ספר זה הוא פירסום ראשון של מבחר כתבים ומכתבים מעזבונו של אבשלום פיינברג, איש ניל“י, שנולד ב־1889 במושבה גדרה להוריו הביל”ויים ונפל ב־20 בינואר 1917 בנסותו לעבור אל הקווים הבריטיים ליד שייך־זוויד, דרומית לרפיח.
החומר המתפרסם בזה רובו הגדול רואה כאן אור לראשונה. רובּו הגדול נשמר כל השנים בגינזך אהרנסון בזכרון־יעקב וקצתו בידי קרובי־משפחה של המנוח והוא מובא לדפוס ברשותם ובאדיבותם של אלה. קצת מן הדברים פורסמו או צוטטו בהזדמנויות שונות בכתבי־עת שונים.
המכתבים אל רבקה אהרנסון ואל שרה אהרנסון נכתבו כולם עברית. יומן־המסעים – רשימות שנכתבו בשנים 1911, 1912 ו־1914 אגב סיורים בוטאניים־חקלאיים בגליל, בלבנון ובדרום סוריה ובשנת 1915 אגב פעולת הלחימה בארבה במזרח הירדן ובמערבו ונועדו כולן בשביל אהרן אהרנסון, מיסדה ומנהלה של תחנת־הנסיונות החקלאית בעתלית בשנים ההן והממונה מטעם השלטון העותומאני על המלחמה בארבה בשנים 1915/16 – נכתב כולו צרפתית. הוא הדין בדין־וחשבון (שמעולם לא הגיע לתעודתו) אל הלייטננט ליאונרד וולי, קצין־המודיעין האנגלי בקאהיר שהיה הממונה האנגלי על פעולתה של קבוצת הריגול העברית בראשיתה, ובדין־וחשבון המפורט אשר נשלח מאלכסנדריה לניו־יורק באוקטובר 1915 אל הגב' הנרייטה סאלד, מזכירת חבר־הנאמנים האמריקאי של תחנת־הנסיונות החקלאית בעתלית. המכתבים האחרים נכתבו קצתם עברית, קצתם אידיש וקצתם צרפתית.
החומר שלא נכתב עברית במקורו תורגם במרוצת השנים על־ידי מתרגמים שונים, בעיקר על־ידי המנוח חיים אברבאיה, ד"ר ישראל אלדד (שייב), אהרן אמיר, לאה וייץ־כהן, אורי קיסרי ואוריאל שלח (הוא יונתן רטוש). תוך כדי עריכתם המחודשת של כל הכתבים האלה וניפּויים בידי אהרן אמיר נעשה נסיון לשמור על אחידוּת סגנונית ולהקפיד על הקירבה ללשונו של אבשלום כמו גם לרוח הלשון והכּתיב של תקופת כתיבתם, במידה שניתן הדבר להיעשות בלי לגרום מבוכה יתירה לקורא בן־ימינו.
לגברת רבקה אהרנסון, רעוּתו ונוצרת זכרו של אבשלום, ולגברת צלה שוהם־פיינברג, אחותו, יאתה תודה עמוקה על עזרתן המסורה בהבאת הכתבים והתצלומים לדפוס וביישור־הדורים תוך כדי עשיית המלאכה. תצלום הדקל ממקום קבורתו של אבשלום במדבר הוא של רב־סרן שלמה בן־אלקנה, האיש שבזכותו נחשׂפו עצמות אבשלום בשלהי 1967. תצלום המצבה על קברו של אבשלום בהר־הרצל בירושלים הוא של גב' תמר אשל, בת־אחותו של אבשלום.
“אבשלום פיינברג: קווים למונוגרפיה” נכתב במיוחד בשביל הכרך הזה על־ידי העורך והמביא־לדפוס, אהרן אמיר.
בבחירת החומר המתפרסם בזה הוּשׂם הדגש במידה רבה בערך הלאומי־ההיסטורי של הדברים. בעזבון שמור עוד חומר רב ומרתק שהוא אישי ואף אמנותי יותר באָפיוֹ ובלעדיו יקשה להעריך אל־נכון את דמותו של אבשלום. אנו תקוה שלא ירחק היום ויוּתן להביא לפני הקורא אוסף מיצג של דברים שישקפו נאמנה צדדים נוספים בדמות זו, שהיו אשר כינוה “הצבּר הראשון”.
“שקמונה” חברה להוצאה לאור בע"מ
אוקטובר 1971
גם בעברית אפשר 🔗
לל. שניאורְסון
לוּ שֶׁבַע שְׁמָשׁוֹת בְשָׁמַיִךְ תָּלִית
נַפְשִׁי סוֹבֵאת אוֹר לֹא יָכוֹלְת רָוִית
(ח. נ. ביאליק)
לוּ עֶשֶׂר בַּחוּרוֹת לִי נָתַתָּ
נִשְׁמָתִי זוֹלֶלֶת חַיִּים עוֹד לֹא הִשְׂבַּעְתָּ.
