אפריים דיינארד היה איש מיוחד: ביבליוגרף ואספן, נוסע, מו"ל פעלתן, וגם איש מדון ומריבה. במהלך חייו פרסם חיבורים משתלחים נגד הנצרות, נגד החסידות, ועוד.

בהקדמה למהדורתו לחיבור האנטי-חסידי "חרב חדה", מאת ישראל לאבל, יוצא קצפו של דיינארד גם על הסופר העברי אליעזר צבי צווייפל, אשר בכתביו ניסה (והצליח) לקרב בין ההשכלה לבין החסידות:

פעם אחת ישבתי אני בבית הר"א צוקערמאן בחברת ה' גאטלאבער ור"א ברודס, נייווירעל, ופראהליך. ויבוא המגיה מדפוס גינז ובידו עלה [דף –א"ב] מספרו הנ"ל, וישאל לצווייפעל. וכאשר ראה כי איננו פה, אז שאל אותנו אם לא נוכל לתרגם לו את המלה "מכודן" אשר מצא בספר הנ"ל [הספר "חשבונו של עולם" — א"ב], ועל דעתו הוא שבוש או טעות סופר. ס' הערוך לא היה בבית, ועל כן לא יכלנו להגיד לו פתרון המלה.

כעבור שעה אחת בערך בא ה' צווייפעל. ואני שאלתיו כרגע פתרון המלה. ויקמוט את מצחו וישאל לס' הערוך ולא מצא, ובכן לא ידע גם הוא, ולא יכלתי עוד להתאפק. ואמרתי לו "חרפה היא! חרפת נצח לסופר החפץ להיות מורה לעמו לנקר עיני האנשים במלות כאלה אשר לא ידע הוא בעצמו רק למען יחשבו, כי אין דבר נעלם ממנו ולא יחוש אם לא יבין הקורא את דבריו. תחת אשר הנקל היה לו למצוא מלה עברית.

וההוללות הזאת אמנם מצאה לה עתה תומכים רבים בין כל אלה אשר לא ישמעו עברית ויהיו לסופרים בין לילה למען יקרא שמם בישראל "מרחיבי השפה" תחת אשר שמם הנכון הוא "מחריבי השפה".

אגב, לא היתה זו טעות סופר (אבל הלוואי עלינו היום מגיהים עירניים כאלו!), אלא אכן צירוף מן המקורות. אצל צווייפל, בהקשר של דיון ברודפי כבוד וממון, המשפט הוא:

אין האדם הזה שליט בממונו וכבודו, אלא הם שולטים עליו, עבד מכודן הוא, לכל מעלה ממעלות הכבוד, וכל פרוטה שהוא מרויח, הוא קונה אדון חדש לעצמו.

והצירוף "עבד מכודן" לקוח ממדרש איכה רבה, א' מ"ג:

רבי הונא אמר: (בראשית ב) ויהי האדם לנפש חיה. עשאו עבד מכודן בפני עצמו דאי לא לעי לא אכיל.

לא התקשיתי, עם הטקסטים הנגישים באינטרנט, לאתר את הביטוי, בלי לקום מהכסא. אבל בשעתו, אולי צדק דיינארד, שמוטב היה לא להתקשט דווקא בביטוי הזה (שהוראתו "משועבד"), למען ירוץ הקורא בספר.