Posts Tagged ‘זכרונות’

רומולוס, קאמילוס, ומאריוס של ראשון לציון

יום רביעי, מרץ 31st, 2010

בספר זכרונותיו "בנתיב הבילו"יים", בעת שהוא מגולל את הקשיים בימי הקמת ראשון לציון, עורך ישראל בלקינד הקבלה מקורית:

אי-אפשר לי ברגע הזה לבלתי לזכור את דברי ימי רומא. כידוע נוסדה העיר הזאת על-ידי קבוצת אנשים, שלוש מאות במספר, אשר בראשה עמד רומולוס, ולכן נחשב רומולוס למיסד רומא.  עברו שלש מאות ששים-ושלוש שנים, ומצפון איטליה הופיעו הגלים אשר לכדו את העיר רומא וכמעט שמו קץ לממשלתה ולגדולתה. אך אחד מבניה הגבורים, קמילוס, הצליח לאסוף חיל ולהפיח בו רוח גבורה ויך את הגלים מכה נצחת וישיב לרומא את כבודה. לכן עטרוהו הרומאים בשם הכבוד מיסד רומא השני.  שוב עברו מאתים שמונים-וארבע שנים; מצפון אירופה הגיעו לאיטליה הקימברים והטבטונים.  בזמן קצר הכו הם ששה צבאות רומא אחד אחרי השני, ורומא היתה שוב על עברי פי-פחת. אך שר הצבא הרומאי מריוס הצליח סוף-סוף להכות את האויבים החדשים ולהציל את רומא ואת ממשלתה. לאות תודה וכבוד נתנו לו הרומאים את השם מיסד רומא השלישי.

את שלש התקופות האלה רואים אנו גם בדברי ימי ראשון-לציון. קשה היה הצעד הראשון, קשה היה לארגן את החלוצים הראשונים ולקנות את האדמה למען המושבה, ויבוא ליבונתין הזקן ויעש את הצעד אשר נדרש ממנו ויקבל מאת חבריו את שם הכבוד מיסד ראשון-לציון. האדמה נקנתה, אבל התנאים החדשים הפריעו בבנין הבתים, ובלי בתים היתה המושבה נחרבת. אז עמד בפרץ יהודה ליב חנקין, ובמרץ גדול נגש לבנין ביתו ובזה הכריח גם את חבריו לעשות כמוהו. אין ספק כי לו, לחנקין, היה צריך לתת את שם הכבוד מיסד ראשון-לציון השני.  אבל [האכרים] היו חלשים, עניים, חסרים היו להם האמצעים החומריים לקיומם, ומי יודע מה היה גורלם וגורל מושבתם לולא הופיע להם המושיע הגדול, הנדיב הידוע, ואת המושיע הזה הביא להם יוסף פינברג. האין זה מן הצדק לקרוא לו, לפינברג, בשם הכבוד מיסד ראשון-לציון השלישי?


נתקלתם ביצירה מעניינת, מחכימה או משעשעת? שלחו לנו פסקה מובחרת, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן!

עדכון אוקטובר: יצירותיו הראשונות של עגנון

יום ראשון, אוקטובר 4th, 2009

כבכל חודש בחודשו, פרויקט בן-יהודה הועשר הבוקר בכמה עשרות יצירות חדשות.  לצד מאמרים מאת ביילינסון, רגלסון, ולוינסון, ופרקים נוספים מתוך כרך ב' של תולדות ישראל מאת זאב יעבץ, נוספו שירים מאת וידאל בנבנישת (שכזכור, זוכה לחיים חדשים באינטרנט), יהודה ליב גורדון, שלום שבזי ומשוררי תימן האנונימיים, וצבי אלעזר טלר.

מכתבי טלר העלינו החודש גם תרגום מגרמנית של מחזה שלם בשם "קשר בן נתניה" מאת לודוויג פיליפזון, הכתוב בסגנון האירופי הקלאסי, כטורי שיר בחמש מערכות.  המחזה מתאר את אירועי רצח גדליה בן אחיקם (שלזכרו מציינים יהודים את צום גדליה) בידי ישמעאל בן נתניה.

עוד נוספו דברי אגדה בעיבוד מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, וכן עיבוד סיפורי מאת אברהם שמואל שטיין לחיי המיסטיקן היהודי שבתי צבי.  גם נתח נוסף מאגרות אחד העם הצטרף למאגרנו, הפעם משנת 1900.

גולת הכותרת של העדכון הפעם היא ספר זכרונותיו של המחנך זאב כרמי (1884-1964), שאנו מפרסמים ברשותה האדיבה של מחלקת החינוך והתרבות של עירית חיפה, שהוציאה את הספר בשעתו.  כרמי הוא סבהּ של המתנדבת הותיקה גליה גזית, אשר השיגה עבורנו את רשות הפרסום והקלידה את הטקסט.

כרמי מספר בקיצור ובחן את עלילותיו מילדותו באוקראינה דרך בחרותו בלונדון ובגאליציה, הגירתו לפלשתינה-א"י ועבודתו כמחנך ביבנאל, בביירות, בראשון לציון, ובעיר בה עשה את רוב שנותיו, שבה הקים את ביה"ס העממי א', חיפה.

