שמי חנה טל, ואני מתנדבת בפרויקט בן-יהודה.  לאחרונה נפל בחלקי להקליד הרצאה של דוד בן-גוריון, מועידת בילטמור, ניו-יורק (1942). כשקראתי את הדברים, ראיתי בעיני-רוחי את ההיסטוריה בהילוך אחורי… הרבה מן ההסברים בעניין היתכנות קליטת עליה יהודית בארץ-ישראל ויישוב אזורים שנחשבו אז לצחיחים ובלתי ניתנים לעיבוד, קיימים היום כעובדות בשטח, בעוד שבימים ההם ודאי נראו למאזינים כחלומות באספמיא.

יש גם קצת פיקנטריה כאשר קוראים את ההשגות של חלק ממדינות/ישויות ערב של הימים ההם.  למשל –

במכתב שנשלח ב-3 למרס 1919 לפליקס פרנקפורטר בשם המשלחת החיג'אזית כתב פיצל: "אנחנו הערבים, וביחוד המשכילים בתוכנו, מתיחסים לתנועה הציונית באהדה העמוקה ביותר. משלחתנו בפריס יודעת בפרוטרוט את ההצעות שהוגשו אתמול על ידי ההסתדרות הציונית לועידת-השלום ואנו רואים אותן כמתונות והגונות. אנחנו נעשה את כל אשר בידינו במידה שאנו נוגעים בדבר, למען עזור עד גמירה. נקדם בברכה את היהודים החוזרים למולדת".

או גם –

הופיעה בועידת השלום גם משלחת ערבית סורית, שייצגה את כל העדות בסוריה, כמושלמים, כנוצרים, כיהודים, בתוכה היה גם אחד שהיה אחר כך ראש הממשלה בסוריה, ג'מיל מרדם ביי.  בסיום הרצאתו בפני ועידת השלום (13 לפברואר 1919) אמר שוכרי גאנם, ראש המשלחת, כדברים האלה:

"המותר לנו להגיד מלה אחת על ארץ-ישראל, אם כי הנידון הוא מקובל להיות רב-חתחתים? פלשתינא היא בלי ספק החלק הדרומי של ארצנו. הציונים תובעים אותה. אנחנו סבלנו יותר מדי סבל הדומה לסבל היהודי, ולא נוכל להמנע מפתוח לפניהם לרווחה את שערי הארץ. כל אלה היהודים המדוכאים בכמה ארצות נחשלות – ברוך בואם. יעלו ויתישבו בארץ, אולם בארץ-ישראל אבטונומית, הקשורה לסוריה בקשרי פידירציה. כלום ארץ-ישראל הנהנית מאבטונומיה פנימית לא תשמש ערובה מספיקה בשבילם?"

…נשמע מבטיח, הלא-כן?

(פרויקט בן-יהודה מודה למכון בן-גוריון על הרשות לפרסם את כתבי דוד בן-גוריון ברשת, לרווחת הציבור. בקרוב יעלו למאגר כתבים ראשונים מאת בן גוריון.)