לוגו
מאמר מ"מגיד מישרים" בפירוש ר' אברהם גאלנטי לאיכה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

אחת השאלות שנחלקו בה ביותר חכמי ישראל היא בדבר החיבור מגיד מישרים1, אם נתחבר על ידי רבינו יוסף קארו אם לאו. למן ימי שי“ר2 וקאסל ועד ימינו 3 לא פסקה המחלוקת בפרשה זו. ואף שרובם של החכמים דעתם נטתה לצד החיוב4, עדיין לא הביאו ראייות מכריעות לכך. הראשון בין רושמי הקורות שמנה ספר זה בין ספרי ר' יוסף קארו הוא ר' דוד קונפורטי5 והחזיק אחריו חיד”א6. הראייה החזקה ביותר לדעה זו הובאה על ידי ר' אבי־עד שר שלום באזילה בספרו אמונת חכמים, סוף פרק כז7. ראייתו סמוכה על ציטאט שמובא בספר פרדס רמונים8 לר' משה קורדובירו, תלמידו של מרן. בפרדס, שער סדר האצילות, פרק ג, אנו קוראים: “והיא קבלת מורי ורבי החסיד כמהר”ר יוסף קארו נר“ו וז”ל, הא אתינא לאודעא לך" וכו' ומצוטט שם בארוכה מאמר שנמצא ממש באותו לשון “במגיד מישרים דף יא, ע”ג9 ונאמר לרב קארו עם דברים אחרים אור לראש חודש ניסן הרצ“ו ליצירה, ומ”ש בתחלת לשונו אתינא לאודעא לך היה הקול שהיה אומר שבא להודיע לרב קארו הסודות ההם, וא“כ איך אפשר שדברים כאלה המדברים בסהרי תורה יכתוב הר”ם קורדויארו בשם רבו מהרי“ק בחייו ובעירו של מהרי”ק ויעלם על ספר ויפרסם אותם בפני רבו וישלח' להרמ“ע ובכמה מקומות אחרים אם לא היה האמת שהרב קארו כתבם ופרסמם. יתעקש המתעקש ויאמר מה שירצה, שזו היא בעיני תשובה נצחת שאין להשיב עליה”10. עד כאן לשונו של ר' אבי־עד שר שלום באזילה. והדין עמו, שזו ראייה, שקשה להשיב עליה. אף על פי כן נטענו כנגדה שתי טענות רופפות מצדדים מהופכים. רוזאניס, שסבור (על סמך הוכחות שאין בהן ממש), שר' אליהו די ווידאש, בעל “ראשית חכמה”, הוא אחד ממחברי “מגיד מישרים”, מבקש לומר, ש“הוא בעצמו (כלומר די ווידאש – ד. ת.) הוסיף הענין ההוא בפרדס רמונים שהיה בידו ובמגיד משרים”, שהרי “ברור הוא שהרב קורדווירו נפטר בשנת ש”ל ורבו ר' יוסף קארו בשנת של“ה, אם כן מובן מאליו כי חבורו נכתב בהיות רבו בחיים, ואיך יעלה על הדעת שהקדים לכתוב דברים שהיו עתידים להכתב אחרי מותו של ר' יוסף קארו בס' שנקרא מגיד משרים”11. ומצד שני טוען גרינוואלד: “אלמלי היה המגיד משרים נדפס טרם שהדפיסו הספר פרדס רמונים, היתה ראיה זו מוכרחת, אבל המגיד משרים הופיע כששים שנה אחרי הפרדס רמונים, א”כ בנקל יש לאמר, שהמגיד משרים לקח דבריו מהפרדס כדי לעוור עיני חכמים" (כן הוא טוען: “הרי הרמ”ק לא הזכיר שם שאלה הדברים נאמרו למרן מפי מגידו")12. דומה שרפיונן של הפירכות הללו מוכח מתוכן. ועצם העובדה ששניים מראשי המדברים שמבקשים להוציא את החיבור מגיד מישרים מחזקתו של ר' יוסף קארו, עמלים לסתור את דבריו של בעל אמונת חכמים משני צדדים מהופכים, זה מצד אחד וזה מצד שני, אף היא מעידה על־כך.

וביותר נראה שאין להן בית אחיזה לפירכות הללו (בעיקר לאלו של גרינוואלד) מכיוון שלשונו של הרמ“ק בפרדס מובא הרבה יותר בארוכה בשל”ה בשם “דברי המגיד שהיה להרב הגדול הבית יוסף ז”ל וזכינו לקונטריסי' ההם ואעתיק מה ששייך לענין זה" וכו‘13 – ונמצא כל זה במגיד מישרים, ויניציאה השק"ט יא, ב־יב, ב (סוף פרשת ויקהל). ונעלם הדבר לא רק מן החכמים הנז’ ומשאר החכמים14, אלא גם מבעל אמונת חכמים15, אף על פי כן לכלל וודאי גמור עדיין לא באנו ועדיין ניתנה רשות למפקפק לפקפק.

והנה זכיתי למצוא ראייה שאין אחריה כלום, שיש בה לקיים את החיבור מגיד מישרים בחזקתו של מרן ללא ספק כלשהו ונמצאת אף העדות שבספרו של הרמ“ק מאומתת ומקויימת ביתר תוקף16. הראייה כלולה בתוך הספר קינת סתרים (פירוש לאיכה על דרך הקבלה) לר' אברהם גאלנטי, שנדפס על ידי ר' יצחק גרשון בויניציאה שמ”ט בספר קול בוכים17 מן “אוצרות האלוף הרמ”ע נר“ו מפאנו”. ר' אברהם גאלנטי, תלמידו המובהק של רמ“ק ובן דורו ובן מקומו של ר' יוסף קארו, נפטר לא־יאוחר משנת שמ”ט18 (י"ד שנה לאחר פטירתו של מרן), מכיוון שבאותה שנה הוא נזכר כבר בברכת המתים על שער הספר הנז' ובהקדמתו של ר' יצחק גרשון שם. פירושו קינת סתרים נתחבר בין השנים של“ו–של”ז19 – שמ“ט. והנה בפירושו על הפסוק “מימינו בכסף שתינו” וכו' (איכה ה, ד) אנו קוראים: “ומצאתי כתו' בדברי המגיד שהיה מדבר למורנו ורבינו הגדול מוהרר"י קארו זלה"ה שהבטיחו שידרוש בג”ע שבעה ימים, וסימן מסר לו משתה שבעת ימים בחצר גנת ביתן המלך, והימי' שיראה גודל מעשיו לכל נשמות הצדיקי' אשר בגן יהיו ק”ף יום, וסי' בהראותו את עשר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו ימים רבים שמנים ומאת יום מלבד הבטחות מופלאות י“ד לבושין דיקר וכו' זכאה חולקיה; יהא רעוא דנזכה אף אנן אכתריה (צ"ל אבתריה?20 – ד. ת.) לאורך ימים”21. ונמצא כל זה בפרטות בתחילת חלק שני של מגיד מישרים22, ויניציאה השק“ט, ב, ד–ג, א23! וקרוב בעיניי, אף על פי שאין זה ודאי גמור, שדברי המגיד הללו היו לנגד עיניו של ר' אברהם גאלנטי בעצם כתיבת־ידו של ר' יוסף קארו! שהרי מסתבר מאד, שבימי חייו לא היה מרן נותן רשות להעתיק את הגילויים שנתגלו לו מפי המגיד ור' אברהם גאלנטי נפטר בשנים הסמוכות לפטירתו של מהרי”ק24.

ותמיהני כיצד נעלמו הדברים מעיני כל החכמים שנתעסקו בפרשה זו, והרי דבריו של ר' אברהם גאלנטי כבר הובאו בשמו על־ידי ר' יוזפא האן בספרו יוסף אומץ![183].


 

תוספת בשעת ההגהה    🔗

עכשיו ראיתי, שקטע מן הלשון של ר' אברהם גאלנטי שהבאנו בפנים מובא על ידו גם בפירושו לאבות “זכות אבות” (נדפס בספר “בית אבות”, בילגוריי תרע"א). בתוך דבריו לאבות פרק א, משנה טז, הוא כותב: וכמו שאמר לו המגיד למורינו הרב הזקן, שהבטיחו שידרוש ז' ימי משתה בחצר גינת ביתן המלך ועושר כבוד מלכותו שיראה לצדיקים ק“פ יום ויהיו לו י”ד מלבושים" (שם נב, ג). אמנם יש להעיר, שכאן לא נזכר הלשון “ומצאתי כתוב”. אף על פי שר“י קארו לא נזכר כאן בברכת המתים ואילו שאר החכמים שמובאים בספר נזכרים בברכת המתים קשה להסיק, שהפירוש “זכות־אבות” נתחבר עוד בחיי מרן (כלו' לפני ניסן של"ה). הרי שם בדף סו, ג, מובא מאמר ששמע המחבר “מהחכם החסיד ה”ר יוסף ארזין זלה"ה”, שחתום על שטר ההתקשרות של תלמידי האר“י, שזמנו מנ”א של"ה (ועיין גם שלום, “ציון”, ה, עמ' 143).



  1. הובא לדפוס לראשונה רק חלק א (עד פרשת אחרי מות) על ידי ר‘ יצחק בינגא בלובלין בשנת ת"ו (עי' עוד סוף הערה 13, סוף הערה 16 והערה 23) וחלק שני הובא לדפוס על ידו ועל ידי ר’ אלישע חיים אשכנזי בויניציאה בשנת השק“ט (עי‘ גם הערה 23 שם – בדרך כלל מקובל אצל החכמים, שהכוונה לשנת תי"ד, אבל דעתו של ג’ שלום נוטה לכך, שהכוונה לשנת ת“ט – עי‘ עכשיו בספרו הגדול על שבתי צבי, כרך א, עמ’ 164, הע' 1. אין כמדומה נימוקים מכריעים לא לכאן ולא לכאן – לפיכך אנקוט להלן שנת השק”ט). עלי להטעים בתחילת הדברים, שאינני בא כאן לדון בפרשת המגיד של מרן, אלא בפרשת החיבור, שבו נמסרו דברי המגיד למרן. ואין לערבב את הפרשיות. יש מן החכמים שמודים בדבר ראשון ואינם מודים בדבר אחרון. על המגיד של מרן יש בידינו כמה עדויות. ידוע ומפורסם המעשה, שאירע בליל שבועות וש”הועתק מכתב המקובל הר“ר שלמה הלוי אלקביץ” (של“ה, אמשטרדם ת”ט, מס' שבועות, קפ – ונדפס תחילה בשינויים מועטים בהקדמה לספר מגיד מישרים, לובלין ת“ו – והשווה גם חמדת ימים, ויניציאה תקכ”ג, ג, דף נז, ב). ברם מפקפק אני עדיין מכמה טעמים אם עדות זו אמנם הועתקה ממש מכתב־ידו של ר‘ שלמה אלקבץ. וטעם אחד שלא מצינו, שאלקבץ יחתום אלקוויץ, כמו שנמצא בכתב שלפנינו וכבר העיר על־כך רוזאניס. יש בידינו עדויותיהם של ר’ חיים ויטאל בספר החזיונות (ירושלים תשי"ד, עמ‘ ב, והשווה שם הגדולים, ערך ר’ חיים ויטאל) ובספר הגלגולים (פפד“מ תמ”ד, מג, א; פרעמישלא תרל"ה, פז, ב) ושל ר‘ שלומיל מדרעזניץ (תעלומות חכמה, באסיליאה שפ"ט, מז, א – ועי' להלן, הערה 16). כן מצא כותב הטורים עדותו של אחד מחכמי צפת, תלמידם של האר"י ושל ר’ אלישע גאליקו ושל ר' שמואל די אוזידא, ונתפרסמה על ידו אשתקד ב“תרביץ” (כרך כז, עמ' 107).  ↩

