"הימים חולפים, השנה עוברת
והיצירה לעולם נשארת"…
החלק הקודם הסתיים לאחר שיצאתי את הספרייה הלאומית כשאני נושאת ערימת ספרים חשופים לעין כל, כמו גְאלתים מתהום הנשייה של מרתפי הספרייה, בדרכם להנצחתם הדיגיטלית.
בבֵיתי המתינו לי סורק משוכלל, אחד משני הפריטים היחידים ברשימת הרכוש של פרויקט בן-יהודה, והילה לוי – מורתי המקצועית והסבלנית, שבזכותה מלאכת הסריקה נעשית כיום בקלי קלות. ידעתי כי כל עמוד שנסרק, יוקלד, לאחר מכן ייערך בצורה אחידה, ולבסוף יונגש לכולם באתר בן-יהודה. וכל העבודה הזו נעשית על ידי המתנדבים.
בחיל ורעדה לקחתי ספר אחר ספר וסרקתי את דפיו, ועקב סקרנותי גם עיינתי בהם. לחלקם עיטורי שער יפיפיים, עדיין מרשימים, גם אם הודפסו במאה ה-19 ומצבם אינו הכי-הכי. חלקם נכרכו מחדש ביד אוהבת ומוקירה את ערכם. לעומתם יש שנכרכו כמו כלאחר-יד: נייר דבק מְאַחֵד את דפיהם המתפוררים אבל גם מסתיר חלק מהכתוב; כריכה הדוקה שאינה מאפשרת לראות את סופי השורות בצד אחד ואת תחילת השורות בצד שכנגד. אני לוחצת בעדינות את הדפים למשטח זכוכיתו של הסורק, על מנת לקלוט גם את הצד הפנימי של הדפים. עושה זאת מתוך כבוד לספר שלא יתפורר תחת ידיי, וגם מחמת שלא לסדוק את הזכוכית העדינה.
כך ליוויתי בסקרנות את מונטיפיורי במסעותיו (הודפס בורשה 1898) על גבי דפים מצהיבים, משובצים פה ושם בהערות בעיפרון – לא ברור אם של חוקר דגול או של תלמיד קשקשן ומשועמם; התפעלתי מהלוחות, הסְדורים והשימושיים עד היום, שב"קונטרס הפעלים" בחיבורו של יהודה ליב אדל משנת 1793 (דפוס זופניק-קנאללער בדראהאביטש, 50 זלוטי מחיר הספר). שוליים שנאכלו, משאירים על הסורק נשורת דקיקה של נייר עתיק. עמודיו הראשונים של הספר חסרים, כמו גם עמוד פה ושם. הדיו זה מכבר מרוח על הנייר, מַקשה לזהות בין כ' לב', בין ד' לז', שלא לדבר על בין סגול לקמץ. ביאורי המחבר נרשמו בכתב רש"י. לבסוף נמצאה מהדורה חדישה משנת 2001, דפוס עברי עכשווי על גבי נייר לבן בוהק. לאחר קבלת רשות פרסום מהמו"ל, הרב יהושע קופמן – זו המהדורה שנסרקה.
ערכתי יחד עם אברהם מור (מאהר) מיפקד אוכלוסין ליהודי כל ארצות אירופה למשפחותיהם, מיפקד שלא היה מבייש את הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על אמצעיה המשוכללים של היום. נוכחת לדעת שלא רק מור טייל ב"שבילי עולם" בשנת 1864, אלא בעקבותיו גם ה…תולעי-הספרים, במעגלים, כמו השתכרו מסימני היין הרבים שהכתימו את הדפים. מאוחר יותר גיליתי שישנה מהדורה משנת 1880, נקייה כמעט מתולעים ומיין. חשבתי על עיניהם של המקלידים, החלטתי שלא "להתעלל" בהם, וסרקתי מחדש את המהדורה המאוחרת יותר.
כמוצאת שלל רב עטתי על שפע יצירותיו של אביגדור המאירי – הידוע כמחברו של השיר "מעל פסגת הר הצופים" –פרוזה, שירה, תרגומים, גם למבוגרים וגם לילדים. את הטקסט של ספרי הילדים "חוכמת הבהמות" או "המהפכה ביער עד" אולי בימינו לא יאהב כל אחד, אבל אי אפשר להתעלם מהציורים ומהאיורים הססגוניים הנלווים. נזכרתי כיצד הייתי חובקת את בנותיי הקטנות, גבן אל בטני ולפנינו ספר הילדים ממנו אני מקריאה והן קשובות תוך התבוננות בציורים. התיתכן חוויה כזו כאשר הטקסט צריך להישלף מהמחשב?
כבר כתב ערן גרף, רעי לפרויקט, על הבעייתיות שבהקלדת טקסט עתיק, בו לא ברור האם זו נקודה שנמרחה או אולי פסיק, או אולי לא זו אף לא זה, אלא פשוט חריוני זבובים. "עמק הבכא" ליוסף בן-יהושע (לייפציג 1858) ממחיש לא רק את הקורות והתלאות שעברו על עם ישראל, אלא גם את אלה שעברו על החרקים שכנפיהם השבורות ורגליהם הקטועות נושרים מבין דפי הספר. בפרט לאחר ששהו ב"קרנטינת המקפיא" (אצלי בבית, להבטיח שכולם כבר עברו מן העולם ומן הספר) או שהושמדו בידיהם האמונות של הספרנים. כיצד יודעים? – לפי הריח החריף העולה מהדפים ואינו ריחו של ספר עתיק…
מִסֵּפֶר [ילדים] אחר עלה ריח חריכה. דיפדוף בו הראה כתמי מים שעיטרו כמעט כל עמוד. אוד מוצל מאש? – דימיינתי ילד קטן החוטף את סיפרו-אוצרו האהוב ומצילו מהשריפה שפרצה בביתו.
ריחות שונים עולים מהספרים. אין דומה ריחו של ספר חדש לניחוחו של ספר עתיק, ולכל אחד יש קסם וסיפור משלו. עוד חוש, שהשתתפותו בחווית הקריאה אינה מובנת מאליה. האין פרויקט בן-יהודה מְחַסֵר משהו מחוויה זו כאשר אנו מעלים את היצירות לפורמט דיגיטלי?! פורמט בו התולעת היחידה היא זו שהושתלה כוירוס, ודומה לה – הבאג נטול החריונים.
ועל כך בהמשך שיבוא.