פרק ראשון: כפר מולדתי וחלומי    🔗

כמה תקופות קַיִץ וחֹרף עברו עלי משעה שנגליתי לנפשי בכפר מולדתי עד אותה שעה שיצאנו משם, אני וּבית אבי, לגור בפרבר של העיר הקרובה – איני זוכר. תינוק מוּטל באשפה הייתי, עוד לא מָלאוּ לי, כמדומה, חמש שנים תמימות, וּמה סדר זמנים יש לתינוק? ודאי גם בכפר מולדתי לא נשתנו עלי סדרי בראשית: תקופה באה וּתקופה יצאה בשעתה והעולם כמנהגו נהג. אבל אותו העולם הראשון, הקדמוני, שהוצאתיו עִמִּי מן הכפר וַעֲדַיִן הוא כמוס עִמָּדִי במדור מיוחד לו בּגִנזי לבי – אותו העולם המשונה, הפלאי, היחידי, – הוא, כמדומה, שלא ידע חֹרף וּסתיו מימיו. כל הכפר של אותם הימים, לכל מְלֹא עינַי, כֻּלּוֹ עשׂוּי מסכת אחת שלמה – קַיִץ טהור כֻּלּוֹ. השמים – שמי קיץ, והאָרץ – אֶרץ קיץ. הצמח והחי – כֻּלם קיץ; ואף פֵיגֶלֶה, פיגלה בת גילי וַחֲבֶרְתִּי האחת בכל הכפר – אף היא כֻּלָּהּ קיץ. איני מוצא בו אלא יום ברזל אחד של חֹרף, כֻּלּוֹ מִקשַׁת קרח וּכפוֹר, שעומד אכזרי ונזעם כלסטים מזוּין בקרדוּמוֹ מן הצד, וסמוך לו מושלך ברפש כפגר מובס יום סגריר יחידי נמק ברעתו ודולף מתוגה. אך אלה אינם בלתי-אם יוצאי דופן. פסֹלת. העולם בטָהֳרתו, זה שמתפשט והולך מן העשב אשר בקיר ביתנו הקטן עד החורשה הירוקה החוסמת את העין בקצה הכפר – עולם זה כֻּלּוֹ קיץ.

על יריעה זו, שכֻּלָּהּ תכלת רקיע וִירַק דשא, רקומים עתה לפָנַי כל מראות עולמי של הימים הראשונים ההם, מראות פלאים מראות שאננים וקלים כערפלי טֹהַר, חֶצְיָם חידות וחציָם חלומות – וּבכל זֹאת אין בהירים וּברורים כמוהם ואין מציאות כמציאותם. הם הם מראות שתִיָּה לנפשי, צורות יסוד, שנִתְּנוּ לי משמים חִנם, נִדבת אלֹהים וחסדו, עקב רֹךְ שָנַי וקֹצר ידי ועֵקב אֵלֶם שׂפתַי וכליון לבבי. רך וקטן ועזוב לנפשי הייתי; לא ידעתי לשאול עוד וּקרוא דבר בשמו, ואיש אין על ידי לפתוח פי וּלהעיר רוחי. אין מחזיק בימיני ואין פוקד פִּנָּתי. כאפרוח יתום תעיתי בדד מסביב לקִנִּי, אבי ואמי עזבוני ועין לא חסה עלי. וֵאלֹהִים אסָפַני ברחמיו אל תחת סתר כנפיו, וַיִּתְּנני לשבת דוּמם אצל הדום רגליו וּלשֹחק בלאט בציציות כסותו וּבשולי אַדַּרְתּוֹ. יומם צִוָּה לי את מלאכיו הנעלמים לשעשעני בחלומות וּלהעלות בת-שׂחוק על שׂפתַי, ואיש לא ראה, וּבלילה שלח לי את גמדיו הקטנים, לזמר לפני לאור הירח וּלהפיג פחדי, ואיש לא שמע. רואים ולא נראים השכּינָם מסביב לי וַיִּתקעם בעלטת כל פִּנה וּבאפלולית כל חור, למלא נפשי חרדה מתוקה ותִמְהוֹן אלֹהים. ידו הנעלמה היא זרעה פלאים את כל נתיבותי ונטעה חידות בכל אשר לָנָה עֵינִי. כל צרור אבן וקיסם עץ – מדרַשׁ פּליאה, וּבכל שוחה וגוּמָא – רזי עולם. איכה ילין הניצוץ באבן דומם, וּמי השכין את הצללים האִלְּמים בקירות הבית? מי יערום הררי אש בשולי רקיע, וּמי יאחיז את הלבנה בסבכי יער? אנה תנהרנה אָרְחוֹת עבים, ואחרי מי ירדוף הרוח בשדה? מה רִננת בּשָׂרִי לבֹּקר וַהמוֹן לבבי לפנות ערב? מה למימי המעיָן כי יבכּוּ חרש ולמה יצא לבי להֶמיָתם? כִּתְּרוּנִי הפלאים, השׂיגוני, עברו ראשי הקטן והדל – ואין מנוס ואין מפלט. הם הרחיבו את עיני ואת לבבי העמיקו, לראות את הנסתר בַּנִּגלה ואת הסתום בַּמְפוֹרש. כמעט אפקח לשמים את ארוּבּוֹת נפשי הקטנות, את שתי עיני, וּמַראוֹת אלֹהים נוהרים וּבאים אלַי מארבע הרוחות, וַאני לא קְרָאתים. יש אשר יצופו ועלו אלי ממצולות דממה, וּדמות להם כמראות אשר יִגָּלוּ בחלום וּבמי ברֵכה בהירה. אין אֹמר ואין דברים – זולתי מראה. גם הַדִבּוּר שבהם אין קול ואין הברה לו. דבּוּר פלאים הוא, בריה לשעתה, שהקול התנדף ממנו – והוא קַיָּם. וגם אני לא באָזנַי שמעתיו, כי דרך מבוא אחר, נעלם, הגיע אל נפשי. כן יַגיע אל נפש עולל נרדם בערישׂתו המון לב אִמּוֹ ורחמי עיניה, בּעָמְדָהּ עליו למראשותיו נפעמת וַחֲרֵדָה, והוא לא יֵדע. ויש שנתרקמו המראות וּבאו מתוך פליטי קולות וצֵרוּפיהם. רבים הקולות בחלל העולם ושונים אלה מאלה, וּפנים אין מספר להם. מי יגיד משמעם וּמי יבֹא עד חֵקר תכונתם? קולות יום וקולות לילה. שחוצים וּצנועים. עזים וּרפי כֹחַ. נמשכים עד אין קץ ונקצצים פִּתאֹם. שַוְעת טובע בקצה העולם ואנקת הרוג מפרפר ביער. כרוחות אין גְּוִיָּה היו בעיני, רָצי אלֹהים ונוֹשאי דברו, המשוטטים הנה והנה על כנפי רוח, טסים כּחִצִּים ממחבואה למחבואה, מגיחים רגע ונעלמים פתאֹם, ואין יודע מוֹצאם וּמוֹבאם ועַין לא תשורֵם. ויש אשר שמעתי את הדממה ואת הקולות ראיתי, כי לא ידעו עוד חושי גבולות וּמצרים, והאחד בא בשדה רעהו. הקול משך עמו את המראה, המראה את הקול, והריח – את שניהם. גם מִדה וָקצב לא ידעתי עוד: הגבעה הקטנה בשדה נחשבה לי כּהֹר הָהָר, בּרֵכת המים – כאוקיָנוס וּתחוּם הכפר – כקצה הארץ.

באמת אמרו, אין אדם רואה וּמשֹיג אלא פעם אחת: בילדותו. המראות הראשונים, בעודם בבתוליהם, כיום צאתם מתחת יד היוצר, הם הם גופי דברים, עיקר תמציתם, ואלה שלאחריהם – אך מהדורותיהם השניות והפגומות הן. מֵעֵין הראשונים, רמזים קלושים להם, ולא הם ממש. וּמבּשׂרי חזיתי זאת: כל מראות שמים וארץ שהייתי מברך עליהם בימי חיי, – לא נִזּוֹנוּ אלא מכֹּחַ ראִיָּה ראשונה. גם את שמי איטליה וּתְכֶלְתָּם המתוקה ראיתי מקץ ימים. רגלי עמדו גם על מרום הררי שְׁוֵציה. רְאיתים ונפשי יצאה: מתי נגלתה עלי תכלת מתוקה מזו? ואיפה נודעו לי הרים גבוהים ונוראים מאלה? כל אימת שאני רואה חמה בשקיעתה או בזריחתה הנהדרה, אעמוד משתומם: הלא ראיתי פעם אחת שקיעה או זריחה נהדרה ונפלאה מזו? וּמִדי עָבְרִי על פני ירק שׂדה, איני יודע למה ינצנץ לפנַי רגע אחד מראה הדשא, מראה אותו הדשא, כאשר ראיתיו ראשונה בכפר, בעודני כרוך אחרי אוֹמַנתי הזקנה, זכרה לברכה. דשן היה ורענן, חי וחדש, עמד עד מָתניו במים זכּים, וכֻלּוֹ זרוּע פרחים קטנים מתוקים לעינים, שמוציאים ראשיהם הצהובים והרטובים מבין החציר, וּמרגלית דמעה זכּה רועדת בעין כל אחד מהם.

אחרי צאתנו מן הכפר אל אשר יצאנו – וַאני כבן חמש בעת ההיא – כהתה עלי מעט עין העולם וזָהֳרוֹ הוּעם. במקום מגורינו החדש, בפרבר העיר, קִדְּמוּני ימי חול וּמהומה רבה, ימי עיָרה ישׂראלית בטָרחם וּבזעפּם וּברוֹע עִניָנם, וּככל אשר רבתה עלי המולת אדם מסביב, כן נחבּאתי אל נפשי וכן מעטו חגי לבי וּתרועותיו. המלמדים ההדיוטים, שנפלתי לידם, הבריחו מעלי בזעף פניהם וּברצוּעתם את חזיונות ילדותי. המראות הראשונים, מראות אלֹהים, לא יספו להִגלוֹת עלי בלתי-אם במצאם אותי בדד, מחוץ להמונו של יום וְלִמחיצת המלמדים. מאחורי איזה פרגוד נחבאו, וּמפּקידה לִפקידה ישלחו אלי משם רמזי עין, להחיות עלי חזיונות רוחי וּלחדש כֹּחם. מציצים רגע ונעלמים, מציצים – ונעלמים. טִפִּין טפּין, כסם חיים יְקר עֵרך, יִרעַף זיו ימי הפלאות ההם אל לבי, וּמעולם ילדותי לא יִגָּלוּ לפני במרבית הימים בלתי אם טפחים טפחים. מתוך האויר מבצבצים ויוצאים פִּתאֹם שברי מראות וּפסקאות מקוטעות משכבר: איזו פִּסַּת רקיע רחוקה בּטָהֳרתהּ הקדמונית, רצועה אחת של אדמה בִּתְחִלַּת אביב, רצועה שחורה, שמנה, נותנת ריח – אדמת בראשית, שקפצה ויצאה זה עתה מתחת סְדין השלג הקר, וַעֲדַיִן גוּפהּ מרטט. מלונה בודדה ושוממה בעזובת מקשה. שקיעה לוהטת בּפאתי רקיע. קול יְלֵל מִיַּער. צריחת צִפור משונה בלילה. לבנה תלויה למעלה מארובת עשן על אחד הגגות. “מניָן” של יום-טוב בבית אבא, ועדת תינוקות מפוחדים מתפרצים הביתה בצוָחה: זאבים בכפר! וסמוך לזה – יהודים עטופי טליתות עומדים במרומי הגג, פניהם ליער, כלפי הזאבים, פורשים כפים באויר העולם וּמאַימים בנהמת דובים: אהוּ-וּ! אהוּ-וּ! פתאֹם והִנֵּה גם פֵיגֶלֶה כאן. היא, היא! מאחורי האילן הישיש נחבאה, שולחת אלי רגע אחד את ראשה וקוראת: קוּ-קוּ!

ואולם ברגעים מתוקים של שפע קֹדש, בִּמלֹאת הלב עסיס כעֵנב בָּשֵל וצִנּוֹרי רחמים נפתחים בו פתאֹם מאליהם, די לי לעצום רגע את עיני, ונגלו לפני, כמו לאור הברק המהבהב, כל נתיבות חיי מראשיתם, בּהַבְהֵק עליהם זיו לבן וּבהיר, לַהֲאִירָם את כֻּלם יחד מן הקצה ועד הקצה. ברגע מעין זה יופיע פתאֹם במחזה כפר מולדתי והתיַצב לפנַי כֻּלּוֹ כאשר הוא, בכל חִנּוֹ וחסדו וּבכל זיוו הראשון. כמין פִּסת יד של אש, יד נעלמה וּמהירה, תצא פתאֹם, והושיטה לי את כל תמצית ילדותי, תרומת ימים ושנים, כשהיא מקוּפּלת וּנתונה בתוך נרתיק קטן של הרף עין אחד. עין בעין אראה שוב את משכנות בֹּקֶר חיי וּנאוֹת ילדותי הראשונה, אותם ואת כל מלוֹאם ואת כל היקוּם אשר מסביב להם, את כֻּלם בבת אחת, כגדולות כקטנות, אין נגרע דבר – ואני טועם בכֻלם שוב טעם ראִיָּה ראשונה. מאשר הוא שם, מאחת הפִּנּוֹת הנשכחות בוואליניה, מִסֵּתר קנה וּבִצָּה וּמִמְּקוֹם יערות שאין להם סוף, עלֹה יעלה לפנַי כפר מולדתי על ימיו ולילותיו, על חגיו ושבּתיו ועל כל מועדי שנתו יחד, וּמראהו כאשר עָשָׂהוּ אלֹהים: קטן ושלֵו וצנוּע. עומד הוא לו שם עדַיִן כּשעמד במקומו המצומצם לו מששת ימי בראשית, חֶצְיוֹ במישור וחציוֹ במדרון, חבוּי בצל שׂיחָיו ואילנותיו וּמעוּטר גַּנּוֹתיו וּמקשותיו, נוֹשׂא במנוחת יגון את עול קִיּוּמוֹ הכּשר כְּשֶׁנָּשָׂא – ושותק. דבר לא נשתנה בו וּצרור לא נפל ממנו. הם הם בתי החמר וּצריפי העץ נמוכי הקומה, הזרועים בּבּקעה וּבהר כעדרי צאן מבוֹהלים; הוא הוא החורש האִלֵּם, הזומם לי מרחוק, מאחורי הכפר, בּעלטתוֹ הצוננת; היא היא הגבעה הירוקה הרובצת ממולי, נֹכח בית אבי ממש, כמין חַיַּת פחדים רעבתנית, מעין שור הבר, עלי אֹרח, וּבולעת יום יום, מִדי בין-ערבים, כִּכַּר זהב שלֵם – את החמה השוקעת – כִּכָּר שלם לערב, כִּכּר שלם לערב; היא היא הבּרֵכה שמבהקת בצד הגבעה כאספקלריה מאירה, וּבני האוָזים מִטַּהרים וּמתקדשים בה כשהם מתהפּכים לרגעים: ראשם במים וּזנבם לרקיע; והם הם המשעולים, שמשתלשלים כִּנחשים דרך שׂדות וּמגרשים ואובדים מתוך געגועי עולם במרחקים נַעֲלָמִים. דוּמם, כמו בחלום, יעמדו לְפָנַי כל מועדי השנה: שבת וָחול, קיץ וָחורף, ימי רצון ועִתּוֹת זעף, חדווֹת יום וּבִעוּתי לילה, הם ושבריהם ושברי שבריהם, דברים דברים והִפּוּכם בּצִדם כשהם מזוגים כֻּלם יחד – ואינם בְּטֵלִים זה בזה. עונה עונה ואוֹרָהּ המיוחד לה, יום יום וּמראֵהוּ. וכֻלם מצטרפים בכל זאת – שוב כמו בחלום – לחטיבה שלמה אחת, ששמה: כפר מולדתי. ימי אביב צעירים לִבני ציצים וּרפוּדי ירק רך וענוג מלבלבים בגילה וּרעדה על-יד ימי קיץ בוערים, עֲיֵפֵי שרב וַעֲמוּסֵי זהב, וּבתוֹכם יִדעכו ביגון דומם על גחליהם הלוחשות בֵּינוֹת-עַרְבַּיִם עגומים של עונת בציר ושולי רקיע זועפים וּמתולעים של חֹרף. רגע אחד יהבהב לי מתוֹכם גם השלג הראשון, השלג הצח והמתוק, ברפרפו שלֵו ושאנן, כמו מתוך תנומה קלה, באויר העולם, לאחוז שמורות עיני וּלהביא בּלִבִּי את צִנָּתו הלבנה והרעננה. ירושת פליטה היא באוצר זכרוני וּשארית קטנה של חֹרף שלם, שנגנב מלבי ולא ידעתי אנה בא. אבד החֹרף ההוא – ואיננו, כאשר נמחו מלבי גם ראשיתה ואחריתה של סערה אחת גדולה, אשר השׂיגתני פתאֹם ביום שרב אחד במשעול הגבעה, בין הדשאים הגבוהים, ברגע רִדְתִּי לביתי. מיַרכּתֵי הארץ הגיחה הסערה וַתִּפּוֹל בכפר – והארץ היתה כרגע לחרדת אלהים. השמים לבשו קדרות ועלטה היתה. היער שאג מרחוק, אילנות נהפכו מִשֹּׁרש ועשׂבות הגבעה דבקו ברעדה לארץ. התאבכו תִימרוֹת אבק וגגות תבן פרחו באויר. וּבטרם אמצא את ידי ואת רגלי – והנה גם אני פורח! חייכם, פורח אנֹכי! כּנף רוח אדירה היתה בי פתאֹם וַתגביהֵנִי כנוצה וַתפריחני אל תחתית הגבעה ואל ראש המשׂוכה אשר מסביב לביתנו. איך באתי, או איך הוּבֵאתִי אחרי כן לבית אבא – לא אזכֹּר, ואולם טעמה של אותה טיסה – מי פתי וינסה להסבירה לאחרים? רק בחלומות הלילה יש אשר יטעם האדם אחד מששים ממנה – – –

פעמים, כשאני מתפקח, יש שאני אומר לנפשי וחוזר ואומר: להד"ם! הכפר, אותו הכפר, כמו שאני רואה אותו בדמיוני, לא היה ולא נברא. לא הוא, ולא יער, ולא פֵיגלה, ולא מאומה. אין אלה כי-אם דברי אגדה וַחלומות, שעלו מאליהם, כצמחים שוטים, בדברי אמת מועטים, כדי להנעימם על התינוקות. על כל פנים – מתחכם אני עוד – ודאי יש כאן ערבוב זמנים וסֵרוּסי מקראות. המוקדם מאוחר והמאוחר מוקדם. כֹּחַ הדמיון בּדאי, ואין לסמוך עליו.

לוּ יהי כן! אמונתי השלמה במציאותם המוחלטת של דברי בּדוּת אלה אינה נפגמת על-ידי כך אפילו כמלוא נימה. מה לי היו, מה לי לא היו? הוָיָתָם הִנֵּה היא בנפשי וּמציאוּתם הלא בּבשׂרי וּבעצמותַי. אצבע אלֹהים חרתה אותם על לוחות חיי, וּמי יבוא למחותם? אם כאלה הם דברי חלומות – אין אֱמֶת כַּאֲמִתָּם ואין מַמָּשׁ כְּמַמָּשָׁם. כיין המשומר בענביו, כן יעמדו בלב האדם כל עוד נשמה באפו. לא יפוג ריחם ולא יִפָּגם טעמם. אדרבה, מרוב ימים עוד יוסיפו זֹהַר וַחריפוּת וּככל אשר יתיַשנו כן יחזק כֹּחם וכן יִרבֶּה מִתְקָם. אכן אין יין עז וּמתוק גם יחד כאגדת ילדותנו! טִפּה אחת מִשֶּׁלָּהּ דַּיָּהּ פעמים לשׁכּר את הלב עד כדי טֵרוּף! עד כּלוֹת הנפש! וִיהִי שֵׁם מלאָכנו הטוב מבורך, אשר לא יגיש אל פינו מכוס עדניה בלתי-אם טִפָּה טִפָּה, וּלעִתִּים רחוקות. טִפּה אחת יתֵרה, או גדולה מִכּשִּׁעוּר – וּמת לב האדם כרגע מיתת נשיקה.

וּברי לי, כי ביום הִפָּקד עלי פקוּדת כל האדם, עם פתיחת שערי העולם ליציאה – בשעה אחרונה זו יֵצאו אלי שוב כל מראות ילדותי מאחורי הפרגוד וּבאו והתיַצבו לפָנַי מחנה אחד. כֻּלם עד אחד יָבֹאוּ, וּבכל חִנָּם וחסדם וּבכָל זיוָם הראשון, כַּמראה אשר הָרְאֵיתִים בְּבֹקֶר יָמַי. בהירים וּברורים יעמדו כנגדי והִבִּיטוּ אלי דוּמם. פתאֹם יזרח עליהם אור שבעת הימים – וכבו עם אור נפשי לעולמים – – –

החלומות שוא ידבֵּרוּן – אך לא כֻלם. וגם אני טרם אחל להרצות מכאן ואילך מעט מזער, פרקים פרקים, מגִלגולי חייו הפנימיים וּמחלומות נפשו הנאמנים של אחד מבני הספיחים בישראל – תִנָּתן נא לי הרשות לספר בזה, בלי קשר גלוּי, לכאורה, עם המוקדם והמאוחר, אלא לשם מחיצה קטנה ביניהם בלבד, את אחד מחלומותי אני, חלום שנחרת בּלבּי מלשעבר ועמד בו בכל בהירותו וּלכל פרטיו עד היום הזה. אינני יודע, אם תמצא ידי להביא אל נפש מי שהוא את דברי החלום כַּהֲוָיָתָם, והעיקר, להטעימה מטעם אורו ואוירו המיוחדים – כמה קשה דבר זה לגבי חלום! – וּבכל זאת, יהי מה, אספֵּרה. החלום – חלום אמת, כמעט דבר מציאות ממש; אין בו משום כן לא זרות ותהפוכות ולא דברים מתמיהים. וכמדומה, שהוא במקצת גם דבר במקומו.

