הובא לדפוס לראשונה רק חלק א (עד פרשת אחרי מות) על ידי ר‘ יצחק בינגא בלובלין בשנת ת"ו (עי' עוד סוף הערה 13, סוף הערה 16 והערה 23) וחלק שני הובא לדפוס על ידו ועל ידי ר’ אלישע חיים אשכנזי בויניציאה בשנת השק“ט (עי‘ גם הערה 23 שם – בדרך כלל מקובל אצל החכמים, שהכוונה לשנת תי"ד, אבל דעתו של ג’ שלום נוטה לכך, שהכוונה לשנת ת“ט – עי‘ עכשיו בספרו הגדול על שבתי צבי, כרך א, עמ’ 164, הע' 1. אין כמדומה נימוקים מכריעים לא לכאן ולא לכאן – לפיכך אנקוט להלן שנת השק”ט). עלי להטעים בתחילת הדברים, שאינני בא כאן לדון בפרשת המגיד של מרן, אלא בפרשת החיבור, שבו נמסרו דברי המגיד למרן. ואין לערבב את הפרשיות. יש מן החכמים שמודים בדבר ראשון ואינם מודים בדבר אחרון. על המגיד של מרן יש בידינו כמה עדויות. ידוע ומפורסם המעשה, שאירע בליל שבועות וש”הועתק מכתב המקובל הר“ר שלמה הלוי אלקביץ” (של“ה, אמשטרדם ת”ט, מס' שבועות, קפ – ונדפס תחילה בשינויים מועטים בהקדמה לספר מגיד מישרים, לובלין ת“ו – והשווה גם חמדת ימים, ויניציאה תקכ”ג, ג, דף נז, ב). ברם מפקפק אני עדיין מכמה טעמים אם עדות זו אמנם הועתקה ממש מכתב־ידו של ר‘ שלמה אלקבץ. וטעם אחד שלא מצינו, שאלקבץ יחתום אלקוויץ, כמו שנמצא בכתב שלפנינו וכבר העיר על־כך רוזאניס. יש בידינו עדויותיהם של ר’ חיים ויטאל בספר החזיונות (ירושלים תשי"ד, עמ‘ ב, והשווה שם הגדולים, ערך ר’ חיים ויטאל) ובספר הגלגולים (פפד“מ תמ”ד, מג, א; פרעמישלא תרל"ה, פז, ב) ושל ר‘ שלומיל מדרעזניץ (תעלומות חכמה, באסיליאה שפ"ט, מז, א – ועי' להלן, הערה 16). כן מצא כותב הטורים עדותו של אחד מחכמי צפת, תלמידם של האר"י ושל ר’ אלישע גאליקו ושל ר' שמואל די אוזידא, ונתפרסמה על ידו אשתקד ב“תרביץ” (כרך כז, עמ' 107).  ↩

שי“ר היה סבור, שבעל מגיד מישרים הוא ר‘ שלמה אלקבץ. עי’ אגרות שי”ר, עמ‘ 207–208; ישרון לקאבאק, שנה ו, עמ’ 90.  ↩

רק לאחרונה יצאו לאור שני ספרים, שמכלל ספרות יצאו ולכלל מדע לא באו, שמתעסקים בפרשה זו, האחד בכולו והאחר בחלקו. האחד הוא The Maggid of Caro (ניו־יורק 1949) לה"ל גורדון. ספר משונה ויוצא דופן ברובו (ועיין את ביקרתו החריפה של צ. ו[רבלובסקי] ב. J. J. S כרך ז, עמ' 119–121). דעתו נוטה לצד החיוב. הספר האחר הוא הרב ר‘ יוסף קארו וזמנו לי’ י' גרינוואלד, שדן בבעייה שלפנינו בשלושת הפרקים האחרונים של ספרו (עמ‘ 184–233 – ועיין דבריו של צ. ו. שם, עמ’ 118–119). דעתו נוטה לצד השלילה. יש להתריע ולמחות על דרכו של המחבר בפרשה זו, שנוקט יחס של שרירות לב וקלות דעת במקורות שלפניו, מוציא לשונות ממשמעותם, מקיים פעמים שאתה מתעלם – ראייה ואינה לפי רוחו, וטועה ומטעה בהבנת הדברים. כן מעיר דיונו בתוכנו של מגיד מישרים, שהשערים לעולמות המסתורין, האכסטאזה והפיוט נשארו נעולים לפניו.  ↩

רד“ל, שד”ל, גייגר, גריץ, שפ"ר, בריל, פין, שכטר, ר‘ כהנא, ל’ גינצבורג, שלום, הורודצקי ואחרים. מן השוללים יש להזכיר במיוחד את רוזאניס.  ↩

