Posts Tagged ‘רצח’

משה שרת על מאיר הר-ציון

יום רביעי, מרץ 26th, 2014

באחרונה זכינו לקבל רשות ממשפחת משה שרת, ראש הממשלה השני של מדינת ישראל, להנגיש את כתביו במסגרת פרויקט בן-יהודה.  עד שנחנוך את אגף משה שרת במאגר היצירה שלנו, אנו מביאים כמה פסקאות פרי עטו  שליקט בנו, יעקב שרת, בענין מאיר הר-ציון, שהלך לעולמו לא מכבר.

כרקע למי שלא מצוי בפרטי הפרשה, הנה תמצית הענין, מתוך ויקיפדיה העברית:

ב-23 בדצמבר 1954 יצאו שושנה הר-ציון, אחותו של מאיר, וחברה עודד וגמיסטר בני ה-18 לטיול במדבר יהודה. השניים נרצחו, וגופותיהם נמצאו לאחר שישה שבועות בשטח שבשליטת ירדן, שבו התגורר השבט הבדואי ראשידיה.‏ בתגובה יצאו לאזור מאיר הר-ציון עם יורם נהרי, זאב סלוצקי ועמירם הירשפלד, חבריו מיחידה 101, ורצחו כנקמת דם חמישה מבני השבט. הר-ציון נעצר בשובו,‏ והיו שחשבו, דוגמת משה שרת, שיש להעמידו לדין באשמת הריגה או רצח, אולם עקב לחצם של משה דיין ודוד בן-גוריון לא הועמד לדין, מחוסר ראיות‏.

על כך כתב שרת (שהיה ראש הממשלה באותה עת) ביומנו:

"ב"ג מסר על זה [בישיבת הממשלה] דוח מפורט ולא כיחד את פרטי הרצח האכזרי – איך תפסו ארבעת הבחורים שלנו נערים בדואים, אחד אחד, ואיך הובילום לואדי ואיך רצחום בתקיעת סכינים זה אחרי זה, ואיך ניסו לחקור כל אחד לפני מותו בדבר מיהות רוצחי הנער והנערה ונבצר מהם להבין את התשובות על שאלותיהם, כי לא ידעו כלל ערבית. ראש חבורת הארבעה היה אחי הנרצחת מאיר הר ציון מעין חרוד" ("יומן אישי" , 11.1.55 כרך ג' עמ' 817).

ועוד שם:

"אריק משתולל וצועק כי פרסום השמות היה הפקרת האנשים, כי אם יילחמו פעם וייפלו בשבי אחת דתם להיות מוצאים להורג. הוא וחבריו מסתייעים עכשיו בטענת הסיכון כדי להצדיק חיפוי על מעשה פשע. הנימוק כי אם יילחמו פעם ויפלו בשבי יוצאו להורג, מוציאני מן הכלים. היעלה על הדעת, כי הצבא יסתייע אי פעם באנשים שכאלה, שביצעו פשע נגד המדינה, ועוד מתוך שימוש בכלים צבאיים? לפחות זה צריך להיות עונשם, כי לעולם לא יוכלו להיות חיילים עוד" (שם, עמ' 835-834).

ועוד זה:

"תהיתי על מהותו וגורלו של עם זה, המסוגל לעדינות נפש כה דקה, לאהבה עמוקה כזו של הבריות, לשאיפה כה כנה לנאה ולנאצל, ועם זה הוא מוציא מתוך שורות טובי הנוער שלו בחורים המסוגלים לרצוח נפש בדעה צלולה ובדם קר על ידי תקיעת סכינים בגופותיהם של בדואים צעירים חסרי מגן. איזו משתי הנשמות המתרוצצות בין דפי התנ"ך תנצח את יריבתה בקרב העם הזה?" (שם, עמ' 823).

כמה שנים לאחר מכן, הנה דברי משה שרת בישיבת מזכירות מפא"י, 11.1.61:

היה פעם מעשה, שחיילי צה"ל רצחו מספר ערבים מתוך נקמה עיוורת [פרשת הנקמה של מאיר הר ציון וחבריו] אני אומר נקמה עיוורת בכוונה, מפני שאפשר לאמור שכל נקמה היא עיוורת, אבל דבר אחד הוא אם ראובן הורג את שמעון ואז אחיו של שמעון הורג את ראובן – זו נקמה, אבל זו לא נקמה עיוורת. אבל במקרה ההוא נרצחו סתם אנשים מתוך נקמה עיוורת לחלוטין. והנה לא הוסקה מזה שום מסקנה, לא הורדו אנשים מדרגה, לא הוצאו מתפקיד.
אחר כך היה עניין כפר קאסם. אז אינני יכול מראש לשלול את הזיקה בין שני הדברים האלה. מי שהיו ממונים על כך לא הסיקו מסקנות. זה לא אומר כי גם בציבור שמסביב – בצבא, במשטרה – לא הוסקו מסקנות. המסקנה הייתה כי דם ערבי הפקר. ואחר כך באה החנינה לנדונים בכפר קאסם – ושוב יש מזה מסקנות, ויכולתי להמשיך בשרשרת הזאת.

