדורותינו. לא כן שפת המקרא, בכל טהרתה ורוממותה ובכל היותה לנו קֹדש קדשים, בת דורות הראשונים היא, אשר אין עוד זכרון להם לדרכיהם ולמעשיהם בכל פרטיהם. המראה הזה הנראה בגבול הלשון ישוב יֵרָאָה בגבול הפיוט⁸³. כי פיוט האגדה יצלח יותר להרנין כיום את לב הישראלי בעולמו ואשר סביבותיו מפיוט המקרא⁸⁴, ובהבצר מסופרי הקראים מקור רוח חן כזה לשפוך אותו על פרי רוחם אמרו לכסות את מערומיהם בחרוזים, מבלי הבט אם ראוי הענין לצלצול כזה אם לא, ויחרזו חרוזים ריקים וסרי טעם בצלצלי חילק ובילק גם באגרותיהם ומאמריהם גם בחקריהם ובחדושי תורתם⁸⁵. ובהֵאסף מהם נֹגה זיו פיוט האגדה, אשר שפך רוח חן על העם לחַיות את רוחו ולמלא אותו מנוחה ושמחה גם בימי החשך, נדחו אחרי מין פיוט אחר, פיוט קודר מלא יגון ואנחה, ותוָּסד בתוכם אגודת ששים איש, מתאבלת יומם ולילה על החרבן וינזרו מן היין ומן הבשר וימאסו בחיים⁸⁶ ויקראו לנפשם אבלי ציון והקראים קראו להם " ששים גבורים” ⁸⁷. ואיש לא היה בתוך הקראים להתיצב בפני שיטת העצבון כרבי יהושע בן חנניה אשר שם מעצור לרוח כזאת אשר החלה להתחולל בימיו בישראל⁸⁸, ועדת שוכני גלמוד הולכי ערירי אלה אשר ישבו בירושלים⁸⁹ היו לעינים לכל הקראים וימסכו עליהם רוח יגון ושממון. וגם על כל עדתו אסר ענן את משתה היין ואת מאכל בשר וצאן בזמן הזה לאמר בימי הגלות⁹⁰. סוף דבר, תחת לכת באמת בדרכי הנביאים ואנשי הקדש אשר שמו למופת לצדק וליראת אלהים את האיש אשר " אכל ושתה ועשה משפט וצדקה" ⁹¹ ואשר על הדרך ההיא קראו בשם ה' " הלא היא הדעת אותי נאם ה‘" ⁹² ואשר זה היה דברם אל העם: " אל תתאבלו ואל תבכו – – ואל תֵּעצבו כי חֶדְוַת ה’ היא מעזכם⁹³ – תחת הנחות את עדתו בדרכי נעם אלה, הורה" ענן " חיב [אדם] לצום שבעים יום מן שלשה עשר לחדש ניסן עד שלשה ועשרים לחדש סיון, וחיב לצום ביום השביעי בכל חדש וחיב לצום בשני ימי המגילה – פורים ־" ^94. ותחת אשר יום הכפורים נחשב מעולם בישראל לקדוש ה' מכֻבד, עד כי נאמר עליו " לא היו ימים טובים לישראל

כיום הכפורים" ⁹⁵ ובמקום רעדה שם היתה גילה, הפך ענן את היום הנקדש הזה ליום שק ואפר⁹⁶ למרות דברי הנביאים⁹⁷. ולא עוד כי אם גם את ימי הפורים אשר קימו היהודים עליהם ועל זרעם לעשות אותם ימי משתה ושמחה בכל שנה ושנה הפך ענן לימי צום ובכי ומספר⁹⁸. גם את ימי החנוכה, ימי זכרון התשועה הגדולה אשר הפליא ה' לעשות לעמו העביר וַיַּשְׁבֵּת מבני עדתו. אך כל אלה כאין נחשבו אל מול הקדרות האפלה אשר הֶעטה את המצוה הרוממה והנהדרה השקולה לנו כנגד כל התורה כלה, את נֹגַהּ זיו השבת הממלא את כל בתי ישראל אורה ושמחה עָכַר וַיַחְשֵך באסרו להעלות נר גם ביום הששי למען הָאֵר את הבית בליל השבת⁹⁹. בדבר הזה הפך את מקור הברכה לקללה, לקללת הנביא על כת כשדים: " שבי דומם ובאי בחשך". גם את הנחמה הגדולה נחמת אחרית הימים וימות המשיח המובטחה לנו מפי ה' ביד נביאיו אשר היא נתנה בנו רוח חיים וגבורה להבליג על כל צרותינו ולהתקים עד היום הזה עקרו רבים מהם מלב עדתם¹⁰⁰. ככה הוביש ענן ששון מכל הדבקים בו ויכס כענן כבד על תורת ה' התמימה משיבת נפש ומאירת עינים. ותנח רוח כהה על כל הליכותיהם. גם בתפלתם אשר לא היתה בלתי אם המון פסוקים לא מצא עוד הלב את כל צרכו. כי למן יום סתום החזון, לאמר, למראשית ימי בית שני, התהפכו המסבות הרבה, חזיונות חדשים נראו בקרב האדם, צרכים רבים התחדשו, ועוד רבים נוספו על הראשונים. ובדבר הזה הֵמישו כמעט בידם את כל פרקי הדורות הרבים למימי ראשית בית שני עד דור ענן רבם. ותבָּקע גיא גדולה מאד בין שני סדרי הזמנים האלה הרחוקים זה מזה מאד כאלף ומאתים שנה. וכל דברי הימים הרבים אשר ביניהם, אשר כל עקרם איננו בלתי אם מערכי מעשי הסופרים התנאים והאמוראים מורי התורה היו להם כלא היו. ולמען מַלֵא את מקום דברי הימים אשר נמהרו לעקרו בחמת אפם, בדו מלבם מין הסתוריא מזויפת אשר תגעל הנפש בשקריה ובכזביה. ויהי המעט מהם כי

לא בושו לספר באזני קהל אנשיהם, כי נמצא ביד ענן " נוסח המשנה שנעתקה מכתיבת ידו של הנביא משה עליו השלום" ¹⁰¹ ויוסיפו להוציא רוח שקר מאוצר דמיונם המהיר במלאכתו ולקרוא לו בשם " גנאי ברוך" ולתתו " לראש בית דינו של עזרא הכהן הגדול¹⁰² הסופר" ולשומו למסדר סדרי קריאת התורה לשבתות ולמועדים לקראים¹⁰³. אך לא תמיד יצרו להם רוחות בעולם הדמיון " יש מאין" וילבישום בשר ויעשום לחכמי קדם לעדתם, כי יש אשר גנבו נפשות מישראל ביד חזקה מקרב התנאים אשר עלה עליהם הגורל לשַוֹת אותם להם לראשים ולמחוקקים. וימצא יהודה בן טבאי חן בעיניהם וישיתוהו לאבי הצדוקים אשר מהם יצאו הקראים ויתנו את קדושים חלקו¹⁰⁴ ועל שמעון בן שטח חבֵרו חִפאו דברי גדופים אשר יסַמרו את שערת שומעיהם ויתנוהו לאבי הפרושים הרבנים¹⁰⁵. שמאי הזקן זכה להקרא בפיהם " הצדיק החסיד שמסר את התורה לבני מקרא" ¹⁰⁶ ואת הלל שמו לראש כל קהל הרבנים ויקראו לכל דורותיהם בית הלל¹⁰⁷. ויהי המעט מסופרי הקראים האלה כי הרבו בפחזותם שקרים עד אין מספר ותקצר ידם וַיֵּקֵה טעמם ליפות את שקריהם עד כי נראה הכזב בכל גֹעַל מערומיו. גם בשם התנא החסיד רבי פינחס בן יאיר התעללו לחלוק לו מכבודם ולהקימו לעד שוא על הלכותיהם אשר חדשו מלבם, ויעשו שקר בלב אנשי עדתם כי משנה חיצונה עלתה בידם מיד החכם הקדמוני הזה. אך דבר אחד שכחו בחפזם, כי סגנון התנאים במשנתם היה קב ונקי ויערכו את משנתם הבדויה בסגנון נלעג ובחרוזים סרי טעם, מבלי זכור בשעת זיופם כי בימי חכמי המשנה גם ארבע מאות שנים אחרי כן לא נראו ולא נשמעו עוד חרוזים בכל גבול ישראל¹⁰⁸. ותקטן כל זאת בעיני כת שקרנים זאת, עדת סופרי הקראים וַיָּעֵזוּ את מצחם לשום את ירבעם בן נבט ליוסד את התורה המסורה¹⁰⁹ למען הַכְעֵס ולמען הַכְאֵב את לב עם עולם העתיק והנהדר אשר פשעו ויבעטו בו. כמשפטם להוציא מקהל חכמי ישראל הקדמונים איש פלוני או אלמוני להתעמר בו לצרך תחבולותיהם למען השביח את מקחם, היה משפטם עם אנשי השם אשר קמו בישראל אחרי כן, להעביר קול כי חכם זה או זה אשר עמד בקרב הרבנים תלמיד הוא לאחד הקראים¹¹⁰ למען הודיע לכל באי עולם כי מקור החכמה היא עדת בני מקרא. כי מקור החכמה היא עדת בני מקרא. אך בכל תחבולותיהם ותהפוכותיהם, ראו את ההסתוריא הגנובה אשר בדו להם כי דלה וריקה היא. ויערימו למלא את התהו בשלשלות קבלה רבות וארֻכות מימות עזרא ועד ענן בסדרי שמות שלא היו ולא נבראו¹¹¹. אך גם בעמל הזה לא נראתה ברכה, כי יגעו בְדֵי ריק וכל עין אשר לא הֻכתה בעִוָּרון לא תראה בלתי אם המון רפאים אשר חוללו חכמי הקראים, מחנה צללים אשר יצרו בחכמתם תחת נפשות רבותינו אנשי העוז והעָצמה], למען הַשְׁכֵּחֵ את כל תור ימי חכמי המשנה והתלמוד. אך גם מלבד הדורות האלה, אשר כל מגמת הקראים היתה לשנות את פניהם להדיח מהם כל תושיה ולמלא אותם קדים, נשא להם זרע השקר הזה, אשר למדו את ידיהם לזרוע, פרי כחש גם בדברי ימיהם אשר מימי ענן והלאה, כי דבק השקר בכל זכרונותיהם ולא סר מהם¹¹². החכמים הקראים האלה אשר הרחיבו פה על האגדה הטהורה והתמימה על אשר מצאו לפעמים דברי הֳבָאִי בחזיונותיה אשר גם רבותינו לא כחדו כי דברי הבאי הם¹¹³ – הקראים ההם היה משפטם להגדיל בספוריהם כל דבר לבלי חֹק גם במקום אשר אמר הקורא לשמוע דברים כהוָיָתם¹¹⁴. סופר זה כותב על אחד ממנהגי הקראים " מזמן אדוננו משה בן עמרם עליו השלום אלף אלפי שנה למדו אותו ממנו" ¹¹⁵ וסופר אחר בהודיעו לאחד שרי הגוים את מספר הרבנים במתכנתו אל מספר הקראים כתב אליו " שהם רבים ממנו אלף אלפי פעמים" ¹¹⁶ כאִלו אין מנין פחות מאלף אלפים. כמשפטם להאליף ולרַבֵּב את כל מספר, ככה היו נוהגים בתהלות גדוליהם ליחד לאיש איש מהם שֵׁם תפארת אשר לא ימוש ממנו מדי זכרם אותם גם לתֻמם, גם במליצת חול בסדרי דורות אשר קֹֹצר המליצה תחָשב שם כמעט לחובה. הגוזמות המופלגות והתשבחות היתרות הבאות במקומן ושלא במקומן תוֹכחנה עד כמה היתה בכל דבריהם התוספת מרֻבה על העקר¹¹⁷. והדרך המודדת במדה כפושה לכל דבר ולכל ענין הלא היא כָעֶש וכרקב לכל מדע ולכל דבר חכמה גם בתורה גם במדעי חול.

אך כל החזיון הזה לא העלה ולא הוריד מאומה בגבול הרבנים, אשר למיום פשע בם ענן נואשו מכל עדתו ולא אמרו עוד לשוב ולמשוך אותם אליהם, באשר לא היתה מגמת גדולי ישראל מעולם להרחיב את גבולם ולהרבות גרים ואף כי גרים חשודים. וישיתו את כל לבם פנימה, להעמיד תלמידים הרבה לתורה, ככל אשר תמצא ידם. ובכן היו עיניהם להחזיק ולקים את שלהם בכל עוז מבלי הבט החוצה. לא כן הקראים, אשר שיטתם היתה הֵפך גמור משיטת הרבנים, הם נשאו כמעט את נפשם להמעיט את דעת התורה בקרב עדתם בכל כחם, עד כי לא בושו להפיץ בתוכם שמועת שוא כי משה רבנו " הזהיר אותם שלא תהיה ספר התורה נמצאת ביד כל איש קטן וגדול לעוצם קדושתה ומעלתה, כי אם בידי הסנהדרין ושלא ילמדו פירוש התורה והמצות וסודותיהן לכל מי שירצה ללמוד כי אם לאנשים הקדושים" ¹¹⁸. ויכזבו באזני עדתם עוד כי ירבעם בן נבט ברשעתו היה אבי כל מרביצי תורה בקרב העם כקטן וכגדול¹¹⁹. ועל שתי המתיבות אשר מהן תצא תורה לכל אפסי ארץ שפכו את לעגם התפל כי הן הנה שתי הנשים אשר ראה זכריה הנביא בחזון¹²⁰. סוף דבר כי בדרכיהם אלה היו תלמידים ותיקים לכהני הדתות האוסרים על עדתם לקרא את ספרי המקור אשר לדתם, למען הוֹלֵך אותם בחשך ולמען יאמינו רק בהם, לטוב לכהנים גם בעולם הזה. אך גם הדרך הנכריה הזאת לא הניאה הרבה את עדת ישראל אשר עיניה אל מעשיה פנימה, לולא החזיקו הקראים בדרך אחרת מדרכי הכנסיות הנכריות, הלא היא דרך צֵיד הנפשות מן העמים האחרים ומן הכתות האחרות בחלקת לשון או ביד חזקה ולהביא אותן אל תחת כנפי דתן. כי שולחים היו הקראים את ציריהם אל כל ערי מושב ישראל¹²¹ להקהיל קהלות ברבים, להחליק לשון אל שומעיהם, לרומם ולנשא את דת ענן עד שמי שמים ולחרף ולגדף ולנבל את תורת רבותינו, להשליך עליה שקוצים ולהסב מאחריה את לב המוני העם. מן הדבר הזה לא יכלו עוד גדולי ישראל להתעלם. ויבאו הקראים אל חכמי הרבנים להתוכח עמהם. ויבא חכם קראי ושמו בן זוטא אשר פתרוניו למקרא תפֵלים ונלעגים הם¹²² לסתור את דברי רב סעדיה, אשר הוכיח מתוך פשט הכתוב ומִטֶבַע הענין כי דברי רבותינו הנכון וַיָשֶב רב סעדיה אחור את כל דבר מדבריו בטוב טעם ושכל טוב¹²³. אך אם נשתה גבורת חכמים קטנים אלה בפני אנשי התורה והחכמה, הרבו לשחת ולשכל בקרב המון העם הנבער, ברחב פיהם ובטענותיהם השדופות והרֵקות. וירא רב סעדיה את הדבר הרע הזה ויעזוב את חדרו השקט והשאנן אשר השתעשע בו בתלמוד תורתו ובחקרי לשון עמו, וינער כגור ארי ויקם ויכתוב ספר להשיב אחור את דברי ענן, ולמען קרוא אותו כל העם מקצה, ערך אותו בשפת ערָב¹²⁴, והוא עודנו רך בשנים בעת ההיא בן שלש ועשרים שנה¹²⁵ (915־4675), וקרוב הדבר מאוד כי לא אמר רב סעדיה להסב את פני המלחמה החוצה אל מחנה הקראים, וכי לא חשב כי אם לבצר את חומת ישראל מבית, לבלתי פרוץ האויב האורב פנימה, כי איש שלום היה החכם הזה מעודו¹²⁶. אך הקראים השקט לא יכולו, ובדרך גסה מאד פרצו על כרחו אל חדרי ביתו ויארבו לספריו¹²⁷ ומכלם הֵעֶז את פניו סלימון בן ירוחים¹²⁸ " אבי כל המנאצים והמגדפים" ¹²⁹ אשר קרא לריב על רב סעדיה, על החליטו כי סוד העבור וקִדוש החדש הנוהג בימינו מימי חכמי המשנה מוצאו וימלא פיו דברי בוז ואיבה על התורה המסורה בכללה, על סדרי המועדים וראשי חדשים הנוהגים בישראל ועל מצות נר שבת וילעג על האגדות בלב טח מהשכיל את אוצר החיים והאור הגנוז בהן¹³⁰. ואת דברי מחלקתו לא ערך בנחת ובדעת צלולה כראוי לאיש מדבר דברים לשמם, כי אם התנפל על איש ריבו בפה דובר נבלה ובלשון מלאה חמת עכשוב אשר תסמר שערת שומעיה¹³¹. והמעט כי חֵרַף ויגדף ויקלל קללות נמרצות את החכם הצעיר, שלח את פיו ברעה לחלל ולקלל בפניו את רבותינו חכמי המשנה והתלמוד ולהשליך עליהם שקוצים. ובדרך הזאת, במדת השנאה הכבושה לאחיהם מקדם, לא הרחיק ללכת מכל הקראים ההולכים לפניו ואשר קמו אחריו כי לשון כלם היתה מלאה זעם חֵמה ורעל על בני ישראל ההולכים בדרכי אבותיהם מעולם, עד כי לשון אויבינו הכותים בימיהם והמינים בימיהם תחשב בפניה ללשון מרפא מדברת רכות ונעימות. כי המעט מהם אשר הוציאו את כל רוחם לנאץ את רבותינו הטהורים והתמימים בכל מיני נאצה, נתנו את חלק כל בני ישראל מִקָצֶה אשר עמדו באמונתם העתיקה עם טמאים, אוכלי נבלה, פורצי גדר ערוה, ואת בניהם שמו לממזרים¹³². אך סלימון בן ירוחים היה חותם תכנית לדברי שטנה ונבָלה כאלה אשר הם המה היו כמעט הרוב הנראה והעקר המכריע בספרותם. מלבד סלימון עָרך לקראת רב סעדיה גם הקראי יוסף בן סאקויה¹³³ ויוסף הרואה¹³⁴ וחסין בן משה¹³⁵ וישרצו אנשי הריב האלה השוקקים כגוב גובַי ויפרצו מאד עד כי נשמרו עוד שמות תשעה וארבעים מהם בידנו¹³⁶. אך הטענות והנאצות האלה לא הבעיתו את החכם האמיץ הרך בשנים כי אם פתחו את לשונו ממסגרותיה וַיִנָעֵר ויך אחור כגבור משכיל את כל עלילות דבריהם אשר שמו על תורת רבותינו בספריו אשר כתב למקרא לכל העם, בשפת ערב השגורה בפי כלם, שם האחד הוא ספר המבחן¹³⁷ והשני הוא ספר תשובות על בן סאקויה וחבריו אשר חרפו את דברי רבותינו וישב רב סעדיה אחור את טענותיהם בתוכחות נכוחות מאוד¹³⁸. מלבד אלה כתב עוד " ספר נכבד על החולקים על קדמונינו על [דבר] נר שבת" ¹³⁹.

ספרי רב סעדיה אלה אשר לדאבון כל נפש לא ימצאו עוד אתנו, היו לתורת הקראים כאש אוכלת סביבותיהם ולמגן ולמשגב לתורתנו הכתובה והמסורה. עד כמה הרבתה ספרות החכם הזה לדלדל את כח הכת הקטנה הבת הסוררת הצוררת לאמה, יֵרָאֶה מן האיבה הכבושה והנזעמה לרב סעדיה ולכל רבותינו אשר תמלא כמעט את כל ספרות הקראים.

קרוב הדבר כי אחרי אשר מררוהו וישטמוהו הקראים בזעם לשון אפעה לא נשאה אותו ארץ מצרים עוד לשבת בה אל עקרבים, ויעזוב רב סעדיה בשנה ההיא¹⁴⁰ בשנת כתבו את ספרו על ענן את ביתו ואת ילדיו הקטנים אשר המה לבו אליהם ואת בחירי תלמידיו אשר כבר מצאה ידו להקים בימי עלומיו¹⁴¹ וישם פניו ארצה ישראל, הארץ אשר נכספה נפשו אליה " באשר היושב בה והמתפלל בה נשוא עון הוא" ¹⁴². אך קרוב הדבר כי הקראים היושבים שם היו גם שם לצנינים בצדו ויסע משם ארצה בבל מרכז התורה, וַיְנַשֵֹא את נפשו לשוב במהרה אל נָוֵהו במצרים¹⁴³ ואחרי שבתו די חפצו בבבל הפך את ידיו לשוב דרך ארץ ישראל אל עירו ואל ביתו " ויסע מֵעדינה¹⁴⁴ שמונה ימים ויחנה בארבל, ויסע מארבל ימים שנים ויחנה באשור" ¹⁴⁵ ויבאו ישמעאלים עוברי דרך ויגידו לו כי רב השלג והצִנה עזה מאד בארם צובה ובסביבותיה ויאמר להוחיל באשור עד עבור הקרח ולמהר אחרי כן למקומו. אך תקותו זאת לא מהרה לבוא, כי שומעים אנחנו מפי כתבו, כי סובב היה אחרי כן בבבל ונוחל כבוד במתיבותיה אשר רִבְרְבו אותו בשם אלוף¹⁴⁶. אך קרוב הוא כי יד המסבות תקפה עליו להשאר בארץ ההיא על כרחו למען הלחם בה מלחמת מצוה בַקָמִים על רבותינו הגאונים מקרב ישראל מבית, ככל אשר נלחם במצרים בעדת הקראים אויבי תורת רבותינו הגאונים מקרב ישראל מבית, ככל אשר נלחם במצרים בעדת הקראים אויבי תורת רבותינו אשר כבר פשעו בנו ויצאו מתוכנו ביד רמה.

