Posts Tagged ‘אלימות’

ארך-אפיים ורב חדק

יום חמישי, דצמבר 23rd, 2010

עיינו נא בסיפור פיל בן פילים מאת קיפלינג (בתרגומו העסיסי של רגלסון, שנוסף החודש לפרויקט בן-יהודה) אם למי מכם חשוב לברר כיצד קרה שבעוד שרוב החוטמים – בין אם מצטנעים להם על הפרצוף כזוג נחיריים נחבא אל הכלים, או בין אם מזדקרים להם כעטרת סולדת, או בולבוסית, פחוסה, או חדה, או כל צורה, תהיה לטעמכם כעורה או נאה, (ובענייני ריח עוד יותר חבל להתווכח) – כיצד קרה שדוקא הפיל נתברך במלוא אורכו של חדק – ממש גף-אף נוסף? לכו לקרוא, הרשומה תחכה!

ואולי משום היות הפיל יצור ארך-אפיים, נולד הביטוי "סבלנות של פילים".  הקונוטציה האלוהית מובהקת בדת ההודית – גאנֶשׁ (Ganesh) הוא אל שראשו ראש פיל ממש (כולל חדק, ובדרך כלל גם נחש, כמו הפתן בסיפור).

גאנש, רכוב ועטוי-נחש (התמונה נחלת הכלל, ממיזם ויקישיתוף)

(אחד השמות של גנש בלשון הטאמילית הוא Pille, שפירושו ילד קטן/עולל, וכן גם Pillaiyar, שפירושו ילד אציל, ובאופן מפתיע – בדומה מאד לעברית – גם שן, או שן פיל, וכללית – פיל צעיר).

ואמנם, באגדה זו, למרות שזירת התרחשותה היא אפריקה, יש רמזים שחושפים את הקשר של קיפלינג להודו, ארץ מולדתו. שכן קיפלינג מתאר כאן פילון קטן שמתנכלים לו, (בדומה לגנש ההודי, שגם הוא בצעירותו סבל מאפלייה) ורק לכשיגלה סוף סוף את כוחו – ואף יפגין אותו בראש חוצות – רק אז יחליפו יתר הברואים את יחסם האכזרי ליחס של יראת כבוד.

ולגבי יראת כבוד, נראה שאגדה זו – עיקר מוסר ההשכל שהיא מציעה הוא בדיוק הקשר העצוב בין יראה לכבוד:  מי שמנומס – בזים לו, ואילו מי שמעורר פחד – מכבדים אותו.  וכשהפילון 'מגלה' את כוחו – כוח זה צריך להיות לא רק תגלית פרטית אלא אף גלוי לעיני כל.  כי הַבְּרִיוֹת, רק כשהן מפחדות, חדלות הן להתנכל ולהתאכזר. ולפיכך, כדי להימנע מהיות קורבן, לא די בכח אלא נחוצה אף כוחניות – חריגה מהתחום הפרטי אל תחום הזולת.

מוזר שלמרות שהאגדה מכוונת לילדים, מתואר כאן פילון קטן ומנומס שהוא מוכה ממש.  ולא סתם מוכה אלא מוכה על ידי כל בני משפחתו.

– מוּזָר הַדָּבָר, – אָמַר הַפִּילוֹן, – מֵאָבִי וּמֵאִמִּי, וּמִדּוֹדִי וּמִדּוֹדָתִי, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמָר מִדּוֹדָתִי הַשְּׁנִיָּה הַהִיפּוֹפַּטוֹמִיָה, וּמִדּוֹדִי הַשֵּׁנִי הַבַּבּוּן, מִכֻּלָּם סָפַגְתִּי מַלְקוֹת עַל סַקְרָנוּתִי הַגְּדוֹלָה בִּמְאֹד-מְאֹד.  וַאֲנִי מְשַׁעֵר בְּנַפְשִׁי שֶׁזֶּהוּ מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם…

על אף היחס הלא הוגן והאלימות המכוונת כלפיו, הפילון אינו מתלונן אלא תמיד הוא מנומס וסבלן באופן שמוכיח את הקשר השורשי בין סבל לסבלנות.

וְהֵם הִלְקוּהוּ עוֹד פַּעַם לְסִמָּן טוֹב וּלְמַזָּל טוֹב, אַף-עַל-פִּי שֶׁהוּא בִּקֵּשׁ מֵהֶם בְּנִמּוּס וּבְדֶרֶךְ-אֶרֶץ שֶׁיֶּחְדְּלוּ מִכָּך.

מה שעצוב עוד יותר הוא שהפילון משוכנע שככל שיהיה מנומס, כן יהיה מוגן יותר מפני חמת אפו של הזולת האלים.  הוא חושב שאם יהיה מנומס יקטן הסיכוי שיתנכלו לו.

וְהַפִּילוֹן נָסוֹג אָחוֹר בְּתַכְלִית הַנִּמּוּס, כִּי לֹא הָיָה לוֹ חֵשֶׁק לִסְפֹּג עוֹד מַלְקוֹת.

