לפתע, רעב נורא תוקף אותי, איזה רִיק בבטן. מסעדה קטנה בסמיכות מקום, שולחן פנוי אחרון. מסוחררת, אני צונחת על הכיסא, מרימה את ראשי.
מי אני? איפה אני? מלצרית צעירה מתקרבת, חייכנית. התפריט בידה, פנקס ההזמנות והעט מוכן לרשום. והיא שואלת אותי: “את רוצה להזמין?…”
– כן, משהו חם… אני גוועת ברעב… מקרוני, הנה בחרתי. מקרוני מוקרמים. זה מה שהוא תמיד אכל כדי שיהיה לו כוח לחזור למגרש. אלוהים, איפה אתה?…
אט־אט אני מתאוששת. ספל קפה, והחשבון. המלצרית מחייכת כשאני מבקשת ממנה דפים לבנים כדי לכתוב. לא יודעת מה, מילים מילים… מסתכלת עלי במבט סקרן אך דיסקרטי ואומרת לי: “נדמה לי שאני מכירה אותך, אפילו בטוחה… ראיתי את התמונה שלך באיזה מאמר… זו את, נכון? את כותבת?”
אני מספרת לה בקצרה על ביקורי בבית הקברות הסמוך.
משלמת, קמה,
צריך להמשיך ללכת…
המלצרית פותחת לי את הדלת.
– אלה הם החיים, היא אומרת לי.
– כן, אלה החיים ילדתי.
מה שמך?
– מור.
מדי פעם אני חוזרת לבית הקברות,
למסעדה הקטנה.
מור חזרה ללימודים
אלה החיים…