הן למימי זרובבל והלאה כל ימי הבית השני וכל ימי התנאים והאמוראים נחשבו חכמי ארץ ישראל וחכמי בבל לתלמידי בית מדרש אחד. והמעט כי לא צרה עין אלה באלה, כי אם תלמוד הבבלי מלא הוא דברי חכמי ארץ ישראל והתלמוד הירושלמי מלא גם הוא דברי חכמי בבל. וככל אשר החזיקו גדולי רבותינו טובה גדולה בענוה רבה לרבותינו שבבבל על היותם מקור נובע לתורה " בתחלה כשנשתכחה תורה מישראל" בארץ אבותיהם בימי הפחות הראשונים ובימי אנטיפטר והורדוס ואחרי חרבן ביתר¹⁴⁷, ככה שמחו אנשי ארץ ישראל בהמלט לטבריא באחרית ימי הסבוראים החכם מר זוטרא, בן מר זוטרא ראש הגולה המומת, להרים שם את קרן התורה אשר מטה וַתִשַׁח עד עפר מימי חרבן צפורי¹⁴⁸ ויקימוהו לראש ולמורה, אותו ואת בניו אחריו שבעה דורות¹⁴⁹. ואין ספק בדבר כי בעלות שמה אחרי כן החכם החסיד רב אחא משבחא¹⁵⁰ שתו בצמא את דבריו ויסורו בכל לבבם ובכל נפשם אל משמעת החכמים הנהדרים אשר עלו מבבל ואשר הפיצו משם את התלמוד הבבלי גם בכל ארצות ארופה הקרובות הלא הן איטליא וסביבותיה. ועל לבם לא עלה להביט צר מעון בגדולת מתיבות בבל, אשר משם יצאה תורה לישראל בדורות הרבים ההם או לקנא בגאון תפארת ראשי הגולה, אשר אף כי לא תמיד הטיבו את דרכם, הלא היו שארית לתפארת בית דוד. אך בדורות האחרונים התנשאה משפחה אחת בירושלם אשר התאמרה כי מצאצאי נשיאי ארץ ישראל היא¹⁵¹ ותצר עינה מאד במתיבות ובגאוניהן ובבית ראשי הגולה. ויקם איש המשפחה ההיא ושמו אהרן בן מאיר, איש גדול בתורה אך רחב נפש ועז מאד ויתהפך בתחבולותיו למצוא ידים להסב אליו את גדולת בבל, וַיוֹשֶׁב לפניו בארץ ישראל סנהדרין גדולה¹⁵² וסנהדרין קטנה לכל סדריהן ופקודותיהן, כתבנית הסנהדריות אשר לפני גאוני מתיבות בבל¹⁵³. ובכל זאת לא כִהו בו אנשי המתיבות ולא חשבו אותו לנוגע בנחלתם¹⁵⁴. ויהי במוט קרן מתיבות סורא ובהֵחָלק אחרי כן מתיבת פומבדיתא לחצי, בהשלח רוח רעב בין רב מבשר גאון ובין דוד בן זכי ראש הגולה, ויקם בן מאיר וירד בבלה ויבא אל בגדד וַיִלָוֶה אל אנשי רב מבשר למען קנות את לבם, ויקרא ריב על אנשי מר כהן צדק ועל דוד בן זכי וישם עם קושרים חלקו. ובשובו לירושלם צוה את חזני המקום הסרים למשמעתו, לקרוא חרם על ראש הגולה ועל רב כהן צדק ואנשיו. ולבניו ולסנהדרין צוה להכריז את שֵם אנשי רב מבשר בקולי קולות בראש הומיות. אך אהבתו היתרה לרב מבשר, לא היתה בלתי אם מוקש טמון לבבל ומתיבותיה¹⁵⁵ כי בעודנו בבגדד באו תלמידים מבעל גד אל רב סעדיה המתגורר בעת ההיא בארם צובא (4681 – 921), ויגלו את אזנו כי זומן בן מאיר לשנות בשנים הבאות את סדרי המועדים, לחסר בשנה הבאה את כסלו וטבת אשר לפי החשבון המקֻבל הם מלאים בשנה ההיא ולהקדים עם זה את כל מועדי השנה, וגם את חג המצות ואת יום הכפורים שני ימים לאחור עד כי בימי הפסח שחל להיות בחשבון הנוהג יאכלו בני ישראל את החמץ וביום הכפורים אשר יקראו גאוני בבל במועדו יאכלו בני ישראל את לחמם ויעשו מלאכה. וימהר רב סעדיה ויערוך מכתב בנחת ובכבוד אל בן מאיר בבגדד. ויהי כי לא ענהו ויכתוב לו עוד מכתבים¹⁵⁶. ויוחל עוד וירא כי אין קול ואין עונה ויקם וילך לבגדד ולא מצאהו שם עוד. ולא ארכו עוד שם הימים לרב סעדיה והנה שמועה באה¹⁵⁷ כי כבר בחדש תמוז של בן מאיר את בנו לפניו ירושלמה להכריז על כסלו וטבת הבאים כי חסרים הם ולהשיב שני ימים אחורנית את מועדי השנה הבאה¹⁵⁸. ויחרד כל העם מאד על הפֶרץ אשר פרץ בן מאיר בישראל, כי ידעו כי אחדות העם היא כל עֻזו ומעוזו¹⁵⁹. בכל זאת היו גדולי בבל מתונים במעשיהם וַיִוָעֲדוּ ראשי המתיבות וכל חכמיהן ונשיא הגולה בראשם, וַיִוָעֲצוּ לכתוב לו להשיבו מדרכו בנחת " כי אמרו אולי משגה הוא" ¹⁶⁰ ויוסיפו וישלחו לו עוד מכתבים שניים ושלישים וַיֵאותו לשית ידם עמו לבחר שופט רצוי לשניהם ולהגיש אליו את משפטם וכאשר יורה כן יקום. ויאטום בן מאיר את אזנו ויען עזות לאמר: " לא לכם המרות את פי ולסור מדברי ימין ושמאל“. אך גם כל עוד המכתבים נכתבים ונשלחים לא טמנו גדולי בבל את ידם בצלחת, וככל אשר נסו לשלוח לבן מאיר דברי שלום ואמת, ככה הפיצו אגרות בכל תפוצות ישראל להזהיר אותם מסור מדרך אבותיהם בדבר סדרי החדשים והמועדים. ורב סעדיה חתום גם על המכתבים השלוחים אל בן מאיר, גם על האגרות השלוחות אל הקהלות. אף כתב רב סעדיה אל שלשת תלמידיו מצרימה להשיב גם שם את רגלי העם מלכת אחרי בן מאיר ואחרי חשבונותיו¹⁶¹. ויהיו אנשים בארץ ישראל אשר נטו אחרי בן מאיר מיראתם אותו¹⁶². וירחב לב בן מאיר ויערוך מאמר אשר קרא לו ארבעה שערים ואשר בקש לעקור בו את הקביעות הנוהגת ובאה בישראל מימות עולם. ואל מיודעיו בבגדד¹⁶³ ערך מכתב מלא ברכות ותשבחות, חלקות ומחמאות. ובתוך המליצות התְפֵלות והנעתרות הבליע להם כי כח כל חכמי התורה בבבל " המכניסים עצמם במה שלא הנחילם חי העולמים” ¹⁶⁴ כאין הוא לעַבר שנים למול כחו וכח בית דינו שבירושלים באשר הם הם " סנהדרי ישראל הנאמנים, הקובעים מועדים וזמנים, – – עם מקום אגן הסהר הקדמונים, המעברים ימים (?) ושנים, ועל פיהם המועדים מתוקנים" וכי " אין רשות לאדם מישראל להשיג גבול ראשונים" ¹⁶⁵. מלבד אשר השמיע את דעתו הנמרצה הזאת כדברים הנזרקים מפי איש מסיח לפי תֻמו, הִפְלִיט מפי עטו במתק שפתיו רמז זכרון, כי לא מתנת חנם הוא מבקש מיד אנשי רב מבשר כי אם את שכרו הוא תובע שהם חיבים לשלם לו כגמול ידיו ולהתעבר על ריבו ככל אשר התנדב הוא להתעבר על ריבם¹⁶⁶. וככל אשר החליק אל מיודעיו בבגדד ויתרפס לפניהם למען הַמְתֵק את רסיסי המרורות אשר זרק בלט גם בהם בשומו לאל גם כח בית דין המתיבה אשר רב מבשר עמד בראשה¹⁶⁷, היה הנקל בעיניו לערוב את לבו לשים את כל המועדים שקבעו רבותינו שבבבל במאות השנים עד העת ההיא כדבר הבטל מעִקרו ויתבזה מאד למלא פיו אלות ונאצות על ראש הגולה ועל רב כהן צדק¹⁶⁸ ועוד הרבה יותר על רב סעדיה¹⁶⁹ אשר הוא דבר אליו שלום בכל מכתביו. ויתן את נפשו לצחוק עד עולם בכתבו על רב כהן צדק ועל רב סעדיה אשר תהלת תורתו וחכמתו מלאה הארץ, לאמר: " אשר אתם ידעתם בכבודכם כי פירוש [אות] אלף אינם מכירים" ¹⁷⁰. את אגרתו ופרשת דברי חשבונו כלה בפקודה עזה לרב מבשר וחבריו לבלתי התנשא עליו: " שמעו, האזינו, אל תגבהו!" ובקללות נמרצות לרב סעדיה.

אך החצים האלה אשר קלע אל המטרה התמוללו ויהיו לאבק דק פורח כי כבר הקדימו חכמי בבל את פני הרעה ובעצת החסיד רב נסי נהרואני השלים הנשיא ורב כהן צדק עם רב מבשר וישבו שניהם לבטח זה על יד זה, וישיתו את ידם יחדו עם רב סעדיה¹⁷¹. ובכן סֻגר פתאם מפניו המקום לשַלח מדנים לחרחר ריב ולסכסך חכם בחכם. וגם שרידי אנשי בריתו אשר קנה את לבם בהיותו בבבל, נפקחו עיניהם לראות את משוגתם. ויערוך איש מהם מכתב אליו ויוֹכַח את דרכו על פניו ויבאר לו בטוב טעם ודעת כי אך לשוא הוא מתנשא להשתרר על חכמי בבל בבכרו את נפשו על פניהם כי לכל הראיות אשר הוא מביא אין רגלים עוד¹⁷². כאשר הֵרֵך חכם זה את לשונו אליו, ככה הקשה חכם אחר את דברו במכתבו אל בן מאיר. ואחרי בקרו היטב את חשבונו העיר למוסר אזנו כי ישוב מחטאתו אשר חטא, להמיט רעה גדולה על ישראל לא בשגגה כי אם בזדון, וכי אין בכל משפטו לא תורה ולא חכמה לא יראת ה' ולא בשת פנים, ואפילו דרך ארץ אין בו. מכתבים ושמועות כאלה¹⁷³ אשר באו אליו חִבלו את רוחו. וַיָשֶב אל מיודעיו אשר בבבל דברים כאיש אשר נכזבה תוחלתו. ואף כי התחזק עוד בכל מאמצי כחול הזהר בכבודם, כתב להם כעין ספר כריתות " אין אנו [רוצים] להכאיבכם באגרותינו ובנו ובכם נתקיֵם: ולא יסף שמואל לראות את שאול¹⁷⁴. אך בכל שמרו את לשונו הפעם לדבר קשות למיודעיו מִלֵא את אִגַרְתו דברי נבלה וקללות על רב סעדיה ודבה נתעבה על אביו המת, אשר תסמר את שערת הקורא, עד כי צדקה על בן מאיר תלונת בעל התשובות שכתב: " הכסיל הזה אשר חבר את האגרות האלה נשא ידו בחכמים וידבר דברי נבלה שכמותו ראוי להם וכיוצא בו אמרן" ¹⁷⁵. ובכן שבה מזמת בן מאיר ריקם, וישראל שב להיות גוי אחד כתמול שלשם. וקרוב הוא כי לרגלי מות איש נשוא פנים ושמו אהרן בן עמרם¹⁷⁶, המתחזק עם בן מאיר, בבבל, שֻדַר כל מָעֻזו בארץ ההיא. הן אמנם כי בארץ ישראל לא חדל לקבוע את המועדים עוד שנות מספר אך ביתר תפוצות ישראל לא הי' שומע לו עוד.

