שמריהו לוין (1867-1935), מספרת הויקיפדיה העברית, היה מנהיג ציוני, פובליציסט וסופר, מראשי הדוברים בקונגרסים הציוניים הראשונים ומהמתנגדים החריפים לתכנית אוגנדה. הוא היה מיוזמי הקמת הטכניון בחיפה, ונאבק לצד אחד העם לשמירת אופיו העברי של הטכניון. בזמן מלחה"ע הראשונה היה פעיל בהפצת תעמולה ציונית בארה"ב ובקנדה, ולאחר מכן עלה לארץ ישראל וכתב במספר עיתונים מרכזיים.
מכתבים נבחרים שכתב נאספו בספר המחולק לכרכים לפי תקופות. הסגנון נעים ורהוט והתוכן מרתק; למשל, בכרך "העברית בימי מלחמת השפות בארץ ישראל" מאוגדים המכתבים הסובבים סביב נושא המאבק על שפת הלימוד בטכניון, האם תהיה גרמנית או עברית.
במכתב שנכתב לאחד העם מחיפה, ב-4 ביולי 1913, כותב לוין:
"מתפלא אני שעובר אתה בשתיקה על הנקודה הפוליטית שיש בדבר. הן מי כמוך יודע, עד כמה העלינו עלינו את חשדה של הממשלה האנגלית ע"י הגרמניות החיצונית שיש בהציונות, והנה על הראשונים אנו מצטערים ונבוא להוסיף מוסד גרמני מכף רגל ועד ראש. היתכן, כי גם אנו נסייע לדבר כזה?"
ממכתבי לוין אפשר ללמוד הרבה על המאבק הפוליטי שהתרחש, על האינטרסים של הקבוצות השונות המעורבות בוויכוח – הנדבנים האמריקאים, הציונים וחברת "עזרה" הגרמנית (ה"הילפספעראיין") ומייסדה ד"ר פאול נתן – על המאמצים שהושקעו, וגם לא מעט "כביסה מלוכלכת".
ב-2 לספטמבר 1913 כותב לוין ליהודה לייב מאגנס, ממנהיגי הקהילה הרפורמית בניו-יורק:
"את מכתבך מן כ' אוקטובר קיבלתי אחרי ישיבת הקוראטריום […]. קשה היה לנו להשיבך בבירור איך עליכם להתנהג כעת, אחרי שנגזר דינו של המוסד הטכני לשלילה. כבר הראיתי לך במכתבי מחיפה, מן כ' סיון שנה עברה על הסכנה הצפויה להמוסד מצד האדונים הברלינים, המתעתדים להכניסו לרשותם הם ולהרחיק ממנו כל השפעה לאומית. […] המלחמה היתה לי מבית ומחוץ, מבית – עם הקיצונים שלנו שמאסו בכל פשרה, ומחוץ – עם האדונים הברלינים. […]
כל הזמן הייתי טרוד בחיפה גופא בעבודת סידור הבניה ומחיפה נסעתי כמעט ישר לווינא, ומעולם לא עלה על דעתי כי הד"ר נתן ישתמש בשעת כושר כזו […]. בכוונה נתן להמחלוקת הזו בדבר שפת הלימודים צורת מלחמה שבין אנשי מעשה, הדואגים רק בעד קיומו והתפתחותו של המוסד עצמו ובין הציונים, שאין להם בעולמם אלא מוסדות לשם תעמולה ופרסום. בדרך מקרה נודע לי, כי ביחוד השתדל במכתביו להבאיש את ריחי בעיני הקוראטרים האמריקנים ומהיות שמר שיף [יעקב, נדבן אמריקאי – נ.א], […] מפחד הוא מהציונות ומשתמש בכל הזדמנות הבאה לידו להטעים ולחזור ולהטעים, שלא יחשדוהו חלילה בציונות, לא החטיאו כפי הנראה מכתבי הד"ר נתן את מטרתם. […]
בשום אופן אי אפשר להניח, שהחברים באמריקא שנכנסו להוועד אחרי השתדלות גדולה מצדי, כידוע לך, יהיו מסייעים להעמיד פסל בהיכל התחיה. איני יכול לבוא בעצות מרחוק אבל מבקש אני אותך בכל מיני בקשות שבעולם, שאתה מצדך בל תנוח ובל תשקוט, עד שתוציא כאור את משפט המוסד ועד שתסביר לידידינו באמריקא, עד כמה הוא מן הנמנע להרוס ע"י מוסד חדש מה שנבנה ונוצר ע"י אחרים בכל כך הרבה עמל, צער ויסורים."
ולבסוף, במכתב לאחד העם מה-9 לדצמבר באותה שנה, שיפור במצב:
"לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
[…] הקנאה לשפתנו ולקנינינו הרוחניים הגיעה להתרוממות הרוח מאין כמוה. היום קיבלתי העתק מטלגרמא של מרכז המורים, שלא ניתנה עוד להתפרסם: כל המורים בבתי הספר של "עזרה" בירושלים עוזבים את ה"עזרה", אם לא ימלא את דרישותיהם להורות רק בעברית בלי יוצא מן הכלל. להגרמנית הם מפנים רק מקום שפה זרה. לד"ר נתן נתנו ארכה של ד' ימים. ד"ר נתן מאיים, כי יסגור את כל בתי הספר. אפילו דוד ילין כותב לי, כי צריך לברך על המשבר הזה, "מפני שעל ידו נצא משעבוד לגאולה ומעז יצא מתוק". יקירי ורבי! החלמת, כי עוד בימינו יקום דור חי כזה היודע להגן באופן כזה על קנינינו, על שפתנו ותרבותנו? מתקנא אני בך, שזכית לכך, מתקנא אני בך, שזכית לראות את עולמך בחייך.
אצלי אין שום ספק, כי ננחל נצחון גדול, כי מעתה יבינו הכל את ערכה של העבודה התרבותית בארץ, ולא יתנו עוד לאחרים להתעלל בתרבותנו.
שלך באהבה גמורה
שמריה הלוי."
לקריאת המכתבים כולם לחץ כאן.