לקראת סיום הספר "מצות ישיבת א"י" מאת יונה דב בלומברג, המחבר נמשך לספר משהו על עצמו – והדברים מענינים.
ראשית, משהו על המחבר:
יונה דב בלומברג (הררי)
נולד בסרדניק, ליטא, באב תר"י (1850). רב, מהוגי הציונות הדתית. נתחנך לתורה ולחסידות חב"ד. קבע מושבו בדוינסק ועסק במסחר. הפוגרומים בדרום רוסיה (1882-1881) השפיעו עליו להצטרף ל"חיבת ציון". מראשוני "המזרחי". היה ציר בקונגרס הציוני הששי ומאומרי "לאו" בשאלת אוגנדה. ב-1907 עלה לארץ-ישראל. ישב ביפו וברחובות. ממבססי הרעיון הדתי-הלאומי בכתב. ספרו "מצות ישיבת ארץ-ישראל" (וילנה, תרנ"ז) בא להשיב על השאלה אם רעיון ישוב ארץ-ישראל תואם את השקפת התורה ודעת חז"ל, ואם מצוה זו ניתנה לשעתה או לדורות. לתשובה הוא מגיע לאחר בדיקה יסודית בספרות התלמודית והמדרשית. נפטר בט"ו סיון תרצ"א.
בסיום הספר מרשה המחבר לעצמו לספר איך היה 'גונב' זמן מעיסוקיו [ומתגנב מעיני אשתו] כדי לעסוק בכתיבת הספר:
ואם ברצונכם קוראים אהובים למתוח עלי קו חשד של גניבה חלילה, הבו ונקומה ואעידה אני בי, (והודאת בע"ד כמע"ד) כי באמת קצת גניבה יש בי, אך לא גניבת דעת ח"ו, כי אם גניבת הזמן הבוגד בי, כי נקם לקחתי בו, תחת אשר לשעבר בגד הוא בי, עתה בגדתי אני בו, וגנבתי מרגעי הספורים לי, מן הזמן הנמדד לי, הקדשתים למלאכת הקדש זו; או אולי גם גניבת דעת היתה בי… באשר כמה פעמים הי' עלי לרמות את נות ביתי לאמר: כי הולך אנכי בדבר מסחר, בעת אשר חמקתי עברתי, ויצאתי מן החנות לחדרי, לקחת עטי בידי לכתוב מאומה בדבר ישיבת ארץ ישראל.