אֶנְדְרֶה אַדִי רוצח פרפר

באחרונה פרסמנו תרגומים מאת אביגדור המאירי (שאנו מפרסמים ברשות המשפחה) משירתו של המשורר ההונגרי אנדרה אדי.  אדי כנראה לא היה זוכה בתחרות "המשורר החביב".   הנה שירו על רצח פרפר:

אֲנִי רוֹצֵחַ פַּרְפַּר.
הוֹ רֶגַע מְבֹרָךְ, אֱלֹהִי,
עֹנֶג-הָרְצִיחָה הַקָּדוֹשׁ:
בְּשֶׁל כָּל שִׂנְאָתִי
מֵתָה תוֹלַעַת זוֹ הַמְנֻמֶּרֶת.
הַמְצַפָּה לַמָּחָר,
כָּכָה יְצַפֶּה לוֹ הַמָּחָר.
כָּל בַּת-צְחוֹק מְאֻשֶּׁרֶת
יַקְּדִים הַמָּוֶת:
בְּרֵאשִׁית כָּל קְרָב גָּדוֹל
יִתְפּוֹקֵק הָאוֹן,
אַל יִהְיוּ הַחַיִּים
מִשְׁתֵּה-שָׂשׂוֹן לְאַחֵר,
כָּל זָהָב יְהִי לְאֵשׁ צוֹרֶבֶת
וְרַעַל כָּל נְשִׁיקָה מְתוּקָה לְחֵךְ.
כְּנָפַיִם לָךְ, שְׂמֵחָה, מִשְׁתּוֹבֶבֶת?
לָכֵן אֶרֵצָחֵךְ נָפֶשׁ.
וַאֲנִי מְאֻשָּׂר, יַעַן כִּי רָצַחְתִּי.

(© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.)

משה שרת על מאיר הר-ציון

באחרונה זכינו לקבל רשות ממשפחת משה שרת, ראש הממשלה השני של מדינת ישראל, להנגיש את כתביו במסגרת פרויקט בן-יהודה.  עד שנחנוך את אגף משה שרת במאגר היצירה שלנו, אנו מביאים כמה פסקאות פרי עטו  שליקט בנו, יעקב שרת, בענין מאיר הר-ציון, שהלך לעולמו לא מכבר.

כרקע למי שלא מצוי בפרטי הפרשה, הנה תמצית הענין, מתוך ויקיפדיה העברית:

ב-23 בדצמבר 1954 יצאו שושנה הר-ציון, אחותו של מאיר, וחברה עודד וגמיסטר בני ה-18 לטיול במדבר יהודה. השניים נרצחו, וגופותיהם נמצאו לאחר שישה שבועות בשטח שבשליטת ירדן, שבו התגורר השבט הבדואי ראשידיה.‏ בתגובה יצאו לאזור מאיר הר-ציון עם יורם נהרי, זאב סלוצקי ועמירם הירשפלד, חבריו מיחידה 101, ורצחו כנקמת דם חמישה מבני השבט. הר-ציון נעצר בשובו,‏ והיו שחשבו, דוגמת משה שרת, שיש להעמידו לדין באשמת הריגה או רצח, אולם עקב לחצם של משה דיין ודוד בן-גוריון לא הועמד לדין, מחוסר ראיות‏.

על כך כתב שרת (שהיה ראש הממשלה באותה עת) ביומנו:

"ב"ג מסר על זה [בישיבת הממשלה] דוח מפורט ולא כיחד את פרטי הרצח האכזרי – איך תפסו ארבעת הבחורים שלנו נערים בדואים, אחד אחד, ואיך הובילום לואדי ואיך רצחום בתקיעת סכינים זה אחרי זה, ואיך ניסו לחקור כל אחד לפני מותו בדבר מיהות רוצחי הנער והנערה ונבצר מהם להבין את התשובות על שאלותיהם, כי לא ידעו כלל ערבית. ראש חבורת הארבעה היה אחי הנרצחת מאיר הר ציון מעין חרוד" ("יומן אישי" , 11.1.55 כרך ג' עמ' 817).

ועוד שם:

"אריק משתולל וצועק כי פרסום השמות היה הפקרת האנשים, כי אם יילחמו פעם וייפלו בשבי אחת דתם להיות מוצאים להורג. הוא וחבריו מסתייעים עכשיו בטענת הסיכון כדי להצדיק חיפוי על מעשה פשע. הנימוק כי אם יילחמו פעם ויפלו בשבי יוצאו להורג, מוציאני מן הכלים. היעלה על הדעת, כי הצבא יסתייע אי פעם באנשים שכאלה, שביצעו פשע נגד המדינה, ועוד מתוך שימוש בכלים צבאיים? לפחות זה צריך להיות עונשם, כי לעולם לא יוכלו להיות חיילים עוד" (שם, עמ' 835-834).