בחלומי – והנה דרך ארוּכּה וכִבְדַת חול לפני. והדרך מלאה שְׁיָרות שיָרות של שׁוּבֵי יריד – וַאני בתוך השיָרות. איני יודע, איך וּמאין הוּבאתי אל תוכָן, אבל הולך אני מובלע באוכלסא אחת רבּת מהומה ונסחף אחריה, כמעט שלא מדעתי. רעש והמולה וּצוָחה מסביב. עגלות וּקרונות, ריקים וּטעוני משׂאות, הם ויושביהם וּמנהיגיהם וּמלַוֵּיהם, רוכבי סוסים והולכי רגל, אדם וּבהמה עֵרֶב רב, מתנהגים וזוחלים בכבדות וּבאין כח בתוך ענני אבק וּבשפעת חול. קשה ההליכה כקריעת ים. אופנים ורגלים טובעים בשפעת החול עד חֶצְיָם. אבק. שרב. אין כֹּחַ. כֻּלָם עֲיֵפים וּרצוּצים, כֻּלם שטוּפי זֵעה דלוחה, כֻּלם זעוּמי פנים וַעכוּרי רוּחַ – וכֻלם צוֹעקים וּמכּים את בהמתם באכזריות חֵמה. היריד, כנראה, לא עלה יפה: איש מהם לא העלה את חצי תאוָתו בידו. על כן יכַלּוּ את חמתם בִּבְהֶמְתָּם העלובה. וּככל אשר תכבד הדרך, כן תקצר הרוח וכן יִגדל הרעש ותִרבֶּה הערבוביה. אין איש שומע עוד את שׂפת רעהו. כֻּלם מזרזים זה את זה וכֻלם מעכבים זה את זה כאחד: “הייא, הייא! נטה ועבור, בן-אדם!” – “עמוד, עמוד! אל תמוש ממקומך, בן-כלבים!” – אבל אין אחד מהם זז או נח מדעתו. אדם הולך – לפי שהכל הולכים, עומד – לפי שהכל עומדים. עֵדֶר. ואף אני אחד מן העדר. מתלבט אני בתוך אלה – ואיני יודע מה לי ביניהם. עיפתי. ראשי, ראשי. עוד מעט והתעלפתי – ואני מוסיף והולך. בעל-כָּרְחִי אני הולך. כמטושטש. עודני הולך – והנה כמראה אִבֵּי נחל לפני. פקחתי עיני – חייכם, אִבֵּי נחל ממש. חיים ורעננים, גבוהים וּצפופים, נמשכים הם לכל אֹרך הדרך מימין ועומדים כחומה ירוּקה בּצִדָּהּ, מבדלת בין עוברי הדרך וּבין איזה עולם אחר, עולם פלאים, שמעבר לאִבּים. ראיתי וַתְּחִי רוּחִי. תימה שלא הרגשתי בכך קודם לכן: הרי כאן הם וכאן היו גם מִתחִלָּה. ואף עתה, כמדומה, שאין איש זולתי מרגיש בהם. נפשי יצאה אל אִבֵּי הנחל – וּמבּלי הסיח מהם דעתי הוספתי להִגָּרר אחרי השיָרות הלאה. “שם, מעבר למחיצת האִבִּים, עולם אחר יש, עולם בהיר ושאנן – ואני אדענו, איש זולתי לא ידע זאת” – ואני הולך ונגרר אחרי השיָרות הלאה, הלאה. ואולם עינַי לא חדלו בכל זאת מִשְּמור את האִבּים. וּראה זה פלא! מִדי עָברִי על פני מקומות קלושים וּדלוּלים שבמחיצת האִבּים או על פני פרצותיהם הדקות – נשקפה לי דרך שם כעין בבואה של אחד פלאי, שיושב מעבר למחיצה בדד בדשא על שפת נחל זך, אחוֹרָיו אל האִבּים וּפניו אל המים הבהירים והשקטים. קול המונן של השיָרות העוברות מעבר מזה – לא יבקיע, כנראה, אליו, כּאִלּוּ הוא נתון בעולם אחר, רחוק. נטוע כמסמר הוא יושב במקומו, פניו לראי המים, ולא ניד ולא זיז, ואף-על-פי-כן, כל כמה שאני מוסיף והולך וּמתרחק – אף הוא כן. בבואתו השחורה הבהבה אלי פעם בפעם מרחוק מבין האבּים דרך כל רשת וּפִרצה חדשה שעברתי עליה, כאִלו הוא גופו והנחל הזך עמו וכל יקוּמָם מסביב לִוּוּנִי חרש, שלא מדעתי, כשהם נעתקים עמי יחד מאליהם קמעא קמעא בשעורים סמויים מן העין – דוגמת צורת לבנה בנהר. מי הוא הפלאי ההוא? הלא ידעתיו? הלא הֱיִיתִיו? הלא קרוב הוא אלי ואל נפשי מאד מאד? הלא כמוני כמוהו? הלא חַיָּב אני, ויהי מה, להתגנב מפה וּלהִמָּלט כרגע אל העולם הטהור והשאנן ההוא שמעבר לפרגוד הירוק? שׂפת הנחל הזך והטהור הלא מקומי הוא, ואני הוא שישבתי עליו מאז? – ואני מוסיף בכל זאת להִגרר אחרי השיָרות הולך בדרך הלאה, הלאה. כִּסּוּני ענני אבק והמולה רבה שתה עלי, ואני מתרחק והולך, הולך וּמתרחק. היכן הם אִבּי הנחל? היו ואינם! עזוב עזבתי את כֻּלם מאחורי, אותם ואת עולמם הטהור ואת נחל מימיהם הזכּים ואת הפלאי היושב תמיד על שפת הנחל. פתאֹם זכרתי ונפשי יצאה: זה הבודד הפלאי אשר עזבתיו מאחורַי על שפת הנחל – הלא אנֹכי אנֹכי הוּא! אני ולא אחר! – – –

זה מִסְפַּר החלום – והפתרונים לֵאלֹהים. נעזבה לפי שעה את הפלאי וְיֵשֶׁב במקומו בדד כּשֶׁיָּשַׁב. אל נא נפריענו ממנוחתו. וּמי יודע, בזמן מן הזמנים אולי תהבהב בבואתו שוב רגע קטן מבעד לחרכּים. אני אֲשָׂרֵךְ מעתה דרכי בשפעת החול לרגל השיָרוֹת.

 

פרק שני: אגודלי וחידות העולם    🔗

מעולם לא היה שְלום אמת ביני וּבין אבא. דומה שהיה מתקשה בי משעת לידתי, כזה שנפל לידו מקח רע ואינו יודע מה לעשות בו: לתשמיש – לא יצלח, ולמכירה – אין קונה. מזלי גרם, שאבוא לאבא וּלאִמא בהיסח הדעת, לאחר שכבר הִשִּׂיאוּ את רוב בניהם ונתיאשו מִוְּלָדוֹת חדשים. אני שמיני לבטן הייתי וּבן זקונים; וּכשבֵּרכה עלי המיַלדת את אבי ב“מזל טוב” – עִקֵּם הוא את חָטמוֹ קצת … כך סחה אִמי לשכנותיה. ועוד סחה, שלשים יום אחר לידתי נגזרה עלי גלות: הוּטלתי אל חיק מינקת נכריה בעיָרה סמוכה. המינקת היתה צמוקת דדים, במחילה, וּכשהייתי צוֹוֵחַ לחלב היתה נותנת אגודלי בתוך פי למציצה … כּשהוּבאתי משם היו רגלי עקומות, כרסי נפוחה ועיני בולטות כשני כדורי זכוכית. חוץ מזה הייתי נוהג לאכל סיד מטיח הכותל, לכסוס פחם ולמצוץ את האגודל …

הרגל זה של מציצת אגודל נעשה לי כטבע שני ולא הרפיתי ממנו ימים רבים. כל עת שהייתי משוקע בהרהורים הייתי מוצץ את האגודל. אבא, שהוא קפדן מטבעו, היה סוֹטרני על כך וקורא לי “בעל מציצה”, “איש המקטרת” – האגודל שבין שִׁנַּי נִדְמְתָה עליו כמקטרת בפי זקן בעל מחשבות – אבל אני לא הייתי חושש לו וּלמכּוֹת ידו, לשמותיו וּלכִנּוּייו. הוא בשלו ואני בשלי; וכיוָן שהיה יוצא מתוך הבית, מיד הייתי פורשׁ לקרן זוית, יושב בדד, מהרהר וּמוצץ … על מה וּבמה הייתי מהרהר – איני יודע. מקוּפּל הייתי כחומט בנרתיקו וחוזה בהקיץ. כל מה שהייתי רואה ושומע מסביב, נראה לי כעין חלום ולבי היה מתמלא תִמְהון אֵלם עם הרהורים שאין להם שם וּדמוּת. תוהה הייתי על הכל … קשקוש האורלוגין, הצל והכתמים על-גבי הקיר, שתיקת חדר ריקן, האפלולית תחת המִטָּה, הסנדלים המוטלים שם, הזהרורין הדקין שבזיו החלון, אבק פורח – כל אלו הם רזי עולם וּמסתורין שצריכים עיון, ואני תועה ואובד בתוכם כנמלה זו בין העשׂבים … אף הם חיים להם בחשאי כמוני ורק לבי לבדו יש לו עסק עמם. אם דִּבֵּר אלי איש, שמעתי ולא שמעתי, וּכששאלוני דבר, הייתי לוטש עיני ושותק. לבי היה תקוע תמיד במקום אחר: בכתם שבכותל או בזבוב פורח. נשמתי היתה נכנסת כמין “דבוק” בעובי כל דבר ושוכנת בתוך עצים ואבנים דוממים, סופגת מהם את הכל ואינה משיבה כלום …

מבּנֵי הבית לא השגיח בי אדם. אבא קפדן, חלוש וטרוד. איני יודע במה הוא טרוד; ואמי היתה נזכרת בי, אבל לעולם לאחַר הזמן. “אוי ואבוי, התינוק לא אכל עדַיִן … התינוק לא נתרחץ עדַיִן … היכן התינוק?” והתינוק, כלומר, אני שמואל’יק, הייתי יושב לי באותה שעה במקום מוצנע, תחת המִטה או בכוך שתחת התנור, או בחצר מאחורי אחת הגדרות, יושב וּמשׂחק עם עצמי. השכנות, כשבאתי לידן, היו מציצות בי מתוך מין חשד, מראות באצבע כלפי הצדע, לסימן שאין מֹחי כשורה, רחמנא לצלן, וּמתלחשות ורוקקות. וכשנכנסה בינתַיִם אמי היו משתתקות פתאֹם …

מכל כלי הבית משכה ביותר את לבי המראָה הישנה, זו שהיא תלויה למעלה מן המסב. בעיני היא הגדולה שבחידות עולמי, כל פעם שאני מזדקף על המסב כנגדה, אני רואה בתוכה שוב חדר וכלים, את עצמי ואת הארון שכנגד עם כלי הנחֹשת ברֹאשׁוֹ, הם הם ממש בדמותם וּבצלמם, אלא שבתוך המראָה כולם מוּטים ועומדים במדרון, מוכנים כל רגע לנפילה; והדבר כֻּלּוֹ מוּקשה: ראשית, מאין באו כל אלה לתוך המראָה? והשנִית, מדוע לא יתמוטט הארון עם כלי הנחֹשת שבּרֹאשׁוֹ?

נתתי את לבי לחקור לעת מצוא את הענין על בוּריוֹ, ושעה יפה לכך נזדמנה לי מהרה. בני הבית יצאו למקום שיצאו ואני נשארתי יחידי. השעה שעת הצהרַיִם. באמצע הרצפה שטוחה צורת החלוֹן כעין שלולית משוּבּצת של אור – וּזבוּבים באים וטובלים שם. תרנגולת מנומרת מטיֶלת לה בלאט, פסיעה פסיעה קטנה, וּמקרקרת בחשאי קִרקוּר קלוש, כמי שחטפַתָּה תנוּמה. כל אימת שהיא נבלעת בעמוד האור נוצותיה מזהיבות וכֻלהּ נעשׂית סכוּיה וזהרורית. קפצתי ועליתי על המסב ושרבבתי את עצמי כנגד המראה – יש ויש! שמואל’יק שני עומד כנגדי ממש וחוטמו נוגע בחוטמי. נרתעתי קצת לאחורי – ואף הוא נרתע. מתקרב אני – אף הוא מתקרב. אם כן, הרי אני מעַוֶּה את פני ושולח לשון – ואף הוא כך. “חי-חי-חי” משׂחק אני – ואף הוא משׂחק, אבל בלא “חי-חי-חי”, שאין קולו נשמע. הדבר תמוה, ואני מתיָרא קצת – ואף-על-פי-כן מסתכל … הרצפה שבתוך המראה משופעת וּשלולית האור באמצעיתה נוטה להשתפך … וּשאר הכלים אף הם מוּטים או תלויים כֻּלם בנס …הוי, אם יפול, חס ושלום, המכתש, למשל, מראש הארון – פַּץ! – יהא מפצע את המֹחַ …לבי פג מפחד סתום, אבל מיד אני מתחזק וּמציץ שוב. צריך אני לעמוד על סודו של הדבר – וִיהִי מה! מאחורי המראה ודאי יושב לו שם איזה לץ או “מזיק” נעלם והוא העושה בלהטיו את כל הקסמים האלה. “להציץ לשם או שלא להציץ? … מי יודע, שמא תפגעני יד נעלמה במכת-לחי. הֲיִבָּצֵר מן המזיק דבר? …” ואני מסתכן ותופס במסגרת המראה, מציץ במה שלאחור – וסולד מיד … שוב מציץ – ושוב סולד … פתאֹם נתנדנדה המראה ועִמה הרצפה, החדר, הכלים, אני עצמי – פַּץ! לבבי תעה, עיני חשכו, ואני מתמוטט ונופל תחת שברי המפולת …

כששבה אלי רוחי, ראיתי שהחדר, ברוך השם, לא נתמוטט, אלא המראה נשמטה מעל שני המסמרים התחתונים ונשארה תלויה רק בוו העליון לבדו. מבין דופן המסב והכֹּתל בולט מקצת מפנקסו של אבא. הוא נפל מסתמא מאחורי המראה ונתקע בין הדפָנוֹת. לא אירע אלא היזק קטן: מבהלה קפצה התרנגולת על השֻלחן והפּילה כּוֹס, ושֶבֶר אחד של זכוּכית נִתַּז לתוך שלולית האור והוא נוצץ עד מאֹד, כּאִלּוּ נעשׂה לו נס גדול פתאֹם …

סופו של מעשה זה היה, כסופם של כל מעשי ידי בבית אבא – סטירות לחי.

וּבאוֹתוֹ היום נגמר דִּינִי ל“חדר”.

סמוך לעונה זו עקר אבי דירתו מן הכפר וקבע ישיבתו בפרבר העיר הקרובה, ואני נפלתי בחלקו של מלמד תינוקות אחד, מבני הפרבר ההוא.

 

פרק שלישי: אלף בית ומה שבין השיטין    🔗

ב“חדר” לא השביח מזלי. בָּדֵל הייתי מחברַי והם בּדֵלים ממני. מצוּמצם הייתי בתוך עצמי, בונה עולמי בּלִבִּי ואין מרגיש ואין יודע. אפילו רבי וּסגנוֹ אינם יודעים כלום. אין הללו יודעים אלא להכות, זה על-פי דרכו וזה על-פי דרכו: רבי מלקה ברצועה וּבאגרוף וּבמרפק וּבמעגילה וּבכל דבר שיש בו כדי להכאיב, והסגן – זה מִדָּה מגוּנה אחרת יש לו: כשאיני משיב כהלכה, מיד הוא מפשׂק וּמעקם כנגד פנַי חמש אצבעות דורסניות וּמתחיל שומט את הגרגרת. בּאוֹתהּ שעה הוא נראֶה בעינַי כעין ברדלס או שאר חיה רעה משונה – ואימת מָוֶת נופלת עלי. מתיָרא אני שלא יחטט את עיני בּצִפָּרְניו המטוּנפוֹת, וּמפּני היִראה דעתי מִטָּרפת עלי וַאֲני שוכח את כל משנתי מאתמול. הוא מראה לי באצבע צורת אות ושואל: “מה זה?” ואני מפלבל בעיני, רועד בכל גופי ושותק. נסתלק ממני כֹּחַ הַדִּבּוּר.

בּגוּפוֹ של דבר אין תורתם נכנסת ללבי אלא כלאחר אֹזֶן, דרך הפאה השׂמאלית. באָזני הימנית נכנסת מאליה תורה אחרת, שעולה וּבאה מן ה“סִדּוּר” מבין השיטין וּמצטרפת למה שבלבי מכבר. השיטין עצמן וגוף האותיות – אינן אלא רמזים קלושים לה. עוד ביום הראשון כשהראה לי הסגן את לוח ה“אלף בית” שורות שורות – מיד קפצו ובאו לפנַי חֲיָלוֹת חֲיָלוֹת של אנשי צבא, מאֵלּוּ שעוברים לפרקים על פני ביתנו, הם והמתוֹפף עִמָּם בראש: טם-טררם! ביותר דומות לכך שורות האלפי“ן והגימלי”ן עם ה“קֻבּוּצים” שלמטן. הרי הם אנשי חַיִל ממש, מזוּינים מכּף רגל ועד רֹאש; אלו, האלפי“ן, תרמיליהם מוּפשלים להם לאחוריהם והם הולכים כפופים קצת תחת משׂאם, כפורשים ל”מַניֶבְרוֹת“; ואלו, הגימלי”ן, נִצבים פשוטי רגל מלפניהם, מוכנים ל“מרש”. עיני התחילו מפשפשות בצדי הלוח וּבשוּלָיו.

“את מי אתה מבקש?” שואלני הסגן.

“את המתופף …” אומר אני ועיני מפשפשות.

הסגן הניח מידו את ה“טַיְטיל” (המַחוֶה), תפָסַני בסנטרי, הגביה ראשי קצת כלפי מעלה והעמיד עלי עינים בהמיות …פתאֹם נתעורר ואמר: “רד!”

הברה אחת ולא יותר. וּמִיָּד עלה על הספסל תינוק אחר במקומי ואני ירדתי בפחי נפש וּפרשתי לקרן זוית, שלא לדעת מה הסגן רוצה. כל אותו היום הרהרתי בגיָסות וּבאנשי צבא. וּלמחר, כשעליתי שוב, הראה לי הסגן צורת א ואמר:

“רואה אתה אֵסֶל וזוג דליים? …”

“אמת, בחיי ראשי, אסל וזוג דליים …”

“הרי זו אל”ף", מעיד הסגן.

“הרי זו אל”ף", שונה אני אחריו.

“מה זאת?” שואל שוב הסגן.

“אסל וּשני דליים”, אומר אני ונהנה הנאה גדולה על שהזמין לי הקדוש-ברוך-הוא כאן כלים נאים אלו.

“לא, אמור: אל”ף!" חוזר הסגן ואומר, “זכור: אל”ף, אל“ף”.

“אל”ף, אל“ף …”

וּכשירדתי מלפניו פרחה לה מיד האל"ף מלבי וּבמקומה באה מַארוּסיָא, זו השִקצה שואבת המים. כל היום לא זזה מנגד עיני. ראיתיה כמו שהיא: בכרעיה היחפות, במחלפותיה העבות וּבאסל והדלָיַיִם שעל כּתֵפָהּ. והִנֵּה גם הבּאֵר עם השוקת בּצִדָּהּ וּבני האַוָּזים שבשלולית הסמוכה וגנו של ר' אלתר קוּקוּ …

“מה זאת?”, שואלני הסגן ממחרת וּמראה על האל"ף.

“אוי, מארוסיא! …” שָׂמֵחַ אני על המציאה.

הסגן זרק את ה“טַיטיל” מידו וּפשק את אצבעותיו; אבל מיד חזר בו, תפס בסנטרי ואמר:

“גוֹי, אל”ף, אל“ף! …”

“אל”ף, אל“ף, אל”ף! …"

צורוֹת שאָר האותיות נראו לי אף הן בכמה פנים: בדמות בהמות וחיות ועופות ודגים וכלים, או כבריות משונות סתם, שלפי שעה לא מצאתי להן עדַיִן דוגמא בעולם הזה. השי“ן – הרי זה מין שפיפון בעל שלשה ראשים; הלמ”ד – הרי זו חסידה פושטת צואר ועומדת על רגל אחת, מעין זו שדרה בראש האילן אחורי ביתנו; הגימ“ל – הרי הוא מגף, כזה שמצויר על-גבי הקופסאות של משחת נעלים ושד קטן בעל זנב מצחצח אותו בזריזות מרובה … הדל”ת – בחינת קרדום, וכן כֻּלָּן … וּפעמים נראתה לי אות אחת היום בדמות צורה זו וּמחר בדמות צורה פּלוֹנִית. דבר זה נעשה מאליו, בלא כוָנה וּבלא יגיעה מצדי. צורה שנתיַשנה עלי – נסתלקה וּבמקומה באה חדשה …

כשהִגעתי לצירוף האותיות – והנה ערב רב של בריות שונות ומשונות. כתי-כתות הן הולכות וּבאות זו בצד זו וזו מאחורי זו, עֹרף כנגד פנים וּפנים כנגד עֹרף, הן' הפשוטה והף' החרומף קופצות תמיד על רגל אחת בראש. הלמ"ד הולכת קוממיות בגרון נטוי וּבראש זקוף, כאומרת: ראינה, משכמי וָמעלה גבוהה אני מִכֻּלְּכֶן. בינתים מזדקר ובא היוד’ן, בריה קטנה זו, שאין לה כל דמות בעינַי ואין לה על מה שתסמוך, ואף-על-פי-כן אני מחבבה יותר מכֻּלן. תמיד היא נראית כצפה באויר או כּאִלּוּ היא נמשכת אגב גררא – ולבי לבי לה. ירא וחרד אני, שלא תֹאבַד בקטנותה בין חברותיה ושלא תֵּרָמֵס ושלא תתמעך, חס ושלום, בין כֻּלן …

אותה ערבוביא הסירה אזני מִשְּׁמוֹעַ תורתו של הסגן וגרגרתי היתה מצוּיה בין אצבעותיו. בפי אני הוגה אחריו, לכאורה, כל הברה, אבל הלב עושה בתוך כך את שלו: קולט צורה וּפולט צורה, מצרף צֵרוּפים וחולם בהקיץ … פעמים נארג גם קול ההברות בתוך רקמות חלומותי ונתן להם גון חדש או פנים חדשות, מעִניָנם ושלא מעִניָנם. כשנזדמן לי בתוך קריאה צֵרוּף של צורות מגוּחך ביותר – הייתי מתחיל שׂוֹחק פתאֹם; וּשׂחוֹק זה היה מרתיח את כל קרביו של הסגן וּמעיר עלי את כל חמתו. איני יודע, מה איכפת לו כשאני שׂוחק?

