אוסף בולים תמורת האיליאדה

אוקטובר 5th, 2017

המחנך יאנוש קורצ'אק השיב למכתבי קוראים של עתון הילדים שלו ("מאלי פשגלונד"), והנה תשובה קצרה לאספני בולים שביקשו שייכתב משהו על בולים:

למאספי בולי דואר.
מר יון הבטיח, כי ילך לעשר חנויות, שבהן נמכרים בולים, ויספר.

– ואם מישהו יכתוב בענין על האלבום שלו, נדפיס.

– אני הייתי בקי קצת בבולים, אולם לפני 35 שנים. אז היתה המודה קנדה עם הבונה ומצרים עם פירמידות – לא כן עתה.

– הרבה בולים הפסדתי אז בקוּקסוֹ, הרבה הוציאו במרמה מתחת ידי, ובאחרונה החלפתי ברחוב שוויאֶנטוקשיסקה את כל האַלבום באיליאס של הומירוס.

(תרגם מפולנית דב סדן. אנו מודים למשפחת סדן על הרשות להגיש לציבור את כתביו.)

בריינין במופע פאסיב-אגרסיב

אוגוסט 27th, 2017

למבקר והסופר העברי ראובן בריינין אין סבלנות למבקרים, וגם לא לרוב הקוראים.  ברשימה "במקום הקדמה", שהקדים לכרך א' של כל כתבי ראובן בן מרדכי בריינין: ישנים וגם חדשים, הוא מטיח את ספרו בפנינו באופן שהיום היינו מכנים פאסיבי-אגרסיבי:

בִּמְקוֹם הַקְדָּמָה

את הדברים שרציתי, ושהייתי אולי גם מחויב, להקדים לספרי זה הנני משאיר בשביל הקדמתי לאחד החלקים הבאים.

מצב בריאות גופי ומעמד רוחי בשעה זו, שעת גמירת ספרי בדפוס, אינם מרשים לי לכתוב את ההקדמה הדרושה אולי במקום זה. ואולי דוקא במקום זה ובשעה זו אין שום הקדמה נחוצה כלל. הרי הספר כמו שהוא לפניכם, קוראי החביבים.

אותה ההקדמה שרציתי בעצמי לכתוב, ובאותה צורה שעלתה במחשבתי, יהיה אולי מקומה היותר נכון דוקא בהכרכים הבאים.

להמבקרים, אשר יבקשו בכרך זה את החסרונות שבמאמרי הבקורת שלי, הנני מרשה לי להעיר את אזנם, כי בל ימהרו לעשות מלאכתם זאת בטרם אשר יהיו מונחים לפניהם הכרכים הבאים, המוקדשים להבקרת הספרותית (אם בכלל נוהגים הם לקרוא מקודם את דברי המבוקר ואחר-כך לשפוט עליו), כי יכול אנכי להבטיחם כבר בזה, שבהכרכים הבאים ימצאו מקורות יותר עשירים ויותר רחבים לחסרונותי במדת הבקורת שלי; ולמה להם, לבני אומנותי, להסתפק במועט, במדה זעומה, של חסרונותי במקצוע הבקורת, אם נתּנה להם היכולת לשאוב במלוא חפנים מאוצר שגיאותי וזדונותי, מגרעותי וחסרונותי. כמובן, זו היא רק בקשה קטנה, מין הצעה ספרותית של חבר, ואין זו מחייבת כלל את החברים המבקרים להיות סבלנים באמת ולהמתין במשפטם עד אשר יהיה כל התוצר בידם; עוד יותר: אין הם מחויבים כלל לקרוא גם את ספרי זה, אם משפטם עלי כבר נכון בידם. עם חבר, עם אחד מבני האומנות, אין נוהגים נמוסים יתרים.

