גם זבל עולה כסף

10 במרץ, 2010 מאת צוות פרויקט בן-יהודה

עוד מזכרונות ישראל בלקינד:

מצב המושבה החל להשתנות לטוב אחרי אשר בקר את המושבה מר אליהו שיד, מי שהיה במשך שנים רבות המפקח העליון על מושבות הנדיב. הוא בא בלוית מי שהיה פקיד ראשון, מר אוסוביצקי, והגנן הצרפתי קבלן, וירא את לחצנו ואת דחקנו. [אך] שמע את אשר ספרנו לו על אודות מצבנו הרע, ותהי ראשית מעשהו לתת לנו מתנה בשם הנדיב שש עגלות גדולות, כל עגלה לזוג סוסים. וכיון כי לכל אחד מאתנו היה רק סוס אחד, היתה העגלה משותפת לשני אכרים.

המתנה הזאת היתה לנו נחוצה מאד והביאה לנו תועלת רבה. אחרי שנה אחת של עבודתנו נוכחנו כי אדמתנו בכלל היתה טובה מאוד, אבל נחלשה מדי ודלה על-ידי הערבים, בעליה הראשונים, אשר נצלו את כל כחה. היה אפוא נחוץ לזבלה. וזבל היה הרבה מאד בסביבותינו. הערבים אינם מזבלים את אדמתם. כל הזבל של הכפר מתאסף ערמות ערמות אצל הבתים; מעט מעט ריחו הרע יפוג, ואז ישמשו הערמות האלה לבני הכפר למקום לאספותיהם הרגילות בשעות הפנאי, אשר בהן ידברו אודות העולם וכל שאלות הפוליטיקה, הפוליטיקה המקומית והפוליטיקה העולמית.

בראשונה היו הם מרשים לאכרים היהודים לקחת זבל כאוות נפשם. אבל מעט מעט למדו לקחת גם כסף בעד הזבל. סביב לכפר קטרא היו ערמות זבל גדולות מאד, ואנחנו לטשנו את עינינו להן, ואדיר חפצנו היה להעביר את הזבל הזה על אדמתנו. אבל לזה היו נחוצות עגלות, ואת העגלות האלה קבלנו מאת הנדיב!

מהרנו, כמובן, למען להשתמש בהן. שלמנו לשכנינו סכום כסף בעד ערמה גדולה אחת ותכף הסתערנו עליה בסערת מלחמה. כל אחד השתדל להגדיל עד כמה שאפשר את מספר עגלות הזבל אשר יביא על אדמתו, ולכן היו עובדים מהבוקר השכם עד שעה מאוחרת בלילה, והעבודה היתה קשה מאוד! אצל הערמה לא ראו את האנשים, כי ענן כבד של אבק שחור היה מקיף מסביב ומכסה את הפנים וכל חלקי הגוף, היה נכנס אל תחת הבגדים ואל תוך הפה והנחירים. חשך משחור תואר העובדים, והיורק ירק בליל שחור, אשר היה יוצא מתוך נקבי ריאתו. ואם יחשוב הקורא כי בערב יכלו לקחת אמבטיה, להתרחץ ולהחליף את הבגדים ואת הלבנים, אינו אלא טועה. כי גם לעתים קרובות מאד לא היה די מים לרחוץ מעט את הפנים ואת הידים. עבודת פרך עבדו הגדרתים במשך הקיץ, אבל השיגו את מטרתם. אדמתם הוטבה הרבה ותוכל לתת ברכה רבה לבעליה-עובדיה.

עדכון מרץ 2010, או: אתרוגים ורצח בקורפו

7 במרץ, 2010 מאת צוות פרויקט בן-יהודה

כמדי חודש בחודשו, העשרנו החודש את מאגר היצירה העברית של פרויקט בן-יהודה בעשרות יצירות עבריות ישנות:

החודש חנכנו את אגף בר טוביה, שם העט של ד"ר שרגא פייבל פרנקל.  בר טוביה היה מבקר ידוע בשעתו, והיה בין הראשונים לכתוב על נושא הסוציאליזם בעברית.

בשאר האגפים, השלמנו את מדור הדרמה של משה חיים לוצאטו (רמח"ל) עם המחזה לישרים תהילה; הוספנו את המונוגרפיה הגדולה של משה גליקסון על משה בן מימון (רמב"ם); את הנובלות מא. עד מ. מאת יוסף חיים ברנר, ומטריפולין מאת שמואל נחום כהנובסקי; הסיפור בלא ניב מאת צבי שץ, לצד שני מאמרים שלו, מאמרים נוספים משל א"ש שטיין, שמריהו לוין, שמואל ליב ציטרון, שלמה רובין, וכן קבוצת שירי חול מאת משה אבן-עזרא.

