לוגו
אגרות: יב סיון התק"ף–ח תמוז התקפ"ט
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

Nr. XXI1
   🔗

An S. V. Lolli

Nr. d’ordre de l’Index raisonné 17.     Premier livre de mémoires 29.

25.5.1820

י“ב סיון התק”ף


 

Nr. XXII
   🔗

An J. S. Reggio

Nr. d’ordre de l’Index raisonné 18.     Premier livre de mémoires 30.

30.5.1820

י“ז סיון התק”ף

לידידי ליש"ר שלום רב

למן היום אשר ראיתי ס' מחקרי ארץ לרשב“ל יקר האיש הזה בעיני, וכראותי הדבר אשר העתיק שמה מספרו בית האוסף בענין הא הידיעה בקצת השמות הפרטיים גדלה עוד מעלתו בעיני, ונכסוף נכספתי לראות הספר הזה, ואחרי ימים כאשר אנה ה' לידי ספרו מליצת ישורון הוספתי לחבבו הרבה מאד, וכאשר ראיתי הדברים אשר העתיק גם בזה מספרו בית האוסף, וכראותי אותו מזכיר שיחתו בעולם הנשמות כלתה נפשי לראות שני ספריו אלה כאיל תערוג על אפיקי מים. ועתה מה אשלם לך ידידי על כל החסד אשר עשית עמדי לרוות צמאוני, כי באמת מצאתי בהם דברים טובים ונחומים – מצאתי? לא כן, כי מראשם לסופם כלם מלאים חדשות נחמדות תערבנה לחכי מנופת צופים, והיום ידעתי כי יש מבלעדי גואל ללה”ק, הפילוסופיאה והדקדוק לאגודה אחת בידו, מי יתנהו כאח לי, ישתתף עמי בצער מלאכת המערכת אשר שויתי לנגדי תמיד!

ולמען לא תהיה האגרת בלא חדוש, כי אין לבא לפניך בידים ריקניות, הנה אנכי בא אליך בדברים מתי מספר.

“שלש שלשה ארבע ארבעה” וחבריהם עד “עשר עשרה” כלם נשתנו משאר שמות התאר במה שהזכר בה“א והנקבה בלא ה”א, וזה מורה כי מספר הנקבות יוסד ראשונה ואחריו מספר הזכרים, כי מה שהוא מיוסד ראשונה אותיותיו מועטות מהנגזר אח“כ ממנו; והנה אין השנוי הזה רק עד עשרה לא מכאן ואילך, כי נאמר אחד עשר לזכרים אחת עשרה לנקבות, ומה הטעם לכל זה? הנה ידוע כי אין בתבל עשרה דברים מיוחדים כי אם עשר אצבעות, וגם ידוע כי תחלת סימני המספרים היו עשר אצבעות הידים, ונמשך מזה כי התקינו תחלה מלת שלש על האצבעות שהן לשון נקבה, ומלשון נקבה גזרו אח”כ מספר הזכרים ואמרו שלשה וכן עד עשר, ואחר תום האצבעות חזר הדבר למנהגו הקדום לקרוא שם לזכרים תחלה.

“ארץ אדמה”2 שם ארץ כולל כל עובי העולם ופנימיותו, ושם אדמה לא יכלול רק הפנים הנראים והנעבדים להוציא לחם, לפיכך בורא פרי האדמה אינו כולל פירות האילן, כי האילנות מעמיקים שרשיהם בתחתיות ארץ, ע“כ כתוב כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל. והנה יובן מה שכתוב ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה, כי האד איננו ענן עולה וחוזר ויורד ומשקה, שהרי לא המטיר ה' אלהים, כי באמרו תדשא הארץ לא נתלו המאורות עדיין, ולא היה השמש מעלה נשיאים, אך האד הוא לחות שהיתה עולה מבטן הארץ והיתה משקה את כל פני האדמה העליונים הנראים, כי לחה היתה עדיין, כי בו ביום נבדלו ממנה המים; והנה הלח בהיותו קל מן היבש היה עולה מטבור הארץ עד פני האדמה, והיה משקה אותם, והנה vapori esalazioni אין שמם אלא נשיאים כי הם המתנשאים ועולים למעלה אבל שם אד אין ענינו רק umidità ולחות פנימית בגוף; והנה ידוע כי הלחות הפנימית בגופות היא סבה להיתר חלקיהם ולהפסדם, כי לפי יובש הגוף וקשיו כן יעמוד ימים רבים, ע”כ יקראו העברים אל ההפסד והשבר “איד”, ונבדל השם הזה משאר שמות הקרובים לענינו, באשר האיד הוא שבר לא בא מסבה חיצונה רק מרוע האיכות הפנימית אם ברוב העונות ואם בכל כיוצא בזה, ע"כ אחר שאמר כי קרוב יום אידם אמר וחש עתידות למו, כלומר דברים שהיו עתידים ומזומנים לבוא עליהם מקדם שלא היה אפשר להם להמלט מהם, כי לא תבאנה להם מן החוץ, כי הם עצמם משכום עליהם; ומפני שאין האיד תלוי בדבר חיצון על כן דרך הכתובים לומר שהוא בא פתאום ומהר: כי פתאום יקום אידם, ואידכם כסופה יאתה; כי דבר שלא קדמה לו סבה מן החוץ נראה שבא פתאום ומהר וכאלו הוא בלא סבה, כי הסבות הפנימיות נעלמות מעינינו על הרוב.

“סקל רגם”: סקילה על ידי אדם אחד, רגימה בכל העם: עם הארץ ירגמוהו באבן; וכן בסנהדרין פרק ו': אם מת בה יצא ואם לאו רגימתו בכל ישראל; ומפני שהתורה אומרת פעמים סקל ופעמים רגם נתנו של זה בזה ושל זה בזה, ואמרו כי שליח ב"ד סוקלו ואם לא מת עם הארץ ירגמוהו.

בְקֶרִי:3 ענינו כתרגומו בקשיו, וכן רואה קרי ענינו קשוי, וכן מקרה לילה, כי הקו“ף דגושה והמ”ם לשמוש, ואיננו לשון מקרה. לא יהיה “כלי” גבר על אשה ולא ילבש גבר “שמלת” אשה: הגבר היה לובש כלים שהיו מכילים דברים, כי היו בהם כיסים וכיוצא בזה; והאשה היתה לובשת שמלות, והן בגד פשוט ולא יכיל מאומה וראוי להנתן על המטה למכסה, כמו ושכב בשלמתו; ואתה שלום.

טריאסטי י“ז בסיון וכל עצתך ימלא לפ”ק.

אוהבך שד"ל.


An Salomon Lewisohn

Nr d’ordre dans l’Index rais. 20     Premier livre de mémoires f. 152.

22.6.1820

י' תמוז התק"ף

שמואל דוד לשלמה בן לוי שלום4


 

Nr. XXIII
   🔗

An S. V. Lolli

Nr. d’ordre de l’Ind. rais. 23.     Premier livre de Mem. 39.

4.9.1820

כ“ה אלול התק”ף

שדבח“ל אל שחבד”ל שלום

אוצר נחמד (Le commencement de cette lettre est imprimé dans le IV. page 48–49 jusqu' aux paroles)

הסתכל ידידי בדברי תכלית ההסתכלות, ובהגיע עתנו עת דודים להתעלס באהבים יחדו נמתיק סוד. ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך שמעני ידיד נפשי, ובקשת בארון ספריך, ומצאת הספר הקטון אשר הזכרתי למעלה הסובב סובב על קוטר האגרת הזאת, ונתת אותו בכנף מעילך והבאתו אלי בבואך הנה, ואמצא בו מרגוע לנפשי, הנהלאה תחת משא דרישת האמת כי אראה מי הוא זה אשר החזיק בדעתי ומה הביאו להחזיק בה ומה התועלות אשר ימשיך ממנה, כי לדעתי עצמו מספר וקראתיו והשיבותיו אליך והבאתו אל תוך ביתך.

ע“כ לשחבד”ל חביבי מכאן ואילך לשחבד"ל בעל ריבי.

לא התמהמהתי מהשיב אליך אלא כדי להשיבך תשובה הוגנת, ואחרי ראותך האגרת הזאת לא תשוב תתפלא עוד בי אף הוצרכתי בה לחקור ב' ירחים. כתבתי בסוף מאמר הנקוד ווכוח קצר בענין הקבלה, תראהו בבואך, ותראה כי אין מופתיו חלושים כאשר תדמה, גם תראה כי אינני מסתיר התשובות שאפשר לבעל הדין להשיב, ותראה ג“כ כי אם אתה תוכיח על פני היות בדברי או בדבר מדברי דברים שאין להם רגלים, אמחה אותם מתחת השמים, ושם תראה ג”כ הנזק המגיע לכללות האומה מפאת אותה חכמה עד שאני מוכרח לכבוד ה' ולאהבת בני עמי (מלבד אהבת האמת) לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס השרש הפורה ראש. אמרת כי יש יתרון לקבלה על הפילוסופיאה, כן הדבר אם היתה מקובלת, אך שם תראה כי אין יסודתה רק על דברי הפילוסופים אשר נשתבשו ביד המקובלים (כי לא הבינום על בורים); וענין הספירות בס' העקרים מאמר ב' פי“א תמצאנו. אמרת כי לא נמצא בין חכמי הקבלה חולק על עקריה, וזה אות על מעוט בקיאותך בדבריהם; ועתה שמע דברי ר”מ ריקאנטי בס' טעמי מצות בענין הספירות: ויודע אני ידיעה ברורה שאין כל חכמי הקבלה מודים בזה שכתבתי, אבל אני לא מצאתי בדברים האלו תקון בענין אחר אלא זה שכתבתי, כי כל החכמים בחכמה הזאת כלם בנו על יסוד תהו עכ“ל. גם בפלח הרמון לרמ”ע מפאנו שער ד' תמצא ווכוח בענין הגדול הזה, ושני האנשים אשר הזכרתי אינם מצעיריהם5, ואל תאמר שלא עמדו על עקר הדברים. ספרי רב חמאי רב שרירא ורב האי בקבלה אולי הם מעין אותם הספרים הבדויים אשר הזכיר ר' משה בוטריל בפירושו לס' יצירה, ומעין ספרי ר' נחוניא בן הקנה ורשב“י, ומעין הסודות שהביא רש”ט בן ש“ט (ס' האמונות שער ד' פ' י"ד) משם רב קשישא גאון מזרע הגאונים שבמתא מחסיא (אשר לא היה ולא נברא), אשר הרביץ תורה בפוליא ושם נפטר. אך יהי כדברך כי רב חמאי רב שרירא ורב האי כתבו באמת הספרים שהמקובלים מיחסים להם, הנה מן הדברים שהביא בעל ס' הברית דף ק”י בשם רב האי נראה בבירור כי לא מחשבותיו מחשבותיהם כי אמר: שם הויה הוא האל הגדול הגבור והנורא, וזה הפך דברי המקובלים שאמרו (פלח הרמון שער ד' פ' ב') שהוא שם לעצם האצילות לא לעצם המאציל ח“ו; ואם תאמר כי המאציל והאצילות דבר א' הם, דע כי אין הדבר כן לדברי רמ”ע בעל הס' כי למעלה כתב: ואחרים תקעו עצמם בדבר הלכה להאמין שהספירות הם עצם האלהות וכו‘, ועמהם נתוכח נשפטה יחד: הרי כי לדעתו אין האצילות עצם האלהות, ואף גם זאת אמר כי שם הויה איננו רק עצם האצילות ור’ משה קרדווירו בעדות רמ“ע שם: הרחיק יחס השם הגדול אפילו מעצמות האצילות: היאבה ה' סלוח להם וכבודו לאחרים יתנו? אם כמחשבותם מחשבות רב האי? ובאמרך כי גם רס”ג האמין בספירות הלא תכלם הלא ידעת אם לא שמעת כי ראב“ע קורא תמיד לחכמי התכונה חכמי הספירות? ועוד האין הדבר למד מענינו כי ע”פ יהי אור דבר בעניני המאורות וחכמת התכונה? ובהליצך בעדו בענין הגלגול הלא תכסך בושה, כי אם לא היה לו בו קבלה לא היה מזכירו והוא הזכירו ולגלג עליו. אמרת כי נמצאו בין המקובלים אנשי חיל וגדולים בחכמות, וזה אמת, אבל אין החכמות מפקחות את הלב אלא הפילוסופיאה כלו' השכל והבינה והחקירה העמוקה וישרה, ואתה דע לך כי אנשים רבים יש שלמדו חכמות רבות יען כח זכרונם יפה, מכל מקום אין בהם בינה כל עיקר, ובהפך הוא כי רוב חכמותם שעממו את לבם הפסידו סברתם. אמרת היות בהם יראי אלהים, גם הכנענים היו שורפים בניהם ליראת אלהיהם, ונתחייבו כלייה, כי באמת לא יראו את האלהים רק את כמריהם היו יראים, וכן המקובלים יראים את רבותיהם והולכים אחריהם כעורים ומנהג אבותיהם בידיהם, וחייב אדם שיהיה ערום ביראה ולהאמין לא יחיש, ועמוס צווה כה אמר ה' על שלשה פשעי יהודה ועל ארבעה לא אשיבנו על מאסם את תורת ה' וחקיו לא שמרו ויתעום כזביהם אשר הלכו אבותם אחריהם (ובענין ע"ז לא סוף דבר שאין התנצלות להולך אחרי אבותיו, אלא שהוא נענש גם עליהם שנ' פוקד עון אבות וכו'). אמרת שעשו אותות ומופתים, ויותר מהמה עשו חרטומי מצרים ואחרים רבים. והרוחות גם הכומרים יוציאום, והדברים ברורים, כי הפעולות בשמות (אשר הם מין ממיני הכשוף) אינם רק מיקאניזמו יעלה ביד כל אדם כטוב כחוטא, ואינני מכחיש אפשרות הדברים האלה, רק אכחיש הראיה המובאת מהם על אמתת הקבלה. היות המקובלים אהבי בצע מעשקות, הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה; ראית מימיך מקובל חוטב עצים ביער? והם מתפרנסים שלא בצער ואוכלים בשר הברבור, ומטילים צרכיהם על הצבור והועל לא יועילו בשום חבור, זולתי אם איש מאנשי תבונה כרמבמ“ן ורנה”ו ילמד דעת את העם אז יחרצו הכלבים את לשונם לענות בו סרה, והנה הם לא יעשו את הטוב וגם ימנעו אחרים מעשותו: וכמה חכמים מחוכמים שמרו מחסום לפיהם בעוד רשעים לנגדם! אַיֵכֶם גדולי עולם, המגלים כל נעלם, סעדיה, יהודה הלוי, אברהם בן מאיר, משה בן מיימון, איכם, איה דומיכם באלף הששי? הלא כאוב מארץ שמוע אשמע צעקתכם: אוי כי קמו שועלים, הקוראים עצמם מקובלים וברוב חלומות והבלים, החשיכו עיני היהודים האמללים הבאישו ריח החכמה בעיניהם וישימום עצלים, יסתפקו במרק פגולים, וערבה לחכם עוגת גללים, ומתי מספר אשר כח להם לגבר חיילים, העתיקו מהם מלים, מיראת אוילים, מפחד סכלים, כי הישים אדם נפשו מטרה לחצי הכסילים, אם יהלך איש על הגחלים? על אלה ועל אלה קצף גדול אני קוצף עליהם, ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי? אין מספר לרבים חללים הפילה הקבלה בהחשיכה את זהר יפעת תורתנו, ובתתה את אמונתנו לזרא לכל משכיל אשר יראה הבליהם, ויחשוב כי באמת מקובלים הם, ויאמר אם כן כל קבלתנו וכל תורתנו הבל הבלים. הלא בימי קדם בהיות רבים מחכמי ישראל פילוסופים, רבתה האמונה בלב איש ישראל, והיה כי תמצאנה אותו רעות רבות וצרות אין מזיזין אותו מאמונתו, ולא ידח ממנו נדח; ועתה בהיות רוב גדולי ישראל מקובלים לא פילוסופים, אבדה האמונה, והיה זה מפני שהתורה מונחת בקרן זוית ואין דורש ואין מבקש להבין דבריה ע“פ פשוטם, וכל העוסקים בה אין עסקם זולתי בדרש וברמז ובסוד, חלילה להם מעסוק בפשט הנקרא תבן דאורייתא (תיקוני ז“ח דף ל”ד) והיה כי ידרשו דברי תורה בקהל עם לא ישמע על פיהם רק דרש וסוד, וכי יוכיחו את העם על חטאתם, לא ימשכו לבותם במוסר השכל, רק ינאצום על חטאים שאינם חטאים ויפחידום בדברים שאין להם שחר, ואם האנשים הנבוכים בעניני האמונה יערכו לפניהם ספקותם יוסיפו מבוכתם בתשובותם אשר אינן מתישבות על הדעת ואם לתינוקות ילמדו תורה, לא יקרבו דבריה אל השכל, או אפילו את נוגה פשוטה, וישימוה כשיחה בטלה ע”י הדרש והסוד ושאר דברים אשר אין להם יסוד, ומכל זה נמשך בהכרח שיקוצו בני אדם בדברי אלהים חיים ויבזו את התורה ויבאו לידי כפירה. הלא אתה המיעצני להחזיק בחכמת הפשט, איך איפוא תגער בי בבואי להלחם בבוזיו ומחרפיו, המואסים כל אשר ישלח ידו לענף מענפיו ואכל וחי לעולם ביגיע כפיו ובזעת אפיו? – ס' מגיד מישרים נראה כי לא הגית בו מימיך, כי אמרת שנגלה לר' יוסף קארו ע“י אליהו או מלאך ממלאכי ה', וכל זה טעות הוא בידך, כי אמנם הקב”ה בכבודו ובעצמו היה נגלה אליו, והיה אומר לו יום יום: רק כי תדבק בי ביראתי ובאהבתי ויחד לבבך לעבודתי, לאתוקדא על קדושת שמי, וכיוצא בלשונות אלו שלא יאמרם השליח זולתי בהצעת כה אמר ה‘, מה שלא נמצא כלל בספר ההוא. והנה האלוה הזה היה אומר לרי“ק כדאיתא בזוהרא קדישא, וזה דבר מבהיל אותי מאד מאד והוא הוריס את כל בניני; גם היה אומר לו: כמה דאמור רבנן, וזה לרבותינו לכבוד ולתפארת כי האלהים קורא אותם רבותיו; גם היה אומר לו: וממה שכתבתי תבין, רמז להאי שכתבנו, כדאמרן לעיל; וזה הוד והדר נפלא לרי”ק כי האלהים היה בא וכותב בספר לפניו; גם היה אומר לו: כי מה שאתה רואה שלפעמים אני מדבר אליך ואינו עולה, הלא ידעת מה שאחז“ל שמא יגרום החטא: ראה כמה גדולה מעלת רי”ק שהגיע למדרגה ממדרגות הנבואה גדולה ממדרגת מרע"ה, כי משה אמר אשר ידבר הנביא בשם ה’ ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה' בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו, ורי“ק זכה שיתגלה אליו החידוש הגדול הזה, והוא שאפשר לעצת ה' שתשוב אחור, וכן היה שהבטיחו מאה פעמים שיזכה להשרף על קדושת שמו, והוא גוע וימת בשיבה טובה בן פ”ז שנה; גם בשרו האלוה הזה שיתגלה אליו אליהו, אפילו יהי בביתו אנשים ונשים, ולמען יתפרסם כבוד רי“ק יותר ויותר: אינוּן לא יחזון ליה וקל מלוליה יהא דמי להון כאלו הוא קל מלולך; וכן ר”ש אלקווץ מעיד בהקדמת הספר: ונשמע את הקול מדבר בפי החסיד; גם זכה שישפיל האלהים את עצמו עד לדבר אליו כאלו הוא ילוד אשה, כגון: הלכך איתסר לן, ומשום הכי אמרינן הלל, אבל לעילא מינה לית לן תפיסותא וידיעה; גם היה מגלה אליו סודות פליאות חכמה הנשגבים משיקול דעת אנוש, כגון כי השם הנכבד והנורא שדי רומז לי“ד כוסותו של יין שיש לשתות ביום השבת, וכי השי”ן רומזת לשבת וד“י לי”ד, ורבות כאלה מן התעלומות שחותם האלהות ניכר בהן: ואני איש טמא שפתים, כאשר בכל אלה בינותי, יראה ורעד יבא בי נדכיתי ונפוגותי, נעויתי שחותי, ידעתי כי דלותי, על זאת הקיצותי, ואראה כי נקלותי, ומיום החלותי, לדעת כי לא נבונותי, וארחץ בנקיון כפי והזכותי, ואחור נסוגותי, מאשר דברתי זמותי, ואשר הרעותי, ולך אפוא ולכל אוהב חכמה, תולה ארץ על בלימה, עושה עש כסיל וכימה, ייטיב את החתימה, וברך לך את השנה הבאה ברכה שלמה, ולנפשך החכמה, יוסיף עצמה, לחשוף יערות דבש בתורתו התמימה, ומהביא בימיך את משיחו לא יתמהמה, כי עוד חזון למועד ויפח, אשרי כל חוכי לו ובחסדו בוטח, והתענג על ה' בהבנות ההיכל והמזבח, כאשר גוים צריו ינגח, להם חמה לוקה ולנו שמש מרפא זורח, ורב שלום עד בלי ירח, והיית אך שמח.

טריאסטי כ“ה באלול עלי קללתך לפ”ק

ש"ד


 

Nr. XXIV
   🔗

An, S. V. Lolli

Nr. d’ordre de l’Ind. rais. 24.     Premier livre de mém. 40.

19.10.1820

י“א חשון התקפ”א

שדבח“ל אל שחבד”ל שלום

במה אקדם פניך ידידי, ומה המנחה אשר אביא בידי, להתרצות אליך ולמצוא חן בעיניך? וראיתי כי נושא הדרוש אשר תטוף מלתי עליו יתחייב שיהיה מצד עצמו נכבד ונשגב, אולי מעלת הנושא תהיה לשפלות המדבר מבצר ומשגב, ויצטרך ג“כ שיהיה הענין חדש כי אין קול ואין קשב לדבר ישן נושן וכיון דדש דש, גם ראיתי כי אין טוב לבחור, בחקירות מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור, ושאר דברים שאין לנו בהם אלא ספקות, והמה סלע המחלקות, וראיתי גם כן כי למען הטות אלי אוזן שומעת, צריך שיהיו כל דברי על פי הפשט הברור המתישב על הדעת, וראיתי כי לו אשמור באגרתי ארבעת החקים האלה, כי עתה תבא אליך ולא תלא. – אברך את ה' אשר יעצני, ונושא נכבד וחדש המציאני, בו מקום הניחו לי אבותי להתגדר, בלי שאהיה פורץ גדר, ובנין זקנים סותר, אוכל לדבר בו נכבדות, במראה ולא בחידות, והיו דברי אלה יקרים בעיני כל פשטן למגדול ועד קטן, ואיש לא יתיצב בפניהם לשטן. הלא ידעת ידידי כמה חלופים יש בין דברות ראשונות לאחרונות, ולא מצאתי לא מאנשי תבונות, שיאזור חלציו לתת טעם לכל הבדל והבדל, ובמקום שאין אנשים שד”ל משתדל, והנני מפרש כל החלופים האלה אחד אחד, איש לא נכחד.

החלוף הראשון6

ונשלמו החלופים, והחילוקים היפים, הם טעמי החסרים והעדפים, אשר אזן וחקר ותקן מבדיל הנרדפים, להסיר מעל תורת ה' תלונות מחרפים, ונאצות מגדפים, המה ראו כן תמהו יצאו דחופים, והנם זועפים, אחזה רעדה חנפים, ואנשי רשע נאספים, לבא בנקרות הצורים חורי עפר וכפים, כחפורפרות וכעטלפים, מפני פחד ה' ומהדר דברי הצופים, המתוקים מדבש ונופת צופים, ויקרים מזהב ומכספים, ובכור התבונה העליונה צרופים, צדיקים ילכו בם ולהבנתם נכספים, יגעים ועיפים, ישלם פעלם זוקף כפופים, אשר לישועתו מצפים. – ברוך הטוב והמטיב אשר רפא חזקיה, מפצע וחבורה ומכה טריה, וברוך דיין האמת, כי כל דרכיו צדק ואמת, ויקח אשה את יהודית היא אשת שלמה, ויפרוס עליה סוכת שלומו, ואתה שלום וביתך וכל קוראי האגרת שלום.

טריאסטי ביום אחד עשר יום לחדש השמיני עשה עם עבדך כחסדך לפ"ק

אחיך שד"ל


 

Nr. XXV
   🔗

An J. S. Reggio

Nr, d’ordre de l’Index raisonné 25.     Premier livre de mémoires 41,

10.11.1820

ד' כסלו התקפ"א

שלום רב לידידי ליש"ר, ה' ישמרהו ויחייהו ואושר.

ראיתי לאחד מחכמי עירי שנתעצם בפלפולו ועשה חבילות חבילות טענות ופירוקים קושיות ותירוצים על מה שאמרו רבותינו קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק, ואמר כי מצא כתוב כי גם האשה המנאפת אשר תחת אישה תקח את זרים יהיה בן נאפופיה דומה לבעלה ולא אל הנואף כי פחד אישה יפול עליה ותמונתו לנגד עיניה וכח הדמיון פועל, וא“כ אין ראיה מהיות פני יצחק כפני אברהם שיהיה בנו באמת, ואחרי שהאריך בפלפול ובבלבול אשר הוציאו בו תלמידיו רוב השבוע גזר אומר והחליט כי מה שכתב רש”י: וזה שכתב כאן יצחק בן אברהם שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק, הכוונה לומר כי מה שכתוב בתורה שהוא בנו היא העדות לא שיהיה קלסתר פניו עדות כלל, וחרה אפי בו ביום ההוא כי עוות דברי רבותינו ודברי רש“י ז”ל, ולפי דבריו אך לשקר עשה הקב"ה קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם מאחר שאין זו ראיה ברורה, והשיבותיו דברים של טעם, אמרתי אביאם לפניך ידידי להעיר ולעורר את האהבה הקדומה אשר נפלה עליה תרדמה, ואולי יעלו דברי אלה לרצון לפניך כי תראה בהם חדוש יקר בענין מקלות יעקב אשר נתנו פתחון פה לכל פה דובר נבלה לומר שהתורה הקדושה מקיימת הבלי הזקנות בענין כח הדמיון, ובאמת אין הדבר כן: הט אזנך ושמע:

גדולת כח הדמיון לקלקל צורת העובר בבטן המלאה, עם היותו דבר מוסכם אצל כל עם הארץ, וגם אצל קצת חכמי דור ודור, אף גם זאת אין דעת גדולי החכמים נוחה הימנו; אחרי אשר קם בלונדון הבירה, זה מאה שנה איש חכם ורופא Blondel שמו, והניף ידו על הדעת הזאת בעים רוחו, ויסירה מגבירה בספרו (The strenght of imagination in pregnant Vomen examin’d) והוכיח בדברים כי כל הכתמים וכל המומים, וכל הצורות הנשחתות, אשר נראו בקצת ילדים, משפטם כמשפט הכתמים והמומים הבאים גם בצמחים, מבלי שיפעל בהם כח הדמיון כלל רק הטבע לבדו. וכבר הורה זקן נזר עירנו ותפארתה, החכם הרופא בעל פתח עינים בח' הא' דף ל"ז, ואלה דבריו: “אם יש איזה כתם בבן הנולד, אומרים שזה בא מתאות העוברת בפרי אחד או בעשב א', וזה הוא שוא ודבר כזב, כמו שבארו אַלֵירו קַלְדָנִי, וכמה מחכמי גוף האדם”.

ואם יעלה על לב אדם כי דעת החכמים האחרונים מתנגדת חלילה למה שבא בתורה מענין המקלות אשר הציג יעקב לנוכח הצאן בעת אשר יחמנה, ותלדנה הצאן, כמראה המקלות: ידוע תדע, כי כבר עמד החכם Blondel עצמו על הדבר הזה, והראה בספרו הנזכר, כי לא בקש יעקב בתחבולה ההיא אשר כראות הצאן את המקלות ההנה יהיה מראה ילדיהן כמראה המקלות: רק בקש אשר בהיות המקלות ההנה לפני הצאן בעת יחם תדבק נפשן בגוונים ההם, ובבואן להבעל תבחרנה הזכרים אשר מראיהם כמראה המקלות (כעין מה שאמרו חכמים במסכת סנהדרין ס“ג ע”ב, שהיו משרתי ע"ז נותנים עיניהם בבעלי ממון ומרעיבין את העגלים, ועושין דמות עצבים (פירש"י דמות דיוקנם של בעלי ממון), ומעמידין בצד אבוסיהם ומוציאין אותן לחוץ; כיון שראו אותם רצין אחריהם וממשמשין בהן אומרים לו: עבודה זרה חפץ בך, יבא ויזבח עצמו לו): ויען רוב הבנים דומים לאביהם (לא מפני כח הדמיון אלא כי כל זרע יצמיח למינהו) תלדנה הצאן עקודים נקודים וטלואים)7 תדע שכן היה הדבר שהרי כתוב: ויהי בעת יחם הצאן ואשא עיני וארא בחלום, והנה העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים וכו‘, ויאמר שא נא עיניך וראה כל העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים, כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך: הרי מפורש כי לא ציור מחשבתן היה הגורם, אלא מראה האבות הוא הגורם, כמו שהוא בטבע. וזהו מאמרם בב“ר (הביאו רש“י ז”ל): הבהמה רואה את המקלות ונרתעת לאחוריה והזכר רובעה ויולדת כיוצא בו; ולא אמרו כיוצא בהן, ר”ל כמראה המקלות רק כיוצא בו ר"ל כמראה הזכר. – ועדיין יש פתחון פה לבעל הדין לחלוק ולומר: מאין מצאו הצאן זכרים, אשר מראיהם כמראה המקלות? והלא כתוב: ויסר ביום ההוא את התישים העקודים וכו’ ויתן ביד בניו; וישם דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב. – ואולם, הנה אמת נכון הדבר כי לקחם לבן מיד יעקב, אבל לא הרחיקם ממנו מיד אלא נתנם ביד בניו (כמו שאמר לו יעקב: הסר משם כל שה נקוד וטלוא ולא אמר הרחק): רק אחר זמן בראותו שהיו צאנו של יעקב מתעברות מהם ויולדות דוגמתם, אז הרחיקם ממנו. תדע שהרי למטה הוא אומר: ויתן פני הצאן אל עקוד וכל חום בצאן לבן: ואם ביום שהסיר לבן את העקודים והטלואים, הרחיקם מיעקב דרך שלשת ימים, איך יתקיים שיתן יעקב פני הצאן אל עקוד וכל חום בצאן לבן? והלא רחוקים היו ממנו ל' פרסה. ואי אפשר לפרש זה שנאמר ויתן פני הצאן אל עקוד וכל חום בצאן לבן שיהיה ענינו שעשה זה באותם העקודים שכבר נולדו ע“י המקלות בכח הדמיון, שא”כ היה לו לומר אל עקוד וכל חום אשר יולדו לו, כי אומרו בצאן לבן רומז בהכרח לאותם שהיו ממש צאן לבן ולא העקודים שנולדו מצאן לבן אבל היו של יעקב. א“כ על כרחנו פשט הכתובים הוא, כי ביום התנאי הסיר לבן את העקודים והטלואים, ונתנם ביד בניו, והם רעו אותם אצל צאנו של יעקב; ורק אחר זמן שם דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב כאשר ראה שלקח לו יעקב מקל לבנה וכו' ויצג את המקלות ברהטים עד שתדבק נפש הצאן בגוונים ההם, ועוד הפריד הכבשים הזכרים אשר בידו, אשר לא היו עקודים וטלואים, והרחיקם מן הנקבות עד שהוכרחו הצאן (מפני ב' התחבולות האלה) לתת פניהם אל עקוד וכל חום בצאן לבן אשר ביד בניו, ונתערבו בהם ונזקקו להם והולידו כמראיהם. והנה יעקב הניח לצאנו שיתערבו בצאן לבן להוליד דוגמתם, מפני שכבר היו מובדלות מהם במראה, כי של לבן עקודים וטלואים ואין גם א' נקוד וטלוא ביד יעקב; אבל אחר שילדו הצאן עקודים נקודים וטלואים (ע"י שנתעברו מן הזכרים אשר ביד בני לבן) אז וישת לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן, ולא הניח לנולדים ההם העקודים שיתערבו בצאן לבן שלא יאמרו בני לבן שלנו הם, מאחר שהיו שוים להם במראה. והנה הכתוב מדויק מאד שאמר: והכשבים הפריד יעקב (ר"ל הזכרים שהיו בידו, ולא היו עקודים, הרחיקם מן הנקבות), ויתן פני הצאן אל עקוד וכל חום בצאן לבן (הכריחם להתערב ולהזקק לזכרים העקודים אשר ביד בני לבן), וישת לו עדרים לבדו (מן הנולדים עקודים וטלואים), ולא שתם על צאן לבן (כדרך שהיה מערב בהם בתחלה את הנקבות אשר בידו, כי אז היו מובדלות מהם במראה, ולא היה ירא שיאמר לבן לי הם; לא כן עכשו שילדו הצאן עקודים, ירא היה שמא יתערבו בשל לבן ויקחם לו). והנה והכשבים הפריד יעקב ענינו וכבר הפריד יעקב הכבשים, כמו והאדם ידע פירש”י כבר קודם ענין של מעלה קודם שחטא ונטרד מגן עדן וכן ההריון והלידה, שאם כתב וידע אדם נשמע שלאחר שנטרד היו לו בנים עכ“ל; וכן רד”ק במכלול סימן כ“ה כתב: וארובות השמים נפתחו, וי”ו זו מורה הזמן שכבר עבר קודם הפועל אשר לפניו ורוצה לומר וכבר נפתחו עכ"ל; אף כאן והכשבים הפריד הוא קודם בזמן אל ותלדנה הצאן. והנה אין מן הפרשה הזאת ראיה כלל על גדולת כח הדמיון, אבל היא מתפרשת בדיוק מופלג בזולת שיהיה כח הדמיון פועל כלל בהרות (נחלקו המפרשים מחלוקת עצומה בענין מלת בֶהָרות הנאמרת כאן, יש מי שפירש הבי“ת לשמוש, והטעם בנשים ההרות, ויש מי שכתב שהבי”ת שרשית, והיא מלשון בהרות כהות, והאמת כי זה מן הדברים שאין להם הכרע.)

ואחרי הדברים והאמת האלה, על מקומו יבא בשלום מה שאמרו רבותינו (מציעא פ"ז) שהיה קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והעידו הכל: אברהם הוליד את יצחק; וספו תמו כל הפליאות אשר נפלאו על זה קצת החכמים, באמרם כי גם האשה המנאפת אשר תחת אישה תקח את זרים יהיה בנה דומה לבעלה ולא אל הנואף כי פחדו יפול עליה ותמונתו לנגד עיניה, כי כל זה באמת שוא ודבר כזב ואין מחשבת ההרה פועלת דבר מפרי בטנה, אך כל זרע מוליד בדומה, וכשהיה יצחק דומה לאברהם נודע בגוים כי זרעו הוא. ושלום ליצחק בן אברהם וביתו שלום וכל אשר לו שלום.

טריאסטי יום ד' בכסלו ויחמו הצאן אל המקלות לפ"ק.

ידידך שד"ל


 

Nr. XXVI
   🔗

An J. S. Reggio

Nr. d’ordre de l’Index raisonné 26     Premier livre de mémoires 43.

21.12.1820

י“ו טבת התקפ”א

לידידי ליש"ר שלום

החקירה בפרטי הוראות הבנינים המתחלפים איננה מן החקירות שראוי להשליך אותן אחרי גו, כי מי יראה הנביאים משתמשים בדבריהם פעם בבנין זה ופעם בזולתו, ולא ידבנו לבו לחפש מה זה ועל מה זה, ומה הפרש יש בין זה לזה? ומי מתופשי התורה לא יסוב את לבו לדעת ולתור מה טעם בנוקב שם ה' כתוב ויניחוהו במשמר לפרוש להם בקל, ובמקושש כי לא פורש בפועל הנגזר מן פיעל? ומה טעם כי אם הוגה, כי לא ענה מלבו ויגה, כאלו הקב“ה מוֹגֶה ולא מְיַגֶה, ומה בין שני לשונות אלו? ומה טעם עת לחבק בקל ועת לרחוק מחבק בפיעל? ומה חילוק בין צאנכם יעשור, עשר אעשרנו, כי תכלה לעשר? ומה הפרש בין רוצח ומרצח, נואפת ומנאפת, סוגרת ומסוגרת, אשה מבכירה לחדשיו יבכר, בנים גדלתי ותגדל חסדך? ומה טעם כי גנוב גנבתי וגנב מבית האיש ולא אמר נגנב, ולא יכלה עוד הצפינו ולא צפנו, וילכו ויטמינו ולא ויטמונו? ומה טעם בכל ספרי הקדש בא שרש סתר בהפעיל כשהוא פעל יוצא, ומצינו עם זה סתרי נדחים? והנה המדקדקים הראשונים לא השתדלו בהיתר המבוכות הללו כלום או קרוב לכלום, והיה זה להיותם נמשכים אחר אמונת מציאות הנרדפים, אשר על כן לא היה קשה בעיניהם אם יאמר הכתוב פעם מסתיר ופעם מסתר, פעם טומן ופעם מטמין, פעם צופן ופעם מצפין, כדרך שלא היה קשה בעיניהם אם יאמר הכתוב פעם נסתר ופעם נחבא ופעם טמון ופעם צפון: והלא דברים קל וחומר בין שרש לשרש לא הבדילו בין בנין לבנין יבדילו? והרז”ה בצהר התיבה קיים וקבל שהוראת כל בנין ובנין משונה מהוראת זולתו אך לא הוכיח אמתת כלל הזה בכל פרטיו, ובהפך נראה דבריו סותרים את זה, כי פירש והנה שרָף כאלו כתוב הָשְרָף, אם כן אין חילוק בין הוראת הפועל וההפעל, ועוד אמר כי מכל פועל נוכל לגזור הפיעל ומכל הפעל נגזור ההפעיל, וזה בטל, שהרי כתוב ולארץ לא יכופר לדם אשר שֻפך בה כי אם בדם שפכו, ואם היה הפועל הזה נגזר מן הפיעל הנה היל“ל בדם מְשַפְכוֹ, וכן בענין ההפעל הנה כתוב ומת תחת ידו נקום יִנָקֵם אך אם יום או יומים יעמוד לא יֻקַם, ואי אפשר שיהיה יוקם זה כחו ככח הפעל תולדה דהפעיל, כי מי הוא זה הַמַנְקִים? אבל אין ספק שאין כחו אלא כח הנפעל ואין הפרש גדול בין ינקם ליוקם, שאם היה ביניהם הפרש גדול כל כך היה הכתוב משתמש כאן וכאן בבנין אחד לבדו, וכן כי יֻתַן מים על זרע מה ענין לו שיהיה תולדה דְהִנְתִין? ומה איכפת לנו אם המים המכשירים לקבל טומאה העבד שפך אותם במצות אדוניו או האדון שפך אותם בידו? והנה אין דברי הרז”ה מספיקים גם כי הוא באמת אביר המדקדקים, והתימה על רמבמ“ן, על רנה”ו, על מהרש“ד, על ר' יצחק סטנאב, על ר' יהודה בן זאב שלא עסקו בחקירה זאת, אלא שבאמת היא מאיימת כל הנגש אליה, דברי ר' יואל בן בריל לא ראיתי עד הנה, אבל נראה שאינם מספיקים להתיר כל המבוכות הללו מאחר שלא נסתפק בהם רשב”ל, ורשב“ל עצמו איננו רואה שמספיק שיחתו לבאר מה טעם אלה אשר נִחֵל משה כי אתה תנחיל את העם הזה, עשר אעשרנו כי תכלה לעשר, קדש לי כל בכור, הקדשתי אותם לי, לרומם את בית אלהינו והרימו לכם איש אבן אחת, ואחרים כאלה, מלבד כי החכם הזה הבדיל בין פיעל להפעיל, אך לא הבדיל בין פיעל לקל ובין הפעיל לקל, ולא ביאר כלל מה ענין אוסף ומאסף, בוכה ומבכה, בוקע ומבקע, גונב ומגנב, הולך ומהלך, הורס ומהרס, זובח ומזבח, חובק ומחבק, טומן ומטמין ואחרים שהזכרתי למעלה ושלא הזכרתי, ורבה מזאת שלא נתן טעם כלל לכמה פעמים שבא פועל במקום נפעל, כגון והנה שרַף ושֻפך דמם, כי ממנה לֻקחת, מקשת אֻסרו וחבריהם, וכן כמה פעמים שבא הפעל במקום נפעל כגון יֻתן יֻקח יֻקם וחבריהם; ועל אלה האחרונים כבר הרבה דברים בעל העוין דף ס”ח אלא שלא אמר כלום.

ואני שד"ל המשתדל להיות נכון לבי שאין אות בדברי הנביאים לבטלה ואם רק הוא אינו אלא מפני עצלותנו חזרתי בימים שעברו על ספר השרשים מראשו לסופו עד שהיו כל הזרים הללו לאגודה אחת בידי, ואחר שהיו כלם לפני, יגעתי למצוא כל הוראת כל הבנין בצמצום בביאור כל הזרויות ומצאתי מה שיכלתי למצוא, אלא שלעומק הענינים לאיש כמוך אני צריך, שיביא דברי בכור הבחינה; ומפני שהחקירה בענין הבנינים הפועלים היא רחבה יותר מחקירת הבנינים הנפעלים, ומצד אחר מה שחדשתי בענין הנפעלים הוא יותר חדש ממה שמצאתי בענין אבותיהם, הנה אמרתי להביא לפניך תחלה הדבר הקצר והחדש ואדון לפניך בענין פועל והפעל שבאו לכאורה חוץ למקומם, והיה אם ימצאו דברי חן בעיניך אוסיף שנית ידי על פיעל והפעיל.8

ידוע יהיה לך ידידי, כי אין שערי עוות הכתובים נעולים בפני, ולו רציתי להכריח כל פועל להתפרש על שיטה אחת אשר אבדה מלבי כי עתה יכלתי לעשותו, רק כי רע הדרך הזה בעיני, וחלילה לי מהתהלך בו, ע"כ אומר כי שני מיני פועל יש, שם פֻעַל תולדה דפִעֵל ופֻעַל יתום.

פֻעַל תולדה דפִעֵל כגון אשר לא סֻפַר מן וּנְסַפֵר לו, ומן המין הזה פֻעָלִים רבים שלא נמצאו אבותיהם במקרא מפני שלא הוצרכו הנביאים להם אעפ“י שבאמת הם נאמרים בלה”ק, כגון טֻבְעו בים סוף, ומתקני התפלה אמרו בתהומות טִבַע, וזה מוכרח, כי מאחר ששרש זה בבנין הקל אינו אלא פעל עומד צריך שיהיה לו פיעל שישיבהו פועל יוצא, וכן יְסֻבָכו מן מְסַבֵך מאחר שהבנין הקל אינו אלא עומד וכן אשר לא חֹרַבו מפיעל הוא כי הקל עומד, וכן לאחריך לא זֻנָה היא מן מְזַנָה שאמרו חכמים, והוא נכון, כי כשם שמצינו נואפת ומנאפת כן ראוי שימצא זונה ומזנה להורות על ההרגל בפעולה, וכן הֹרַגְנו כל היום הוא מן מְהַרֵג שענינו רגיל להרוג כדרך שמצינו רוצח ומרצח שהפיעל מורה בו על הרגילות כמו שאבאר פעם אחרת אי“ה וכן ומֵרק ושֻטף נגזרים מן מְמָרֵק שבלשון חכמים ומן מְשַטֵף המורים על חוזק הפעולה, וכן ומצואתו לא רֻחץ ובמים לא רֻחַצְתְ למשעי נגזרים מן רִחֵץ המורה על חוזק הפעולה, וכן רֻכְּכָה נגזר מן רִכֵּךְ שהוא נבדל הרבה בענינו מן הֵרַך כמו שאבאר פעם אחרת, וכן חֻבְאו נגזר מן חִבֵא שענינו כענין סַתְרִי נדחים אשר יתבאר פעם אחרת, ובפעם ההיא אבאר ג”כ מה טעם וְגֻנַב מבית האיש שהוא מן וַיְגַנֵב אבשלום, ומה טעם סֻגַר כל בית שהוא מן סגר אלהים היום.

פֻעַל יָתום שאיננו מפִעֵל רק הוא במקום נפעל, והפועל הזה היתום יורה תמיד על ענין הפכי לענין הנפעל: ואולם מפני שהנפעל עצמו לא יורה בכל השרשים הוראה אחת בצמצום רק תתחלף הוראתו כהתחלף טבע השרשים עצמם לפיכך יוכרח הפֻעַל גם הוא להורות הוראות מתחלפות כפי התחלפות הוראות הנפעל כדי להורות תמיד הוראה מתנגדת להוראתו: והנה שני דרכים לנפעל, וכנגדן שני דרכים לפֻעַל יתום:

1) יש שרשים שיבא בהם הנפעל להוראת יציאת הפעולה לפיעל בלי השקפה כלל אל האדם הפועל, מפני שאפשר שתעשה אותה פעולה בזולת יד אדם, כגון כשאתה אומר העץ נשרף אין אתה מתכוון כלל אל האדם אשר שרף השרפה ואין כוונתך אלא לומר שהעץ קבל פעולת השרפה בין שיהיה שם אדם שהצית בו את האור בין שלא יהיה: והנה כל שרש שיבא בו הנפעל על הכוונה הזאת יבא בו הפֻעל להורות על יציאת הפעולה לפועל בהשקפה אל האדם הפועל, כגון ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שֹרָף ויקצוף וגו', אם נשרף מאליו לא היה קוצף, אלא קצף על בני אדם ששרפוהו בכוונה ורצון, וכן באמרך נשפך הדשן לא תשקיף כלל על השופכו ולא תחוש אם יבין השומע כי מאליו נשפך; לא כן באמור הכתוב לדם אשר שֻפַך בה כי אז הכוונה שכבר היה שם מי ששפך אותו, וכן האומר נזרק לא ישקיף כלל אם היה שם זורק אם אין, לא כן כי מי נדה לא זרק עליו ענינו שלא זרק עליו הכהן הזורק, וכן ונכרתה הנפש ההיא ענינו שימות מעצמו לא כן והאשרה אשר עליו כרתה, כי הבינו שנכרתה בידי אדם, וכן לא כרת שרך, וכן ואני לא נקראתי לבוא אל המלך אין ענינו אלא לא קבלתי פעולת הקריאה ממי שיהיה, אבל וקרָא לך גודר פרץ אין החדוש מצד המקבל אלא מצד הפועֵל, שבני אדם יסכימו לקרוא לך גודר פרץ, ואעפ"י שמצאנו מְקורָאִי בפיעל לא אחשוב שנוכל לגזור ממנו יתר הבנין רק היא מלה זרה וכעין שם התאר, וכן כי לוקח עמי חנם החדוש מצד הפועלים, והיה המדבר משקיף בדבריו אל הלוקחים ושלקחו חנם וראוי שישלמו, וכן ולוקח מהם קללה בני אדם יקחוה, וכן אשר לא עבד בה לא שלא נעבד בה השדה בהחלט כי כבר אפשר שנעבד השדה בזבל שלה ואין בכך כלום, אבל הכוונה שאדם לא עבד בה מלשון לא תעבוד בו עבודת עבד, וכן אשר פֻקַד על פי משה אם היה אומר נפקד או נפקדו היתה עקר הכוונה על מקבלי הפעולה, והיה משמע כי משה צוה לכל ישראל שימנו את עצמם, ולא היה הדבר כן כי היתה המצוה על המונים לא על הנמנים, אבל באמרו אשר פֻקַד הנה הדבור נאמר בבחינת הפועלים לא בבחינת הנפעלים, וכן תאכלהו אש לא נֻפַח נאמר בבחינת האדם הפועל לא בבחינת הנפעל ולא לשלול ממנו הנפיחה בהחלט, רק הנפיחה בידי אדם, והכוונה שלא נופח בידי אדם, אבל נופח בידי הטבע; ולדעתי הכתוב מדבר באש היורד עם הרעם (folgore) אשר גם כי לא נופח בידי אדם הנה תחלת הזייתו על ידי נשיבת הרוחות המערבבים ומלהיבים את הנשיאים הגפריים.

2) ויש שרשים יבא בהם הנפעל להורות על יציאת הפעולה לפעל בהשקפה אל הפועֵל מפני שהוא רחוק שתעשה אותה פעולה בזולת יד אדם או בעל חיים אחר ובזולת שיהיה הפועל אותה נראה ונודע, כגון באמרך: שמעון נאסר, כבר נתת לי מקום לשאול מי אסר אותו, כי בלי ספק לא נאסר שמעון בלא אוסר, וגם אתה כשראית שנאסר ודאי ראית מי אסר אותו, וכל שרש אשר יבא בו הנפעל על הדרך הזה יבא בו הפֻעל להורות על יציאת הפעולה לפעל בלא השקפה כלל אל הפועֵל, או להורות שאין הפועל נודע, או גם להורות שלא היה שם פועל, כגון כל קציניך נדדו יחד מקשת אֻסָרו, אם היה אומר מקשת נאסרו היה משמע שהקשת עצמו אסר אותם, וזה שקר, לפיכך אמר אֻסרו, וענינו מפני הקשת ומפחדו נשארו אסורים בעירם בל יצאו חוצה (rimaser legati) וכן סוף הפסוק כל נמצאיך אֻסְרו יחדו ברחו מרחוק ענינו נשארו כאלו ידיהם אסורות שלא יכלו להלחם אלא לברוח, והוא חוזר לאמר לפניו חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה; וכן חרב אל אוצרותיה ובֻזזו, אם היה אומר ונבזזו היה ענינו שהחרב תבזוז אותם, וזה שקר, שאין החרב בוזזת, אבל אמר ובֻזזו שמפני החרב ישארו האוצרות בזוזים (restino depredati), וכן והסנה איננו אֻכָל נאמר בבחינת מקבל הפעולה לא בבחינת הפועל, כי האש היה עושה פעולתו שהרי הסנה היה בוער באש אבל הסנה לא היה מקבל הכליון (non restava consunto) וכן אֻכְלו כקש יבש מלא לקלות שרפתם אמר שהם מקבלים השרפה כמעט מבלי שיוכר שהיה שם אש ששרף אותם; וכן שם נפלו פועלי און דחו ולא יכלו קום, מעצמם נפלו כאלו היה מי שדחה אותם, ובאמת לא היה שם דוחה; וכן ומספר חדשיו חֻצָצו כאלו היה מי שחצה אותם; וכן הביטו אל צור חֻצַבְתֶם ואל מקבת בור נֻקַרְתֶם כאלו היה מי שחצב אתכם מן הצור, לא שכך היה, אלא שהבן בהולדו הוא מקבל פעולה כאבן הנחצבת מן ההר, אלא שהאבן יש לה חוצבין, והנער היולד הוא יוצא ממחצבו מאליו; וכן טרוף טרף יוסף, ענינו קבל פעולת הטריפה אעפּ“י שלא נראה ולא נודע הטורף, מפני שעל הרוב הרועים רואים את החיה הטורפת בהמותיהם, על כן הנפעל בשורש זה מורה שנטרף לעין רואים, כגון אם טרוף יִטָרֵף יביאהו עד; וכן בטרם הרים יֻלָדו והם לא יצאו מבטן אמם, וכן כל יֻלד האמור גם בבני אדם הוא נבדל מן נולד, כי נולד תרגומו fu partorito, והוא נאמר בבחינת הפועל, ויֻלד תרגומו nacque, והוא נאמר בבחינת מקבל הפעולה לבד; הלא תראה יֻלדו להרפה, שאם היה אומר נולדו ובבחינת האם הנה היל”ל נולדו מהרפה לא להרפה אבל באמרו יֻלדו שאינו אלא בבחינת היציאה לאויר העולם (nascere) היה זה על ידי מי שיהיה הנה יפה אמר יֻלדו להרפה, ומה שמצינו שני בניך הנולדים אין ספק שהוא מקרא קצר וענינו הנולדים מאשתך לך, אבל שהזכיר האשה, כי הרפה אשה היא, הנה לא היה יכול לומר נולדו להרפה; וכן ימים יֻצָרו הוא פֻעַל, והכוונה על יצירת אברי העובר בבטן המלאה שהם מקבלים הצורה הנפלאה באין רואה כמו שאמר שם אשר עֻשֵיתִי בסתר רֻקַמְתִי בתחתיות כאלו הייתי נחבא בתחתיות ארץ, וכנגד זה אמר מיד גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו כלומר אם יוצרתי באין רואה הלא אתה ראית גלמי וכל אברי גלוים לפניך כאלו כתובים על ספרך, והנה שלשת הפֻעָלִים הללו מורים על העלם הפועל, ואין עֻשֵיתִי מן עִשו, וכן מאיש לֻקָחָה, כי ממנה לֻקחת, מן האדמה אשר לֻקח משם, אם תראה אותי לֻקח מאתך, בכל אלה לא היה שם לוקח כלל, כי בדבר ה' נעשו, לא כן וארון אלהים נלקח, וכן כי ארמון נֻטָש המון עיר עֻזב תרגומם resto abbandonato, כי יושבי העיר לא הניחוה והלכו להם, אלא נהרגו ונשמדו עד נשאר מקומם חרב, ולא נאמר הדבור בבחינת העוזבים כלל אלא בבחינת הנעזב; ונבא אל ההפעל.

אומר אני כי לעולם אין הָפְעַל יתום, וכל הָפְעַל שהוא באמת הָפְעַל מבטן הפעיל אביו יצא, כגון אש תמיד תוקד על המזבח אעפ"י שלא מצאנו ממנו הוקיד הנה ודאי ראוי לאמרו, כי מאחר שיקד בקל אינו אלא פועל עומד, הנה טוב לנו לומר בפעל יוצא הוקיד בהפעיל אחרי ראותנו ההָפְעל, משנאמר יִקֵד בפיעל שלא מצאנו לא אותו ולא מולדתו; וכן הָטְבְעו הוא מהטביע, וההפרש שבין הטביע ובין טִבַע יתבאר בפעם אחרת; וכן על שבר בת עמי השברתי נגזר מן השביר שענינו גרם השבירה (ואולי מזה הוא המשביר לכל עם הארץ, הוא הגורם שישברו רעבונם כטעם ישברו פראים צמאם), וענין הכתוב שבר בת עמי גרם לי להיות גם אני נשבר לב. וזו באמת הוראת ההפעיל כי הוא מורה סבה גורמת ולא סבה פועלת ממש, כאשר יתבאר פעם אחרת. והנה שבר ישראל גרם שבר לירמיה ולא הביאו לו ממש, כי הוא לא ניזוק כלל בגלות, רק הוא ענה מלבו את עצמו ובכל צרתם לו צר.

והנה בגזרת החסרים והכפולים מצאנו שנים עשר עתידים השומרים תמונת ההפעל בלי שימצא בשרשים ההם הפעיל כלל ואלו הן: יוּאָר יֻדַד יוּחַל יוּחַן יֻחָקְּוּ יֻכַּת יֻתַּן יֻתַּץ וַתֻּתַשׁ יֻקַח יֻקַם יוּשַׁד, והמלות הללו היו לשִכִים בעיני כל המדקדקים, אבל כל האיש משכיל אשר עם היותו מדקדק הוא ג“כ פילוסוף ולא יחוש כל כך לחומר המלות כמו שיחוש לענין המאמרים הלא יראה בעיניו כי כל המלות האלה אי אפשר שתהיינה מבנין הָפְעַל, מפני שאין ענינן ענין ההפעל כלל כמו שהוכחתי בראש האגרת בענין יֻקַם ויֻתַן, וכן מה טעם אשר יהיה ואשר תאור יואר מן ההפעל? sarà fatto maledire? וכן תנור וכירים יֻתץ מה איכפת ליה להקב”ה אם יתוץ אותו בעליו בידיו או יצוה לאחר שיתצנו? וכן היוחל ארץ ביום אחד אין ספק שהוא נגזר מן מחוללך בפיעל לא מן הֵחֵל בהפעיל, וכן יוחן רשע לא נגזר אלא מן מחונן, ואין ענינו כלל שהקב"ה יגרום שאחרים יחוננוהו אלא שהוא עצמו יחוננהו.

לפיכך אני אומר שאין כל אלו אלא פעל גמור לא הפעל כלל, ואעפ“י שאין דרך הפֻעל לבא בחסרון, הנה מי יאמר לבעל הלשון מה תעשה ונפשו אותה ויעש? והנה י”ב הפֻעלים הנזכרים שמנה מהם תולדה דפיעל, והן יואר מן המים המאררים, וידד מן ומתבל ינדוהו (וכאן נזרקה נבואה מפיו של רד“ק ואמר בשרש נדד: והפעל הכבד ומתבל ינדוהו ושלא נזכר פועלו ממנו וידד כחזון לילה, ולא אמר ושלא נזכר פועלו מהנוסף, רק אמר שלא נזכר פועלו ממנו ר”ל מהפעל הכבד של ינדוהו, הרי הודה שיֻדד פֻעל, וכן אצל ותתש כתב שהוא מאשר לא הוזכר פועלו מהדגוש כאלו טבע האמת הכריחו לכך) יוחל מן מחוללך, יוחן מן מחונן, יֻחקו מן מחוקק, יֻכת מן וכתתו חרבותם, יֻתץ מן ונתצתם, יושד מן משדר אב; והארבעה הנותרים הם פעלים יתומים, וכלם מהמין השני, כלומר שהם באים להורות על יציאת הפעולה לפועל בלא השקפה כלל אל האדם הפועל, כגון ויֻתן בין השמים ובין הארץ נשאר נתון, וכן יֻתן את הארץ יֻתן נחלתו, יֻתן מים על זרע שלשתם impersonali, והטעם יהיה הנותן מי שיהיה, וכן ותֻתש בחמה נשארה נתושה בלא שום השקפה על הפועל, וכן יֻקח נא מעט מים על ידי מי שיהיה, וכן ומת תחת ידו נקום יִנָקֵם מצוה על ב“ד שיעשו בו, והוא נאמר בהשקפה אל הפעל, אך אם יום או יומים יעמוד לא יֻקם בשום פנים על ידי מי שיהיה לא יקבל פעולת הנקימה כלל, וכן שבעתים יקם אינו מצוה לב”ד רק בידי שמים.

זאת מצאתי: הכר נא

את מלי דוּן בתבונה

ולהגיה ולתקן

קום, אישׁ דעת, כי על כן

הראיתיך מַחְשָׁבִי

הלאיתיך בכתבי.

וִיצַו אל את ברכתו

אל יצחק ולכל ביתו

כתשוקת אוהב קדום

הוא הבא על החתום

טריאסטי י“ו בטבת היום הזה יום בשורה הוא לפ”ק.

ידידך שד"ל.


 

Nr. XXVII.
   🔗

An J. S. Reggio

Nr. d’ordre de l’Index raisonné 28.     Premier livro de memoirés 45.

9.2.1821

ז' אדר ראשון התקפ"א

שלום רב לידי ליש"ר ה' ישמרהו ויחיהו ואושר

אם יתמהמה שמואל דוד חכה לו כי לא ישליך הבטחותיו אחר גוו ולא יתרשל ממלאכה שהטיל על עצמו ולא ישקוט עד אם כלה אותה, אפס כי לא יחוש לאיחור חדש או חדשים, כי במה נחשב הוא בערך אלפיים שנה שישבה לשוננו בחשך ובערפל ואין איש שם על לב? רצית ידידי את דברי על דברת הבנינים הפעולים, הא לך דברי בענין הבנינים הפועלים, ואבדיל הפעם הזאת בין קל לפיעל בכל השרשים המשמשים בשני בנינים אלו בענין אחר.

ואולם ידוע תדע כי לא אכניס עצמי כלל בבחינת טעם אל השרשים אשר באו בפיעל ובלא קל, וזה לשתי סבות, ראשונה כי אין בחקירה הזאת תועלת כלל בהבנת המקראות, כי מה יסכון גבר אם ידע מדוע בא ענין ההלול והשבח בפיעל במקום קל? הלא ידיעת זה וכיוצא בו היא ידיעה שאינה עושה פירות; ושניה כי הטעם כללי לכל זה כבר פירשו בטוב טעם ודעת ר' שלמה הלוי, והוכיח כי כל זה בא מחמת השרשים האחרים שנגזרו מהם השרשים האלה, כגון הועיל והורה אין בהם קל כי מן העלה והראה נגזרו, ויוצא מזה כי אין לדברים האלה שום טעם כללי וא“א להבינם אלא אחד אחד, והדבר ארוך וקשה מאוד, ואין תועלתו שוה בערך היגיע והעמל הצריך אליו; ע”כ אטוש אותו לעת עתה, ואטוש ג"כ השרשים שענינם בבנין זה מתחלף בהחלט מענינם בבנין אחר, כגון כחש משמן, וכחש בעמיתו, כי אלו כבר הם נבדלים מעצמם ואינם צריכים הבדלה, וידיעת טעמי החלופים האלה קשה מאד ואין בה תועלת; ואציע לפניך תחלה הצעה אחת: הזמן הבינוני והפעול יש בהם (ובפרט בבנין הקל) בחינת שם התאר, ולפיכך אין להצטער מאשר נמצא אשרי כל חוכי לו, וקווי ה', וכל אשר אני דובר אליך, והנני גורש מפניך, וחרפות חורפיך, ויוסר לץ, ונוגנים, וארור נוכל, ושוחר טוב בבנין קל, ולא מצינו השרשים האלה רק בפיעל, וכן בראותנו דבר דבור, ואשה גרושה, ושה פזורה, ולא מצינו פָזַר פזרת, וכן שְכולה ולא מצינו שָכַל אלא פעל עומד, כל זה וכל הנוהג מנהגו אין לבקש לו טעם, ואין לשאול מה בין חָכָה לחִכָה, ובין קָוָה לְקִוָה, ובין דָבַר לדִבֵר, כי באמת אין אומרים כלל חָכָה וקָוָה ודָבַר, אלא חכֵי וקווֵי ודובֵר שמות התאר בעלמא הם, ואב לכלם ברוך שאין ספק היותו שם התאר ולא פעול; ועתה הנה אנכי בא אליך בעובי הענין.

טבע הדגש לחזק ולהכפיל מבטא האותיות, וכשם שהוא מחזק ומכפיל מבטא האות כך הוא מחזק ומכפיל ענין המלה; הלא תראה בשמות כי המשקלים הדגושים מורים על כפל ורגילות בפעול, כגון גנב דין טבח נגח סבל רגז גאל, כל אלה השמות הונחו על הרגילים במעשה ידוע; והנה כן הבנין הדגוש הנחתו לדורות כפל פעולה או התמדה ורגילות או חזוק והתעסקות או השתדלות.

כל שרש אהֲבַי מְאַהֲבַי הלשון השני לא יאמר רק על אהבת הנשים כי עזה כמות, והפיעל בו לחזוק; אסֵף מְאַסֵף גם בזה הפיעל לחזק, כי האוסף דבר ישמרהו שלא יאבד, אך המאספו ישמרהו גם מן המזיקין: מאסף לכל המחנות, מאסף אותי הביתה. אורֵב מְאָרֵב הפיעל מורה בזה על ההתמדה: וישימו לו בעלי שכם מארבים, ענינו אורבים תמיד. בָקַע בִקַע, בוקע לשנים, מבקע לחלקים הרבה: ורוח סערות מבקע. גנֵב מְגַנֵב, הפיעל לחזוק והשתדלות והתעסקות רבה, ויורה על רוב התחבולות ורוב עזות פנים שהוצרך בגנבה, כמו ויגנב אבשלום את לב ישראל, ברוב ערמתו; הנני על הנביאים מגנבי דברי איש מאת רעהו, ברוב עוז פנים, וכמהו כי גנוב גנבתי, והתבונן במ“ש: כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגנב מבית האיש, כי חייב הוא בפשיעה, והכסף והכלים צריכים השמרה בבית, ואינו פטור אלא אם יגונב ממנו בתוך ביתו ברוב תחבולות, לכך אמר וגונב, ולכך אמר מבית, אבל בנותן אל רעהו חמור או שור או שה אמר: ואם גנב יגנב מעמו ישלם לבעליו, כי בעלי חיים קשה לטמנם בבית, כי צריכים הם ללכת ולרעות בשדה, והנה אם שם בשדה נגנבו בלא תחבולות רבות אז ישלם, ולכך אמר גנב יגנב, ולכך אמר מעמו ולא מביתו; זה עומק פשוטן של מקראות, ודרך רז”ל ידועה. דלג מדלג, הפיעל מורה בזה על הכפל ועל ההתמדה, דולג, דילוג אחד, ומדלג דלוגים הרבה; וכן בשרש קפץ: הדולג על המפתן, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. הָלַך הִלֵך, הפיעל מורה בזה על ההתמדה, כי ההולך הולך עד שמגיע למקום אחד המיוחד ושם יעמוד אבל המהלך אין למהלכו מקום מוגבל: זה תרגומו andare וזה camminare. הרג, הפיעל מורה בזה על הרגילות, כי עליך הורגנו כל היום. הרס, הפיעל מורה בו על חוזק וכפל הפעולה, וכן בשרש שבר, כי הרס תהרסם ושבר תשבר מצבותיהם. זבח, הפיעל מורה כאן על הרגילות: על ראשי ההרים יזבחו. חבֵק מְחַבֵק, הפיעל מורה כאן על כפל הפעולה, והוא כששני אדם חובקים זה את זה וזה את זה, והקל מורה כי אחד מהם לבדו חבק את רעהו: את חובקת בן ולא הבן יחבוק אותך, והנה כתוב עת לחבוק, כלומר אפילו לשונאך, ועת לרחוק מחבק אפילו לאוהבך ודוק, אבל על בעל הניקוד תלונותינו בענין חבקו צור. חבש, הפיעל מורה בזה על ההתמדה, כי המנהג בחבורות להחליף הכריכות כשרואין אותן מגואלות בדם ובמורסא. חלץ, כתב רנה“ו: וחלצו לשון הסרה ממקומו, כמו וחלצה נעלו, ונזכר הכבד לפי שחליצת אבנים מן הקיר צריכין כלים, ואין כן חליצת נעל. חפש, גם בזה יורה הפיעל על הכפל וההתמדה: ויחפש בגדול החל ובקטון כלה. חקק, הפיעל יורה על חוזק הפעולה ונצחיותה, חָקק incidere, scolpire, חוקֵק, fissare, stabilire. חקר, ואזן וחקר מורה על חוזק החקירה או על ההתמדה בה. חשב, החושב מעלה על לבו מחשבה אחת פשוטה, כגון ואתם חשבתם עלי רעה, והמחשב רבות מחשבות בלבו, והוא מסתכל בדברים הרבה עד שימצא האמת, כגון ואחשבה לדעת זאת. יסד, הקל מורה על היוצא מן הפעולה (effetto) בלא השקפה על הפעולה עצמה (l’azione), ה' בחכמה יסד ארץ, והבנין הכבד מורה על הפעולה עצמה אשר היה עבודת פרך, כגון ידי זרובבל יסדו הבית. כִתַת נחש הנחשת וכתתו חרבותיהם לאתים מורה הפיעל באלה על חוזק הכתישה. כתב, ומכתבים רגילים לכתוב. לחך, יורה בו הפיעל על חוזק הפעולה, כי בלא ספק עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו הוא דבר גדול יותר מלחוך השור את ירק השדה. לטש, יורה בו הפיעל על כפל הפעולה, כתער מלוטש משני צדדיו, וע”כ עושה רמיה. לקט, הפיעל מורה בו על חוזק הפעולה; הדברים הנלקטים הם סמוכים זה לזה כלקיטת המן, והדברים המלוקטים הם מפוזרים אחד כאן ואחד רחוק ממנו, וילקט נער יהונתן את החצים, ואתם תלוקטו לאחד אחד. מדד, פעולת המודד פעולה פשוטה לדעת שיעור הדבר, פעולת הממדד פעולה כפולה ומכופלת לחלק דבר לחלקים הרבה, אחלקה שכם ועמק סכות אמדד, וימדדם בחבל השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית ומלא החבל להחיות. מרט, הפיעל מורה בו על חיזוק הפעולה, כגון ממשך ומרט, וכן תוחלת ממֻשכה, וכן ומרק ושטף. משש, גם בזה מורה הפיעל על חיזוק הפעולה, כי המושש יודע מה הוא הדבר בקירוב אם לא בצמצום, והממשש לא ידע כלום או קרוב לכלום כאשר דנתי לפניך אשתקד באגרת י“ט בכסלו. נאף, מות יומת הנואף אפילו לא חטא רק פעם, האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים רגילה בכך והפיעל על הרגילות. וכן מנגח. נִאֵץ חזק וקשה מן נָאַץ. נָהַג בנחת, נִהַג ביד חזקה, ותנהג את בנותי כשביות חרב. נָעַר, פעולה קלה. גם חצני נערתי, נִעֵר, פעולה גדולה הנעשית ביד חזקה, וינער ה' את מצרים, אבל והיה השרון כערבה ונוער בשן וכרמל בא בקל להורות על קלות פעולתו יתברך. נקר, הפיעל בו על הכפל, בנקור לכם כל עין ימין, יקרוה עורבי נחל, עין אחת, העיני האנשים ההם תנקר, שתי נקירות. נשא, הפיעל בו לחזק, כי מְנַשֵא יותר מן נושא. נשך, וינשכו את העם על הכפל והרגילות. נשק, הפיעל מורה בו על הכפל, הנושק הוא לבדו נושק את חברו, כגון עגלים ישקון, וכל הפה אשר לא נשק לו; והמנשק נושק את חברו וחברו נושק אותו; והנה רחל לא נשקה ליעקב מפני צניעותה, ומשה לא נשק לא לאחיו ולא לחמיו מרוב קדושתו, והנה בדוד ויהונתן כתוב וישקו איש את רעהו, ויכול היה לומר וינשקהו, אלא שרצה הכתוב לזווג המליצה עם הבאה אחריה ויבכו איש את רעהו, כדי שתהיה מליצת עד דוד הגדיל חוזרת על שתיהן כדעת בעל הטעמים. נתץ, ונתצתם את מזבחותם הפיעל לחזק. נתק, הנחת השרש הזה על פירוק חבור, אלא שהקל יורה על פירוק חיבור אחד, כגון משם אתקנך, ונתקנוהו מן העיר, והפיעל על פירוק חיבורים רבים, כגון ומוסרותיך אנתק, כי המוסרות מורכבות מחוליות הרבה. נתר, ויתר ממקומו דלוג אחד, לנתר בהן על הארץ מורה על הרגילות. סבב, הבנין המרובע מורה בו על הכפל וההתמדה, יסובבוה על חומותיה, יסובבנהו יבוננהו. סגר, הפיעל לחזק, סוגרת ומסוגרת, כיוצא בו בלשון חכמים כפולה ומכופלת בטלין ומבוטלין. סמך, הפיעל גם בזה לחזק ולהפליג, כענין סמכוני באשישות. סקל, כל סקילה זריקת אבנים, והפיעל בו לחזק שזורק יותר בכח ויותר למרחוק: ויעזקהו ויסקלהו, סקלו מאבן, זריקת האבנים למרחוק, וכן ויסקל באבנים את דוד למרחוק, כי מרחוק היה עומד, כי מפחד היה. סתם, ענינו בקל נתינת מסך על דבר, כגון סתם תפלתי, ובפיעל בו על חוזק הפעולה, ומורה סתימת החלל כלו ממעל למטה, סתמום פלשתים וימלאום עפר, ואם היה אומר סְתָמום היה משמע שנתנו אבן על פיהם. עוף, מעופף ענינו רגיל לעוף, וכן עצב, ולא עצבו אביו אפילו פעם, כל היום דברי יעצבו בתמידות. עקר, לעקור נטוע, עקירה אחת, עקרו שור, עקירה כפולה בארבע רגליו. פגש, יומם יפגשו חשך יורה על הכפל, חושך ימצאו בכל מקום. פחד, הקל שבא עליו פחד פתאום, והפיעל מורה על ההתמדה שהוא מביא פחד בלבו ברצונו בכל עת אפילו בלא סבה אמתית (ע' פתח עינים ה“א דף ש' ע”א), אשרי אדם מפחד תמיד, ותפחד תמיד כל היום. פסח, ויפסחו על המזבח, כפל והתמדה. פרש, במקלל לפרוש להם, כי לא ידעו מדינו כלום, ובמקושש כי לא פורש, כלומר שלא נתפרש היטב באיזו מיתה יומת והפיעל לחזק. פרש, הפיעל על הכפל והרגילות: פרשתי ידי כל היום אל עם סורר. פשק, ותפשקי רגליך לחזק לרוב ההרחבה. פתח, גם בו הפיעל לחזק, ומורה על עמל המלאכה שהיא קשה מפתיחת הדלת: ויפתח הגמלים, יפתח וישדד אדמתו, וכן יורה על הפתיחה הנעשית מעט מעט, פתח הסמדר, וכן על ההתמדה, כמו ופתחו שעריך תמיד והוא יוצא. צוד, לצודד נפשות על הרגילות. צחק, צחוק בקל פעולה פתאומית וטבעית (ridere), ובפיעל היא חזקה ממנה ונמשכת יותר ממנה (scherzare). צמח, צימח מורה על חוזק הצמיחה ורבויה, ושערך צמח, ויחל שער ראשו לצמח, עד יצמח זקנכם. צמת, צמתו בבור חיי, הפעולה נשלמת בפעם אחת, צמתתני קנאתי, מעט מעט בזמן מרובה, והפיעל על ההתמדה. צעק, והוא מצעק אבי אבי, הפיעל על כפל הצעקה והתמדתה (andava sclamando). צפה, הפיעל על התמדת הצפייה, כי כל מצפה הוא צופה כל רגע לדעת אם בא הדבר המקווה. קבץ, הפיעל על רוב הקבוץ. קבר, הפיעל על כפל הפעולה והתמדתה, ומצרים מקברים, וכן שמה קובר אברהם ושרה אשתו להורות שלא נקברו פעם א' אלא זה אחר זה, לא כן יספדו ולא יקברו לדומן על פני האדמה יהיו, כי לרבוי המתים אפילו היו נקברים לא היו נקברים אלא כאחד כנהוג במגפות. קלע, הקולע עושה פעולה אחת, והמקלע שתים, הקולע נותן אבן בקלע, כגון הנני קולע את יושב הארץ שהוא דרך משל, וענינו שישימם במקום צר כמו שמפרש והולך והצרותי להם, או שהוא זורק האבן מן הקלע אחר שכבר ניתנה בקלע, כגון קולע באבן אל השערה, כי באמרו באבן הורה שכבר האבן בקלע ואינה מחוסרת אלא זריקה, ואם לא כן היל”ל קולע אבן, והמקלע עושה שתי פעולות, ואת נפש אויביך יקלענה. קצץ, דפיעל על כפל הקציצות, וקצץ פתילים. קשר, גם כאן הפיעל על רוב הקשירות, ותקשרים ככלה, לא כולם בקשר אחד, אלא זה קשור במקום אחד וזה במקום אחר. רבע, רבוע paralellogrammo, אמה ארכו ואמה רחבו רבוע ענינו quadrato שארכו כרחבו, הנה המלה אך למותר כי כבר אמר אמה ארכו ואמה רחבו, רק ענין רבוע שתהיין בו ד' זויות נצבות ולא יהיה romboide, וכן וכל הפתחים והמזוזות רבועים שלא יהיה כמין כיפה אך מרובעים ממש אין דרך הפתחים להיות כן. רדף, הפיעל לחזק, ורדפה את מאהביה. רחף, רחפו כל עצמותי פעם א‘, על גוזליו ירחף התמדה. רנן, וירא כל העם וירנו רנה אחת, אף גילת ורנן רננות רבות. רפא, מקץ שבעים שרשים שהוצרכנו להבדיל בהם לדעתנו בין קל לפיעל, כי הקדמונים אשר הם לבדם היו חכמים לא השפילו מעלתם עד לדבר כאלה; הנה הגענו אל השרש אשר זכה שיפנה אחד מן הראשונים להבדיל בו בין שני הבנינים, הלא הוא ר’ בחיי אשר בפרשת משפטים על ורפא ירפא כתב לאמר: כל רפואה בבשר ודם לא מצאנוה בכל הכתובים כי אם בדגש, וכן רפאנו את בבל ולא נרפאת, אבל בקב“ה ברפה, והוא שכתוב רפאני ה' וארפא, וכתיב הרופא לשבורי לב, ארפא משובותם, וירפא אלהים את אבימלך, כי אני ה' רופאך; והטעם בזה כי הרפואה בבשר ודם אינה אלא ע”י צער וטרח, והוא שיסבול את הסם או המשקה המר, אבל רפואה של הקב“ה בנחת אין שם צער כלל כי ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, ע”כ. והנה עם כי דבריו סביבות האמת יסובו הנה אין תקופתם סביבותיה רק בתנועה יוצאה מרכז, וקרובה דעתו אל האמת ואיננה האמת בעצמה; והאמת הגמורה כי רפא בקל יורה על הסרת החולי באיזה דרך שיהיה (risanare, guarire), ויפול ג“כ בבשר ודם בזמן שיעלה בידם להבריא את החולה, כגון עת להרוג ועת לרפוא, מי ירפא לך, ושב ורפא לו (הוא ירפא את עצמו), והוא לא יוכל לרפוא להם, ומקבל פעולת הסרת החולי נקרא נרפא, והפיעל יבא בזה על חוזק הפעולה ויורה על ההתעסקות וההשתדלות ברפואת החולה בין שתועיל בין שלא תועיל (medicare, curare), ויפול בבשר ודם וגם בקב”ה בזמן שלא יסיר החולי במאמרו בלבד, אך ירצה להשתמש גם כן באחד ממעשי בראשית, כגון ויצא אל מוצא המים וישלך שם מלח ויאמר כה אמר ה' רפאתי למים האלה, והמקבל הפעולה יקרא מתרפא, ולא כל מתרפא נרפא Non omnes qui curantur convalescunt. רצח, הפיעל בו על הרגילות, בן המרצח. רצץ, הפיעל על רבוי הרציצות, רצץ עזב דלים, רצצת ראשי לויתן, וירצץ אסא מן העם. רקד, הפיעל על ההתמדה, ושעירים ירקדו שם, ומרכבה מרקדה. רקע, הפיעל לרבוי הרקיעות, רוקע הארץ רקיעה אחת, וירקעו את פחי הזהב רקיעות הרבה. שאל, הפיעל לחזק ולהכפיל, ונוע ינועו בניו ושאלו, שאול ישאלו באבל. שדד, הפיעל לחזק, משדד אב. שוט, הפיעל לחזק, עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ. שיר, קדמו שרים אחר נוגנים פעם א‘, הימן המשורר, קול ישורר בחלון על הרגילות. שטח, קראתיך ה’ בכל יום שטחתי אליך כפי על הרגילות. שנא, הפיעל על ההתמדה הנעשית טבע שני, הלא משנאיך ה' אשנא. שסע, הפיעל לחזק ושוסעת שסע בטבע, ושסע אותו בחזקת היד. שקר, הפיעל על ההרגל, אם תשקור לי אפילו פעם, בנים לא ישקרו אינם רגילים בכך, וכן ולא תשקרו אל תהיו רגילים בכך, כי אין השקר אסור בהחלט, כי לפעמים הוא משובח, וכן ולא אשקר באמונתי, לא אעשה עצמי שקרן לעיני הבריות. תכן, לא יתכן לי להבדיל בין תוכן לתִכֵן הואיל ובאמת אין ענין השרש הזה בכללו ידוע לי כלל, ואין ספק כי יש חילוק בין תוכן לבות לאנכי תכנתי עמודיה, אלא שעדיין לא אבין לא זה ולא זה. תלה, הפיעל מורה בו על המשך התלייה והתמדתה, שלטיהם תלו על חומותיך סביב, קבעו אותם שם לנוי לא תליית עראי. תפר, למתפרות כסתות רגילות בכך. תפש, שממית בידים תתפש הוא הקוף הרגיל לתפוש בידיו כל דבר שיראה.

מעתה נשאר לי להבדיל בין קל להפעיל ובין פיעל להפעיל, וזה יהיה ענין אגרת אחרת; ועוד נשאר להבדיל בין נפעל להתפעל, והוא דבר שעדיין לא שמתי לבי עליו כלל, ואתה אמרת כי יש לך בו דברים ואקבלם בשמחה.

טובה כפולה ומכופלת לך על דבר האגרת המלאה לה חן וחסד אשר כתבת לי, וגם כי מנעני ה' מהיות קרוב אליך ומהתענג בחברתך ובחברת ספריך הנני מצרף מחשבה טובה ואחזיק לך טובה כל ימי חיי על רוח נדיבתך, וכאשר ארבה לשבת רחוק ממך כן תרבה וכן תפרוץ להיות קשורה בנפשך נפש.

טריאסטי ז' אדר ראשון אני אפרש לפ"ק

אוהבך אהבת עולם

שד"ל


 

XXVIII
   🔗

An S. V. Lolli

Nr. d’ordre de l’Index raisonné 29     Preimier livre de mémoires 47.

23.2.1821

כ“א אדר ראשון התקפ”א

שדבח“ל אל שחבד”ל שלום ושמחה

מפי השמועה למדו, טב למיתב טן דו, כי אין לך אדם שיהיה שלם בהחלט, ומהיות בו חסרון קטון או גדול לא ימלט, וסוף סוף אם יש לו חותם שוקע לא יהיה לו חותם בולט, ובהצטרפו לבת זוגו אז יקנה שלמות חדשה, בהקבץ יחדו מדות האיש ומדות האשה, אז ימצאו כל ההפכים בנושא אחד, לאות כי טובים השניים מן האחד. והנה נא שמעתי מפי השמועה, כי באת אל המנוחה ואל המרגעה, כי באת בית איש חסין, ותקח לך אשה מבנות בעלי תריסין, היא תשא הוד, כי יפה היא מאד, ואני שמעתי ולא אאמין, ידעתי כי ההמון יאמר פעמים רבות על שמאל שהוא ימין, ולמה אאמין לדברי השמועה טרם אשמע עדות אחרת, וטרם תודיעני הדבר באגרת? שבתי וראיתי כי על המנעך מכתוב אין לתמוה, יען דיו שלך גבוה מעל גבוה, עשוי הוא לכתיבת ספרי תורות, ואסור לחללו בכתיבת אגרות, וכשירדתי לעומק הענין הזה אז אורו עיני, ואברך את ה' אשר העמידני על הטעם האמתי, אשר בעבורו אין תשובה לאגרתי, והנני קופץ ונשבע, בצבאות או באילות ובכל הולך על ארבע, כי עוד כל ימי הארץ לא אבקש ממך ידידי, לא כתב ולא מענה לכתב ידי, אבל דבר שאין תלוי בכתיבה, לית לן בה, כי עשה תעשה את כל אשר תוכל יכול, כי לא נדרתי הנאה ממך מכל וכל, ועתה דע ידידי כי השלמתי פירוש קהלת ועתה אזרתי חלצי להעתיקו ולהרחיב בו הדבור די מחסורו, וכבר כתבתי הקדמה ארוכה, בארתי בה על מה אדני פירושי נוסדו, ודחיתי בראיות היות הספר לשלמה, ומפני שאני נותן בפי קהלת דברים אשר לא יתכנו, ראיתי כי מוטל עלי לברר וללבן איך פירושי לבדו הוא משמעות הכתוב, ושדברי המפרשים אינם מתישבים כלל על פשוטו של מקרא, ולא אוכל לעשות הדבר הזה בשלמות אם לא יהיה לפני גם פירוש רמבמ“ן16, וכבר ראיתי בבית ר' מאיר קצור פירוש רמבמ”ן בחומש נתה“ש, ושם ראיתי כתובים רבים הוא מפרשם כדרכי, והם רוב המקראות שאין להם ענין רק על דעת בעלי הגזרה, אך המקראות שאין להם ענין רק על דעת הכופרים בהשארות הנפש הוא מעוות אותם בדרך עקלתון, וצריך אני לראות דבריו בשלמות כדי להשיב עליהם ולברר פשוטי הכתובים, כי אמנם הרבה יותר מדי עמד ס' קהלת בלא שום פירוש הדורך נתיבות הפשט. לכן שאלתי ובקשתי שמואל לשלוח לי בלא עכוב את פירוש רמבמ”ן אשר אתך, והיה כאשר אשיבהו אליך אשלח אליך גם פירושי ותמצא מרגוע לנפשך החכמה אשר נואשה מראות עוד פירוש מספיק על קהלת, ושמואל שלום, ובית שמואל שלום כחפץ.

טריאסטי כ“א אדר ראשון יברכך ה' וישמרכה לפ”ק

אוהבך אהבת עולם

שד"ל


 

Nr. XXIX
   🔗

An J. S. Reggio

Nr. d’ordre de l’Index9 raisonné 30     remier livre de mémoires 47.

13.3.1821

ט' אדר שני התקפ"א

לידידי ליש"ר שלום

האומר דבר דרך כלל ולא יחוש לבאר הכלל ההוא בכל פרט מפרטיו, הוא לא אמר כלום, והשומע ממנו לא למד כלום, מפני שאין למדין מן הכללות (אלמלא שיהיה הכלל ההוא ברור כל כך מעצמו כי כל שומעו יוכל לישבו בכל פרטיו בלא יגיעה), והאומר דבר בדרך הזה הוא מלא גאוה וריק מחכמה המתכוון לבהל שומעיו שיחשבו כי דבר גדול הודיעם, וכשיראו כי לא למדו דבר יתלו החסרון בעצמם, ולא ידעו כי אין המורה יודע דבר יותר מהם ושלא אמר להם אלא קול דברים; הנה כה עשו אבותינו המדקדקים שמסרו לנו דרך כלל כי הפיעל לחזק ולהתמיד בלי שיודיעונו כלל פרטי הוראתו בכל שרש ושרש, ואם כן מה הועילונו? ההיה עד היום אדם שידע אימתי נכתוב חובק ואימתי מחבק, אימתי מושש ואימתי ממשש, אימתי נואפת ואימתי מנאפת, אימתי נושק ואימתי מנשק, אימתי סָתַם ואימתי סִתֵם, אימתי רבוע ואימתי מרובע, אימתי רופא ואימתי מרפא? הללא צורך עמל ש"ד להבדיל בכל השרשים האלה בין קל לפיעל? ההיה אדם שקדמו? לא כן אבי כי הוא הראשון שים ימינך על ראשו וברכהו על עמל נפשו, והסתכל בשרש תכן אשר הנחתיו פרוץ כמו רוח צפון, המצאת עדיין ידיך ורגליך להבדיל בו בין קל לפיעל? מה שאמרתי שאין תועלת בחקירה על השרשים אשר בפיעל ובלא קל אמת אמרתי, יען וביען זה דרכי מעולם להבדיל בין החקירות שאינן אלא מפני curiosità בעלמא ובין החקירות העושות פירות, ורגיל אני לעזוב את הראשונות ולעסוק בשניות; לדוגמא כשאלמד מה בין רָפָא לְרִפָא אדע דבר חדש אשר בידיעתו תועלת, כי אז אבין מקראות הרבה יותר בדיוק שאוכל להלול ולשבוח בבנין קל. לפיכך אני בוחר לצמצם זמני ולהניח החקירות האלה אל האנשים אשר לא ייגעו כמוני וכמוך לתועלת בני עמם כי אם להראות חריפותם. גן נעול איננו בידי ואולי בקרב הימים אמצאנו, ובתוך כך אשים לפניך מה שנראה לי בהבדלת פיעל והפעיל, ואציע תחלה שתי הצעות:

“הצעה ראשונה” נחי עי“ן יו”ד בנין קל שלהם מתדמה בתארו בזמן העתיד לעתיד בנין הפעיל, כגון יאיץ יגיל ידין יזיד יחיל יכיל ילין ימיש יציץ יקיא יריב יריד ישית ישים ישיר ישיש ישיח, כל אלה מן הקל ותארם כתאר הפעיל, ויש מהם שפעמים הם באמת מן ההפעיל בלי שישתנה תארם כלל ממה שהוא בקל, כגון ימיש אשר הוא פעם קל ופעם הפעיל, פעם עומד ופעם יוצא, לא ימיש מתוך האהל קל ועומד, לא תמישו משם צוארותיכם הפעיל ויוצא, ומפני שהיה הקל בשרשים האלה מתדמה בתארו אל ההפעיל נמשכו מזה מדקדקים רבים לחשוב שאין בהם קל אלא הפעיל, ואם גדולים המדקדקים טעו בזה אין הדבר רחוק שגם רבים מהעברים הקדמונים בעלי הלשון טעו גם המה בזה וחשבו הקל בשרשים האלה כאלו הוא הפעיל, ונשתרבב מזה כי מן יקיא אמרו והקאותו כי חשבו יקיא הפעיל ממש, וכן מן יכיל אמרו להכיל, ומן יריב אמרו מריביו, ומן יזיד אמרו הזידו עליהם, ומן ישים אמרו משים, וכל אלה שבושים, ואין לנו לבקש שום הפרש בין כאשר קאה את הגוי שהוא מן הקל ובין והקאותו שהוא מן ההפעיל, כי באמת אין והקאותו אלא מלה משמשת, וכן כל רעותיה. והיה ג“כ בין הקדמונים בעלי הלשון מי שבלל שני הבנינים כאחד ועשה מהם תערובת, ואמר בינותי ריבות שאינם לא קל ולא הפעיל, שאם הם מן הקל הנה היל”ל בנתי רבת, ואם הפעיל הנה חסרה ה"א הבנין והיה לנו לומר הבינותי הריבות, אלא שאין אלו אלא מלות שנשתבשו בפי עם הארץ, וכשבאו בעלי כתבי הקדש לכתוב ספריהם נמשכו במלות אלו אחר ההמון, ואמרו אותן כמו שהיו בני דורם רגילים לאומרן, כי בעניני הלשון אין לך אלא מנהג שבימיך כידוע, ואף גם זאת לא תמצא שום אחת מהמלות המשובשות האלה בדברים הנאמרים בנבואה.

“הצעה שניה” פעמים שיבא הפעיל בלי שיורה לא על פעולה ולא על גרמת פעולה אלא תכונה טבעית או מקרה טבע, כגון מפריס פרסה ענינו שיש לו פרסה, מרבה רגלים שיש לו רגלים הרבה, יאבר נץ שיש לו אברה, הבשילו אשכלותיה ענבים שהיו באשכלותיה ענבים מבושלים, וכן ויהי איש מצליח, ויהי בהקשותה בלדתה, עמדתי מרעיד, כל אלה אין בהם הוראת ההפעיל רק כן הוא מנהג הלשון.

עקר הנחת בנין הפעיל להורות על הגורם המעשה בלי שיתעסק בו הוא מעצמו מהחל עד כלה, וזה אם כשעשהו ע“י אחרים שיאמר להם עשו ויעשו, ואם שהוא עצמו יתחיל בו והשלמת הפעולה תבא מאליה, ואם שהוא עצמו יעשה דבר יהיה הדבר ההוא סבה שתרבב ממנה דבר אחר יהיה הדבר ההוא המשתרבב מכוון מאתו או בלתי מכוון מאתו, ואם שיפעל דבר בחברו וחברו ישלים מאליו. כל שרש הבא בהפעיל ובא ג”כ בפיעל וענין אחד לו בשני הבניינים אז הפיעל שהנחתו לחזק יורה בו על העושה הפעולה בידים ועוסק בה מראשה לסופה ובכוונה פרטית, ואם שיפעול דבר בחברו ויצטרך להחל ולכלות הוא עצמו כי חברו ימאן להתפעל מאליו כלל, ואם שני הבנינים יורו בשוה על פעולה בידים אז יורה ההפעיל על פעולה אחת פשוטה, והפיעל על פעולה הנעשית מעט מעט. גם פועל א' בעצמו יקרא מפעיל כשהכוונה להודיע שהוא הגורם, ויקרא מפעיל כשהכוונה להודיע כי הוא ממש הפועל בידיו; ובפעולות האלהיות ישתמשו בהפעיל כשאין הכוונה אלא שהוא הגורם, ובפיעל כשהכוונה להורות שהפעולה יוצאה מהמנהג הטבעי ואצבע אלהים היא; גם יבא הפיעל בבחינת הפעולה וההפעיל בבחינת היוצא מן הפעולה. אִבֵד האביד, המאבד מאבד בידים: אבד תאבדון את כל המקומות; המאבד גורם ע“י אחרים: לתת אותנו ביד האמורי להאבידנו, או גורם שיאבד מאליו: ונתן מלכיהם בידך והאבדת את שמם מתחת השמים, תגרום להם שיאבד שמם על ידי שתכריתם לא שתתעסק בידך לאבד את שמם רק הוא דבר הנמשך מאליו, לא כן ואבדתם את שמם מן המקום ההוא כי מצוה להחליף שם המקום בשם אחר כקבלת רבותינו, ומכאן אמרו (שבת ק"ך) ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם עשייה הוא דאסור גרמא שרי, כלומר מדלא כתיב והאבדתם. בהל, ויבהילו להביא את המן, השליחים הבהילוהו וגם הוא התפעל מעצמו ונבהל לבוא אל המלך ברצון לבו; וכן והנה הוא מצורע במצחו יבהילו משם וגם הוא נדחף לצאת; לא כן ליראם ולבהלם, ויבהלך פחד פתאום, ובסופתך תבהלם, בכל אלה אין הנבהל מתפעל כלל ברצונו אלא בעל כרחו, וכן פרעה נכה אמר ואלהים אמר לבהלני, לומר שאינו אלא מוכרח. בכר, המבכירה היולדת בן בכור היא פועלת עמו, כי גם הילד מסייע בדבר בצאתו מרחם אמו (partorire il primogenito), אבל המבכר (לא יוכל לבכר את בן האהובה) הוא הגוזר על אחד מבניו אשר כבר נולד שיהיה נקרא בכור, ופעולה זאת כלה תלויה באב ואין הבן מסייע עמו כלל (riconoscere primogenito), וכן אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה, פירושו לדעתי בכור שהוא ראוי לבכר אותו לה‘, שראוי לקונהו שיגזור אומר היותו בכור כדי שעם זה יהיה לה’, ומלות אשר יבוכר לה' הן כמו מאמר מוסגר: אך בכור (אשר אמנם ידוע כי מצוה לבכר אותו לה') אם הוא מן הבהמה לא יקדיש איש אותו; אבל לחדשיו יבכר לדעתי איננו מענין זה רק הוא פועל עומד: לא יתום פריו כי אם לחדשיו יבכר כשישלמו לו החדשים הצריכים לבישולו יהיה הפרי בכורים. בער, ובער עליה הכהן עצים, ישגיח עליהם כל היום, המבעיר את הבערה התחיל בפעולה ומאליה נשלמה. ורשב”ל ראה בחכמתו ההבדל הזה וחשב היותו הוא עצמו ההבדל העצמי והכללי שבין כל פיעל והפעיל, ודבריו קרובים אל האמת ואינם עצם האמת. כי יבער איש שדה או כרם יגרום ע“י אחרים ע”י ששלח את בעירו ובער בפועל בשדה אחר. ברר, רוח צח שפיים במדבר דרך בת עמי לא לזרות ולא להבר, הרוח אינו בורר אוכל מתוך פסולת אלא שמתוך נשיבתו האוכל מתברר מאליו (אך הברו החצים טעמו האברו), לא כן לברר וללבן שהוא בפועל ובידים. גאל, במה גאלנוך הוא בדעת וכוונה שנתכוונו מתחלה לכך; וכל מלבושי אגאלתי גרמא בלבד שלא במתכוון. גדל, בנים גדלתי מעט מעט, ותגדל חסדך פעולה פשוטה. גלל, וגלגלתיך מן הסלעים מעט מעט, ויגל את האבן פעולה פשוטה. זכך וזכה, והזכותי בבור כפי הוא גרמא ע“י פעולת הבורית המזככת, לא כן במה יזכה נער, מי יאמר זכיתי לבי שאין שם אמצעי. חזק, פעולה פשוטה ופתאומית (והחזיקה במבושיו מחזיק באזני כלב), מחזק פעולה נעשית מעט מעט (ויתדותיך חזקי לא חזקו הכהנים את בדק הבית). חטא, מחטיא גרמא בנזיקין, מחטא מתעסק בידיו בטהרתו. חִיָה, חיה יאמר על ההתעסקות בשמירת חיי זולתו (conservar in vita), כגון ואותך יחיו, ותחיין את הילדים, החייתם כל נקבה, אשר חיו מנשי יבש גלעד, החכמה תהיה בעליה, ונחיה סוס ופרד, אם יחיוני נחיה (שיפרנסונו), יתומיך אני אחיה, ואתה מחיה את כלם, לפעמים על נתינת החיים בהחלט (dar la vita), כגון לחיות זרע על פני כל הארץ, ונחיה מאבינו זרע, אני אמית ואחיה, החיה יאמר על הפודה ממות ומציל מן הסכנה בלי שיתעסק אח”כ בשמירתו, כגון להחיות את נפשי, ואותה החייתי, והחייתם את אבי, ומלא החבל להחיות, וכן האלהים אני להמית ולהחיות להסיר חולי מסוכן, ומה שכתוב וזה בנה אשר החיה אלישע אעפ“י שמת היה והוא חִיָה אותו הטעם כי הנביא הוא גורם התחיה אבל איננו הוא המחיה כי ה' לבדו יְחַיֶה המתים. חכם, וזקניו יחכם מתעסק להשיבם חכמים. עדות ה' נאמנה מחכימת פתי גורמת שמאליו יחכם, שיעשה מעשה חכמה, כי שומר תורה לא יעשה מה שהוא מתנגד אל החכמה. חלה, ואת תחלואיה אשר חלה ה' בה כביכול כאלו עצמו עסק בזה, והטעם שהם תחלואים היוצאים ממנהגו של עולם; לא כן וה' חפץ דכאו החלי שענינו גרם לו חלאים ע”י הטבע גורמת. חלף, המחליף לבושו לוקח לו לבוש חדש ומניח לאחר שיחלוף ויכלה: כלבוש תחליפם ויחלופו וכן והטהרו (טבלו במים ובעודכם ערומים) והחליפו שמלותיכם; אבל ויחלף שמלותיו לבוש היה ופשט אותן שעליו ולבש אחרות, והנה המחלף פועל בידים והמחליף גורם בלבד בהמנעות מללבוש הבגד הישן. חסר, ומשקה צמא יחסיר הניח שיחסר (lasciar mancare) ותחסרהו מעט מאלהים עשית שיהיה חסר. יבש, גוער בים ויבשהו (שהוא במקום וַיְיַבְשֵהו) כוונתו כי בגערתו בלבד פעל בו היובש, וכן ורוח נכאה תיבש גרם היא הפועלת ממש, אבל הוביש אין הכוונה בו אלא שגרם. יגה, עשה אזניך כאפרכסת לשמוע סוד גדול מופלא ומכוסה שרמז ירמיהו הנביא בקינותיו ע“י שהשתמש בשרש הזה פעם בהפעיל ופעם בפיעל. אמר כי לא יזנח לעולם ה' כי אמנם אם לפעמים הוגה אם גרם לאדם תוגה בדרך השתלשלות הלא ירחם כרוב חסדיו כי לא ענה מלבו לאהבתו הרע ויגה בני איש בידיו בעצם ובסבה ראשונה להיותו פועל הרעות, לא כן אלא הוגה בסבה רחוקה ולא ייגה בני איש ולא ידכה תחת רגליו כל אסירי ארץ ולא יטה משפטו של גבר אשר הוא נגד עליון, כלומר מי שהוא מושגח מה' לא יטה ה' משפטו אך לעות אדם בריבו ה' לא ראה אינו אלא מהסתרת פניו וחלילה שיעוות ריבו אם היה נכח פניו, ולא נמשך עוות הדין אלא מפני שה' לא ראה, הן אמת כי סוף סוף מי זה אמר ותהי וה' לא צוה! מי זה אמר דבר כגון להרע לחברו ועלתה בידו בלתי אם ה' לא צוה? שהרי הוא סבה ראשונה לכל הדברים אבל עם כל זה מפי עליון לא תצא הרעות והטוב שבני אדם עושים ולפיכך מה יתאונן אדם חי שהוא חי ולא דומם ואין מעשיו מוכרחים אלא שסוף סוף בדרך השתלשלות יסובבו מעשינו והרע שבני אדם עושים אלו לאלו הוא יוצא מהסתרת פניו כי יזנח ה', ע”כ הקדים כי לא יזנח לעולם, כך נראית כוונתו לפי המשך דבריו, וכן הוא מסיים סכות בענן לך וכו' עד ישקיף וירא וכו', וכיוצא בזה אמר בתחלת הקינה אותי נהג ויולך חושך ולא אור כלומר בהסתרת פנים, וכן אמר שם גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי, וכן אמר בסוף הקינות למה לנצח תשכחנו.

יגע, אל תיגע שמה את כל העם בפיעל, הוגעתם את ה' גרמא. ידע, ידעת השחר מקומו בפועל ממש לא בדברים כדרך שמודיעין לבן אדם, כי המודיע דבר לבן אדם אינו פועל בו הידיעה בידיו, אלא גורם בדבריו שמאליה תבא בלבו, אבל ידעת השחר ענינו אם אתה בידיך שמת בטבעו שידע מקומו. יחל, שני מיני תוחלת והמתנה יש: יש המתנה שאינה גורמת לאחר שיעשה שום דבר. כגון המצפה למטר שאין תוחלתו מביאה אותו, וזה נקרא מיחל: ויחלו כמטר לי; ויש ממתין ונמנע מלפעול ומניח שיפעל בתוך כך חברו, כגון השותק ועל ידי כן חברו מדבר, וזה נקרא מוחיל מפני שגורם לאחר שיפעל: והוחלתי לדבריכם, ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו ואהי כאיש אשר לא שומע וכו' כי לך ה' הוחלתי אתה תענה, וכן והנה אנכי יורד אליך להעלות עולות לזבוח זבחי שלמים שבעת ימים תוחל עד בואי אליך, תתעכב מלהקריב להניח לי שאקריב אני, וכן לא כן אוחילה לפניך לא טוב שאאריך לפניך ואמתין עד שתלך אתה ותכהו. ילד, המילדת פועלת הלידה בידיה, והמוליד גורם הלידה, זה סבה רחוקה. וזו סבה קרובה. ירש, כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל, בפועל בסבה קרובה: ה' מוריש ומעשיר גורם ע“י אמצעיים. ישב, וישבו טירותיהם בך, בידים: מושיב גורם כי אין מושיבין האדם בידים. ישר, ישרו בערבה מסלה לאלהינו, בידים, וכן מיושר על המחוקה, לא כן ועפעפיך יישירו נגדך, עפעפיך יגרמו שתהיה דרכך ישרה, וכן הישר לפני דרכך, גרום. כון, שתי הוראות למלת נכון, פעמים תרגומה, solido, stabile כגון והנה אמת נכון הדבר, ותכון מלכותו מאד, ופעמים הוראתה pronto, disposto, conveniente כגון הכון לקראת אלהיך, נכונו ללצים שפטים, והנה הפיעל על ההוראה הראשונה, כגון מקדש ה' כוננו ידיך, תבנה ותכונן עיר סיחון, הוא עשך ויכוננך, ועל נהרות יכוננה, ויכוננו עיר מושב, כוננת ארץ ותעמוד, וההפעיל על ההוראה השניה, כגון וטבוח טבח והכן, ויכינו את המנחה, והכינו את אשר יביאו, אל המקום אשר הכינותי, והכן לי בזה שבעה פרים, הכינו לכם צדה, על העץ אשר הכין לו; והנה המכין הוא באמת מפעיל כלומר גורם הפעולה, כי יתקן הכל באופן שיכשר לעשות פעולתו. כזב, המכזב אומר כזב, והמכזיב עושה חברו כזבן: ואם לא אפוא מי יכזיבני. כעס, המכעיס גורם לאחר שיכעס, והמְכָעֵס עושה השתדלותו אפילו לא עלתה בידו: הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם, השתדלו להכעיסני ואני אקניאם בלא עם בגוי נבל אכעיסם, עד שיכעסו באמת: ואם היה אומר הם הכעיסוני ואני אכעיסם לא היה נראה אלא כהדיוט המתנקם, עכשו אינו אלא כדיין המעניש על רוע הכוונה; וכן וכעסתה צרתה היתה משתדלת בכל יכלתה להכעיסה, ועדיין לא ידענו אם היתה חנה כועסת עד שחזר ואמר מדי עלותה בבית ה' כן תכעיסנה ותבכה ולא תאכל. כתר, כתרו את בנימן הם עצמם הקיפוהו, כי רשע מכתיר את הצדיק, יסובבנהו בעלילות. מות, ממית גורם שימות, ואפשר שימות לאחר זמן; ממותת בידיו, יסיים מיתת המסוכן, כהבדלת רשב”ל בבית האוסף3. מרר, וימררו את חייהם בפועל, כי הֵמַר שדי לי גרם. נחל, אלה אשר נִחַל משה בערבות מואב, וכן אלה הנחלות אשר נִחֲלוּ אלעזר הכהן ויהושע בן נון ענינם שהם בעצמם חלקו הארץ בפועל בין נוחליה, אבל כי אתה תנחיל את העם הזה וחבריו אין ענינם אלא תגרום להם שינחלוה ע“י שתכבוש אותה לפניהם. נכה, המכה פועל ע”י כלי גורם לכלי שיְנַכֵה כי הכלי עצמו יאמר עליו שנִכָה, ע“כ והפשתה והשעורה נכתה שהברד נכה אותן אלא שמרוב ההרגל בלשון הכה ישתמשו בו גם במקום שהיה ראוי לומר נכה, ע”כ כתוב הכה הברד. נתק, וינתק את היתרים בידים, עד התִיקנו אותם מן העיר גרמא. סתר, המסתיר נותן במקום סתר, הוא גורם שיהיה הדבר נסתר ואיננו הוא עצמו פועל ההסתר, כי המקום הוא הפועל האמתי שבו הדבר מסתתר10 והמקום יקָרא מסַתֵר: סתרי נדחים נודד אל תגלי יגורו בך נדחי מואב הוי סתר למו, כנגד המקום עצמו הדבור מוסב. עור, מעורר בפועל ובידים: והוא עורר את חניתו, וכן ועורר עליו ה' צבאות שוט, שיהיה השוט יוצא מדרך הטבע אשר יאמר עליו אצבע אלהים הוא; מעיר גורם התעוררות באיזה דרך שיהיה: העירותי מצפון, אם תעירו ואם תעוררו שלא תגרמו ההתעוררות כ“ש שלא תפעל זה בידים. עשר, הלוקח העשירית יקרא עושר: צאנכם יעשור; המתעסק בהפרשת העשירית (אשר הוא מלאכה ארוכה) יקרא מעַשֵר: עשר אעשרנו לך; והנותן העשירית לפני חברו ומניח לו שיקחנה לו וגורם לו שיעשור הוא יקרא מַעֲשֵר בהפעיל, וזה טעם כי תכלה לעשר לא שישלים ההפרשה אלא שישלים הנתינה וההוצאה מביתו, וכן והיה הכהן בן אהרן עם הלוים בַעְשֵר הלוים ענינו כי כשיתנו המעשר אל הלוים יהיה גם הכהן נחשב כלוי ויקבלנו גם הוא. פוץ, וכפטיש יפוצץ סלע, הפטיש הוא הפועל בלא אמצעי; ויפץ ה' אותם משם, גרם. פור, אתה פוררת בעזך ים, בפועל ממש; ה' הפיר עצת גוים, גרם. פלט, מפלטי מאויבי הוא המתעסק בהצלה; ויפליט ואין מציל, הוא האריה המניח לטרפו שימלט מעצמו כדי לצחק בו כפירוש רשב”ל במליצת ישורון3, וכן ותסג ולא תפליט ואשר תפלט לחרב אתן, הולד יסוג לאחור ולא יצא מעצמו מן הבטן, ואשר תפלט בחזקה וברוב השתדלות המילדת גם אותו לחרב אתן. פשט, לפשט את החללים, בידים; והפשט את אהרן, בצווי, אבל בהסרת העור כתוב והפשיט את העולה, אעפ“י שאינו אלא בידים, ולא מצאתי לו טעם הגון ואולי תמצאנו בערוגת הבשם או בגן נעול. צדק, פעולת המצדיק פעולה פשוטה שיאמר פלוני זכאי (dar ragione), עני ורש הצדיקו; פעולת המצדק יותר ארוכה שיוכיח בדברים או במעשים היותו צדיק (giustificare), ותצדיקי את אחותיך בתועבותיך אשר עשית, וכן דבר כי חפצתי צדקך, אני חפץ ומתאוה שתוכל לצדק עצמך ולהוכיח צדקתך בראיות. צמת, צמתתני קנאתי, בעותיך צמתותוני, הם עצמם הפועלים; ומשנאי אצמיתם, ע”י אמצעיים. קדש, הקדיש במאמר בלבד, וקדש בפועל: קדש לי כל בכור וכו' הקדשתי אותם לי. קום, הקים פעולה פשוטה, לא כן וחרבותיה אקומם. קטר, הנותן הקטורת או הבשר על האש וגורם בזה עליית הקיטור יקרא מקטיר: והקטיר הכהן את הכל המזבחה, עומד על המזבח להקטיר; והעושה עקר הפעולה שמפריש מממונו ונותן לכהן שיקטיר יקרא מְקַטֵר: כי מקטרות נשיהם לאלהים אחרים, ואין להאמין שהיו הנשים מקטירות. קלל, המקלל הוא משתדל בדבריו להקל מעלת חברו אפילו לא מעלה בידו, והמקל גורם שיקל: להקל כל נכבדי ארץ, וכן ומדוע הקלותני להקדים להעביר את המלך וגרמת לי שאהיה קל בעיניו. קצר, ענה בדרך כחי קצר ימי, קצר אותם בפועל ברוב הדרך שהוליכני; הקצרת ימי עלומיו, גרמת שמאליהם יתקצרו. קרב, וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד, בידים; ואת בניו תקריב, גורם בצווי. רבה, אשר טפחתי ורביתי, בידים; הִרְבָה שיהיה הרבה. רוה, הנותן משקה לרויה יקרא מְרַוֵה בבחינת נתינתו, ויקרא מַרְוֶה בבחינת שגרם לאחר שיהיה רוה: תלמיה רוה, נותן להם מטר לרויה, כי אם הרוה את הארץ יגרום לה שתהיה רוה, ורויתי נפש הכהנים דשן, אתן להם דשן לרויה, כי הרויתי נפש עיפה, גרמתי לה להיות רוה. רום, המרומם מגדיל הדבר ומגביה קומתו עד שהוא גדול בקומה יותר מבתחלה, כגון בנים גדלתי ורוממתי, צדקה תרומם גוי, סלסלה ותרוממך, וכן אלהי וארוממך, שירומם אותו במחשבת בני אדם עד שיחשבוהו גדול ורם יותר ממה שחשבוהו בתחלה; והמרים נוטל ממקום נמוך ונותן במקום גבוה מבלי שיגדיל קומת הגוף כלל כי תשאר קומת הגוף כאשר בתחלה, אלא שהוא רם מצד גבהות מקומו, כגון הרמותי ידי, וירם במטה, והרים את הדשן, והרימו לכם איש אבן אחת על שכמו, וירם את אדרת אליהו, כלם הגבהת מקום לא הגבהה בעצם; והנה המרומם הוא עצמו פועל ההגבהה, והמרים גורם אותה, והמקום הגבוה הוא הפועל, באמת. רתח, רתח רתחיה נאמר בבחינת הפעולה; ירתיח כסיר מצולה, בבחינת היוצא מן הפעולה. שוב, משובב בפועל מעט מעט: משובב נתיבות לשבת, וכן יוצרי מבטן לעבד לו לשובב יעקב אליו, שאהיה אני ככלי שעל ידו ישיב יעקב אליו. שוה, הלא אם שוה פניה, בידים וביגיעה מעט מעט, ואל מי תדמיוני ותשוו, מה אשוה לך, פעולה פשוטה ובמאמר לבד. שלח, המשליח מניח שיזיק מי שדרכו להזיק: הנני משליח בך וכו' את הערוב; ומשלח עושה שיזיק מי שאין דרכו להזיק: ושן בהמות אשלח בם; או שיעשה שיזיק במקום מיוחד מי שאין דרכו להזיק באותו מקום, כגון ושלחתי דבר בתוככם, ואין הדבר רגיל בארץ ישראל, וכן וישלח ה' בעם את הנחשים, ולא היה דרכם להזיק לישראל, שנאמר המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף וכו'. שמח, השמחת כל אויביו, גרם בסבה רחוקה; ושמח את אשתו, חכם בני ושמח לבי, המשמח אלהים ואנשים, הוא עצמו סבה קרובה אל השמחה, וישמחך אלהים בימי הפורים הבאים.

טריאסטי ט' באדר שני כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה' לפ"ק.

ידידך שד"ל

גן נעול ח“ב בא לידי. בחלון ראשון מחדר י”ג אין שום דבר סתום רק הוא הקדמה לחלונות שלאחריו, והמכוון בו שיש הבדל בין כל בנין ובנין ושהחקירה הזאת היא בכח האדם, וכל זה באמת בחלון ב' הציב גבול לבנין הקל, ואמר שיבא על כל דבר הנפעל מן האדם ואין השלמתו צריכה לחקירות שכל האדם ולהמצאותיו ולהרכבותיו, ואמר כי זה כלל נפלא, ושכח ארג, בחן, בנה, דרש, הגה, חקר, כתב, ורבים כאלה. בחלון ג' באר הוראת הנפעל ואמר שיורה על ההכרח והאונס וכל נפעל מזולתו ואיננו ברצונו, ושכח ויעתר לו ה‘, וארא אל אברהם, נגלה נגליתי, וכן כל נשבע אם הוא אנוס אין כאן שבועה; עוד כתב באותו חלון ג’ כי בנין נפעל פועל והפעל דרך אחד להם שהם מורים על ההכרח, אלא שהנפעל יוצא מן הראשון, והפועל מן השני, וההפעל מן השלישי הרביעי והחמישי וכיוצא, ולפי זה כרת שרך ובמים לא רוחצת ענינו שלא עשתה כן השפחה במצות המילדת, אבל והמלח לא הומלחת, הרופא צוה למילדת והיא צותה אל השפחה; ובחלון ח' פירש הוראת הפיעל וההפעיל, ואמר כי המלמד לחברו חכמה הוא מחכמו, ואם למדו ע"י אמצעי הוא מחכימו, וספר גדול תוכל לכתוב אם תרצה להעמיד דבריו, כי מה שהוא שקר מעקרו יצטרכו דברים רבים לביאורו; הלא תראה כי הוא ביאר שרש אחד בשני ספרים מה שאני רגיל לעשות בחצי דף, ושא חטאותי ואתה שלום.


 

Nr. XXX
   🔗

An, S. V. Lolli

Nr. d’ordre de l’Ind. rais. 32. ןןן Premier livre de mém. 50.

24.9.1821

כ“ז אלול התקפ”א

שדבח“ל אל שחבד”ל שלום

חשבתי ימים מקדם שנות11 ברכה, בהתעלס יחדו נפשי ונפשך, בשוטטנו בשוקים וברחובות, לחשוב מחשבות, רמות ונשגבות, בדברי לשומע, ובהקשיבי ליודע, בהיותי רב ריבי עם איש כלבבי, לא חנף ולא מחרף, וכל שרעפי בכור בינה מצרף, בהיותי מוצא נחת, בקבלי תוכחת, ובהיותי מאושר, בקחתי מוסר, ובהיותי שבע נעימות, בשמעי תעלומות, ועתה לשוני לחכי תדבק, אחריש אתאפק, ואזני אכבד, זמני שלא לאבד, במי אשתעשע ובמי אִוָעֵץ, עם האבן או עם העץ, על זאת אספדה ואיליל, כי מלאה ארצי חכמי אליל, לא נתן ה' להם לב לדעת, ועין רואה ואזן שומעת, ולשונם מדברת גדולות, וקולם יחולל אילות, מליהם אשמע ואותך אזכור, וזכרון אבדתך לבי יעכור, והמר עליך כהמר על הבכור, אנה פנה דודי אנה הלך? אני שלך וחלומותי שלך, ועתה זה כביר יצאה רוחי, לולא ידעתי כי שלום לאחי, ושמחתך תשמח כליותי, ותתן הפוגות אל האש העצור בעצמותי, על כן יצאתי לקראתך, להעתיר על נצחיות טובותיך, יריק לך אל שדי, ברכות עד בלי די, חבלים יפלו לך בנעימים, לעולם ולעולמי עולמים, ושמח בגורלך היפה, ולבך יבער עד לאין מרפא, כמו תנור בוערה מאופה, עד יבא יום אשר תאכל ותשבע, אכילת עראי ואכילת קבע, ותעלוזנה כליותיך באשר התאוו, ושדי חמד צמאוניך ירוו, וִירֵכֵי שש, גשש תגשש, עד היותך זקן וישש, ופרוח תפרח ותגל אף גילת ורנן, כי תבנה ותכונן, וילדה מלכה גם היא עם לדת בתך הגדולה, ויחדו יצחקו בניך ובני בניך בקול המולה, ואתה עמהם תְצַחֵק, ובעלי שמך תשא בחיק, אשר דשנים ורעננים יהיו כעגלי מרבק, ואתה תנוב בשיבה וחיק רעיתך תחבק, ונחך ה' תמיד בכל אשר תאוה, והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוה, והיית כגן רוה, עד היותך למשל בכל הגוים, אשר המתברך בארץ יתברך בשמואל חיים.

טריאסטי כ“ז אלול אפרש את כפי אל ה' לפ”ק

אחיך שד"ל


 

Nr. XXXI
   🔗

An Gabr. Engländer

Nr. d’ordre de l’Index raisonné 33 ןןן Premier livre de mémoires 51. et ante I Nr 12

30.10.1821

ד' חשון התקפ"ב

הצעיר המתרגם אל מעלת המגיה שלום

באהבת ה' את עמו נתנך עליהם למגיה; כי אמנם הנה ראיתי אותך שוקד על מלאכת שמים אשר בידך, לטהרה מכל סיג ודופי, ולהביאה לאור עולם תמימה ומכלל יופי: ובדור יתום כדורנו, במה תתנחם אפוא התורה היפפיה, המֻשְלָכָה אחרי גו, הַמֻנַחַת בקרן זוית; אם לא בראותה את ספריה נחקקים בקרית מלך רב בהוד והדר לכבוד ולתפארת?

והנה נא ראיתי מחשבות חרוץ, העושה מלאכת ה' נקיה, שואל בעַנְוָתו למי מסדרי התפלה יפנה, להגיה על פיו את התפלה אשר תוחק מחדש במצות נשיא אלהים ירום הודו מתורגמת איטלקית; לאמר כי בשלש וארבע דלתות אשר שֻלְחו אליך ממנה הִמָצא יִמָצאו דברים אשר לא כן על פי עומק משפטי לשוננו; ורעיוני אדוני יבהלוהו היטה בהגהותיו אל הימין על שערי תפלה, או אל השמאל על ויעתר יצחק, ואם יכתוב בקדמותו או בקדמתו, וכן ברבות כאלה.

חי נפשך אדוני (יברכך האלהים) אם יש להימין ולהשמיל ואם יש לבחור לא בזה ולא בזה, ולהדבק כאזור אל מתני אחד מהם: לפתח כל האדם שגגה רובצת, ואף כי מגיהי התפלות, אשר חתור חתרו במחתרת למצוא מקום להתגדל בו, אם באמת ואם בשקר.

לא כן אנכי עמדי, ולבבי לא כן יחשוב, כי כאשר אשים פני כחלמיש להלחם מלחמת ה' במקום שיש חלול השם, כן אהַב שלום וארדוף שלום בדברים אשר לא ירעו ולא ישחיתו; ואם כל ימי העמקתי החקירה בחכמת לשוננו, אבחר להעמיד תלמודי על ימיני לסמכני בהגהת הדברים אשר אכתוב, לא בהגהת הספרים אשר אקרא.

אפס כי כשמוע הגביר המהֻלל כמ"ר יוסף אליעזר מורפורגו את דבריך, ויואל לתת בידי את דלתות התפלה אשר הציב למול תרגומי מערכה מול מערכה, והוא פקד עלי להגיה אותם; ומצותו שמרתי, בהגיהי את הדגשים ואת המתגים, ונקדות מעט מזער; ולא שלחתי את ידי לתקן האותיות והתבות, זולתי במקום אחד, אשר לא יכלתי להתאפק, בעבור כבוד שם אלהי, הלא זה באשר כתוב בכל ספרי תפלותינו: מתרצה ברחמים ומתפיס בתחנונים התרצה והתפיס לדור עני; ויודע אדוני כי שרש רצה בהבנותו בבנין השביעי יצדק רק על אדם המבקש רצון מאת פני הגדול ממנו, כאמור בדוד: ובמה יתרצה זה אל אדוניו: הִפָלֵא בן אדם, היאמר חומר ליוצרו: התרצא לי? ושובה והפלא הפלא ופלא, איך לא היה גם אחד בין להקת מגיהי התפלה אשר יראה את זאת. ̶

בדלתות אשר באו לידיך, אדוני, לא מצאתי רק וצור חבלי, אשר נכון לפתוח אותו, כדברי ר' יצחק הלוי, ותבת פרותיהם אשר בה נכונו דבריו ותבת ומנוסי, אשר, כדברי ר' אליה בחור, ראויה להנקד בשוא ולא בקמץ, בחולם ולא בשורק; ולא כתבתי ומנוס לי, שלא לשלוח יד גם באותיות, ולאבדת משקל השיר לא אדאג, אחרי אשר כבר אבד בטור: ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא. אם באו ביגדל, וגם ביתר התפלות, מלין חדשים אין להם רע בארבעת ועשרים ספרינו, לא ירגז איש חכם לב, אך יישר בעיניו התחדשות המלות בהתחדש המלות לפי רוב הימים, כמשפט כל העמים. ואשר דִמָה בנפשו לדַמות מלת בקדמותו לתשובן לקדמתן, הלא אך למראה עיניים שפט, כי אמנם יראה הלבב כי רחוקים הענינים זה מזה, ואין מלת בקדמותו מלה משובשת, כי אם מלה מחודשת, ומה טוב כי תשוב הקריאה לקדמתה.

ידע נא אדוני כי אנחנו בני טריאסטי וסביבותיה, גם כי מנהג תפלותינו מנהג אשכנזי, הנה נא רָגַלְנו על לשוננו אנחנו ואבותינו מלות מתי מספר אשר לא ככתוב בסדרי אשכנז, רק כסדרי ויניציאה ומנטובה; לכן אל ירע בעיני אדוני, אם ראה יראה בתפלות אשר נשלח אליו מלין אשר לא נסה בהמה, כי אמנם מנהג אבותינו הוא, ולא שגגה ולא הגהה מאתי. והנה כאחד מאלה הוא: הנו אדון עולם וכל נוצר, כי כן יאמרו במקומנו, לא לכל נוצר; ואם תשאלני, התצדק קריאה זאת בעיני הנה לבטח אענך: תצדק ותצדק, כי אמנם ידוע לאדוני כי יגדל על שלש עשר עקרי המיימוני יסודתו, והטור הַזה החמישי כנגד העקר החמישי יעמוד, אשר הוא כי לה' לבדו ראוי לעבוד ולהתפלל, כי הוא לבדו כל אשר יחפוץ יעשה, וזה אָמְרו: הנו אדון עולם, וכל נוצר יורה גדולתו ומלכותו12, כי על כל נוצר להורות במעשיו גדולת הבורא ומלכותו, ובמה יעשה זאת אם לא בעבדו אותו ובהתפללו אליו? ומלבד החלופים אשר כזה, אשר מקורם במנהג אבותינו, עוד אחדים תמנה, אשר המה באמת תקונים אשר תִקַנו אנחנו, רק לא מרוח גבוהה, כי אם מרוח דעת ויראת ה', אשר שרשה ויסודה אהבת האדם, ואף כי העמים הישרים האלה, אשר בצלם נחיה, אלהי הרחמים יברכם.

והנה שלחנו אליך, אדוני, התפלה והתרגום עד עלינו לשבח, ואל חריצותך עינינו תלויות, אשר תעמוד על משמרתך בעין פקוחה, לבלתי ימירו הפועלים אות או נקוד מכל הנמצא כתוב בספר השלוח אליך; ועל דבר הדלתות אשר הוחקו כבר, הנה נא ערכתי כל השגגות אשר נפלו בהנה בלוח השלוח אליך, ואת פניך אדוני נְחַלֶה, תואיל בצדקתך וביושר לבבך, ובערת הקוצים מן הכרם.

אל יפול לב אדוני עליו על דבר התורות והחקים הכתובים בעברי ואין תרגומם לעומתם, עד כי יעדיף העברי והאיטלקי יחסר, כי אמנם לא הרבה יהיו, ויהי מה אל יסוג אדוני אחור מהניח לעתות בצרה מקום פנוי בעמוד התרגום. וכן במצוא אדוני מקומות מתי מספר אשר לא באו בהם העברי והתרגום מערכה מול מערכה, כי אם שניהם בעמוד אחד, זה למעלה וזה למטה, אל ישם לבו עליהם, רק יתנם זה לעומת זה כמשפטם, כי אמנם נעשה הדבר הזה על פי עצה אשר באה בלבנו לפנים, ונחמנו ממנה.

חזק ונתחזק אדוני בעד עמנו ובעד כבוד אלהינו, ואל נא תקוץ במלאכת פרך אשר היא מלאכת שמים, ואל תגמולות ישלם לך שבעתים; ואני עבדך אל אל שדי אעתיר, בסתר אהלו אותך יסתיר, ונחך ה' תמיד בכל אשר תאוה, והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוה, והיית כגן רוה, גם אתה אל תחדל מהתפלל על ר“ש ד”ל. יהיה האלהים בעזרַי, ויחנני לטרוד אותך לרוב ימים ושנים בהגהת ספרי כאשר עם לבבי, ושלום לאבי

טריאסטי ד' לירח בול סעדני ואושעה לפ"ק.

קול זה בנך שמואל דוד לוצאטו


 

Nr. XXXII
   🔗

28.11.1821

ד' כסלו התקפ"ב

שדבח“ל אל שחבד”ל שלום

הנה בא היום אשר אֵרָאֶה גם אנכי לְמֵרֵעַי כאיש עצל, על בלי אתכיף אגרות זו לזו כדרכי מקדם, כי גם אותי רדף הזמן בטרדותיו וישיגני, ויבֵא את צוארי בעֻלו. אַיְכֶם ימי הטובה, בהתהלכי בשדי תבונות נבזה וחדל אישים, שכוח מן החיים ומתעלס עם המתים:? ועתה זה כביר לא אחקור חקירה לא אפרש פרשה, והבדלות רחקו מני, אפס קצת מקראות סתומים וחתומים מִסֶפר תהלות המובאים בסדר התפלות, והוצרכתי להבינם טרם אתרגמם, וזולת זה אין דבר אתי, כי שלש שעות מן היום אני מתחזק ללמד שלש ילדים יהודית, והשאר לתפלה. והנה גם עתה לא הייתי בא אליך באגרתי זאת, לולא ראיתי בסוף דבריך לידידנו המשכיל שחאבשל מה יקרתי בעיניך נכבדתי ואתה אהבתני, וַיַכֵנִי לבי פתע פתאום כשמעו את זאת, ויאמר: התסבול התסבול כי ידבר אחיך כאלה בתָם – לבבו, ואתה עשית בסתר את אשר אולי ירע בעינו? לא, לא תוכל להתעלם מאיש אשר כזה, כי הגד תגיד לו את מפעלך, והיה אם יקשה בעיניו וְיָדע מה יעשה.

על כן יצאתי לקראתך, והנני גולה את אזנך, כי אחרי צאתך מן העיר הזאת עמדו רבי אברהם הכהן ורבי מאיר רנדיגר ויבקשו פני למען אואיל ללמד את הנער הכהן שעה אחת ליום בחכמת לשוננו, באמרם כי אתה ידידי נתת העצה הזאת. – ואני, אחרי אשר התברר אצלי ידיעה לא מסופקת, כאשר גם אתה ידידי הלא ידוע תדע, כי אפס תקוה לשוב עוד הנער אצלך, אמרתי לא אמנע טוב מבעליו, ואם אוכל אועיל אליו, אחרי אשר להועיל לך בדבר הזה אי אפשר, גם כי אמנם מאשר יכלתי עֲשה בעבורך לא חשכתי את ידי. ושום שמתי לפני האיש איך סוף סוף לא לשוא היה בנו אתך, כי באמת בקי הוא מאד במשפטי הנקוד, ורבה מזאת כי מצאתי ראיתי יראת אלהים על פניו ואהבת תורתו בלבו, ומה חכמה תערוך לכל זה?. הלא נתתי לפניך את אשר עשיתי. למען תדע ובחנת לבי אתך, ושפטתני מישרים. .

ועתה למה תהי המגלה הזאת ריקה, אקומה נא ואדון לפניך בדבר חדש אשר כבר הבטחתיך להשמיעך, באחד מעניני פרשת בראשית, אשר רבים נבוכו בו, ועדיין רבים נבוכים בו, אולי גם אתה כאחד מהם: “ויעש אלהים את האדם בצלמו” – הראית איך ידעתי לטרוף בקלפי ולהוציא משם הכתובים התמוהים יותר? ועתה ראה איך באמת אין לך מקרא מתישב על הדעת ומסכים עם הפילוסופיה יותר מזה. נקומה נא ונְשַלַח רסן מעל פני שִכְלֵנו, וְיֵצֵא ויחקור ברוח בינה חפשית מה הפרש בין האדם והבהמה; יָצא שכלי וחקר, וזאת תשובתו: כל מין ומין ממיני בעלי החיים יש להם הכנה טבעית לדבר מיוחד, הנמלה חרוצה, החתול צנוע, הכלב נאמן, היונה פרושה, העכביש אורג, התרנגול שטוף בזמה, החמור סבלן, הסוס גאה, הקסטור בונה, השועל ערום, הארי גבור, וכן כל שאר המינים תכונה פרטית לכל אחד מהם, והאדם מה הוא? איננו בעל תכונה פרטית, אין לך מדה ממדות בעלי החיים, טובה תהיה או רעה, אשר לא תִמָצֵא באחד האדם: הוא בעל הכחות כלם. ושם אלהים מה ענינו? בעל הכחות כלם, ואיך אם כן לא יצדק להאמר על האדם שנברא בצלם אלהים? אלהים דוקא, לא שם אחר, כי שלש פעמים נכפל הלשון הזה בתורה, ובכלם לא נאמר אלא אלהים. הלא תגיד לי מה דעתך ומה דעת ידידנו יש"ר בדבר הזה.

ואני טרם אכלה לדבר אמרתי אתן נגד עיניך כדבר בעתו את שירת “הערב הבקר” אשר כתבתי זה שנים ועתה עשיתי בה תקונים, כאשר הוצרכתי להעתיקה לרבי יצחק בן שלמה לוצאטו, אשר בקשה מאתי.

ועל דבר בואי אצלך, לא אדע מה יועילך, ומה כל הכוסף אשר אתה מראה לדבר הזה; אין ספק כי אהיה לך עד עולם אוהב דבק מאח. אמנם בנדון דידן יש לך אח קרוב ממני, כי אתה ידעת שלא למדתי ספר יצירה, ומכל מקום לא אחדל מהפציר באבי שֶיְשַלְחֵנִי. כי לא חפצתי לעזבו גם יום או יומים בלתי רִשְיונו ורצונו, ה' עז לך יתן ה' יברך אותך בשלום.

טריאסטי, ד' כסלו, ויזכור כי בשר המה לפ"ק.

ידידך שד"ל


 

XXXIV
   🔗

An S. V. Lolli

Nr. d’ordre dans l’Index raisonné 35     Vol. Ante I. Nr. 11.

17.1.1822

כ“ד טבת התקפ”ב

רֵעַ כאח לי שלום ושמחה

כטל מאת ה' אשר יזלו שחקים לחדש פני אדמה ולהשביע נפש שוקקה, ככה נטפו אמרותיך הטהורות על כליותי הצמאות להן זה עשרה ירחים, ויהי דברך לי לששון ולשמחת לבבי, כראותי כי נאמנה אתי רוחך, ולא רפתה אהבתך מעלי אחרי אשר עשיתי, כאשר יֵרְאוני אנשים, אין קצה לתכונת שמחתי כראותי איך גבה לבך בדרכי ה' ותתרומם רוחך הגבה למעלה על מדת הקנאה: אם זה דרכך מעולם, אשמח על היות לי רֵעַ קדוש; ואם מאהבתי ככה עשית, אגיל על היות לי אוהב דבק.

ועתה אמת אגיד לך על דבר אגרת הנער הכהן. ויהי היום וידבר אלי הילד לאמר: הנה נא לי ימים רבים אשר נפרדתי ממלמדי להועיל ועד היום לא שחרתי פניו באגרת, תחת אשר יהודה בן משה כמה ספרים שלח לרבו אחרי הפרדו מעליו; ועתה הנה קרבו ימי חנוכה, אכתבה נא אליו דבר בלה"ק, ואתה פה עמוד על ימיני וסמכני. ואני כי ראיתי דבריו טובים ונכוחים, וכי ידעתי אהבתו אותך כי רבה היא, וגם למען יתרגל בכתיבה, כי אין אדם למד אלא ממקום שלבו חפץ, לא אטמתי אזני לקול תחנוניו, ואומר אליו: הודיעני מה תאמר לו. ויגד לי את כל לבו ומה בדעתו לכתוב אליך, אז עמדתי אנכי ואקרא באזניו תבה בתבה בלשון איטלקי אשר בהתרגמן יהודית יצא מהן מאמר שלם כפי כוונתו, והוא היה מתרגם אותן אחת לאחת וכותבן: יש תבות שהיה מוצא תרגומן מיד, ויש שהוזקקתי לומר לו: מה הוא השרש? עתה בנה אותו בבנין פלוני ובגוף פלוני, ויש תבות מתי מספר שהוצרכתי לבנותן מֵאֵלַי: כה נפל הדבר, לא נפל דבר אחד.

מעטים המה הפירושים אשר יהיו מבוארי הבטול כפירוש רנה“ו על צלם אלהים. צורת גוף האדם היא מוכנת יותר משאר צורות לשרות עליה השכינה? אם כן מה יתרון לנפתלי על אורנגוטן? אבל יתרונו מפאת נפשו אשר היא רבת הכחות מנפש הקוף. ואם יחזיק בדבריו שהיתרון מצד הגוף, הרי הוא מן המחמירים (materialisti), ולא זו בלבד, אלא שהוא מגלה פנים והוא תולה דעתו המשובשת בדברי התורה הקדושה, מלבד שהוא גורם לכל חכמי לב ללעוג על דברי אלהים חיים, וכל העושה אחת מאלה נוח לו שלא בא לעולם. אבל יש”ר2 שואל: והלא לא מצאנו מלת צלם אלא על צורת חומר גשמי? ורמב“ם בראשית ספרו כתב ההפך, והענק ההוא לא היתה תחלת דברי פיהו סכלות; והנני מגיד לך אמתת הדבר, אשר חשבתי בתחלה דלמא לא צרכיתו לה. צורת הגוף לא תקרא צלם אלא תאר, כדברי המורה; אבל יקרא צלם כל דברי הנעשה לדמיון דבר אחר, כגון אם יבא הצייר ויצייר לך על לוח שן את יקר תפארת יפתך בהודה זיוה והדרה, ההוא יקרא צלם, והמלה נגזרת מן צל, כי הצייר הראשון היה הצל. ולא תחשוב שלא יפול שם צלם רק על צורה חמריית, כי גם ישתמשו בו ספרי הקדש להורות כל דבר שאינו אלא דמיון, כמו שאמר אסף על שלות הרשעים כחלום מהקיץ ה' בעיר צלמם תבזה, אשר זה טעמו: אדני! הנה אין הצלחתם אלא כחלום בעת היקיצה, שאז נודע שאינו אלא דמיון, כן אתה הקורא בעיר צלמם תבזה, כאשר תֵעור משנתך תבזה צלמם, כי תבין שאינו אלא צלם ההצלחה, דמיון ההצלחה, לא הצלחה אמתית. וכן תרגם רמבמ”ן16 Schattenglück צל ההצלחה. וכן בדוד הוא אומר אך בצלם יתהלך איש, ופירש דבריו באמרו אך הבל יהמיון, הנה צלם הוא הבל, כלומר דמיון לבד. והנה נכון לבי בטוח ביושר שכלך שיתבררו אצלך הדברים האלה כשמש בצהרים, והבן תבין בלא פקפוק כי באמת יֵאָמר שהאדם בצלם אלהים כלומר בדמיון אלהים במה שהוא אלהים, כלומר שהוא גם הוא בעל הכחות כלם13, אלא שהם נבדלים זה מזה כהבדל ציור… וכבר הרבה יותר מדי הארכתי בהפלת דבר תפל.

עלזו כליותי כשמעי איך הגעתי באחד משירי והפחות שבכלם להניח מעט מֵעָצְבָה ומֵרָגְזָה לנפש יקרה כנפש מעלת הרופא, אשר אמנם מאד אשתומם איככה לא ימצא מנחמים בין קהל עדת אנשים אשר חשך ממות נפשם, ואיך לא ירוצו כל אחיו וכל מיודעיו לדבר על לבו ולאמץ את רוחו, לפחות לתועלת עצמם, כאשר יאמר משל הקדמוני אוקיר ליה לאסיא עד לא תצטריך ליה.

ואשובה לידידנו יש"ר האומר (לפי מה שהגדת לי אתה מכוונתו, כי משירו לא יובן דבר, אפילו נתבונן בו מבוקר עד ערב ומערב עד בקר) כי לא נאוה לחכם להבעיר בלבו אש התשוקה במחשבות כאלה, כי במתג ורסן הוא צריך לבלום תאותו: ואני תפלה, לנורא עלילה, יפקח עיניו ויראה, כי האיש החכם על כל תשוקות תבל יתרומם ויגאה, ואף אם בפיו עגבים, לא יאכל לחם העצבים, יראה וישמע וידבר כל מה שיוכל, ולבו איננו אֻכָל, אמיץ לבו מצור החלמיש, ממקומו לא ימיש, יבין כל עניני החשק, כמו שיבין כי ראש ארם דמשק, ידבר על החשק ועל חציו, ואם כל פרות הבשן נכח פניו ערומות יוצגו, עיניו לא יתענגו, וכל עוד שלא יעלה האיש אל המעלה הזאת הרמה, יטה נא שכמו לסבול תשובתי בלא אף וחמה:

לא יִבְחַן מֶתֶק האור

העִוֵר או הינשׁוֹף

לא יאמין אל אישׁ טהור

אישׁ איננו פילוסוף

בלבבו יחשׁוב נמנע

פֶה חָלָק עם נִקָיוֹן

לא יבין איך יִכָנַע

אל השׂכל הדמיון


אך חכם שליט ברוח

כֻלוֹ רוח, ירמוס חֹמֶר

על ערשו יישׁן בטוח

לִימִינוֹ אם תשכב גֹמֶר

מול בנות הנטהרות

יתיצב על הַמַעְיָן

כה ישׂיח בגבורות

כי קאקי עלי דמיון.

מצאה חן בעיני השירה אשר שרת ליפתך, המשקל קשה מאד, והוא נעים מאד כאשר יעלה ביד המשורר להשתמש בו כהוגן; והוא מה שעלה בידך. החכמה האמתית היא לתת לכל דבר חקו, ולעשות כל מעשה לפי המקום והזמן: אם היתה שירתך לכבוד מלך ושר הייתי אומר שאיננה נשגבת; עכשו שהיא מזכרת אהבה, אם היה לשונה נשגב הייתי אומר שהוא דבר חוץ למקומו, כי לכל הפץ יש עת ומשפט, ומה לו לחושק לשעמם אהובתו בדברים אשר לא תבין? הנח המדה הזאת למי שאין דבריו יוצאים מלבו אלא מגובה לבו. ̶

נכספה גם כלתה נפשי לבוא אליך לשמוח בשמחתך, אבל מה אעשה ואבי שבארץ גזר עלי, באמרו כי לא נסיתי לצאת לדרך, ואין ראוי שתהיה תחלת יציאתי בימי הסתו, פן יקראני אסון ולא חפצתי המרותו, ואולי אשחר פניך בימי האביב, ושלום לידידי האהוב והחביב.

טריאסטי כ“ד טבת, יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך לפ”ק

ידידך שד"ל.


 

Nr. XXXV.
   🔗

An J. S. Reggio

Nr. d’ordre de l’Index raisonné 36.     Premier livre de mémoires 53.

11.2.1822

כ' שבט התקפ"ב

לידידי ליש"ר שלום

מקץ ימים שלש מאות שלשים וחמשה אשר לא קדמתי פניך בכתב, גם היום לא יצאתי להלאותך, לולא שמועה שמעתי מאת ידידי המשכיל שמואל בן שלמה, לאמר כי יום שקויתיהו הנה בא, וכבר הרה מכבש החוקקים גם ילד מלאכת הקדש אשר עבדת בה לתועלת בני עמך, והנה טמונה בתוך אהלך; על כן כנשר חש לאכול חשתי ולא התמהמהתי לשחר פניך ולזרז אותך למען תפיץ מעינותיך חוצה להשקות נחלת ה' אשר היא כהיום ארץ ציה ועיפה, ולי אני עבדך תעשה בראשונה, ושלחת אלי העתק אחד, והגיתי בכל פעלך, ותעלוזנה כליותי, ואני אתן את שכרך.

מידידי המשכיל הנזכר שמעתי בשמחה איך ריקנים שבעירך מלאים חכמה כרמון אשר בדברו אתך על ענין תנועת הארץ איש מדלת העם נגש וַיָרֶב אתכם לאמר כי זה מתנגד לדברי יהושע, ובהיותנו שנינו אנחנו נושאים ונותנים בדבר הזה (מבלי שישים אלינו לב גם אחד מכל העוברים והשבים כי איש לבצעו פנו) עלתה על לב ידידי מחשבה יקרה, אמרתי לא אכחד אותה ממך.

אמר כי דבר יהושע לא סוף דבר שאיננו מתנגד למה שקיימו וקבלו עליהם כל חכמים האחרונים, אבל הוא ג“כ מורה באצבע שכן היתה דעתו של הנביא תלמידו של משה, כי אמנם יש לשאול מה טעם צוה לירח שיעמוד גם הוא? הלא אין ספק כי לא היה לו שום צורך בעמידת הירח, אם כן על כרחנו לא היתה עמידת הירח מכוונת לעצמה, רק היה דבר הנמשך מאליו מעמידת המאור הגדול, וזה נמנע על כל פנים בשטת תלמי ותיקון, ולא יובן בשום צר אלא בשטת קופרניק, בהיות כי לדעתו התנועה היומית הנראת לשמש לירח ולכוכבים איננה מסובבת אלא מתנועת הארץ, ואין הכי נמי שאם היו הכוכבים נראים ביום היה יהושע מצוה גם להם שיעמודו, כי גם הם עמדו, רק לא הוצרך להזכיר עמידתם, כי בני אדם לא ירגישו בה, כאשר בהפך הוצרך להזכיר עמידת הירח אעפ”י שלא היה צריך לה, לבל יאמרו לו אחרי כן הנה אתה צוית לשמש שיעמוד, והנה גם ירח עמד, א"כ מקרה הוא; אמנם שאלת האיש ההמוני תשובתה ידועה, כי לא הנביא יכול לדבר בלשון בלתי מובן לשומעיו.

ואם ישאל האיש החכם לאמר הנה מדבריך יראה שאין לירח תנועה פרטית אלא למראה עינינו בסבת תנועת הארץ, והלא זה שקר: שתי תשובות בדבר, חדא שהתנועה האמתית אשר לירח איננה אלא תקופתה בכ"ז ימים, ולולא תקופת הארץ לא היתה תנועתה מורגשת לעיני ההמון בזמן קצר, ותו, כי להיות שאין הירח אלא משרת הארץ (satellite) והוא סובב סביבות הארץ ונמשך בתקופתו אחרי תקופתה מה שלא יהיה אלמלא שהוא דבוק אליה באופן מה כאשר ידבק האזור אל מתני איש, הנה מוכרח הוא כי בעמוד הארץ יעמוד גם הירח גם מן התנועה האמתית אשר לו – ומה נכבד הרעיון הזה! ואתה שלום.

טריאסטי כ' שבט להגיד כי ישר לפ"ק.

אוהב טהור לב

שמואל דוד לוצאטו


 

Nr. LIII    🔗

An Elia Aron Lattes

Nr. d’ordre de l’Index raisonné 47.    Vol. Ante I. Nr. 14.

20.2.1824

כ“א אדר ראשון התקפ”ד

מעכ"ת שלום

בכל מקום שאני מוצא גדולתו של מעכ"ת שם אני מוצא ענותנותו, וכי תופש הייתי לדעת במה אדוני טרוד, ואם הואיל אדוני באר לי טרדותיו הֲשאלתי מאתו הודאת ספקותיו, כי יאמר אלי לאמר נבוך אני להשיב שואלי אומרים אמת אשר יהיו לרצון להם וגם לפני ה'.

ואחרי אשר הביאני המלך חדריו, האירא כי יאמר אלי הליועץ למלך נתנוך, אם אצא ממחיצתי להועיל במקצת כמסייע שאין בו ממש, וחדלתי מעזוב לו משאו הכבד, אך מתני אאזור עוז להיות נושא בעול עם אדוני שכם אחד, וכוונתי הרצויה תעלה לרצון. ספר בני ציון ביד אדוני הוא, ואדוני למראה עיניו ישפוט, וחלילה לי לשפוט שפוט לא דבר ולא חצי דבר לפני מעכ"ת, רק זאת אומר, כי אם אמנם היתה השאלה (כי אולי כן היתה לפי מה שאחשוב) אם ספר טוב והגון הוא ללמד בו ילדי בני ישראל עיקרי התורה והמוסר, הנה לזאת לא אירא מחוות דעי לפני אדוני, כי לא מחכמה דְאִיתַי בי אדבר, רק ממראה עיני אשר אני רואה, ואין חכם כבעל הנסיון.

ידוע יהיה לאדוני כי כבר פשט הספר הזה בכל בתי מדרש אשר בעיר זאת, וכל ילדינו למדים דבריו על פה בעמל גדול ובהפסד רב לשאר הלמודים. ואחרי כל זאת אינני מוצא את כל מאומה בידם, כי הספר הפילוסופי ההוא נעלה מדעתם הקלה, ונשארו קרחים מכאן ומכאן. ואינני אומר שתהיה הבנת הספר ההוא נמנעת באמת מכל הילדים, אם נמצאו מלמדים משכילים שיבארו להם דבריו בנחת ובמתון, אבל כי להיותם טרודים ללמדו על פה ובפרט בלשון אשכנזית אשר היא להם לעגי שפה ולשון אחרת, לא נשאר להם לא פנאי ולא דעת צלולה לרדת לסוף דעתו.

אפס כי לא כך היתה כוונת מחבר הספר, ומה טוב ומה נעים אם ישתמשו בו על הדרך אשר למענה חובר, והוא שיהיה זה להם libro di lettura, שיקראו בו לעתים מזומנים בבית המדרש, להתרגל בלשון אשכנזית, ועם זה ג"כ לקחת חכמה ומוסר, אבל המלמדים סלפו הסדר והשחיתו הכוונה.

עוד זאת לא אחדל מהגיד לפני מעכ“ת, אולי נעלם הדבר ממנו, והוא כי זה ארבעים שנה כבר קדם הרב המופלא אשר ישב על כסא אדוני לפניו, ה”ה כמוהר“ר שמחה קלימאני זלה”ה, וכתב ספר נכבד זה שמו: Esame d’un giovane Israelita istruito nella sua Religione, אשר איננו חסר לנפשנו מכל אשר נתאוה, כרך שהכל בו, יראת ה' ואהבת האדם ועבודת המלך הכל בשפה ברורה נערך להבנת הילדים; ומה יקר הוא מספר בני ציון מצד מה שאיננו חסר כמוהו זכרון המצות אשר התיחד בהן האיש הישראלי, ואם אמנם יצטרכו ילדינו ללמוד מתוך ספר כתוב בלשון לעז, מה טוב כי ידבקו בזה ויטשו האחר, ואם ספר אשכנזי יבקשו, כדי להרגילם בלשון ההוא, הלא נקל לתרגמו אשכנזית.

זה שיעור מה שמלאני לבי לשים נגד עיני אדוני, בעבור אהבתו ובעבור אהבת בני עמי, ואדוני יסלח לעבדו, ועליו יצוה ה' חסדו.

טריאסטי כ“א אדר. יתן לך כלבבך לפ”ק

המתאבק בעפר רגליו שמואל דוד לוצאטו.


 

LIV3    🔗

An. S. V. Lolli

Nr. d’ordre de l’Index raisonné 49    Vol. Ante I Nr. 10.

21.3.1824

כ“א אדר שני התקפ”ד

שדבח“ל אל שחבד”ל שלום.

 

Nr. LV    🔗

An Elia Aron Lattes

7.9.1824

י“ד אלול התקפ”ד

שלם טב לרב טב

מדי עבור דרך ארץ מעכ“ת אחד ממיודעי ומכירי לא אחדל מלשחר פני אדוני אם בכתב ואם בעל פה, להגיד ולהעיד אהבתי וכניעתי הראויות לתת לו מכמה פנים; ומה גם עתה בנסוע אהרן, ה”ה הנער הנחמד הלזה אהרן יוסף בני בכורי תלמידי וידידי, יניק וחכים, אשר כבר שוררתי עליו שירי.

הבן יקיר! מי יתמשל אליך וכו'

והוא עתה הולך לו מארצו וממולדתו ומבית אביו, וגולה למקום תורה, לרוות צמאונו מבארה, בישיבות אשכנז, אמרתי לא אמנע טוב מבעליו, להזכירו לשבח לפני מעלת אדוני, למען אשר יקרב גם הוא לחזק ידיו ולאמץ את לבבו, בדרך הישרה אשר בירר לו. וזהו מקומן של שבחים ג“כ למר אביו ההולך עמו, ה”ה כמהר“ר מאיר ראנדיגר נ”י, אלופי ומיודעי, משלומי אמוני חכמי ישראל, אשר בז לכסף בז לזהב, ועל בנו לא תחוס עינו להרחיקו מעליו, לתאוה יבקש נפרד למען בכל תושיה יתגלע, ישלם ה' פעלו, ותהי משכרתו שלמה מעם ה' אלהי7 אלהי ישראל, וגם בעיני אדוני ישא חן וחסד, על פי מעלות מדותיו ותורתו, ובכן אכרע ברך ואקוד אל ברכתו, ואל אלהים אשים דברתי, יריק לו ברכותיו עד בלי די, ויכתבהו ויחתמהו ביום הזכרון הבא עלינו לשלום לחיים טובים ולשלום.

פה טריאסטי י“ד אלול התקפ”ד

עבדו הנאמן שמואל דוד לוצאטו

אם יחפוץ לשלח לי קונטרסי יעשה על ידי אלופי זה העובר, מדי שובו, ושלום.


 

Nr. LVI    🔗

An J. A. Randegger

30.10.1824

ט' חשון 5585

בני בכורי, תלמידי וידידי אהרן יוסף שלום.

אם אחרי בואך למחוז חפצך לשלום לא מהרת למצוא בני קסת הסופר לכתוב שתים ושלש שטות למלמדך ידידך אשר אהבך לשאול לו לשלום ולברכו, ידעתי בני ידעתי כי אין בזה עליך עון אשר חטא, וכי אמנם לא מאסתני ולא שכחתני ולא דמות דיוקני מחויה מעל לוח לבך בכל זאת, רק מאשר גלוי וידוע לפניך מאז ומקדם איך מאוסים המה בעיני דברי שוא ושפת חלקות אשר לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה, על כן התמהמהת ולא חשת לשלוח אלי מכתיבת ידך עד אשר יִקָרא לפניך ענין לכתוב אלי דברים שיש בהם ממש אשר יעלו לרצון לפני יותר מאלף אגרות שלומים של מה בכך. הנה כי כן יעידון יגידון השמות האלה אשר אנכי נותן לפניך היום כי אהבתי אליך בני חביבי לא פיחתה בפרידתך אבל הותירה, מדי העלותי על לבבי זכות תבונתך הנפלאה עשר ידות מכל הילדים אשר כגילך. התאזר חיל ילד נעים למלחמתה של תורה, וחזקת והיית לאיש. החנם נתן ה' לך לב לדעת פתוח לרוחה? הלא למען תגדל בבית ה', בחצרות אלהינו תפריח, כארז בלבנון תשגא. חזק אפוא והתחזק, אל יפתוך ההבלים, אל תקנא באוילים, אשר שחו אל מות ביתם ולא ידעו אי זה הדרך ישכון אור; חזק ידידי, ויהי אלהים עמך, ויהי מטה אהרן גפן אדרת, ישמח אביך ואמך, ויגל מלמדך ידידך.

טריאסטי מוצאי שבת קדש בשמיני בתשעה לחדש אף נחלת שפרה עלי לפ"ק.

הנאמן בבריתו

שמואל דוד לוצאטא.


 

Nr. LVII9    🔗

30.7.1825

י"ו אב 5585

שמואל דוד לתלמידו ידידו אהרן יוסף שלום.

השׂכלת עֲשֹה, תלמידי ידידי, והטוב והישר בעיני עשית, בתתך לנגד עיני דברי החכם ר' משה לעמאנס אשר מצאת במאסף על דבר חלוק המבטא בין האשכנזים והספרדים; גם כַבֵד כבדתני ידידי בהביאך לפני ראיות החכם ההוא העומד לימין קריאת הספרדים, כי הגדת בזה כי אוהב האמת אני בעיניך, כי אמנם ידעת כי לא כן דעתי, וכי קריאת האשכנזים ישרה בעיני ממנה, ואף גם זאת אחור לא נסוגות מהציג לפני טענות בעל דיני. ועתה הנני אליך למלאות משאלות לבך ולחוות דעי אף אני, אבל אשים לפניך תחלה דברי המדקדק הפילוסוף ר' אברהם פריפוט דוראן הנקרא אפודי, בספרו הנכבד מעשה אפוד אשר בידי כתיבת יד, ואלה דבריו בפרק ל“ב: אל תחשוב כי אנחנו היום בקיאים בקריאת הכתוב ובתנועת האותיות על הדרך שהיה זה אצל הקודמים מאנשי הלשון העברי, אבל כמו שחייב גלות האומה וטלטולה והתערבה בגוים קצורה בידיעת שרשי הלשון הזה וסדריו ואופניו כפי שהם, והעלם הרבה מגזרות השמות והפעלים, וכמו שהתבאר, כן הענין הזה בעצמו חייב קצורנו בידיעת אמתת הקריאה והוצאת קולות האותיות עכ”ל, והאריך שם יותר.

