יוסף זליגר, תקוה זליגר-שריג, יוסף שריג – שלושה דורות יוצרים

אפריל 21st, 2016

הקדמה מאת מתנדבת פרויקט בן-יהודה, נאוה בת-צו"ר

מכל נושאי ההתנדבות בפרויקט בן-יהודה (פב"י), החביב עלי ביותר הוא השגת "רשות פרסום" מיורשי היוצרים שטרם פגו הזכויות על יצירותיהם. כי תחת נושא זה כל משימה שונה מחברתה, וכל אחת בדרכה מזמנת מיפגשים, מקומות ואנשים, מפתיעים ומעשירים.

כך, פב"י זכה בפרס יגאל אלון על מעשה מופת-חלוצי-חברתי לשנת 2014. מנהל הליך בחירת הזוכים ומנחה הטקס היה (ועודנו) יצחק שריג, בן-זקונים לנחום שריג ז"ל, ממפקדי הפלמ"ח האגדיים, ולמחנכת והסופרת תקוה שריג ז"ל. בין סידורי הכרטיסים והמצגת ושאר הדברים שנדרשו לטקס, מצאנו גם שפה משותפת: שנינו צאצאים לאנשי היישוב הישן, ירושלים של מאה שערים, היסטוריה ארצישראלית, התנדבויות, ועוד. משהבנתי שהוא חובב ובקי גם בספרות, "למרות" היותו איש עסקים, ניצלתי עת-רצון לבקש ממנו וממשפחתו רשות פרסום לכתבי אימו. יצחק ענה בחיוך מתריס, שיכולתי לשמוע בטלפון: "למה? למה לא קודם את כתבי אביה, סבי יוסף זליגר?". הפתעתי אותו ואמרתי שכתביו כבר עלו לאתר פב"י. לא עברו חודשיים (ורק אחרי שיצחק קרא את נימוקי השופטים והתוודע לפעילותו של פב"י… ) – וכל יורשיה של תקוה שריג העניקו לפב"י את רשות הפרסום. במרס 2015 נחנך דף היוצר של תקוה שריג ועלו חלק מיצירותיה (השאר בדרך). כעת יכולים כולם להכיר את משפחת שריג לדורותיה – שקורות חייה שזורים היטב בתרבות ובהיסטוריה של עם ישראל ומדינת ישראל.

ראינו כי טוב, וביקשנו לקבל רשות לפרסם גם את שירתו של יוסף שריג, בנם של תקוה ונחום שריג, חלל מלחמת יום הכיפורים.  שוב פעל יצחק: נורית, אלמנתו של יוסף, ושני בניו אסף ופלג, העניקו לפב"י את רשות הפרסום לכתבי יוסף שריג. בסוף חודש מרס 2016 נחנך דף היוצר של יוסף שריג, בעיתוי ראוי: באביב לפני שבעים ושתיים שנים נולד יוסף.

מאת: יצחק שריג – נכד, בן, אח

סבי, הרב ד"ר יוסף זליגר

יליד גליציה, בשלהי המאה ה-19. רב מוסמך ובעל תואר דוקטור בפילוסופיה ובשפות שמיות מאוניברסיטת ברן שבשווייץ. היה מחלוצי המהפכנים באירופה ובפלשתינה בדרך אל ההכרה בעברית כשפה השימושית וגם הרשמית. הנהיג בביתו דיבור עברי (ראשית המאה ה-20), החל להקים בפולין גימנסיה ואולפנא שילמדו בהן בעברית, גם כגישור בין החרדים לדתיים מתונים ואף ציוניים, ולמתבוללים. במענה לבקשת פרנסי הישוב העברי, אז בירושלים וביפו, עלה לפלשתינה והקים ביפו, בשנת 1905, בית-ספר עם חינוך דתי מודרני בעברית – על פי שיטתו המקורית, ביה"ס תחכמוני – אשר בהמשכו נוסדה רשת בתי-ספר עבריים בשם זה, שבה התחנכו אלפי תלמידים. החינוך וההוראה נוהלו תוך פלורליזם חברתי ודתי, הן בקרב חבר המורים והן בקרב התלמידים, מסורתיים ודתיים כאחד (למרות התנגדות רחבה ולוחמנית), והחידוש המסעיר – בעברית. ב-1912 יצאו הרב דר' יוסף זליגר ורעיתו לאה בשליחות לעיר קראקוב, בה ייסד עיתון יומי עברי בשם בת קול, שבו הוא פירסם מאמרים מדיניים, חברתיים וספרותיים, וגם מוסף שבועי – יבנה, אשר הכיל מאמרי מחקר ספרותי וסוציולוגי, וגם פרקי ספרות יפה.