חברי שב“חדר” לא היו משגיחים בי כלל ואף אני לא הייתי חושש להם. כשהיו משׂחקים בחדר מבפנים – הייתי יושב מן הצד וּמסתכל או שהייתי פורש לקרן זוית, מוצץ את האגודל והוגה. שוגה הייתי באותן הצורות שב“סִדּוּר”, בהן וּבצֵרוּפיהן וּבצֵרוּפי צֵרוּפיהן, עד מקום שֶׁכֹּחַ הדמיון מגיע. לבי היה נוטל מהן כמה שיכול, תּוֹכָן עִכֵּל וּקְלִפָּתָן פָּלַט; וּכשהיו התינוקות יוצאים לשׂחק בחצר – הייתי מבקש וּמוֹצא לי מחבואה, יושב בדד וּמשׂחק לי ביני לבין עצמי. כל עת שהגיע תורי לקריאה, הייתי מתבקש שעה מרובה, עד שנמצאתי יושב וּמוֹצץ את האגודל מאחורי איזו גדר או מוּטל באפלה בּפִנַּת הפּרוֹזדוֹר.

 

פרק רביעי: נגמלתי!    🔗

כשעברו עלי שתי שנים בחדר וּברכה מרוּבּה ב“עִבְרִי” לא ראיתי – הכניסני רבי ל“חומש” – ותבוא עליו ברכה: הסִדּוּר כבר נתיַשֵּׁן עלי ואותיותיו חשובות עלי כמתות. משל למה הדבר דומה? לכוסס ולועס קלִפּוֹת ריקות. מה שאין כן החוּמש; וא פתח לי אשנבּים חדשים לעולם הדמיון. ראשית, האל“ף הזעירא. את הננס הזה מצאתי מיד, כשהוא יושב פתח אֹהל מוֹעֵד בּתחִלַּת “ויקרא” וּמצפה לביאתי. את חבריו, ננסים כמוהו, אני מכיר משכבר הימים, מתוך ה”טל וּמטר" שבּסִדּוּר, ואני יכול למסור לו משמם פריסת שלום. והשנית, הצֹאן והבקר והעוף: שור, כשב, עז, תור ויונה … כל הדברים הללו ידועים לי יפה ולבי גס בהם. וּכשתמצֵי לומר, יש לי אף חלק בהם. העז והעגל הרי רועים בָּאֲפָר מאחורי ביתנו שבקצה הפרבר וּבשעות הפנאי אני מצוּי אצלם; והיונים – אלו הרי באות הן מִשּׁוֹבַכּוֹ של שכננו טרוכים, ויש להן דריסת רגל גם בחצרנו … בּבֹּקר, כשאני יוצא לחדר, הן באות כנגדי כמתוך טיול של חשיבות, מבליטות מֻראוֹתיהן וּמַהְגּוֹת: תּוּר תּוּר תּוּר … בּזוּג אחד מהן כבר נתתי את עיני, וּבחנוּכּה הבאה עלינו לטובה, כשאתעשר, אם ירצה השם, אקנה, בלי נדר, אותו הזוג בכסף מלא …

וּכשאני מגיע לאותם המקומות שנאמר בהם ראש וּפדר, קרב וּכרָעַיִם רחוצים במים, “וְעּרַךְ על העצים אשר על האש”, מליקת הראש ושִׁסּוּעַ הכנפַיִם בעוף, “מֻרְאָתָהּ בנוצתה”, מִצּוּי הדם, מִנְחַת מרחשת, מחבת וגומר, וגומר – מיד עולה בדמיוני כל חדר-הבִּשּׁוּל של אִמי בערב יום-טוב. אמי והשפחה – הסינרות בּמָתניהן ושַרוֻליהן מופשלים עד מרפקיהן, עומדות הן מזוּינות במעגילות וּמגלגלות בצק על-גבי הטבלא, ממרסות ביצים בקערה, יוצקות שמן מצהיר לתוך גומות בתִלֵּי סֹלֶת … החתול אף הוא כאן: אורב הוא מסביב לדף המליחה ולוטש עיניו אל ה“יותרת אשר על הכבד”, אל הכסלים והכליות ואל הקורקבנים והכרעַים המוטלים שם בּמִלחָם ושותתים מוֹהַל אדמדם … השפחה משלחת לפניו פעם בפעם בן מעי או שלפוחית לבנה של קרבי דגים או את ה“מוּראה בנוצתה” וכדומה, מעסַקתּוֹ לפי שעה, להסיח דעתו מן הבשר. העלי והמכתשת נותנים קולם: “הָדֵק היטב, היטב הדק!” באפי עולה ריח ערב מחַיה נפשות של מאפה תנור וּמנחת סֹלֶת בּלוּלה בשמן וּבחלמוני ביצים, וּלאָזְנַי מגיע קול פעפועים ורִחוּשים של לביבות צפות בשמנוניתן בתוך מחבת וּמרחשת לקול טִגּוּן של מנחה “מֻרבּכת” וּשאר מיני תופינים, פָּתות אותם פִּתִּים כעין לוקש“ין ועשׂה אותם קוגיל”יך וּקנובקאות בצִמּוּקים וּבכרכּוֹם וּבקִנָּמוֹן …מִלת “מֻרבֶּכֶת” מגרה את תאבוני ביותר, עד כדי כאב הצדעַיִם ועקימת הלחי: מֻרר-בֶּ-כֶ-ת! … בולמוס אוחזני. פי מתמלא ריר ואגודלי נתקעת שלא מדעתי בין שִׁנַּי …

“היכן אתה קורא? …” שואלני פתאֹם רבי והרצועה בידו.

כל התלמידים משתתקים ונותנים עיניהם בי. אצבעי הקטנה תועה בין השיטין, תועה עִוֶּרֶת וַחֲרֵדָה … עיני מציצות מתוך דמעה פעם לחומש וּפעם לרצועת רבי. האותיות רוקדות כנגדי מטושטשות. יד רבי מתרוממת וּכתֵפִי הימנית מתעקמת בּיִראָה. מתוך פחד שכחתי להוציא אגודלי מפי.

“בֶּרֶלֶה!” אומר פתאֹם הרבי לתינוק זריז אחד, “קפוץ ולך לנחום הסנדלר והבא משם קצת זפת. כרגע. אמוֹר: רבי מבקש”.

ברלה קפץ ויצא. התינוקות מסביב לשֻלחן התחילו מתלחשים זה עם זה, מציצים בי בגנבה ושׂוחקים, שוב מציצים ושוב שׂוחקים. מה הם רואים בי? ולמה הם שׂוחקים?

ברלה הביא מקצת זפת בראש קיסם והניח על השֻלחן לפני רבי.

“רד!” – גוזר עלי רבי.

ואני יורד.

“גשה אלי …”

ואני מתקרב פסיעה אחת קטנה.

“עוד …”

שוב פסיעה כל-שהיא.

“ועוד …”

ואני עומד תפוס בין ברכי רבי. רבונו של עולם, מה הוא אומר לעשות בי? …

ורבי עִקם את אגודלו שלו לאחוריה, עד שנעשתה מלמטה, אצל פרקה התחתון, כמין גּוּמָא קטנה, את הגוּמא מִלֵּא אבקת טבקה, וּכששאב ממנה מלוא חטמו, קם ונתעטש פתאֹם בפני ממש: “טְשְׁ! …”

וּלאחר מעשה זה דעתו נעשׂתה צלולה עליו והוא בא לגוף הענין: שומט הוא את אגודלי שלי מתוך פי וּמְנִיפָהּ תנופה לעיני כל התינוקות, מניף ושואל בסגנון של מורה על-פי השיטה המוחשית:

“ילדים, מה זאת?”

“אגודל, אגודל …”

“וזאת מה?” שואל הוא שוב על הזפת.

“זפת, זפת …”

“וזו מה היא?”

“טבקה, טבקה …”

“ותינוק שמוצץ את האגודל מַה יֵּעָשֶׂה לו?”

כאן נתקשו התינוקות ושתקו. רבי תבע תשובה בעיניו. פתאֹם קפץ תינוק אחד כבד-פה, עיניו זרחו, כמי שנצנצה בו רוּח הקֹדש, וּפיו מגמגם מתוך התפעלות עצומה:

“אֲ-אֲ-ני יודע …”

“אמור, אמור”, מזרזו רבי.

“מְ-מְ-מְ-קַ-קַ-קַ …”

“מקצצין את האגודל!” הקדימוֹ חברו.

הפִקחים שבתינוקות מִלאוּ פיהם שׂחוֹק ואף רבי גִחֵך. כבד-הפה נתביֵש. שוב שתיקה.

“נו?” שואל רבי בעפעפיו …

“כורכין עליה מטלית”, מציע אחד בזהירות.

“מלקין אותו”, פוסק עוד אחד.

“אי!” מנענע רבי בראשו, “אי אתם יודעים, תינוק שמוצץ את האגודל – כך עושים לו …”

ורבי החל מראה לתינוקות, בנחת וּבלא חפזון, כשהוא תוכף עשִׂיָּה לאמירה, וכיצד ענין זה נעשֶׂה:

“נוטלים זפת …”

ורבי נטל זפת.

“וּמוֹרחים על האגודל …”

ורבי מרח.

“אחר כך נוטלים טבקה …”

ורבי נטל אף זו.

“וזורים אותה על הזפת …”

ורבי זרה.

“ועתה” – סִיֵּם רבי בקול ענות גבורה – “ילך לו וימצוץ …”

ביום ההוא נגמלתי מן האגודל; וּכשהיה יצרי תוקפני – הייתי מקוסס ראשי צִפָּרְנַיִם.

 

פרק חמישי: מחשבה טובה ושכרה    🔗

חַיַּיִךְ, פֶּסי, הוא מדבר אל הכֹּתֶל! …"

כך אמר אבא באחד מלילי חֹרף, כשהגביה פתאֹם את עיניו מתוך הפנקס ורָאַני עומר לפני הכֹּתל ועושה העוָיוֹת וּתנועות משונות בראשי וּבלשוני וּבידי וּבעשר אצבעותי. ותיכף לאמירה זו סטירה, כנהוג.

באמִתּוֹ של דבר, אני לא הייתי מדבר אל הכֹּתל, אלא משׂחק וּמסיח הייתי עם צִלִּי שעל-גבי הכֹּתל. וכי מה יעשה תינוק בלילי חֹרף הארוּכּים, כשהוּא יושב בדד וכלוא בבית? אבל אבא קפדן הוא ואינו סובל לא אותי ולא את מִשֹחקַי, וכל מה שאני עושה – רע עליו המעשה, וּמביא אותו לידי רתיחה ולידי סטירה ולידי בעיטה ולידי קולי-קולות: “פּסי” – הוא צועק ובועט – “הסירי אותו מנגד עיני – הרוג אהרגנו!” וּבאותו הרגע דומה הדבר, כּאִלּוּ באמת אני, שמואל’יק, עשיתי לו, לאבא, ביום מן הימים איזוֹ רעה גדולה, רעה כבדה מנשוא, לא אוּכל כַּפְּרָהּ; כּאִלּוּ ירדתי, חס ושלום, לחייו, או סַבּוֹתי בנפשו, רחמנא לצלן. רבונו של עולם, אימתי עשיתי לו רעה? וּמה רעה עשיתי לו?

ואני מתחיל להשתמט מלפני אבא וּמשתדל שלא אהיה מצוּי כנגד עיניו; כשהוא בחדר-האוכל – אני בקיטון, וּכשהוא בקיטון – אני בחדר-הבִּשּׁוּל, מוצא לי שם מקום באחת הזויות, יושב בדד ועוסק במה שלבי חפץ …

וּבעת ההיא חפץ לבי בדבר קטן אחד. רוצה הייתי לחלוב את הכֹּתל … מפי חברַי שבחדר שמעתי, שיש בעולם אנשי מופת שעושים כזאת – והדבר מצליח בידם. וּמִיָּד נתתי עיני בּכתל אחד שבבית אבא. אותו כֹתל היה מחציוֹ וּלמטה טחוב ועָבֵש ושופע מין זעה ירוקה, וּכבר משך עליו את עיני. בימי סגריר הייתי יושב כנגדו שעות שלמות וּמעיין בצורות המשונות שצר עליו הטחב. רואה הייתי בכתמים הירוקים כל מה שהעין רוצה: הרים וּגבעות, שדות ויערים, ארמונות והיכלות …“הכֹּתל הזה”, אמרתי בלבי, “הוא הוא שנברא לחליבה” – ולא זזתי עוד ממנו כל שעתו הפנאי. בודקו הייתי מצִדֵּי צדדים, מבקש בו את המקום הכשר לכך. בִּקַּשתי וּמצאתי: בתחתית הכֹּתל, סמוך לזוית, נִראָה לי מקום תָּפוּחַ כעין דַּד – והוא הוא המקום הכשר. אין לי אלא לעשות בו נקב קטן ולנעוץ שם שפופרת – והחלב יהא זב ושופע כמעיָן המתגבר. וּכדי לקבל את השפע במלואו, בלא אִבּוּד טִפָּה אחת לבטלה, הקדמתי והכינותי לי למפרע, קודם לחליבה, כלים מכלים שונים: צלוחית מחוסרת צַואר, בית השקע של בקבוק שבור, קדירה סדוקה ששורין בה את הטיט, פלג קופסא של ר' מאיר בעל הנס, לגין של פחים, מנוקב ואכול חלודה, משפך מקומט וסתום מלמטה, ירמולקא מזוהמת, סנדל נוקשה ו“אלמן” שאין לו בן-זוג, וכיוצא באלו כלים ושברי כלים, מן המוטלים באשפה, בַּעֲלִיַּת-הגג או תחת המִטָּה. לא שכחתי מלהביא אפילו פקק! ולמה פקק? כדי לפקוק בו בין חליבה לחליבה את פי הדד, כלומר, את הנקב שבקיר. מוקף כלים אלו וּמזוּין במסמר וּבעֱלִי של מכתשת ישבתי לי על-גבי קרקע והתחלתי נוקב. העֱלִי – הך! – והמסמר שוקע. לבי מפרכס, עוד מעט, עוד רגע – וּמִתּוֹךְ פי הנקב יהא מזנק ונִתָּז קִלּוּחַ לבן וּפוֹשר – תְּזְזְ … וכאן, בתוך עצם העיקר, קפצה עלי פתאֹם מאחורַי סטירת-לחי: “הֵילָךְ, מטוֹרף, ואל תקרקר קירות!”

הסטירה – סטירת אבא. מכיר אני בה אפילו באפלה וּבעינים עצומות. זוהי סטירת-לחי חריפה וּמהוּדרת, שמופיעה פתאֹם כברק ויוצאת כלאחר יד סגלגלה, חדה וחלקה, צורבנית וצלצלנית. את קולה אתה שומע אחר-כך, לאחר מעשה … אבא היה אמן מופלא במקצוע זה, סטרן רבא. הוא היה יודע את סוד הצִמצום שבאמנות, ואפשר לומר, שהיה סוטר ב“רוח הקֹדש”, כביכול … וכי קלה היא זו? ארבעים שנה רצופות, משנעשה “אבא”, אדם עומד וסוטר … איך שהוא, הענין נתקלקל, בַּעֲוֹנותי, והכֹּתל לא נחלב עד היום. וחבל! אני לטובה נתכַּוַּנתי, עֵד אלֹהים. את עָניוֹ של אבי ראיתי ואמרתי לסַיעוֹ במה שבכֹחי … האמונה, שאיני יכול לראות בצערו, כשהוא בא לערב, יושב וּמקדיר את עפעפיו על-גבי הפנקס, לועס את זקנו וּמחשב, וּמחשב, וּמחשב … לכאורה, מה ענין פנקס אצל כעס? ואף-על-פי-כן – הזהרו באבא כשהוא מתיַחד עם הפנקס! השעה שעת סכנה וחייכם תלוּיים לכם בשׂערה … כן, מחשבתי היתה רצוּיה בודאי. אגב, אמרתי שמא ישוב אלי על-ידי כך לב אבא ויאיר אלי פנים ולא יסטרני עוד. אבל מה אעשה – השטן קטרג ואבא קִפַּח את פרנסתו בידו.

 

פרק ששי: אני ופי התנור    🔗

הואיל וכך – מניח אני את חליבת הכֹּתל וּמִזְדַּוֵּג אל פי התנור.

שומם וקודר בית אבא בימי החֹרף; וּבשעת בין-השמשות בשובי אליו מן ה“חדר”, הוא נראה לי שומם וקודר שבעתים. לחלוחית, זוהמה, עִפּוּשׁ. מן הכתלים וּמן הקרקע שופעת צִנָּה טחוּבה, שמטילה חלודה בעצמות. האויר מפוטם ריח עטרן, עשן מחורקא ועוד איזה ריח פגום – שיור של אִכּרים מבעוד יום (לאבי יש עסקים עם אכרים וּדריסת רגל להם בביתנו). כלי-הבית הפשוטים, שאובדים תמיד במִעוטם וּביתמותם בתוך החלל הגדול – מִטַּשטשים עתה באפלת בין-השמשות ונבלעים בה לגמרי. על-ידי כך החלל מתרוקן וּמתעגם ביותר. אמי נאנחת בחשאי מאחת הפִּנּוֹת, והחתול יוצא לקראתי מאיזה מקום אפל, נושא אלי עיניו וּמילל ברחמים. צער בעלי-חיים! …

רק בזוית אחת שבקיטון הבית, בתוך הכֹּתל, סמוך לקרקע, כעין ארובה קטנה יש, פי תנור מרוּבּע וּמפוחם, טפחַיִם על טפחַיִם, שכל היום הוא סתום, ועם חשכה, בין מנחה למעריב, מִשֶּׁיִּסְתַּמְּאוּ החלונות והבית מתמלא אימה – חטוטרת הכֹּתל שכּנגדוֹ מעלה זיהוב אדמדם וּמתחילה רותתת וּמפרכסת. סימן הוא שפי התנור דולק וחי … וּמיד – וַאני בתוך הקיטון, אצל פי התנור. כְּפוּף ברך אני יושב לפניו על-גבי השיור של חבילת העצים המוטלת שם, לופת ארכובותי בְּכַפַּי, מרכין ראשי וּמעַיֵּן … הגזירים שמבפנים הם קשים, לחים, קרים. רוּבּם בעלי שִׂכִּים, מטוּפּלים בשלג נוּקשה וּמסוּרבּלים סיב רועד מֵעֵין דבלוּלֵי זָקָן …השלהבת הקטנה של הקיסמין היבשים מתחת לגזירים – רפויה עדַיִן וּקלוּשה, וכל עת שהיא מזדעזעת וּמבלחת – לבי רועד. מתיָרא אני שמא תִכְבֶּה, חלילה, עד שלא תֵאָחז בגזירים. עינַי אורבות אחרי כל לקיקה וּלחיכה של לְשוֹנָהּ הזהב ואני מזָרְזָהּ בלבי בכל לשון של זרוז. “עלי, עלי, על-גבי אותו הגזר” – אומר אני לה בלבי – “מן הצד, מן הצד קחיהו, למעלה טפסי, למעלה, על גבוֹ. כך, כך יפה לו, בזקנו אחזי, בזקנו …” והשלהבת הקטנה נשמעת לי, משתרבבת, מתעקמת, מתכרכת וּמתלפּפת סביב הגזירים, מגששת וּמבקשת לה מקום נוח להֵאָחֵז … מלמעלה בארובת-העשן – יְלֵל רוח ודרדור צמידים מחרידי נפש וּבשׂר. כולי רועד מִצִּנָּה, שבוקעת וּמחלחלת לתוכי מלמטה, ממקום מושבי שעל-גבי שיור החבילה; גל רוח, שנקרע מארובת-העשן ונפל למטה, בפי התנור, זורה על פני קומץ של פיח צונן מאתמול – ואני איני זז ממקומי. עיני ולבי אל השלהבת. יושב אני וּמעַיֵּן, עד שהאש מתלקחת. וּברגע שהאש מתלקחת – הריני מטיל את נפשי ואת כולי למדורת האש … רואה אני בה ושומע אני מתוכה מה שאין הפה יכול לדבר. מין נגינה אני שומע, נגינה טמירה, דקה דקה, מנהמת ממעמקים, מתוך-תוכן של גחלי אש הפוקעות מבפנים, כעין פקיעתן של אלפי נימין דקות ונַעֲלָמוֹת, מתוחות יפה יפה … וּמין מחול אני רואה, מחול מטורף וּמסוּכסך של לשונות זהב קטנות, חיות, מפזזות, ערב רב של שלהבות אדמדמות, כחלחלות, ארגוָניות, כתומות … שלל של אורים וּנגוֹהוֹת, שעולים וּמשתרבבים חוטין חוטין, רצועות רצועות, והם מתגוששים וּמתפתלים, מלחכים וּמהבהבים, מלפּפים וּמגפּפים … לחישות של צִבּוּרי גחלים וּקריצות עינים חיות של אבני כַּדכֹּד ואקדח. תְּסְ-סְסְ – תוסס זְנַב אוּד אחד מתוך טִפָּה עכוּרה שבִּצבּצה עליו ברתיחה, – פָּק! עונָה לעוּמתוֹ גחלת שנתפקעה פתאֹם ונִתְּזה לרסיסים. וּמיד שוב מושכת והולכת נהימה חרישית, מתוחה, צליל נימי דק וחד – הים-ם! … וּפתאֹם – פררר! גל של אודים מאֻכָּלים נתפוררו תחתם ונשתפכו כזהב פרוך … פי התנור מתמלא תִלִּים תִלִּים של גחלים בוערות. אוירו – ברזל מלוּבּן. דומה לך, שברגע זה תגיח משם הסלמנדרא, בריה זו, שלפי הקבלה שביָדי מֵחֲבֵרַי בחדר, תולדתה מן האוּר, והיא משוקצת ואדומה כולה כסרטן קלוי … ודומה לך עוד, שברגע גִּיחָה מן האש תזדקף קוממיות על שתי רגליה האחורניות – וּקְפָץ בשמונה רגליה לתוך עיניך … זלעפת זוָעה תֹאחזני. אני עוצם עיני וּמרגיש את להט האש בפני ועל ברכי ושומע ברעדה את דרדור הצמידים בארובת-העשן – דררר … מתיָרא אני להפוך ראשי לאחורי. איזה שד עומד על גבי; כפוף הוא על עָרְפִּי ממש. “אמא, אמא!” – משַׁוֵּעַ לבי בתוכי, אבל הקול אינו יוצא. נחנק הוא בגרוני. חֶרדת מָוֶת תבֹא בי. שִׁנַּי וארכובותי נוקשות ולבי גֹּוֵעַ מִפַּחַד סתום. יְלֵל הארוּבה בא אלַי ממקום רחוק, רחוק מאֹד … וכאן, בשעת סכנה זו, מנצנצת בּמֹחי ה“סגוּלה”, אותה שמסר לי רבי לשמירה מפני השד הרודף אותי תמיד בשעת חזירתי מן החדר. ממהר אני ותוקע שתי בהונות ידי בחגורת המכנסים וקורא בתוך כך בּכוָנה עצומה “שמע ישראל”. הסגולה מועילה, פחדי פג, ואני יושב לי שוב וּמציץ בפי התנור. האוּדים נושרים איברים-איברים. הגחלים עוממות. הרמץ מתרבה. אוּד אחד, כֻּלּו אטלס נוצץ בשחרוריתו וּמלא סדקים וחריצים מעשה תשבץ, מוטל מן הצד, והוא מתמר וּמוציא מבין הסדקים פעפועים כחוּלים, כעין תִמוֹרוֹת קטנות ודקות של עשן. היללה בארובה מתגברת. עמומה היא וּרצוצה, אבל חזרנית וּסחרחרנית, ללא כֹח וּללא מנוחה … יבדוֹחה, שפחתנו הזקנה, באה לגרוף את התנור. שמורות עיני נאחזות מאליהן … הו-ו-י, הי-י-י – דררר – שומע אני עדַיִן יללה רחוקה ודִרדוּר קרוב מתוך תנומה …

