בזכות אברהם רגלסון, שמגיש כה יפה את זלמן שניאור וטעימות משירתו, נוכחתי עד כמה רומאנטי (במובן הזרם האמנותי) סגנונו של שניאור:

נגני נא.  ויהי ניחוֹח האתרוגים נוזל
מקמטי-שמלותיך;
ועסיס-רימונים ושרף תאנים-כחולות
יקפאו על שפה זו המתוּקה.

רגלסון מציג לנו קטעי שירה שניאורית נוטפת חושניות וגם כזו המתיזה כוחניות וזעם – זעם כלפי גברים, כלפי נשים, כלפי הזיקנה, כלפי עבר מבוזבז בגולה השוחקת:

אך שמעו נא שחקים לי גברים ועדים ההרים הללו.
נשבעתי!
כי כל אשר מנעה חורגתי וגזלה מדמי ובשרי
אמלא בעיני הבהירות וארכוש באזני הסופגות:
את בטני הצוֹמקה מרעב אשביע בריח השדמות,
בשחרים הכלילים ורווּיים לחיי החיוורוֹת אתלע,
ברקמוֹת האור והצללים אכס ואמלא את קרעי,
וארנין בצבעי-הקשת את מוֹחי החרב מדאגה …

(ההדגשה שלי)

– אפילו את הטבע שהוא מאניש הוא רוצה להעניש:

רמיתם אותי, פרגים! מתחת לשלהבת
טיפחתם בטן ברוּכה וּפרי לעתיד לבוא;
למראית-עין בזיתם ובסתר-לב קויתם
להציר השבע עם רקבונו ועם זהבו;
ואני, התם, האמנתי, הוֹי שטנים קטנים, פורחים,
ובלהבות-גביעיכים שרפתי טוּב-עלוּמי.
ועתה כל מדיחי עמוּסים זרע-תקוות –
ואני פה דל ובודד, וזרה שפת נאומי.
(פרגים)

לנוכח הרומאנטיות המשתלחת וחסרת המעצורים הזו, החלטתי מייד ששניאור הוא ה"ביירון" (Byron) של השפה העברית, שכן גם הוא אמן פרא-אדם פורע מוסכמות ונטול רסן על הדף.  ואכן רגלסון אומר ששירת שניאור שופעת תשוּקת-דוֹדים ומלאת שאיפה לכוח, והוא אף מכנה את שניאור "האפיקוֹרוֹס הראשון בשירה העברית" ומוסיף:

"אפיקורוס במשמעות הכפוּלה: כופר בכוח מוּסרי נסתר ועליון, ורודף תענוגים".

רגלסון אומר ששניאור,

"בצאתו משוחרר לקראת ממלכת-ההנאות, הוא מרגיש את עברו הגלוּתי. גם בעמדו, מלא-חשק מול המנגנת האיטלקית, אין הוא נמנע מחשב אתה חשבונות היסטוריים"

ואכן, תוך כדי חשבונות היסטוריים אלה שהוא מחשב עם הגויים, שניאור מזעזע במזיגתו תאוות בשרים עם אלימות:

ועתה אמרי-נא: ההכרתני?
הנה פגישת-פלאים: נכד עם-יהודה
ונכדת-רומי תחת תקרת-בית-אחת…
האשק לך או אשוך, יקירתי,
ואם אחבקך עד לחנק?
או בזה וגם בזה אקדמך, בת מחריבי?
(תחת צלילי המנדולינה)