יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

המתנדבת הותיקה נורית רכס שלחה לנו המלצה על סיפור קצרצר מאת דוד פרישמן, ושמו הקוּפה.  נורית הגישה את הסיפור, מודפס וממוסגר, כמתנת יום הולדת לחברתה.

הסיפור מופיע תחת הכותרת אגדות בדף יצירות פרישמן במאגר שלנו, והוא קצר מספיק להביאו בשלמותו להלן:

הקופה

ביום הולדת אותי היה הדבר, ואני אז בן תשע שנים.  בהיות הבוקר, כאשר רק נפקחו עיני וארא את המתנה אשר נתן לי אבי לזכרון היום ההוא, והנה: קופה קטנה עשויה מתכת לאגור בה כסף ולחשׂוך מיום אל יום.  במכסה הקופה מלמעלה עשוי חריץ, אשר בו תושם מטבעת הכסף לבעבור תיפול אל תוך הקופה, והקופה עשויה תבנית אריה.  את זאת נתן לי אבי, ואולם אמי לא נתנה לי דבר, ורק נשוק נשקה לי, ותספר לי את אחד מסיפוריה.

התשמע?

מלאך קטן היה בשמים, מלאך זקונים לאלוהים והוא רך וצעיר, ואלוהים אהבו מאד מאד.  והיה היום, ואלוהים אמר למלאך שעשועיו לאמור: הנה מחר יום הולדת אותך, ואני נכון לתת לך את כל אשר תשאל נפשך: שאל מה אתן לך!

והמלאך ענה: אם נא מצאתי חן בעיניך, אבי ונתת לי קופה לאגור בה מטבעות, כמשפט הקופות אשר לבני האדם על הארץ.  ואולם בזאת תיפלא הקופה מן הקופות האחרות, כי תעשה אותה בתחבולה על-פי מכונה אשר יכול תוכל להתמלא מאליה ולא תהיה עלי המלאכה למלאותה.

ושחוק קל נראה על שפתי אלוהים, וישפוק למלאך על כתפיו, ויאמר: אין זאת, ילד שעשועי, כי עצל אתה מעט, ועל כן שאלת למנוע את נפשך מכל מלאכה, עד כי תאמר כי גם קופה תימָלא מאליה, ואולם ראה, נשאתי פניך גם לדבר הזה.

וממחרת היום, יום הולדת את המלאך, ויתן לו אלוהים את הקופה כאשר שאל, והקופה עשויה חמר ותבניתה תבנית אדם ומראיה כמראה אדם חי אשר על הארץ.  את זה נתן אלוהים למלאכו, ויהי האדם לקופה בידי המלאך.

והמלאך שם את הקופה בקרן זווית על פני הארץ, ותהי הקופה עומדת על הארץ.  ותהי גם מתהלכת על הארץ, כי כן היה המשפט המכונה אשר עשה לה אלוהים, ותהי מתמלאה הלוך והתמלא מיום אל יום.

והקופה, הלוא אמרתי לך, היתה עשויה חמר, ותבניתה תבנית אדם, לא נעדר דבר, והיא הולכת ומתמלאה הלוך והתמלא.

אין דבר אשר לא בא אל תוך הקופה הזאת;  וכן עברו ימים, וכן עברו שנים.

והמלאך אשר בשמים מביט אל קופתו אשר על הארץ ורואה אותה בהתמלאה ונשמתו חורדת ומרקדת בקרב נפשו מרוב שמחה ועליצות.

כן עברו שנים הרבה; כן עברו שבעים שנה.

והקופה היתה מלאה על כל גדותיה, עד אפס מקום עוד.

ומקץ שבעים שנה התבקעה הקופה מרוב התוכן אשר בה; פור התפוררה פתאום, ושבריה התפרדו – מקץ שבעים שנה.

והמלאך פוקח את עיניו היטב, למען אשר יְפַקֵּח על התוכן אשר בתוך החרשׂ הנשבר.

אויה! מה זאת?

הנה המטבעות מתגוללות ארצה, והמטבעות שונות מאד בערכן: מטבעות מזוייפות, מטבעות עשויות סיגים, מטבעות שווא ושקר, מטבעות תרמית וכחש, מטבעות אשר נמחקה צורתן, מטבעות פסולות, מטבעות אשר אין להן כל ערך, ורק מעט מעט בהן גם מטבעות עוברות לסוחר.

והמלאך הקטן עומד ורואה, ואחרי-כן הוא פורש ובוכה.

ואלוהים מנחם אותו ואומר: לא טוב הדבר אשר שאלת להיות לך קופה אשר תתמלא מאליה.  לו פיקחת אתה על קופתך, כי אז היה אוצרך אוצר נבחר.  לשנה הבאה ביום הולדת אותך אתן לך קופה אחרת, ואולם אתה עשה בחוכמתך לפקח עליה היטב.

ואמי, בספרה לי את הדברים האלה, הוסיפה: בני! מי יתן וביקשת את מלאכך אתה היושב בקרב לבך לפקח על אוצרך אשר בקרבך, והיה באחרית הימים והיה אוצרך טוב ונבחר.

בימים אלה עלה לאקרנים הסרט 'ברוריה' שנכתב בהשראת סיפור 'ברוריא בת ר' חנינא בן תרדיון' ועודד אותנו להעלות לאתר את הפואמה 'ברוריא' שנכתבה על-ידי ש"י מולדר במחצית המאה ה-19 ולהציג בפניכם את 'אותה גברת בשינוי אדרת'.

