יומנה של מקלידה: על היומנים של חנה סנש

30 בינואר, 2015 מאת חוה סטקלוב

(הרשומה הבאה נכתבה ע"י מתנדבת הפרויקט, הגברת חוה סטקלוב, על חוויית הקלדת יומניה של חנה סנש, אשר עלו לאתר הפרויקט החודש.)

יומנה של מקלידה

בת שבע ושבעים שנה היתה

עתה נושקת לשמונים ועדין משתטה.

בתחילת דרכי כמקלידה בפרויקט בן-יהודה קבלתי את יומנה של  חנה סנש להקלדה וניקוד. תחילה רציתי להקיש על מקש  *ויתור* – סתם, כדי לראות מה יקרה – כמו ילד קטן [בת-שבע – זוכרים?]  המקבל צעצוע חדש – וגם  – לקרוא יומן  ללא רשותו של בעל היומן [[i]]– לא יפה!  – וגם – אם אין ביומן ערך מוסף [למציצנות גרידא] שיכול להעשיר או להאיר לנו באור חדש או מזוית שונה …

ואמנם,  בעמודים הראשונים לא מצאתי דבר,  מעבר ליומן של כל נערה מתבגרת, שבאיזשהו שלב מוצאת שאיש לא מבין… ופונה ליומן שסובל גם מבין הכל…[[ii]]

 

אבל – החל מעמוד 17 מתגלה לפנינו עולמה הפנימי המופלא של נערה, שלא רק יודעת לבטא בשפה פשוטה עולם פנימי עשיר, שכל יופיו טמון בפשטותו [כאשה נאה שאינה זקוקה לא לאיפור גם לא  מחלצות…] – וגם *לשים עצמה בסוגריים* [בקורת עצמית…אובייקטיביות – אם יש בכלל דבר כזה] – וראייה מפוקחת את עצמה:

"במשך הקיץ כתבתי שני שירים בלבד, האחד – ליום ההולדת של אמא, השני ועליו התביישתי לספר לאיש – שוב על החיים.  כנראה נועדתי להיות פילוסוף, כי בכול רואה אני את המיניאטורה של החיים: ביום (בוקר, צהריים וערב) בנהר (מעיין, זרימה ושפך) בשנה (אביב, קיץ סתיו,חורף).  בכל אלה יש לידה, חיים ומוות.  זו הסיבה למחשבותיי התמידיות על החיים והמוות.  אין זה נובע מתוך רומאנטיות של נערות החוששות שלא תתחתנה לעולם ותמותנה מוקדם, אלא הרהורים בחוקי הטבע הנצחיים, וזהו השיר:

 הַחַיִּים אֵינָם אֶלָּא יוֹם קָצָר וְחוֹלֵף,

דַּף רָשׁוּם כֻּלּוֹ בְּסֵבֶל וְעָמָל.

הָאָדָם פּוֹנֶה כֹּה וָכֹה,

צְבָעִים וּדְמויוֹת אֲחָדוֹת הִבְהִיקוּ –

וִהַחַיִּים עָבְרוּ וְאֵינָם

 

כבר כנערה אנו מוצאים אותה מרבה לעסוק בהיבטים השונים של המוות, גם ב"על-טבעי" אבל בפקחון: אמונה לצורך רגיעה –

 

"עולם חדש נגול לפניי.  יש יצורים שלא האמנתי במציאותם, כגון נימפות וכדומה.  אך באשר לאסטרולוגיה, ספיריטיזם וקשרי הרוח – יש דברים מאלה שאני מוכנה לקבלם, כי אם יאמין בהם אדם, יהיו לו למרגוע.  הקיץ קראתי את "הצפור הכחולה" למטרלינק, ושום ספר לא הוסיף לי ערכים כה חשובים כספר הזה.  בין היתר נאמר שם שאין מוות, כיוון שאפשר להחיות את המתים כשנזכרים בהם.  חשתי את האמת הגדולה הצפונה בדבר; ובאמת, בזוכרי את אבא, הרי כאילו השיבותי את העתים בעודנו חי.  ובכל-זאת  לא עלה בידי לבטא היטב את אשר אני מרגישה…  אבל נכון הוא, שיש לשקול תחילה למי לספר דברים כאלה.  רבים הם האנשים אשר ישימו אותך ואת דברייך אלה לצחוק."