ועוד זה:

"תהיתי על מהותו וגורלו של עם זה, המסוגל לעדינות נפש כה דקה, לאהבה עמוקה כזו של הבריות, לשאיפה כה כנה לנאה ולנאצל, ועם זה הוא מוציא מתוך שורות טובי הנוער שלו בחורים המסוגלים לרצוח נפש בדעה צלולה ובדם קר על ידי תקיעת סכינים בגופותיהם של בדואים צעירים חסרי מגן. איזו משתי הנשמות המתרוצצות בין דפי התנ"ך תנצח את יריבתה בקרב העם הזה?" (שם, עמ' 823).

כמה שנים לאחר מכן, הנה דברי משה שרת בישיבת מזכירות מפא"י, 11.1.61:

היה פעם מעשה, שחיילי צה"ל רצחו מספר ערבים מתוך נקמה עיוורת [פרשת הנקמה של מאיר הר ציון וחבריו] אני אומר נקמה עיוורת בכוונה, מפני שאפשר לאמור שכל נקמה היא עיוורת, אבל דבר אחד הוא אם ראובן הורג את שמעון ואז אחיו של שמעון הורג את ראובן – זו נקמה, אבל זו לא נקמה עיוורת. אבל במקרה ההוא נרצחו סתם אנשים מתוך נקמה עיוורת לחלוטין. והנה לא הוסקה מזה שום מסקנה, לא הורדו אנשים מדרגה, לא הוצאו מתפקיד.
אחר כך היה עניין כפר קאסם. אז אינני יכול מראש לשלול את הזיקה בין שני הדברים האלה. מי שהיו ממונים על כך לא הסיקו מסקנות. זה לא אומר כי גם בציבור שמסביב – בצבא, במשטרה – לא הוסקו מסקנות. המסקנה הייתה כי דם ערבי הפקר. ואחר כך באה החנינה לנדונים בכפר קאסם – ושוב יש מזה מסקנות, ויכולתי להמשיך בשרשרת הזאת.

פרויקט בן-יהודה זכה בפרס ע"ש יגאל אלון

אנו שמחים לבשר כי פרויקט בן-יהודה הוכרז כאחד הזוכים בפרס יגאל אלון למעשה מופת חברתי חלוצי לשנת 2014!  פרס יגאל אלון למעשה מופת חלוצי מוענק החל משנת 1982 מדי שנה ביום מותו של יגאל אלון. הפרס מוענק ליחיד, גוף או ארגון על מפעל או מעשה שהם מופת לעשייה חלוצית ותרומה ליצירה ולחברה בישראל. הפרס מוענק על ידי "אגודת דור הפלמ"ח". זוכי הפרס נבחרים על ידי ועדה מיוחדת.

הפרס יוענק לפרויקט בטקס חגיגי, אשר יתקיים ביום שלישי, ה-01.04.2014, בשעה 18:30, בבית הפלמ"ח, ברחוב חיים לבנון 10, ת"א.

עומדים לרשותנו כ-30 כרטיסים, עבור מתנדבים, ידידים ותומכים, אשר מעוניינים לחלוק איתנו את הרגע. המעוניינים בכרטיסים, מתבקשים לכתוב אל תיבת העורכים של הפרויקט – editor@benyehuda.org. אנא ציינו בנושא ההודעה: "השתתפות באירוע פרס יגאל אלון". אנא ציינו מס' טלפון לחזרה וכן מס' כרטיסים מבוקש.

כל הקודם — זוכה, אז אנא הקדימו להרשם!

תודה מיוחדת למתנדבת הפרויקט, נאוה בת-צו"ר, על ייזום וביצוע הגשת המועמדות לפרס. כן ירבו!

מצפונו של א"ד גורדון הגוסס

בשלהי שנת 1921, נסע א"ד גורדון לוינה, לשם טיפול בהקרנה בסרטן אשר כבר אכל בו.  במהלך שהותו שם, כתב רשימה קצרה:

מבית-הרחצה.

אני מתבייש באשר אדם מטפל בי כל כך יפה, כל כך לכאורה אנושי, לא משום שאני אדם והוא אדם, כי אם מפני שאני משלם כסף. הן יש פה, בעיר וינה כל כך הרבה נצרכים, נצרכים להבראה, והנה הם נמקים בעוני ובחוסר כל, וגם ברעב ובקור, ואין בית-הבראה זה ואחרים מטפלים בהם, – ומטפלים בי, הזר לגמרי לאנשים האלה, ובדומים לי. יען מה? מה פה אַמַת המידה לבחירה? האמנם אנחנו יותר ראויים ליחס אנושי, יותר ראויים לסַפק על ידינו מה שתובעת האהבה או האחווה האנושית? – פשוט כפשוטו: אנחנו משלמים כסף. הנה מפני מה בחרו לטפל בנו ולא באחרים, אולי יותר זקוקים לכך ואולי גם יותר ראויים לכך. כמה זה מעליב לראות מעשים אנושיים, יחסים אנושיים לשם כסף! כמה היה זה יפה לוּ היה כל זה נעשה רק מתוך רגש אנושי טהור, וכמה זה מכוער, כשזה נעשה בעד כסף! אכן יש ויש לי להתבייש, להתבייש בעד עצמי ולהתבייש בעד כל האנשים האלה. היחס הלא ישר, במובן היחס של בעל מלאכה ישר אל כלי, למשל, –אל שעון שניתן לו לתיקון.

וינה, בית-הבראה 'אליסבטינה'

לוינסקי מדגים איך להתייחס לתשובה שלילית מהעורך

הזכרנו בעבר את דרכו של אחד העם בעריכה, והנה עוד אשנב אליה: ברשימת הספד שחיבר אחד העם על אלחנן ליב לוינסקי (גם כתביו מצויים במאגרנו), הוא נזכר בפיליטון מסדרת "מחשבות ומעשים" שלוינסקי שלח אליו (בהיותו עורך כתב העת "השילוח"):

[לוינסקי כתב] "שולח אנכי לך את "מחשבותי ומעשׂי" לחוברת השמינית. הפעם נכנסתי לרשותי, כי לא כתבתי דברים בעלמא, רק בדבר ענינים שנעשׂו באמת בארצנו פה… אם ימצאו דברי חן בעיניך ותסכים להם, הרי זו היא הפרוגרמא שלי גם לימים הבאים. כמדומה לי, שזה דרכּי הנכון. לכל הפחות, לזה כּוַנתי מתּחלת כתיבתי. אם תסכים גם אתה לפרוֹגרמא זו, הרי אתן לך גם לחוברות הבאות ככה"…

והפוליטון הזה, שראה בו לעווינסקי מעֵין פּרוֹגרמא לימים הבאים והיתה דעתו נוחה ממנו כל-כך, – לא מצא חן בעיני ולא הדפסתיו. כי הענינים אשר דבּר עליהם נראו לי קלי ערך ביותר ובלתי ראויים להרבות עליהם דברים במכ"ע חדשי.

מקרים כאלה קרו לי, במשך שנות עריכתי את "השלח", גם עם סופרים אחרים, ידועי-שֵם פחות או יותר, ועל הרוב ראה בזה המחַבר "עלבון" לכבוד שמו, ויש שלא הוסיף עוד לשלוח דבריו אלי, ויש גם שנהפך לאויב ל"השלח" ועורכו יחד, אבל לעווינסקי, שהיה אז כבר בכיר הפוליטוניסטים העבריים וחביב-הקהל – כשהודעתיו, שפסלתי את הפוליטון הזה, היתה זאת תשובתו:

(25 אפריל 1887).

"שבתי הביתה ומצאתי את מכתבך. ואנכי לא אצטער מאוּמה על כי לא תוכל להדפיס את דברי. מעודי לא הצטערתי על מה שלא נדפס; אדרבא, יש להצטער על מה שנדפס, ועל "לא", כידוע, לא נתחרט. העיקר היה הפעם – מעֵין פּרוגרמא. הן עלי לכתוב "מחשבות ומעשׂים" מדי חודש בחודש, ואם כן עלי לדבּר על המחשבות והמעשׂים בחודש הזה, ואיה נקח מחשבות ומעשׂים אחרים, אם אינם ברוסיא? אם יעלה בידי, אכין "מעשׂים" אחרים לחוברות הבאות. אבל איה נקח חומר לימים הבאים? הנה כי כן, תבן לא תתן לי, לא תרשה לי, ולבֵנים תאמר לי לעשׂות"…

וקוראי "השלח" יודעים, כי דאגתו זו היתה דאגת שוא. הוא מצא לו תמיד "תבן" די צרכו ולא חדל לעשׂות "לבנים" נאות ל"השלח" מאז ועד יומו האחרון, וכבר העירו רבים ממספידיו, כי בכל עת צאת חוברת חדשה, היו "מחשבות ומעשׂים" נקראים ראשונה, והכל, אף אלו שהיו מטרה לחצי לעגו, התענגו על שׂיחתו הנעימה, על ה"הומור" המתוק והטוב, מבלי להרגיש כאב בעקיצותיו.