Posts Tagged ‘אביגדור המאירי’

אביגדור המאירי מפענח את נפש איש הצבא

יום רביעי, יולי 2nd, 2014

לרגל מלאת מאה שנה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, אנו מזמינים אתכם לקרוא את הרומן האוטוביוגרפי "השגעון הגדול", מאת אביגדור המאירי, אשר גויס לצבא האוסטרו-הונגרי ונטל חלק במלחמה.

המאירי אינו מצנזר ואינו מייפה את הדברים.  הנה טעימה קטנה:

"במקום שאין איש – השתדל גם אתה להיות בהמה כמוהם! במימרה זו […] ספון כל היסוד הפסיכולוגי של איש הצבא."

תודה רבה למשפחתו של המאירי, אשר העניקה לפרויקט בן-יהודה רשות להגיש לכם את יצירתו בטרם פקוע זכויות היוצרים.

אֶנְדְרֶה אַדִי רוצח פרפר

יום חמישי, אפריל 24th, 2014

באחרונה פרסמנו תרגומים מאת אביגדור המאירי (שאנו מפרסמים ברשות המשפחה) משירתו של המשורר ההונגרי אנדרה אדי.  אדי כנראה לא היה זוכה בתחרות "המשורר החביב".   הנה שירו על רצח פרפר:

אֲנִי רוֹצֵחַ פַּרְפַּר.
הוֹ רֶגַע מְבֹרָךְ, אֱלֹהִי,
עֹנֶג-הָרְצִיחָה הַקָּדוֹשׁ:
בְּשֶׁל כָּל שִׂנְאָתִי
מֵתָה תוֹלַעַת זוֹ הַמְנֻמֶּרֶת.
הַמְצַפָּה לַמָּחָר,
כָּכָה יְצַפֶּה לוֹ הַמָּחָר.
כָּל בַּת-צְחוֹק מְאֻשֶּׁרֶת
יַקְּדִים הַמָּוֶת:
בְּרֵאשִׁית כָּל קְרָב גָּדוֹל
יִתְפּוֹקֵק הָאוֹן,
אַל יִהְיוּ הַחַיִּים
מִשְׁתֵּה-שָׂשׂוֹן לְאַחֵר,
כָּל זָהָב יְהִי לְאֵשׁ צוֹרֶבֶת
וְרַעַל כָּל נְשִׁיקָה מְתוּקָה לְחֵךְ.
כְּנָפַיִם לָךְ, שְׂמֵחָה, מִשְׁתּוֹבֶבֶת?
לָכֵן אֶרֵצָחֵךְ נָפֶשׁ.
וַאֲנִי מְאֻשָּׂר, יַעַן כִּי רָצַחְתִּי.

(© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.)

צירוף מקרים חביב שנתקלתי בו בזמן שעסקתי בהגהה במסגרת התנדבותי בפרויקט בן-יהודה.

שבת, יוני 23rd, 2012

המתנדבת רינה רוזן מספרת:

תחילה הגיע אלי ספר הנעורים צ'יבי מאת בלה סנש (אביה של חנה סנש) בתרגומו של אביגדור המאירי, ספר שהיה, אגב, אחד מספרי-החבורות החביבים עלי בצעירותי. 

"אחר כך עבר הכל במהירות כמו איזה חלום מעניין מלא תנועה.  החצוצרות הריעו,  משפך-הקול הצריח את התוצאות,  ריצה,  קפיצת-גובה,  משיכת-חבל,  התעמלות-מכשירים  –  ולבסוף תחרות כדורגל.  זה היה המסמר בכל המובנים –  ובו הציל צ'יבי את כבוד הכיתה שלו בניצחון מזהיר,  שהביא את ההמונים לידי השתוללות ממש:  הוא לבדו הרביץ ארבעה גולים,  ובארבע בעיטות אלה חרט באותיות זהב את שם כיתתו בפרט ואת שם הגימנסיה בכלל בתוך ספר-התהילה של המוסד ברחוב-הזיכרון.

תוך רעש מחיאות-כפיים סואנות הרימו הנערים את צ'יבי והרכיבוהו על כתפיהם וכך נשאוהו סביב-סביב. ההמון צווח,  רעש בידיים וברגליים ונפנף במטפחות.  הכל הביטו בחיוך של חיבה בנער השרירי רחב-השכם ואמיץ העיניים  – – –"

 ותוך כדי העבודה עליו קיבלתי את המשימה הבאה: המחזה אשרי הגפרור, העוסק בחנה סנש עצמה,  ומחברו הוא …. אביגדור המאירי.

 שופט:

            את נאשמת בריגול לטובת מעצמה זרה …  (הפצצה – –  שקט).

חנה:

            (תוך כדי הפצצה)  סליחה, בריטניה היא אומנם מעצמה זרה לי, אך בקרוב תקום המדינה היהודית…

שופט:

            (נכנס אל דבריה)  את רק מחמירה את פסק-הדין בהתנהגותך.

חנה:

            המותר לי לשאול דבר-מה?