 

 והנה עוד קטע מרשים באם נזכור בת-כמה ועם מי היא משוחחת:

"אתמול נפל סכסוך קל ביני ובין אמא.  בשעה שקראתי חומר מסוים, באה אמא וחטפה אותו מידי, טענה שאין זה מיוחד בשבילי.  הדבר פגע בי ביותר, מפני שזו היתה הודעה לאמר מטעם בית-הספר, כך שראיתי זכות לעצמי לדעת את הכתוב.  לאחר מכן הירהרתי בשאלה, מה הייתי עושה אני אילו קרה כדבר הזה לילד שלי.  הגעתי למסקנה, שאילו היה כבר החומר נתון בידיו, לא הייתי לוקחת אותו ממנו.  במקום זאת הייתי מקפידה יותר שלא להשאיר בחוץ חומר אשר לא נועד בשבילו…  אינני יודעת אם אמנם אחשוב כך גם כשאגדל…"

אודה וגם אבוש – לא ידעתי על כמות השירה שכתבה ומה שידעתי וגם אחרים שאלתי – הכרנו את חנה סנש – הכרנו את "אשרי הגפרור" וחלקה ההירואי במלחמה ובשבי – אבל אוצר בלום כזה של שירה מעולה, רגישה, נוגעת. " אני רושמת פה את שירי החדש, אף כי אין אני מסוגלת לשפוט אם הוא טוב באמת", היא כותבת: 

עֶרֶב

דִּמְמַת הַלַּיִל יוֹרֶדֶת אַט-אָט.

אֲנִי יוֹדַעַת זֶה סֵדֶר הָעוֹלָם לָעַד.

וְכָל עֶרֶב וְעֶרֶב זֶה חוֹזֵר חֲלִילָה.

 

צִפּוֹר מְזַמֶּרֶת בֵּין הָעֳפָאִים

וְאֵי-מִשָּׁם, מִשְּׁמֵי גְבוֹהִים

עֵין-אֲדֹנָי עָלַי מַשְׁקֶפֶת.

 

הוֹי, כַּמָּה זֶה כַּבִּיר לְלֹא-תְחוּם

וְנִפְלָא וְנֶהְדָּר וְסָתוּם

וּמָתוֹק וְנֶחְמָד,

שֶׁהִנֵּה רוּחַ, שֶׁהִנֵּה נֶפֶשׁ

כָּל חַיַּי עָלַי חוֹפֶפֶת

בְּדַרְכִּי, לְעֹוְלֵמי-עַד.

          (תירגם: אביגדור המאירי)

האם אהיה אי-פעם לסופרת?

 

יחסה ליומנה והשאיפה שלה להעביר את החוויה – רגשות ומחשבות – ולא דווח גרידא – היומן על פי ההגדרה עומד לשקף גם חומר ש"אינו חשוב ביותר" וההכרה "שעד שאגיע לסיומו אהיה כבר בחורה מבוגרת":

" התלבטתי בשאלה כיצד לפתוח את מחברת-היומן החדשה שלי [התחלת מחברת היומן השנייה].  שהיא עבה כל-כך, עד כי איני מסוגלת לתאר לי מתי אצליח לסיימה.  לא צף במוחי שום רעיון יפה, אולם זה גם לא חשוב.  אשתדל שכל רגשותי, כל מחשבותי ישתקפו בו בצורה שבה התעוררו וחיו בתוכי, ועל-ידי כך אחוש את היומן קרוב אלי, כאילו היה הוא "אני" שני שלי.  אני יודעת שיומני הקודם אינו מכיל חומר חשוב ביותר, ואף יומני זה לא יהיה שונה ממנו בהרבה, אך אני אוהבת אותו בכל-זאת, הוא מזכרת נעימה ביותר.  אפילו לא איכפת לי, אם יכיל שוב פרשיות של בנים, בדומה לחלק האחרון של יומני הקודם;  סוף-סוף אף הן מהוות חלק זעיר, ואולי אפילו לא כל-כך זעיר, של חיי.  ובכן, אני פותחת חגיגית את יומני, מתוך הכרה ודאית שעד שאגיע אל סיומו אהיה כבר בחורה מבוגרת, גברת צעירה."