הסיפור המקורי מתאר כיצד ביקש רבי מאיר בעל הנס, במאה ה-2 לספה"נ, להוכיח לאשתו המלומדת, ברוריא, כי כל הנשים קלות דעת הן. לשם כך מגייס רבי מאיר את תלמידו לעזרתו ומורה לו לפתות את אשתו, ברוריא, בדברי חנופה. ברוריא אכן מתאהבת בתלמיד, אך משהסתבר לה שבעצם היתה זו תחבולה שנרקמה על ידי בעלה, הבלתי נמנע קורה – ברוריה מתאבדת, ולאחר מעשה, גם רבי מאיר לא יכול להראות עוד את פניו בקרב קהילתו ובבושתו כי גדולה, גולה ממקום מושבו בגליל לבבל.

בהשראת אותו סיפור כתב המשורר והסופר העברי בן תקופת ההשכלה, שמואל ישראל מולדר, (1792-1862) את הפואמה הדרמטית שלו 'ברוריא' הבנויה כמעט כמחזה בחלוקה לארבע תמונות שבסופן מביא המספר את מסקנתו שהיוהרה (היבריס) השתלטה גם על הבעל וגם על האישה ולכן סופם הטראגי צפוי מראש ומסביר כי בענייני אהבה גברים ונשים כאחד, קלי דעת הם:

השיר 'ברוריא' מעלה את השאלה הפילוסופית בדבר היחס שבין היצר לבין החובה, בין הרגש לבין הרציו. בפואמה זו מולדר מעמיד בפני הקורא מחזה שיש בו משום כְּתַב סנגוריה על ברוריא, אם כשהיא מציגה את עמדתה ואם כשהמספר מתאר את המתרחש על הבמה. ברוריא של מולדר, מלבד היותה אישה יפה, מוצגת כטוענת מלומדת ודעתנית (כפי שברוריא אכן מתוארת בסיפור המקורי, לפיו, גם תלמידים וגם יודעי ספר היו באים אליה לשמוע דעתה).

בשיחה עם פרופ' זיוה שמיר^* היא ציינה כי: "לאחר קריאת 'ברוריא' מפרי עטו של שמואל מולדר, אי-אפשר שלא לייחס לו את הטמנת הזרעים הראשונים לתופעת 'חילוּן' השפה העברית, ויצירתו זו שנכתבה כמעט לפני 200 שנה, על שפתה הקריאה והקולחת, מהווה אבן הפינה לבניינה מחדש של השפה העברית כשפת שיח בכלל ושל השימוש בה בשירה העברית בפרט," והוסיפה כי "יחד עם זאת, אי-אפשר להבין תופעה זו של התחדשות השפה העברית במנותק מהתהליכים הפוליטיים והחברתיים של תקופת ההשכלה, ולהתפעם מהשפעתן של יצירות מאותה תקופה על כתביהם של סופרים ומשוררים שהמשיכו והלכו בדרכו של מולדר ותרמו להתחדשותה של השפה העברית כ-150 שנה לפני "מלחמת השפות" בארץ-ישראל."

"ביצירה זו מולדר מחדש את השימוש בתחבולה של "המספר הכל-יודע" וממחיז את דעותיו בפואמה דרמטית. אחריו הופיעו מיכ"ל ויל"ג שביצירתו הגיעה הפואמה הדרמתית לשׂיאה." מכאן, לדעת שמיר, חשיבותו של מולדר בתולדות השירה העברית. "מולדר מתאר באופן אלגורי בסיפור 'ברוריא' את גורלה של האומה היהודית בתקופתו ומנסה באמצעות פואמה טראגית זו להעביר את המסר לפיו כדי להבטיח את המשך קיומה צריך לחתור אל האיזון וההרמוניה בין הזרמים השונים ביהדות של אותה תקופה: המתנגדים, החסידים והמשכילים.  מולדר שולל את ההסתמכות הטוטאלית על השכל, כמו את הכניעה המוחלטת ליצר, ובמובלע ממליץ על דרך-ביניים מאוזנת, על דרך-חיים הממזגת את האינטלקטואלי והאמוציונאלי."

אתם מוזמנים לקרוא את הפואמה הדרמטית "ברוריא" כאן במאגר פרויקט בן-יהודה ולהתרשם מהסגנון המלוטש והשפה העשירה של מולדר.

גם מיכל שרגיל, המתנדבת בהקלדה בפרויקט בן-יהודה, כתבה רשומה ביומן הרשת שלה אודות המפגש שנערך השבוע. קראו כאן.

אתמול נערך ערב ההוקרה למתנדבי פרויקט בן-יהודה.

האירוע נערך כמתוכנן, ונפתח בהרצאה מהנה ומעניינת של אסף ברטוב "פרויקט בן-יהודה – הציבור מממש את קניינו" שבמסגרתה חשף אסף את "אחורי הקלעים" של הפרויקט, כיצד התחיל (הוא חיפש את כתבי ביאליק ברשת, והם לא היו – אז הוא החליט להוסיף אותם), כיצד הוא מנוהל, הצרכים שעליהם הוא עונה, תכניות לעתיד ואנקדוטות משעשעות מעבודת העורכים.  כרגע פעילים בפרוייקט כמאה מתנדבים, ואתמול ראינו כחמישים מהם ומבני/בנות זוגם.