  2. שי“ר היה סבור, שבעל מגיד מישרים הוא ר‘ שלמה אלקבץ. עי’ אגרות שי”ר, עמ‘ 207–208; ישרון לקאבאק, שנה ו, עמ’ 90.  ↩

  3. רק לאחרונה יצאו לאור שני ספרים, שמכלל ספרות יצאו ולכלל מדע לא באו, שמתעסקים בפרשה זו, האחד בכולו והאחר בחלקו. האחד הוא The Maggid of Caro (ניו־יורק 1949) לה"ל גורדון. ספר משונה ויוצא דופן ברובו (ועיין את ביקרתו החריפה של צ. ו[רבלובסקי] ב. J. J. S כרך ז, עמ' 119–121). דעתו נוטה לצד החיוב. הספר האחר הוא הרב ר‘ יוסף קארו וזמנו לי’ י' גרינוואלד, שדן בבעייה שלפנינו בשלושת הפרקים האחרונים של ספרו (עמ‘ 184–233 – ועיין דבריו של צ. ו. שם, עמ’ 118–119). דעתו נוטה לצד השלילה. יש להתריע ולמחות על דרכו של המחבר בפרשה זו, שנוקט יחס של שרירות לב וקלות דעת במקורות שלפניו, מוציא לשונות ממשמעותם, מקיים פעמים שאתה מתעלם – ראייה ואינה לפי רוחו, וטועה ומטעה בהבנת הדברים. כן מעיר דיונו בתוכנו של מגיד מישרים, שהשערים לעולמות המסתורין, האכסטאזה והפיוט נשארו נעולים לפניו.  ↩

  4. רד“ל, שד”ל, גייגר, גריץ, שפ"ר, בריל, פין, שכטר, ר‘ כהנא, ל’ גינצבורג, שלום, הורודצקי ואחרים. מן השוללים יש להזכיר במיוחד את רוזאניס.  ↩

  5. קורא הדורות, מהדורת קאסל, לה, ב. אבל לא נמנה חיבור זה בין חיבורי ר' יוסף קארו לא בהקדמת בנו של מרן לשו“ת אביו על אבן העזר, שאלוניקי שנ”ח, ולא בצמח דוד ולא בשלשלת הקבלה. אף כאן חוטא גרינוואלד בהעלם דבר, מדעת או שלא מדעת. מתוך לשונו של קונפורטי “וי”א שבהיותו בעיר ניקופולו עלה אליו המגיד ואמר לו שילך לצפת“ (שם, לה, א) מבקש הוא להסיק ”מכאן שלא היה ברור בעיניו“ עניין המגיד וענין החיבור מגיד מישרים, והוא מתעלם מכך, שממש באותו דף כותב בעל ”קורא הדורות“ בפירוש: ”ועוד חיבר… וספר מגיד מישרים והם סודות גדולים וסתרי תורה שהיה מגלה לו המגיד שהיה נגלה אליו וכמו שיראה המעיין שם" (שם, לה, ב).  ↩

  6. שם הגדולים, ערך ר‘ יוסף קארו וערך ר’ משה קורדובירו ועיין גם להלן הערה 21.  ↩

  7. מנטובה ת"ץ, מט, ב–נ, א.  ↩

  8. קראקא שנ"ב, לא, עמ' ג.  ↩

  9. ויניציאה השק“ט. צריך לומר: ע”ג וע"ד. ועיין גם להלן בפנים ובהערה 15.  ↩

  10. שם. מדבריו שם אתה רשאי להסיק, שכבר בדורו, במחציתה הראשונה של המאה הי“ח, היו שפיקפקו ושהכחישו, שמרן הוא מחבר מגיד מישרים. ונעלמו דבריו של באזילה מן ר' דוד לוריא, שהביא אותה ראייה בשמו שלו (מאמר קדמות הזוהר, קניגסברג תרט"ו, דף לג). כבר חיד”א הזכיר דבריו של בעל אמונת חכמים (שם הגדולים ערך רמ"ק). מן החכמים המודרנים שנתעסקו בפרשה זו הובאה ראייה זו רק על־ידי פין (הכרמל, שנה שנייה [תרל"ג] עמ' 581), בריל (jahrbücher, כרך ט, עמ' 151–152), רוזאניס (קורות היהודים בתורקיה, מהדו‘ ב, סופיא תרצ“ז–תרצ”ח, כרך ב, ציון א, עמ’ 255–256), הורודצקי (לאו בפירוש אלא מכללא – עיין: תורת הקבלה של רבי משה קורדובירו, מהדו‘ ב, ירושלים תשי"א, עמ’ טז והע‘ 2 שם – ועיין גם בספרו עולי ציון, תש"ז, עמ’ 46 ועמ‘ 212 הע’ 27, 28), גורדון (שם עמ' 126–131) וגרינוולד (שם, עמ‘ 196–197 הע’ 37 – שם כתב בטעות, שהספר אמונת חכמים יצא בפאדובה בשנת תפ"ט). מן הראוי להעיר, שהחכמים ברובם לא הביאו כל ראייה לדעתם, שמרן חיבר את מגיד מישרים, אם מפני שהדבר היה ברור ופשוט בעיניהם ואם מפני שדעתם הכריעו בה טעמים שהמקום ושהזמן גרמום.  ↩

  11. שם, עמ‘ 255–256. ועיין כל דבריו בפרשה זו, שם, עמ’ 254–274. ועיין גם כרך ד, עמ' 436.  ↩

  12. שם, עמ‘ 197, הע’ 37.  ↩

  13. של“ה, אמשטרדם ת”ט, שער הגדול, לד, ב. והשווה דבריו של בעל השל“ה באיגרתו מצפת משנת שפ”ב: “והנה היום מכבדים אותי בחידוש גדול להעתיק כל דברי המגיד מה שהגיד להרב ב”י ז“ל ויש בו כמה סתרי תורה סודות גדולות ויש בהם כמה מוסרים וכמה הנהגות וכמה פרישות שהזהיר אותו לא תאכל זה וזה לא תאכל, והזהירו על כמה מאכלות מותרות כמו על מאכלות אסורות; והנה שלש אלה קדושי עליון היו בזמן אחד, מהר”י קארו ז“ל ומהר”ם קורדווארי ז“ל ומהר”י לוריא ז“ל, הי‘ ממש מלאכי ר’ צבאות, נתגלו עליהם מגידים מישיבת נביאים ומישיבת תנאים וגם אליהו ז”ל“ (העתקתי מ“שומר ציון הנאמן”, אלטונא טבת תרי"ג, גליון קמב – והשוה העתקתו של יערי באגרות ארץ ישראל, עמ' 217). לכאורה נראה, שבעל השל”ה פורתא לא דק בדבריו האחרונים. שהרי לא שמענו שנתגלו להם מגידים להאר“י ולרמ”ק. ברם נראה יותר, שהשל“ה נתכווין לומר, שהם זכו לרוח הקודש ושנשמותיהם עלו לעתים לישיבה של מעלה, כפי שמסופר לפחות על האר”י, והסבר אחרון נראה עיקר. והשווה עמק המלך, אמשטרדם ת“ח, הקדמה השלישית, פרק א, דף י: ”ואין מדריגת המגיר כמדריגת אליהו ז“ל אפילו כשיעור חלק א' מן אלף חלקים… ואתה המעיין תראה ספר מגיד מישרים של הרב רבי יוסף קארו ע”ה שנתגלה אליו המגיד לעתים ידועים וגילה לו איזה טעמי תורה, ואעפי“כ כלא נחשבו לפני רזי האר”י זלה“ה, כי עדיין לא נשלמו ניצוצי עולם התוהו ולא יכלו להתגלות ניצוצי עולם התיקון”. אגב, בעל עמק המלך, שספרו נדפס כשנתיים לאחר מגיד מישרים דפוס לובלין, הוא כמדומני הראשון שמזכיר את הספר הזה: “הלא תראה שגם הרב רבי יוסף קארו ז”ל היה לו מגיד שלוח אליו מן השמים שהעלה אותם על הספר וקראם ספר המגיד הנדפס בק“ק לובלין מקרוב” (שם, הקדמה השנייה, פרק ב, דף ז, א).  ↩

  14. פרט לבריל. עיין יאהרביכר שם, עמ' 151–152.  ↩

  15. אף על פי שהוא מביא מן השל“ה את הסיפור על המעשה שאירע בליל שבועות – אמונת חכמים שם תחילת פרק כז, מט, א. מן הלשון המובא בשל”ה משמע, שטעה באזילה בפירוש דברי רמ“ק, שמה שכתב ”בתחלת לשונו אתינא לאודעא לך, היה הקול שהיה אומר שבא להודיע לרב קארו הסודות ההם".  ↩

  16. יש להזכיר גם את עדותו של ר‘ שלומיל מדרעזניץ, שכותב באיגרתו ממרחשון שס"ז, ששלח מצפת לר’ ישכר בער מקרעמניץ: “וכן ר' יוסף קארו ע”ה שבכל פעם ופעם שהיה חוזר על המשניות בעל פה נתגלה עליו המגיד והיו בני אדם שומעים את קולו דרך הדלת ודרך אחורים (אחורים? צריך לומר: החורים?) שהיה אומר שלום עליך ר‘ יוסף קארו, אני היא המשנה שלמדתני יצאתי לאלפך בינה, כמה מתפאר בך הקב“ה בישיבה של מעלה ואומר בני יוסף כך וכך הם מעשיו, כך וכך הם דרכיו, כך הוא שקידתו בלימודו… ואני המשנה ראיתי את מקומך שהכינו לך בג”ע, כמה טובה גנוזה לך בג“ע, כמה תפנוקין ועידונים הם מעותדים לך, חזק ואמץ ביראת השם… וכל הדברים שגילה לו המגיד העלה אותם על ספר וקרא אותו ספר המגיד” (תעלומות חכמה, מז, א = עמק המלך, הקדמה השלישית, פרק ו, דף יג, א). משום מה נתעלמו כל החכמים מעדות זו – הובאה רק על־ידי גרינוואלד, שכותב: “במצרף לחכמה ליש”ר מקנדיאה דף מז שם הביא שהמלאך גילה לו והעלה על ספר וקרא אותו ספר המגיד“ (שם, עמ‘ 192, הע’ 27). כנראה סבור היה, שהדברים נאמרו על־ידי יש”ר בספרו “מצרף לחכמה” ולא ראה ולא התבונן, שספרו של יש"ר בקובץ ההוא מסתיים בדף לו, ב, ולאחר־מכן באות בו אגרותיו של ר’ שלומיל. גרינוואלד ממשיך שם בלשון של קושיא: “ושם (במגיד מישרים לובלין ת"ו – ד. ת.) כתב המו”ל בפירוש שהוא קרא שם לספר זה “מגיד משרים” – ואיני יודע מה קושיא היא זאת. אין ספק, שהשם מגיד מישרים ניתן לחיבור על־ידי ר‘ יצחק בינגא, שהביא לופוס חלק א בלובלין בשנת ת“ו, כפי שהוא מעיד בהקדמתו: ”ע"כ קראתי בשם את הספר מגיד משרים“ (ועיין גם גרינוואלד שם, עמ‘ 189 והע’ 20). וכמה מגאוני גאליציה שמסכימים לספר אינם מכנים אותו בשם כלל או שהם קוראים לו ספר המגיד (הגאון ר' משולם אשכנזי אב"ד לבוב [בהסכמתו שם] קורא לחיבור מגלת סתרים). וכך (ספר המגיד) הוא מכונה בפי גאוני ירושלים בהסכמתם לחלק ב ויניציאה השק”ט. אף בקטעים מספר מגיד מישרים שנמצאים בשני כתבי־יד באוכספורד (נאיבויאר 1822, 1823), שהיו לנגד עיניי, נקרא החיבור ספר המגיד (בכתב־יד 1823 נשנה וחוזר שם זה פעמים הרבה בכותרת שבראשי העמודים – עיין שם למשל 3ב, 4א, 7ב, 8ב, 13א, 15א, 22ב, 25א). והוא הדין בכתב־יד אדלר 1024 (שנכתב בשנת 1602), שהוא אחד מארבעת כתבי־היד שנמצאים בספריית בית המדרש לרבנים, שכלולים בהם קטעים מן מגיד מישרים – עיין גורדון, שם, עמ’ 118; אדלר בקטלוג שלו עמ‘ 76; לעומת זאת בכתב־יד אחר שם, שנכתב כנראה לאחר שמגיד מישרים כבר נתפרסם בדפוס, שם החיבור הוא: מגיד מישרים, חלק ב – עיין גורדון, שם, עמ’ 116–118. והשווה גם סוף הע‘ 13 וסוף הע’ 23 איני יודע מה שם החיבור בשני כתבי־היד שבספריית ד‘ קופמאן – עיין קטלוג ווייס מס’ 219 ומס' װ 268).  ↩

  17. נקרא גם קול נגידים. ויש כמה שינויים בשער הספר ובלשונו של ר' יצחק גרשון בהקדמתו שם – ואעמוד על־כך אי"ה במקום אחר.  ↩

  18. איני יודע מה המקור לדבריו של י“ד וילהלם על ”ר‘ אברהם גלנטי שנפטר בצפת ב־1560" (במאמרו “סדרי תקונים” בקובץ “עלי עין”, ספר היובל לש“ז שוקן, ירושלים תש”ח–תשי"ב, עמי 125) שהם מוטעים ללא־ספק. ודי להעיר על־כך, שבכל ספריו מזכיר ר’ אברהם גאלנטי בברכת המתים את רבו רמ“ק, שנפטר כידוע בכ”ג תמוז ש“ל, ועל העובדה, שהספר ירח יקר של ר' אברהם גאלנטי נקרא כך משום שהוא מכוון כנגד הספר אור יקר של רמ”ק, שנתחבר (או נשלם) בשנת שכ"ג – עיין שם הגדולים בערך אור החמה ובערך אור יקר (ועיין גם במאמרנו בפנים ובהערה הבאה).  ↩

  19. בדף צט, ב נזכר בברכת המתים ר‘ שלמה אלקבץ: "ומה נמלצו לחכי אמרי קדוש הרשב’ הלוי ז“ל” – הוא ר“ש אלקבץ. הדעה המקובלת לאחרונה אצל החכמים, שאלקבץ נפטר סמוך לשנת שמ”ד (עי‘ זנה, קרית ספר, שנה ז, עמ’ 282; א“מ הברמן בערכו באנציקלופדיה העברית; מ‘ בניהו בערכו באנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל בעריכת מרדכי מרגליות; יצחק בן־צבי, ארץ ישראל ויישובה, עמ’ 181 הערה 1 ועמ' 438. כנראה, שכל החכמים הסיקו כן מכיוון שבסידור התפילה, דפוס ויניציאה שמ”ד, נזכר אלקבץ בברכת המתים בכתובת שעל גבי שירו “לכה דודי” – והעיר על כך לראשונה זנה שם) אינה מיוסדת כדבעי. יש בידי ראיות מוכיחות שיתפרסמו אי“ה במקום אחר, שאלקבץ נפטר כבר בשנות של”ו–של"ז.  ↩

  20. כך הוא בהוצ' השנייה, פראג שפ"א, דף נח, ד.  ↩

  21. שם צח, א. מעניין, שסמברי בחיבורו דברי יוסף מביא מעין אותו קטע: “והרב מוהרר”י קארו הנז' נפטר בשנת חמשת אלפים ושל“ה, והיה לו מגיד מדבר עמו והבטיחו שידרוש כג”ע שבעת ימים, וסימן מסר לו משתה שבעת ימים בחצר גנת ביתן המלך, והימים אשר יראה גודל מעשיו לכל נשמות הצדיקים אשר בג“ע יהיו ק”פ יום (כאן רשום בצידו של הגליון משפט שנשמט כנראה בטעות: וסימן בהראותו את עשר כבוד מלכותו וכו' ק"פ יום). והבטיחו כי הרמב“ם והר”י בעל הטורים ז“ל יוצאים לקראתו עם ג כתות של מלאכי השרת, זכאה חולקיה, תנצב”ה“ – קטע זה אינו כלול בליקוטים שהוציא נאיבויאר בסדר החכמים, חלק א, אוכספורד תרמ”ח ולא בליקוטים שהוציא ברלינר, ברלין תרנ"ו והעתקתי באוכספורד מגוף כתב־היד (נאיבויאר 2410, 88ו).  ↩

  22. כאן כמובן אין מקום לטענותיהם של רוזאניס וגרינוואלד, שהרי לא מדובר כאן בשני לשונות דומים או שווים אלא בתוכן־דברים שווה, שרק עיקרו מובא על־ידי ר' אברהם גאלנטי.  ↩

  23. כתב היד של הוצ‘ ויניציאה בא כנראה לידו של ר’ אלישע חיים אשכנזי אם בצפת עצמה ואם בירושלים מידו של אחד מבני צפת. עיין בהסכמת גאוני ירושלים בראש הוצאה זו של מגיד מישרים: “והחלק הנשא' לא נמצא בידו (של ר' יצחק בינגא – ד. ת.) כי היה בצפת ת”ו“, אלא בידי ”כה“ר אלישע חיים בכמ”ר יעקב זלה“ה אשר נמצא בידו חלק הנשאר מספ‘ המגיד הנז’”. כדאי להזכיר כאן, ששנה אחת לאחר שהביא לדפוס את ספר מגיד מישרים, חלק ב, הביא ר‘ אלישע חיים אשכנזי לדפוס את הספר זהרי חמה של ר’ אברהם גאלנטי. שלום, שבתי צבי, כרך א, עמ‘ 164 והערה 1 שם. כן הביא עמו בשליחותו למכנאס שבמארוקו כתב־יד של הספר ירח יקר של ר’ אברהם גאלנטי. עיין: ג‘ שלום, כתב־יד בקבלה, עמ’ 104; שבתי צבי, שם; י“מ טולידאנו, שריד ופליט, קובץ א, תש”ה, עמ‘ 21–22; א’ יערי, שלוחי ארץ־ישראל, תשי"א, עמ‘ 155. כתבי־היד של שלושת החיבורים הללו באו לידו כנראה באותו אופן. כן מן הראוי להעיר, שבאחד מכתבי־היד הנז’ שברשות בית המדרש לרבנים בניו־יורק מכורך כאחד ובא מיד לאחר הקטעים מן מגיד מישרים הפירוש קינת סתרים של ר‘ אברהם גאלנטי, שדיברנו עליו בגוף מאמרנו. עיין גורדון שם, עמ’ 116.  ↩

  24. לפי שעה אנו יכולים אמנם רק להוכיח שר‘ אברהם גאלנטי נפטר לפני שנת שמ“ט, אבל אין זה מן הנמנע כלל וכלל שהוא כבר נפטר מיד לאחר שנת של”ז. והשווה גם כתב־יד ששון 248 (כתב־יד מזרחי מן המאה השש־עשרה או השבע־עשרה – ששון שם ב“אהל דוד”, כרך א עמ' 441), שכולל קטעים מן מגיד מישרים: "ספר מוסר ה’ שהועתק מכת“י של מוהר”י קארו, שהיה מיסר ומוכיח ומגיד לי (צ"ל לו? – ד. ת.) המגיד בכל שבוע על ח‘ הפרשיות בהיותו בחו“ל בעיר ניקופול”. ראוי להעיר כאן על אחד מכתבי־היד הנז’ שברשות בית המדרש לרבנים, שחשוב לדיון שלפנינו במאמר זה. מכתב־היד ההוא אנו למדים (אם קרא גורדון נכונה), שכבר בשנת שמ"ד (תשע שנים לאחר פטירתו של מרן) העתיק סופר באיטליה קטעים מדברי המגיד של ר‘ יוסף קארו (הוא קורא לחיבור קונטרס של מורנו ר' יוסף קארו ז"ל) – עיין גורדון שם, עמ’ 116–115.  ↩