ועתה ידידי הא לך דעתי באמת ובתמים: אחשוב כי הקריאה הנכונה הקדמונית כבר אבדה מקרבנו, וכי לא קריאת האשכנזים תצדק בכל פרטיה, ואף הספרדית לא בכל חלקיה תכשר, כי גם זו וגם זו מעורבות מאמת ומשקר; הנה מודה אני כי האשכנזים תועים במה שיבטאו הצרי (ei) והחולם (au), ויותר מזה הם תועים במה שקוראים התבות כלן בטעם מלעיל. וכבר התרעם על זה גאון הדור החולף, רבנו יחזקאל זלה“ה, וכתב בנודע ביהודה סימן ב' על הקוראים שם האדנות בטעם למעלה, ואמר: והאומר שהוא מלעיל הוא עצמו מלרע. ואולם הספרדים ג”כ תועים לדעתי, ראשונה במה שהם קוראים הקמץ כמו הפתח, שנית שקוראים הצרי כמו הסגול, ושלישית שמשמיעים השוא הנע בקריאתם, וקוראים אותו כצירי וכסגול, כאלו היה גם הוא תנועה, והוא באמת איננו תנועה כלל, ואין לו בטבעו קול הברה כל עקר, לא כשהוא נח ולא כשהוא נע, ולא היתה עקר הנחתו כי אם להורות על העדר תנועה, והוא כמו שׁוא שוא והבל.

ואפתח באשר סיימתי, ואערוך לפניך תלמידי ידידי שלש עשרה ראיות להוכיח כי אין לשוא קול כלל, ואלה הנה: א‘. אם יש שוא שהוא נשמע במבטא, מה טעם לא יעמוד לבדו בתבה, בדרך כל שאר התנועות, כמו כי גם זה לך בן? ולמה לא נמצא כמו כן מלות זערות בשׂוא לבד? האם אין זאת כי אין לשוא קול הברה כלל, ושקריאת תבה אחת בשוא לבד נמנעת בחק המבטא האנושי? ב’. אם השוא מניע האותיות, למה לא יבא הטעם עליו? התנועות כלן מקבלות הטעם, ומדוע לא יפול מעולם שום טעם על השוא? ג‘. למה לא יבאו שני שואים בראש תבה? וכאשר נוכל לומר: הַדַעַת לָרָשָע חֶרֶב חִצִים וָקָשֶת, מדוע לא נאמר נְטְעו בְלְבַב יְלְדֵיכֶם לְלְמוד לְשְמור וְלְעֲשות? האין זאת יען כי מאד תכבד הוצאת שלש אותיות בראש תבה וְרֶוַח לא יבא ביניהן? ד. למה אחר כל תנועה תבא לפעמים אות נחה, ואחר שוא לא תבא מעולם? מה נשתנה השוא, אם גם הוא יורגש במבטא? ה. מפני מה השוא נבלע באותיות כלב שלפני הא הידיעה, ולמה לא יקרה כזאת ליתר התנועות? למה לא יהיה נבלע גם הצירי אשר במ"ם משמשת, והסגול אשר בשין? למה זה לא נוכל לומר שַיוצֵא מַשָדֶה תחת שהיוצא מהשדה, כדרך שנאמר כַיוצֵא לַשָדֶה בַבָצִיר? ו’. הנה ידוע כי בבוא ויו החבור בתבה שתחלתה אחת מאותיות בומף ישתנה השוא הראוי לבא בוו לשורק, כמו וּבאת וּפרעה וּמצרים; וכל כך למה? אם שוא שבראש תבה נרגש במבטא, למה לא נאמר וְבאת וְפרעה וְמצרים? אמנם על פי קריאת האשכנזים הנה הדבר על מכונו, כי אם היו הווים האלה בשוא, כלומר בלא תנועה, תכבד הקריאה על האנשים מאד מאד. ז‘. ידוע בדיני בגד כפת דסמיך ליהוא כי תבה אשר בראשה שתי אותיות דומות, או שהראשונה בית והשנויה פא, אם הראשונה בשוא תדגש, כמו נשכבה בְבשתנו, הלא כְכרמיש, בהכבדי בְפרעה. מעתה לפי הקריאה האשכנזית יהיה המשפט הזה דבר נאה ומתקבל, כי קריאת שתי אותיות שוות או קרובות במבטא בתחלת תבה ובלא רֶוַח ביניהן הוא דבר כבד עד מאד על המבטא, ועל כן תדגש האות הראשונה עד שתתחלף במבטא מן האות שאחריה שהיא רפה; אפס אם כבר יש בין שתי האותיות רֶוח, בהיות השוא נקרא, מה טעם למשפט זה? ח. ידוע עוד בדיני בגד כפת כי תבה שטעמה למעלה ואין בסופה אלף ותנועתה האחרונה קמץ או סגול, ואחריה תבה שטעמה בתנועה הראשונה, תהיה אות בגד כפת אשר בראש התבה השניה דגושה, כמו ארצה גשן, יֵעָֽשֶה לו; לא כן אם יהיה טעם התבה השניה בתנועתה השניה, כמו מברכיך ברוך; והנה מצאנו ארצה כנען, עֽשֶה פְרִי בדגש, אם כן על כרחנו נאמר כי אין לשוא דין תנועה אפילו בראש תבה, כי הנה אם השוא נע יהיה הטעם בתנועה השניה מן התבה, לא בראשה, ומה מקום לדגש? ט’. ידוע כי שני טעמים רצופים יהיה הראשון נסוג אחור, כמו קרא לילה; והנה מצאנו ע֚שה פרי֨, ק֥רא שמ֭ו גלעד, ע֣מד ז֑בולה, י֥גל מאֽד, ובכל אלה למה זה יסוג הטעם אחור? והלא יש בין טעם לטעם שתי תנועות, אם שוא שבראש תבה נע. י‘. ידוע כי בתבה הסמוכה לחברתה תשתנה על הרוב אחת מן התנועות לשוא, כמו נָדיב נְדיב לב, ואם השוא שוא והבל כשמו, נכון הדבר, כי תבה סמוכה ראוי לקרוא אותה בחפזון, ועל כן אחת מתנועותיה עוברת מן העולם; אבל אם גם השוא נרגש במבטא, מה ראית להמיר תנועה בתנועה? ולמה בשוא ולא בתנועה אחרת? י“א. ידוע כי כל תבה שתתרבה בתנועותיה עד שירד טעמה מן המקום אשר היה בו לתנועה אחרת למטה ממנו, תשתנה בה אחת מן התנועות לשוא, כמו דבר דברים, פקד פקדתם; והנה אם אין השוא תנועה יהיה הדבר נכון, כי העברי אשר כה משפטו לבקש בדבריו הקצור, כאשר תתרבה המלה בתנועות ימיר אחת מהן בשוא, כלומר יבערנה מן העולם; אך אם גם השוא תנועה, מה הועיל בתקנתו? י”ב. הלא ידעת תלמידי ידידי הזרות הנמצאת במלת שתים, אשר בא בה הדגש אחרי שוא שבראש תבה; והנה לקריאת בני אשכנז טעם גדול יש בדבר, כי אמנם תו רפה קריאתה קרובה לקריאת השין (והעד ישתמר מסתולל וחבריהם, הבאים במקום יתשמר מתסולל, להקל על הלשון), והנה אם תהיה תו של שתים רפה תעמודנה בראש תבה שתי אותיות דומות ואין רֶוח ביניהן ויקשה הדבר מאד על המבטא, על כן נדגשה התו, להחליף קריאתה מקריאת השין. י"ג. גדולי המשוררים הקדמונים, גם מן הספרדים כתבו פיוטים רבים בכוון מספר ההברות, ולא הביאו השואים במנין. הלא תראה לר’ שלמה בן גבירול: שופט כל הארץ ואותה במשפט יעמיד וכן עד סוף הסליחה, כל טור בעל י“ב תנועות, והשואים לא יתחשבו; וכן שוממתי ברוב יגוני, כל טור בעל שש תנועות; וכן לר' יהודה הלוי בעל הכוזרי: יה שמך ארוממך וצדקתך לא אכסה וכו‘. וכן יה שמע אביוניך המחלים פניך וכו’ וכאלה רבים מאד במחזור ספרד אשכנז ופולין מן הפיוטים ההולכים על הדרך הזה, למנות התנועות ולא החטפים; ומאין נמשכו הגדולים ההמה להוציא השוא מן המנין, לולא שידעו בחכמתם כי אעפ”י שהיו ההמון מרגישים אותו בקריאתם, אין לשוא דין תנועה כלל, וכאין וכאפס יחשב בין התנועות?

הארכתי ידידי מעט בענין השוא, כי ראיתי לבעל דיני ר' משה לעמאנס שברח ממנו ולא הזכירו כלל, אולי ראה כי לא יוכל בכל חריפותו לחזק את בדק הקריאה הספרדית בעניין הזה.

ואולם הנה ראוי לי עתה להקדים תשובה לשתי טענות אשר יוכלו לטעון עלי בעלי הקריאה הספרדים בענין השוא, ואלה הנה. א‘. גם אנחנו מודים כי אין השוא כאחת התנועות, כי אמנם תנועה חטופה הוא ונקרא ברהיטות המבטא מאד, אך עם כל זה קצת קול יש לו כל זמן שהוא שוא נע. ולזאת אשיב כי זאת אשר הם אומרים היא תכונת החטף סגול, אשר הוא אמצעי בין השוא שהוא העדר תנועה, ובין התנועה עצמה, ואם היה מבטא השוא כפי אשר יאמרו, מה מקום לחטף סגול? ב’. איך תאמר כי כל שוא הוא נח? ואיך לא תראה כי חלוק שוא נח ושוא נע נטוע הוא על כללי הדקדוק עצמם? וכמה מבוכות רבות ועצומות תולדנה אם נכחיש מציאות שני מיני שוא! הנה אחר שוא נח ימצא תמיד דגש קל, ואחר שוא נע לא יראה ולא ימצא: ואיך לא תראה כי בלבול שני מיני השוא הריסה גדולה הוא בפינות חכמת הדקדוק? וגם לזאת אשיב, כי מדקדקי אשכנז גם המה יבדילו בין שוא נע לשוא נח, וזה הוא החלוק אשר הציבו בין זה לזה, אות שואית, כלומר אות בלא תנועה, לא תוכל לעמוד לבדה, כי לא יוכל אדם לבטא אותה בשפתיו, והנה צריכה היא להשען על אות אחרת העומדת אצלה והיא אות נעה: מעתה יש שתהיה האות השואית נשענת על האות שלפניה, כמו אֶפְ־קד, והשוא ההוא יקרא נח, והוא מענין מנוחה והפסק, כי קריאתו בהפסקה, וכאלו תהיה המלה נחלקת לשתים (לשון בעל המסלול); ויש שיהיה השוא נשען על האות שלאחריו, כמו פְקד, פ־קְדִים, וזה יקרא נע, כאלו הוא מתנועע ורהוט להתדבק באות שאחריו. זה ענין שני השואים, וסרו התלונות. ואחרי הדברים והאמת האלה אבואה אל ענין הקמץ, ואומר ראשונה כי הקמץ הלזה שמו מורה עליו כי משפטו להיות קמוץ תמיד (וכו' כמו בקונטריס לבכורי העתים, סימן כ"א, עד והרי הם שני קולות מתחלפים?). הלא זאת ראיה ברורה כי גם הקמץ הרחב הוא מעין החטף קמץ, כלומר שאין שם קמץ שיהיה רחב, כי כל קמץ הוא מטבעו להיות קמוץ, כאשר יקראוהו האשכנזים וכאשר הודו המדקדקים הספרדים והאיטלקיים אשר הבאתי למעלה.

ועתה הנני בא אל הראיות אשר הביא ר' משה לעמאנס לחזק קריאת בני ספרד.

אמר ראשונה, כי בהיות כי תכונת כל פועל שלם לפעול לתכליתו על ידי אמצעיים שקולים לפי הצורך, בלתי חסרון ועודף; אם כן הפועל היותר שלם, האל ב“ה, אשר נתן השפה הקדושה הזאת בפי המדברים הראשונים, למען יגלה איש לרעהו מצפוני מחשבותיו, לא בחר כי אם בהברות פשוטות וישרות, כפי אשר תצאנה מכלי המבטא בטבע, בלתי עקום והרכבה. וזה הוא אומר על מה שהאשכנזים קוראים הצירי (ei) והחולם (au), ובכל זה דין ודברים אין לי עמו, כי כבר אמרתי לפניך למעלה כי מסכים אני בזה שהאשכנזים תועים במבטא הצירי והחולם. אבל ממקום שבא ר' משה לעמאנס משם אני טוען נגדו, והנני אומר כי איננו מתכונת הפועל השלם (יהיה זה האל ב"ה, או בן אדם חכם ונבון) שבבואו להציב ציונים לקריאה כדי שלא תשתכח תורה מישראל, יציב סימן אחד (הקמץ) שיהיה בעל פיפיות, פעמים נקרא (a) ופעמים נקרא (o), ועוד סימן אחר (השוא) שפעמים יהיה נרגש ופעמים בלתי נרגש במבטא, ועוד סימן אחר (החירק) שפעמים יהיה תנועה גדולה ופעמים ת”ק: ומה הועיל בתקנתו, כי אם לבלבל הקורא יותר מבתחלה? בין זאת ידידי כי לא מזער היא.

אמר שנית כי הנה ראינו שהפתח משתנה בהפסק מאמר לקמץ, והקמץ משתנה בסמיכות לפתח, ומזה הוא דן כי קול אחד לשניהם, אלא שזה באריכות וזה בקצור. ועל זאת יפה השיבות תלמידי ידידי כי יש לומר שאין ההתחלפות הזאת נמשכת מסבת שווי המבטא, כי אם מכח סבה אחרת בלתי ידועה אלינו, אחרי אשר מצאנו הצירי והסגול מתחלפים לחירק, כמו מן ספר בגד ספרי בגדי, וכן בהפסק מאמר הסגול מתהפך לפתח, וילֶך וילַך ויאמֶר ויאמַר, ורבות כאלה מהתחלפות התנועות זו בזו, גם בזולת שווי המבטא.

אמר שלישית כי מה שלא יבא אחר ת“ג שוא נח או דגש אלא כשיהיה הטעם עליה, הוא כי אז מגודל המשך ההברה תתילד הברת ת”ק ואחריה יצדק השוא הנח או הדגש; ושזה נכון לפי קריאת הספרדים המושכים ומאריכים הברת ת“ג בלתי המר אותה מהברת התנועה הקטנה שכנגדה, ושזה אמנם לא יתכן כלל לפי קריאת האשכנזים. ועל זאת אשיב כי אינני מודה לו כלל שיהיה טעם בוא שוא נח או דגש אחר תנועה גדולה שהטעם עליה מה שאמר שיש שם ת”ק נבלעת באריכות התנועה הגדולה; ואין אנו אחראין לכל מה שבדו מלבם קצת המדקדקים, ולמטה אבאר עוד בטול הדעת הזאת. וכן מה שאמר רביעית כי אחרי חולם ושירק תנוח הויו, מפני שהחולם והשורק גם הם ממוצא השפתים כמו הויו, וכן אחר צירי וחירק תנוח יוד כי הצירי והחירק גם הם מן החיך, ואחרי קמץ גדול אלף או הא כי גם הקמץ מן הגרון, ושאם היתה קריאת הקמץ מעין החולם היה ראוי שתנוח אחריו ויו כמו אחר החולם: בכל זה אני כופר, ואומר לא היו דברים מעולם, ואין התנועות מתחלקות כלל למוצאות, אלא חדוש הוא שבדו מלבם קצת ממדקדקי אשכנז, ולא מפיהם אנו חיים.

ועל החמישית אשר אמר כי לפי קריאת האשכנזים היה ראוי שתבוא אלף גנובה במלת מזרָח וחברותיה כמו שתבא במלת זרוֹח ורעותיה, אחרי שאינם מבטאים קמץ מעין הפתח כי אם מעין החולם; אני משיב כי אעפ“י שקריאת הקמץ מעין החולם, מ”מ הקמץ סגור ושפל הרבה יותר מן החולם, ועל כן יתכן שלא הוצרכו להשמיע אחריו אלף גנובה.

ומה שאמר כי מפיוטי הראשונים נראה שהיו קוראים כקריאה הספרדית, הנני מודה לו כי הפייטנים הספרדים היו קוראים גם הם כקריאת הספרדים והאיטלקים אשר בימינו; וכל זה מה יועיל? הנני מודה לו כי הראב“ע היה קורא הקמץ כמו הפתח, אבל כבר הראיתיך כי הראב”ע עצמו כתב כי אין הקמץ ראוי להקרא בפתיחת הפה כמו שהיו נוהגים בארצו; וכן הנני מודה אם תרצה שר' שלמה גבירול ור' יהודה הלוי היו משמיעים השוא הנע בקריאתם, אבל כבר הראתיך שעם כל זה פיוטים רבים חברו שניהם בלי להעלות השואים במספר.

וכן מה שהביא ראיה מן המסרה אשר בפרשת וישב: והשיבך לית, וחד וֶהשיבך ה' מצרים, וחד פסוק סימן וָוֵי העמודים, הנה צדק בדברו כי זאת ראיה ברורה שהיו בעלי המסרה קוראים הקמץ כפתח והצירי כסגול; אלא שבראיות אחרות שרירות וקיימות יש לי להוכיח כי לא קמו בעלי המסרה כי אם ימים רבים אחר חתימת התלמוד, והנה עדותם אצלי בענין הזה כעדות הפייטנים לא יותר.

ומה שהביא ראיה ממלת רומי וממלת אפותיקי וממלת לגיונות, בכל זה כבר אמרתי אליך כי מודה אני לו שהאשכנזים תועים במבטא החולם והצירי. ואולם ראיה אחרת גדולה מאד היה לו לר' משה לעמאנס להביא גם בענין הקמץ, ולא ידעתי איך נעלמה מנגד עיניו, ולאהבת האמת לא אכחידנה תחת לשוני. שבעים הזקנים אשר תרגמו את התורה לתלמי המלך היו קדמונים יותר מן הפייטנים ומבעלי התלמוד והמשנה, והיו בזמן הבית, והם כתבו שמו של אדם הראשון Adam, לא Odom ותרגמו מלת שבת Sabbaton, לא Sabboton, ואף לא Sabbotson, וזו חזקה מכל הראיות שהביא ר' משה לעמאנס. ואולם עכ“פ גם בימים ההם ובכל זמן בית שני ידוע כי כבר נשתכח הרבה מן הלשון, וכבר התערבו ישראל בשאר עמים, ואפשר שכבר החל המבטא להשתבש או אולי הזקנים תקנו הלשון כדי שיהיה המבטא עולה יפה בלשון יונית, או אולי הסופרים אשר העתיקו תרגומם החליפו התנועות לתפארת הקריאה; ויהי מה הקושי הזה לבדו לא יעצור כח לרחקני מדעתי אשר כבר הראתיך כי לא על אבני בהו יסדתיה. ואולם עוד אחרת היתה שם מלבד כל הראיות אשר הביא ר' משה לעמאנס, ואולי גם הוא הביאה ואתה לא הגדת לי, להיות כי לא חדשה היא, כי כבר הזכירוה גם הרז”ה וגם ר' יהודה ליב בן זאב בספריהם, וזאת היא. התנועות עשר, חמש כנגד חמש, חמש אבות וחמש תולדות, חמש גדולות וחמש קטנות: אם כן הקמץ שהוא אביו של פתח, בהכרח שתהיה קריאתו (a) ולא (0). אבל הדעת הזאת נחלקת לשתים, כי הנה רד“ק כתב: חמש התנועות הגדולות יש להן חמש בנות כנגדן, ותנועתן קטנה ושפלה מהאמות, והן אַ ושמה פתח גדול והיא כתנועת הקמץ אלא שהיא שפלה ממנה, אֶ ושמה סגול והיא כתנועת הצירי אלא שהיא שפלה ממנה, וכן בקמץ חטוף ובחירק קטן ובקבוץ שפתים אמר בכלם הלשון הזה: אלא שהיא שפלה ממנה. והנה דעתו כי התנועה הגדולה הברתה גבוהה, והקטנה קולה נמוך. לא כן דעת הרז”ה ובן זאב, כי הם אומרים כי התנועה הגדולה נמשכת במבטא, והקטנה רהוטה במבטא ונקראת במהירות הנשימה, והוא דבר מתחלף ממה שכתב הרד"ק. ויהי מה, אקומה נא ואבדוק את הדעות האלה גם שתיהן.

ואומר תחלה לרד“ק כי איך יתכן שתהיה קריאת הפתח שפלה מקריאת הקמץ, ושם קמץ יורה סגירה, ופתח הפכו? וכן איך תהיה קריאת הצירי גבוהה ורחבה מקריאת הסגול, ושם צירי נגזר מן צר? ועוד הנה ידוע כי הקדמונים קראו לו קמץ קטן, וקמיצה ענין סגירה, א”כ סגור הוא ולא רחב. וכן באמת כל בני המערב קוראים אותו צר מאד, ואומרים אמן ושמע השומע אָמין, וכן הישמעאלים קוראים לישמעאל יסמאיל. ואומר לו עוד, כי אין בטבע האדם יכלת לבטא בשפתיו שני מיני (a) ושני מיני (i) ושני מיני (u) אחד גבוה ואחד שפל, כי לעולם התנועות האלה אחת תהיה קריאתן, ולא תקבלנה הרחבה וקמיצה, הרמה והשפלה; כי אמנם שתים הנה לבדנה התנועות המקבלות שני מיני קריאה, רחבה וצרה, גבוהה ושפלה, והן תנועת (e) ותנועת (o), והנה חלוק התנועות בכלל לשתי מחלקות, גדולות וקטנות, רחבות וצרות, גבוהות ושפלות, הוא דבר מתנגד לטבע המבטא האנושי.

אבל הרז“ה וחבריו בעלי השיטה האחרת האומרים כי התה”ג נקראת באריכות הנשימה, והקטנה במהירות הנשימה, ידעתי כי ימצאו להם סמוכין להשען עליהם, יען וביען אנחנו רואים כי אחרי ת“ג תבאנה האותיות הנחות, ונמצאת התנועה הגדולה עומדת בסוף ההברה, ויש שם מקום להאריך בקריאתה; ובהפך אחר ת”ק יבא נח נראה, ונמצאת התנועה הקטנה עומדת באמצע הברה, והיא רהוטה בהכרח אחר האות שאחריה, ואין מקום להאריך בה הנשימה. והנה הסמוכים האלה ימושו (וכו' כמו בקונטריס עד נח נסתר בשוה). ע“כ על כל הדברים האלה לבי אומר לי כי חלוק התנועות לגדולות וקטנות שוא ודבר כזב הוא, ושאין שם כלל עשר תנועות, אך באמת שבע הנה ולא יותר תנועות לה”ק; וזה לשון הראב"ע בתחלת ס' מאזנים: המלכים הם שבעה: האחד חולם והוא מלך מלכים וכו‘; השני שורק והוא נקדה באמצע האות באות ויו, או שלש נקדות למטה מהאות, השלישי חירק וכו’; הרביעי פתח גדול וכו‘; החמישי פתח קטן וכו’; הששי קמץ גדול וכו‘; השביעי קמץ קטן וכו’.

וכבר הסכימו גדולי מדקדקי האומות כי הקולות אשר יבטא האדם שבעה המה, וכן באמת שבע הנה התנועות בלשון יוני, מקבילות ממש לשבעה מלכים אשר אתנו. הלא תראה: (A) הוא פתח, וקריאתו (a); (E) הוא צירי, וקריאתו (e) צר ונמוך; (H) הוא סגול, וקריאתו (e) רחב; (I) הוא חירק, וקריאתו (i); (O) הוא קמץ, וקריאתו (o) צר ונמוך; (Ω) הוא חולם, וקריאתו (o) רחב; (ϒ) הוא שורק או קבוץ העומד תחתיו, וקריאתו כאשר יבטאוהו בני אשכנז, כלומר כמו (u) צרפתי, לא כמו (u) איטלקי, ויגיד עליו שמו, שורק לשון שריקה, וכן מבטא (u) צרפתי הוא באמת מין שריקה.

הלא שמעתי בקולך תלמידי ידידי ואגידה לך את כל אשר בלבבי בענין הזה, ועליך עתה לשפוט את דברי ולהודיעני דעתך עליהם, גם תאמר אלי היש עוד במאמר ר' משה לעמאנס ראיות אחרות אשר לא שמת לפני, ומלבד זאת הלא ראוי לך אתה אחי לשים לפני ראשי פרקים מדברי החכם האחר העומד לימין קריאת האשכנזים להכין אותה ולסעדה; ואל שדי יצוה לך את ברכתו עד בלי די כתשוקתי וכתשוקת תלמידי שמואל חיים זלמן.

נאום הכו“ח פה טריאסטי בי”ו לחדש מנחם שנת תקפ"ה

מלמדך וידידך שמואל דוד לוצאטא.


 

Nr. LVIII    🔗

22.4.1827

כ“ו ניסן התקפ”ז

ליד נשיא אלהים אשר בתוכנו, כמוהר"ר אברהם חי קולוניא הנגיד.

לכבוד אדוני ותורתו ויקר תפארת גדלתו שלום ואמת.

הֻגֵד הֻגַד לי כי מצא כבוד אדוני בעבדו עון, אשר שלחתי את ידי בסדר התפלות להחליף מתרצה בהרוצה, על כן מאשר יקר אדוני ונכבד בעיני, ומאשר יחרד לבי (היודע צדקתי ותמי) פן אהיה בעיני אדוני כאחד המתפרצים אוהבי חדשות, אמרתי אעמידה כבוד אדוני על מקום המשפט, למען יראה בעיניו ולבבו יבין והצדיק את הצדיק, בראותו כי לא לחדש עשיתי, כי אם להסיר חרוף וגדוף מפי אחי כל בית ישראל, וכבר ילמדנו רבנו במקום שיש חלול השם אין חולקים כבוד, ואף כי בבקשת מתרצה ברחמים, אשר איננה מגוף התפלה, ושמה לא יזכר לא במשנה ולא בתלמוד, ואין משפטה רק כמשפט הפיוטים אשר יסדו האחרונים. ומקום מוצא משפטי וצדקתי להגלות הנה הוא עם אדוני ובאהל ביתו, בספר בכורי העתים תקפ"ז עמוד 206, שמה התבאר עומק הוראת שרש “רצה” בכל בניניו, כי המקבל הוא הרוצה, והמקובל הוא הנרצה, והמתחזק להיות נרצה, הוא יקרא מתרצה, כמוני היום המתרצה ומבקש רצון לפני מעלת כבוד תורת אדוני, אולי ירצני ברחמים, ויגלה משוגותי לאזני תחלה, בתוכחת מגולה, אולי תהיה בלשוני מלה, לָגל מעלי חרפה ונבלה, ומי שברך העיר הזאת להביא כבוד אדוני בתוכה, הוא יריק אוצרות ברכה, לאדוני ולכל ביתו, ויאריך ימים על ממלכתו, כנפש העבד הנרצע לרחוץ רגלי אדוני ולהתאבק בעפרם.

שמואל דוד לוצאטו.


 

Nr. LIX14    🔗

24.8.1827

א' אלול התקפ"ז

שדבח“ל אל שחבד”ל שלום.


 

Nr. LX    🔗

An, A. B. Piperno

29.3.1828

י“ד ניסן התקפ”ח

ממני שמואל דוד לכבוד אדוני אברהם ברוך שלום.

כמים קרים על נפש עיפה, כן מארץ מרחק מגלה עפה, פתאום הגיעתני, ושמועה טובה השמיעתני, שַמֵחַ שִמְחתני, קול דודי הנה זה בא, מבקש אהבה, כי חפץ בבת יעקב, ואת אמרת ישראל לא נאץ, וישא לבו אותו בחכמה, להיות מעיר לעזור ללשוננו הנעימה, וקרא זה אל זה ואסף נדחי ישראל לצבוא צבא לעזרת ה' בגבורים, ואותי בראשית ברה ובחר לכבדני בטורי זהב, מזה ומזה הם כתובים אהבה וכבוד וששון ויקר. כי על כל אלה כעל גמולות אשלמה רֵעַ ועל כל מדה ומדה שמדד לי חן וחסד אהבה וחבה, הנני מודה לו במאד מאד והיה על לבי תמיד לרצון, זכר אברהם אוהבי, גם ברוך יהיה ומבורך ברכת הדיוט. כי אמנם מה טוב ומה נעים אהבת רֵעים, אשר לבם נקשר וחֻבר, בקשר אהבה שאינה תלויה בדבר, רק יהיו לאחדים, להיות הולכים צמדים, במהלך שבילי הדעת, וְאָֽרְחוּ לחברה, להתענג באורה, לשדד שדיה, ולעשות שדיה. לאכול מפריה ולשבוע מטובה, הפוך בה והפוך בה דכלא בה. אפס כי כל אהבה אשר זה משפטה, כן תרבה וכן תפרוץ, כפי עוצם הכרת איש במעלות רעהו, אחת היא על כן אמרתי, יפתח לי אדוני את אוצרות חכמתו, והראני את בית נכאתו, ויריק לי ברכתו, מעט צרי ומעט דבש, צוף דבש אמרי נועם אשר עשו אצבעותיו, מעשה ידיו להתפאר, ואכבדהו כי אדע שמו הַנָאֶה לו מצד פעולותיו. ויען מכתלי אגרתו ניכר כי לא נודעתי לאדוני רק מתוך ספרי כנור נעים, על כן אמרתי לא אכחד מאדוני (הואיל ושרי ליה לצורבא מרבנן וכו') כי עוד לי מלין לעיני בני עמי בספר הוחקו, הנה הנם ב“בכורי העתים” היוצא שנה שנה בעיר וויען הבירה. שמה בתוך הבאים (משנת תקפ"ו ומעלה) כתבים מכתבים שונים אשר כתבתי בהבדלות הלשונות הנרדפים, ובביאור מקראי קדש על פי עומק פשוטם, ובשאר חקירות חדשות בחכמת לשון הקדש; אשר על כן שאלתי ובקשתי (אם יקרתי בעיניו) שישתדל להביא אל ביתו ספרי בכורי העתים הנזכרים, הנמצאים עם המחוקק אנטאן שמיד, וישים עינו עליהם, ואם ישתדל ג"כ להפיצם בערי איטליאה, אולי חפץ ה' בידו יצלח, להעיר ולעורר את האהבה ללשוננו הקדושה, ולהרימה מאשפות. ואולם אשר אני אחזה לי אבן לראש פנה למען החזיר העטרה ליושנה, הוא להרבות בערי איטליאה ספרי המליצה והשיר וחכמת הלשון, וזה בהדפיס ספרים חדשים גם ישנים, ולזרותם בארצות במחיר השוה לכל נפש, כאשר בני אשכנז עושים בארץ מגוריהם. זאת עצתי ואם יש את לבבו ויש לאל ידו להחל במצוה להוציאה מן הכח אל הפועל, ברוך אברם לאל עליון, ותחשב לו לצדקה, אף ידי תכון עמו לחשוב מחשבות, וזרועי תאמצנו עצות מרחוק אמונה אומן. ועתה חזק אברהם ברוך, חזק ויאמץ לבך, וחַזֵק ידים רפות, ולבבות נרדמים העירה והקיצה, וה' אלהיך ירצך, וברכך בכל משלח ידיך, כנפש אדוני וכנפש עבדו אשר אהבו.

הכו"ח פה טריאסטי היום יום ערב פסח שנת ובחר עוד בירושלם.

הצעיר שמואל דוד לוצאטו.


 

Nr. LXl    🔗

An Jehuda Jeitteles

Nr. d’ordre de l’Index raisonné 55    Vol. Ante I. Nr. 115 et A־Z Nr. 6

21.3.1824

י“ח אב התקפ”ח

לרבא דעמיה מדברנא דאומתיה, בר אבהן ובר אוריין, נגיד ורב תבונות, לתורה ולתעודה לחכמה ולתושיה גבר באחיו, השכל וידוע אתו באָמנה, המליצה והשיר לו למנה, מעינותיו הפיצו חוצה נהרים יאורים, שם תהלתו נודע בשערים, יגידו רחוקים צדקו, ודור אחרון כבודו, דורש טוב לעמו ודובר שלום, כבוד החכם והקצין ר' יהודה בן יונה, שלום.

בבכורי העתים לשנה הבאה ראה ראיתי שאלת חכם אשר העיר אדוני בחכמתו על דברי תרגום אנקלוס באתר דמוקדין קיטמא, ואחרי שומי עיני עליה ולא מצאתי מענה (כי באמת אם הנוסח כן הוא אין לו ענין כלל, כי מה טעם מקום שריפת הדשן? והדשן לא ישרף, כי מן השרפה יולד), סבותי אני את לבי לחפש בספר קדמון כתיבת יד אשר בידי, והוא ביאור על תרגום אנקלוס, שמו ושם כותבו לא נודע, ובדקתי אותו על פסוק אל מקום הדשן, ומצאתי לו נוסח אחר, שהוא קורא דמוקרין ברי“ש, וקריאת דמוקדין בדל”ת לא נשא על שפתיו כלל, כאלו לא היתה ולא נראתה בימיו, וזה לשונו: “אל מקום הדשן לאתר דמקרין קיטמא, אי אפשר לפרשו מלשון קרן כלומר שמסלקו ומניחו לצד אחר כמו בקרן זוית, שא”כ היה לומר דמקרנין, שהרי הנו“ן יסוד בה, והפועל שלו יאמר קרן כמו מן שלח משלחין ומן קרב מקרבן, ויש לפרשו מלשון מקרין את הפרצה במועד בפ' משקין, שהוא לשון אקראי ועראי, כך זה לאקראי ועראי היו מניחים אותו שם, שהרי היו נבלעים במקומם ולא היו עומדים שם לקבוע, ובתרגום אחר שאינו ספרדי מצאתי דמוקרין, ויש לפרשו מלשון כבוד מענין מכבדו לאמה, וצריך עיון שהיה לו לומר מיקרין או מוקרין” עכ“ל. וסוף הלשון נראה מגומגם, ואולי הקריאה שהיל”ל מיקרין לא מוקרין, גם מה שבעל הספר אומר שאי אפשר לפרשו מלשון קרן איננו מוכרח בעיני כי יתכן היות המלה ל' יחיד ותשוב אל הדשן עצמו, כלומר מקום שהדשן נִקְרָן ומונח שם, הן אמת כי אולי לא מצאנו לא בתרגום ולא בתלמוד שמוש מלה כזו משרש קרן, אבל נראה לי שמצאנו לרבותינו שגזרה מליצה כזו משרש מקצוע (הקרוב בענין לקרן) והוא מה שקראו מוקצה לדבר שפורשים ממנו לזמן מה וקראוהו בשם זה לא מלשון קצֶה שאין לו ענין עם לשון הפרשה, אך מלשון מקצוע שהוא קרן זוית הבית שמצניעים שם מה שאין צריכין לו לשעתו, כטעם מזוינו מלאים.

ואבדת העי“ן לא תקשה עלינו, כי רבים ככה בלשון חכמים, כמו זֶרֶת הנאמר בל' חכמים על האצבע קטנה, שהיא מלה נגזרת מן זְעֶרֶת (עיין תשבי), וכן ר' זירא כמו זעירא, ובתורה עצמה מצאנו בשרש זה עצמו ואת הבית יקציע, את העפר אשר הקצו, וכן בלשון מוקצה שעליה אני דן הנה בעל הערוך בס' ערך מקצה השני כתב: “המעמיד תאנים בחצרו לקצות, ליבש, פירוש אחר לקצות לעשות מהם קציעות” הנה שהעין חסרה מן המלה. סוף דבר איננו רחוק בעיני שתהיה מלת דמקרין (אם יש מקום לנוסח) לשון יחיד משרש קרן, ותהיה הקריאה דִמְקָרַן בינוני פעול מבנין פַעֵל, או דְמַקְרַן פעול מבנין אַפְעֵל, והיו”ד יתרה בשגגת הסופרים אשר לא הבינו ענין המלה; ואדוני למראה עיני חכמתו ישפוט.

ויהי מה היום הזה יום בשורה הוא לבשר לאדוני כי נמצא בידי ביאור על תרגום אנקלוס מראש ועד סוף לא חסר דבר, נעתק בשנת יא“ר לאלף הששי, ואחורי הדף האחרון כתוב בו בכתיבה אחרת כלשון זה: “נמצא הספר הזה בבית מדרשו של הגאון כמהר”ר יצחק פואה זצ”ל ולא נודע שם מחברו אלא כמדומה שהיה ספרא רבא ויקירא חכם וחסיד במדרש יעקב דאיזנא זצ“ל”. ותחלת הספר כך הוא: יחיעכיל.

חבור זה נעשה לבאר כמה מלות וספקות בתרגום אנקלוס וגם לבאר מקצת טעמי חלופי נסחאות שבתרגום איזה חומש משאר נוסחאות הנמצאות.

הן אלה קצת דרכי אנקלוס ע“ה ולהרחיק הגשמות עקר כוונתו …… ושאר הדף הקדמה, הספר כלו תשעים דפים קטנים, אך הכתיבה דקה. הכתיבה ככתיבת היהודים אשר באיטליאה, אך במקומות האותיות מדובקות אחת אל אחת, ותכבד הקריאה. ומה נכבד הספר הזה ראשונה בעבור הביאורים והדיוקים אשר בו והבדלת הלשונות הנרדפים הנמצאים בתרגום אנקלוס, כמו אש שתרגם פעמים נור, ופעמים אשא, ופעמים אשתא, וכן אדם ואיש פעמים אדם פעמים אינש ופעמים גברא, והרבה כאלה; והשנית בעבור חלופי נסחאות הנמצאות בו ובלתי נמצאות בספרים אשר אתנו; ואביא לאדוני לדוגמא לשון אחד מן הספר ונכללו בו שתי נסחאות משונות מנוסח הספרים, האחת תוספת מלה אחת בתרגום, והשנית שנוי הנקוד, ואלה דברי הספר: “יהיה החלה האחת על לחם הפנים, תהא הַוְיָא תרגום, וצ”ע לפי שמצאנו במתניתין במ' מנחות שתי הלחם נלושות אחת אחת ונאפות אחת אחת, לחם הפנים נלוש אחד אחד (וכו' וכו' והאריך להביא לשון המשנה והתלמוד ות“כ, ואח”כ חתם) ועוד יש לומר בעבור כי הנסמך חסר מן המקרא שאמר תהיה ולא פירש שתהיה נלושת או נערכת או נעשית כן, הוצרך לתרגם כן להשלים חסרון הלשון, ופירוש הַוְיָא הוֹיָה כמו יד ה' הויה, כלומר בשעת הוייתה, וזו היא לישתה ועריכתה, אבל בשעת אפיה נאפית שנים שנים, ומצאנו ולא ילבש גבר שמלת אשה שתרגם ולא יִתַקַן גבר, ואִלו תרגמו ולא יְתַקֵן היה צ”ל ולא יתקן גבר נפשיה, וכן תהא הויא להשלים החסרון כלומר כן תהיה הוייתה בכל עת, וזו היא מצות עשה לצוות עליה כאן, אבל עשרים גרה יהיה השקל דאם בחוקותי לא אמר בו תהא אלא הויא שפירושו כן היתה הסלע באותו זמן, שלשים ומאה משקלה דפ' נשיאים הוי מתקלא, וכן עשרה עשרה הכף בשקל הקדש מתקל עשר סלעין הוי מתקלא דבזיכא, כיון שהוצרך להוסיף בשניהם סלעין שהכתוב לא כתב רק שלשים ומאה, עשרה עשרה הוסיף ג“כ הוי, והנה שבה כבשרו תבת הות כבשריה, אפשר שאלו לא תרגמו אלא תבת כבשריה שלא היה כי אם לשעה, לכך אמר הות שעמדה כן בהוייתה, או אפשר שהיה משמעות זה הלשון לפי הארמית שבה ידו כמו ששב בשרו ובשרו לא שב שהרי לא ישתנה כלל, ואעפ”י שיש לדקדק כן על לה“ק, מ”מ התרגום משפטו לתקן הלשון בהרבה מקומות והוא כמו פירוש, ומה שתרגם ג“כ לחם הבכורים שתים שני עשרונים תרתין גריצן, הוצרך להוסיף כן בעבור שהזכיר לחם תנופה, שהוא לשון זכר, והיה לו לכתוב שנים, ומה שחסר הכתוב פירש התרגום”. הנה לפנינו תהא הויא, ולא יִתַקַן גבר. שתי נסחאות קדמוניות אשר אבדה ידיעתן מקרבנו מכל וכל, לולי הספר הזה אשר נעלם מבעל שפתי ישנים, ואולי לא נשאר ממנו העתק אחר בעולם זולתי זה אשר בידי אשר מצאתיו בעליית בית הכנסת אשר השליכוהו שמה, וברוך אשר נתן כזאת בלבי בימי נעורי לעלות בבתי הגניזה להתאבק באבק ספרים מִשִנֵי זמן להשליך טרף, ומי יתן ויתעוררו יחידי סגלה בכל מקומות מושבותם לעשות כזאת, אז כמה חמודות תצאנה לאור. בדקתי בספר הזה על לא תיכלון בשר בחלב ועל כנישין תהא לכון, ולא מצאתי לו לא דבר ולא חצי דבר, כי אמנם קטון הוא הספר מהכיל כל הצריך לענינו, גם אין חכמת המחבר רבה בעיני לבלתי אחשוב שיוכל איש ממנו לעשות כמהו וטוב ממנו הרבה, אבל הוא יקר בעיני בעבור חלופי הנסחאות אשר בו, כי קדמון הוא, כי בשנת יא“ר העתק, לא חֻבַר16, כי מצאתי בו השגה כתובה בכתיבה עצמה שנכתב בה הספר, גם ראיתי שהוא קורא לרש”י בשם רבנו שלמה, כנהוג אצל הראשונים לבדם. ויהי מה אברך את ה' אשר נתן לי מטמון זה אשר פתח לפני זה השער לאדוני לשחר פניו באגרתי ולגלות אליו את אהבתי אשר אהבתי אותו מיום דעתי אותו מתוך מבוא הלשון הארמית ומתוך בני הנעורים, ומה גם עתה מדי שנה בשנה מתוך בכורי העתים כן יאמר ה', ויצו אתו את הברכה החיים והשלום, להוסיף תת כחו לנו לרוב ימים ושנים ולמען ספות הַרְוֵה את הצמאים לנחל עדניו ולמעין חכמתו המתגבר.

ואני טרם אכלה לדבר אל אדוני, שאלה אחת קטנה אערוך לפניו, והיא: היתכן לפי דקדוק לשון ארמית שמיה דְקודְשָא בריך הוא? הלא קודשא תרגום הקדש, לא תרגום הקדוש, ומאין יצא לנו השבוש הזה, ואיך לא הרגיש בו גם אחד ממגיהי התפלות?

ובכן אשים למלי קנצי, ואשתחוה ואצא.

פה טריאסטי בחמישי בשמונה עשר לחדש, שנת התקפ"ח

אחלה אדוני (אשר לא כדת) יברך בשמי שני ידידיו, כבוד החכם הירץ הומברג וכבוד החכם משה לנדויא, כי אנשי מופת המה נאמני השכל ושרידיו ירבו ימיהם וימי אדוני בשלום יחדיו.

עבד לאדוני מצעירי דורשי לשון עבר

שמואל דוד לוצאטו חיים

נבחר לפראָפעסאָר בקולעגיוס ראביניקוס אשר יוקם בעיר פאדובה.


 

Nr. LXII    🔗

An Jehuda Jeitteles

Nr, d’ordre de l’Index raisonné 56.    Vol. Ante I. Nr. 2. et A־Z. Nr. 7.

5.9.1828

כ“ו אלול התקפ”ח

לאיש חיל רב פעלים וכגדֻלתו עַנְוָתו, המשלח מים עד ים ברק תבונתו, ילכו קרובים לאורו ואפסי הארץ לנגה יפעתו המגלה עמוקות מני חשך ומוציא תעלומות בחקירתו, הפורט על פי הנבל כדוד הִנְעִים זמירתו, מה נמלצו אמרי יושר הוצק חן במליצתו, עמו עצה וגבורה להגיד ליעקב פשעו ולישראל חטאתו, יהי אלהיו עמו ויעל מזלו והצלחתו, יהי כזית הודו ירום כבודו ותנשא תהלתו, ויריק לו אלהיו אסמי ברכתו, ויכתב בספר החיים הטובים והנעימים הוא וכל הנלוים אתו, הוא פאר עדתו וגדול באומתו, הקצין החכם המפואר זה דודי וזה רעי מהר“ר יהודה בן יונה ייטלס נ”י ויופיע לרוב ימים ושנים אמן.

חביבין עלי דברי דודי (כי זה שמו אשר בחר לו ואין מסרבין לגדול ורצונו של אדם זה הוא כבודו), חביבין עלי דברי דודי ורעי, כי מדי ראותי אותם מכוסים באֲפֵר כתיבה נכרית וזרה אצלי לא אחרתי להסיר המסוה מעל פניהם ולהלבישם מחלצות, ובקשתי לי איש אשכנזי שיכתוב לי האלפא ביתא, ולא עבר יומו עד אשר לאט לאט העתקתי אגרתו עד סופה בכתב הזה אשר אני רגיל בו, עד כי עתה הנני מכיר ובקי בקריאת הכתיבה ההיא כמעט כאחד אשכנזים, והגדתי זאת לכבודו הרם לבלתי ישים אשם נפשו בכתבו אלי בכתיבתו אשר לֻמד בה, כי לא למשא תהיה עלי מעתה, ואם מצר הייתי עכשו בראותי אגרתו כספר החתום, שמח אני לאחר זמן בקנותי עי"ז ידיעה בכתיבת העם היקר בעיני מאד מאז ומקדם.

שמח לבי ויגל כבודי כראותי כי ידעני בשם וגם מצאתי חן בעיניו וכי נעמו לו מחברותי ומכתבי אשר בבכורי העתים, ושוש תשיש נפשי במצאי איש אשר כמהו חפץ באהבתי ונותן לי את בריתו שלום, כי אמנם מה יקר בימים האלה ובדור הרע הזה המצא שנים אנשים הולכים צמדים בנתיבות תושיה, ומה מעטו תלמידי חכמים הדורשים קל וחומר מנשים זונות המפרכסות זו את זו. ולפי רוב הענוה אשר אני רואה בו אקוה כי תמשך אהבתנו וברית שלומנו לא תמוט, כי אמנם אוהב האמת אנכי, ושונא החנופה אנכי, על כן אוהַבי מעטים כי אוהבי האמת מעטים. ועתה כבואי לעניני האגרת, אומר לכבודו הרם כי נוסחת דמקרין קיטמא ברי“ש גם בעיני לא נכונה, וכשהרציתי הדבר לפני עטרת ראשנו החכם המופלא היקר בעמו כמוהר”ר אברהם קולוניא18 נ“י, אמר לי שאם יש לנו להחליף הדל”ת ברי“ש טוב לנו לסרס המלה ולקרוא דמריקין, אחרי שמצאנו לשון זה גם בתרגום, ויהי הם מריקים שקיהם מריקין תרגום, והנאני הדבר מאד. אמנם אחר זה בא לידי החומש הנדפס בעיר ליסבונא בשנת רנ”א, ומצאתי בו נוסח אחר, והוא באתר דְמשְדִין קיטמא, ושמחתי כמוצא שלל רב, כי הוא בעיני עצם האמת, ודומה לתרגום ירושלמי שהוא בית שפיכות קיטמא, וגם רבנו הגדול נ“י ועמו קצת מן החברים ה”י הסכימו בזה שהנוסח הזה דמושדין הוא הנכון. אלא שעדיין יש כאן זקן אחד שאומר כי לא יתכן שיהיה תרגום אל מקום הדשן האמור אצל מוראת העוף שהיתה ניתנת אצל המזבח במקום שפיכת תרומת הדשן דומה לתרגום אל שפך הדשן שהיה מקום אחר מחוץ למחנה. ואני אומר שאין מחובת אנקלוס להכניס עצמו בחלוקים ובדיוקים כאלה, כי מתרגם הוא ולא מפרש, ואם התורה קבעה שני מקומות לשפיכת הדשן, אין צורך למתרגם להבדיל ביניהם, ובפרט שהדבר למד ממקומו, שהרי כאן נאמר אצל המזבח קדמה, ושם נאמר והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה; ויותר מזה היה ראוי לתמוה על אנקלוס שהניח עין תחת עין על פשט הכתוב, ולא הוסיף דבר שירמוז על הפירוש המקובל. בענין שבה כבשרו אל נא יחר לכבודו ואדברה, כי אגב שיטפיה ומהירות כתיבתו לא דק, ונאמן עלי הדיין שיודה יודה ידין ידין17 כי לא ראי תָבַת הות כראי אָתֵא הוה, כי אָתֵא בינוני ותָבַת עבר, ואם היה בינוני היה משפטו תייבא, והנה התחברות פעל העבר עם הבינוני שמענו, אבל התחברותו עם פעל עבר לא שמענו, לפיכך תבת הות כבשריה על כרחנו שתי מליצות הן, תבת מליצה אחת, הות כבשריה מליצה אחרת, ועדיין צריכין אנו לדברי בעל הספר כ"י שתוספת מלת הות להורות על ההשארות בבריאות, כלומר שבה לאיתנה והיתה כשאר בשרו.

דבריו על תרתין גריצן נכונים, ועולים בקנה אחד עם דברי הספר כ"י שהעתקתי לפניו באגרתי הקודמת.

כבודו הרם דוחה בקש נוסח ולא יִתַּקַן גבר בתקוני איתתא (הנמצא בספר כ"י במקום ולא יְתַקֵן שהוא פעל יוצא וחסר הפעול) וכל מה שהביא מן התלמוד איננו נוגע אפילו באצבע קטנה לענין הקריאה יְתַקֵן או יִתַּקַן.

לדבר הזה יסלח לי כבודו הרם, כי אז תתקיים בינינו אהבה ואחוה אם לא יהיה בינינו משוא פנים, כי אמנם אהבת דורשי חכמה תלויה היא בדבר, והוא דרישת האמת, ואם ישא איש את פני רעהו בתורה, לסוף בטל דבר ובטלה אהבה.

ובענין חלופי נסחאות הנמצאים בס' כ“י שבידי אגידה לידידי כי אחרי כתבי אליו עברתי על פני כלו ולקטתי בו שלש מאות וחמשים נסחאות משונות מנוסח תנ”ך גדול דפוס ויניציאה שנת וש“ב, הן אמת שיש מהן משובשות, אך רבות מהן צודקות ונכונות בלא ספק; וגם אחרי כן מצאתי מאה ועשרים מהן ככתבן וכצורתן בחומש ליסבונא שנת רנ”א, אמרתי אערוך קצתן לפני כבודו הרם ובעיניו ישפוט, ולאהבת הקיצור אציין נוסחת תנ“ך גדול דפוס ויניציאה בציון וש”ב שהוא פרט שנת הדפסתו, ואציין בציון יא“ר ספר כ”י שבידי הנכתב בשנה ההיא, ובציון רנ“א חומש ליסבונא, ואציין באותיות ח”ג חומש גדול עם שלשה תרגומים וראב“ע ורשב”ם דפוס וויען שנת תקנ"ד.

1) ויניחהו בגן עדן וש“ב ואשריה, יא”ר ואשרייה, וכן רנ“א וכן ח”ג.

2) ויתעצב אל לבו וש“ב ואמר במימריה, יא”ר ואמר למתבר תקפיהון ואינו מתורגם ואמר במימריה כי במימריה הוא תרגום אל לבו וכאן תרגמו כרעותיה – וכן רנ"א.

3) כי לא המטיר ה' אלהים וש“ב ארי לא אחית מטרא ה' אלהים, יא”ר ארי לא אחית ה' מטרא, רנ“א וח”ג ארי לא אחית ה' אלהים מטרא.

4) נפצה כל הארץ וש“ב אתבדרו כל ארעא, יא”ר ורנ"א אתבדרו בכל ארעא.

5) ואחר נפוצו משפחות הכנעני וש“ב אתבדרו, יא”ר אתבדרא לנקבות רבות.

6) ונברכו בך כל משפחות האדמה וש“ב רנ”א וח“ג ויתברכון, יא”ר ויתברכן זרעֲיַת ל' נקבות רבות.

7) אשר אם יוכל איש למנות וש“ב כמה דלית אפשר לגבר לממני, יא”ר כמה דלא אפשר לגבר דימני.

8) אנכי ברחת וש“ב ערקת, יא”ר רנ“א וח”ג ערקא.

9) והיתה בריתי וש“ב וח”ג ותהי קיימי, יא“ר ורנ”א ויהי קימי.

10) השופט כל הארץ לא יעשה משפט וש“ב הֲדיין כל ארע ברם יעבד דינא (והוא באמת חרוף וגדוף), רנ”א הַדיין כל ארעא, ורבנו הגדול נ“י פירש הה”א ה“א הקריאה, ולא ידעתי אם יש ה”א כזאת בלשון ארמית; ועוד שאם היה לקריאה היל“ל תעביד לנכחַ, יא”ר דיין כל ארעא ברם יעבד דינא, והוא הנכון, וכן נדפס בתנ“ך גדול דפוס אמשטרדם הנקרא קהלות משה. ואני לא ידעתי מאין בא בח”ג נוסח דדאין כל ארעא לא יעבד דינא, שלהיותו בלא סימן לתמיהא נמצא חרוף וגדוף.

11) אשר לא ידעו איש וש“ב ידעינון, יא”ר ידעינין, רנ"א ידעונין.

12) במבחר קברינו וש“ב קִבְרָנָא, יא”ר קְבָרָנָא לפי שהוא לשון רבים.

13) לך נתתיה וש“ב יהביתה, יא”ר ורנ"א יְהַבְתָה, וכן

14) נתתיה ירושה יא“ר ורנ”א יְהַבְתָה, וכן

15) וגם נתתיו ללוי יא“ר ורנ”א יְהַבְתֵיה.

16) וישתחוו לך לאמים, וש“ב וח”ג וישתעבדון לך מלכְוָן יא“ר ורנ”א וישתעבדן.

18. 17) שכרתיך עבדתיך וש“ב אגרתיך פלחתיך, יא”ר אגרתָךְ פלחתָךְ.

19) יעשה את אחותנו וש“ב יעביד ית אחתנא, רנ”א וח“ג יתעביד ית אחתנא, יא”ר יתעביד לאחתנא (והוא הנכון לדעתי).

20) את דבתם וש“ב רנ”א וח“ג דִבְהון, יא”ר טבהון (אולי מל“ח מה טיבו, ואולי יש לפרש נוסחת דבהון בדל”ת שמושית, ית די־בהון בישא, את אשר בהם רע.

21) יענה את שלום פרעה וש“ב יתתב ית שלמא, יא”ר שלמ“א, לפי שהוא נפעל דלג ית, וכן רנ”א; וכיוצא בזה

22) כי ידעתי את מכאוביו וש“ב ארי גלי קדמי ית כיביהון, יא”ר ורנ"א ארי גלי קדמי כיבהון; וכן

23) ויושב את משה ואת אהרן וש“ב ואיתותב ית משה, יא”ר ואתתב משה; וכן

24) כי שמע את תלונותיכם וש“ב ארי שמיע קדם ה' ית תורעמתכון, יא”ר ארי שמיען קדמוהי תורעמתכון; וכן

25) שמעתי את תלונות וש“ב שמיע קדמי ית תורעמת, יא”ר שמיע קדמי תורעמת; וכן

26) ימלא את ידכם וש“ב יתקרב ית קרבניכון, יא”ר יתקרב קרבנכון. וכיוצא בזה

27) אחרי הטוח את הבית, וכן

28) ראיתי את העם הזה.

29) אתם ידעתם כי שנים וש“ב ידעתון, יא”ר ידעיתון כלומר יודעים אתם, אבל ידעתון משמע לשעבר, וכן

30) כי תלינו עליו וש“ב אתרעמתון, יא”ר מתרעמיתון, רנ"א מתרעמתון.

31) פן תורש וש“ב דלמא תתמסכן, יא”ר דלמא תשתיצי, אפשר מפני שאמר וכל אשר לך ואין נופל לשון ריש ועושר בבהמות, וכן רנ"א.

32) קברו אותי וש“ב וח”ג קְבָרוּ, יא"ר קבורו, אבל קְבָרו הוא תרגום של קָבְרו.

33) ויקם משה ויושיען וש“ב ופרקינון, יא”ר ופרקינין, וכן

34) ויסתר משה פניו וש“ב וכבשינון, יא”ר וכבשינין.

35) תכבד העבודה וש“ב תתיקר, יא”ר יתקיף.

36) את העני עמך וש“ב ית עניא, יא”ר ורנ"א לעניא.

37) ויאכלו וישתו וש“ב כאלו אכלין ושתן, יא”ר כאלו אכילין ושְתָן, פירוש כאלו הם אכולים ושתויים, כלומר כאדם שהוא שבע ושמח במה שאכל ושתה.

38) וידבר ה' אל משה ושב ומליל יא“ר ורנ”א וממליל.

39) ויבאו האנשים על הנשים וש“ב וח”ג על נשיא, יא“ר ורנ”א עם נשיא,

40) ואם תחתיה וש“ב ואם באתרהא, יא”ר ואם באתרה ל' יחיד פי' במקומה, אבל באתרהא יהיה לשון רבים פירוש במקומותיה, אבל ומראה עמוק ומחזהא לשון רבים, וכן לשון רז“ל מראיו שוקעים (לפי זה נמצא כי מלות מכיך ועמיק מוטעות הן, וצ”ל מכיכין עמיקין.

41) יוציא אל מחוץ למחנה וש“ב יפיק, יא”ר ורנ"א יתפקון.

42) בכל ביתי נאמן הוא וש“ב ביתי, יא”ר ורנ"א עַמִי (נראה תקון לשון מפני ההדיוטות).

43) יגדל נא כח ה' וש“ב חילא מן קדם ה', יא”ר ורנ"א קדמך.

44) כי תשתרר וש“ב אתרברבת יא”ר מתרברבת.

45) כל תרומות וש“ב אפרשוְת, יא”ר ורנ"א אפרשוַת.

46) לא תחמוד כסף וזהב עליהם וש“ב עליהון, יא”ר ורנ"א דעליהון.

47) או אל השופט וש“ב לות דיינא, יא”ר ורנ"א מן דיינא.

48) לא חפצתי לקחתה וש“ב לא רעיתי, יא”ר לא רעינא.

49) ויביאנו אל המקום הזה וש“ב וְאַתְיָנָא, יא”ר ורנ"א וְאַיְתְיָנָא.

50) ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך וש“ב ורנ”א וידבקונך, יא"ר והשיגוך דברכות וידבקנך ל' נקבות (כי אמנם לווטין לי זכר).

ודי בזה לעת עתה לאיש כמהו למען יראה כי לא היה לפני בעל ס' יא“ר תרגום משובש, ושהשבושים מרובים בתרגומים אשר לפנינו יותר מבאשר היו לפניו, כאשר עיניו תחזינה מישרים, כי לא חפצתי להאריך בדקדוקים על כל פסוק ופסוק. וכבר עלה בדעתי לחבר מאמר בעניני החלופים האלה (ואולי אבדוק עוד בספרים אחרים עתיקים כ"י או בדפוס כפי אשר תשיג ידי) ולדבר ג”כ בטעמי קצת שנויים ששינה אנקלוס מלשון המקרא, וזה לפי מחשבה שעלתה בלבי, שעקר התרגום לא נעשה מתחלתו מימי עזרא ואילך אלא לצורך ההדיוטות ועם הארץ, ושעל כן התחכם אנקלוס לתקן לשונו לפעמים בחלוף מלשון הכתוב כדי שלא יכשלו בו המון העם, וזה עשה על שני פנים: לפעמים בשמירת הכוונה ושנוי הלשון, כמו אמותה הפעם שתרגם אלו אנא מאית זמנא הדא מנחם אנא, שבאמת אין המכוון במליצת אמותה הפעם אלא זה שאם ימות ימות טוב לבב, לא חלילה שיבחר מות לנפשו, ואנקלוס רצה לסלק מכשול עון כזה מלב ההמון ותרגם לפי הכוונה; וכן הוא לדעתי לא תיכלון בשר בחלב, שלא ליתן פתחון פה לעם הארץ לחלק בין גדי לשאר בהמה, ורבים כאלה: ולפעמים בשנוי הלשון ושנוי הכוונה ג“כ, להסיר מכשול מדרך העם, כמו ויתעצב אל לבו ואמר למתבר תקפיהון כרעותיה, בא אחיך במרמה בחוכמא, כי רחל גנבתם נסיבתנון, ורבים כאלה. וחשבתי ג”כ כי לכך נבחר אנקלוס למלאכה זו כי להיותו נכרי שנתגייר יותר היה מרגיש במה שהוא תמוה ממה שירגיש בו אחד מישראל שהורגל בתורה מתחלת ילדותו. ולא היתה כוונת אנקלוס להרחיק הגשמות בלבד, אבל להרחיק כל מה שהוא זר ותמוה אצל ההמון, וכל מה שיוכל להקל בעיניהם כבוד התורה, דוגמת מה ששנינו מעשה ראובן נקרא ולא מיתרגם. וכבר החלותי ללקט אחד אחד את שהם מן המין הראשון, ואת שמן המין השני, ובדעתי לבארם באר היטב, ולהוציא לפעמים מדעת המפרשים ז“ל שדוחקים פירוש הכתוב להולמו עם תרגום אנקלוס, והם לא ידעו כי רוח אחרת היתה אתו, כגון מי מלל לאברהם שדחקוהו רש”י ורשב“ם והוציאוהו מדי פשוטו, הביאם לזה תרגום אנקלוס, ומי מלל לאנקלוס שיעמדו שנים אנשים חכמים ויפרשו הכתוב על פי תרגומו אשר לא נעשה אלא בשביל ההדיוטות? ואיך לא ראו המפרשים ז”ל שאין זה אלא דוגמת הכתוב הקודם צחוק עשה לי שתרגם הדוא, כל השומע יצחק לי שתרגם יחדי, לבלתי יצחק ההמון השומע?