ערב מלחמת העולם הראשונה שב הזוג זליגר להתגורר בירושלים, בה עסקו שניהם בהוראת תורה ולימודים כלליים את צעיריה. במקביל הרצה יוסף זליגר ודרש בבתי הכנסת. בנוסף כתב שירה ופרוזה, כמו גם מאמרי תורה, מחקר ומדע.

אמי, תקוה שריג לבית זליגר

נולדה במרץ 1915, ובת 4 התייתמה מאביה. באישור מיוחד ונדיר של סמכות רבנית בירושלים, ועל-פי צוואתו המהפכנית של אביה, אמרה תקוה הפעוטה בת ה-4(!) קדיש בבית-הכנסת (ידוע לנו רק על מקרה דומה אחד, הילדה זלדה שגדלה למשוררת זלדה). את רוב השכלתה, התורנית והכללית, רכשה תקוה בבית – אצל אִמהּ וסבֵיה. תקוה צמחה לילדה עיקשת ועצמאית בחשיבתה ובדעותיה. לימים עזבה את הדת, אך המשיכה להיות מחוברת בעבותות אליה ואל ערכי היהדות והמסורת.

תקוה בחרה במסלול של 'חלוצה'. בגיל 17 היתה בין ראשוני  'קבוצת החוגים', קבוצה חלוצית סביב מעיין חרוד שבעמק יזרעאל המזרחי. כשנישאה תקוה לנחום וייספיש – בחרו השניים שם משפחה עברי: שריג.

ב-1936 עברה 'קבוצת החוגים' לאדמתה כיום, קיבוץ בית-השיטה, ובו היתה תקוה שותפה מרכזית בין מעצבי האוירה התרבותית והחינוכית המיוחדת שאיפיינה את קיבוץ בית-השיטה מהקמתו, אשר שילבה חילוניות עם הרבה מסורת ויהדות.

ב-1940-41 לימדה תקוה והדריכה את 'חברת הנוער הצ'כי', חבורת נערים אשר חולצו בעור שיניהם מאירופה וזכו בחיים חדשים בארץ ישראל, חיים בתוך עם ישראל ועם הטבע, העברית והתרבות היהודית, בתוך אווירה תומכת של קיבוץ בית-השיטה.

בעיצומה של מלחמת העצמאות עברה תקוה להתגורר בתל-אביב עם שלושת ילדיה דאז, כדי שיהיו קרובים מעט יותר לנחום אישהּ ואבי ילדיה (שלחם כמפקד חטיבת הנגב של הפלמ"ח, אשר 'הגישה' למדינת ישראל את הנגב עד אילת). באותה עת למדה הוראה ב'סמינר הקיבוצים': ספרות, לשון ומקרא. במשך כ-25 שנים היא לימדה וחינכה בבית-הספר התיכון של בית-השיטה ובבתי-ספר אחרים בעמק יזרעאל.

בשנים 1956-7 התגייסה תקוה לשנת שליחות בדרום הארץ – בשחרייה, שבמהלכה היא עסקה בחינוך ובהוראה לנוער עולה, באוריינטציה של חקלאות וטבע.
באמצע שנות ה-60 היא סיימה בהצטיינות תואר ראשון בספרות ובמקרא באוני' ת"א.

תקוה כתבה פרוזה ושירה שנבעו גם מהעולם התורני – הציגה לילדים את התרבות והמסורת היהודיים בנפרד מן הדת כשלעצמה; וגם מהעולם החילוני – רוח הקיבוץ, ההיסטוריה והתרבות של ארץ-ישראל ועם ישראל. בין השאר: יזמה, ראיינה ותיעדה את תולדות החברים בבית השיטה ובעמק חרוד; עסקה בתרגום וכתבה מאמרים רבים. סיפרהּ האחרון סופה מתאר את קורות משפחות וייספיש- זליגר-שריג המשולבים בתולדות עם ישראל ובעיקר ארץ ישראל ומדינת ישראל.

