1. הבן-גוריון הזה – לא רק שאסר עלינו את ה'אֶת', גם [את] הפסיקים – הסיר – ליתר דיוק: נתח ניכר.  ואני לתומי הוספתי – כי בלי הַפּסיק לא הבנתי!  רק אחרי שני עמודים הבינותי שאולי זו בכלל הסרה מכוונת [של הקשישא] – ואני רק מקלקלת/מבלגנתְ – שָׁנִי כרגיל צודקת… אז: הסרתי-צבעתי-סימנתי-הערה הוספתי ו–סיימתי… אפילו התפייסתי, כן, ממש כך – שכן…

אני חייבת להודות שכשקיבלתי קטעים להקלדה מתוך הספר "חכמי יון — תולדות הפילוסופיה העתיקה", נבהלתי קצת, ושם הסופר – תיאודור גומפרץ – רק הגדיל את הפניקה. מצד שני, שם המתרגם – בר-טוביה – היה מנחם משהו, ובסופו של דבר שינסתי את מותניי ויצאתי לדרך. מתוך סגנונם של משפטים כמו המשפט הבא, הלכו והצטיירו בדמיוני דמויותיהם…

בחודש אוקטובר 2012 הוטלה עלי משימת הקלדה לפרויקט בן-יהודה. היה זה קטע מתוך ספרו של דוד בן-גוריון* 'בעיות המדינה: מדיניות חוץ של ישראל 3/6 / דוד בן-גוריון'. הספר (מן הסתם ספרון) לקוח מתוך נאום בכנסת שנשא דוד בן גוריון בשנת 1951. הקלדתי את דבריו ולפתע חשבתי לעצמי שאימי, אסתר אדלר (בשעתו אסתר בן גרשון) קשורה…