בהמשך עלו לבמה מספר מתנדבים, וכל אחד סיפר כיצד הגיע לפרוייקט ובאיזו דרך הוא מתנדב.  לאחר מכן, בהפסקה, המשכתי לדבר עם מתנדבים שונים ושמעתי סיפורים מעניינים.  זה היה בעיני אחד משיאי הערב, מפני שכל אחד מאיתנו, המתנדבים, פועל מביתו, ולא באמת מכיר או מתקשר עם מתנדבים אחרים.  אני כעורכת מקבלת מדי פעם דוא"ל ממתנדבים, אבל לעתים קרובות איני יודעת את גילם, עיסוקם או אפילו את מינם…  לכן היה נעים מאוד לפגוש סוף את האנשים שמאחורי הפרוייקט.

התרשמתי שכל אחד תורם בצורה אחרת – מי בהקלדה, מי בהגהה, סריקה, תיקון טעויות ביצירות שהועלו לאתר… יש מתנדבים המוצאים טעם בהתנדבות כתחביב לאחר הפרישה לפנסיה, יש שהגיעו לפרוייקט דרך לימודי ספרות באוניברסיטה ונשארו לעזור, ויש מי שעושה זאת בהפסקת הצהריים או בין הנקה להחתלה. כל אחד מקליד על פי דרכו – יש מי שמקליד במהירות עמודים שלמים ולעתים רחוקות קורא מה שהקליד. יש מי שמקליד לאט, מלה אחר מלה, ומתעכב על הכתוב.

לפעמים קשה בזמן ההקלדה לקרוא ברצף, אבל בגלל אופי הפעולה, עבורי הייתה ההקלדה ממש ריפוי בעיסוק, ומצאתי אנשים שחלקו איתי החוויה. בסופו של דבר, המפגש הזה המחיש שהפרוייקט כולו עומד על עבודתם של יחידים – יותר מ-700 איש שתרמו במהלך עשר שנות קיום הפרוייקט לתחזוקו וצמיחתו. התמלאתי תחושת סיפוק והנאה ממה שיצרנו יחד.

כמובן לא אשכח לציין כי הדובדבן שבקצפת היה ההופעה "ספר הקבצנים" בביצוע יהודה עצבה, שסיפר מכתבי מנדלי מוכר ספרים בכשרון רב. ההופעה היא עיבוד מקוצר של הטקסט המקורי, אך עצבה שמר על הלשון המקורית, הנהדרת, של מנדלי.  אני נהניתי מאוד מן ההצגה.

תודה לכל מי שתרם למפגש בנוכחותו. היה נהדר ונתראה בפעם הבאה!  נשמח לשמוע רשמים והערות גם מכם, כאן או בדואל.

היום, לקראת ערב ההוקרה למתנדבי פרויקט בן-יהודה שיערך בשבוע הבא, קטע מתוך "ספר הקבצנים" מאת מנדלי מוכר ספרים, שיסופר על הבמה על-ידי מספר הסיפורים יהודה עצבה.

פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ואותו היום שבעה עשר בתמוז היה. ואני יושב לי על דוכני בעגלה עטוף בטלית ומעוטר בתפלין, מחמר כלאחר-יד אחר סוסי בשוט שבידי ומתפלל שחרית, מתכון ועוצם עיני, שלא לראות את העולם לפני בשעת תפלה. והיא, התולדה, כלומר הטבע בלשונם, היתה באותה שעה, מעשה-שטן, נאה מאד וממשכת אותי להסתכל בפניה, והיו הרהורי לבי מנצחים זה עם זה. יצרי הטוב אומר: "אסור – אל תסתכל"!… וכנגדו יצרי הרע מסית ואומר: "מותר! הסתכל ויהנה לבך, שוטה שבעולם!" ועמד ופקח לי עין אחת. ומיד נגלתה עלי היפהפיה הזו בהדר כבודה – ותמונה נאה לנגד עיני: שדות כוסמין בלבלובן, לבנות כשלג, אצל שורות שורות מוצהבות של חטים ושל גבעולי קטניות גבוהים וירקרקים; בקעה נאה צומחת דשאים וחורשה של אגוזים לשני צדיה, ובתוכה שוטפת בריכת מים זכים כעין הבדולח וזהרורי חמה בוקעים בהם וחופים פניהם בתורי זהב וקשקשי כסף; עדרי צאן ובקר נראים מרחוק כנקודות שחורות, שחומות ואדמדמות בנאות-דשא שם. – "אוי לאותה בושה! – מיסרני יצרי הטוב במילי-דאבות – המהלך בדרך… ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה!… כאילו מתחייב בנפשו…"

[...]