שורה תחתונה : שווה קריאה.

—————————————————————

 [i]"[אחיה, לימים גיורא] מצא לא מכבר את היומן שלי וקרא את כולו; התרגזתי נורא"

" לחופשת הקיץ לא לקחתי אתי את היומן, כי חששתי שלא תהיה לי הזדמנות לרשום בו, ועוד עלולים להיתקל בו ולקרוא אותו;  אף שאין בו סודות, לא הייתי רוצה שהדבר יקרה, ועל כן אני כותבת הכול לאחר מעשה."

 

[ii] ובכן, היומן שלי הולך ונעשה כשל כל הנערות הממוצעות בנות ה-15, בלי כל רצינות או צביון אישי.

 

כצנלסון על חשיבות לימוד עברית מראש

24 בינואר, 2015 מאת צוות פרויקט בן-יהודה

בשנת תרע"ח (1917), כותב ברל כצנלסון מכתב לגרעיני תנועת "החלוץ" באירופה, שבו הוא מביע את דעתו על סדר היום הראוי ל"החלוץ".  לצד הדגש על "ההתכשרות לעבודה גופנית וחקלאית", הוא מטעים את חשיבות לימוד השפה העברית מראש, כלומר לפני ההגירה לארץ ישראל:

לימוּד השׂפה העברית. בּשביל אוֹתם החלוּצים אשר לא קיבּלוּ חינוּך עברי, צריך לימוּד השׂפה להיוֹת לא כּוָנה טוֹבה, אשר אינה מצטרפת למעשׂה, לא מזמוֹר שיר לעתיד לבוֹא, כּאשר אצל רוֹב בּני תנוּעה הלאוּמית, כּי אם ציווּי מוּחלט, חוֹבה פּרטית. ויש להקדים מילוּי חוֹבה זוֹ לעליה לארץ. ולא רק לשם השׂפה והארץ, כּי אם לשם חייו של העוֹלה עצמוֹ. נחוּץ מאד כּי החלוּצים ידעוּ זאת ויכּירוּ: חוֹסר ידיעת העברית מַעמיד את הבּא בּמצב קשה. שערי חיי התרבּוּת בּארץ נעוּלים בּפניו. לחלקים שוֹנים של הישוּב – ליהוּדי המזרח, לעוֹלם הילדים – אין לוֹ פּתחוֹן-פּה. הספר, העתוֹן הדן בּחיי יוֹם-יוֹם אשר הוּא חי בּהם, ההרצאה, אסיפת החברים – כּל זה חתוּם בּפניו. כּמה וכמה חזיוֹנוֹת חיים מתעלמים ממנוּ, אוֹפק ראִייתוֹ נעשׂה מצוּמצם, כּוֹח תפיסתוֹ – עמוּם. אין זוֹ התאַזרחוּת רבּת השרשים והיניקה. ועוֹד: חוֹסר ידיעת השׂפה בּוֹנה חַיִץ בּתוֹך חוּגי העוֹבדים, מציג אוֹתם מחנוֹת מחנוֹת וגוֹרם להתנכּרוּת קשה, אי-הבנה וּפירוּדים הממררים את החיים וּמוֹרידים אוֹתם. וּמצב זה עלוּל לפעמים להימשך שנים. כּי זאת לדעת: האיש החי על עבוֹדתוֹ, עתוֹת הפּנאי שלוֹ מצוּמצמוֹת בּמאד מאד, ועניני העבוֹדה והחיים דוֹרשים את מאמץ הכּוֹחוֹת וּשְעִיַת הלב. המסתפּק בּשׂיחה קלה אוּלי יגיע בּקרוֹב למטרתוֹ, אבל מי שצרכיו התרבּוּתיים מרוּבּים יוֹתר ואינוֹ מסתפּק בּאוֹתה תפיסת החיים והכּרתם הניתנת לחוּשיו גם מבּלי ידיעת העברית, וּדרישוֹתיו לידיעת השׂפה הן לא פּחוֹת מאשר לידיעת שׂפה תרבּוּתית אחרת – ההוּא צפוּי ליִסוּרי נפש רבּים וגם ממוּשכים. סיגוּל השׂפה האִטי, הממוּשך והמקוּטע – מעייף וּמיַגע, נוֹטל את טעם השׂפה והלימוּד וּמרַפּה גם את הרצוֹן והאמוּנה בּאפשרוּת ההצלחה בּעתיד. לידיעה מספּיקה, ידיעה שיש בּה ממש וטעם, קשה להגיע בּתנאים אלה. ורק יחידים מחוֹננים בּחוּש ו"רצוֹן לשוֹני" זוֹכים לכך בּתנאים הבּלתי-נוֹחים שלנוּ.

