משנת אלישע בן אבויה

משה ליב ליליינבלום

לתוכן הענינים

מסכת ישׁוב עולם

	תורה אור		מסורת הש"ס
פי' הרע"ב		פרק ראשון
א) על התורה. פי' הרמב"ם ז"ל בפירושו לאבות: על החכמה. ועל העבודה, כלומר: על המלאכה. גמילות חסדים, לתת צדקה לעניים וחולים וכיוצא בהם. ישובו של עולם כבריתו, שכל מה שטבע הקב"ה במעשי בראשית הוא עקר, והשאר אינו אלא טפל, שבדו הבריות מלבן, ואפשר לעולם שיתקיים גם זולתו; ועוד שאנו צריכים תמיד ללמוד ממעשי בראשית, ואין לנו אלא מה שהטבע תובע ממנו. בתורה ועבודה, אבל לא גמילות חסדים, שלא מצינו להטבע שיתנהג בגמילות חסדים, וכדראמרינן (ע"ז כ"ד: ) עולם כמנהגו נוהג. ב) ה' בחכמה וג" '. וכי תימא שהבריאה בלבד היתה בחכמה אבל מנהג הטבע אינו על פי חוקי חכמה הקבועים לעולם? תלמוד לומר: חק נתן ולא יעבור. מצינו שחקי הטבע פועלים תמיד את פעולתם בלא שנוי, ולפיכך חייבים אנו לדעת אותם, כדי שלא נעבור עליהם, שכל העובר על חקי הטבע הרי הוא נענש במחלה ולפעמים גם בעונש מיתה. ויעש אלהים, וכי תימא שהבריאה עצמה היתה בעשיה ובעבודה, אבל הטבע עצמה אינה עושה עכשו כל ם? תלמוד לומר: אשר ברא אלהים לעשות, שמשמע שהקב"ה ברא את הטבע שתהא פועלת תמיד. ג) בזמן שאי אתם נזהרים בתורה ועבודה, ואין אתם יודעים את כל חקי הטבע, והרי אתם נכשלים בשמירת בריאותכם, ואינכם נזהרים בעבודה כהוגן והרי אתם עושקים שכר הפועלים, והרבה מכם אין להם עבודה כל עיקר, לפיכך מצויים בכם חולים ועניים ואתם נזקקים לגמול עמם חסד. אי אתם נזקקים לגמילות חסדים כלל, שהרי אז לא יהיו בעולם לא חולים ולא עניים, לא רודפין ולא נרדפים, לא עושקים ולא עשוקים ואין מקום לגמילות חסדים. מקרב ארץ אחת וכו' שהרי אי אפשר לעם אחד שיעשה בקרבו סדרים טובים, כל זמן שלא הסכימו לזה עמים הרבה; שהרי אז יתכנסו כל עניי שאר ארצות לארצו של אותו עם, ולא תשא הארץ אותם. ד) צא וחשוב מנין הפועלים וכו'. שעכשו הפועלים מעטים והטיילים מרובים, ולפיכך צריכים הפועלים לעבוד כל היום ומספקים להטיילים אל צרכיהם; אבל אם היו כל הבריות עוסקים בעבודה היה מספיק להם זמן מועט לעבודתם והיו יכולין בשעת הפנאי ללמוד חקי הטבע או לשמוע אותן מפי הדרשנים ולהזהר בשמירתם. טיילים, בטלנים, שאינם עוסקים לא בתורה ולא בעבודה. לאחר שחשב, בתוספתא שנינו שחשב ומצא יותא ממחצית העולם טיילים, ובחזרתו בכה ואמר: אוי להם לבריות מעצבונן של עצמן, שהן מבלים את העולם ואומרים שהם עוסקים בישובו. ה) לא אמר כלום, שאין ישובו של עולם אלא בתורה ובעבודה. ואינו עוסק בעבודה ובמכשיריה, שאינו עושה מלאכה, או שאינו מלמד חכמתו לאחרים, ונמצא שאין לעולם הנאה לא ממנו ולא מתורתו. הרי הוא ממבלי עולם, וכדאמרינן (סוטה כ"ב) התנאים ממבלי עולם. ו) נימוסים. לצרף את הבריות. מעשי בראשית, כל דבר שהוא בכלל ידיעת הטבע, שנקראת מעשי בראשית. וגופי הלכות של סדר עולם דברי הימים המלמדים אותנו להבין דבר מתוך דבר ולמצוא את הטוב והרע שיצאו בכל דור ממעשי הבריות, ומתוך שיש