וכל הלילה אני רואה בחלומי מיני בריות שחורות, פרצוּפים מפוחמים, מֵעֵין מנקי ארוּבּוֹת שעומדים בלילה, באפֵלת העולם, מפוּזרים על פני מישור שמם ועגום, איש איש כפוך על צִבּוּר גחלים בוערות והם מחטטים שם וּמחטטים, איש לנפשו, במגרפותיהם. צִבּוּרי הגחלים אינם מאירים אלא במקומם וּבפניו הזועפים של המחטט בם, וחלל העולם מסביב, מלמעלה וּמלמטה, מלפנים וּמאחור, נשאר אפל-אפל כשהיה. ושם, על-גבי ראשי הצִבּוּרים, עומדות ורוקדות קוממיות מיני סלמנדריות מרבּוֹת רגלַיִם, כשהן פושטות פימות וּפרצופים נאלחים כלפי מעלה וּמנענעות רגלים לחוֹת, נתעבוֹת, משוּקצוֹת, באויר העולם.

 

פרק שביעי: לוקש    🔗

וּבחדר עברתי בינתים לכִתת בעלי ה“חִבּוּר”. מעתה מחוּיב אני וּשאר התינוקות בני כִתתי, לצפצף יחד בחבורה, בנִגּוּן וּבקול רם, מיני דברים שבעל-פה, שנטפלים בגזֵרת רבי בסוף כל פסוק על דברי החוּמש שבכתב. מהיכן מביא רבי אותם הדברים, מי ממציאם לו וּמה עניָנם לגוּפֵי הכתובים שבחומש – לא הייתי יודע וגם לא נתתי את לבי לדעת. כי, באמִתּוֹ של דבר, אין העִניָן קשה בעיני כלל: ולא יהא זה אלא כ“מלאפו”ם בּית – בּוּ“, או כ”רק – נַיאירט" וּכ“אחו – גימוזיכץ”. סוף-סוף הכל גזרה היא ואין מקשין על הגזרה. וּבכן מקבּל אני על עצמי את הגזרה, מנענע את עצמי בכל כֹּחי, מצרף קולי לחבורה וצועק … העיקר הוא, שלא אשאר יחידי. לפי שכל זמן שאני מנגן וצוֹוח בחבורה – עדַיִן אין הצרה גדולה כל-כך. אדרבה ואדרבה! … אבל כשהחבורה פוסקת רגע וקולי מבצבץ ויוצא יחידי כמלוא השערה – הרי אני חשוב ממש כמת … וחושד אני בשאר חבֵרַי, שאף הם כמותי לגבי ענין זה. לְמָה היינו אני וַחֲבֵרַי דומים באותה שעה? לַחֲבוּרָה של סוּמין שמהלכין ביחד, אחוּזים ותמוּכים זה בזה, הלוך וטפוֹף על-גבי שברי קרח מתנדנדים בנהר. כל אחד ואחד סומך ואינו סומך בלבו על חבריו, וכֻלם יחד מסיטים וניסוטים כאחד על פי תהום … כנראה, כך טִבעוֹ של ה“חִבּוּר” מששת ימי בראשית ואין לשנות. ואם ביום החמִישִׁי, יום-הדין בחדר, נמצאו בכל זאת בין התינוקות כאלה, שאמרו את ה“חִבּוּר” ביחידות כשורה – אין זה אלא מעשה נסים. אני, שמואלי’ק, כמעט שלא הייתי מבין מכל ה“אוסרֵידיכץ” של ה“חבור” כלום. בּמֹחי שלי נתקעו דַוקא ה“גימוזיכץ” וה“נַיאירט” וה“בַּישטידל” וכדומה להן מן המלים המוזרות, המלמדיות, אותן המלים שלא שְׁמָעָתַן אָזנִי מעולם, לא ידעתי מה הן ורבי לא טרח להסבירן לי. הן הן גופי תורה – אמרתי לנפשי – עיקר הגבורה של ה“אוסרֵידיכץ” בהן, והשאר לאו דַוקא. המלים הטוּמטוּמיוֹת הללו נשארו טמונות בלבי, וּבשעת הפנאי, בְּשִׁבְתִּי בדד בפרוזדור מאחורי חבית המים, נתבקעו לי מתוכן, כפרפרי קיץ מתוך גלמיות, יצירי דמיון נאים, שהיו משעשעים רוּחי בבדידותה …מסיח הייתי עמהם, שׂוֹחק עליהם וּמתנחם בהם … יש מהם שהיו בני רגע: באו, נצנצו, ועד שעִיַּנתי בהם – חֲלָף! פרחו ואינם עוד; ויש מהם שהיו אורחים קבועים או גם חברים תדירים. אין לי אלא לעצום עינַי והם עמי. עִם מִקצתם היה לי משׂא-וּמתן מרוּבּה וּביני וּבינם נפלו כמה עִניָנים מוּפלאים, שלא יכולתי לגלותם לשום בריה שבעולם, לשום בריה, ואפילו לַחֲבֵרַי שבחדר. לא יכולתי, אף-על-פי שהייתי רוצה. ראשית, הם, התינוקות, אינם כדאים. שׂוֹחקים הם וּמלגלגים עלי וקוראים לי בעל מציצה וּשאר שמות וכִנּוּיִים. והשנית, מי יודע אם יאמינו לי. ודאי לא יאמינו. עוד יוסיפו לי כִּנּוּי חדש לגנאי.

שמות וכִנּוּיים יש לי, ברוך השם, די והותר. כל כנוּי – על שם מאורע וכל שם – נימוקו עמו. מלבד “בעל מציצה” ו“איש המקטרת” האמורים למעלה, זכיתי לפי-שעה גם לשמות מעֵין אלו, כגון: גולם, בעל חלומות, ביש גדא, לית דין בר-נש, פרא אדם, וכו' וכו'; ואחרון אחרון חביב: לוֹקש! נוסחא אחרינא: לֶקְשֶׁלֶה – דרך חִבָּה והקטנה.

ולמה לוֹקש? משום מעשה שהיה. מעשה וישבתי בחדר ביום הששי בצהרים והייתי חוזר ביחידות לפני רבי מתוך חוּמש בלוּי וּממוֹרט על פרשת השבוע. ורבי, באותה שעה, היה יושב, כדרכו בכל ערבי שבתות, על קערת חרס גדולה וּסדוקה, וּבאמצעות תַּרוָד של עץ השתדל לגמוע מתוכה מיני פושרים עכוּרים בדמות שמרים ממוּחָיִם של לוקש"ין חלוּטים (את הפושרים ההם אוהב רבי מאהבת נשים והוא מוכן להרוג וליהָרֵג עליהם). הוא גומע ואני חוזר, אני חוזר והוא גומע. פתאם – טפרר! איזו “וַיִּתְמַהְמָהּ” (הפרשה של “וירא” היתה) עומדת לפני כשׂטן בדרך וּמעכּבת. תיבה ארוכה וּמשוּנה זו מה היא? לא תרגומה בלבד נשתכח ממני פתאֹם, אלא גם היא כּוֹלה, כמו שהיא, נראית עתה בעיני כבריה חדשה וזרה. אך עתה צצה מתוך החומש ואיני יודע מה לה כאן. במקצת גרמה לכך השלשלת התלוּיה על ראשה. אף לזו לא נתתי לב עד עכשָׁו. ביהדותי, הרי אין זו, השלשלת, אלא נחש של ניָר, כזה שהפריח אתמול מיטקא בן טרוכים שכננו על גג הבית. וּבינתים נצנץ בעיני כמין דליל לבן בתוך זקנו המדולדל של רבי, נצנץ ונעלם. עיני כבושות, כבושות, כביכול, בחומש ותוהות, ודעתי מופלגת עלי. פתאֹם, שלא מדעת עצמי, הרימותי אצבע דקה כלפי זקָנוֹ של רבי וּבמין שִׂמחה משונה הכרזתי על המציאה: “אוי, הרי לוֹקש!” בְּהֵן שלי, שהדִבּוּר הזה נתמלט מפי מאליו, לפי תֻמִּי, וּבלי שום כוָנה רעה, חלילה. אגב גמיעה נפל מן הכף ונתקע בזקנו של רבי לוֹקש ממש, לוֹקש לבן וּפתלתּוֹל כעין שלשלת, והוא הוא הדליל שנצנץ לפני בשעת חזרה ולא ידעתי מה, וּכשראיתיו לפי תֻּמִּי אחוז בסבך, אורו עיני ושׂמחתי שִׂמחה נאמנה … אבל רבי ותלמידיו לא כן דִּמּוּ. הללו, התלמידים, נתנוּ עלי פתאֹם בשחוק קולם: “חַא-חַא-חַא – לוקש!” והוא, רבי, קפץ ממקומו כִּנְשׁוּךְ עקרב והתנפל עלי בתרוָד שבּידוֹ כגזלן. מכּוֹת רצח הִכַּנִי, חובט ואומר: “הרי לך לוקש, הרי לך לוקש”! – ברם, זכורה הרבנית לטוב, שאלמלא קפצה היא מן הכירה במגרפה שבידה לעזרתי – היו מטלטלים וּמוציאים אותי מבית רבי בסדין.

אחרי מעשה זה חליתי כשבועַיִם והייתי מדמדם מתוך החולי: “לוקש, טבקה, ויתמהמה, סלמנדרא …” וּכשקמתי מֵחָלְיִי וראיתי את עצמי “מיוּחס” קצת, לא הייתי רוצה בשום פנים לשוב עוד לחדרו של ר' גרשון (כך שם מלמדי של אותו “זמן”). וּלהיכן אני רוצה לילך? – לחדרו של ר' מאיר, זה שבבקעה הקטנה, מחוץ לפרבר. ולמה לשם דַוקא? – איני יודע. פעם אחת עברתי על אותה בִּקעה ונתקעה בלבי. הָרֵי חול ראיתי שם, אַמַּת-המים נצנצה, והרבה הרבה צמחים – ים של צמחים. מתוך הצמחים בצבצה מין חורבה ישנה, שעלו בה שיחים ועשבים. חברי היו מסיחים הרבה בבקעה זו ומספרים עליה ועל החורבה שבתוכה נפלאות. בלילה – היו אומרים – סכנה גדולה לירד לתוך הבקעה מפני המתים והמזיקין. וּמעשׂה ביחיאל הסמרטוטר שנכנס פעם אחת בתרמילו לחורבה לבקש סמרטוטים וּמצא שם את ר' קהת הזקן, זה שהרג את אשתו וּמת לפני שנה, יושב באחת הפִּנּוֹת על חבית הפוכה וּמְפַלֶה את טליתו הקטנה … כל הענין הזה עם הסכנה שבדבר משך את לבי ביותר לאותה בקעה, וּכשנזדמנה לי עתה שעת רצון – החלטתי שלא להחמיצה: יהי מה! רק לחדרו של ר' מאיר אלך!

אמי נשׂאה לי פנים, ואבא – אף הוא לא עמד הפעם על דעתו.

בּפָנַי אָמנם הצדיק עלי את דינו ואת מַכּוֹתיו של ר' גרשון. “כך יפה לו” – היה אומר, כלומר, כך יפה לי, לשמואל’יק, שאהיה מוּמָת … אבל שלא בפני הודה במקצת, ש“ר' גרשון גדש את הסאה במשהו – ויִכָּנס הרוח בַּאֲבִי אביו! …” כך שמעתי מפורש מאחורי הדלת. בּקִצּוּר – עמדה לי זכות אבות והרי אני מתלמידיו של ר' מאיר.

הנחה זו שעשה לי אבא הפעם כסימן טוב היא בעיני, שנתרומם מזלי מעתה. בפרבר זה שאנו דרים בו, בפרבר הַזַּפָּתִים – חדרו של ר' מאיר, ליהוֵי ידוע לכם, הריהו סוף תורה. למעלה ממנו אין! ור' מאיר עצמו אף הוא אינו דומה לשאר מלמדים; שכל המלמדים – “יִכָּנס הרוח באבי אביהם”, כדברי אבא, אבל ר' מאיר – ר' מאיר שָׁאנֵי! אדם נאה וּמהוּדר הוא, יְפה זקן וִיפֵה מצח; דִּבּוּרוֹ בנחת והִלּוּכוֹ בּכבוֹד; אפילו האיצטלית השחורה שעליו כוּלה אומרת: כבוד. הנשים מתברכות בו והתינוקות רצים לחדרו מאהבה. תלמידיו מוּעטים, והם רואים את עצמם כמיוחסים וּבני עליה. יש בהם גם כִּתָּה של “גדולים”, שלומדים, מלבד חומש עם רש"י, גם “פסוק” וּקצת גמרא; ואם כן אף אני אהיה גדול …

וּבין-השמשות של אותו היום המאוּשר, כשתקפה עלי שִׂמחתי ולא יכולתי עוד להתאפק, רצתי ויצאתי לחוּץ לבשׂר את גדולתי ברבים. מצאתי כנופיא של תינוקות, חבֵרַי מלשעבר, יושבים משוקעים בחול, משחקים באבני חצץ וּמעפּרים בעפר כלפי מעלה: “גשם” הם מורידים. עמדתי מאחוריהם, מרוחק מהם קמעא, וּכשידי מקופלות לאחורי, כדרך גדול, שלחתי לשון כנגדם ואמרתי: “אֶה, אבל אני לומד אצל ר' מאיר, לומד אני …”

“לוֹקש!” – הריעה עלי כל הכּנּוּפיא וַעֲנַן אבק גָּבַהּ בינינו – “לוֹקש, לֶקְשֶׁלֶה! …”

 

פרק שמיני: בבקעה    🔗

וּביום הראשון בּבֹּקר הִטְפִּיחָה אמי את פאותי ברוק שבאצבעותיה, קִנחה לי את החוטם, הכניסה זְנב כֻּתָּנְתִּי לתוך סדק המכנסַים, נתנה “צידה” בידי – ואני הולך לחדרו של ר' מאיר …

לבי לא הטעני. חדר חדש – עולם חדש. יום יום, אחרי קִנּוּחַ חוטם של שחרית, אני מצטַיֵּד והולך לחדרו של ר' מאיר – ולבי לא ישׂבע. מחוץ לפרבר, תיכף לירידה בתוך מדרון הבקעה, סמוך לשׂפתהּ, עומדת, מוּטָה על צִדָּהּ קצת, דירתו הקטנה והבודדה של ר' מאיר. בכתפה סוכה, בּצִדָּהּ אילן וּלפניה גִנַּת ירק. גוף הדירה חבוי בעמק תחת כפת האילן, אבל ראש גגה וארוּבּת-עשנה, שנוצצת בלבנוניתה מתוך ירקרק האילן, מודיעים עליה לעוברי דרך שלמעלה. דומה כאילו הארוּבּה עלתה לכתחִלָּה לראש הגג, כדי להציץ משם דרך רשת הענפים במה שנעשה מעבר הלז, על פרשת הדרכים שלמעלה … הדירה עצמה מבחוץ מאירה וּשׂמֵחה: כולה לבנה כשלג, וּלמטה מן האשנבּים תַחְגְּרֶנָּה סביב כעין אבנט רצועה כחולה של חוט הששר. האשנבּים אף הם מעוטרים סביב מסגרת של ציוּרי ציצים וּפרחים כּחוּלים, מעין סנוניות פורחות … התיתורא שלמטה, ביסוד הבית, ירוקה כולה ונראית כולה כחדשה. בכתף הבית מימין נשען סולם, שעוֹלים בו לַעֲלִיַּת הגג דרך חור שחור וּמטיל אימה קצת. וּלמעלה מן החוֹר, בראש הגג ממש, חוזר על צירוֹ בלי הפסק גלגל קטן, דוגמת “ריחים של רוּח”, חוזר וּמזמזם וּמְפַכֵּחַ קצת את אימת החור … את הגלגל עשׂה ותִקֵן ר' מאיר בידי עצמו. אמן גדול הוא ואת הכל הוא עושה בידי עצמו. בזיכים קטנים של עצם, מנקיות לאָזְנַיִם, מחצצות לשִנַיִם, וכיוצא באלו כלים זערורים לנוי וּלתשמיש. יש לו שתי שפופרות לטבקה, אחת של קלִפַּת אילן לחול ואחת של קרן אַיִל לשבת – ושתיהן מעשה אצבעותיו. ה“מזרח” וּתמונת מרדכי והמן שבתוך ביתו על הקיר – אף הם מלאכת ידו הם. כשהוא מגיע למלאכת המשכן, הוא מראה לתלמידיו “בעַיִן”, בתבנית קטנה, את המשכן ואת כליו, ואת בגדי הכהונה, את המנורה והשֻלחן ואת המְנַקִיּוֹת וְהַקְּשָׂווֹת וּשאר המכשירין. ר' מאיר טרח בהם וחתך באיזמל כמה “זמנים”, והם שמורים משנה לשנה בשִׁדָּה המשולשת הקבועה בקרן זוית. אומרים עליו, שהוא גם “מחוקק”, אבל איני יודע זה מהו. כלומר, יודע אני ש“מחוקק” תרגומו “קרִיצלֶר”, אבל איני יודע מהו תפקידו של ה“קריצלר”. גם שאר חברי אינם יודעים, ולשאול את ר' מאיר בעצמו אני מתבַּיֵּשׁ, לפי שהוא נוגע בדבר. הסֻכּה של ר' מאיר, זו שבכתף הבית, טובה ויפה מכל הסֻכּוֹת שבעולם. עומדת היא בהוָיָתָהּ משנה לשנה, ור' מאיר מספּק ממנה כמה סִפּוּקים. משמשת היא אצלו בסירוגין, כל תשמיש בעוֹנתוֹ, לדברים הרבה: דיר לעצים, מִכְלָא לעֵז, לוּל להלעטת אוָזים, מגורה לתפוחי-אדמה וּלְקִשּׁוּאִים, וּבימוֹת החמה – אף “חדר” לתלמידים. צִנָּה קלילה ואפלולית דקה שרוּיוֹת שם תמיד והאור מטפטף על-גבי החוּמשים דרך הסכך טִפִּין טִפִּין של זהב. כּשלִבּוֹ של ר' מאיר טוב עליו והוא רוצה לעשות לנו קורת רוח, הוא מוציא עם נטות היום את השֻלחן ואת הכִּסֵּא ואת שני הספסלים הארוכים חוץ לסוכה ואנו קובעים ישיבה ועוסקים בתורה תחת כִּפַּת האילן, בין הבית וְלַגִּנָּה. וחייכם, שאין לי שעה יפה מזו. מלמעלה מֵסֵךְ עלינו האילן בחופתו הירוקה, המלאה צפצוף צִפֳּרים וּפִרפּוּר כנפַיִם נעלמות. מימין משתפעת ויורדת הבקעה, היא וים הצמחים. בקרקעיתה למטה משתלשלת וּמזהרת רצועת הכסף של אַמַּת-המים. הומה היא וּמבעבּעת, ורצה רצה, עד שמתעלמת תחת מכסה עשבים. מנגד – הר גבוה וצהוב של חול וחורשה ירוקה בראשו. שמש גדולה וַאֲדוּמה נתקעת שם בין האילנות וּמציתה בתוכם אש. “סנה בוער באש” – מנצנץ בּמֹחִי. ציצין די נור ושרביטין של זהב נמתחים משם, מבין רשתות עֳפָאִים, מדליקים את האש בעינינו וּמקרינים את מִצחוֹ הַחִוֵּר ואת זקָנוֹ השחור של ר' מאיר. כל שׂערה ושׂערה נוצצת לעצמה. הרי הוא עתה בעינַי כאחד מן הַתָּנָּאִים הקדמונים, רבי שמעון בר-יוחאי, למשל, שיושב בראש תלמידיו באחד המִדְבָּרִיּוֹת תחת החרוב, וּפרוּשׁים מכל העולם הם עוסקים ב“סתרי תורה”. השעה שעת רצון וּכלות הנפש ושפע קֹדש. החמה קרובה לשקיעה. האויר מִתבַּשֵּׂם. ואנו קוראים וּמנעימים לפני רבי מזמורי תהִלִּים: “אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים …כי אם בתורת ה' חֶפצוֹ וּבתורתו יהגה יומם ולילה. והיה כעץ שתול על פלגי מים …”; או: “ה' רועי לא אחסר. בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני, נפשי ישובב. גם כי אלך בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אירא רע …” תרגום המִלים נעשה כמיותר, כמעט שהוא פוגם. שוטפים ושוטפים הדברים מן הלב וּפירוּשם כָּרוּךְ בתוכם. שער הבינה נפתח מאליו: “כעץ שתול” – פשוטו כמשמעו: זה האילן שׁבּצִלּוֹ אנו יושבים. “על פלגי מים” – דברים ככתבם: זו אַמת-המים שבבקעה. “גיא צלמָוֶת” – זו החורבה, שהמזיקין מצויים שם ורבי אוסר עלינו דריסת רגל בתוכה. “תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן” – הא אינו אלא השֻלחן שאנו יושבים עתה אצלו ועוֹסקים עליו ב“תורת ה'”. “נגד צוררַי” – מי הם הצוררים, אם לא אלו “השקצים”, צעירי הרועים, ימח שמם, שמתגלים עלינו לפרקים במקלם ותרמילם מראש ההר, מראים לנו מרחוק “אודנא דחזירא” וּמלעיזים בנו: “גיר, גיר, גיר” … הרי הם אותם ה“רשעים” עצמם שב“אַשְׁרֵי”, שעתידים, אם ירצה השם, להיות “כמוץ אשר תדפנו רוח”, פְּחָה – ואינם …