נרצח מספיד נרצח

יום שבת, אוגוסט 11th, 2012

בזמן מאורעות תרצ"ו (1936) נרצח בירייה חוקר האיסלם לוי ביליג (כל שמות האישים מקשרים לויקיפדיה) ליד שולחן עבודתו. בדברי המספד שנשא נשיא האוניברסיטה העברית, ד"ר יהודה ליב מאגנס (דבר, 24 באוגוסט 1936), אמר:

לא היה לאיש הזה שונא או יריב.  איש צנוע, הלך בדרכיו הצנע לכת.  לבו היה טוב.  אץ להגיש עזרה לכל דורש.  לא התערב בפוליטיקה, רצה להבין את נשמת הדת האחרת ואת רעיונותיה.  נקי כפיים ובר-לבב.  שאף להרביץ תורה, היה אהוב על תלמידיו וקרוב קרבת נפש לחבריו.  במשך כל השנים שאלוהו: "מדוע אינך מוציא לאור את כתב היד הערבי?" והוא היה משיב: "אני צריך לחפש עוד בקרן נידחת, עוד בספר, בכתב יד, אולי לא השלמתי הכל".  והגורל האכזרי לא נתן לו לגמור.  בימים האחרונים היה מלא תקוה, כי כתב היד ייגמר בקרוב.

לא נשכחהו.  יביאוהו לקבורה בשורת הקדושים.  כל איש מישראל שמת באורח בלתי טבעי נקרא קדוש.  אבל ביליג היה קדוש גם בחייו.

עוד מדווח סופר "דבר", כי

"ליד הקבר הפתוח אמר דברי-הספד קצרים מר אבינועם ילין".

לא נמסר מה אמר ילין, בנו של החוקר והמחנך דוד ילין, אך רצה הגורל, וקצת יותר משנה אחר כך, באוקטובר 1937, עדיין במהלך המרד הערבי הגדול, נרצח בירייה גם אבינועם ילין, בכניסה למקום עבודתו, במחלקת החינוך הממשלתית בהר ציון.  והיות שאף הוא היה מזרחן, שתרגם מן הערבית והסורית, עסק בארכיאולוגיה ועוד, הרי שבבלי דעת הקדים הספד גם לעצמו.

דוד ואיטה ילין, הוריו הזקנים, נאלצו לראות את בנם מובל לקבורה, וזאת לאחר שאיבדו בן אחר, שמריהו ילין, שחלה בטיפוס ומת בדמשק, לשם הוגלה ע"י הפחה בימי השלטון העות'מני.   המספיד יוסף מיוחס סיפר שמלותיו האחרונות של אבינועם ילין, בעת גסיסתו הממושכת, היו "לבי לבי על הורי הזקנים והיקרים".

(התחלנו להנגיש לציבור את כתבי דוד ילין ובקרוב ננגיש גם את כתבי בנו אבינועם ילין.)

עדכון מרץ 2010, או: אתרוגים ורצח בקורפו

יום ראשון, מרץ 7th, 2010

כמדי חודש בחודשו, העשרנו החודש את מאגר היצירה העברית של פרויקט בן-יהודה בעשרות יצירות עבריות ישנות:

החודש חנכנו את אגף בר טוביה, שם העט של ד"ר שרגא פייבל פרנקל.  בר טוביה היה מבקר ידוע בשעתו, והיה בין הראשונים לכתוב על נושא הסוציאליזם בעברית.

בשאר האגפים, השלמנו את מדור הדרמה של משה חיים לוצאטו (רמח"ל) עם המחזה לישרים תהילה; הוספנו את המונוגרפיה הגדולה של משה גליקסון על משה בן מימון (רמב"ם); את הנובלות מא. עד מ. מאת יוסף חיים ברנר, ומטריפולין מאת שמואל נחום כהנובסקי; הסיפור בלא ניב מאת צבי שץ, לצד שני מאמרים שלו, מאמרים נוספים משל א"ש שטיין, שמריהו לוין, שמואל ליב ציטרון, שלמה רובין, וכן קבוצת שירי חול מאת משה אבן-עזרא.

והנה הטעימה החודשית — בסיפורו "מטריפולין", מזכיר כהנובסקי פרשה משונה:

בשנת תרנ"א בא קץ לאתרוגי קורפו עיר הדמים, בארצנו, הוא השנה אשר היונים יושבי האי, רצחו נפש ילדה עבריה בת שמונה שנים, אחרי אשר התעללו בה ויחללו כבודה, וישחיתו תואר פניה, ויעלילו על יושבי האי, כי רצחו נפש ילדה נוצרית, למען קחת דמה לצרכי מצוה, ויתנפלו עליהם, וישללו שלל ויבוזו בו, ויהרגו כמה נפשות בענוים קשים ומרים, ואלה אשא נמלטו מחרב, מתו בדבר ורעב.

במה דברים אמורים? קצת על הפרשה אפשר ללמוד מן הסעיף על יהודי קורפו בדף הויקיפדיה על האי קורפו.

פירוט רב בהרבה (אך סובל מבעיות פיסוק וסדר) אפשר למצוא ברשומה מעניינת מאת אלי אשד על "מלחמת האתרוגים" ועל פרשת הרצח בקורפו.