להקוראים – אין לי שום בקשה, ולא אבוא לפתּותם בדברים ובהבטחות. אם ימצאו חפץ בספרי – יקראו להנאתם או לצרכי רוחם הם; ואם לא ימצאו חפץ בספרי – אז אין לי חפץ גם בהם. כל ספר וספר מושך אליו, אם באופן זה או באופן אחר, אם בדור זה או בדורות הבאים אחריו, את הקוראים שבשבילם הוא נוצר; ואין על המחבר לעמוד על פתח ספריו ולפתּות את הקוראים העוברים על פניו, כי יכנסו פנימה. אולי טוב לשניהם, גם להמחבר וגם להקוראים, כי יעברו איש על פני רעהו ולא יתודעו זה לזה מקרוב.

[…]

ראובן בריינין

ניו יורק, י"ח תשרי, תרפ"ג

לשאר כתבי בריינין בפרויקט בן-יהודה.

"מגילת האש" של ביאליק כתרנגול צעיר

אפריל 5th, 2017

עוד מספר אביגדור המאירי בספר זכרונותיו משיחות עם ביאליק:

– אתה הרווחת במלחמה זו ריווח נקי, – אמר לי – למדת רוסית עד כדי קריאת ספרות רוסית. מה ידעת למשל על פושקין קודם לכן?

אמרתי לו, שקריאת פושקין היתה בבית-הספר אחת מקריאות-החובה מן הספרות העולמית. אך מובן מאליו, שאינה דומה הקריאה בתרגום לקריאה במקור. ושמתוך קריאתי את פושקין במקורו עמדתי על עובדה, שאינני יודע אם מישהו כבר עמד עליה, ושדרושה זהירות רבה לקבוע אותה, אך אני מוכן לקבל עלי את כל האחריות עליה: אין בשירה העולמית מוזיקאליות כזו שבשירי פושקין. וגם לא בשירת גיתה. – נדמה לך, שנישא אתה אפקרדן על גלי-ים, בגלינה, שדוֹק של שמן-זית פרוש עליה – ואת זה לא יתן לך שום תרגום בעולם.

ביאליק הרהר רגע ארוך, אחר-כך אמר:

– זאת אומרת, שהוא עולה בעיניך על גיתה.

– לא. אני דייקתי בדברי: מוזיקאליות כזו. בה עולה הוא עליו.

(שאלותיו התחילו ללבוש צורה של חקירה. עלי להיזהר!)

– ובמה לא?

– כהוגה דעות, כפילוסוף, כמעמיק בחקר-הנפש ובחקר-הטבע ובמכמני-הבריאה.

כאן שוב הרהר.

– לפי דעתך, יש לו לגיתה שירים בינוניים בערכם?

– לפי דעתי, אפילו פחות מבינוניים. אך זה אינו מפחית מערכו אף כמלוא נימה. דעתי היא, שאין למדוד את היוצר לפי השלילה שבו.

וכיוון שלא את עצמי רציתי לשמוע, אלא אותו, החלטתי להסב במפתיע את השיחה ישר אליו; ובלי חכיכה אמרתי, שגם הוא יש לו שירים לא טובים…

הוא הופתע בעין, עד כדי כך, שלא ידע איך להגיב. לבסוף אמר:

– טוב, טוב, אדרבא… למשל?

– ציינתי לי אחדים – אמרתי – למשל "ברכת עם"… "מכתב קטן לי כתבה"… "העינים הרעבות"… אמנם, באיזו זכות אני…

– לא-לא! אני באמת מעוניין לדעת… כי… הלא בוודאי יש לך נימוקים לכך…

– זהו, שאין אני יכול לנמק… משום שכל הנימוקים בביקורת אינם אלא או בורות של עם-הארץ "שקורא לאהבה איבה, כגון 'ואהבת-ואייבת'", או חיפוי לחוסר כשרונם ליצירה, ותחת כל זה מסתתרת התאווה לשלטון. ועדיין הם מדברים על ביקורת אובייקטיבית!