לאורך חייו פגש כרמי רבים מן האנשים הידועים ביישוב, והנה טעימה מזכרונותיו, שבה מספר כרמי איך חלק דירה עם הסופר הצעיר והמבטיח שמואל יוסף צ'אצ'קס, המוכר לנו כש"י עגנון, ואיך זכה לשמוע על יצירותיו הראשונות של עגנון:

בדירה נאה במושבה הגרמנית גרה משפחה יהודית גרמנית, משפחת דוד טריטש, מלומד ועסקן ציבורי נודע.  רוב ימיו גר בחו"ל.   ואף כשהתיישב ביפו, היה חלק גדול מזמנו נמצא באירופה.  והנה עלה בדעתו לנסוע לחו"ל, ולו דירה נאה מסודרת וספריה גדולה ועשירה והוא נבוך. כיצד יסגור את הבית תקופה ארוכה ללא שומר ודואג לרכושו?  בהזדמנות סח לד"ר בוגראצ'וב ידידו את הענין.  הלה קפץ על המציאה והציע למנות אותנו כאחראים לספריה ולרכוש, וכמובן, למסור לנו את הדירה ללא תשלום שכר.  הוא יכול להיות שקט ולסמוך על נאמנותנו.  וכך זכינו לדירה מצוינת בלב המושבה הגרמנית, לספריה עשירה לקריאה ולעיון – לו רק היה לנו הפנאי הדרוש לעיון זה.  עברנו מהר לדירתנו החדשה והסתדרנו שם כלורדים.  את הילדה סידרנו במרפסת הנאה בצל עצים.  מהדירה לגימנסיה צעדים אחדים.
הדירה אמנם היתה גדולה מדי, אבל נזדמן לנו דייר?משנה, שגם לו קסמה דירה נאה של חדר ללא תשלום.  הדייר היה בחור צעיר, גאליצאי, משונה במקצת, יליד בּוּצ'אק שבגאליציה.  צ'אצ'קס היה שמו.   היא עבד כמזכיר עוזר לד"ר חיסין, בא?כוח חובבי?ציון וגם תרגם קטעים ספרותיים לש' בן?ציון, חומר למקראות לתלמידי בתי?הספר שהיה מדפיס בימים אלה.  אגב, הבחור הבוצ'אצ'י, צ'אצ'קס, נתחבב עלינו ומצא ענין גם בבתנו.  ביתיה היה קורא לה, והתידדנו, אם כי ראינו אותו רק בערבים.  כל היום היי מחוץ לבית בעבודותיו או בספריות. דיבורו היה גאליצאי טיפוסי.  עליז היה ומתבדח ומנבא לנו, כי הוא יהיה פעם סופר גדול ואולי נוכל פעם להתפאר, שגרנו יחד עם הסופר הגדול בדירת טריטש ואף היינו ידידים.  לא קיבלנו ברצינות דברים אלה.  יום אחד חזר צ'רצ'קס "בגילופין", וכששאלנו לסיבת הדבר ענה לנו, כי היה לו היום יום טוב.  הוא ניצח היום "נודניק" גדול מאד, ואם נבטיח לו לשמוע את סיפור הענין עד סופו – הוא מוכן לספר לנו.  בערב, לאחר שהילדה נרדמה, החל צ'אצ'קס לספר לנו את סיפורו.
כפי המסופר לעיל, היה צ'אצ'קס מזכירו של הד"ר חיסין בעניני חיבת?ציון.  הד"ר חיסין היה רופא במקצועו, עסוק רוב הזמן בחוליו, ולעיתים רחוקות היה יושב במשרדו.  צ'אצ'קס עבד יחידי, כותב את המכתבים הדרושים לפי הוראות הד"ר חיסין.  בימים האחרונים התחיל לבוא למשרד יהודי פנוי מעבודה, מי שהיה בעל זכויות באודיסה בימים ההם ולעת זקנה עלה ארצה.  הוא היה "נודניק" גדול, משעמם מאד ומפריע בשיחותיו לצקאצ'קס בעבודתו.  יום אחד קצה נפשו של צ'אצ'קס באורח זה, שהיה ממשמש בניירות ובמכתבים, והחליט לסלקו ממנו.  כשראה צ'אצ'קס, שהיהודי סוחב ניירות מעל שולחנו, פנה ואמר לו:  "ידידי, למה לך לטפל בניירות, מוטב שתשב במקומך ותקשיב לסיפור יפה שאספר לך, סיפור מותח ואינו קצר.  המבטיח אתה לשבת ולשמוע עד הסוף? אם כן, הנח לניירות ושמע.  היה היה פעם בחור "נודניק" וסקרן.  הכל עניין אותו, הכל רצה לראות ולשמוע.  יום אחד יצא מביתו והלך, הלך למרחקים.  הלך יום, הלך יומיים, שלושה, ארבעה, חמישה, ששה, שבעה ימים, עד שהגיע לנר גדול, רם ונישא.  החל לטפס על ההר, טיפס יום, יומיים, שלושה, ארבע, חמישה, ששה ימים, עד שהגיע לפסגת ההר.  הסתכל, הביט למטה, ומה ראו עיניו?  בקעה גדולה ורחבה.  החל לרדת לבקעה, ירד, ירד, ירד, יום, יומיים, שלושה, ארבעה, חמישה, ששה, שבעה ימים.  עבר את הבקעה והנה שוב הר גבוה חוסם לפניו את הדרך.  מה יעשה?  הוא יוותר ויחזור לביתו?  לא!  הוא המשיך, טיפס על ההר השני, טיפס, טיפס, וטיפס, יום, יומיים, שלושה, ארבעה, חמישה, ששה ימים.  הגיע לפסגתו והנה לפניו בקעה שניה…".  סבלנותנו פקעה והחילונו לצעוק:  "צ'אצ'קס, גזלן, קצר מעט.  ידענו, עבר  שבעה הרים, שבע בקעות, ודאי נהר אחרי זה".  צ'אצ'קס צחק יחד אתנו, העמיד פני נעלב וטען:  "בושו והכלמו, אני רק בתחילת סיפורי.  ודעו לכם, הלקוח שלי היה סבלן יותר מכם.  ישב בפה פעור והקשיב בסבלנות ולא הכריח אותי לקצר או להפסיק ח"ו.  טוב, אקצר לכם:  עבר את הבקעה השביעית והנה לפניו יער עבות, גדול ועצום.  