ורב סעדיה וחבריו לא נחו ולא שקטו גם אחרי אשר התמוטטה קרן בן מאיר. " ויאמרו לאמר לא נוכל לבער את כל כתביו מן החוץ והחדר. אבל נכתוב ספר זכרון לדורותינו אחרינו בל יקומו מקצותם ויהבלו בדבריו ובל יתעו בנתיבותיו עם נברא" ¹⁷⁷. ויקם רב סעדיה ויכתוב בשפה צרופה ומזֻקקת עד מאד את ספר המועדים על דבר חשבון העִבור, אשר לדאבון נפשנו לא נמצא כיום אתנו בלתי אם שארית פלטה, אשר גם לה לא זכינו בלתי אם בדורנו זה¹⁷⁸. ויגדל ערך המקרה הזה, ערך ערעור בן מאיר, אשר קרוב היה לפרוץ פרץ בישראל עד כי העלו הגאונים את כל פרשת דברי הריב על ספרי הזכרונות אשר למתיבות, מלבד אשר רשמו גם היחידים אנשי הלב את הקורות האלה לפניהם על ספר. ואת המכתבים אשר כתבו אליו ראשי ישראל העתיקו לזכרון ולמשמרת¹⁷⁹. אך כלם כמעט אבדו ולא נמצאו מהם כיום בלתי אם פליטים אשר חשפו לנו חכמי הדור הזה מן הגניזות. ואם אמנם חדל כל השאון הזה כעבור סופה, עד כי נשכח מישראל, עד שובו כיום להגלות לעינינו, בכל זה הֵרַע הריב הנתעב הזה בחבלו את רוח האיש הדגול ברבבות אלפי ישראל, את רוח רבנו הגדול רב סעדיה אשר לבו התחמץ מאד לשֵמע הדבה המכוערה והנבלה אשר הוציאו אנשי האָוֶן על אביו התמים, וַתֵּמַר נפשו ולא עצר עוד כח למשול ברוחו וַיוֹצֵא אף הוא מפיו על אנשי ריבו דברים אשר לא יִכונו ולא יאותו לאיש חכם וחסיד כָּמֹהו.

הגדולות אשר עשה רב סעדיה בשומו ברוב עֻזו מחסום לפי המסיתים והמדיחים הקראים, אשר הרבו לשחת בגבול ישראל ובהכריעו ברוב כחו את בן מאיר אשר למען הסב את הגדולה¹⁸⁰ אליו התאנה לחבל את רוח עמו חבל נמרץ, שתי הגדולות האלה נוספו על ערך גדלו בתורה לבכר אותו על פני יתר הגדולים אשר בימיו, ולהקימו בראש מתיבת סורא. ונראים הדברים כי אחרי קום סערת בן מאיר לדממה, שב רב סעדיה אל ביתו למצרים וכי שמה שלח דוד בן זכי ראש הגולה לקחת אותו אחר כבוד לעלות על כסא מתיבת סורא¹⁸¹. ויאסוף הנשיא את כל זקני התיבת פומבדיתא ואת תלמידיה ואת ראש מתיבת רב כהן צדק ויקימו כלם בלב שלם את רב סעדיה לראש מתיבת סורא. וככל אשר הביא ראש הגולה את הגאון הזה מארץ אל ארץ מאין גאון בבבל, ככה הביא הגאון רב סעדיה מתיבה מעיר אל עיר לסורא, אשר מטה קרנה ואשר כל שרידי זקניה ותלמידיה יצאו לשבת בפומבדיתא¹⁸². ויקם רב סעדיה בשובו ממצרים וילך אל פומבדיתא ויאסוף משם את כל בני החכמים ילידי סורא, אשר עזבו זה כמה את מקומם ויכינו שם את מושבם, ויספח אליהם את כל התלמידים אשר לא מפומבדיתא הם כי אם מרחוק באו להִלָוֹת על תלמידיה, ויוצאם ויביאם אל סורא ויכונן שם את המתיבה הנופלת וישיבנה אל משפטה הראשון¹⁸³. וישקוד לחדש בה את הרגלים וסדרי התעניות¹⁸⁴ אשר הסב אליה רב אשי מנהרדעא למען שַׁוּוֹת על המתיבה הוד והדר¹⁸⁵. וקרוב הדבר כי בימי דלדול מתיבת סורא גלה כבוד גם מבית דינה, כי עיר סורא הלא קטנה היתה, וכל יתרונה הוא רק המתיבה לבדה, אשר בערוב שמשה אסף גם בית דינה את נגהו. אך בהִפָּקדה מתיבה לטובה, ביד רב סעדיה, נפקד עמה גם בית המשפט, ויתחדש כבודו כבראשונה במבחר ימי האמוראים והגאונים, וַיִקָרא בית דין זה היושב בשעה מתיבת סורא על שם רב סעדיה¹⁸⁶. ויהי הוא המקום אשר יצאה ממנו הוראה לכל ישראל. וגם המשפטים אשר חרצו דַיְנֵי ראש הגולה בבית משפטו אשר נקרא שער השררה (" בבל דמרותא" ) עברו דרך שער המשפט אשר לרב סעדיה להתקיֵם בידו וביד בית דינו¹⁸⁷, אך תָּקפוֹ זה היה לו למוקש, כי פעם אחת הגיש הנשיא את משפטו, אשר שפט, אל רב סעדיה, ולא אבה הגאון לקַיְמו. וזה דבר המשפט ההוא: שני יורשים לא יכלו להתפשר על דבר חלוקת ירושתם הגדולה, ויהי כי נלאו לריב ולהתקוטט ימים רבים, ויגמרו להרים את המעשר מכל העזבון לאיש אשר יוכיח בין שניהם. וַיִדָרש להם הנשיא דוד בן זכי בשכר שבע מאות דינרי זהב, וישלח את הכתבים אשר כתב ליורשׁים אל רב סעדיה לחתום עליהם. ויתבונן בהם הגאון ויבחן בם בדעתו הנקיה דברים אשר בעיניו לא זַכּוּ, ולא אבה הוא לחתום. וַיֵטֶב את פניו אל בעלי הדברים וישלחם אל רב כהן צדק גאון פומבדיתא לחתום עליהם. ויהי בשובם אליו עוד הפעם לבקש את חתימתו, וישאלם בלשון רכה " מה חפץ לכם בכתב ידי, אחרי אשּר חתם הנשיא וראש מתיבת פומבדיתא¹⁸⁸. ויהי כי הפגיעו בו האנשים מאד וַיַגֵד להם כי מצא בכתבים דברים אשר לבו לא יתננו לקיֵם אותם בחותמו. אז שלח הנשיא את יהודה בנו אליו, להכביד עליו אַכְפּוֹ לשמוע בקולו, ויענהו רב סעדיה לאמר: לך ואמור לאביך כי כתוב בתורה לא תכירו פנים במשפט. ויהי כשמוע הנשיא את הדבר הזה וימלא חמה, וישם בפי בנו דברי עזות, וישלחהו השכם ושלוח אל הגאון להמריצהו לעשות את חפצו. ויהי כי נלאה הנער ללכת הלוך ושוב ותקצר נפשו, וירם יד ברב סעדיה. אז קמו כל היושבים לפני הגאון ויחזיקו בנער הנועז, ויוציאוהו מן הבית ויסגרו את הדלת מפניו. וירא דוד בן זכאי ויזעף מאד¹⁸⁹. ויבא הוא ואנשיו אל בתי הכנסת הגדולים אשר בבגדד ויקרא חרם על רב סעדיה בקללות ובגדופים, ובעצם החרם ההוא נשא את ידו להכריז על הגאון הנהדר, אשר זה מעט לא חדל להעריצו ולרוממו על כל ברכה ותהלה, כי מוּסָר הוא ממשמרתו, ולטפול עליו פתאם עונות אשר יסמרו את שערת השומע, ולהקים תחתיו לגאון איש צעיר לימים ושמו רב יוסף בר יעקב בר סטיא, ולהקביל את התהלה והתפארת אשר לצעיר לימים זה, אל החרפות והנאצות אשר חרף וינאץ את רבנו הגדול¹⁹⁰, אף כי בר סטיא לא נחשב בלתי אם לתלמיד קטן למול רב סעדיה¹⁹¹. אך גם הגאון לא היה כמחריש, כי קם ויקרא חרם על דוד בן זכַּי וַיָקֶם תחתיו לנשיא את אחיו יאשיהו בן זכי, אשר נקרא בפי הערבים חַסָן¹⁹² (4670 – 930). בימים ההם היה בבבל עשיר גדול ושמו כֵלַף בן שרגדו, גדול בתורה חכם ומליץ. אולם אף כי בכל כשרונו היה נופל הרבה מרב סעדיה, היה עוין אותו הרבה מאד על יתרון חכמתו אשר עממה אותו ועל שררתו. ויהי בהתגלע הריב בין הנשיא ובין הגאון, ויתחבר רחב הנפש הזה אל בן זכי וַיָרֶם מהונו ששים אלף זוז לשחד להוריד את רב סעדיה מכסא כבודו. וַיָרַע עוד בן שרגדו לשטום את הגאון מבן זכי, ויהי המעט ממנו כי נבל את פיו בגדופים אשר לא נשמעו עוד כמהם, בדברו על האנשים אשר נטו אחרי רב סעדיה, הלא הם אפרים בן שטיא דַיַן עיר מוצל¹⁹³ ועמרון בן זְלָלָה ובני בעז¹⁹⁴, ויערֵם לבא בכתובים עם בן מאיר היושב בארץ ישראל הנוקם והנוטר ולחקור מפיו למולדת הגאון, ותבא לו דִבה כאשר אִוְתָה נפשו, משאת חרפה, על האיש המרומם כי לא מבני ישראל מוצאו " כי בן גרים הוא" ¹⁹⁵ " מכפתורים היוצאים מכפתור" ¹⁹⁶ וכי אביו, אשר גאוני ישראל קראו לו רב יוסף¹⁹⁷, סַפָּר וְטַבָּח הוא¹⁹⁸. ותהי הנקלה בעיני בן שרגדו האויב המתנקם כי השליך על גאון ישראל שקוצים אשר תגעל בהם כל נפש ויהתל על ערבו את לבו להתיַחֵש אל שלה בן יהודה¹⁹⁹ ויתלוצץ על הצום אשר קרא רב סעדיה בימי המגפה באמרו כי ביום ההוא מתו כמה אנשים²⁰⁰. ולא בוש כֵלַף לספר בנחת רוח כי נועזו אנשיו הנבלים לשלוח יד ברבנו חמדת ישראל וַיַכוהו²⁰¹, עד כי לא היה לרב סעדיה מנוס מפני מבקשי נפשו כי אם להתחבא²⁰². ומשנאת כֵלף את רב סעדיה, זמם להשחית את מתיבת סורא, אשר ידי הגאון הזה שבו לקומם ולכונן אותה וַיָשֶת ידו עם דוד הנשיא, אשר צרה עינו בה על אשר חִדֵש רב סעדיה את כבודה אשר היה לה מימי רב אשי ואשר בדבר הזה הגדיל את תפארתה על תפארת בית הנשיא וַיַט אליו גם את לב בני שאון אשר במתיבת פומבדיתא לחרוש רעה על סורא²⁰³.

אך כל הנבלות והמזמות הנתעבות האלה וכל עשׁר כלף בן שרגדו לא עמדו להדיח את רב סעדיה ממרום כבודו לימים רבים. כי עם הגאון הנהדר הזה נכונה יד כל " עשירי בבל ותלמידי הישיבות וחשובי המקום" ובראשם האדירים הנדיבים בני נטירא²⁰⁴ הגדולים מאד בעיני הכליף²⁰⁵ ויהיו עליו סתרה בעשרם הרב ובכבודם בעיני המלך והשרים²⁰⁶. וקרוב הוא כי לא נתנו אוהבי הגאון אותו לשבת עוד בסורא בלי מגן ומחסה וכי המה לקחוהו אליהם לבגדד. ותהי שם עין האדירים האלה עליו וישמרוהו מכל פגע ופחד. וישב שם שבע שנים כי ארב בן זכי לנפש הגאון אחרי אשר חזקו ידיו בעזרת שרי המלך לגרש מפניו את יאשיהו אחיו²⁰⁷.

