אין אני יודע אם מעולם, בקרב אומה מאומות העולם, היתה מוטלת על חבורה קטנה של אנשים אחריות כל-כך גדולה באחד האוצרות היותר יקרים לכל אומה, באשר היא אומה, כאחריות המוטלת על יחידי הסגולה, המורים והמורות בבתי-הספר וגני-הילדים שלנו.

כמו בכל דברי-הימים שלנו, כן גם במקצוע הלשון הלאומית, משונים אנו מכל אומות העולם. בכל אומה מבוע חיי הלשון הוא בתוך העם בעצמו. העם הוא יוצר הלשון, העם החי הוא גם נותן חיים טבעיים ללשוננו, הוא מרחיבה ומאדירה ברוח החיים שבקרבנו. ואם אמנם אין שום לשון נשמרת בהווייתה הראשונה, ואם אמנם כל לשון הולכת ומשתנה, לובשת גם צורות חדשות, נוטה לפעמים גם מדרכה הראשונה ומחליפה גם את ההברה, מוחקת ומחלשת קצת קולות ומגוונת אותם בגוונים חדשים – הרי כל זה עושה העם החי, בכוח רוח החיים שבו, ואין על בתי-הספר, על המורים והמורות אלא לשמור על טהרת הלשון לפי מה שהיא בכל זמן מהזמנים בפי העם.

אך מעולם לא היה כדבר הזה בשום אומה, שמבוע החיים של הלשון יהיה בידי חבורה אחת קטנה, כמונו היום, שהיא תהיה לא בלבד השומרת על הלשון כי אם גם הנותנת לה את צורתה, את צלצולה, את גונה המיוחד, את נפשה, את נשמתה!

המעשה הזה, היחיד והמיוחד בדברי-ימי עולם, הוא המטיל על החבורה הקטנה הזאת אחריות גדולה, כבדה, שמחייבת את נושאי האחריות הזאת לשים אליה לבם בייחוד, להכיר הכרה שלמה את חשיבותה וערכה ולעשות כל פה שאפשר כדי לשלוח יד בפרט במה שהוא רוח החיים של הלשון.

ואחד מעורקי החיים של הלשון הוא – ההברה, רצוני לאמור: ההברה בכלל, הגוון הכללי של הברת האותיות, וההברה הנכונה והמלאה של כל האותיות, שהניחה הלשון להגות בהן את כל קולותיה בגונם המיוחד והטבעי שלהם.

הלשון העברית הניחה שתיים ועשרים אותיות להברת הקולות המיוחדים שלה, אבל בדיבור שלנו, וגת בבתי-הספר, בפרט בבתי-הספר שרוב המורים הם בני חוץ-לארץ, שעוד לא הספיקה להם השעה לסגל להם את ההברה המזרחית, אנו מוחקים כמעט כליל את הקול המיוחד של שלוש אותיות לפחות ט. ע. ק, ובזה אנו ממעיטים שלושה קולות, שהם אחת מהסגולות המיוחדות של הלשונות השמיות והם הנותנים ללשונות האלה את גונם וצלצולם המזרחי.

[…]

מדבר אני למורים, וחושב אני שאוכל לפטור את עצמי מהחובה לבאר חשיבות הדברים האלה לכל לשון. ועל אחת כמה וכמה גדולה חשיבות זאת ללשוננו, שהיא צריכה עתה לכבוש לה זכות הקיום, וצריכה להקפיד ביותר על דקדוקי תכונות סגולותיה הטבעיות. רק בקצרה אעיר גם על הצד המעשי שיש בעניין זה, להקל לימוד הלשון על התלמידים. מי כמו המורים והמורות יודע כמה זמן עמל וטורח צריך להתלמיד עד שהוא מגיע לדעת את הכתיב הנכון של המילים, במקום שצריך א או ע, ת או ט, כ או ק, במקום שצריך להדגיש, לקמוץ או לפתוח.

[…]

ובשם קדושת הדבר המסור בידינו בשם האחריות הגדולה המוטלת עלינו, אני קורא להמורים והמורות בבתי-הספר מכל המדרגות ובגני-הילדים: אל נא תזלזלו בעניין זה! זכרו נא, כי הלשון תהיה בעתיד מה שתעשוה אתם אותה כעת! כבר אולי איחרנו קצת את השעה הראויה. כבר יש אלפי ילדים, שמחר יהיו הדור העברי החי שלנו, והם מדברים לשון עברית אמנם אך לשון כל-כך לא מזרחית, כל-כך חסרה הצלצול והעוז של לשון מזרחית שמית! אל-נא תשכחו כי בכל לשון מה שנותן לה את צורתה, את נשמתה, אינו כל-כך המלים, או לפחות מקורן של המלים, כמו ההברה והגוון של הקולות! בוודאי, עלינו מחיי הלשון, עלינו להיזהר גם בעניין המלים זהירות גדולה מאוד, או לפחות ממקור שמי טהור, ושתהיינה המלים בנויות לפי דקדוק הלשון, ברוחה, וגם – וזה עיקר גדול מאוד, שתהיינה יפות. אבל, אם אנו לפעמים נכשלים במלה מן המלים אין הסכנה גדולה כל-כך. המלים, כמו כל יצור חי, נלחמות בעד קיומן, וכל החזקה מחברתה באחת המעלות שמנו חכמים במלים בכל לשון ולשון, היא המנצחת, והמלה בעלת מום, שנוצרה אולי בשעה לא טובה, תמות ותפנה מקום לאחרת יותר יפה, יותר אמיתית. אך ההברה, הגוון של הקולות, אם כבר נכנעו כלי הדיבור והסתגלו להברה אחת, להוציא את הקולות באופן אחד, והם התפשט הדבר בקרב רוב העם, כמעט אין יותר שום אפשרות לתקן המעוות!

זהו, אדוני העורך, מה שרציתי להגיד הפעם לקוראי 'החינוך', שהם מחיי לשוננו, הם יוצריה, ובידיהם לעשותה לכלי מפואר או חלילה לכלי מכוער!

א. בן-יהודה

[לקריאת המאמר השלם, לחץ כאן.]