הוא קנה לי אותם במתנה כדי שיארחו לי לחברה, ביום ובעיקר בלילות, כאשר היה נעדר והתנתק מן העולם כדי לכתוב.
שני הדובונים שלי מקטיפה שעירה לבנה, שעיניהם גולות שחורות, חוטמיהם הזעירים אדומים, הוא בעניבת פרפר שחורה, היא גנדרנית, כמתבקש, עם סרט אדום באוזנה הימנית. מחובקים כשני אוהבים, מחוברים בלב חמוד מסָטֵן אדום, הם לא ידעו מה לעשות בידיהם.
בערב, השתעשעתי ונישקתי אותם, זה הצחיק אותי. לפעמים בכיתי. ברגעים אלה, הוא ייבש את דמעותיי ביד הקטיפה הקטנה שלו. בעודו נתלה בשקערורית הכתף שלי, שמעתי אותו לוחש באזני: “דברי… את מדברת כל כך יפה, אני מאוד אוהב כשאת מדברת”. אז דיברתי, אחזתי בהם בחוזקה בשתי ידיי על לוח לבי, הם חיממו את גופי העירום. נישקתי אותם בשפתיי שהיו עדיין לחות ממילות האהבה שלו.
בחצות בדיוק, מקצה העולם, הוא היה מִתְקשר.
בטרם אכבה את האור, בטרם אעצום עיניים, אני מביטה בהם לוחשים זה לזו…
“אני אוהב אותך”.