Posts Tagged ‘נוער’

האם בגרנו דיינו לקרוא קלאסיקה?

יום שני, אוקטובר 28th, 2013

זאב ז'בוטינסקי משתעשע בתרגיל "אילו ספרים תציל משריפה", ואגב לימוד זכות על כתבי הומרוס, שם בפי אחת הדמויות בדיאלוג הבדוי עשרה ספרים הבחנה מעניינת על גורל הספרים הקלאסיים:

יודע אני, כי רבים מאד האנשים המשכילים בהחלט, שבעומק לבבם אינם מבינים, על מה בעצם יתלהבו אצל שכספיר, דאנטה או גתה.  מודים הם, כי הסופרים הללו ברוכי כשרון, אולי אף גאונים, כי יש בהם חכמה עמוקה, כי ערכם היה עצום בזמנם, בשעה שכל אחד מהם חיה ופעל.  אבל, כיום, בשנת 1904, כבר לא יוכלו, לפי דעת האנשים האלה, לעורר התרגשות בלב הקורא בהם – לא דאנטה, לא גתה ואף לא שכּספּיר. ועזי-הלב שביניהם אף יודו, אולי, בפניכם, כי בהצגת "המלט" הם משתעממים. באזני הודו בכך כמה וכמה פעמים אנשים משכילים ביותר, וזמן רב לא ידעתי כיצד לתרץ סרוּת-טעם זו.  אבל, עכשיו, דומני, מבין אני מה הסיבה.

שימו לב, מי מאתנו קורא את הכתבים הקלאסיים של הספרות העולמית:  הנוער ורק הנוער, החל בנערים בני 15 (ולעתים אף צעירים מזה) וכלה בבני 22 – 23 לכל היותר.  והדבר גם מובן מאד:  בשעה שהשכל נעוֹר הריהו קופץ קודם-כל על אותם השמות, שהעולם כולו סמך עליהם את ידו, לאמור כי הם העדית שבעדית.  גם אי-אפשר להתנגד לכך, כי במה נטיב לפתח ולחנך את הטעם, אם לא בקריאת סופרי-המופת?  אבל, מצד אחר, מתקבל דבר עצוב מאד.  הן הקלאסיקון, ביום שיצר את יצירת-המופת שלו, היה אדם מבוגר, שכבר הירבה לראות בחייו וגם הירבה לסבול.  ביצרו את יצירתו המופתית נעזר בנסיונם של חיים פחות או יותר ארוכים. ולהבין אותו כראוי, להתרגש למקרא דפיו, לא יכול אלא אדם שגם הוא הירבה להתנסות והירבה לסבול.  הגאון היה אדם מבוגר וכתב בשביל אנשים מבוגרים.  אבל, דווקא משעה שנהפך לגאון מקובל על הכל, הריהו עובר עך ורק לסמכותו של הנוער הצעיר ביותר.  נוער זה מאד חביב וערני, אך, בכל זאת, לא היה עדיין בסכּסוֹניה ולא יוכל להבין ולהרגיש את רגשות האדם שכבר היה בסכסוניה, ולא כל שכן של אדם גאוני.  אדם זה, הגאון, לא יעשה, לפיכך, רושם עז ביותר על הנוער הלז, ביחוד כעבור שנים שלושה דורות, כשמתישנות כמה צורות לשון ודרכי הרצאה.

ובינתים כתביו של הקלאסיקון כבר נקראו, כבר המעשה נעשה, ורק לעתים רחוקות עוד ייזכר הצעיר, ועוד יספיק, לשוב ולקרוא את הכתבים בהיותו לאיש מבוגר:  כה מהירים החיים, כה רבים בהם החידושים, שבכלל אין אנו מחבבים לקרוא בשניה ספרים שכבר קראנו.  ומדבר אני לא על הומרוס בלבד.  מצבו בכל רע, יען אותו לומדים באופן רשמי בגימנסיות. אם קוראים לפניך יצירה אמנותית מדי 15 שורות ביום, ועם זה לועסים את 15 השורות האלו על כל האַאוֹריסטים ובניני-המשאלה, הרי מובן שלעולם כבר לא תמצא ביצירה זו מן היופי.  אבל, גם הסופרים הקלאסיים שבעזרת האל חלקם שפר יותר, גם בהם שליטה הגזרה הכללית של תהליך טראגי זה:  משעה שהכירו בגאוניותם, אין קורא בהם אלא הנוער, שאינו מסוגל להשיג ולחיות את יצירתם בכל מלואה.  בלשון אחרת – דווקא משעה שהקלאסיקון נופל בידי הדורות המתחנכים, חדל הוא מהיות מחנך הדורות במובן האמיתי.  מאז הוא קבור, ורק מתי מספר יוכלו עוד להבינו ולהרגישו לעומקו.