אחי, יוסף שריג

– מילדֵי העשור הראשון של קיבוץ בית-השיטה. ילד רגיש וקשוב וצמא דעת. בגיל 12 יצא לאור ספרון ראשון של שירים שכתב. בסיום התיכון ערך את כתב העת יחדיו של בני הקיבוץ המאוחד, ומשם התגייס לחיל השריון.

לאחר שחרורו מצה"ל, לצד עבודה בחקלאות ובתעשייה, למד יוסף הוראת מוסיקה במכללת 'אורנים'.  בשובו מלימודיו חילק את זמנו בין עבודה במשק לבין פעילות מוסיקלית ענפה ופורייה. הוא שימש גם כמורה למוזיקה ולהיסטוריה בקיבוץ בית-השיטה ובאולפן האזורי למוסיקה של עמקי הצפון.

בנוסף, ניצח על מקהלות והוביל את התזמורת הקלה של בית-השיטה שהרקידה את חברי בית-השיטה וקיבוצים רבים נוספים. באותן שנים, של סוף ה-60 ותחילת ה-70, יוסף גם כתב שירה, הלחין יצירות רבות, שלו ושל אחרים, וגם כתב מסות פילוסופיות. רוב יצירותיו אלה נחשפו רק אחרי מותו.

אור וירושלים הוא שירו המושר והמושמע ביותר.

יוסף לחם במלחמת יום-הכיפורים כמפקד פלוגת טנקים שהובילה בגזרת חושנייה את הדיפת הכוחות הסורים ממרכז רמת-הגולן. לאחר נפילתו הוא הועלה לדרגת רב-סרן והוענק לו "עיטור המופת" על אופן לחימתו והובלת חייליו בקרב.

שלושת הדורות

שלושת הדורות האלה, רק מקצת מתולדותיהם פורטו כאן – אבל הם מציגים היטב את המקורות שמהם ניזונו יצירותיהם. הדורות האלה שאבו ידע וזיקה והבנה ונאמנות ורגש, הדור השני מן הראשון, והשלישי מן השני וגם מן הראשון, בעקיפין אך בבירור – ושלושתם היו חלוצים ברעיונותיהם ובמעשיהם.

כך היהדות החיה בחום ובעוצמה, כך אהבת הטבע, כך אהבת האדם – הם הבסיס האיתן, העמוק, המשותף לשלושתם. שלושתם נתנו ביטוי ביצירותיהם למאפיינים את השקפתם ואת מעשיהם: נחישות – מטרות שהם דבקו בהן לכל אורך חייהם, פלורליזם מרשים בפתיחות שלו, ישן וחדש, מסורתיות וחילוניות, הרוח עם ימי המעשה, היצירה והייצור, אפילו הספרא והסַיפא אצל תקוה ואצל יוסף – כשהכל שלובים ביניהם באריגת ברזל.

סבא יוסף, תקוה הבת-האם ויוסף הבן-הנכד, שלושתם אנשי חינוך והוראה, שלושתם אנשי דעה ודעת. והם טבועים ביצירת השירה והפרוזה והמוסיקה, והיצירה טבועה בהם.

זו אהבה עם סוף עצוב. סבי יוסף זליגר, בן 47 היה במותו, גופו לא שרד את הרעב ואת המצוקה הפיזית. אמי תקוה זליגר-שריג שהתייתמה בינקותה, ונפטרה שבורת לב על בנה יוסף. ואחי, הו אחי, שנפל בקרב טרם מלאו 30 שנותיו.

כאן, בפרויקט בן-יהודה, מונצח חלק גדול ממה שהם השאירו אחריהם.

גורקי אוהב את שלום עליכם

מרץ 8th, 2016

בשנת 1906, כתב הסופר הרוסי מקסים גורקי איגרת קצרה לשלום עליכם, לאמור:

את ספרך קיבלתי, קראתי, צחקתי ובכיתי – ספר נפלא! התרגום, נדמה לי, עשוי ביד חרוצה ובאהבה למחבר, אף כי לפעמים מורגש, כי בלשון הרוסית קשה למסור את ההומור הנוגה והלבבי של המקור – הספר מוצא חן בעיני מאד. עוד פעם אומר: ספר נעלה! כולו מתנוצץ באהבה נאמנה, טובה וחכמה לעם, ורגש זה כל כך יקר בימינו.

