במאמרו "בעיות התרבות בימינו" (כש"ימינו" פירושו 1947), סוקר אברהם לוינסון את מצב הספרות העברית של זמנו, ומקונן על — ניחשת נכון — הנוער.  כן, הנוער, הנוער…

אכן, יש לנו טרילוגיות גדולות של קבק, של בורלא. יש לנו הזז ועגנון.

יש לנו התחלות של פרוזה כפרית. קמה לנו משמרת צעירה של מספרים חדי-הסתכלות ודקי-ניב. ואף-על-פי-כן זהו רק הדור הראשון של הפרוזה הארצישראלית. פרץ עודנו אקטואלי מאד. ופרישמן יפה-הרוח עוד לא נתיישן. וברדיצ'בסקי הלוחם מבטא גם היום את סערת-לבנו. וברנר הכואב מלווה תמיד את צעדינו.

יש פרק כאוב יותר – השירה. ארץ-ישראל היתה תמיד, מימי התנ"ך ועד דורנו, ארץ החזון. וממקורה ינקה גם שירת הגולה. אם האידית, שפת ההמונים, היתה קולעת יותר בפרוזה שלה, הרי העברית עלתה עליה בשירתה. מלבד השירה הקלסית של ביאליק וטשרניחובסקי, יעקב כהן ופיכמן, שמעונוביץ ושניאור, מלבד דור-הממשיכים גדושי-הכשרון למדן, גרינברג, שלונסקי, המאירי ועוד, – קמה לנו שירה כפרית עשירה השופעת עלומים, יופי, מרדנות, ברכת-האדמה. למי שמור כל העושר הזה? האם לשוא חזו משוררינו? האם שפכו ים-רגשות של צחיח-סלע?

כי לחברינו אין אוזן קשובה לשירה. הנוער שלנו אינו אוהב שירה. איני מקבל זאת כגזירה. זהו פרי באושים של חינוך לקוי. אנחנו לא קורצנו מחומר אחר מאשר אבותינו. דור סבים וסבתות נתחנך בגולה על וולוויל זברז'ר ועל אליקים צונזר. דור חיבת ציון נתחנך על שירתו של פרוג. דור משכילינו נתחנך על מיכה לבנזון, על מאנה, על יהודה לייב גורדון. לא היה מרתף ולא היתה עליית-גג שלא שרו את השירה הפרולטרית של וינטשבסקי ומוריס רוזנפלד ורייזין. אצלנו דחתה הזמרה את השירה. הדור חתם את השירה בשירי ביאליק וטשרניחובסקי ומסר את הנבואה השירית לילדים ושוטים, לילדי בתי-ספר וליפי-רוח תמהוניים. אין לנו אוזן לרחשי-הפרט, להגיגי היחיד, כי אנו נתונים ראשנו ורובנו בענייני הכלל. אין לנו פינת-שבת. כולנו חולין. וכי נשלים עם זה? נתקן את המעוות. נשוב אל שבת-השירה שלנו. נקצה בלבנו מקום לתרבות-הרגש, לתרבות-הלב. כר' שלמה של פרץ ב"שרשרת הזהב" "נתהלך כיהודי שבת ויום-טוב על חורבות העולם"… נתעלה, נתרומם בתוך הפרוזה הקשה של חיינו…

עד כאן לוינסון.  דומה שהקינה על מצב הספרות, כמו גם הקינה על מצב הנוער, היא מעמודי התווך של סוגת הביקורת מאז ומעולם.