צריך גם לדעת, כּי אוֹתם התנאים העוֹזרים בּכל ארץ להקנוֹת את השׂפה למתישבים חדשים חסרים פּה בּמידה מרוּבּה: השׂפה אינה לעת עתה שׂפת המדינה והשלטוֹן. ואף לא שׂפת המסחר, התעשׂיה והאִכּרות. ושׂוּמה היא רק בּפי תינוֹקוֹת של בּית רבּן וחוּגים ידוּעים המסוּרים לה. עזרה מסוּדרת להפצת השׂפה והקלת הלימוּד מצד הכּוֹחוֹת הרשמיים העוֹבדים את העבוֹדה התרבּוּתית בּארץ אף היא חסרה כּמעט לגמרי. האמת דוֹרשת להיאָמר: העבוֹדה התרבּוּתית המסוּדרת בּארץ עדיין לא יצאה מכּתלי בּית-הספר ודבר אין לה עם "העם" יוֹשבי הערים העתיקוֹת ואף לא עם בּני המוֹשבוֹת החדשוֹת. עזרה מסוּדרת רחבה וּרצינית למען הקנוֹת את השׂפה העברית לבּאים. ודאי תידָרש ותדרוֹש חֶבר עוֹבדים מסוּרים, מערכת מפעלים מַתאימים, אמצעים רבּים. אבל לפי שעה – איננה. וחייבים אנוּ פּה ו"החלוּץ" שם לעשׂוֹת מה שבּידינוּ. קבוּצוֹת "החלוּץ" צריכוֹת להמציא לחבריהן עזרה ממשית, מסוּדרת ונמרצת בּלימוּד השׂפה, על ידי מוֹרים מוּכשרים וּמסוּרים.

איפה הן היו בבוקר לח בשנת תרל"ח?

4 בינואר, 2015 מאת צוות פרויקט בן-יהודה

בשנים האחרונות פרויקט בן-יהודה נעזר בחוקרים רבים מן האקדמיה, אשר מייעצים לפרויקט ותורמים לו מהידע הרב שצברו במשך שנות מחקר רבות. דוגמה אחת כזו היא שיתוף הפעולה עם חוקרת ספרות הנשים מאוני' בר-אילן, פרופ' יפה ברלוביץ, אשר מייעצת לנו מזה כמה שנים בנושא ספרות נשים עברית ואף עזרה לנו לקבל רשות פרסום לכתביה של שושנה שרירא.

לאחרונה ראה אור הספר החדש "בית סלומון, שלושה דורות של מחדשי היישוב", הכולל את מאמרה החדש, "איפה הן היו בבוקר לח בשנת תרל"ח?". במאמר משיבה ברלוביץ לשאלה הידועה מתוך שירו של יורם טהר-לב "הבלדה על יואל משה סלומון".

להנאת קוראי פרויקט בן-יהודה וחובבי הספרות העברית באשר הם, להלן חלק מפתח הדבר למאמר, אשר מועלה כאן בהסכמתה של פרופ' ברלוביץ. גם על כך נתונה לה תודתנו.

קריאה מהנה,

צוות הפרויקט.