שופט:

            בבקשה.

חנה:

למה לו לכבוד השופט כל פסק-הדין בכלל,  כלום בלי זה אי אפשר לדון אותי למוות?  כלום את כל משחקי-הפסיון, שאתם משחקים ביהודים כל הזמן,  משחקים אתם על פי פסקי-דין?

שופט:

            ואנו בכל זאת רוצים לתת לך חנינה …  (הפצצה חזקה מאד)

חנה:

            (תוך כדי ההפצצה)  אתה שחקן גדול, אדוני השופט  (צוחקת)  זה צריך להיות שיא המחזה:  אני אבקש סליחה, אתם תתנו לי בחסדכם סליחה, ואחרי כן תתלו אותי בחסדכם.  לא כן?  חבל שהשופט החוקר נפגע בפצצה,  ואני יודעת שהוא כבר מת.

שופט:

            מאין לך זה סנש אננה?

חנה:

(צוחקת)  מאין    באמת מעשה רב לקרוא מתוך פניך!  מיד כשנכנסת ואמרת אל השמש לבקש את השופט החוקר שייכנס, ראיתי שזה מישחק.  הוא נפצע פה בחצר ואיש לא הודיע לך זאת,  לא-כן ?  וגם זה ידוע לך,  שחתמתי על בקשת החנינה    האין זה ברור, שהוא רץ ישר אליך למסור לך את החתימה, ומובן שמישחק בית הדין היה מתקיים בלי החוקר, גם לולא היה מת.

שופט:

            ומדוע חתמת?

חנה:

להבין את זה, כל-כך רחוק מבינתך!  –  אני אמרתי לחוקר שאני אינני יכולה לבקש חנינה    מכנופיית באנדיטים חלאת-האנושות.  (בלי כל פאתוס, בחיוך)  אתם אינכם רואים.  מי עומד פה לפניך?  אל אלהי-ישראל.  אל נקמות אדני אלהי הצבאות יושב הכרובים.  (תוקעת עיניה באוויר)  והכרובים ילדי ישראל המסולאים בפז ויקרים מפנינים, עולים ויורדים בסולם-יעקב  (תוקעת עיניה באוויר  –  הפצצה סביב הבנין, התפוצצות אדירה,  הקהל מתרוצץ ובורח,  השופט חוטף את התיק ובורח החוצה.  כן גם הזקיף  –  אך חנה ממשיכה בלי כל שינוי בפניה)  אלף שטנים רוצים להפריע לי, ועוד מעט ואיבדתי את שיווי-משקלי, והנה התינוק עובד אבי ישי לבוש כנפיים צחורות (ההפצצה מרפה לאט-לאט, אך אינה מפסיקה)  הוא מחייך ותופס אותי בידי, מטפס על זרועותי, פושט את ידו הזערערת קדימה ואומר:  חנה, איממא שלי,  חנתי,  אמי-מורתי,  לבך להב-גפרור,  ראשך נר-המשיח ויסוריך חבלי-המשיח המה,  רבואות קדושים, מקהלת גאולים, שרפי מעל מקבלים את פניך  – – –  כל ימי הצטערתי:  פסוק זה מתי יבא לידי ואקיימנו  – – –  (ההפצצה שוב התגברה,  התקרה נבקעת,  זרם אבק נשפך  –   זקיף בא במרוצה ומוליך אותה החוצה.  היא צועדת לאט-לאט,  הזקיף חוזר ובורח, אך חנה ממשיכה בצעדיה ומזמרת עם המקהלה בנעימת הימנון:

                                                אַשְׁרֵי – הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת,

                                                אַשְׁרֵי הַלֶּהָבָה שֶׁבָּעֲרָה בְּסִתְרֵי לְבָבוֹת,

                                                אַשְׁרֵי הַלְּבָבוֹת שֶׁיָּדְעוּ לַחְדֹל בְּכָבוֹד,

                                                אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת.

קוראת תרגום בעברית ומרגישה את המקור באידית…

יום ראשון, אוקטובר 30th, 2011

כדברי המתרגם, אביגדור המאירי:

זאת לי הפעם הראשונה בחיי, שלא ספר אני מתרגם, אלא בן-אדם.

כשמו של הספר "חזיונות ואבני חן", כך כתיבתו של המחבר – מלאת חן, הומור, צבעוניות, בוהק ושקיפות, תיאורים הגורמים לקורא לראות חזיון של נוף וצבעים, רחובות ודמויות, לצחוק ולבכות אתן, לרוץ ולנוח… ולהמשיך ללוות אותן בפרקים הבאים…

כשהיוצר משה עובד משקף מציאות, הוא יוצר בפני הקורא תמונה שיש בה תנועה, קולות, ריחות, אור וצל, עד שניתן להרגיש כמעט כמי שחי באותה מציאות.  כך לפחות אני הרגשתי, וכבר בפתיחה של הספר:

…וביחוד כשפלוני-אני הוא בן-אדם המטפס כל חייו על שלבים וסולמות ונדנדות ומשוור בדביקות על חבלים, וביניהם חבלי-לידה וחבלי-יצירה וחבלו-של-המשיח, ועל כל מדרגות הטומאה והטהרה – אולי כדאי לרשום, מי הסתכל בו בחרדה לחייו ובצפיה למפלתו, מי לחץ את ידו בהצלחתו ומי את לבו מקנאה.  ואם נוסף על אלה בילה את חייו בשעשועים באבני-חן ובאנשי אי-חן ובמראות מלוטשות, בהן התבונן בעצמו בהליכותיו הטפשיות והחכימות, בחלומות-האמת-והשוא שלו והיה בוחן את כליותיו ולבו, את קרבו וכרעיו העשויים גם הם מתכת ואלומיניום ושן-פיל וכל אבני-החושן ואבני-בדיל ואבני-כופר ואבני-הטועים ואבני-נגף ואבני-כף-הקלע, ובכלל עצים ואבנים – הרי למה זה יעלים את האוסף המוזיאלי הזה מעיני אחרים, שהתרגל בחנות-התכשיטים שלו, שיבואו ויביטו ויתבוננו ויבדקו ויבחרו להם מן הסחורה ויקנו – חינם אין-כסף? –
בבקשה "החנות פתוחה והחנווני מקיף".

או למשל תאור קבלת פנים בהגיעו עם משפחתו לאושנטין:

כל הולך-בטל וכל פוחח ריקא יצאו לקראתנו לקצה העיר;  להקת שרים ונוגנים, תופשי-מערך-בצק, המכים ומתופפים על מגשי-פח ובמזלגות וסכינים עלי סירים וצלחות-מתכת וכל דבר הסחוב מן המטבח וממערכת הכלים, הראוי למנצח בנגינות

או תיאורו של ספינקס הגטו הלונדוני:

ספינקס נורא-הוד מבהיל ומלא חידות:

"גארדנר קורנר" היה ראשו של הספינקס, ששירבב את לשונו על "אולדגייט", עיקם אותה ימינה, לקלק את "סטוק אכסצ'נז" ואת "באנק אוף אינגלאנד".  גופו וחוט-השדרה שלו הגיע עד "בואו" ו"פופולאר" ומשם התחיל זנבו הטריף.  ויצ'פל היתה הימנית ו"קומרשל ראוד" השמאלית של רגליו האחוריות המסורבלות, המכופלות תחתן.  את השמאלי שבטלפיו הקדמיים הניח על "ליהמַן סטריט" ואת צפרניו הטביע כצפרדע אל תוך החוף הסמיך של התמזה, את הטלף הימני "בקומרשל סטריט" ואת צפרני הטלף נעץ עמוק-עמוק בלב הסיטי האדום.

כל פינת-רחוב וכל סמטה היו נדמים כגידים, שרירים אברים ועצבים של ספינקס-הגטו האיום, המטורזן, המקודר והנותן בך את עיניו הרעות, המתיזות ברקים.

ולבסוף – תיאור המנורה בחנותו של היוצר, בפרק ל"ח:

אחורי גבי, הכפוף קצת מלידה וגלות, מתורה ושענות, תלויה מנורה עשויה פליז.  בה משתקפת בבואת הימים והלילות, בבואתם של לקוחותי המזלניים הנכנסים ויוצאים, של מזלות החדשים, והירח ההולך ומתמלא על קדקדי השחור – בבואת הכל;  גם של אנשי ספרות – ריאליסטים – משקפת היא מסתורית.  שלושת קני-המנורה כפופים, משתרגים כלפי-מעלה מתוך ראי, להחזיק את האור.  אלא שאצלי משמשים הענפים זה המון-שנים לתלות עליהם מאות מחרוזות-תכשיטים.  על כל ענף תלוי תל-תכשיטים מכל המינים המעורבים זה בזה, כל מיני אבני-יקר שלא מצאו להן תיקון-נשמה, מאחר שלא נשאר להן מקום בחושן ואפוד, תלויים כאן זה שנים על שנים.  מכל פינות עולם שתחת השמים ומחיק כל ים התאספו הנה ומזמרים נפש-אחת שיר-מזמור בין-עולמי.  הקורניליה ההודית אדומת-היין, הפירוזה הטורקית תכולת-השמים, השוהם הגרמני שחור-הפחם והאלגום האיטלקי אדום-הדם שרים יחד עם הלשם ההונגרי החליב, והלשם היוקד ממכסיקו עם המַלשת ירות-הדשא מסיביר ועם השבוֹ, ההירוגליפי-מטבעו, של שוטלנד.  וכולם יחד מעודדים את הענבר הקשה והמיובש מארץ-ישראל-וערב בזמר רך.  כולם נחים יחד על ענפי מנורתי בשלום ומרננים לכל אחד ואחד מהם שירת-היחוד.

ויכולתי להביא דוגמאות רבות נוספות להנאתי הצרופה בקריאת הפרקים שהקלדתי, אבל אז כמעט אעתיק לכאן את הספר כולו, כפי שהקלדתיו

אודי יוליס