(תרגום: משה בסוק)

עשרה דברות חדשים בשם ביאליק

דצמבר 24th, 2015

שמואל אבנרי, מנהל ארכיון בית ביאליק וידיד ותיק של פרויקט בן-יהודה, חיבר עשרה דברות חדשים לסופרים עבריים בשם ח"נ ביאליק, לקוטים מתוך כתביו ומכתביו.  ראו איזה יופי!

איך נוהגים בגברת?

דצמבר 7th, 2015

זאב ז'בוטינסקי מספר בזכרונותיו על חינוכה של אמו בידי אביה:

אמא נשלחה ל"חדר" מחודש ללמודי גרמנית ונמוסי המערב. את הנמוסים האלה למדו בצורת חרוזים; למשל, אם יציגו אותך לפני גברת חשובה, תאמרי –
"בּאָנז'וּר, מאַדאַם שׁאַרמאנט",
און תיכף א קוש אין די האנד.

אוקטובר 3rd, 2015

דברים שנכתבו לערב "טשרניחובסקי עכשיו", ע"י מתנדבת פרויקט בן-יהודה, חווה סטקלוב –

1. חווית אבדן [משימה] וטשרניחובסקי

2. ספור אישי

3. הפענוח – דברי שרונה שלסקי
מוקדש למתנדב הפרויקט דני פריש [כאחוות דפוקים], לכל מי שלא נוכח בטכס *שחרור* טשרניחובסקי לציבור, ובמיוחד לשרונה שלסקי שתרמה רבות לפענוח כתב ידו וזיהוי שמות הנפשות הפועלות במכתביו של טטשרניחובסקי.

בברכה,

חווה סטקלוב.

——————————————————————————————

1. חווית אובדן משימה וטשרניחובסקי

אחת המשימות האחרונות שלי
*נבלעה במעי המחשב* – ולא ידע כי בא אל קרבו.
אחרי ימים של חיפושים ונבירות במעי המחשב,
בסל המחזור, בדואר זבל, בקבצים שנמחקו –
בכל התיקיות האפשריות והאִי-אפשריות,
אפילו בתיקיית "קופת-חולים-כללית – בדיקות תקופתיות…"

והרחקתי לצלול עד שנותרתי ללא אויר לנשימה –
הורדתי את חליפת הצלילה, השנורקל והמסכה והתיישבתי,
ו -שִחררתי אנחה – צריך ליידע את ההנהלה…
שיגרתי הערה לצח-הצחה בזו הלשון:
עשרים ושבעה קבצים מנוקדים ומוגהים ניבלעו במעי המחשב!!!
יושבים שבעה ומזילים דמעה בבית המנוח –
נא להמנע מניחום אבלים.

הרגשתי ממש שהשמיים נופלים!
רק דמיינו לעצמכם איזו עבודת נמלים נעלמה
וכמה שעות וימים חלפו להם לבלי שוב – ולשוא!!!

מדובר במשימה עם ניקוד מלא
ניקוד מלא פירושו לגַבַי זה לעבור על היצירה לפחות ארבע פעמים:
1. רפרוף – במה מדובר; 2. הקלדה; 3. ניקוד; 4. הגהה
רק האות "ש" מקבלת "טפול עשרת-אלפים" כל פעם מחדש:
1. האות עצמה; 2. דגש תחילה! 3. ההבחנה בין שׁין לשׂין; 5 והניקוד עצמו!!

ועכשיו, איך אתה מגיה? איך אתה יודע אם הדגש הוא *דגש תחילה*?
אתה צריך להתחיל למחוק!
לא חשוב שבִּרְבוֹת הימים למדתי שלא חייבים למחוק אלא אפשר לשחק עם החצים…
אבל באותו יום ראיתי את כל הקוים האנכיים באותיות השין כחצים שלוחים ישר לאצבעותי המעלות חלודה…

2. כיצד טשרניחובסקי הוציא אותי מהמרה השחורה (סיפור אישי)
[הקטעים הבאים לקוחים מתוך מכתבי שאול טשרניחובסקי אל יוסף קלוזנר בשנים 1923-1924]

וכך אני יושבת שבעה חפוּיָת ראש ומאד עצובה – צח הצחה שולפת חמישה קבצים מנוקדים מהמגירה ומשגרת. .. ואין ניחומים… מנסה ושולחת משימת פינוק – לא פחות ולא יותר את קישון ואיוריו המפולאים… ולפתע אנחנו מקבלים צו 8: שאול טשרניחובסקי מגיע! מקבל עדיפות עליונה ומועדפת על כל עבודה…

בשקיקה אני פותחת קובץ ראשון – כותרת לא מעניינת – עוברת לקובץ שני ואז מִסְתָּנְוֶרֶת מכתב היד המעוגל והמופלא שתחילה נראה כשדה פרחים, עלי כותרת, גבעולים ואבקנים – אך במבט שני, אבוי לי: לא פרחים לא גבעולים ואף לא אבקנים — אלא כתב חרטומים, נכון, מעוגל – אך אותיות מודבקות בדבק נגרים ….