בשבתו בבגדד שם עוד הפעם את פניו אל מלאכת סופרים אשר שקד עליה בשבתו עוד לבטח בפַיום עיר מולדתו. ויכתוב ספר אשר קרא לו ספר הגלוי²⁰⁸. ויחלקהו לעשרה פרקים, אשר מרביתם הם פָרָשַת דברי הריב אשר קרא עליו בן זכי ובן שרגדו וכל המונם, והמוקשים אשר יקשו לו מבקשי נפשו אלה ותפלתו ותשועתו²⁰⁹ ופרשת רשעת מרדפיו וחרפתם²¹⁰. אף חזה שם חזון גורל העם במשול בו איש אשר עיניו אל הַוַת נפשו ואל שרירות לבו כל היום²¹¹. ויברך את ה' אשר לא השבית מכל דור ודור מישראל מורה נאמן חכם לב ואמיץ כח אשר יעצור בעד רעת עריצים. ויפרוט את כל מעשיו אשר עשה הוא כל ימיו לצאת את ידי החובה הגדולה הזאת, להאיר את עיני עם מרעים²¹². ומלבד זה דבר בספר הגלוי על תהלת החכמה על שוחריה ועל מנדיה²¹³. וַיַצב גבולות עִתִים לימי הנבואה, לימי התנאים שוני המשנה ומסדריה ולימי האמוראים עורכי התלמוד וגומריו²¹⁴. וידבר גם על ערך ספר בן סירא ובן עירַי²¹⁵. וַיָבֵא בספרו את משליהם הכתובים בלשון צחה עד מאד²¹⁶. וגם על ערך מגלת החשמונאים הארמית ועל ספר אנשי קירואן אשר כתבו במליצה מְטֹהָרָה²¹⁷ דִבֵּר, ואף את הספרים אשר כתב הוא בשפה מזוקקת, ספר המועדים וספר האגרון²¹⁸ מקביל אל הספרים ההם, אשר כמתכֻּנתם עשה אותם²¹⁹. גם יִחֵד פרק לטעמי המצות ולמועד קץ הגאולה לאחרית הימים²²⁰. ושלשה פרקים כתב על המליצה הצחה, על משפט השיר ועל הסגנון המסֻדר בקנאו ללשון אבותינו אשר נעזבה בדורותיו מפני שפת הערבים אשר גברה בארצות הקדם ותהדוף מפניה את כל לשונות הגוים²²¹.

והנשיא וכלף איש ימינו לא חדלו רגז. וירא כלף כי קצרה ידו מעשות רעה לרב סעדיה, וישב לנבל את כבודו בכל השקוצים אשר השליך עליו מתמול ומשלשום ולטפל עליו עונות חדשים כי מֵפֵר תורה הוא בהתנשאו לנביא. ויתן דֹפי במליצותיו אשר בחר לו בספרו ספר הגלוי. וישם אותו למתלוצץ בדבר ה'²²². וירע הדבר בעיני הגאון, וישם את פניו אל ספר הגלוי לתרגמו ערבית ולבארו ערבית²²³. למען יהיה מעשהו כשמו גלוי לכל העם מקצה. שם ערך אל כלף ואנשיו את חציו כגבור ויוכַח על פניהם את שקריהם, עד כמה נואלו בפחזותם לחפא עליו דברים אשר אין להם שחר²²⁴. אולם גם לכל מראה הנצחון אשר נִצחה רוח האדם הזה את משנאיו אשר נראו כחגבים למולו ידאב לבנו לראות כי לרגלי המלחמות האלה אשר סבבוהו גבר עליו עצבון²²⁵, אשר שם בפיו דברים שונים אשר לא יֵאותו לצדיק כביר גאון ישראל כמֹהו²²⁶. כי מרה עליו לפעמים נפשּו מן המרורים אשר השביעוהו אנשי ריבו אשר אמת ומשפט רחקו מלב כלם וישליכו שקוצים על זכר אביו התמים אחרי מותו. על כן גם בהסיעו מלבו את זכרון האנשים האלה ואת עלילותיהם יש אשר תתעטף עליו נפשו לחזות חזון קודר, כלו אומר נואש, על כל האדם כי כל צדקתו וחכמתו וגבורתו מאפס ותהו הנה ויפיו וגבורתו כצל יחלופו. את רוחו המרה הזאת יצק אל תוכחה²²⁷ אשר ערך בתבנית תפלה, אשר בכל היות הרוח המחַיה אותה נכֵאָה, מעשה מופת היא במליצותיה הנמרצות ובצורותיה הבולטות מאין כמוה.

על בשר האדם כי כאין הוא נחשב נשא משלו ויאמר כי הוא

" לְפִי בִנְיָנוֹ וְרִקְמוֹ – – מַעְיְנוֹת דָּם וָרִיר

מְעוֹנוֹת רִמָּה וְתוֹלַעַת

גּוּשׁ בָּאוּשׁ גָּלְמֵהוּ, זִרְמַת תָּעַב מִקְפֵּהוּ,

זַעַף אַפּוֹ וַחֲמָתוֹ אוֹיְבָיו

אוֹרְבָיו הֵמָּה ־ ־ תּוֹעֶה כְּרוֹכֵב עָרוֹד

וּמֻשְׁלָךְ כּאֳנִיָּה בְּלֶב־יָם מְטֹרֶפֶת²²⁸

[וּסְבִיבוֹתָיו] בָּרָד וְשַֹעַר קֶטָב, חֹם חֹרֶב צָרֶבֶת

בְּתוֹךְ לְבָאִים לוֹהֲטִים²²⁹

ולעומת רפיון בשר אנוש וקֹצר ידו ערך את מראה רום עיניו ואת שרירות לבו:

בַּיִת בְּבַיִת הוּא מַגִּיע וְדַיּוֹ אַרְבַּע אַרְבָּע אָמּוֹת אֲחֻזַּת קָבֶר.

יָדוֹ בְּכָל יְצוּר לְשַׁחֲתָם וְיַד כֹּל בּוֹ

לְהַשְׁחִיתוֹ.

כְּמוֹ פְרָאִים וּבְנֵי שַׁחַץ יְמַלֵּא חֹרָיו

הַטֶּרֶף הַשִֹּיחִים עַד כְּלוֹתָם.

הָרוֹמֵשֹ וְהַשָּׁט עַד תֻּמּו, וְהוּא כַמָּוֶת לֹא

יִשְֹבַּע וְכַאֲבַדּוֹן

לֹא יֹאמַר הוֹן²³⁰.

בִּרְאוֹתו טוֹבָה [לִבְנֵי] גִילָיו: תָּמֹת

נַפְשוֹ עִמָּם יְאַב²³¹. יָנוּחַ

הַכִּבְשָׁן מֵעֲשָׁנוֹ וְהוּא בְקִנְאָתו כְּיוֹקֶדֶת²³² ,

וְעַל כָּל חַי יִתְיָהֵר וּפֶתַע נוֹקֵשׁ

וְנִלְכָּד²³³.

"טֶרֶם יִמְשׁוֹל כָּלָה מוֹשֵׁל

יִזְכּוֹר זֹאת וְיֵבוֹשׁ וְלִפְנֵי יוֹצְרוֹ יכָּנַע.

אך קרוב הדבר כי פתאום גמר בלבו להסב פניו בשאט נפש מן הריב הנתעב ולהסיח את דעתו גם מן המרורות אשר השביעוהו כל ימי חייו סלימון בן ירוחים, בן מאיר ובן שרגדו גם מרוח העצבון אשר באה אליו לרגלם, ויקדש את כח רוחו ואת יתר שנותיו להעלות את כל אשר הגה לבו הטהור בכל ימיו, בחקר אלוה ודעת קדושים, על ספר אשר קרא " האמונות והדעות" ²³⁴.