קורא הדורות, מהדורת קאסל, לה, ב. אבל לא נמנה חיבור זה בין חיבורי ר' יוסף קארו לא בהקדמת בנו של מרן לשו“ת אביו על אבן העזר, שאלוניקי שנ”ח, ולא בצמח דוד ולא בשלשלת הקבלה. אף כאן חוטא גרינוואלד בהעלם דבר, מדעת או שלא מדעת. מתוך לשונו של קונפורטי “וי”א שבהיותו בעיר ניקופולו עלה אליו המגיד ואמר לו שילך לצפת“ (שם, לה, א) מבקש הוא להסיק ”מכאן שלא היה ברור בעיניו“ עניין המגיד וענין החיבור מגיד מישרים, והוא מתעלם מכך, שממש באותו דף כותב בעל ”קורא הדורות“ בפירוש: ”ועוד חיבר… וספר מגיד מישרים והם סודות גדולים וסתרי תורה שהיה מגלה לו המגיד שהיה נגלה אליו וכמו שיראה המעיין שם" (שם, לה, ב).  ↩

שם הגדולים, ערך ר‘ יוסף קארו וערך ר’ משה קורדובירו ועיין גם להלן הערה 21.  ↩

מנטובה ת"ץ, מט, ב–נ, א.  ↩

קראקא שנ"ב, לא, עמ' ג.  ↩

ויניציאה השק“ט. צריך לומר: ע”ג וע"ד. ועיין גם להלן בפנים ובהערה 15.  ↩

שם. מדבריו שם אתה רשאי להסיק, שכבר בדורו, במחציתה הראשונה של המאה הי“ח, היו שפיקפקו ושהכחישו, שמרן הוא מחבר מגיד מישרים. ונעלמו דבריו של באזילה מן ר' דוד לוריא, שהביא אותה ראייה בשמו שלו (מאמר קדמות הזוהר, קניגסברג תרט"ו, דף לג). כבר חיד”א הזכיר דבריו של בעל אמונת חכמים (שם הגדולים ערך רמ"ק). מן החכמים המודרנים שנתעסקו בפרשה זו הובאה ראייה זו רק על־ידי פין (הכרמל, שנה שנייה [תרל"ג] עמ' 581), בריל (jahrbücher, כרך ט, עמ' 151–152), רוזאניס (קורות היהודים בתורקיה, מהדו‘ ב, סופיא תרצ“ז–תרצ”ח, כרך ב, ציון א, עמ’ 255–256), הורודצקי (לאו בפירוש אלא מכללא – עיין: תורת הקבלה של רבי משה קורדובירו, מהדו‘ ב, ירושלים תשי"א, עמ’ טז והע‘ 2 שם – ועיין גם בספרו עולי ציון, תש"ז, עמ’ 46 ועמ‘ 212 הע’ 27, 28), גורדון (שם עמ' 126–131) וגרינוולד (שם, עמ‘ 196–197 הע’ 37 – שם כתב בטעות, שהספר אמונת חכמים יצא בפאדובה בשנת תפ"ט). מן הראוי להעיר, שהחכמים ברובם לא הביאו כל ראייה לדעתם, שמרן חיבר את מגיד מישרים, אם מפני שהדבר היה ברור ופשוט בעיניהם ואם מפני שדעתם הכריעו בה טעמים שהמקום ושהזמן גרמום.  ↩

שם, עמ‘ 255–256. ועיין כל דבריו בפרשה זו, שם, עמ’ 254–274. ועיין גם כרך ד, עמ' 436.  ↩