והנה הטעימה החודשית — בסיפורו "מטריפולין", מזכיר כהנובסקי פרשה משונה:

בשנת תרנ"א בא קץ לאתרוגי קורפו עיר הדמים, בארצנו, הוא השנה אשר היונים יושבי האי, רצחו נפש ילדה עבריה בת שמונה שנים, אחרי אשר התעללו בה ויחללו כבודה, וישחיתו תואר פניה, ויעלילו על יושבי האי, כי רצחו נפש ילדה נוצרית, למען קחת דמה לצרכי מצוה, ויתנפלו עליהם, וישללו שלל ויבוזו בו, ויהרגו כמה נפשות בענוים קשים ומרים, ואלה אשא נמלטו מחרב, מתו בדבר ורעב.

במה דברים אמורים? קצת על הפרשה אפשר ללמוד מן הסעיף על יהודי קורפו בדף הויקיפדיה על האי קורפו.

פירוט רב בהרבה (אך סובל מבעיות פיסוק וסדר) אפשר למצוא ברשומה מעניינת מאת אלי אשד על "מלחמת האתרוגים" ועל פרשת הרצח בקורפו.

הרופא הנופל שדוד

27 בפברואר, 2010 מאת אסף ברטוב

הרופא אפרים לוצאטו נהג להשתעשע בחיבור שירה עברית.  בין היתר, חיבר סונֶטה נאה בשם "הרופא הנופל שדוד ברשת האהבה":

יַלְדָה יָפָה אַחַת וּמְאֹד אֹהֶבֶת
בָּאָה בֵיתָה רוֹפֵא מָזוֹר לָקַחַת,
לֵאמֹר, כִּי זֶה יָמִים נַפְשָׁהּ כֹּאֶבֶת,
אַף בַּלֵּילוֹת רָחַק מִמֶּנָּה נַחַת.

עוֹד הַשֵּׁגָל הַזֹּאת אֶצְלוֹ נִצֶּבֶת,
שָׁלַח יָדוֹ לַחְקֹר אִם יֵשׁ קַדַּחַת;
וַתִּצַּת בִּלְבָבוֹ פִתְאֹם שַׁלְהֶבֶת,
אָהַב, נִלְכַּד גַּם הוּא אֶל תּוֹךְ הַפַּחַת.

נִדְהָם, אַף מִשְׁתָּאֶה הָיָה הַגֶּבֶר;
עַד הַחוֹלָה שֵֹנִית הֵטִיבָה טַעַם:
בִּי הָאָדוֹן, הַאֵין מַרְפֶּה לַשֶּׁבֶר?

אָז הוּא: הָהּ רַעְיָתִי, אַל נָא תַחְשׂוֹכִי,
חִבְשִׁי אַתְּ אֶת פִּצְעִי, אָמְנָם הַפַּעַם
לֹא הָרוֹפֵא, אַךְ הַחוֹלֶה אָנֹכִי.

כמו שירי אהבה רבים בעברית, גם כאן מהדהדות לשונו ורוחו של "שיר השירים", הדגם בה"א הידיעה לשירת אהבה בעברית: השימוש בדימויי חולי ורפואה לתיאור אהבה וייסורי אהבה; הצירוף "שלח ידו", על אף שלכאורה מדובר בבדיקה רפואית גרידא, אינו יכול שלא להעלות בדעת הקורא האמון על מסורת השירה העברית את הפסוקים: ""דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר על כפות המנעול" (שה"ש, ה', 4-5); והכינוי "רעייתי".

ומענין הדבר שבחר לוצאטו לכנות את האהובה "שגל", מלה שמופיעה במקרא בהקשרים שונים (בספרי נחמיה, דניאל, ותהילים), ושעל הוראתה המדויקת התווכחו פרשנים לאורך הדורות: יש שאמרו שהפירוש הוא פילגש, ויש שאמרו מלכה, ויש שאמרו כלבת מחמד, ועוד ועוד.  נראה שלוצאטו מכוון להיות האהובה מושכת מבחינה מינית, אך עדיין משונה מעט בעיני בחירתו זו.

