לפנינו סיפור משפחתי המבוסס על זיכרונות המחבר מימי ילדותו במשפחה יהודית ממוהילב, בסוף המאה ה-19. המחבר, יליד 1856, גדל בעיר שבתחום-המושב ברוסיה הלבנה. בשנת 1907 עלה ארצה, ובנוסף להיותו סופר ועיתונאי, פעל גם בתחום התעשייה והמסחר. היה ממייסדי תל-אביב. נפטר בחיפה ב-1936.
בלשון קלילה, מלטפת ומלאת הומור, מתאר הסופר את חיי היום-יום בעיני הילד הגדל בחיק המשפחה האוהבת. אך עינו פקוחה גם לטבע שסביבו, אותו הוא מיטיב לתאר:
" 'חן המקום על יושביו', ובפרט על איש שנולד וגדל וכל שנות ילדותו עברו עליו במקום ההוא. ואף אמנם יפֶה הוא המקום, אשר עיר-מולדתי שוכנת עליו. מרום-העיר וטבורה הם על השפה הימנית, ההררית, של הדניֶפּר. הנהר מתפתל כנחש עקלתון מבין החולות של הפַּרוָר, ואך בצאתו אל מול חצרות בתי-התפלה הוא נגש ישר אל הגבעה, וגולל לו את גליו הקלים והנוחים מתחת לגשר על-פני גבעת-הגֻבֶּרנַטור הלאה הלאה, ויקח על דרכו עמו את מֵי נחל-האלונים. גם הנחל הזה גובל את העיר, את החלק ההררי, מצד מערב, והוא המפריד בין"דגל-הזהב", בין בתי-החומה אשר ברחובות הישרים והרחבים, רצופי-האבנים ויודעי-המטאטא אשר במרכז העיר, ובין הסמטאות העקֻמות ומשכנות-העניים בתחתית ההר ובכל המורד והמישור משני עברי הנחל.
עתה נחל-האלונים כמעט חרב ויבש, ואך בימי האביב, לעת הפשרת השלגים, יִרבּו מימיו ויגרפו אל הדניפר את כל אשר נאצר בין שארית האלונים – כן: שארית, כי גם האלונים עתה כמעט אפסו – בכל חדשי החֹרף. ואולם אני זכֹר אזכֹּר עוד את הנחל הזה כנהר שוטף, וברחובות אחדים היו נטוים עליו גשרים, ואהלי-רחצה היו בנוּים על שפתו בקיץ, ועל-פני אשדותיו היתה טחנה גדולה ורבּת כֹּח. ופעם אחת גברו המים בנחל הזה מאד, ויתקצף הנחל ויתרגש ויהרוס את כל אשר שָׂכרו על דרכו, ויקרע את גשריו מעליו, וישטוף במרוצתו את כל המישור והשפלה על שפתו, ויקעקע בתים רבים ועצים רבים עקר בחמתו…"
ילדי ישראל לא נהגו לשוטט בטבע; מגיל צעיר נשלחו ללמוד תורה ודרך-ארץ ב"חדר" אצל ה"מלמד"…
"אבל בֹּאו ונחזיק טובה למשה בן עמרם, שהשׂכיל להוציא את עמו ממצרים למועד חֹדש-האביב וקבע לנו מועד חג-הפסח והמלמדים נותנים לנו חֻפשה מן החדרים ומן הלמודים, וכמעט חֹדש-ימים חפשים אנו לנפשנו. אז נופלים הכבלים מעל ידינו הרכות, אז שואפים אנו במלוא רֵאָתנו את רוחות-האביב, אז מרגישים אנו, גם בלי הוראת הורים ומורים, את נשמת הטבע המתעורר לתחיה… אף רגע לא תנחנה רגלינו בבית, אזנינו נטויות אל הֶמְיַת כל שטף מים ועינינו אוכלות כל ציץ חדש, כל עשב בגיחו מן האדמה, רודפות כל משק, כל זמזום, כל מעוף…"
"אמנם, לא למדנו להתבונן ולהבין אל מחזות הטבע, ולכן כל רשומיהם דקים היו וחִורים, ואולם תחת זאת קלטתי את מחזות החיים של הבית, החצר, המשפחה. ואותם אני זוכר, אותם אני רושם."
לרגל עסקיו שהה אבי-המשפחה בעיר הבירה משך תקופות ארוכות, והקשר עם המשפחה נשמר באמצעות מכתבים שנשלחו בדואר: "למשל, היה אבא כותב אך אל סבא, והיה כולל בתוך המכתב מענינא דיומא ביוּדית, למען תוכל גם אמא לקרוא בעצמה את הדברים המיֻחדים בשבילה. וכן גם המכתבים, שהיתה אמא כותבת לאבא, היו יוצאים לדרכם מביתו של סבא, בתוספת שורות אחדות ממנו, והוא בעצמו היה כותב על המעטפה את האדריסה כהאי לשנא: "לבני מו"ה שמאי שיחי' בספ"בורג". רק "ספ"בורג" היה צריך לכתוב רוסית, למען ידעו פקידי-הפוסטה לאן לשלוח את המכתב, ואולם כל האדריסה היה כותב עברית, כי בעת ההיא, בשנות הששים למאה שעברה, היו בעיר-הבירה האחים בּיֶלינקי, יהודים משקלוב, שהיו מטפלים במכתבים של אחב"י, ומזה היתה פרנסתם, והמה ידעו, כמובן, מי הוא בנו של סבא."
* הסיפור יעלה לאתר הפרויקט בקרוב.