שם, עמ‘ 197, הע’ 37.  ↩

של“ה, אמשטרדם ת”ט, שער הגדול, לד, ב. והשווה דבריו של בעל השל“ה באיגרתו מצפת משנת שפ”ב: “והנה היום מכבדים אותי בחידוש גדול להעתיק כל דברי המגיד מה שהגיד להרב ב”י ז“ל ויש בו כמה סתרי תורה סודות גדולות ויש בהם כמה מוסרים וכמה הנהגות וכמה פרישות שהזהיר אותו לא תאכל זה וזה לא תאכל, והזהירו על כמה מאכלות מותרות כמו על מאכלות אסורות; והנה שלש אלה קדושי עליון היו בזמן אחד, מהר”י קארו ז“ל ומהר”ם קורדווארי ז“ל ומהר”י לוריא ז“ל, הי‘ ממש מלאכי ר’ צבאות, נתגלו עליהם מגידים מישיבת נביאים ומישיבת תנאים וגם אליהו ז”ל“ (העתקתי מ“שומר ציון הנאמן”, אלטונא טבת תרי"ג, גליון קמב – והשוה העתקתו של יערי באגרות ארץ ישראל, עמ' 217). לכאורה נראה, שבעל השל”ה פורתא לא דק בדבריו האחרונים. שהרי לא שמענו שנתגלו להם מגידים להאר“י ולרמ”ק. ברם נראה יותר, שהשל“ה נתכווין לומר, שהם זכו לרוח הקודש ושנשמותיהם עלו לעתים לישיבה של מעלה, כפי שמסופר לפחות על האר”י, והסבר אחרון נראה עיקר. והשווה עמק המלך, אמשטרדם ת“ח, הקדמה השלישית, פרק א, דף י: ”ואין מדריגת המגיר כמדריגת אליהו ז“ל אפילו כשיעור חלק א' מן אלף חלקים… ואתה המעיין תראה ספר מגיד מישרים של הרב רבי יוסף קארו ע”ה שנתגלה אליו המגיד לעתים ידועים וגילה לו איזה טעמי תורה, ואעפי“כ כלא נחשבו לפני רזי האר”י זלה“ה, כי עדיין לא נשלמו ניצוצי עולם התוהו ולא יכלו להתגלות ניצוצי עולם התיקון”. אגב, בעל עמק המלך, שספרו נדפס כשנתיים לאחר מגיד מישרים דפוס לובלין, הוא כמדומני הראשון שמזכיר את הספר הזה: “הלא תראה שגם הרב רבי יוסף קארו ז”ל היה לו מגיד שלוח אליו מן השמים שהעלה אותם על הספר וקראם ספר המגיד הנדפס בק“ק לובלין מקרוב” (שם, הקדמה השנייה, פרק ב, דף ז, א).  ↩

פרט לבריל. עיין יאהרביכר שם, עמ' 151–152.  ↩

אף על פי שהוא מביא מן השל“ה את הסיפור על המעשה שאירע בליל שבועות – אמונת חכמים שם תחילת פרק כז, מט, א. מן הלשון המובא בשל”ה משמע, שטעה באזילה בפירוש דברי רמ“ק, שמה שכתב ”בתחלת לשונו אתינא לאודעא לך, היה הקול שהיה אומר שבא להודיע לרב קארו הסודות ההם".  ↩

יש להזכיר גם את עדותו של ר‘ שלומיל מדרעזניץ, שכותב באיגרתו ממרחשון שס"ז, ששלח מצפת לר’ ישכר בער מקרעמניץ: “וכן ר' יוסף קארו ע”ה שבכל פעם ופעם שהיה חוזר על המשניות בעל פה נתגלה עליו המגיד והיו בני אדם שומעים את קולו דרך הדלת ודרך אחורים (אחורים? צריך לומר: החורים?) שהיה אומר שלום עליך ר‘ יוסף קארו, אני היא המשנה שלמדתני יצאתי לאלפך בינה, כמה מתפאר בך הקב“ה בישיבה של מעלה ואומר בני יוסף כך וכך הם מעשיו, כך וכך הם דרכיו, כך הוא שקידתו בלימודו… ואני המשנה ראיתי את מקומך שהכינו לך בג”ע, כמה טובה גנוזה לך בג“ע, כמה תפנוקין ועידונים הם מעותדים לך, חזק ואמץ ביראת השם… וכל הדברים שגילה לו המגיד העלה אותם על ספר וקרא אותו ספר המגיד” (תעלומות חכמה, מז, א = עמק המלך, הקדמה השלישית, פרק ו, דף יג, א). משום מה נתעלמו כל החכמים מעדות זו – הובאה רק על־ידי גרינוואלד, שכותב: “במצרף לחכמה ליש”ר מקנדיאה דף מז שם הביא שהמלאך גילה לו והעלה על ספר וקרא אותו ספר המגיד“ (שם, עמ‘ 192, הע’ 27). כנראה סבור היה, שהדברים נאמרו על־ידי יש”ר בספרו “מצרף לחכמה” ולא ראה ולא התבונן, שספרו של יש"ר בקובץ ההוא מסתיים בדף לו, ב, ולאחר־מכן באות בו אגרותיו של ר’ שלומיל. גרינוואלד ממשיך שם בלשון של קושיא: “ושם (במגיד מישרים לובלין ת"ו – ד. ת.) כתב המו”ל בפירוש שהוא קרא שם לספר זה “מגיד משרים” – ואיני יודע מה קושיא היא זאת. אין ספק, שהשם מגיד מישרים ניתן לחיבור על־ידי ר‘ יצחק בינגא, שהביא לופוס חלק א בלובלין בשנת ת“ו, כפי שהוא מעיד בהקדמתו: ”ע"כ קראתי בשם את הספר מגיד משרים“ (ועיין גם גרינוואלד שם, עמ‘ 189 והע’ 20). וכמה מגאוני גאליציה שמסכימים לספר אינם מכנים אותו בשם כלל או שהם קוראים לו ספר המגיד (הגאון ר' משולם אשכנזי אב"ד לבוב [בהסכמתו שם] קורא לחיבור מגלת סתרים). וכך (ספר המגיד) הוא מכונה בפי גאוני ירושלים בהסכמתם לחלק ב ויניציאה השק”ט. אף בקטעים מספר מגיד מישרים שנמצאים בשני כתבי־יד באוכספורד (נאיבויאר 1822, 1823), שהיו לנגד עיניי, נקרא החיבור ספר המגיד (בכתב־יד 1823 נשנה וחוזר שם זה פעמים הרבה בכותרת שבראשי העמודים – עיין שם למשל 3ב, 4א, 7ב, 8ב, 13א, 15א, 22ב, 25א). והוא הדין בכתב־יד אדלר 1024 (שנכתב בשנת 1602), שהוא אחד מארבעת כתבי־היד שנמצאים בספריית בית המדרש לרבנים, שכלולים בהם קטעים מן מגיד מישרים – עיין גורדון, שם, עמ’ 118; אדלר בקטלוג שלו עמ‘ 76; לעומת זאת בכתב־יד אחר שם, שנכתב כנראה לאחר שמגיד מישרים כבר נתפרסם בדפוס, שם החיבור הוא: מגיד מישרים, חלק ב – עיין גורדון, שם, עמ’ 116–118. והשווה גם סוף הע‘ 13 וסוף הע’ 23 איני יודע מה שם החיבור בשני כתבי־היד שבספריית ד‘ קופמאן – עיין קטלוג ווייס מס’ 219 ומס' װ 268).  ↩

