Posts Tagged ‘אליעזר בן-יהודה’

כולם טרחו בשביל אליעזר בן-יהודה

יום שני, אוגוסט 24th, 2015

אביגדור המאירי מספר בספרו ביאליק על-אתר על יחסו של ביאליק לאליעזר בן-יהודה: עוד באודיסה, בימים שהתכוננו לעלות לארץ אמר ביאליק:

"– עם בואי לירושלים אבקר ראשונה את המטורף הזה! אדם הנותן גט-פטורין לכל העולם הזה, לרבות עולם-הרוח, ושכל קנייניו אינם בעיניו אלא מכשירים טפלים-שבטפלים לחיבור המלון הגדול שלו, אדם כזה משוגע הוא וקדוש. לדידו לא ניתנה התורה ולא נוצרו הנביאים, וכל פמליית התנאים ואמוראים ומפרשיהם ומפרשי-מפרשיהם לא טרחו ועמלו כל ימי חייהם, אלא בשבילו: כדי לאסוף ולהכין לו את המלים למלון! מה איכפת לו, מה אמר רבי עקיבא ורבי מאיר והלל ורבי יוסי בן-חלפתא, חשוב שאמרו מה שאמרו בשפה העברית, אך לא חס וחלילה בארמית! שכן המלאכים אינם שומעים ארמית, והשפה העברית הלא תהיה במהרה בימינו שפת כל העולם ומלואו וכן הלאה וכן הלאה – חייכם, אדם זה יש בו מן הקסם הילדותי המושך ואי-אפשר לא לאהוב אותו. ואדם זה, זה שנים משוחף ויורק דם. ואני בטוח שלא ימות חלילה עד שלא יגמור את המלון הגדול שלו!"

לא ביאליק ולא בן-יהודה לא זכו להפגש בירושלים. ואת עבודת-המלון גמר בן-יהודה במלה "נפש".

עדכון חודש נובמבר

יום חמישי, נובמבר 6th, 2008

חורף נעים! עדכון נובמבר באוויר.

בין היצירות שהוספנו החודש: שירה, הפתיחה לספר "רשויות" מאת ר' יהודה הלוי; שירים מאת נפתלי הרץ אימבר; זכרונות דוד ישעיהו זילברבוש; מאמרים על החיים בירושלים בחצי השני של המאה ה-19, מאת יוסף ריבלין; "אירופה במערומיה", מאמר ביקורת מאת משה בילינסון על כיבוש חבש (היא אתיופיה) בידי איטליה (1935); מאמר תגובה מאת חיים נחמן ביאליק לביקורת מאת הסופר הצעיר דוד פרישמן; מאמרים אודות ספרות טניסון ולונגפלו מאת אברהם רגלסון, ועוד!

הפעם בחרתי לצטט מזכרונותיו של זילברבוש, מתוך קטע הנקרא "אישים ומאורעות". בקטע זה פוגש זילברבוש לראשונה מחבר חדש ומבטיח, בן 22 בלבד, הלא הוא אליעזר בן-יהודה הצעיר.

אז, בשנת תרמ"א, עוד היה בן יהודה אחד מפרחי-הכהונה בספרותנו. אישיותו טרם היתה בולטת ונראית. רק כי אותותיה ורשמיה כבר היו ניכרים.

ואלה תולדות עבודתו הספרותית בימים ההם:

אליעזר אליאנוב, איש צעיר כבן שמונה-עשרה או תשע-עשרה שנה בא מעיר דינאבורג, אשר בארץ רוסיה, לפאריז, בירת צרפת, להשתלם בלמודים ולהכנס לאוניברסיטה. בעודו בעיד מולדתו כבר עלה פתרון שאלת היהודים בארץ אבותיהם במחשבה לפניו אבל תכניתו טרם היתה מסוימה, והנה שם, בפריז, – כה היה בן-יהודה בעצמו מספר – התודע אל צעיר רוסי אמתי, אשר הורתו ולידתו וחנוכו היו בדת הנוצרית הנושנה, ויתרועע אתו. אותו הצעיר הרוסי, בהיותו לחפשי בדעותיו ובהיותו בעל הגיון "חד וחלק"; דוקא אותו הרוסי הוכיח באזני רעו הצעיר היהודי במופתים הגיוניים וחותכים כי לעם ישראל המשפט לדרוש מאת העמים שישיבו לו את ארץ אבותיו לשוב ולהאחז בה. אז התעוררה בלב הצעיר היהודי התשוקה להגיד את הדברים האלה לעמו. ויכתוב מאמר בשם "שאלה נכבדה" [לחץ לקריאה], וישלחהו לסמולנסקין, וסמולנסקין הדפיסהו ב"השחר", שנה תשיעית.

המאמר הזה, כשהוא לעצמו, לא היה לו ערך ספרותי כל כך גדול. מלבד שסגנונו איננו מלוטש כל צרכו וגם צורתו עודנה מטושטשה, אין בו אלא כדי "יהודה ועוד לקרא". הכותב איננו בלתי אם כעין תנא דמסייע לסמולנסקין בהתנגדותו ל"השכלת ברלין", וכל חידושו הוא שהוא מביא ראיה מפיחטה הפילוסוף כי האומה הישראלית היא "בריה בפני עצמה", לאום מיוחד בסגולותיו המיוחדות לו. רק לבסוף, אחרי בואו אל המסקנה של הלאומיות השמיע פתאום "מלה חדשה", בהציעו לכונן מרכז לעם ישראל בארץ ישראל – ולא בידי חברות הצדקה כי אם בידי העם כולו למקטניהם ועד גדוליהם.

את המאמר הזה חתם הסופר בשם "בן יהודה" וירשום את מקום כתיבתו "פאריז".

הצעה אשר כזאת במלים כל כך מפורשות נשמעה, בעת ההיא, זאת הפעם הראשונה ב"השחר", ובלי כל ספק חשב הסופר הצעיר כי לקולו יתאספו כל המתנבאים במחנה ישראל ויטיפו לעמם את כל הדברים אשר הוא שם בפיהם. אז כעבור ירחים אחדים ואין איש אשר יבוא אחריו וימלא את דבריו – וכמו עובר כל עם ישראל וסופריו על מאמרו בשתיקה – התרגז בן יהודה ויכתוב מאמר שני בשם "ועוד מוסר לא לקחנו!!"

שני אותות הקריאה הם שלו. אות רוגז כפול-שנים הוא.

בכל זאת עברו עוד ירחים מספר וגם לקול התרגזו אין קשב ואין הד. והנה עוד שערוריה גדולה מזו נהיתה בישראל. שמעו והשתוממו! זה האיש סמולנסקין אשר פעם כתב "מפורש ושום שכל" כי "כל יהודי שאיננו לאומי חדל מהיות יהודי" שב וכתב מאמר בשם "שאלת היהודים – שאלת החיים" ובו, דוקא בו, מתריז הוא כלפי השפה הלאומית, באמרו כי "שפת עבר לא תסכון בלתי אם לספרים הכתובים בחכמת ישראל, אבל לא למדעים כלליים".

עתה התעבר בן-יהודה ויתקצף, ובזעפו ערך אל סמולנסקין מכתב מלא מרורות. הוא, "רמי סמולנסקין אסמולנסקין", וידבר אתו קשות. ועל מכתבו זה כבר הטביע בן-יהודה את חותמו המיוחד לו. וכבר נראו בו בישול הרעיונות ובישול הסגנון.

סמולנסקין הדפיס את מכתבו ב"השחר", וכדרכו מתמול-שלשום היתה גם תשובתו בצדו… בתשובתו הוא "מעייל פילא בקופא דמחטא" ומוכיח בק"ן טעמים כי הפירכא של בן-יהודה "מופרכת היא למפרע"… בכל זאת – הוא כבר נותן כבוד וגודל לאותו הצעיר "הרודם", החותם בשם בן-יהודה.

[לקריאת הקטע השלם, לחץ כאן].

ההברה הנכונה בלשוננו / אליעזר בן יהודה

יום שלישי, ספטמבר 23rd, 2008

הקטע הבא נבחר מתוך מכתב של אליעזר בן-יהודה לעיתון "החינוך", ושמו "ההברה הנכונה בלשוננו". נסיתי לקצר את המכתב עבור הטעימה ביומן הרשת, והיה לי קשה מאוד; ראשית, הנושא מעניין מאוד. הוא עוסק בהוראת העברית לילדים, אבל מזכיר בעקיפין את עניין שפת המחנכים וקשיי ההסתגלות שלהם, כיוצאי אירופה, להגייה מזרחית-שמית. הבעיה הזאת קיימת בישראל גם היום, וצר לי לפעמים שאני לא יכולה להגות את כל העיצורים בעברית כראוי (ואפילו לא את שמי שלי, בעצם).