כאן הפתיע אותי:

– רבניצקי מסר לי, שאתה… יש לך השגות על "מגילת-האש"…

השאלה הביאה אותי במבוכה. מצאתי מוצא: שאלתי אם בין מכיריו יש מישהו המחווה לו, או חיווה לו פעם דעה שלילית על יצירותיו?

– יש; גם רבניצקי עושה זאת לעתים. אך מי שעושה זאת בהנאה ממש, זה שניאור. הלא אתה מכיר אותו מאותו זמן שהיינו יחד בווינא.

– אם כן… הוא… מה דעתו שלו על "מגילת האש"?

– שניאור הוא גס כשק של זבל, אך אינו מתגנדר בגסותו, הוא באמת שחצן. פעם אמר לי, שאני כבר חושב, שמותר לי לגבב מליצות נבובות ולהכריז עליהן כעל "מגילת האש", שתהא בפי-כל כדבש למתוק. –

אמרתי, שזוהי גוזמה. ראשית, יש שם שורות, ואפילו קטעים אמיתיים… למשל: "או שמים חדשים אברא לך ותכלת חדשה וזוהר חדש אסובבך, וקבעתיך כשמש בגלגל חיי – – – ועד שמשות רחוקים צוחת, אשרי תגיע…". ושנית: "אין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה".

– מחמאה לאו-דווקא. מחמאה לאשה מכוערת: "יש לך אף יפה!" – משמע, שגם אתה אינך מתפעל מ"מגילת האש". ובכן, גם אני לא… מובן מאליו, שאני רוצה, שתנמק את דבריך… ואני אגלה לך את "הסוד": חזן ראוי לשמו מזלג-קול יש לו, וקודם שפותח בזמרה, מקיש במזלג הנותן קול באזנו – ועל-פי הקול הזה פותח הוא בהתאם לקולו שלו. והנה קרה לו לביש-גדא, ששכח בבית את המזלג, ופתח בטון גבוה יותר, וכשהגיע למעלה מכפי יכלתו – יצא לו "פֶּטוּשׁוֹק": היק: ברוסית זה קרוי פטושוק, כלומר, תרנגול-קטין, שקריאתו משתבשת לו בגרונו! – (הוא מלווה את כל דבריו בתנועותיו ובקולו). זה קרה גם לי: פשוט, התחלתי בטון גבוה לא בהתאם לסולם-הקולות, ויצא לי פטושוק. זה הכול. ובכן רואה אתה, שאני בעצמי יודע את הפגימות שבאתרוג שלי. והלואי ושניאור יידע את החסרונות שבשיריו ויטול את הקורה, שהיא כקורת בית-הבד, מבין עיניו, ולא יתנקש בקיסם שבין שיני!

פרויקט בן-יהודה מארח: מספר הסיפורים יהודה עצבה קורא יצירות אהובות

פברואר 25th, 2017

בשנה החולפת שמחנו לארח את מספר הסיפורים וידיד הפרויקט, יהודה עצבה, כחלק ממיזם מיוחד במסגרתו אנשי רוח ותרבות מקריאים יצירות אהובות מתוך מאגר היצירה של פרויקט בן-יהודה. היצירות המוקלטות עולות בפורמט וידאו לערוץ היו-טיוב של הפרויקט וכך הופכות נגישות לקהלים נוספים וחדשים.

במסגרת המיזם, בחר עצבה לקרוא שתי יצירות האהובות עליו במיוחד: יצירת המופת של אברהם רגלסון, "חקוקות אותיותיך", ומספר משלים קצרים מהפרק "עשירים ועניים" מתוך "ספר הבדיחה והחידוד" מאת אלתר דרויאנוב. הוא מספר על בחירתו: "היצירה השירית המופלאה 'חקוקות אותיותיך' של המשורר אברהם רגלסון גרמה לי לשכרון חושים בשל מטבעות הלשון העברית עתיקת היומין והמתחדשות בעת ובעונה אחת. הקריאה בקול משלבת את ההנאה הצרופה מהפיוט הנסתר החקוק ביצירה. אשר לבחירה בדרויאנוב, אחד האוצרות הגדולים עבורי כמספר סיפורים הוא 'ספר הבדיחה והחידוד' שכתב הסופר והמתעד אשר אלתר אבא אברהם דרויאנוב. הנכס שהשאיר לנו כולל תיעוד של אלפי סיפורים קצרצרים המביאים לידי ביטוי את ההויי וההומור היהודי מימי העיירה היהודית ועד העלייה לארצנו הקטנטונת. יצירתו זו היא נכס למספרי סיפורים ולאוהבי ההומור המצליח להעלות צחוק ושמחה גם היום."

