הערה של ד"ר יהונתן ורדי: הכותרת שבסוגריים [ביום פירוד], וכן כל מה שמופיע בשיר בסוגריים רבועים, הם השלמה של המהדיר, נחמיה אלוני, ואין להם יסוד בכתבי היד. לימים התגלה השיר המלא, והתברר שמדובר בשיר שכתבה אשתו של דונש ושהיא שלחה אליו לאחר שהוא נאלץ לנסוע ממנה.

כתב על כך פליישר במאמרו ‘על דונש בן לברט ואשתו ובנו’.  ↩

מצאתי את השיר בין קטעי הגניזה של אוסף מוצרי שצילם פרופ‘ ד’ ילין ז"ל בשביל הספריה הלאומית ונדפס לראשונה על ידי ב JQR (מחזור חדש), XXXV (1944), עמ' 79–80. לא עלה בידי לזהות את העמוד השני של הקטע ולדאבוני אי אפשר להשיג כעת קטעי גניזה אלה במקורם לשימוש.

יתכן, כי זהו השיר כולו, כי בראשו כתובת ובסופו נסתיים בכתב היד בראשית השורה. הקטע קרוע לארכו ועל כן הבתים לקויים. הסוגרים הם שלמים והדלתות ניסיתי להשלים.

משקל השיר הוא המרובה. עיין ילין, עמ‘ קפט, מס’ 19.

חרוז השיר: “דָה”, והה"א במפיק או בלעדיו.

תוכן השיר: תהילת חתן וכלה. שיר לחתן הוא גם “דבוק חתן”. ועיין להלן.

השיר מיוחס לדונש בן לבראט לפי הכתובת בלבד.

הכתובת כנראה ערבית ותרגומה: “וכתב…אליו”. לא ידוע למי.  ↩

אחודה = השלמתי על פי השיר “שהי רוח” שנדפס ב JQR (עיין הערות) עמ' 81–82 ופירושה: אחוזה.  ↩

אחודה ואפשר להשלים: צמודה. — פרוד, בכה"י: פירוד.  ↩

שיר השירים ה, ז.השווה לדברי אבן כ'לפון בשירים המסופקים: “ולא יהיה רדידו”. שירי רשב"ג, ביאליק־רבניצקי, כרך ג, יז 4. — לזכרון, בכתב היד: לזיכרון.  ↩

עיין רשב“ג, ג, ב, עמ' 31, מב, בית 4. — כנראה היה החתן יליד ארץ ספרד ולא היתה הכלה ילידת ארץ זו. אולם ייתכן כי אין זה שיר לחתן וכלה אלא שיר פירוד מידיד, כי אין לבאר את המלים ”ביום פירוד" בבית ראשון אם זה שיר לחתן.  ↩