עבר שבעה יערות ובא לנהר, עבר שבעה נהרות ולפניו מערה עצומה וגדולה.  נכנס למערה, הלך בה שבעה ימים.  במערה השביעית מצא תיבת ברזל ענקית.  והיא נעולה בשבעה מנעולים.  לקח אבן, פיצץ מנעול אחד, שנים – את כל המנעולים.  פתח את התיבה והנה בה תיבה חדשה, גם היא נעולה בשבעה מנעולים.  פיצץ את כל השבעה והנה תיבה של זהב, גם היא נעולה בשבעה מנעולים.  פיצץ את כל שבעת המנעולים ופתח את התיבה והנה בה מגילת קלף ענקית, קשורה בשבעה סרטים הדורים.  מה יעשה הבחור שלנו?  (ואנו במקהלה:  "דו, דו, גזלן"[20]).  הוא פתח את הקשרים, פתח את המגילה השביעית וראה באותיות אשוריות גדולות את הדברים האלה:  חמור!  מה אתה מחטט ומחפש, הנחת כאן דבר משלך?".  צחקנו צחוק היסטרי, ולאחר שעייפנו מצחוק, הוסיף צ'אצ'קס:  "היהודי קם, ירק וברח מהחדש, ומאז לא יבוא יותר אלי".
הבטחנו לצ'אצ'קס, שכאשר יהיה פעם לסופר גדול, נספר לכל ידידינו על יצירתו הראשונה במשרדו של ד"ר חיסין.  אבל צ'אצ'קס העמיד אותנו על טעותנו:  "חברה, אין זו יצירתי הראשונה אלא השניה או השלישית.  אם תהיו ילדים טובים, סבלנים, ומקשיבים, אספר לכם על שתי יצירותי הראשונות".  חיכינו להזדמנות למחרת בבוקר וצ'אצ'קס בא, הכין לו את המאכל הצמחוני שלו, ואחרי זה החל לספר לנו, כשהוא לועס את מאכל המעדנים שלו, על יצירתו הראשונה.  מעשה בבחור בית?המדרש, שמלאו לו שתים?עשה שנה.  הוא ישב בבית?המדרש, עיין בתלמוד וספרים חיצוניים, בקונטרסים שמצא אותם בגנזך של בית?המדרש.  לעיתים היה מזדמן לו לקרוא ב"לעמבערגער טאגעבלאט", שעורכו היה ר' משה קליינמן.  יום אחד פרצה שריפה בבוצ'אץ' ושרפה שתי בקתות.  הדבר עשה רושם גדול על הנער, וכדי לשתף ברושם זה את בני עמו וארצו, ישב בביתו וכתב קורספונדנציה ב"טאגעבלאט" של משה קליינמן. לבסוף חיפש הבחור איזה שם נאה לסופר צעיר זה וחתם:  שמואל יוסף טשאטשקעס הלוי, המכונה "שוטה".  ימים אחדים ציפה סופרנו הצעיר לראות את יצירתו מודפסת בעתון והנה אכזבה. אין היצירה מופיעה.  יום אחד הביא הדואר מכתב לפי כתובתו של המחבר ובו פונה העורך למר שמואל וולף טשאטשקעס הלוי, המכונה "שוטה".  ובין השאר הוא מיעץ לבחור, שחובב, כנראה את בית?המדרש ומשתעמם ומחכה לשריפות גדולות כדי לפרסם ולהתפרסם.  עצתו של העורך:  לא להיות טיפש, ללמוד גמרא, לקרוא בספר ולבסוף, כשישכיל, יגדל ויצרה לכתוב בעתונים – יעשה זאת.  "זאת היתה יצירתי הראשונה – של בחור המכונה "שיטה", שבפי קליינמן מכונה "שוטה".  אבל עכשיו, להכעיס את משה קליינמן ולהכעיס אותך, רשע קראמארוב, שאינך מאמין בעתידי כסופר – אני מתכונן ליצירתי השלישית והרביעית".
צ'אצ'קס – עגנון
יום אחד בא צ'אצ'קס הביתה, כשהוא חגיגי ונרגש.  הניח לפני חוברת של "העומר" וקרא:  "ידיים הרם, רשע, דרך?ארץ בפני צ'אצ'קס".  לא הבינותי מה קרה, אבל הוא פתח לפני את החוברת, ירחון ספרותי בעריכת ש' בן?ציון, והצביע על הסיפור הראשון:  "זוהי יצירתי!".  התחלתי לקרוא, קורא שליש עמוד, מתרומם ומכריז:  "לא אמת, אין זה סגנונו של צ'אצ'קס, כזבן שכמותך".  פתח צ'אצ'קס בצחוק:  "נו, חברה'מן, צדקת".  הצביע על דבר שני, גם בו הכרתי שאין זה מסגנונו, סגנון ה"מעשה ביכלך" בעבריתץ  מביט אני עליו, דוחה ממני את החוברת. הוא מחייך:  "העמדתי אותך בבחינה, צדקת.  עתה קרא את יצירתי באמת".  הוא הצביע על סיפור בשם "עגונות" ושם הסופר – עגנון.  התחלתי לקרוא ומיד הרגשתי בצ'אצ'קס, סגנון חי כדיבורו בחיים.  אמרתי:  "כן, כן, זה דומה.  אולם מוכרחים לקרוא את הספור במבטא האשכנזי הגאליצאי ומלעיל וכו'".  כשרצה לקחת ממני את החוברת, סרבתי להחזירה לו וקראתי את הסיפור עד תומו.  הוקסמתי ממנו.  צ'אצ'קס גמר בינתיים את ארוחת הערב שלו, גם פרחה גמרה את עבודתה.  ישבנו בצוותא ליד השולחן והמחבר קרא לפנינו את יצירתו, בלשונו, בסגנונו ובמבטאו.  גם פרחה הוקסמה ממנה.  הרימותי שתי ידי והכרזתי:  "נכנעתי!  אכן סופר אתה ועתידך, כנראה, נכון לפניך.  מוכן אני מהיום והלאה להתפאר, שהייתי ידידו של הסופר עגנון, יחי עגנון… "  אמנם משונה היה בעינינו הנושא ואף השם עגנון.  אבל די אם ש' בן?ציון קיבל יצירה זו לחוברת הראשונה של "העומר" כדי להתפאר בה ולהאמין בעתידו של צ'אצ'קס.

