Posts Tagged ‘אוטוביוגרפיה’

אביגדור המאירי מפענח את נפש איש הצבא

יום רביעי, יולי 2nd, 2014

לרגל מלאת מאה שנה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, אנו מזמינים אתכם לקרוא את הרומן האוטוביוגרפי "השגעון הגדול", מאת אביגדור המאירי, אשר גויס לצבא האוסטרו-הונגרי ונטל חלק במלחמה.

המאירי אינו מצנזר ואינו מייפה את הדברים.  הנה טעימה קטנה:

"במקום שאין איש – השתדל גם אתה להיות בהמה כמוהם! במימרה זו […] ספון כל היסוד הפסיכולוגי של איש הצבא."

תודה רבה למשפחתו של המאירי, אשר העניקה לפרויקט בן-יהודה רשות להגיש לכם את יצירתו בטרם פקוע זכויות היוצרים.

אי אפשר בלי קצת שפטים…

יום שני, יוני 13th, 2011

פעם, מזמן, היו לנו אישי ציבור בעלי סגנון.  הנה כך פותח זאב ז'בוטינסקי את האוטוביוגרפיה שלו:

הספור הזה הוא מקוצר ומקוטע בכמה מובנים. ראשית – אף לא נסיתי (מלבד במקרה אחד או שנים) לתאר בו את האישים אשר אתם קשרוני חיי, ואפילו אישים כאלה שמלאו תפקיד הגון בחיי הדור והאומה; ובזה, כמובן, גרעתי מערכו וענינו של הספור, כי הצד היקר שבכל אבטוביאוגרפיה איננה תמונת המספר עצמו אלא תמונת זולתו. אבל מה לעשות? זמני לא ירשני להקיף את החומר העשיר החי בזכרוני; וגם אינני אוהב לעשות שפטים באישיות, הן חיה והן נפטרת, – והלא אין לך תיאור-אמת של בשר-ודם בלי מקצת "שפטים".

ההמשך מלבב באותה מידה.  אני ממליץ בחום לקרוא את החיבור הלא-ארוך הזה.

נ.ב. לא לדאוג, בקרוב נחזור לקצב העדכון הרגיל.

ביאליק מספר על ילדותו

יום שני, ספטמבר 27th, 2010

מקובל לקרוא את הסיפור ספיח של ביאליק, על הילד והנער שמואליק (היום היינו כותבים שמוליק), כמבטא יסודות עמוקים מנפשו של המחבר עצמו.  ראו, למשל, את התיאור הזה של אופן השתמרות זכרון סביבה ותקופה בנפשו של ילד:

כמה תקופות קַיִץ וחֹרף עברו עלי משעה שנגליתי לנפשי בכפר מולדתי עד אותה שעה שיצאנו משם, אני וּבית אבי, לגור בפרבר של העיר הקרובה – איני זוכר. תינוק מוּטל באשפה הייתי, עוד לא מָלאוּ לי, כמדומה, חמש שנים תמימות, וּמה סדר זמנים יש לתינוק? ודאי גם בכפר מולדתי לא נשתנו עלי סדרי בראשית: תקופה באה וּתקופה יצאה בשעתה והעולם כמנהגו נהג. אבל אותו העולם הראשון, הקדמוני, שהוצאתיו עִמִּי מן הכפר וַעֲדַיִן הוא כמוס עִמָּדִי במדור מיוחד לו בּגִנזי לבי – אותו העולם המשונה, הפלאי, היחידי, – הוא, כמדומה, שלא ידע חֹרף וּסתיו מימיו. כל הכפר של אותם הימים, לכל מְלֹא עינַי, כֻּלּוֹ עשׂוּי מסכת אחת שלמה – קַיִץ טהור כֻּלּוֹ. השמים – שמי קיץ, והאָרץ – אֶרץ קיץ. הצמח והחי – כֻּלם קיץ; ואף פֵיגֶלֶה, פיגלה בת גילי וַחֲבֶרְתִּי האחת בכל הכפר – אף היא כֻּלָּהּ קיץ. איני מוצא בו אלא יום ברזל אחד של חֹרף, כֻּלּוֹ מִקשַׁת קרח וּכפוֹר, שעומד אכזרי ונזעם כלסטים מזוּין בקרדוּמוֹ מן הצד, וסמוך לו מושלך ברפש כפגר מובס יום סגריר יחידי נמק ברעתו ודולף מתוגה. אך אלה אינם בלתי-אם יוצאי דופן. פסֹלת. העולם בטָהֳרתו, זה שמתפשט והולך מן העשב אשר בקיר ביתנו הקטן עד החורשה הירוקה החוסמת את העין בקצה הכפר – עולם זה כֻּלּוֹ קיץ.

כל הטקסט כתוב ביופי נדיר, ואני ממליץ בחום לקרוא את כולו.