בספרי סדר עולם הרבה דברים בטלים לפיכך אמר: גופי הלכות. ר' יהשוע, משורר שהיה כדאמרינן בערכין (י"א). שירה בדברים. זמרה בפה ובכלים וטעמים דר' יהושע כדמפרש בתוספתא, מתוך שהאדם מתענג עליהם, וזמרה מצוים גם בבעלי חיים, הרי יש להם יסוד בטבען של הברואים לפיכך תורה הן, והלכה כר' יהושע. זה הכלל, לא פורש אם הם דברי הת"ק או דברי ר' יהושע. כל שישנו בעולם, כלומר: כל למוד המפרש דבר שישנו בעולם, כגון כל הכחות השונים הנמצאים בטבע וכל הדברים הנמצאים בעולם בפועל. ותולדותיהן, כגון חרושת המעשה, שאינה אלא תולדה של כחות הטבע ופעולת האדם. ובאדם, בכחותיו הפנימיים. וכל שאינו בעולם, כגון ספורים שאין כחות האדם מתוארים בהם ולימודי שיטות כוזבות. או שהוא בידי אדם, ואפילו ישנו בעולם אלא שבני אדם בדו אותו, כגון אמונות של הבל ואפילו פלפולים וחקירות בענינים דמיוניים, שאין מהם תועלת לא ליחיד ולא לצבור. ספרים החיצוניים, העוסקים בדברים שאינם תורה. לעולם הבא כלומר לעתיד לבוא. ז) הוצאת דבר מתוך דבר, כגון זריעה ונטיעה או אריגה ועשית כלים וכיוצא בהן. תיקון דבר, כגון בישול או תיקון כלי שנשחת. ומכשיריהן, כגון חרישה והשקאת השדות וכיוצא בזה דברים שיש לעבודה עצמה צורך בהן. וכל שאין בו משום תוספת מחיר, כגון חנוני, שאינו מוסיף כלום על שויו של דבר. ח) מרביצי תורה, שהם מלמדים לבריות כחות הטבע והאדם ועל ידי זה הם גורמים לעבודה שתתעלה. ומצדיקי הרבים, כגון משה רבינו ע"ה, שהוציא את בני ישראל מעבדות לחרות, נתן להם תורת חיים וסייע אותם שיעבדו בשביל עצמם ולא בשביל פרעה. ורופאי הבריות, שהחולה אינו יכול לעבוד. חנוך התינוקות וכו' ומתיקון דבר זה שמעינן לה, מפני שאינם קנין האדם אלא קנין הטבע, ואי אפשר למכרם ולא שייך בהם תוספת מחיר. הכשר עבודה, שעל ידי שהתינוקות מתחנכין כהוגן והבהמות מתרפאות הרי הם מוכשרים לעבודה. ט) הכנת תענוגי הבריות, כגון טיאטראות ושאר דברים המחליפים כחו של אדם. בזמן שהם בשביל העובדים, שעל ידי זה יגרמו להעובדים שיחליפו כחם אחרי עמלם, ולא עוד אלא שיוכלו אחר כך לעבוד בזריזות יתרה. ובזמן שהם בשביל הטיילים, ונמצא שהתענוגים הללו לא יועילו כלום לעבוד ואם אפשר לעשותם, ארישא קאי. אסור לעשותם על ידי אחרים, משום ביטול מלאכה, שהרי בשעת ההכנה לא יעסקו במלאכה וגם לא ינוחו מעבודתם. פרק שני א) הכל. לאתויי בעלי מומים, שגם הם חייבים לעבוד עבודה שהם מוכשרים לה. ואפילו נשים, משום דאמרינן (ב"ק ט"ו) השוה הכתוב אשה לאיש לכל דין שבתורה, כי היכי דתיהוי לה חיותא, שהרי אם לא תעבוד תמות ברעב. ואם תאמר הלא בעלה יפרנסה? אם כן נמצאת תמיד תולה בדעת בעלה ובכל שעה שירצה יצערנה. ואפילו קטנים, לקמן יליף לה מקרא. כך הם חייבים בתורה. ואפילו נשים, ודלא כרבי אליעזר דאמר כל המלמד את בתו תורה כאלו למדה תפלות (סוטה כ'), דאזיל לטעמיה דאמר אין חכמה לאשה אלא בפלך (יומה ס"ו), ואכן קיימא לן כרבי, דסתים תנא כותיה (נדה מ"ה) דאמר (שס) בינה יתרה נתן הקב"ה באשה יותר מבאיש. בתורה. שכל מי שלא למד תורה אינו יודע בטיב עבודה. ב) שיעור עבודה. לכל אחד ואחד. שאם יחלה. ולא יוכל לעבוד יהיה מותר מעשי ידיו לצרכי רפואתו ופרנסתו בימיו חליו. ואם היה רוצה בתענוגים וכו'. הא קא משמע לן, שאם אמר איני מתענג ואיני עובד אלא כפי חיי – רשאי. ג) ר' יוסי אומר וכו' כלה ר' יוסי היא והכי קאמר: אין שומעין לו דברי ר' יוסי: שר' יוסי אומר וכ'. לסגף את עצמו. וטעמיה מפרש בגמרא (תענית כ"ב): דכתיב ויהי האדם לנפש חיה, נשמה שנתתי בך החייה, כלומר: הנשמה או החיות שלך נתונה לך מיד הטבע ואין לך רשות עליה; ועוד שמא יחלה על ידי סגופו ומותר מעשי ידיו לא יספיק לו, ונמצא מטיל עצמו על הצבור. ד) אף האשה חייבת בה. שכל דבר שהאיש מוכשר לו גם האשה מוכשרת לו. כמו שאנו רואים מעשים בכל יום, שנשים עוסקות במלאכות קשות כאנשים, ובסדר עולם שנינו, שפעם אחת נמצאו נשים בכלי זיין עם מלכים עצומים. ה) משלא יקלקל. עבודתו שנותנין לו, או את אבריו. מחנכין את התיקונות וכו' להרגילם מנעוריהם, שלא ישתמשו במלאכת חבריהם. וכדי לחבב עליהם את המלאכה, ומכאן תשובה לאותן העשירים, ששולחים את התינוקות לבית הספר על ידי מרכבה ומשרתים. ו) שיהא אוהב את המלאכה: לא שיעבוד בעל כרחו, בשביל שיהיה לו מה שיאכל. אלא צריך הוא שיעסוק במלאכה בחבה יתירה כאלו היתה מטרת חייו, שהרי סוף סוף אין לו לאדם מטרה שאינה עוברת בחייו, אלא העבודה לתועלתו ולתועלת הכלל. ואל יהא שונא את המלאכה ואפילו היא בזויה, ואפילו יש לו מה יאכל. ברית. חק, קים, וזה בנין אב לכלן: אם לא בריתי יומם ולילה, חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה ל"ג). ששת ימים וגו'. וסמיך ליה: ברית עולם. ז) אף אדם הראשון. שחי חיי הטבע. לא טעם כלום וכו' נמצא שהמלאכה היא תנאי גם בחיי הטבע, ואנו, שאין אנו אלא חלק מן הטבע, צריכים לחיות חיי הטבע כפי שאפשר. לא השרה שכינתו על ישראל שחיו אז חיי המדינה. עד שעשו מלאכה. נמצא שהמלאכה היא תנאי גם בחיי המדינה. ח) שאין לו מלאכה. כלומר: שאין לו צורך במלאכה ואינו אומן ויש לו מה יאכל. מה יעשה. כדי למלא חובו לאוצר המציאות שהוא נהנה ממנו ופוחת את קנינו? אם יש לו חצר חרבה שאינה ראויה לדירה ילך ויתקננה. ומה ת"ל כל מלאכתך והלא כבר נאמר: ששת ימים תעבוד. אין לו חצרות וכו', בזמן שאין היובל נוהג עסקינן, דאלו בזמן שהיובל נוהג אין לך אדם מישראל שאין לו שדה, שהרי קרקע אינה נמכרת, משום שנאמר: כי לי הארץ (ויקרא כ"ה). אצל אחרים, העוסקים באיזה מלאכה, ואם רוצה נוטל מהם שכר מלאכתו. ט) אין אדם מת אלא מתוך הבטלה. שכחותיו הפנימים מתבטלין ופוסקין לעשות מלאכתן, וקא משמע לן שאין חיים אלא פעולה, וכל ההולך בטל הרי שהוא חשוב כמת. שנאמר ויגוע וכו' ומדלא כתיב וימת שמעינן שלא סבה חיצונית גרמה מיתתו אלא גויעתו והפסק עבודת כחותיו. לנשים מנין שאף הן חייבות במלאכה כאנשים? איש ואישה אל יעשו עוד משמע שעד עכשו עשו בשוה. טפלים. תינוקות. טף, מתרגמינן טפלא. העם הכל בכלל. י) הלוקח