כמה רובלים עולה מלה עברית?

28 באוקטובר, 2014 מאת צוות פרויקט בן-יהודה

י"ח טביוב תרגם את "ספרי הזכרונות לסיר משה מונטיפיורי ורעייתו יהודית", כדבריו "בקיצורים והשמטות".  בפרק א' מתואר דגלו של מונטיפיורי:

הדגל העתיק של משפחת מונטיפיורי; בדגל הזה נראה את התמונות האלה: דמות אריה זקוף, עץ ארז, וגבעות קטנות תלולות זו על גב זו, ולכל תמונה יש כתובת עברית הנאותה לענינה:

אצל תמונת הארי כתוב: "היה גבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים"; מתחת ל"גבעות" נאמר: אשא עיני אל ההרים וכו' עזרי מעם ה' וגו'; ועל עץ הארז נאמר: צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה (כל התמונות האלה נמצאות גם בדגלו של ר"מ מונטיפיורי ובטבעת חותמו, רק בהשמטת הכתובות הנ"ל). 

תחת הכתובות הארוכות קבע בדגלו ובחותמו רק את המלה העברית "ירושלים" ואת פתגמו האנגלי Think and Thank (חשוב והודה).

וכמה שילם מונטיפיורי על התענוג של חריתת המלה "ירושלים" על דגלו?  בפרק י"א נאמר:

מונטיפיורי קבל מלשכת שר חצר המלך את הרשיון לחרות בדגלו את השם "ירושלים" בכתב עברי. בעד הזכות הזאת שלם כשלש מאות רו"כ.

"כל עכבה לטובה"

13 באוקטובר, 2014 מאת צחה וקנין

או : אֵין בּוֹכִים עַל חָלָב שֶׁנִּשְׁפַּךְ

החודש העלינו למאגר היצירה העברית של פרויקט בן-יהודה את ספר מסע תימן, מאת יעקב ספיר.  בפרק ה', שכותרתו "בנמל חודידה", הוא מספר:

"פה מצאתי סוחר נוצרי, אחיו של הסוחר הגדול ציר צרפתי המוכּה בג'דה ביום הרג רב [סיפור מעשה שמובא בפרק ב' --הערת פב"י], ועמו שני סוחרים נוצרים, ואחד מהם איש דמשק אשר ראני בירושלים והכירני פה (זולתם אין בכל ערי החוף לא נוצרי ולא יהודי), אנשים נכבדים וישרים מקרבים לכל עובר אורח גר בארץ. ובראותם אותי קרבוני בטובם וגמלוני רב חסד, אספוני אל ביתם ודברו אתי טובות. בביתם ראיתי איש בריטאני מתגורר אצלם. הכרת פניו ענתה בו לאיש נכבד ומלומד. אחרי נודעתי הכרתיו. הוא רב החובל מאניה גדולה בריטאנית אשר ראיתיו לפני מאה יום בקאהיר מצרים, ועשיתי עמו חוזה ללכת אתו באניתו ההולכת עדנה. ובין לילה אחרתי מהלכי לסוּאֶס, והוא הקדימני ועבר ונסע. גם יהודי אחד אשר ארח אז לחברתי מיהר לפני והדביקהו ונסע עמו. ואני נשארתי לבדי במצרים בכעס ורוגז לב.

הוא נסע באניתו מסוּאֶס לפני כחדש ימים, ושבעים יום הלכו בלב ים סוף, כי לא היה להם הרוח, עד אשר כלה מהם הלחם והמים שהכינו לדרכם עד עדן, ועשרה ימים שתו ממי הים המלוחים ומרים לצמאם עד אשר צלחה לרב החובל להביאם לחוף עיר אל-לוֹחַיֶה הנזכרת. שמה עמדו וינוחו וימלאו כליהם מים חיים ויכינו להם צדה לדרך.

הפחה התוגרמי מושל העיר יעץ להם אל נכון לבלתי יסע מזה לבדו מבלי יקח לו מורה דרך הים מחובלי הערביאים בערים, האלה יודעים להשמר מאיי וצורי מכשול אשר סביבות החוף במקומות האלה. אבל גאות לב הבריטאני לא נתנוהו לשמוע עצת הפּחה הטובה (או חפץ במזיד להביא אסון על ספינתו שהיתה ישנה ומובטחת בחברת הבוטחים) ויסע לבדו. לא הרחיק ללכת עד הביא האניה על הצוּר שם עמדה ונִקב חור בצדה והמים עלו על גדותיה. הנוסעים מהרו וירדו אל הספינה הקטנה העומדת הכן אחריה וקראה לעזרה מרחוק אל ספינות העוברות עדי נצולו בחיים, וכל אשר באניה היה לשלל הים.