זמנהוף על המיסיסיפי

16 בפברואר, 2010 מאת אסף ברטוב

ישראל בלקינד מספר בזכרונותיו על הסופרים שהוא וחבריו קראו בנעוריהם:

על כל בני הנעורים חביבים מאד הספרים של שני סופרים אמריקאים, מיין-ריד ופנימור קופר, שכתבו על חיי החלוצים באמריקה בעת אשר היתה כמעט שוממה ויושביה מעטים. השפעת הספרים האלה על הצעירים היתה כל כך גדולה, עד כי זוכר אנכי כי תלמיד הגימנסיה אשר בה למדתי ברח לאמריקה (מובן כי השיבו אותו מהעיר הקרובה!), ומקרים כאלה קרו גם בערים אחרות.  השפעת הסופרים הללו היתה נכרת גם על העסקנים הצבוריים אשר חלמו אודות ישוב היהודים באמריקה.

מר גמזפון גמר, למשל, את מאמרו הראשון במלים האלה: "להתראות, עמי היקר, באהל על שפת מיסיסיפי!" וצעיר אחד בימים ההם, פטרוקובסקי שמו, אשר כבר עבר את האוקינוס, כתב לעתונים מכתבים שבהם תאר את מעשי גבורתו בחייו החדשים ואת מלחמותיו עם ההודים (אינדיאנים) אדומי-העור, הכל בנוסח מיין-ריד או קופר!

אותו "גמזפון" הוא מחברו של מאמר שעודד הגירת יהודים לארה"ב; המאמר פורסם ב"ראזסוויט" — כתב-עת יהודי בשפה הרוסית.  דומני ש"גמזפון" הוא שם עט שמסווה באמצעות שיכול אותיות את זהות מחברו, הלא הוא לודוויג זמנהוף (ובתעתיק הרוסי "זמנגוף").

ערבים קטנים שרים "חדידו!"

9 בפברואר, 2010 מאת צוות פרויקט בן-יהודה

בספר זכרונותיו בנתיב הביל"ויים, מספר ישראל בלקינד:

צריך לזכור כי המערבים הראשונים אשר באו במספר חשוב בזמן האחרון לארץ-ישראל היו אמריקאים, אשר באו בשנת ה'תרכ"ו במספר מאה וחמישים נפש וייסדו את המושבה הסמוכה ליפו (עתה היא בתוך העיר), אשר אנחנו קוראים לה "מושבה גרמנית", מפני כי יושביה גרמנים [טמפלרים]. אבל הערבים קוראים לה עד עתה מושבה אמריקאית.

אפשר לתאר, איך היו הילדים הערבים רצים אחרי האנשים הזרים האלה, מבקשים מהם בקשיש ומסתכלים בהם. עד מהרה שמעו הם, כי שנים מהאנשים האלה הנפגשים ברחוב, אומרים איש לרעהו "האו-דו-יו-דו". תפשו הילדים את המלים אשר נהפכו בפיהם ל"חדידו", ויהי להם למנהג לקדם פני כל איש זר במלים האלה.

כמובן, אין במלים האלה שום כונה זרה, שום גדוף, אבל בנגון ובטון אשר הם משתמשים בהם יחד עם מחיאות כפים, נשמע איזה לעג, איזה זלזול… לא היה נעים כלל לאחד מאתנו בעת אשר באחת מפנות העיר היה רואה את עצמו מוקף עשרות ערבים קטנים וכולם מוחים כף ושרים: "חדידו, חדידו!"…

מהעיר עברה השירה הזאת גם לכפרים הסמוכים ליפו, לאמור רק לסמוכים ליפו. בגליל וגם בירושלים לא נשמעה כלל…

עדכון פברואר 2010

7 בפברואר, 2010 מאת צוות פרויקט בן-יהודה

כמדי חודש בחודשו, העשרנו החודש את מאגר היצירה העברית של פרויקט בן-יהודה בעשרות יצירות עבריות ישנות:

החודש נוספו למאגר שלנו שני אגפים חדשים: כתבי המחנך אליעזר שיין, וכתבי החלוץ ישראל בלקינד, מייסד ביל"ו, שאת ספר הזכרונות השלם שלו, בנתיב הביל"ויים, אנו מגישים עתה מחדש לקורא העברי.