להלן שתי היצירות, בהצגתו הנפלאה והדרמטית של עצבה.

צפייה מהנה!

שני אבנשטיין וצוות הפרויקט.

————————————————————————————————————-

1 – חקוקות אותיותיך מאת רגלסון: 

2 – חלקים מתוך "עשירים ועניים" מתוך "ספר הבדיחה והחידוד" מאת דרויאנוב: 

 

 

ביאליק כמבקר אינטואיטיבי

פברואר 11th, 2017

בספר המרתק ביאליק על-אתר שחיבר אביגדור המאירי על סמך רשימותיו מפי ביאליק, אנו למדים על סגולתו של ביאליק כמבקר אינטואיטיבי, כלומר בעל חוש פנימי. והמאירי, על אף שהוא מעריץ את ביאליק בבירור, לא מסונוור עד כדי כך שאינו מבחין ב"כתם בשמשו של ביאליק", כדבריו, והוא האופן שבו צנזר את עצמו כמבקר בכתב:

כמה קרא ביאליק בשפה הרוסית בשטח הביקורת הספרותית, אינני יודע, אך על חושו הביקורתי הטבעי העמידני במפתיע בשיחתנו הבאה:

[…] הבאתי לו שני סיפורים. למחרתיים שוב באתי. מצאתי אותו מוכן לצאת מביתו. בדרך אמר:

– קראתי את שני הסיפורים. ההבדל שביניהם הוא גדול למדי: האחד הוא מצויין, ואילו השני – לצור על פי-צלוחית. האחד הוא אבסורד במציאות ואמת אמנותית, והשני הוא מציאות כנה וישרה, ממש דוקומנטארית, אך למי היא נחוצה? – – – ועכשיו שב נא רגעים אחדים פה בגן-העיר, הרופא יעקור לי שן, ואני אופיע כאדם חדש, בלי שיניים, לא כמבקר המפיג את רשעותו בנימוקים אסתיטיים ושופך את חמתו על משוררים חסרי-ישע… אולי יודע אתה, מי זה גזר…

כנראה שהשן הממארת הציקה לו מאוד: הוא מיהר וכחץ מקשת נעלם בשער אחד הבתים בככר-רישליה.

התיישבתי בגן-הכיכר ורשמתי לי את הדברים.

– רואים בך שאתה מחכה את ביאליק! – שומע אני מאחורי את קולו של סמיאטיצקי. – כן-כן, "את" ביאליק, ולאו דווקא "ל"ביאליק! צדקת בוויכוחך עם גליקסון, "ואהבת ל-רעך כמוך" ראיה חותכת היא, כפי שאמרת, שה"את" וה"למד" שניהם משמשים במידה אחת יחס-הפעוּל גם בתנך וגם בתלמוד!

– נעים מאוד, שהיית "יהודה ועוד לקרא" בוויכוחי, אך מאין אתה יודע, שאני מחכה לביאליק?

– אני כבר חיכיתי לו פה לא פעם.

סמיאטיצקי – יהודי פיקח לא-רגיל, ועוד יותר לא-רגיל כיודע עברית היה שנים רבות עורכה של הוצאת "אמנות" לשושנה פרסיץ, אוצר בלום לשלושה דברים, לשפה העברית; ל"יוצאים מן הכלל וליוצאים של היוצאים מן הכלל". הוא היה ידידו האינטימי ביותר של ביאליק.

