אני חייבת להודות שכשקיבלתי קטעים להקלדה מתוך הספר "חכמי יון — תולדות הפילוסופיה העתיקה", נבהלתי קצת, ושם הסופר – תיאודור גומפרץ – רק הגדיל את הפניקה. מצד שני, שם המתרגם – בר-טוביה – היה מנחם משהו, ובסופו של דבר שינסתי את מותניי ויצאתי לדרך.

מתוך סגנונם של משפטים כמו המשפט הבא, הלכו והצטיירו בדמיוני דמויותיהם של הסופר כמשכיל אירופאי בן המאה ה-19, ושל המתרגם כמשכיל יהודי בן אותה תקופה בערך:

והנה ראינו, כי חוד הראיות של גורגיאס היה מכוון בעיקר, אם לא כולו, כנגד האיליאתים. … על-כל-פנים ודאי היתה לו לגורגיאס הנאה מרובה לסתור את דברי האחד מתלמידי בית איליאה על-ידי דברי חבירו, ויש להזכיר לכל הפחות את האפשרות, שהנאה זו לא היתה חסרה גם יסוד שברגש אישי.

הקטע הכי מעניין היה הקטע שבו הפילוסוף גורגיאס "נכנס" בנביאים למיניהם. לכאורה, התגשמה אחת מנבואותיו של האוראקל על מלחמה שתבוא, ובעקבותיה – דֶבֶר. למעשה, הפילוסוף הספקן מצביע על "המומים ההם של השכל, המסייעים למיני הזיות כאלה":

כשגברה פעם מצוקת המלחמה עם פרוץ הדֶבֶר, נזכרו באתונה בדבור מדומה של האוראקל, כי הנה 'יש יום ובאה המלחמה הדוֹרית ועמה הדבר'. אבל דבר זה … הביא לידי מחלוקת, לפי שנמצאו שהעירו, כי אותו פסוק של האוראקל מדבר לא על הדבר (λοιμός, loimós) – אלא על מצוקת הרעב (λιμός, limós). אבל אותה שעה נצחה, לפי טבע הדברים, דעת האומרים, שהמדובר היה 'דבר'; כי בני אדם סגלו את זכרונם למאורעות-חייהם. אבל סבורני, שאם יבוא יום ושוב תפרוץ מלחמה דוֹרית ובעקבותיה יבוא רעב, יזכירו הבריות, כמובן מאליו, את הפסוק בנוסח זה.

הספר "חכמי יון" יצטרף בחודשים הקרובים למאגר היצירה של פרויקט בן-יהודה.  אם אתם מתקשים להתאפק, תוכלו לקרוא מבוא אחר לפילוסופיה (לא רק יוונית), מאת וילהלם ירוזלם, בתרגום אליעזר יצחק אילנאה, שכבר מצוי במאגר.