תגית: ראדיארד קיפלינג

  • מחזירים אהבות אבודות…

    מדי פעם, נופל בחלקנו העונג לקבל מכתב מאחד הקוראים ביצירות שאנו מגישים לציבור מחדש.  הנה מכתב מן הקוראת ליהי גולדשמיד:

    שלום רב,

    שמחתי והתרגשתי מאד לקבל את הקישור לתרגומים של אברהם רגלסון לסתם סיפורים מאת קיפלינג באתר בן יהודה.

    גדלתי על סתם סיפורים של קיפלינג בתרגומו, ואהבתי את הסיפורים ואת התרגום מאד.
    השפה המיוחדת היתה חלק חשוב מהסיפורים.
    האוירה של האגדה הועברה בעברית העתיקה והעשירה, כמו שלא שמעתי וראיתי בשום תרגום אחר.
    עד היום אני נוהגת לצטט מהסיפורים,
    ומאד התגעגעתי לראות שוב את הטקסט.
    (הספר אבד לי)

    תודה רבה לכם,
    וכל הכבוד על הפרוייקט,
    ועל חלוקת הכתבים עם הציבור הרחב דרך פרוייקט בן יהודה!

    ליהי גולדשמיד

  • עפרה הוד על תרגומים כמורשת

    בכינוס השנתי של אגודת המתרגמים בישראל, ב-15 בפברואר 2012, נשאה המתרגמת עפרה הוד, מתנדבת בפרויקט בן-יהודה ובויקיפדיה העברית, הרצאה בשם "תרגומים כמורשת בפרויקט בן-יהודה".  למרבה השמחה, ההרצאה הוקלטה והשקפים זמינים, כך שכולנו יכולים ליהנות מדבריה המעניינים.

    הנה תקציר ההרצאה מפי עפרה:

    כשלמדתי תרגום, התנדבתי להקליד תרגומים לפרויקט בן-יהודה, וגם היום בתקופות "יבשות", כשאין לי פרויקטים, אני ממשיכה להתנדב שם. בהרצאה זו אציג בקצרה את הפרויקט, אספר למה החלטתי להצטרף אליו, ובעיקר – אסקור את מה שיוצא לי מכל זה: הרבה שעות של אימונים בהקלדה עיוורת, התחככות במאסטרים הראשונים של התרגום לעברית החדשה ומפגשים עם מילים ועם תכנים שחלקם מצחיקים, חלקם מרגשים וחלקם יוכלו, אולי, להועיל לי פעם בתרגומים.

    אביא דוגמאות מתוך 'המנגן העיוור' (קורולנקו בתרגום דרויאנוב), מתוך 'מלחמה ושלום' בתרגום י"א טריווש, מתוך אפוסים לאומיים שונים בתרגום טשרניחובסקי, ומתוך הסיפור 'מאין לו לקרנף עורו?' (רודיארד קיפלינג בתרגום רגלסון). אנצל את העובדה ששפת המקור של הסיפור האחרון היא אנגלית, ואציג דוגמאות להחלטות תרגומיות מעניינות.

    משך ההרצאה כחצי שעה, ואני ממליץ בחום להאזין, גם אם אינכם עוסקים בתרגום!  הנה קישורית להרצאה:

    http://vimeo.com/37259276

  • ארך-אפיים ורב חדק

    עיינו נא בסיפור פיל בן פילים מאת קיפלינג (בתרגומו העסיסי של רגלסון, שנוסף החודש לפרויקט בן-יהודה) אם למי מכם חשוב לברר כיצד קרה שבעוד שרוב החוטמים – בין אם מצטנעים להם על הפרצוף כזוג נחיריים נחבא אל הכלים, או בין אם מזדקרים להם כעטרת סולדת, או בולבוסית, פחוסה, או חדה, או כל צורה, תהיה לטעמכם כעורה או נאה, (ובענייני ריח עוד יותר חבל להתווכח) – כיצד קרה שדוקא הפיל נתברך במלוא אורכו של חדק – ממש גף-אף נוסף? לכו לקרוא, הרשומה תחכה!

    ואולי משום היות הפיל יצור ארך-אפיים, נולד הביטוי "סבלנות של פילים".  הקונוטציה האלוהית מובהקת בדת ההודית – גאנֶשׁ (Ganesh) הוא אל שראשו ראש פיל ממש (כולל חדק, ובדרך כלל גם נחש, כמו הפתן בסיפור).

    גאנש, רכוב ועטוי-נחש (התמונה נחלת הכלל, ממיזם ויקישיתוף)

    (אחד השמות של גנש בלשון הטאמילית הוא Pille, שפירושו ילד קטן/עולל, וכן גם Pillaiyar, שפירושו ילד אציל, ובאופן מפתיע – בדומה מאד לעברית – גם שן, או שן פיל, וכללית – פיל צעיר).

