י“ב סיון התק”ף

י“ז סיון התק”ף

לידידי ליש"ר שלום רב

למן היום אשר ראיתי ס' מחקרי ארץ לרשב“ל יקר האיש הזה בעיני, וכראותי הדבר אשר העתיק שמה מספרו בית האוסף בענין הא הידיעה בקצת השמות הפרטיים גדלה עוד מעלתו בעיני, ונכסוף נכספתי לראות הספר הזה, ואחרי ימים כאשר אנה ה' לידי ספרו מליצת ישורון הוספתי לחבבו הרבה מאד, וכאשר ראיתי הדברים אשר העתיק גם בזה מספרו בית האוסף, וכראותי אותו מזכיר שיחתו בעולם הנשמות כלתה נפשי לראות שני ספריו אלה כאיל תערוג על אפיקי מים. ועתה מה אשלם לך ידידי על כל החסד אשר עשית עמדי לרוות צמאוני, כי באמת מצאתי בהם דברים טובים ונחומים – מצאתי? לא כן, כי מראשם לסופם כלם מלאים חדשות נחמדות תערבנה לחכי מנופת צופים, והיום ידעתי כי יש מבלעדי גואל ללה”ק, הפילוסופיאה והדקדוק לאגודה אחת בידו, מי יתנהו כאח לי, ישתתף עמי בצער מלאכת המערכת אשר שויתי לנגדי תמיד!

ולמען לא תהיה האגרת בלא חדוש, כי אין לבא לפניך בידים ריקניות, הנה אנכי בא אליך בדברים מתי מספר.

“שלש שלשה ארבע ארבעה” וחבריהם עד “עשר עשרה” כלם נשתנו משאר שמות התאר במה שהזכר בה“א והנקבה בלא ה”א, וזה מורה כי מספר הנקבות יוסד ראשונה ואחריו מספר הזכרים, כי מה שהוא מיוסד ראשונה אותיותיו מועטות מהנגזר אח“כ ממנו; והנה אין השנוי הזה רק עד עשרה לא מכאן ואילך, כי נאמר אחד עשר לזכרים אחת עשרה לנקבות, ומה הטעם לכל זה? הנה ידוע כי אין בתבל עשרה דברים מיוחדים כי אם עשר אצבעות, וגם ידוע כי תחלת סימני המספרים היו עשר אצבעות הידים, ונמשך מזה כי התקינו תחלה מלת שלש על האצבעות שהן לשון נקבה, ומלשון נקבה גזרו אח”כ מספר הזכרים ואמרו שלשה וכן עד עשר, ואחר תום האצבעות חזר הדבר למנהגו הקדום לקרוא שם לזכרים תחלה.

“ארץ אדמה”² שם ארץ כולל כל עובי העולם ופנימיותו, ושם אדמה לא יכלול רק הפנים הנראים והנעבדים להוציא לחם, לפיכך בורא פרי האדמה אינו כולל פירות האילן, כי האילנות מעמיקים שרשיהם בתחתיות ארץ, ע“כ כתוב כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל. והנה יובן מה שכתוב ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה, כי האד איננו ענן עולה וחוזר ויורד ומשקה, שהרי לא המטיר ה' אלהים, כי באמרו תדשא הארץ לא נתלו המאורות עדיין, ולא היה השמש מעלה נשיאים, אך האד הוא לחות שהיתה עולה מבטן הארץ והיתה משקה את כל פני האדמה העליונים הנראים, כי לחה היתה עדיין, כי בו ביום נבדלו ממנה המים; והנה הלח בהיותו קל מן היבש היה עולה מטבור הארץ עד פני האדמה, והיה משקה אותם, והנה vapori esalazioni אין שמם אלא נשיאים כי הם המתנשאים ועולים למעלה אבל שם אד אין ענינו רק umidità ולחות פנימית בגוף; והנה ידוע כי הלחות הפנימית בגופות היא סבה להיתר חלקיהם ולהפסדם, כי לפי יובש הגוף וקשיו כן יעמוד ימים רבים, ע”כ יקראו העברים אל ההפסד והשבר “איד”, ונבדל השם הזה משאר שמות הקרובים לענינו, באשר האיד הוא שבר לא בא מסבה חיצונה רק מרוע האיכות הפנימית אם ברוב העונות ואם בכל כיוצא בזה, ע"כ אחר שאמר כי קרוב יום אידם אמר וחש עתידות למו, כלומר דברים שהיו עתידים ומזומנים לבוא עליהם מקדם שלא היה אפשר להם להמלט מהם, כי לא תבאנה להם מן החוץ, כי הם עצמם משכום עליהם; ומפני שאין האיד תלוי בדבר חיצון על כן דרך הכתובים לומר שהוא בא פתאום ומהר: כי פתאום יקום אידם, ואידכם כסופה יאתה; כי דבר שלא קדמה לו סבה מן החוץ נראה שבא פתאום ומהר וכאלו הוא בלא סבה, כי הסבות הפנימיות נעלמות מעינינו על הרוב.

“סקל רגם”: סקילה על ידי אדם אחד, רגימה בכל העם: עם הארץ ירגמוהו באבן; וכן בסנהדרין פרק ו': אם מת בה יצא ואם לאו רגימתו בכל ישראל; ומפני שהתורה אומרת פעמים סקל ופעמים רגם נתנו של זה בזה ושל זה בזה, ואמרו כי שליח ב"ד סוקלו ואם לא מת עם הארץ ירגמוהו.

בְקֶרִי:³ ענינו כתרגומו בקשיו, וכן רואה קרי ענינו קשוי, וכן מקרה לילה, כי הקו“ף דגושה והמ”ם לשמוש, ואיננו לשון מקרה. לא יהיה “כלי” גבר על אשה ולא ילבש גבר “שמלת” אשה: הגבר היה לובש כלים שהיו מכילים דברים, כי היו בהם כיסים וכיוצא בזה; והאשה היתה לובשת שמלות, והן בגד פשוט ולא יכיל מאומה וראוי להנתן על המטה למכסה, כמו ושכב בשלמתו; ואתה שלום.

טריאסטי י“ז בסיון וכל עצתך ימלא לפ”ק.

אוהבך שד"ל.

י' תמוז התק"ף

שמואל דוד לשלמה בן לוי שלום⁴

כ“ה אלול התק”ף

שדבח“ל אל שחבד”ל שלום

אוצר נחמד (Le commencement de cette lettre est imprimé dans le IV. page 48–49 jusqu' aux paroles)

הסתכל ידידי בדברי תכלית ההסתכלות, ובהגיע עתנו עת דודים להתעלס באהבים יחדו נמתיק סוד. ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך שמעני ידיד נפשי, ובקשת בארון ספריך, ומצאת הספר הקטון אשר הזכרתי למעלה הסובב סובב על קוטר האגרת הזאת, ונתת אותו בכנף מעילך והבאתו אלי בבואך הנה, ואמצא בו מרגוע לנפשי, הנהלאה תחת משא דרישת האמת כי אראה מי הוא זה אשר החזיק בדעתי ומה הביאו להחזיק בה ומה התועלות אשר ימשיך ממנה, כי לדעתי עצמו מספר וקראתיו והשיבותיו אליך והבאתו אל תוך ביתך.

ע“כ לשחבד”ל חביבי מכאן ואילך לשחבד"ל בעל ריבי.

לא התמהמהתי מהשיב אליך אלא כדי להשיבך תשובה הוגנת, ואחרי ראותך האגרת הזאת לא תשוב תתפלא עוד בי אף הוצרכתי בה לחקור ב' ירחים. כתבתי בסוף מאמר הנקוד ווכוח קצר בענין הקבלה, תראהו בבואך, ותראה כי אין מופתיו חלושים כאשר תדמה, גם תראה כי אינני מסתיר התשובות שאפשר לבעל הדין להשיב, ותראה ג“כ כי אם אתה תוכיח על פני היות בדברי או בדבר מדברי דברים שאין להם רגלים, אמחה אותם מתחת השמים, ושם תראה ג”כ הנזק המגיע לכללות האומה מפאת אותה חכמה עד שאני מוכרח לכבוד ה' ולאהבת בני עמי (מלבד אהבת האמת) לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס השרש הפורה ראש. אמרת כי יש יתרון לקבלה על הפילוסופיאה, כן הדבר אם היתה מקובלת, אך שם תראה כי אין יסודתה רק על דברי הפילוסופים אשר נשתבשו ביד המקובלים (כי לא הבינום על בורים); וענין הספירות בס' העקרים מאמר ב' פי“א תמצאנו. אמרת כי לא נמצא בין חכמי הקבלה חולק על עקריה, וזה אות על מעוט בקיאותך בדבריהם; ועתה שמע דברי ר”מ ריקאנטי בס' טעמי מצות בענין הספירות: ויודע אני ידיעה ברורה שאין כל חכמי הקבלה מודים בזה שכתבתי, אבל אני לא מצאתי בדברים האלו תקון בענין אחר אלא זה שכתבתי, כי כל החכמים בחכמה הזאת כלם בנו על יסוד תהו עכ“ל. גם בפלח הרמון לרמ”ע מפאנו שער ד' תמצא ווכוח בענין הגדול הזה, ושני האנשים אשר הזכרתי אינם מצעיריהם⁵, ואל תאמר שלא עמדו על עקר הדברים. ספרי רב חמאי רב שרירא ורב האי בקבלה אולי הם מעין אותם הספרים הבדויים אשר הזכיר ר' משה בוטריל בפירושו לס' יצירה, ומעין ספרי ר' נחוניא בן הקנה ורשב“י, ומעין הסודות שהביא רש”ט בן ש“ט (ס' האמונות שער ד' פ' י"ד) משם רב קשישא גאון מזרע הגאונים שבמתא מחסיא (אשר לא היה ולא נברא), אשר הרביץ תורה בפוליא ושם נפטר. אך יהי כדברך כי רב חמאי רב שרירא ורב האי כתבו באמת הספרים שהמקובלים מיחסים להם, הנה מן הדברים שהביא בעל ס' הברית דף ק”י בשם רב האי נראה בבירור כי לא מחשבותיו מחשבותיהם כי אמר: שם הויה הוא האל הגדול הגבור והנורא, וזה הפך דברי המקובלים שאמרו (פלח הרמון שער ד' פ' ב') שהוא שם לעצם האצילות לא לעצם המאציל ח“ו; ואם תאמר כי המאציל והאצילות דבר א' הם, דע כי אין הדבר כן לדברי רמ”ע בעל הס' כי למעלה כתב: ואחרים תקעו עצמם בדבר הלכה להאמין שהספירות הם עצם האלהות וכו‘, ועמהם נתוכח נשפטה יחד: הרי כי לדעתו אין האצילות עצם האלהות, ואף גם זאת אמר כי שם הויה איננו רק עצם האצילות ור’ משה קרדווירו בעדות רמ“ע שם: הרחיק יחס השם הגדול אפילו מעצמות האצילות: היאבה ה' סלוח להם וכבודו לאחרים יתנו? אם כמחשבותם מחשבות רב האי? ובאמרך כי גם רס”ג האמין בספירות הלא תכלם הלא ידעת אם לא שמעת כי ראב“ע קורא תמיד לחכמי התכונה חכמי הספירות? ועוד האין הדבר למד מענינו כי ע”פ יהי אור דבר בעניני המאורות וחכמת התכונה? ובהליצך בעדו בענין הגלגול הלא תכסך בושה, כי אם לא היה לו בו קבלה לא היה מזכירו והוא הזכירו ולגלג עליו. אמרת כי נמצאו בין המקובלים אנשי חיל וגדולים בחכמות, וזה אמת, אבל אין החכמות מפקחות את הלב אלא הפילוסופיאה כלו' השכל והבינה והחקירה העמוקה וישרה, ואתה דע לך כי אנשים רבים יש שלמדו חכמות רבות יען כח זכרונם יפה, מכל מקום אין בהם בינה כל עיקר, ובהפך הוא כי רוב חכמותם שעממו את לבם הפסידו סברתם. אמרת היות בהם יראי אלהים, גם הכנענים היו שורפים בניהם ליראת אלהיהם, ונתחייבו כלייה, כי באמת לא יראו את האלהים רק את כמריהם היו יראים, וכן המקובלים יראים את רבותיהם והולכים אחריהם כעורים ומנהג אבותיהם בידיהם, וחייב אדם שיהיה ערום ביראה ולהאמין לא יחיש, ועמוס צווה כה אמר ה' על שלשה פשעי יהודה ועל ארבעה לא אשיבנו על מאסם את תורת ה' וחקיו לא שמרו ויתעום כזביהם אשר הלכו אבותם אחריהם (ובענין ע"ז לא סוף דבר שאין התנצלות להולך אחרי אבותיו, אלא שהוא נענש גם עליהם שנ' פוקד עון אבות וכו'). אמרת שעשו אותות ומופתים, ויותר מהמה עשו חרטומי מצרים ואחרים רבים. והרוחות גם הכומרים יוציאום, והדברים ברורים, כי הפעולות בשמות (אשר הם מין ממיני הכשוף) אינם רק מיקאניזמו יעלה ביד כל אדם כטוב כחוטא, ואינני מכחיש אפשרות הדברים האלה, רק אכחיש הראיה המובאת מהם על אמתת הקבלה. היות המקובלים אהבי בצע מעשקות, הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה; ראית מימיך מקובל חוטב עצים ביער? והם מתפרנסים שלא בצער ואוכלים בשר הברבור, ומטילים צרכיהם על הצבור והועל לא יועילו בשום חבור, זולתי אם איש מאנשי תבונה כרמבמ“ן ורנה”ו ילמד דעת את העם אז יחרצו הכלבים את לשונם לענות בו סרה, והנה הם לא יעשו את הטוב וגם ימנעו אחרים מעשותו: וכמה חכמים מחוכמים שמרו מחסום לפיהם בעוד רשעים לנגדם! אַיֵכֶם גדולי עולם, המגלים כל נעלם, סעדיה, יהודה הלוי, אברהם בן מאיר, משה בן מיימון, איכם, איה דומיכם באלף הששי? הלא כאוב מארץ שמוע אשמע צעקתכם: אוי כי קמו שועלים, הקוראים עצמם מקובלים וברוב חלומות והבלים, החשיכו עיני היהודים האמללים הבאישו ריח החכמה בעיניהם וישימום עצלים, יסתפקו במרק פגולים, וערבה לחכם עוגת גללים, ומתי מספר אשר כח להם לגבר חיילים, העתיקו מהם מלים, מיראת אוילים, מפחד סכלים, כי הישים אדם נפשו מטרה לחצי הכסילים, אם יהלך איש על הגחלים? על אלה ועל אלה קצף גדול אני קוצף עליהם, ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי? אין מספר לרבים חללים הפילה הקבלה בהחשיכה את זהר יפעת תורתנו, ובתתה את אמונתנו לזרא לכל משכיל אשר יראה הבליהם, ויחשוב כי באמת מקובלים הם, ויאמר אם כן כל קבלתנו וכל תורתנו הבל הבלים. הלא בימי קדם בהיות רבים מחכמי ישראל פילוסופים, רבתה האמונה בלב איש ישראל, והיה כי תמצאנה אותו רעות רבות וצרות אין מזיזין אותו מאמונתו, ולא ידח ממנו נדח; ועתה בהיות רוב גדולי ישראל מקובלים לא פילוסופים, אבדה האמונה, והיה זה מפני שהתורה מונחת בקרן זוית ואין דורש ואין מבקש להבין דבריה ע“פ פשוטם, וכל העוסקים בה אין עסקם זולתי בדרש וברמז ובסוד, חלילה להם מעסוק בפשט הנקרא תבן דאורייתא (תיקוני ז“ח דף ל”ד) והיה כי ידרשו דברי תורה בקהל עם לא ישמע על פיהם רק דרש וסוד, וכי יוכיחו את העם על חטאתם, לא ימשכו לבותם במוסר השכל, רק ינאצום על חטאים שאינם חטאים ויפחידום בדברים שאין להם שחר, ואם האנשים הנבוכים בעניני האמונה יערכו לפניהם ספקותם יוסיפו מבוכתם בתשובותם אשר אינן מתישבות על הדעת ואם לתינוקות ילמדו תורה, לא יקרבו דבריה אל השכל, או אפילו את נוגה פשוטה, וישימוה כשיחה בטלה ע”י הדרש והסוד ושאר דברים אשר אין להם יסוד, ומכל זה נמשך בהכרח שיקוצו בני אדם בדברי אלהים חיים ויבזו את התורה ויבאו לידי כפירה. הלא אתה המיעצני להחזיק בחכמת הפשט, איך איפוא תגער בי בבואי להלחם בבוזיו ומחרפיו, המואסים כל אשר ישלח ידו לענף מענפיו ואכל וחי לעולם ביגיע כפיו ובזעת אפיו? – ס' מגיד מישרים נראה כי לא הגית בו מימיך, כי אמרת שנגלה לר' יוסף קארו ע“י אליהו או מלאך ממלאכי ה', וכל זה טעות הוא בידך, כי אמנם הקב”ה בכבודו ובעצמו היה נגלה אליו, והיה אומר לו יום יום: רק כי תדבק בי ביראתי ובאהבתי ויחד לבבך לעבודתי, לאתוקדא על קדושת שמי, וכיוצא בלשונות אלו שלא יאמרם השליח זולתי בהצעת כה אמר ה‘, מה שלא נמצא כלל בספר ההוא. והנה האלוה הזה היה אומר לרי“ק כדאיתא בזוהרא קדישא, וזה דבר מבהיל אותי מאד מאד והוא הוריס את כל בניני; גם היה אומר לו: כמה דאמור רבנן, וזה לרבותינו לכבוד ולתפארת כי האלהים קורא אותם רבותיו; גם היה אומר לו: וממה שכתבתי תבין, רמז להאי שכתבנו, כדאמרן לעיל; וזה הוד והדר נפלא לרי”ק כי האלהים היה בא וכותב בספר לפניו; גם היה אומר לו: כי מה שאתה רואה שלפעמים אני מדבר אליך ואינו עולה, הלא ידעת מה שאחז“ל שמא יגרום החטא: ראה כמה גדולה מעלת רי”ק שהגיע למדרגה ממדרגות הנבואה גדולה ממדרגת מרע"ה, כי משה אמר אשר ידבר הנביא בשם ה’ ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה' בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו, ורי“ק זכה שיתגלה אליו החידוש הגדול הזה, והוא שאפשר לעצת ה' שתשוב אחור, וכן היה שהבטיחו מאה פעמים שיזכה להשרף על קדושת שמו, והוא גוע וימת בשיבה טובה בן פ”ז שנה; גם בשרו האלוה הזה שיתגלה אליו אליהו, אפילו יהי בביתו אנשים ונשים, ולמען יתפרסם כבוד רי“ק יותר ויותר: אינוּן לא יחזון ליה וקל מלוליה יהא דמי להון כאלו הוא קל מלולך; וכן ר”ש אלקווץ מעיד בהקדמת הספר: ונשמע את הקול מדבר בפי החסיד; גם זכה שישפיל האלהים את עצמו עד לדבר אליו כאלו הוא ילוד אשה, כגון: הלכך איתסר לן, ומשום הכי אמרינן הלל, אבל לעילא מינה לית לן תפיסותא וידיעה; גם היה מגלה אליו סודות פליאות חכמה הנשגבים משיקול דעת אנוש, כגון כי השם הנכבד והנורא שדי רומז לי“ד כוסותו של יין שיש לשתות ביום השבת, וכי השי”ן רומזת לשבת וד“י לי”ד, ורבות כאלה מן התעלומות שחותם האלהות ניכר בהן: ואני איש טמא שפתים, כאשר בכל אלה בינותי, יראה ורעד יבא בי נדכיתי ונפוגותי, נעויתי שחותי, ידעתי כי דלותי, על זאת הקיצותי, ואראה כי נקלותי, ומיום החלותי, לדעת כי לא נבונותי, וארחץ בנקיון כפי והזכותי, ואחור נסוגותי, מאשר דברתי זמותי, ואשר הרעותי, ולך אפוא ולכל אוהב חכמה, תולה ארץ על בלימה, עושה עש כסיל וכימה, ייטיב את החתימה, וברך לך את השנה הבאה ברכה שלמה, ולנפשך החכמה, יוסיף עצמה, לחשוף יערות דבש בתורתו התמימה, ומהביא בימיך את משיחו לא יתמהמה, כי עוד חזון למועד ויפח, אשרי כל חוכי לו ובחסדו בוטח, והתענג על ה' בהבנות ההיכל והמזבח, כאשר גוים צריו ינגח, להם חמה לוקה ולנו שמש מרפא זורח, ורב שלום עד בלי ירח, והיית אך שמח.

טריאסטי כ“ה באלול עלי קללתך לפ”ק

ש"ד

י“א חשון התקפ”א

שדבח“ל אל שחבד”ל שלום

במה אקדם פניך ידידי, ומה המנחה אשר אביא בידי, להתרצות אליך ולמצוא חן בעיניך? וראיתי כי נושא הדרוש אשר תטוף מלתי עליו יתחייב שיהיה מצד עצמו נכבד ונשגב, אולי מעלת הנושא תהיה לשפלות המדבר מבצר ומשגב, ויצטרך ג“כ שיהיה הענין חדש כי אין קול ואין קשב לדבר ישן נושן וכיון דדש דש, גם ראיתי כי אין טוב לבחור, בחקירות מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור, ושאר דברים שאין לנו בהם אלא ספקות, והמה סלע המחלקות, וראיתי גם כן כי למען הטות אלי אוזן שומעת, צריך שיהיו כל דברי על פי הפשט הברור המתישב על הדעת, וראיתי כי לו אשמור באגרתי ארבעת החקים האלה, כי עתה תבא אליך ולא תלא. – אברך את ה' אשר יעצני, ונושא נכבד וחדש המציאני, בו מקום הניחו לי אבותי להתגדר, בלי שאהיה פורץ גדר, ובנין זקנים סותר, אוכל לדבר בו נכבדות, במראה ולא בחידות, והיו דברי אלה יקרים בעיני כל פשטן למגדול ועד קטן, ואיש לא יתיצב בפניהם לשטן. הלא ידעת ידידי כמה חלופים יש בין דברות ראשונות לאחרונות, ולא מצאתי לא מאנשי תבונות, שיאזור חלציו לתת טעם לכל הבדל והבדל, ובמקום שאין אנשים שד”ל משתדל, והנני מפרש כל החלופים האלה אחד אחד, איש לא נכחד.

החלוף הראשון⁶

ונשלמו החלופים, והחילוקים היפים, הם טעמי החסרים והעדפים, אשר אזן וחקר ותקן מבדיל הנרדפים, להסיר מעל תורת ה' תלונות מחרפים, ונאצות מגדפים, המה ראו כן תמהו יצאו דחופים, והנם זועפים, אחזה רעדה חנפים, ואנשי רשע נאספים, לבא בנקרות הצורים חורי עפר וכפים, כחפורפרות וכעטלפים, מפני פחד ה' ומהדר דברי הצופים, המתוקים מדבש ונופת צופים, ויקרים מזהב ומכספים, ובכור התבונה העליונה צרופים, צדיקים ילכו בם ולהבנתם נכספים, יגעים ועיפים, ישלם פעלם זוקף כפופים, אשר לישועתו מצפים. – ברוך הטוב והמטיב אשר רפא חזקיה, מפצע וחבורה ומכה טריה, וברוך דיין האמת, כי כל דרכיו צדק ואמת, ויקח אשה את יהודית היא אשת שלמה, ויפרוס עליה סוכת שלומו, ואתה שלום וביתך וכל קוראי האגרת שלום.

טריאסטי ביום אחד עשר יום לחדש השמיני עשה עם עבדך כחסדך לפ"ק

אחיך שד"ל

ד' כסלו התקפ"א

שלום רב לידידי ליש"ר, ה' ישמרהו ויחייהו ואושר.

ראיתי לאחד מחכמי עירי שנתעצם בפלפולו ועשה חבילות חבילות טענות ופירוקים קושיות ותירוצים על מה שאמרו רבותינו קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק, ואמר כי מצא כתוב כי גם האשה המנאפת אשר תחת אישה תקח את זרים יהיה בן נאפופיה דומה לבעלה ולא אל הנואף כי פחד אישה יפול עליה ותמונתו לנגד עיניה וכח הדמיון פועל, וא“כ אין ראיה מהיות פני יצחק כפני אברהם שיהיה בנו באמת, ואחרי שהאריך בפלפול ובבלבול אשר הוציאו בו תלמידיו רוב השבוע גזר אומר והחליט כי מה שכתב רש”י: וזה שכתב כאן יצחק בן אברהם שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק, הכוונה לומר כי מה שכתוב בתורה שהוא בנו היא העדות לא שיהיה קלסתר פניו עדות כלל, וחרה אפי בו ביום ההוא כי עוות דברי רבותינו ודברי רש“י ז”ל, ולפי דבריו אך לשקר עשה הקב"ה קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם מאחר שאין זו ראיה ברורה, והשיבותיו דברים של טעם, אמרתי אביאם לפניך ידידי להעיר ולעורר את האהבה הקדומה אשר נפלה עליה תרדמה, ואולי יעלו דברי אלה לרצון לפניך כי תראה בהם חדוש יקר בענין מקלות יעקב אשר נתנו פתחון פה לכל פה דובר נבלה לומר שהתורה הקדושה מקיימת הבלי הזקנות בענין כח הדמיון, ובאמת אין הדבר כן: הט אזנך ושמע:

גדולת כח הדמיון לקלקל צורת העובר בבטן המלאה, עם היותו דבר מוסכם אצל כל עם הארץ, וגם אצל קצת חכמי דור ודור, אף גם זאת אין דעת גדולי החכמים נוחה הימנו; אחרי אשר קם בלונדון הבירה, זה מאה שנה איש חכם ורופא Blondel שמו, והניף ידו על הדעת הזאת בעים רוחו, ויסירה מגבירה בספרו (The strenght of imagination in pregnant Vomen examin’d) והוכיח בדברים כי כל הכתמים וכל המומים, וכל הצורות הנשחתות, אשר נראו בקצת ילדים, משפטם כמשפט הכתמים והמומים הבאים גם בצמחים, מבלי שיפעל בהם כח הדמיון כלל רק הטבע לבדו. וכבר הורה זקן נזר עירנו ותפארתה, החכם הרופא בעל פתח עינים בח' הא' דף ל"ז, ואלה דבריו: “אם יש איזה כתם בבן הנולד, אומרים שזה בא מתאות העוברת בפרי אחד או בעשב א', וזה הוא שוא ודבר כזב, כמו שבארו אַלֵירו קַלְדָנִי, וכמה מחכמי גוף האדם”.

ואם יעלה על לב אדם כי דעת החכמים האחרונים מתנגדת חלילה למה שבא בתורה מענין המקלות אשר הציג יעקב לנוכח הצאן בעת אשר יחמנה, ותלדנה הצאן, כמראה המקלות: ידוע תדע, כי כבר עמד החכם Blondel עצמו על הדבר הזה, והראה בספרו הנזכר, כי לא בקש יעקב בתחבולה ההיא אשר כראות הצאן את המקלות ההנה יהיה מראה ילדיהן כמראה המקלות: רק בקש אשר בהיות המקלות ההנה לפני הצאן בעת יחם תדבק נפשן בגוונים ההם, ובבואן להבעל תבחרנה הזכרים אשר מראיהם כמראה המקלות (כעין מה שאמרו חכמים במסכת סנהדרין ס“ג ע”ב, שהיו משרתי ע"ז נותנים עיניהם בבעלי ממון ומרעיבין את העגלים, ועושין דמות עצבים (פירש"י דמות דיוקנם של בעלי ממון), ומעמידין בצד אבוסיהם ומוציאין אותן לחוץ; כיון שראו אותם רצין אחריהם וממשמשין בהן אומרים לו: עבודה זרה חפץ בך, יבא ויזבח עצמו לו): ויען רוב הבנים דומים לאביהם (לא מפני כח הדמיון אלא כי כל זרע יצמיח למינהו) תלדנה הצאן עקודים נקודים וטלואים)⁷ תדע שכן היה הדבר שהרי כתוב: ויהי בעת יחם הצאן ואשא עיני וארא בחלום, והנה העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים וכו‘, ויאמר שא נא עיניך וראה כל העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים, כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך: הרי מפורש כי לא ציור מחשבתן היה הגורם, אלא מראה האבות הוא הגורם, כמו שהוא בטבע. וזהו מאמרם בב“ר (הביאו רש“י ז”ל): הבהמה רואה את המקלות ונרתעת לאחוריה והזכר רובעה ויולדת כיוצא בו; ולא אמרו כיוצא בהן, ר”ל כמראה המקלות רק כיוצא בו ר"ל כמראה הזכר. – ועדיין יש פתחון פה לבעל הדין לחלוק ולומר: מאין מצאו הצאן זכרים, אשר מראיהם כמראה המקלות? והלא כתוב: ויסר ביום ההוא את התישים העקודים וכו’ ויתן ביד בניו; וישם דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב. – ואולם, הנה אמת נכון הדבר כי לקחם לבן מיד יעקב, אבל לא הרחיקם ממנו מיד אלא נתנם ביד בניו (כמו שאמר לו יעקב: הסר משם כל שה נקוד וטלוא ולא אמר הרחק): רק אחר זמן בראותו שהיו צאנו של יעקב מתעברות מהם ויולדות דוגמתם, אז הרחיקם ממנו. תדע שהרי למטה הוא אומר: ויתן פני הצאן אל עקוד וכל חום בצאן לבן: ואם ביום שהסיר לבן את העקודים והטלואים, הרחיקם מיעקב דרך שלשת ימים, איך יתקיים שיתן יעקב פני הצאן אל עקוד וכל חום בצאן לבן? והלא רחוקים היו ממנו ל' פרסה. ואי אפשר לפרש זה שנאמר ויתן פני הצאן אל עקוד וכל חום בצאן לבן שיהיה ענינו שעשה זה באותם העקודים שכבר נולדו ע“י המקלות בכח הדמיון, שא”כ היה לו לומר אל עקוד וכל חום אשר יולדו לו, כי אומרו בצאן לבן רומז בהכרח לאותם שהיו ממש צאן לבן ולא העקודים שנולדו מצאן לבן אבל היו של יעקב. א“כ על כרחנו פשט הכתובים הוא, כי ביום התנאי הסיר לבן את העקודים והטלואים, ונתנם ביד בניו, והם רעו אותם אצל צאנו של יעקב; ורק אחר זמן שם דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב כאשר ראה שלקח לו יעקב מקל לבנה וכו' ויצג את המקלות ברהטים עד שתדבק נפש הצאן בגוונים ההם, ועוד הפריד הכבשים הזכרים אשר בידו, אשר לא היו עקודים וטלואים, והרחיקם מן הנקבות עד שהוכרחו הצאן (מפני ב' התחבולות האלה) לתת פניהם אל עקוד וכל חום בצאן לבן אשר ביד בניו, ונתערבו בהם ונזקקו להם והולידו כמראיהם. והנה יעקב הניח לצאנו שיתערבו בצאן לבן להוליד דוגמתם, מפני שכבר היו מובדלות מהם במראה, כי של לבן עקודים וטלואים ואין גם א' נקוד וטלוא ביד יעקב; אבל אחר שילדו הצאן עקודים נקודים וטלואים (ע"י שנתעברו מן הזכרים אשר ביד בני לבן) אז וישת לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן, ולא הניח לנולדים ההם העקודים שיתערבו בצאן לבן שלא יאמרו בני לבן שלנו הם, מאחר שהיו שוים להם במראה. והנה הכתוב מדויק מאד שאמר: והכשבים הפריד יעקב (ר"ל הזכרים שהיו בידו, ולא היו עקודים, הרחיקם מן הנקבות), ויתן פני הצאן אל עקוד וכל חום בצאן לבן (הכריחם להתערב ולהזקק לזכרים העקודים אשר ביד בני לבן), וישת לו עדרים לבדו (מן הנולדים עקודים וטלואים), ולא שתם על צאן לבן (כדרך שהיה מערב בהם בתחלה את הנקבות אשר בידו, כי אז היו מובדלות מהם במראה, ולא היה ירא שיאמר לבן לי הם; לא כן עכשו שילדו הצאן עקודים, ירא היה שמא יתערבו בשל לבן ויקחם לו). והנה והכשבים הפריד יעקב ענינו וכבר הפריד יעקב הכבשים, כמו והאדם ידע פירש”י כבר קודם ענין של מעלה קודם שחטא ונטרד מגן עדן וכן ההריון והלידה, שאם כתב וידע אדם נשמע שלאחר שנטרד היו לו בנים עכ“ל; וכן רד”ק במכלול סימן כ“ה כתב: וארובות השמים נפתחו, וי”ו זו מורה הזמן שכבר עבר קודם הפועל אשר לפניו ורוצה לומר וכבר נפתחו עכ"ל; אף כאן והכשבים הפריד הוא קודם בזמן אל ותלדנה הצאן. והנה אין מן הפרשה הזאת ראיה כלל על גדולת כח הדמיון, אבל היא מתפרשת בדיוק מופלג בזולת שיהיה כח הדמיון פועל כלל בהרות (נחלקו המפרשים מחלוקת עצומה בענין מלת בֶהָרות הנאמרת כאן, יש מי שפירש הבי“ת לשמוש, והטעם בנשים ההרות, ויש מי שכתב שהבי”ת שרשית, והיא מלשון בהרות כהות, והאמת כי זה מן הדברים שאין להם הכרע.)

ואחרי הדברים והאמת האלה, על מקומו יבא בשלום מה שאמרו רבותינו (מציעא פ"ז) שהיה קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והעידו הכל: אברהם הוליד את יצחק; וספו תמו כל הפליאות אשר נפלאו על זה קצת החכמים, באמרם כי גם האשה המנאפת אשר תחת אישה תקח את זרים יהיה בנה דומה לבעלה ולא אל הנואף כי פחדו יפול עליה ותמונתו לנגד עיניה, כי כל זה באמת שוא ודבר כזב ואין מחשבת ההרה פועלת דבר מפרי בטנה, אך כל זרע מוליד בדומה, וכשהיה יצחק דומה לאברהם נודע בגוים כי זרעו הוא. ושלום ליצחק בן אברהם וביתו שלום וכל אשר לו שלום.

טריאסטי יום ד' בכסלו ויחמו הצאן אל המקלות לפ"ק.

ידידך שד"ל

י“ו טבת התקפ”א

לידידי ליש"ר שלום

החקירה בפרטי הוראות הבנינים המתחלפים איננה מן החקירות שראוי להשליך אותן אחרי גו, כי מי יראה הנביאים משתמשים בדבריהם פעם בבנין זה ופעם בזולתו, ולא ידבנו לבו לחפש מה זה ועל מה זה, ומה הפרש יש בין זה לזה? ומי מתופשי התורה לא יסוב את לבו לדעת ולתור מה טעם בנוקב שם ה' כתוב ויניחוהו במשמר לפרוש להם בקל, ובמקושש כי לא פורש בפועל הנגזר מן פיעל? ומה טעם כי אם הוגה, כי לא ענה מלבו ויגה, כאלו הקב“ה מוֹגֶה ולא מְיַגֶה, ומה בין שני לשונות אלו? ומה טעם עת לחבק בקל ועת לרחוק מחבק בפיעל? ומה חילוק בין צאנכם יעשור, עשר אעשרנו, כי תכלה לעשר? ומה הפרש בין רוצח ומרצח, נואפת ומנאפת, סוגרת ומסוגרת, אשה מבכירה לחדשיו יבכר, בנים גדלתי ותגדל חסדך? ומה טעם כי גנוב גנבתי וגנב מבית האיש ולא אמר נגנב, ולא יכלה עוד הצפינו ולא צפנו, וילכו ויטמינו ולא ויטמונו? ומה טעם בכל ספרי הקדש בא שרש סתר בהפעיל כשהוא פעל יוצא, ומצינו עם זה סתרי נדחים? והנה המדקדקים הראשונים לא השתדלו בהיתר המבוכות הללו כלום או קרוב לכלום, והיה זה להיותם נמשכים אחר אמונת מציאות הנרדפים, אשר על כן לא היה קשה בעיניהם אם יאמר הכתוב פעם מסתיר ופעם מסתר, פעם טומן ופעם מטמין, פעם צופן ופעם מצפין, כדרך שלא היה קשה בעיניהם אם יאמר הכתוב פעם נסתר ופעם נחבא ופעם טמון ופעם צפון: והלא דברים קל וחומר בין שרש לשרש לא הבדילו בין בנין לבנין יבדילו? והרז”ה בצהר התיבה קיים וקבל שהוראת כל בנין ובנין משונה מהוראת זולתו אך לא הוכיח אמתת כלל הזה בכל פרטיו, ובהפך נראה דבריו סותרים את זה, כי פירש והנה שרָף כאלו כתוב הָשְרָף, אם כן אין חילוק בין הוראת הפועל וההפעל, ועוד אמר כי מכל פועל נוכל לגזור הפיעל ומכל הפעל נגזור ההפעיל, וזה בטל, שהרי כתוב ולארץ לא יכופר לדם אשר שֻפך בה כי אם בדם שפכו, ואם היה הפועל הזה נגזר מן הפיעל הנה היל“ל בדם מְשַפְכוֹ, וכן בענין ההפעל הנה כתוב ומת תחת ידו נקום יִנָקֵם אך אם יום או יומים יעמוד לא יֻקַם, ואי אפשר שיהיה יוקם זה כחו ככח הפעל תולדה דהפעיל, כי מי הוא זה הַמַנְקִים? אבל אין ספק שאין כחו אלא כח הנפעל ואין הפרש גדול בין ינקם ליוקם, שאם היה ביניהם הפרש גדול כל כך היה הכתוב משתמש כאן וכאן בבנין אחד לבדו, וכן כי יֻתַן מים על זרע מה ענין לו שיהיה תולדה דְהִנְתִין? ומה איכפת לנו אם המים המכשירים לקבל טומאה העבד שפך אותם במצות אדוניו או האדון שפך אותם בידו? והנה אין דברי הרז”ה מספיקים גם כי הוא באמת אביר המדקדקים, והתימה על רמבמ“ן, על רנה”ו, על מהרש“ד, על ר' יצחק סטנאב, על ר' יהודה בן זאב שלא עסקו בחקירה זאת, אלא שבאמת היא מאיימת כל הנגש אליה, דברי ר' יואל בן בריל לא ראיתי עד הנה, אבל נראה שאינם מספיקים להתיר כל המבוכות הללו מאחר שלא נסתפק בהם רשב”ל, ורשב“ל עצמו איננו רואה שמספיק שיחתו לבאר מה טעם אלה אשר נִחֵל משה כי אתה תנחיל את העם הזה, עשר אעשרנו כי תכלה לעשר, קדש לי כל בכור, הקדשתי אותם לי, לרומם את בית אלהינו והרימו לכם איש אבן אחת, ואחרים כאלה, מלבד כי החכם הזה הבדיל בין פיעל להפעיל, אך לא הבדיל בין פיעל לקל ובין הפעיל לקל, ולא ביאר כלל מה ענין אוסף ומאסף, בוכה ומבכה, בוקע ומבקע, גונב ומגנב, הולך ומהלך, הורס ומהרס, זובח ומזבח, חובק ומחבק, טומן ומטמין ואחרים שהזכרתי למעלה ושלא הזכרתי, ורבה מזאת שלא נתן טעם כלל לכמה פעמים שבא פועל במקום נפעל, כגון והנה שרַף ושֻפך דמם, כי ממנה לֻקחת, מקשת אֻסרו וחבריהם, וכן כמה פעמים שבא הפעל במקום נפעל כגון יֻתן יֻקח יֻקם וחבריהם; ועל אלה האחרונים כבר הרבה דברים בעל העוין דף ס”ח אלא שלא אמר כלום.

ואני שד"ל המשתדל להיות נכון לבי שאין אות בדברי הנביאים לבטלה ואם רק הוא אינו אלא מפני עצלותנו חזרתי בימים שעברו על ספר השרשים מראשו לסופו עד שהיו כל הזרים הללו לאגודה אחת בידי, ואחר שהיו כלם לפני, יגעתי למצוא כל הוראת כל הבנין בצמצום בביאור כל הזרויות ומצאתי מה שיכלתי למצוא, אלא שלעומק הענינים לאיש כמוך אני צריך, שיביא דברי בכור הבחינה; ומפני שהחקירה בענין הבנינים הפועלים היא רחבה יותר מחקירת הבנינים הנפעלים, ומצד אחר מה שחדשתי בענין הנפעלים הוא יותר חדש ממה שמצאתי בענין אבותיהם, הנה אמרתי להביא לפניך תחלה הדבר הקצר והחדש ואדון לפניך בענין פועל והפעל שבאו לכאורה חוץ למקומם, והיה אם ימצאו דברי חן בעיניך אוסיף שנית ידי על פיעל והפעיל.⁸

ידוע יהיה לך ידידי, כי אין שערי עוות הכתובים נעולים בפני, ולו רציתי להכריח כל פועל להתפרש על שיטה אחת אשר אבדה מלבי כי עתה יכלתי לעשותו, רק כי רע הדרך הזה בעיני, וחלילה לי מהתהלך בו, ע"כ אומר כי שני מיני פועל יש, שם פֻעַל תולדה דפִעֵל ופֻעַל יתום.

פֻעַל תולדה דפִעֵל כגון אשר לא סֻפַר מן וּנְסַפֵר לו, ומן המין הזה פֻעָלִים רבים שלא נמצאו אבותיהם במקרא מפני שלא הוצרכו הנביאים להם אעפ“י שבאמת הם נאמרים בלה”ק, כגון טֻבְעו בים סוף, ומתקני התפלה אמרו בתהומות טִבַע, וזה מוכרח, כי מאחר ששרש זה בבנין הקל אינו אלא פעל עומד צריך שיהיה לו פיעל שישיבהו פועל יוצא, וכן יְסֻבָכו מן מְסַבֵך מאחר שהבנין הקל אינו אלא עומד וכן אשר לא חֹרַבו מפיעל הוא כי הקל עומד, וכן לאחריך לא זֻנָה היא מן מְזַנָה שאמרו חכמים, והוא נכון, כי כשם שמצינו נואפת ומנאפת כן ראוי שימצא זונה ומזנה להורות על ההרגל בפעולה, וכן הֹרַגְנו כל היום הוא מן מְהַרֵג שענינו רגיל להרוג כדרך שמצינו רוצח ומרצח שהפיעל מורה בו על הרגילות כמו שאבאר פעם אחרת אי“ה וכן ומֵרק ושֻטף נגזרים מן מְמָרֵק שבלשון חכמים ומן מְשַטֵף המורים על חוזק הפעולה, וכן ומצואתו לא רֻחץ ובמים לא רֻחַצְתְ למשעי נגזרים מן רִחֵץ המורה על חוזק הפעולה, וכן רֻכְּכָה נגזר מן רִכֵּךְ שהוא נבדל הרבה בענינו מן הֵרַך כמו שאבאר פעם אחרת, וכן חֻבְאו נגזר מן חִבֵא שענינו כענין סַתְרִי נדחים אשר יתבאר פעם אחרת, ובפעם ההיא אבאר ג”כ מה טעם וְגֻנַב מבית האיש שהוא מן וַיְגַנֵב אבשלום, ומה טעם סֻגַר כל בית שהוא מן סגר אלהים היום.

פֻעַל יָתום שאיננו מפִעֵל רק הוא במקום נפעל, והפועל הזה היתום יורה תמיד על ענין הפכי לענין הנפעל: ואולם מפני שהנפעל עצמו לא יורה בכל השרשים הוראה אחת בצמצום רק תתחלף הוראתו כהתחלף טבע השרשים עצמם לפיכך יוכרח הפֻעַל גם הוא להורות הוראות מתחלפות כפי התחלפות הוראות הנפעל כדי להורות תמיד הוראה מתנגדת להוראתו: והנה שני דרכים לנפעל, וכנגדן שני דרכים לפֻעַל יתום:

1) יש שרשים שיבא בהם הנפעל להוראת יציאת הפעולה לפיעל בלי השקפה כלל אל האדם הפועל, מפני שאפשר שתעשה אותה פעולה בזולת יד אדם, כגון כשאתה אומר העץ נשרף אין אתה מתכוון כלל אל האדם אשר שרף השרפה ואין כוונתך אלא לומר שהעץ קבל פעולת השרפה בין שיהיה שם אדם שהצית בו את האור בין שלא יהיה: והנה כל שרש שיבא בו הנפעל על הכוונה הזאת יבא בו הפֻעל להורות על יציאת הפעולה לפועל בהשקפה אל האדם הפועל, כגון ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שֹרָף ויקצוף וגו', אם נשרף מאליו לא היה קוצף, אלא קצף על בני אדם ששרפוהו בכוונה ורצון, וכן באמרך נשפך הדשן לא תשקיף כלל על השופכו ולא תחוש אם יבין השומע כי מאליו נשפך; לא כן באמור הכתוב לדם אשר שֻפַך בה כי אז הכוונה שכבר היה שם מי ששפך אותו, וכן האומר נזרק לא ישקיף כלל אם היה שם זורק אם אין, לא כן כי מי נדה לא זרק עליו ענינו שלא זרק עליו הכהן הזורק, וכן ונכרתה הנפש ההיא ענינו שימות מעצמו לא כן והאשרה אשר עליו כרתה, כי הבינו שנכרתה בידי אדם, וכן לא כרת שרך, וכן ואני לא נקראתי לבוא אל המלך אין ענינו אלא לא קבלתי פעולת הקריאה ממי שיהיה, אבל וקרָא לך גודר פרץ אין החדוש מצד המקבל אלא מצד הפועֵל, שבני אדם יסכימו לקרוא לך גודר פרץ, ואעפ"י שמצאנו מְקורָאִי בפיעל לא אחשוב שנוכל לגזור ממנו יתר הבנין רק היא מלה זרה וכעין שם התאר, וכן כי לוקח עמי חנם החדוש מצד הפועלים, והיה המדבר משקיף בדבריו אל הלוקחים ושלקחו חנם וראוי שישלמו, וכן ולוקח מהם קללה בני אדם יקחוה, וכן אשר לא עבד בה לא שלא נעבד בה השדה בהחלט כי כבר אפשר שנעבד השדה בזבל שלה ואין בכך כלום, אבל הכוונה שאדם לא עבד בה מלשון לא תעבוד בו עבודת עבד, וכן אשר פֻקַד על פי משה אם היה אומר נפקד או נפקדו היתה עקר הכוונה על מקבלי הפעולה, והיה משמע כי משה צוה לכל ישראל שימנו את עצמם, ולא היה הדבר כן כי היתה המצוה על המונים לא על הנמנים, אבל באמרו אשר פֻקַד הנה הדבור נאמר בבחינת הפועלים לא בבחינת הנפעלים, וכן תאכלהו אש לא נֻפַח נאמר בבחינת האדם הפועל לא בבחינת הנפעל ולא לשלול ממנו הנפיחה בהחלט, רק הנפיחה בידי אדם, והכוונה שלא נופח בידי אדם, אבל נופח בידי הטבע; ולדעתי הכתוב מדבר באש היורד עם הרעם (folgore) אשר גם כי לא נופח בידי אדם הנה תחלת הזייתו על ידי נשיבת הרוחות המערבבים ומלהיבים את הנשיאים הגפריים.

2) ויש שרשים יבא בהם הנפעל להורות על יציאת הפעולה לפעל בהשקפה אל הפועֵל מפני שהוא רחוק שתעשה אותה פעולה בזולת יד אדם או בעל חיים אחר ובזולת שיהיה הפועל אותה נראה ונודע, כגון באמרך: שמעון נאסר, כבר נתת לי מקום לשאול מי אסר אותו, כי בלי ספק לא נאסר שמעון בלא אוסר, וגם אתה כשראית שנאסר ודאי ראית מי אסר אותו, וכל שרש אשר יבא בו הנפעל על הדרך הזה יבא בו הפֻעל להורות על יציאת הפעולה לפעל בלא השקפה כלל אל הפועֵל, או להורות שאין הפועל נודע, או גם להורות שלא היה שם פועל, כגון כל קציניך נדדו יחד מקשת אֻסָרו, אם היה אומר מקשת נאסרו היה משמע שהקשת עצמו אסר אותם, וזה שקר, לפיכך אמר אֻסרו, וענינו מפני הקשת ומפחדו נשארו אסורים בעירם בל יצאו חוצה (rimaser legati) וכן סוף הפסוק כל נמצאיך אֻסְרו יחדו ברחו מרחוק ענינו נשארו כאלו ידיהם אסורות שלא יכלו להלחם אלא לברוח, והוא חוזר לאמר לפניו חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה; וכן חרב אל אוצרותיה ובֻזזו, אם היה אומר ונבזזו היה ענינו שהחרב תבזוז אותם, וזה שקר, שאין החרב בוזזת, אבל אמר ובֻזזו שמפני החרב ישארו האוצרות בזוזים (restino depredati), וכן והסנה איננו אֻכָל נאמר בבחינת מקבל הפעולה לא בבחינת הפועל, כי האש היה עושה פעולתו שהרי הסנה היה בוער באש אבל הסנה לא היה מקבל הכליון (non restava consunto) וכן אֻכְלו כקש יבש מלא לקלות שרפתם אמר שהם מקבלים השרפה כמעט מבלי שיוכר שהיה שם אש ששרף אותם; וכן שם נפלו פועלי און דחו ולא יכלו קום, מעצמם נפלו כאלו היה מי שדחה אותם, ובאמת לא היה שם דוחה; וכן ומספר חדשיו חֻצָצו כאלו היה מי שחצה אותם; וכן הביטו אל צור חֻצַבְתֶם ואל מקבת בור נֻקַרְתֶם כאלו היה מי שחצב אתכם מן הצור, לא שכך היה, אלא שהבן בהולדו הוא מקבל פעולה כאבן הנחצבת מן ההר, אלא שהאבן יש לה חוצבין, והנער היולד הוא יוצא ממחצבו מאליו; וכן טרוף טרף יוסף, ענינו קבל פעולת הטריפה אעפּ“י שלא נראה ולא נודע הטורף, מפני שעל הרוב הרועים רואים את החיה הטורפת בהמותיהם, על כן הנפעל בשורש זה מורה שנטרף לעין רואים, כגון אם טרוף יִטָרֵף יביאהו עד; וכן בטרם הרים יֻלָדו והם לא יצאו מבטן אמם, וכן כל יֻלד האמור גם בבני אדם הוא נבדל מן נולד, כי נולד תרגומו fu partorito, והוא נאמר בבחינת הפועל, ויֻלד תרגומו nacque, והוא נאמר בבחינת מקבל הפעולה לבד; הלא תראה יֻלדו להרפה, שאם היה אומר נולדו ובבחינת האם הנה היל”ל נולדו מהרפה לא להרפה אבל באמרו יֻלדו שאינו אלא בבחינת היציאה לאויר העולם (nascere) היה זה על ידי מי שיהיה הנה יפה אמר יֻלדו להרפה, ומה שמצינו שני בניך הנולדים אין ספק שהוא מקרא קצר וענינו הנולדים מאשתך לך, אבל שהזכיר האשה, כי הרפה אשה היא, הנה לא היה יכול לומר נולדו להרפה; וכן ימים יֻצָרו הוא פֻעַל, והכוונה על יצירת אברי העובר בבטן המלאה שהם מקבלים הצורה הנפלאה באין רואה כמו שאמר שם אשר עֻשֵיתִי בסתר רֻקַמְתִי בתחתיות כאלו הייתי נחבא בתחתיות ארץ, וכנגד זה אמר מיד גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו כלומר אם יוצרתי באין רואה הלא אתה ראית גלמי וכל אברי גלוים לפניך כאלו כתובים על ספרך, והנה שלשת הפֻעָלִים הללו מורים על העלם הפועל, ואין עֻשֵיתִי מן עִשו, וכן מאיש לֻקָחָה, כי ממנה לֻקחת, מן האדמה אשר לֻקח משם, אם תראה אותי לֻקח מאתך, בכל אלה לא היה שם לוקח כלל, כי בדבר ה' נעשו, לא כן וארון אלהים נלקח, וכן כי ארמון נֻטָש המון עיר עֻזב תרגומם resto abbandonato, כי יושבי העיר לא הניחוה והלכו להם, אלא נהרגו ונשמדו עד נשאר מקומם חרב, ולא נאמר הדבור בבחינת העוזבים כלל אלא בבחינת הנעזב; ונבא אל ההפעל.

אומר אני כי לעולם אין הָפְעַל יתום, וכל הָפְעַל שהוא באמת הָפְעַל מבטן הפעיל אביו יצא, כגון אש תמיד תוקד על המזבח אעפ"י שלא מצאנו ממנו הוקיד הנה ודאי ראוי לאמרו, כי מאחר שיקד בקל אינו אלא פועל עומד, הנה טוב לנו לומר בפעל יוצא הוקיד בהפעיל אחרי ראותנו ההָפְעל, משנאמר יִקֵד בפיעל שלא מצאנו לא אותו ולא מולדתו; וכן הָטְבְעו הוא מהטביע, וההפרש שבין הטביע ובין טִבַע יתבאר בפעם אחרת; וכן על שבר בת עמי השברתי נגזר מן השביר שענינו גרם השבירה (ואולי מזה הוא המשביר לכל עם הארץ, הוא הגורם שישברו רעבונם כטעם ישברו פראים צמאם), וענין הכתוב שבר בת עמי גרם לי להיות גם אני נשבר לב. וזו באמת הוראת ההפעיל כי הוא מורה סבה גורמת ולא סבה פועלת ממש, כאשר יתבאר פעם אחרת. והנה שבר ישראל גרם שבר לירמיה ולא הביאו לו ממש, כי הוא לא ניזוק כלל בגלות, רק הוא ענה מלבו את עצמו ובכל צרתם לו צר.

והנה בגזרת החסרים והכפולים מצאנו שנים עשר עתידים השומרים תמונת ההפעל בלי שימצא בשרשים ההם הפעיל כלל ואלו הן: יוּאָר יֻדַד יוּחַל יוּחַן יֻחָקְּוּ יֻכַּת יֻתַּן יֻתַּץ וַתֻּתַשׁ יֻקַח יֻקַם יוּשַׁד, והמלות הללו היו לשִכִים בעיני כל המדקדקים, אבל כל האיש משכיל אשר עם היותו מדקדק הוא ג“כ פילוסוף ולא יחוש כל כך לחומר המלות כמו שיחוש לענין המאמרים הלא יראה בעיניו כי כל המלות האלה אי אפשר שתהיינה מבנין הָפְעַל, מפני שאין ענינן ענין ההפעל כלל כמו שהוכחתי בראש האגרת בענין יֻקַם ויֻתַן, וכן מה טעם אשר יהיה ואשר תאור יואר מן ההפעל? sarà fatto maledire? וכן תנור וכירים יֻתץ מה איכפת ליה להקב”ה אם יתוץ אותו בעליו בידיו או יצוה לאחר שיתצנו? וכן היוחל ארץ ביום אחד אין ספק שהוא נגזר מן מחוללך בפיעל לא מן הֵחֵל בהפעיל, וכן יוחן רשע לא נגזר אלא מן מחונן, ואין ענינו כלל שהקב"ה יגרום שאחרים יחוננוהו אלא שהוא עצמו יחוננהו.

לפיכך אני אומר שאין כל אלו אלא פעל גמור לא הפעל כלל, ואעפ“י שאין דרך הפֻעל לבא בחסרון, הנה מי יאמר לבעל הלשון מה תעשה ונפשו אותה ויעש? והנה י”ב הפֻעלים הנזכרים שמנה מהם תולדה דפיעל, והן יואר מן המים המאררים, וידד מן ומתבל ינדוהו (וכאן נזרקה נבואה מפיו של רד“ק ואמר בשרש נדד: והפעל הכבד ומתבל ינדוהו ושלא נזכר פועלו ממנו וידד כחזון לילה, ולא אמר ושלא נזכר פועלו מהנוסף, רק אמר שלא נזכר פועלו ממנו ר”ל מהפעל הכבד של ינדוהו, הרי הודה שיֻדד פֻעל, וכן אצל ותתש כתב שהוא מאשר לא הוזכר פועלו מהדגוש כאלו טבע האמת הכריחו לכך) יוחל מן מחוללך, יוחן מן מחונן, יֻחקו מן מחוקק, יֻכת מן וכתתו חרבותם, יֻתץ מן ונתצתם, יושד מן משדר אב; והארבעה הנותרים הם פעלים יתומים, וכלם מהמין השני, כלומר שהם באים להורות על יציאת הפעולה לפועל בלא השקפה כלל אל האדם הפועל, כגון ויֻתן בין השמים ובין הארץ נשאר נתון, וכן יֻתן את הארץ יֻתן נחלתו, יֻתן מים על זרע שלשתם impersonali, והטעם יהיה הנותן מי שיהיה, וכן ותֻתש בחמה נשארה נתושה בלא שום השקפה על הפועל, וכן יֻקח נא מעט מים על ידי מי שיהיה, וכן ומת תחת ידו נקום יִנָקֵם מצוה על ב“ד שיעשו בו, והוא נאמר בהשקפה אל הפעל, אך אם יום או יומים יעמוד לא יֻקם בשום פנים על ידי מי שיהיה לא יקבל פעולת הנקימה כלל, וכן שבעתים יקם אינו מצוה לב”ד רק בידי שמים.

זאת מצאתי: הכר נא

את מלי דוּן בתבונה

ולהגיה ולתקן

קום, אישׁ דעת, כי על כן

הראיתיך מַחְשָׁבִי

הלאיתיך בכתבי.

וִיצַו אל את ברכתו

אל יצחק ולכל ביתו

כתשוקת אוהב קדום

הוא הבא על החתום

טריאסטי י“ו בטבת היום הזה יום בשורה הוא לפ”ק.

ידידך שד"ל.

ז' אדר ראשון התקפ"א

שלום רב לידי ליש"ר ה' ישמרהו ויחיהו ואושר

אם יתמהמה שמואל דוד חכה לו כי לא ישליך הבטחותיו אחר גוו ולא יתרשל ממלאכה שהטיל על עצמו ולא ישקוט עד אם כלה אותה, אפס כי לא יחוש לאיחור חדש או חדשים, כי במה נחשב הוא בערך אלפיים שנה שישבה לשוננו בחשך ובערפל ואין איש שם על לב? רצית ידידי את דברי על דברת הבנינים הפעולים, הא לך דברי בענין הבנינים הפועלים, ואבדיל הפעם הזאת בין קל לפיעל בכל השרשים המשמשים בשני בנינים אלו בענין אחר.

ואולם ידוע תדע כי לא אכניס עצמי כלל בבחינת טעם אל השרשים אשר באו בפיעל ובלא קל, וזה לשתי סבות, ראשונה כי אין בחקירה הזאת תועלת כלל בהבנת המקראות, כי מה יסכון גבר אם ידע מדוע בא ענין ההלול והשבח בפיעל במקום קל? הלא ידיעת זה וכיוצא בו היא ידיעה שאינה עושה פירות; ושניה כי הטעם כללי לכל זה כבר פירשו בטוב טעם ודעת ר' שלמה הלוי, והוכיח כי כל זה בא מחמת השרשים האחרים שנגזרו מהם השרשים האלה, כגון הועיל והורה אין בהם קל כי מן העלה והראה נגזרו, ויוצא מזה כי אין לדברים האלה שום טעם כללי וא“א להבינם אלא אחד אחד, והדבר ארוך וקשה מאוד, ואין תועלתו שוה בערך היגיע והעמל הצריך אליו; ע”כ אטוש אותו לעת עתה, ואטוש ג"כ השרשים שענינם בבנין זה מתחלף בהחלט מענינם בבנין אחר, כגון כחש משמן, וכחש בעמיתו, כי אלו כבר הם נבדלים מעצמם ואינם צריכים הבדלה, וידיעת טעמי החלופים האלה קשה מאד ואין בה תועלת; ואציע לפניך תחלה הצעה אחת: הזמן הבינוני והפעול יש בהם (ובפרט בבנין הקל) בחינת שם התאר, ולפיכך אין להצטער מאשר נמצא אשרי כל חוכי לו, וקווי ה', וכל אשר אני דובר אליך, והנני גורש מפניך, וחרפות חורפיך, ויוסר לץ, ונוגנים, וארור נוכל, ושוחר טוב בבנין קל, ולא מצינו השרשים האלה רק בפיעל, וכן בראותנו דבר דבור, ואשה גרושה, ושה פזורה, ולא מצינו פָזַר פזרת, וכן שְכולה ולא מצינו שָכַל אלא פעל עומד, כל זה וכל הנוהג מנהגו אין לבקש לו טעם, ואין לשאול מה בין חָכָה לחִכָה, ובין קָוָה לְקִוָה, ובין דָבַר לדִבֵר, כי באמת אין אומרים כלל חָכָה וקָוָה ודָבַר, אלא חכֵי וקווֵי ודובֵר שמות התאר בעלמא הם, ואב לכלם ברוך שאין ספק היותו שם התאר ולא פעול; ועתה הנה אנכי בא אליך בעובי הענין.

טבע הדגש לחזק ולהכפיל מבטא האותיות, וכשם שהוא מחזק ומכפיל מבטא האות כך הוא מחזק ומכפיל ענין המלה; הלא תראה בשמות כי המשקלים הדגושים מורים על כפל ורגילות בפעול, כגון גנב דין טבח נגח סבל רגז גאל, כל אלה השמות הונחו על הרגילים במעשה ידוע; והנה כן הבנין הדגוש הנחתו לדורות כפל פעולה או התמדה ורגילות או חזוק והתעסקות או השתדלות.

כל שרש אהֲבַי מְאַהֲבַי הלשון השני לא יאמר רק על אהבת הנשים כי עזה כמות, והפיעל בו לחזוק; אסֵף מְאַסֵף גם בזה הפיעל לחזק, כי האוסף דבר ישמרהו שלא יאבד, אך המאספו ישמרהו גם מן המזיקין: מאסף לכל המחנות, מאסף אותי הביתה. אורֵב מְאָרֵב הפיעל מורה בזה על ההתמדה: וישימו לו בעלי שכם מארבים, ענינו אורבים תמיד. בָקַע בִקַע, בוקע לשנים, מבקע לחלקים הרבה: ורוח סערות מבקע. גנֵב מְגַנֵב, הפיעל לחזוק והשתדלות והתעסקות רבה, ויורה על רוב התחבולות ורוב עזות פנים שהוצרך בגנבה, כמו ויגנב אבשלום את לב ישראל, ברוב ערמתו; הנני על הנביאים מגנבי דברי איש מאת רעהו, ברוב עוז פנים, וכמהו כי גנוב גנבתי, והתבונן במ“ש: כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגנב מבית האיש, כי חייב הוא בפשיעה, והכסף והכלים צריכים השמרה בבית, ואינו פטור אלא אם יגונב ממנו בתוך ביתו ברוב תחבולות, לכך אמר וגונב, ולכך אמר מבית, אבל בנותן אל רעהו חמור או שור או שה אמר: ואם גנב יגנב מעמו ישלם לבעליו, כי בעלי חיים קשה לטמנם בבית, כי צריכים הם ללכת ולרעות בשדה, והנה אם שם בשדה נגנבו בלא תחבולות רבות אז ישלם, ולכך אמר גנב יגנב, ולכך אמר מעמו ולא מביתו; זה עומק פשוטן של מקראות, ודרך רז”ל ידועה. דלג מדלג, הפיעל מורה בזה על הכפל ועל ההתמדה, דולג, דילוג אחד, ומדלג דלוגים הרבה; וכן בשרש קפץ: הדולג על המפתן, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. הָלַך הִלֵך, הפיעל מורה בזה על ההתמדה, כי ההולך הולך עד שמגיע למקום אחד המיוחד ושם יעמוד אבל המהלך אין למהלכו מקום מוגבל: זה תרגומו andare וזה camminare. הרג, הפיעל מורה בזה על הרגילות, כי עליך הורגנו כל היום. הרס, הפיעל מורה בו על חוזק וכפל הפעולה, וכן בשרש שבר, כי הרס תהרסם ושבר תשבר מצבותיהם. זבח, הפיעל מורה כאן על הרגילות: על ראשי ההרים יזבחו. חבֵק מְחַבֵק, הפיעל מורה כאן על כפל הפעולה, והוא כששני אדם חובקים זה את זה וזה את זה, והקל מורה כי אחד מהם לבדו חבק את רעהו: את חובקת בן ולא הבן יחבוק אותך, והנה כתוב עת לחבוק, כלומר אפילו לשונאך, ועת לרחוק מחבק אפילו לאוהבך ודוק, אבל על בעל הניקוד תלונותינו בענין חבקו צור. חבש, הפיעל מורה בזה על ההתמדה, כי המנהג בחבורות להחליף הכריכות כשרואין אותן מגואלות בדם ובמורסא. חלץ, כתב רנה“ו: וחלצו לשון הסרה ממקומו, כמו וחלצה נעלו, ונזכר הכבד לפי שחליצת אבנים מן הקיר צריכין כלים, ואין כן חליצת נעל. חפש, גם בזה יורה הפיעל על הכפל וההתמדה: ויחפש בגדול החל ובקטון כלה. חקק, הפיעל יורה על חוזק הפעולה ונצחיותה, חָקק incidere, scolpire, חוקֵק, fissare, stabilire. חקר, ואזן וחקר מורה על חוזק החקירה או על ההתמדה בה. חשב, החושב מעלה על לבו מחשבה אחת פשוטה, כגון ואתם חשבתם עלי רעה, והמחשב רבות מחשבות בלבו, והוא מסתכל בדברים הרבה עד שימצא האמת, כגון ואחשבה לדעת זאת. יסד, הקל מורה על היוצא מן הפעולה (effetto) בלא השקפה על הפעולה עצמה (l’azione), ה' בחכמה יסד ארץ, והבנין הכבד מורה על הפעולה עצמה אשר היה עבודת פרך, כגון ידי זרובבל יסדו הבית. כִתַת נחש הנחשת וכתתו חרבותיהם לאתים מורה הפיעל באלה על חוזק הכתישה. כתב, ומכתבים רגילים לכתוב. לחך, יורה בו הפיעל על חוזק הפעולה, כי בלא ספק עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו הוא דבר גדול יותר מלחוך השור את ירק השדה. לטש, יורה בו הפיעל על כפל הפעולה, כתער מלוטש משני צדדיו, וע”כ עושה רמיה. לקט, הפיעל מורה בו על חוזק הפעולה; הדברים הנלקטים הם סמוכים זה לזה כלקיטת המן, והדברים המלוקטים הם מפוזרים אחד כאן ואחד רחוק ממנו, וילקט נער יהונתן את החצים, ואתם תלוקטו לאחד אחד. מדד, פעולת המודד פעולה פשוטה לדעת שיעור הדבר, פעולת הממדד פעולה כפולה ומכופלת לחלק דבר לחלקים הרבה, אחלקה שכם ועמק סכות אמדד, וימדדם בחבל השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית ומלא החבל להחיות. מרט, הפיעל מורה בו על חיזוק הפעולה, כגון ממשך ומרט, וכן תוחלת ממֻשכה, וכן ומרק ושטף. משש, גם בזה מורה הפיעל על חיזוק הפעולה, כי המושש יודע מה הוא הדבר בקירוב אם לא בצמצום, והממשש לא ידע כלום או קרוב לכלום כאשר דנתי לפניך אשתקד באגרת י“ט בכסלו. נאף, מות יומת הנואף אפילו לא חטא רק פעם, האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים רגילה בכך והפיעל על הרגילות. וכן מנגח. נִאֵץ חזק וקשה מן נָאַץ. נָהַג בנחת, נִהַג ביד חזקה, ותנהג את בנותי כשביות חרב. נָעַר, פעולה קלה. גם חצני נערתי, נִעֵר, פעולה גדולה הנעשית ביד חזקה, וינער ה' את מצרים, אבל והיה השרון כערבה ונוער בשן וכרמל בא בקל להורות על קלות פעולתו יתברך. נקר, הפיעל בו על הכפל, בנקור לכם כל עין ימין, יקרוה עורבי נחל, עין אחת, העיני האנשים ההם תנקר, שתי נקירות. נשא, הפיעל בו לחזק, כי מְנַשֵא יותר מן נושא. נשך, וינשכו את העם על הכפל והרגילות. נשק, הפיעל מורה בו על הכפל, הנושק הוא לבדו נושק את חברו, כגון עגלים ישקון, וכל הפה אשר לא נשק לו; והמנשק נושק את חברו וחברו נושק אותו; והנה רחל לא נשקה ליעקב מפני צניעותה, ומשה לא נשק לא לאחיו ולא לחמיו מרוב קדושתו, והנה בדוד ויהונתן כתוב וישקו איש את רעהו, ויכול היה לומר וינשקהו, אלא שרצה הכתוב לזווג המליצה עם הבאה אחריה ויבכו איש את רעהו, כדי שתהיה מליצת עד דוד הגדיל חוזרת על שתיהן כדעת בעל הטעמים. נתץ, ונתצתם את מזבחותם הפיעל לחזק. נתק, הנחת השרש הזה על פירוק חבור, אלא שהקל יורה על פירוק חיבור אחד, כגון משם אתקנך, ונתקנוהו מן העיר, והפיעל על פירוק חיבורים רבים, כגון ומוסרותיך אנתק, כי המוסרות מורכבות מחוליות הרבה. נתר, ויתר ממקומו דלוג אחד, לנתר בהן על הארץ מורה על הרגילות. סבב, הבנין המרובע מורה בו על הכפל וההתמדה, יסובבוה על חומותיה, יסובבנהו יבוננהו. סגר, הפיעל לחזק, סוגרת ומסוגרת, כיוצא בו בלשון חכמים כפולה ומכופלת בטלין ומבוטלין. סמך, הפיעל גם בזה לחזק ולהפליג, כענין סמכוני באשישות. סקל, כל סקילה זריקת אבנים, והפיעל בו לחזק שזורק יותר בכח ויותר למרחוק: ויעזקהו ויסקלהו, סקלו מאבן, זריקת האבנים למרחוק, וכן ויסקל באבנים את דוד למרחוק, כי מרחוק היה עומד, כי מפחד היה. סתם, ענינו בקל נתינת מסך על דבר, כגון סתם תפלתי, ובפיעל בו על חוזק הפעולה, ומורה סתימת החלל כלו ממעל למטה, סתמום פלשתים וימלאום עפר, ואם היה אומר סְתָמום היה משמע שנתנו אבן על פיהם. עוף, מעופף ענינו רגיל לעוף, וכן עצב, ולא עצבו אביו אפילו פעם, כל היום דברי יעצבו בתמידות. עקר, לעקור נטוע, עקירה אחת, עקרו שור, עקירה כפולה בארבע רגליו. פגש, יומם יפגשו חשך יורה על הכפל, חושך ימצאו בכל מקום. פחד, הקל שבא עליו פחד פתאום, והפיעל מורה על ההתמדה שהוא מביא פחד בלבו ברצונו בכל עת אפילו בלא סבה אמתית (ע' פתח עינים ה“א דף ש' ע”א), אשרי אדם מפחד תמיד, ותפחד תמיד כל היום. פסח, ויפסחו על המזבח, כפל והתמדה. פרש, במקלל לפרוש להם, כי לא ידעו מדינו כלום, ובמקושש כי לא פורש, כלומר שלא נתפרש היטב באיזו מיתה יומת והפיעל לחזק. פרש, הפיעל על הכפל והרגילות: פרשתי ידי כל היום אל עם סורר. פשק, ותפשקי רגליך לחזק לרוב ההרחבה. פתח, גם בו הפיעל לחזק, ומורה על עמל המלאכה שהיא קשה מפתיחת הדלת: ויפתח הגמלים, יפתח וישדד אדמתו, וכן יורה על הפתיחה הנעשית מעט מעט, פתח הסמדר, וכן על ההתמדה, כמו ופתחו שעריך תמיד והוא יוצא. צוד, לצודד נפשות על הרגילות. צחק, צחוק בקל פעולה פתאומית וטבעית (ridere), ובפיעל היא חזקה ממנה ונמשכת יותר ממנה (scherzare). צמח, צימח מורה על חוזק הצמיחה ורבויה, ושערך צמח, ויחל שער ראשו לצמח, עד יצמח זקנכם. צמת, צמתו בבור חיי, הפעולה נשלמת בפעם אחת, צמתתני קנאתי, מעט מעט בזמן מרובה, והפיעל על ההתמדה. צעק, והוא מצעק אבי אבי, הפיעל על כפל הצעקה והתמדתה (andava sclamando). צפה, הפיעל על התמדת הצפייה, כי כל מצפה הוא צופה כל רגע לדעת אם בא הדבר המקווה. קבץ, הפיעל על רוב הקבוץ. קבר, הפיעל על כפל הפעולה והתמדתה, ומצרים מקברים, וכן שמה קובר אברהם ושרה אשתו להורות שלא נקברו פעם א' אלא זה אחר זה, לא כן יספדו ולא יקברו לדומן על פני האדמה יהיו, כי לרבוי המתים אפילו היו נקברים לא היו נקברים אלא כאחד כנהוג במגפות. קלע, הקולע עושה פעולה אחת, והמקלע שתים, הקולע נותן אבן בקלע, כגון הנני קולע את יושב הארץ שהוא דרך משל, וענינו שישימם במקום צר כמו שמפרש והולך והצרותי להם, או שהוא זורק האבן מן הקלע אחר שכבר ניתנה בקלע, כגון קולע באבן אל השערה, כי באמרו באבן הורה שכבר האבן בקלע ואינה מחוסרת אלא זריקה, ואם לא כן היל”ל קולע אבן, והמקלע עושה שתי פעולות, ואת נפש אויביך יקלענה. קצץ, דפיעל על כפל הקציצות, וקצץ פתילים. קשר, גם כאן הפיעל על רוב הקשירות, ותקשרים ככלה, לא כולם בקשר אחד, אלא זה קשור במקום אחד וזה במקום אחר. רבע, רבוע paralellogrammo, אמה ארכו ואמה רחבו רבוע ענינו quadrato שארכו כרחבו, הנה המלה אך למותר כי כבר אמר אמה ארכו ואמה רחבו, רק ענין רבוע שתהיין בו ד' זויות נצבות ולא יהיה romboide, וכן וכל הפתחים והמזוזות רבועים שלא יהיה כמין כיפה אך מרובעים ממש אין דרך הפתחים להיות כן. רדף, הפיעל לחזק, ורדפה את מאהביה. רחף, רחפו כל עצמותי פעם א‘, על גוזליו ירחף התמדה. רנן, וירא כל העם וירנו רנה אחת, אף גילת ורנן רננות רבות. רפא, מקץ שבעים שרשים שהוצרכנו להבדיל בהם לדעתנו בין קל לפיעל, כי הקדמונים אשר הם לבדם היו חכמים לא השפילו מעלתם עד לדבר כאלה; הנה הגענו אל השרש אשר זכה שיפנה אחד מן הראשונים להבדיל בו בין שני הבנינים, הלא הוא ר’ בחיי אשר בפרשת משפטים על ורפא ירפא כתב לאמר: כל רפואה בבשר ודם לא מצאנוה בכל הכתובים כי אם בדגש, וכן רפאנו את בבל ולא נרפאת, אבל בקב“ה ברפה, והוא שכתוב רפאני ה' וארפא, וכתיב הרופא לשבורי לב, ארפא משובותם, וירפא אלהים את אבימלך, כי אני ה' רופאך; והטעם בזה כי הרפואה בבשר ודם אינה אלא ע”י צער וטרח, והוא שיסבול את הסם או המשקה המר, אבל רפואה של הקב“ה בנחת אין שם צער כלל כי ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, ע”כ. והנה עם כי דבריו סביבות האמת יסובו הנה אין תקופתם סביבותיה רק בתנועה יוצאה מרכז, וקרובה דעתו אל האמת ואיננה האמת בעצמה; והאמת הגמורה כי רפא בקל יורה על הסרת החולי באיזה דרך שיהיה (risanare, guarire), ויפול ג“כ בבשר ודם בזמן שיעלה בידם להבריא את החולה, כגון עת להרוג ועת לרפוא, מי ירפא לך, ושב ורפא לו (הוא ירפא את עצמו), והוא לא יוכל לרפוא להם, ומקבל פעולת הסרת החולי נקרא נרפא, והפיעל יבא בזה על חוזק הפעולה ויורה על ההתעסקות וההשתדלות ברפואת החולה בין שתועיל בין שלא תועיל (medicare, curare), ויפול בבשר ודם וגם בקב”ה בזמן שלא יסיר החולי במאמרו בלבד, אך ירצה להשתמש גם כן באחד ממעשי בראשית, כגון ויצא אל מוצא המים וישלך שם מלח ויאמר כה אמר ה' רפאתי למים האלה, והמקבל הפעולה יקרא מתרפא, ולא כל מתרפא נרפא Non omnes qui curantur convalescunt. רצח, הפיעל בו על הרגילות, בן המרצח. רצץ, הפיעל על רבוי הרציצות, רצץ עזב דלים, רצצת ראשי לויתן, וירצץ אסא מן העם. רקד, הפיעל על ההתמדה, ושעירים ירקדו שם, ומרכבה מרקדה. רקע, הפיעל לרבוי הרקיעות, רוקע הארץ רקיעה אחת, וירקעו את פחי הזהב רקיעות הרבה. שאל, הפיעל לחזק ולהכפיל, ונוע ינועו בניו ושאלו, שאול ישאלו באבל. שדד, הפיעל לחזק, משדד אב. שוט, הפיעל לחזק, עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ. שיר, קדמו שרים אחר נוגנים פעם א‘, הימן המשורר, קול ישורר בחלון על הרגילות. שטח, קראתיך ה’ בכל יום שטחתי אליך כפי על הרגילות. שנא, הפיעל על ההתמדה הנעשית טבע שני, הלא משנאיך ה' אשנא. שסע, הפיעל לחזק ושוסעת שסע בטבע, ושסע אותו בחזקת היד. שקר, הפיעל על ההרגל, אם תשקור לי אפילו פעם, בנים לא ישקרו אינם רגילים בכך, וכן ולא תשקרו אל תהיו רגילים בכך, כי אין השקר אסור בהחלט, כי לפעמים הוא משובח, וכן ולא אשקר באמונתי, לא אעשה עצמי שקרן לעיני הבריות. תכן, לא יתכן לי להבדיל בין תוכן לתִכֵן הואיל ובאמת אין ענין השרש הזה בכללו ידוע לי כלל, ואין ספק כי יש חילוק בין תוכן לבות לאנכי תכנתי עמודיה, אלא שעדיין לא אבין לא זה ולא זה. תלה, הפיעל מורה בו על המשך התלייה והתמדתה, שלטיהם תלו על חומותיך סביב, קבעו אותם שם לנוי לא תליית עראי. תפר, למתפרות כסתות רגילות בכך. תפש, שממית בידים תתפש הוא הקוף הרגיל לתפוש בידיו כל דבר שיראה.

מעתה נשאר לי להבדיל בין קל להפעיל ובין פיעל להפעיל, וזה יהיה ענין אגרת אחרת; ועוד נשאר להבדיל בין נפעל להתפעל, והוא דבר שעדיין לא שמתי לבי עליו כלל, ואתה אמרת כי יש לך בו דברים ואקבלם בשמחה.

טובה כפולה ומכופלת לך על דבר האגרת המלאה לה חן וחסד אשר כתבת לי, וגם כי מנעני ה' מהיות קרוב אליך ומהתענג בחברתך ובחברת ספריך הנני מצרף מחשבה טובה ואחזיק לך טובה כל ימי חיי על רוח נדיבתך, וכאשר ארבה לשבת רחוק ממך כן תרבה וכן תפרוץ להיות קשורה בנפשך נפש.

טריאסטי ז' אדר ראשון אני אפרש לפ"ק

אוהבך אהבת עולם

שד"ל

כ“א אדר ראשון התקפ”א

שדבח“ל אל שחבד”ל שלום ושמחה

מפי השמועה למדו, טב למיתב טן דו, כי אין לך אדם שיהיה שלם בהחלט, ומהיות בו חסרון קטון או גדול לא ימלט, וסוף סוף אם יש לו חותם שוקע לא יהיה לו חותם בולט, ובהצטרפו לבת זוגו אז יקנה שלמות חדשה, בהקבץ יחדו מדות האיש ומדות האשה, אז ימצאו כל ההפכים בנושא אחד, לאות כי טובים השניים מן האחד. והנה נא שמעתי מפי השמועה, כי באת אל המנוחה ואל המרגעה, כי באת בית איש חסין, ותקח לך אשה מבנות בעלי תריסין, היא תשא הוד, כי יפה היא מאד, ואני שמעתי ולא אאמין, ידעתי כי ההמון יאמר פעמים רבות על שמאל שהוא ימין, ולמה אאמין לדברי השמועה טרם אשמע עדות אחרת, וטרם תודיעני הדבר באגרת? שבתי וראיתי כי על המנעך מכתוב אין לתמוה, יען דיו שלך גבוה מעל גבוה, עשוי הוא לכתיבת ספרי תורות, ואסור לחללו בכתיבת אגרות, וכשירדתי לעומק הענין הזה אז אורו עיני, ואברך את ה' אשר העמידני על הטעם האמתי, אשר בעבורו אין תשובה לאגרתי, והנני קופץ ונשבע, בצבאות או באילות ובכל הולך על ארבע, כי עוד כל ימי הארץ לא אבקש ממך ידידי, לא כתב ולא מענה לכתב ידי, אבל דבר שאין תלוי בכתיבה, לית לן בה, כי עשה תעשה את כל אשר תוכל יכול, כי לא נדרתי הנאה ממך מכל וכל, ועתה דע ידידי כי השלמתי פירוש קהלת ועתה אזרתי חלצי להעתיקו ולהרחיב בו הדבור די מחסורו, וכבר כתבתי הקדמה ארוכה, בארתי בה על מה אדני פירושי נוסדו, ודחיתי בראיות היות הספר לשלמה, ומפני שאני נותן בפי קהלת דברים אשר לא יתכנו, ראיתי כי מוטל עלי לברר וללבן איך פירושי לבדו הוא משמעות הכתוב, ושדברי המפרשים אינם מתישבים כלל על פשוטו של מקרא, ולא אוכל לעשות הדבר הזה בשלמות אם לא יהיה לפני גם פירוש רמבמ“ן¹⁶, וכבר ראיתי בבית ר' מאיר קצור פירוש רמבמ”ן בחומש נתה“ש, ושם ראיתי כתובים רבים הוא מפרשם כדרכי, והם רוב המקראות שאין להם ענין רק על דעת בעלי הגזרה, אך המקראות שאין להם ענין רק על דעת הכופרים בהשארות הנפש הוא מעוות אותם בדרך עקלתון, וצריך אני לראות דבריו בשלמות כדי להשיב עליהם ולברר פשוטי הכתובים, כי אמנם הרבה יותר מדי עמד ס' קהלת בלא שום פירוש הדורך נתיבות הפשט. לכן שאלתי ובקשתי שמואל לשלוח לי בלא עכוב את פירוש רמבמ”ן אשר אתך, והיה כאשר אשיבהו אליך אשלח אליך גם פירושי ותמצא מרגוע לנפשך החכמה אשר נואשה מראות עוד פירוש מספיק על קהלת, ושמואל שלום, ובית שמואל שלום כחפץ.

טריאסטי כ“א אדר ראשון יברכך ה' וישמרכה לפ”ק

אוהבך אהבת עולם

שד"ל

ט' אדר שני התקפ"א

לידידי ליש"ר שלום

האומר דבר דרך כלל ולא יחוש לבאר הכלל ההוא בכל פרט מפרטיו, הוא לא אמר כלום, והשומע ממנו לא למד כלום, מפני שאין למדין מן הכללות (אלמלא שיהיה הכלל ההוא ברור כל כך מעצמו כי כל שומעו יוכל לישבו בכל פרטיו בלא יגיעה), והאומר דבר בדרך הזה הוא מלא גאוה וריק מחכמה המתכוון לבהל שומעיו שיחשבו כי דבר גדול הודיעם, וכשיראו כי לא למדו דבר יתלו החסרון בעצמם, ולא ידעו כי אין המורה יודע דבר יותר מהם ושלא אמר להם אלא קול דברים; הנה כה עשו אבותינו המדקדקים שמסרו לנו דרך כלל כי הפיעל לחזק ולהתמיד בלי שיודיעונו כלל פרטי הוראתו בכל שרש ושרש, ואם כן מה הועילונו? ההיה עד היום אדם שידע אימתי נכתוב חובק ואימתי מחבק, אימתי מושש ואימתי ממשש, אימתי נואפת ואימתי מנאפת, אימתי נושק ואימתי מנשק, אימתי סָתַם ואימתי סִתֵם, אימתי רבוע ואימתי מרובע, אימתי רופא ואימתי מרפא? הללא צורך עמל ש"ד להבדיל בכל השרשים האלה בין קל לפיעל? ההיה אדם שקדמו? לא כן אבי כי הוא הראשון שים ימינך על ראשו וברכהו על עמל נפשו, והסתכל בשרש תכן אשר הנחתיו פרוץ כמו רוח צפון, המצאת עדיין ידיך ורגליך להבדיל בו בין קל לפיעל? מה שאמרתי שאין תועלת בחקירה על השרשים אשר בפיעל ובלא קל אמת אמרתי, יען וביען זה דרכי מעולם להבדיל בין החקירות שאינן אלא מפני curiosità בעלמא ובין החקירות העושות פירות, ורגיל אני לעזוב את הראשונות ולעסוק בשניות; לדוגמא כשאלמד מה בין רָפָא לְרִפָא אדע דבר חדש אשר בידיעתו תועלת, כי אז אבין מקראות הרבה יותר בדיוק שאוכל להלול ולשבוח בבנין קל. לפיכך אני בוחר לצמצם זמני ולהניח החקירות האלה אל האנשים אשר לא ייגעו כמוני וכמוך לתועלת בני עמם כי אם להראות חריפותם. גן נעול איננו בידי ואולי בקרב הימים אמצאנו, ובתוך כך אשים לפניך מה שנראה לי בהבדלת פיעל והפעיל, ואציע תחלה שתי הצעות:

“הצעה ראשונה” נחי עי“ן יו”ד בנין קל שלהם מתדמה בתארו בזמן העתיד לעתיד בנין הפעיל, כגון יאיץ יגיל ידין יזיד יחיל יכיל ילין ימיש יציץ יקיא יריב יריד ישית ישים ישיר ישיש ישיח, כל אלה מן הקל ותארם כתאר הפעיל, ויש מהם שפעמים הם באמת מן ההפעיל בלי שישתנה תארם כלל ממה שהוא בקל, כגון ימיש אשר הוא פעם קל ופעם הפעיל, פעם עומד ופעם יוצא, לא ימיש מתוך האהל קל ועומד, לא תמישו משם צוארותיכם הפעיל ויוצא, ומפני שהיה הקל בשרשים האלה מתדמה בתארו אל ההפעיל נמשכו מזה מדקדקים רבים לחשוב שאין בהם קל אלא הפעיל, ואם גדולים המדקדקים טעו בזה אין הדבר רחוק שגם רבים מהעברים הקדמונים בעלי הלשון טעו גם המה בזה וחשבו הקל בשרשים האלה כאלו הוא הפעיל, ונשתרבב מזה כי מן יקיא אמרו והקאותו כי חשבו יקיא הפעיל ממש, וכן מן יכיל אמרו להכיל, ומן יריב אמרו מריביו, ומן יזיד אמרו הזידו עליהם, ומן ישים אמרו משים, וכל אלה שבושים, ואין לנו לבקש שום הפרש בין כאשר קאה את הגוי שהוא מן הקל ובין והקאותו שהוא מן ההפעיל, כי באמת אין והקאותו אלא מלה משמשת, וכן כל רעותיה. והיה ג“כ בין הקדמונים בעלי הלשון מי שבלל שני הבנינים כאחד ועשה מהם תערובת, ואמר בינותי ריבות שאינם לא קל ולא הפעיל, שאם הם מן הקל הנה היל”ל בנתי רבת, ואם הפעיל הנה חסרה ה"א הבנין והיה לנו לומר הבינותי הריבות, אלא שאין אלו אלא מלות שנשתבשו בפי עם הארץ, וכשבאו בעלי כתבי הקדש לכתוב ספריהם נמשכו במלות אלו אחר ההמון, ואמרו אותן כמו שהיו בני דורם רגילים לאומרן, כי בעניני הלשון אין לך אלא מנהג שבימיך כידוע, ואף גם זאת לא תמצא שום אחת מהמלות המשובשות האלה בדברים הנאמרים בנבואה.

“הצעה שניה” פעמים שיבא הפעיל בלי שיורה לא על פעולה ולא על גרמת פעולה אלא תכונה טבעית או מקרה טבע, כגון מפריס פרסה ענינו שיש לו פרסה, מרבה רגלים שיש לו רגלים הרבה, יאבר נץ שיש לו אברה, הבשילו אשכלותיה ענבים שהיו באשכלותיה ענבים מבושלים, וכן ויהי איש מצליח, ויהי בהקשותה בלדתה, עמדתי מרעיד, כל אלה אין בהם הוראת ההפעיל רק כן הוא מנהג הלשון.

עקר הנחת בנין הפעיל להורות על הגורם המעשה בלי שיתעסק בו הוא מעצמו מהחל עד כלה, וזה אם כשעשהו ע“י אחרים שיאמר להם עשו ויעשו, ואם שהוא עצמו יתחיל בו והשלמת הפעולה תבא מאליה, ואם שהוא עצמו יעשה דבר יהיה הדבר ההוא סבה שתרבב ממנה דבר אחר יהיה הדבר ההוא המשתרבב מכוון מאתו או בלתי מכוון מאתו, ואם שיפעל דבר בחברו וחברו ישלים מאליו. כל שרש הבא בהפעיל ובא ג”כ בפיעל וענין אחד לו בשני הבניינים אז הפיעל שהנחתו לחזק יורה בו על העושה הפעולה בידים ועוסק בה מראשה לסופה ובכוונה פרטית, ואם שיפעול דבר בחברו ויצטרך להחל ולכלות הוא עצמו כי חברו ימאן להתפעל מאליו כלל, ואם שני הבנינים יורו בשוה על פעולה בידים אז יורה ההפעיל על פעולה אחת פשוטה, והפיעל על פעולה הנעשית מעט מעט. גם פועל א' בעצמו יקרא מפעיל כשהכוונה להודיע שהוא הגורם, ויקרא מפעיל כשהכוונה להודיע כי הוא ממש הפועל בידיו; ובפעולות האלהיות ישתמשו בהפעיל כשאין הכוונה אלא שהוא הגורם, ובפיעל כשהכוונה להורות שהפעולה יוצאה מהמנהג הטבעי ואצבע אלהים היא; גם יבא הפיעל בבחינת הפעולה וההפעיל בבחינת היוצא מן הפעולה. אִבֵד האביד, המאבד מאבד בידים: אבד תאבדון את כל המקומות; המאבד גורם ע“י אחרים: לתת אותנו ביד האמורי להאבידנו, או גורם שיאבד מאליו: ונתן מלכיהם בידך והאבדת את שמם מתחת השמים, תגרום להם שיאבד שמם על ידי שתכריתם לא שתתעסק בידך לאבד את שמם רק הוא דבר הנמשך מאליו, לא כן ואבדתם את שמם מן המקום ההוא כי מצוה להחליף שם המקום בשם אחר כקבלת רבותינו, ומכאן אמרו (שבת ק"ך) ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם עשייה הוא דאסור גרמא שרי, כלומר מדלא כתיב והאבדתם. בהל, ויבהילו להביא את המן, השליחים הבהילוהו וגם הוא התפעל מעצמו ונבהל לבוא אל המלך ברצון לבו; וכן והנה הוא מצורע במצחו יבהילו משם וגם הוא נדחף לצאת; לא כן ליראם ולבהלם, ויבהלך פחד פתאום, ובסופתך תבהלם, בכל אלה אין הנבהל מתפעל כלל ברצונו אלא בעל כרחו, וכן פרעה נכה אמר ואלהים אמר לבהלני, לומר שאינו אלא מוכרח. בכר, המבכירה היולדת בן בכור היא פועלת עמו, כי גם הילד מסייע בדבר בצאתו מרחם אמו (partorire il primogenito), אבל המבכר (לא יוכל לבכר את בן האהובה) הוא הגוזר על אחד מבניו אשר כבר נולד שיהיה נקרא בכור, ופעולה זאת כלה תלויה באב ואין הבן מסייע עמו כלל (riconoscere primogenito), וכן אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה, פירושו לדעתי בכור שהוא ראוי לבכר אותו לה‘, שראוי לקונהו שיגזור אומר היותו בכור כדי שעם זה יהיה לה’, ומלות אשר יבוכר לה' הן כמו מאמר מוסגר: אך בכור (אשר אמנם ידוע כי מצוה לבכר אותו לה') אם הוא מן הבהמה לא יקדיש איש אותו; אבל לחדשיו יבכר לדעתי איננו מענין זה רק הוא פועל עומד: לא יתום פריו כי אם לחדשיו יבכר כשישלמו לו החדשים הצריכים לבישולו יהיה הפרי בכורים. בער, ובער עליה הכהן עצים, ישגיח עליהם כל היום, המבעיר את הבערה התחיל בפעולה ומאליה נשלמה. ורשב”ל ראה בחכמתו ההבדל הזה וחשב היותו הוא עצמו ההבדל העצמי והכללי שבין כל פיעל והפעיל, ודבריו קרובים אל האמת ואינם עצם האמת. כי יבער איש שדה או כרם יגרום ע“י אחרים ע”י ששלח את בעירו ובער בפועל בשדה אחר. ברר, רוח צח שפיים במדבר דרך בת עמי לא לזרות ולא להבר, הרוח אינו בורר אוכל מתוך פסולת אלא שמתוך נשיבתו האוכל מתברר מאליו (אך הברו החצים טעמו האברו), לא כן לברר וללבן שהוא בפועל ובידים. גאל, במה גאלנוך הוא בדעת וכוונה שנתכוונו מתחלה לכך; וכל מלבושי אגאלתי גרמא בלבד שלא במתכוון. גדל, בנים גדלתי מעט מעט, ותגדל חסדך פעולה פשוטה. גלל, וגלגלתיך מן הסלעים מעט מעט, ויגל את האבן פעולה פשוטה. זכך וזכה, והזכותי בבור כפי הוא גרמא ע“י פעולת הבורית המזככת, לא כן במה יזכה נער, מי יאמר זכיתי לבי שאין שם אמצעי. חזק, פעולה פשוטה ופתאומית (והחזיקה במבושיו מחזיק באזני כלב), מחזק פעולה נעשית מעט מעט (ויתדותיך חזקי לא חזקו הכהנים את בדק הבית). חטא, מחטיא גרמא בנזיקין, מחטא מתעסק בידיו בטהרתו. חִיָה, חיה יאמר על ההתעסקות בשמירת חיי זולתו (conservar in vita), כגון ואותך יחיו, ותחיין את הילדים, החייתם כל נקבה, אשר חיו מנשי יבש גלעד, החכמה תהיה בעליה, ונחיה סוס ופרד, אם יחיוני נחיה (שיפרנסונו), יתומיך אני אחיה, ואתה מחיה את כלם, לפעמים על נתינת החיים בהחלט (dar la vita), כגון לחיות זרע על פני כל הארץ, ונחיה מאבינו זרע, אני אמית ואחיה, החיה יאמר על הפודה ממות ומציל מן הסכנה בלי שיתעסק אח”כ בשמירתו, כגון להחיות את נפשי, ואותה החייתי, והחייתם את אבי, ומלא החבל להחיות, וכן האלהים אני להמית ולהחיות להסיר חולי מסוכן, ומה שכתוב וזה בנה אשר החיה אלישע אעפ“י שמת היה והוא חִיָה אותו הטעם כי הנביא הוא גורם התחיה אבל איננו הוא המחיה כי ה' לבדו יְחַיֶה המתים. חכם, וזקניו יחכם מתעסק להשיבם חכמים. עדות ה' נאמנה מחכימת פתי גורמת שמאליו יחכם, שיעשה מעשה חכמה, כי שומר תורה לא יעשה מה שהוא מתנגד אל החכמה. חלה, ואת תחלואיה אשר חלה ה' בה כביכול כאלו עצמו עסק בזה, והטעם שהם תחלואים היוצאים ממנהגו של עולם; לא כן וה' חפץ דכאו החלי שענינו גרם לו חלאים ע”י הטבע גורמת. חלף, המחליף לבושו לוקח לו לבוש חדש ומניח לאחר שיחלוף ויכלה: כלבוש תחליפם ויחלופו וכן והטהרו (טבלו במים ובעודכם ערומים) והחליפו שמלותיכם; אבל ויחלף שמלותיו לבוש היה ופשט אותן שעליו ולבש אחרות, והנה המחלף פועל בידים והמחליף גורם בלבד בהמנעות מללבוש הבגד הישן. חסר, ומשקה צמא יחסיר הניח שיחסר (lasciar mancare) ותחסרהו מעט מאלהים עשית שיהיה חסר. יבש, גוער בים ויבשהו (שהוא במקום וַיְיַבְשֵהו) כוונתו כי בגערתו בלבד פעל בו היובש, וכן ורוח נכאה תיבש גרם היא הפועלת ממש, אבל הוביש אין הכוונה בו אלא שגרם. יגה, עשה אזניך כאפרכסת לשמוע סוד גדול מופלא ומכוסה שרמז ירמיהו הנביא בקינותיו ע“י שהשתמש בשרש הזה פעם בהפעיל ופעם בפיעל. אמר כי לא יזנח לעולם ה' כי אמנם אם לפעמים הוגה אם גרם לאדם תוגה בדרך השתלשלות הלא ירחם כרוב חסדיו כי לא ענה מלבו לאהבתו הרע ויגה בני איש בידיו בעצם ובסבה ראשונה להיותו פועל הרעות, לא כן אלא הוגה בסבה רחוקה ולא ייגה בני איש ולא ידכה תחת רגליו כל אסירי ארץ ולא יטה משפטו של גבר אשר הוא נגד עליון, כלומר מי שהוא מושגח מה' לא יטה ה' משפטו אך לעות אדם בריבו ה' לא ראה אינו אלא מהסתרת פניו וחלילה שיעוות ריבו אם היה נכח פניו, ולא נמשך עוות הדין אלא מפני שה' לא ראה, הן אמת כי סוף סוף מי זה אמר ותהי וה' לא צוה! מי זה אמר דבר כגון להרע לחברו ועלתה בידו בלתי אם ה' לא צוה? שהרי הוא סבה ראשונה לכל הדברים אבל עם כל זה מפי עליון לא תצא הרעות והטוב שבני אדם עושים ולפיכך מה יתאונן אדם חי שהוא חי ולא דומם ואין מעשיו מוכרחים אלא שסוף סוף בדרך השתלשלות יסובבו מעשינו והרע שבני אדם עושים אלו לאלו הוא יוצא מהסתרת פניו כי יזנח ה', ע”כ הקדים כי לא יזנח לעולם, כך נראית כוונתו לפי המשך דבריו, וכן הוא מסיים סכות בענן לך וכו' עד ישקיף וירא וכו', וכיוצא בזה אמר בתחלת הקינה אותי נהג ויולך חושך ולא אור כלומר בהסתרת פנים, וכן אמר שם גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי, וכן אמר בסוף הקינות למה לנצח תשכחנו.

יגע, אל תיגע שמה את כל העם בפיעל, הוגעתם את ה' גרמא. ידע, ידעת השחר מקומו בפועל ממש לא בדברים כדרך שמודיעין לבן אדם, כי המודיע דבר לבן אדם אינו פועל בו הידיעה בידיו, אלא גורם בדבריו שמאליה תבא בלבו, אבל ידעת השחר ענינו אם אתה בידיך שמת בטבעו שידע מקומו. יחל, שני מיני תוחלת והמתנה יש: יש המתנה שאינה גורמת לאחר שיעשה שום דבר. כגון המצפה למטר שאין תוחלתו מביאה אותו, וזה נקרא מיחל: ויחלו כמטר לי; ויש ממתין ונמנע מלפעול ומניח שיפעל בתוך כך חברו, כגון השותק ועל ידי כן חברו מדבר, וזה נקרא מוחיל מפני שגורם לאחר שיפעל: והוחלתי לדבריכם, ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו ואהי כאיש אשר לא שומע וכו' כי לך ה' הוחלתי אתה תענה, וכן והנה אנכי יורד אליך להעלות עולות לזבוח זבחי שלמים שבעת ימים תוחל עד בואי אליך, תתעכב מלהקריב להניח לי שאקריב אני, וכן לא כן אוחילה לפניך לא טוב שאאריך לפניך ואמתין עד שתלך אתה ותכהו. ילד, המילדת פועלת הלידה בידיה, והמוליד גורם הלידה, זה סבה רחוקה. וזו סבה קרובה. ירש, כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל, בפועל בסבה קרובה: ה' מוריש ומעשיר גורם ע“י אמצעיים. ישב, וישבו טירותיהם בך, בידים: מושיב גורם כי אין מושיבין האדם בידים. ישר, ישרו בערבה מסלה לאלהינו, בידים, וכן מיושר על המחוקה, לא כן ועפעפיך יישירו נגדך, עפעפיך יגרמו שתהיה דרכך ישרה, וכן הישר לפני דרכך, גרום. כון, שתי הוראות למלת נכון, פעמים תרגומה, solido, stabile כגון והנה אמת נכון הדבר, ותכון מלכותו מאד, ופעמים הוראתה pronto, disposto, conveniente כגון הכון לקראת אלהיך, נכונו ללצים שפטים, והנה הפיעל על ההוראה הראשונה, כגון מקדש ה' כוננו ידיך, תבנה ותכונן עיר סיחון, הוא עשך ויכוננך, ועל נהרות יכוננה, ויכוננו עיר מושב, כוננת ארץ ותעמוד, וההפעיל על ההוראה השניה, כגון וטבוח טבח והכן, ויכינו את המנחה, והכינו את אשר יביאו, אל המקום אשר הכינותי, והכן לי בזה שבעה פרים, הכינו לכם צדה, על העץ אשר הכין לו; והנה המכין הוא באמת מפעיל כלומר גורם הפעולה, כי יתקן הכל באופן שיכשר לעשות פעולתו. כזב, המכזב אומר כזב, והמכזיב עושה חברו כזבן: ואם לא אפוא מי יכזיבני. כעס, המכעיס גורם לאחר שיכעס, והמְכָעֵס עושה השתדלותו אפילו לא עלתה בידו: הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם, השתדלו להכעיסני ואני אקניאם בלא עם בגוי נבל אכעיסם, עד שיכעסו באמת: ואם היה אומר הם הכעיסוני ואני אכעיסם לא היה נראה אלא כהדיוט המתנקם, עכשו אינו אלא כדיין המעניש על רוע הכוונה; וכן וכעסתה צרתה היתה משתדלת בכל יכלתה להכעיסה, ועדיין לא ידענו אם היתה חנה כועסת עד שחזר ואמר מדי עלותה בבית ה' כן תכעיסנה ותבכה ולא תאכל. כתר, כתרו את בנימן הם עצמם הקיפוהו, כי רשע מכתיר את הצדיק, יסובבנהו בעלילות. מות, ממית גורם שימות, ואפשר שימות לאחר זמן; ממותת בידיו, יסיים מיתת המסוכן, כהבדלת רשב”ל בבית האוסף³. מרר, וימררו את חייהם בפועל, כי הֵמַר שדי לי גרם. נחל, אלה אשר נִחַל משה בערבות מואב, וכן אלה הנחלות אשר נִחֲלוּ אלעזר הכהן ויהושע בן נון ענינם שהם בעצמם חלקו הארץ בפועל בין נוחליה, אבל כי אתה תנחיל את העם הזה וחבריו אין ענינם אלא תגרום להם שינחלוה ע“י שתכבוש אותה לפניהם. נכה, המכה פועל ע”י כלי גורם לכלי שיְנַכֵה כי הכלי עצמו יאמר עליו שנִכָה, ע“כ והפשתה והשעורה נכתה שהברד נכה אותן אלא שמרוב ההרגל בלשון הכה ישתמשו בו גם במקום שהיה ראוי לומר נכה, ע”כ כתוב הכה הברד. נתק, וינתק את היתרים בידים, עד התִיקנו אותם מן העיר גרמא. סתר, המסתיר נותן במקום סתר, הוא גורם שיהיה הדבר נסתר ואיננו הוא עצמו פועל ההסתר, כי המקום הוא הפועל האמתי שבו הדבר מסתתר¹⁰ והמקום יקָרא מסַתֵר: סתרי נדחים נודד אל תגלי יגורו בך נדחי מואב הוי סתר למו, כנגד המקום עצמו הדבור מוסב. עור, מעורר בפועל ובידים: והוא עורר את חניתו, וכן ועורר עליו ה' צבאות שוט, שיהיה השוט יוצא מדרך הטבע אשר יאמר עליו אצבע אלהים הוא; מעיר גורם התעוררות באיזה דרך שיהיה: העירותי מצפון, אם תעירו ואם תעוררו שלא תגרמו ההתעוררות כ“ש שלא תפעל זה בידים. עשר, הלוקח העשירית יקרא עושר: צאנכם יעשור; המתעסק בהפרשת העשירית (אשר הוא מלאכה ארוכה) יקרא מעַשֵר: עשר אעשרנו לך; והנותן העשירית לפני חברו ומניח לו שיקחנה לו וגורם לו שיעשור הוא יקרא מַעֲשֵר בהפעיל, וזה טעם כי תכלה לעשר לא שישלים ההפרשה אלא שישלים הנתינה וההוצאה מביתו, וכן והיה הכהן בן אהרן עם הלוים בַעְשֵר הלוים ענינו כי כשיתנו המעשר אל הלוים יהיה גם הכהן נחשב כלוי ויקבלנו גם הוא. פוץ, וכפטיש יפוצץ סלע, הפטיש הוא הפועל בלא אמצעי; ויפץ ה' אותם משם, גרם. פור, אתה פוררת בעזך ים, בפועל ממש; ה' הפיר עצת גוים, גרם. פלט, מפלטי מאויבי הוא המתעסק בהצלה; ויפליט ואין מציל, הוא האריה המניח לטרפו שימלט מעצמו כדי לצחק בו כפירוש רשב”ל במליצת ישורון³, וכן ותסג ולא תפליט ואשר תפלט לחרב אתן, הולד יסוג לאחור ולא יצא מעצמו מן הבטן, ואשר תפלט בחזקה וברוב השתדלות המילדת גם אותו לחרב אתן. פשט, לפשט את החללים, בידים; והפשט את אהרן, בצווי, אבל בהסרת העור כתוב והפשיט את העולה, אעפ“י שאינו אלא בידים, ולא מצאתי לו טעם הגון ואולי תמצאנו בערוגת הבשם או בגן נעול. צדק, פעולת המצדיק פעולה פשוטה שיאמר פלוני זכאי (dar ragione), עני ורש הצדיקו; פעולת המצדק יותר ארוכה שיוכיח בדברים או במעשים היותו צדיק (giustificare), ותצדיקי את אחותיך בתועבותיך אשר עשית, וכן דבר כי חפצתי צדקך, אני חפץ ומתאוה שתוכל לצדק עצמך ולהוכיח צדקתך בראיות. צמת, צמתתני קנאתי, בעותיך צמתותוני, הם עצמם הפועלים; ומשנאי אצמיתם, ע”י אמצעיים. קדש, הקדיש במאמר בלבד, וקדש בפועל: קדש לי כל בכור וכו' הקדשתי אותם לי. קום, הקים פעולה פשוטה, לא כן וחרבותיה אקומם. קטר, הנותן הקטורת או הבשר על האש וגורם בזה עליית הקיטור יקרא מקטיר: והקטיר הכהן את הכל המזבחה, עומד על המזבח להקטיר; והעושה עקר הפעולה שמפריש מממונו ונותן לכהן שיקטיר יקרא מְקַטֵר: כי מקטרות נשיהם לאלהים אחרים, ואין להאמין שהיו הנשים מקטירות. קלל, המקלל הוא משתדל בדבריו להקל מעלת חברו אפילו לא מעלה בידו, והמקל גורם שיקל: להקל כל נכבדי ארץ, וכן ומדוע הקלותני להקדים להעביר את המלך וגרמת לי שאהיה קל בעיניו. קצר, ענה בדרך כחי קצר ימי, קצר אותם בפועל ברוב הדרך שהוליכני; הקצרת ימי עלומיו, גרמת שמאליהם יתקצרו. קרב, וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד, בידים; ואת בניו תקריב, גורם בצווי. רבה, אשר טפחתי ורביתי, בידים; הִרְבָה שיהיה הרבה. רוה, הנותן משקה לרויה יקרא מְרַוֵה בבחינת נתינתו, ויקרא מַרְוֶה בבחינת שגרם לאחר שיהיה רוה: תלמיה רוה, נותן להם מטר לרויה, כי אם הרוה את הארץ יגרום לה שתהיה רוה, ורויתי נפש הכהנים דשן, אתן להם דשן לרויה, כי הרויתי נפש עיפה, גרמתי לה להיות רוה. רום, המרומם מגדיל הדבר ומגביה קומתו עד שהוא גדול בקומה יותר מבתחלה, כגון בנים גדלתי ורוממתי, צדקה תרומם גוי, סלסלה ותרוממך, וכן אלהי וארוממך, שירומם אותו במחשבת בני אדם עד שיחשבוהו גדול ורם יותר ממה שחשבוהו בתחלה; והמרים נוטל ממקום נמוך ונותן במקום גבוה מבלי שיגדיל קומת הגוף כלל כי תשאר קומת הגוף כאשר בתחלה, אלא שהוא רם מצד גבהות מקומו, כגון הרמותי ידי, וירם במטה, והרים את הדשן, והרימו לכם איש אבן אחת על שכמו, וירם את אדרת אליהו, כלם הגבהת מקום לא הגבהה בעצם; והנה המרומם הוא עצמו פועל ההגבהה, והמרים גורם אותה, והמקום הגבוה הוא הפועל, באמת. רתח, רתח רתחיה נאמר בבחינת הפעולה; ירתיח כסיר מצולה, בבחינת היוצא מן הפעולה. שוב, משובב בפועל מעט מעט: משובב נתיבות לשבת, וכן יוצרי מבטן לעבד לו לשובב יעקב אליו, שאהיה אני ככלי שעל ידו ישיב יעקב אליו. שוה, הלא אם שוה פניה, בידים וביגיעה מעט מעט, ואל מי תדמיוני ותשוו, מה אשוה לך, פעולה פשוטה ובמאמר לבד. שלח, המשליח מניח שיזיק מי שדרכו להזיק: הנני משליח בך וכו' את הערוב; ומשלח עושה שיזיק מי שאין דרכו להזיק: ושן בהמות אשלח בם; או שיעשה שיזיק במקום מיוחד מי שאין דרכו להזיק באותו מקום, כגון ושלחתי דבר בתוככם, ואין הדבר רגיל בארץ ישראל, וכן וישלח ה' בעם את הנחשים, ולא היה דרכם להזיק לישראל, שנאמר המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף וכו'. שמח, השמחת כל אויביו, גרם בסבה רחוקה; ושמח את אשתו, חכם בני ושמח לבי, המשמח אלהים ואנשים, הוא עצמו סבה קרובה אל השמחה, וישמחך אלהים בימי הפורים הבאים.

טריאסטי ט' באדר שני כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה' לפ"ק.

ידידך שד"ל

גן נעול ח“ב בא לידי. בחלון ראשון מחדר י”ג אין שום דבר סתום רק הוא הקדמה לחלונות שלאחריו, והמכוון בו שיש הבדל בין כל בנין ובנין ושהחקירה הזאת היא בכח האדם, וכל זה באמת בחלון ב' הציב גבול לבנין הקל, ואמר שיבא על כל דבר הנפעל מן האדם ואין השלמתו צריכה לחקירות שכל האדם ולהמצאותיו ולהרכבותיו, ואמר כי זה כלל נפלא, ושכח ארג, בחן, בנה, דרש, הגה, חקר, כתב, ורבים כאלה. בחלון ג' באר הוראת הנפעל ואמר שיורה על ההכרח והאונס וכל נפעל מזולתו ואיננו ברצונו, ושכח ויעתר לו ה‘, וארא אל אברהם, נגלה נגליתי, וכן כל נשבע אם הוא אנוס אין כאן שבועה; עוד כתב באותו חלון ג’ כי בנין נפעל פועל והפעל דרך אחד להם שהם מורים על ההכרח, אלא שהנפעל יוצא מן הראשון, והפועל מן השני, וההפעל מן השלישי הרביעי והחמישי וכיוצא, ולפי זה כרת שרך ובמים לא רוחצת ענינו שלא עשתה כן השפחה במצות המילדת, אבל והמלח לא הומלחת, הרופא צוה למילדת והיא צותה אל השפחה; ובחלון ח' פירש הוראת הפיעל וההפעיל, ואמר כי המלמד לחברו חכמה הוא מחכמו, ואם למדו ע"י אמצעי הוא מחכימו, וספר גדול תוכל לכתוב אם תרצה להעמיד דבריו, כי מה שהוא שקר מעקרו יצטרכו דברים רבים לביאורו; הלא תראה כי הוא ביאר שרש אחד בשני ספרים מה שאני רגיל לעשות בחצי דף, ושא חטאותי ואתה שלום.

כ“ז אלול התקפ”א

שדבח“ל אל שחבד”ל שלום

חשבתי ימים מקדם שנות¹¹ ברכה, בהתעלס יחדו נפשי ונפשך, בשוטטנו בשוקים וברחובות, לחשוב מחשבות, רמות ונשגבות, בדברי לשומע, ובהקשיבי ליודע, בהיותי רב ריבי עם איש כלבבי, לא חנף ולא מחרף, וכל שרעפי בכור בינה מצרף, בהיותי מוצא נחת, בקבלי תוכחת, ובהיותי מאושר, בקחתי מוסר, ובהיותי שבע נעימות, בשמעי תעלומות, ועתה לשוני לחכי תדבק, אחריש אתאפק, ואזני אכבד, זמני שלא לאבד, במי אשתעשע ובמי אִוָעֵץ, עם האבן או עם העץ, על זאת אספדה ואיליל, כי מלאה ארצי חכמי אליל, לא נתן ה' להם לב לדעת, ועין רואה ואזן שומעת, ולשונם מדברת גדולות, וקולם יחולל אילות, מליהם אשמע ואותך אזכור, וזכרון אבדתך לבי יעכור, והמר עליך כהמר על הבכור, אנה פנה דודי אנה הלך? אני שלך וחלומותי שלך, ועתה זה כביר יצאה רוחי, לולא ידעתי כי שלום לאחי, ושמחתך תשמח כליותי, ותתן הפוגות אל האש העצור בעצמותי, על כן יצאתי לקראתך, להעתיר על נצחיות טובותיך, יריק לך אל שדי, ברכות עד בלי די, חבלים יפלו לך בנעימים, לעולם ולעולמי עולמים, ושמח בגורלך היפה, ולבך יבער עד לאין מרפא, כמו תנור בוערה מאופה, עד יבא יום אשר תאכל ותשבע, אכילת עראי ואכילת קבע, ותעלוזנה כליותיך באשר התאוו, ושדי חמד צמאוניך ירוו, וִירֵכֵי שש, גשש תגשש, עד היותך זקן וישש, ופרוח תפרח ותגל אף גילת ורנן, כי תבנה ותכונן, וילדה מלכה גם היא עם לדת בתך הגדולה, ויחדו יצחקו בניך ובני בניך בקול המולה, ואתה עמהם תְצַחֵק, ובעלי שמך תשא בחיק, אשר דשנים ורעננים יהיו כעגלי מרבק, ואתה תנוב בשיבה וחיק רעיתך תחבק, ונחך ה' תמיד בכל אשר תאוה, והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוה, והיית כגן רוה, עד היותך למשל בכל הגוים, אשר המתברך בארץ יתברך בשמואל חיים.

טריאסטי כ“ז אלול אפרש את כפי אל ה' לפ”ק

אחיך שד"ל

ד' חשון התקפ"ב

הצעיר המתרגם אל מעלת המגיה שלום

באהבת ה' את עמו נתנך עליהם למגיה; כי אמנם הנה ראיתי אותך שוקד על מלאכת שמים אשר בידך, לטהרה מכל סיג ודופי, ולהביאה לאור עולם תמימה ומכלל יופי: ובדור יתום כדורנו, במה תתנחם אפוא התורה היפפיה, המֻשְלָכָה אחרי גו, הַמֻנַחַת בקרן זוית; אם לא בראותה את ספריה נחקקים בקרית מלך רב בהוד והדר לכבוד ולתפארת?

והנה נא ראיתי מחשבות חרוץ, העושה מלאכת ה' נקיה, שואל בעַנְוָתו למי מסדרי התפלה יפנה, להגיה על פיו את התפלה אשר תוחק מחדש במצות נשיא אלהים ירום הודו מתורגמת איטלקית; לאמר כי בשלש וארבע דלתות אשר שֻלְחו אליך ממנה הִמָצא יִמָצאו דברים אשר לא כן על פי עומק משפטי לשוננו; ורעיוני אדוני יבהלוהו היטה בהגהותיו אל הימין על שערי תפלה, או אל השמאל על ויעתר יצחק, ואם יכתוב בקדמותו או בקדמתו, וכן ברבות כאלה.

חי נפשך אדוני (יברכך האלהים) אם יש להימין ולהשמיל ואם יש לבחור לא בזה ולא בזה, ולהדבק כאזור אל מתני אחד מהם: לפתח כל האדם שגגה רובצת, ואף כי מגיהי התפלות, אשר חתור חתרו במחתרת למצוא מקום להתגדל בו, אם באמת ואם בשקר.

לא כן אנכי עמדי, ולבבי לא כן יחשוב, כי כאשר אשים פני כחלמיש להלחם מלחמת ה' במקום שיש חלול השם, כן אהַב שלום וארדוף שלום בדברים אשר לא ירעו ולא ישחיתו; ואם כל ימי העמקתי החקירה בחכמת לשוננו, אבחר להעמיד תלמודי על ימיני לסמכני בהגהת הדברים אשר אכתוב, לא בהגהת הספרים אשר אקרא.

אפס כי כשמוע הגביר המהֻלל כמ"ר יוסף אליעזר מורפורגו את דבריך, ויואל לתת בידי את דלתות התפלה אשר הציב למול תרגומי מערכה מול מערכה, והוא פקד עלי להגיה אותם; ומצותו שמרתי, בהגיהי את הדגשים ואת המתגים, ונקדות מעט מזער; ולא שלחתי את ידי לתקן האותיות והתבות, זולתי במקום אחד, אשר לא יכלתי להתאפק, בעבור כבוד שם אלהי, הלא זה באשר כתוב בכל ספרי תפלותינו: מתרצה ברחמים ומתפיס בתחנונים התרצה והתפיס לדור עני; ויודע אדוני כי שרש רצה בהבנותו בבנין השביעי יצדק רק על אדם המבקש רצון מאת פני הגדול ממנו, כאמור בדוד: ובמה יתרצה זה אל אדוניו: הִפָלֵא בן אדם, היאמר חומר ליוצרו: התרצא לי? ושובה והפלא הפלא ופלא, איך לא היה גם אחד בין להקת מגיהי התפלה אשר יראה את זאת. ̶

בדלתות אשר באו לידיך, אדוני, לא מצאתי רק וצור חבלי, אשר נכון לפתוח אותו, כדברי ר' יצחק הלוי, ותבת פרותיהם אשר בה נכונו דבריו ותבת ומנוסי, אשר, כדברי ר' אליה בחור, ראויה להנקד בשוא ולא בקמץ, בחולם ולא בשורק; ולא כתבתי ומנוס לי, שלא לשלוח יד גם באותיות, ולאבדת משקל השיר לא אדאג, אחרי אשר כבר אבד בטור: ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא. אם באו ביגדל, וגם ביתר התפלות, מלין חדשים אין להם רע בארבעת ועשרים ספרינו, לא ירגז איש חכם לב, אך יישר בעיניו התחדשות המלות בהתחדש המלות לפי רוב הימים, כמשפט כל העמים. ואשר דִמָה בנפשו לדַמות מלת בקדמותו לתשובן לקדמתן, הלא אך למראה עיניים שפט, כי אמנם יראה הלבב כי רחוקים הענינים זה מזה, ואין מלת בקדמותו מלה משובשת, כי אם מלה מחודשת, ומה טוב כי תשוב הקריאה לקדמתה.

ידע נא אדוני כי אנחנו בני טריאסטי וסביבותיה, גם כי מנהג תפלותינו מנהג אשכנזי, הנה נא רָגַלְנו על לשוננו אנחנו ואבותינו מלות מתי מספר אשר לא ככתוב בסדרי אשכנז, רק כסדרי ויניציאה ומנטובה; לכן אל ירע בעיני אדוני, אם ראה יראה בתפלות אשר נשלח אליו מלין אשר לא נסה בהמה, כי אמנם מנהג אבותינו הוא, ולא שגגה ולא הגהה מאתי. והנה כאחד מאלה הוא: הנו אדון עולם וכל נוצר, כי כן יאמרו במקומנו, לא לכל נוצר; ואם תשאלני, התצדק קריאה זאת בעיני הנה לבטח אענך: תצדק ותצדק, כי אמנם ידוע לאדוני כי יגדל על שלש עשר עקרי המיימוני יסודתו, והטור הַזה החמישי כנגד העקר החמישי יעמוד, אשר הוא כי לה' לבדו ראוי לעבוד ולהתפלל, כי הוא לבדו כל אשר יחפוץ יעשה, וזה אָמְרו: הנו אדון עולם, וכל נוצר יורה גדולתו ומלכותו¹², כי על כל נוצר להורות במעשיו גדולת הבורא ומלכותו, ובמה יעשה זאת אם לא בעבדו אותו ובהתפללו אליו? ומלבד החלופים אשר כזה, אשר מקורם במנהג אבותינו, עוד אחדים תמנה, אשר המה באמת תקונים אשר תִקַנו אנחנו, רק לא מרוח גבוהה, כי אם מרוח דעת ויראת ה', אשר שרשה ויסודה אהבת האדם, ואף כי העמים הישרים האלה, אשר בצלם נחיה, אלהי הרחמים יברכם.

והנה שלחנו אליך, אדוני, התפלה והתרגום עד עלינו לשבח, ואל חריצותך עינינו תלויות, אשר תעמוד על משמרתך בעין פקוחה, לבלתי ימירו הפועלים אות או נקוד מכל הנמצא כתוב בספר השלוח אליך; ועל דבר הדלתות אשר הוחקו כבר, הנה נא ערכתי כל השגגות אשר נפלו בהנה בלוח השלוח אליך, ואת פניך אדוני נְחַלֶה, תואיל בצדקתך וביושר לבבך, ובערת הקוצים מן הכרם.

אל יפול לב אדוני עליו על דבר התורות והחקים הכתובים בעברי ואין תרגומם לעומתם, עד כי יעדיף העברי והאיטלקי יחסר, כי אמנם לא הרבה יהיו, ויהי מה אל יסוג אדוני אחור מהניח לעתות בצרה מקום פנוי בעמוד התרגום. וכן במצוא אדוני מקומות מתי מספר אשר לא באו בהם העברי והתרגום מערכה מול מערכה, כי אם שניהם בעמוד אחד, זה למעלה וזה למטה, אל ישם לבו עליהם, רק יתנם זה לעומת זה כמשפטם, כי אמנם נעשה הדבר הזה על פי עצה אשר באה בלבנו לפנים, ונחמנו ממנה.

חזק ונתחזק אדוני בעד עמנו ובעד כבוד אלהינו, ואל נא תקוץ במלאכת פרך אשר היא מלאכת שמים, ואל תגמולות ישלם לך שבעתים; ואני עבדך אל אל שדי אעתיר, בסתר אהלו אותך יסתיר, ונחך ה' תמיד בכל אשר תאוה, והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוה, והיית כגן רוה, גם אתה אל תחדל מהתפלל על ר“ש ד”ל. יהיה האלהים בעזרַי, ויחנני לטרוד אותך לרוב ימים ושנים בהגהת ספרי כאשר עם לבבי, ושלום לאבי

טריאסטי ד' לירח בול סעדני ואושעה לפ"ק.

קול זה בנך שמואל דוד לוצאטו

ד' כסלו התקפ"ב

שדבח“ל אל שחבד”ל שלום

הנה בא היום אשר אֵרָאֶה גם אנכי לְמֵרֵעַי כאיש עצל, על בלי אתכיף אגרות זו לזו כדרכי מקדם, כי גם אותי רדף הזמן בטרדותיו וישיגני, ויבֵא את צוארי בעֻלו. אַיְכֶם ימי הטובה, בהתהלכי בשדי תבונות נבזה וחדל אישים, שכוח מן החיים ומתעלס עם המתים:? ועתה זה כביר לא אחקור חקירה לא אפרש פרשה, והבדלות רחקו מני, אפס קצת מקראות סתומים וחתומים מִסֶפר תהלות המובאים בסדר התפלות, והוצרכתי להבינם טרם אתרגמם, וזולת זה אין דבר אתי, כי שלש שעות מן היום אני מתחזק ללמד שלש ילדים יהודית, והשאר לתפלה. והנה גם עתה לא הייתי בא אליך באגרתי זאת, לולא ראיתי בסוף דבריך לידידנו המשכיל שחאבשל מה יקרתי בעיניך נכבדתי ואתה אהבתני, וַיַכֵנִי לבי פתע פתאום כשמעו את זאת, ויאמר: התסבול התסבול כי ידבר אחיך כאלה בתָם – לבבו, ואתה עשית בסתר את אשר אולי ירע בעינו? לא, לא תוכל להתעלם מאיש אשר כזה, כי הגד תגיד לו את מפעלך, והיה אם יקשה בעיניו וְיָדע מה יעשה.

על כן יצאתי לקראתך, והנני גולה את אזנך, כי אחרי צאתך מן העיר הזאת עמדו רבי אברהם הכהן ורבי מאיר רנדיגר ויבקשו פני למען אואיל ללמד את הנער הכהן שעה אחת ליום בחכמת לשוננו, באמרם כי אתה ידידי נתת העצה הזאת. – ואני, אחרי אשר התברר אצלי ידיעה לא מסופקת, כאשר גם אתה ידידי הלא ידוע תדע, כי אפס תקוה לשוב עוד הנער אצלך, אמרתי לא אמנע טוב מבעליו, ואם אוכל אועיל אליו, אחרי אשר להועיל לך בדבר הזה אי אפשר, גם כי אמנם מאשר יכלתי עֲשה בעבורך לא חשכתי את ידי. ושום שמתי לפני האיש איך סוף סוף לא לשוא היה בנו אתך, כי באמת בקי הוא מאד במשפטי הנקוד, ורבה מזאת כי מצאתי ראיתי יראת אלהים על פניו ואהבת תורתו בלבו, ומה חכמה תערוך לכל זה?. הלא נתתי לפניך את אשר עשיתי. למען תדע ובחנת לבי אתך, ושפטתני מישרים. .

ועתה למה תהי המגלה הזאת ריקה, אקומה נא ואדון לפניך בדבר חדש אשר כבר הבטחתיך להשמיעך, באחד מעניני פרשת בראשית, אשר רבים נבוכו בו, ועדיין רבים נבוכים בו, אולי גם אתה כאחד מהם: “ויעש אלהים את האדם בצלמו” – הראית איך ידעתי לטרוף בקלפי ולהוציא משם הכתובים התמוהים יותר? ועתה ראה איך באמת אין לך מקרא מתישב על הדעת ומסכים עם הפילוסופיה יותר מזה. נקומה נא ונְשַלַח רסן מעל פני שִכְלֵנו, וְיֵצֵא ויחקור ברוח בינה חפשית מה הפרש בין האדם והבהמה; יָצא שכלי וחקר, וזאת תשובתו: כל מין ומין ממיני בעלי החיים יש להם הכנה טבעית לדבר מיוחד, הנמלה חרוצה, החתול צנוע, הכלב נאמן, היונה פרושה, העכביש אורג, התרנגול שטוף בזמה, החמור סבלן, הסוס גאה, הקסטור בונה, השועל ערום, הארי גבור, וכן כל שאר המינים תכונה פרטית לכל אחד מהם, והאדם מה הוא? איננו בעל תכונה פרטית, אין לך מדה ממדות בעלי החיים, טובה תהיה או רעה, אשר לא תִמָצֵא באחד האדם: הוא בעל הכחות כלם. ושם אלהים מה ענינו? בעל הכחות כלם, ואיך אם כן לא יצדק להאמר על האדם שנברא בצלם אלהים? אלהים דוקא, לא שם אחר, כי שלש פעמים נכפל הלשון הזה בתורה, ובכלם לא נאמר אלא אלהים. הלא תגיד לי מה דעתך ומה דעת ידידנו יש"ר בדבר הזה.

ואני טרם אכלה לדבר אמרתי אתן נגד עיניך כדבר בעתו את שירת “הערב הבקר” אשר כתבתי זה שנים ועתה עשיתי בה תקונים, כאשר הוצרכתי להעתיקה לרבי יצחק בן שלמה לוצאטו, אשר בקשה מאתי.

ועל דבר בואי אצלך, לא אדע מה יועילך, ומה כל הכוסף אשר אתה מראה לדבר הזה; אין ספק כי אהיה לך עד עולם אוהב דבק מאח. אמנם בנדון דידן יש לך אח קרוב ממני, כי אתה ידעת שלא למדתי ספר יצירה, ומכל מקום לא אחדל מהפציר באבי שֶיְשַלְחֵנִי. כי לא חפצתי לעזבו גם יום או יומים בלתי רִשְיונו ורצונו, ה' עז לך יתן ה' יברך אותך בשלום.

טריאסטי, ד' כסלו, ויזכור כי בשר המה לפ"ק.

ידידך שד"ל

כ“ד טבת התקפ”ב

רֵעַ כאח לי שלום ושמחה

כטל מאת ה' אשר יזלו שחקים לחדש פני אדמה ולהשביע נפש שוקקה, ככה נטפו אמרותיך הטהורות על כליותי הצמאות להן זה עשרה ירחים, ויהי דברך לי לששון ולשמחת לבבי, כראותי כי נאמנה אתי רוחך, ולא רפתה אהבתך מעלי אחרי אשר עשיתי, כאשר יֵרְאוני אנשים, אין קצה לתכונת שמחתי כראותי איך גבה לבך בדרכי ה' ותתרומם רוחך הגבה למעלה על מדת הקנאה: אם זה דרכך מעולם, אשמח על היות לי רֵעַ קדוש; ואם מאהבתי ככה עשית, אגיל על היות לי אוהב דבק.

ועתה אמת אגיד לך על דבר אגרת הנער הכהן. ויהי היום וידבר אלי הילד לאמר: הנה נא לי ימים רבים אשר נפרדתי ממלמדי להועיל ועד היום לא שחרתי פניו באגרת, תחת אשר יהודה בן משה כמה ספרים שלח לרבו אחרי הפרדו מעליו; ועתה הנה קרבו ימי חנוכה, אכתבה נא אליו דבר בלה"ק, ואתה פה עמוד על ימיני וסמכני. ואני כי ראיתי דבריו טובים ונכוחים, וכי ידעתי אהבתו אותך כי רבה היא, וגם למען יתרגל בכתיבה, כי אין אדם למד אלא ממקום שלבו חפץ, לא אטמתי אזני לקול תחנוניו, ואומר אליו: הודיעני מה תאמר לו. ויגד לי את כל לבו ומה בדעתו לכתוב אליך, אז עמדתי אנכי ואקרא באזניו תבה בתבה בלשון איטלקי אשר בהתרגמן יהודית יצא מהן מאמר שלם כפי כוונתו, והוא היה מתרגם אותן אחת לאחת וכותבן: יש תבות שהיה מוצא תרגומן מיד, ויש שהוזקקתי לומר לו: מה הוא השרש? עתה בנה אותו בבנין פלוני ובגוף פלוני, ויש תבות מתי מספר שהוצרכתי לבנותן מֵאֵלַי: כה נפל הדבר, לא נפל דבר אחד.

מעטים המה הפירושים אשר יהיו מבוארי הבטול כפירוש רנה“ו על צלם אלהים. צורת גוף האדם היא מוכנת יותר משאר צורות לשרות עליה השכינה? אם כן מה יתרון לנפתלי על אורנגוטן? אבל יתרונו מפאת נפשו אשר היא רבת הכחות מנפש הקוף. ואם יחזיק בדבריו שהיתרון מצד הגוף, הרי הוא מן המחמירים (materialisti), ולא זו בלבד, אלא שהוא מגלה פנים והוא תולה דעתו המשובשת בדברי התורה הקדושה, מלבד שהוא גורם לכל חכמי לב ללעוג על דברי אלהים חיים, וכל העושה אחת מאלה נוח לו שלא בא לעולם. אבל יש”ר² שואל: והלא לא מצאנו מלת צלם אלא על צורת חומר גשמי? ורמב“ם בראשית ספרו כתב ההפך, והענק ההוא לא היתה תחלת דברי פיהו סכלות; והנני מגיד לך אמתת הדבר, אשר חשבתי בתחלה דלמא לא צרכיתו לה. צורת הגוף לא תקרא צלם אלא תאר, כדברי המורה; אבל יקרא צלם כל דברי הנעשה לדמיון דבר אחר, כגון אם יבא הצייר ויצייר לך על לוח שן את יקר תפארת יפתך בהודה זיוה והדרה, ההוא יקרא צלם, והמלה נגזרת מן צל, כי הצייר הראשון היה הצל. ולא תחשוב שלא יפול שם צלם רק על צורה חמריית, כי גם ישתמשו בו ספרי הקדש להורות כל דבר שאינו אלא דמיון, כמו שאמר אסף על שלות הרשעים כחלום מהקיץ ה' בעיר צלמם תבזה, אשר זה טעמו: אדני! הנה אין הצלחתם אלא כחלום בעת היקיצה, שאז נודע שאינו אלא דמיון, כן אתה הקורא בעיר צלמם תבזה, כאשר תֵעור משנתך תבזה צלמם, כי תבין שאינו אלא צלם ההצלחה, דמיון ההצלחה, לא הצלחה אמתית. וכן תרגם רמבמ”ן¹⁶ Schattenglück צל ההצלחה. וכן בדוד הוא אומר אך בצלם יתהלך איש, ופירש דבריו באמרו אך הבל יהמיון, הנה צלם הוא הבל, כלומר דמיון לבד. והנה נכון לבי בטוח ביושר שכלך שיתבררו אצלך הדברים האלה כשמש בצהרים, והבן תבין בלא פקפוק כי באמת יֵאָמר שהאדם בצלם אלהים כלומר בדמיון אלהים במה שהוא אלהים, כלומר שהוא גם הוא בעל הכחות כלם¹³, אלא שהם נבדלים זה מזה כהבדל ציור… וכבר הרבה יותר מדי הארכתי בהפלת דבר תפל.

עלזו כליותי כשמעי איך הגעתי באחד משירי והפחות שבכלם להניח מעט מֵעָצְבָה ומֵרָגְזָה לנפש יקרה כנפש מעלת הרופא, אשר אמנם מאד אשתומם איככה לא ימצא מנחמים בין קהל עדת אנשים אשר חשך ממות נפשם, ואיך לא ירוצו כל אחיו וכל מיודעיו לדבר על לבו ולאמץ את רוחו, לפחות לתועלת עצמם, כאשר יאמר משל הקדמוני אוקיר ליה לאסיא עד לא תצטריך ליה.

ואשובה לידידנו יש"ר האומר (לפי מה שהגדת לי אתה מכוונתו, כי משירו לא יובן דבר, אפילו נתבונן בו מבוקר עד ערב ומערב עד בקר) כי לא נאוה לחכם להבעיר בלבו אש התשוקה במחשבות כאלה, כי במתג ורסן הוא צריך לבלום תאותו: ואני תפלה, לנורא עלילה, יפקח עיניו ויראה, כי האיש החכם על כל תשוקות תבל יתרומם ויגאה, ואף אם בפיו עגבים, לא יאכל לחם העצבים, יראה וישמע וידבר כל מה שיוכל, ולבו איננו אֻכָל, אמיץ לבו מצור החלמיש, ממקומו לא ימיש, יבין כל עניני החשק, כמו שיבין כי ראש ארם דמשק, ידבר על החשק ועל חציו, ואם כל פרות הבשן נכח פניו ערומות יוצגו, עיניו לא יתענגו, וכל עוד שלא יעלה האיש אל המעלה הזאת הרמה, יטה נא שכמו לסבול תשובתי בלא אף וחמה:

לא יִבְחַן מֶתֶק האור

העִוֵר או הינשׁוֹף

לא יאמין אל אישׁ טהור

אישׁ איננו פילוסוף

בלבבו יחשׁוב נמנע

פֶה חָלָק עם נִקָיוֹן

לא יבין איך יִכָנַע

אל השׂכל הדמיון

אך חכם שליט ברוח

כֻלוֹ רוח, ירמוס חֹמֶר

על ערשו יישׁן בטוח

לִימִינוֹ אם תשכב גֹמֶר

מול בנות הנטהרות

יתיצב על הַמַעְיָן

כה ישׂיח בגבורות

כי קאקי עלי דמיון.

מצאה חן בעיני השירה אשר שרת ליפתך, המשקל קשה מאד, והוא נעים מאד כאשר יעלה ביד המשורר להשתמש בו כהוגן; והוא מה שעלה בידך. החכמה האמתית היא לתת לכל דבר חקו, ולעשות כל מעשה לפי המקום והזמן: אם היתה שירתך לכבוד מלך ושר הייתי אומר שאיננה נשגבת; עכשו שהיא מזכרת אהבה, אם היה לשונה נשגב הייתי אומר שהוא דבר חוץ למקומו, כי לכל הפץ יש עת ומשפט, ומה לו לחושק לשעמם אהובתו בדברים אשר לא תבין? הנח המדה הזאת למי שאין דבריו יוצאים מלבו אלא מגובה לבו. ̶

נכספה גם כלתה נפשי לבוא אליך לשמוח בשמחתך, אבל מה אעשה ואבי שבארץ גזר עלי, באמרו כי לא נסיתי לצאת לדרך, ואין ראוי שתהיה תחלת יציאתי בימי הסתו, פן יקראני אסון ולא חפצתי המרותו, ואולי אשחר פניך בימי האביב, ושלום לידידי האהוב והחביב.

טריאסטי כ“ד טבת, יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך לפ”ק

ידידך שד"ל.

כ' שבט התקפ"ב

לידידי ליש"ר שלום

מקץ ימים שלש מאות שלשים וחמשה אשר לא קדמתי פניך בכתב, גם היום לא יצאתי להלאותך, לולא שמועה שמעתי מאת ידידי המשכיל שמואל בן שלמה, לאמר כי יום שקויתיהו הנה בא, וכבר הרה מכבש החוקקים גם ילד מלאכת הקדש אשר עבדת בה לתועלת בני עמך, והנה טמונה בתוך אהלך; על כן כנשר חש לאכול חשתי ולא התמהמהתי לשחר פניך ולזרז אותך למען תפיץ מעינותיך חוצה להשקות נחלת ה' אשר היא כהיום ארץ ציה ועיפה, ולי אני עבדך תעשה בראשונה, ושלחת אלי העתק אחד, והגיתי בכל פעלך, ותעלוזנה כליותי, ואני אתן את שכרך.

מידידי המשכיל הנזכר שמעתי בשמחה איך ריקנים שבעירך מלאים חכמה כרמון אשר בדברו אתך על ענין תנועת הארץ איש מדלת העם נגש וַיָרֶב אתכם לאמר כי זה מתנגד לדברי יהושע, ובהיותנו שנינו אנחנו נושאים ונותנים בדבר הזה (מבלי שישים אלינו לב גם אחד מכל העוברים והשבים כי איש לבצעו פנו) עלתה על לב ידידי מחשבה יקרה, אמרתי לא אכחד אותה ממך.

אמר כי דבר יהושע לא סוף דבר שאיננו מתנגד למה שקיימו וקבלו עליהם כל חכמים האחרונים, אבל הוא ג“כ מורה באצבע שכן היתה דעתו של הנביא תלמידו של משה, כי אמנם יש לשאול מה טעם צוה לירח שיעמוד גם הוא? הלא אין ספק כי לא היה לו שום צורך בעמידת הירח, אם כן על כרחנו לא היתה עמידת הירח מכוונת לעצמה, רק היה דבר הנמשך מאליו מעמידת המאור הגדול, וזה נמנע על כל פנים בשטת תלמי ותיקון, ולא יובן בשום צר אלא בשטת קופרניק, בהיות כי לדעתו התנועה היומית הנראת לשמש לירח ולכוכבים איננה מסובבת אלא מתנועת הארץ, ואין הכי נמי שאם היו הכוכבים נראים ביום היה יהושע מצוה גם להם שיעמודו, כי גם הם עמדו, רק לא הוצרך להזכיר עמידתם, כי בני אדם לא ירגישו בה, כאשר בהפך הוצרך להזכיר עמידת הירח אעפ”י שלא היה צריך לה, לבל יאמרו לו אחרי כן הנה אתה צוית לשמש שיעמוד, והנה גם ירח עמד, א"כ מקרה הוא; אמנם שאלת האיש ההמוני תשובתה ידועה, כי לא הנביא יכול לדבר בלשון בלתי מובן לשומעיו.

ואם ישאל האיש החכם לאמר הנה מדבריך יראה שאין לירח תנועה פרטית אלא למראה עינינו בסבת תנועת הארץ, והלא זה שקר: שתי תשובות בדבר, חדא שהתנועה האמתית אשר לירח איננה אלא תקופתה בכ"ז ימים, ולולא תקופת הארץ לא היתה תנועתה מורגשת לעיני ההמון בזמן קצר, ותו, כי להיות שאין הירח אלא משרת הארץ (satellite) והוא סובב סביבות הארץ ונמשך בתקופתו אחרי תקופתה מה שלא יהיה אלמלא שהוא דבוק אליה באופן מה כאשר ידבק האזור אל מתני איש, הנה מוכרח הוא כי בעמוד הארץ יעמוד גם הירח גם מן התנועה האמתית אשר לו – ומה נכבד הרעיון הזה! ואתה שלום.

טריאסטי כ' שבט להגיד כי ישר לפ"ק.

אוהב טהור לב

שמואל דוד לוצאטו