תגית: נאום

  • אהלן וסאהלן?

    שמי חנה טל, ואני מתנדבת בפרויקט בן-יהודה.  לאחרונה נפל בחלקי להקליד הרצאה של דוד בן-גוריון, מועידת בילטמור, ניו-יורק (1942). כשקראתי את הדברים, ראיתי בעיני-רוחי את ההיסטוריה בהילוך אחורי… הרבה מן ההסברים בעניין היתכנות קליטת עליה יהודית בארץ-ישראל ויישוב אזורים שנחשבו אז לצחיחים ובלתי ניתנים לעיבוד, קיימים היום כעובדות בשטח, בעוד שבימים ההם ודאי נראו למאזינים כחלומות באספמיא.

    יש גם קצת פיקנטריה כאשר קוראים את ההשגות של חלק ממדינות/ישויות ערב של הימים ההם.  למשל –

    במכתב שנשלח ב-3 למרס 1919 לפליקס פרנקפורטר בשם המשלחת החיג'אזית כתב פיצל: "אנחנו הערבים, וביחוד המשכילים בתוכנו, מתיחסים לתנועה הציונית באהדה העמוקה ביותר. משלחתנו בפריס יודעת בפרוטרוט את ההצעות שהוגשו אתמול על ידי ההסתדרות הציונית לועידת-השלום ואנו רואים אותן כמתונות והגונות. אנחנו נעשה את כל אשר בידינו במידה שאנו נוגעים בדבר, למען עזור עד גמירה. נקדם בברכה את היהודים החוזרים למולדת".

    או גם –

    הופיעה בועידת השלום גם משלחת ערבית סורית, שייצגה את כל העדות בסוריה, כמושלמים, כנוצרים, כיהודים, בתוכה היה גם אחד שהיה אחר כך ראש הממשלה בסוריה, ג'מיל מרדם ביי.  בסיום הרצאתו בפני ועידת השלום (13 לפברואר 1919) אמר שוכרי גאנם, ראש המשלחת, כדברים האלה:

    "המותר לנו להגיד מלה אחת על ארץ-ישראל, אם כי הנידון הוא מקובל להיות רב-חתחתים? פלשתינא היא בלי ספק החלק הדרומי של ארצנו. הציונים תובעים אותה. אנחנו סבלנו יותר מדי סבל הדומה לסבל היהודי, ולא נוכל להמנע מפתוח לפניהם לרווחה את שערי הארץ. כל אלה היהודים המדוכאים בכמה ארצות נחשלות – ברוך בואם. יעלו ויתישבו בארץ, אולם בארץ-ישראל אבטונומית, הקשורה לסוריה בקשרי פידירציה. כלום ארץ-ישראל הנהנית מאבטונומיה פנימית לא תשמש ערובה מספיקה בשבילם?"

    …נשמע מבטיח, הלא-כן?


    (פרויקט בן-יהודה מודה למכון בן-גוריון על הרשות לפרסם את כתבי דוד בן-גוריון ברשת, לרווחת הציבור. בקרוב יעלו למאגר כתבים ראשונים מאת בן גוריון.)

  • עדכון חודש דצמבר

    שלום לכולם,
    עדכון חודש דצמבר באויר!

    החודש נוספו למאגר שלושה יוצרים חדשים – שלמה רובין (הספירות בחכמת הקבלה), אברהם לוינסון (תרגום מאמרים מאת אברהם אידלסון אודות סוציאליזם ולאומיות יהודית) ואפרים לוצאטו (שירה).

    ובנוסף: שירה ומאמרים אודות ספרות מאת אברהם רגלסון; שירת יהודה ליב גורדון ושמואל ליב גורדון; מאמרים מאת יוסף ריבלין על יהודי רוסיה וירושלים; ביקורות סיפורת מאת י. ח. ברנר; מאמרים על איחוד "הפועל הצעיר" ו"אחדות העבודה" מאת יוסף אהרונוביץ', ומאמרים מאת משה בילינסון על הפוליטיקה הגרמנית בשנות ה-30.

    והרי טעימה מהעדכון: קטע מתוך נאום קבלת פרס ביאליק לספרות יפה, שהוענק לסופר אברהם רגלסון ב-1972. במקום נאום תודות סטנדרטי, רגלסון מציג מספר עצות לכותבי שירה, או כדבריו: "מצוות לעושי-שיר, הן-הן ההוראות שאני משננן לעצמי ולצעירים ממני."

    פקח חושיך לספוג את התפארת והפלא של ארץ ושמיים ואשר בם, שהם עד-מתחדשים, עד-רעננים, ואין קצֶה לתמורותיהם. ובכן, תהא שירתך מעולפת ברכת-נהנין על המציאות במטבעות-לשון בידיך יצוקות.

    קרא דרור לדמיונך לצייר במלים רחשי אמיתות נאצלות שמעבר לקליטת החושים. בעבור זה ניתנה לאדם בינה ודעת, שיעמוד על קשרי-הוויה המאגדים תופעות שונות ונתוקות למו מערכה הרמונית, ויהא שואף לחדור אל צפונות וּמכוּסוֹת. מה שאינטואיציה פיוטית מגלמת ביום זה ביריעוֹת מיתוס ואגדה, מחר-מחרתיים ינסחהוּ המדע במַשׁוויות ותיאוריות המוּעמדוֹת להתבּחן במדידה וניסוי עדי הפעלה בחיי-המעשה. וחזון-דמיון לאחרית-הימים נעשה כוח יוצר-עתידוֹת בהיסטוריה; מי כעמנו יודע זאת.

    ראשית כתיבת-שירה – באהבת-שירה, בהצטמדוּת מתוך חשק ליצירות פייטים קודמים. הווי מידבק בגדולי משוררי-הדורות, לרבות דורך אתה. שרֵה וחיה בהם, התרווה מהם, ואל תחשוש פן בשל-כך יבוּלע לעצמיותך. אדרבה, השרייה באלה תשים בידך כלים אשר יסייעוך בטיפוח וַלדוֹת-נשמתך בייחודם, במקוריותם.

    זכור גם זאת: כל מלה שבלשון – גיווניה, פשטיה ורמזיה, דיני-סמיכוּיוֹתיה ואפשרויות שיבוציה בפסוקים, כל הללו הרי הם ינוּקים מכלל-שימושיה ביצירות דור ודור.

    הדברים אמורים לגבי כל לשון שהיא – פשיטא ביחס לעברית שלנו, שכל רבדי-תקופותיה, מפרשיות בראשית ועד החיוניים שבכתבי-ימינו, פתוחים לפני כל יהודי יודע-ספר, ואפילו אינו למדן מופלג או חוקר-עמוקות. אין בלשוננו ניב או צליל שאבד עליו כלח. אמן-יוצר כי יצטרך לו יעלהו ממַטמוֹרוֹ ויזרח אור.

    אין מלה שהיא יפה לעצמה או כעורה לעצמה. אימתי היא יפה באמת? כשהיא יפה – כלומר, כשרה ויאה – לתפקידה, למה שהיא מזומנת להגיד, לתאר, לבשר.

    הקטע המלא כאן.