תגית: לורד ביירון

  • זלמן היה פרא

    בזכות אברהם רגלסון, שמגיש כה יפה את זלמן שניאור וטעימות משירתו, נוכחתי עד כמה רומאנטי (במובן הזרם האמנותי) סגנונו של שניאור:

    נגני נא.  ויהי ניחוֹח האתרוגים נוזל
    מקמטי-שמלותיך;
    ועסיס-רימונים ושרף תאנים-כחולות
    יקפאו על שפה זו המתוּקה.

    רגלסון מציג לנו קטעי שירה שניאורית נוטפת חושניות וגם כזו המתיזה כוחניות וזעם – זעם כלפי גברים, כלפי נשים, כלפי הזיקנה, כלפי עבר מבוזבז בגולה השוחקת:

    אך שמעו נא שחקים לי גברים ועדים ההרים הללו.
    נשבעתי!
    כי כל אשר מנעה חורגתי וגזלה מדמי ובשרי
    אמלא בעיני הבהירות וארכוש באזני הסופגות:
    את בטני הצוֹמקה מרעב אשביע בריח השדמות,
    בשחרים הכלילים ורווּיים לחיי החיוורוֹת אתלע,
    ברקמוֹת האור והצללים אכס ואמלא את קרעי,
    וארנין בצבעי-הקשת את מוֹחי החרב מדאגה …

    (ההדגשה שלי)

    – אפילו את הטבע שהוא מאניש הוא רוצה להעניש:

    רמיתם אותי, פרגים! מתחת לשלהבת
    טיפחתם בטן ברוּכה וּפרי לעתיד לבוא;
    למראית-עין בזיתם ובסתר-לב קויתם
    להציר השבע עם רקבונו ועם זהבו;
    ואני, התם, האמנתי, הוֹי שטנים קטנים, פורחים,
    ובלהבות-גביעיכים שרפתי טוּב-עלוּמי.
    ועתה כל מדיחי עמוּסים זרע-תקוות –
    ואני פה דל ובודד, וזרה שפת נאומי.
    (פרגים)

    לנוכח הרומאנטיות המשתלחת וחסרת המעצורים הזו, החלטתי מייד ששניאור הוא ה"ביירון" (Byron) של השפה העברית, שכן גם הוא אמן פרא-אדם פורע מוסכמות ונטול רסן על הדף.  ואכן רגלסון אומר ששירת שניאור שופעת תשוּקת-דוֹדים ומלאת שאיפה לכוח, והוא אף מכנה את שניאור "האפיקוֹרוֹס הראשון בשירה העברית" ומוסיף:

    "אפיקורוס במשמעות הכפוּלה: כופר בכוח מוּסרי נסתר ועליון, ורודף תענוגים".

    רגלסון אומר ששניאור,

    "בצאתו משוחרר לקראת ממלכת-ההנאות, הוא מרגיש את עברו הגלוּתי. גם בעמדו, מלא-חשק מול המנגנת האיטלקית, אין הוא נמנע מחשב אתה חשבונות היסטוריים"

    ואכן, תוך כדי חשבונות היסטוריים אלה שהוא מחשב עם הגויים, שניאור מזעזע במזיגתו תאוות בשרים עם אלימות:

    ועתה אמרי-נא: ההכרתני?
    הנה פגישת-פלאים: נכד עם-יהודה
    ונכדת-רומי תחת תקרת-בית-אחת…
    האשק לך או אשוך, יקירתי,
    ואם אחבקך עד לחנק?
    או בזה וגם בזה אקדמך, בת מחריבי?
    (תחת צלילי המנדולינה)