יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תגית: אבל

  • ניחום אבלים לפי א"ד גורדון

    בשנת תרע"ב כתב א"ד גורדון מכתב קצר לאשר מוסנזון, לאחר ששמע על מות רעייתו, דבורה:

    ידידי,

    אינני אוהב להביע רגשות ואינני נותן ערך לדברי השתתפות. אולם כאשר ראיתי את שמה של דבורה במסגרת שחורה, הרגשתי צורך לכתוב אליך.
    מה יתנו לך דברי? שואל אני את עצמי. אבל לבי אומר לי כי אני צריך לכתוב – ואני נשמע לו.
    לבי יודע את סבל החיים ויודע את נפש הסובל, והוא עונה לך בעת צרתך – לך, לילדים ולאמה של דבורה.
    לא אדבר, אבל אני בטוח כי לבך יבאר לך מה ששולח לך לב ידידך.

    גם מכתביו האחרים של גורדון מצויים במאגר היצירה של פרויקט בן-יהודה.

  • זבחי כאב

    שיר יפהפה ומנחם לערב יום הזכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה.
    השיר, מאת אברהם סולודר (1890 – 1936), יעלה לאתר בעדכון הבא. הוא כל כך נגע ללבי, שאני חייבת לפרסמו היום.

    אֶזְבַּח זִבְחֵי-כְאֵב / אברהם סולודר

    אֶזְבַּח זִבְחֵי-כְאֵב לְלֵילִי,
    אָז מִדָּמִי עַל שְׁבִילַי-הַשָׁעוֹת.
    אֲזַמְּרָה לָךְ, אַרְצִי, בְּשִׁירִים,
    אְזַמְּרָה לָךְ, אַרְצִי, בִּדְמָעוֹת.

    כְּעָנָן אֶעֱמוֹד וְאַבִּיט
    כְּעָנָן אֶל סַהַר פּוֹרֵחַ.
    מַה-יִּמְתַּק מִיגוֹן אָב לְמַרְאֵה
    קֶבֶר בֵּן כְּסַהַר זוֹרֵחַ,

    קֶבֶר חוֹלֵם כְּפֶרַח. זָע הַפֶּרַח
    וַיָּנַע מִפְרְשִׂי צִיצָיו.
    לַיְלָה, שְׁכוֹל-לִבִּי יְהַלְלֵךְ
    קַר וְקָשֶׁה כְּלַהַב-הַנִּצָּב

    קַר וְקָשֶׁה וְאַכְזָר אֶנָּעֵץ
    בִּבְשָׂרְךָ, סַהַר-פָּז זוֹרֵחַ,
    כַּאֲשֶׁר נָעַצְתָּ בִּי זִיוְךָ,
    מַעְיָנְךָ בְּדָמִי קוֹלֵחַ

    כְּעָנָן אֶעֱמוֹד. מִי יֵרַע
    לִלְבַב הֶעָנָן הָאִלֵּם?
    מִי יָבִין יְצָרַי הַהוֹמִים
    עַד בְּלִי אֲכִילַם, אֲכִילַם

    וַאֲנִי אֶצְחַק וְאָשִׁיר…
    אָשִׁיר אַהֲבוֹת רָעוֹת
    אֲשֶׁר שְׁטָפוּנִי בְּהָמוֹן
    וָאֶמְחֶה עִקְבוֹתָן בִּדְמָעוֹת.

    אַהֲבוֹת כְּלֵילוֹת יוֹקְדִים,
    אַהֲבוֹת כִּשְׁחָרִים מְטֻלָּלִים –
    וְלִבִּי דַל וְשׁוֹמֵם
    כִּשְׂדֵה לַיִל בְּהַחֲזִיר הַצְּלָלִים.

    וַאֲנִי כְּעָנָן אֶנָשֵּׂא,
    נִמְלָט מֵאַהֲבָה אֶל אַהֲבָה –
    וְנַפְשִׁי חוֹגֶגֶת בְּאָשְׁרָהּ,
    וְנַפְשִׁי עוֹרֶגֶת בְּשַוְּעָהּ.

    וִיצָרַי הַנוֹשְׁכִים מֶה-עָצְמוּ…
    אוֹדֶה לָךְ, אַרְצִי, וַאֲבָרֵךְ
    אֲשֶׁר תַּרְגִּיעִי סוּפוֹתַי,
    תַּרְוִינִי זְהַב-טַלֵּךְ וּמְטָרֵךְ.

    אֲשֶׁר אֶחֱשׂוֹף נֶכֶר-חַיַּי,
    אֶבֶן חַיַּי, אֶזְרוֹקָה –
    וְצָלְלוּ וְנֶעֶלְמוּ
    בְּלֵב תְּהוֹמֵךְ הָרְחוֹקָה.

    תִּשְּׁקִי מִרְדִּי הַלוֹהֵט
    בְּאִמְהוּתֵךְ הַגְּדוֹלָה –
    וּכְדִמְעָה נָחָה מִזַּעְפָּהּ
    כַּחֲלוֹם בַּחֲלוֹמֵךְ אֶצְלוֹלָה.

  • קטע ליום הזכרון

    ממכתביו של אבשלום פיינברג, איש מחתרת ניל"י (1889-1917), לשרה אהרנסון.
    שרה התגוררה באותה עת עם בעלה בקונסטנטינופול.

    זכרון-יעקב, ראש-השנה, תרע"ה 21.9.1914
    לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו.

    שׂרת לבי היקרה,
    זה-עתה שבנו, אחותך הקטנה ואני ילדך החולם, מבית-הקברות.
    הוצאנו מסירי הפרחים את זרי החג. בין ירקם הבהיר והמאובּן של עלי הטוֹיה הבהיקו כוכבים אדומים ומבושׂמים, יפות-הלילה, ומחרזות ענפי הצמחים המטפסים בניצניהם הצהבהבים, השׂעירים, הרועדים כנזר, שׂמו קישוט-תחרים זהובים לירוק.
    רציתי לחלק את הזר לשנים: אחד בעד שרה. אבל אוּבּי הבטיחה כי די לשתף את כולנו במחשבה.

    דומם ישבנו בין הקברים. בשמיים היבהבו וקרצו כל צבאות הכוכבים, ועל יריעת הלילה הכּהה הצטיירו רק תבניתם השחורה של עצי הארז והאקליפטוס ועקביהם הלבנים של הקברים העומדים דוּמם בשורה.

    ישבנו דומם וסביבנו השקט הגדול. והלב שר את ה"יזכור" שלו. אזכרה של כאב וגעגועים, אזכרה של חרבות ועיים, אזכרה למתים ולחסרים, לכל אלה שהלכו ולקחו חלק מהוויתנו, לכל אלה שהיו ונשארו דם מדמנו וקרע מנשמתנו, אשר הלכו ויעזבונו בלתי-שלמים, עבדים לגעגועינו, ומשועבדים לזכרונותינו החומסים יום-יום מעט לב, מעט דם ומעט חיים.

    זרם ה"אזכרה" הלך ושטף. והלב היודע את כל רזי הידעוֹנים וסודות בעלות-האוב, הקים את כולם מן הקבר וישב כולם ממרחקי-ארץ.

    רבות, רבות חשבתי גם עליך, נפש יקרה, ורוצה אני לנסות לשׂיח מעט אתך, להישקע ולצלול – רק לוּ יהי רגע – בזכרונך.

    [לקריאת מכתבים נוספים מאת אבשלום פיינברג אל שרה אהרנסון, לחץ כאן.]

    אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.