מהתיאורים הללו עולה חשד שקיפלינג עצמו סבל אלימות בילדותו מידי אלה שאמורים היו לגדל אותו ולהגן עליו. ומתברר שאכן כך:

מעיון בפרק הראשון באוטוביוגרפיה של קיפלינג למדים על הטראומה המתמשכת שחווה בילדותו מגיל 5, כאשר הוריו אשר נשארו בהודו שלחוהו יחד עם אחותו בת ה 3 לאנגליה להתגורר אצל אישה דתיה קנאית וקפדנית.  תפקידה היה לגדל ולגונן, אך במקום זאת, במשך שש שנים תמימות היא מיררה את חייו – חיבלה בגופו ובנפשו – במסכת עינויים סאדיסטית ושיטתית.  את גילו הרך של הילד ופגיעותו בידיה היא תפסה לא כמעוררי חמלה, אלא דוקא כחולשה – מטרה נוחה לשלח בה את היצר השתלטן והבריוני שבה.

קיפלינג טוען שעד מהרה נאלץ, מרוב פחד ומתוך יצר הישרדות, לפתח את הנטייה לשקר, ושנטייה זו, בעיניו, מהווה תשתית למלאכה הספרותית – בדיית סיפורים.  מתברר, אם כן, שקיפלינג עצמו מקשר בין העינויים שסבל בידי האשה המתעללת הזו לבין הבסיס ממנו צמחה יכולתו הספרותית.  בכך מתחזקת ההקבלה בין ילדותו של הפילון באגדה וזו של קיפלינג עצמו, ולצידה גם מבוססת יותר המסקנה שמוסר ההשכל בסיפור מצביע על יחס ישר בין נימוס וקורבנוּת.

חדשות ספטמבר 2009: חיים חדשים לוידאל בנבנשת

יום שני, ספטמבר 7th, 2009

שלום לכולם.

בעדכון ספטמבר שנוסף זה לא כבר למאגר הפרויקט אנו מגישים שירים נוספים משל שלום שבזי, ש"ל גורדון, מ"צ מאנה, ומשה אבן-עזרא, וכן סיפורים ומאמרים מאת א"ש שטיין, אברהם רגלסון, א"ד גורדון, נחום סוקולוב, אלתר דרויאנוב, ש"ל ציטרון, ושמואל צ'רנוביץ.

לצד אלו, אנו מתברכים בהעלאת חיבורו של מנחם מנדל בוים, הידוע יותר בכינוי מנחם מנדל מקאמיניץ, קורות העיתים לישורון בארץ ישראל, שמתאר את חוויותיו של בוים בעת רעידת האדמה החזקה בצפת ובטבריה, וכן את מעשי האלימות מצד ערבים כלפי היישוב היהודי בגליל בראשית המאה הי"ט.

ובנוסף, גולת הכותרת של העדכון היא התחלת העלאת שירי המשורר העברי הספרדי וידאל בנבנשת, איש המאה החמש-עשרה, שההדירה מתוך כתבי היד ד"ר תרצה ורדי, ושאותם הואילה ורדי להגיש לנו לשם צירופם למאגר.  פרט לפרסום האקדמי של השירים, בעבודת הדוקטורט של ורדי, לא ראו רוב השירים הללו אור, וקשה מאוד למוצאם, אפילו בספריות אקדמיות.  אנו גאים להעניק חיים חדשים לשירה הזו, באמצעות המהדורה האלקטרונית, הנגישה לכל בחינם, ורואים בכך הגשמה של אחת ממטרות הפרויקט.

והנה פסקה אחת מתיאורו של בוים את הפרעות:

ויהי כאשר חזרנו ליתר עמנו אשר החורבה על ההר פגע בנו א' מהשוללים וחרבו שלופה בידו. ויתן החרב על צוואר ר' שלום חייט שהלך אתי ורצה להסיר את ראשו מעליו. ואף שהלך א' מאנשי הקאדי אתנו וצעק עליו אבל לא שמע לו בזה ויתחנן לו ר' שלום לאמר זכר נא שכמה פעמים הייתי תופר לך בגדים והיית אוהב אותי ואיך נהפכת לי לשונא על מה כי מעות אין לי. גם ראה כי זקנתי ואמות על מטתי – ולמה תמיתני. אז רפתה רוחו ממנו. ונלך מאתו. ויהי כאשר באנו לרחוב פוליש. שמענו קול מר צורח "אחינו ב"י הוציאוני מזה". ונלך עד מקום תחנותו. והנה איש שוכב תוך האשפה עד צווארו. ורצינו ליקח אותו משם ראינו שהוא מוכה ברגליו ואינו יכול לילך ואז הלכנו מאתו בחיש ומהר כדי להגיד להרב החסיד איש אלקי רבי אברהם בער שהיה אתנו וישלח כמה אנשים ויביאוהו על החמור. אך בעוד ג' ימים מת בהר עוד כמה וכמה אנשים שהיו אצלינו מתו מפני הפחד והמורא שנפל עליהם ועלינו. וישאלו לנו מה נעשה בס"ת ונספר להם מה שראינו ס"ת קרועים מונחים בראש כל חוצות ושנעשו מהם מנעלים וסינורי הנפחים. והתפלין קרעו והרצועות לקחו מהם לקשור השקים. ומהטליתים עשו אבנטים לגופם וספרי התלמוד קרעום היטב ובכל רחוב ראינו שבאו שם אנשי כפרים עם חמורים ולוקחים הביזה והבגדים וכל כלי היהודים הכל שלחו לבני הכפרים. והשוללים היו עומדים בבתים ושוברים הבתים אולי ימצאו מחבואות של היהודים שהחביאו איש בביתו כסף או זהב. וכאשר מצאו תיבה עם חפצים היו מריבים זה עם זה כי לא יכלו לחלק בזה ע"כ חרבו בתי היהודים עד היסוד בה.