נקרא גם קול נגידים. ויש כמה שינויים בשער הספר ובלשונו של ר' יצחק גרשון בהקדמתו שם – ואעמוד על־כך אי"ה במקום אחר.  ↩

איני יודע מה המקור לדבריו של י“ד וילהלם על ”ר‘ אברהם גלנטי שנפטר בצפת ב־1560" (במאמרו “סדרי תקונים” בקובץ “עלי עין”, ספר היובל לש“ז שוקן, ירושלים תש”ח–תשי"ב, עמי 125) שהם מוטעים ללא־ספק. ודי להעיר על־כך, שבכל ספריו מזכיר ר’ אברהם גאלנטי בברכת המתים את רבו רמ“ק, שנפטר כידוע בכ”ג תמוז ש“ל, ועל העובדה, שהספר ירח יקר של ר' אברהם גאלנטי נקרא כך משום שהוא מכוון כנגד הספר אור יקר של רמ”ק, שנתחבר (או נשלם) בשנת שכ"ג – עיין שם הגדולים בערך אור החמה ובערך אור יקר (ועיין גם במאמרנו בפנים ובהערה הבאה).  ↩

בדף צט, ב נזכר בברכת המתים ר‘ שלמה אלקבץ: "ומה נמלצו לחכי אמרי קדוש הרשב’ הלוי ז“ל” – הוא ר“ש אלקבץ. הדעה המקובלת לאחרונה אצל החכמים, שאלקבץ נפטר סמוך לשנת שמ”ד (עי‘ זנה, קרית ספר, שנה ז, עמ’ 282; א“מ הברמן בערכו באנציקלופדיה העברית; מ‘ בניהו בערכו באנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל בעריכת מרדכי מרגליות; יצחק בן־צבי, ארץ ישראל ויישובה, עמ’ 181 הערה 1 ועמ' 438. כנראה, שכל החכמים הסיקו כן מכיוון שבסידור התפילה, דפוס ויניציאה שמ”ד, נזכר אלקבץ בברכת המתים בכתובת שעל גבי שירו “לכה דודי” – והעיר על כך לראשונה זנה שם) אינה מיוסדת כדבעי. יש בידי ראיות מוכיחות שיתפרסמו אי“ה במקום אחר, שאלקבץ נפטר כבר בשנות של”ו–של"ז.  ↩