במאמר הוא מזכיר גם את אי-ההקפדה על ההבדל בין תנועה ארוכה לקצרה, וכתוצאה מכך "כל הלשון היא רפה, חלשה, בלי העוז המיוחד שהדגש נותן להמלה, ושוללים אנו מלשוננו את חליפות הצלצול, במה שאנו הוגים את כל התנועות במידה אחת ואין אנו מבדילים בין תנועה ארוכה ובין תנועה קצרה." נושא ההגייה הנכונה וכיצד היא משתקפת בניקוד לא נדון היום בבתי הספר כלל, למיטב ידיעתי; אני עוד הייתי בת מזל, שלמדתי ניקוד, וגם זאת ללא ההבדל בין צירה וסגול, או קמץ ופתח. את צורת ההגיה של המלים לומדים כיום בעיקר מתוך חיקוי, ולא מהבנה אמיתית. זה נראה לנו זניח, אבל בקטע להלן בן-יהודה מבהיר כמה זה חשוב לשימור העושר הלשוני.

הסיבה השניה שבעטיה היה קשה למצוא פסקה מייצגת היא, שהמכתב/מאמר הזה כתוב בשפה נעימה מאוד ובהתלהבות בלתי נלאית, ואין בו פסקה מיותרת. כולם יודעים, או משערים, שהיה צורך בבן-אדם מסור מאין כמוהו למיזם החייאת העברית משפה כמעט-מתה לרמת שימוש יומיומי. כולנו למדנו שבן-יהודה הקדיש את ימיו ולילותיו לעבודה זו, ושהיה ודאי איש בעל חזון והשראה יוצאת מן הכלל (וודאי, שלא עבד לבד); אך כשסוף סוף קוראים את כתביו, הכל עולה וחי על הדף. אין ספק שלא רק היה רתום לשפה העברית בכל רמ"ח אבריו, אלא גם ידע להשתמש בה, וכתב בצורה שתענוג לקרוא.

בכל מקרה, בחרתי בסופו של דבר טעימה תמציתית, ואני ממליצה בחום לקרוא את המאמר השלם בפרויקט בן-יהודה, שכן הוא אינו ארוך במיוחד.

אין אני יודע אם מעולם, בקרב אומה מאומות העולם, היתה מוטלת על חבורה קטנה של אנשים אחריות כל-כך גדולה באחד האוצרות היותר יקרים לכל אומה, באשר היא אומה, כאחריות המוטלת על יחידי הסגולה, המורים והמורות בבתי-הספר וגני-הילדים שלנו.

כמו בכל דברי-הימים שלנו, כן גם במקצוע הלשון הלאומית, משונים אנו מכל אומות העולם. בכל אומה מבוע חיי הלשון הוא בתוך העם בעצמו. העם הוא יוצר הלשון, העם החי הוא גם נותן חיים טבעיים ללשוננו, הוא מרחיבה ומאדירה ברוח החיים שבקרבנו. ואם אמנם אין שום לשון נשמרת בהווייתה הראשונה, ואם אמנם כל לשון הולכת ומשתנה, לובשת גם צורות חדשות, נוטה לפעמים גם מדרכה הראשונה ומחליפה גם את ההברה, מוחקת ומחלשת קצת קולות ומגוונת אותם בגוונים חדשים – הרי כל זה עושה העם החי, בכוח רוח החיים שבו, ואין על בתי-הספר, על המורים והמורות אלא לשמור על טהרת הלשון לפי מה שהיא בכל זמן מהזמנים בפי העם.

אך מעולם לא היה כדבר הזה בשום אומה, שמבוע החיים של הלשון יהיה בידי חבורה אחת קטנה, כמונו היום, שהיא תהיה לא בלבד השומרת על הלשון כי אם גם הנותנת לה את צורתה, את צלצולה, את גונה המיוחד, את נפשה, את נשמתה!

המעשה הזה, היחיד והמיוחד בדברי-ימי עולם, הוא המטיל על החבורה הקטנה הזאת אחריות גדולה, כבדה, שמחייבת את נושאי האחריות הזאת לשים אליה לבם בייחוד, להכיר הכרה שלמה את חשיבותה וערכה ולעשות כל פה שאפשר כדי לשלוח יד בפרט במה שהוא רוח החיים של הלשון.

ואחד מעורקי החיים של הלשון הוא – ההברה, רצוני לאמור: ההברה בכלל, הגוון הכללי של הברת האותיות, וההברה הנכונה והמלאה של כל האותיות, שהניחה הלשון להגות בהן את כל קולותיה בגונם המיוחד והטבעי שלהם.

הלשון העברית הניחה שתיים ועשרים אותיות להברת הקולות המיוחדים שלה, אבל בדיבור שלנו, וגת בבתי-הספר, בפרט בבתי-הספר שרוב המורים הם בני חוץ-לארץ, שעוד לא הספיקה להם השעה לסגל להם את ההברה המזרחית, אנו מוחקים כמעט כליל את הקול המיוחד של שלוש אותיות לפחות ט. ע. ק, ובזה אנו ממעיטים שלושה קולות, שהם אחת מהסגולות המיוחדות של הלשונות השמיות והם הנותנים ללשונות האלה את גונם וצלצולם המזרחי.

[…]

מדבר אני למורים, וחושב אני שאוכל לפטור את עצמי מהחובה לבאר חשיבות הדברים האלה לכל לשון. ועל אחת כמה וכמה גדולה חשיבות זאת ללשוננו, שהיא צריכה עתה לכבוש לה זכות הקיום, וצריכה להקפיד ביותר על דקדוקי תכונות סגולותיה הטבעיות. רק בקצרה אעיר גם על הצד המעשי שיש בעניין זה, להקל לימוד הלשון על התלמידים. מי כמו המורים והמורות יודע כמה זמן עמל וטורח צריך להתלמיד עד שהוא מגיע לדעת את הכתיב הנכון של המילים, במקום שצריך א או ע, ת או ט, כ או ק, במקום שצריך להדגיש, לקמוץ או לפתוח.

[…]

ובשם קדושת הדבר המסור בידינו בשם האחריות הגדולה המוטלת עלינו, אני קורא להמורים והמורות בבתי-הספר מכל המדרגות ובגני-הילדים: אל נא תזלזלו בעניין זה! זכרו נא, כי הלשון תהיה בעתיד מה שתעשוה אתם אותה כעת! כבר אולי איחרנו קצת את השעה הראויה. כבר יש אלפי ילדים, שמחר יהיו הדור העברי החי שלנו, והם מדברים לשון עברית אמנם אך לשון כל-כך לא מזרחית, כל-כך חסרה הצלצול והעוז של לשון מזרחית שמית! אל-נא תשכחו כי בכל לשון מה שנותן לה את צורתה, את נשמתה, אינו כל-כך המלים, או לפחות מקורן של המלים, כמו ההברה והגוון של הקולות! בוודאי, עלינו מחיי הלשון, עלינו להיזהר גם בעניין המלים זהירות גדולה מאוד, או לפחות ממקור שמי טהור, ושתהיינה המלים בנויות לפי דקדוק הלשון, ברוחה, וגם – וזה עיקר גדול מאוד, שתהיינה יפות. אבל, אם אנו לפעמים נכשלים במלה מן המלים אין הסכנה גדולה כל-כך. המלים, כמו כל יצור חי, נלחמות בעד קיומן, וכל החזקה מחברתה באחת המעלות שמנו חכמים במלים בכל לשון ולשון, היא המנצחת, והמלה בעלת מום, שנוצרה אולי בשעה לא טובה, תמות ותפנה מקום לאחרת יותר יפה, יותר אמיתית. אך ההברה, הגוון של הקולות, אם כבר נכנעו כלי הדיבור והסתגלו להברה אחת, להוציא את הקולות באופן אחד, והם התפשט הדבר בקרב רוב העם, כמעט אין יותר שום אפשרות לתקן המעוות!

זהו, אדוני העורך, מה שרציתי להגיד הפעם לקוראי 'החינוך', שהם מחיי לשוננו, הם יוצריה, ובידיהם לעשותה לכלי מפואר או חלילה לכלי מכוער!

א. בן-יהודה

[לקריאת המאמר השלם, לחץ כאן.]


אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.