מה עושים? שולחים הערה ומחכים לתשובה שאינה מאחרת לבוא: הוסיפי הערה שזו מלה לא ברורה… בינתיים אני מדלגת על המוקְשִים וממשיכה לקרוא ומה שאני מוצאת זה *אחוָת-דפוקים*: צרור כתביו נפל לים ויש לעַבְּדו מחדש:
"בענין פידרוס: כך הדבר, כשהורִידו את חפָצַי מן האניה בקושטה נפל צרור כְתַבָי בַיָם, [ושם נמצא גם כתב יד פידרוס,] ואי אפשר היה לשלחו לכם, ואנוס הייתי לבקש שימצאו את העתק , ועד שבא לכאן, והוא קשה כל כך להעתיק – ואנוס אני לעבדו מחדש."

אז מה לי להלין – היצירה עצמה לא שלי היא – מה שהלך לאבוד זה רק הניקוד – והיום אני יודעת לאן נעלם הניקוד:

יש והמחשב שואל אותך : האם לשמור את השינויים
ואני , הלא מקדשת את השגרה – ומתוך עייפות השבתי : לא!

אבל השינויים היו הניקוד!
– כך שלמחרת מצאתי משימה מעורטלת מניקוד
ולי אפילו אין לי את מי להאשים!

3. הפענוח – מאת שרונה שלסקי

כאשר טשרניחובסקי שופך את חמתו על מישהו, והוא עושה זאת בכל מכתב, כתב ידו נעשה כעסני ובלתי קריא, במיוחד כאשר הוא שופך את מרירתו בשולי הגלויה שהוא כותב. ולא זו בלבד, אלא מהיותו קשור לאליטה התרבותית האירופית ומכיר את היוצרים והעורכים החשובים, הוא מציף אותנו בשמות של עיתונים לועזיים, במילים ובמושגים ברוסית, בהונגרית ובלטינית. ובעקבותיו אני לומדת למשל ש Mult és Jövő (מולט אִיש יובו) עיתון יהודי בהונגריה, משמעו "עבר ועתיד", וכך הכרתי את אמרת השפר של יוליוס קיסר: Nulla dies sine linea – אין יום בלי שורה כתובה, ועל כך אומר טשרניחובסקי " לו היה אנוס לכתוב בכל יום – איני מאמין שהיה אומר כך".
אך מה הן תלאותי לנוכח סבלותיו ותלאותיו של סופר ומשורר החי בגלות, כותב עברית בלבד ומשווע לעלות לארץ ישראל. וגם הדי התקופה הקשים עולים ברקע : הפרעות בברלין בשנת 1923, ומאסרם של אחייניתו ואחיינו, בני אחותו שגרו באודיסה, ושהיו כדבריו "מנשויקים נוראים"- חברי סיעת המיעוט במפלגה הקומוניסטית, שפעילותם נאסרה, האחיינית הוגלתה לאי סוֹלוֹביץ והאחיין בן ה-17 למזרח סיביר.

יחסו של טשרניחובסקי ליוסף קלוזנר, שהוא כותב לו באחד המכתבים:

אינך משער לך עד כמה אתה חסר לי אין איש שאוכל להראות לו איזה דבר ולשמוע מפיו משפט בלתי משוחד.

יחסו לעבודה הספרותית – אינו רוצה להתפרנס מהספרות
הוא כותב לקלוזנר: [בכלל לא רוצה להיות סופר! מבקש מקלוזנר שיגאלנו מהספרות]
רואה אני כי אין אני נחוץ כלל וכלל לספרות ולא לשום מקום בחיי היהודים.
כשהייתי עסוק באומנתי הייתי נחוץ בספֵירה זו, – אומנותי נתנה לי אפשרות לחיות בה, לקנות ספרים נחוצים לי במקצוע זה ולהיות מדי פעם בועידה של הרופאים וגם לעסוק בספרות העברית. הספרות העברית אינה נותנת לי לא חיים ולא ספרים ולא אפשרות לעסוק בה. בכל חֹדש אני צריך לדאוג איך יבא (אם יבא בכלל) לידי הכסף הנחוץ לי, וגם חודש אחד לבלות בא"י (בגפי: אל תתיראו) לא נתנה לי.
לא הייתי סופר ואינני יכול להיות סופר, ושנה זו שנעשיתי לסופר בְּעַל כֹּרְחִי לא אשכח לעולם. שמונה ספרים משלי נמכרים בשוק, (שִירַי מהדורה ה' כבר נמכרו לערך 800 אכסמפלרים במשך שני חדשים) ואני אין לי 50 דולאר מזומנים לחדש; הסכנתי לקבל שכר עבודתי בכבוד, ולא להתחנן ולבקש ולקבל מעין נדבה בעד שכר עמלי, שעליו מרויחים "דביר" "מוריה" ושאר. אם אמנם ידידי אתה גאלני מן הספרות ומן המו"לים, כי אין לי כח נשא יותר. משרה של חובש מצָא לי, ובלבד שאפטר מן הספרות. הלא גם את בית הספר – למסחר רציתי, כלום אי אפשר למצוא בשבילי משרה של בוכּהַאלטר קורספונדנט?

במכתב אחר: [על ביאליק]

אני נמצא כעת במצב כזה שלא יעצְרֵנִי כל סקאנדאל בעולם ואם גם אתחרט אחרי כן עליו, – וסקאנדאל אני מכין גם למר ביאליק, אבל על אדות ביאליק – הסוחר אין נוהגים לדבר במכתבים ובחבורה… נדבר בעניני ספרות!
ובמכתב אחר:
שירי לילדים לא יצאו עד היום, ואני יש לי כבר עוד מחברת שירים לילדים. כמובן, הייתי נותן גם אותם לביאליק, אילו היה בעל מדות אחרות.

עם זאת הוא כותב:

כשאמרתי ששמונה ספרים משלי נמכרים בשוק ספרותי: כעת נמכרים ספרי אלה: מחברת הסונאטות, ספורים, ספר האידיליות, שירים, התאונה, אבנג'לינה, וילהלם טל (לילדים) גלגמש, שירי אנקריאון, כלומר 9. בעוד ימים אחדים יצאו: שירים חדשים, שירים לילדים (החליל) ועמנואל הרומי. הספר הראשון נגמר בדפוס, השנים האחרונים הולכים ונדפסים. טרם צאתי מכאן נזכרתי, רוצה לתת במתנה כמה ספרים לאיזה מוסד בא"י. הודעתי איזה עותק זקוק ביותר; אולם כסף להמשלח יתן הוא. לצערי – לא אוכל לשלחנו על חשבוני.

וכן
כמה משירי נתרגמו לבו¬לגארית, אנגלית, שוידית, רוסית, אשכנזית (ברית מלה בירחון Zelt), ספורי לטשיכית ( Narodny Listy) אך לא זכיתי עד היום לתרגום לז'ארגון. (ליידיש)

אסיים בסיפור אישי
:
טשרניחובסקי היה רופא בבית ספרנו
בדק את הבנים עם כניסתם לכתה א'
העוללים נכנסו לחדרו שוחקים יצאו
מבוישים נבוכים או המומים
ובעיקר – שותקים !

לא הבנו למה ומדוע – איש כזה חביב…

אבל,
תמיד נמצא זה שלא עושה חשבון לאף אחד
שהסיר את הלוט וחשף את הסוד:
שיצא מחדרו בקריאה
"הוא נגע לי ב-"ב—-ם!"
ואחריו נפתח סכר הגדרות
אחד אמר "נגע" שני אמר "בדק" שלישי שאל "למה"
כיד הדמיון השורה על עוללים [כתה א']

זו למעשה היתה "בדיקת צניחת אשכים שגרתית"
שלא קדמה לה שום הכנה/הסברה או הקדמה
ואף אמא לא הלינה ולא קמה שום שערוריה/מהומה
[אולי אפילו לא כולן ידעו ולא כל הילדים ספרו]
או שאילתה "מדוע לא אצל הרופא המשפחתי
אלא אצל הרופא העירוני… יהא חביב ככל שיהיה..