בשלהי שנת 1921, נסע א"ד גורדון לוינה, לשם טיפול בהקרנה בסרטן אשר כבר אכל בו. במהלך שהותו שם, כתב רשימה קצרה:
מבית-הרחצה.
אני מתבייש באשר אדם מטפל בי כל כך יפה, כל כך לכאורה אנושי, לא משום שאני אדם והוא אדם, כי אם מפני שאני משלם כסף. הן יש פה, בעיר וינה כל כך הרבה נצרכים, נצרכים להבראה, והנה הם נמקים בעוני ובחוסר כל, וגם ברעב ובקור, ואין בית-הבראה זה ואחרים מטפלים בהם, – ומטפלים בי, הזר לגמרי לאנשים האלה, ובדומים לי. יען מה? מה פה אַמַת המידה לבחירה? האמנם אנחנו יותר ראויים ליחס אנושי, יותר ראויים לסַפק על ידינו מה שתובעת האהבה או האחווה האנושית? – פשוט כפשוטו: אנחנו משלמים כסף. הנה מפני מה בחרו לטפל בנו ולא באחרים, אולי יותר זקוקים לכך ואולי גם יותר ראויים לכך. כמה זה מעליב לראות מעשים אנושיים, יחסים אנושיים לשם כסף! כמה היה זה יפה לוּ היה כל זה נעשה רק מתוך רגש אנושי טהור, וכמה זה מכוער, כשזה נעשה בעד כסף! אכן יש ויש לי להתבייש, להתבייש בעד עצמי ולהתבייש בעד כל האנשים האלה. היחס הלא ישר, במובן היחס של בעל מלאכה ישר אל כלי, למשל, –אל שעון שניתן לו לתיקון.
וינה, בית-הבראה 'אליסבטינה'
2 תגובות על “מצפונו של א"ד גורדון הגוסס”
כמה רלבנטי ואקטואלי לימים אלו, בהם אנו מתמודדים עם השאלה שר"פ כן או לא?
1. שמתם לב שהמקף בכותרת האתר הוא מקף רגיל, ולא מקף עליון, כפי שצריך להיות?
2. במקומכם הייתי מחליפה את הגופן של הבלוג, למשל לגופן "אלף" החינמי.