והנה כבודו הרם יראה בעיניו ולבבו יבין כי כמנהג רעים אהובים מנהגי אתו, לגלות לו מחשבותי עודן עצורות בקרבי טרם תצאנה מקירות לבי וחוצה, והיה אם יישר בעיני כבודו לגלות אזני בהערות והגהות על רעיוני ועל דברי, גם את הטוב אקבל בלב טוב מידיד טוב היקר בעיני, אבל שישלח האגרת ליד המוציא ס' בה“ע, לדבר הזה יסלח לי כבודו, כי בדעתי גם אני לשלוח לבה”ע המאמר אשר בלבי לחבר על הענינים האלה, ועתה אם טוב בעיניו אני אשלח לו כל מאמרי אשר אכתוב פעם אחר פעם באגרותי והוא יכתוב עליו הערותיו וישלח אותן אלי ואעתיק אותן בשם כבודו בקונטריסי אשר אשלח אל המדפיס, כי לתהלה תחשב לי, או אם כה יאמר ישמור אותן ויתנן במאמר אחר שיכתוב לעצמו, וזה יהיה לכבוד לשנינו, אבל לתת בבה"ע אגרת שיכתוב לי טרם יראה כל אשר בלבי לכתוב על הענינים האלה, שב ואל תעשה עדיף; יגלה לי אדוני את כל לבו, וידע נאמנה כי לא עם אוהב כאוהבי הדור הזה ידבר, אבל עם אוהב טהור לב אשר פיו ולבו שוים, ושפת חלקות לא ידע, ומבוחרי לשון ערומים ירחק ויברח:

התירוץ אשר תירץ כבודו הרם לקיים נוסח שמיה דקודשא בריך הוא איננו בעיני תירוץ מספיק, ראשונה שלדבריו שהכוונה השם הקדוש (der heiliger Nahme) מה נאמר בשאר מקומות שאנו אומרים קודשא בריך הוא בל' זכר השם כמו ומי חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא ורבים כמהו, כי אמנם שְאֵלָתִי לא על נוסח הקדיש לבדו יצאה אלא על הכלל כלו יצאה; שנית הטעם שהביא שלא לומר שמיה דקדישא שלא ישתתף בו המלאך, לדעתי יש לו פירכא, שאם נקרא המלאך בשם קדיש, לא נקרא בשם קדישא שענינו הקדוש בה"א הידיעה מה שלא יתכן אלא למיוחד שבקדושים; ושלישית אחר שאמרו יתגדל ויתקדש שמיה רבא ולא אמרו שמיה דִרְבוּ למה אמרו שמיה דקודשא ולא שמא קדישא, אם הכוונה השם הקדוש? אשר על כן עדיין בדעתי אני עומד שהנוסח משובש ושאין לומר אלא שמיה דקדישא, וכן בכל מקום שאומרים קודשא בריך הוא צריך לומר קדישא בריך הוא.

אם יש את נפשו לחזק בינינו עבותות הידידות יסיר מִפֵתַח אגרותיו השבחים הנהוגים, ויכתוב אלי כמשפט הקדמונים: ממני יהודה בן יונה לידידי שמואל דוד בן חזקיה שלום, והיה זה שלום וחזוק לאהבתנו כל ימי חיינו. ועתה בהתחדש עלינו השנה אעתר אל אלוה וירצהו, ושנת ברכה עליו יגזור, וכל משלח ידו יברך ויעזור, ושלל ורכוש אליו יבזור, וישביעהו שובע שמחות, ונסו יגון ואנחות, כלבו וכלב ידידו הנושא אהבתו לראשו עטרת, לתהלה ולשם ולתפארת.

הכו“ח פה טריאסטי ביום ששה ועשרים לחדש הששי, שהוא יום האחד ועשרים לחתונתי, שנת תקפ”ח

הק' שמואל דוד לוצאטו


 

Nr. LXIII    🔗

An J. S. Reggio

Nr. d’ordre de l’Index raisonné 57.    Premier livre de mém.f. 146

3.10.1828

כ“ה תשרי התקפ”ט

לידידי ליש"ר שלום ואמת

אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים, הוא הבוחן כליות יבחן וידע אם לא במרד ולא במעל נעשתה החטאת, ובדעתו יצדיק צדיק, ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו, ומי יקום למליץ לו ומי יצדיקהו, והאל אשר אשם לו הוא עד הוא בעל דין והוא עתיד לדון? זאת אשיב אל לבי על כן אתחלחל ואתמוגג, כי זה שנה אשר יצא לאור ספרך התורה והפילוסופיאה, ואני, כי שמעתי דבת רבים קול שופר שמעה נפשי תרועת מלחמה במחנה, מנעתי את עיני מהתענג לאורו, פתוני ואפת הסיתוני וגם יכלו לי אנשי שלומי, וחלקתי כבוד לרב, וחטאתי לאלהים. כי אמנם לוּ לך לבדך חטאתי החרשתי, ופללני אלהים, והוא היודע תם לבבי כבר נתנני לרחמים לפניך, ואהבתך היקרה אשר זה עשר שנים חננת את עבדך לא חסרה דבר, אבל מה אעשה כי עוונותי עברו ראשי נגד ה' ונגד האמת חותמו וחותמי, מוסר כלמתי אשמע בחדרי לבי אף לילות יסרוני כליותי לאמר כאחד הנבלים עשית, עצמת עיניך מראות בטוב, ולא חפצת בברכה ותרחק ממך, הזה פועל חכם השוקד על דלתות האמת, אם אלה מעללי גבר כלביא יקום וכארי יתנשא על חלומות העם ההולכים בחשך, ואת מוראו לא יירא ולא יעריץ? אך אף לזאת הנה אתברך בלבבי לאמר שלום יהיה לי, הצדיקני אלהי, כי הנה הוא בחג הסכות החולף הזה הביא אל ביתי, גבר עמיתי, איש בריתי, שחבד"ל, אשר להשכיל לא חדל, ויבא בידו ספרך למען אקרא בו, כאלו האמת האהובה לי מעודי חמלה עלי, ותסר צעיפה מעליה, ותקרב אלי מאליה, כראותה אותי בורח ממנה ולא מרוע לב, ונתקיים בי הפך המנהג שהיא תבא אחריך שחבריך יקיימוה בידך.

ועתה הנה ידוע יהיה לך ידידי כי קראתי מכתבך מראשו לסופו, וקראתיו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל תענוג, ומאד התעלסה נפשי בו כקורא באחד הספרים מתי מספר אשר התקבצו בהם הטוב והמועיל והערב. הטוב מצד מה שבא בו מהצעת סברות הפוקרים האחרונים וגלוי ערותם וביטול טענותיהם בחכמה וביראת ה‘, עם ביאור עקרי אמונתנו בדרך נאות מאד על פי התורה והמצוה והשכל, יותר מכל מה שכתבו בו הראשונים אשר לפני רנה“ו זצ”ל. המועיל מצד מה שהתבאר בו מהסכמת התורה עם החכמה והמחקר, עם בטול טענות התורניים המחללים שם שמים בקדושת כוונתם, ועם הקרבת מציאות והכרח האמונה אל השכל, ועם זה בהגבלת ממשלת המחקר סביב סביב, פן יהרוס אל ה’ לראות ונפל. והערב מצד רבוי הענינים המתחלפים הבאים בספר הזה, וזכרון מחברים ממחברים שונים, עם קבוץ אמרותיהם המפוזרות קדמה וימה, וגלוי תעלומות ונשכחות היקרות לאוהבי תושיה, מתוק לנפש, משמח לב ומאיר עינים, וכל זה מלבד צחות הלשון ונועם המליצה ותקון הסדר הבהיר והמזהיר.

כי על כל אלה ראיתי מכתבך מקבץ במעוט כמותו שבחי ספר המורה להרמב“ם בבחינת עומק למודיו ונטייתם כלם אל התורה והיראה למען הצדיק רבים, ושבחי מאור עינים לר' עזריה בבחינת נועם הקריאה בו מצד רבוי עניניו וחלופם, וכל זה עם העדר הדברים הקשים והמרים אשר באו בשני הספרים החשובים ההמה. כי אמנם לא שקר מלי אחשוב, אם אחליט כי גם אותם התורניים אשר לא היתה דעתם נוחה הימנו לא ימצאו בו בוסר אשר יקהה שניהם כערך הבוסר אשר מצאו אבותיהם בשני הספרים היקרים הנזכרים, אשר היו להם למשטח חרמי”ם. אשר על כן צר לי מאד כי לא שמרת לפיך מחסום בקצת ענינים אשר הם חוץ מענין הספר, אשר אולי בשתיקתם היה ספרך עולה לרצון על שלחן תופשי התורה, והיה יגיעך ועמלך לתועלת להם ולא לזרא. יגער ה' בשטן אשר הסיתך לשלוח ידך ולגעת אל קצת מנהגים אשר אם אינם מצוה הִדוּר מצוה הם, ועל כל פנים אין בהם רע לא נגד התורה ולא נגד השכל, מאחר שהכל יודעים כי המון העם הרואה לעינים לא יתפעל בזולת סימנים חיצונים אשר תשבע עינו לראות, כדרך שצותה התורה הקדושה על עשיית המקדש וכליו זהב או מצופים זהב, ועל בגדי הקדש שיהיו לכבוד ולתפארת בזהב ואבן יקרה, ועתה אשר אין לנו אחת מאלה, הלא תועלת יש ולא נזק, וכמעט מן ההכרח אני רואה בתקנת הכתר והרמונים ופתיחת שערים והגבהה וגלילה ולוייה, ועל הכל בסנדקות והסעודה שאחריה והמתנות הנלוות אליה אשר היא בכללה המצאה טובה מאד למתק לחיך ההמון מרירות המצוה הגדולה מצות המילה. וכן בענין דין ראש השנה (מלבד כי השכל מגמגם הרבה במה שחדשת בו ועכ“פ אמת הוא שאין הבורא צריך ליום מיוחד לעיין על הנהגת עולמו, ועוד אם ישפוט על הכלל צריך הוא שישפוט על הפרט, כי אין ידיעה בכלל אלא מתוך הפרט, א”כ חזרת למה שברחת ממנו, ומלבד שאם ברצונו הטוב לתקן קלקולי עולמו לא יתכן שימתין עד שיתוקן מאליו, כי זה לא יהיה מעולם, ואם יהיה אין צורך לתקונו, ויותר יצדק לפי השכל האנושי שיתקנהו כשיראהו מקולקל, ולא שימתין עד שיתקרב מעצמו אל התקון) הנה אתה מבטל תועלת ההפחדה, אשר ראה בחכמתו בעל העקדה, וכל הענין ההוא חוץ מכוונת הספר, ומה נכבד היה הספר אם היה הענין ההוא חסר ממנו! צר לי מאד, ידידי, צר לי מאד על ענינים מתי מספר אלה אשר השחיתו כוונתך להועיל, בתתך פתחון פה לבעלי הדין להשמיע בחוץ תלונותם, ועל הכלל כלו יצאו לתת כרם חמד כגפן סדום ושדה אשר ברכו ה' כשדמות עמורה. ויהי מה אני אוסיף ועוד אוסיף וארבה ולא אסור להשתעשע במאמר הנכבד הזה אשר כתבת להורותנו, ואענדנו עטרות לי, ואברכך בחיי, יוסיף ה' לך חיים ושלום להוסיף עוד ידך במכתבי תורה ותושיה לחן ולחסד בעיני אלהים ואדם, ולשמחה וששון לרעך אשר כנפשך

טריאסטי כ“ה תשרי התקפ”ט.

שד"ל


 

Nr. LXIV    🔗

9.11.1828

ג' כסלו 5589

שדבח“ל אל שחבד”ל

שלומך ישגא ויגדל

כמים קרים על נפש עיפה, היתה לי מגלה עפה, אשר כתבת אלי, כי הייתי על אובל אולי, ירא וחרד פן חרה אפך בי על אשר תקפה עלי שנתי, ופן בליל החותם ההוא חתמת דיני לחובה, ועתה ראיתיך מוחה מספרך את אשר חטאתי לך, גם אלה תשכח ואנכי (ואותי) לא תשכח, על כן ששתי כשמחת בקציר וכמוצא שלל רב, אבל מה אעשה כי אינני מופנה משום צד להשיב אליך דברי חן כמשפטי, כי אץ לי התרגום לעבוד עבודתו, ולא אשקוט עד תומה, וזה לא יתנני השב רוחי, ככל אשר ראית בימי היותך בזה, אפס כי לבלתי תחשוב בלבך שכל מלאכתי אבוד זמן בבדיקת חלופי הנסחאות, אגידה לך כי דרשתי וחקרתי על כל המקומות אשר נטה בהם אנקלוס מלתרגם הכתוב מלה במלה, הן בשנוי לשון, הן בשנוי ענין, הן בתוספת לשון, הן בתוספת ענין, ומצאתי דרכיו בזה שלשים ושתים נתיבות חכמה, ואני מפרש אותם אחד לאחד, ומחלק הכתובים איש איש על מקומו, איש את רעהו יעזורו בהבנת כוונת אנקלוס, וזה דבר חדש לא שערוהו הראשונים, ואור גדול יוצא ממנו להאיר חשכת התרגום, וסוף סוף איננה מלאכה בלתי ראויה לאיש אשר כמוני, כי לא תצא מתחת ידי בלא חדושים רבים ונכבדים.

רעיונך על מכירת יוסף הוא עצם האמת בלא ספק, גם כי לא חדש הוא, כי כבר קדמך תלמידי היקר שמואל חיים זלמן זה ימים ושנים, והודיתי לו והסכמתי עמו, ואחרי כן מצאתי לרב החזקוני שאומר כן בפירושו הראשון, אלא שהוא אומר אחריו דבר אחר; ועל כל פנים, יפה דנת ידידי, ויפה ביארת רעיונך החדש אצלך, יפה הקשית ויפה תירצת.

ועתה אני בודק תרגום כתיבת יד ישן נושן משנת מה לאלף הששי, ואני מלקט ממנו נסחאות משונות, ומפני שכבר היה מי שדִבֶר בגיסת אשתי לתתה לבעל הכוזר (ושם אמו יהודית כאשר ידעת) משביעך אני בסוד גדול מופלא ומכוסה מכל החי מכל בשר שתגיד לי מה דעתך ומה מחשבתך, ומה טיבו של חותן אבן עזרא, וסוף סוף אם יהיה הדבר נאה ומתקבל אם אין, וכל זה לפי האהבה אשר בינך וביני ביושר לבב ובזריזות. ואתה שלום וביתך שלום, ואביך ואחיך ובניך ובנותיך שלום.

כחפץ ש"ד הכותב וכחפץ רעיתו וכחפץ פרי בטנה.

טריאסטי ג' כסלו תקפ"ט


 

Nr. LXV    🔗

25.5.1829

כ"ב אייר 5589

אל הבחור הנחמד המשכיל והנבון בני אהובי בחירי רצתה נפשי אהרן שי' שלום ואמת.

שַמֵחַ שמחתני תלמידי חביבי בכתבך הרומי והעברי, הן במה שראיתי מתוכו שקידתך על הלמודים לטוב לך, ולשמחת הוריך היקרים ולשמחתי, והן באשר הראיתני כי עודני לנגד עיניך ולא נשכחתי מלבך, ואהבת נעורים לא תמאס. ומה מאד צר לי על לחץ הזמן אשר לא יתנני התעלס אתך באהבים ולהרחיב פה ולהאריך לשון עמך באגרת שלומים ומכתב ידידות, והיה זה לי למשיב נפש, ולך אחשוב יהיה לרצון! אפס כי איננו עתה מופנה אף לא מצד אחד, כי סבבוני טרדות, כי גולה אני למקום תורה, וקרב לי זמן הנסיעה, ואני בהול לא על ממוני, אבל על למודי, ושוקד אני על חבור קטון אשר החלותי, להשלימו פה עודני שקט על שמרי, טרם יבאו הימים אשר אומר אל שכלי, בעלוני אדונים זולתך, ואצטרך לעשות רצוני כרצון אחרים. כי ידוע יהיה לך כי נקרא נקראתי ללכת פאדואה בראשון לחדש יוליוס הבא עלינו, למען התחבר אל המלמד האחר אשר יהיה עמדי, וזה לתקן סדר הלמודים לפני נאוועמבער. ואשר שאלת לדעת מה הדברים המוטלים עלי ללמד, גם זה לא הוגבל עדיין בצמצום, רק דרך כלל אני קרוא בעבור תורה שבכתב וידיעת הלשון וקורות הימים לאומתנו, וחבר נבחר בעבור תורה שבעל פה לכל מחלקותיה.

ויען להאריך כחפצי אין בידי לעת עתה (ובכל לבבי אעשנו כאשר יניח ה' לי) אמרתי אשיבך מלין על דבר ביאורך בפרשה י“ב לירמיה, ואומר כדרכי באמת ובתמים ובלא שפת חלקות, כי מצאתי ביאורך דחוק מאד ובלתי מתישב18 על פשט הכתובים, כי לדעתי הענין פשוט הרבה יותר מאשר חשבת ומאשר חשבו נכבדי המפרשים אשר מעולם, ולא אאריך בהערות על דבריך, כי תשמע פירושי ואתה תשפוט, ונאמן עלי לדיין שכלך הישר כי תסכים דעתך עם דעתי! רק זאת אומר, כי מה שפירשת התיקם וגו' דרך נסיון, לא יתכן אחרי אשר קראם רשעים, כי הצדיקים יְנֻסו לא הרשעים, והמנוסה אם לא יעמוד בנסיון אינו נקרא על זה רשע. והנני מבאר לך דעתי בקיצור. אחרי שאמר ה' לירמיה ושארית לא תהיה להם וגו'. התחכם הנביא הצדיק ע”ה ללמד סניגוריא עליהם, ואמר מדוע דרך וגו‘, כלומר למה אתה מניח לרשעים מתי מספר אשר בקרב ישראל שיצליחו, וזה גורם שאחרים ילמדו מדרכיהם הרעים: ואתה ה’ ידעתני וגו' ואתה יודע כי לא משנאה אני אומר לפניך מה שאב בא לומר, כי ידעת היותי תמיד מתפלל על טובת בני עמי, ואמנם עתה אני אומר לפניך על אותם הרשעים מתי מספר אשר בתוכנו: התיקם כצאן לטבחה, התיקם והפרידם מכלל האומה, והענישם כפי חובם, למען הנשארים ישמעו וייראו ולא יוסיפו לעשות כמעשיהם. שאם אין אתה עושה כן, עד מתי תאבל הארץ וגו' כי אמרו לא יראה אחריתנו, האחרים והם הרוב, הרואים בהצלחת הרשעים. יאמרו אין דין ואין דיין, וההשחתה הולכת ומתרבה בקרב האומה. עד כאן תפלת הנביא לטובת בני עמו, מכאן ואילך תשובת רוח הקדש, כי את רגלים רצת וילאוך וגו' כפירוש ר' יוסף קמחי, והוא משל הדיוט ידוע אצלם, ענינו, לא יכולת בדבר הקל, ואתה מתפאר בדבר החמור? ופירושו בצדו, כי גם אחיך וגו' כלומר, איך תחשוב שאתה יודע כי רובם זכאים, ולכן תתפלל שאענוש הרשעים, בעבור הצלת הרוב, שלא ילמד מהם? הנה אחיך ובית אביך אתה היית בוטח בהם ומאמין בם, והנה גם הם בגדו בך, ראה איך אינך מכיר לבותם: מעתה אל תאמן בם, ודע כי אין מיעוטם רשעים, אבל רובם או כלם, לפיכך כבר נחתם גזר דינם לכליון, ולא אחוש עוד להעניש קצתם להצלת קצתם, אבל אניח להם שיצליחו, כי חפצתי להשמידם, על דרך ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, וזה טעם עזבתי את ביתי נטשתי את נחלתי, ושאר הפרשה, שאינו אלא הודעת חתימת הגזרה על החרבן ועל הגלות, לבאר לירמיהו כי תפלתו עליהם חוץ למקומה וחוץ לזמנה, על דרך ואתה אל תתפלל. כן נ“ל המשך הפרשה, לפי דרכי דרך הפשט הפשוט המתישב על הדעת, בלי דוחק כלל, וגם ידעתי כי לא יסכימו לדעתי גדולי המפרשים, וביאור מנחה חדשה איננו לפני. ואתה תלמידי ידידי חזק ואמץ בדרך חכמה אשר דרכה רגלך בה, והשמיעני ששון ושמחה בשומעי ממך בשורות טובות משלומך ומחכמתך. ואני בימים שעברו שמתי פני ללמוד לשון סורי (Syrische Sprache) ולקטתי ממנה בשמים בהבנת ובהגהת התרגומים, ומאשר ידעתי כי נקל זאת ללבך לב חכם, כי רצת את סוסים ולא הלאוך, ומה לא תתחרה את הרגלים? איעצך שתשים גם אתה פניך אליה בקצת שעות הפנאי, (כי ידעתי לא יחסרו לך בעירך הספרים) ודעת לנפשך ינעם. ואחת אבקש מאתך, שתבקש ותדרוש האמת הוא המצא בעירך בביבליאטעקא פובליקא נביאים עם תרגום כתיבת יד, משנת 1106 (הוא שנת מות רש“י ז”ל). ותודיעני כמה מספרי הקדש נכללו בו, ואז אבקש ממך לבדוק אותו בקצת מקראות אשר ארשום לפניך. ועתה אשים למלי קנצי, ואתברך ואצא, וגם ידידנו שחז”ל דורש שלומך וטובתך, והוא שלום בעצמיו האל יעזרהו ויצליחהו. אשתי עומדת בשמיני מן התשעה, וחלתה באסכרה והשקיתיה רפואה כשלשים יום, ושבה לאיתנה, האל יפקח עיני יצוריו, ויבער רופאי אליל מן הארץ.

ואתה ידידי שלום, אהבני וכתוב אלי מזמן לזמן, וגם אני אליך.

נאום אוהבך הכו“ח פה טריאסטי ליל ל”ז לספירה שנת התקפ"ט

הצעיר שד"ל


 

Nr. LXVI.    🔗

An Gabriel Engländer

Nr. d’ordre de l’Index raisonné 60    Ante I. Nr. 30.

9.7.1829

ח' תמוז התקפ"ט

לכבוד התורני החכם השלם האיש גבריאל המגיה המעולה, רוב שלומות ושובע שמחות אמן.

בנחל הבשור (וויען ניסן תקפ"ט) ראיתי בשמחה התעוררות המחוקק המפואר אנטאן די שמיד21 להוציא לאור פעם שלישית את התלמוד הבבלי, ונכפלה שמחתי בהציצי מחר כי לשונך אדוני במודעה ההיא כי הגהת הדפוס הנכבד הנזכר עודנה גם היום ביד גבר נבון וחכם כמוך.

ואני הצעיר כי כל ישעי וכל חפצי מעודי עד היום הזה להג הרבה ויגיעת בשר לחרוש מחשבות ולכתבן על ספר לחלקם ביעקב, ישוטטו רבים ותרבה הדעת, ומה גם עתה כי נקרא נקראתי להעתיק אהלי ממולדתי לעיר פאדובה ללמד דבר ה' ולשון אבותינו בקאללעגיוס ראביניקוס אשר יוקם שם בקרוב, ותוחלתי מאלהי יהיה עמדי להוסיף שנית ידי כפלים לתושיה לכל אשר ימצא שם בדק לצורך המתלמדים ולתועלת כל שוחרי מדע, אמרתי קרבת אדוני לי טוב, ומה נעים כי נכרתה ברית אני ואתה, והיה אדוני לי למליץ אצל האדון המחוקק המפואר, אשר גבר עלי חסדו עד היום והודיע טיבו לרבים בבכורי העתים תקפ“ו – תקפ”ט אשר נתן בהם מקום למחברותי עשר ידות מיתר המחברים הנכבדים ממני, וחסדו מאתי לא ימוש וזכרו מלוח לבי לא ימוט כיתד התקועה במקום נאמן, ובריתי נאמנת לו בכל אשר אלך.

ועתה אחת היא שאלתי ובקשתי מאתך אדוני, כאשר יגיע תור מאמרי אוהב גר לפני האדון המחוקק לרצון להוציאו לאור (וכאשר ימהר יחישה יומו, כן יגביר חסדו עם עבדו) ישים עינו בנוספות אשר שלחתי אליו זה מקרוב, ויחפש וימצא בו כדברים האלה לאמר: “ואני אתמה על ר' משה קמחי, אשר בסוף מהלך שבילי הדעת כתב שהרמב”ם חבר עת שערי רצון להפתח" וזה משגה יצא מתחת ידי בעבור אשר ראיתי מאמר שער השיר נדפס בדפוס בומבירג בסוף מהלך שבילי הדעת, בלי שום רמז שיודיע למי הוא המאמר ההוא; ועתה במקרה ראיתי והתברר לי כי השער ההוא איננו לר' משה קמחי, רק הוא חלק ממאמר שקל הקדש להרב ר' דוד אבן יחייא בעל לשון למודים, כי כל השער ההוא מסכים מלה במלה עם הכתוב בשקל הקדש, והעדות הברורה כי זה לקוח מזה ולא בהפך, הלא היא כי הוזכר בשער ההוא החכם בדרשי, אשר נודע היותו מאוחר מאה שנה לר' משה קמחי, וקודם בזמן לר' דוד אבן יחייא. אשר על כן אחלי יכונו לפני כבוד אדוני בבוא מאמרי לידו ימחה מתוכו את המלות הרשומות למעלה, וישים את אלה תחתיהן “ואני אתמה על החכם ר' דוד אבן יחייא בעל לשון למודים אשר כתב בשקל הקדש אשר לו (הנדפס בסוף ספר לשון למודים, וחלק ממנו גם כן בסוף ספר מהלך שבילי הדעת) שהרמב”ם חבר עת שערי רצון להפתח".

ואחרי הקדמת תודותי לחסדו זה אשר יגמלני כבוד אדוני, עוד זאת ידבר נא עבדך באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך, ואבקש מאתו ומאת האדון המחוקק שאחרי תום מלאכת הדפסת מאמרי הנזכר עם נוספותיו, ישולח לידי העתק אחד ממנו, למען אבדקהו חפוש אחר חפוש (אחרי אשר ידוע משל הקדמוני כשם שא"א לבר בלא תבן), ואצרוף כבור סיגי הדפוס בלוח אשר אשלח ליד אדוני להוסיף בצד המאמר, וזה אני אומר לא לחוסר בטחוני בחריצות אדוני במלאכתו מלאכת ההגהה, אפס מדאגה מדבר פן המצא תמצא בהעתק אשר שלחתי אות או מלה או נקדה אחת שלא תהיה כתיבתה כתיבה תמה וניכרת, ולהיות רוב דברי הספר סובבים על חלופי נסחאות, הנה חלוף קל בדפוס יוכל לשבש הענין, ותחת אשר קויתי לבער הקוצים מן הכרם, נמצאתי חלילה מוסיף עליהם.

ופה אשים למלי קנצי, ואשתחוה ואצא, ואני תפלה לנורא עלילה יזריח ויגיה אור אדוני המגיה המשכיל כאור החמה, וישים חלקו עם מצדיקי הרבים לעולם ועד,

כחפצו וכחפץ אוהבו הכותב וחותם פה טריאסטי היום יום שמיני לחדש הרביע התקפ"ט.

הצעיר שמואל דוד לוצאטו.


.


  1. נדפס בכנור נעים הלק שני. ע' 206. (י"ל).  ↩

  2. עי' בכורי העתים תקפ"ט 119 (שזח"ה – שלמה זלמן חיים הלברשטאם).  ↩

  3. עיי"ש עמוד 90 (הנ"ל).  ↩

  4. המכתב הזה נשמט פה מהדפוס כי רובו נדפס בהמכתבים הקודמים (המו"ל).  ↩

  5. במקור חסרות אותיות: “מצע[…]הם”, ו“מצעיריהם” היא השערה (הערת פרויקט בן־יהודה).  ↩

  6. מכאן עד ברוך הטוב וכו‘ נדפס בבכורי העתים תקפ"ח ע’ 88 אך תחלת המכתב וסופו נמצא שם בסגנון אחר (שזח"ה)  ↩

  7. עי‘ במשתדל בראשית ל’ ל"ט (שזח"ה)  ↩

  8. עי' גם מ“ש בבכורי העתים תקפ”ה 122–135 (שזח"ה).  ↩

  9. במקור כתוב l’Jndex צ"ל l’Index (הערת פרויקט בן־יהודה).  ↩

  10. במקור נדפס בטעות “מסתמר”. (הערת פרויקט בן־יהודה).  ↩

  11. מכאן עד “וחלומותי שלך” הדפיס רשד“ל ז”ל במכתבו אשר הדפיס בבכורי העתים תקפ“ו עמוד 26 ובבית האוצר דף ה' ומכתבו זה האחרון (כפי שכתב רשד“ל בבית האוצר דף ד' ע”ב בהערה) ”לא נכתב בשביל יחיד ואעפ“כ היה לנגד עיניו שחבד”ל“ ופה ראינו כי לקח גם קצת מליצות מתוך מכתב אשר ערך באמת לשחבד”ל. (שזח"ה)  ↩

  12. עי‘ מ“ש רשד”ל ז“ל במ”ע הכרמל שנה שניה (1873) עמוד 304. ועי’ גם מ“ש החכם ר”א צווייפעל נ“י בספרו מנים ועוגב ע' 95 גם מ”ש הר“ד אפענהיים ז”ל בצופה למגיד שנה י"א. 165 (שזח"ה)  ↩

  13. עי' בכורי העתים תקפ"ח 162 (שזח"ה)  ↩

  14. נדפס בבה“ע (בכורי העיתים) תקפ”ט 76 (ישעיה לוצאטו)  ↩

  15. המספר משובש במקור, הערת פב"י.  ↩

  16. עי‘ גם מ“ש במאגאצין לידידי החר”א ברלינער ני’ שנה שניה עמוד 9. (שזח"ה)  ↩

  17. יודה יודה ידין ידין – המקור בכתב ההסמכה לרבנות: “יורה יורה ידין ידין”. כנראה שזה שיבוש מכוון של שד"ל ולא שגיאת דפוס – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  18. “מת שב” במקור – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