המה חזרו לעיר אל-לוֹחַיה והפחה ברחמיו וחסדיו שלחם ביבשה על דבשת גמלים עם שומרים מחיילותיו עד העיר הזאת חוֹדידה מהלך שלשה ימים, כי זאת היא עיר גדולה וסוחרת ויבואו אליה לפעמים גם אניות גדולות.

גם היהודי הנזכר נצל בעור שניו ובגפו שב למצרים על ידי רחמי הסוחר הנוצרי הזה אשר חמל עליו ושלחו בספינתו ערביית לסוּאֵס עם המלחים של הספינה אשר נמלטו לחיים.

ורב החובל עודנו יושב פה מצפה לאניה גדולה בריטאנית המיועדת לבא הנה דרך מהלכה מג'דה לעדן.

הרימותי ידי לה', יתברך שמו, אשר מנעני הלוך בלילה ההוא מקאהיר, ופדה את נפשי מכל צרה, גם הלום ראיתי כל עכבה לטובה. ברוך הפודה ומציל."

ועל זה נאמר: הדרך הקצרה ארוכה, והארוכה קצרה.

אביגדור המאירי כאופיציר טרי

25 בספטמבר, 2014 מאת צוות פרויקט בן-יהודה

הקורא איתי סירקיס מזהה אצל אביגדור המאירי נגף צה"לי מוכר — הסג"מת:

בתחילה לא ידעתי בעצמי, מה אני מרגיש בעצם בשעה שמשרתי הלבישני את החולצה עם צווארון-הקצין החדש. באופן כללי, מובן: שמחה. שובע-רצון. ומפליא. זה לי כבר החודש הרביעי שאני חייל, סגן-אופיציר, בחזית, מפקד, מחרף ומגדף כמו פלדוויבל, אוכל מסואבות, שותה ממה שאפשר ומה שאפשר, זוחל על גחוני ברפש ובגללי-אדם, צד ציד-אדם בקנאה ואפילו גנב הייתי כבר תהילה לאל – פירוש: חייל על כל הלכותיו, פרטיו ודקדוקיו – – ובכל-זאת התביישתי רגע להיות אופיציר. אמנם, בושה זו, שנשארה לי מימים קדמונים, מן הימים שלפני המבול (המלחמה), בושה זו אושרה פה אישור גמור: להיות חברו של האדון שטובניאק, או עמיתו של האדון פיגר: זה לאו דווקא כבוד גדול. אך הן בכל זאת חייל אני, אדם אחר לגמרי; ולפעמים, כשאני נזכר שעלי לשוב פעם אל סביבתי הציבילית – בא אני במבוכה אמיתית: מה אעשה שם ביניהם, בין הציבילים ההם? ועוד: דבר אחד מוזר היה לי לקבוע: עם כל בחילתי לאדון פיגר, הרי בכל זאת – – למה לכחד? – עושה אני את הכל בשביל למצוא חן בעיניו. ולאו דווקא מתוך פקודה. לא. – – מוזר – אך עובדה. – והנה: בכל-זאת מרגיש אני כעין בושה כלפי הקצין החדש שבי. ואולם רק רגע כמימרא. – כעבור רגע הייתי שבע-רצון בהחלט. הבטתי בראי, שהמשרת שלי החזיק לפני בגאווה ומצאתי חן בעיני עצמי. – ואמנם גם לשמחה זו מצאתי נימוק, המשמש כעין הצדקה לשביעת-רצוני זו: הוסר המשא מעל גבי. יותר לא אשא את ילקוטי ואת הרובה הכבד; לא אסחוב את המעמסה הזאת. אקדוח קל ויפה: כלי-זין נחמד עד להפליא. הנאה יוצאת מן הכלל לירות בו. קולע אתה ביד אחת, כמו במשחק-שעשועים, כלפי אותו הראש שם – ופיק! הראש מתרשל וכל אותו הגוף שם נופל מלוא קומתו. טעות, זאת לא יריה סתם, לא הריגה – לא. דבר יותר עמוק ויותר גדול מזה: החיים והמוות בידי האחת. – כשם שחיי אני בידו האחת של אותו-ההוא שם. – ושוב פעם: נוחיות חייו של הקצין. – וגם: שמחתו של המשרת שלי; כעת הוא כבר משרת מן-המניין. על-פי החוק. – ושמחת כל שמחתו: שהייתי סוף-סוף לאופיציר! ובכן: זוהי שמחה אלטרואיסטית בהחלט. שמחתי אינה אלא הנאה משמחתו שלו.

— מתוך "השגעון הגדול"

מחפשים את עזרא? תתקשו למצוא את שמו בצנעא!

10 בספטמבר, 2014 מאת צחה וקנין

כך מספר יעקב ספיר בספרו "מסע תימן" (בקרוב במאגר פרויקט בן-יהודה), פרק כ"ט

"…וכאשר עלה עזרא מבבל ושלח כתבים לכל ישראל לעלות עמו, שלח גם אליהם, ולא באו. ובא עזרא בעצמו, ולא קבלוהו לעלות עמו, באמרם מראש שאין זאת גאולה שלימה, כי לא הגיע הקץ, ועוד יגלו בראש גולים מירושלם, ומדוע יעפילו לעלות בטרם הגיע הקץ האמתי. וחרה בהם אף הכהן הראש, הוא עזרא, והחרים אותם בחרמו הקשה. ואף הם הפכו עליו את הברכה, שלא יקבר בא"י, וקללת שניהם נתקיימה… הם אין להם שלוה ומנוחה… וגם הוא לא נקבר בארץ הקדש, ומנוחתו כבוד במדבר בצרה.

עד היום שונאים אותו ואינם קוראים בשמו, לא נמצא בכל הארץ איש שמו "עזרא" (רק ילד אחד אצל ר' שמואל אל-ערוסי בעיר שִבָּאם בן שבע שנים שקראוהו עזרא, כי נעשה לו נס גם קודם לדתו וקראו עזרא כי עזרו ה', והוא אחד ואין שני לו) תחת אשר בבבל ובצרה וגלילותיהם רוב שמותיהם "עזרא" על שמו. ופה רוב שמותם על שם השרים הראשונים שהביאום לארץ הזאת, כאשר אמרתי: אין בית אשר אין שם יחיא (הוא זכריה בעברית) סַעיד (סעדיה) עַוַץ' (עובדיה) (שהם קוראים הצדי בנקודה שעליה כחצי דאל, כבערבי), יוסף, הארון, מוסא, דאוּד (דוד), סָאלִם (שלום), סְלִימָאן (שלמה). ואך אלה רוב שמותם, והמה מתיחשים לשבט יהודה. גם מהכהנים יש שמתיחשים לפינחס בן אלעזר הכהן, ונקראים בית פנחס וליהויריב ראש המשמרות, ונקראים בית אל-מגָארי…"

ועל זה נאמר: חרם תחת חרם.

היוונים היו מסכימים: הרצל מאושר

26 באוגוסט, 2014 מאת צוות פרויקט בן-יהודה

אבי ההסטוריה המערבית, הרודוטוס היווני, מספר מעשה אשר מדגים תפיסה מעניינת של מהות האושר:

קרוֹיסוֹס [מלך ארץ לידיה] אירח אותו [את סולון, החכם האתונאי] בארמון המלך, וביום השלישי [...] הוליכו המשרתים את סולון אל בתי-האוצר והראו לו את כל העושר העצום בהם.  לאחר שראה וסקר את הכול, שאל אותו קרויסוס ברגע מתאים: "ידידי מאתונה, הגיעו אלינו ידיעות רבות על חכמתך ועל מסעותיך, שמתוך אהבת החוכמה עשית בארצות רבות כדי לרכוש דעת; עתה התעורר בי רצון עז לשאול אותך, אם ראית אדם הראוי לכינוי המאושר מכולם?"

הוא שאל זאת בתקווה לזכות בעצמו בתואר "המאושר מכולם", אבל סולון לא החניף לו כלל, אלא אמר דברים כהוויתם וענה: "אכן המלך, טֶלוֹס איש אתונה."  המלך הנדהם שאל במתיחות-מה: "מדוע אתה חושב אותו למאושר?"

וסולון ענה: "לטֶלוֹס זה היו, בשעה שהיתה העיר פורחת, בנים טובים ויפים, והוא זכה לראות ילדים מכולם וכל אלה נשארו בחיים; והיה לו רכוש נאה לפי קנה-המידה שלנו, וגם קץ חייו היה מפואר ביותר: בקרב בין האתונאים לשכניהם שבאֶלֶאוּסיס הוא נלחם למען מולדתו, הביס את האויב ומת בגבורה, והאתונאים קברו אותו בקבורה מלכותית במקום שבו נפל וכיבדו אותו בכבוד גדול.

— מתוך הרודוטוס, "היסטוריה", ספר ראשון, פרק 30, בתרגום בנימין שמרון ורחל צלניק-אברמוביץ', הוצאת פפירוס, אוניברסיטת תל-אביב, 1998

והנה, במכתב מתאריך 6 ביולי 1904, כותב אחד העם כך:

והרצל מת!  מי יכול לחשוב, כי איש מלא חיים ואֶנרגיא כמהו ימות כה מהר? – מאושר היה האיש בחייו ומאושר במותו.  כי באמת הגיע עד הגבול, עשה כל מה שיכול לעשות – ומת "בשעה הראויה".  חייו ומעשיו של האיש הזה בשבע השנים האחרונות יש בהם מעין "ספור דמיוני".  ואלו היה איזה סופר גדול כותב ספור כזה, היה ג"כ "ממית" את גבורו אחר הקונגרס הששי.

דומה שאחד העם מסכים עם סולון…