(הוּמוֹרסקה וַרשאִית) 🔗
סירוֹטאַ (האם חייב אני להוסיף לכם: החזן ברחוב טלוֹמאַצקעֶ?) סיים את התפילה; הוא חזר במיוחד מניו-יורק.
בחשאי מתקנאים בו:
– סכום-כסף נאה הרויח שם! הלוַאי עלינו ועל עסקנינו לפני החגים!
ימים רעים היו הימים שלפני החג: חרם, עדיין מלחמה, וגם – מזג-אויר רע.
– אילו היתה לי גרגרתו שלו! – נאנח אחד מוחרם מרחוב מאַרשאַלקוֹבסקא…
ניו-יורק נעשׂית מגניט לא רק לגבי סופרים…
סירוֹטאַ סיים את תפילתו.
הקהל המקומי מתחמק ויוצא בחשאי. יודעים הם מה לומר, אך לא כיצד לומר: הצורה הפולנית של איחולים לכבוד יום-טוב, ובפרט “”ויעֶלקאַנוֹץ"1 – עדיין לא נמצאה.
ה“ליטואַקים” מנגדם יוצאים מבית-התפילה ברעש:
חגים ומועדים לשׂמחה! חגים ומועדים לשׂמחה!
הקהל המקומי רוטן לא-מרוצה:
– כמה הומים ומהמים.. – ו’דוֹמוּ בּוֹזשים2 - לא סימן של דרך-ארץ…
ועולה עוד בדעתו של אחד ליטאי להכריז בקול:
– לשנה הבאה בירושלים!
בזה כבר הגדיש את הסאה. וממלמלים בפולנית כבר בקול רם יותר; כבר מחוץ לבית-הכנסת המפואר, על-גבי המדרגות:
– הכל תפשו… תחילה את הנאַלעֶבקים… ועכשיו את בית-הכנסת הגדול… ואת השׂדרה הראשית – מתאונן אחר – בבית-הקברות…
הוא הלך לקבר-אבות וראה:
– “ליטואַק ליד ליטוַאק”…
* * *
הזוג האחרון:
אחד מקומי – צילינדר, עניבה צחורה, כפפות, מגולח למשעי, אך פניו לא חגיגיות ביותר, – כבר הוא עומד למטה בסוף המדרגות וממתין לו לשני, אף הוא מקומי (אף הוא בצילינדר, עניבה צחורה, כפפות זקן מסורק נאה-נאה וגם הוא פניו לא חגיגיות כלל), שעדיין הוא צולע ויורד על קבו.
– אתה הולך הביתה? – שואל זה השני, שעה שכבר הגיע אל המדרגה האחרונה; ומאחר שלא נשמעה שאלתו, הוא חוזר ושואל בקול רם יותר:
– אתה הולך הביתה, מוֹריץ?
הנשאל מתעורר כמתוך הרהורים של עצבות
– ואתה, איגנַאץ?
הם מתעכבים רגע אחד:
– הביתה? מה אעשׂה בבית? יש לך סדר, מוֹריץ?
– אי… – מניע מוריץ את ידו. – אצל אשתי, בת עושׂה-המוֹכין!
הוא אמר לה:
– מן היושר הוא, לקנות מעט מצוֹת לפחות.
מיד עמדה ומדדה אותו באחת מעיניה הירקרקות למן ראשו ועד לרגלו העקומה: – מה הוא הדבר הישר בעיניך?
הוא מנסה לעמוד על עמדתו:
– למען הילדים!
היא הולכת עם הילדים אל האופרה; כבר הזמינה תא מיוחד…
– ושלי – נאנח מוריץ ואומר – בת-הרבנים? היא שואלת, אם אני רוצה, שהמשרת הנוצרי יברח משיראה מצות…
נאנחים שניהם:
– עבדים משלו בנו… ומתעוררת השאלה:
– להיכן הולכים? – מלגלג ואומר מוריץ, - אל הנַאלעֶבקים, אל הרחוב הפראַנציסקאַני… “כל דכפין ייתי וייכול”. מישהו – –
– אחד ליטואַק – –
– יזמין אותנו אל הסדר…
והלוך הולכים הם, כנראה מתוך הרגל בלבד, מהורהרים ומשׂיחים בחשאי לעומת כיכּר-התיאטרון.
– לא היינו צריכים לעקור מן הצד ההוא…
– לא היינו סובלים כל-כך הרבה מן החרם…
– לפני החג היה לך פדיון כלשהו, מוריץ?
מוריץ מדחק בכתפיו:
– מה זה עולה על דעתך, איגנאץ…
כבר הם מגיעים, מתוך שתיקה, אל רחוב הסנאטורים.
מישהו מהלך לפניהם, צעיר, צעדיו גמישים, הגוף מתנענע מרגל על רגל. ובמקצת מוּכּר הוא.
– נדמה, העורך-דין…
– כן, שאר-בשׂרך שלך, אַלבּרט… קבּל את הדת הפראַבוסלאַוית…
– למען בתו של השופט… היא נתאהבה בו אהבה עזה כמות.
– בחור נאה הריהו באמת…
– בחור – זהב! והיא – גם כן, יפה, בריאה. "רוצה אתה – אומרת היא, הריני מוכנה, למענך, להתגייר…
– מצאה את השעה הנכונה!