וּפעמים שעומדת לפוש על-גבי הבקעה הקטנה מלמעלה עדת עבים קלים, מלאכים צחורים. האורחה שוהה קצת – וּפתאֹם צפה והולכת לה כשבאה. רק אחד מהם, הצח והיפה שבכולם, יש שהוא נקשר בראש ההר שכנגד ושוהה שם יחידי. צופה הוא ממרומיו עלינו, על החבריא הקטנה, שיושבת כאן בבקעה ועוסקת בתורה. “מי יעלה בהר ה' וּמי יקום במקום קדשו …”

ועם הַעֲרֵב שמש, בַּעֲלִיָּתִי מתוך הבקעה, אני שוהה עוד על שׂפתהּ מלמעלה, לבי הומה ועיני בסוף העולם. הר, חורשה, שוּלֵי רקיע, לפידים, נְהַר דִּי נוּר, גֵּיהִנֹּם …

 

פרק תשיעי: חדרו של ר' מאיר    🔗

חדרו של ר' מאיר – מאיר באמת את העינים. צופה אני דרך בו מסוף העולם ועד סופו ועינִי לא תשׂבּע. אני הקטן שמואליק, אפרוח בן יומו, אפס בר אפס, יושב לי כפוּף וּמצוּמצם על ספסל נקשה בחדר צר ונמוך של בית חומר קטן, עמום ורעוע, משוּקע בבקעה בקצה העולם מזה, ורוחי משוטטת וצופה מעבר לאלפי שנים ורבבות פרסאות בקצה עולמות אחרים וּרחוקים. מתוך האותיות המטושטשות של הספרים הבּלים – חומש, רש“י, “פסוק” – אלו שאני הוגה בהם למקוּטעים, בסירוגים וּבדִלּוּגים רבים ושלא כסדרם, מבצבצים ועולים לפני בערבוביה וּבצורה מסוֹרסת דורות ויובלות, עמים וַארצות, מעשים וַעלילות, שכבר נמחו מספר החיים וזכר בעולם אין להם. בא אני עם כל הקדמונים בדברים וּשוּתף אני לחייהם וּלמעשׂיהם. ואיני זקוק בזה גם לפרשיות שלמות. בונה אני לעצמי את עולמם הֶחָרֵב אפילו מתוך שברי פסוקים ורמזי דברים מקוטעים: שם משונה, מִלָּה שלא כדרכה, כ”ף קטנה, עי“ן תלויה, נו”ן הפוכה, טעם קרני פרה ושלשלת, תגין וזיונין – אף הם חומר נאה לבנין. בשעת הדחק בא רש“י וּמוסיף נוֹפך – והדברים מאירים וּשׂמחים, כּפתּוֹר וָפרח. לומד אני סתום מן המפורש, ויותר ממה שכתוב משלים כֹּחַ הדמיון. והדברים שנגלו לי בחדרו של ר' מאיר – באמת כמה גדולים ונאים הם. הגיעו בעצמכם: מהודו ועד כּוּש בלבד יש שבע ועשרים וּמאה מדינה. כימי שני חיי שרה בצמצום, לא פחות ולא יותר. ונינוֵה היא עיר גדולה לאלֹהים, מהלַך שלשה ימים רצופים, בדיוק גמור. והגבעונים “הצטַיָּרוּ” ו”הצטַיָּדוּ" בשתי מלות משונות אלה, שחשודות לפי חזותן בשמץ לועזיות, וטרחו וּבאו מארץ רחוקה מאֹד בשׂמלות בלות ונעלות מטולאות, כלומר, בסווי’טעס ופאסט’עלעס בלעז, כּכּרוֹת של לחם נקודים בתרמיליהם ונֹאדוֹת מבוּקעים על שכמם. והמרגלים באו לערים גדוֹלוֹת וּבצוּרוֹת בשמים, וּכשראו שם ברחוב את בני הענק, עַם גדול ורם, את שלשת האחים, בריונים מפורסמים לגנאי, את אחימן, את ששי ואת תלמי (שלשה אחים הללו, בחורים כארזים, מגוּדלי בלורית וּמוּטֵי כובע, והאמצעי שבהם מנגן בהרמוניקא, מהלכים, כנראה, תמיד ביחד ואימתם על כל סביבותם) מיד היו בעיניהם כחגבים – כחגבים הללו שמנתרים וּמצרצרים במגרשי הפרבר – וּמהרו להִמָּלט על נפשם כל אחד ואחד אל מחבואו: נחבי בן ופסי – אל מאחורי השער, גדי בן סוסי – למלונה שבמקשה, גמליאל בן פדהצור – אל בין גפני הכרמים, או אל בין קפלוטות של כרוב … שם ישבו נחבאים כֻּלם, גם הציצו בפחד החוצה … וּבהָם, כלומר, בכּרך המפורסם “הָם”, ישבו, כידוע, הזוזים – מה, אין אתם יודעים מי הם? הלא הם אלה שהעמונים יקראו להם זָמזוּמים; מה שאין כן האימים: הללו, דעו לכם, התגוררו בּשָׁוֵה-קִרְיָתַיִם. וּבְעֵילָם המדינה מָלַךְ אדם מאוּים מאֹד, גדול ונורא שמו: כדרלעומר! פרא אדם: פשפש ולא מצא לעצמו שם נאה מכדרלעומר! שונים מכֻּלם ה“כפתורים היוצאים מכפתור” עם הפתרוסים והנפתוחים והכסלוחים שבּצִדָּם. אָמנָם, הללו איני יודע ברור מה עִניָנם, אבל לבי אומר לי, שאינם אלא עממים קטנים ואנשיהם בריות זעירות וּסגלגלות, מעין גמדים, שדרים תמיד בכפיפה אחת כנמלים בחוריהן וכל מעשיהם בשותפות. זה מִנַּיִן לי? אולי משום ששמותיהם באים תמיד בלשון רבים.

יש לי, מלבד זה, קצת מיודעים גם בין “אלופי אדום” – מלכים קטנים, מעין “פריצים”: אלוף קנז, אלוף געתם, אלוף שובל, אלוף יעוש. במשפחתם יש בחור נפלא אחד, איש מצליח! עֲנָה שמו. הוא ענה אשר מצא את היֵמים במדבר. בר מזל! אני תועה לפרקים שעות שלמות במגרשי הפרבר, נותן עיני וידי בכל השׁיחין והחריצין והאשפתות וּמעלה בידי חרס הנשבר או קרן תלושה של נבלת פרה, והוא, המאושר, יצא לרעות החמורים לצבעון אביו – ותיכף וּמיד מצא את היֵמים. מה טיבם של היֵמים הללו? – קוֹנָם אם ידעתי! רבי פירש לי: “פרדות”, כלומר, מין בריה משונה, שאינה לא סוס ולא חמור, אלא תערובת שניהם יחד. וּמכאן אני משער, שהיה היֵם מחובר משני פרקים: מראשו ועד טבורו – סוס, וּמטבורו ועד זנבו – חמור. יש מקום גם לקומבינציה אחרת: צלעו הימנית למלוא ארכו – סוס, וצלעו השמאלית – חמור. הדבר שקול, וקשה להכריע. ואין זאת כי-אם אח קרוב הוּא היֵם למשפחת האחשתרנים בני הרמכים, שהיו, כפי הידוע, בעלי שמונה רגלים, בארבע רצים וּבארבע נחים … על כל פנים, מציאה כשרה מצא ענה, מאחר שהכריז עליה הכתוב, ולאו כל אדם זוכה.

עוג מלך הבשן – מילידי הרפאים אף הוא, מיתר הפליטה. בשעת המבול רִחם עליו נֹח איש צדיק ונתן לו מקום מחוץ לתיבה על-גבי זיז, ודרך הצוהר היה מושיט לו מזונו בכל יום. היה עוג יושב לו על-גבי הזיז, מצחו נתקל כל שעה בעבים ורגליו משכשכות במים בעומק כמה מילין, יושב וּמטיל לתוך בית-הבליעה כּכּרוֹת לחם שלמות וגומע מתוך קלחת גדולה וּמפוחמת פסולת הגריסין משיורי שֻלחָנָם של נֹחַ וּבניו. וּבמה גמל אותו רשע לישראל? לבסוף, כשיצאו ישראל ממצרים, עקר הר ורצה להשליכו עליהם. כמעט שנתקעקעה ביצתם, לוּלא משה עמד בפרץ וקפץ בקרדומו למעלה מעשר אמות והִכָּהוּ על קרסוּלוֹ וַהֲרָגוֹ. כן יֹאבדוּ. עתה לא נשארה אחריו אלא ערשׂו, ערשׂ בּרזל, תשע אמות אָרְכָּהּ וארבע אמות רָחְבָּהּ, בּאַמַּת איש; דיוק נפלא, שאינו מניח אחריו עוד שום ספק בעולם כלל. לגבי אדם שמעניק גלגל חמה בקומתו ושקרסוּלו הוא למעלה משלושים אמה – מִדה זעוּמה כזו של הערש היא אָמנם מקופחת קצת ויש בה באמת כדי למעט בעיני את דמותו המאוימת של הענק מִעוּט הַנִּכָּר, אלא שרש"י הקדוש, יהי זכרו ברוך, מהר והוסיף נופך קטן, וּכבודו של עוג ניצל, לא נפל ממנו צרור ארצה. “בּאַמַּת איש” – כלומר, בּאַמַּת עוג עצמו – ואַמַּת עוג, בידוע, שהיתה מַחזקת כמה מילין. הערש היתה אם כן לפי כבודו של עוג, וּמעתה אין עוד שוּם סִבּה להצטער. הנה היא, הערש, עומדת בכריה וּבכסתותיה ברבת בני עמון עד היום הזה, וּמי שאינו מתעצל, ילך לשם ויִראֶנָּה. משכב מרוּוח יש בה לגדוּד שלם של אנשי צבא …

 

פרק עשירי: בדרך לביתי ומסעי במדבר ובים    🔗

מלא וגדוש ידיעות ברורות וּמדוּיקות מעין אלה, הייתי יוצא בכל יום לפני השקיעה ללכת הביתה. חברַי מתפזרים בּשִׂמחה וּבצהלה לבתיהם או לשעשועיהם ואני נשאר בדרך לבדי. בית אבא עומד מחוץ למחנה, מרוחק מן הפרבר, קרוב לחורשה, ועד שאבוא לשם עלי ללכת יחידי בדרך כבדה בחול, נמשכת בין שורות אילנות, על פני כברת ארץ שוממה מֵאֵין בית, ולעבור עוד מְקום סכּנה באמצע הדרך: גשר קטן נטוי על פני אַמַּת-הַמַּיִם, שלפי השמועה קבע לו שם ישיבה מתחת שֵׁד קטן אחד מִכַּת ליצנים. השֵׁדוֹן הוא אמנם, לפי הקבלה, נוח לתינוקות ואין פגיעתו בהם רעה, ואף-על-פי-כן כשאני רואה בראשי האילנות את עטרת הזהב של אור השקיעה פוחתת והולכת – לבי נמס. מעבר לנהר, מן החורשה, מגיע אלי “קוּקוּ” נעלם שמפחידני קצת ואני מתנהל לאטי, עזוב וּבודד, בין שורות האילנות שבּצִדֵּי הדרך, כתמי אור אדמדמים מהבהבים עלי, רגלי טובעות בחול ורוחי העגומה תִשָּׂאני למרחקים …

לא לביתי אני הולך אלא עובר אורח, איש הֵלֶךְ, העובר במקלו ותרמילו ימים וארצות. זה לי ימים אין מספר – שכחתי מתי – שיצאתי לשוט בארץ וּלהתהלך בה, ועד עתה, אוי ואבוי לי, לא באתי אל המנוחה. הרים עליתי, בּקָעוֹת ירדתי, נדדתי מעיר לעיר וּמכּפר לכפר, ואיש לא ידע מי אני, מאין באתי וּלאן אני הולך.

בדרך נטפלתי לאורחת ישמעאלים או לשיָרת דֹדָנים וידי לא זזה מתוך ידם. באשר ילכו אלך וּבאשר ילינו אלין …

יומם נעבור במדבריות, בארץ צִּיָּה וצִמאון, מְקום נחש, שׂרף ועקרב. הבחורים הולכים בּצִדֵּי גמליהם הטעונים חבילי חבילות של משי, שש ורקמה וארגמן ותולעת שני, וּצרוֹרי צרורות של נכֹאת ולוֹט וּצְרִי וכל רָאשֵׁי בְּשָׂמִים; והישישים, לבני הזקן וַעֲטוּפֵי המצנפות, רוכבים בראש, מהוּדרים וּכבודים, על אתונות צחורות, ורגליהם המפוזמקות והמסונדלות כמעט שנגררות בארץ ורושמות חריצין בחול.

לילה נסור ללין ביערות בערב, ושם נדליק מדורות ונישן סביבן על הארץ מוּקפים מכל צד אבנים עשויות כעין מרזב, חציצה מעולה בפני החיות הרעות, כמו שנהג, לפי פרש"י, יעקב אבינו …

בּאַחַד המקומות יִלָּווּ אלינו גם הגבעונים. אִכָּרים ערוּמים הללו, בשמלותיהם הבָּלוֹת ובנעלותיהם המטוּלאות וּבנֹאדוֹתיהם המבוּקעים והמצוֹררים. כל הדרך ילכו להם מן הצד, כחבורה בפני עצמה, וּפניהם עצובים ועיניהם מפוחדות כְּאִלּוּ דבר לאט עמם. איש מן השיָרה לא יֵדע מי הם וּמה בלבם, חוץ ממני שמואל’יק, לפי שאני – כבר נגלו לי כל תעלומותיהם למפרע, מתוך ספר יהושע …

אִלּוּ הקרה אלהים לפני – הייתי סר ללין לילה אחד גם בבית-מדרש של שם ועבר, מקום שנטמן שם יעקב אבינו ארבע עשרה שנים רצופות בברחו מפני עֵשָׂו אחיו. מובטחני, שהייתי מוצא עוד את העמוד שלמד עליו יעקב ואת הספסל שישן עליו עומדים שם אחורי התנור עד היום הזה …

וכך חולפים ימים, שבועות, ירחים … בקענו מדבר צין, חצינו מדבר פארן – ואין סוף. הרגלים בצקו, השמלות והנעלות בלו, לחם הצידה יבש והיה נקודים, והנֹאדות התבקעו כֻלם מאֵין בהם טִפָּה של לחלוחית. כמעט היינו בכל רע, וּפתאֹם – האח! את חצצוֹן-תמר ראתה עיננו! אנשי השיָרה חיתה רוחם! החמורים והגמלים שִׁוּוּ רגליהם כאחשתרנים, ועד בוא השמש, לפני קבּלת שבת, הִגענו כֻּלָּנו אל המנוחה. שם, בחצצון-תּמר מצאה השיָרה שתים עשרה עינות מים מתוקים וצוננים ושבעים תמרים, וַיִּשְׁבְּתוּ שם על המַיִם.

מחצצון-תמר ואילך הדרך נוחה וקלה, טיול של תענוג; מֵרִמּוֹן-פֶּרֶץ למִתְקָה, ממתקה לחור-הגדגד, מחור-הגדגד ליטבתה. ערים וּכפרים עוברים כבני מרון. כל פרשת “מסעי”, דרך ארבעים שנה במדבר – בשעה קלה.

וּפתאֹם – ואני בתוך אֳנִיָּה. הולכת היא לבוא אוֹפִירָה. הים – ים תרשיש. שמים ומים. בּיַרכּתֵי האניה נרדם על צרורו איש זקן. האין זה יונה הנביא? … אם נגיע בשלום למחוז חפצנו – שלל לא נֶחְסַר! זהב יִנָּתן כאבנים! את כל חורי האניה נְמַלֵּא זהב. אם לא נתעצל נסור לפי הדרך גם אל ארץ החוילה, שנהר פישון סובב אותה. זהב הארץ ההיא הוא הטוב ביותר, מן ה“בחינה” הגבוהה 96 טהור. ושם גם הבּדֹלַח ואבן השֹּׁהַם. וּלפי השערתי, נהר סמבטיון אף הוא מן הסתם אינו רחוק הרבה משם, מאותם המקומות.

בַּהֲקִיצִי מדמיונותי – כבר ירדה החמה אל מאחורי החורשה מעבר לנהר. בין ענפי האילנות מסתכסכים עוד חוטי זהב קרועים של נֹגַהּ השקיעה, מחליקים ונופלים מֵעָלֶה לַחֲבֵרוֹ באין מעמד … רגע – והחמה נבלעה בנרתיקה. מתוך השיחים שבחורשה הרחוקה השתרבב שוב, כתמול שלשום בשעה זו, במלוא קומתו למעלה מכל העצים אחד גבוה וזקוף, בעל ראש וּכתפַים, וצופה בזעף על פני כל הככר. מי הוא זה? ענק? לסטין מזוין? “זומם רשע לצדיק וּמבקש להמיתו” …

והנה גם הגשר הקטן וְאַמַּת-המים תחתיו. המים כָּהֲתָה עינם והם מפכּים וּבוֹכים בחשאי מתוך עָגמַת נפש וגעגועים טמירים של בין-השמשות … אָחְרִים הסומא, היושב כאן על אבן כל היום בתרמילו ולירתו וּמבקש נדבות בקול צרוד וּמרוסס, אף הוא נעלם. שממה ויגון. הַשֵּׁדוֹן …

ואני עוצם עיני מתוך בולמוס של פחד וּמחנק גרון ורץ רץ לביתי.

 

פרק אחד עשר: פרבר הזפּתים וסביבותיו    🔗

בהָם, בכרך הָם, ישבו הזוזים. נִינְוֵה היתה עיר גדולה לאלֹהים, וּבה אדם וּבהמה רבה. בֵּיתָר, זו שהחריבוה האויבים, ארבע מאות שוָקים היו בה, וּבכל שוּק – ארבע מאות שקקים, והיו בה טבח והרג מצד זה והִלּוּלים וּמחולות מצד זה, ולא ידעו אלה באלה. וּמֵעֵבר לסמבטיון הנהר יש יהודים אדמונים בעלי קומה, ואחד משלנו, כשהוא מתגלגל לשם, משׂימים אותו מחמת קָטנוֹ בכיס הבגד כאגוז או כמטפחת-האף, למשל, ואין מרגישים בו עוד.

בפרבר הַזַּפָּתים אין מכל אלה הגדולות דבר. לא מהן ולא מקצתן. פרבר הזפּתים אינו אלא מקום ישוב קטן, ישוב דל ושקט מאד. אדם מתעטש בו בקצהו מזה – חברו משיב כנגדו “אסותא” בקצה השני. תרנגול קורא בצהרים מאחת החצרות שבטבורו – קולו מפוצץ ויוצא עד מעבר לנהר … די לי לעלות ולעמוד על-גבי הסכך של סוכתנו או בראש האוג הנבוב שלפני פתח בית אבא – והפרבר וכל סביבותיו פּרוּשׂים לפני כשמלה. רואה אני לפני כשלשים בתי חומר וּצריפי עץ נמוכים, רובם ככולם עקומי כתלים, קטני חלונות וּבלויי גגות. תחתונים מכונסים למטה, בתוך הבקעה, מבצבצים שם בענוָה מן הארץ ביחד עם הדשאים וחוסים בּצִלָּם של אילנות בודדים, ערמונים ולוזים, הנטועים בּצִדָּם; ועליונים עומדים רוָחים משני צִדי הדרך ונראים כמי שנמלטו ועלו לשם מתוך הבקעה בכוָנה, כדי לפשט קצת את עקמוּמיוֹתיהם וּלהחליץ את עצמותיהם המפורקות. שנים שלשה בתים מן הנחשלים, וּבית רבי בתוכם, פִּגְרו לעלות ונשארו מוּטים ועומדים כנבוכים באמצע השפוע: לרדת אינם רוצים ולעלות אינם מעיזים. בימות החמה הבקעה מתמלאת גִּדּוּלֵי בר גבוהים: נעצוצים ונהלולים, וּבימות החֹרף – שכבת שלגים עמוקים, וּמִקּוֹמַת הבתים נגרעת על-ידי כך עוד מחצה. ויש שאין העין רואה מהם אלא ארובות-העשן …

כל ימות השנה הפרבר נראה כמנמנם. רוח התנומה עולה ושורה עליו מכל העברים: מן הדרך הרחבה, הכבדה בחול, שנמשכת אליו מן היער וחוֹתַכְתּוֹ באמצע; מֵעֶגְלת השוָרים היחידית, שזוחלת לפרקים באותה הדרך, משוּקעת בחול עד חצי אופניה; מן האכּר רְחַב מכנסי-הבד, נְעוּל הגֻמי וַחֲבוּשׁ המגבעת, שמחמר אחרי העגלה וּמקטרתוֹ בין שִׁנָּיו, וּמן ה“צָב-צבה” המרושל, שנפלט מאליו מפי האכּר כלפי השוָרים המקרינים ההולכים לאִטָּם; מן החורשות והמגרשים הדוממים; מִקָּמוֹת הזהב הגבוהות, שמתנופפות שם מקרוב בּשׂדוֹת לְרוּח חרישית של היום, וּמן הצִרצוּר והזִמזוּם שמנסרים שם בלי הפסק בין העשׂבים עד כדי לשעמם את כל החושים וּלהאחיז את שמורות העינים; מבין צלבי העץ הנמוכים והבּלים, שעומדים מוּטים על תִליהם בבית הקברות “שלהם” וּמציצים בעגמת נפש חשאית מעבר לגדר הדחויה החוצה; מערבת החול שמתפשטת כּמדבר אין-סוף מאחורי אותו בית-הקברות …

ואנשי הפרבר גם הם אינם לא מן הזוזים ולא מן הזמזומים. קטני ארץ הם, בני אדם דלים וּשקטים, נמוכי רוח וְשִׁפְלֵי ידים. גדולות לא יבקשו וּבנפלאות מהם לא ילכו. מַשָּׂאָם-וּמַתָּנָם – פרוטה, וּסחורתם – פסולת וּשיָרים. בימות הקיץ סניף גדול יש להם לפרנסתם – זפת ועטרן, נוזל אִלֵּם, ששותת בחשאי מכּלי אל כלי ואינו משמיע קול ואינו קובל. אדם מעמיד בכרמלית שלפני פתח ביתו או לפני פתח חנותו הפעוטה גיגית ועביט וּמוכר מהם לוגין לוגין זפת ועטרן לאכרים בעלי קרונות מעוברי הדרך. בין קונה לקונה החמה עומדת ברקיע בּטֵלָה – והזפת שוקטת שעות שלמות בלי תנועה בתוך הגיגיות והעביטים, מבהקת במנוחה שלמה בשחרוריתה השמנה וּמשמשת מתוך בטלה אספקלריה של חנם, אספקלריה שחורה ועגולה, לשמש, לרקיע, לעבים הקלות, לבתוּלה עוברת וּלעוֹף פורח.

והנהר הסובב את פרבר הזפּתים – טיטירוב שמו, ולא פישון; ו“סובב” לאו דוקא, אלא הולך הוא לו רוב ימי השנה לתוּמוֹ במישרים, בלי עקמומיות יְתֵרוֹת וּבלי עקיפים. מקבל הוא בחשאי, כלאחר-יד, כל מיני מתן בסתר וּבגלוי, הכנסה מן הצד, מֵי שופכים וּמי גשמים וּמי תהום, שמביאים לו חדשים לבקרים שלוליות וּפלגים, מעיָנות וּביבים, וּפניו תמיד כלפי מרום פני תם, כמי שאומר: עשה בי רצונך, אבי שבשמים, הנני בידך. בימי השרב יש שהוא מצטמצם בענוָה וּבצניעות יְתֵרה צִמצוּם אחר צמצום – עד שהוא מתיַבּש כמעט. אז יִגָּלו מתוכו שִׂרטוֹנוֹת וחוּליוֹת, כעין איים קטנים, מגוּדלי קנה וסוף, וּכחוֹם היוֹם באים בני ישראל מתושבי הפרבר וחונים שם למשפחותיהם, ערומים וּפשוטים כיום הִוָּלְדָם, משתטחים על החול בסתר קנה ושׂיחים וּמגלגלים יחד בעדשים או מפצחים לוזים בחבורה. וּפעמים שמבעירים שם אש וּמרתיחים קומקום. באותה שעה דומים הם עלַי כבני השיָרה של רבה בר בר חנה, שעלו בקלות דעתם על גבו של דג וּבִשְּׁלוּ ואפוּ עליו, וכמעט שנהפכו וירדו מצולה.

יש גם בני חַיִל מן הנערים, אמיצי-לב ועזי-נפש, שמסתכנים ועוברים אל שפת הנהר השניה שכנגד, ושם הם מתפלשים בחול וּמרקדים ערומים כתיָשים פראים, בלי בושה וּבלי פחד, בין סבכי היער ואילניו וּממלאים אותו המון וּתרועה. תמיהני אם ישובו משם בשלום. כפשׂע בינם וּבין דוב שכּוּל או זאב ערָבוֹת, שיגיח עליהם פתאֹם וישׂא את אחד מהם אל מאוּרתוֹ …

רק אחת בשנה, בשעת הפשרת שלגים, יש שגם טיטירוב הנהר יוצא מגדרו וּמשתובב קצת. אז ישׂא ממרחק על כֶּתֶף גליו וּגלידיו אל הפרבר שברי לוחות, עריבה הפוכה על פניה, חביות, קורת עץ, דלת עקורה, סוכת נוצר, וּפעמים גם אוָזים ותרנגולים חיים צפים בלוליהם על-גבי גליד וצורחים מרה, עֲרֵמַת שחת וכלב מטושטש נובח בראשה. ואולם גם במשובתו, רוחו טובה עליו ועינו יפה. גליו ימחאו כף, שׂוֹחקים וקורצים עין, כמרמזים וקוראים לכל: משכו וּקחו! כל הקודם זכה! ןבני ישראל ילבשו פתאֹם גבורה והשליכו את נפשם מנגד ואצו במגרפותיהם אל הנהר לשלוֹל שלל ולבוֹז בז. והפשילו אבות וּבנים את כַּנְפוֹת בגדיהם ואת שולי מכנסיהם, וחצו במים עד מָתְנַיִם, וּבזזו במגרפותיהם איש לו. היה מעשה והעלתה מגרפתו של מרדכי-אהרֹן עֶגְלָה תמימה בת שנתהּ כשהיא במכלא על אֲבוּסָהּ. הִכְנִיסָהּ לדיר וגִדְּלָהּ והיתה לפרה, ועתה היא מפרנסת את בני ביתו בריוח וּבכבוד.

 

פרק שנים עשר: החורשה אשר בעברי הנהר טיטרוב    🔗

והחורשה שבשני עברי הנהר – אין בה לא מארזי הלבנון הרמים ולא מאַלוני הבשן הַנִּשָּׂאִים. אלא מה יש בה? שׂיחים שפלים, חישות נמוכות של קנים, מורביות של ערבה להושענות, סבכי אשוחים לסַכֵּךְ בהם סוכות וּזרדים דקים וּכחושים ליטול מהם חבילין למרחץ. זקני הפרבר מראים באצבע על גזעים כרותים, פרוכי רקב, מתמיהים בּעָביָם, שמבצבצים עד היום מן האדמה וּמעידים בלי לשון על דור ענקים וחסינים, שנעקר מן העולם וּפִנָּה מקומו לדור קלוקל וּפתלתוֹל. בין הגזעים הכרותים יש כאלה, שעומדים בלחלוחיתם וּרטיבותם ימים רבים, וּמִדֵּי שנה בשנה, בכל תקופת אביב, עורקיהם המחוּתכים מדמיעים עסיס אדמדם, כעין דמעות מהולות בדם. בוכים וּמבכּים הם בלשד תמציתם ולא יוּכלוּ להתנחם על תפארת עוּזם שנכרתה מן העולם בעצם תוּמהּ, לפני מלאת ימיה. קול דמיהם צועקים מן האדמה: מדוע שֻלְּחָה בנו יד! לדברי בקיאים, עסיסם של אלה אסור בהנאה, כדין דמעת מתים. לא נשארו מדור האבות אלא אילנות יחידים, בעלי מומים עלובים, מֻכֵּי אלהים וידועי חולי, עקומי גב, בעלי חטוטרות, רְטוּשי בטן, שסועי קדקֹד, משוּלשי סדנים וִיבֵשֵׁי איברים וּסתם פסוּלי אילנות מָשְׁחֲתֵי תואר וּמסוֹרסי צורה, שדוֹמים יותר לבריות משונות מבעלי-חיים, כגון הקוף והקיפוף והגמל והברדלס והסירני, או לשדים ולילין וקינטורין מִכַּת ליצנים, שנתקללו להתגלגל בעצים ולהיות נטועים כמסמרים במקומם כל ימי עולם, להתמיה את הבריות וּלהטיל אימה על עוברי יער בלילה.

עלובים אלה, שפסח עליהם המשחית והניחם לחיי בוז ודֵרָאוֹן אחר זמנם, היו חביבים עלי ועל חברַי חִבָּה מיוחדת, ורבים מהם היו ידועים לנו בּכִנּוּייהם, לפי צורתם המשונה, וּמשמשים לנו בימי שבּתון מקומות מועד לשעשועים וּלהוללוּת.

ידעתי אחד מהם, ערבה זקנה וּכפופה, שבסדנָהּ המפוּשׁח עם שני החורים המפוּלשים זה לעומת זה בראשו – גומות לעיקרי שׂוֹכוֹת מלשעבר, שנשרו מן האילן מחמת זקנה וִיבוֹשת כְּשִׁנַּיִם רעוּעוֹת – היתה דומה לדג גדול ויבש, שסוע מגבּוֹ וּמנוּקר שתי עיניו, העומד קוממיות על זנבו, בטנו כקבר פתוח וּפיו פעור – נכון לבלוע חיים את כל הַקָּרֵב הַקָּרֵב … עוד אחד, אורן עִקֵּשׁ וּפתלתוֹל, היה דומה לשָׂרָף מעוֹפף וּפרש רוכב על גבו וּמעורר עליו שוט. שוב אחר – היה דומה דִמיוֹן גמור למנורה בעלת חמִשָּׁה קנים, וזה שמו בפי כל: המנורה.

תִּדְהָר גִּבֵּן אחד לא נמנע מלבַיֵּש את זִקנתוֹ, נתהפך כלץ הולל ועמד על ראשו ורגליו מפוּשׂקות בחרפה כלפי שמים. ואחד, לִבְנֶה ישיש ומסורבל, כפף קומתו כקשת לארץ, וּמִגַּבּוֹ צמח לו ועלה ביונק למעלה לִבְנֶה צעיר ורך, לבן ככסף טהור, יְשַׁר קומה וִירַקְרַק תַּלְתַּלּים, דורך על בָּמֳתֵי אביו ושואף למרום …

יש לשער, שרבים מאותם האילנות המשונים אינם באמת אלא שרידי עבודה-זרה מן האשרים והחמנים, שִׁקּוּצֵי הגויים הקדמונים, שסרס הקדוש-ברוך-הוא את צורתם והניחם למשמרת לדור אחרון, לראוָה בם …

מבּין השׂיחים יש שמזדקרים ועולים למעלה סדנים חשׂוּפים וִיבֵשִׁים שלוחי זרועות בדיהם באויר. אלה הם שלדי עצים מתים, מֵעֵין חנוטים, שלא היתה להם קבורה והם עומדים מחוברים לגלי שרשיהם, נתונים ב“עולם התוהו”, גופם צָפַד ונִקשָׁה, עצמם חרה והשחיר מִנִּי חורב וגשם, וכֻלם נקוּבים-נקוּבים מבּחוּץ וּנבוּבים מבּפנים.

שׁקצי הפרבר, ברעוֹתם בחורשה את החזירים ואת העגלים לאיוואן אביהם, או ילדי החדרים, בבואם בל“ג בעומר לירות בקשת וּבחִצִּים, אפילו אם יחפּשׂוּ בנרות לא ימצאו שם – עָרֵב אני בדבר – לא את היַמים ולא את התחשים ולא את התאו והיחמור. אלא מה ימצאו? את “נפיחוּת הדוב” ¹, קטלי-דידבי ², לסת של פגר סוס, טלפי חזיר, וּבדרך נס – גם “מפל עבים”, שמראיתו כְּרִיר חַלָּמוּת שבספר אִיּוֹב או כעין מִקְפָּה של רוֹטב דגים ב”סעודה שלישית", קרוּש וּמרטט … הנשים קוראות למין זוהמה זו: “דמעות רחל אמנו”, והיא, לדבריהן, סגולה למְקַשָּׁה לֵילֵד. ונער שזוכה אחת בשמיטה באותה מציאה – מִיָּד יְרִיצֶנָּה בשׂמחה לאִמּוֹ, וזו מענקת ממנה טִפִּין טִפִּין לשכנות מעוּבּרות, לתלותן בתרמיל קטן על הצואר, כקמיע.

לשֵמע אֹזן שמעתי, שגדֵלים בחורשה גם לוזים ואגסי כל-נדרי. ויש מעידים, שמצאו שם גם תפוחי ארץ-ישראל. המאמין יאמין. אני לא זכיתי לפי-שעה לראותם במו עיני. בשעת הכושר כדאי להפליג ביער ולהכנס בּעָביוֹ. ראוּי לְבָדְקוֹ. מי יודע את המוכן לי שם? רבות מחשבות בלבי על היער.

 

פרק שלושה עשר: פרבר הזפּתים ומעשה אבות    🔗

אכן קטן ושקט ודל הוא פרבר הזפתים, אבל בעיני הוא הוא רוב מִניָנוֹ ורוב בִּניָנוֹ של עולם. עיקר מעשי בראשית בו נאמרו. כאן, למעלה מן הגגות, נתלו בששת ימי הבריאה המאורות ברקיע; כאן, בתוך הגנות והקרפיפות וּבתוך החורשה, הִדְשִׁיאָה הארץ דשא עשב והוציאה עץ פרי ואילני סרק; וכאן בנהר טיטירוב וּבאגמי הפרבר, שרצו המים כל נפש חיה, דגים ותַנִּינִים וּצפרדעים וסרטנים ועלוקות ועוֹף יעוֹפף למינוֹ.

הקדוש-ברוך-הוא, ודאי מלוא כל הארץ כבודו – אבל ישיבת קבע בחר לו למעלה ברקיע במקום מכוּון כנגד הפרבר ממש ואת שכינת עֻזּוֹ צמצם בארון הקֹדש של בית-תְּפִלָּתֵנוּ, בין כנפי הכרובים המרחפים למעלה מן הפָּרֹכֶת.

כל המאורעות הגדולים האמוּרים בחומש וּברש"י וּבשאר ספרי הקֹדש – אֵלּוּ שאני הוגה בהם בחדרו של ר' מאיר –כֻּלם יש לבקש להם סְמוּכים וּמְקוֹם אחיזה בפרבר וּסביבותיו. הרבה דברים יש, שקשה לי להכריע בהם, איפה נגלו אלי תְּחִלָּה וּמאין באו ראשונה ללבי, אם מן הספר או מאחד המקומות מחוץ לו.

יכולני להראות באצבע על המקום בשדה שיצאה שם מכירת יוסף אל הפועל. הבור שהושלך יוסף אל תוכו, עודנו נמצא שם בעינו וּבצוּרתוֹ, כמו שהיה בימים קדמונים, עד היום הזה. הוא הוא הבור שבחומש לכל סימניו המובהקים, אין נגרע דבר. מה הבור שבחומש ריק ואין בו מים, אף שלי כך. ולא עוד, אלא שיש בו, לפי השערתי, גם נחשים ועקרבים, ממש כמו בזה של יוסף.

אִלּוּ הייתי רוצה לסכּן בעצמי וּלהפליג לבדי באותו השׂדה, מובטחני שהיתה פוגעת בי מיד אורחת ישמעאלים. הפרות שראה פרעֹה בחלום עדַיִן הן, או צאצאי צאצאיהן, רועות באחו על שפת היאור טיטירוב, וזה הנהר העלוב זוחל לו בלאט וּבחשאי כדרכו בצר פרברנו ואינו משער כלל, הפרות הללו שמהלכות לתומן על שפתו וּמלחכות עשב, מה הן וּמה טיבן.

לא נעלם ממני גם המשעול שירדה בו בתיה בת פרעה ונערותיה עִמָּה לרחוץ אל היאור. נמשך הוא ורץ כל ימות החמה מן הפרבר אל הנהר כלשון משורבבת, שלוחה למים. היום בוער כתנור. המשעול – עִתִּים משתלשל וּמלבין מִבֵּין מעלות וּמוֹרדות קטנים וּדשוּאים ועִתִּים מתעלם ונבלע בין שיחים וקמה. בת המלכה הולכת הלוך וטפוף בראש ונערותיה אחריה, היא – מוּסך של משי תכלת, וּמלל כסף לו, על ראשה, שמלה דקה וּצחורה על בּשׂרהּ, וּברגליה נעלי תחש דקות מרוקמות זהב, והן – הולכות אחריה יחפות וּפעמי רגליהן נִכְווֹת כְּוִיָּה נעימה באבק הלוהט של המשעול. בדרך הִלּוּכן תשלחנה ידן בקמה וּבשׂיחים, לקטוף מְלִילוֹת ועִנבי-שועל, ושִׂמְלוֹתיהן מסתכסכות בגבעולים וּבשִׁבֳּלִים וּמשמיעות רחש דק ונעים. פרפרי רקמה מפזזים לפניהן באויר וּדבורי זהב עם זבובים כחולים באזניהן יהימו. וּבין קנה וסוּף שעל שפת נְהַר טיטירוב, בתוך מסכת הצללים הדקים והמתוקים שם, שוכב לו באותה השעה התינוק משה חבוש בתיבתו הקטנה והוא פועה וּבוכה: אַ הוּ, אַ הוּ! ואינו יודע, הפטיט, שאחותו מרים, היא זלאטה בת דבורה האלמנה, נִצֶּבֶת גם היא פה מרחוק חבוּיה מאחורי אילן של אגסי כל-נדרי ועטופה במטפחתה, וּבסוככהּ בכפה על עיניה, תביט בדאגה וּבחרדה כלפי הנהר ולבה הולם פעם …

אבותינו הקדמונים, תרח אבי אברהם ואבי נחור, ישבו מעולם בּעֵבֶר הנהר – מֵעֵבֶר לטיטירוב. שם בתוך החורשה ישבו וגם חטבו עצים ועשו אותם צלמים. וּביום יריד, כשהיה הזקן תרח צריך להוציא מעשה אצבעותיו למכירה, היה מטיל את הצלמים לשׂקים ולסלים, מעבירם בסירה את הנהר, מעלה אותם לשוק וקובע לו שם, בין שאר התגרים, שֻלחן וּמעמד אצל בית-הקברות שלהם, סמוך לבעל-פעור, הוא הצלם הגדול המוּקע שם על צלב עץ גבוה, הנטוע באמצע פְּלַטְיָא וּמקומו משמש מקום יריד לאִכּרים וּקרונותיהם מן הכפרים הקרובים. בני ישראל יוצאי מצרים שכנו לשבטיהם, לפי השערתי, בערבת החול הגדולה שמתפשטת והולכת מאחורי בית-הקברות והלאה, הרחק הרחק מן הפרבר. שם, במדבר הגדול והנורא ההוא, “נִטָּיוּ אהליהם כנחלים” וחנו איש על מחנהו ואיש על דגלו, לצבאוֹתם וּלאוֹתוֹתם. ממש כמחנות הצבא שלנו, הנוטים בערבה ההיא את אהליהם מדי קיץ בקיץ.

וּפרשת בלעם אף היא, בטוח אני, באה ונהיתה בדרך הרחבה, זו העוברת לפני ביתנו, עבור והִמָּשך בין קמה וָניר, עד שהיא נבלעת לבסוף ביער. כאן עבר בלעם רכוב על אתונו וּשני נעריו עִמּוֹ, הלוך לקלל את ישראל, וכאן על אם הדרך, עם שׂדה השׂעוֹרה אשר לטרוכים, נִצַּב לשׂטן לו מלאך ה‘, וחרבו, הנוצצת כנגד החמה, שלופה בידו. הדבר נעשה לפתע פתאֹם, כְּאִלּוּ צץ המלאך מתוך הקרקע או קפץ מתוך אחת הפחתים מבין השׂעוֹרים. בלעם, כמובן, לא הרגיש בו והיה רוכב והולך לו כדרכו, ואולם האתון נטתה פתאֹם מן הדרך וַתֵּלֶךְ בשׂדה בין שִׁבֳּלי-השׂעוֹרים. אחר-כך נטתה שוב וּבאה בין המצָרים, בסִמטא הדחוקה שבין גִּנַּת יאנקא וּבין המקשה של מַתְיָא החֵרֵשׁ: גדר של קנים וּכלוֹנסאות משוּפּים מזה וגדר של נצרים קלועים מזה. אין ברירה, ר’ בלעם. באת במצודה. רֵד, במחילת כבודך, מעל האתון וֶאֱחוֹז בזנבהּ וּמָשְׁכֶהָ אחורנית. אין דרך לנטות ימין וּשׂמֹאל …

סוף הדבר ידוע לכל. לאחר שיגע אותו רשע וּמזִמָּתוֹ הרעה לא נתקַיְּמָה – עמד והכריז יריד! יריד גדול, כזה שהיה אשתקד באחד מימי אידיהם בפלטיא של בית-הקברות שלהם מסביב לצלם. כל המִדְיָנִים והַקַצַפִּים מן הכפרים והסלובודות הקרובים והרחוקים נועדו ובאו ליריד זה והביאו עמהם בקרונותיהם גם את בנות מדין: “שִקצוֹת” מְאָדָּמוֹת וּתפוּחוֹת לְחָיַיִם, רעוּלות וּפרוּפוֹת במיני מטפחות משוּקדוֹת וּמצוּיצוֹת, לבוּשׁוֹת צבעונים וּרְקָמוֹת וּמסוּבּלוֹת חרוזי אלגומים וּפניני זגוגיות, ענקים לגרגרותיהן, וַעֲגִילֵי נחֹשת עם נזמי זכוכית, לִוְית חן לאָזניהן. מקוּשטות בעדי עדיים אלה, תאוָה לעינים, סבבו בּנוֹת מִדְיָן בשוק על קובותיהם וּתריסיהם של היהודים הרוכלים והתגרים בני דור המדבר, שתו קוַס וּפִצְּחוּ זֵרעוֹנים ונהגו בדרך כלל בפריצות יתֵרה. מִתְּחִלָּה לא נתנו בני ישראל דעתם עליהן. מה איכפת להם? תשחקנה להן בנות הערלים! הן טמאות וּפרוּטתן כשרה. אך לפנות ערב, בחטוף בחורי הקצַפִּים של השכונה הקרובה איש שקצתו והמחולות התלקחו מסביב לצלם לקול חליל וכַתַּרינה וּלרעש תוף וּמצִלתַּיִם – באותה שעה – וַי, וַי – הצליח מעשׂה שטן, וּבני ישראל – אוי לאותה בושה – זנו אחרי בנות מדין וַיִּצָּמְדוּ לבעל פעור … צלם התועבה הנה הוּא מוּקע באמצע הפלטיא עד היום הזה, וכל העובר רוקק שלש פעמים ולוחש פסוק ידוע.