הספר הזה הכתוב ערבית²³⁵, אשר החל הגאון לסדר בבגדד בשנה החמישית ליום עלותו על כסאה מתיבה²³⁶ (4693–933), הוא פרי הרוח אשר הציקתהו מנעוריו להיות מורה את דבר ה' לעמו, בהאמינו כי זאת היא התעודה אשר יעד לו ה‘²³⁷. וכאחד הנביאים הקדמונים האמין בלב שלם, כי האמת העומדת לעד, לתורת ה’ לבדה היא, ואנשי הלשון הקמים עליה להכזיבה יהיו לאכזב²³⁸. ויען כי ראוים דברי חכמת האלהים אשר בתורה להיות נכוחים לכל איש אשר דעת ישרה בו, לא אמר להעמיק את מחקר ענינו, ויתאמץ בכל עוז למנוע כל מלה חריפה וכל מליצה קשה אשר לא תבחן אותן בלתי אם אזן חכמים. ויבחר להסביר את דבריו בסגנון נוח ובראיות מתקבלות אשר רבים שומעיהן ומביניהן²³⁹. וה' האיר את עיניו למצוא את המעמד הנכון ואת המוצא האיתן למערכת מחשבותיו בעצם טיב רוח האדם, וַיַכר כי הידיעה אשר נפש האדם יודעת את עָצמת הויתה היא יסוד כל הידיעות כלן וכי עדות החושים העומדים לפניה, כל עוד אשר את תפקידם הם שומרים, עדות אמת היא אשר כל הדמיונות וכל הספקות המשבשים את הדעות אובדים ועוברים ובטלים מפניה²⁴⁰. את האמת הזאת אשר כשבע מאות שנה אחרי כן בִּערה אחרי כל שיטות החכמה היוָנית, אשר כל מעמד קבוע לא היה לה, ותחדש את הפלספה מִמַּסַד עד הטפחות; את האמת הזאת שם רבנו סעדיה ליסוד לפלספת תורת ישראל ואדם לא זכר את חכמת הגאון הישראלי במַלֵּא חכמי הנכר כל הארץ את תהלת החכם, אשר קם אחריו ימים רבים מאד, להורות את האמת ההיא²⁴¹. יסוד זה לכל הוַּדָּאות, אשר אנחנו קוראים לו " דעת נפש" ²⁴² לאמר דעת אדם את נפשו קרא רב סעדיה " עין האמת הברורה" הנתונה לאדם מידי ה‘²⁴³ ואותו שם למצפה להתיצב עליו ולהתבונן משם על ראשי הודָאות אשר קרא להם " מִשְכֵי האמת נותני הבֵּרור" ²⁴⁴ וימצא אותם שלשה הלא הם " ידיעת הנראה" הנתפשת בחוש אשר עדותה נאמנת מאד ו" מדע השכל" והוַדַי המֻכרע מתוכו המפגיע את אמתתו בנפש האדם, אשר לא תוכל להֵחָלץ ממנו אף כי לא תדע להסבירו²⁴⁵ את שלשת העדֻיות האלה אשר תעיד האמת על עצמה חשב רב סעדיה לתנאים גמורים לאמונת דברי התורה המתיַסדת עליהם²⁴⁶ כי האמונה אשר ידרוש ה’ מיד האדם אמונת אמת היא ולא משאת שוא²⁴⁷. על כן תבא אמונת האמת כמים וכשמן בקרבו והיתה לרוח מרוחו²⁴⁸. דעותיו הצלולות האלה היו למאכֶלֶת ביד הגאון לנתח בה לעצמותיהן את השיטות השונות אשר נהגו בימיו במקצוע הפלספה ואשר נוקשו בהן המתחכמים בישראל – ולכלי חפץ לערוך אותן לעיניהם ולהוכיח כי רעועות ומחֻלחָלות הן, כי לא הבינה הצרופה והמבֻקרת ילָדָתַן, ונהפוך הוא כי הדעת הישרה עומדת כנגדן והחוש חולק עליהן ובגעת בהן יד הבקֹרת החריפה והנאמנה תעלינה בתהו. על כל השיטות ההן אשר בנות אם אחת הן, הלא היא שיטת בעלי הקדמות, השכיל להוציא את משפטו, כי " תחלת טעותם [היא] שאחר שאמרו שלא נודה כי אם במה שיפול עליו חושנו, הודו במה שלא נפל עליו חושם" ²⁴⁹ ובגלל זה באו לכלל דעות " שאין ראיה מעמדת על [שום] דבר מהם אבל הם מחשבות וסברות" ²⁵⁰. ומאהבתם לטפל בדעות שכחו כי " אמִתת הדברים לא היו בעבור הדעות אבל הדעות היו בעבור הדברים שיבינום על אמִתם" ²⁵¹ " ואין החכמה שיהיו הדברים כאשר יחמוד החומד ויתאוה" המתאוה"²⁵² וכי “החכם המשֻבח [הוא] מי ששם אמִיתת הדברים שרֹש ומנהיג עליהם דעתו – – והכסיל – – מי ששם דעתו לשרש, וחושב כי אמתות הדברים הולכות על דעתו”²⁵³. אמת הדבר כי העדות הראשונה המתודעת בכֹח אמִתה לכל אדם, כְּחָכָם כַּסָכָל. עדות החושים היא אשר כל המעלים אזנו ועינו ממנה לא ינָּקה, אך בכל זאת יש לדעת כי היא לבדה איננה מספקת עוד באשר עדות זאת הנקראה “ידיעת הנראה”²⁵⁴ איננה בלתי אם “תחלת המדע” ולא המדע כֻּלוֹ²⁵⁵.ומשם אחז החכם את דרכו לעלות בחקירתו הדקה והעמוקה “מידוע אל ידוע”²⁵⁶ “מענין אל ענין, וכל מעלה אשר יעלה עליה היא דקה מהמעלה אשר לפניה עד שתהיה המעלה האחרונה דקה מן הידיעות כלן”²⁵⁷. ולוא עברו כל החוקרים את הדרך הזאת באֹרך רוח, לשום את החוש לבסיס למוצא חקירתם מבלי הסתפק בו לבדו, כי אם לעבור ממנו אל הדעה המסתברת וממנה אל הוַדָי המתוַדע מאליו אשר אין לנטות מפניו, כי עתה השיגו את הנכונה ולא נתעו בעקרלקלות ותהפוכות. אך זאת היא רעה חולה “כי הכפירה יותר ממהרת אל הנעלם מאֶל הנראה”²⁵⁸ בתחלה יעזבו החוקרים הנחפזים לדרכם את הדעה הברורה באשר ידם לא תמושֶנה, ושמו את פניהם אל הנראה, אך יען כי הנראה לעין בשר איננו בלתי אם תחִילה, יעזבו את הנראה הזה שיֶש בו ממש, ושלחו את ידם אל נראה מדֻמֶה, אל מחזה שוא אשר חזו בחזון לבם²⁵⁹. ואת הדמיונות האלה עשו המתפלספים איש איש כשגיונו לשיטות זרות ומתמיהות. את השיטות האלה אשר עיני כל אחת מהן פקוחות לראות רק את מומי חברותיה, מנה רב סעדיה שתים עשרה, ויפרוט אותן לכל פרטי גפרטיהן בעין חדה מאין כמוה וַיוכַח את זיופן מתוכן בבקורת חריפה מאד, עד כי לא נותר מהן דבר. גם אחרי השיטות היוָניות אשר לא השביתו אותן גם חוקרי ישראל, בער עד תֻּמן. על בעלי חזון ארבעת היסודות הוכיח כי “עזבו דרך הראויה ותעו מדרך האמת”²⁶⁰ כי הדמיון הזה הוא "בהפך המכוחש, כי אנחנו והם לא ראינו מעולם מים שיתחברו עם האש ולא אש שתתחבר עם המים²⁶¹ וגם את דבר הגשם החמישי אשר הוא לדעת היונים היא השתיָה שממנה הֻשתתו השמים, ככל אשר ארבעת היסודות הם השָׁתות אשר מהם הֻשתתה לדעתם הארץ, וגם את דברי היולי²⁶² אשר גם חוקרי ישראל לא המישו את צואריהם ממנו ימים רבים פַרק לפרקיהם וַיראה כי אין להם שחר²⁶³. המקור האחד לכל התהפֻכות השונות והמשונות, הוא הפחזות האחת הקטנה הזאת, אשר תחת שמוֹעַ קול הוַדָי המוכרע מתוכו, כי כל היקום הגדול הזה הנראה לעינים, הלא הוא השמים והארץ וכל צבאם, פָעוּל הוא ולא פועל, יָצוּר הוא ולא יוצר. פחזו הם לשום רק את המוחש לבדו לעֵד על ההוָיה ולהקיש ולדון לאמר: עיננו לא תראה בלתי אם את גבול המוחשות הגסות לבדו. ובתוך הגבול הזה הלא אין דבר נולד בלתי אם מדבר גס כמהו, ועתה איככה נוכל להאמין כי היקום כלו פרי רוח אלהים הוא אשר ברא אותו מלא דבר? – הסברה הפוחזת הכוזבת הזאת, חוללה את כל התעתועים ההם אשר הוליכום שולל ומאומה לא העלו בידם, כאשר היטיב רב סעדיה לבקר: “הם אומרים כי כבר התברר לנו שאין – לגשמים – תחלה וסוף, ועל דבר זה הם מעידים את החוש, והלא ענין זה לא יתכן שיראוהו בחוש”²⁶⁴. כי התחלה הלא קדמה על כרחנו לכל חוש, ולכל בעלי החוש, והסוף הלא יאֻחַר לכֻלם, ואימתי תוכל עין בשר לראותם ודעת אנוש להשיגם? וישתומם על רפואות האליל אשר אמרו לרפוא את קשיותיהם וישאל: “בָּרַח מהיות דבר לא מדבר²⁶⁵ שלא ראה כמֹהו והוא מאמין בטבע חמישי שלא ראה כמוהו”²⁶⁶ ויַכַּר כי ראשית משוגתם הוא החפזון אשר בהחלטותיהם הנמהרות: "בעבור – – ספק חלוש חִיֵב את נפשו להאמין בדבר – – שאיננו מושכל²⁶⁷, ויוכח כי שקר הדבר אשר הם אומרים כי מכַונים הם את דיעותיהם רק על פי המציאות המוחשת, ונהפוך הוא כי כל פרי חקירתם “איננו נופל כי אם במחשבה ולא יתכן שיפל בפועַל”²⁶⁸ על כן נהפכו להם דעותיהם “הברור ספק והספק ברור וקיָם”²⁶⁹.

אל כל הבקרת החמורה הזאת, על השיטות המשֻבשות והמשַבשות, שהיא מעשה פַלְסָפָה עומדת לנס, לא ירד הגאון בלתי אם לחלץ את התלמידים מבור השאון אשר הדעות המזֻיפות שוקקות בו²⁷⁰ ולהעמיד במרחב רגליהם ולהוכיח תוכחת בלתי סרה, כי הדעה האחת, אשר תיַשר את כל ההדורים ותפַתח את כל החרצֻבות המסֻכסכים בידי שיטת הקדמות ובנותיה וחברותיה, היא הדעת אשר הנחילה אותנו תורת ישראל²⁷¹, כי רוח האלהים חוללה את הבריאה כלה לדעתו ולרצונו מאפס גמור, ובלי כל אֹנֶס, והדעת הזאת היא הנכוחה לכל מבין דבר לאשורו²⁷².

ודעת החדוש, אשר לבֵרורה יחֵד הגאון את הפרק הראשון לספרו, הלא תעיד מאליה על המחדש כי הוא האלהים אשר מאפס ותהו ברא עולם מלא²⁷³ ורצונו האחד הנראה בכל חלקיו ורוחו האחת המחַיה את כלם יכריעו בכל עוז את הבינה הישרה להכיר כי אחד הוא ואין שני²⁷⁴. והבינה הצרופה והמבֻקרת תשבית ברוח בער כל שמץ דבר רבוי מגביל דעת האלהים²⁷⁵ ואת שרש המשענת הרצוצה לשארית דעת הרבוי, אשר לא תמה עוד מקרב הארץ עד היום, מצא רב סעדיה לא בעצם טבע התבונה, כי אם בקֹצר לשון האדם אשר יפלא ממנה לבטא או למלל את גדולות ה' בשם אחד, על כן הפרידו בין הגדולות האלה, אף כי קלוטות הן כאחד וישימו את כל אחת לבדה לאלהים²⁷⁶.

מלבד שני העקרים האלה, הלא הם האחדות והחדוש, אשר אותם שם הגאון לסמנים מובהקים המבדילים בין תורת ישראל ובין הדתות והפלספות האחרות, שם לו לענין את האדם, אשר אין החקר על אודותיו נופל בערכו מחקר דעת האחדות והחדוש ²⁷⁷. והמעט מנפש האדם כי היא יחידה במינה ונבדלת מכל החי אשר על פני האדמה²⁷⁸ והמעט אשר " תבא [רק] ממנה החכמה הגדולה הזאת ואלה התכונות הנכבדות אשר בהן תקון העולם²⁷⁹, הנה היא תמצית טהרת הבריאה כלה סוף תכלית מעשה שמים וארץ²⁸⁰ " שאף על פי שגופו קטן נפשו רחבה מן השמים והארץ כי מדעו כולל כל אשר בם, מה שיש למעלה מהם אשר בו היא עמידתם²⁸¹, לאמר, לדעת את ה' אשר בדבריו יעמודו. וככֹל אשר רב ערכה זַכה עצמתה " שהנפש עצם זך מעצם הכוכבים והגלגלים" ²⁸² וכל יתר טובה וחכמתה מתוכה ומעצם טהרה היא לה לא מיד הגוף²⁸³. אך בכל רוממו את ערך הנפש הוקיר גם את הגוף מאד, ויבָּדל בדבר הזה מחכמי הודו, יון וערב, ויחלט בשפה ברורה " כי הנפש והגוף יחדו פֹּעַל אחד" הם²⁸⁴ " מפני שהנפש המשכלת לא תפעל כי אם עם גשם האדם" ²⁸⁵. ולא עוד כי אם גם " התחלת נפש האדם בלבו" אינה באה בלתי " עם שלמות צורת גופו" ²⁸⁶. ויָשֶב אחור את דברי האומרים להעיד גם את התורה על הגוף כי מקור תועבה ועון הוא, בהאירו את עין המתבונן " כי כלל גוף האדם אין בו דבר טמא אך הוא טהור – – והתורה לא טִמאה קצת לֵחוֹת בני אדם כי אם אחרי הִפָּרדם מהם, ולא טִמְאָתַם [בעוד] הם בהם" ²⁸⁷.

וככֹל אשר נקי האדם גם בנפשו גם בגופו, ככה טהורה הבריאה כֻלה מכל דֹפי ומכל רעה ממארת, כי אין עָצמה ואין תושיה לרעה ורק לְאֵל יד האדם נִתנה לחבל את הטובה בסלפו את דרכו, והסֶלף הזה הוא הוא הרע אשר יָרֵעַ לנפשו²⁸⁸. אך רעה חלוטה לא תִמָצֵא, כי ה' אלהים הוא עצם הטוב וזולתו אין עוד, ומאין אפוא תבא הרעה או פגע אשר יפגעהו ולשנות את טעמו ולהטותו מדרכו, ולחולל את הרעה אשר אין שרש לה בעָצמת צור העולמים²⁸⁹. ולמען יגיע האדם אל מיטב הטוב, לעשות את הטוב מאהבתו אותו ומרצותו בו, הָטְבעה בו היכֹלת החלוטה לעשות גם את הטוב גם את הרע באין מפריע²⁹⁰, למען יזכה בבחרו את הטוב אחרי אשר היתה לאל ידו גם לבחור ברע והוא חשך את ידו ממנו בדעת נפש.