כך הוא בהוצ' השנייה, פראג שפ"א, דף נח, ד.  ↩

שם צח, א. מעניין, שסמברי בחיבורו דברי יוסף מביא מעין אותו קטע: “והרב מוהרר”י קארו הנז' נפטר בשנת חמשת אלפים ושל“ה, והיה לו מגיד מדבר עמו והבטיחו שידרוש כג”ע שבעת ימים, וסימן מסר לו משתה שבעת ימים בחצר גנת ביתן המלך, והימים אשר יראה גודל מעשיו לכל נשמות הצדיקים אשר בג“ע יהיו ק”פ יום (כאן רשום בצידו של הגליון משפט שנשמט כנראה בטעות: וסימן בהראותו את עשר כבוד מלכותו וכו' ק"פ יום). והבטיחו כי הרמב“ם והר”י בעל הטורים ז“ל יוצאים לקראתו עם ג כתות של מלאכי השרת, זכאה חולקיה, תנצב”ה“ – קטע זה אינו כלול בליקוטים שהוציא נאיבויאר בסדר החכמים, חלק א, אוכספורד תרמ”ח ולא בליקוטים שהוציא ברלינר, ברלין תרנ"ו והעתקתי באוכספורד מגוף כתב־היד (נאיבויאר 2410, 88ו).  ↩

כאן כמובן אין מקום לטענותיהם של רוזאניס וגרינוואלד, שהרי לא מדובר כאן בשני לשונות דומים או שווים אלא בתוכן־דברים שווה, שרק עיקרו מובא על־ידי ר' אברהם גאלנטי.  ↩

כתב היד של הוצ‘ ויניציאה בא כנראה לידו של ר’ אלישע חיים אשכנזי אם בצפת עצמה ואם בירושלים מידו של אחד מבני צפת. עיין בהסכמת גאוני ירושלים בראש הוצאה זו של מגיד מישרים: “והחלק הנשא' לא נמצא בידו (של ר' יצחק בינגא – ד. ת.) כי היה בצפת ת”ו“, אלא בידי ”כה“ר אלישע חיים בכמ”ר יעקב זלה“ה אשר נמצא בידו חלק הנשאר מספ‘ המגיד הנז’”. כדאי להזכיר כאן, ששנה אחת לאחר שהביא לדפוס את ספר מגיד מישרים, חלק ב, הביא ר‘ אלישע חיים אשכנזי לדפוס את הספר זהרי חמה של ר’ אברהם גאלנטי. שלום, שבתי צבי, כרך א, עמ‘ 164 והערה 1 שם. כן הביא עמו בשליחותו למכנאס שבמארוקו כתב־יד של הספר ירח יקר של ר’ אברהם גאלנטי. עיין: ג‘ שלום, כתב־יד בקבלה, עמ’ 104; שבתי צבי, שם; י“מ טולידאנו, שריד ופליט, קובץ א, תש”ה, עמ‘ 21–22; א’ יערי, שלוחי ארץ־ישראל, תשי"א, עמ‘ 155. כתבי־היד של שלושת החיבורים הללו באו לידו כנראה באותו אופן. כן מן הראוי להעיר, שבאחד מכתבי־היד הנז’ שברשות בית המדרש לרבנים בניו־יורק מכורך כאחד ובא מיד לאחר הקטעים מן מגיד מישרים הפירוש קינת סתרים של ר‘ אברהם גאלנטי, שדיברנו עליו בגוף מאמרנו. עיין גורדון שם, עמ’ 116.  ↩

לפי שעה אנו יכולים אמנם רק להוכיח שר‘ אברהם גאלנטי נפטר לפני שנת שמ“ט, אבל אין זה מן הנמנע כלל וכלל שהוא כבר נפטר מיד לאחר שנת של”ז. והשווה גם כתב־יד ששון 248 (כתב־יד מזרחי מן המאה השש־עשרה או השבע־עשרה – ששון שם ב“אהל דוד”, כרך א עמ' 441), שכולל קטעים מן מגיד מישרים: "ספר מוסר ה’ שהועתק מכת“י של מוהר”י קארו, שהיה מיסר ומוכיח ומגיד לי (צ"ל לו? – ד. ת.) המגיד בכל שבוע על ח‘ הפרשיות בהיותו בחו“ל בעיר ניקופול”. ראוי להעיר כאן על אחד מכתבי־היד הנז’ שברשות בית המדרש לרבנים, שחשוב לדיון שלפנינו במאמר זה. מכתב־היד ההוא אנו למדים (אם קרא גורדון נכונה), שכבר בשנת שמ"ד (תשע שנים לאחר פטירתו של מרן) העתיק סופר באיטליה קטעים מדברי המגיד של ר‘ יוסף קארו (הוא קורא לחיבור קונטרס של מורנו ר' יוסף קארו ז"ל) – עיין גורדון שם, עמ’ 116–115.  ↩