יהודי, מכיון שהוא שופך שיחו לפני המקום ואמור לפניו פזמון, כסבור הוא שעשה כל מה שבידו, ודעתו נחה ומתישבת עליו, כתינוק זה לאחר שלקה מוחה דמעתו ושותק. מיסב אני על דוכני ומחליק לי את זקני בנחת-רוח כאומר: רבונו של עולם! אני עשיתי את שלי ויצאתי ידי חובתי; עכשיו אין הדבר תלוי אלא בך. עורה נא, התעורר נא והראני חסדך, אב רחום וצדיק! – "הידא, בהמתי! הרימה פעמיך ולך נא ונא, במחילת כבודך!" – אומר אני לסוסי בפה רך, מפיסו על שהייתי מזלזל בו מתחלה וקורא לו "נבלה". והעלוב הזה מחוה לי קידה, כורע על רגליו הקדומות וכובש ראשו בקרקע ומתאנח, כאלו הוא אומר: "אדוני! ומספוא מה תהא עליו?" חייך, שפקח אתה – אומר אני, ומרמז לו בשוט שהוא רשאי לקום ולעמוד על רגליו. – לא לחנם נאמר: "ציון, בך כל בהמה ועוף חכמו!" כלומר, אפילו בהמותיך, כנסת ישראל, פקחות הן… אבל אין זה מעניני. ומתוך אמירה זו באתי שוב לידי הרהור בכנסת ישראל, על חכמתה ודעתה ומנהגיה, על אותן הבריות היפות שבתוכה ועל רוע מעמדה, המקום ירחם עליה. ראשי החל מתנדנד אילך ואילך, מחשבות לבי מתבלבלות, וכשפיפון נראה לי בדמיוני – נבוכדנאצר וסיעתו פורעי פרעות בישראל, משברי דלתות וחלונות ומקרקרי קיר. מהומה ומבוסה ומבוכה. יהודים, קצתם לבושי טליות וקצתם טעוני חבילות של סחורה, סמרטוטין ובלואי בגדים, אוזרים חלציהם, שואגים "הושע-נא!" ורצים… ואני נושא את רגלי, מתגבר כארי וקופץ – ומשתטח מלוא קומתי על גבי הקרקע.

דומה שחטפתני השנה, לא עליכם, וישנתי באמצע תפלתי. רואה אני והנה עגלתי טובעת בתוך אמת-המים, ובאחד מאופניה האחרונים נתונה סדנא של עגלה אחרת. סוסי רגלו האחת עומדת מחוץ לעבותות העגלה והוא ממושך, דחוק ולחוץ ורע רע לו. ומאידך גיסא קללות נמרצות עולות ובאות לי בלשון יהודית וגניחה ושעול כאחת נשמע משם. יהודי אתה! – אומר אני בלבי – אם כן למיחש לא מיבעי… ומיד אני קופץ ובא לשם מלא חמה. והנה איש יהודי סבוך בטלית ותפלין מפרפר לפני תחת עגלה. הרצועות והשוט כרוכים יחד, והוא מפרכס ומשתדל בכל כחו לצאת מן המצר. אני תוהא וצועק עליו: היאך! והוא משיבני בקול: היאך והיאך! – אני משלח בו חרון אפי וכל חלומותי הרעים שחלמתי, והוא חוזר ומשלחם בי ואין אחד מאתנו רואה את פני חברו. אני לו: יהודי, איך אינו בוש וישן בתוך תפלתו? והוא לי: יהודי, איך אין מורא שמים עליו והוא מתנמנם? אני מקללו באביו, והוא – באבי ובאמי. אני חובט את סוסו, והוא מתיר את עצמו מאסוריו ועומד וחובט את סוסי. הסוסים מתהוללים ומזדקפים קוממיות, ואנו כועסים ומשתערים זה אל זה כתרנגולים ומתכוונים להחזיק זה בפאותיו של זה. שעה קלה היינו עומדים שותקים ומסתכלים אחד בפני חברו. אמנם מה נהדר היה מראה זה! שני גבורי ישראל בטליותיהם ותפליהם עומדים בשדה זועפים ונזעמים ומזומנים להיות סוטרים אחד בלחיו של חברו… אשרי עין ראתה אלה! עוד רגע ומכות-לחי מתרגשות לבוא, – ופתאם נרתענו לאחורינו ושנינו בבת-אחת קוראים תוהים ומשתאים:

– אוי, ר' אלתר!

– אוי, אוי, ר' מנדלי!!

כל כך נעים לקרוא, שלא מתחשק להפסיק… המשיכו את הקריאה כאן.

שלום לכולם!

החודש אנו מגישים לציבור יוצר חדש בפרוייקט בן יהודה: שמואל ישראל מולדר (1792–1862). בעדכון יוני שעלה זה עתה פרסמנו את הפואמה שכתב, "ברוריא, בת רב חנינא בן תרדיון", שעוסקת בברוריה אשת רבי מאיר מהתלמוד, שהיתה גדולה בתורה ונפלה קורבן למעשה בגידה מכוער שהביא אותה להתאבד (לפי מסורת אחת).  עוד על ברוריה ועל הפואמה על אודותיה בימים הקרובים, מפי פרופ' זיוה שמיר מאוניברסיטת תל-אביב, שהואילה לכבד אותנו ברשומה פרי עטה ליומן הרשת שלנו.

גולת הכותרת של העדכון היא ספר הפילוסופיה "כה אמר סרתוסטרא", מאת פרידריך ניטשה, בתרגומו (האגדי, יש אומרים) של דוד פרישמן מ-1914.  אפשר לקרוא עוד על הספר בערך על אודותיו בויקיפדיה העברית.

ועוד החודש: מִכתבי נחום סוקולוב; המחזה "גבורת שמשון" מאת ר' משה חיים לוצאטו (רמח"ל); ביקורת ספרות אידית מאת אברהם רגלסון; עוד פרק מספר הבדיחה והחידוד מאת דרויאנוב – "עמי ארצות והדיוטות"; דברי אגדה מימי בית ראשון" מאת ברדיצ'בסקי; שיר מתוך עזבונו של ביאליק, ושירים נוספים מאת ר' משה אבן עזרא ויהודה ליב גורדון; מאמרים מאת א"ד גורדון, שמואל צ'רנוביץ, י"ל פרץ, ועוד!

