דוד ילין נאנח בגין תיירים צרפתיים

23 בנובמבר, 2014 מאת צוות פרויקט בן-יהודה

ירושלמים רבים נאנחים בשנים האחרונות לנוכח השפעת תיירים צרפתיים (שחלקם הופכים בעלי-בית נפקדים) בעיר הקודש. גם דוד ילין נאנח לנוכח צרפתים בירושלים (ובשאר הארץ), בשנת תרנ"ו (1895-1896), כמסופר בזכרונותיו בכרך ירושלים של תמול:

אך בשבועות האחדים האלה עוד ידיהם מלאות עבודה, כי בימים האלה באו הצרפתים כחמש מאות איש לבקר את הארץ, ונסעו בה ותרו אותה לאורכה ולרוחבה בעגלות.  והצרפתים בבואם אורחות אורחות המה באים, לא כיתר בני העמים הנוסעים להם איש איש לבדו על חשבונו.  והתאכסנו כולם בבתי האורחים אשר בנו להם אחיהם כהניהם פה, וכהניהם אלה ילכו אתם להורותם את כל המקומות הקדושים, כי גם הבאים רובם כהנים המה ומיעוטם הדיוטים אנשים ונשים, ובבואם ויצאו אחיהם לקראתם, ומנגינתם עוברת לפניהם הלוך ונגן, והמה כולם ילכו שורות הלוך ושורר מזמורי קודש, עד בואם העירה, וצלבי האריג האדומים התפורים על חזיהם יזכירונו את ימי מסעי הצלב בשעתם ואת כל תוצאותיהם לישראל.

ח"א זוטא: נועז או שמרן?

15 בנובמבר, 2014 מאת אסף ברטוב

מורה היה בירושלים, וחיים אריה זוטא שמו.  לצד עבודה ספרותית ומלאכת ההוראה עצמה, חיבר ספרי לימוד, ובהם ספרון חלוצי בתחום החינוך המיני, ושמו הזרע למינהו, שפרסמנו זה מכבר במאגר היצירה העברית של פרויקט בן-יהודה.

בהתאם לערכי התקופה והקהילה שבה חי, נזהר זוטא מאוד בלשונו, והקפיד על לשון חסודה כבר מן ההקדשה:

לְנַעֲרֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל
הַבְּרִיאִים בְּגוּפָם וְהַטְהוֹרִים בְּנַפְשָׁם.

אף על פי כן, ועל אף העיסוק הרב בגרגירי חיטה, בזרעי תפוח, וכו', מקדים ומבהיר זוטא ברמז מה הנושא האמיתי של הספרון, בהצבת המשפט "תּוֹרָה הִיא וְלִלְמוֹד אֲנִי צָרִיך" בראש החיבור, משפט הרומז לאנקדוטה התלמודית המוכרת על רב כהנא הצופה ברבו השוכב עם זוגתו, המסתיימת בהצטדקותו של כהנא במלים הללו. (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף סב עמוד א)

לאחר דיון סחור-סחור ברבייה במערכת הצומח והחי, מגיע זוטא לרביית האדם בעמודים החוברת האחרונים. אין הוא מפרט הלכות משגל, אלא משאיר את הפרטים לכוח ההיסק של קוראיו הצעירים על פי הנאמר לפני כן על רביית היונקים. במקום זאת הוא משבח את הפלא שבהריון האנושי וכן, דומני, מנסה לטפח גישה חיובית כלפי מין לצורך רבייה, כהכרח בל-יגונה:

ראינו, איפוא, כי בכל היצורים, מהצמח ועד הרמש, מהבהמה ועד האדם שם היוצר את הכח הנפלא להוליד כדמותם וכצלמם, ובהזדוגם ממלאים הם רק את מצות היוצר, חק חייהם וטבעם.