הסופר האמריקני הגדול הרמן מלוויל, המוכר לקורא העברי בעיקר בזכות הרומן מובי דיק (שזכה באחרונה לתרגום חדש), קנה את שמו במולדתו דווקא בסיפוריו הקצרים, ברשימותיו העיתונאיות, ובכמה נובלות, בעוד שעיקר תהילתו נכון לו רק אחרי מותו.  אחת הידועות בנובלות הללו נקראת בילי באד, ואת תרגומו של אברהם רגלסון אנו מגישים החודש להנאתכם, כמו גם את תרגומו לרשימותיו של מלוויל מסיוריו באיים אקזוטיים, איי הכשפים – האנקנטאדאס.

תרגום נוסף של רגלסון הוא הפואמה החינוכית דרך עמי, מאת וולטר ל' פילד, סוחר יהודי אמריקני שביקש להנחיל לדורות של יהודים אמריקניים את תולדות העם היהודי ויצירתו הרוחנית בצורת פואמה.

גם את היצירה בת המושבה: רומן ארץ-ישראלי מאת א"ש שטיין אנו מנגישים לקורא העברי מחדש החל מחודש זה, לצד מאמר של שטיין על ג'ק לונדון.

בנוסף, הועשר המאגר במאמרים מאת לוינסקי, גליקסון, סוקולוב, לוינסון, ורגלסון, כמו גם בשירים נוספים מאת וידאל בנבנשת, בסיפור מאת פרישמן, ובנתח הראשון ממכתביו של יהודה ליב גורדון (יל"ג), משנת 1858, בהם ניתן לקרוא על ראשית צמיחתו כמשורר עברי.  החודש אנו מגישים גם את המונוגרפיה של שמואל ליב ציטרון על יל"ג, שעשויה לשמש לכל המעונין מדריך להיכרות עם יל"ג ויצירתו, לחטיבותיה וסוגותיה.

עד כאן סקירת העדכון החודשי הזה.  בשבועות הקרובים נגיש כמה טעימות מתכני העדכון הזה, ובמיוחד מזכרונותיו המרתקים של בלקינד.

זלמן היה פרא

1 בפברואר, 2010 מאת ר' גלי

בזכות אברהם רגלסון, שמגיש כה יפה את זלמן שניאור וטעימות משירתו, נוכחתי עד כמה רומאנטי (במובן הזרם האמנותי) סגנונו של שניאור:

נגני נא.  ויהי ניחוֹח האתרוגים נוזל
מקמטי-שמלותיך;
ועסיס-רימונים ושרף תאנים-כחולות
יקפאו על שפה זו המתוּקה.

רגלסון מציג לנו קטעי שירה שניאורית נוטפת חושניות וגם כזו המתיזה כוחניות וזעם – זעם כלפי גברים, כלפי נשים, כלפי הזיקנה, כלפי עבר מבוזבז בגולה השוחקת:

אך שמעו נא שחקים לי גברים ועדים ההרים הללו.
נשבעתי!
כי כל אשר מנעה חורגתי וגזלה מדמי ובשרי
אמלא בעיני הבהירות וארכוש באזני הסופגות:
את בטני הצוֹמקה מרעב אשביע בריח השדמות,
בשחרים הכלילים ורווּיים לחיי החיוורוֹת אתלע,
ברקמוֹת האור והצללים אכס ואמלא את קרעי,
וארנין בצבעי-הקשת את מוֹחי החרב מדאגה …

(ההדגשה שלי)

– אפילו את הטבע שהוא מאניש הוא רוצה להעניש:רמיתם אותי, פרגים! מתחת לשלהבת

טיפחתם בטן ברוּכה וּפרי לעתיד לבוא;
למראית-עין בזיתם ובסתר-לב קויתם
להציר השבע עם רקבונו ועם זהבו;
ואני, התם, האמנתי, הוֹי שטנים קטנים, פורחים,
ובלהבות-גביעיכים שרפתי טוּב-עלוּמי.
ועתה כל מדיחי עמוּסים זרע-תקוות –
ואני פה דל ובודד, וזרה שפת נאומי.
(פרגים)

לנוכח הרומאנטיות המשתלחת וחסרת המעצורים הזו, החלטתי מייד ששניאור הוא ה"ביירון" (Byron) של השפה העברית, שכן גם הוא אמן פרא-אדם פורע מוסכמות ונטול רסן על הדף.  ואכן רגלסון אומר ששירת שניאור שופעת תשוּקת-דוֹדים ומלאת שאיפה לכוח, והוא אף מכנה את שניאור "האפיקוֹרוֹס הראשון בשירה העברית" ומוסיף:

"אפיקורוס במשמעות הכפוּלה: כופר בכוח מוּסרי נסתר ועליון, ורודף תענוגים".