בסוף החלק הראשון (מבין ארבעה) של "כה אמר זרתוסטרא" (כפי שנהוג לתעתק את השם היום), כותב ניטשה (בתיווכו האדיב של פרישמן):

וַיְהִי אַחֲרֵי דִבֵּר סָרַתּוּסְטְרָא אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּדֹּם, וַיְהִי כְאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הִגִּיד עוֹד אֶת-דְּבָרוֹ הָאַחֲרוֹן. אָז יִשְׁקוֹל בְּיָדוֹ אֶת-הַמַּטֶּה וַיְהִי כְפוֹסֵחַ עַל שְׁתֵּי סְעִיפִים, וַיֹּאמֶר וְקוֹלו- נֶהְפַּךְ ויַהְיִ לְאַחֵר וַיְדַבֵּר לֵאמֹר:  לְבַדִּי אֵלֵךְ עַתָּה, תַּלְמִידַי! וְגַם אַתֶּם לְכוּ נָא לְבַדְּכֶם מִזֶּה וָהָלְאָה! כִּי זֶה חֶפְצִי. 

אָכֵן יְעַצְתִּיכֶם: לְכוּ נָא מִמֶּנִי וֶהֱיוּ לְמִתְקוֹמְמִים לְסָרַתּוּסְטְרָא! וְעוֹד רַב מִזֶּה: הִכָּלְמוּ בוֹ! אוּלַי רִמָּה אֶתְכֶם.

שׂוּמָה הִיא עַל הָאִישׁ הֶחָפֵץ דַּעַת, אֲשֶׁר לֹא רַק לְאַהֲבָה אֶת-שׂוֹנְאָיו יוּכַל כִּי אִם גַּם יוּכַל לִשְׂנוֹא אֶת-אֹהֲבָיו.

רָעָה גוֹמֵל אִישׁ עִם מוֹרוֹ אִם עַד נֵצַח יִהְיֶה לוֹ רַק תַּלְמִיד. מַדּוּעַ זֶה תִירָאוּ לִשְׁלוֹחַ יַד בַּזֵר אֲשֶׁר לִי?

מְכַבְּדִים אַתֶּם אוֹתִי; אֲבָל מַה תַּעֲשׂוּ לַיּוֹם אֲשֶׁר זֶה-כַּבְּדְּכֶם יִתְעוֹפֵף? הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן תַּהֲרֹג אֶתְכֶם אֶבֶן-מַצֵּבָה.

הִנֵּה אַתֶּם אוֹמְרִים: הֶאֱמַנּוּ בְּסָרַתּוּסְטְרָא? אֲבָל מַה-בֶּצַע בְּסָרַתּוּסְטְרָא? הִנֵּה הֱיִיתֶם לִי לְמַאֲמִינִים: אֲבָל מַה-בֶּצַע בְּכָל-הַמַּאֲמִינִים?

עוֹד אֶת נַפְשְׁכֶם לֹא בִקַּשְׁתֶם – וּמְצָאתֶם אוֹתִי. הִנֵּה כֵן יַעֲשׂוּ כָל הַמַּאֲמִינִים; וְאוּלָם הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר כָּכָה נָפְלָה כָּל-אֱמוּנָה.

לָכֵן אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: הִתְאַמְּצוּ כִּי אֹבַד מִכֶּם וְכִי תִמְצְאוּ אֶתְכֶם אַתֶּם, וְרַק אַחֲרֵי כַחְשְׁכֶם בִּי כֻלְכֶם, אָשׁוּב אֲלֵיכֶם.

אָכֵן אַחַי, בְּעֵינַיִם אֲחֵרוֹת אֲבַקֵּשׁ לִי אָז אֶת הָאוֹבְדִים אֲשֶׁר לִי וּבְאַהֲבָה אַחֶרֶת אֹהַב אָז אֶתְכֶם.

וְעוֹד גַּם זֹאת תָּבֹא: אֲשֶׁר נִהְיֶה לְרֵעִים וְלִבְנֵי תִקְוָה אַחַת; וְאָז הִנֵּה אֶהְיֶה בְּתוֹכְכֶם בְּפַעַם הַשְּׁלִישִׁית, לְמַעַן אֶחֹג עִמָּכֶם אֶת חַג-הַצָּהֳרַיִם הַגָּדוֹל.

וְזֶה חַג-הַצָּהֳרַיִם הַגָּדוֹל: אֲשֶׁר יַעֲמוֹד הָאָדָם בִּמְּסִלָּתוֹ בַּתָּוֶךְ בֵּין הַחַיָּה וּבֵין הָאָדָם הָעֶלְיוֹן וְיָחֹג אֶת חַג דַּרְכּוֹ הָעֹלָה לִקְרַאת הָעֶרֶב כְּחוֹגֵג אֶת מִבְחַר תִּקְוָתוֹ הַנִּשָּׂאָה: כִּי הִיא הַדֶּרֶךְ לְבֹקֶר חָדָשׁ.

וְאָז אֶת נַפְשׁוֹ לְבַדּוֹ יְבָרֵךְ הַשּׁוֹקֵעַ עֵקֶב אֲשֶׁר הָיָה לְעוֹבֵר, וְשֶׁמֶשׁ הַדַּעַת אֲשֶׁר לוֹ תַעֲמוֹד לוֹ כַצָּהֳרָיִם.

"הִנֵּה מֵתִים כָּל הָאֱלֹהִים: וְעַתָּה אֲנַחְנוּ חֲפֵצִים כִּי יִחְיֶה הָאָדָם הָעֶלְיוֹן" – הִנֵּה זֶה יִהְיֶה חֶפְצֵנוּ הָאַחֲרוֹן בְּחַג-הַצָּהֳרַיִם הַגָּדוֹל! –

כֹּה אָמַר סָרַתּוּסְטְרָא.

