תגית: כסף

בשלהי שנת 1921, נסע א"ד גורדון לוינה, לשם טיפול בהקרנה בסרטן אשר כבר אכל בו.  במהלך שהותו שם, כתב רשימה קצרה:

מבית-הרחצה.

אני מתבייש באשר אדם מטפל בי כל כך יפה, כל כך לכאורה אנושי, לא משום שאני אדם והוא אדם, כי אם מפני שאני משלם כסף. הן יש פה, בעיר וינה כל כך הרבה נצרכים, נצרכים להבראה, והנה הם נמקים בעוני ובחוסר כל, וגם ברעב ובקור, ואין בית-הבראה זה ואחרים מטפלים בהם, – ומטפלים בי, הזר לגמרי לאנשים האלה, ובדומים לי. יען מה? מה פה אַמַת המידה לבחירה? האמנם אנחנו יותר ראויים ליחס אנושי, יותר ראויים לסַפק על ידינו מה שתובעת האהבה או האחווה האנושית? – פשוט כפשוטו: אנחנו משלמים כסף. הנה מפני מה בחרו לטפל בנו ולא באחרים, אולי יותר זקוקים לכך ואולי גם יותר ראויים לכך. כמה זה מעליב לראות מעשים אנושיים, יחסים אנושיים לשם כסף! כמה היה זה יפה לוּ היה כל זה נעשה רק מתוך רגש אנושי טהור, וכמה זה מכוער, כשזה נעשה בעד כסף! אכן יש ויש לי להתבייש, להתבייש בעד עצמי ולהתבייש בעד כל האנשים האלה. היחס הלא ישר, במובן היחס של בעל מלאכה ישר אל כלי, למשל, –אל שעון שניתן לו לתיקון.

וינה, בית-הבראה 'אליסבטינה'

בהיות הבילו"יים בדרכם לפלשתינה-א"י, מספר ישראל בלקינד ב"נתיב הבילו"יים", אתרע מזלם וכל כספם המשותף נגנב:

…אחרי זמן קצר באו להעירני ויבשרוני את הבשורה הרעה, כי נגנבה קופתנו מאת הגזבר. עלי היה צריך ללכת אל רב-החובל לספר לו את הדבר, אולי יוכל למצוא את הגנב ואת הגנבה, אך רב-החובל לא יכול לעשות כלום. הוא אמר לי, כי לו קרה הדבר בעת אשר האניה היתה שטה בלב ים, אולי היה הוא יכול לעשות דבר מה, אף-כי על מטבעות אין שום סימן ואת הארנק יכול הגנב להשליך הימה. אבל בעת ההיא היתה האניה עומדת בנמל, וסבלים ומנהלי סירות היו עוברים ממנה אל היבשה ומהיבשה אליה. "קרוב לודאי", אמר הוא לי, "כי הגנב עם שללו כבר נמצא בעיר וקצרה ידי להשיגו"…

אפשר לתאר את מצבנו הרע והמסכן. לשוב העירה לא יכולנו, כי הלא שם לא השארנו הרבה כסף, ועוד היתה סכנה כי נפסיד את כסף מחיר הכרטיסים.  צרכי אוכל אשר קנינו יכלו להספיק לכל היותר לשלשה ימים – ועלינו היה לנסוע עד יפו שבעה ימים…

והנה קרה לנו פשוט נס. על האניה נמצא אתנו צעיר אחד, מר ראובן יודלביטש אשר נסע לארץ-ישראל במחשבה להאחז בה, ובאמת היה הוא אחרי כן לאחד ממיסדי ראשון-לציון. הוא הלוה לנו מאה רובל ויצאנו בזה מחרפת רעב ומכל יתר התלאות אשר נשקפו לנו.

אף שבלקינד מדבר על הלוואה, מסופקני אם יודלביטש זכה לקבל את מאה הרובל הללו בחזרה…  כך או כך, עם הגיע הבילו"יים לנמל יפו, מפגין בלקינד היטמעות מרשימה במרחב:

עם צאת השמש בגבורתו [ביום 6 ביולי 1882] נראתה לנו העיר יפו בכל תפארתה והדרה. הנה כבר השלך העוגן ועשרות-עשרות ערבים אשר באו אל אניתנו בסירותיהם הקלות קפצו ברעש והמולה רבה על מכסה אניתנו. הראשון מן היהודים אשר עלה על האניה לפגשנו היה ישראל דב פרומקין, אשר היה עורך העתון היחידי אז בירושלים ובכל הארץ, "החבצלת". על החוף חכו לנו כל נכבדי יפו ובראשם מר ליבונתין, משפחת פינברג ועוד רבים.

מר ליבונתין הכניסנו אל לשכת "ועד חלוצי יסוד המעלה" אשר יסד ושם כבדנו בארוחת הצהרים. אחת משאלותיו הראשונות היתה "כמה כסף הבאת" "כסף?", עניתי לו, "אינני צריך להביא. כספנו נמצא בקושטא בידי הועד המרכזי של אגודתנו והוא יבוא בכל רגע אשר נצטרך לו". ותיכף ומיד הראיתי כשרון פיננסי יוצא מן הכלל ואלווה ממנו, ממר ליבונתין, מאה פרנק זהב…