בדירה נאה במושבה הגרמנית גרה משפחה יהודית גרמנית, משפחת דוד טריטש, מלומד ועסקן ציבורי נודע.  רוב ימיו גר בחו"ל.   ואף כשהתיישב ביפו, היה חלק גדול מזמנו נמצא באירופה.  והנה עלה בדעתו לנסוע לחו"ל, ולו דירה נאה מסודרת וספריה גדולה ועשירה והוא נבוך. כיצד יסגור את הבית תקופה ארוכה ללא שומר ודואג לרכושו?  בהזדמנות סח לד"ר בוגראצ'וב ידידו את הענין.  הלה קפץ על המציאה והציע למנות אותנו כאחראים לספריה ולרכוש, וכמובן, למסור לנו את הדירה ללא תשלום שכר.  הוא יכול להיות שקט ולסמוך על נאמנותנו.  וכך זכינו לדירה מצוינת בלב המושבה הגרמנית, לספריה עשירה לקריאה ולעיון – לו רק היה לנו הפנאי הדרוש לעיון זה.  עברנו מהר לדירתנו החדשה והסתדרנו שם כלורדים.  את הילדה סידרנו במרפסת הנאה בצל עצים.  מהדירה לגימנסיה צעדים אחדים.

הדירה אמנם היתה גדולה מדי, אבל נזדמן לנו דייר-משנה, שגם לו קסמה דירה נאה של חדר ללא תשלום.  הדייר היה בחור צעיר, גאליצאי, משונה במקצת, יליד בּוּצ'אק שבגאליציה.  צ'אצ'קס היה שמו.   היא עבד כמזכיר עוזר לד"ר חיסין, בא-כוח חובבי-ציון וגם תרגם קטעים ספרותיים לש' בן-ציון, חומר למקראות לתלמידי בתי-הספר שהיה מדפיס בימים אלה.  אגב, הבחור הבוצ'אצ'י, צ'אצ'קס, נתחבב עלינו ומצא ענין גם בבתנו.  ביתיה היה קורא לה, והתידדנו, אם כי ראינו אותו רק בערבים.  כל היום היה מחוץ לבית בעבודותיו או בספריות. דיבורו היה גאליצאי טיפוסי.  עליז היה ומתבדח ומנבא לנו, כי הוא יהיה פעם סופר גדול ואולי נוכל פעם להתפאר, שגרנו יחד עם הסופר הגדול בדירת טריטש ואף היינו ידידים.  לא קיבלנו ברצינות דברים אלה.  יום אחד חזר צ'אצ'קס "בגילופין", וכששאלנו לסיבת הדבר ענה לנו, כי היה לו היום יום טוב.  הוא ניצח היום "נודניק" גדול מאד, ואם נבטיח לו לשמוע את סיפור הענין עד סופו – הוא מוכן לספר לנו.  בערב, לאחר שהילדה נרדמה, החל צ'אצ'קס לספר לנו את סיפורו.