פת. גרוע מלוקח תבואה, שצריך הוא לקנות כל שעה, ועוד שאינו עוסק כלל בהכנת לחמו, ואפילו באפיתו. כאלו חפור וקבור. כלומר: חייו אינם חיים, וכדאמרינן במנחות (ק"ג) ולא האמין בחייך, זה הסומך על הפלטר. משלו. מכל שדותיו שהוא עצמו עובד אותן, או ממה שהוא מקבל בשביל עבודתו. יא) דעתו מיושבת עליו. שהוא נהנה מיגיע כפו ורשאי הוא להחזיק טובה לעצמו שאינו נהנה מנכסי אחרים. אין דעתו מיושבת עליו, וכדמצינו ברב ביבי (מנחות שס) שלא היה יכול להשיב על קושיתו של ר' יצחק בר ביסנא, מתוך שהיה סומך על הפלטר ולא היתה דעתו מיושבת עליו. ואין צריך לומר משל אחרים. שאם הוא נהנה מעבודתם בעל כרחם, הרי יש בלבם טינא עליו, וגם פעמים שלבו נוקפו על כך, ואם הם נותנים לו ברצונם הטוב, עולם חשך בעדו וחייו אינם חיים, כדאמרינן במס' ביצה (ל"ד). פרק שלישי א) תורה שבכתב ושבעל פה, כי הרבה גופי תורה מתחדשים בכל יום. כל שאינו מלמד את בנו אומנות ואפילו למדו עיסקה, כדמפרש בגמרא (קידושין ל'), מלמדו ליסטות שהרי יצטרך לחיות על חשבון הצבור, מיהו מודה רבי יהודה שאם למד את בנו תורה הראויה להכשר עבודה יצא ידי חובתו בדיעבד. ב) חמר בעל עגלה, קדר, לא גרסינן, שהרח עשית קדות אומנות הגונה ומועלת היא. רועה, דרכו לכעות בהמותיו בשדות שלא עבד אותן, והלכה כר' יהודה. ג) בטלנין שאוכלין ואינן עושין כלום, ובתוספתא שנינו "ריקים", כדאמרינן בעלמא: כל האומר אין לו אלא תורה, אפילו תורה אין לו, ותנינן (לעיל פ"א), שמי שאינו עוסק בעבודה הרי הוא ממבלי עולם. ד) ר' יוסי, מעבד עורות היה (שבת מ"ט). אומנות קשה מה תהא עליה שאם יהיו הכל רצין אחרי אומנות קלה מי יעסוק באומנות קשה כעיבוד עורות, אומנות פחמי וכיוצא בהן. שהוא מוכשר לה, מי שהוא מוכשר להיות צייר יהיה צייר, ומי שהוא מוכשר להיות בנאי יהיה בנאי, וכדמפרש ואזיל. וכן היה אלישע בן אבויה עושה ר' יוסי קא נסיב לה. ולבתי כנסיות ולבתי מדרשות, במקום שנמצאים הרבה בטלנים, שהיו יכולים להביא תועלת לעולם. בנאי ונגר צריכין שתהיה להם ראיה ישרה וצייר צריך שיהיה לו גם כח הזכרון וכח הדמיון. והלכה כר' יוסי. ה) שיבור לו האדם, במי שאינו יודע כשרונות מיוחדים בעצמו עסקינן, שאי אפשר לו לבור אומנות שהוא מוכשר לה. שהבריות זקוקין לה יותר מלחברותיה, כלומר: שהן צריכין לה תדיר, שהרי אינו דומה צורך שיש להם לבריות בתכשיטין ובתענוגין יתירים לצורך שיש להם בלחם, בבגד ודירה, שאי אפשר להתקיים זולתם אפילו יום אחד. ו) בורסקי מעבד עורות. בשם, מכין בשמים לתמרוקי הנשים ואי אפשר לעולם בלא שניהם, מפני שגם כל דבר של תענוג שישנו בעולם הרי הבריות צריכין לו, ואם נאמר לפרוש מן התענוגים אין לנו אלא לשוב לחיי דורות הראשונים, שחיו כקופים, אכלו ירק, הלכו ערומים והיו לנים על העלים, וכל זמן שאין אנו עושים כך הרי אנו חיים בעל כרחנו לא חיי הטבע, אלא חיים של תענוג, ומתוך שאין הבדל בין תענוג לתענוג הרי אנו רשאים להשתמש בכלם, כל זמן שלא יזיקו לבריאותנו ולפיכך צריכין אנחנו