כדברי המתרגם, אביגדור המאירי:

זאת לי הפעם הראשונה בחיי, שלא ספר אני מתרגם, אלא בן-אדם.

כשמו של הספר "חזיונות ואבני חן", כך כתיבתו של המחבר – מלאת חן, הומור, צבעוניות, בוהק ושקיפות, תיאורים הגורמים לקורא לראות חזיון של נוף וצבעים, רחובות ודמויות, לצחוק ולבכות אתן, לרוץ ולנוח… ולהמשיך ללוות אותן בפרקים הבאים…

כשהיוצר משה עובד משקף מציאות, הוא יוצר בפני הקורא תמונה שיש בה תנועה, קולות, ריחות, אור וצל, עד שניתן להרגיש כמעט כמי שחי באותה מציאות.  כך לפחות אני הרגשתי, וכבר בפתיחה של הספר:

…וביחוד כשפלוני-אני הוא בן-אדם המטפס כל חייו על שלבים וסולמות ונדנדות ומשוור בדביקות על חבלים, וביניהם חבלי-לידה וחבלי-יצירה וחבלו-של-המשיח, ועל כל מדרגות הטומאה והטהרה – אולי כדאי לרשום, מי הסתכל בו בחרדה לחייו ובצפיה למפלתו, מי לחץ את ידו בהצלחתו ומי את לבו מקנאה.  ואם נוסף על אלה בילה את חייו בשעשועים באבני-חן ובאנשי אי-חן ובמראות מלוטשות, בהן התבונן בעצמו בהליכותיו הטפשיות והחכימות, בחלומות-האמת-והשוא שלו והיה בוחן את כליותיו ולבו, את קרבו וכרעיו העשויים גם הם מתכת ואלומיניום ושן-פיל וכל אבני-החושן ואבני-בדיל ואבני-כופר ואבני-הטועים ואבני-נגף ואבני-כף-הקלע, ובכלל עצים ואבנים – הרי למה זה יעלים את האוסף המוזיאלי הזה מעיני אחרים, שהתרגל בחנות-התכשיטים שלו, שיבואו ויביטו ויתבוננו ויבדקו ויבחרו להם מן הסחורה ויקנו – חינם אין-כסף? –
בבקשה "החנות פתוחה והחנווני מקיף".

או למשל תאור קבלת פנים בהגיעו עם משפחתו לאושנטין:

כל הולך-בטל וכל פוחח ריקא יצאו לקראתנו לקצה העיר;  להקת שרים ונוגנים, תופשי-מערך-בצק, המכים ומתופפים על מגשי-פח ובמזלגות וסכינים עלי סירים וצלחות-מתכת וכל דבר הסחוב מן המטבח וממערכת הכלים, הראוי למנצח בנגינות

או תיאורו של ספינקס הגטו הלונדוני:

ספינקס נורא-הוד מבהיל ומלא חידות:

"גארדנר קורנר" היה ראשו של הספינקס, ששירבב את לשונו על "אולדגייט", עיקם אותה ימינה, לקלק את "סטוק אכסצ'נז" ואת "באנק אוף אינגלאנד".  גופו וחוט-השדרה שלו הגיע עד "בואו" ו"פופולאר" ומשם התחיל זנבו הטריף.  ויצ'פל היתה הימנית ו"קומרשל ראוד" השמאלית של רגליו האחוריות המסורבלות, המכופלות תחתן.  את השמאלי שבטלפיו הקדמיים הניח על "ליהמַן סטריט" ואת צפרניו הטביע כצפרדע אל תוך החוף הסמיך של התמזה, את הטלף הימני "בקומרשל סטריט" ואת צפרני הטלף נעץ עמוק-עמוק בלב הסיטי האדום.

כל פינת-רחוב וכל סמטה היו נדמים כגידים, שרירים אברים ועצבים של ספינקס-הגטו האיום, המטורזן, המקודר והנותן בך את עיניו הרעות, המתיזות ברקים.

ולבסוף – תיאור המנורה בחנותו של היוצר, בפרק ל"ח:

אחורי גבי, הכפוף קצת מלידה וגלות, מתורה ושענות, תלויה מנורה עשויה פליז.  בה משתקפת בבואת הימים והלילות, בבואתם של לקוחותי המזלניים הנכנסים ויוצאים, של מזלות החדשים, והירח ההולך ומתמלא על קדקדי השחור – בבואת הכל;  גם של אנשי ספרות – ריאליסטים – משקפת היא מסתורית.  שלושת קני-המנורה כפופים, משתרגים כלפי-מעלה מתוך ראי, להחזיק את האור.  אלא שאצלי משמשים הענפים זה המון-שנים לתלות עליהם מאות מחרוזות-תכשיטים.  על כל ענף תלוי תל-תכשיטים מכל המינים המעורבים זה בזה, כל מיני אבני-יקר שלא מצאו להן תיקון-נשמה, מאחר שלא נשאר להן מקום בחושן ואפוד, תלויים כאן זה שנים על שנים.  מכל פינות עולם שתחת השמים ומחיק כל ים התאספו הנה ומזמרים נפש-אחת שיר-מזמור בין-עולמי.  הקורניליה ההודית אדומת-היין, הפירוזה הטורקית תכולת-השמים, השוהם הגרמני שחור-הפחם והאלגום האיטלקי אדום-הדם שרים יחד עם הלשם ההונגרי החליב, והלשם היוקד ממכסיקו עם המַלשת ירות-הדשא מסיביר ועם השבוֹ, ההירוגליפי-מטבעו, של שוטלנד.  וכולם יחד מעודדים את הענבר הקשה והמיובש מארץ-ישראל-וערב בזמר רך.  כולם נחים יחד על ענפי מנורתי בשלום ומרננים לכל אחד ואחד מהם שירת-היחוד.

ויכולתי להביא דוגמאות רבות נוספות להנאתי הצרופה בקריאת הפרקים שהקלדתי, אבל אז כמעט אעתיק לכאן את הספר כולו, כפי שהקלדתיו…

אודי יוליס