כפי המסופר לעיל, היה צ'אצ'קס מזכירו של הד"ר חיסין בעניני חיבת-ציון.  הד"ר חיסין היה רופא במקצועו, עסוק רוב הזמן בחוליו, ולעיתים רחוקות היה יושב במשרדו.  צ'אצ'קס עבד יחידי, כותב את המכתבים הדרושים לפי הוראות הד"ר חיסין.  בימים האחרונים התחיל לבוא למשרד יהודי פנוי מעבודה, מי שהיה בעל זכויות באודיסה בימים ההם ולעת זקנה עלה ארצה.  הוא היה "נודניק" גדול, משעמם מאד ומפריע בשיחותיו לצקאצ'קס בעבודתו.  יום אחד קצה נפשו של צ'אצ'קס באורח זה, שהיה ממשמש בניירות ובמכתבים, והחליט לסלקו ממנו.  כשראה צ'אצ'קס, שהיהודי סוחב ניירות מעל שולחנו, פנה ואמר לו:  "ידידי, למה לך לטפל בניירות, מוטב שתשב במקומך ותקשיב לסיפור יפה שאספר לך, סיפור מותח ואינו קצר.  המבטיח אתה לשבת ולשמוע עד הסוף? אם כן, הנח לניירות ושמע.  היה היה פעם בחור "נודניק" וסקרן.  הכל עניין אותו, הכל רצה לראות ולשמוע.  יום אחד יצא מביתו והלך, הלך למרחקים.  הלך יום, הלך יומיים, שלושה, ארבעה, חמישה, ששה, שבעה ימים, עד שהגיע להר גדול, רם ונישא.  החל לטפס על ההר, טיפס יום, יומיים, שלושה, ארבעה, חמישה, ששה ימים, עד שהגיע לפסגת ההר.  הסתכל, הביט למטה, ומה ראו עיניו?  בקעה גדולה ורחבה.  החל לרדת לבקעה, ירד, ירד, ירד, יום, יומיים, שלושה, ארבעה, חמישה, ששה, שבעה ימים.  עבר את הבקעה והנה שוב הר גבוה חוסם לפניו את הדרך.  מה יעשה?  הוא יוותר ויחזור לביתו?  לא!  הוא המשיך, טיפס על ההר השני, טיפס, טיפס, וטיפס, יום, יומיים, שלושה, ארבעה, חמישה, ששה ימים.  הגיע לפסגתו והנה לפניו בקעה שניה…".  סבלנותנו פקעה והחילונו לצעוק:  "צ'אצ'קס, גזלן, קצר מעט.  ידענו, עבר  שבעה הרים, שבע בקעות, ודאי נהר אחרי זה".  צ'אצ'קס צחק יחד אתנו, העמיד פני נעלב וטען:  "בושו והכלמו, אני רק בתחילת סיפורי.  ודעו לכם, הלקוח שלי היה סבלן יותר מכם.  ישב בפה פעור והקשיב בסבלנות ולא הכריח אותי לקצר או להפסיק ח"ו.  טוב, אקצר לכם:  עבר את הבקעה השביעית והנה לפניו יער עבות, גדול ועצום.  עבר שבעה יערות ובא לנהר, עבר שבעה נהרות ולפניו מערה עצומה וגדולה.  נכנס למערה, הלך בה שבעה ימים.  במערה השביעית מצא תיבת ברזל ענקית.  והיא נעולה בשבעה מנעולים.  לקח אבן, פיצץ מנעול אחד, שנים – את כל המנעולים.  פתח את התיבה והנה בה תיבה חדשה, גם היא נעולה בשבעה מנעולים.  פיצץ את כל השבעה והנה תיבה של זהב, גם היא נעולה בשבעה מנעולים.  פיצץ את כל שבעת המנעולים ופתח את התיבה והנה בה מגילת קלף ענקית, קשורה בשבעה סרטים הדורים.  מה יעשה הבחור שלנו?  (ואנו במקהלה:  "דו, דו, גזלן"[20]).  הוא פתח את הקשרים, פתח את המגילה השביעית וראה באותיות אשוריות גדולות את הדברים האלה:  חמור!  מה אתה מחטט ומחפש, הנחת כאן דבר משלך?".  צחקנו צחוק היסטרי, ולאחר שעייפנו מצחוק, הוסיף צ'אצ'קס:  "היהודי קם, ירק וברח מהחדר, ומאז לא יבוא יותר אלי".