    ואמנם, באגדה זו, למרות שזירת התרחשותה היא אפריקה, יש רמזים שחושפים את הקשר של קיפלינג להודו, ארץ מולדתו. שכן קיפלינג מתאר כאן פילון קטן שמתנכלים לו, (בדומה לגנש ההודי, שגם הוא בצעירותו סבל מאפלייה) ורק לכשיגלה סוף סוף את כוחו – ואף יפגין אותו בראש חוצות – רק אז יחליפו יתר הברואים את יחסם האכזרי ליחס של יראת כבוד.

    ולגבי יראת כבוד, נראה שאגדה זו – עיקר מוסר ההשכל שהיא מציעה הוא בדיוק הקשר העצוב בין יראה לכבוד:  מי שמנומס – בזים לו, ואילו מי שמעורר פחד – מכבדים אותו.  וכשהפילון 'מגלה' את כוחו – כוח זה צריך להיות לא רק תגלית פרטית אלא אף גלוי לעיני כל.  כי הַבְּרִיוֹת, רק כשהן מפחדות, חדלות הן להתנכל ולהתאכזר. ולפיכך, כדי להימנע מהיות קורבן, לא די בכח אלא נחוצה אף כוחניות – חריגה מהתחום הפרטי אל תחום הזולת.

    מוזר שלמרות שהאגדה מכוונת לילדים, מתואר כאן פילון קטן ומנומס שהוא מוכה ממש.  ולא סתם מוכה אלא מוכה על ידי כל בני משפחתו.

    – מוּזָר הַדָּבָר, – אָמַר הַפִּילוֹן, – מֵאָבִי וּמֵאִמִּי, וּמִדּוֹדִי וּמִדּוֹדָתִי, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמָר מִדּוֹדָתִי הַשְּׁנִיָּה הַהִיפּוֹפַּטוֹמִיָה, וּמִדּוֹדִי הַשֵּׁנִי הַבַּבּוּן, מִכֻּלָּם סָפַגְתִּי מַלְקוֹת עַל סַקְרָנוּתִי הַגְּדוֹלָה בִּמְאֹד-מְאֹד.  וַאֲנִי מְשַׁעֵר בְּנַפְשִׁי שֶׁזֶּהוּ מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם…

    על אף היחס הלא הוגן והאלימות המכוונת כלפיו, הפילון אינו מתלונן אלא תמיד הוא מנומס וסבלן באופן שמוכיח את הקשר השורשי בין סבל לסבלנות.

    וְהֵם הִלְקוּהוּ עוֹד פַּעַם לְסִמָּן טוֹב וּלְמַזָּל טוֹב, אַף-עַל-פִּי שֶׁהוּא בִּקֵּשׁ מֵהֶם בְּנִמּוּס וּבְדֶרֶךְ-אֶרֶץ שֶׁיֶּחְדְּלוּ מִכָּך.

    מה שעצוב עוד יותר הוא שהפילון משוכנע שככל שיהיה מנומס, כן יהיה מוגן יותר מפני חמת אפו של הזולת האלים.  הוא חושב שאם יהיה מנומס יקטן הסיכוי שיתנכלו לו.

    וְהַפִּילוֹן נָסוֹג אָחוֹר בְּתַכְלִית הַנִּמּוּס, כִּי לֹא הָיָה לוֹ חֵשֶׁק לִסְפֹּג עוֹד מַלְקוֹת.

    מהתיאורים הללו עולה חשד שקיפלינג עצמו סבל אלימות בילדותו מידי אלה שאמורים היו לגדל אותו ולהגן עליו. ומתברר שאכן כך:

    מעיון בפרק הראשון באוטוביוגרפיה של קיפלינג למדים על הטראומה המתמשכת שחווה בילדותו מגיל 5, כאשר הוריו אשר נשארו בהודו שלחוהו יחד עם אחותו בת ה 3 לאנגליה להתגורר אצל אישה דתיה קנאית וקפדנית.  תפקידה היה לגדל ולגונן, אך במקום זאת, במשך שש שנים תמימות היא מיררה את חייו – חיבלה בגופו ובנפשו – במסכת עינויים סאדיסטית ושיטתית.  את גילו הרך של הילד ופגיעותו בידיה היא תפסה לא כמעוררי חמלה, אלא דוקא כחולשה – מטרה נוחה לשלח בה את היצר השתלטן והבריוני שבה.

    קיפלינג טוען שעד מהרה נאלץ, מרוב פחד ומתוך יצר הישרדות, לפתח את הנטייה לשקר, ושנטייה זו, בעיניו, מהווה תשתית למלאכה הספרותית – בדיית סיפורים.  מתברר, אם כן, שקיפלינג עצמו מקשר בין העינויים שסבל בידי האשה המתעללת הזו לבין הבסיס ממנו צמחה יכולתו הספרותית.  בכך מתחזקת ההקבלה בין ילדותו של הפילון באגדה וזו של קיפלינג עצמו, ולצידה גם מבוססת יותר המסקנה שמוסר ההשכל בסיפור מצביע על יחס ישר בין נימוס וקורבנוּת.