##א

שָׁכְבָה עָלָיו. כִּי כָּךְ הָיוּ יָדֶיהָ

סְבִיב צַוָּארוֹ שֶׁל הַנּוֹבֵל כְּרוּכוֹת,

עָלָיו שָׁכְבָה שְׁעוֹת מֶתֶק אֲרֻכּוֹת,

רַק רֹב שְׁנוֹתָיו קְצָת הֶאֱפִיל עָלֶיהָ.

וּלְעִתִּים, בִּצְרֹחַ בַּחוּץ אֹחַ,

הִיא בִזְקָנוֹ פָנֶיהָ הִפְנְתָה.

וְכָל אֲשֶׁר הוּא לַיְלָה נָח בְּכֹחַ,

חָרֵד וְגַם חוֹמֵד לְעֻמָּתָהּ.

הַכּוֹכָבִים שָׁלְחוּ לָּהּ בְּשׂוֹרַת כֶּמֶס,

וְרֵיחַ שָׁט בְּחֶדֶר הַמִּשְׁכָּב.

זָע הַוִּילוֹן וּכְמוֹ רָמַז לָּהּ רֶמֶז,

וּמֶבָּטָהּ הָלַךְ אָט אַחֲרָיו –.

אֲבָל, אֶת הַזָּקֵן הִיא לֹא עָזָבָה,

וּבְלִי יָדַע אוֹתָהּ לֵיל הַלֵּילוֹת

עַל צִנָּתוֹ הַמַּלְכוּתִית שָׁכָבָה

בִבְתוּלֶיהָ, כְּנִשְׁמַת כְּלוּלוֹת.

ב    🔗

הַמֶּלֶךְ נָח בְּרִיק יָמִים. חָשַׁב

עַל עֲלִילוֹת עָבָר וְחֶמְדוֹתָיו,

עַל חֻבָּתוֹ, כְּלַבְלֶבֶת טִפּוּחָיו –.

אֲבָל, בַּלֵּיל נִתְקַמְּרָה מֵעָלָיו

אֲבִישַׁג. נָחוּ אָז לִבְטֵי חַיָּיו,

כְּמוֹ אֶרֶץ שׁוֹמֵמָה מֵרֹב פְּחָדֶיהָ,

בְּמַזָּל תָּם שֶׁל תָּאֳמֵי שָׁדֶיהָ.

וְיֵשׁ שֶׁהַבָּקִיא בְּחֵן נָשִׁים

הִבְחִין בְּעַד גְּבִינָיו הַכּוֹתְשִׁים

בְּפִיהָ הַדָּרוּךְ מֵאֵין נָשׁוֹק.

וְהוּא רָאָה: לוּלָבָהּ הַיָּרֹק

לֹא שַׁח מִתּוֹךְ לִבָּהּ עַד לְשִׁטְחוֹ.

וְקַר לוֹ. וְהֶאֱזִין לְמֵרָחוֹק

כְּכֶלֶב. וְנִלְפַּת בִּשְׁיָר לֵחוֹ.

מֵדון, חורף 1905 – 1906