נדמה שהדברים השתנו מאז כתב, ולאו דווקא לטובה:  קשה (אבל אפשר) למצוא היום אפילו נוער שמגלה ענין בקריאת קלאסיקה.

(גם) לוינסון מקונן על מצב השירה

יום שישי, אוקטובר 23rd, 2009

במאמרו "בעיות התרבות בימינו" (כש"ימינו" פירושו 1947), סוקר אברהם לוינסון את מצב הספרות העברית של זמנו, ומקונן על — ניחשת נכון — הנוער.  כן, הנוער, הנוער…

אכן, יש לנו טרילוגיות גדולות של קבק, של בורלא. יש לנו הזז ועגנון.

יש לנו התחלות של פרוזה כפרית. קמה לנו משמרת צעירה של מספרים חדי-הסתכלות ודקי-ניב. ואף-על-פי-כן זהו רק הדור הראשון של הפרוזה הארצישראלית. פרץ עודנו אקטואלי מאד. ופרישמן יפה-הרוח עוד לא נתיישן. וברדיצ'בסקי הלוחם מבטא גם היום את סערת-לבנו. וברנר הכואב מלווה תמיד את צעדינו.

יש פרק כאוב יותר – השירה. ארץ-ישראל היתה תמיד, מימי התנ"ך ועד דורנו, ארץ החזון. וממקורה ינקה גם שירת הגולה. אם האידית, שפת ההמונים, היתה קולעת יותר בפרוזה שלה, הרי העברית עלתה עליה בשירתה. מלבד השירה הקלסית של ביאליק וטשרניחובסקי, יעקב כהן ופיכמן, שמעונוביץ ושניאור, מלבד דור-הממשיכים גדושי-הכשרון למדן, גרינברג, שלונסקי, המאירי ועוד, – קמה לנו שירה כפרית עשירה השופעת עלומים, יופי, מרדנות, ברכת-האדמה. למי שמור כל העושר הזה? האם לשוא חזו משוררינו? האם שפכו ים-רגשות של צחיח-סלע?

כי לחברינו אין אוזן קשובה לשירה. הנוער שלנו אינו אוהב שירה. איני מקבל זאת כגזירה. זהו פרי באושים של חינוך לקוי. אנחנו לא קורצנו מחומר אחר מאשר אבותינו. דור סבים וסבתות נתחנך בגולה על וולוויל זברז'ר ועל אליקים צונזר. דור חיבת ציון נתחנך על שירתו של פרוג. דור משכילינו נתחנך על מיכה לבנזון, על מאנה, על יהודה לייב גורדון. לא היה מרתף ולא היתה עליית-גג שלא שרו את השירה הפרולטרית של וינטשבסקי ומוריס רוזנפלד ורייזין. אצלנו דחתה הזמרה את השירה. הדור חתם את השירה בשירי ביאליק וטשרניחובסקי ומסר את הנבואה השירית לילדים ושוטים, לילדי בתי-ספר וליפי-רוח תמהוניים. אין לנו אוזן לרחשי-הפרט, להגיגי היחיד, כי אנו נתונים ראשנו ורובנו בענייני הכלל. אין לנו פינת-שבת. כולנו חולין. וכי נשלים עם זה? נתקן את המעוות. נשוב אל שבת-השירה שלנו. נקצה בלבנו מקום לתרבות-הרגש, לתרבות-הלב. כר' שלמה של פרץ ב"שרשרת הזהב" "נתהלך כיהודי שבת ויום-טוב על חורבות העולם"… נתעלה, נתרומם בתוך הפרוזה הקשה של חיינו…

עד כאן לוינסון.  דומה שהקינה על מצב הספרות, כמו גם הקינה על מצב הנוער, היא מעמודי התווך של סוגת הביקורת מאז ומעולם.