אך הטוב והרע במעשה האדם לא היו בעיני הגאון שני קצָוֹת רחוקים, שתי חטיבות מָחְלָטות, שכל אחת מהן בעינה היא עומדת ונבדלת מרעותה כהִבָּדל הֵפך מן ההֵפך. אין הדבר כן. כי גם המעשה הטוב גם המעשה הרע לא יִיטב ולא יֵרַע בלתי אם במתכֻּנתו אל יתר המעשים, אל מקומו ואל שעתו, ועוד יותר אל עושהו, או אל האיש או אל הדבר אשר בו יָחול המעשה ההוא. ואחרי אשר מנה שלש עשרה מדות טובות אשר דבקו בהן בני האדם החליט כי כל מעשה בודד או מדה בודדת, אף הפרישות²⁹¹, העבודה²⁹² או החכמה²⁹³ אם ישים האדם רק אותה לבדה לְקָו ולמשקלת בחיים לא תִיטַב לעולם. כי אם אז תיטבנה כל המדות, אף אלה אשר בנות יצר לב האדם הן²⁹⁴, בהתלכדן יחד למערכות צבא אחד מסֻדר במשמרותיו, אשר כל כח וכל כשרון ידע עת ומשפט למעשהו, לא יוסיף על תפקידו ולא יגרע ממנו²⁹⁵. על דעתו זאת, כי פרט יחידי בדעות או במדות, לא יצלח לאדם להטיב לו להצדיקו ולהחכימו, נשא הגאון את משלו גם מגבול החרושת²⁹⁶ גם מגבול מלאכת מחשבת²⁹⁷, כי אין מאכל אין מלבוש ואין בנין, אשר לא יתלכדו בו כמה מינים לכלול את ערכו הראוי²⁹⁸ וְצִלְצֵל יחידי רק קול הברה הוא, אך לכלל שיר זמרה לא יבא לעולם וְגַוָן בודד לא יהיה למראה נחמד תאוה לעינים²⁹⁹. סוף דבר, הבודד תָּפֵל הוא גם בגבול היופי, גם בגבול הצדק. אך ככל אשר מערכות הנגינות או מערכות הצבעים שונות הן לפלגות שעורי מיניהן, יש מערכה אשר לא תכשר בלתי אם יַרבו בה ממין זה וימעיטו ממין זה, ויש אשר המין הנגרע במערכה ההיא הוא הראוי להיות נוסף במערכה אחרת, ככה יש גם לאדם לשנות את סדרי תשמישי מדותיו מעשיו וכשרוניו להרבות בזה ולמעט בזה לפי השעור הראוי בעסק ההוא ובמקום ההוא³⁰⁰ ועל פי מצות התורה והחכמה³⁰¹. כי יש אשר יעשה האדם מעשה בפנים אלה ויִזְכה, וישוב ויעשה את עצם המעשה ההוא בפנים אחרים ויֶאשם³⁰². אך איזה הוא הרסן המתעה אשר יוליך פעמים את האדם בתהו לא דרך ואיזהו כלי החפץ אשר בו ימלא האדם את ידו לרדות ביצר לבו לבלתי תת לו לפרוץ כל גבול בתשוקתו הסוררה וגם לבלתי גרוע את חֻקו הראוי לו במשפט? על זה השיב רב סעדיה כי כחות הנפש שלשה הם: התאוה, ההרגשה וההכרה³⁰³. אין מעצור לרוחן " אבל כח ההכרה הוא אשר ידין" עליהן³⁰⁴. והאדם הרודה בכח הכרתו את שני הכחות האחרים הוא המושל ברוחו, הוא האיש אשר תמצא ידו לפלס את נתיבותיו ולכַוֵן את מדותיו אשה אל אחותה, אשר היא היא תמצית תרבות האדם³⁰⁵ " שיהיה האדם קונה בעולם הזה כפי תקונו ויאכל וישתה בְהַתֵּר כפי צרכו" וישים את לבו " על החכמה והעבודה והשם הטוב ויקח מכל אחת מן האהָבות³⁰⁶… על דבר בעתו" ³⁰⁷.

ואם אמנם נטע ה' את שרש האמת בלב בחירי בני האדם, לדעת את כבוד ה' ולהכיר את הטוב ואת הישר בעיניו, הנה רב מאד מספר הדורות אשר יעברו עד תת הנטע הרך הזה את מְלֹא פריו. על כן לא חכה ה' עד אשר תבשיל החכמה המֻטְבַּעַת בנפש האדם את תבואתה מאליה, כי אם שלוח שלח את נביאיו מתי סודו אשר נגלה עליהם בִדְבָרו, אל בני האדם להדריכם דרך הטובה והישרה³⁰⁸ ולא מנע דברי תורה ומוסר גם מן הדורות הקדמונים³⁰⁹ וַיוֹסֶף עוד להגיד את חקיו ואת משפטיו לאברהם אוהבו³¹⁰. ואת תורתו השלמה והמלאה נתן לישראל עמו, אשר בחר בו, בידי משה עבדו. היא תורת האמת, אשר הרבה יותר מאשר יעידו עליה האותות והמופתים אשר הפליא ה' לעשות ביום הנתנה, תָּעֵדְנָה עליה אמִתה וטהרתה³¹¹, כי נפלאות לבדן יש אשר תמצא יד נביאי שקר לעשות לקַיֵם בם את שקריהם ופחזותם³¹². ותורת האמת הזאת, לא תֵחָשֵׁב לקנין מקניני העם לישראל, ולמכשיר אחד ממכשירי צרכיהם כאשר יחשב ספר חֻקֵי כל עם ועם. כי התורה היא כל עצם עצמתו, היא הנשמה אשר תחַיֵהו, והרוח אשר תעמידהו לעולמי עד ואשר בלעדיה לא יִכּוֹן ולא יקום. ואת הדעה הנאמנה הזאת הביע רבנו הגאון בסגנון נמרץ:

אֻמָּתֵנוֹ אֵינֶנָּה אֻמָּה אֶלָּא בְתוֹרוֹתֶיהָ³¹³.

ויען כי תעודתנו שונה מתעודת העמים, שונה גם גורלנו מגורל כל העמים. כי למען צְרוֹף כל סיג בעם אשר בחר בו ה‘, להיות עושה דברו, יֵעָנֵש גם על עונות אשר כל עם אחר לא יענש עליהם. ולמען יֵצֵא באחרית הימים כזהב לַטֹּהַר יִבָּחֵן בכור ברזל במַצְרֵף הגלות הקשה³¹⁴. אך יען כי יודע ישראל מפי נביאיו, כי רק למען נסותו להיטיב לו באחריתו מתענה הוא בגלותו " על כן אנחנו סובלים ומְיַחֲלִים מה שֶיְעָדָנו לא נקוץ ולא נקצוף אך נוסיף חֹזק ואֹמֶץ" ³¹⁵. כי עתיד עולם זה להתחדש להִטַהר ולהתרומם באחרית הימים בשוב ה’ את שבות עמו. ויד החזון הזה חזקה על רבנו עד כי קרא בהמון לבו: " ומה נכבד עולם אשר כֻּלו שמחה וששון, כלו עבודת האלהים ויראתו, כלו גמול ושכר טוב" ³¹⁶, עולם אשר השלום יתן מרוחו על כל היצורים למגדוליהם עד קטניהם. וככל אשר תשָבֵר הקשת החרב והמלחמה מקרב האדם, ככה יחדל הטרף גם מן החיה העוף והרמש " שבעלי החיים ישלימו קצתם את קצתם עד שירעו הזאב והכבש ויאכל האריה התבן, וישחק היונק בפתן ובאפעה³¹⁷. בכל הדברים האלה האמין אמונה שלמה ולא הוציא אותם מידי פשטם, כדרך הבאים אחריו, אשר שמו את מליצת הנביא הזאת למשל לשלום העמים³¹⁸, והפרקים אשר כתב, על ימות המשיח ועל חיי העולם הבא, על דבר תחית המתים וגאולה האחרונה ועל הגמול והענש, הלא הם המאמר השביעי השמיני והתשיעי, מלאים הם אמונה עזה ותמימה מאד. ובהיות צדיק זה חי באמונתו שם את לבו גם לחַשֵׁב את הקץ³¹⁹, ובכל היות מבחר עדות האמת על התורה רוח קדשה וטהרתה לכל אשר לב אדם בקרבו³²⁰ היו לו הנפלאות אשר הפליא ה' לעמו במצרים ובמדבר לעדים נאמנים על יד ה' הטובה לישראל³²¹.

ואם אמנם היו ימות המשיח בעיני רב סעדיה ימי עולם שכֻּלו טוב³²² לא מאס גם את העולם הזה, אף כי יש אשר ינוח שבט רשעו על הטובים והישרים ועל ישראל יותר מכלם. כי העולם מלאכת אלהים הוא אשר בה תתוַדַע חכמתו וגבורתו בכל עֹשר כבוד תפארתן³²³, והוא המבַצֵר מקום לצלמי האלהים, לאמר לבני האדם לעבוד את ה' ולשמור את משמרתו³²⁴. אמנם מראה התקף והגבורה אשר יפיק מראה השמים והארץ בעזוז נוראותיהם לא ימלאו את נפש האדם בלתי אם יראה ופחד מפני ה' עושה כל אלה, אך אז תאזרהו רוחו שמחה וכל קרביו יתרוננו יחד בהתבוננו אל דרכי ה' ואל חסדיו אשר יפליא יום יום ליצוריו ואל אוצר רחמיו אשר אין להם קץ³²⁵. ולשַׁחֵר את אהבתה ולטהר את הלב ולהכשירו לשמוח בו נתן ה' את מצותיו לבני ישראל עם בחירו, כי " העבודות יוסיפו בעצמה [של הנפש] אור והעונות מקדירים עצמה ומחשיכים אותה" ³²⁶ והעבודות האלה, לאמר, המצות, אף כי גופי מעשיהן הם כל עקרן וכוָנה בלי מעשה לא תֵחָשֵב למאומה³²⁷, בכל זאת מיטב תמציתן היא הכוָנה הזכה והטהורה^328.

והכונה הזאת היתה תכלית ספר האדם הגדול הזה, תרומת האמונות והדעות אשר הורה רב סעדיה לחכמי ישראל. וזאת היא אחרית דבריו: " כל הספר הזה איננו מועיל כי אם לזכות הלב וכונת תקונו – שיזככו הלבבות ויכנעו לשם אלהינו" ³²⁹ והכונה הישרה בכל מעשה אשר יעשה תהפוך את לב האדם להיות טוב גם עם ה' גם עם אנשים, כאשר כתב גם בתחלת הספר לאמר: " ובזה ייטבו מצפוני בני האדם ותִזַך תפלתם ותתקים אמונתם בעסקיהם ותמעט קנאת קצתם בקצתם³³⁰.

והספר הזה אשר יעדו עושהו להיות " צולל שיעלה ממעמקיהם" את בני האדם אשר טבעו ביַמי הספקות וכבר כִסו אותם " מֵימֵי השבושים" ³³¹, היה לאב להמון ספרים אשר הוציאו רבים מחכמי ישראל הבאים אחריו, בארץ ספרד ובנותיה, למען העיד גם את הפלספה הנוהגת בימיהם על אמתת התורה כי איתן היא. הן צביון זה לשום את הפלספה למלאך מליץ לתורה צררה את חכמי אבותינו באלכסנדריא מימי אריסטובול הכהן³³² אשר היה כמעט ראש לכת חכמים זאת ואשר הקימה מקרבה איש חכם וצדיק כפילון³³³. אך המה בדעתם את התורה רק מעט וגם את המעט הזה רק מפי תרגומה היוני המתיש את כחה מאד, ואת חכמת יון ידעו הרבה מאד הרבו לשום כחל וסרק מאוצרות הנכר על יעלת החן העבריה עד כי לא נִכַּר עוד מראה פניה. לא כן ספר האמונות והדעות ומרבית הספרים הבאים אחריו, כי בהיות תורת כותביהם רבה ורחבה מאד וידועה להם מעמק מקורה, אות הפלספה היונית ידעו רק מפי תרגומי תרגומיה הערבים, גבר בם תמיד העקר העברי על הטפל הנכרי. ויתרון גדול נראה לרב סעדיה על כל בני גילו כי הוא לא אסף בספרו מעצם הפלספה היונית כמעט מאומה בלתי אם הליכות סדר החקירה אשר סדרו חכמי יון. ובדבר הזה יכשר ספר האמונות מכל חבריו להיות למקור חכמת עולם לישראל. כי בדורותינו אשר כבר הָדְפָה הפלספה המבקרת את הפלספה היונית הישנה ההיא אבד כל ערך למרבית הטיח היוני אשר טחו סופרינו בערב ובספרד ההולך ונפרך ומתמולל מיום ליום. ורק דברי החכמים האלה אשר הוציאו מרוחם השואפת את חכמתה ממעמקי התורה העומדת לעד, עודם למחיה למבקש דבר ה' עד היום וכן יהיו עד דור אחרון. ויתרון גדול הוא לחכמים אלה, כי בִּיפִי חכמתם וטוב טעמם השכילו למצוא כל דעה ישרה ונכונה נמלצת בשפה ברורה בכתבי הקדש. ודרך החקר הזה המעלה את כל הדעות הנכוחות בעֹמק פשטי הכתובים רבת תועלת ורבת שעשועים היא עד מאד.

ובימים אשר התחזק הגאון הזה להבליג על עָצבו ורגזו אשר שבע מיד אויביו, למען יַחֵד את לבו להשכיל ולהטיב לבני עמו עד דור דורים בספר האמונות והדעות, אשר כל דבר מר לא עָכַר את הרוח הטהורה והשאננה הנסוכה על הספר הזה, בימים ההם – לא הפיל עוד דוד בן זכי מדרכו הקשה ומבצעו, ובן שרגדו איש ימינו לא חדל אף הוא רוגז. ויהי היום, ויתגלע ריב בין אחד מאנשי הנשיא ובין איש אשר בא זה מעט מארץ נכריה לגור בבגדד. ויבחר האזרח באדוניו הנשיא לשופט, ואיש ריבו, אשר בהיותו בן ארץ אחרת היתה הרשות בידו לבחר את האיש הטוב בעיניו, בחר ברב סעדיה לְדַיָן. וירע הדבר בעיני בן זַכַּי וישלח את עבדיו להביא אליו את האיש הגר וּלְיַסְרו. וַיֵּחָלֵץ האיש מהם וירדפו אחריו וישיגוהו ויכוהו הכה ופצוע. כשמוע הקהל את הדבר הרע הזה, קנאו קנאה גדולה ויקהלו כאיש אחד אל הישיש הנכבד כָּשֵר בן אהרן, חותן כֵּלַף בן שרגדו, ויפקחו את עיניו לראות כמה רבתה השערוריה בקרב ישראל למן היום אשר הרים בן זכי יד ברב סעדיה. וימריצו את דבריהם כי רק בשל כֵלַף חתנו הרעה הזאת. ויאסוף כשר בן אהרן אל ביתו את כל גדולי בבל וגם את הנשיא בתוכם. ולא שם הזקן הנהדר מחסום לפיו ויוֹכַח את דרכו על פניו, ויערוך לנגד עיניו את כל הרעות אשר הוא הולך ומדיח על עמו בדבר הריב הנתעב הזה, זה שבע שנים ואת העון הגדול אשר הוא משיא על נפשו בהחזיקו במחלקת עד היום. ויחזק עליו את דברו לתקן את דרכיו ולהשלים עם רב סעדיה. וַיֵרַך לבב הנשיא וַיֵאוֹת לשלום. וימהר כשר בן אהרן ויקם מתוך הנאספים, וילך אל רב סעדיה וַיַט את לבו אל השלום, ויבא אותו ואת אנשיו בכבוד אל הבית השני אשר הכין בחצרו. וכשר הולך ובא אל הנשיא ואל הגאון לְיַשֵׁר את ההדורים אשר ביניהם, ויצלח הדבר בידו. וַיֵחָצו גדולי העדה הנאספים, ויבאו אוהבי רב סעדיה אל הבית אשר ישב שם, ויחזיקו בידיו מזה ומזה, ואוהבי ראש הגולה תמכו בידיו, ויצאו אל החצר אלה ואלה. ויגשו הנשיא והגאון יחדו וישקו איש את אחיו בלב שלם. ובהיות היום ההוא תענית אסתר 4698 – 938, הפגיע הנדיב כשר ברב סעדיה ובבן זכי, כי ילינו שניהם בביתו ויקראו שם את המגלה. וראש הגולה בקש את רב סעדיה כי יבא אל ביתו. ויטילו גורלות ויצא משפט הגורל כי לבית הנשיא ילך רב סעדיה. ויבא הגאון אל בית ראש הגולה אשר קדם את פניו בכבוד גדול מאד, ויעצרהו שם שני ימי הפורים וביום השלישי שב רב סעדיה לביתו, וישמח כשר האיש הנכבד על אשר הצליח ה' בידו להשיב את השלום למקומו³³⁴.

אך אם שב רב סעדיה לכבוד הראשון, למִשְֹרתו לא שב עוד³³⁵. ונראים הדברים כי לא אבה וגם לא יכול לשוב אליה, כי אף כי לא מלאו עוד ארבעים ושש שנה לחיי גבור הרוח הזה בשוב השלום למקומו, עָיְפָה כבר נפשו לעמל המלחמות אשר סבבוהו מנעוריו. סלימון בן ירוחים הנרגן הקראי בן מאיר המבעט ברבותיו ודוד הנשיא וכילף בן שרגדו נושא כליו, אף כי שלש כִּתות אויביו אלה שונות היו למיניהן, היתה יד כֻּלן שוה בכשרון הדִבה והמשֹטֵמה אשר תסַמֵרְנָה שערת הקורא את דבריהם. ולא עצר עוד האיש הגדול כח לצאת ולבוא, ויַנח בעין טובה את מקומו לרב יוסף בר סטיא³³⁶, אף כי בראשיתו הקים אותו בן זַכַּי לצר לו. וקרוב הדבר מאוד כי לא מנע רב סעדיה ממנו את עצתו ואת אור תורתו בדברים אשר נפלאו ממנו³³⁷. ותנח רוח חן וחסד על כל הליכות הגאון רב סעדיה למן היום אשר שקט בביתו ולא הוסיף עוד לצאת ולבוא ויגמול טוב וחסד גם לראשי אויביו אשר מֵררו את חייו וידכאו את רוחו. ויהי לבו תמים עם דוד הנשיא אשר לא האריך עוד ימים, כי מת בעוד רב סעדיה חי³³⁸, ויהיו עוד ראשי העם עושים כה וכה, להושיב את יהודה בנו על כסאו, והנה מת גם הוא, ולא נותר לו בלתי אם בן קטן בן שתים עשרה שנה. ולא זכר לו רב סעדיה את הרעה הגדולה אשר הדיח עליו יהודה אביו ודוד אבי אביו ויחֻנהו ויאספהו רב סעדיה אל ביתו ויהי לו לאב ויתנהו אל בית הספר ויעטרהו הוד ורחמים³³⁹. גם נדבת רוחו זאת תעיד עליו כי לבו היה נוטה מעודו אל השלום האהבה והרצון ורק איבת הקראים גם הות בן מאיר ואהבת הגאון את האמת והמשפט אשר לא שַחה מפני הנשיא התקיף הן הן הוציאוהו על כרחו אל שדה המערכה. הן אמנם כי קרוב הוא כי אחרי השלם הנשיא עמו בהיותו נקי לביתו, היה לו שקט מסביב. אך לרגלי הסערות אשר התחוללו על ראשו כל ימי חייו כבר חֻבלה רוחו מאד ולבו חלל בקרבו ויתקפהו עצבון אשר לא סר ממנו, וימת בשנת החמשים לימי חייו³⁴⁰ אחרי עָמדו בראש עמו ארבע עשרה שנה³⁴¹ (4702–942). וככל אשר שבע האיש הגדול, הדגול מרבבות אלפי ישראל, בוז ומכאובים כל ימיו מיד משנאיו, אשר לקרסוליו לא הגיעו, ככה נתנוהו בחירי חכמי הדורות הבאים אחריו עליון על כל אנשי גילו, גבוה מעל גבוה. בהיותו בן שלש ושלושים שנה, בטרם עלותו עוד לגדולתו כבר העיד עליו החסיד בדורו, רב נסים נהורני, ש" הוא אדם גדול, מופלג בחכמה, אינו מתיָרא מאדם מעולם ואינו מסביר פנים לשום אדם בעולם מפני רוב חכמתו ורֶוַח כפיו³⁴² ואריכות לשונו³⁴³ ויראת חטאו³⁴⁴, ואדירי לשון אבותינו שמו אותו, מאות בשנים אחרי מותו, לראש ל" זקני לשון הקדש" ³⁴⁵, " ראש המורים ומיַשרי הלשון" ³⁴⁶, " ראש המדברים ותחִלת המפרשים שבאר את המקרא כתקֻנה והעמידה על מכֻּנתה, מחכמתו למדו כל המפרשים, והוא ידע לשון הקדש כתקונו³⁴⁷. כי בכל מקצוע וענין היה הוא " ראש המדברים בכל מקום" ³⁴⁸. ונכבדי זקני הפוסקים בדברם על כחו בפסקי הלכותיו העידו כי " מפיו אנו חיים" ³⁴⁹. אחד מראשי חכמי כל הדורות שעמדו בישראל חרץ את משפטו " על הטובות שעשה לישראל" ³⁵⁰ רבנו זה לאמר: " וכמעט שאבדה תורת ה' לולא הוא שהוא גִלה מן התורה מה שהיה נעלם וחִזק ממנה מה שנדלדל והודיעו בלשונו ובקלמוסו והוא המכַון בכל מעשיו לשם שמים³⁵¹. ואחד מסופרי הזכרונות מִלא אחרי הדברים האלה, לאמר: " ורבנו סעדיה זכרונו לברכה נתחזק באלהיו והסיר הבעלים והשגעונות מן הארץ³⁵². והזך והטהור שבכל חכמי המוסר יעץ לכל חסיד בישראל את העצה הזאת: " התבונן בתורת אלהיך – – וְהֵעָזֵר להשיג אותו בקריאת ספרי הגאון רבנו סעדיה זכרונו לברכה, שהם מאירים השכל ומחדדים הבינה ומורים הפתי ומזרזים העצל" ³⁵³. וכשלש מאות שנה אחרי מותו, אחרי אשר קמו גם חכמים אחרים אשר היו לנס בתוכנו כתב אחד מאנשי השם כדברים האלה: " והיותר מפורסם מכל הספרדים³⁵⁴ הראשונים וחכמיהם שהגיע שִׁמְעם אלינו הוא הגאון הגדול רבנו סעדיה הפיתומי אשר האיר עיני הדורות אחריו בחבוריו היקרים³⁵⁵. זאת וכזאת היא התעודה החתומה על מפעלות רב סעדיה בטבעת ראשי חכמי עמו וחסידיו לדורותם.

ואף כי רפה בבבל היום לערוב, באבוד ניר לבית דוד במות ראש הגולה האחרון דוד בן –זַכַּי, ובְהֵרוֹם מעל ראש מתיבת סורא עטרת תפארתה, בְהִקָטֵף רב סעדיה בעודנו בְאִבו. בכל זאת עוד לא שקעה כֻלָה שמש בבל, כי עוד תראינה עינינו שני מאורות גדולים, אב ובנו, אשר עד היום לא אספו עוד את נגהם ואשר מכבודם האירה הארץ ההיא, עולים על חוג שָׁמֶיהָ. אך אור השחר אשר הֵחֵל לנגוה מעט מעט גם בארצות אשר מסביב לים התיכון, באחרית ימי הסבוראים ובדורות הראשונים לגאוני בבל, גבר מאד בדורות הגאונים האחרונים, ויהי לשמש צהרים זורחת בגבורתה במרום הרקיע.