הבטחנו לצ'אצ'קס, שכאשר יהיה פעם לסופר גדול, נספר לכל ידידינו על יצירתו הראשונה במשרדו של ד"ר חיסין.  אבל צ'אצ'קס העמיד אותנו על טעותנו:  "חברה, אין זו יצירתי הראשונה אלא השניה או השלישית.  אם תהיו ילדים טובים, סבלנים, ומקשיבים, אספר לכם על שתי יצירותי הראשונות".  חיכינו להזדמנות למחרת בבוקר וצ'אצ'קס בא, הכין לו את המאכל הצמחוני שלו, ואחרי זה החל לספר לנו, כשהוא לועס את מאכל המעדנים שלו, על יצירתו הראשונה.  מעשה בבחור בית-המדרש, שמלאו לו שתים-עשרה שנה.  הוא ישב בבית-המדרש, עיין בתלמוד וספרים חיצוניים, בקונטרסים שמצא אותם בגנזך של בית-המדרש.  לעיתים היה מזדמן לו לקרוא ב"לעמבערגער טאגעבלאט", שעורכו היה ר' משה קליינמן.  יום אחד פרצה שריפה בבוצ'אץ' ושרפה שתי בקתות.  הדבר עשה רושם גדול על הנער, וכדי לשתף ברושם זה את בני עמו וארצו, ישב בביתו וכתב קורספונדנציה ב"טאגעבלאט" של משה קליינמן. לבסוף חיפש הבחור איזה שם נאה לסופר צעיר זה וחתם:  שמואל יוסף טשאטשקעס הלוי, המכונה "שוטה".  ימים אחדים ציפה סופרנו הצעיר לראות את יצירתו מודפסת בעתון והנה אכזבה. אין היצירה מופיעה.  יום אחד הביא הדואר מכתב לפי כתובתו של המחבר ובו פונה העורך למר שמואל וולף טשאטשקעס הלוי, המכונה "שוטה".  ובין השאר הוא מיעץ לבחור, שחובב, כנראה את בית-המדרש ומשתעמם ומחכה לשריפות גדולות כדי לפרסם ולהתפרסם.  עצתו של העורך:  לא להיות טיפש, ללמוד גמרא, לקרוא בספר ולבסוף, כשישכיל, יגדל וירצה לכתוב בעתונים – יעשה זאת.  "זאת היתה יצירתי הראשונה – של בחור המכונה "שיטה", שבפי קליינמן מכונה "שוטה".  אבל עכשיו, להכעיס את משה קליינמן ולהכעיס אותך, רשע קראמארוב, שאינך מאמין בעתידי כסופר – אני מתכונן ליצירתי השלישית והרביעית".

יום אחד בא צ'אצ'קס הביתה, כשהוא חגיגי ונרגש.  הניח לפני חוברת של "העומר" וקרא:  "ידיים הרם, רשע, דרך-ארץ בפני צ'אצ'קס".  לא הבינותי מה קרה, אבל הוא פתח לפני את החוברת, ירחון ספרותי בעריכת ש' בן-ציון, והצביע על הסיפור הראשון:  "זוהי יצירתי!".  התחלתי לקרוא, קורא שליש עמוד, מתרומם ומכריז:  "לא אמת, אין זה סגנונו של צ'אצ'קס, כזבן שכמותך".  פתח צ'אצ'קס בצחוק:  "נו, חברה'מן, צדקת".  הצביע על דבר שני, גם בו הכרתי שאין זה מסגנונו, סגנון ה"מעשה ביכלך" בעברית.  מביט אני עליו, דוחה ממני את החוברת. הוא מחייך:  "העמדתי אותך בבחינה, צדקת.  עתה קרא את יצירתי באמת".  הוא הצביע על סיפור בשם "עגונות" ושם הסופר – עגנון.  התחלתי לקרוא ומיד הרגשתי בצ'אצ'קס, סגנון חי כדיבורו בחיים.  אמרתי:  "כן, כן, זה דומה.  אולם מוכרחים לקרוא את הספור במבטא האשכנזי הגאליצאי ומלעיל וכו'".  כשרצה לקחת ממני את החוברת, סרבתי להחזירה לו וקראתי את הסיפור עד תומו.  הוקסמתי ממנו.  צ'אצ'קס גמר בינתיים את ארוחת הערב שלו, גם פרחה גמרה את עבודתה.  ישבנו בצוותא ליד השולחן והמחבר קרא לפנינו את יצירתו, בלשונו, בסגנונו ובמבטאו.  גם פרחה הוקסמה ממנה.  הרימותי שתי ידי והכרזתי:  "נכנעתי!  אכן סופר אתה ועתידך, כנראה, נכון לפניך.  מוכן אני מהיום והלאה להתפאר, שהייתי ידידו של הסופר עגנון, יחי עגנון… "  אמנם משונה היה בעינינו הנושא ואף השם עגנון.  אבל די אם ש' בן-ציון קיבל יצירה זו לחוברת הראשונה של "העומר" כדי להתפאר בה ולהאמין בעתידו של צ'אצ'קס.

נ.ב. אין פותרים לחידה מן השבוע שעבר?

נ.ב.נ. עורכת יומן הרשת מאז היווסדו, נעה אורן, יצאה לטיול ממושך בדרום אמריקה, ואנחנו, שכבר מתגעגעים, מאחלים לה טיול מהנה!

אסתר ארונסון-חורגין: פעילה סוציאליסטית ציונית

יום רביעי, ינואר 21st, 2009

לעתים קרובות מבקשים מאיתנו, צוות הפרוייקט, שנפרסם יותר יצירות שנכתבו בידי נשים. לצערי, התקופה ההיסטורית שאנחנו מוגבלים אליה (מפאת זכויות היוצרים על היצירות, שפגות 70 שנה מסוף שנת מות היוצר) הייתה מאופיינת בעיקר בסופרים גברים. עם זאת, אין ספק שהיו באותם זמנים גם לא מעט נשים פעילות ומעורבות. נכון שמעט מהן כתבו ופרסמו יצירות בפועל, אך הנה, לפני מספר חודשים העלינו למאגר מאמר מעניין מאת שמואל ליב ציטרון על אודות פעילה סוציאליסטית אחת במינסק, ושמה אסתר ארונסון-חורגין.  המאמר משקף את הלך הרוח של סוף המאה ה-19 באירופה, ובמיוחד שופך הסיפור אור על אופן השתלבות הנשים במגמות הסוציאליסטיות והציוניות של התקופה.  הנה קטע מתוכו:

באותו זמן – שנות-השבעים התיכוניות למאה שעברה [התשע-עשרה, –נ"א] היו הרבה מבנות-ישראל במינסק, ובמיוחד מקרב השדרות הבינוניות, מושפעות מן הרוח הסוציאליסטי שמצא לו אצלן בטוי בשאיפה עזה ונמרצה לעמידה חפשית ובלתי-תלויה באחרים. "נהיה כגברים, הנשים! חוקה אחת ומשפט אחד לנו ולהמין החזק!" – כזו היתה הסיסמה, שנלחמו עליה הבתולות הסוציאליסטיות המינסקאיות אשה בית אביה. וקשה וארוכה היתה מלחמת האבות והבנות בעת ההיא. הראשונים לא יכלו להבין בשום אופן כיצד אפשר לה לעלמה שכבר הגיעה לפרקה והזקוקה להנשא כדי למלא רצון בעלה המושל בה, להיות עומדת ברשות עצמה ולעשות מה שלבה חפץ, והאחרונות מאנו הכנע ותעמודנה על דעתן בכל תוקף. ושמועות על שמועות הקיפו את העיר, וכל אחת מרעשת יותר מחברתה: בת פלוני גנבה את כלי הכסף והזהב אשר לאביה ותברח, ואין יודע לאן; בת פלוני התחמקה ערב יום נשואיה מבית הוריה ואתה כל הנדה שלה ותכשיטיה ותעלם ועקבותיה לא נודעו. ועוד אשר ספרו, בשביל להגדיל את הרושם יותר, כי בתו של אלמוני לא לבדה נסה, כי אם הלכה אחרי מאהבה, ויש אשר הוסיפו גם נופך זה: אחרי מאהבה הנוצרי. מעת לעת לבשה מנוסת הבתולות המינסקאיות צורה של אפידמיה ממש, עד כי אין בית, אשר אין שם בורחת, ותהום כל העיר, ואפילו לאחר שנודע בבירור גמור, כי בכל המקרים לא היתה המנוסה מחמת אהבה, ומחמת אהבה לנוצרי על אחת כמה וכמה, אלא רק לשם בקשת מטרה ותכלית בחיים, וכי הבתולות הפליטות יושבות ולומדות בבית-הספר למילדות אשר במוהליב או שמבקרות את בית-הספר לתורת רפואת-השנים אשר בחרקוב, – גם אז לא נשתתקו הרוחות עדיין, ולב האבות עוד הלך הלוך וסעור.

רק מתי-מספר ידעו, כי יש בעיר חבורת סתרים קטנה של משכּילים צעירים, ורובם מורי-עברית מעריצי תורת לילנבּלום וליבּרמן בעל "האמת", המנהלת את תנועת-המנוסה הזאת, וכי "עטיל בת הרב", היא היא הרוח החיה באופניה. בזמנה היתה היא הראשונה, ואפשר גם היחידה, בין בתולות-ישראל האינטליגנטיות במינסק, שהתפרנסה בריוח ובכבוד מעמל-כפיה ולא הוזקקה לצפּות לשלחן הוריה; גם גרה במעון מיוחד לעצמה ולצרכיה מה שהעמיד אותה מחוץ לכל אַפּוטרופּסות חמרית ורוחנית מאיזה צד שהוא. זה נתן לה את היכולת לעשות את מעונה בית-ועד לצעירים ולצעירות, השואפים לחיים על יסודות חדשים ומודרניים. ביחוד התעניינה במצב העלמות מרות-הנפש, שנעשה צר להן המקום בבית הוריהן "בּעלי-הבּתּים מצומצמי-המחשבה" והתגעגעו לחופש, לאור ולעולם הגדול. גורל חברותיה העלובות הללו נגע אל לבּה, וזה שהמריץ אותה לקחת תחת כנפיה את תנועת-המנוסה. בביתה נסתּדרו בחשאי כּל עניני-הבּריחה לפּרטיהם הקטנים מן הקטנים, נפתרו שאלות הזמן והמקום ונסמן הדרך אל המטרה; שם הוכנו בשביל הבּורחת צרכי נסיעתה כמו מיני-מזונות, לבנים וכיוצא כזה, ושם הפקדו שני "שומרים-מרגלים" ללותה עד התחנה הראשונה. על כל הדברים האלה היתה "עטיל בת הרב" המפקחת והמנצחת, ומעולם לא אירע לבורחות שום תקלה על-ידה.

[לקריאת הקטע המלא, לחץ כאן].


אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

עדכון חודש נובמבר

יום חמישי, נובמבר 6th, 2008

חורף נעים! עדכון נובמבר באוויר.

בין היצירות שהוספנו החודש: שירה, הפתיחה לספר "רשויות" מאת ר' יהודה הלוי; שירים מאת נפתלי הרץ אימבר; זכרונות דוד ישעיהו זילברבוש; מאמרים על החיים בירושלים בחצי השני של המאה ה-19, מאת יוסף ריבלין; "אירופה במערומיה", מאמר ביקורת מאת משה בילינסון על כיבוש חבש (היא אתיופיה) בידי איטליה (1935); מאמר תגובה מאת חיים נחמן ביאליק לביקורת מאת הסופר הצעיר דוד פרישמן; מאמרים אודות ספרות טניסון ולונגפלו מאת אברהם רגלסון, ועוד!

הפעם בחרתי לצטט מזכרונותיו של זילברבוש, מתוך קטע הנקרא "אישים ומאורעות". בקטע זה פוגש זילברבוש לראשונה מחבר חדש ומבטיח, בן 22 בלבד, הלא הוא אליעזר בן-יהודה הצעיר.

אז, בשנת תרמ"א, עוד היה בן יהודה אחד מפרחי-הכהונה בספרותנו. אישיותו טרם היתה בולטת ונראית. רק כי אותותיה ורשמיה כבר היו ניכרים.

ואלה תולדות עבודתו הספרותית בימים ההם:

אליעזר אליאנוב, איש צעיר כבן שמונה-עשרה או תשע-עשרה שנה בא מעיר דינאבורג, אשר בארץ רוסיה, לפאריז, בירת צרפת, להשתלם בלמודים ולהכנס לאוניברסיטה. בעודו בעיד מולדתו כבר עלה פתרון שאלת היהודים בארץ אבותיהם במחשבה לפניו אבל תכניתו טרם היתה מסוימה, והנה שם, בפריז, – כה היה בן-יהודה בעצמו מספר – התודע אל צעיר רוסי אמתי, אשר הורתו ולידתו וחנוכו היו בדת הנוצרית הנושנה, ויתרועע אתו. אותו הצעיר הרוסי, בהיותו לחפשי בדעותיו ובהיותו בעל הגיון "חד וחלק"; דוקא אותו הרוסי הוכיח באזני רעו הצעיר היהודי במופתים הגיוניים וחותכים כי לעם ישראל המשפט לדרוש מאת העמים שישיבו לו את ארץ אבותיו לשוב ולהאחז בה. אז התעוררה בלב הצעיר היהודי התשוקה להגיד את הדברים האלה לעמו. ויכתוב מאמר בשם "שאלה נכבדה" [לחץ לקריאה], וישלחהו לסמולנסקין, וסמולנסקין הדפיסהו ב"השחר", שנה תשיעית.

המאמר הזה, כשהוא לעצמו, לא היה לו ערך ספרותי כל כך גדול. מלבד שסגנונו איננו מלוטש כל צרכו וגם צורתו עודנה מטושטשה, אין בו אלא כדי "יהודה ועוד לקרא". הכותב איננו בלתי אם כעין תנא דמסייע לסמולנסקין בהתנגדותו ל"השכלת ברלין", וכל חידושו הוא שהוא מביא ראיה מפיחטה הפילוסוף כי האומה הישראלית היא "בריה בפני עצמה", לאום מיוחד בסגולותיו המיוחדות לו. רק לבסוף, אחרי בואו אל המסקנה של הלאומיות השמיע פתאום "מלה חדשה", בהציעו לכונן מרכז לעם ישראל בארץ ישראל – ולא בידי חברות הצדקה כי אם בידי העם כולו למקטניהם ועד גדוליהם.

את המאמר הזה חתם הסופר בשם "בן יהודה" וירשום את מקום כתיבתו "פאריז".

הצעה אשר כזאת במלים כל כך מפורשות נשמעה, בעת ההיא, זאת הפעם הראשונה ב"השחר", ובלי כל ספק חשב הסופר הצעיר כי לקולו יתאספו כל המתנבאים במחנה ישראל ויטיפו לעמם את כל הדברים אשר הוא שם בפיהם. אז כעבור ירחים אחדים ואין איש אשר יבוא אחריו וימלא את דבריו – וכמו עובר כל עם ישראל וסופריו על מאמרו בשתיקה – התרגז בן יהודה ויכתוב מאמר שני בשם "ועוד מוסר לא לקחנו!!"

שני אותות הקריאה הם שלו. אות רוגז כפול-שנים הוא.

בכל זאת עברו עוד ירחים מספר וגם לקול התרגזו אין קשב ואין הד. והנה עוד שערוריה גדולה מזו נהיתה בישראל. שמעו והשתוממו! זה האיש סמולנסקין אשר פעם כתב "מפורש ושום שכל" כי "כל יהודי שאיננו לאומי חדל מהיות יהודי" שב וכתב מאמר בשם "שאלת היהודים – שאלת החיים" ובו, דוקא בו, מתריז הוא כלפי השפה הלאומית, באמרו כי "שפת עבר לא תסכון בלתי אם לספרים הכתובים בחכמת ישראל, אבל לא למדעים כלליים".

עתה התעבר בן-יהודה ויתקצף, ובזעפו ערך אל סמולנסקין מכתב מלא מרורות. הוא, "רמי סמולנסקין אסמולנסקין", וידבר אתו קשות. ועל מכתבו זה כבר הטביע בן-יהודה את חותמו המיוחד לו. וכבר נראו בו בישול הרעיונות ובישול הסגנון.

סמולנסקין הדפיס את מכתבו ב"השחר", וכדרכו מתמול-שלשום היתה גם תשובתו בצדו… בתשובתו הוא "מעייל פילא בקופא דמחטא" ומוכיח בק"ן טעמים כי הפירכא של בן-יהודה "מופרכת היא למפרע"… בכל זאת – הוא כבר נותן כבוד וגודל לאותו הצעיר "הרודם", החותם בשם בן-יהודה.

[לקריאת הקטע השלם, לחץ כאן].