בזמן מאורעות תרצ"ו (1936) נרצח בירייה חוקר האיסלם לוי ביליג (כל שמות האישים מקשרים לויקיפדיה) ליד שולחן עבודתו. בדברי המספד שנשא נשיא האוניברסיטה העברית, ד"ר יהודה ליב מאגנס (דבר, 24 באוגוסט 1936), אמר:

לא היה לאיש הזה שונא או יריב.  איש צנוע, הלך בדרכיו הצנע לכת.  לבו היה טוב.  אץ להגיש עזרה לכל דורש.  לא התערב בפוליטיקה, רצה להבין את נשמת הדת האחרת ואת רעיונותיה.  נקי כפיים ובר-לבב.  שאף להרביץ תורה, היה אהוב על תלמידיו וקרוב קרבת נפש לחבריו.  במשך כל השנים שאלוהו: "מדוע אינך מוציא לאור את כתב היד הערבי?" והוא היה משיב: "אני צריך לחפש עוד בקרן נידחת, עוד בספר, בכתב יד, אולי לא השלמתי הכל".  והגורל האכזרי לא נתן לו לגמור.  בימים האחרונים היה מלא תקוה, כי כתב היד ייגמר בקרוב.

לא נשכחהו.  יביאוהו לקבורה בשורת הקדושים.  כל איש מישראל שמת באורח בלתי טבעי נקרא קדוש.  אבל ביליג היה קדוש גם בחייו.

עוד מדווח סופר "דבר", כי

"ליד הקבר הפתוח אמר דברי-הספד קצרים מר אבינועם ילין".

לא נמסר מה אמר ילין, בנו של החוקר והמחנך דוד ילין, אך רצה הגורל, וקצת יותר משנה אחר כך, באוקטובר 1937, עדיין במהלך המרד הערבי הגדול, נרצח בירייה גם אבינועם ילין, בכניסה למקום עבודתו, במחלקת החינוך הממשלתית בהר ציון.  והיות שאף הוא היה מזרחן, שתרגם מן הערבית והסורית, עסק בארכיאולוגיה ועוד, הרי שבבלי דעת הקדים הספד גם לעצמו.

דוד ואיטה ילין, הוריו הזקנים, נאלצו לראות את בנם מובל לקבורה, וזאת לאחר שאיבדו בן אחר, שמריהו ילין, שחלה בטיפוס ומת בדמשק, לשם הוגלה ע"י הפחה בימי השלטון העות'מני.   המספיד יוסף מיוחס סיפר שמלותיו האחרונות של אבינועם ילין, בעת גסיסתו הממושכת, היו "לבי לבי על הורי הזקנים והיקרים".

(התחלנו להנגיש לציבור את כתבי דוד ילין ובקרוב ננגיש גם את כתבי בנו אבינועם ילין.)