הנה כי כן, זרתוסטרא עצמו מורה למי שישמע לו, לדעת מתי לזנוח את עמדת התלמיד, להתנער מן המורה, לפרוש כנפיים ולהתקדם בעצמנו.  תזכורת חשובה לכל מי שלומד, בין אם ממורה בבית-ספר, בין אם מרב, ובין אם מניטשה ומזרתוסטרא שלו.

אוֹחרים הגנן היה חוכר בימות החמה גן-ירק (פּאַקטשי בלע"ז) מחוץ לעיר. כיצד? הוא היה חוכר לו כיברת ארץ ועושה לו שם גן ומזריעו אבטיחים, פקועות וקישואים, בולבוסין, שומים ובצלים, לפת ורובין ושאר ירקות, והיה מוצא לו מזה פרנסתו בנחת ולא בצער, בריווח ולא בצמצום, ואנוכי ידעתי את האיש הזה ואת שיחו משום שהיה לו עסק אתנו, כלומר הוא היה לווה אצלנו מעות בערבי פסחים לכל ימי הקיץ, ולפני חג האסיף היה פורע את חובו קימעה-קימעה מפדיונו: החשבונות שהיו בינינו ובין אוֹחרים הלא הם כתובים על ספר 'קרבן מנחה' של אמי בלוח השמאלי. שם נרשמו כל החובות שלנו, ובשביל הערל אוֹחרים היה מקום בפני עצמו באותיות גדולות: חשבון ערל אוֹחרים, ומתחתיו נרשם כזה: 'נתתי להערל אָחרים ארבעים וחמישה רו"כ. נתתי עוד לערל אָחרים חמישה-עשר רו"כ. קיבלתי מאָחרים י"ב רו"כ במזומנים וג' רו"כ ע"י קאַרטאָפלעס. עוד קבלתי מאָחרים י"ג רו"כ במזומנים וב' רו"כ ע"י בוראקעס וחצי רו"כ ע"י אוגערקעס ועוד א' רו"כ ע"י אבטיחים, וחזרתי לאָחרים את אוגערקעס וגרשתיו…' הכול היה כתוב שם לזיכרון.

כפי שאתם רואים לא היה הערל אוחרים מסלק לנו את חובו אלא בשווה-כסף בלבד, ומעולם לא היו בינינו שום דברי ריבות וקטטה ודין-ודברים בעלמא. בשנת שובע היה ממלא את מרתפנו בולבוסין וקישואין ושאר ירקות לכל ימות הגשמים, ובשנת בצורת היה מבקש סליחה, לאמור:

– אל-נא תתרעמי עלי דביתהו דאברהם (כך היה קורא לאמי) כי הגדולין דהאי שתא לא עלו יפה.

אמי היתה נושאת לו בפעם זו, אלא שהיתה מזהרת עליו כי לעתיד, אם ירצה השם לשנה הבאה ישתדל להפיק רצון ממנה. וכך היתה אומרת לו בניחותא:

– הזהר בך, אחרימא רחימיא, לבל תהיה 'דבר אחר'!…

וגם הוא משיב לה בידידות:

– יפה דיברת, דביתהו דאברהם!

לקריאת הסיפור השלם לחץ כאן.

אשה סוטה היא אשה אשר נסתתרה מרצונה עם גבר שאינו בעלה, אך לטענתה לא נטמאה עמו. טענתה נבדקת באמצעות מבחן ייעודי: הכוהן משביע את האשה, וכותב את שבועתה על קלף. את הקלף הוא מכניס למים המאררים, שהם בלילה של מים קדושים ועפר מקרקע המשכן. מים אלה מוחקים את הדיו מן הקלף.

הכהן משקה את האשה מים אלה. אם נטמאה, תצבה בטנה ותיפול ירכה. אם לא נטמאה, לא תחלה ואף תתעבר. כך לפי ספר במדבר, פרק ה'.

דמיונו של פרישמן ניצת כתוצאה מאכזריותו של המבחן. בסיפורו "סוטה" נופח פרישמן רוח חיים ואישיות ייחודית בדמויות הגנריות המככבות בספר במדבר: האשה, הבעל, הכהן. באמצעות ספור מעשה אשר היה יכול לקרות, הוא מוחה על שרירותיות המבחן ועל כחו של הכהן: שופט ומוציא לפועל, ואף יותר מכך.

קהל גדול שבעתיים מן הקהל הראשון נאסף מסביב. מימינה עמד איעזר וראשו מורד לארץ ומשמאלה הכוהן. האשה היתה באין לבוש על בשרה ורק כותונת-בד לבנה כיסתה את מערומיה, ותיראה בעיני הקהל בכותונת הארוכה והלבנה הזאת גבוהה פי שניים בקומתה. ואולם פניה הלבינו שבעתיים מן הכותונת.

ראשיתו של המאמר של נתן אליהשווילי "היהודים הגרוזים בגרוזיה ובארץ ישראל" נדמה כתיאור אותנטי, המבוסס על חוויות אישיות והתרשמויות כלליות, של חיים בגרוזיה של ראשית המאה. ככזה, רווחות בתיאור הכללות  גסות, כגון: "היהודי הגרוזי, היה רחוק מנקמה ומרציחה, היה יותר שקט ונוח לבריות, עד כי היה שגור בפי המון עם הארץ: 'שקט כיהודי'". הכללות אלה מסתייעות בניסיונות פילוח לשם הכללה: אוכלוסיה כפרית לעומת עירונית, יהודים שמקרוב באו לעומת גרוזים ותיקים. חלק החוויות האישיות הוא ציורי ביותר, ואמינותו בעיני גבוהה:

ועוד היה מנהג מוזר ופראי אחד, שקראו לו "המלאך". בערב סמוך למנחה, כשהתלמידים היו מתכוננים ללכת לבתיהם, אז המלמד סידר אותם בשורה וקורא לפניהם מלה במלה את הפסוק מברכת יעקב "המלאך הגואל". מובן, שזה היה טוב אבל הסוף היה רע, רע מאד. בגמר ההקראה, כל תלמיד היה צריך לפשוט את ידו ברצונו הטוב והמלמד היה מצליף על כף ידו במקלו, עד שפני אחדים היו מתעוותים מרוב כאב. וכל זה "כדי שיירשם במוחו ולא יישכח ממנו, מה שלמד במשך היום". בכלל, היה נחשב המקל לפדגוג מומחה ולעוזר מצוין ביותר בהצלחת הלימודים.

באמצע המאמר מתחיל אליהשווילי לסקור את התעוררות הציונות בגרוזיה, תהליך בו היה לו חלק. בשלב זה מסיר אליהשווילי את הכפפות, ותוך תיאור מהלך האירועים, בייחוד בשליטת הסובייטים, סוגר חשבון עם הזרמים הפוליטיים אליהם לא השתייך. הציפור, אשר ממעופה תוארה ההיסטוריה עד לאותו רגע, עטה על טרפה, וממשיכה לתאר את ההיסטוריה מתוך נקודת הראות של משתתף פעיל.

אלה הכריזו כל האמצעים לכשרים רק לרדוף, להשמיד ולהחריב את הציונות ואת הציונים עד חרמה, עד ששוחט אחד, יהודי אשכנזי, מחסידי ליבאוויץ בכותאיס, שקראו לו ר' זלמן, שלף את סכינו נגד קהל ועדה וקרא, שאף כי כתוב בתורה הקדושה "לא תרצח", מוכן הוא לשחוט עשרה ציונים בבת אחת אפילו ביום הכפורים עצמו "בלי ברכה".

 במהלך קריאת הסיפור על יעקובינה שיניתי דעתי פעמים מספר לגבי המטרה הדידקטית של המחברת: אולי עוסק הסיפור בזכותו של אדם לבחור לו את דרך חייו, לא משנה באיזה גיל? האם עיקר הסיפור בתירוצים שממציאים אנשים לעצמם כדי להצדיק התנהגות שבה בחרו ממילא? האם מטרת הסיפור פשוט להפגין את גדולתה של הסופרת, אשר מצליחה לסחוף את הקורא להזדהות עם דמויות כה רבות, אשר מניעיהן סותרים? אולי זה סיפור על ערכי האמונה לעומת קדושת המשפחה? בבדיחות הדעת שקלתי אפילו כי מטרת הספור ללמד על הסכנות שבהתקפת "אדם באמצע" על תקשורות.

בנוסף, שקעתי בהרהורים אשר לא חשבתי שהיו חלק מן התכנית: מה חשוב יותר – קרבת דם או יחסים הנרקמים בין אנשים? במקרה של התעללות בילדים, האם עדיף לילד לקבל סיוע בביתו, בחיק משפחתו אשר פוגעת בו, או שעדיף להוציאו מחזקת הוריו? האם החלק החשוב בדת הוא הדרך בה אדם פונה לאלוהיו, ואיך הוא מגדיר את דתו, או שמה שחשוב זה איך הוא מתייחס לבני אדם אחרים בשם אותו אל? הדרך בה אתה מתפלל, או המניעים לכך והבנתך את שמאחורי המילים?

בסוף הספור כבר הבנתי כמה מן התשובות של המחברת, בת תקופת ההשכלה, לפחות לאותן השאלות שאכן נראה שהתכוונה שהקוראים יעסקו בהם. לא בכל העניינים אנו רואות עין בעין. בפרט, סדר העדיפויות הנחשף באופן בוטה בשלב ההתרה של הסיפור מדגיש את הפער בין ראיית עולמה של שרה הירש, בת תקופת ההשכלה, לבין ראיית עולמי החילונית המאוחרת ביותר ממאה שנה.

כמו-כן, נראה שלדעתה של המחברת, לסיפור סוף סגור, באותו מובן שסיפור המסתיים בהצעת נישואין הוא בעל סוף סגור. אך כפי שהבעיות האמיתיות מתחילות רק לאחר שמנסים לחיות יחד, כך גם אני נותרתי לתהות על גורל הדמויות, כאילו הותירה המחברת סוף פתוח: האם אדם שהתרגל להיות אכזרי יכול לחדול מכך, או שהאכזריות הופכת לטבע שני? האם יוכלו הגיבורים לסלוח זה לזה ולהמשיך בחייהם, או שהמאורעות יותירו צלקת בל-תימחה על נפשם?

בדרך כלל אני מחזיקה בדעה כי ליצירה ספרותית חיים משל עצמה. לקורא הזכות לראות ביצירה את שהוא רוצה לראות בה, ואין מוטל עליו לחוש ולחשוב את "הדברים אליהם התכוון המשורר בשירו". הגישה ההפוכה גורסת כמובן כי יש להכיר את הביוגרפיה של המחבר ואת המקום ממנו בא כדי להבין את הסיפור. במקרה זה, לאור הדידקטיות הברורה, חיפשתי בכל זאת אישור למשנה אשר נראה לי כי שרה הירש מנסה להטיף לה.  על שרה הירש לא מצאתי אף מילה, אך משנתו של אביה, הרב שמשון בן רפאל הירש , ידועה. לאביה, מתומכי ההשכלה, היו דעות ברורות בנוגע לחינוך ילדים וספציפית בנוגע לתפקיד האם בחינוך, נושא בו עסק במאמרו "כה תאמר לבית יעקב". איני יכולה להמנע מלחשוב שאולי שמה של הגיבורה, יעקבינה, סמלי וקשור לשמו של טקסט זה. 