אך את דבריו החסכניים הוא מסיים דווקא בדרשה מוסרנית בגנות האוננות, ואף מתבל אותה בשקרים גמורים:

והזהרו, איפוא, ילדים באברי ההולדה, באברים היותר מועילים ליקום ולכל החי. השמרו בהם אל תלכלכום, אל תגרו אותם, אל תמעכום בידים ובכל דבר, פן יחלשו. אל תעירו את התאוה, אל תעוררו את הדמיון עד בוא עת התפתחותכם בגופכם ובנפשכם – פן תזיקו לכל עתידותיכם ומטרת חייכם. מתנה גדולה, מתנה אין ערך לה העניקנו היוצר כל – להמשיך את ישותנו בדורות הבאים אחרינו – ועלינו להזהר בה, להוקיר אותה, לבלתי האביד את הטוב היקר הזה. כי כמו שזרע פרי האדמה ופרי העץ בעודם בסר אינם מצמיחים ונרקבים, ככה הוצאת זרע האדם בטרם הגיעו להתפתחותו רק מחלישה את הגוף ועוכרת את נפש האיש – תחת אשר בשנות בגרותו מזריע האדם זרע קים ובריא בחמר וברוח.

והאנשים הבריאים בגופם והטהורים בנפשם תקות העם, תקות האנושיות כלה הם! –

כפי שסיפרנו כאן בעבר, על אף זהירותו המופלגת, הוקע זוטא בגין הדפסת הספרון הזה על-ידי שמרני ירושלים, עד כדי כך שהעותקים הלא רבים שהודפסו מן הספרון מלכתחילה נאספו מבתי המסחר והועלו באש (גם "עם הספר" יודע לשרוף ספרים, ולא רק בימי זוטא, אלא גם בימינו, למרבה החרפה).  כה יעילה היתה תגובתם החריפה של המבקשים להותיר את בני הנעורים בבורותם, עד שבכל העולם נותרו עותקים בודדים בלבד של החוברת של זוטא, ואפילו בספריה הלאומית לא היה מצוי עותק במשך שנים ארוכות, עד שנתקל הסופר חיים באר בעותק אצל סוחר ספרים ודאג לרוכשו ולהעבירו למשמורת הספריה הלאומית, ובזכותו היה לנו מקור מודפס להפקת המהדורה האלקטרונית של החוברת, אשר מנגישה את הטקסט הזה, לראשונה זה עשורים ארוכים, לכל המתעניין.

אתם מוזמנים לקרוא את החוברת במהדורת פרויקט בן-יהודה, ולהרהר בדרכו של זוטא, שהיה נועז ושמרן כאחד.

כמה רובלים עולה מלה עברית?

28 באוקטובר, 2014 מאת צוות פרויקט בן-יהודה

י"ח טביוב תרגם את "ספרי הזכרונות לסיר משה מונטיפיורי ורעייתו יהודית", כדבריו "בקיצורים והשמטות".  בפרק א' מתואר דגלו של מונטיפיורי:

הדגל העתיק של משפחת מונטיפיורי; בדגל הזה נראה את התמונות האלה: דמות אריה זקוף, עץ ארז, וגבעות קטנות תלולות זו על גב זו, ולכל תמונה יש כתובת עברית הנאותה לענינה:

אצל תמונת הארי כתוב: "היה גבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים"; מתחת ל"גבעות" נאמר: אשא עיני אל ההרים וכו' עזרי מעם ה' וגו'; ועל עץ הארז נאמר: צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה (כל התמונות האלה נמצאות גם בדגלו של ר"מ מונטיפיורי ובטבעת חותמו, רק בהשמטת הכתובות הנ"ל). 

תחת הכתובות הארוכות קבע בדגלו ובחותמו רק את המלה העברית "ירושלים" ואת פתגמו האנגלי Think and Thank (חשוב והודה).

וכמה שילם מונטיפיורי על התענוג של חריתת המלה "ירושלים" על דגלו?  בפרק י"א נאמר:

מונטיפיורי קבל מלשכת שר חצר המלך את הרשיון לחרות בדגלו את השם "ירושלים" בכתב עברי. בעד הזכות הזאת שלם כשלש מאות רו"כ.