רגלסון אומר ששניאור,

"בצאתו משוחרר לקראת ממלכת-ההנאות, הוא מרגיש את עברו הגלוּתי. גם בעמדו, מלא-חשק מול המנגנת האיטלקית, אין הוא נמנע מחשב אתה חשבונות היסטוריים"

ואכן, תוך כדי חשבונות היסטוריים אלה שהוא מחשב עם הגויים, שניאור מזעזע במזיגתו תאוות בשרים עם אלימות:

ועתה אמרי-נא: ההכרתני?
הנה פגישת-פלאים: נכד עם-יהודה
ונכדת-רומי תחת תקרת-בית-אחת…
האשק לך או אשוך, יקירתי,
ואם אחבקך עד לחנק?
או בזה וגם בזה אקדמך, בת מחריבי?
(תחת צלילי המנדולינה)

עדכון ינואר 2010, או: שירות דב שנעשה לגליקסון

5 בינואר, 2010 מאת צוות פרויקט בן-יהודה

כמדי חודש בחודשו, העשרנו החודש את מאגר היצירה העברית של פרויקט בן-יהודה בעשרות יצירות עבריות ישנות:

אנו חונכים החודש, עם פקוע הזכויות על כתביו, את אגף משה גליקסון (1878-1939) עם כמה ממאמריו על אישים, וכן את אגף שמואל נחום כהנובסקי (1856-1926) עם נובלה בשם הממון והעבודה.

בנוסף, הפקנו מהדורה אלקטרונית של הנובלה אהבה בצל הצלב מאת א"ש שטיין, של המחזה התנכ"י יהודית מאת פרידריך הבל בתרגום שמואל ליב גורדון, שירים מאת שלמה אבן גבירול ומתתיהו שהם, וכן מאמרים מאת שהם, שטיין, בילינסון, ברנר, ומרדכי בן הלל הכהן.

כטעימה ראשונה מכתבי גליקסון, הנה דיווחו של זה על מעשה נבזי שעשה לו העיתון הרביזיוניסטי "חזית העם":

אחד מקוראי "הארץ" העמידני, מתוך שאלת תמיהה, על מאמר שלי, שפרסמתי, כביכול, בגליון האחרון של "חזית העם", – מאמר על ז'בוטינסקי, מלא דברי הערכה ותהילה למנהיג הריביזיוניסטים, שיש בהם נגוד וסתירה יסודית לכל מה שאני כותב ומפרסם בימים אלה על הריביזיוניזם ומנהיגו.  תיתי לו, לאותו קורא, שהעירני על עובדא תמוהה זו, שפרסמתי מאמר ב"חזית העם" – ואני לא ידעתי, אלא שיש כאן לתקן כמה "טעויות" של אחיזת-עינים.  ראשית, לא נתתי שום מאמר ל"חזית העם" ואף לא נטלו ממני רשות – כל כמה שדבר זה הוא תמוה לפי הנמוסים הקיימים ואפילו לפי החוק הפשוט – לפרסם אותו מאמר שנית – השמיטו חלקים וחשובים מן המאמר.  שלישית – העלימו אנשי "חזית העם" מאת קוראיהם את המסבות המיוחדות, שהטביעו את חותמן על הדברים.  רביעית – אותו מאמר נכתב לא עכשיו ולא לפני שנה או שנתים, אלא בשנת תר"פ.  מערכת "חזית העם" התחכמה אמנם "לתקן" לפי דרכה טעות אחת מאלה שמניתי כאן.  המאמר נדפס כמאמר ראשי בעמוד ב', ובעמוד רביעי בפינה בא "תקון" זה: במאמרו של ד"ר גליקסון בעמ' ב' נשמטה ע"פ טעות ההערה: "נדפס ב"מעברות" תרפ"ב".  ואף "טעות" קטנה זו שבתקון (תרפ"ב במקום תר"פ) יש לה ערך, כפי שנראה להלן.

המאמר המדובר, כמו גם הדיווח הזה במאמר מאוחר יותר והמשך הדברים, מצויים כאן.


נתקלתם ביצירה מעניינת, מחכימה או משעשעת? שלחו לנו פסקה מובחרת, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן!

חג קנין הציבור שמח לכולם!

4 בינואר, 2010 מאת צוות פרויקט בן-יהודה

שנה טובה לכולם.