הרש"ר הירש דגל בחינוך לצייתנות כוללת מגיל רך, אך הוא מדגיש גם את החשיבות שבהשמת דגש נכון על דברים: על ההורים להדגיש לדעתו את הערכים המוסריים, ולא להעניש בחומרה דווקא על הפסדים חומריים. בדיוק מקרה כזה מציגה שרה הירש ביחסי האם והבת:

נאנחה הביטה בה האֵם בחמלה מסתרת, ותרחץ כפיה ותוציא מארון המכלת חתיכת בשר הנשאר מיום האתמול, ותלט בגליון ותושט לבתה, בהעבירה את ידה על פני השלחן.

– קחי לך, ובלכתך בדרך-שובך תאכליהו.

יאקאבינא שלחה את ידה לקחת את המנה, אבל בהיותה עודנה כמתנמנמת נשמט הבשר מידה, ויפול אל קערת החלב אשר העמדה לפניה.

"אוי!" קראה מתנודדת, ואמה הניפה עליה יד ותכנה על פניה בתתה עליה בקולה:

– הה גולם, אין ידים לפעלך. מה תאכלי עתה? הן תלכי לכפר-חדש בנפש ריקה, בטרם סעדת את לבך, ולי אין עוד גם טפת חלב בבית!

יאקאבינא ירדה בשיחה.

– אמנם כן, חרוצה את לבכות כמעט תגע בך יד, אך לשום לב ולהזהר – לא תוכלי. אבל הרפי, לא עד עוד לבכות. השעה עוברת, ועליך למהר לכתך. קחי את קערת חלבי ואכלי, ואם אני לא אוכל היום פת שחרית אין רע, – ובדברה הגישה את קערתה אל בתה הבוכיה.

– אבל חדלי לבכות עוד, עד מתי תיבבי? אכלי נא ולכי, לבל תאחרי המועד.

יאקאבינא לא שלחה ידה לאחוז בכף. לשוא התחננה אמה, ותצו, ותרגז, ותצעק, לשוא; העלמה לא נעתרה להביא אוכיל אל פיה.

בערטהא נחמה מאד, ראתה ותבן כי לא טוב עשתה ביסרה קשה את בתה. לוּ למצער דברה אתה רכות וידידות, אולי נעתרה יאקאבינא ותאכל, ואולם גם אחרי אשר הכה לבה אותה על המכה אשר הֻכתה בתה מידה, היתה פקודתה קצרה וחדה. היא היתה כנואשת, נשפכה מררתה וכלו כליותיה בחיקה על כי עליה לשלוח את הילדה בנפש ריקה ורעבה בקרח הנורא האוכל מבשר עד עצם, ובכל זאת לא יכלה שנות, כי נחוץ להחיש את השמלה למקומה בעתה.

עם הדרישה לצייתנות מלאה, דגל הרש"ר גם בהפגנת חיבה, בבחינת "שמאל דוחה וימין מקרבת". בכך לוקה האם בסיפור.

– ילדה עניה – דובבו שפתי האם העצובה – מחר בבקר תאֻלצי ללכת אל הכפר בקור וקרה, אך אני מה? לא אוכל שנות, רגלי אני לא תשאינה אותי מרחק רב כזה.
בלי חפץ נשארה בּערטהא על עמדה ותתבונן אל בתה הישנה. מה יפה ומה נעימה היא! יפיה נסך רוח קסם על אמה, ותקרב אליה בלט ותשקה על מצחה. לוּ הקיצה יאַקאָבּינאַ ברגע הזה, ותרגיש כי נגעו שפתי אמה בה, האח! מה מאֻשרה היתה אז! אבל היא היתה שקועה בשנתה, והחלום נהג אותה אל בּעטי רעותה, ולפניה הגידה צרת לבבה, כי אמה איננה אוהבת אותה. ואף אמנם חידה היא, מדוע לא יכלה האשה הרכה והעדינה הזאת אשר אהבה מאד את בתה יחידתה, לדבר אליה נעימות? מדוע יכלה להראות את אהבתה אליה רק בהיותה בטוחה כי בתה לא תראה ולא תתבונן בה?"

גם לאחר שאני מודעת לחלקים ממשנתו של הרב אשר חלחלו במודע או שלא במודע לסיפור, נותר לי להתפעל מאפיון הדמויות הרגיש והמקסים. אפיון דמויות זה נעשה בשיטת "יהודי נוסע ברכבת". יהודי, לא אדם. אני לא יודעת לשים אצבע בדיוק על הטכניקה בה השתמשה שרה הירש, אך דמויות היהודים בסיפור מאופיינות בחן לעומק גם אם מוקדשות להן שורות בודדות, וברובן הן דמויות עגולות. דמויות הנוצרים, לעומתן, גם כאשר הן מופיעות במשך חלק ניכר מן הסיפור, בשום שלב המספר אינו יושב מעבר לכתפן, והן מרגישות שטוחות ותפאורתיות לאורך כל הדרך.