המתנדבת רינה רוזן מספרת:
תחילה הגיע אלי ספר הנעורים צ'יבי מאת בלה סנש (אביה של חנה סנש) בתרגומו של אביגדור המאירי, ספר שהיה, אגב, אחד מספרי-החבורות החביבים עלי בצעירותי.
"אחר כך עבר הכל במהירות כמו איזה חלום מעניין מלא תנועה. החצוצרות הריעו, משפך-הקול הצריח את התוצאות, ריצה, קפיצת-גובה, משיכת-חבל, התעמלות-מכשירים – ולבסוף תחרות כדורגל. זה היה המסמר בכל המובנים – ובו הציל צ'יבי את כבוד הכיתה שלו בניצחון מזהיר, שהביא את ההמונים לידי השתוללות ממש: הוא לבדו הרביץ ארבעה גולים, ובארבע בעיטות אלה חרט באותיות זהב את שם כיתתו בפרט ואת שם הגימנסיה בכלל בתוך ספר-התהילה של המוסד ברחוב-הזיכרון.
תוך רעש מחיאות-כפיים סואנות הרימו הנערים את צ'יבי והרכיבוהו על כתפיהם וכך נשאוהו סביב-סביב. ההמון צווח, רעש בידיים וברגליים ונפנף במטפחות. הכל הביטו בחיוך של חיבה בנער השרירי רחב-השכם ואמיץ העיניים – – –"
ותוך כדי העבודה עליו קיבלתי את המשימה הבאה: המחזה אשרי הגפרור, העוסק בחנה סנש עצמה, ומחברו הוא …. אביגדור המאירי.
שופט:
את נאשמת בריגול לטובת מעצמה זרה … (הפצצה – – שקט).
חנה:
(תוך כדי הפצצה) סליחה, בריטניה היא אומנם מעצמה זרה לי, אך בקרוב תקום המדינה היהודית…
שופט:
(נכנס אל דבריה) את רק מחמירה את פסק-הדין בהתנהגותך.
חנה:
המותר לי לשאול דבר-מה?
שופט:
בבקשה.
חנה:
למה לו לכבוד השופט כל פסק-הדין בכלל, כלום בלי זה אי אפשר לדון אותי למוות? כלום את כל משחקי-הפסיון, שאתם משחקים ביהודים כל הזמן, משחקים אתם על פי פסקי-דין?
שופט:
ואנו בכל זאת רוצים לתת לך חנינה … (הפצצה חזקה מאד)
חנה:
(תוך כדי ההפצצה) אתה שחקן גדול, אדוני השופט (צוחקת) זה צריך להיות שיא המחזה: אני אבקש סליחה, אתם תתנו לי בחסדכם סליחה, ואחרי כן תתלו אותי בחסדכם. לא כן? חבל שהשופט החוקר נפגע בפצצה, ואני יודעת שהוא כבר מת.
שופט:
מאין לך זה סנש אננה?
חנה:
(צוחקת) מאין – באמת מעשה רב לקרוא מתוך פניך! מיד כשנכנסת ואמרת אל השמש לבקש את השופט החוקר שייכנס, ראיתי שזה מישחק. הוא נפצע פה בחצר ואיש לא הודיע לך זאת, לא-כן ? וגם זה ידוע לך, שחתמתי על בקשת החנינה – האין זה ברור, שהוא רץ ישר אליך למסור לך את החתימה, ומובן שמישחק בית הדין היה מתקיים בלי החוקר, גם לולא היה מת.
שופט:
ומדוע חתמת?
חנה:
להבין את זה, כל-כך רחוק מבינתך! – אני אמרתי לחוקר שאני אינני יכולה לבקש חנינה מכנופיית באנדיטים חלאת-האנושות. (בלי כל פאתוס, בחיוך) אתם אינכם רואים. מי עומד פה לפניך? אל אלהי-ישראל. אל נקמות אדני אלהי הצבאות יושב הכרובים. (תוקעת עיניה באוויר) והכרובים ילדי ישראל המסולאים בפז ויקרים מפנינים, עולים ויורדים בסולם-יעקב (תוקעת עיניה באוויר – הפצצה סביב הבנין, התפוצצות אדירה, הקהל מתרוצץ ובורח, השופט חוטף את התיק ובורח החוצה. כן גם הזקיף – אך חנה ממשיכה בלי כל שינוי בפניה) אלף שטנים רוצים להפריע לי, ועוד מעט ואיבדתי את שיווי-משקלי, והנה התינוק עובד אבי ישי לבוש כנפיים צחורות (ההפצצה מרפה לאט-לאט, אך אינה מפסיקה) הוא מחייך ותופס אותי בידי, מטפס על זרועותי, פושט את ידו הזערערת קדימה ואומר: חנה, איממא שלי, חנתי, אמי-מורתי, לבך להב-גפרור, ראשך נר-המשיח ויסוריך חבלי-המשיח המה, רבואות קדושים, מקהלת גאולים, שרפי מעל מקבלים את פניך – – – כל ימי הצטערתי: פסוק זה מתי יבא לידי ואקיימנו – – – (ההפצצה שוב התגברה, התקרה נבקעת, זרם אבק נשפך – זקיף בא במרוצה ומוליך אותה החוצה. היא צועדת לאט-לאט, הזקיף חוזר ובורח, אך חנה ממשיכה בצעדיה ומזמרת עם המקהלה בנעימת הימנון:
אַשְׁרֵי – הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת,
אַשְׁרֵי הַלֶּהָבָה שֶׁבָּעֲרָה בְּסִתְרֵי לְבָבוֹת,
אַשְׁרֵי הַלְּבָבוֹת שֶׁיָּדְעוּ לַחְדֹל בְּכָבוֹד,
אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת.