תגית: ציונות

  • שני קולות מפה אחד אצל אליהשווילי על גיאורגיה

    ראשיתו של המאמר של נתן אליהשווילי "היהודים הגרוזים בגרוזיה ובארץ ישראל" נדמה כתיאור אותנטי, המבוסס על חוויות אישיות והתרשמויות כלליות, של חיים בגרוזיה של ראשית המאה. ככזה, רווחות בתיאור הכללות  גסות, כגון: "היהודי הגרוזי, היה רחוק מנקמה ומרציחה, היה יותר שקט ונוח לבריות, עד כי היה שגור בפי המון עם הארץ: 'שקט כיהודי'". הכללות אלה מסתייעות בניסיונות פילוח לשם הכללה: אוכלוסיה כפרית לעומת עירונית, יהודים שמקרוב באו לעומת גרוזים ותיקים. חלק החוויות האישיות הוא ציורי ביותר, ואמינותו בעיני גבוהה:

    ועוד היה מנהג מוזר ופראי אחד, שקראו לו "המלאך". בערב סמוך למנחה, כשהתלמידים היו מתכוננים ללכת לבתיהם, אז המלמד סידר אותם בשורה וקורא לפניהם מלה במלה את הפסוק מברכת יעקב "המלאך הגואל". מובן, שזה היה טוב אבל הסוף היה רע, רע מאד. בגמר ההקראה, כל תלמיד היה צריך לפשוט את ידו ברצונו הטוב והמלמד היה מצליף על כף ידו במקלו, עד שפני אחדים היו מתעוותים מרוב כאב. וכל זה "כדי שיירשם במוחו ולא יישכח ממנו, מה שלמד במשך היום". בכלל, היה נחשב המקל לפדגוג מומחה ולעוזר מצוין ביותר בהצלחת הלימודים.

    באמצע המאמר מתחיל אליהשווילי לסקור את התעוררות הציונות בגרוזיה, תהליך בו היה לו חלק. בשלב זה מסיר אליהשווילי את הכפפות, ותוך תיאור מהלך האירועים, בייחוד בשליטת הסובייטים, סוגר חשבון עם הזרמים הפוליטיים אליהם לא השתייך. הציפור, אשר ממעופה תוארה ההיסטוריה עד לאותו רגע, עטה על טרפה, וממשיכה לתאר את ההיסטוריה מתוך נקודת הראות של משתתף פעיל.

    אלה הכריזו כל האמצעים לכשרים רק לרדוף, להשמיד ולהחריב את הציונות ואת הציונים עד חרמה, עד ששוחט אחד, יהודי אשכנזי, מחסידי ליבאוויץ בכותאיס, שקראו לו ר' זלמן, שלף את סכינו נגד קהל ועדה וקרא, שאף כי כתוב בתורה הקדושה "לא תרצח", מוכן הוא לשחוט עשרה ציונים בבת אחת אפילו ביום הכפורים עצמו "בלי ברכה".

  • אסתר ארונסון-חורגין: פעילה סוציאליסטית ציונית

    לעתים קרובות מבקשים מאיתנו, צוות הפרוייקט, שנפרסם יותר יצירות שנכתבו בידי נשים. לצערי, התקופה ההיסטורית שאנחנו מוגבלים אליה (מפאת זכויות היוצרים על היצירות, שפגות 70 שנה מסוף שנת מות היוצר) הייתה מאופיינת בעיקר בסופרים גברים. עם זאת, אין ספק שהיו באותם זמנים גם לא מעט נשים פעילות ומעורבות. נכון שמעט מהן כתבו ופרסמו יצירות בפועל, אך הנה, לפני מספר חודשים העלינו למאגר מאמר מעניין מאת שמואל ליב ציטרון על אודות פעילה סוציאליסטית אחת במינסק, ושמה אסתר ארונסון-חורגין.  המאמר משקף את הלך הרוח של סוף המאה ה-19 באירופה, ובמיוחד שופך הסיפור אור על אופן השתלבות הנשים במגמות הסוציאליסטיות והציוניות של התקופה.  הנה קטע מתוכו:

    באותו זמן – שנות-השבעים התיכוניות למאה שעברה [התשע-עשרה, –נ"א] היו הרבה מבנות-ישראל במינסק, ובמיוחד מקרב השדרות הבינוניות, מושפעות מן הרוח הסוציאליסטי שמצא לו אצלן בטוי בשאיפה עזה ונמרצה לעמידה חפשית ובלתי-תלויה באחרים. "נהיה כגברים, הנשים! חוקה אחת ומשפט אחד לנו ולהמין החזק!" – כזו היתה הסיסמה, שנלחמו עליה הבתולות הסוציאליסטיות המינסקאיות אשה בית אביה. וקשה וארוכה היתה מלחמת האבות והבנות בעת ההיא. הראשונים לא יכלו להבין בשום אופן כיצד אפשר לה לעלמה שכבר הגיעה לפרקה והזקוקה להנשא כדי למלא רצון בעלה המושל בה, להיות עומדת ברשות עצמה ולעשות מה שלבה חפץ, והאחרונות מאנו הכנע ותעמודנה על דעתן בכל תוקף. ושמועות על שמועות הקיפו את העיר, וכל אחת מרעשת יותר מחברתה: בת פלוני גנבה את כלי הכסף והזהב אשר לאביה ותברח, ואין יודע לאן; בת פלוני התחמקה ערב יום נשואיה מבית הוריה ואתה כל הנדה שלה ותכשיטיה ותעלם ועקבותיה לא נודעו. ועוד אשר ספרו, בשביל להגדיל את הרושם יותר, כי בתו של אלמוני לא לבדה נסה, כי אם הלכה אחרי מאהבה, ויש אשר הוסיפו גם נופך זה: אחרי מאהבה הנוצרי. מעת לעת לבשה מנוסת הבתולות המינסקאיות צורה של אפידמיה ממש, עד כי אין בית, אשר אין שם בורחת, ותהום כל העיר, ואפילו לאחר שנודע בבירור גמור, כי בכל המקרים לא היתה המנוסה מחמת אהבה, ומחמת אהבה לנוצרי על אחת כמה וכמה, אלא רק לשם בקשת מטרה ותכלית בחיים, וכי הבתולות הפליטות יושבות ולומדות בבית-הספר למילדות אשר במוהליב או שמבקרות את בית-הספר לתורת רפואת-השנים אשר בחרקוב, – גם אז לא נשתתקו הרוחות עדיין, ולב האבות עוד הלך הלוך וסעור.

    רק מתי-מספר ידעו, כי יש בעיר חבורת סתרים קטנה של משכּילים צעירים, ורובם מורי-עברית מעריצי תורת לילנבּלום וליבּרמן בעל "האמת", המנהלת את תנועת-המנוסה הזאת, וכי "עטיל בת הרב", היא היא הרוח החיה באופניה. בזמנה היתה היא הראשונה, ואפשר גם היחידה, בין בתולות-ישראל האינטליגנטיות במינסק, שהתפרנסה בריוח ובכבוד מעמל-כפיה ולא הוזקקה לצפּות לשלחן הוריה; גם גרה במעון מיוחד לעצמה ולצרכיה מה שהעמיד אותה מחוץ לכל אַפּוטרופּסות חמרית ורוחנית מאיזה צד שהוא. זה נתן לה את היכולת לעשות את מעונה בית-ועד לצעירים ולצעירות, השואפים לחיים על יסודות חדשים ומודרניים. ביחוד התעניינה במצב העלמות מרות-הנפש, שנעשה צר להן המקום בבית הוריהן "בּעלי-הבּתּים מצומצמי-המחשבה" והתגעגעו לחופש, לאור ולעולם הגדול. גורל חברותיה העלובות הללו נגע אל לבּה, וזה שהמריץ אותה לקחת תחת כנפיה את תנועת-המנוסה. בביתה נסתּדרו בחשאי כּל עניני-הבּריחה לפּרטיהם הקטנים מן הקטנים, נפתרו שאלות הזמן והמקום ונסמן הדרך אל המטרה; שם הוכנו בשביל הבּורחת צרכי נסיעתה כמו מיני-מזונות, לבנים וכיוצא כזה, ושם הפקדו שני "שומרים-מרגלים" ללותה עד התחנה הראשונה. על כל הדברים האלה היתה "עטיל בת הרב" המפקחת והמנצחת, ומעולם לא אירע לבורחות שום תקלה על-ידה.

    [לקריאת הקטע המלא, לחץ כאן].


    אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

  • מבין הערפל – יחיאל יוסף לבונטין

    החודש סיימנו להעלות למאגר את שלושת כרכי הרומן "מבין הערפל" מאת לבונטין.

    ולאדימיר בירשטיין, מדען רוסי, חוזר לעיר הולדתו עטור-שבחים לאחר תקופת התמחות במדעי הבקטריולוגיה בצרפת, אצל לואי פסטר. בחזרו מוצעת לו משרה של מנהל מחלקה באוניברסיטה; אך האוניברסיטה אינה יכולה לממש את ההצעה, כיוון שמוטל עליה וטו מטעם שר המחוז – להפתעת עמיתיו, בירשטיין יהודי. בירשטיין, שבא ממשפחה מתבוללת, שוקל להמיר את דתו כדי להתקבל, אך הוא אינו מסוגל, בגלל מסירות שחש כלפי סבתו הזקנה וכלפי עמו. וכך הוא אומר בשיחתו עם דימיטרי, גיסו הגוי, ועם אחותו אננה שהתבוללה:

    – היש לנו הצדקה לעזב את העם הזה? מדוע לא עזב הוא את טראדיציותיו זה אלפי שנים?… דימיטרי אומר: לו יש יחס-אבות, טראדיציה גדולה של האצילות… אבל האם אין לנו יחס-אבות, טראדיציה עוד גדולה ממנה? מן העם הזה יצאו גאונים, אנשי-רוח, אנשים; אשר לתורתם, ללקחם או למנגינותיהם או לעקרי-הגיונותיהם מקשיבים אלפי-אלפים מבני-האדם בכל המדינות ובכל הארצות… הלא כח חיוני גדול ועצום טמון בסתרי-דמו!… האם כצוענים אנחנו? לא!… יש לנו יחד-אבות… מדוע זה עלי להתנכר למוצאי וללכת ולהתרפס לפני בני-אומה אחרת ולהתחנף אנא, חנוני… אני שלך ונשמתי שלך!… והאם כליון חרוץ בא על כל העם הזה? לא! אם אני, או את, או עשרות ואפילו מאות אנשים כמונו, המואסים במוצאנו הגדול והחשוב יעזבוהו, – הן העם בכללו ישאר חי וקים… יוסיף להלחם… ואם אומה שלמה נלחמת בעד קיומה – הלא יש לה בודאי איזה אידיאלים רמים, היקרים לה מחיי-איש פרטי…

    בירשטיין מחליט לחזור לפריז, שם לא יהיה קרבן להפליה; אך בדרך הוא פוגש מכר ותיק, אשר מאס במשרתו הישנה כרופא בעיר קטנה. בהחלטה אימפולסיבית, ומתוך רצון לגור בין יהודים ולהכיר את חייהם, מחליט בירשטיין לנסוע לאותה עיירה ולתפוס את משרת רופא היהודים.

    שם הוא פוגש דמויות שונות – הצעירים הקומוניסטים הנלהבים; בעלי המלאכה קשי היום, חובבי ציון; הרב ותלמידיו השקודים על לימודי התורה, ועסקני העיר החנפנים והתככנים.

    מארג הדמויות המגוון הזה קם לחיים בכשרון יוצא דופן של לבונטין. הדמויות אנושיות ומלאות תוכן – כל אחת הייתה יכולה להתקיים בעצמה, כל אחת יכלה להיות במרכזו של סיפור משלה – ולכל אחת מהן יש פתרון לבעיית היהודים באירופה.

    בירשטיין משקף את הראייה שהעם היהודי צריך בסיס כלכלי-חברתי איתן, ורק כך יוכל להשתוות לשאר העמים ולהפסיק את האנטישמיות; הקומוניסטים מתנגדים להתאגדות של יהודים בלבד, מתוך טענה שהם צריכים להשתלב במהפכה העולמית של כלל הפועלים; חובבי ציון סבורים שאין דרך אחרת מלבד בניין ארץ ישראל. כל העמדות השונות משולבות בעלילה ומוצגות דרך שיחות וויכוחים של הדמויות בצורה בהירה וקולחת, שאינה קוטעת את העלילה; ברקע משתלבים אירועים היסטוריים כמו הקונגרס הציוני. בשום מקום לא הרגשתי ניסיון לחינוך או להאכלה בכפית. הסיפור עצמו הוא על חיי האנשים, שמשקפים את הלך הרוח בעולם היהודי באותה תקופה – וככזה הוא כתוב מצוין.

    בנוסף להשקפה הכללית על חיי היהודים אז, זהו גם סיפורו האישי של אדם ליברלי וכמעט אנטי-ציוני – או לפחות, כזה הדוגל במאבק היהודים לשוויון בארצות מוצאם האירופיות – ותהליך התקרבותו המחודשת לעמו.

    במסגרת משרתו החדשה, בירשטיין מגשים את משאלתו להשתלב בחיי היום-יום של היהודים ולהבין את רצונותיהם, שאיפותיהם ודרך חייהם. הוא רואה את מצוקתם הכלכלית, ומחליט לעזור להם להתארגן מול בעלי העסקים הגדולים; הוא לומד על תקוותיהם הרוחניות והלאומיות, ולאט לאט מתפתחת בקרבו הבנה חדשה של העם הזה, הזדהות עמו ועם שאיפתו לארץ-ישראל.

    – – לא, לא! – קרא סוחולסקי, ויגון נשקף מבין עיניו, – לפנים היו כל בני-עמנו, מלבד אולי פרטים אחדים, יודעים את לשונם הלאומית… ולכן – כל סליחותינו, כל קינותינו, שירינו ותחינותינו – המה רק בשפה העברית… ויתבונן נא כבודו לדבר הזה, כי היהודים לא יצרו להם ספרות בלשון אחרת!… איה סופרינו הגדולים והקטנים באשכנז, בצרפת, באנגליה או ברוסיה? אינם!… רק ספרים אחדים במקצועות שונים – זהו כל רכושו הרוחני של פזורי-עמנו בארצות שונות… וגם ספרים ההם מונחים כאבן שאין לה הופכים, – ולהמון-העם אין מושג כל שהוא מכל עבודתם זאת… הסופרים בעלי-כשרונות גדולים עוזבים את עמם והולכים לעבוד בכרמי-נכרים, הולכים… ואובדים לעמם… זרים המה לנו כלל, זרות להם שאיפותינו, ענותנו ואנקתנו… בצרותינו לא יקחו חלק, ומאויינו מוזרים להם… ורק אלה היחידים השרידים, אשר נשארו נאמנים לשפתנו, – המה מרימים את רוח העם, המה מובילים את המוני-העם בדרך הפרוגריס, בדרך ההתפתחות התמידית…

    סיפור העלילה נפרש לאורך שנים, בארצות ובערים שונות, כולן מתוארות בחיות נהדרת. הוא מורכב ובעיקר אנושי מאוד, ואני ממליצה עליו בחום.

    [לקריאת הרומן "מבין הערפל", לחץ כאן. עבור מי שמעוניין לקרוא מכתבי לבונטין אך רוצה להתחיל בקריאה קצרה יותר, אני ממליצה על הפחם והחבצלת, ושאר סיפורים קצרים.]


    אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

  • המעפילים והכושלים / נחום סוקולוב

    לכבוד יום העצמאות בחרתי לצטט מאמר נהדר של נחום סוקולוב – מנהיג ציוני, סופר, ומחלוצי העיתונות העברית.
    נזכור כי המאמר נכתב הרבה לפני מלחמת העולם השנייה, ולכן ההעפלה שאליה מתייחס סוקולוב היא לא ההעפלה הבלתי לגאלית כי אם נסיקת הנוסעים ב"מגדל הפורח" (הכדור) למעלה אל השמיים – ובהשאלה, ההעפלה אל הגשמת החלום הציוני, חרף ההתנגדות של חלקים מהציבור היהודי דאז. ניכר בסוקולוב שאינו עוסק כאן בקשיים שצפויים למפעל הציוני מצד יושבי הארץ, או אף מעלה אותם על דעתו.

    המעפילים והכושלים (שיחת חולין) / נחום סוקולוב

    …ולא אוכל לשכוח זכרון סיפור קטן אשר קראתי זה ימים רבים, ועתה גם את שם מחברו לא אזכור עוד, אך את תוכו אני זוכר היום: מורה לחכמת הטבע מטיף את לקחו באזני נער קטן, והנער מקשיב ומשכיל על דבר.

    […] ואז החל המורה לספר לתלמידו גם דברים אחדים מקורות המגדל הפורח באוויר, שהיה בתחילתו אך משחק ילדים, ועתה מייחלים ומצפים לשכלולו ולסידורו בכליון עיניים. […]

    זה יותר ממאה שנה בנו האחים מונטופליר את המגדל הראשון נייר ובד, ויבעירו תחת החור קש וצמר למען החם את האויר בתוך המגדל, ויתנשא המגדל ויעף, וגם השמועה על אדותיו עפה ותעבור בכל ארץ צרפת, ויקם הפרופיסור לחכמת הטבע בפאריז ושמו שארלס וייבן גם הוא מגדל וימלאהו מימן, ומשפט המימן הוא, כי משקלו קל מאוד כאשר ידעת, וקל הוא מן האוויר, ויעלו שארלס ורעהו רוברט במגדל, והוא כבר היה מצופה שכבה עשויה מתכת, מעשה רשת, וסל קשרו תחתיו לשבת בו, ויהיו הם הראשונים אשר עלו למרום במגדל.

    []

    מדוע עלה הסיפור הזה על לבי, ודבר מה העלה אותו בזכרוני?

    רעיון תחיית הלאום העברי! תחיית הלאום העברי הנאור, בעצם תומו, כמשפטו, במאור אשר בתורתו, זה רעיון משא נפשנו, זה חותם תכניתנו, זה רוח אפינו.

    עוד הוא פורח, כמגדלים הראשונים שפרחו באויר, עוד זה מקרוב היה הרעיון הזה אך משחק ילדים, ואין יודע מתי יגיע היום, ויכולנו לשמש בו לצרכי כל הגוף וכל הנפש.

    עד היום עושים אנחנו בחינות ונסיונות… עד היום עולים מגדלים ריקים. יתנשאו למרום ויאבדו דרך… יש שאנו מעלים אחד הכבשים… גיבור בעל כרחו… וכפעם בפעם רואים אנחנו מגדל יורד, מתגלגל באשפה, נופל לתוך הבור, לתוך הנהר, לתוך מי מדמנה.

    […] ובין יושבי הכפר ישנם אנשים שונים, אוהבי ישנות ואוהבי חדשות והצד השווה שבהם, שהם צוררים לכל איש אשר ירד בגבולם ונגע באשר להם, והיה הקול היוצא מפי אוהבי הישנות קול נאצה וזדון, לאמור: אלה אשר נפלו פה או אשר יאמרו לעבור דרך פה, הם שואפי חדשות, ועל כן בואו ונסקלם, והקול היוצא מפי אוהבי החדשות הוא להיפך: אלה העוברים דרך פה הם נסוגים אל ישן נושן, בואו ונסקלם.

    ומהומה בכפר.

    ושארלס ורוברט, או קראו למו כאשר תקראו, אינם חשים כאב מרקיקת הנער אשר מאחוריהם, הרוקק בשם אלה מבני הכפר האוהבים נושנות, ולא מחטיפת הנער, בשם אוהבי החדשות, שחוטף דבר מה מן המגדל, וקורא ומבשר כי אלה הם תרפים וכשפים של בעלי הנושנות, או מאלה המדברים "מוסר", שהכפר הוא להם, ולא לזולתם.

    קשה לחוש כאב מדברים וממעשים כאלה.

    אך הם חשים בלבם הרגשה אחרת, והיא: התגברות התאווה לעלות. לא טוב היה המגדל הזה ואם כן יש לעשות בו תיקון זה ותיקון אחר.

    הרבה מגדלים יפלו – אך כולם הכנות אל המגדל השלם, אשר לא יפול.

    [לקריאת המאמר השלם לחץ כאן]


    אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.