הם מתגעגעים על חברתו של אדם, קוראים אחריו בקול:
– אדוני הסניגור!
והם מסתכלים בו:
– מאימתי אתה מדבּר יידיש, אַלבּרט?
– מזמן שנטבלתי…
– עכשיו רשאי הוא! – סוֹבר מוריץ.
– צפור-דרור – ברחוב!
– בבּית גם כן… עם מבקשי-עצה יהודיים – יהודית…
– ואפילו בפני האשה?
– אשתי שלי?
– ואפילו באזי המשרת?
– אפילו באשניה של הנערה המשרתת! – מצחק אַלבּרט ומתעכּב ליד שער אחד.
– כאן אתה גר, אַלבּרט? – שאל מוריץ.
– כאן, כן?! – שואל איגנאץ.
בקולם נשמעת מעין אמירה: חבל, אנו נשארים לבדנו…
– כאן, - משיב אַלבּרט, וכשהוא תופס למה הדברים מרמזים:
– יודעים אתם מה, בואו ועלו אלי! אשתי שלי מכינה איזו הפתעה בשבילי… עוד בבוקר גרשתנו מן הבית… לפני עשׂר שלא אשוב הביתה… ותטעמו גם אתם…
– כוס טיי יהיה?
– וקנוּח-שתיה גם-כן. כשמדובר על הפתעה…
– חזיר מטוגן?
– מאכל זה מגישים לכם בבית! אומרים לכם: בשׂר-עגל, והרי אתם אוכלים…
מאחר שאינם יודעים מה יעשׂו בעצמם, ומאחר שכמעט יראים הם להישאר עם עצמם, עם מחשבותיהם הנוגות שלהם, הריהם הולכים.
הגיעו למעלה, מכניס אותם אַלבּרט אל חדר-העבודה שלו. והוא עצמו הולך לברר, אם כבר מותר להכּנס…
מוֹריץ ואיגנַץ מתיישבים בחדר-העבודה האפלולי ליד שולחן-הכתיבה, והם מבחינים בפרחים חדשים באגרטלי-ברוֹנזה חדשים.
– עבודת “בצלאל”! – משתומם מוֹריץ.
– השטיח אף הוא! – אומר איגנאץ קול רם כצועק כמעט, – ראה נא: אם אשכחך ירושלים…
– את הדברים האלה – מסביר אַלבּרט שכבר חזר בינתים – קנתה אשתי שלי, מאַריאַ אנדרעֶיעֶוונאַ שלי… מה? יהודיית קצת יותר משלכם?
– והלואי אשתי שלי, בתו של עושׂה-המוכין!
– ומיד – מפסיק להם בעל-הבית – תבוא ההפתעה. מנחש אני, מה יהיה הדבר הזה… זה יהיה… זה יהיה – – –
אותו רגע נפתחת במהירות הדלת אל חדר האכילה, זרם אור נשפך בבת-אחת אל חדר העבודה האפלולי. מבעד לפתח הפתוח לרוָחה מתגלה שולחן צחור ערוך לסעודה… כלי כסף וכלי אלגביש… ובקבוקי יין – – –
– וּמַצות! וּמַצות! – צועק מוריץ משתאה ומשתומם…
– ראה, ראה! – צובט אותו איגנאץ בצלעו – קערה עם ה“מינים” ערוכים עליה – –
בעלת-הבית התייצבה בינתים בפתח, בלונדינית זוהרת:
- מילוֹסטי פּרוֹסים! 5
אַלבּרט מציג את האורחים; והיא מסבירה פנים:
- אוֹטשען פּריאַטנוֹ! 6 הכינות איפוא גם לי הפתעה!
מכירים ומברכים זה את זו.
– שבו, רבותי! – אומר אַלבּרט.
– ניעֶט פּוֹדוֹזשדי! 7 והיא מגישה לו הגדה עם תרגום רוסי – טי פּרעֶזשדעֶ פּרוֹועֶריי… פּראַווילנוֹ-לי…8
מוריץ מקבל בינתים עוד צביטה מאיגנאַץ:
– ראה נא את הגביע הגדול הזה, ראה נא!
– עֶטו – פונה אליהם מַריאַ אאנדרעֶיעֶוונאַ – דלאַ פּרוֹרוֹקאַ אִיליאַ… יעֶווֹ, – אומרת היא, – יאַ סטראַשנוֹ ליוּבּליוּ…9 ואגב כך היא מצלצלת אל חדר-הבישול:
– עוד שתי מערכות-כלים בשביל האורחים היקרים!
ירוד ירדו משם איגנאַץ ומוֹריץ כבר בשעה מאוחרת לאחר חצי-הלילה, והיו מחזיקים זה בזה, שלא יפלו…
לילה זרוע כוכבים.
– למעלה מתנצנץ! – סח לי מוריץ מתפעל.
– ליל שמורים! – מסביר אגנאַץ.
והם מתייצבים ועומדים עוד רגע.
– אומר אני לך, סופו שיחזור אל היהדות; והיא עתידה להתגייר – –
– שמא כן, ושמא לאו, – משוב מוֹריץ; ובהציצו אל השמים:
– אך יהי רצון, שתמיר את מזלי לטובה, כשם שמומריך, רבונו של עולם, יהודים טובים הם!