————————————–

איפה הן היו בבוקר לח בשנת תרל"ח? \ פרופ' יפה ברלוביץ

פתח דבר

למעלה מארבעים שנה שר הציבור הישראלי את "הבלדה על יואל משה סלומון", נרגש מהמעמד ההיסטורי ההוא שמחברו יהורם טהר-לב כתב אותו כאגדה והציבור קיבע אותו כמיתוס יישובי ראשון בזיכרון הקולקטיבי שלו. ואכן, מה נעים לעצום עיניים ולהתרפק על אותו בוקר לח בשנת תרל"ח, בו יצאו ארבעה רוכבים יהודים מירושלים להתוודע אל שממותיו וסכנותיו של כפר עני ועלוב בשם אמְלַבס, במטרה להפוך אותו לספינת הדגל של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. אבל בוקר זה, שהוא למעשה סיפור הבראשית של שיבת ציון המודרנית, הוא גם סיפור שכולו גברים, כשם שהמפעל הציוני כולו הוא מפעל גברי וכשם שכל ההיסטוריה של ההתיישבות כאן סופרה כל השנים כהיסטוריה של גברים. הם עשו אותה, והם כתבו אותה.

בעשורים האחרונים, עם התפתחות חקר המגדר במסגרת לימודי ארץ ישראל, התחילו לגלות גם את מקומן של הנשים במפעל הציוני. המידע בנושא זה הולך ורב, בייחוד עם גילוי כתביהן של נשים אלה – יומניהן, זיכרונותיהן ויצירתן הספרותית. מהכתבים האלה ניתן ללמוד כי גם נשים "עשו היסטוריה" בארץ הזאת וכאמור גם כתבו ותיעדו אותה, אף שעדויות אלה לרוב אינן מופיעות כחלק מהסיפר הגברי. יוצא אפוא שדורות של צעירות וצעירים גדלו והתחנכו במשך שנים על היסטוריה חלקית: היסטוריה ארץ-ישראלית גברית שבנתה את עצמה על מקורות מידע חלקיים, אשר – חשובים ותורמים ככל שיהיו – אינם ממחישים את התמונה ההיסטורית המקיפה והמלאה.

הדבר מתבטא גם במחקר ההיסטורי העוסק בדמויותיהם של ארבעת הרוכבים המייסדים, ולא כל שכן במיתוס שהתפתח לעיל. זה למעלה מארבעים שנה ממשיכים לדון בשאלה אם יואל משה סלומון אכן נשאר כל הלילה על הגבעה בלב הביצות ומה קרה לחבריו: דוד גוטמן הגביר, יהושע שטמפפר העילוי (שהלך ברגל מהונגריה לארץ ישראל) וזרח ברנט ה'אנגלנדר' (שעם עלותו על הגבעה הפיל עצמו מהסוס ושטף בדמעותיו את האדמה). אבל איש לא התעניין בזהותן או במקומן של הנשים בהקשר היסטורי זה: מי היו נשותיהן של ארבעת הרוכבים? מהו סיפור הייסוד שלהן? והיכן הן היו באותו בוקר לח בשנת תרל"ח?

חקירותי ובדיקותי בעקבות נשים אלה העלו מידע זעום. נראה שרוב כותבי תולדות העלייה הראשונה, לרבות חוקרי תולדות פתח תקווה, לא מצאו בהן עניין עד כדי כך שכמו נמחקו שמן ונוכחותן מספרי ההיסטוריה וממילא מן הזיכרון הלאומי. אם ניתן בידינו בכל זאת בדל מידע, הרי שמדובר תמיד בהערות אגביות מתוך כתבים האוטוביוגרפיים שהותירו בני זוגן (המייסדים והבונים) או במידע המתקבל משולי הדיווחים שהתפרסמו על מייסדים אלה בעיתונות ובספרי היובל. כך או כך, מבדלי-מידע אלה חיברתי, כמו במעשה פסיפס, את דיוקנאותיהן של ארבע נשים אלה, כשדיוקנה של חנה פרומה סלומון (להלן פרומה, כפי שנקראה בפי כל) משמש כציר מוביל. יש להדגיש כי אף שכל אחד מהדיוקנאות מתקבל כאן כפרט בפני עצמו, על כל האישי המייחד אותו, הדיון בכל אחת מהנשים בסמיכות ובהקבלה לרעותיה ייצר בדיעבד מעין ביוגרפיה קולקטיבית המציעה קווים של שיתוף ביניהן – שיתוף היסטורי-חברתי תרבותי-נשי, שעושה אותן למעין קבוצה טיפולוגית ייצוגית לדיוקנה של המתיישבת הראשונה בפתח תקווה.

