Posts Tagged ‘צירופי מקרים’

צירוף מקרים חביב שנתקלתי בו בזמן שעסקתי בהגהה במסגרת התנדבותי בפרויקט בן-יהודה.

שבת, יוני 23rd, 2012

המתנדבת רינה רוזן מספרת:

תחילה הגיע אלי ספר הנעורים צ'יבי מאת בלה סנש (אביה של חנה סנש) בתרגומו של אביגדור המאירי, ספר שהיה, אגב, אחד מספרי-החבורות החביבים עלי בצעירותי. 

"אחר כך עבר הכל במהירות כמו איזה חלום מעניין מלא תנועה.  החצוצרות הריעו,  משפך-הקול הצריח את התוצאות,  ריצה,  קפיצת-גובה,  משיכת-חבל,  התעמלות-מכשירים  –  ולבסוף תחרות כדורגל.  זה היה המסמר בכל המובנים –  ובו הציל צ'יבי את כבוד הכיתה שלו בניצחון מזהיר,  שהביא את ההמונים לידי השתוללות ממש:  הוא לבדו הרביץ ארבעה גולים,  ובארבע בעיטות אלה חרט באותיות זהב את שם כיתתו בפרט ואת שם הגימנסיה בכלל בתוך ספר-התהילה של המוסד ברחוב-הזיכרון.

תוך רעש מחיאות-כפיים סואנות הרימו הנערים את צ'יבי והרכיבוהו על כתפיהם וכך נשאוהו סביב-סביב. ההמון צווח,  רעש בידיים וברגליים ונפנף במטפחות.  הכל הביטו בחיוך של חיבה בנער השרירי רחב-השכם ואמיץ העיניים  – – –"

 ותוך כדי העבודה עליו קיבלתי את המשימה הבאה: המחזה אשרי הגפרור, העוסק בחנה סנש עצמה,  ומחברו הוא …. אביגדור המאירי.

 שופט:

            את נאשמת בריגול לטובת מעצמה זרה …  (הפצצה – –  שקט).

חנה:

            (תוך כדי הפצצה)  סליחה, בריטניה היא אומנם מעצמה זרה לי, אך בקרוב תקום המדינה היהודית…

שופט:

            (נכנס אל דבריה)  את רק מחמירה את פסק-הדין בהתנהגותך.

חנה:

            המותר לי לשאול דבר-מה?

שופט:

            בבקשה.

חנה:

למה לו לכבוד השופט כל פסק-הדין בכלל,  כלום בלי זה אי אפשר לדון אותי למוות?  כלום את כל משחקי-הפסיון, שאתם משחקים ביהודים כל הזמן,  משחקים אתם על פי פסקי-דין?

שופט:

            ואנו בכל זאת רוצים לתת לך חנינה …  (הפצצה חזקה מאד)

חנה:

            (תוך כדי ההפצצה)  אתה שחקן גדול, אדוני השופט  (צוחקת)  זה צריך להיות שיא המחזה:  אני אבקש סליחה, אתם תתנו לי בחסדכם סליחה, ואחרי כן תתלו אותי בחסדכם.  לא כן?  חבל שהשופט החוקר נפגע בפצצה,  ואני יודעת שהוא כבר מת.

שופט:

            מאין לך זה סנש אננה?

חנה:

(צוחקת)  מאין    באמת מעשה רב לקרוא מתוך פניך!  מיד כשנכנסת ואמרת אל השמש לבקש את השופט החוקר שייכנס, ראיתי שזה מישחק.  הוא נפצע פה בחצר ואיש לא הודיע לך זאת,  לא-כן ?  וגם זה ידוע לך,  שחתמתי על בקשת החנינה    האין זה ברור, שהוא רץ ישר אליך למסור לך את החתימה, ומובן שמישחק בית הדין היה מתקיים בלי החוקר, גם לולא היה מת.

שופט:

            ומדוע חתמת?

חנה:

להבין את זה, כל-כך רחוק מבינתך!  –  אני אמרתי לחוקר שאני אינני יכולה לבקש חנינה    מכנופיית באנדיטים חלאת-האנושות.  (בלי כל פאתוס, בחיוך)  אתם אינכם רואים.  מי עומד פה לפניך?  אל אלהי-ישראל.  אל נקמות אדני אלהי הצבאות יושב הכרובים.  (תוקעת עיניה באוויר)  והכרובים ילדי ישראל המסולאים בפז ויקרים מפנינים, עולים ויורדים בסולם-יעקב  (תוקעת עיניה באוויר  –  הפצצה סביב הבנין, התפוצצות אדירה,  הקהל מתרוצץ ובורח,  השופט חוטף את התיק ובורח החוצה.  כן גם הזקיף  –  אך חנה ממשיכה בלי כל שינוי בפניה)  אלף שטנים רוצים להפריע לי, ועוד מעט ואיבדתי את שיווי-משקלי, והנה התינוק עובד אבי ישי לבוש כנפיים צחורות (ההפצצה מרפה לאט-לאט, אך אינה מפסיקה)  הוא מחייך ותופס אותי בידי, מטפס על זרועותי, פושט את ידו הזערערת קדימה ואומר:  חנה, איממא שלי,  חנתי,  אמי-מורתי,  לבך להב-גפרור,  ראשך נר-המשיח ויסוריך חבלי-המשיח המה,  רבואות קדושים, מקהלת גאולים, שרפי מעל מקבלים את פניך  – – –  כל ימי הצטערתי:  פסוק זה מתי יבא לידי ואקיימנו  – – –  (ההפצצה שוב התגברה,  התקרה נבקעת,  זרם אבק נשפך  –   זקיף בא במרוצה ומוליך אותה החוצה.  היא צועדת לאט-לאט,  הזקיף חוזר ובורח, אך חנה ממשיכה בצעדיה ומזמרת עם המקהלה בנעימת הימנון:

                                                אַשְׁרֵי – הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת,

                                                אַשְׁרֵי הַלֶּהָבָה שֶׁבָּעֲרָה בְּסִתְרֵי לְבָבוֹת,

                                                אַשְׁרֵי הַלְּבָבוֹת שֶׁיָּדְעוּ לַחְדֹל בְּכָבוֹד,

                                                אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת.