Posts Tagged ‘אחד העם’

מלחמת השפות – מכתבי שמריהו לוין

יום רביעי, יולי 22nd, 2009

שמריהו לוין (1867-1935), מספרת הויקיפדיה העברית, היה מנהיג ציוני, פובליציסט וסופר, מראשי הדוברים בקונגרסים הציוניים הראשונים ומהמתנגדים החריפים לתכנית אוגנדה.  הוא היה מיוזמי הקמת הטכניון בחיפה, ונאבק לצד אחד העם לשמירת אופיו העברי של הטכניון. בזמן מלחה"ע הראשונה היה פעיל בהפצת תעמולה ציונית בארה"ב ובקנדה, ולאחר מכן עלה לארץ ישראל וכתב במספר עיתונים מרכזיים.

מכתבים נבחרים שכתב נאספו בספר המחולק לכרכים לפי תקופות.  הסגנון נעים ורהוט והתוכן מרתק; למשל, בכרך "העברית בימי מלחמת השפות בארץ ישראל" מאוגדים המכתבים הסובבים סביב נושא המאבק על שפת הלימוד בטכניון, האם תהיה גרמנית או עברית. 

במכתב שנכתב לאחד העם מחיפה, ב-4 ביולי 1913, כותב לוין:

"מתפלא אני שעובר אתה בשתיקה על הנקודה הפוליטית שיש בדבר. הן מי כמוך יודע, עד כמה העלינו עלינו את חשדה של הממשלה האנגלית ע"י הגרמניות החיצונית שיש בהציונות, והנה על הראשונים אנו מצטערים ונבוא להוסיף מוסד גרמני מכף רגל ועד ראש. היתכן, כי גם אנו נסייע לדבר כזה?"

ממכתבי לוין אפשר ללמוד הרבה על המאבק הפוליטי שהתרחש, על האינטרסים של הקבוצות השונות המעורבות בוויכוח – הנדבנים האמריקאים, הציונים וחברת "עזרה" הגרמנית (ה"הילפספעראיין") ומייסדה ד"ר פאול נתן – על המאמצים שהושקעו, וגם לא מעט "כביסה מלוכלכת".

ב-2 לספטמבר 1913 כותב לוין ליהודה לייב מאגנס, ממנהיגי הקהילה הרפורמית בניו-יורק:

"את מכתבך מן כ' אוקטובר קיבלתי אחרי ישיבת הקוראטריום […]. קשה היה לנו להשיבך בבירור איך עליכם להתנהג כעת, אחרי שנגזר דינו של המוסד הטכני לשלילה. כבר הראיתי לך במכתבי מחיפה, מן כ' סיון שנה עברה על הסכנה הצפויה להמוסד מצד האדונים הברלינים, המתעתדים להכניסו לרשותם הם ולהרחיק ממנו כל השפעה לאומית. […] המלחמה היתה לי מבית ומחוץ, מבית – עם הקיצונים שלנו שמאסו בכל פשרה, ומחוץ – עם האדונים הברלינים. […]

כל הזמן הייתי טרוד בחיפה גופא בעבודת סידור הבניה ומחיפה נסעתי כמעט ישר לווינא, ומעולם לא עלה על דעתי כי הד"ר נתן ישתמש בשעת כושר כזו […]. בכוונה נתן להמחלוקת הזו בדבר שפת הלימודים צורת מלחמה שבין אנשי מעשה, הדואגים רק בעד קיומו והתפתחותו של המוסד עצמו ובין הציונים, שאין להם בעולמם אלא מוסדות לשם תעמולה ופרסום. בדרך מקרה נודע לי, כי ביחוד השתדל במכתביו להבאיש את ריחי בעיני הקוראטרים האמריקנים ומהיות שמר שיף [יעקב, נדבן אמריקאי – נ.א], […] מפחד הוא מהציונות ומשתמש בכל הזדמנות הבאה לידו להטעים ולחזור ולהטעים, שלא יחשדוהו חלילה בציונות, לא החטיאו כפי הנראה מכתבי הד"ר נתן את מטרתם. […]

בשום אופן אי אפשר להניח, שהחברים באמריקא שנכנסו להוועד אחרי השתדלות גדולה מצדי, כידוע לך, יהיו מסייעים להעמיד פסל בהיכל התחיה. איני יכול לבוא בעצות מרחוק אבל מבקש אני אותך בכל מיני בקשות שבעולם, שאתה מצדך בל תנוח ובל תשקוט, עד שתוציא כאור את משפט המוסד ועד שתסביר לידידינו באמריקא, עד כמה הוא מן הנמנע להרוס ע"י מוסד חדש מה שנבנה ונוצר ע"י אחרים בכל כך הרבה עמל, צער ויסורים."

ולבסוף, במכתב לאחד העם מה-9 לדצמבר באותה שנה, שיפור במצב:

"לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!

[…] הקנאה לשפתנו ולקנינינו הרוחניים הגיעה להתרוממות הרוח מאין כמוה. היום קיבלתי העתק מטלגרמא של מרכז המורים, שלא ניתנה עוד להתפרסם: כל המורים בבתי הספר של "עזרה" בירושלים עוזבים את ה"עזרה", אם לא ימלא את דרישותיהם להורות רק בעברית בלי יוצא מן הכלל. להגרמנית הם מפנים רק מקום שפה זרה. לד"ר נתן נתנו ארכה של ד' ימים. ד"ר נתן מאיים, כי יסגור את כל בתי הספר. אפילו דוד ילין כותב לי, כי צריך לברך על המשבר הזה, "מפני שעל ידו נצא משעבוד לגאולה ומעז יצא מתוק". יקירי ורבי! החלמת, כי עוד בימינו יקום דור חי כזה היודע להגן באופן כזה על קנינינו, על שפתנו ותרבותנו? מתקנא אני בך, שזכית לכך, מתקנא אני בך, שזכית לראות את עולמך בחייך.

אצלי אין שום ספק, כי ננחל נצחון גדול, כי מעתה יבינו הכל את ערכה של העבודה התרבותית בארץ, ולא יתנו עוד לאחרים להתעלל בתרבותנו.

שלך באהבה גמורה

שמריה הלוי."

לקריאת המכתבים כולם לחץ כאן.

 

מה עושים אם אין כשרון?

יום שלישי, מרץ 24th, 2009

אחד העם, בשבתו כעורך כתב-העת "השילוח", נאלץ לדחות הרבה מאמרים וסיפורים שהוגשו לו לפרסום, מכל תחום יהדות מזרח אירופה.  הגשת החומר והחזרתו (אם נדחה) נעשו תמיד בדואר (נייר, מעטפות, בולים, והמתנה של ימים לתשובה — זוכרים את הטכנולוגיה הזו?), ונוסף על שאר צרותיו, לא מעט כותבים, בהם סופרים מוכרים וידועים לנו היום, כתבו וחזרו וכתבו לאחד העם כדי לברר מדוע טרם השיב להם העורך הנכבד. אחד העם, מצדו, השתדל לנמק מדוע בחר לא לפרסם מה שדחה, ועודד את המגיש לנסות שוב, להשתפר, לתקן סגנונו, לשפר איכות טיעוניו, וכו'.  ולפעמים, נואש העורך מלתקן, עד כדי שכתב את הדברים הבאים לאחד ממחברי המאמרים (מתוך נימוס, אין אחד העם חושף את זהותו אלא ברמז, לפי ראשי תיבות שמו ועיר מגוריו, ואין אני יודע לפתור את החידה) —

למר ש. ז., נובוגרד – ווָלינסק.

אודיסא, 13 יוני, 1897.

אם אומר לכתוב מכתבים גם ע"ד מאמרים שאינם מתקבלים, לא יספיקו לי ימי ולילותי. מה שאינו מתקבל אינו ראוי לדפוס ואינו צריך ביאור.

גם הפעם לא אוכל לתת מקום לדבריו, ואיעצהו לחדול מכתיבת מאמרים, כי לא נראו במאמריו סימני כשרון. ויכול אדם להיות קורא הגון ובעל דעה, אף אם אינו סופר.

ניכר שהפעם, בדחיה זו, ויתר אחד העם על נימוקים מפורטים (שכנראה נתן קודם לכן, כשדחה את מאמריו הקודמים של ש"ז, שהרי הוא כותב "גם הפעם…"), ופשוט ביקש לפטור עצמו מעונשו של ש"ז המסכן…  והגון והוגן אחד העם בדברי הניחומים שבהם הוא חותם את מכתבו. הנה קישורית לשאר אגרות אחד העם משנת 1897, במאגר הפרויקט.

אחד העם מתבדח [על חשבון רבניצקי]

יום שלישי, פברואר 17th, 2009

למר י.ח. רבניצקי, אודיסא.

ווארשא, כ"ב סיון תרנ"ו (יוני 96).

בקבלי מכתבך האחרון וקראתי דבריך ע"ד מאמרי בשביל ה"פרדס", אמרתי אל לבי: הבה אאזור כגבר חלצי ואקיים נפש אחת מישראל (הלא כך אמרת: כי בנפשך הוא). אך כעין הקדמה, צריך אני לבאר לך סדר יומי:

בבוקר אקום בשבע שעות, ועד שמונה אני כותב מכתבים פרטיים, פעמַיים בשבוע – לביתי ובית אבי, וביתר הימים – לשאר אוהבַי ומכירי הפונים אלי במכתביהם. אחרי כן אשתה טהע ואקרא לפעמים קריאה קלה, מכ"ע או איזה ספר. ובתשע ומחצה אלך לבית "אחיאסף" ואשב שם כל היום (מלבד שעה ומחצה לארוחת הצהרים) ואשוב למעוני בשמונה או שמונה ומחצה בערב. ועד שאגמור ארוחת הערב ושתית הטהע תעבור שעה ויותר. אז אצא לשאוף רוח מעט בגן העיר, ובאחת עשרה אשוב לביתי. זה הוא משפטי יום יום.

ובכן, כאשר נדבה רוחי להציל נפשך משחת, החלטתי לקום כל יום בחמש שעות ולהקדיש שתי שעות לעבודת ה"פרדס" עד שאגמור המלאכה. וביום ב' שעבר החלותי. התגברתי כארי וגזלתי שתי שעות משנתי, ובחמש ומחצה כבר ישבתי אל שולחני ועטי בידי, ובשבע שעות הנחתי עטי מידי – והנייר נשאר חלק כשהיה. כי ראשי היה כבד עלי ממיעוט שֵנה, וכל השתדלותי לא עמדה לי לאסוף מחשבותי כראוי ולסדרן בדברים. ביום ההוא לא כתבתי עוד מכתבים פרטיים וגם עבודת "אחיאסף" התנהגה בכבדות, כי הייתי חש בראשי כל היום.

אז ראיתי, כי קשה לשנות מן המנהג, אחר שעברו עלי רוב שנותי ולא הייתי ממשכימי קום, וגמרתי בלבי להקדיש לך שעות הערב. ואתמול היה הערב הראשון אשר לא יצאתי לשאוף רוח אחר עמל היום, כי אם ישבתי כלוא בחדרי וחשבתי מחשבות ע"ד ה"פרדס". מתחלה חשבתי ע"ד הנושא אשר אבחר למאמרי, וכשהעמקתי לחשוב בו, ראיתי, כי אין בי די כח במצבי עתה לבארו כראוי, וגם הספרים הדרושים לזה, שישנם באוצר ספרַי בביתי, לא ימָצאו פה. שבתי וחשבתי ע"ד נושא אחר – וראיתי, כי גם הוא דורש ספרים, ועוד יותר – רוח נכונה ודעה צלולה, ויותר שהעמקתי לנתח את הענין ולהתבונן במצב נפשי עתה, יותר הוברר לי, שאינני מסוגל עתה כלל וכלל להוציא מתחת ידי מאמר מתוקן כל צרכו: עוד לא קמו לדממה הסערות שהרעישו את לבבי בעת האחרונה, עודני "קרוע ומורתח", תלוי ועומד בין קצוות רחוקות ומתנגדות, ולא אדע מה יֵלד לי יום מחר.

ואני אינני סופר "בחסד עליון", היושב אל השולחן בנוח עליו הרוח וכותב וכותב כמעין המתגבר. בזעת אפים ובעמל נפש אכתוב מה שאכתוב, ושמעתתא שלי בעי צלותא. בקצרה, באתי לידי הכרה ברורה, כי אם לא אחפוץ להניח מקומי שרכשתי לי בספרותנו ולאבד עולמי בשעה אחת, עלי לחדול מכתוב "עד יעבור זעם". אין ספק אמנם בעיני, כי עוד יבוא יום ואלמוד ואכתוב אולי יותר מאשר לפנים, אבל ה"פרדס" לא יוכל לחכות ליום ההוא, כי לא קרוב הוא. אתה לא תוכל לצייר בנפשך, "שיוכל לצאת ספר הפרדס בלי מאמר אחד העם", ואני עוד פחות מזה אוכל לצייר לי, שיוכל מאמר "אחד העם" להיות מן הגרועים שב"פרדס", ולא אחפוץ בשום אופן ליתן מקום לקוראים ומבקרים לאמור: תש כחו של "אחד העם". אקוה, כי לא תחשוב לי לחטאה מה שכבודי הספרותי יקר בעיני, ומה גם שיש בזה צד מוסרי יותר "דק": לא אחפוץ שיאמרו גם עלי, כי "שורש נשמתי היתה המטבע", וכשכלתה המטבע, נפגמה הנשמה ופג טעמה.

הנה "לוח אחיאסף" עומד לצאת, והדין היה נותן, כי עלי להשתתף בו ביחוד, משני טעמים שיש בו מה שאין ב"פרדס". ראשונה, הלא הכל יודעים, שאני עתה עורכו, וכבר קבלתי מכתבים מאיזו סופרים השואלים, במה עוסק מאמרי בה"לוח", כי לא יוכלו לצייר לעצמם, שאערוך מאסף ולא אכתוב בו בעצמי. וזאת שנית, להוי ידוע לך, ידידי, אם לא תדע עוד, – כי איזה עשרות רו"כ עושים רושם עתה בחשבונותי הפרטיים, ואם הייתי כותב איזו עמודים ב"לוח", הלא הייתי משתכר סך "הגון" כזה. ובכל זאת, למרות טעמים "נכבדים" כאלה, יֵצא ה"לוח", ושמי לא יהיה בקרב סופריו.

הנני מקוה, כי אם תתבונן בכל זה לא כעורך ה"פרדס", כי אם כאוהב ורֵע, תודה גם אתה, שהצדק אתי, ולא תוסיף עוד לצערני. כי אמנם צער גדול אתה גורם לי, בבקשך מאתי דבר שהייתי רוצה לעשות והייתי מחויב לעשות – ואיני יכול לעשותו.

ו"נפשך" מה תהא עליה?

התבוננתי בשתי ה"סכנות" הנשקפות לה וראיתי, שאינן "מסוכנות" כל כך. הראשונה, דבר המודעה שהודעת בה את שמי – זה בודאי מעט "שוֹקינג", ואתה זוכר בלי ספק, כי כששאלתני על זה קודם נסיעתי, אמרתי לך, שאיני יכול לקבל עלי אחריות הדבר. אך מה שעשוי – עשוי, ואין הדבר נורא כל כך. הלא כבר מלומד אתה בנסיונות כאלה. הן גם במודעתך ע"ד ה"פרדס" השני קרה לך "מקרה לא טהור" כזה ביחס אל לווינסקי, וקהל חסידיו של לווינסקי הלא גדול בהרבה משלי, ובכל זאת לא שלחוך על זה לארץ גזרה, וה"פרדס" השני נמכר לא פחות מן הראשון. נקוה איפוא, כי כן יהיה גם ביחס אל השלישי.

והסכנה השניה, בדבר המקום הפנוי שאין לך במה למלאותו, אפשר גם כן להרחיק בנקל. עליך אמנם להחזיק במנהגך לפתוח את ה"פרדס" באיזו דברים של אחד הסופרים זולתך מן הידועים לקהל. ואני חושב, כי רבי מֶנדלי יחיה יקח עליו הפעם את הטורח הזה ויכתוב שלשה או ארבעה עמודים מעין פתיחה או הקדמה. הן הוא ת"ל שוקט על שמריו ובגולה לא הלך, כמוני, וה"פרדס" השלישי גם בלא זה פרדסו של רבי מנדלי הוא, כי חלקו גדול פה הרבה מבשנים הקודמות, ולא יאונה לו כל רע חלילה, אם יוסיף עוד איזו עמודים בראשיתו. ואקוה, כי המקום הזה, בפתח ה"פרדס", לא חולל בעיניו ע"י זה שעמדתי עליו אני בספרים הקודמים. אחר הקדמתו של רבי מֶנדלי תדפיס מאמרך. אחריו – איזו שירים, ואחרי כן עוד ישָאר מקום פנוי כשמונה עמודים, ולוּ לעצתי תשמע, תשנס את מתניך ותתן במקום הזה העתקה או תמצית מתוך מאמרו של יום (Hume) על הלאומיות, אשר, כידוע לך, חפצתי אני לתרגם בשביל ה"םפרדס" ולא הספיקה לי השעה. הנני חושב, כי במאמרך הראשי בודאי נגעת גם בשאלת הלאומיות, כנהוג, ומה נקל איפוא לקשור בזה מאמר שני, אשר יבוא להראות, כי שקר בפי האומרים, שביסמַרק וחבריו בדו את הלאומיות מלבם, שהרי עוד כמאתים שנה לפנינו עסק בשאלה זו אחד מגדולי עולם, ולא עוד אלא שהשקפותיו בריאות וצלולות הרבה יותר מכל ההשקפות החדשות שנולדו בענין זה בדורנו וכו' וכו'. וכפי מדת "הנעל" תוכל בנקל לעשות גם את "הרגל": להאריך או לקצר, לפי מספר העמודים הפנוים. בעיני ישרה עצה זו מאד…

[האיגרת המלאה, ועוד אגרות של אחד העם משנת 1896, נמצאות כאן].


אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות שאתם רוצים לקרוא. כתבו לנו על יצירה שאהבתם מבין היצירות במאגר הפרויקט, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

חיקוי והתבוללות

יום חמישי, יולי 24th, 2008

הקטעים הבאים לקוחים מתוך מאמרו של אחד העם (אשר צבי גינצברג, 1856-1927), "חיקוי והתבוללות", שנכתב בשנת תרנ"ג – 1893.

בשם 'חקוּי' אנו מכנים, על הרוב לגנאי, כל מה שאדם אומר ועושׂה חושב ומרגיש, לא ממעמקי עולמו הפנימי, כתולדה מוכרחת ממצב כוחותיו הנפשיים ויחוסם אל העולם החיצוני, כי אם מפאת הנטיה הטבועה בו להדמות אל אחרים, ומפני שהם כך, אף הוא כך.

[…]

אבל לא לעולם מצטמצם החקוי רק בתוך חוג כל חברה בפני עצמה. התפתחות החיים מביאה סוף סוף את החברות השונות להתקרב זו לזו וללמוד לדעת אשה רעותה, ואז מרחיב החקוי את גבולו ועובר מחברה לחברה ומעם לעם.

תכונתו של חקוי זה תלויה בתכונת אותן החברות עצמן שפגשו זו בזו. אם שוות או קרובות הן במדת כחן ומדרגת השׂכלתן, אז דרכן להתחיל שתיהן תיכף בחקוי של התחרות: לומדות זו מזו דרכים חדשים להתגלוּת רוחן ומשתדלות לעבור זו את זו בדרכים אלו. לא כן אם אחת מהן קטנה וחלושה הרבה מחברתה בכוחותיה הגופניים או הרוחניים, עד שתרגיש חולשת הדעת והתבטלות [מלשון ביטול עצמי – נ.א.] הישוּת, בראותה פתאום את רעוּתה הטובה ממנה, – אז מביאתה ההתבטלות לחַקות הליכותיה של האחרת לא לשם התגלוּת רוחה העצמית, כי אם מכּבוֹד והכנעה בלבד, ועל כן – חקוי שלם, בלי שנוי, ולא רק באותם הענינים שגרמו לה את ההתבטלות ושהחברה המחוּקה הגיעה בהם באמת למדרגה גבוהה, כי אם גם בדברים שזו האחרונה עצמה אינה מחזיקה בהם אלא בעקב התבטלותה מפני העבר הרחוק שלה, שמצד עצמו לא היה כוחו גדול כלל לגרום התבטלות לחברה אחרת.

מצב כזה מסוּכּן מאד לקיומה של החברה הנמצאת בו. ההתבטלות החדשה, מפני החברה הנכרית, מחלישה מעט מעט את ההתבטלות הישנה, מפני ה'אבות'; מרכז החקוי עובר על כן יותר ויותר מן האחרונים אל הראשונה, ורגש הישוּת הלאומית או החברתית, באין לו על מה שיסמוך, הולך וכלה מאליו, עד שלבסוף מגיעה החברה לאותו המצב הזר, שאינו לא חיים ולא מות, 'שׂרפת נשמה וגוף קים'. ואז מתחילים אישיה להוציא איש איש את ישותו הפרטית ממצב זה על ידי התבוללות גמורה בתוך החברה הנכרית.

כשסבּת ההתבטלות היא הכוח הגשמי, ולהחברה החלושה אין תקוה להגיע גם היא לכוח גשמי גדול, אז באמת אין לה תקנה אלא התבוללות. ובדרך הזה אבדו וכלו בימי קדם כל אותן האומות הקטנות שנכבשה ארצן לפני גדולות מהן. כוח הזרוע, האידיאל היותר מכוּבּד בימים ההם, הביא תמיד את האומה המנוצחת לידי התבטלות ישותה מפני המנצחת, וכשעברו עליה ימים רבים בעבדות ושפלות וידה קצרה להושיע לעצמה, אבדה בלב בניה 'יראת־הרוממות' מפני ה'אבות', ואחד אחד עזבוה והתבוללו בתוך אויבתה החזקה ממנה.

[…]

והנסיון הזה סופו על הרוב לפקוח עיני ראשי החברה וחכמיה – ואשרי להם ולחברתם כשהגיעו לכך בעוד מועד! – לראות ולהבין, כי לא החקוי מצד עצמו מביא לידי התבוללות, כי אם ההתבטלות היא המסבּבת את ההתבוללות באמצעוּת החקוי, וכי על כן, תחת לעצוֹר בעד האחרון, צריך לבטל את ההתבטלות עצמה, וגם זה באמצעוּת החקוי, רק בצורת ההתחרוּת. כלומר, צריך לסגל לחברתם אותו הכוח הרוחני שגורם לה התבטלות, באופן שלא תמצא עוד סבּה להביט ביראת הרוממות על החיים הנכרים שבהם נתגשם הכוח ההוא, אלא אדרבא, תשתמש בכוח זה עצמו, כדי 'לגלוֹת את רוחה העצמית באותן הדרכים שעשׂה כן המחוּקה לרוחו הוא'. – ומכין שהתיצבה החברה על דרך־החקוי הזה, תביאנה האהבה העצמית להאמין בכוחה ולחבּב את מעשׂי חקוּיה המיוחדים לה יותר מהמצאותיה של האחרת. וכל מה שמוסיפה לחקות באופן זה, כן מוסיפה היא לגלוֹת את רוחה בחקויה, לשנות יותר ויותר ממטבע שטבעה החברה המחוּקה, וכן הולך ומתחזק בקרבה רגש ישותה, – וסכנת ההתבוללות עוד אינה.

[לקריאת המאמר השלם, לחץ כאן].

אחד העם מבדיל בין שני סוגים של חיקוי: האחד הוא חיקוי דרך התבטלות וטשטוש המאפיינים היחודיים של עם, דבר המוביל להתבוללות, והשני הוא חיקוי דרך תחרות, אשר דווקא חושף את המאפיינים האלה ומביא לגילוי ושלהוב מחדש של רוח העם. במאמר, אשר נכתב כאמור לפני יותר ממאה שנה, הוא מגיע למסקנה שעם ישראל נמנע מהתבוללות במהלך כל הדורות מפני שידע כיצד לנצל את התחרות על מנת להתעלות על עצמו – מבחינה תרבותית, טכנולוגית, ורוחנית.

גם היום כדאי לקרוא את אחד העם; עוד יש לו משהו לומר לנו.


אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.