מכתבים שפופים מאת ברנר

15 בדצמבר, 2014 מאת רינה רוזן

כאשר עסקתי בהגהת מכתביו של הסופר יוסף חיים ברנר, נתקלתי במספר התבטאויות שלו שהפליאו אותי במידת הרלבנטיות שלהן לנושאים שבהם אנו עוסקים גם בימינו אלה. להלן שתי דוגמאות:

במכתב 713 (מחודש מאי 1919) המופנה לא.י. שטיבל, בעל הוצאת הספרים שטיבל, שהתכוון כנראה להדפיס את רוב ספרי הוצאתו בארה"ב.

"עכשיו, שפיכמן פה, ראוי לך, לפי דעתי, להתחיל בעבודה ממשית בא"י…..גם ספרי התרגומים שנעשו פה צריכים, כמדומה, להידפס פה. אין שום טעם להדפיס הכל באמריקה. אמנם, הדפוס הוא פה ביוקר, אבל מה אינו פה ביוקר? והרי אי-אפשר לעזוב את א"י לגמרי."

ובמכתב 740 (מחודש יולי 1919) אל ברל כצנלסון.

"באויר של רפיון-ידיים ויאוש פנימי השורר בארץ………..אני, למשל, עד כמה שאני מכיר את זה שנקרא עם יהודי, איני מאמין כי הוא יעשה ישוב ארץ-ישראל. גם להבא יתקבלו איזו כספים לחלוקה (בישוב הישן והחדש) וגם להבא יבואו איזו פקידי-מעלה בצירוף מאות אנשים לארץ בכל שנה, שששים-שבעים אחוזים מהם ישובו על עקבם. חמישים אחוזים מן הצעירים הנמצאים כבר בארץ אף הם ילכו מפה בהזדמנות הראשונה."

אפשר להתנחם בכך שלמרות הפסימיות של ברנר הצליח הישוב הקטן שהיה אז בארץ לגדול פי כמה במספרו ולהקים את המדינה, שהוא כנראה לא צפה אותה.

(הערת המערכת: המכתבים יעלו למאגר פרויקט בן-יהודה בחודשים הקרובים.  את כתבי ברל כצנלסון נתחיל להגיש לציבור באחד בינואר, עם פקוע זכויות היוצרים.)

דוד ילין נאנח בגין תיירים צרפתיים

23 בנובמבר, 2014 מאת צוות פרויקט בן-יהודה

ירושלמים רבים נאנחים בשנים האחרונות לנוכח השפעת תיירים צרפתיים (שחלקם הופכים בעלי-בית נפקדים) בעיר הקודש. גם דוד ילין נאנח לנוכח צרפתים בירושלים (ובשאר הארץ), בשנת תרנ"ו (1895-1896), כמסופר בזכרונותיו בכרך ירושלים של תמול:

אך בשבועות האחדים האלה עוד ידיהם מלאות עבודה, כי בימים האלה באו הצרפתים כחמש מאות איש לבקר את הארץ, ונסעו בה ותרו אותה לאורכה ולרוחבה בעגלות.  והצרפתים בבואם אורחות אורחות המה באים, לא כיתר בני העמים הנוסעים להם איש איש לבדו על חשבונו.  והתאכסנו כולם בבתי האורחים אשר בנו להם אחיהם כהניהם פה, וכהניהם אלה ילכו אתם להורותם את כל המקומות הקדושים, כי גם הבאים רובם כהנים המה ומיעוטם הדיוטים אנשים ונשים, ובבואם ויצאו אחיהם לקראתם, ומנגינתם עוברת לפניהם הלוך ונגן, והמה כולם ילכו שורות הלוך ושורר מזמורי קודש, עד בואם העירה, וצלבי האריג האדומים התפורים על חזיהם יזכירונו את ימי מסעי הצלב בשעתם ואת כל תוצאותיהם לישראל.