להם. אשרי מי שאומנותו בורסקי שהוא מכין דבר, שאי אפשר לעולם זולתו אפילו שעה אחת, שאי אפשר ללכת יחף כלל ולפיכך אומנות מעולה. אוי למי שאומנותו בשם, שהרי אפשר להתקיים זמן צרובה בלא בשמים, ולפיכך אומנותו של בשם פגומה היא לגבי אומנותו של בורסקי. ולא אי אפשר לעולם בלא חנוני, שאם לא יהיה אלא בית מרכולת אחד בכל העיר וכל אדם יצטרך לפנות שם לצרכי ביתו יהיה לו טורח גדול ועוד שיתבטל ממלאכתו, ונמצא שהבריות צריכים לחנונים הרבה בכל מקומותיהם, ואכן תנן: לא ילמד אדם את בנו חנוני? ולאו דוקא חנוני וחמר אלא כל דבר של שרות, שאין בו תוספת מחיר, כגון שומרי חצרות ומשרתים וכיוצא בזה. הרבה זקנים וחלשים וכו' ויכולין דברי שרות הללו להיעשות על ידיהם. ח) השדכנים אין לעולם צורך בהןשהרי יכול אדם לישא אשה שהוא חפץ בה בלא שדכן, ועוד שהם מרמים את הבריות. והסרסורים, גם כן אין לעולם צורך בהם, ואינם אפילו מכשירי עבודה, שדרכם של הקונים והמוכרים לחזור זה אחרי זה, ועוד שהם מרמים על פי רוב את המוכרים והקונים יחדו. מלוי ברבית, אוכלים ואינם עושים כלום, ועל פי רוב הם מביאים את הלוים לידי דקדוקי עניות בנשך יותר מדאי שהם לוקחים. וכל הנותנים חתיתם בארץ חיים, בעלי זרוע שאינם עושים מאומה ומכריחים את הצבור לעמל בשבילם, כגון היהודים הטובים ואדוני העבדים במדינות שאינן מתוקנות. כי ישל אלוה נפשו, ואמרינן (ב"ק קי"ט) נפשו של גזלן. ט) שהיה מקפח שכר אריסיו, שלא היה יכולים למצוא עבודה אצל אחר. אריס עוסק בעבודת קרקע בשכר. ברעב, כלומר: מחמת רעב, שמתוך שלא היתה סעודתה מספקת לה ימים הרבה חלתה ומתה. אגריפס, מלך כשר היה, כדאמרינן בכתובות (י"ז) ובסוטה (מ"א). להרגן, להעשיר ולהמלוה ברבית, ואף על פי שאינם חייבים מיתה בדין תורה, בקש להרגן כהוראת שעה בדין המלכות. מעשי אבותיהם בידיהן, שהרי גם הם מצאו את העולם במעמד זה ובמדות רעות הללו, ועוד שלא למדום מלאכה להתפרנס בה, ובעל כרחם חיים הם על חשבון אחרים, ולא הם חייבים בדבר, אם רבוי הפועלים העניים גורם להם להפועלים שיקבלו שכר מועט וצריכים הן לשלם נשך הרבה. בניו של אדה"ר, והכל שוין, וגם אדה"ר עצמו עסק במלאכה כדאמרינן לעיל (פ"ב). ונותנין להם עבודה, כדי שלא יחיו עוד על חשבון אחרים. הראויה להם, שאינה תובעת ידיעה יתירה שלא למדו אותה. י) צדיק, הנהנה מיגיע כפיו, שהוא גדול מירא שמים, כדאמרינן בברכות (ח'). מלא עומסו של הקב"ה, כולם בשוה. ויש מפרשים: מלא עומסו של כל צדיק, כל אחד לפי צרכיו. אוהבי, היינו אותן שהם גדולים במעלתם מיראי שמים והם הנהנים מיגיע כפם. יש. שהעולם גדול והטבע עשיר מאד ויכול הוא להספיק כל צרכיו של האדם.	משלי ג' תהילים קמ"ח בראשית א' שם ב' דברים ט"ו איוב כ"ח שמות ל"א בראשית ב' שמות כ"ה בראשית ט' שמות ט"ו שם איוב כ/ז משלי ח'	^0) א) על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. אלישע בן אבויה אומר: על התורה ועל העבודה. יישובו של עולם כבריתו: מה בריתו בתורה ועבודה, אף ישובו בתורה ועבודה.