השנה האזרחית החדשה היא החג החביב על פרויקט בן-יהודה.  מדוע?  משום שבכל אחד בינואר, פוקעות זכויות היוצרים של מי שנפטרו לפני 70 עד 71 שנה קודם לכן.  כך, למשל, מציינים בעולם את הפיכת כתבי זיגמונד פרויד לקנין הציבור, כמו גם כתבי המשורר וויליאם בטלר ייטס, ורבים אחרים.

כאן בארץ, משום מה, עובר החג הזה בלי אזכור, ולו הקטן ביותר (נשמח לגלות שאנו טועים!), להעשרת נחלת הכלל ביצירות נוספות.  אף כלי תקשורת, למיטב ידיעתנו, לא הקדיש ולוּ טור, ולוּ פינה, לציון העובדה הזו.  כיוון שכך, אנו נוטלים על עצמנו לשנות זאת לקראת השנה הבאה (דרוש זמן כדי לעשות נפשות לענין), כדי שעם פרוס שנת 2011, לא רק אנחנו נציין את חג קנין הציבור.

בינתיים, אנו מגישים רשימה קצרה וחלקית בהחלט של יוצרים שנפטרו בשנת 1939, ושעל-כן יצירותיהם הפכו זה עתה שייכות לנו ולכם, כלומר לציבור:

  • ישראל אדם (חצקביץ)
  • יוסף איזנשטדט
  • שמואל ידידיה
  • ישראל לוי
  • גרשון לוין
  • נחמיה שמואל ליבוביץ
  • משה ליקורמן
  • יהודה ליב מטמון-כהן
  • יצחק אלתרמן
  • משה גליקסון
  • חיים אריה זוטא

ועוד אחרים לא מעטים.

מבין אלה, אנו מגישים לציבור כבר עכשיו, עם פקוע הזכויות, כמה מאמרים משל משה גליקסון (עורך "הארץ" בשעתו), ועל כך ועוד, בסקירת העדכון החודשי, שתופיע מחר.

בר טוֹביה על גתה ומוסר הנביאים

29 בדצמבר, 2009 מאת אסף ברטוב

הסופר והמבקר שרגא פייבל פרנקל פרסם את כתביו תחת שם העט בר טוֹביה, ואנו עומדים לחנוך את אגף בר טוביה במאגר שלנו בחודש פברואר הקרוב.  בינתיים, טעימה מסגנונו על קצה המזלג כבר מצויה במאגר שלנו, בתוך רשימה של זלמן אפשטיין בשם "מילקוטי".  אפשטיין כותב כך:

כמה גדול כחה של אמרה תוכנית וכשרונית:  יש כי הרעיון הכמוס בקרבה איננו לגמרי חדש, אבל הוא הואר באור חדש.

הנה הרעיון על-דבר ההבדל היסודי שבין היהדות והיונות בתפיסת הצד המוסרי שבחיים.  הרעיון היה כבר לשבלוני וחלקו בתוך נכסי דניידי של רשות הרבים, אך בא בר-טוביה, אחד הסופרים הטובים והחשבנים שבתוכנו, והשמיע דרך אגב באחד ממאמריו בנידון זה אמרה קצרה, כל-כך תוכנית, כל-כך מחוכמה ונושמת רוח חיים, עד כי שהיא שופכת אור מצוחצח על עצם הרעיון ועל הרעיון כולו.

הוא אומר: "גיטה מעיד על עצמו בתם-לבב או התגנדרות:  "אנכי מבכר בטבעי את אי-הצדק על אי-הסדר", אולם בבית מדרשה של הנבואה העברית לא היו מבינים כל עיקר ניגוד זה.  לדידהו אין לך אי סדר גדול מאי-צדק ואין לך סדר אלא בנצחון הצדק ושלטונו".

שפתים ישק!  הרי זו חתיכה שלמה של אמת גמורה ומוחלטת, הפך בה והפך בה, הקורא!  רגיל אתה בכך, כי ילעיטוך בעמודים שלמים, בפרקים שלמים, ולעומת שבאת אליהם כן תצא מהם ריקם ונפשך יבשה אין כל, ופה לפניך שורות אחדות  –  וכמו הבריק הברק והואר מסביב.

עד כאן דברי אפשטיין.  ואכן, זו הבחנה מחודדת ומעוררת מחשבה, ואופיינית היא לסגנונו הניצח של בר טוביה, שהיה מצוי הן בספרות התורנית והן בספרות העולם.  כאמור, בפברואר נחנוך את אגף בר טוביה עם כמה וכמה מחיבוריו.