מחפשים את עזרא? תתקשו למצוא את שמו בצנעא!

10 בספטמבר, 2014 מאת צחה וקנין

כך מספר יעקב ספיר בספרו "מסע תימן" (בקרוב במאגר פרויקט בן-יהודה), פרק כ"ט

"…וכאשר עלה עזרא מבבל ושלח כתבים לכל ישראל לעלות עמו, שלח גם אליהם, ולא באו. ובא עזרא בעצמו, ולא קבלוהו לעלות עמו, באמרם מראש שאין זאת גאולה שלימה, כי לא הגיע הקץ, ועוד יגלו בראש גולים מירושלם, ומדוע יעפילו לעלות בטרם הגיע הקץ האמתי. וחרה בהם אף הכהן הראש, הוא עזרא, והחרים אותם בחרמו הקשה. ואף הם הפכו עליו את הברכה, שלא יקבר בא"י, וקללת שניהם נתקיימה… הם אין להם שלוה ומנוחה… וגם הוא לא נקבר בארץ הקדש, ומנוחתו כבוד במדבר בצרה.

עד היום שונאים אותו ואינם קוראים בשמו, לא נמצא בכל הארץ איש שמו "עזרא" (רק ילד אחד אצל ר' שמואל אל-ערוסי בעיר שִבָּאם בן שבע שנים שקראוהו עזרא, כי נעשה לו נס גם קודם לדתו וקראו עזרא כי עזרו ה', והוא אחד ואין שני לו) תחת אשר בבבל ובצרה וגלילותיהם רוב שמותיהם "עזרא" על שמו. ופה רוב שמותם על שם השרים הראשונים שהביאום לארץ הזאת, כאשר אמרתי: אין בית אשר אין שם יחיא (הוא זכריה בעברית) סַעיד (סעדיה) עַוַץ' (עובדיה) (שהם קוראים הצדי בנקודה שעליה כחצי דאל, כבערבי), יוסף, הארון, מוסא, דאוּד (דוד), סָאלִם (שלום), סְלִימָאן (שלמה). ואך אלה רוב שמותם, והמה מתיחשים לשבט יהודה. גם מהכהנים יש שמתיחשים לפינחס בן אלעזר הכהן, ונקראים בית פנחס וליהויריב ראש המשמרות, ונקראים בית אל-מגָארי…"

ועל זה נאמר: חרם תחת חרם.

היוונים היו מסכימים: הרצל מאושר

26 באוגוסט, 2014 מאת צוות פרויקט בן-יהודה

אבי ההסטוריה המערבית, הרודוטוס היווני, מספר מעשה אשר מדגים תפיסה מעניינת של מהות האושר:

קרוֹיסוֹס [מלך ארץ לידיה] אירח אותו [את סולון, החכם האתונאי] בארמון המלך, וביום השלישי [...] הוליכו המשרתים את סולון אל בתי-האוצר והראו לו את כל העושר העצום בהם.  לאחר שראה וסקר את הכול, שאל אותו קרויסוס ברגע מתאים: "ידידי מאתונה, הגיעו אלינו ידיעות רבות על חכמתך ועל מסעותיך, שמתוך אהבת החוכמה עשית בארצות רבות כדי לרכוש דעת; עתה התעורר בי רצון עז לשאול אותך, אם ראית אדם הראוי לכינוי המאושר מכולם?"

הוא שאל זאת בתקווה לזכות בעצמו בתואר "המאושר מכולם", אבל סולון לא החניף לו כלל, אלא אמר דברים כהוויתם וענה: "אכן המלך, טֶלוֹס איש אתונה."  המלך הנדהם שאל במתיחות-מה: "מדוע אתה חושב אותו למאושר?"

וסולון ענה: "לטֶלוֹס זה היו, בשעה שהיתה העיר פורחת, בנים טובים ויפים, והוא זכה לראות ילדים מכולם וכל אלה נשארו בחיים; והיה לו רכוש נאה לפי קנה-המידה שלנו, וגם קץ חייו היה מפואר ביותר: בקרב בין האתונאים לשכניהם שבאֶלֶאוּסיס הוא נלחם למען מולדתו, הביס את האויב ומת בגבורה, והאתונאים קברו אותו בקבורה מלכותית במקום שבו נפל וכיבדו אותו בכבוד גדול.