הרבה הרים גבוהים יש בעולם: הרי אררט, הר סיני, הור ההר, הר נבו; אבל הגבוה מִכֻּלָּם אינו אלא הר זה, שמתרומם מֵעֵבר לבקעה וראשו השסוע בשמים. הוא הוא ראש הפסגה הנשקף אל פני הישימון. עבים קלים בהליכתם נתקלים בו וּמניחים קִרעיהם אחוזים בין אבניו וגבשׁוּשִיּוֹתיו, ואִלו יעלה עליו אדם וָחַי, היה מוצא שם את הקרעים נטושים הפקר על פני כל ההר ואין מאסף. בצלעו החשׂוּפה, שנתלשו ממנה על-ידי מפולת וּכרִיָּה כמה חוּליוֹת וּמקוֹמן המגוּלֶה נראה באדמומיתו כבשׂר חי של ההר, עשויים כמין כּוּכים וּמערות, וּבהם ודאי נתחבּאו המואבים, בּאָרבָם לישׂראל במדבר עם אשד הנחלים ארנון. המואבים – ממילא משמע – אמנם נטלו את שלהם! עד שהם יושבים במחבואיהם וּמצפּים לישראל, שיעברו בעמק, כדי להתנפל עליהם מאחוריהם – והִנֵּה דבקו פּתאֹם שני ההרים משני צִדי העמק זה בזה, והגבשושיות שבצד זה נכנסו, כְּשָׁדַיִם לנרתיקיהם, לתוך הכוכים שכנגדן וכל המואבים נתרסקו כפשפשים! ולא נתקררה דעתו של הקדוש-ברוך-הוא, עד שהעלה את בארה של מרים – באר חביבה! – המתגלגלת והוֹמיה כאן בקרקעיתה של הבקעה מלמטה, והיא שטפה מתוך הכוכים גולגלות וּזרוֹעוֹת מרוּסקוֹת והציפה אותן לעיני כל ישראל אל טיטירוב הנהר, כלומר: לנחל ארנון …

אכן מקום סגולה הוא הפרבר, מועט המחזיק את המרובה, מעין אוצר עולם. כל מעשי בראשית וקורות הדורות מראש מקופלים בו כאותה השִׂמלה האגדית בִּקלִפַּת אגוז. ואין לך דבר בתורה שאין כנגדו בפרבר דוגמא מפורשת או רמז גדול. מי לקח ממי? – תיקו. אפשר שנסתכל הקדוש-ברוך-הוא בחומש ורש“י וּברא על פיהם את הפרבר, ואפשר גם להיפך: נסתכל בפרבר וּסביבותיו וכתב על פיהם את החומש והרש”י. ואולי כך מעורים הם זה בזה מימות עולם ואין אחד מהם קודם לחברו.

 

פרק ארבעה עשר: חכמת הטבע והאמנות    🔗

בקעת ר' מאיר המציאה לנו, חוץ מזה, גם חומר נאה להתאמן בתולדות הטבע, בסוגי החי והצומח למיניהם, וכן בכל מיני אמנוּת.

בימי התמוז, בשעת תנומת צָהֳרַיִם לר' מאיר, אני וַחֲבֵרַי יוצאים לשבת מאחורי הבית בּשִׁפּוּעַ הבקעה, מקום המוכן לנו לשעשועים וּלשׂיחה בּטֵלה. כאן בני חורין אנו לעשות כל מה שלבנו חפץ, איש איש כיד אלֹהים הטובה עליו.

הזריזים, מיכה וגדי, מקדימים ורצים אל בין הסבכים והסנאים, הגדֵלים שם במעלה ההר, מטפסים במסירות נפש מסבך לַחֲבֵרוֹ וּמבקשים עִנבי-שוּעל. לפי מסורת אגדה שבידי התלמידים איש מפי איש, צריכים אותם הסנאים להוציא בכל שנה ענבי-שועל, אלא שמעולם לא שב משם אחד מן הזריזים ועֵנָב בידו. כנראה, יש עוד אחרים, זריזים מהם, שמקדימים אותם. אומרים, שהעִזִּים חיָבות.

וֶלְוֶלֶה מַזִּיק מטפס ועולה מיד לראש אילן, יושב בסתר וקולע משם באבנים על כל אִכּר שעובר בעגלתו בדרך למעלה מן הבקעה, זֵכֶר לְגָלְיַת וְדָוִד.

נחום ותודי, שני עסקנים בדברים, גִּבּוֹרֵי צַיִד, מומחים לִזבוּבים וְלַחֲגָבִים וְלַחֲסִילִים וּלכל מיני צרעים ויתוּשים וּפרפרים – מוציאים כלי-אומנותם, מיני מחטין וצינורין ועוקצין ודוקרנין ועקרבנין וכל כלי משחית דקים מן הדקים למיניהם, ונִגָּשים מיד אל המלאכה, לעשות את “נסיונותיהם” השונים בבריות קטנות ואוּמללות אלה שנופלות בידם. לא יעברו רגעים אחדים – וּמִרְכֶּבֶת כּבוֹד קטנה, מרכבה נהדרה מאֹד, מעשׂה ניָר מקוּפּל, יוצאת רתומה לצמד חסילים מקרינים, וַחֲבוּרָה נַעֲלָסָה של זבובים וּצרעים וּפרפרים, שׁוֹנֵי תֹאר וּמראה: זהוּבּים, כחוּלים, אדוּמים, מנוּמרים, יושבים זוגות-זוגות כבודים בתוכה פנימה וּמרקדים כִּתּוֹת-כִּתּוֹת מסביב לה מבחוץ. אלה ואלה רתוקים למושבם או זה לזה על-ידי עוקצים דקים ודוֹקרנים, נעוּצים בבני-מעיהם וּבאחוריהם, וכֻלם מרעידים גפים ורגלים דקיקות וּמסלדים בחילה כשהם מפרפרים בין החיים וּבין המָוֶת וזִמזוּמם בוקע רקיעים; אך שני חכמי הטבע שלנו, נחום ותודי, אינם חוששים כלל ועושים בשַלְוַת פילוסופים וּבשקידה נמרצה מה שעושים.

הֶשֶׁלֶה, ילד כרסתן וּסגלגל כחבית, יושב בין העשבים הגבוהים וּמרביץ שם בחשאי צפורת אחת, “גֻּלְגֹּלֶת מת” שמה, על פרוטטת קטנה של נחֹשת, מתוך תקוָה וֶאֱמוּנה שלֵמה, שלמחר ישכים ויִמצא תחתיה שתי פרוטטות … רז זה גִּלָּה לו בלחישה וּבשׂכר שני כפתורים וּפלח תפוח, נט’קה גנב, שתיכף לאחר קבלת השׂכר נשא את רגליו ונסתלק לאחורי החורבה, לצוד שם זבובי אספנין.

כת אחת של תלמידים מלקטת מבין הדשאים וחורזת “מרגליות”, מין גרגרים דקים עגולים וּמרוּדדים, כעין גרוגרות זעירות; וכת אחרת עוסקת בנטיעה וּבנִכּוּשׁ, או גושרת גשרים וּמשיטה ספינות על-פני “באֵרהּ של מרים”, היא אַמַּת-המים שלמטה בבקעה.

מִתְּחִלָּה גם אני נגרר אחרי אחת מן הכִּתּוֹת ועסקיה, אך בעוד שעה קלה, וּבטרם אדע איך היה הדבר, והנה אני מבחוץ … בלי משׂים, כחוליה רפויה בשלשלת, נשמטתי ונפלתי מתוך חבורת המשַׂחקים, ואיש לא הרגיש בחסרוני. מוטל אני ככלי אובד ונשכח בין העשבים, גבעוליהם וטרפיהם סתר לי ואין רוֹאֵני ואין יוֹדעֵני. וכך יפה לי. לא מהם ולא מהמונם. רואה ואינו נראה, ארבץ לי לבדי מן הצד, חבוי בחיקו של עולם, עזוב לנפשי וְלַחֲלוֹמוֹתַי, מסתכל, מאזין וּמחשה.

הנה נמלה זוחלת, מטפסת ועולה בגבעול עשׂב, ונופלת, ושוב עוֹלה. תועה היא בריה דקה וּזעירה בחורש מֵצֵל ואין מוצא. והִנה סוסו של משה רבנו. דבק הוא לַאֲחוֹרֵי כַּפִּי כַּחֲצִי עדשה: עגוֹל, אדמדם עם נקוּדוֹת שחורות, נקשה, חלק ונוצץ, כמצוּפה שריון ממוֹרט. לפי מראהו ראוי הוא להִקָּבע כנופך בחותם טבעת. פתאֹם השריון משתסע באמצע. נצנצו גפים דקיקות, והזאטוט איננו! פרח לו האדמוני! יהי אלֹהיו עִמּוֹ ויפרח לו בשלום. ידי לא תהיה בו. בריה הוא, יצור כפיו של הקדוש-ברוך-הוא כמוני. ומי יודע, אפשר הולך הוא עתהּ למקום שהולך בשליחותו של מקום. בכל עושה הקדוש-ברוך-הוא שליחותו, אפילו על-ידי צפרדע ויתוש, חוץ מן העכביש, שהוא מנודה לשמַיִם ולבריות, לפי שהביא אש לבית-המקדש.

והעשׂבים אף הם לכל אחד ואחד מהם יש ממונה ברקיע שמכּה בו ואומר לו: גדל! וזה הדבר, שהם מתעוררים לפרקים משנתם בחפזון גדול, וחיל ורעדה יֹאחזוּן, מזרזים זה את זה בלחש: “גְּדַל, גדל, המלאך מכּה ואומר: גדל”. כדאי היה לדעת, במה הוא מכה: באצבע צרדה או ברצועה קטנה.

הס! על אָזְנִי ממש – ואולי בתוֹכה – נמתחה נימה אחת נעלמה והיא מנהמת וּמנהמת בקול דממה דקה, דקה מן הדקה, חוט השערה … יתוש מנגן! הקולות הקרובים והצוהלים של חברַי נעשׂים לי פתאֹם רחוקים רחוקים והם באים אלי כמו מֵעֵבר לכֹתל אטום או דרך כרים וּכסתות, מוּבלעים וּמבוּטלים בּקוֹל המוֹנוֹ של גלגל חמה המנסר ברקיע וּמושל עולם בגבורתו. והנימה הדקה עדַיִן מנהמת וּמנהמת בְּאָזְנִי, בנפשי פנימה. מַה תֶּהֱמִי עלי, נימה, וּמַה תשוחי עלי. הַאֲריכה מיתרך, יתושי, מְתָחֵהוּ היטב, הַעֲמִיקָה נַגֵּן. כך יפה לי, כך נעים וכך מתוק … צף אני עתה ונמוג עם העב הקטנה והזכּה בּזֹהר הרקיע. שלום לכם, חברי! שלום לכן, אִמִּי וַאֲחוֹתִי! שלום שלום לרחוק ולקרוב! … הולך אני עתה מכם בדרך רחוקה, רחוקה … הולך אני אל פֵיגֶלֶה …

 

פרק חמשה עשר: ואני בכפר מולדתי    🔗

הנימה מנהמת, עיני נעצמות מאליהן – וַאֲנִי בכפר מולדתי.

…בֹּקר בהיר. שמש וזֹהר רקיע. בתי חומר סכוכי תבן מבהיקים מבּין ירקרק דשא ואילנות טלוּלים. בית וגִנתו, בית וַחֲצֵרוֹ וקרפּיפו. קְדֵרוֹת וְכַדֵּי חרשׂ כפוּיוֹת כמגבעות בראשי יתֵדוֹת וקָנים של גדֵרות וּבשׂוֹכוֹת של אילנות. דובדבנים וחַמּוֹנִים מציצים מעבר לגדרות וּמשׂוּכוֹת. גדר גדר, משֹוּכה משֹוּכה וצִלָּהּ הצונן בצִדָּהּ. קילוני בּאֵרוֹת עולים ויורדים בשריקה וּב“יד רמה” והדליים מטפטפים רסיסים חיים וזכּים של כסף וּבדֹלח. קול בעלת-בית וקול שפחה. צהלת סוסים, נחרת חזירים וּגעִיַּת בקר וָצֹאן – המולה נעימה של טרדת בֹּקר. ריח זבל וריח חלב חם נודף. הגגות מקטרים לשמים מארוּבּוֹתיהם וּמעלים עמודי עשן. מרחוק, על מרומי שׂדה, מטחן של רוּח פּוֹרשׂ כנפים. ושם מעבר למטחן, בקצה העולם – ערבות שׂדה, מעלות וּמוֹרדוֹת, אֳרָחוֹת, שבילים, יערים, עַרְפְּלֵי טֹהַר …

בקצה הכפר, בירכתים, שופעת ועולה גבעה קטנה וִירוּקה. ברֹאשה בית וחצר וּבתחתיתה בית וחצר – שער מול שער. משעול צהבהב חוצה את דשא הגבעה וּמתמתח משער לחברו. עופות הבית ואפרוחיהם הרכים יוצאים ללֶקֶט של שחרית משפָּחוֹת משפָּחוֹת. סנוניות קושטות באויר כחִצים. צפצוף, קרקור, גע-גע, צויצה – המוּלת חדוָה של בֹּקר. פתאֹם, וּבחלון הפתוח של הבית התחתון מתגלה ילד רזה וחִוֵּר, כבן חמש למראה, והוא עוטה כֻּתֹּנֶת לבנה. אני הוא. עומד בּכֻתָּנְתִּי האחת לבשׂרי על אדן החלון, עיני מעומצות מפני שטף האור, וגיל הבֹּקר בפני וּבעצמותי. ראשי נשוא למעלה, לראש הגבעה, ועיני תלויות בצמאון לחלון הפתוח שם. אותה אני מבקש בעיני, את חברתי היחידה ו“כַלָּתִי”, את פיגלה.

בעוד רגע וּבחלון שלמעלה מופיעה היא, פיגלה. חמה וּמתוּקה וּשטוּפת אוֹר עוֹמדת היא שם בּכֻתָּנְתָּהּ הצחורה וּבתלתַּלֵּי זְהָבָהּ, פניה שׂוֹחקים וּקרֵנים וכֻלָּהּ רעננות בֹּקר, כֻּלָּהּ זֹהר וָחֵן.

“פיגלה!” – צועק אני לעומתה בּפִשּׁוּט ידַיִם, כנכון לפרוח, וגל מתוק מנשׂוֹא שטף לבי.

“שמוּאל’יק!” – מצפצפת היא מלמעלה ושולחת ידים קטנות כנגדי …

המראה נעלם. הנימה עוֹדנה מנהמת. ואני רואה שוב:

…הכפר אחרי הגשם. העבים נתפזרו והשמש זרחה. ברכה גדולה ירדה לעולם ואור חדש וּמצוחצח נָגַהּ עליו. טהור העולם, טהור. הכל התחדש פנים – מתכלת הרקיע ועד ירק גִּנָּה ושׂדה. האלון החסון, רְחַב הצמרת וּכבַד הָעֳפָאיִם, עומד על תִּלּוֹ באמצע הכפר והוא רענן ונהדר משהיה. האדמה שתתה לרוָיָה והותירה והיא מבשׂרת שפע שְׂשׂוֹנָהּ לקרובים וְלִרחוקים בצהלת יבלי מים שוקקים וּברטט אגמים נוצצים. גגות ואילנות נוטפים זהב וציצים וּפרחים חורזים פנינים וּבוֹכים מאוֹשר. על משעול הגבעה, בחול הרטוב שם, מוטל רסיס זכוכית והוא נוצץ ונוצץ, כְּאִלּוּ עלה פתאֹם לגדולה. אֵל אלֹהים! כמה שמשות! כמה רקיעים! אגם אגם ושמש בקרבו, שלולית שלולית ורקיע מתחתה. שברי עולמות הפוכים וגזרי רקיעים חדשים מתחת למים עד לאין מספר – ש"י עולמות! צִפֳּרים מבין עֳפאים ואפרוחים רכים מבין חציר משתגעים מחדוָה והם משרבבים גרון, פורשׂים גפַּיִם, פוצים פיפיות – וצֹוְחים וצֹוְחים … שיר ושבח מלמעלה, רון ופצח מלמטה. פתאֹם, וּשני תינוקות, ואני וּפיגלה, יחֵפֵי רגל וּטפוּחי כֻּתֹּנֶת, יוצאים חבוקים מאחורי הבית. צועדים הם קוממיות יחד, ברגל ישרה, גרונם נטוי, ראשיהם נשואים, פיהם פתוחים – וגם הם צֹוְחים וצֹוְחים … לא מלה ולא זמר – רק צִוְחַת תרועה וקוֹל עֲנוֹת, כְּצִוְחַת הכּרוּכיה מראש אילן ביער, במלוא פה וגרון: לָה-לָה ולָה-לָה-לָה ושוב – לה-לה ולה-לה-לה! חדוָה אחת רבה, חדוַת אלֹהים, אחזה עתה את כֻּלם, את יבלי המים ואת הצפרים ואת האילנות והדשאים ואת רסיס הזכוכית ואת שני הילדים, וַתסחָפֵם בַּהֲמוֹן גליה. שׂמחה אחת, שׂמחת עולם כֻּלו, על ראשם, וּצוָחה אחת בגרון כֻּלם – שיר ושבח לחיי העולמים …

…והנימה עודנה מנהמת, ואני הוֹזה ורואה שוב:

…לפנות ערב. אני והיא לבדנו במגרש הכפר. השמש נטה לערוב מאחורי אחת הגבעות וכל המגרש על ציציו וּפרחיו רוָה כֻלו נֹגַהּ אדמדם, זְהַב השקיעה. העלים והדשאים – שקופים וסנוני אור והאוָזים הלבנים הרועים שם העלו זיהוב קל – כסף מוּזהב! צַלְעוֹת האילנות הבודדים זבות דם וצִלְלֵיהם משתרבבים וּבאים, משתרבבים וּבאים. דממה גדולה מסביב. אימה מתוקה ותוגת פלאים. הפרפרים רפו כנפיהם והם מרפרפים אט-אט על השׂיחים. נשמעת גריסת שִׁנַּים של עגלים וּסיָחים המפוזרים במגרש וּמלחכים דומם, מתוך הרהורים … פיגלה בשמלתה הלבנה מרחפת כצפּוֹר משׂיח לשׂיח וּמלקטת פרחים ואני מעולל אחריה. מה הרבתה ללקוט היום: אלומה שלמה בידה! פתאֹם נרתעה לאחוריה: נבלת נחש-בית ראתה בדשא. “אל נא תיראי!” – מַרְגִּיעָהּ אני כמנוּסֶה – “מת הוא. ראי!” – ואני מרים את הנחש בידי. לבי גס בנחשים. מצויים הם בגִנָּתנו, ואיני מתיָרא מפניהם. – “הנח, הנח!” – קוראת היא בבהלה ונסוגה אחור – “השליכהו!” יצר הגבורה פוחז עלי ואני מנופף לעומתה את הנחש, כמעורר שוט. היא נסה בפחד וצועקת, ואני, האכזר, דולק אחריה. בתוך מרוצתה, הפרחים נופלים מידה אחד אחד וּמתפזרים אחריה – כחולים, צהובים, לבנים; זֹהר השקיעה העז מסתנן בעד לבנת שמלתה הדקה וּתנוכי אזניה, ואני – הנחש בידי ודולק. פתאֹם – לא אדע איך נפל הדבר – וּפיגלה נעלמה מעינַי. התחמקה ואיננה. ואולם רוח הגבורה לא רפתה מעלי ועודני שוטף במרוצתי. אך לא אחרי פיגלה כי-אם כלפי החמה השוקעת. הנה היא קרובה. מעבר לגבעה ההיא. ארדוף, אשיג. אסורה נא ואראה. יד אחזה בי וַתִּשָּׂאֵנִי הלאה – וַאני בראש הגבעה. נשאתי עינַי – וָאֱהִי לאבן: אש אש! כל כנפות הארץ והשמים היו למאכולת אש. נחלי אש והררי אש. ארמנות אש ויערות אש. אש מתלקחת בתוך האש ואש אוכלה אש. אש אדומה, אש לבנה ואש ירוקה. רכב אש וסוסי אש ידודון וּכפירים בּוערים דולקים אחריהם. והנה זה האלֹהים נורא הוד יורד באש …

לבי מת מפחד אלֹהים וַאני מסתיר את פני ובורח …

…הנימה מנהמת פלאים וַאני הוזה ורואה שוב:

…צָהֳרַיִם. חרבוני קיץ. עז האור מנשוא ולא יכיל היום את זָהֳרוֹ. יחידי אשב לי על אם הדרך משוקע בחול לוהט ועיני אל היער. אפס כְּתֵפוֹ האחת אראה, חודה של קרן-זוית אחת הנשענת לכפר, וכֻלּוֹ לא אראה. יושב אני מנגד לו ותוהה. כתמול שלשום יָחוּד לי מרחוק את חידתו האפֵלה, וַאני קטן וּבַעַר ולא אבין לו. מסביב אין איש. שרב וּדממה. ריח אבק יבש נודף. האבנים בשדה קלויות אש וּגדרות כתנור נכמרו. אילנות ושׂיחים נלאו מֵאֱרוֹג תחתם את קורי צלליהם. אזלת כל יד וקצרה כל רוּח. שׂדות וּמגרשות נִחָרִים מנשמים בתמצית לֵחָם ונראים כַּעֲשֵׁנִים וּמרטטים. כלבי הפקר נבוכי עין ושפלי זנב נהלכים בצללים, בטנם מַפּוּח מהיר וּלשונם שותת. צל, צל! מי יִתֵּן מעט צל. באים הם עד אחד השבילים, עומדים רגע, נושאים עין עכורה אל ההרים, אל היער – ושבים בפחי-נפש. שרב וּדממה. פתאֹם, והנה רָעַד קצה היער אשר ממולי, רעד וַיִּרְגַּשׁ. מעֲבִי אפלתו זנקו לפתע החוצה שלשה בני בקר צעירים וטובים: עגלה יפה-פיה אדומה כֻּלה וּשני פרים בני בקר שחורים כעורב. אחד מהם כוכב זרח לו במצחו. העגלה כצאתה מן היער כן עמדה, והפרים, בלי להפסיק שטף מרוצתם, החלו לסובב אותה במעגל רצוא וָסֹב. קלה ויפה היתה מרוצתם. מִתְּחִלָּה לא נראה להם בלתי-אם חלקת עוֹר שחור נוצץ וּמהבהב, רגלים מהירות טופפות בקצב, נוגעות ולא נוגעות, עקימת חן של צואר נטוי בשפוע, כמחוה קידה, ורִתחי אבק קל עולים מתחת טַלפיהם, מזהיבים רגע וּמתנדפים. הבכרה עמדה כל העת במנוחה, כבוחנת: למי היִתְרון. ואולם מרגע לרגע קצרה רוח המתחרים ולהטם גבר. שריריהם צבו. נחיריהם התרחבו ורעדו וּנשימתם תכפה. בולמוס אחזם. העינים מלאו דם והשגעון הציץ מתוכן. האבק מתחת הטלפים הלך ורב והצוארים העמיקו שחוח לארץ. “אסון יהיה” – חרד לבבי. בו ברגע וּבעל הכוכב הפך פתאֹם, וּבעמדו נְטוּי מצח וקרן לעומת רעהו השוטף עוד במרוצתו, השׂתער אליו בחמת רצח – וחבט! נאקת פרא, געִיָּה איוּמה וּמרה, עלתה מתוך ענן האבק והארץ מסביב היתה לחרדת אלֹהים. לבבי תעה ועיני חָשכוּ מֵראוֹת. וּבהתפזר הענן ראיתי והִנה אחד מן הפרים רץ רץ במישור, דמו שותת לארץ ונוצץ, וּגעִיָּתו בוקעת רקיעים, והשני, בעל הכוכב, ועמו העֶגלה, נבלעו שוב מתוך מרוצה נאה וקלה בעבי היער ונעלמו. המחזה תם. לא השאיר אחריו בלתי-אם עִקבות טלפַיִם טרוּפוֹת על פני אבק ה“זירה” אשר עם קצה היער ותִמְהוֹן אלֹהים בלב ילד קטן, היושב בדד מנגד בחול ותוהה…

והנימה נמתחת עד תכלית וּמנהמת חרש חרש … ואני חולם ורואה שוב:

…ליל קיץ מְלֵא יָרֵחַ וּכליל תכלת וכוכבים. הכפר ישן כֻּלּוֹ, נסוך אור תעלומות, וּבחוץ אין איש זולתי. לבדי עומד אני מחוץ לֶחָצֵר על-יד השער ואין הדבר תמוּהַ בעיני כלל, היאך אני, הילד הקטן, עומד כאן יחידי בשעה זו. עיני בגבעה הירוקה, היא גבעת פֵיגֶלֶה, השופעת ועולה לפני. הירח קבוע למעלה מגגו של בית פיגלה, והגבעה בשִפּוּעָהּ זרוּעה כֻּלָּהּ אור כסף בהיר וּרסיסי טל. הבית היחידי בראשה, בית פיגלה, נראה עתה בלבנוּניתוֹ גם הוא כיצוק כסף. יתר בתי הכפר הוזים חולמים למטה, איש במקומו, בצללי אילנות, מנצנצים לפעמים משם כנגד הירח בזגוגית אשנב או בלהב חרמש, תלוי מבחוץ על-גבי כֹּתל ועל-גבי שׂוֹכה. בירכתי הכפר, מימיני, נִצֶּבֶת וּמַאֲפֶלֶת מְלֹא רָחְבָּהּ וקומתה החומה הגבוהה של צלע היער, השחור מבחוץ וּמסוֹרג כסף מבפנים. מסביב אין קול ואין קשב. תרנגול לא קורא, כלב לא נובח, צפרדע לא מקרקרת, העולם מחריש וחולם ואני בתוכו כחלום בתוך חלום. פתאֹם רואה אני – לא אדע אם בעיני בשר או בעיני רוח – והנה שתי שורות קצרות, כשתי מחרֹזוֹת שחורות, של גמדים קטני קטנים, זרת קומתם, עוברים לפני אחוזי ידים בשִפּוּע הגבעה, כֻלם לבושים שחורים וּצנופים שחורים, וכֻלם צועדים בנחת וּבהדר, כהולכי חג, מנערים דרך הִלוכם רסיסי טל נוצצים מעל הדשא וּמרננים חרש חרש. לא בפיהם רננו, כי-אם מתוכם, בקרבם וּבנפשם, וּבלי קול, כְּרוֹן הכוכבים, וגם אני לא במו אָזנַי שמעתי רננתם, כי-אם בלבי וּבשׂרי וּבכל עצמותי. וּבכל זאת בוא באה אלי הרִנָּה בעצם תוּמהּ, ברורה וּמפורשת, לא נפל ממנה חצי הברה ארצה. לבי גָוַע ממתיקות ורוחי נפעמה מפּחד סתרים. “אמי!” חפצתי לקרוא בקול, ואולם גרוני נסתם והקול נחנק. את אחרית החזון לא אזכֹּר. ואולם ימים רבים אחרי כן נאלמתי דוּמיה וָאלך מַשְׁמִים בּתִמְהון רוחי. נגינת פלאים, רקומת אור סהר וּמתוקה עד לכלוֹת נפש, צללה במעמקַי פנימה ואיש לא ידע …

…והנהימה הולכת וּרחוקה, הולכת וגֹוַעַת, וּצליל לה – דק עד דק, עד אין נתפס. וּמתוק כמיתת נשיקה … תם! נִתְּקָה הנימה והצליל פסק. עיני הבשׂר שבו אלי ואני עודני מוּטל בדד בדשא מאחורי בית ר' מאיר – נופל וּגלוּי עינים. מתחתית הבקעה יגיעו אלי שוב קולות חֲבֵרַי המשַׂחקים…

וַאני פונה כֹּה וָכֹה בלאט וּבפחד כגנב, וּבראוֹתי כי אין נער מקרוב, מוציא אני בצנעא מכיסי את כלי הקסמים אשר לי, את צעצועי הזכוכית הצבועה, ארבע זכוכיות במספר: ירוקה, צהובה, כחוּלה ואדוּמה – ואני מכַוְּנָן אחת אחת כנגד עיני וצופה בעולם. כח וּסגולה בשברי זכוכית אלו לתת מאוֹרם על כל מראות עיני וּלהנחילני לפי רצוני ארבעה עולמות נפלאים, לא שערם אדם ולא שְׁזָפָתַם עין זולתי. עולם עולם ואורו המיוחד, אור פלאי, מוזר, נאצל מאיזה מקור נעלם וּמפעפע בכל. מה רב טובך, אלֹהים, אשר צפנת לִירֵאֶיךָ … אך אל נא יִוָּדע הקסם לאיש. חלילה וחלילה! העולמות ההם לי לבדי הם, לי לבדי.

(פרק זה, הנמצא בעזבונו של המחבר, הוא קטע מפרקי “ספיח”, שנכתבו ימים רבים לפני אותם הפרקים שנתפרסמו בדפוס. כיון שהמחבר החליט להתחיל את ספורו בימי הילדות הראשונים, הניח קטעים אלה עד שיגיע לכך בהמשך ספורו.)

אבא קורא לי בזעפּוֹ “הבחור” בה“א הידיעה, וּמִדֵּי דַבּרוֹ בי ים של משׂטֵמה הומה וחומר בתוך מֵעָיו. רואה אני בחוש, שהוא שׂוֹנא אותי שׂנאת מָות. על שום מה? איני יודע. ודאי יש בפרצופי, בּהִלּוּכי וּבכל יֵשוּתי מה-שהוא, שמביא אותו לידי רתיחה. כלי פגום אני בעיניו, פגום עד היסוד: מן הבלורית הקטנה המוצנעת תחת כובעי ועד הסדק שמאחורי ה”סורדוט" שלי, וּמן הבּעבּוּעין הדקין שבפני ועד הסיגריטא הדקה שבין שִׁנַּי. אפילו הרהורַי הנעלמים, שלא שלטה בהם עינו, אף הם בחזקת מזוהמים עליו. חשודים הם בעיניו כקובה זו, שתריסי חלונותיה מוּגפים לעולם.

כשאבא עובר עלי מאחורי – מיד גבי סולד … מרגיש אני עלי את מבטו אפילו מאחורַי. כמין סמרמורת קלה חולפת אז דרך כל חוט-שדרתי וּמתפזרת על כל פני עורי כמחטין דקין וּמצוּננין. דמי נקרש וגופי משתתק, ואין אני יכול להפוך ראשי ולזוז ממקומי.

וּכשאני ואבּא מזדמנים לפרקים פנים אל פנים – מיד אנו מוציאים כלי-הזַיִן מנרתיקם: את העינים. וּמסוכנת פגיעת עינים זו!

לפי שעה אבא שותק – וזהו סִמָּן רע. שתיקת אבא כֻּלָּהּ אכזריוּת ומרוֹרת פתנים: זהו מדור שמיני בּגֵיהִנֹּם שחֻדַּשׁ לְכַתְּחִלָּה בשבילי. מאה מיתות – ולא שתיקת אבא. מדה יפה זו של השתיקה התחיל נוהג בי משנעשיתי “הבחור” בה“א הידיעה. קודם לכן, כשהייתי עדיין בחור סתם, היה נוהג בי מִדַּת ה”דִבּוּר"; וּכשנתקל בי בבית, היה מתעכב עלי בחצי כתפו, הופך פניו כלפי אמי וּבוטה בִּלְזוּת שׂפתים ונִגּוּן משונה כהאי לישנא:

–פסי! (כך שם אמי) שמא היית שואלת, כדומה, עד אימתי יהא בחור, דרך משל, הולך בטל?

וכאן אף אני הייתי הופך חצי כתפי כלפי אמי, מפטיר בשפתי וּמלעיז באותו נִגּוּן עצמו:

–שמא היה אבא, כדומה, יועץ, כדומה, מה יהא עושה, דרך משל, בחור?

–הי-הי-הי – מצחק לו אבא בנעימה משונה והופך אלי עינים מהבהבות – הולכים ונעשׂים מלמד’ל …

כך בִּטֵּא בפירוש דרך הקטנה: “מלמד’ל”. כורך במלה זו את כל הארס שבשפתיו ואת כל הבוז והשמחה-לאיד שבעיניו, ונועץ אותה כמחט בעצם לבי.

פעמים הוסיף אבא לדבורו מין תבלין חריף בדמות “סטירת לחי”, וזוהי שוב מדת דין אחרת, שלישית, שיור מזו שהיה אבא משתמש בה כשהייתי עדיין בן חדר. עכשו אבא דן וּממית אותי בשתיקה – וזהו, כאמור, סִמן רע מאד.

הרי אני כבן שבע עשרה, והרי חתימת שׂפם וזקן יש לי, ואף-על-פי-כן הבה אגלה לכם בלחישה – פעמים כשאני מלא עבֵרוֹת כרִמּוֹן וחרטות אוכלות בּשׂרי כתולעים, אני מתגעגע על סטירת לחי, ודַוקא על סטירת לחי חריפה, מהודרת, שמופיעה פתאֹם כברק ויוצאת מתחת היד עגולה חדה וחלקה, צורבנית וצלצלנית. סטירת לחי כזו נתונה בעִתָּהּ יָפָה כאמבטי רותחת לגוף מזוהם. אבא היה אמן מוּפלא במקצוע זה, סטרן רבא! הוא היה יודע את “סוד הצמצום” שבאמנות. ואפשר לומר שהיה סוטר ברוח הקֹדש, כביכול. וכך היה נוהג בילדותי: מכיון שהרגיש בי שאני טעון סטירה וּמתאַוֶּה לה (יש גם רגעים כאלה בחיי ילד) – מיד התחיל שותק … אני משתדל להמציא את עצמי בידו בשעת כעסו, את פשעי אני אדע וכל פרצופי אומר: “סָטְרֵנִי!” – והוא עומד בשתיקתו. “הואיל ואתה, עכבר-רשע, מתאַוֶּה – לפיכך לא אתן לך … אימתי אתן? בהסח הדעת, ודַוְקָא כשתהא צדיק תמים בעיניך …” וּכשנתן לא גמר את החשבון ולא פרט את החטא, אלא נתן ושייר, נתן נתינה סתם, עד לחשבון, מוצא לו עילה של מה בכך, ממין הטענה, ואתה הֱוֵי שוב תלוּי בספק, לא זכּאי ולא חייב, באופן שלא תתקרר דעתך לעולם …

עכשיו נשתנה וִסְתּוֹ עִמִּי והוא נלחם כנגדי בכלֵי-זַיִן אחרים – בעינַיִם. כשנפגעות עינינו זו בזו לפעמים – נדמה לי כּאִלּוּ מלתעות שנינו ננעצות זה בעצם לבו של זה, וכל אחד נוֹשֵׁך ונָשׁוּךְ בבת אחת. הנשיכה היא שתוּקִית, אבל תַּאֲוָנית, ממוּשכה, ארסית, מתוך מין בולמוס של איבה חריפה וטינא כבושה, מעין זו של ערפּד, שהוא שוהה וּמאריך בנשיכה עד כדי מציצת כל דם התמצית … מרגיש אני עלי את מבּטוֹ אפילו מאחורי … כמין סמרמורת קלה חולפת אז דרך כל חוט-השדרה שלי וּמתפזרת על פני כל גבי כמחטין דקים וקרים. דמי נקרש. אני ירא להפוך את ראשי ולזוז ממקומי … וכך אני נשאר קרוש בהוָיָתי עד שאבּא מסתלק.

עיקר שכחתי: השדכנים אינם נותנים לי מנוח.

אבא כנראה כבר התיָאש ממני או משתדל להֵרָאוֹת מתיָאש. זה לו ימים אחדים שאינו משגיח בי כביכול כלל. רואה הוא אותי כאִלּוּ איני – וְדַיּוֹ. בּבֹּקר כשסיים את תפִלָּתו התחילה אמי מאיזו סבה לדבר עמו עלי. הוא נענע בידו דרך בִּטּוּל גמור ואמר: “הבחור? אי!” כלומר, ירעה עד שיסתאב, וּמיד רקק ב“עלינו” רקיקה חטופה וּפסקנית, מִהר וחָלַץ תפִלָּיו ושִלשל בית-ידו וּברח לחנות – ואיננו. אמי התחילה מקנחת חוטמה בסינר, רמז לבכִיָּה, וַאני הייתי יושב לי, כדרכי בשעה מעין זו, על גבי המסב המדוּלדל ועיני נשׂוּאוֹת לתִקרה בּעִיּוּן רב, כּאִלּוּ אני רואה שם מלאך, או צופה במים העליונים … אחר-כך נעצתי עיני בחוטם נעלי וּכשאני מרעיד את פִּסַּת הרגל תוססת בתוך כך מאליה בין השינַיִם כעין סמך אריכתא: ס-ס-ס … מהרהר הייתי בשעת מעשה מעין זה: “והם מה היו סבורים? שאוֹרֶה הוראות בישראל? בתמיה! או שמא היו אומרים שאלך ואשמש לפניהם בחנות וארד שם לפני התיבה הריקה – אתמהה! …”

ושוב צפה לפני באויר באותיות שבורות המִלה “תכלית”. זה כשנתַיִם שאני משתמט וּבורח מפני מִלָּה אכזריה זו ואני חוזר אליה חלילה בכל יום תמיד. טרחנית וטורדנית היא נִצֶּבֶת לפני, מצננת את דמי ונוטלת מאור חיי … היא נזרקה מפי אבא בשעת זעם – ונברא ממנה מלאך רע לעַנּוֹתֵנִי. פעם אחת היינו מסוּבּים, אני ואבּא, בסעודת חפּזון בצהרים. שנינוּ יושבים כדרכנו וסועדים בשתיקה של זעף. אני יושב ולועס וּמעַיֵּן דרך אגב בספר מליצה ואבא יושב ולועס גם הוא. לוטש אלי עיניו בשתיקה וחותך את בני מעי בלא סכין … פתאֹם והִנֵּה יד שלוחה – והספר עף אל פי התנוּר שכנגד.

–אבא – שאגתי כנשוך נחש – מה אתה רוצה?

–רוצה אני שֶׁתֵּחָנֵק בפרוסת לחם זו שאתה גוזל, ממזר משוּמד, משֻלחני, שתהא יהודי רוצה אני, בריה ככל הבריות, תכלית בקש לך, תכלית!

את המלה תכלית בִּטֵּא ברעד כל הגוף וּבַחריקת שִׁנַּיִם: ת-כ-ל-י-ת!!! וּברגע זה נדמָה לי כלסטים מזוּין שסכין מלוּטש בידו, מכוןן בראש חוּדוֹ כנגד לבי ממש … אני אָמְנָם הבינותי שהדין עִמּוֹ, אבל לא ידעתי בשום פנים כיצד עִניָן זה של “תכלית” נעשׂה וּמהיכן מתחילים בו. בכל יום אני נודר בלבי: “מחר, אם ירצה-השם, עם הנץ החמה אתחיל, אם ירצה-השם, בדבר … בודאי אתחיל … חייב אדם להתגבר כארי … ולהיות קשה כארז חייב אדם …” וּלמחר כשאני מתעורר משנתי וּפוֹקח עיני, האורלוגין שכנגדי מראה לי באצבעו: עשר חסר רביע – ונדרי מוּפר … מתעטף אני יפה יפה בסדין וּמוֹסר את כל גופי ברצון לרשות הרהורי הבֹּקר. בנחת, בנחת הם באים אלי, בזה אחר זה, נוחים וקלים, בהירים ורכּים, ונשמתי צפה וּמתנדנדת על גביהם כדוגית הנשואה מאליה, בלא מַלָּח, על גבי גלים קטנים וחמים … החתול שוכב מקופל למרגלותי וּמתחמם והחמה טופחת על פני בציציותיה. קול המונו של בֹּקֶר עולה מן הרחוב, וּמן החדר השני מגעת שירת שפחתנו הצעירה מתוך חִבּוּט כסתות … הגוף נעשה רך וקלוש, הדעה צלולה והלב חומד … מַצּית אני לי פפירוסא דקה ועיני מרפרפות מתוך עִשּׁוּן בין השִטִּין של איזה רומן … וּבחיי ראשי, שאין לי שעה של קורת רוח יפה מזו. הכל נבלע בזיו החמה וּמסתבך בתלתלי עשן דק וּכחלחל והכֹּל מצטרף לעולם קטן וקל מנוצה, עולם שכֻּלּוֹ שכחה וּמנוחה, זיו וחלום יעוף … והעברה לעולם שאין בו “תכלית” … אלא כל ברִיּוֹתיו גדלים כצמח השדה וחולפים כענני בֹקר בלא ראשית וּבלא “תכלית” …

ואולם דיה כניסת אבא ברגע זה שתחריב עלי כל עולמי היפה … שוכב הייתי פעם אחת בּבֹּקר על המסב, כֻּלּי מעוטף מתוך נומה דקה בסדין וּמאזין בעינים עצומות לשירת שפחתנו הצעירה, על-ידי כך נראית לי השירה עגומה וּמתוקה ביותר, מתוקה עד כּלוֹת הנפש. פתאֹם נפסק הקול: “הוא” נכנס לבית. מציץ אני דרך חור קטן שבסדין והנה הולך הוא ישר אלי וידו נפשטת אל האספקלריא התלויה למעלה ממשכבי. לבי מת. מוטל אני כאבן תחת היד הנטויה וּמאהילה עלי כעין צורת הפֶּתַח ואני מרגיש על גבי עצמי, לרוחב מָתנַי, את רצועת צִלָּהּ … מעין זה שמרגיש הצואר חוּדה של חרב כשזו עדַיִן תלויה באויר רגע לפני שחיטה … רצון אחד תְּקָפַנִי – להתנדף … רוצה הייתי להעלים את עצמי בתוך עצמי, כּחֹמט בנרתיקו, וּבלבד שלא ירגיש בי הוא … ו“הוא” הוציא את פנקס החנות מאחורי האספקלריא, הקיש בדלת וּפרח לו … ברוך שפְּטָרַנִי. שפחתנו הצעירה חזרה לשירתה וַאני להרהורי: מעשה בשפחה וכו'.

למה אני מתירא כל כך מפני אבא? איני יודע. מין מיחוש שנשתַּיֵּר בי מילדותי. ברם, אין זו יִראת הגוף אלא דבר אחר, שאיני יודע לו שם. הייתי אומר: בושה או זהירות מפני היזק ראִיָּה. דומה שיש לי בנשמתי איזה מקום צנוע, נקודה קטנה, וּכשאבא מעפעף בי עין – אותו מקום סולד וּמתעלם …

איך שהוא, אני ואבא – קשה לשנינו האויר בבית אחד, קשה עד כדי חניקה … וכל פעם כשהוא פורח לו מן הבית – אני מרגיש סביבי וּבתוכי רוָחה גדולה, כזה שיצא פתאֹם מסמטא לרחבה …