– כשאתה מחכה לביאליק, אל תשכח במה הפסיק את שיחתו, תזכיר לו וימשיך. הראיתי לו, שאני רושם את דבריו, כמובן במצניע. ושהדיבור המסיים היה "מי זה גזר – – – ".

– ובכן איפה הפסקנו? – קרא ביאליק אחרי שחזר מן הרופא והתקרב אלינו; ומשראה את סמיאטיצקי, צחק: – נו, מצאת עוד איזו חטטית בשיריו של… (פורש בשמו של משורר אודיסאי)? – (אלי) יהודי זה מפלה את כליהם הלשוניים של המשוררים. אין לומר, שזוהי מלאכה מעוררת תיאבון… ובפרט כשהם עצמם אינם רוצים בכל, הם אינם מתגרדים כלל. –

– סלח לי – אומר סמיאטיצקי – הן תודה, שזוהי הביקורת האובייקטיבית היחידה לכל הדעות. הם אינם מתגרדים, אך אני מתגרד עם קריאתי אותם. אדרבה, ישיבו על דברי!

– קבלה היא בידינו: אין משיבין על – – – ש-ש-ש! (אלי) כמדומני, שבזה הפסקנו!

– כן, דיברת על המבקרים, המפיגים את רשעותם בנימוקים אסתיטיים, ושאלת: אולי אני יודע, מי זה גזר… והפסקת מחמת כאב שניים.

– זהו! באמת, מי זה גזר בעצם, שאין משיבין על דברי ביקורת? הלכה למעשה מסיני?! (אל סמיאטיצקי) מדובר בשני סיפורים לו! (כלומר: שלי א. ה.): אחד מופלא, "ורוב עצמותי הפחיד" ממש. בשעת קריאה ידעתי שהכול פאנטאזמאגוריה – ויחד עם זה האמנתי! ואיך האמנתי! שכף-ידו הקטועה של אדם (כנר וירטואוזי צעיר) חונקת את בעליה באצבעותיה כעכביש… ולמרבה הזוועה: הבדיקה קובעת, שהכף היא של היד השמאלית, שאצבעותיה נטבעו אחת-אחת בצוואר… זוהי האשליה שבאמנות! כלומר: זוהי האמנות. – והסיפור השני הוא "מעשה בשעה אחים". ומהו המעשה? לגמרי לא חשוב. חשוב, שזה סיפור של אמת, ממש דוקומנטארי, אין בו שום דבר שקשה להאמין – מציאות-שבמציאות – אלא מי זה רוצה מציאות בספרות? – רוצה אתה מציאות? קרא את הכרוניקה בעתון! – ומעניין, שדווקא האמת המופלגת שבסיפור זה, המיספר שבעה: שבעת אחים, שהצורר "מהריג" מהם – כביטויך המדויק – ששה, אחד-אחד, ושהשביעי נמלט בנס, דווקא עובדה זו, שאין איש מטיל ספק באמיתותה, מפריעה לאמת הספרותית! שבעה אחים… "מעשה האשה ושבעת בניה" אשר בספר המכבים… "שבעה הוא שקר" אומר המשל הקדמוני… כתוב שלושה אחים ויאמינו לך! – באחת: סיפור זה ילך לטמיון! או שתתקן אותו אם הוא חביב עליך.

מאותה שיחה ואילך, בכל תקופת פגישותי אתו שוכנעתי יותר ויותר, שביאליק הוא המבקר היחידי בעולמנו הספרותי, ולא על יסוד השכלתו בשטח זה, אלא אך ורק על פי חושו הטבעי, הקולע אל השערה ולא יחטיא. ורק בדרך שיחתו האלתרית – שכן ברגע שחושו זה, הביקורתי, נרתם לרשות עטו, הרי הוא נפגם על-ידי חשבונות זרים, סימפאתיות לחסד, או אנטיפאתיות לשבט. – זה היה הכתם הראשון שהבחנתי בשמשו של ביאליק.