— מתוך הרודוטוס, "היסטוריה", ספר ראשון, פרק 30, בתרגום בנימין שמרון ורחל צלניק-אברמוביץ', הוצאת פפירוס, אוניברסיטת תל-אביב, 1998

והנה, במכתב מתאריך 6 ביולי 1904, כותב אחד העם כך:

והרצל מת!  מי יכול לחשוב, כי איש מלא חיים ואֶנרגיא כמהו ימות כה מהר? – מאושר היה האיש בחייו ומאושר במותו.  כי באמת הגיע עד הגבול, עשה כל מה שיכול לעשות – ומת "בשעה הראויה".  חייו ומעשיו של האיש הזה בשבע השנים האחרונות יש בהם מעין "ספור דמיוני".  ואלו היה איזה סופר גדול כותב ספור כזה, היה ג"כ "ממית" את גבורו אחר הקונגרס הששי.

דומה שאחד העם מסכים עם סולון…

הגירה לארץ ישראל תמורת "הלוואה" במזומן לאימפריה גוועת

13 באוגוסט, 2014 מאת צוות פרויקט בן-יהודה

בזכרונות מונטיפיורי בתרגום י"ח טביוב, מופיע המעשה הבא:

ואחד מגדולי אנגליה בא אל מונטיפיורי ויגד לו בשם ציר טורקיה לאמר:

"אם יאבו היהודים לשוב לארץ הקדושה, נכונה ממשלת טורקיה לתת להם אדמה עם כל הזכיות והחסות הצריכה להם, רק בתנאי כי ילוו לה היהודים כסף לצרך חלוף מטבעותיה במטבעות חדשות".

אך מונטיפיורי ענה על זאת כי לפי דעתו לא ימצא לעת כזאת אף יהודי אחד באנגליה אשר יאבה לשוב לארץ ישראל, וגם איננו מאמין כי אפשר יהיה לעשות מלוה לצרך כזה.

יחיאל מר מהרהר על הנשייה

2 באוגוסט, 2014 מאת אסף ברטוב

הרעיון שהשירה מעניקה חיי נצח עתיק כמעט כמו השירה עצמה.  הנה, גילגמש מלך ארך, אשר ביקש את סוד חיי הנצח, נכשל בסופו של דבר, אך באופן אירוני זכור עד היום בזכות השירה האֶפּית שנכתבה על אודותיו (שמצויה במאגר פרויקט בן-יהודה, בתרגום טשרניחובסקי).  גם הומרוס מודע לכוחה זה של השירה, וכך גם תיאוגניס והוראטיוס, כפי שכתבתי ברשומה הזו לפני כמה שנים.

ובכן, המשורר יחיאל מַר מתייחס לרעיון הזה בשירו "כְּרִיָה", ומסקנתו עגומה:


כּוֹרֶה אֲנִי לִי שְׁנֵי קְבָרִים:
רִאשׁוֹן כּוֹרֶה בְּעָפָר וָאֵפֶר
שֵׁנִי כּוֹרֶה בְּאַדְמַת הַסֵּפֶר.
רִאשׁוֹן תּוֹךְ כְּדֵי קְרִיאַת שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ
שֵׁנִי תּוֹךְ כְּדֵי קְרִיאַת שְׁמָהּ הָרַךְ
כְּמוֹ עֶרֶב אָבִיב.
וַאֲנִי חוֹפֵר וְחוֹפֵר וְגוֹרֵעַ
מִן הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי לְהוֹסִיף.
וְזֹאת לַמְרוֹת שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ
הַמִּקְרֶה הָאֶחָד יִקְרֶה אֶת שְׁנֵיהֶם.


זֶה וְגַם זֶה
אָבָק יְכַסֵּם.

האם צדק?

(יצירת יחיאל מר, שעודה מוגנת בזכויות יוצרים, מוגשת לציבור ברשותה האדיבה של משפחתו.)

ניחום אבלים לפי א"ד גורדון

13 ביולי, 2014 מאת צוות פרויקט בן-יהודה

בשנת תרע"ב כתב א"ד גורדון מכתב קצר לאשר מוסנזון, לאחר ששמע על מות רעייתו, דבורה:

ידידי,

אינני אוהב להביע רגשות ואינני נותן ערך לדברי השתתפות. אולם כאשר ראיתי את שמה של דבורה במסגרת שחורה, הרגשתי צורך לכתוב אליך.
מה יתנו לך דברי? שואל אני את עצמי. אבל לבי אומר לי כי אני צריך לכתוב – ואני נשמע לו.
לבי יודע את סבל החיים ויודע את נפש הסובל, והוא עונה לך בעת צרתך – לך, לילדים ולאמה של דבורה.
לא אדבר, אבל אני בטוח כי לבך יבאר לך מה ששולח לך לב ידידך.

גם מכתביו האחרים של גורדון מצויים במאגר היצירה של פרויקט בן-יהודה.