"כל עכבה לטובה"

13 באוקטובר, 2014 מאת צחה וקנין

או : אֵין בּוֹכִים עַל חָלָב שֶׁנִּשְׁפַּךְ

החודש העלינו למאגר היצירה העברית של פרויקט בן-יהודה את ספר מסע תימן, מאת יעקב ספיר.  בפרק ה', שכותרתו "בנמל חודידה", הוא מספר:

"פה מצאתי סוחר נוצרי, אחיו של הסוחר הגדול ציר צרפתי המוכּה בג'דה ביום הרג רב [סיפור מעשה שמובא בפרק ב' –הערת פב"י], ועמו שני סוחרים נוצרים, ואחד מהם איש דמשק אשר ראני בירושלים והכירני פה (זולתם אין בכל ערי החוף לא נוצרי ולא יהודי), אנשים נכבדים וישרים מקרבים לכל עובר אורח גר בארץ. ובראותם אותי קרבוני בטובם וגמלוני רב חסד, אספוני אל ביתם ודברו אתי טובות. בביתם ראיתי איש בריטאני מתגורר אצלם. הכרת פניו ענתה בו לאיש נכבד ומלומד. אחרי נודעתי הכרתיו. הוא רב החובל מאניה גדולה בריטאנית אשר ראיתיו לפני מאה יום בקאהיר מצרים, ועשיתי עמו חוזה ללכת אתו באניתו ההולכת עדנה. ובין לילה אחרתי מהלכי לסוּאֶס, והוא הקדימני ועבר ונסע. גם יהודי אחד אשר ארח אז לחברתי מיהר לפני והדביקהו ונסע עמו. ואני נשארתי לבדי במצרים בכעס ורוגז לב.

הוא נסע באניתו מסוּאֶס לפני כחדש ימים, ושבעים יום הלכו בלב ים סוף, כי לא היה להם הרוח, עד אשר כלה מהם הלחם והמים שהכינו לדרכם עד עדן, ועשרה ימים שתו ממי הים המלוחים ומרים לצמאם עד אשר צלחה לרב החובל להביאם לחוף עיר אל-לוֹחַיֶה הנזכרת. שמה עמדו וינוחו וימלאו כליהם מים חיים ויכינו להם צדה לדרך.

הפחה התוגרמי מושל העיר יעץ להם אל נכון לבלתי יסע מזה לבדו מבלי יקח לו מורה דרך הים מחובלי הערביאים בערים, האלה יודעים להשמר מאיי וצורי מכשול אשר סביבות החוף במקומות האלה. אבל גאות לב הבריטאני לא נתנוהו לשמוע עצת הפּחה הטובה (או חפץ במזיד להביא אסון על ספינתו שהיתה ישנה ומובטחת בחברת הבוטחים) ויסע לבדו. לא הרחיק ללכת עד הביא האניה על הצוּר שם עמדה ונִקב חור בצדה והמים עלו על גדותיה. הנוסעים מהרו וירדו אל הספינה הקטנה העומדת הכן אחריה וקראה לעזרה מרחוק אל ספינות העוברות עדי נצולו בחיים, וכל אשר באניה היה לשלל הים.

המה חזרו לעיר אל-לוֹחַיה והפחה ברחמיו וחסדיו שלחם ביבשה על דבשת גמלים עם שומרים מחיילותיו עד העיר הזאת חוֹדידה מהלך שלשה ימים, כי זאת היא עיר גדולה וסוחרת ויבואו אליה לפעמים גם אניות גדולות.

גם היהודי הנזכר נצל בעור שניו ובגפו שב למצרים על ידי רחמי הסוחר הנוצרי הזה אשר חמל עליו ושלחו בספינתו ערביית לסוּאֵס עם המלחים של הספינה אשר נמלטו לחיים.

ורב החובל עודנו יושב פה מצפה לאניה גדולה בריטאנית המיועדת לבא הנה דרך מהלכה מג'דה לעדן.

הרימותי ידי לה', יתברך שמו, אשר מנעני הלוך בלילה ההוא מקאהיר, ופדה את נפשי מכל צרה, גם הלום ראיתי כל עכבה לטובה. ברוך הפודה ומציל."

ועל זה נאמר: הדרך הקצרה ארוכה, והארוכה קצרה.

אביגדור המאירי כאופיציר טרי

25 בספטמבר, 2014 מאת צוות פרויקט בן-יהודה

הקורא איתי סירקיס מזהה אצל אביגדור המאירי נגף צה"לי מוכר — הסג"מת:

בתחילה לא ידעתי בעצמי, מה אני מרגיש בעצם בשעה שמשרתי הלבישני את החולצה עם צווארון-הקצין החדש. באופן כללי, מובן: שמחה. שובע-רצון. ומפליא. זה לי כבר החודש הרביעי שאני חייל, סגן-אופיציר, בחזית, מפקד, מחרף ומגדף כמו פלדוויבל, אוכל מסואבות, שותה ממה שאפשר ומה שאפשר, זוחל על גחוני ברפש ובגללי-אדם, צד ציד-אדם בקנאה ואפילו גנב הייתי כבר תהילה לאל – פירוש: חייל על כל הלכותיו, פרטיו ודקדוקיו – – ובכל-זאת התביישתי רגע להיות אופיציר. אמנם, בושה זו, שנשארה לי מימים קדמונים, מן הימים שלפני המבול (המלחמה), בושה זו אושרה פה אישור גמור: להיות חברו של האדון שטובניאק, או עמיתו של האדון פיגר: זה לאו דווקא כבוד גדול. אך הן בכל זאת חייל אני, אדם אחר לגמרי; ולפעמים, כשאני נזכר שעלי לשוב פעם אל סביבתי הציבילית – בא אני במבוכה אמיתית: מה אעשה שם ביניהם, בין הציבילים ההם? ועוד: דבר אחד מוזר היה לי לקבוע: עם כל בחילתי לאדון פיגר, הרי בכל זאת – – למה לכחד? – עושה אני את הכל בשביל למצוא חן בעיניו. ולאו דווקא מתוך פקודה. לא. – – מוזר – אך עובדה. – והנה: בכל-זאת מרגיש אני כעין בושה כלפי הקצין החדש שבי. ואולם רק רגע כמימרא. – כעבור רגע הייתי שבע-רצון בהחלט. הבטתי בראי, שהמשרת שלי החזיק לפני בגאווה ומצאתי חן בעיני עצמי. – ואמנם גם לשמחה זו מצאתי נימוק, המשמש כעין הצדקה לשביעת-רצוני זו: הוסר המשא מעל גבי. יותר לא אשא את ילקוטי ואת הרובה הכבד; לא אסחוב את המעמסה הזאת. אקדוח קל ויפה: כלי-זין נחמד עד להפליא. הנאה יוצאת מן הכלל לירות בו. קולע אתה ביד אחת, כמו במשחק-שעשועים, כלפי אותו הראש שם – ופיק! הראש מתרשל וכל אותו הגוף שם נופל מלוא קומתו. טעות, זאת לא יריה סתם, לא הריגה – לא. דבר יותר עמוק ויותר גדול מזה: החיים והמוות בידי האחת. – כשם שחיי אני בידו האחת של אותו-ההוא שם. – ושוב פעם: נוחיות חייו של הקצין. – וגם: שמחתו של המשרת שלי; כעת הוא כבר משרת מן-המניין. על-פי החוק. – ושמחת כל שמחתו: שהייתי סוף-סוף לאופיציר! ובכן: זוהי שמחה אלטרואיסטית בהחלט. שמחתי אינה אלא הנאה משמחתו שלו.

— מתוך "השגעון הגדול"