לוּ מֵאָה לְבָבוֹת בְּחָזִי שַׁמְתָּ
תַּאֲוָתִי בִּרְגָשׁוֹת עוֹד לֹא הִסְפַּקְתָּ,
לוּ בְּאַלְפֵי עֵינֵי־כּוֹכָבִים יַלְדּוֹת־חֶמֶד חָנַנְתָּ
תַּאֲוַת אוֹר וְאַהֲבָה בִּי עוֹד לֹא הִשְׁתַּקְתָּ;
וְלִבִּי יִרְחַשׁ חֲלוֹם־מֶרֶד חֲלוֹם־פְּלָאִים
לְהַעֲלוֹת וּלְהַבְקִיעַ עַד לֶב הַשָּׁמַיִם!
שָׁמַיְמָה נַעֲלֶה! וְהִדְלַקְנוּ בַּשֶּׁמֶשׁ אֲבוּקַת־עֱזוּזֵנוּ
וְהָיוּ רֹחַב שֶׁבַע־רְקִיעֵי־סַפִּיר מַלְכוּתֵנוּ!
וּפָתַחְנוּ שָׁם כָּל מַעַיְנוֹת זֹהַר וָאוֹר
וָמֵתוּ בָּאָרֶץ לָנֶצַח שִׂנְאָה, חֹרֶף וָקֹר.
וְלוּ גַּם תִּתֵּן לִבֵּנוּ טֶרֶף לַעַיִט וְלָעוֹרֵב
הַשָּׁחוֹר הַמְּקוֹנֵן בְּהַר חוֹרֵב,
וְלָעַגְנוּ לְכַעַסְךָ, אֵל זָקֵן, סָכָל־חָבִיב!
כִּי מַלֵּא תִּמַלֵּא הָאָרֶץ זֹהַר אָבִיב.
לוּ גַם יֵאָכְלוּ וִיכֻרְסְמוּ לֵב וּמֵעַיִם
אֲבָל לָנוּ הֵן יִהְיוּ… שָׁמַיִם! שָׁמַיִם!
וּמַתְנוּ בִּשְׂחוֹק־לַעַג, בִּנְשִׁיקָה מְלֵאַת־זִיו,
וּמָלְאָה הָאָרֶץ לָנֶצַח אַהֲבָה וְאָבִיב.
*
לֹא, יַלְדָּה! לֹא אוֹכַל תֵּת לָךְ אַהֲבָתִי,
אַתְּ כֹּה קְטַנָּה וְכֹה חַלָּשָׁה.
אֲבָל חָפֵץ אֲנִי לְסַפֵּר לָךְ סוֹד מַחְלָתִי
כְּמוֹ לִידִידָה טוֹבָה, בְּלִי רַעַד וּבְלִי בוּשָׁה.
כְּשֶׁנִּבְרֵאתִי עֲלֵי־אֲדָמוֹת – כַּךְ מַלְאָכִי רָצָה –
נִתַּן לִי לֵב שֶׁכֻּלּוֹ אֶחָד־כְּגוּשׁ
שֶׁאֵינֶנּוּ יָכוֹל לֶאֱהֹב אוֹ לִשְׂנוֹא לְמֶחְצָה
וְשֶׁבְּמִדָּה וּבְמִשְׁקָל אֵינוֹ יוֹדֵעַ לָחוּש.
וּכְשֶׁרוֹצֶה אֲנִי בֶּרֶךְ לִלַטֵּף לְטִיפָה
אוֹ בְחֹם לִפְעָמִים בִּזְרוֹעוֹתַי לְחַבֵּק,
יוֹצֵאת הַתְּנוּעָה מְכֹעָרָה וַחֲטוּפָה,
כְּמוֹ לוּ רָצִיתִי לִצְבֹּת אוֹ לְחַנֵּק.
וְהַזּוֹכֶרֶת אַתְ, חֲבִיבָתִי, אֵיךְ בָּכִית מָרָה
כְּשֶׁבְּמִפְרַקְתֵּךְ הַלְּבָנָה עַד דַּם־שָׁנִי הִשְׁבַּצְתִּי בִנְשִׁיכָה
וַאֲנִי הִתְרַגַּזְתִּי, הַאֲמִינִי לִי, יְקָרָה,
כִּי זוֹ הָיְתָה נְשִׁיקָה, רַק נְשִׁיקָה!
הֲתָבִינִי עַתָּה, יַלְדָּה, מַדּוּעַ לֹא אֶתֵּן לָךְ אַהֲבָתִי?
יָרֵא אֲנִי… אַתְּ כֹּה דַלָּה וַחַלָּשָׁה,
אֵין לָךְ דֵּי כֹּחַ לְהָבִין אֶת סוֹד מַחְלָתִי
הִנָּךְ יְצוּר רָפֶה וְקָטָן – הִנָּךְ רַק אִשָּׁה!