לאחרונה נזקקתי, לנושא אחר, לסיפור התלמודי הידוע (כתובות, סב':ב') על רב רחומי. כוחו בקיצורו: רב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא. הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי. יומא חד, משכיה שמעתא; הוה מסכיא דביתהו: השתא אתי, השתא אתי. לא אתא. חלש דעתה אחית דמעתא מעינא. הוה יתיב באגרא; אפחית איגרא, מתותיה ונח נפשיה. היינו, בעברית: רחומי למד תורה לפני רבא במחוזא [עיר בבבל]. היה רגיל לבוא לביתו מדי ערב יום כיפור. יום אחד (היינו, ערב יום הכיפורים אחד) משכתו הסוגיה. היתה מחכה אשתו: עכשיו בא, עכשיו בא. לא בא. חלשה דעתה, וירדה דמעה מעינה. היה [רב רחומי] יושב על הגג; קרס הגג מתחתיו, מת ויצאה נשמתו.

כמה דברים ראויים לציון בסיפור הקצר מאד הזה. ראשית, אכזריותו של רחומי. הוא היה מבקר את אשתו רק יום אחד בשנה – בערב יום הכיפורים, שהוא יום שאסור לקיים בו יחסי מין, שהוא אחת מזכויותיה של האשה; מכאן משתמע גם שהוא מנע ממנה ילדים. שנית, רחומי מוציא את נשמתו בערב יום הכיפורים, כלומר לפני שיכול היה לכפר על עוונותיו.

הסיפור מופיע שעה שכותבי התלמוד דנים בסוגיה עד כמה מותר לאדם להזניח את אשתו – לכמה זמן מותר לו להתרחק ממנה ולהתנער מחובתו החוקית לספק לה את עונתה. הספנים, אומרים שם, רשאים להתרחק מנשותיהם לחצי שנה; בעניין תלמידי חכמים, נחלקו. רב אדא בר אהבה מוסר שרבי אלעזר אמר: יוצאים תלמידי החכמים ללימודים ללא רשות – ככל הנראה, ללא רשות נשותיהם – לשלושים יום; וחכמים אומרים: אף שנתיים-שלוש.

וכאן מגיע הסיפור שלנו: רבא, דעתו לא היתה נוחה מהציטוט של רב אדא בר אהבה. תלמידים בדורנו, הוא אומר, מסתמכים יותר מדי על דבריו של בר אהבה, יוצאים ללימודיהם ללא רשות – ומסתכנים בכך בנפשם. רבא הכיר את הנושא מקרוב; רחומי היה תלמידו.

(הבקי בתלמוד ודאי יזהה את הדמיון בין אופן מותו של רחומי (נפילה מן הגג) ובין מוות בסקילה – "ובית הסקילה, גבוה שתי קומות; עולה לשם הוא ועדיו, וידיו אסורות, ואחד מן העדים דוחפו על מותניו מאחוריו, והוא נהפך ונופל על ליבו לארץ.  אם מת בה— יצא", בלשון הזהב של הרמב"ם. האם נדחף רחומי אל מותו על ידי העדה לחטאו? הסקילה, ראוי לציין, היא החמורה שבארבע מיתות בית דין, ובין העבירות שבשלן נידון אדם לסקילה מונה הרמב"ם את "הבא על הכלה" או על נערה מאורסה. האם הסימטריה שבסיפור היא שרחומי נענש ממשום שנמנע מלבוא על כלתו?)

זהו אחד מהסיפורים הקשים וחסרי הרחמים שבסיפורי התלמוד. מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, בגרסתו לאגדות "מימי התלמוד", הרחיב אותו משמעותית, אבל גם ריכך אותו באופן ניכר. בגרסתו, הנבל היהיר, שרבא כנראה הכיר את סוגו היטב, אוהב את אשתו, והיא – שברדיצ'בסקי נותן לה שם – אוהבת אותו. בסתירה בולטת, הוא מבקש, ומקבל, את רשותה לצאת ללימודיו – שעה שכל הסוגיה עוסקת בתלמידי חכמים הנמלטים אל לימודיהם ללא הסכמת האשה.

יתר על כן, הסיפור התלמודי אומר שרחומי היה בא לביתו "יום אחד בשנה"; ברדיצ'בסקי מרחיב את התקופה לערב יום הכיפורים, יום הכיפורים עצמו, ושאר חגי תשרי. התלמוד אומר שבאותו ערב יום כיפור קטלני "משכתו הסוגיה", ותו לא; ברדיצ'בסקי מתאר מאבק פנימי בתוכו. וחשוב מכל: ברדיצ'בסקי מתאר "רעש במרום" כשזולגת דמעת האשה.

אלא שהסיפור הקצר – 42 מילים בסך הכל – של רבא לא מערב את אלוהים ובית דינו כלל. התלמוד טוב מאד בתיאורי "רעש במרום", אבל דווקא כאן, במקרה האיום שבו, כפי שמציין ברדיצ'בסקי, "קדמו דמעות האשה לתורת האיש", אין תיאור כזה.

אולי משום שהסיפור המקורי הוא סיפור של אימה מפני כוחה הקמאי של אשה זנוחה ונעלבת. בכל בית דין תלמודי – ועל כן, על פי תפיסתם של כותבי התלמוד, בכל בית דין שמיימי – היה רחומי יוצא זכאי; תלמוד תורה הרי גובר, לשיטתם של לומדיה, על כל המצוות כולן. דמעות האשה לא יוכלו לגבור, לעולם, על תורת האיש. אבל כותבי התלמוד קיבלו שיש כוחות אחרים משלהם; התלמוד מלא שדים ורוחות, וכותביו האמינו ש"רוב נשים מצויות בכשפים". הרי זה כל עיקר סיפורו של רבא: תלמידי חכמים מסתכנים בנפשם לא משום שהם לומדים תורה – הדבר אבסורדי – אלא משום שבהעדפתם את הלימוד באופן כה בוטה על החיים, הם מעוררים מרבצם כוחות אחרים.

מדוע הריכוך הזה מצד ברדיצ'בסקי, המחמיץ את העיקר? לדעתי, משום שלאדם לא-תלמודי, כלומר אלו שברדיצ'בסקי כותב אליהם, רחומי התלמודי הוא דמות כה מאוסה, שכלל איננה ראויה לאהדה. ברדיצ'בסקי כתב טרגדיה על מחירה של טעות, אבל אם רחומי בא אל אשתו דווקא באותו יום בשנה שבו איננו יכול לתת לה את שהוא חייב לה, ונעלם מיד לאחר מכן ל-364 יום, ובסופו של דבר איננו טורח לעשות אפילו את המינימום הזה, ומשאיר את אשתו אלמנה חיה – רוב הקוראים המודרניים יאמרו שעונשו היה קל ביחס. כדי ליצור אהדה מינימלית לרחומי, היה צורך לעגל את דמותו, היה צריך לתת שם ודמות לאשתו, והיה צריך לומר שהוא יצא ללימודיו על דעתה.

אבל הסיפור המקורי איננו טרגדיה אלא סיפור אימה, וברדיצ'בסקי איבד לא מעט בתרגום.