עוד מזכרונות ישראל בלקינד:
מצב המושבה החל להשתנות לטוב אחרי אשר בקר את המושבה מר אליהו שיד, מי שהיה במשך שנים רבות המפקח העליון על מושבות הנדיב. הוא בא בלוית מי שהיה פקיד ראשון, מר אוסוביצקי, והגנן הצרפתי קבלן, וירא את לחצנו ואת דחקנו. [אך] שמע את אשר ספרנו לו על אודות מצבנו הרע, ותהי ראשית מעשהו לתת לנו מתנה בשם הנדיב שש עגלות גדולות, כל עגלה לזוג סוסים. וכיון כי לכל אחד מאתנו היה רק סוס אחד, היתה העגלה משותפת לשני אכרים.
המתנה הזאת היתה לנו נחוצה מאד והביאה לנו תועלת רבה. אחרי שנה אחת של עבודתנו נוכחנו כי אדמתנו בכלל היתה טובה מאוד, אבל נחלשה מדי ודלה על-ידי הערבים, בעליה הראשונים, אשר נצלו את כל כחה. היה אפוא נחוץ לזבלה. וזבל היה הרבה מאד בסביבותינו. הערבים אינם מזבלים את אדמתם. כל הזבל של הכפר מתאסף ערמות ערמות אצל הבתים; מעט מעט ריחו הרע יפוג, ואז ישמשו הערמות האלה לבני הכפר למקום לאספותיהם הרגילות בשעות הפנאי, אשר בהן ידברו אודות העולם וכל שאלות הפוליטיקה, הפוליטיקה המקומית והפוליטיקה העולמית.
בראשונה היו הם מרשים לאכרים היהודים לקחת זבל כאוות נפשם. אבל מעט מעט למדו לקחת גם כסף בעד הזבל. סביב לכפר קטרא היו ערמות זבל גדולות מאד, ואנחנו לטשנו את עינינו להן, ואדיר חפצנו היה להעביר את הזבל הזה על אדמתנו. אבל לזה היו נחוצות עגלות, ואת העגלות האלה קבלנו מאת הנדיב!
מהרנו, כמובן, למען להשתמש בהן. שלמנו לשכנינו סכום כסף בעד ערמה גדולה אחת ותכף הסתערנו עליה בסערת מלחמה. כל אחד השתדל להגדיל עד כמה שאפשר את מספר עגלות הזבל אשר יביא על אדמתו, ולכן היו עובדים מהבוקר השכם עד שעה מאוחרת בלילה, והעבודה היתה קשה מאוד! אצל הערמה לא ראו את האנשים, כי ענן כבד של אבק שחור היה מקיף מסביב ומכסה את הפנים וכל חלקי הגוף, היה נכנס אל תחת הבגדים ואל תוך הפה והנחירים. חשך משחור תואר העובדים, והיורק ירק בליל שחור, אשר היה יוצא מתוך נקבי ריאתו. ואם יחשוב הקורא כי בערב יכלו לקחת אמבטיה, להתרחץ ולהחליף את הבגדים ואת הלבנים, אינו אלא טועה. כי גם לעתים קרובות מאד לא היה די מים לרחוץ מעט את הפנים ואת הידים. עבודת פרך עבדו הגדרתים במשך הקיץ, אבל השיגו את מטרתם. אדמתם הוטבה הרבה ותוכל לתת ברכה רבה לבעליה-עובדיה.